בספר זה נאספו מעט מהרבה מאמרים, שנתפרסמו כמעט כולם בכתבי־עת חדשיים, שבועיים או יומיים. מאמרים אלה נכתבו באקראי, ללא שיטה, ואין הם אלא מעשה־עתונאי ופרי התרשמות יום־יום ממאורע חברותי או תרבותי, מקריאה בספר או מחיי־אדם.

הם נכתבו בתקופת־בינים של ראשית המלחמה העולמית ושל עלית אישים־דיקטאטורים כלנין, טרוצקי, סטאלין, מוסוליני אתאתורק והיטלר, – תקופה, שנישאה במערבולת של סערת־רוחות; תקופה של התעוררות לאומית וסוציאלית כאחת ושל אבדן התקוות להשתלטות עיקרי החרות והשויון בחברה האנושית בעולם ותקופה של התמוטטות הגולה, שעליה הושתתו יסודות האמנציפציה בעולמנו.

הכל מרגישים בשנוי־הערכין המכריע, החל בתקופתנו – תקופה של מבוכה וחילוף־משמרות; יום־יום מוחשת יותר ויותר חשכת־הדור, המאפילה לא רק על חיי־אירופה, כי אם בעיקר על חיי־היהודים, ועד למדה כזו, שדומה כי בכל תולדותיהם לא נתחוללו על ראשם מאורעות מרים כל כך, מדכאים כל כך ומלאי רוח־הרס, כמאורעות המתרחשים בימינו ולעינינו. האנושות שוקעת לנגד עינינו, ובעקבותיה נהרסה עד למעמקי יסודותיה כנסת־ישראל, שמעולם לא היה קשור קיומה קשר כה אמיץ עם הדימוקראטיה כבתקופתנו. עם כל עמדה המתמוטטת באחת מפנות המערב הנאור, מתמוטטת עמדה נוספת של היהודים. בודאי שאין להתעלם ולא לראות את הלקויים היסודיים, הכרוכים אורגאנית בדימוקראטיה, הטעונה ללא ספק תיקון – תיקון בכיוון יצירת מוסדות־סמכות, שביכלתם לשמש יסוד של מתינות, של ריסון וכוח־עוצר כלפי התפרצות יצרי האזרח היחיד, מריבות המפלגות, ניגודי ענינים בין המחוזות וסכסוכי הקיבוצים ביניהם בתוך המדינה. בודאי שאין להעלים עין מחולשתו המדהימה של המשטר הדימוקראטי, שנעשה כנטול כוח של גברות בתקופת־הימים האחרונה. אף־על־פי־כן נעלה הוא מכל ספק, כי מכל צורות המשטר, שהיו קיימות וקיימות בעולם, הרי המשטר הדימוקראטי, המבטיח חרות ליחיד כלקבוץ, אפשרות קיום וזכות חוות־דעה למתנגד הפרטי כלמיעוטים הלאומיים או העדתיים – הוא עדיין המשטר הטוב ביותר.

רוסיה הבולשבית, שבקשה לשנות את סדרי בראשית ואף גם הראתה גבורת־העפלה בלתי־שכיחה בראשית ימיה, חטאה חטא לא יכופר: בשם אידיאל אנושי עליון חתרה תחת יסודות החברה האנושית המושתתת על עיקרי החרות, על קדושת האדם באשר הוא אדם. וחטא זה גרר אחריו חטאים מצד מתנגדיו, שהניחו יסוד, מטעמים הפוכים, למשטר־עריצות. ההפקרות נשתררה בעולם, וכיום אין עוד שווי־משקל בחברה; אירופה נזדעזעה עד למעמקי יסודותיה…

ואילו תופעה זו הממאירה איננה אלא חזיון חולף־עובר. הדימוקראטיה סופה לנצח בעתיד. אבל אותו הלך־הנפש, המלא רוח־היסוסים, עליות וירידות, מן הנמנע היה שלא יחדור ללב אלה, שחיו בתקופה סוערת זו – תקופה של מחשבות סותרות אלו את אלו – ומאליו מובן, כי גם בין דפי הספר הזה הולם במדת־מה דופק הדור, על ספקותיו, על גישושיו, על התלהבויותיו ועל אכזבותיו. מחברו הלך בעקבות הדור וצעד במסילותיו. יכול אדם יחיד, הנאמן לעצמו, להגרר אחרי הונאת־הדור, אבל דיה הסתכלות מעמיקה כלשהי בחברה בימינו כדי להווכח, שכל הזעזועים החברותיים אינם מבחינה היסטורית אלא פרי מחלת הדור.

אחת ברור: בתקופתנו בודאי אין להתנשא ולחלום על אפשרות־הגשמה של עיקרי המוחלט בחיי־החברה. למראה כל המתרחש לנגד עינינו, יש לנהוג מנהג זהירות בהרצאת מחשבותינו ובמלחמותינו הסוציאליות. אוגוסט קונט היה אומר: “הכל יחסי בעולם; יש רק מוחלט אחד, והוא כי הכל יחסי”. דומה, כי כל מה שאומר להיות נאמן לעצמו ולא להיות קרבן לסערת־דמיונו ולחום־מזגו ולנסות לשקול את מחשבתו, חייב להתחשב ביחסיות זו שבחיי החברה. שאם לא כן, יהיה גורלנו כגורל האדם, שלפי פאסקאל “איננו לא מלאך ולא בהמה, אלא האסון הוא, שבשעה שהוא שואף להיות מלאך, הוא הופך לבהמה”.

דורנו העפיל ונכשל. הציץ ונפגע. האנושות מתקדמת; אבל התקדמותה אטית וכל המותח את המיתר האנושי יתר על המדה סופו שיתפקע. יש לנהוג מנהג של צניעות וענוה בעולם המחשבה החברותית ובביסוסה, אם אמנם אין גם להרתע מפני תיקונים סוציאליים ואנושיים.

הכל בעולמנו יחסי כבעולם הגדול; הכל יחסי בקשרים שבין כל חלקי הישוב, בין כל חלקי התנועה הלאומית והכל יחסי בתנועת עבודה אצלנו כבתנועת העבודה ברוסיה או בצרפת, במקום שהחיים לובשים צורה ופושטים צורה והכל מסתגלים למציאות המרה, לצרכי המדינה. עיקרים נעלמים מן החברה ועיקרים אחרים צצים ועולים כפטריות על אדמת הלאום. רק עובדה אחת קיימת: הווית הלאום בכל מקום. זהו המוחלט האנושי האחד. אין בימינו מקום לחברה, שהעובדים בה יהיו נטולי זכויות ושחותמם לא יהא טבוע בכל עורקי הקריה. אולם מעל לכול יש להבטיח בכל מקום את ליכוד האומה, שהוא תנאי הכרחי לקיום כל מדינה, וביתר יחוד מדינה בדרך כתנועתנו הלאומית שבימי מבוכה וסערה לעמנו הוטלה עליה תעודה מיוחדת במינה.

אלו הן המסקנות, שאליהן בא מחבר הספר הזה מכל מה שראה ולמד בתקופתנו מלאת הזעזועים. אין לומר נואש ולהתיאש מן האנושות; אולם אין גם להגרר אחרי הונאת־שוא. המציאות מרה, אבל היא גם מלאה יופי, גבורה ויכולת של פעולה. כל מפעלי הישוב בימים סוערים אלה, על הפורענויות המתרגשות ובאות על ראשו זה שנתיים, מוכיחים, כי מבעד לסלעי־המגור שבהם מתנהלת ספינת־חיינו, אין מאמצנו היום־יומי מאמץ־שוא…

בספר זה, הראשון, נאספו מאמרים על אישים וסופרים, על ספרים ועל ספרות. בספר שני יבואו מאמרים על המדיניות העולמית ועל מאורעות־חיינו כעל תופעות צבוריות, כגון הפאשיזם וזכויות האדם, הסוציאליזם והלאומיות בדורנו.

אם יעלה מבין דפיו הד הדור ואם יהא בו כדי לעורר במעט את מחשבות הקורא והיה שכרו של המחבר שלם.

ירושלים, אייר, תרצ"ח