במשך כל השנים שהכרתיו, זה כמעט 32 שנה, לא נזדמן לי אף פעם לעבוד אתו בניר, בעידור, או בשמירה, או בעבודות אחרות בכרם או בפרדס. אף לא באתי לביתו, או לבית מסחרו, בפתח־תקוה. בהיותי מרכז (ראש פּתוּחה) עבודה שם לפני המלחמה, להיוודע אם נחוצים לו פועלים. הוא עצמו ידע למלאות חובתו זו בכל מאה האחוזים ואם היה צורך בפועלים היה בא ללשכה או למנהל עבודה, ומימיו לא בא בדרישה, אלא בבקשה; שלחו נא לי ליום פלוני פועלים אחדים. פעמים רבות היה מעורר את שכנו הקרוב לפרדסו: “תעשה ככה גם אתה”. ולא פעם היה רב את ריב העבודה העברית.

ובזמן המלחמה, כשיצאה הגזירה להיות עותומנים, וכל מי שלא יתעתמן יגורש מהארץ, התמסר הוא בכל כוחו לעזור להתעתמנות. בעד ההתעתמנות של משפחה היו צריכים לשלם מס עד 300 פראנק. והיו אנשים שלא נמנו עם שום ארגון פועלים ובעלי נחלאות, ולא היה להם דואג. להם התמסר המנוח והיה עוזר בכסף ממש, ושלא על מנת להחזיר.

ואחרי הצרות האלה קפצה על הישוב המלחמה. שערי הפרדסים נסגרו. כסף וצרכי אוכל טרם הגיעו לארץ והרעב התחיל להעיק על מעמד הפועלים ביחוד. ולא פעם היינו אובדי עצות. ובין כל הנסיונות שניסיתי בהם אז היתה פיתקה לצבי סטראכילביץ, בערך כך: נא לתת לנו בהקפה, עד שנתחיל לעבוד, כך וכך קמח, כך וכך אורז, תפוחי אדמה וכו'. והנה לתמהוני קיבלתי ע"י שליח חשבון כתוב בידי המנוח: סוכר בשביל ילדים וחולים, ומבקש לאַשר את החשבון. ואחרי שהנסיון הראשון הצליח ניסיתי – כשכלוּ כל הקיצים – עוד פעם בנוסח זה “נא לתת”. וקיבלתי שוב “נא לקבל”. והעיקר: נא לאשר החשבון.

אישרתי, כמובן, אך נדמה לי שעד היום טרם סילקנו את החשבון לסטראכילביץ.

ובהיותי כבר בעיר, בשנות 1924/45¹ והייתי זקוק לא פעם לכסות גג על צריף או לגמור קיר, חתמתי שטר והנצרך היה מקבל ממנו סחורה. וייזכר גם זה לטוב: הארון הראשון לארכיון העבודה, הוא מתנת המנוח. על הזמנת הנהלת הארכיון לשיחה במסיבה ענה בחיוב, גם סיפר זכרונות מימים הראשונים.

יהי זכרו ברוך וישמש מופת למשפחתו.

תרצ"ט.