כתבלין למאכל, כן הפתגם ללשון ,הן ללשון הדיבור והן ללשון הכתב. וכמה וכמה סגולות לו לפתגם, המכונה בעברית גם “משל”, שהוא מרכז את הרעיון ומעמידו על עיקרו ועל תמציתו, והוא קובעו בלב בלי יגיעה יתרה, והוא משמרו בזכרון בצמצום של לשון ובתבנית אמנותית, שהיא גם מענגת וגם נוחה ללקיחה ולשימוש בכל שעת צורך.

שני מחוזות־מוצא לו לפתגם: רוח העם מאז ימים קדומים, נסיונותיו והסתכלותו בחיים וסיכומם של נסיונות אלה בדרך החכמה העממית ובניסוח מישרים קולע ומשעשע. והמקור השני: רוחם של חכמים, שעינם חדה ותפיסתם חריפה וכשרונם עומד להם להביע רעיונותיהם בעיצוב ובליטוש אמנותי. גם חכמת חכמים סופה שהיא יוצאת מגדרות הספר והכתב וקונה לה שביתה בלבם של בני העם בלשונם ובשיחם.

לשון חיה ניזונית איפוא ומתנאית משני צינורות אלה, ממורשת דורות קדומים, שנתלטשה בגלגולי חייה והתפתחותה, ומיצירת חכמים ונבונים, רחוקים וקרובים. המתמזגת לתוכה ומוסיפה לה נוי וחיוניות. שימוש נאות וקולע בפתגמים ובאמרי חכמה מרבה חינה וציוריותה של לשון ומוציא אותה מכלל צחיחות של שיגרה. יתרה מזו: במשלים ובפתגמים מתגלות תכונותיה הלאומיות המקוריות של הלשון וסגולותיהם הנפשיות של נושאיה, יחודם בראיית העולם והחיים ויחוד סגנונם בתגובתם לגילויי מידות ויחסי־אנוש.

הלשון העברית בקדמותה, בהיות לה מהלכים בחיים, היטיבה לדעת את טעמו של המשל־הפתגם ואף טיפחה אותו כסוג ספרותי מיוחד, הבא לחנך ולהקנות חכמת חיים. כך במקרא וכך בדברי חכמים בימי בית שני. המשך יצירתו של הפתגם העברי לא נפסק גם בכל תקופות גלותנו ובכל ארצות פיזורינו. בעידנים של עליה רוחנית ושל “השכלה” גבר תמיד העיסוק במקצוע זה, וה“השכלה” של הזמן החדש, במאות ה־יח וה־יט, הניחו בספרותנו עושר רב של אָספי משלים ופתגמים, פרי רוחם של חכמים וסופרים למיניהם.

תחיית הלשון העברית בדיבור פה ובהגיוני־לב בכל מערכות החיים החומריים והרוחניים דרשה התגברות על קשיים ועל מעצורים נפשיים, דרשה מתח של מרץ רוחני רב, עד שלא הניחה כנראה מקום לדאוג ל“מותרות” של הידור ושל קישוט הלשון בצורת אמרי חכמה ופתגמים נבונים. נוצרה איפוא רק מסכת שלד של מלים ושל ביטויים, הבאים לספק את הצרכים הראשוניים של ההבעה בתחומי הרעיון והרגש, בלי ציוריות אורגנית ובלי תוספת של קישוט אמנותי. לאוויר המציאות יצא דיבור עברי קלוש, נטול צבע ונטול חיוניות. ובמקביל ללשון הדיבור הלכה בדרך זו גם לשון הכתיבה האקטואלית לסוגיה השונים. אפשר שאשם בכך גם החינוך המודרני, שהוא עצמו רציונאלי, אך אינו גורם הקניית גילויים רציונאליים של רוח האדם, כגון משלים ופתגמים. ספר “משלי שלמה” ו“משלי בן־סירא” וכן “פרקי אבות” לא נעשו נכס חי של הלשון העברית שקמה לתחיה. ואין צריך לומר, ששפע הפתגמים והמשלים הצבורים בספרותנו בימי הבינַיים במקובץ, בספרים מיוחדים ובמפוזר בכל פינות היצירה העברית, נשארו מונחים כאבן שאין לה הופכין, נשארו כחנוטים ולא נתעוררו ולא הבקיעו להם דרך אל התודעה העברית ואל השימוש בלשון העברית.

נדמה, כי בזמן האחרון מורגשת קצת “תזוזה” מבחינה זו, מורגש אי־סיפוק מערטילאיותה של הלשון וממידת ה“יבושת” שבה. כמה וכמה סימנים בחיי התרבות שלנו מעידים על השאיפה להזרים מיצי־חִיות בצורת ניבים, משלים ופתגמים לתוך עורקי הלשון החיה, להחזיר לה מעט מתפארתה בימי פריחתה ולהעשירה בעיטורי חכמה מאוצרותיה הספרותיים ומאוצר ניבי החכמה של תרבות האדם בכלל.

על כן יש להמליץ על ספרו החדש של ישראל כהן “ספר פתגמים מקבילים” (אנגליים, גרמניים ועבריים)¹ את המשל: “דבר בעתו מה טוב”. ולא זו בלבד, אלא שאפשר למשוך עליו גם את מחציתו הראשונה של הפסוק, שכּן תכליתו של הספר היא לתת “שמחה לאיש במענה פיו”.

ספר זה אינו לקט ראשון לישראל כהן בשדה הפתגמים, אלא הוא אחיו של קודמו “זה לעומת זה”, אוצר פתגמים מקבילים אנגליים, גרמניים ועבריים,² והוא עשוי כמתכונתו ומשלים אותו. שיטה אחרת ומגמה אחת לשני הספרים האלה, שהם רבי היקף ועשירי תוכן ושניהם מגלים כשרון מעשה ושקידה רבה כאחד. ובלי הסתייגות אפשר לומר על עבודתו של ישראל כהן, שהיא נחוצה, מועילה ומאלפת גם יחד.

בראש וראשונה יש להבליט את התכלית המעשית של הספר, או של הספרים. ספרותנו ניזונה עתה הרבה מן התרגומים, והמתרגמים לא תמיד עולה במוחם האקוויוולנט המתאים, הנכון והנאה לפתגם הלועזי, שהם נדרשים למסרו בלשוננו, ורעה מזו, לעתים קרובות אין המתרגמים חשים אף בכך, שהפתגם הלועזי – מקורו בספרותנו, באוצרותיה הקדומים. והם באים ומתרגמים אותו “תרגום חדש” ומשנים ומעקמים את צורתו המקורית. לא מעטים הם מומנטים “מרגיזים” כאלה בספרותנו החדשה, מרגיזים מבחינת ה“עם־הארצות” ומבחינת חוסר הטעם גם יחד. מתרגם שיעשה מלאכתו באמונה יוכל מכאן ואילך לפנות לספרי הפתגמים המקבילים וימצא שם את מבוקשו ויציל נפשו מסילוף.

אבל תועלתו של הספר אינה מצטמצמת במלאכת התרגום בלבד. ממנו עשויה לצאת השפעה גם על כתיבה של מקור, בו ימצא אדם את אמרי החכמה, את המשלים והפתגמים הנדרשים לחפצו ולעניינו. המפתחות שבסוף הספר פותחים לפני המעיין פתחים ושערים לבוא גם אל האוצר פנימה וליטול וליהנות מכל שנצבר בו.

שיטתו של המחבר היא לתת בהקבלה לפתגם הלועזי לא פתגם אחר בעברית אלא נוסחאות וניסוחים שונים, שנתלקטו על־ידיו מכל פינות ספרותנו העתיקה והחדשה, לא כולם בעלי ערך שווה, ולא כולם חשיבות ספרותית או אמנותית אחת להם. נראה, שהמחבר לא רצה לעסוק בהכרעה שבטעם ולא רצה להשליט את בחירתו על המשתמש בספר. מסתבר כי זו מידה טובה בעבודתו, משום כך גם אין לבוא עליו בטרוניה. אם כמה וכמה ניסוחים ו“תרגומים” נראים לנו קלושים, או פגומים מבחינה כל שהיא.

אך לא רק הצד התועלתי־מעשי חשוב בספר, אלא הוא מעניין, מאלף ו“מרחיב את הדעת” גם מכמה וכמה צדדים אחרים. מתוך עיון בפתגמים ובמקביליהם אנו מתעוררים בראש וראשונה על האבחנה שבין הרעיון הכללי, המופשט, שהוא משותף לעמים ולתרבויות שונים, ובין לבושו או ניסוחו של הרעיון בלשון הלאומית, שהם מגלים כלאחר יד תכונות ומידות של עם ולשון. ברשימת המאמרים העבריים עצמם אנו יכולים לראות לא פעם את חריפות ביטוים של הקדמונים, את קיצורם וליטושם האמנותי, לעומת כמה וכמה “מוצרים” חדשים, שהם פרי “התחכמות” ויגיעת־בשר. אך כנגד זה מגלה הספר גם את חוש הלשון, את חוש המידה ואת הטעם הדק של כמה וכמה מסופרינו החשובים בזמן החדש ובדורנו גם בשדה זה, ביצירת מימרות, משלים, פתגמים ואמרי־בין למיניהם.

כל האמור לעיל בשבחו שלה הספר אינו מוציא, כמובן, את הזכות לטעון פה ושם נגד הבחירה, נגד מידת ההקבלה, להצביע על חסר או על אי־דיון מאיזה צד שהוא, אבל כל “השגות” וטענות ממין זה לא תוכלנה בשום פנים לבטל את ערכו הרב של הלקט, את התועלת שבו ואת ערך העבודה הרבה, שהמחבר השקיע בו מתוך חיבה, ידיעה והבנה רחבה של בעל מקצוע.