מנחם גרויליך מת ביום ח' בטבת תרע"ח, גם כן בדמשק, בבית החולים הצבאי, אשר על יד בית האסוּרים. גם הוא לא בא לקבר ישראל. אותו הכרתי בשנת תרע"ד, כשנשלחתי מטעם ועד פועלי פתח־תקוה לרחובות, להביא משם חמישה “עדרנים”, כי לפועלי רחובות יצא שם טוב בעבודת המעדר. בין חמשת הנבחרים, היה גם הוא גרויליך. בחור צנום, רזה, כפוף גו, אך זריז לכל דבר. במבט ראשון חשבתי שועד פועלי רחובות שלח אותו רק כדי להפטר ממנו, אבל מיד נודע לי כי טעיתי. ארבעת חבריו דרשו מאת הועד כי ישלחו אותו, את מנחם דווקא, הדגישו שבלעדיו לא ילכו גם הם.

הוא סיפר לי שהוא בן עיירה טורקה אשר בגליציה, ממשפחת חסידי ויז’ניץ. משפחתו התנגדה בכל תוקף לנסיעתו לארץ ישראל. אסור לקרב את הקץ, לכך יש צדיקים ונסתרים, והם יגידו מתי יהא מותר ללכת לארץ־ישראל. במשפחתו היו מוכנים להרשות לו לנסוע לאמריקה, לאפריקה, לכל חלקי תבל, אך לא לארץ־ישראל. בזמן קצר נעשה לפועל, מהחרוצים ביותר. בתור נתין אוסטריה, היה יכול בזמן המלחמה להתהלך חפשי, ובעבור זריזותו היו קוראים לו: “הדאר של ההסתדרות החקלאית”. כוח זכרונו היה חזק מאד. לא תמיד אפשר היה למסור דברים בכתב, והוא מוסר את דברי שולחיו ממש כמו שקורא מתוך הכתב. מנחם חזר משליחות ידועה בשעה שהצעירים מגליציה גויסו לרשות השוטרים, שליחי חסן בק וג’מל פשה בפתח־תקוה. כשנודע לו הדבר, אמר: מה? אחי הולכים לקדש שם פועלי ארץ־ישראל, ואני אשב כאן? והלך גם הוא לחצר בית ועד המושבה, ולא שב אחורנית אפילו למשמע הצעקות, המלקות והפאליקות.

היה למדן ואיש ספר. כל דבר מודפס, עברית, גרמנית, פולנית היה ממש בולע. הן בימים שהיה מה לאכול והן (על פי רוב) שלא היה מה לאכול, הוא עם הספר ביד, ובפרט כשהיתה לו מנת לחם ביד, היה ממש מתענג על שני מיני המזונות – מזון חמרי ורוחני. כשהגיעה לדמשק השמועה שירושלים “נפלה” אמר: כאן בדמשק אומרים שירושלים נפלה, אבל אנו יודעים שירושלים קמה כעת ותבנה. מי יודע אם עוד נזכה אנחנו לראות בבנינה. ובאמת לא זכה. חלה ולא קם.