למרים ולדוד

בספר זה נאספו מעט מהרבה מאמרים, שנתפרסמו כמעט כולם בכתבי־עת חדשיים, שבועיים או יומיים. מאמרים אלה נכתבו באקראי, ללא שיטה, ואין הם אלא מעשה־עתונאי ופרי התרשמות יום־יום ממאורע חברותי או תרבותי, מקריאה בספר או מחיי־אדם.

הם נכתבו בתקופת־בינים של ראשית המלחמה העולמית ושל עלית אישים־דיקטאטורים כלנין, טרוצקי, סטאלין, מוסוליני אתאתורק והיטלר, – תקופה, שנישאה במערבולת של סערת־רוחות; תקופה של התעוררות לאומית וסוציאלית כאחת ושל אבדן התקוות להשתלטות עיקרי החרות והשויון בחברה האנושית בעולם ותקופה של התמוטטות הגולה, שעליה הושתתו יסודות האמנציפציה בעולמנו.

הכל מרגישים בשנוי־הערכין המכריע, החל בתקופתנו – תקופה של מבוכה וחילוף־משמרות; יום־יום מוחשת יותר ויותר חשכת־הדור, המאפילה לא רק על חיי־אירופה, כי אם בעיקר על חיי־היהודים, ועד למדה כזו, שדומה כי בכל תולדותיהם לא נתחוללו על ראשם מאורעות מרים כל כך, מדכאים כל כך ומלאי רוח־הרס, כמאורעות המתרחשים בימינו ולעינינו. האנושות שוקעת לנגד עינינו, ובעקבותיה נהרסה עד למעמקי יסודותיה כנסת־ישראל, שמעולם לא היה קשור קיומה קשר כה אמיץ עם הדימוקראטיה כבתקופתנו. עם כל עמדה המתמוטטת באחת מפנות המערב הנאור, מתמוטטת עמדה נוספת של היהודים. בודאי שאין להתעלם ולא לראות את הלקויים היסודיים, הכרוכים אורגאנית בדימוקראטיה, הטעונה ללא ספק תיקון – תיקון בכיוון יצירת מוסדות־סמכות, שביכלתם לשמש יסוד של מתינות, של ריסון וכוח־עוצר כלפי התפרצות יצרי האזרח היחיד, מריבות המפלגות, ניגודי ענינים בין המחוזות וסכסוכי הקיבוצים ביניהם בתוך המדינה. בודאי שאין להעלים עין מחולשתו המדהימה של המשטר הדימוקראטי, שנעשה כנטול כוח של גברות בתקופת־הימים האחרונה. אף־על־פי־כן נעלה הוא מכל ספק, כי מכל צורות המשטר, שהיו קיימות וקיימות בעולם, הרי המשטר הדימוקראטי, המבטיח חרות ליחיד כלקבוץ, אפשרות קיום וזכות חוות־דעה למתנגד הפרטי כלמיעוטים הלאומיים או העדתיים – הוא עדיין המשטר הטוב ביותר.

רוסיה הבולשבית, שבקשה לשנות את סדרי בראשית ואף גם הראתה גבורת־העפלה בלתי־שכיחה בראשית ימיה, חטאה חטא לא יכופר: בשם אידיאל אנושי עליון חתרה תחת יסודות החברה האנושית המושתתת על עיקרי החרות, על קדושת האדם באשר הוא אדם. וחטא זה גרר אחריו חטאים מצד מתנגדיו, שהניחו יסוד, מטעמים הפוכים, למשטר־עריצות. ההפקרות נשתררה בעולם, וכיום אין עוד שווי־משקל בחברה; אירופה נזדעזעה עד למעמקי יסודותיה…

ואילו תופעה זו הממאירה איננה אלא חזיון חולף־עובר. הדימוקראטיה סופה לנצח בעתיד. אבל אותו הלך־הנפש, המלא רוח־היסוסים, עליות וירידות, מן הנמנע היה שלא יחדור ללב אלה, שחיו בתקופה סוערת זו – תקופה של מחשבות סותרות אלו את אלו – ומאליו מובן, כי גם בין דפי הספר הזה הולם במדת־מה דופק הדור, על ספקותיו, על גישושיו, על התלהבויותיו ועל אכזבותיו. מחברו הלך בעקבות הדור וצעד במסילותיו. יכול אדם יחיד, הנאמן לעצמו, להגרר אחרי הונאת־הדור, אבל דיה הסתכלות מעמיקה כלשהי בחברה בימינו כדי להווכח, שכל הזעזועים החברותיים אינם מבחינה היסטורית אלא פרי מחלת הדור.

אחת ברור: בתקופתנו בודאי אין להתנשא ולחלום על אפשרות־הגשמה של עיקרי המוחלט בחיי־החברה. למראה כל המתרחש לנגד עינינו, יש לנהוג מנהג זהירות בהרצאת מחשבותינו ובמלחמותינו הסוציאליות. אוגוסט קונט היה אומר: “הכל יחסי בעולם; יש רק מוחלט אחד, והוא כי הכל יחסי”. דומה, כי כל מה שאומר להיות נאמן לעצמו ולא להיות קרבן לסערת־דמיונו ולחום־מזגו ולנסות לשקול את מחשבתו, חייב להתחשב ביחסיות זו שבחיי החברה. שאם לא כן, יהיה גורלנו כגורל האדם, שלפי פאסקאל “איננו לא מלאך ולא בהמה, אלא האסון הוא, שבשעה שהוא שואף להיות מלאך, הוא הופך לבהמה”.

דורנו העפיל ונכשל. הציץ ונפגע. האנושות מתקדמת; אבל התקדמותה אטית וכל המותח את המיתר האנושי יתר על המדה סופו שיתפקע. יש לנהוג מנהג של צניעות וענוה בעולם המחשבה החברותית ובביסוסה, אם אמנם אין גם להרתע מפני תיקונים סוציאליים ואנושיים.

הכל בעולמנו יחסי כבעולם הגדול; הכל יחסי בקשרים שבין כל חלקי הישוב, בין כל חלקי התנועה הלאומית והכל יחסי בתנועת עבודה אצלנו כבתנועת העבודה ברוסיה או בצרפת, במקום שהחיים לובשים צורה ופושטים צורה והכל מסתגלים למציאות המרה, לצרכי המדינה. עיקרים נעלמים מן החברה ועיקרים אחרים צצים ועולים כפטריות על אדמת הלאום. רק עובדה אחת קיימת: הווית הלאום בכל מקום. זהו המוחלט האנושי האחד. אין בימינו מקום לחברה, שהעובדים בה יהיו נטולי זכויות ושחותמם לא יהא טבוע בכל עורקי הקריה. אולם מעל לכול יש להבטיח בכל מקום את ליכוד האומה, שהוא תנאי הכרחי לקיום כל מדינה, וביתר יחוד מדינה בדרך כתנועתנו הלאומית שבימי מבוכה וסערה לעמנו הוטלה עליה תעודה מיוחדת במינה.

אלו הן המסקנות, שאליהן בא מחבר הספר הזה מכל מה שראה ולמד בתקופתנו מלאת הזעזועים. אין לומר נואש ולהתיאש מן האנושות; אולם אין גם להגרר אחרי הונאת־שוא. המציאות מרה, אבל היא גם מלאה יופי, גבורה ויכולת של פעולה. כל מפעלי הישוב בימים סוערים אלה, על הפורענויות המתרגשות ובאות על ראשו זה שנתיים, מוכיחים, כי מבעד לסלעי־המגור שבהם מתנהלת ספינת־חיינו, אין מאמצנו היום־יומי מאמץ־שוא…

בספר זה, הראשון, נאספו מאמרים על אישים וסופרים, על ספרים ועל ספרות. בספר שני יבואו מאמרים על המדיניות העולמית ועל מאורעות־חיינו כעל תופעות צבוריות, כגון הפאשיזם וזכויות האדם, הסוציאליזם והלאומיות בדורנו.

אם יעלה מבין דפיו הד הדור ואם יהא בו כדי לעורר במעט את מחשבות הקורא והיה שכרו של המחבר שלם.

ירושלים, אייר, תרצ"ח

ז’ורס איננו!

בשעה זו, כשרגשי הפראות והברבריות מתעוררים ופורצים החוצה בעוז כזה, התחכם הגורל האכזרי להגדיל ולהעמיק עוד יותר את היאוש העולמי, והביא את הידיעה הנוראה, כי ז’ורס מת. ז’ורס, זה הכוח האיתן, טוהר־הלב הגדול והתום הנשגב, סמל הרגש והאידיאל, הנואם הכי גאוני של זמננו והנביא המוכיח, שהתועבה האירופית היתה ממררת חייו ומוציאה מפיו זעקות צער וחימה, שהיו מזכירות את קול נביאנו; המשורר־החוזה של עתיד מלא צדק ויופי – האיש הזה נרצח, נהרג; נהרג בודאי על ידי איזה “פטריוט”, שהרגיש בנחיצות ובחובה להציל את המולדת מ"האנטיפטריוט", שזה לא־מכבר, בשעת האסיפה האחרונה של השתפנים הצרפתים, הציע להכריז שביתה כללית נגד המלחמה. ז’ורס אנטיפטריוט! איזה לעג וכאב במלה זו! לא היה איש בצרפת, שאהב כמוהו אהבה עמוקה ועזה את מולדתו. בשעה שהוא היה מדבר לפני המון של אלפים ורבבות על אודות צרפת, על אודות הריבולוציה הצרפתית, על אודות הספרות הצרפתית, היה חש, כי איזה כוח כביר, איזו התלהבות פנימית בלתי־רגילה אוחזים בו ומרימים אותו מעל לכל; איזה ליריזם לוהט היה מהפך אותו למשורר גאוני; הקול היה מתפוצץ, מתרחב ומתחזק, עולה ועולה; התנועות נעשו יותר זריזות ועזות, כאילו הוא מחזיק בידיו ממש מה שהוא מצייר; הגוף מתנועע והוא שוכח את עצמו, כשהוא כולו מסור לציור שלפניו.

רעדה אחזה אותנו. וגם אנחנו, השומעים, היינו חשים, רואים וחיים את החיים ההיסטוריים והיפים של צרפת. גם אנחנו, בני ארץ ועם אחרים, היינו מכירים באותו הרגע את כל הוד־הרוממות של העם הזה! ולפתע – והאיש הזה, שבכל ספריו על הריבולוציה הצרפתית לא יכול להתאפק מבלי לתת בכל פעם ופעם לרגש הפטריוטי שלו להתפרץ ולשטוף את הקורא; הפטריוט הזה נהרג בשם האהבה למולדת! איזו אירוניה! ואיזו סתירה! ז’ורס אהב את מולדתו, אלא שזו לא היתה אהבה עוורת. הוא חפץ דוקא לדעת ולהכיר את הסיבות, שגורמות לאהבה כזו, לנתח את הרגש הפטריוטי ולא, כמו שכתב אשתקד ב"הומאניטה", לקבל את האידיאה של הפטריוטיזם, כגון אלה האדוקים שמקבלים בעינים עצומות את העיקר של האלהות. ומפני זה היה יוצא ומדבר נגד צרפת, בשעה שהצדק לא היה אתה. הצדק קודם לאהבת־המולדת, ומי שאוהב באמת ובתמים את מולדתו צריך לסייע לכך, שבה ימשול ויתבצר הצדק. ואם כן, איך זה לא לאהוב את צרפת, את צרפת של הריבולוציה, את הארץ שממנה התפשטו בכל ארבע כנפות הארץ המחשבות והעיקרים של חופש וצדק!

אבל המצב הכלכלי, הכוח של “la haute banque”, הפטריוטיזם של אנשי קרופ ושנידר, לא יכלו להניח את דעתו של ז’ורס; ואז היה שופך את כל הצער והזעם שלו על ראש צרפת של היום. הוא ידע כי רק האינטרסים הפרטיים מוליכים ודוחפים את העמים להזדיין. הוא הכיר את כל השקר שבפטריוטיזם המקובל, הרשמי. הוא הבין שלפרוליטריון אין צורך ואין תועלת להקריב את עצמו בשביל עניני הבנקירים. וכך בא לידי החלטה, שבכדי להפריע בעד המלחמה, צריכים הפועלים להכריז שביתה כללית, אם צרפת תהיה התוקפת. ומאותו היום, שז’ורס בא להחלטה זו, התחילו כל העתונים הבורגנים להתנפל עליו באופן גס, להאשימו, כי נמכר לגרמניה, ופעם אחת העיז מי שהיה מיניסטר, פישון, שלא ידע מה לענות על השאלות, כשלחצו אותו אל הקיר, לצעוק לז’ורס, שהוא אינו צריך לחשוב על אודות אינטרסי הגרמנים. הרדיפות התגברו וה"פטריוטים" השתמשו בזה ועוררו את ההמון נגדו…

ועכשיו, בשעה שמתכוננים למלחמה, כשהרוחות התרגזו ובפריז כבר צועקים “לבֶרלין”! עשתה ההתרגשות הזאת את פעולתה: ז’ורס נהרג… המלחמה היה תהיה…

*

ז’וֹרס מוצאו ממשפחה בורגנית; דודו היה אדמירל ומיניסטר. הוא בעצמו קיבל חינוך קאתולי, ודבר זה בודאי השפיע על הטמפרמנט העז שלו, שבו היתה מורגשת התלהבות מיסטית כבירה. בבית־הספר הנורמלי הגבוה – בית־הספר שממנו יצאו גדולי צרפת, כגון פואנקרה, ברגסון, פאגה, למטר – מצא חברים וסביבה, שהשפיעו על המהלך החפשי של מחשבותיו. אף־על־פי־כן כשיצא מבית־הספר הזה בתור מורה לפילוסופיה, לא היו מחשבותיו חפשיות יותר מדי; הוא היה רק “צנטר גוש”, רפובליקאני מתון. בן עשרים וחמש שנה נתמנה פרופיסור לפילוסופיה בטולוז. אבל הטמפרמנט הנלהב משך אותו אל מערכות המלחמה הפוליטית, ובהתודעו למפלגות השולטות בארץ, נכנס למפלגה הסוציאליסטית.

מיד הצטיין בהכנסו בכשרונות נפלאים של נואם ועתונאי, ובחרו בו בתור ציר מהפרובינציה ד’טארן.

באותם הימים פרצה שביתה גדולה בארץ, וז’ורס הגיש אז את האינטרפלציה הראשונה, שהעמידה אותו בשורת הנואמים היותר מצוינים בצרפת. ומאז מתחילה פרשת ההשפעה הגדולה, שהשפיע ז’ורס על חיי הארץ בכלל ועל חיי הסוציאליזם בפרט.

ז’ורס בראשית עבודתו לא יכול שלא להשפיע לרעה על הסוציאלאים הצרפתים. הוא הכניס זרם של בורגניות, שמלאה את כל לבו. הוא היה יותר מדי ריפורמיסט, מתקן ולא רצה לשמוע על דבר התבדלות הסוציאלאים. הוא ניהל תעמולה בעד הבלוק עם הראדיקלים ומכל ריפורמה וריפורמה צפה וחכה לישועות ונחמות. הזרם הזה גרם לוכוחים תכופים בין הגדיסתים המתבדלים והריפורמיסטים או הז’ורסיסטים. אבל במשך זמן קצר התקרב ז’ורס יותר להפסיכיקה הפרוליטארית, וגם הוא התחיל לחשוב, שלא תמיד צריכים הסוציאלאים לעבוד דוקא באופן ליגאלי וכי יש מקום לפעמים לשביתות כלליות בתור מחאה נגד פעולתה של הממשלה. כמו כן התחיל להעריך כראוי את כל התועלת שבתנועה הסינדיקאליסטית.

השתפנים בצרפת היו נחלקים לשלוש מפלגות – הגדיסתים, הריפורמיסטים, האללמניסתים, מפלגת הפועלים שבראשה עמד הקומונר אללמן והבלנקיסתים, אלה שחשבו את עצמם לתלמידיו של בלנק והכירו בנחיצותו של מרד עממי, ובראשם ביאן, הדפוטאט הישיש, שנשאר נאמן עד היום לסוציאליזם, וסמבא, הנואם היותר אינטליגנטי והיותר חריף בפרלמנט הצרפתי. ז’ורס הרגיש את הצורך לאחד את הכחות הסוציאלאיים ולשים קץ לסכוסכים ולמחלוקות, שהיו רק מסייעים בידי המפלגות הבורגניות.

השנאה בין האללמניסתים והגדיסתים היתה עמוקה עד מאד, ולאחד את שני המחנות, לעקור את השנאה הזו, היה קשה, ועוד יותר מוזרה היתה המחשבה להכניס לתוך המפלגה את הרפורמיסתים. ובכל זאת, למרות מה שהסוציאלאים שלו התיחסו לדבר בלי אמון, עבד ז’ורס בטכסיס טוב כל כך ובמסירות נפש כל כך גדולה, עד שעלה בידו לגשם את רעיון האחדות הסוציאלית בצרפת. וזהו המפעל החשוב בחייו בתור מדינאי.

מיום שהאחדות נעשתה לעובדה חיה, התחילה המפלגה הסוציאלית לעלות ולעלות, והעם מתקרב יותר ויותר אליה. בשנה הנוכחית, בעת הבחירות, הגיע מספר הקולות, שניתנו בעד מועמדי המפלגה למיליון וחצי, והדיפוטטים התרבו משבעים עד למאה ושנים. וכל זה היה במדה מרובה פעולתו של ז’ורס.

*

ז’ורס היה טריבון עממי במלא מובן המלה. קולו העבה והחזק היה מתפרץ ומרעים באויר, עד שרעדה אחזה את כל השומעים. הכתלים גם הם נוע ינועו. ז’ורס בעצמו היה נהפך לאיש בלתי־רגיל. העינים מתיזות אש, הפנים מתעותים והפה פעור, ונדמה היה, כאילו מתוכו נזרקות פצצות; הגוף מתפתל ועושה תנועות שונות והן עוזרות להראות באופן יותר ברור את התמונות שהוא מצייר.

הוא היה קצר־קומה ושמן, הידים תמיד מאחורי גבו, הקול בלתי־נעים. יותר מדי עבה, פנים לא יפים והבעת נשר להם. בפעם הראשונה ראיתיו בלוית ונדרבלד וסמבא. כולם היו צריכים לדבר נגד הפוליטיקה של קלימאנסו; הקהל סבב את ה"לידרים" וגם אני, שחשבתי את עצמי לתלמידו הנלהב של ז’ורס, התאמצתי להתקרב אליו ולהביט בפניו. ובראותי את האיש הקטן והבלתי־יפה, אף כי מלא בטוי של אומץ־רוח בפניו ומבט חד ומלא להבה בעיניו, השתוממתי עד מאד: קול עבה ואי־יפה כזה אצל ז’ורס, איזה מפח נפש! והנה הפעמון מצלצל: כל ההמון נכנס למקום ששם היתה צריכה להיות האספה, אל Manège S. Paul. רגעי מספר מחכה ההמון לז’ורס. והנה הוא מופיע. המיה איתנה בוקעת את החלל, צעקות: “יחי ז’ורס” “תחי ה”הומאניטה"! “יחי הסוציאליזם”! שוב פעם מצלצל הפעמון והאספה נפתחה. כמו תמיד נותנים לדבר קודם לונדרבלד ולסמבא, ורק אחר כך בא תורו של ז’ורס. הוא עמד על הבמה, ובהמון השלך הס מיד. דומיה שוררת מסביב. הקול מתפרץ, תיכף ומיד מתפשט ומתרחק. המשפטים, אחד אחד, יוצאים יפים, מלאים מליצה ומחשבות. תמונות גוררות תמונות. ז’ורס מתלהב. והנה הידים מתרוממות ונופלות על החזה, הנואם דופק על פתחי לבו, הקול מתחזק ומתרגש, הדקלאמציה נעשית יותר מהירה, הרעיונות מתרבים, ולשונו הולמת על הלבבות. וכל הלבבות התלכדו והיו לאחד – ופתאום צעקה חזקה, ארוכה – קול ההמון ברעו: Bièn, très bièn. מחיאת כפים סוערת; ז’ורס מפסיק כאילו נכשל, מחשה רגע ושוב הוא ממשיך, עכשיו רואים ומרגישים, שאין הוא שולט עוד ברוחו; איזה שכרון תקף אותו, והוא כולו מסור לאיזו שירה נעלמה שלא מעלמא הדין. נפשו הלכה שבי אחרי חזון העתיד והוא ממטיר עלינו רעיונות, תמונות בלי מספר; מנגינה נפלאה מקסימה את השומעים, והוא מוסיף ומדבר, מוסיף ונואם. הקהל כולו התמסר לו, והריהו כולו בידיו. איזה כח; איזה יופי!

התגבר הנואם, כבש את רוחו ויגמור בסיום יפה, שעורר מחיאות־כפים ארוכות וסוערות…

הקהל יוצא נרעש; שירת “האינטרנציונל” בוקעת ויוצאת מלב אלפי אדם…

אבל מה שמעתי? אינני יודע; רעש עבר עלי ולא אדע את נפשי… אחר כך, כעבור זמן מה, אוכל לסדר את הרעיונות ולזכור את דברי הנואם… והנה אפיזוד קטן, שנקבע בזכרוני: תקופת שביתות. פריז נהפכה לשדה מלחמה, חיילים עוברים בכל הרחובות ה"פלאס דה־לא־רפובליקה" מלא המון מניפסטנטים וחיילים; בכל יום התנגשויות בין המשטרה והפועלים; ביום הראשון למאי אסרה המשטרה הרבה אנשים וביניהם גם רוסים אחדים, שתיכף ומיד שלחתם אל מחוץ לגבול. הרוסים היושבים בפריז פחדו פן יגרשו אותם מן הארץ. והנה ידיעה בלתי צפויה ומפתיעה עוברת ומתפשטת במחנה הקיצוניים. ל"הומאניטה" אין כסף; חיי העתון הסוציאלי היחידי נתונים בסכנה, וז’ורס, עורך העתון, קורא לאסיפה את הפועלים הסוציאלאים.

וגם אני בלוית מכר אחד, שחפץ לשמוע את ז’ורס, הלכתי למקום ששם היה הוא צריך לנאום.

טרם גשתנו לאסיפה, הזכיר לי מכרי, שהוא רומני ואני רוסי ושאנחנו הזרים איננו צריכים להראות בפרהסיא את הסימפטיות שלנו ולהשתתף בקריאות.

– טוב – אמרתי לו.

כשבאנו שמה, שעה קודם לזמן הנקבע, כבר היה המקום מלא אנשים. חכינו באי־סבלנות גדולה לפתיחת האסיפה, כשז’ורס יתחיל לנאום. כמו תמיד דבר הוא בהתלהבות, הוכיח את ערכו של העתון, ופתאום בקולו הכביר, כמו שאגת אריה, הוא פנה לקהל:

– חברים, החפצים והחושבים אתם שהעתון יחיה?

– כן, כן! – ענה ההמון…

אם כן, טוב! העתון יחיה!

ובעת שכולי הייתי מסור למה ששמעתי, הבטתי אל מכרי, וראיתי והנה הוא, האיש המיושב וקר־הרוח, למרות שכוונתו היתה לא להשתתף בשום דבר, רקד וצעק, צעק ורקד כמי שדעתו נטרפה עליו.

– מה זה היה לך? – שאלתיו.

– הניחני, הניחני! – ענה…

וכשיצאנו שר את “האינטרנציונאל” ולא חדל מלדבר על אודות האיש הנפלא הזה ולהשתומם על הכוח הכביר: “לו רק רצה, כי אז היינו כולנו הולכים למות”.

כך דבר על אודות ז’ורס אדם, שבדרך כלל לא היה יותר מדי נלהב ושעכשיו הוא רב בעיירה ברומניה…

בפרלמנט לא היה איש שירגיש את עצמו כל־כך חפשי בתנועותיו על הבמה כמו ז’ורס, אף על פי שהוא היה נואם יותר עממי מאשר פרלמנטרי והיה זקוק למקום רחב, לאופק רחוק ולים של אנשים לפניו בכדי שיתעורר בלבו כל הליריזם העז. אבל באספות העממיות לא יכול לתת חופש להתעמקות מחשבותיו ולנתח כראוי את השאלות של היום. כדי שכשרונו יתגלה בכל הודו ובכל רחבותו, היה זקוק לשתי הבמות; הבמה הפרלמנטרית והבמה העממית.

ז’ורס היה בעל זכרון נפלא והוא התפאר בזה שלא ידע בחייו דבר אחד, שישכחהו אחרי כן. הוא ידע לחזור מלה במלה על כל הנאומים ששמע, ובשעת הוכוחים ידע להשתמש בכשרונותיו אלה.

לא היתה שאלה אחת, שהוא לא ישתתף בה ולא יפיץ עליה אור חדש. בשעת הצורך היה אובסטרוקציוניסט נפלא ויכול בעצמו לדבר ימים שלמים. עוד זכור אותו הזמן, שבפרלמנט הוא, קלמנסו ועוד התנגדו, בימי משפט דרייפוס, לנציונליסטים שלא נתנו לו לדבר, והוא צעק להם בקולו הנורא והמרעים:

– רבותי, אני היחיד ואתם הרבים פה, אבל מעל הבמה הזאת אדבר כמה שאחפוץ אני! – הוא ידע את כחו. כשבא אליו הכומר גאפון והגיד לו שהוא מפחד פן יאסרוהו, אמר לו ז’ורס:

– אין מה לפחוד; אם יהינו לעשות זאת, אני אהפוך את פריז!

ז’ורס היה קצת כבד־תנועה, בכל זאת היה לפעמים נותן תשובות במשך הוכוחים שלחצו לקיר את אויביו. הנה למשל, פעם אחת כשהוא דבר נגד ברטו ואלה המיניסטרים שעולים לגדולה בעזרת העם וכאשר השיגו את מטרתם, הם נעשים אויבים לאותו העם, העיר ברטו, שהתרגז אז, לז’ורס, שגם הוא, ז’ורס, שינה הרבה פעמים בחייו.

– כן, ענה לו ז’ורס, שניתי הרבה את מחשבותי, אבל אני לא לקחתי כרטיס של הלוך ושוב!

*

ז’ורס היה היסטוריון חשוב. הוא הראשון, שכתב היסטוריה מימי הריבולוציה עד היום על פי ההשקפה הסוציאלאית. ז’ורס כתב על אודות “הלגסלטיבה” ו"הקונבנציה", ספרים שבהם ניתח והבין את כל המהלך של כל התקופה הריבולוציונית באופן היותר איתן והיותר נכון. הוא חקר הרבה, מצא דוקומנטים חדשים, והכל על פי ההבנה המרכסיסטית, אם כי בתוספת אידיאליסטית קצת – מפני שתמיד נשאר אידיאליסט – והפיץ אור חדש על הרבה והרבה ענינים.

ז’ורס מצטיין ביחוד בעת שהוא מצייר את המשטר העתיק והוא מראה את כל התועבות והשקר ששלטו אז. כשהוא מדבר על הנואמים הגדולים: מירבו, ברניא, דימולן, דנטון ורובספיר, הטריבון שבתוכו מתעורר אז ומרגישים, שאלמלי חי האיש הזה בזמן ההוא, היה בודאי גם כן מצטיין בין אותם הנואמים הגדולים והחזקים.

בימים האחרונים התמסר ז’ורס לעניני מלחמה. המצב הכללי והפוליטי של עכשיו, והסכנה, שכל יום ויום היו מרגישים שהמלחמה הכללית תתפרץ בקרוב, דחפו אותו להתענין באלה השאלות, ואז הוא בא להחלטה, שכבר דברנו על אודותיה, שאם המלחמה תוכרז על ידי צרפת, צריכים הפועלים לקרוא לשביתה כללית בתור מחאה ולא לתת לממשלה להלחם.

ז’ורס הכיר את העיקר של הלאומיות. הוא חשב שלכל עם ועם יש היסטוריה ואופי, שאינם יכולים ואינם צריכים להבטל.

ומהעיקר הזה בא לידי ההחלטה, שכל עם ועם צריך להגן את זכויותיו – דבר שהיה מרגיז רבים מאלה, המסכימים עתה לאותן מחשבות – וגם להזדיין באופן דימוקרטי, זאת אומרת לזיין את כל העם שצריך להיות מוכן לכך מילדותו; לכונן מעין מיליציה לאומית. הוא באר וקבע את התיאוריה שלו בשאלות האלה בספר מצוין La Nouvelle Armée.

זה הוא האיש שנהרג. מי שהרג אותו לא הרגיש שבתנופת יד אחת החריב עולם מלא של יופי. ונדמה, כאילו באותה שעה, שנשתתק קולו החזק והלירי של ז’ורס, נדם גם קול השלום בעולם…

תרע"ד

א

בשנת 1784 בא ללונדון איש יהודי מיוצאי איטליה ושמו בנימין דיזראלי על מנת לעשות עושר בארץ ולסחרה. בימים ההם היו בבירת אנגליה רק משפחות יהודיות מעטות מיוצאי ספרד ופורטוגאל, ואלה הסתגלו אל מנהגי המקום והכו שורש בארץ.

לבנימין דיזראלי לא שיחקה השעה. כל הונו אבד לו. אך רֶוַח והצלה עמדו לו ממקום אחר.

באותם הימים מצא לו מהלכים בבית משפחה עשירה מיוצאי ספרד בשם ריאַל־ויאַל, ונשא לו לאשה את אחת מבנותיה. דאגות־החיים הוסרו מעל שכמו והוא, היהודי־המזרחי־הדרומי, מתמסר להלך־רוחו המיוחדת, הוזה בהזיות מולדתו האיטלקית, נוטע לו גן איטלקי בלב לונדון, מאכיל את באי־ביתו מאקארוני ופורט על פני המנדולינה מצלילי ארצו המתוקים. והלוּם שמש איטליה ושכור־יפיה נשאר הוא כל ימי שבתו בלונדון הקרה והמעוננה.

למשפחה זו, דיזראלי – ריאל־ויאל, נולד בן יחיד, יצחק שמו, שמילדותו התנכר לרוח אבותיו. לא המסחר ולא עבודת־הכלל משכו את לבו של הנער. את כל מעיניו שם בקריאת ספרים, שנשרו כל הימים מחיקו.

לעתים קרובות היו פורצות מריבות בין האֵם והנער, ותעודתו של האב הטוב היתה להשלים ביניהם ולפייסם. אבל ביום בהיר אחד אירע מאורע, שהביא גם את האב הנוח והשקט לידי נסיון מר. יצחק הבן – חיבר פואימה!… כאן הסכים האב לדברי האם והבין, כי רוח היא המבעיתה את הנער, וישלחהו להולאנד ולצרפת למען החיש מרפא לרוחו… אבל מקץ ארבע שנים חזר העלם אל בית־אביו, והוא חדור כולו רוח רוּסוֹ, שערותיו ארוכות והוא שקוע עוד יותר מאז בקריאת ספרים ואת רוב שעותיו הוא מבלה בבית־הספרים של המוזיאום הבריטי. אז אמר האב נואש ויעזוב את בנו לנפשו.

במלאת לו ליצחק בן בנימין דיזראלי שלשים שנה נשא לו אשה יהודית מיוצאי איטליה, תמימת נפש וטובת־לב, שילדה לו שני ילדים, שרה ובנימין – הוא בנימין דיזראלי־ביקונספילד.

בכל יום ראשון בשבת נהגה המשפחה לבקר בבית סבא. איטליה ואורה, רוח עליצותה ויפיה עם ריח המרחבים הרחוקים, היו נכנסים לבית עם ראשוני הצלילים על פני המנדולינה היקרה, שהזקן היה מורידה מעל הקיר. ואחר באו הספורים הנפלאים רוויי הגעגועים ומלאים תאורי ויניציה, יַמה ובתיה עשויי רקמת־אבן עם גגותיה מכוסי־הזהב… שעות נפלאות היו אלה לילדים, מלאות אגדה על אבות־המשפחה שבאיטליה ובספרד ומצורפות בספורים על מעשי התורקים והמורים שבספרד ובאפריקה. ובנימין הנער היה יושב ומקשיב לסיפורי הזקן, שבוי כולו בתוך תאורי התפארת ונפשו הולמת לשמע האגדות הרחוקות.

בימים ההם נשלח הנער לבית־ספר אחד וכעבור זמן קצר לבית־ספר שני – ובאשר בא תקפה עליו ההרגשה המוזרה והמכאיבה, שחבריו מביטים עליו כעל זר, כעל יצור שלא מעולמם. והלב הולם: מה? כלום אין הוא מדבר אנגלית כמותם? וכלום אין אביו סופר אנגלי, הכותב צחות בלשון זו? ושאלת מוצאו מתחילה מנקרת במוחו. יחד עם אחותו הוא מנסה לשאול את אביו לפשר אותו היחס מצד חבריו, והאב משיב בלא חמדה: כל אלה מקורם באמונות תפלות… אין להתביש ביהדות. ואולם לדעתו ולהשקפתו אין לשמור בימים אלה של “שלטון השכל” על מנהגים ואמונות, שהותאמו לצרכי שבטים נודדים במדבר לפני אלפי שנים, ובאותם הימים (בשנת 1813) קרה המקרה, שהקהלה היהודית בלונדון מנתה אותו, את יצחק דיזראלי, לנשיאה. אבל הוא, החדור “שיויון־אנושי”, כעס על הכבוד הזה ופנה אל הקהלה במכתב, שבו הביע, ראשית, את השתוממותו על בחירה זו, והשנית הודיע, שלאות מחאה הוא עוזב את הקהלה – וכעבור ימים מועטים המיר את דתו בדת האיבנגלית.

אבל מצפרני הגזע אין מפלט. בימים ההם נפגש האב בבתי מוכרי הספרים בכהן נוצרי, מנהל בית־ספר פרטי, שידע על בורין את לשונות רומא ויון. ולבית ספרו זה הוא שולח את בנימין בנו. בן י"ג היה אז הנער, וכמו בבית־הספר הקודם כן נתבלט הוא גם כאן בזרותו, בקלסתר־פניו, בכח דמיונו וגם בחבורו ושיריו, שעברו מידי התלמידים לידי אחיותיהם ובנות־דודיהם. הכל העריצוהו, והערצה זו ממלאה את כל חדרי לבו. הוא מיסד תיאטרון בבית־הספר, כותב חזיונות, מציג, משחק, כלום יש בעולם אדם מאושר ממנו? אבל מיד קופץ עליו רוגזם של חבריו המשגיחים, המקנאים בהשפעתו, והם מוסרים את דבר יסוד תיאטרונו לַכּהֵן… וגדולה השערוריה! בפני התלמידים רומז הכהן על “רוח של זר” שחדרה למוסד, והתלמידים שורקים בשעת־ההפסקה מאחרי גבו. הוא מפנה את ראשו אחורנית ושואל בשקט: “מי שורק כאן?” הגדול בין המשגיחים ניגש אליו ואומר: “די לך, אין אנו רוצים עוד, שזר ינהלנו” ומלחמת־בוכס עזה מתלקחת בין שני הילדים. מתנגדו נפצע עד זוב דם (בחשאי למֵד בנימין עצמו להתאבק), ואולם לאחר המאורע הזה הוטל עליו לצאת את בית־הספר.

ב

בהסכמת אביו אין דיזראלי הצעיר מוסיף לבקר עוד בבית־ספר, והוא נשאר בביתו, מאושר לחיות את חייו לרצונו. כדרכו מנסה הוא להוציא לו “מוסר־השכל” מכל אשר קרהו ולהתוות לעצמו את דרכו בעתיד. דמיון־הגדלות מפעמהו ואינו נותן לו מנוח. הוא יודע, כי נוצר לגדולות. הוא אינו כאחרים. הוא חיָב להיות גדל־האישים שבדורו. ולא אחד הגדולים, כי אם הגדול. אבל אל איזו במה ישאף? הלבמת הספרות או לבמת־החיים? הומירוס או אלכסנדר?

והעלם שוקע בקריאת ספרי אביו, ספרי יון, רומא ואירופה. רוחו הולכת וניזונה בנסיונות גדולי האנושיות בעבר. לבו נמשך לספרי לויולה, מיסד כת הישועיים, ולתולדות ויניציה והתקוממיותיה. הוא מבקש אחרי יוצרים מעשיים ומעשים, מנהיגי־חיים ומחיי תנועות־עמים. סוד ההמונים מעסיקהו, והוא נטפל ביחוד אל התנועות המיסטיות. אבל האב הטוב, חניך וולטר – דאגה מתעוררת בסתר לבו למראה כל אלה. מה אירע לו לבנו? ותמהונו גדול בראותו שאין הוא נוטה למסתורין אלה מתוך השתקעות באמונה. אין כאן מן התום ויושר־הלב, המביאים את האדם לידי הזיה. כאן “בריחה מן השכל מתוך שכל” – והאב מבקש להביא את בנו לעבודה שבמעשה. הוא מציע לו לעבוד במשרדו של עורך־דין. דיזראלי דוחה תחילה את הצעת האב, ואולם האב מסביר לבנו, כי על השואף לגדולות להסתכל בחיי הבריות, בעסקיהם ובמאוייהם, ואין לך מקום הסתכלות טוב ממשרדו של עורך־דין מפורסם. דיזראלי הצעיר נכנס לעבודתו, וכאן הוא נפגש לראשונה באנשי־מדינה, סוחרים ושולחנים ידועים, והוא מפליא את כולם בהעזתו ובאמרותיו הפרדוכסאליות. בימים ההם התנכר גם בתלבשתו, לבש בגדי קטיפה, שרוולי־רקמה, גרבי־משי עם סרטים אדומים – להוסיף זרות על זרותו.

איש פינאנסים מפורסם בשם פולס הזמינו בימים ההם והציע לפניו לכתוב על המכרות שבדרום אמריקה. במשך ימים מעטים התחקה דיזראלי על פרטי אותה שאלה ויכתוב ספר, שהיה חדור כולו אחריות רבה וכובד־ראש, שלא כפי גילו. המוציא־לאור של אותו ספר, מוררִי, ראה את עוז־רוחו של אותו צעיר זר ואגב שיחה אמר לו, כי מן הראוי היה ליצור עתון יומי חדש דוגמת “הטיימס”. למשמע ההצעה הזאת נתלהב דיזראלי ולא הרפה ממנו עד שהסכים ליסוד חברה להוצאת העתון. מיד עובדה תכנית מקיפה, ובעיני רוחו ראה כבר את עצמו עומד בראש עתון יומי גדול, משפיע על דעת הצבור ומשיג את כל מטרותיו המדיניות. נחוץ היה עורך לעתון, והוא גמר בנפשו, שחתנו של וולטֶר סקוט, לוקהרט, יתאים לתפקיד זה, והוא נוסע אל גדל־הסופרים שבאנגליה בימים ההם – אל סקוט. וסקוט לבו הולך עד מהרה שבי אחרי דיזראלי. שלשה שבועות הוא עוצרו בביתו, ובמכתב אל מוררי כותב סקוט: “תכניותיו רחבות, והן מלאות שכל ישר. בשעת העבודה הריהו מלא כובד־ראש” ואותו מוררי כותב ללוקהרט: “רשאי אני לומר, כי מעודי לא נתקלתי ב”מתחיל", שיבטיח גדולות כמותו. ידיעתו את הטבע האנושי עם המעשיות שבדעותיו התמיהוני, וזהו עלם שאך מלאו לו עשרים שנה".

אבל כל אותו הענין לא יצא לפעולות, ודיזראלי, אכול יגון וצער, מבקש מפלט לנפשו בעט־סופרים. “ויוְיאַן גרֵי” הוא שם ספורו הראשון שכתב בימים ההם. כל כשלונותיו, יחד עם הכרתו הפנימית, שאף־על־פי־כן נוצר לגדולות ויחולל גדולות, מבצבצות מכל שורה ושורה שבאותו ספר. הרומן נמסר לדפוס בעילום שם, המו"ל הודיע בעתונים, כי מחברו הוא אישיות מדינית חשובה, וגבוריו – אנשים חיים מבני רמי־המעלה. הספר זכה לפרסום רב ונפוץ בקהל. פתרון חידת השמות היה לענין, שהעסיק את רבי החברה, מי הוא “ויויאן גרי” זה המחפש אחרי אציל בעל השפעה לכבוש את לבו על ידי חנופה?…

ואולם כאשר נודע מי הוא מחבר הרומן נתמלא הקהל אכזבה, וחדל מהתענין בספר. העתונות התחילה מבזה את דיזראלי, עלבו בו והזכירו לו את מוצאו. ומצוקת נפשו גדולה. בעצת ידידיו הוא נוסע לויניציה. ובשוטו על פני התעלה והוא מסתכל בסגנון בתיה של העיר, צף ועלה על לבו זכר ספוריו של זקנו – ונתרחבו אפקי חייו, ורפא לו…

בשובו מתיורו נתבודד לזמן־מה באחוזה החדשה, שאביו רכש לו בברנדהם, וכמנהגו עשה שם את חשבון עולמו. “סבלנות דרושה בחיים”, היה טוען אביו, וכנראה שהדין עמו… והוא מכין את עצמו לתפקידו, וכיאות לבן־אנגליה הוא יוצא למסעותיו לארצות הרחוקות. אבל לא לאיטליה וצרפת הוא שם פעמיו, כי אם לספרד, ליון, לתורקיה ולארץ־ישראל.

ובספרד ובתורקיה הוא מרגיש עצמו חפשי ומאושר. עד מהרה הוא מסתגל למנהגי אותן הארצות, מתלבש בהנאה רבה בבגדי הארץ ומבלה את רוב ימיו, כשהוא שוכב שטוח על ספות־הקטיפה. הרגלי־עצלות אלו התאימו לקו ידוע של שויון־הרוח אשר לטבעו. פעם אמר לו אחד הפחות שבמזרח, כי אין הוא אנגלי אמתי. הרי פסיעותיו כל־כך מתונות ומלאות־חן…

גולת־הכותרת של נסיעתו היתה ירושלים. בכח דמיונו צלל בעמקי העבר של גזעו ושאב כחות גאוה ויצירה. כאן נולד בלבו הרעיון לכתיבת הספר על “דוד אלרואי”, הלוחם הפלאי, שביקש להשיב את עמו לתחיה מדינית.

ועוד בשבתו בירושלים החל בעבודה זו. שמחת ההוד שבארץ הקודש, המורא האיום, שעלה אליו מהררי יהודה החשופים, זעזעו את רוחו. בספרו “נס לגויים” רשם על אודות הארץ כדברים האלה: “חמדת שלות קדומים ושקט עולמים חופפת עוד גם עתה על הארץ הזאת למרות חורבנה וחלול כבודה… העין רואה, הלב יחוש והנפש תימלא אמונת אומן, כי במשך עת הלילה חנו מלאכי אלהים פה על מרומי הר וגבע”… עם שבטים נודדים אחדים התארח לחברה, ושיכים הכניסוהו לאהליהם. פשטותם מלאת האצילות, שיחם המנומס והשלו והתנהגותם הטבעית הקסימוהו. נעים היה לו להעלות בדמיונו, כי לפני שלשת אלפי שנים היו אבותיו אדוני המדבר הזה.

ג

בכחות מחודשים חזר לאנגליה. שעתו הגיעה להכנס לעולם המדיני. הוא מעמיד את עצמו קנדידט לבחירות שבמחוז ויקומב. את פיו הוא פותח ומפליא את כולם בעצמת קולו, בכח נואם חריף. לא צפו לשטף כזה, לתנועות אורטוריות כגון אלה. “כאשר תוכרזנה הבחירות – הוא קורא בהראותו על זנב הארי הגדול – פסל שקשט את מרפסת בית־המלון שבו נאם את נאומו – והיה מתנגדו שם, ואני (והוא מראה על ראש האריה) אהיה כאן”, אבל הוא נוצח. צעדיו הראשונים נסתיימו כולם בכשלונות. ארבע פעמים היה מועמד לבחירות. לא כ"טורי" ולא כ"ויג" עמד לבחירות, כי אם מועמד חפשי היה. סיסמאות אחדות מנאומו בימים ההם מזכירים עד היום. “האם יש צורך דוקא, שמחיר הלחם ישאר תמיד יקר? – קרא דיזראלי – (היתה אז שאלה בדבר הכנסת חטים לארץ בלא מכס על מנת להוריד את מחיר הלחם). לא. אבל מוטב, שיהיה לחם יקר מאשר לא יהיה לחם כלל”…

בינתים אירע במדינה מאורע חשוב, שגרם לפזור בית־המורשים. מת המלך וילים הרביעי, ועל כסא המלוכה עלתה מלכה בת שמונה־עשרה שנה: ויקטוריה. דיזראלי הוזמן להציע את מעמדותו לפרלמנט במחוז מידסטון ונבחר. לאחר ארבע מפלות ראה את עצמו סוף־סוף נצב בדרך מפעלו המדיני. הוא נוסע לאחוזת משפחתו, לברֶנדהֵם, כדי להתעמק במנוחת הנפש במחשבותיו על עתיד ארצו ועתידו הוא. הימים ימי קיץ רווי־שמש. האויר מלא ריח פרחים, רוטט כולו מזמזום דבורים ופרפרים לבנים. לעתים נתגלו לנגד עיניו בפנת משעול צר, שבו הרבה להתהלך, שדה־דשא רחב מלא שמש עם קבוצת שקמות… מחזות כאלה עוררו בו את הערצתו למולדת. הנה בכל אחד מהבתים האלה דר בעל אחוזה, שהכה שרשיו באדמתו. כאן המקור הבלתי־אכזב, שממנו שואבת לונדון את כחה. והוא, בשוטטו בינות לאותם העצים והפרחים, היה אומר לעצמו, שאולי מפני היותו שייך לגזע עתיק יותר ומעונה, הוא אוהב את האנגלים האלה מעט יותר מאשר הם עצמם מסוגלים לאהוב את עצמם… והגיעו ימי הפתיחה של הפרלמנט. סביבה זו כולה, הוד המסורת, תנועתם החפשית של ה"ג’נטלמנים הנכבדים" בין כתלי המוסד המחוקק, מטילים אימה עליו בימים הראשונים. משהו אציל ומשכר במנהגי מסורת אלה. ולבו מלא היסוסים. היבקש רשות הדיבור? – שבועים־ימים למד את דרכי הנואמים, את חלוקת התוארים המתאימים לאיש איש לפי תפקידו וערכו, ובאחד הימים, כשעמדה על הפרק שאלת התמיכה, שהועדה לפרוטסטנטים באירלנד למלחמת־הבחירות, קם דיזראלי, אחרי נאום התנגדותו של לוק־קינג, ועלה על הבמה לענות לראש האירלנדים.

מראהו החיצוני, צבע פניו הכהה ותלתליו, עוררו פלא. הכל נשאו באי־מנוחה את עיניהם לנואם, וכשפתח ונשא את נאומו, שהכינו מראש כיאות ל"ג’נטלמן", המופיע בפעם הראשונה בפרלמנט, קם צחוק באולם. משפט משפט – וצחוק לצירים, מחיאות־כפים סוערות מלאות אירוניה וקריאות מעליבות. בתולדות בית־המורשים לא ראו מעולם יחס כזה לנואם מתחיל. דרך זו לא התאימה למסורת ולנימוסים, ודיזראלי נצב על עמדו והוא עמֵל להלום את בית־הנבחרים בדיבור אחד, במלת־און גדולה, ובכל כחו הוא קורא בקול גדול: “אני יושב על מקומי, אבל יבוא יום ואתם תשמעוני!”

ואף־על־פי־כן היו צירים אחדים שחשו מיד בנשימת־רוחו הכבדה, ואחד הצירים, שיל, יעץ לו: “הסתלק לזמן־מה מגאונותך… דַבֵר לעתים קרובות למען לא יחשבו שאתה מבוהל, אבל דוקא בקצור. הוֵי שקט, ונסה להיות משעמם. הוה דן על הכל באופן, שלא ידעו, כי יש את נפשך להיות חריף. התמיהֵם בדברך על נושאים קטנים. תן מספרים, תאריכים – ומקץ ימים מספר יתגעגע בית־הנבחרים אל שכלך וכח־דבורך”… וכשעמדה על הפרק שאלת זכויות־הסופרים, קם גם דיזראלי לחוות דעתו בשאלה זו. הכל צפו להפתעה, אולם הוא היה “יבש” ומזוין במספרים. מחיאות־כפים סוערות לוו את דבריו, והמרצה על אותה הצעה הודיע, כי יתחשב בהערותיו של “הציר הנכבד ממידסטון שהוא, אגב, מאלה המפארים את ספרותנו החדשה”…

מאז הלכה אישיותו של דיזראלי והתבלטה בבית־הפרלמנט. הליברליזם כבש אז את השלטון, אבל מצב המוני העם לא הוטב. להיפך: “המכונה באה במקום בעל־המלאכה”. רבו מחוסרי העבודה. הריפורמה, שהותקנה בבחירות, היתה כאין וכאפס לעומת צרכי העם, שעָניו היה גדול מאד. צצה תנועת הצ’רטיסטים, שדרשה ריפורמה מלאה, בחירות כלליות וחשאיות, התאמת המחוזות לפי מספר בוחריהם, תשלום שכר לצירים, שגם בני העם יוכלו להכנס אל בית המורשים ולהגן בו על עניניהם.

ובאחד הימים התיצבה לפני נבחרי העם משלחת ובידיה חתימות של אלף ומאתים אזרחים, שדרשו תקונים קיצוניים. לורד רוסֶל רדף את ראשי התנועה ותבע אותם לדין. שתי המפלגות מאנו לקבלם. אבל דיזראלי, המשַמֵר, הבין לערכן של אותן ההצעות והגן עליהן.

בשנת 1842 נפלה הוזרה הליברלית ובמקומה הגיעה לשלטון מפלגת המשמרים. זה היה במדה ידועה גם מעשה דיזראלי, שהבין למניעים הפסיכולוגיים של תנועת הצ’ריסטים וערכה לגבי מפלגתו. מן הדין היה, שהוא יהא אחד מחברי הוזרה החדשה. אולם מכונן המניסטריון, פיל, לא הזמין את דיזראלי. העלבון היה גדול, אבל הוא מבליג על צערו ומסתיר את התוסס בלבו. ואילו בשעת־וכוחים אחת, קם וישא נאום, שארך שלש שעות – נאום מוזר, מקסים ומלא אניקדוטות והערות מקוריות. ובית־המורשים – לבו נלקח שבי ודבריו נלוו במחיאות־כפים סוערות.

נתלהבה ביותר למשמע הנאום קבוצה בת שלשה צעירים חניכי אוכספורד וקימבריג', שנפשם לא היתה נוחה ממהלך־הענינים במפלגת המשמרים. צירים אלה צמאים היו ללחלוחית, לשירה של אצילים. הם התגעגעו על הימים, שבהם שלטו סיסמאות החובה, הגבורה, האבירות, “האצילות המחיבת”, ונפשם כמהה לרומנטיקה – ולמי יפנו אם לא לדיזראלי?

דיזראלי בלה אז את ימי החורף בפריז. כאן נתקבל בהתלהבות. המלך נעשה לידידו ואהב את שכלו המקורי ואת החן המיוחד אשר למחשבתו. קבוצת אותם הצירים־הצעירים באה לפריז אל מי שעתיד להיות מנהיגם והציעה לפניו את תכניתם. ובאותו מקום הונח היסוד ליצירת סיעה בשם המצלצל “אנגליה הצעירה”. גם אותם הצעירים הנלהבים אמנם לא בנקל נתנו את אמונם בו. גם להם נדמה, כי משהו מוזר שופע מכל אישיותו הזרה – אבל עד מהרה הם לומדים לתכונות־רוחו ומכירים את האדם מתחת למסוה, ששם על פניו, ומתמסרים באמונה למנהיגם.

ד

אל קבוצת “אנגליה הצעירה” מצטרף גם ציר הפרלמנט לורד בנטינק, שהיה מפורסם בימיו באורוותיו המפוארות. סוסיו היו היפים והאצילים מבין כל סוסי אנשי־הספורט. איש נאמן היה אותו לורד, נפשו נקשרה בנפש דיזראלי ונתמסר לו ולמפלגתו בכל אונו, כיאות לאציל נאמן־רוח. ודיזראלי אף הוא אהב את רעו. הוא אהב בו את האנגלי האמתי, הבריא, בן הכפר והאחוזות, ובכחות משותפים וממוזגים – שכלו של דיזראלי עם האנגליות השלמה של לורד בנטינק – התחילו שניהם לנהל את מלחמתם המדינית בבית־המחוקקים. עתה רשאי היה דיזראלי לקוות, שמפלגתו הצעירה תלך ותכבוש לה בקרב הימים את עמדתה בפרלמנט, ואִתָּה יבוא סוף־סוף לידי גלוי גם כח כשרונו. אבל המכשולים עוד היו מרובים. דרך־הכיבושים אינה הדרך הסלולה. גם בתכונתו חלים לאט־לאט שנויים. בשנים האחרונות הוא לומד להעריך את הנאמנות, את אומץ־הלב ואת היושר הצבורי כקנינים, אשר בכחם להעלות את האדם על פני חיי היום־יום. ברק־הבגדים והחיצוניות, ששמשו לו בימי נעוריו איצטלא של ג’נטלמן ומתרברב בְמִתְכַוֵן, אינם לוקחים עוד את לבו. הוא לובש בגד שחור, פשוט, ומחליט בנפשו להיות שומר־אמונים בכל אשר עליו להיות נאמן, לעצמו ולמפלגתו.

רוברט פיל, ראש בית הנבחרים, ראש מפלגת המשמרים, נפל בהשפעת מפלגתו הצעירה. אבל המשמרים, חבריו, נבהלו ממעשה עצמם ונתנחמו על שנגררו אחרי אותו ה"עברי" הערום שחור־התלתלים. ובית־המלכות אף הוא יֵרָגֵן על התקפותיו הארסיות כנגד הג’נטלמן הנכבד רוברט פיל וסטנלי – אותו מיניסטר, שנצטרף אף הוא לקבוצת דיזראלי. אף־על־פי שחש בנפשו, כדבריו, “איבה פיסית” כלפי אותו “עברי”…

ובימים ההם, ימי ההתכנסות לתוך נפשו וההתעמקות בשאלות החברה והחיים, כותב דיזראלי את ספרו “טַנְקְרֵד”. ברומן הזה ניתנו תולדות אציל אנגלי צעיר, הנוסע לקבר הנוצרי, לארץ־ישראל, ומבקש לחדור למסתרי אסיה. אבל לא הספור של אותה נסיעה היתה מתעודתו של הספר. זו היתה לו לדיזראלי אמתלה לפַתֵחַ את השקפותיו על היהדות ועל תורת־הכנסיה. ספר מוזר היה זה. מלא כחות אמיצים ומלא עם זה גם אי־זהירות. והספר פגע באנשים והתקוממו כנגדו. קַרלֵיל, האנגלי המפורסם, קרא לספרו של דיזראלי בשם “פטפוטים יהודיים”, ומתוך חימה קרא: “עד מתי יוסיף אותו קוף לרקד לפנינו על גחונו?”…

אבל עד מהרה באה גם ההזדמנות לידו להראות בגלוי את יחסו לשאלת־היהודים. בפעם הראשונה נבחר אז לבית־המחוקקים ציר יהודי מבית רוטשילד. החוק האנגלי דורש מכל ציר להשְבַע שבועת אמונים למדינה באמונה הנוצרית. לורד רוסיל מציע, ש"כל אנגלי שנולד באנגליה יש לו הזכות להנות מכל יתרונות הקונסטיטוציה", אבל כל המפלגה הפרוטקציוניסטית הצביעה כנגד ההצעה הזאת מחוץ לבנטיק ודיזראלי. ובנאומו באותה שאלה אמר דיזראלי לפני היושבים בבית־הנבחרים כדברים האלה: “מלמדים אתם את ילדיכם את תולדות היהודים; בחגיכם אתם קוראים על גבורי היהודים; וביום הראשון, כשיש את נפשכם לשיר שיר־תהלה לאֵל־עליון, או למצוא נחמה למכאוביכם, אתם מבקשים להביע את רגשותיכם בשירי המשוררים היהודים – וביחס המתאים למדת אמונתכם האמתית, עליכם לשאוף לקיים גם את המצוה הגדולה הזאת של היושֶר והצדק”. מתוך חוסר־סבלנות שמע בית־הנבחרים את הנאום הזה. מעבָרים שונים קראו לו: או! או! – אבל דיזראלי המשיך: “לא! לא אוכל לשבת בבית הזה, אם תהיה בו חוסר־הבנה ביחס לדעות בשאלה זו. תהיינה תוצאות־הדברים האלה לי מה שתהיינה, אבל אני איני רשאי לחוות דעה, שלא תהא מתאימה למה שהוא, לדעתי, העיקר הדתי האמיתי. כן, אני לא אקבל עלי את האחריות להוציא מתוכנו את אלה, השייכים לדת זו, שמתוכה יצא גם זה, שדוגלים בו כאן”.

ובשובו אל מקום־מושבו שררה דממה עמוקה. גם מבין מפלגתו לא נמצא מי שימחא לו כף. לורד בנטיק חברו קבל נזיפה מבני מפלגתו על הצבעתו ויצא בדימוס. מקץ זמן־מה מת. נתעוררה שאלת מנוי ה"לידֶר" החדש – מנהיג המפלגה. היחידי, שהיה ראוי והגון לכך, היה כמובן, דיזראלי. אבל היחס אל “הזר” עוד לא נתבטל. עוד לא יכלו להשלים עם הרעיון, כי האיש, שירד אליהם שלא “מעולם האצילות” יעמוד בראש- ולורד סטנלי מציע לדיזראלי להיות מנהיג המפלגה בפועל, מבלי שֶיִקָרֵא שמו עליה בתור “לידר”. דיזראלי ממאן לקבל את ההצעה המעליבה הזאת, והחברים באים לכלל דעה לבחור בנשיאות בת שלושה חברים, שדיזראלי יהיה אחד מהם. והנה הגיע הוא סוף־סוף לידי זה, שהוא המנהיג בפועל של אותה המפלגה, שנושאת בידה את דגל המסורת של אנגליה. הוא קונה לו אחוזה, כיאֶה ללורד טוֹרי, וממתין מתוך אורך־רוח ל"הצלחת האמתיוֹת הגדולות של בעלי־השכל הגדולים"… בימים הם מת רוברט פיל, ראש מתנגדיו. לדיזראלי ברי, שעתה הגיעה השעה ליצור את מפלגתו הגדולה, והוא מציע לחבריו לוַתֵר על התמנותו בתור מנהיג. חבריו אינם מבינים לרוח זו שעברה עליו, ומיחסים לו כוָנוֹת מִכַוָנוֹת שונות; רדיפה אחרי כבוד, נפתולי־פוליטיקה וכו'. אבל סטנלי, האציל הגא, שלבו מלא אירוניה לאנשים ולעמדות מדיניות, נותן את אמונו בו, ביהודי בן המעמד הבינוני, המרקיע אל השלטון ושואף להטביע את חותם רוחו על מהלך הענינים של אנגליה – וכשהוא נקרא אל בית־המלכה לכונן את המיניסטריום החדש, הוא מזמין את דיזראלי למיניסטר הכספים.

העתונות קבלה את פני כל המיניסטריון החדש הזה בהתול, ושם קורָא לו “מי־מי?” – כלומר: מי ומי הם המיניסטורים הללו?… ואולם המלכה ויקטוריה מתחילה לאט־לאט, כרבים אחרים ממתנגדיו של דיזראלי, להבין לרוחו של המעפיל החדש, וחן ספורו וסגנון־דבורו הקל והאציל, שריח פרחים נודף ממנו לוקחים את לבה.

והנה באים ימי הוכוחים בבית־הנבחרים. גְלַדְסטון ודיזראלי יוצאים למלחמה. התאבקות שני איתנים. המחזה כביר. האחד זורק לשני את משפטיו הקשים וההולמים. והמיניסטריון של סטנלי נופל ומתכונן “מיניסטריון של כשרונות” חדש בנשיאותו של גלדסטון.

ה

לדיזראלי מלאו שישים שנה. הימים הראשונים, ימי ה"דֶנדי" בתלבשתו הרקומה זהב בעל האמרות הפרדכסַליוֹת, עברו כליל ללא־שוב. הריתמוס מתחלף. היגון בא וכובש את הרוח. דרך־הכיבוש עוד לא סוללה; האמתיות שלו עוד לא נצחו, והוא יושב וממתין בסבלנות, כאשר הטיף לו אבא בימי צעירותו. והנה דוקא בימים אלה, ימי “אין חפץ”, מגיע כחו ובא לידי עצם רִנוּנוֹ.

משנת 1832 גברה אי־המנוחה במדינה. התקונים בבחירות, שתוקנו בהשפעת הלורד רוסל, לא השביעו את רצון העם. ההמונים רגזו. המלכה חזרה וקראה ללורד סטנלי לכונן את המיניסטריון. דיזראלי נקרא אף הוא להיות חבר ל"תיקון" והוא מעַבֵד הצעת־בחירות חדשה, שעל פיה תהיה מעתה ההצבעה בבחירות משפחתית ולפי בתי־האבות. ההצעה נתקבלה ונחשבה לנצחון גדול למפלגה ולדיזראלי.

לורד סטנלי חולה, ואין בכחו לעמוד בראש המיניסטריון, שלמעשה הוא מתנהג על־ידי דיזראלי – ובאחד הימים ודיזראלי נקרא לאוסבורן אל המלכה לעמוד בראש הממשלה (1868). פני המלכה קָרנו למראהו. גם לב הצבור נשתנה אליו לטובה. “נצחון של עבודה, של מרץ ואורך־רוח”, כתבו עליו העתונים. הפרלמנט קבל את פניו בתרועות־חן. “כן – אמר הוא לאלה שברכוהו להתמנותו – טפסתי ועליתי על ראש התורֶן”…

ובחליפת־המכתבים, שבינו ובין המלכה, מעסיק רעיון אחד את לבו ונפשו: גדולתה של הקיסרות הבריטית, כחה ופארה. הוא חולם־עלילות. הוא אינו “עומד־בראש־ממשלה” סתם. והמלכה בשוחחה עמו מרגישה, שהפוליטיקה היא לו מעין רומן מחייו הפרטיים. עם ראש־מיניסטריון כזה עוד לא נפגשה. השכל הנאצל והנמוסים מושכים אליו את לב המלכה עד להערצה. עם זר פרחי־אביב כותבת בת־המלכה אל דיזראלי: “אמא שמעה פעם מפיו, שהוא אוהב כל־כך את חודש מאי ואת כל פרחי־האביב הנחמדים – והנה היא שולחת לו את אלה, שיביאו שמחה בנפשו”. ואף גם דיזראלי שולח פרחים ומכתבים בכל יום ראשון לידידתו המלכה. אבל ידידות זו, ש"בין כסא המלוכה והעושה־בלהטים העברי", מדריכה את מנוחתו של גלדסטון, ובבחירות הבאות נפל המיניסטריון של דיזראלי וגלדסטון חזר אל ההגה לנהל את עניני המדינה, ומאז נתחלפו פעם בפעם המפלגות בכיבוש השלטון, והממשלה עברה מידי גלדסטון לידי דיזראלי ולהפך.

דיזראלי מניח לו לגלדסטון ואינו מטרידו בשאלותיו. הוא טעם כבר טעם שלטון ויודע נאמנה, כי גם המלכה וגם בית־הנבחרים יתגעגעו עליו. אבל שתיקתו מרגיזה את מתנגדיו. הם חוששים שמא יוֹזֵם “עושה־הלהטים” מחשבות כאלו, שבכחן להפוך להם את כל הקערה על פיה, מבלי שהם יחזו מראש מה צפון להם ביום מחר. ובינתים התפתחו המאורעות באנגליה ובאירופה כולה ונראו פירותיה הראשונים של מדיניות גלדסטון. לא בשאלות אירלנדיה, ולא בשאלות עניני־חוץ, ידע הוא לעמוד על גובה תפקידו הדרוש. באירלנדיה אחז באמצעי־כפיה בניגוד להבטחותיו שהבטיח לעם האירלנדי, ובעניני־חוץ נהל פוליטיקה של וִתוּרִים ושלום לרעת בריטניה. גם דעת המלכה לא היתה נוחה מן המדיניות הליברלית הזאת. ומהלכו של גלדסטון לא היה כמהלכו של דיזראלי. חסרו לו הברק והקסם – ועם הבחירות בשנת 1874 נצחה שוב מפלגתו של דיזראלי והכל שמחו לקראת שובו של דיזראלי אל עבודת המדינה. עתה היה הוא המורם בעם ובממלכה. ובינתים קמו אנשים חדשים וצעירים, שלא ידעו את דיזראלי מימים ראשונים ולא הקפידו על מוצאו ועל דרך התפתחות עמדתו במדינה, והביטו עליו כאל המנהיג המדיני האציל, המסַמל באישיותו את גאון־האומה, את רצונה ושאיפותיה. המלכה אף היא שמחה על שוב דיזראלי לעבודה, בצהלת־פנים גלויה היא מקדמת פניו בארמונה, “כאילו היתה אומרת לחבקו”.

ההגה של המדינה בידיו. והשאיפות העיקריות של מדיניותו – אותן השאיפות, שהן מוֹרָשָה לאנגליה עד היום – הן: הרחבת המושבות הבריטיות, יסוד קיסרות בריטית מובטחת בים וביבשה (“אנגליה בלא מושבות היא תופעה חסרת־טעם”). ולשם הגשמת אותן השאיפות הוא רושם על סדור אבטונומי של הקולוניות ועל יצירת בית־נבחרים קיסרי – רעיון, שהתחיל רק בימינו להתגשם במקצת על־ידי הצעת יסוּד “חבר העמים הבריטי”. בעזרת משפחת בית־רוטשילד רכש את תעלת סואץ. ולאחר שקנה את רוב המניות, הוא מגיש “להוד מלכותה המלכה” שַי – את “המפתח להודו”. מדיניותה של אנגליה, שנחלשה בימי גלדסטון, מתחזקת וכחה וכבודה שבים אליה כבתחילה. אף שאיפת ויקטוריה המלכה להיות לקיסרית הודו, יוצאת לפעולה, ובנשף, שנערך לכבוד אותו מאורע, שתה דיזראלי לכבוד הקיסרית, וישא נאום קצר דוגמת “אפוֹפֵיָה פרסית”…

אבל דיזראלי עצמו אמר בימים ההם: “מאוּשר היה עלי להיות, והנה אני אומלל ובודד”. אשתו, שידעה להנעים לו את חייו בכל שעה קשה, מתה עליו, והוא חולה ומבקש לעזוב את השלטון. המלכה מזדעזעת. היא מציעה לפניו לעבור אל בית הלורדים, במקום שהעבודה שקטה יותר מאשר בבית־הנבחרים, ודיזראלי מסכים להצעה ומקבל את התואר אלוף לבית־ביקונספילד – ובית הנבחרים פנה זיוו, פנה הדרו. “לא תארתי בנפשי – כותב חבר בית־הנבחרים סיר ויליֶם הֶרקורט – מה גדול השנוי שיחול כאן. כל האבירות, כל הנועם שבמדיניות יחלפו ויעברו, ותשאר רק הרוטינה בלבד”.

בשנת 1877 פרצה מלחמת רוסיה־תורקיה. רוסיה נצחה, והיא מכתיבָה את תנאיה לתורקיה. בין אלה – יצירת בולגריה הגדולה. והכונה גלויה: רוסיה מבקשת לפרוש את רשתה על ים התיכון ולסַכֵן את תעלת־סואץ – את מדיניותה העתידה של בריטניה. על־ידי כבושיה בקוקז היא מתקרבת גם לדרך הודו – ודיזראלי מכריז תיכף ומודיע, שאין ארצו מַכֶרֶת בחוזה סן־סטפנו, שנחתם על־ידי תורקיה. רוסיה רוגנת. ציר אנגליה בפטרבורג מתפטר, ודיזראלי אינו נרתע גם מאיום־מלחמה. ורוסיה אמנם נבהלה מתקיפותו של דיזראלי – והתוצאה היתה, שאנגליה קבלה מתורקיה בשכר תמיכתה את קפריסין.

אותו קונגרס ברליני היה מאורע רב־התוצאות. נתכנסו בו שליחי ארצות רבות וראשי המיניסטריונים של הממלכות הגדולות: ביסמַרק, דיזראלי וגונצֵ’רוב.

בבואו לברלין מצא דיזראלי במעונו זר־פרחים גדול עם קופסת תותים עטופה פרחי־זהב ושושנים, שנשלחו על־ידי בתה של ויקטוריה, יורשת־העצר בגרמניה. ביסמרק השתוקק מאד לראות את ביקונספילד הזקן פנים־אל־פנים. שני אלה היו הגבוהים משכמם ומעלה באותו קונגרס. והם הבינו האחד את השני. מיד, עם התחלת המשא והמתן, פרצה ההתנגשות שבין רוסיה ואנגליה. דיזראלי התנגד להצעת גונצ’רוב ליטול מתורקיה את הזכות להגן על גבוליה בבַלקנים, והודיע כי התנגדות זו לרוסיה מוחלטת היא ואף פקד להכין למענו רכבת מיוחדת לנסיעה לארצו. ביסמרק הרגיש, שאין עוד להשתעשע כאן בתקוות שוא, ולמחרת אותו היום וִתרו באי־כח רוסיה על דרישתם. “יהודי זקן זה – רטן הקַנצלֶר הגרמני ביסמרק – זו היא אישיות!” וגונצ’רוב אף הוא התרועע עם דיזראלי והשפעתו עליו גדלה מיום ליום. “שועל זקן זה, אמר, הדומה כטובל בחלב ובטוב־לבב – קשה לסרב לו”…

ובשובו לאנגליה היו כל העינים נשואות אל “גבור־ברלין”. “מאמין אני – קרא לפני העם, שהתריע לכבודו – כי הבאנו לכם את השלום ואת הכבוד”. והמלכה כתבה לו במכתב פרטי: “קטנים וגדולים – הכל מוקסמים… מלבד מיסטר גלדסטון, שדעתו נטרפה עליו מחימה”…

והנה באים המאורעות ומשנים את פני הדברים. באפריקה ובאפגניסטן מסתבכים הענינים, ובהודו נהרגה משלחת אנגלית. גלדסטון נֵעוֹר כארי להצלת המולדת מידי “השטן”. במלוא כחו הוא חוזר אל “הזירה” בבית־הנבחרים – ויזעזע ארץ. השלטון חזר אליו. המלכה נפרדת מדיזראלי בצער ומבקשת ממנו להמשיך ולבוא עמה בכתובים. “שמחה אני – כתבה אליו – שלאחר הצהרים אני מזינה עיני בתמונתך”. לפעמים התיעצה עמו גם בעניני המדינה. ודיזראלי – לתוך עצמו התכנס. מן העולם השקיף עתה אל עולמו. תוגת הימים האחרונים נסוכה עליו, על חייו ועל מלחמותיו. הוא קורֵא בהנאה את שֶכסְפִיר ומחלק את רשמיו עם המלכה: – “מנין השם “חלום ליל קיץ” לאותה דרמה?… הן זה היה בחדש מאי… שמא תחשוב על זה הוד מלכותה ותגלה את הסוד?”…

בשנת 1881 חלה. אנגליה כולה חרֵדה לשלומו. המלכה שולחת לו פעם בפעם את הפרחים האהובים עליו. “מבכֵּר הייתי לחיות – אמר דיזראלי – אבל אינני ירא את המות”. ובמותו מכריז גלדסטון על הלויה לאומית. שני זרים קשטו את ארונו. על האחד, שנקלע מ"אביביות", היה כתוב “פרחיו החביבים” – ועל השני בעצם ידי המלכה: “לאות חבה אמתית, ידידות וכבוד”.

ועל מצבתו חרתו בשם המלכה: "לזכרו היקר והנכבד של בנימין, האלוף לבית־ביקונספילד, מצבה זו קודש מאת מלכתו וידידתו אסירת־התודה, ויקטוריה – “רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי־צֶדֶק וְדוֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב” (משלי ט"ז).

תרפ"ח

מוּסוֹלִינִי מזה ולֶנִין מזה הכריזו לא פעם, כי במלחמתם לתפיסת השלטון בארצותיהם לקחו תורה מפיו של ג’ורג' סורל ושאבו כחות־החלטה מהנחותיו החברתיות־המהפכניות. השפעתו של סורל על חיי הצבור ואמצעי מערכותיו הקבוציות חדורה כולה הבנה אינטואיטיבית עמוקה. יודע הוא ומכיר את המניעים הפסיכולוגיים של ההמונים עד היסוד בם. ההלכה הסוציאלית והפילוסופית שלו היא ביסודה מורכבה, בלתי־סינתיטית, אבל עצמית היא ושופעת שפע של הערות מקוריות וחדושים, היא פרי אי־מנוחה חברתית ואידיאות סותרות אלו את אלו, שנתגלו עוד לפני שנת 1914. בסוֹרֵיליזם היו סימנים מבשרים ראשונים לחוסר שווי־המשקל הגדול והעמוק, שעמד לבוא לעולמנו בדמות הפשיזם והבולשביות – המטבע האחת, שצורות שונות לה.

סורל לא ייחס כל חשיבות לאידיאה, שאיננה מתמלאה כחות דינַמיים ודרמתיים. מדת ההסתערות הצפונה ברעיון, הכחות המעשיים העלולים להתפרץ מתוכו – אלה העסיקו את רוחו תמיד. האידיאה המופשטת, הערטילאית, בעלת הניב הלירי, עוררה בו שויון־נפש גמור, וגם מעין רגש של בחילה, האֶפּוֹס והאֶרוֹס – רק אלה נושאים בחֻבָּם את עתיד העולם ואת עברו. חזון הגבורה והרצון המיתי הזין את רוחו, העשיר את דמיונו והחיה בקרבו אידיאות ברורות, עצמיות ומקוטעות כאחת. הוא היה התיאורטיקן של הפעולות המהפכניות, המתגלות בהתפרצות דימונית של קבוצים.

ג’ורג' סורל איננו אמן־הצורה ואף לא אמן־החיים. הוא קודם־כל הוגה־דעות ואיש החברה, החותר לקראת פתרון פרובלימותיה הכלכליות והמיטאפיסיות. אולם תורתו על המיתוס, שבכחו בלבד לעורר תנועת עם או מעמד ולהביאו לידי נצחון – ודאי שצפונים בה יסודות אמנותיים בלתי־משוערים. בקונצפציה זו של סורל מתרוננים ומתפרצים כחות מנגנוניים של תעצומות־עם; הדינמיות והדרמתיות שבסערות קבוצים אנושיים, בעלי שאיפות ואינטרסי־עד.

ובקו זה טמון סוד חיוניותה העצומה של תורת סורל. ביודעים הריהי מתרחקת מכל נטיה אידיאליסטית־ראציונאליסטית, כי בכוון זה של הרוח יש, לדעתו, משום עקרות. שום חיוב ושום חיות אינם כרוכים עמו; אין הוא נושא בחֻבּו בלתי־אם שויון־נפש לכל וחוסר־מרץ, ואם יש אשר יצמחו כנפים לאיש־השכל, בעל הדברות, הרי יתמלא מיד עופרת. בלעדי רוח ההתלהבות אין יצירה. רק בהתלקח האש תתעלה האנושיות עד כדי ליצור מעשה אפוס תרבותי־אנושי, ומצד זה הוא מתיר גם מעשי־אלמות, אותם המעשים המביאים לידי יצירת מצב־רוחות של גבורה ולידי מעללים נשגבים, כי בלעדיהם בלתי־אפשרית היא, לפי דעתו, כל התחדשות של תקופה או תרבות חדשה.

השקפה זו נובעת מראייה פיסימית, שסורל רואה את העולם. אולם הוא בטוח, כי רק בפילוסופיה פיסימית צפונה היכולת של התקדמות האנושיות. “מאז, הוא כותב” היה לי הרגש, שאם הפילוסופיה ההיליניסטית לא נתנה תוצאות מוסריות גדולות, הרי יש לראות את סיבת התופעה הזאת באופטימיותה הרבה. סוֹקרַטֶס היה לפרקים אופטימי במדה שאין לשאתה עוד…" “…והפיסימיות איננה אותה הקאריקטורה שנוהגים לתארה; זוהי מטפיסיקה של ההוי שלנו הרבה יותר מאשר שיטה פילוסופית על־דבר העולם; זוהי קונצפציה, שעל־פיה אנו צועדים לקראת שחרור, הקשור מצד אחד בהכרה נסיונית שרכשנו לנו לאחר שנתקלנו במכשולים המתנגדים לסיפּוּק דמיונותינו, ומצד שני בהכרה פנימית־עמוקה של חולשתנו הטבעית”.

ומכאן גם יחסו לברגסון, למושג זה של “אינטואיציה”, שלאחר שיצאה לאור־עולם הפיחה רוח־חיים בלב המאמינים והאנטי־ראציונליסטים למיניהם והפריחה בפריחה נשגבה ואיתנה את המהלכים על קרקע המסורת, הנוטים אחרי הרגָשות הגזעיים וההוי של העבר. סורל, המחשיב את הפעולה מעשה הגבורה, בשם כח צבורי־מיתי, צלל לתוך ים התורה הזאת ודלה ממעמקיה יסודות חדשים – יסודות מְחַיים.

בכח המיתוס לחולל פלאות, להלהיב המונים וליצור מעללי־גבורה. “מהו המיתוס? כותב מבקר צרפתי, זוהי אידיאה של פעולה, אידיאה מזהירה וגדולה כאחת, יפה ונשגבה במדה כזאת שיש ביכָלתה לעורר אֶנתוזיאסמוס והירואיסמוס בלב הבריות”. אין זה המיתוס במובן העתיק, הנושא בחבו גרעינים שלמעלה מן הטבע, “אלוהיים”; זהו מעין מיתוס חדש, לפי רוח הדור.

האינטֶרֶס, השכל – אין בכל אלה לעורר רגשות, לחולל מאורעות, שיהיה בהם משום מעשה יצירה וחדוש ענקי. המיתוס – בכחו בלבד ליצור גדולות ונצורות, שכן זוהי אידיאה, הרוויה רוח־הקודש וחיי־דמיון מזעזעים ומפרים. במיתוס של סורל יש משהו מן האינטואיציה הברגסונית, אך כאן היא חיונית ומחַיה יותר; קרובה יותר אל החיים.

עיקר השאלה היא: מהו היסוד, שכחו רב לו בכל תקופה לעורר את דמיון האומה ולכוון את מעשיו לקראת יצירה כבירה? מהו המיתוס המבורך בתקופתנו? סורל משיב: מיתוס המעמד העובד – השביתה הכללית. באמצעי קיבוצי זה של שיתוק המכונה המדינית, מאמין סורל, יעלה בידי גבורי התנועה העובדת ליצור את הפעולה הנשגבה של זמננו. עתה אין מתפעלים התפעלות יתירה מאמצעי זה. בימיו עוד נשמע הד קול השביתה הכללית ברוסיה בשנת 1905.

סורל הכשיר גם את הקרקע למעשים אנטי־דימוקרטיים ולהפצת רעיונות מיתיים־מיסטיים כ"מלכות", הלובשים בתנאים ידועים צורה הירואית מוסרית…

שַרל מוררַס, דוֹדֶה ועוד, סופרים־אמנים והוגי־דעות, שהשפעתם על חלק מן הנוער בצרפת עמוקה, שמחו לקראת מציאה בלתי־צפויה זו. שהרי נקל היה למצוא בתורתו של סורל את השפעת ניטשה, הפילוסוף־האריסטוקרט. המרכסיזם במובן הצר לא הספיק לו וגם לא התאים לרוחו. הוא נכבש והוקסם על־ידי כחו הכביר של יוצר צרטוסתרא. ועל־ידי כך נתנה לו, לאנטי־הדימוקרט, היכולת להרצות את דעותיו ביתר בירור. סורל מבזה את אנשי־השכל של חברתנו, אין הוא נרתע מהאשים את סוקרַטֶס, שפגע במסתורין הקדושים של אתונא. אנו רואים כאן לפנינו את יסוד הברבריות החדשה המבצבצת בעולם ומרגישים בהגשת ימי־הבינים המלווה אותנו בתקופתנו המבולבלת והמסוערת…

יש מנסים לתת פירושים מרכסיסטיים לתורת סורל. דומה, כי אין להכנס בפרטי־הפרטים של ההלכה הזאת. אגב, הלכה זו איננה שרשרת עשויה חוליות־חוליות, האחוזות אשה ברעותה. לכל היותר יצר סורל מסגרת לתורת הכח, האלמות־הגבורה. רעיון הצדק והיושר רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. ערך הסוציאליזם בעיני סורל הוא במלחמה עצמה, בכח ההתחדשות שבמעשה הגבורה הפנימית והחיצונית.

סורל היה לפה למחנה הסינדיקאליסטים, והוא נטה גם למחנה הריאקציה, זו של הוגי־הדעות והאמנים שברויאליסטי צרפת. לכאורה, יש בחזיון זה כדי להתמיה. שעל־כן הוא כאילו רווי סתירות לאין־סוף; אולם סורל הוא בכל מהותו איש הטמפרמנט, יוצר אידיאות ולא יוצר שיטת־חברה. כאיש האינטואיציה והטמפרמנט חשוב הוא לנו להכיר בו את מבוכת דורנו, שגורלו הוא להיות נד ונד בין שתי קצוות רחוקות.

גרעין אחד חשוב לנו מאד בתורת סורל, הגרעין היסודי שבו, זה של המיתוס. מיתוס האומה – בכחו לחיות ולהחיות, להלהיב ולעורר המונים לפעולות. אידיאה של אומה – ממעמקים תעלה ותצוף על־פני הכרתנו, תזעזע אותנו ותקסים גם יחד. על שדה הלאומיות כחו של המיתוס הוא גם ריאלי, ממשי, כי יונק הוא את חיותו מעצם קיומה של האומה, מעברה ועתידה.

תרצ"ד

שלושה סופרים־אמנים הזהירו בסוף המאה החולפת ובראשית המאה הזאת בזוהר רוחני ואמנותי מיוחד בשמי הספרות הצרפתית; באררס, לוטי ואנאטול פראנס. שלשתם סימלו את רוח צרפת על גווניה המקוריים והמרובים: באררס, האמן־הצייר, איש המסורת והלאומיות, המעורב בקרקע מולדתו הקטנה, החושב את מחשבת אומתו, מרגיש את הרגשתה וטווה בתוך אישיותו, רווית־ניגון וצבע ארצו, את חוטי הדורות של עמו. לוטי, הצייר האכסוטי, הנוסע המשורר בעל הנעימה הנפשית, מלאת הרטט, המתרונן בתוך אישיותו הפיסימית. שניהם טיפוסים רומנטיים, בני המאה החולפת ויורשי שאטובריאן. ברם באררס היה גם הוגה־דעות מדיני־פילוסופי, פובליציסט מקורי, שהשכיל למזוג אל תוך מאמריו נימה שירית־אינדיבידואליסטית ולשלב לתוכה את רגש אהבתו החמה והעמוקה ללוטרינגיה, ארץ־מולדתו הקטנה, ולצרפת, מולדתו הגדולה. אנאטול פראנס היה מספר יוצר, בעל־חן, רווי רוח־עליזות ואירוניה דקה. הוא היה הוגה־דעות מקורי ומושך את הלב, שבו נתמזגו מזיגה הארמונית רוח־הסקפטיות עם נטית החוקר, החותר לחשוף את מקורות העבר ולהבין להלך־רוחן המיוחד של התקופות שחלפו: הכשרון האמנותי עם רוח החושב בעל־הידיעות הרחבות; רוח של חוסר האמונה עם רוחו של אזרח השואף לאידיאל חברותי של שלום…

עד פרוץ המלחמה העולמית היה סמל לדורו, סמל לעמו ולארצו בסגנונו הפלאסטי, בשפתו הקלאסית, בשכלו הגמיש והער בנשמתו התמה והמורכבה כאחת ובטעמה של אישיות, הספוגה קולטורה מגוונת וכבירה.

אחרי מותו הועם זהרו במדת־מה. בעוד שרוחו של באררס הלכה וחזקה והשפעתו על כל הדור הלכה ונתעמקה, הנה קמו סופרים ואמנים צעירים, שניסו לבעוט בו בפראנס. סקפטיותו, ההומאניזם שבו ודרכי־הבעתו החיננית והקלאסית עוררו בלב חניכי־המלחמה, שואפי היצירה המעשית המאמינים בכח־הרצון, ברוח־הפעולות ובהכרח התחדשות האנושיות, רגשות התנגדות. הם חלמו על דור אחר, וכל לעגו, התפנקותו של סופר והוגה־דעות אציל, שאיננו נותן אימון יתיר בטבע האדם, ברוח התפארותו והעפלתו – הדריכו את מנוחתם והם יצאו ובקשו להורידו מעל דוכנו.

אך דומה, שכל אותם המאמצים היו לשוא. כי קמעה־קמעה הולכים ושבים גם אליו. האנושיות הפרועה ונטולת־שווי־המשקל זקוקה לאמנותו המרגיעה ולצרי שבמחשבתו הבלתי דוגמאותית, שאין כמוה ליופי, לגמישות, להעזה, לראייה בלתי־מרמה עצמה ולהבעה מקורית קלאסית.

שכן אישים כאנאטול פראנס יכולים לבוא לעולם רק בשעה שהאנושיות הגיעה למרום פסגת התפתחותה. אישים אלה צצים רק על קרקע של חורבן עולמות, של ביטול אמונות ודעות, בשעה שהאדם מרגיש, שהנה רגליו עומדות על פני תהום ויסודות העבר נתמוטטו. בימים אלה מלאים מוחותיהם של בני־אדם דעות קוהלת; הצורה ממלאה לעתים קרובות את מקום התוכן והיא כולה מלאה קסם אמנותי. האידיאות אינן באות אלא לשם משחק שכלי ולשם סיפוק הסקרנות. לפרקים מעסיקה את האמנים הדאגה להחיות בצורה זו או אחרת את תקופות העבר ולחדור לרוח הדברים והאנשים שפעלו בהן. בימים אלה מרובים הפילוסופים ה"חובבים", שמחבבים את הספרים וכתבי־היד העתיקים, או את פילוסופי־היאוש והפסימיות הממיתה.

פראנס שייך לפי סוגו לראשונים, לבעלי האמנות, להוגי־הדעות, שמניחים את ראשם “על כריהם הרכים”, מכירים את האדם ויודעים מקומו בעולם, את אפיו, ש"איננו עשוי פלדה", את חולשתו השכלית והמוסרית. ולפיכך אין הוא בא בתביעות מוגזמות אל האנושיות; ולפיכך יש שיגָרר גם אחרי שאיפות הדמוקראטים; יש שיירתם אל ההולכים למות במערכות ללא תועלת ומצרף אף את קולו אל מחאת המתקדמים כנגד המלחמה… כי מה חלקו של האדם בעולם, אם לא קצת הנאה בחיים? וכלום כדאי לשפוך דם לשם דברים מדומים?

אנאטול פראנס מת בן שמונים. הוא מלא את תעודתו בחיים; שבע־רצון מת ושבע־ימים. אי־אפשר היה לו שלא להיות מרוצה בגורלו. עושר, כבוד, כשרון, אהבת־עם, הקשבת־האנושיות למוצא־פיו – היתואר אושר גדול מזה? והרי חזון מתמיה הוא, שדוקא אנשי־הסקפטיות והפילוסופים הפסימיסטים חייהם מלאי־אושר הם, הנאה ונוחות? הכל העריצוהו; כל החוגים וכל המעמדות. היה בו מן היופי הכובש, מן הנועם המקסים. על כן אף אחרי מלחמת העולם, בשעה שקם דור צעיר, שראה בפעולה, באקטיביות הפורצת לה דרך בעולם את חזות הכל, ודומה היה, כבימים אלה, כי תש כח השפעתם של גאוני המאה החולפת, שחתרו לגלות את האמת – אף אז לא כבה כוכבו, על אף רוח המרד שהציפה את הנוער בדור החושבים והאמנים, שקדם לו. כל צרפתי חש באמן הזה את נשמת עמו ותולדתו, שנתרכזו בו ריכוז מהותי. דומה, כי יד הגורל היתה בדבר, כי אנאטול פראנס ישא את שם ארצו ויפרסמנו בעולם.

מספרים על אביו של פראנס (שמו היה טיבּו), שהיה מוכר ספרים בחנות שעל שפת־הסינה, כי מעל לבית־מסחרו היו חקוקות המלים: “בית־מסחר ספרים: פראנציה”. בני השכונה היו נוהגים לקרוא לאבי־הסופר בשם “האב פראנס”. וכך רכשה לה המשפחה את השם, שהיה לשמו של גדול הסופרים הצרפתיים בזמננו.

וכשמזכירים את שמו של הסופר הזה, מיד עולה בזכרוננו דמות־צרפת ובאי־כחה הרוחניים הטיפוסיים ביותר: מונטן, וולטר, רינאן, ורומאן רולאן ביצירתו הנפלאה: “קוֹלאסבריניון”, דמות צרפת הנאורה, החפשית, הלעגנית והמרדנית… בתולדות התרבות הצרפתית מתבלטות ומצטיירות התבלטות ברורה שתי דמויות: הדמות האחת, העוברת כחוט השני את דברי ימי פראנציה; זוהי צרפת ההומאניסטית, בעלת הצורה הקלאסית, מלאת הקסם, אוהבת החופש, גמישת השכל ורווית־החן, המוצאת את המשפט המתאים בקצב הדרוש ובמקום הדרוש, המגלה את המלה המבריקה, הקולעת והמכניעה; זו צרפת של דיקארט, שמעמידה כהנחה ראשונה לתרבותה את הספק המפר, את המחשבה, המרוממת את האישיות, אותו הספק, הדוחף את האדם למרחב־יה; מעין ברי ושמא – שמא עדיף. זוהי צרפת של מונטן, הספקן הגמיש והנחמד, אוהב הבריות והמנוחה, השואף, כדברי מבקר אחד, להכניס לתוך העולם רוח ספקות במדה שתספיק לחיי־השלום בתוך האנושיות; רוח של סבלנות, המכירה, כי כדאים הם החיים, שבני אדם יהנו מהם; אותה צרפת של וולטר, איש הסארקאסמוס, הלוחם לחופש האמונות והדעות בעזרת הלשון הקצרה, המרוכזת, החדה והעצבנית, שאין אדם יכול לעמוד בפניה ולהתנכר לה; אותה צרפת של רינאן, איש השכל החפשי המרחף בחן של סקפטיות מלאה אירוניה, דמיון ומיסטיות כאחד בעולמות הדת והאידיאות, ההיסטוריון המתרומם בקסם שפתו ובמחשבתו הנועזה של פילוסוף… והדמות השניה, שהשפעתה ניכרת בהיסטוריה של צרפת במדה פחותה מזו, אבל ערכה רב בכל דור ודור, הוא הזרם המתפתח התפתחות מקבילה עם הזרם הקודם. והיא צרפת של קאלווין, של דוביניה, במדת־מה של בוססואה, של דימסטר, דיבונאלד; צרפת הקנאית, הלוחמת העזה, שונאת חופש האמונות והדעות, השואפת למשטר רוחני או ארצי חזק, לסדרים של ריאקציה ושל כוח־שלטון. ואין הבדל בנידון זה בין הפרוטסטאנט קאלווין לבין הקאתולי האדוק דימסטר. הצד השווה שבהם הוא הקנאות המופרזת; האמונה שאפשר להשליט את עיקרי הדת או החברה בכח החרב…

אנאטול פראנס הוא יורשם הטבעי של הראשונים. הוא אולי החוליה האחרונה בשרשרת הזאת ובו נתמזגו תכונותיהם העיקריות של אותו הטיפוס ממונטן ועד רינאן. מזגו האמונתי, סקרנותו ההיסטורית, חנוכו בבית־הספר לארכיונים, שהכשירו לחקור את תולדות העבר, מצבי־הרוח, הלך־הדעות והאמונות של התקופות והעמים, יחסו לחיים, שמלא את הספקנות של פילוסוף־אמן, רגש של רחמים לבני־האדם, שמתלבטים ביסוריהם בעולם־יה – כל זה, דומה, אינו אלא פרי תקופה, שאוצרת בקרבה דורות של קולטורה, העיפה מסבל הירושה העשירה, שנפל בגורלה.

חקירותיה של המאה התשע־עשרה, חתירותיה לגילוי כוחות שלטון רוחניים חדשים (סן־סימון, פוריה וכו') לא הצליחו. לא לשוא שופכים עתה הוגי־הדעות המלוכנים את מרי־שיחם ורוחם, לעג וקלס על המאה הקודמת בספריהם, המלאים, אגב, גם כמה וכמה הערות קולעות למטרה. כל ההתפתחות הענקית של מדעי־החקירה ההיסטורית, הבנת תולדות ימי־הבינים והדורות הקדומים, שבאו עם השיטות המחודשות, שהונהגו במדע ההיסטורי – לא נתנו מקום לגלות אמת טראנסצנדנטאלית, להיפך רוח הספקות נשתרשה בלב, רוח ניהיליזמוס של “הבל־הבלים”, במובנו ההורס ביותר. אנאטול פראנס סייר בעיני־רוחו, ביצירותיו, את רוב ארצות־הקדם, התאמץ להחיות כיד האמנות, הבנת־הזמן, המקום והאנשים, הטובה עליו, את האגדות הדתיות של הנצרות בצורותיהן השונות, לתאר את רומא האלילית, מנהגיה, הלך רוחה ואופים של מנהגיה, קונסוליה ופרוקונסוליה. הוא ביקש לחדור לרוח ימי־הבינים עם קנאותם הנפרזת. והיה זה מן המוכרח, שסופר כזה יהא חדור כולו רוח ספקנות ביחס לפרינציפים הנצחיים של הדתות ושל המיטאפיסיקה ויהא נוטה גם לסקפטיציזמוס המוחלט, כי “כאנשים בני חלוף אנו מסתכלים בעולם מתחלף” – מימרא זו של המבקר הצרפתי, בן זמנו של פראנס וידידו ז’יול למטר (שהיה, אגב, בניגוד לפראנס מלוכני ו"לאומי אינטגראלי"), מסמנת את עצם מהותו של יוצר “תאיס” אל החיים. אין קבע; אין מוסר מתמיד. ארץ־ארץ ומנהגיה ומשפטיה, תקופה־תקופה ונימוסיה, עם־עם ואמונותיו ומחשבותיו. האדם הוא יצור חלש, בעל אופי משתנה. העולם אף הוא אין קביעות מוחלטת בו. השכל והחושים מתעים. אין להאמין במשהו. הכלב הרובץ מתחת לשולחן ומצפה לפת לחם או לנתח בשר מאמין, כי כח־אלהים לאדוניו, המספק לו את צרכיו. וכלום מצב האדם, יחסו לחיים ולעולם, אחר הוא?

פילוסופיה זו מביאה לידי ניהיליזמוס. זוהי מחשבה, המובילה את האדם אל עברי־פי־תהום: זוהי ביסודה אותה ההשקפה, שדחפה את פאסקאל לידי הצורך לבטל את כח־השכל, לתלות, מתוך יאוש של אדם העומד לפני התהומות הפעורים, את תקות הצלתו ישר בחסד־אלהים.

בהלך־רוח כזה עשוי היה אנאטול פראנס לבוא לידי יאוש ממית. ברם מזגו, שהיה רווי מחשבות ורגשות קלאסיים, בריאותו השכלית והגופנית, אפיו הרך, הנוח, נטיתו לדמיון ולהזיה מהרהרת הטוהו לצד אחר. לצד הפילוסופיה הסלחנית, בלי לראות הכרח לעצמו לישא את עיניו השמימה ובלי שיחוש, כי הקרקע נשמטת מתחתיו…

הוא הסתפק בהנחות כלליות, כי כדאים החיים, שהאדם יחיה אותם, כי עשירי גוונים ובני־גוונים הם. ודאי האנושות מתנשאת להאמין, כי עלה יעלה בידה להשיג את האמת המוחלטת. אבל רבים הם תענוגי האדם עלי אדמות. את החיים יש לא רק לקבל, כי אם גם לאהוב. זוהי מנת חלקנו כאן. ואולם אין זה מעט. זוהי פילוסופיה אפיקורית בצרוף משהו מן היסוד הסטואי, המקבלת את גזר־דינו של הגורל. ומובן שבתענוגים עליוניים, רוחניים, הכתוב מדבר, – תענוגים של יפי־רוח, של הרהורים, של שאיפה ליופי ולקצת צדק, לחיי שלום ומנוחה…

וכך בא אנאטול פראנס, הקלאסיקון, לידי תפיסת־חיים של ספקנות־אופטימית, שהביאתו סוף־סוף להיות לפה למפלגות השלום והדימוקראטיה; לרדת אל הרחוב, ולהשתתף במלחמה החברותית של ענין דריפוס לטובת הצדק והחופש. הוא הושפע ממאורעות אלה עד כדי כתיבת רומאן סארקאסטי כ"אי הפיגואינים". מתוך רצון הגיע לידי כך, כמעט בחשבון. ואולם עובדה היא, כי בשנות־חייו האחרונות היה בין המאמינים באפשרות של שלום עולמי, של שנוי לטובה בחברה, ואף הושיט את ידו לבולשביים…

אנאטול פראנס עצמו מסמן באחת מרשימותיו את הקו הזה בדברים אלה:

“לא פעם הצצתי אל פני הסקפטיציזמוס המוחלט. אבל מעולם לא נכנסתי לתוכו; יראתי לשים את כף רגלי על היסוד הזה, שבולע אל קרבו את כל אשר שמים עליו. עקרותם האיומה של המלים: “אני מטיל ספק” הטילו עלי פחד. כחן מגיע לידי כך, שכל פה, שבטא אותן פעם ברצינות, ייסתם לעולמים ולא ייפתח עוד… אדם המטיל ספק בכל – צריך לשתוק; כי יהא דבורו של אדם מה שיהא, כל דבור פירושו הכרזה, ולפי שלא היה בי האומץ לשתוק, רציתי להאמין והאמנתי. האמנתי לכל הפחות ביחסיות הדברים ובתכיפות התופעות”.

השקפתו זו העמיקה בו את הכשרון להסתכל בעולם בתור “בן חלוף בעולם המתחלף”: להסתכל הסתכלות שירית, להתרשם התרשמות־אמן מן התרבויות השונות, מחיי־החברה והאנשים ולהחיותם במכחול של צייר דק־הראייה, החדור רוח של הבנה פילוסופית. היא הכשירתו לדלות תמונות ודמויות מנבכי־העבר, ליצור טיפוסים אנושיים־רומאנטיים כ"תאיס", כ"טרום קונימר", הכומר הספקן, הוגה־הדעות החפשי והמקורי, כ"סילווסטר בונאר וברג’רה", תלמידי־חכמים בני תקופתנו, עם בת־הצחוק של סקפטיות המלוותם בכל מעשיהם ועיוניהם. כי אחרי מותו השלימה המשפחה במדת־מה עם הבת “הסוררת” וסלחה לה על העלבון הקודם, וגם דאגה לה ותמכה בה כפי יכלתה; אך גם היכולת הזאת לא היתה גדולה ביותר, ובכל אופן היתה מרת שצ’יטינין – האלמנה נאלצה לדאוג לכלכלתה ולכלכלת בנותיה הצעירות על ידי יגיע־כפים ממש.

בשעה זו, שהן מופיעות לפנינו, בשבתן בבית קטן בסביבה חצי־כפרית כעין “סוקולניקי”, היו שלושתן מתפרנסות ממלאכת־יד פרוזאית מאוד, וגם צריך לשער – לא מפרנסת ביותר; תפירת־לבנים ביד (מכונות תפירה גם כן עוד טרם הומצאו אז, ואם הומצאו, לא היו נפוצות כלל בין המוני העם). שתי הנערות היו בנות 13–15 ושתיהן דקות ולבנבנות; והיו מבלות את רוב ימיהן בנוסח המקובל לפנים בספורים “מחיי־העם” ממין ידוע; יושבות על יד החלון, כפופות על עבודת המחט שלהן, ובו בזמן, כמובן, מחכות לכל הזדמנות להציץ מבעד לוילון־המלמלה החוצה, אל העוברים והשבים על פני הרחוב כקרֶנקביל, קרבן אי־היושר…

עם מותו, לפני עשר שנים, מת אמן־יוצר גדול, אדם נאור במשמעותה היפה והעמוקה של מלה זו. וכאילו חלף־עבר הטיפוס היפה של הרומאניסטן, אותו טיפוס שקסם־רוחו המלטף והמשכר היה בו כדי להעיד על קיום תרבות גבוהה…

כי על כן הדור החדש, דור לנין, סטאלין, היטלר, הוא בעיקר דור המעשה וההגשמה, דור הריאליזם הקשה והמר, דור שאינו נוח לבעלי מזג תרבותי כפראנס…

ואף־על־פי־כן עוד תרחף על פני תהום תקופתנו הנסערת, הפרועה ורווית־היצרים, דמותו המלבבת כזכר חי מימי מחשבה, רגשות ואמנות, שהיו מלאים קסם וחן…

בכל דור ודור תקום בצרפת אישיות יוצרת־מרכזית, שנושאת בקרבה את זעזועי זמנה ואת שאיפותיה והיא משמשת בטוי להלך־רוחו, ועל כן תסב אליה את תשומת־לבה של האנושיות הנאורה.

בשעה שנשקיע את עצמנו ביצירותיהם ונחיה את חייהם – וחשנו מיד לב איש הקרוב לרוחנו מדבר אלינו. אח הוא לנו ואף שפתו מובנת לנו. אין הטלת חרדה מנת חלקם, באשר התלבטויותינו או שאיפותינו האמנותיות והרוחניות משתקפות בכל אשר יצרו בכל הגה פיהם. על כן חודרים הם כמעט בלא יודעים אל תוך נשמתנו בחנם הערב ומעשירים את הויתנו. הנפש שמחה לקלוט שיחת אנוש זו בכל מתיקותה, מרירותה, חפושיה ורדיפותיה אחרי האמת, כי חלק אורגאני מכל מהותנו הם.

בהיותם ספוגי תרבות הדורות, עברוֹ ופרי הקולטורה, שרכשה האנושות עד כה, יירָאו אמנים אלה בעינינו לממשיכי השרשרת ההיסטורית של רוח האדם. גמישות ויפי־טעם יסמנו את מחשבותיהם ואופן הבעתם. הקנאות מרגיזתם, מעורר את לעגם וחריפות שכלם ותשנן את לשונם החדה. אנושיים הם ואשר נדמה להם לבלתי־אנושי, יורחק מעליהם ללא־רחמים, כי פקחים ופכחים הם ובשום פנים לא ימָשכו אחרי פאתוס, שקרקע מוצקה אין לו.

וזכות מיוחדת עמדה לה לצרפת, שאנשי רוח אלה יקומו בארצה. כי עם הפראנצים נֵחן בשכל ישר זה המהול בטעם יפה, בחוש המדה, במסורת דורות של פקחות בתוך התלהבות, רוח שובבות עליזה בתוך רצינות־דברים, המקילים מעל האדם את עול־החיים…

רבֶלֶה, מונטֶן, מוליֶר, וולטֶר, רנֶן, – שורת אמנים והוגי־דעות אמיצים אלה – רוח החופש והשכל החוקר והשירה יפעמו בלבם. הם הנם השאור שבעיסה שבדורות האחרונים, מעוררי הלבבות, שרגלם תדרוך תמיד על דרכי המציאות; בלעדיהם, דומה, תמלא תרבותנו חשכה, יינטלו הטעם והמלח שבחיינו הרוחניים… ומאז הלך לעולמו ארנסט רינן, שספג לתוכו את רוח תקופתו עד תומה, עד כדי היות לה לפה ולסמל, ירש את מקומו אנטול פראנס. ברוחו מלאת הבינה והחן, ספוגות אוצרות המדע וההרגשה של העבר וביכלתו להקשיב לרחשי תקופתנו, לדלות מתוכה את תמציתה ולהקרים בשר ועור על גבוריה נושאיה, – הוא בעצם יורשם הנאמן של כל אלה שקדמו לו. ספוריו ורשימותיו הבקרתיות הבליטו במדה מורגשת את פראנס המשחק ברעיונות העבר וההווה כבכל משחק; מתוכם עולה לעינינו דמותו של האמן בעל הטעם היפה, אוהב הספרים והחפצים העתיקים, שחוש המציאות והיחס שבדברים לא יעזבנו לעולם; אמן שסגולה לו ליצור את גבוריו וסביבתם בסגנון של סופר קלאסי, שמשפטו ההרמוני מעורב תמיד באירוניה מתוקה של זקן שבע ימים ונסיונות, מלא פקחות, אף בטרם יגיע לגיל הזקנה כסילווסטר בונאר זה, פרי רוחו הצעירה… תאיס האלכסנדרונית ופאפניציוס מצילה, הכומר קוניָר ודעותיו, הפנגואינים האוילים ומלחמת אחים שבקרבם וגולת הכותרת “האלים הצמאים” – יצירה זו חדורת ההבנה הפסיכולוגית, העמוקה והאינטואיטיבית כאחת של ה"רובספירים" הקטנים שבזמן הטירור – כלום אין דמות יוצרם מבצבצת מבין יצירות אלו בבהירות גדולה!

ואף־על־פי־כן רבו כמו רבו הסופרים, המפרסמים עתה שנה, שנים אחרי מותו פרטי־פרטים על פרנס, על פרנס שבעל־פה, על פרנס בביתו או בבית־ידידתו. בספרים מיוחדים ניתנת שיחת־חולין זו של אחד המשוחחים המצוינים ביותר של תקופתנו בברק מחשבתו ובבהירות הבעתה. כלאחר־יד יש שגילה אוצרות, הערות מקוריות על מאורעות היסטוריים, על גבורי התולדה ודורו – הערות, המשובצות פניני מחשבה עמוקה ונאה כאחת.

כי בספרותו עטוף פרנס באיצטלא של אמן, המכסה את הרהורי רוחו בהעויות־חן; האנשים ההגונים אינם נפגעים מתיאוריו האפיקורסיים, מדעותיו החפשיות והניהיליסטיות לפרקים. הצורה הנאה מלטפת ביד עדינה את הקורא התמים, עוטפתו ומעבירתו על דעתו על ידי הרהוריו מרובי המינות של היוצר. אך בדברי מבקרי ביתו מתואר פרנס במלא מערומיו, בלא כחל ושרק. הדברים נאמרים אז בפשטות בבהירות, באופן בלתי־אמצעי.

ביצירותיו האמנותיות יש אשר ידמה, כי פראנס הנוטה חסד לנושאי רעיון האחוה והחברה ללא־ניצול, יביע, כמו “באלים הצמאים” יחס של איבה למהפכה. מי־שהוא התנפל על ספור זה כעל מציאה וטען, כי בחביון לבו פראנס משמר הנהו. אין למחוק במחי־יד אחת את ההנחה הזאת; שכן פראנס, לפי כל הרכבתו ומהותו, יסודות של משמרות צרפתית יש בו. אך משמר אמתי – תפקידו לדאוג להשתלשלות המאורעות, לקשר שבין העבר והעתיד, לראות אחרית דבר מראשיתו. זוהי תכונתו של כל מהפכני אמיתי.

ורושם זה מתקבל מן הדברים הנמסרים מתוך שיחותיו של פראנס, כי באלה יופיע כריפובליקאי נאמן, שונא הריאקציה, שִנְאַת איש מפלגתי כמעט; עת יהלל איש־מדע, אמן, עסקן מדיני, ויוסיף מיד: “הלא קהליתי הוא אדם זה”. על הקונטֶסה דה־נואֶיל משפטו לומר תמיד: “נואיל האלהית, משוררת־יה המילודית – הלא ריפובליקאית היא” – והערה זו סימן הוא בעיניו לחשיבות, לחכמה, להבנת הדברים.

והנה התחוללה סערת דריפוס וחוג הסתכלותו של פראנס נתרחב ועינו הבהירה נתחדדה; שאלות ההווה התחילו מעסיקות אותו; פתרונן המהפכני כבש את לבו. ביתו בְוִילָה־סַעִיד, או בית ידידתו דה־קאיאבה נעשה לבית־ועד של האגף השמאלי; אנשי מפלגה קיצוניים היו בין מבקריו התמידיים, ואולם בכלל לכל אישיות צבורית, כל סופר ואיש־מדע שהיה עובר את פאריז, רגיל היה לסור אל אחד משני הבתים האלה. הוא קבל את הכל בסבר פנים יפות, בלוית משהו מתוח ואירוני גם יחד. העולם במלוא גווניו דאג להמצאת חומר לאמן, לפזור רוחו השובבה. ממרום פסגתו נוהג היה להעביר תחת שבט־בקרתו את כל באי־ביתו! איש, דומה, לא הטעהו. ובבוא גַפוֹן הרוסי אליו בפעם הראשונה – הכיר לדעתו מיד. דבורו המקושט והריק עורר בו מיד רגש, כי לפניו ריקא.

לעומת זאת הרגיש רגש של אהבה מהולה בהערצה לז’ן ז’ורס. הפאתוס, כובד־הראש של נואם גאוני זה, השכלתו הרחבה והמגוונת, הביאו את גדול־הספקנים הזה לידי תמהון. שלמות אפיו של המנהיג השתפני הצרפתי, נאמנותו וכחו המוסרי היו פועלים עליו פעולה מיוחדת במינה. מדי ידבר בו – ועלו זכרונות ידיד בלבו וסרה מעליו כל אותה הליצנות, שציינתו בשיחותיו.

כי מתחת לכסות הספקנות האפיקורית שבה נתעטף, פרפרה גם נשמה השואפת לחיוב; על יד הבחילה באילוסיות רחש יחס לסובל שמסביב לו. לפרקים ישָמע בשיחותיו משהו ניהיליסטי, המזכיר את הבל־הבלים של קוהלת. ברם אין זה הניהיליסמוס ההורס, הברברי, של הנפש הרוסית המשתכרת. זהו ניהיליסמוס של גַלי עליז וקל אף בשעת יאושו; האוהב את הדברים, כשהם מתובלים וממולחים. נטיתו זו – סופה להגות את הקורא, את השומע, מן המסלה הכבושה, והוא מתמיה ומשתעשע בתמהון האנשים, בהפתעתם.

הוא אוהב את הליצנות, את השמחה. בעונג רב יספר אניקדוטות חריפות. הוא שואף לבטוי חפשי מכל כבלים. “צניעות ובישנות מעציבות שולטות עתה בספרות; בישנות אוילית יותר, אכזרית יותר ושיש בה יותר עוון מאשר באינקביזיציה הקדושה עצמה!” הוא ספקן לתיאבון ולפיכך מרגיזתו ההוראה השכיחה של המלה הזאת, שפירושה יחס קל המרחף על פני החיים.

“ספקנות – זוהי לדידו התהילה היפה ביותר. הלא כל גדולי המחשבה הצרפתית היו ספקנים. הלא אלה הם רבלֶה, מונטֶן, מוליֶר, וולטֶר, רֶנן. ספקנים – הלא אלה הם אנשי השכל העליונים ביותר של גזענו, אלה שהנני חסידם ותלמידם. הספקנות נעשתה לשם נרדף של שלילה וחוסר־יכולת. אבל ספקנינו הגדולים היו לפרקים המחייבים האיתנים ביותר, ולעתים קרובות האמיתים ביותר שבין האנשים. הם לא שללו כי אם את השלילה. הם תקפו כל מה שכבל את המחשבה ואת הרצון ונלחמו בבורות המטמטמת ובחוסר־הסבלנות העריץ. גאוני צרפת, המכונים בשם ספקנים, היו חדורי “האני מאמין” הנשגב ביותר… אין פירוש ההנחה הזאת, כי השכל הוא יסוד־היסודות היחידי. אין להאמין בה אמונה עוֶרת, נאמר כדידרו; אין בידי כדי למצוא את שבילי בלילה ביער עבות, אלא אור רועד קטן, והנה בא תיאולוג ומכבהו”.

לדעתו אין בזמננו חפשיים בדעה יותר מאשר במאה ה־XV. בימים ההם הבליטו בני־האדם את אמונתם, חסידותם, משום חשש שמא יעלו על הגרדום. נולדו בלתי־מאמינים ומוסיפים לבלי להאמין במשך כל החיים; לנטול האמונה חסר אורגאן בשביל האמונות התפלות; הוא “בחינת סריס כלפי שמיא”.

בשטף השיחה יש שפראנס יגָרר אחרי מהלך רעיונותיו, ספור מאורעות חייו, תאור קוי ידידיו ולעגו לשנואי־נפשו; אז לא יעמוד בפני כל. הנה יבקרהו תכופות גנרל זקן, שונא הקהליה, ותרעומת לו על המשטר הקיים, המקפח את זכותו. בכל בקוריו תלוהו בתו, שהגיעה לפרקה; דאגת נשואית תדרוך את מנוחת החייל הזקן ונוהג הוא לשפוך את מרי־שיחו בפני פראנס. לבו יכאב בו על שאין הריפובליקה מסייעת בידו להשיא את בתו. מחבר ה"היסטוריה הקומית" ידבר עמו בכובד־ראש. הוא משתעשע עם שכלו המוגבל, ובידו תשוקה כמוסה: להביא את הגנרל לידי הרצאה על הצורך בתרגילי התעמלות בכל בוקר. בהגיעו למטרתו יתַּמֵם פראנס, ישאל עצה בענין שמירת הגוף מפני הזקנה, הגנרל מתלהב ופראנס מבקשו להראות, כיצד עושים תרגילי התעמלות. וכאשר מתחיל הגנרל לזחול על פני הרצפה, אין גבול להנאתו של פראנס. דומה כאילו ז’ירום קוניר, שונא הצבאיות, נתעורר בו ונוקם את נקמת הפילוסוף, המביט אל אמנות המלחמה כעל מלאכה בזויה…

והנה מעשיה אחרת, שהיה רגיל לספר, והיא אינה מתיחסת אל הצבא, אלא דוקא אל האקדמיה, אל ארבעים בני ה"אלמות", אל היכל התפארת לאמנות ומחשבה בצרפת. וזוהי המעשיה: מרת קולה, ידידתו של חבר האקדמיה הפילוסוף קוזן, היתה משתמשת בהשפעתו לשם השגת פרס השירה מאת האקדמיה. ואולם פעם קרה מקרה בלתי נעים. פעם, בהיות נושא הפרס “אלמות” ומרת קולה טרודה ביותר בבוא פלובר לבקרה, הושיבה אותו בחדר מיוחד, העמידה יין ומגדנות על שלחנו לשם השראת רוח השירה, ותצו עליו לשיר שיר על האלמות… ואולם פלובר, במקום לנסות את הנוצה, מצא לנכון להעתיק משירי למרטין. ואף הפעם זכתה מרת קולה בהשפעת מאהבה קוזן בפרס ראשון. כי הן, ילאט פראנס, לחברי האקדמיה מותר גם שלא לקרוא את שירי המתחרים…

ואל האשה אין הוא מסתכל מבעד השפופרת של הרומנטיקה המשכרת, או של מיסטיציזמוס של נזירים. יצור רך ונאה זה מעורר את חדותו, באשר מעשיר הוא את החיים, מגוון אותם ונותן להם ענין וברק. מאליו מובן, כי השקפה זו איננה מונעת ממנו את היכולת להאמין בכשרון השירה של נואַיל וכשרון המדע של קירי. ברם בחביון לבו תקנן המחשבה, כי לבת־חוה יהא נאה בעיקר תפקיד הרקדנית, הפאנטומימית כסופרת רבת־הכשרון קולֶט, הארטיסטית הטראגית דוגמת רחל או שרה ברנאר, זו שנסתה לכתוב חזיון יחד עמו…

התיאטרון נחשב בעיניו לאמנות פחותת־הדרגא, לאמנות חיצונית, נעדרת כח החדירה לתוך נשמת המאורעות והאנשים. הוא לא האמין ביכלתם של יוצרי הדראמות – מלבד מובן הגאונים שבהם המתגברים על כל מכשול – להתעמק בהוית הדברים. המסגרת של החזיון, תנאי ההחיאה של גבוריו והטכניקה, ועד החיצונית ההכרחית, שיש בה בעיקר משום זריזות של בעל־מלאכה, ואולי גם טבעם של המשחקים הקורמים עור ובשר על נפשות הסופר – ישללו מן הדראמה את היסוד האמנותי במובנו העליון של מושג זה. דברים אלה ישיח בגנדרנות עוקצת בפני כוכבי הבמה. לפעמים יקרה, כי אחת מן המזהירות שבין המשחקות בשמי התיאטרון תלא משמוע השקפות אפיקורסיות אלו ותעיר, כי על הבמה משתקפים החיים במלא גווניהם. פראנס לא ימנע אז מהכריז חגיגית, שהתיאטרון דומה לחיים, כשם שהחיים דומים לתיאטרון. הבמה, הצורה הדראמאטית, לא יכלה לתת סיפוק לאמן דק־ההרגשה וההבחנה, הזה הער לכל מחשבה גמישה והבעה בהירה ומעמיקה כאחת.

הלשון הצרפתית עוררה בו יחס של יראה וקדושה. מדה, טעם, שכל, נשמה ותנועה יציינו את סגנונו. מלא הוא וגדוש כל הספרות העולמית; לעתים קרובות יפתיע את מבקרי ביתו בזכרונו היוצא מגדר הרגיל, בדקלמו שירים או בתתו דוגמאות להבלטת הנחותיו הלשוניות.

את צבע הזמן והמקום של כל סגנון יחוש ויבחון בכח תפיסה בלתי שכיח, בלתי־אנושי כמעט. לכל הברה מתחדשת בשפה, באמנות הפסול והציור יאזין בהקשבת מבין מנוסה. הוא כולו נתון לצלצול המשפטים, החרוזים. “מה שנחשב לחסרון אתמול, למעלה תחָשב היום” – זהו כללו. תקופה תקופה ונטיותיה; עונה עונה וטעמה. אם בזמן הפארנאס גרמה מציאת חרוז חדש לאושר יפי־הרוח, הרי בזמן ראסין נאלץ המשורר לחרוז חרוזים קבועים, ידועים, וכל העובר על גזירת זמן זה או אחר – יחטא חטא גדול כנגד חוקי הספרות.

וכך יופיע לנגד עינינו אף על פני השטח של הספרות פראנס הספקן, הבודק והבוחן, שאיננו נגרר אחרי המוסכם… זכרונו בא תמיד לעזרתו בהנחותיו, ובדברו בשאלת הטעם בפני רעיו, יביא את המליצה השקספירית: “ירא אני מפניך יותר מאשר מפני עשרים חרב”. בזמנו של גאון אנגלי כתבו בסגנון זה, יען כי מליצות אלו נעמו לחיך בני הדור ההוא ונחשבה למוצלחה מאד… הכל יחוסי בעולמנו זה…

כי הצורה, הסגנון, הצבע, הם חלק אורגאני מפראנס האמן. הפראזה נובעת בשעת יצירתו ממעמקי הויתו ההרמונית. היא ראי נאמן לפרפורי נשמתו, להרהורי לבו בשעת התהוותם ולמהלך רוחו ודעותיו. היא מתמזגת מזיגה מוחלטת עם מחשבתו והרגשתו. סגנונו עצמו – תוכן הוא לו. בקראנו אותו נאזין לרחשי נפשו. על כן ילטוש כל כך את לשונו.

“לטוש, לטוש בלי הרף את משפטך – יאהב לאמר – עד יעטפהו חיוך”. ביחסו זה יוכר האמן ברוך־יה וספוג קלאסיות זה. ברם על פיו יתכן גם להעריך הערכה נכונה את הספרים, שקראנו על פראנס שבעל־פה. מתוכם מבצבצת דמות־דיוקנו של אישיות פקחית־פכחית מלאת חן, בלתי משלה את עצמה, פילוסוף היודע לחדור לעומק הדברים ולהתוותם במכחול מלבב של אמן־משורר…

הדברים המתפרסמים כעת בשמו ושעלה בידינו לקראָם, חותם מחשבתו והבעתו טבוע עליהם; אלא ששמץ־מה בכל אלו היצירות של פראנס בעל־פה מקטין בכל זאת את ערכו. אחרי קראנו אותן תמעט דמותו. יוצר גן־אפיקור נעשה קרוב לנו – קרוב יותר מדי. אנו רואים אותו בכל חסרונותיו, בשעת החולין שבו, הואיל ובספרים אלה חסרה הצורה הקלאסית, זו המעלה בכל כתביו כל הגה היוצא מפיו ומרתק ביפיו המקסים את הקורא. כי אנטול פרנס היה, ראשית ואחרי הכל, אמן־הצורה, ואמנות זו אין אתה נהנה ליפיה הנעלה ולכל מחמדיה אשר אין ערוך להם אלא בפראנס־שבכתב.

דור־הסופרים, העסקנים ואנשי־הרוח שלאחר המלחמה התנכר ליוצר “תאיס”. ספקנותו, יפי־רוחו, חנו, תכונותיו הרומניסטיות עוררו בהם התנגדות איתנה. הוא היה בעיניהם למעין “ניהיליסט”, לאישיות חסרת כח־ההחלטה, פקפקנית והססנית, שלא חשה ברצינות שבחיים, בטראגיותם ובהכרח־הפעולה שבהם. כל מגע עמו מביא לידי סקפטיציזמוס; רוחו הקלאסית, רווית הקצב והריתמוס; סגנונו המלבב והמקסים; כשרונו לחיות בתוך יצירותיו את חיי העבר, הוגיהם ומושליהם ולהבין להלך־רוחם ולהתלקחות־יצריהם ומתוך־כך נטיתו העמוקה־החיננית לאפיקורסות, להשקפות ולדרכי־הבעה אירוניות־לגלגניות – כל אלה הרחיקו מעליו את דור־הקוראים והמדינאים, ששאפו למעללים, לשנוי־ערכין חברותי, לכובד־ראש ולנקיטת־עמדה בלתי־מפקפקת ומוצקת בכל הנוגע למשטר, לצבור וליחיד.

גם דרכו כמבקר לא היה בה כדי להשביע את רצון כולם. שכן אין פראנס מוכשר להיות דוגמאתי וכפות להרגלי מחשבה והבעה שיטתיים. הוא משורר בעל רוח־פאנטאסיה, שכל מאורע, כל ספר, משמשים לו הזדמנות לתת דרור לדמיונו, לכח־הזיתו, להערותיו מלאות ההמצאות והרוויות חידושי־לשון, תמונות וזכרונות. בקורתו לא היתה פרופסיונאלית, מעשה מורים המלמדים ספרות מעל קתידרא, מתוך שמירה מקפידה על תולדותיה, על הגיון־התפתחותה. הוא לא היה פרופיסור. הוא היה מבקר־אמן ויוצר. גם במלאכת הבקורת לא חנך את קוראיו, כי אם שוחח עמם מתוך צורך להשיח את אשר בלבו, בדרך חפשית, בלתי־אמצעית ומלבבת כאחת; ולאחר שהיה הוגה־דעות, מחונן בכח־הבעה, בעל ידיעות רחבות, אישיות מקורית, ובעל דמיון־חיים, יצא הפסדו בשכרו – והקורא היה מאושר למקרא דבריו.

ומאליו מובן, כי דורנו – דור לנין, מוסוליני והיטלר – לא היה רגיש גם לדרך־בקרתו בלתי־המיתודית ומלאת השירה. ספריו “על חיי־הספרות” לא מצאו חן אלא בעיני מעטים, והכל ראו בטון הקל והחינני שבדברי פראנס משהו טיפוסי לתקופתו – תקופת חיי־היחיד, ספקנותו, המשחק בהגיונותיו כבכדור־משחק וללא מטרה מסוימת ומעשית. והכל רגזו – הכל או כמעט הכל.

אולם גם בשנות היותו מבקר רשמי ב"טאן" – בשנות 1886–1898 – הקסים והרגיז כאחד. המבקר בוקר קשה. התרעמו עליו על שהוא איננו שוכח את עצמו, על שהוא מתמכר לרוח־הזיתו, מספר מעשיות, אניקדוטות וזכרונות, שלא תמיד הם שייכים לספר הנידון. הוא שמש בתורת מבקר רשמי בעתון, שמאז ומעולם עבדו בו גדולי המבקרים שבצרפת, סופריה המובהקים, אבל בדרך־בקורתו לא היה משהו משל “מבקר רשמי”. מאמריו היו פרי שירה יותר מאשר פרי חקירה. אנאטול פראנס נשאר נאמן לרוחו אף בכתלי ה"טאן" האקדמי, מלא כובד־הראש והשיטתיות. היהפוך משורר עורו?

והנה דומה, כאלו מורגשת מעין נטיה לשוב מעט לאנאטול פראנס אף בתקופתנו הזועמת והזועפת – כאלו מתגעגעים על חיוכו המלבב, על תרבותיותו ועל רוחו השובבה, החפשית ומלאת ההזיה. ספרים מתפרסמים עליו לעתים קרובות – ספרים שמחבריהם מתארים בהם את יוצר “האלים הצמאים” מתוך רגש של הנאה אסתיטית, התפעלות והערצה.

באחד מן הספרים האלה, בשם “סוד נשמתו של אנאטול פראנס”, שיצא לאור בימים אלה, מסופר ארוכות עליו כעל מבקר “הטאן” ועל הויתו שם ועל פגישותיו עם סופרים ומדינאים.

אנאטול פראנס היטיב להכיר את תכונות־נפשו ולא התרעם על מבקרי “מבקר הטאן” הקפדנים. הוא רק הסתפק בהערות אירוניות, שבהן הגדיר יפה את תעודתו בתורת מבקר. הוא ידע את מקומו והבין יפה, כי אין הוא אלא משורר, שנתעה בשדה־זרים, בשדה בקורת לא לו, ועל כן כתב: “כשם שסלחו לי את הסתירות שבי, כן סלחו לי את תשוקתי התמימה, את המאניה התמה שלי לספר בכל הזדמנות ספורים מתוך זכרונותי ומתוך רשמי. דומה עלי, כי בחסד זה היה הרבה משום רוח־חכמה”.

כי הוא חש עצמו משורר ולא מבקר. בקרתו היתה חדורה רוח אימפריסיוניסטית. התרשמות רגע מלאה זכרונות העבר, הערכות אמונתיות והגיונות רוחו. הוא לא עבד אלא להנאתו ולא קרא אלא ספרים, שהיה בהם כדי לעורר את דמיונו ולחמם את לבו.

ולא לשוא היה נוהג לומר או לכתוב: “ואשר למהותן של השיחות האלו, הרי אהיה נבוך מאד, בשעה שארצה להגדירה. אמרו לי, כי לא היתה זו מהות של “בקרן” ואסתיטיקן. במדת מה לא הייתי מסופק אף אני בכך, שכן מן הראוי הוא שלא נהיה אנוסים לעשות, ככל האפשר, דבר על כרחנו”.

אנאטול פראנס לא היה מבקר, עאכו"כ שלא היה מבקר רשמי, איש השיטה והחקירה הקפדנית. הוא היה מבקר־משורר, ר"ל משורר, שגם עסק בבקורת.

תרצ"ו

חוגי הספרות והמדינאות שבצרפת מקדישים עתה תשומת־לב מרובה לעבודתו האמנותית והמדינאית של מוריס בארריס, אחד מבחירי־בניה של הארץ הזאת. עם מותו, לפני עשר שנים, ירד מעל הבמה אחד המוחות הגדולים והכחות הספרותיים, שהשפיעו ביותר על בני הדור ההוא. עוד כיום הוא מוסיף להאציל מרוחו על אנשי המחשבה, על עסקני המפלגות ועל הנוער התוסס ושואף לשנוי־ערכין רוחני וחברותי בכוון המהפכה או בכוון חידושה של השמרנות.

באררס היה בעל שכל עצמי, מקורי, סופר מחונן בטמפרמנט של אמן גדול, הוגה־דעות לאומי־שוביני – משמר פעיל עקשני, עז ורומנטי. רבים הם עוד כיום תלמידיו־מעריציו בקרב הסופרים הצעירים של כל החוגים – גם בקרב השמאל – ורבים הם העתונאים־העסקנים, בני הדור הצעיר, חניכי הסורבונה, שיצקו מים על ידו, קבעו את יחסם למהלך החברה וכוננו את השקפת־עולמם על פי יצירותיו של באררס. באררס היה ביסודו כח אינטלקטואלי, אישיות מקורית מוצקה, בעל אינדיבידואליות בולטת המכירה את ערכה. “מחברותי”, המתפרסמות, מגלות את כל לבטי נפשו, את הלך־רוחו, את הפרוצס רב־ההרפתקאות של התהוות אישיותו, ואת כל הרגשות והרעיונות הלוהטים שפעמו אותו ונרשמו על ידיו בזמן מסעיו המרובים והתכופים במזרח ובמערב.

האישיות, התפתחותה, הרגשותיה, הגיונותיה, פולחן האינדיבידואליות – אלה היו הנחותיו הראשונות, רעיונותיו הראשונים, שבהם נתגלה ביצירותיו הראשונות בשנת 1887–1890 בקירוב. בני דורו נמשכו אל אישיות זו כאל אבן־שואבת, הודות לעשירותה המגוונת, לתרבותה האסתיטית־התרבותית המיוחדת במינה. ספרו, “פולחן האני” בשלשה כרכים עורר בזמנו תנועה אינטלקטואלית חזקה. ביחוד העמיקה השקפתו בלב בני־הנעורים, והיא גם שחזקה כמה וכמה מן הצעירים בדעותיהם האנארכיות. מובן, כי לא כל המושפעים עצרו כח לבלי הגרר אחרי הצד המסוכן־החולני שבטפוח העצמיות האישית.

אולם באררס עצמו ידע להמנע מן הסכנה, שהיתה כרוכה בתורתו. התפנקותו האינדיבידואלית, ערנותו האמנותית, חושו ההיסטורי־החברותי והלך־רוחו הפילוסופי־הפובליציסטי (ואולי גם סגנונו המפולפל, המיגע לפעמים בקשי ההבעה, אם כי הוא לוהט ביפי צבעים) – כל זה נתן דחיפה נמרצת, מקורית, מחודשת, לרעיונותיו הראשונים.

באררס הרחיב את ה"אני" שלו, העמיק אותו בעבר, העשיר אותו על ידי התקשרותו אל הפרובינציה שבה נולד, אל תולדותיה, אל חיי תושביה, אל תנאיה האקלימיים – אל הקרקע שלה. באררס הפנה את תשומת־לבו אל לותרינגן, אשר לפי דבריו, חיו בה אבותיו במשך דורות. ה"אני" של באררס נתקשר בכל התכונות ההיסטוריות האופיניות של תושבי הפרובינציה הזאת, נרקם ברקמת מנהגי המקום ועברוֹ. יתר על כן: הלך־מחשבתו הושפע ממצבה המדיני המיוחד של לותרינגן, הנמצאת על גבול צרפת, לאחר שגרמניה כבשה את אלזס…

והתוצאה ברורה: כשם שאין ה"אני" של אדם צרפתי יכול להגיע לשלמות התפתחותו כל עוד לא נקשר קשר אמיץ עם תולדות הארץ הזאת, כך אין ה"אני" של לותרינגיה ובניה עלול להתפתח התפתחות מלאה, אלא אם כן תהיה צרפת שלמה, ו"המחוזות הגזולים" יוחזרו לה… חובה, איפוא, לכוון את כל מרץ העם ובחיריו לכיבוש הפרובינציות, שאבדו לצרפת; לחשל את אופי האומה, למען תדע לפתח את ה"אני" שלה – למען תעמוד על הגובה בתפקידה ההיסטורי: להגדיל את השפעת צרפת… וכך נהפכה תורת האינדיבידואליזם – תורה של פאסיביות ואי־תועלת לחברה – לתורה אקטיבית, צבורית־פטריוטית. באררס היה לראש המדברים של שוביניסטי־צרפת, המעודד את רוח בני־ארצו וקורא לפעולות. בספרו “התלושים” אומר אחד מגבוריו: “כמו טֶן הייתי רוצה ליצור לי השקפת־עולם; ואולם, אני מרחיק ללכת: הייתי רוצה, שהיא תשמש לי דחיפה לפעולות, שהיא תתן כוון לכחות התוססים בי, איזה כיוון שהוא, ובלבד שיגרפני וייקר לי מכל”…

מה שהעסיק אותו הוא, איפוא – המרץ, האיניציאטיבה, ולוא גם מרץ לשם מרץ בלבד. זהו סוד השפעתו העצומה על חלק גדול מן הדור הצעיר שלאחר המלחמה. מוריאק, האחים טארו, דה־מונתירלן – באר–ס הוא שהאציל מרוחו עליהם.

ימים מספר לפני מותו נערכה בצרפת בין הסופרים הצעירים אנקיטה על ההשפעות שהושפעו מהן… רובם ככולם הזכירו את שמו של באררס, של בורז’ה ושל מורראס – התיאורטיקן של המלוכנים. כנגד זה לעגו לפראנס. יש שהזכירו את טֶן; רנן לא הוזכר כלל. ולכאורה מוזר הדבר; כי אין להבין את באררס ואף לא את מורראס, אם לא מתוך התעמקות ברנן ובטֶן, שהשפיעו כל־כך על בורז’ה וחבריו…

דא עקא, שרוח האינטלקטואליות של פראנס ורנן היתה למורת רוחו של חלק גדול מן הספרות הצרפתית לפני עשר שנים; ואם אף באררס לא היה חף מפשע הסקפטיות – הרי בכל זאת הטביע הוא אז את חותמו על המהלך החדש בקרב צעירי־צרפת.

במשך עשר השנים האחרונות חל שינוי ניכר בהלך־רוחם של החוגים האינטלקטואליים. מעט־מעט שבים אל פראנס ואל רנן. ואולם עוד כיום רבה השפעתו של באררס.

שכן לא הסתפק באררס בתפקידו הספרותי בלבד. הוא היה אחד הצירים הנלחמים בבית־המורשים לאקטיביות בין־לאומית. הוא היה ראש הליגה הפטריוטית והתמסר לעבודה עתונאית באחד העתונים הלאומיים – “הד פריז” – בהתמדה מפתיעה לגבי סופר אסתיטיקן, אמן והוגה־דעות. כי באישיות זו נתמזגה מזיגה הארמונית המחשבה הפילוסופית־המטאפיסית עם המחשבה המדינית־ההיסטורית והמעשית, או ביתר דיוק: האינסטינקט של המולדת – הגדולה והקטנה – נתעלה בו עד לאינטואיציה גדולה של אמן וחושב. בלא יודעים היה אולי הראשון בספרות צרפת, שהושפע מברגסון. רק אחריו החלו הוגי־דעות, עסקנים וסופרים מלוכניים־מסרתיים וקאתוליים לבסס את תורתם על הפילוסופיה האינטואיטיבית של אותו פילוסוף יהודי.

ואולם עצמי נשאר באררס בכל הופעותיו הספרותיות והחברותיות. אין דומה לו בין סופרי צרפת לכח התיאור והנתוח של מצבי־נפש – יסוד ראשון לדרכו האינדיבידואלית הראשונה. אף בתיאוריו הרבים של נסיעותיו לסוריה, לספרד וליון נבדל באררס מחבריו בכח התרשמותו מכל אשר ראה – מיפי הטבע ומאמנות הפסול והבניה, שהוא יודע להחיותם בצבעי צייר רגש. רומאנטי היה ולא לשוא דובבוהו ספרד והלבנון יותר מהאקרופוליס…

באררס, על פי כל מהותו, לא יכול לחבב חבה יתירה את היהודים. עם כל זה לא נספח למחנה האנטי־שמיים, כשם שלא נספח למחנה המלוכנים־הלאומים השלמים, כגון מורראס וליאון דודה. הוא לא יכול לדלוג על כל אותה תקופה, שחוללה את הפלא של צרפת נושאת־רעיון־החופש, של נאפוליאון נושא־תפארתה, ושל הספרות הרומאנטית המגוונת, עשירת הניבים ומרובת החוויות של אישים גדולים, אשר נושאיה היו שטובריאן, ויקטור הוגו…

הוא נמנה על מחנה האנטי־דריפוסים. כבוד צרפת וכח צבאה ושלמותו היו יקרים לו מכל, והוא חשש מפני המלחמה במשפט הצבאי, שמא תפָּגם תפארתם של נושאי הנשק הצרפתי. הוא חשש מפני השתלטות רוח האזרחות בחיי־המדינה, עד כי לא תדע ארצו לעמוד בפני אויב. הפטריוטיות שלו העבירתו על דעתו. אולם הוא לא נמנה על הלוחמים־הקנאים שבהם. היו שיחסו את עמדתו זאת למוצאו היהודי, אם כי הכחיש את השמועה הזאת. האמת היא, שהוא נרתע לאחור מפני כחות המהפכה הסוציאלית, שנתעוררו לרגל משפט דריפוס.

ויש שהתיחס אל היהודים בחבה. עדים הם מאמריו שפרסם בספרו “המשפחות הרוחניות שבצרפת”, ושהוקדשו לעברים שהשתתפו במלחמה, בשעה שהתחילו מדברים על יצירת “מדינת־היהודים”. ברם, סבה מספקת היתה להתעוררות הסמפאתיה הזאת: צעירינו נלחמו אז לטובת צרפת…

בחודש ינואר מלאו שלוש מאות שנה להולדתו של שרל פירו, מלקט ספורי הילדים “כפה אדומה”, “היפהפיה שנרדמה ביער”, “אצבעוני”, “לכלוכית”, “זקן כחול” וכו', שנמסרו מדור לדור ונעשו לקנינם של כל הילדים שבכל העמים והמדינות. לשוא יטענו מתנגדיו, כי פירו לא הראה שום כוח יצירה ואף לא הבחנה בקרתית בהעלותו על הניר את כל האגדות ההן. הילדים מקשיבים עד היום ברטט שמחה ואושר לספורים המקסימים על ההרפתקאות של “כפה אדומה”, אשר הדוד הזקן פירו רשמם על הנייר בהיותו בן ששים ותשע וידע לשמור על טעמם וריחם הרענן, שלא פג עד היום.

מוזר גורלו של האדם. שרל פירו היה אישיות חשובה בדורו. עמדתו החברתית עוררה את קנאת מתנגדיו הרבים; פקיד עליון במשרדו של גדול שרי לודויג הארבעה־עשר. אח לאדריכל מפורסם שהקים את שורת העמודות שבלובר והיה גם רופא וארכיולוג, אח גם לתיאולוג־ז’ניסיניסט ידוע בתקופתו. שיחקה לו לשרל שעתו והוא נעשה לאחד מראשוני חבריה של האקדמיה הצרפתית ולמשפיעיה העיקריים, באשר נחן בכשרון סדרן מובהק ולוחם לרעיונותיו, ונוסף על זה איש רב־מרץ, שופע אידיאות והמצאות.

תכונותיו אלו וחייו רבי־הפעלים השאירו במאה השבע־עשרה ובמאה שלאחריה רשמים ניכרים. הוא היה גם חרזן חרוזים בשטף ובקלות, ללא מתג וללא רסן, חקה את אינאידס וחבר פרודיה על פואימה זו של וירגיליוס. ברם, גולת הכותרת של חייו היתה מלחמתו בזרם הספרותי הקלאסי, שהיה משתמש בחרוזים בהירים ומחושבים כפתגמים: בואלו. באי־כחו של הזרם הזה קורניל, מוליר, ראסין, לא־פונטין וכו' צללו לתוך מעמקי הספרות היונית העתיקה ודלו מתוכה נסיון ולקח לרוחם היוצרת, כשהם נכנעים לחלוטין לחוקי הקלאסיציזמוס, לאותם החוקים של שלש היחידות, למשל, ששלטו עד תקופתו של הזרם הרומאנטי בצרפת, ועוררו את לעגם של סופרי הדורות הבאים. פירו הרשה לעצמו לשלוח את חצי התוליו באוהבי היצירה הקלאסית ובטעמם, ואף ההין, בקראו את שירו “דורו של לודוויג הגדול” בפני חברי האקדמיה הצרפתית בשנת 1687, להעלות את סופרי זמנו מעל לסופרי יון ורומא העתיקות… הומירוס אף הוא לא נשא חן בעיני מודרניסטן קיצוני זה…

אפיקורסותו של פירו יצקה שמן על מדורת הוכוח בין מחיבי ההוה ונושאיו הרוחניים ובין מחיבי יון ורומא ותרבותן הקלאסית. מחלוקת עזה הקיפה את רוב סופרי הזמן ההוא והוגיו. פירו פרסם את “ההבדלות בין הקלאסיים והמודרניים” והבליט את יתרון דורו על הדורות הקדמונים, באשר, לדעתו, התקדמות השכל עצמו של רוח האנוש הוא, ומן הנמנע כי תקופת יון תעלה על תקופת לודוויג הי"ד הן במדע, הן באמנות. כל מה שנוצר בימי קדם היה בבחינת ילדות חסרת־בגרות. ולפיכך אין גם להעלות על הדעת, שהומירוס עולה על משורר מודרני בכשרונו. דעה זו לבשה כמאה שנה אחרי־כן צורה ממשית, כי בימים ההם נמצא משורר בשם לאמוט, שהתאים את איליאס לטעם דורו ולמנהיגיו וישמד בלא רחמים את אשר נראה לו גס והמוני בדברי אכילס והוסיף עליהם את נועם נמוסיהם של בני החברה הצרפתית במאה השמונה־עשרה…

במעשה לאמוט הוסקה המסקנה עד כדי אבסורד מהשקפותיהם של פירו והמודרניסטים בני דורו ועם גרעין האמת שבו, הרי העיד עדות נאמנה על העדר חוש בקורת מפותח…

ובמחלוקת עזה זו, מה מתמיה הוא החזיון, שדוקא גדולי המשוררים לא־פונטין, ראסין, מוליר – לבם הלך שבי אחרי הקלאסיים ונמנו כולם על מחנה בואלו, שהתנגדו למפארי הסופרים המודרניים! ושבעתים נתמה בהודע לנו, כי פירו, המנהל את מלחמתו על יתרון כשרונות זמנו – לא התכון לנושאיו הנצחיים, כי אם לסופרים, שיצירותיהם נשכחו וזכרונם חלף עבר בתולדות־הספרות! אים השַׁפלנים, הקוטינים, הרוטרו, שבזמנם עמדו בשורה אחת עם ראסין, קורניל ובעיני חלק גדול של הצבור נחשבו למחוננים ביותר שבין כותבי הטראגידיות?! אכן חוסר פרספקטיבה זה, מן הדין שישמש לקח לכל דור ויביאו לידי זהירות וענוה בחות־דעתו על הספרות, באשר כמה וכמה ענינים זמניים מאפילים על הראיה הבהירה ומעקמים בלא יודעים את משפט הזמן.

דור דור ומחלוקתו על ערך הסופרים החיים בו ועל אלה שקדמוהו: מי עדיף ממי? הקלאסי או המודרני? דומה, כי אין קריטריון נאמן לפתרון שאלה מסובכה זו. הכשרון בונה את הכל. ברם, כלום נקל הוא התפקיד להבחין בסופרי התקופה הרבים את בעלי הכשרונות האמיתיים? מה שאירע בצרפת במאה השבע־עשרה עלול אף לקרות בכל תקופה ובכל ארץ, כי מעטים הנם המבקרים, אשר חוש־הבדלה נבואיי להם בהבחנת דופקה של ספרות זמנם…

פירו, שהאמין בהתקדמות השכל האנושי אף בהתפתחות האמנות – נכשל בהוציאו משפט על ספרות דורו. אבל במהלך־המחשבה היטיב להבחין, כי המאה השמונה־עשרה עם מהפכתה הוכיחה בעליל את צדקת הנחתו הקארטיזאנית בדבר הראציונאליזמוס וערכו בתקופה ההיא. טעותו צפונה היתה ברצונו להתאים לחלוטין את חוק ההתקדמות לדברי אמנות, ומכאן כשלונו. ועל כן נלעג הוא בחוסר הבנתו את ספרות יון ואף את זו של הדור, בו חי ופעל…

ואולם הדבר אשר נחשב לשעשוע לעת זקנה בלבד, רשימת הספורים המתהלכים על “היפהפיה ביער”, ועל “כפה אדומה” – היא שבלתה עד היום את כל מפעלי חייו…

ספורים אלה נתנו לו שם ושארית. כי לקול המונוטוני של הסבתות הקוראות את המעשיות המפליאות המעוררות דמיונו של התינוק – יזכירו תמיד את פירו הישיש לטובה ולתודה. הוא “הדוד החביב”, המשעשע את לבות הנכדים הקטנים, הנחמדים בכל דור ודור.

ידועים חייו של מופאסאן וקצו המר – אשר שקע בשנותיו האחרונות בתהום השגעון; ידועה גם תקופת עבודתו כפקיד במיניסטריון לעניני־הים ואחרי־כן במיניסטריון־להשכלה. ספרים רבים נכתבו על אישיותו, על כח יצירתו, על חייו ועל משרתו – הפקידות, שבקש תמיד להפטר ממנה ולהקל מעליו את עולה, למען התמכר ליצירתו. כי שנואה היתה עליו עבודתו, שנמשכה עשר שנים, וכל שאיפתו היתה להשתחרר מן השעמום והמועקה שבה ולחיות חיי־חרות בלתי תלויים.

ואולם לא בנקל עלה בידו להשיג משרה. זמן רב השתדל והשתמש במכיריו – ובפרט בפלובר, ידיד אמו – להשיג משרה קטנה באחת ממחלקות הממשלה. כל פרשת השתדלויותיו מסופרות עתה בפרטות, בכשרון ולא בלא יחס־חבה בספר “נעוריו של מופאסאן”, שיצא לאור זה לא כבר. הפרטים מלאים ענין, ויש בהם כדי להפיץ אור על הלך רוחו של הסופר הזה, על תשוקותיו, צרותיו ושאיפותיו ועל דרכי־עבודתו. גם כל פרשת־חייו האחרונה – פרשה זו שנסתיימה בטירוף־דעתו ושבה תאר את תעתועי־חושיו, את רגש הפחד אשר אחזהו, “כאין התפוררות הנשמה”, את אימת המות, את רוחו המשתבשת עליו, – וכל זה בדיקנות אכזרית, במין תערובת מזעזעת של בהירות־המחשבה ודמדומי־רוח.

עוד בנעוריו נכרו בו כל הסימנים של שנות חייו האחרונות. לכאורה, איש מלא גבורה, גבה־קומה, צולל לתוך נבכי־החיים על מנת לדלות את כל תענוגותיהם ממעמקים. הכל עמדו משתאים למראהו האיתן, להתפרצות כחותיו. והוא עצמו לא חס על נפשו והשתקע בחיי־הנאה, זולל־וסובא על שלחנם, ורוב ימיו מבלה על פני המארנה ועל פני הסינה. כי ראשית מאווייו בחיים היתה אמנות השיוט. תשוקה עד לידי שכרון. שייט רב־הכשרון היה, וגדולה היתה יכלתו לפלס בסירתו נתיבות בתוך גלי הנהר, בכח ובחן גם יחד; יום־יום היה מתבסם וחי חיי־הוללות, שוכח את עצמו, סופג אל קרבו את כח המים וריחם, מרגיז את “בעלי־הבתים”, את הבורגנים הזעירים, ומסתכל על הנעשה סביב.

הוא חי את חייו להנאתו, ללא מחשבה תחילה. הרי לדעתו, תעודת כל אדם היא לחיות וליהנות מזיוו של עולם, מבלי בקש חשבונות רבים. “הנני אוהב את השמים כצפור, את היערות כזאב משוטט, את הסלעים כיעל; הנני אוהב אהבה בהמית, – אהבה עמוקה, שפלה וקדושה את כל החי, את כל הצומח…” ופעם הוא כותב: “תשוקתי הגדולה, תשוקתי היחידה, שבלעה אותי במשך עשר שנים רצופות, היתה הסינה… אה, מה יפה, שקט, מגוון ומעלה סרחון הוא הנהר הזה, כולו מראות־פלאים וזוהמה! דומה כי אהבתיו כל כך, משום שהעניק לי את חוש־החיים! אה, טיולים אלה לאורך שפות־הנהר הפורחות, ידידותי הצפרדעים שהזו־חלמו, כשבטנן מוצגת לאויר העולם, על פני עלה, על שושנת־מים…”

…וכל זה, סמל האילוסיה הנצחית, נולד וחי למעני על פני המים הקופאים, אשר גרפו עמם אל תוך הים את כל זוהמתה של פריז…" הנה מופאסאן המשורר, שכור ששון הנהר ויפיו, והנה גם הריאליסטון־הקלאסיקון, האמן המתאר את “זוהמתה של פריז” ושל נורמאנדיה, אכריה ובנותיה, בעליצות ובצהלה צינית.

ובמכחולו הנאמן והאדיר הוא מציירם, באכזריות כשרונו, קובע פרצופים, מבליט קויהם ומחיה את הויותיהם השפלות…

אולם, כאמור, עוד בראשית צעדיו נראו בו סימני־מחלתו. אולי יש בחיי ההוללות שבראשית ימיו משום רצון להשכיח ולשכך את הסימנים האלה. אולי כאן מקור לשיט הבלתי־פוסק, השתקעותו ביחסי אהבה סוערים, ואותה חדות־החיים, האיתנה, החושנית, המופרזה, המטלטת וגורפת אותו כזרם מים אדירים.

כי בתוך־תוכו, בחביון־היצור הזה, נתרקם כבר אז זרע מחלתו בעתיד. הוא התמכר לתענוגות התמכרות בלתי־טבעית, הוא השתמש לרעה בכל סממניהם. הוא שט על פני המארנה, עבד עבודת איש בלתי־ברי וחש בקרבו אותות אי מנוחה, מיחושים ומחלת־מוח, – וכדי להרגיע את עצמו, לא נרתע מפני עישון מורפיום, מפני שמוש בקוקאין, באתר ובחשיש, והגוף אי אפשר היה לו שלא יתמוטט…

לא היה ביכלתו לשמור על חיי־רוחו, על שלותו הנפשית. בתוך חיי החדוה האלה היו לו התקפות קשות ומרות של שעמום, עצב ודכאון.

לאשרו שמש לו פלובר, ידיד אמו, אפיטרופוס – אפיטרופוס הדואג לסדורו כפקיד, אפיטרופוס הדואג לכך, שיכנס לעתונות כמבקר ספרותי, ואפיטרופוס ליצירות האומנותית. באהבת־אב טפל בו, הדריכו, חנכו ומנעו מלפרסם את ראשוני דבריו. פלובר שכן כבר במרומי האולימפוס; הכל כרעו ברך לפניו והודו בכשרונו. הכל העריצוהו, – אבל הוא חי חיי נזיר, וכל מעייניו במעשה־יצירה. דומה, כי איש לא התמכר לאמנות התמכרות כזו של פלובר. אין חיים לפניו מבלעדי הספרות. ועל כן יש משהו מזעזע ביחסו הנלבב והקפדני אל מופאסאן, בן ידידתו; הוא הכיר בכשרון חניכו ואף־על־פי־כן לא נתנו לפרסם את דבריו לפני היותו בן שלשים. רק לאחר שקרא את “הלביבה”, יצירה אמנותית שלמה, הלא הוא אותו ספור, שהעמיד מיד את מופאסאן בשורת ראשוניה־סופריה של תקופתו ושחרר אותו מעבודתו המשעממת במיניסטריון. כי שמו הלך לפניו וספריו שנפוצו במאד העשירוהו.

אולם טפוסי ומלא־ענין הוא יחסו של פלובר לנסיונותיו הספרותיים של תלמידו המובהק – יחס, שיש בו כדי להפיץ אור על תכונותיו הנאורות של מחבר “שלמבו”. במכתב מיום 23 בפברואר 1873 לאמו של מופאסאן, אומר פלובר: “הנני חש בחילה כזו מהכל – ובפרט מן הספרות הלוחמת – עד כי ותרתי על רצוני לפרסם משהו. אין כדאי לבעלי־טעם להוסיף לחיות. אף־על־פי־כן חובה לאמץ את בנך בנטיתו לחרוז חרוזים משום שהספרות מנחת בימי הרפתקאות שונות בחיים, ומשום שאולי יהיה בנך בעל כשרון. מי יודע? הוא לא יצר עד עתה למדי, ואיני רואה זכות לעצמי לחזות מראש כבאיצטגנינות את מזלו הספרותי; אך זאת: למי ניתנה הרשות להחליט על עתידו של אדם? אני חושב את הבחור שלנו לטִיטַנִי מעט, להולך בטל, המוכשר לעבוד רק במדה בינונית מאד, הייתי רוצה, שירָתם ליצירת בעלת נשימה ארוכה, – ותהא זו גם חדלת־ערך, מה שהראה לי עד כה היה שוה בערכו לכל מה שמדפיסים הפארנאסיים… במשך הזמן יעלה בידו להעשות מקורי יותר, לסגל לעצמו דרך־ראיה מיוחדת ולהרגיש הרגשה אישית־עצמית (כי זהו, אחרי ככלות הכל, יסוד כל היסודות). ואשר לתוצאה ולהצלחה – מה ערך לכל אלה? העיקר הוא, בעולמנו זה, שנשמתך תהא מרחפת בספירה העליונה, הרחק מן הבוץ הבורגני והדמוקרטי. פולחן האמנות מפיח בלב רוח־גאוה. תכונה זו – מעולם אין היא מצויה בנו במדה גדושה. זהו המוסר שלי”.

מכתב זה של אמן בחסד עליון, של סופר אמיץ וכהן־השירה. איזו גאוה ואיזו צלילות־דעת! זכות גדולה נתגלגלה למופאסאן, שעל אורח־חייו ילוהו מספר בעל מזג ובעל נפש גאה. ואמנם, התמכר מופאסאן לחבור טראגדיה ארוכה בחרוזים בשם “האלופה מביתון” – דראמה אשר עלילתה ותכנה נשאבו מחיי ימי־הבינים. מופאסאן הבין יפה לצו־רבו, שהוא גם צו גורלו הספרותי. הוא חש בחובתו לעבור דרך שבעה מדורי האימון הספרותי, ועבד ארוכות ובעקשנות על הטראגדיה הזאת. הוא מעיר בעצמו: “עבדתי שבע שנים עם פלובר, מבלי לכתוב שורה אחת (כלומר בשביל הצבור). במשך שבע שנים הקניתי לי מושגים ספרותיים, שלא הייתי רוכש לי במשך ארבעים שנות־נסיון”.

אמנם, רבים המערערים על השפעתו של פלובר, שהחניקה, לדעתם, במדת־מה את כשרון תלמידו. אבל נעלה הוא מכל ספק, שהמגע עם יוצר “מאדאם בוברי” העשיר את נפש מופאסאן והגביר את כחו האמנותי.

פלובר לא השפיע על מופאסאן כסופר בלבד. הוא האציל מרוחו עליו, הרגיעו והדריכו, ולגבי איש, שהיה מועד מטבעו לפורעניות, לזעזוע עצבים – הרי שהשפעת פלובר המרגיעה, מי ידע ויעריך את ערכה הרב? יוצר “שלמבו” לימדהו לכבוש את יצרו ולשמור על שווי־משקלו הרוחני ועל דרכי־מבעו השקטות והאוביקטיביות. עתים הוא מעיר בלעג ובחיבה הערות מועילות: “תמיד הנשים – חזירון שלי!” מופאסאן קובל לפניו על מצב רוחו: “לא כתבתי לך, רבי היקר, מפני שהנני הרוס לגמרי מבחינה מוסרית. זה לי שלשה שבועות, שאני מנסה לעבוד ערב ערב – ואני מעלה חרס בידי; לא מאומה. לא מאומה. ואני שוקע מעט מעט בתוך מחשכי עצבות ויאוש, אשר יקשה עלי לצאת מהם. “המיניסטריון” שלי הורס אותי לאט־לאט… נסיתי אפילו לכתוב אילו רשימות בשביל ה”קוואלוס" כדי להשתכר איזה סוא. לא יכלתי. איני מעלה אף שורה אחת, ותוקף אותי חשק לבכות…"

ופלובר עונה בנחת־אב, מנחם אותו ומדריכו: “אתה אומר, כי המאורעות אינם מגוונים; זוהי תלונה ריאליסטית. אגב, מה אתה יודע מכל אלה? העיקר הוא להסתכל בהם מקרוב. האם האמנת מימיך במציאות הדברים? האם אין הכל אלא אילוסיה? אין אמת בלתי־אם ביחס שביניהם, באותו אופן שבו אנו חשים בעצמים. “המדות הרעות והמומים מעוררים רגש של מסכנות” – אבל הכל מסכן! “אין צורות למדי בבנין המשפט” – חפש ותמצאן. ולבסוף, ידידי, נדמה לי, שאתה יגע ומשועמם, וקוצר־רוחך מעציב אותי, משום שיכולת לבלות את זמנן ביתר תענוג. חייב אתה – השומע אתה, בחור? – לעבוד. עוד יותר ממה שאתה עובד, אני מתחיל לחשוד בך שאתה עצל במקצת יותר מדי ז… שיוט יותר מדי, ויותר מדי תרגילים. אין האיש התרבותי זקוק לתנועה ולטלטולים באותה מדה, שהרופאים דורשים. אתה חי חיי־גיהנום. אני יודע זאת ואני מרחם עליך מעומק־נפשי. אולם משעה שש בערב עד עשר בבוקר צריך זמנך להיות מוקדש למוזה, שהיא, אחרי ככלות הכל, המופקרת הטובה ביותר. הבה, אישוני היקר, הרימה־נא את אפך (ושא את עיניך למעלה)! לשם מה כל החטוט ביגון? חייב אדם להעמיד את עצמו אל מול עצמו כאדם חזק; זוהי הדרך היחידה להיעשות לאישיות איתנה. יתר גאוה!”

איזה כח ואיזו אהבה בריאה, איזה שכל ישר ומבריק בפשטותו ובהערותיו הקצרות, הקולעות ופוגעות במטרה. כל התיאור הזה של מופאסאן בנעוריו מגיה אור מיוחד על רבו, על פלובר. והמכתבים, המתפרסמים עתה בראשונה, מלבבים כל־כך, מדברים אל הלב. פלובר מתגלה כאן בכל פשטותו, ללא חרדה מתוחה לחיטוב המשפט ולנגון שבספר. אדם אוהב את רעהו ודואג לו. והאדם זה איננו שוכן במרומים – הוא נאמן, פשוט, מתפרץ. מלגלג ואוהב. איש! חבר נפלא, אשר לשוא תחפש כמוהו במקהלות הסופרים, אכולי הקנאה איש לרעהו. בפריז חיתה ופעלה אז קבוצת מידאן – קבוצת הסופרים, שהיו נפגשים שבוע־שבוע במידאן, מקום מגוריו של זולא, ומשוחחים על חזיונות הספרות והעולם. קבוצה זו פרסמה קובץ, שכל המתכנסים למסיבות אלה לקחו חלק בו. ב"ערבי מידאן" – זה היה שם הקובץ – ראה אור בראשונה הספור “הסביבה”, שהנחיל למופאסאן עושר וכבוד. גם הויסמן וטורגניב השתתפו בו. שבוע־שבוע, “ביום ה' היו צועדים בשורות מהודקות והולכים אל זולא”. נוצרה קבוצה, שפעלה פעולה ספרותית מקובצת ולחמה את מלחמת הריאליזם. סופרים צעירים היו נוהגים להתאסף ולסעוד יחדיו – וכולם היו ממעריציהם של פלובר, זולא ודודה. מופאסאן נהנה מאפיטרופסות פלובר, ועל פי המלצתו של זה הדפיס המשורר קאטול מנדס את “על פני המים” בירחונו “קהלית הספרות היפה”.

והנה קרה דבר, שאין אנו רגילים בו בחיי הקהליה של הספרות היפה. בירחונו של מנדס ניתן מקום למאמר־בקורת בלתי־הוגן על רנן, – ופלובר, כידידו ומוקירו, נתק מיד את קשריו עם ההוצאה הזאת. מופאסאן השתדל לעשות שלום בין פלובר ובין מנדס (שהיה, דרך אגב, יהודי ספרדי מדרום צרפת), וסוף סוף עלה הדבר בידו. וכדאי להביא כאן את תרגום המכתב, שהריץ פלובר אל זולא, – מכתב הנותן כבוד לכותבו ומעיד על יפי־רוחו.

באגרת זו אומר האמן־הנזיר:

“איני יודע מאומה מכל הנעשה בעולם ואיני רואה שום אדם; איני קורא כל עתון מלבד ה”רפובליק דה לטר", שגליונו מיום ה־16 (יולי 1866) הרגיזני, בגלל המאמר על רנן. היודע אתה משהו ממנו? אוהב אני את ידידי, ואיני רוצה שיהיה דבר־מה משותף ביני ובין אלה המזלזלים בכבוד חברם במדה אוילית כזאת. כתבתי איפוא אל קאתול הטוב ובקשתי ממנו: א) למחוק את שמי מרשימת עוזריו; ב) לחדול מלשלוח אלי את העלון".

זכרו של פלובר לא מש מלבו של מופאסאן עד רגעו האחרון. כשרוח השגעון הרפה ממנו רגע קט, כתב לאמר: “אני חושב תמיד על פלובר המסכן שלי, ואני אומר לעצמי, שהייתי מבקש את מותי, לוא הייתי בטוח כי ימצא אדם שיחשוב גם עלי כך”.

דברים שיש בהם כדי להרעיד נפש כל אדם. אף ברגעי־החורבן מנצנץ אור ברוח האדם, מבהיק ומקדש את צלם האלהים, “בוקע ומאיר את חשכת התהום”.

מופאסאן התענה ומת, כשדמות רבו מרחפת לנגד עיניו.

א.

צרפת והעולם התרבותי כולו מעלים בימים אלה את זכר גאון־יוצריה במאה החולפת, את זכר ויקטור הוגו, שלפני חמשים שנה לוותה פריז בפאר־מלכים את ארונו, ארון המתים, אל הפנתיאון. הלויה זו נחרתה עמוק בזכרונה של האומה, ורישומה ניכר עוד כיום בתולדות ספרותה. הכל ראו בה, באותה תהלוכת־העם הנהדרה, שהובילה את עצמות המשורר הגאוני בעל הניב האיתן אלי קבר, הבעת הערצה לאישיות הגדולה, רבת הכחות והגוונים ורווית השאיפות ליופי ולאמת. אישיות זו נכספה לריתמוס וליושר; נשמתה, השרויה בלב האומה, היתה בבחינת כנור־קסם, שמיתריו השמיעו, חליפות, בצליל נועם ועצמה, רוך ועדנה, את הד רגשותיו של דורו.

הוא פסע את כל פסיעותיו, בתורת אדם ובתורת משורר ויוצר, צעד בצעד עם תקופתו, הרגיש את הרגשותיה, כמה את כמיהותיה, חשב את מחשבותיה עד כדי להבלע בקרבה, עד כדי לספוג במעמקי נפשו את פרפוריה, התלבטויותיה ורצונותיה, עד כדי להתמזג עמה מזיגה פנימית ולשמש ניב לכל אשר תסס בקרבה, הכאיב את בניה, מלא אותם חדוה והצמיח כנפים למחוללי רעיונות־השחרור ולנושאיה־חלוציה בהעפלתם האנושית.

ב.

הוא נולד כמעט עם ראשית המאה האחרונה. “הדור היה בן שנתים”, כותב הוא באחד משיריו; רומא באה במקום אשפרתא – וכבר נפוליאון הציץ תחת בונאפארט – וזעיר פה, זעיר שם שבר מצח הקיסר – את המסוה הצר של הקונסול הראשון… אז, בתוך העיר בזאנסון, קריה ספרדית עתיקה – כזרעים שזורים לרוח המתמרת ועולה – נולד בן לגזע הבריטני והלוטרינגי כאחד – ילד ללא צבע, ללא מבט, ללא קול…

“…אנוכי”…

ואכן הוגו נולד עם ראשית דורו, גדל והתפתח יחד עמו, הרהר את הרהוריו, שאף את שאיפותיו ונלחם את מלחמותיו… שירתו היתה רוויה בצעדיו הראשונים אוירת הערצה לשושלת הבורבונים, יוצרי צרפת, ובימיו האחרונים היתה יצירתו חדורה רעיונות אנושיים כלליים, רעיונות דרור, חופש ושויון חברותי. הוא היה לנביא הדימוקרטיה העולמית והעמיד לשרותה את קול־שירתו האיתן, על כחות הלשון הגאוניים, על עצמת הציוריות ההולמת והמזעזעת כאחת, ועל צלילי־הריתמוס המשכנעים שבו. כנורו נתמתח ונתמלא הברות־נקם ומכחולי־צבעיו נתלהטו.. הדור, שהלך־רוחו ורגשותיו הלך הלוך והתפתח, הלוך והסתער ורצונו החברותי לתיקונים ולחופש – שרשיו הלכו הלוך והתעמק בלב הוגי־דעותיו ועסקניו, – מצא ביוצר רב־גוונים זה, שלא ידע ליאות ושלבו נתפעם בכח מדפקו האיתן, הזועף וההוזה, את נביאו – דַבָּרוֹ…

בהלויתו הלאומית והרווית הדרת־קודש היה גם משום הבעת־הערצה לאישיות בעלת שאיפות אנושיות, המאמינה בעתידו של האדם, השואפת להעביר מעליו את רוע־הגזרה של מלחמת־העמים, ושניבה המקסים שימש כח־דחיפה להשלטת הצדק והשלום עלי אדמות.

היוצר והאדם, המשורר ואיש־הלב, האמן ומחבר הרומאנים־הפריסקאות, הצרפתי הגדול, שלא נתעלם מתעודת האנושיות הנשגבה לחיי־הרמוניה בעולם, נתמזגו מזיגה אורגנית והיו ליצור־פלא אחד, נערץ על ידי האומה ואהוב עליה. חלוצי המשטר הדימוקרטי, על מדינאיו, ראו בו את סמל מחשבותיהם. ביצירותיו ובאישיותו נתגלמו כל שאיפותיהם החברותיות. הוא היה לאלילם של הריפובליקאים, שהעלו את זכרו ואת דעותיו, בכל חוגי־המשטר.

והערצתם זו של המתקדמים למיניהם חוללה התרגשות עמוקה בלב מתנגדי הקהילה – וביתר יחוד בלבה של אותה קבוצת הסופרים והוגי־הדעות המלוכנים, שהנם בלא כל ספק כיום, הוגי־הדעות המקוריים ביותר, האמנים בעלי־היכולת שבתקופתנו בצרפת. אלה אסרו מלחמת־גבורים על המשורר הגאוני, על הדימוקראט הגדול – מלחמה ללא ליאות, שאמרה לנפץ את האליל, כי בניפוץ זה היה משום הרס אחד העמודים האיתנים של המשטר. ליאון דודה, בעל הפמפלטים השנון והאכזרי, המבקר העצמי, המספר והעתונאי, שהיה חתנו, לא פסק מלערער את עמדתו, אם גם הודה בכח לשונו בלתי־המצוי והעשיר למכביר ובליריותו המשתפכת והמתפרצת באון. המספר איש הים, יורשו של פייר לוטי, קלוד פאריר, לא נמנע מלהכריז, כי ויקטור הוגו היה “הכסיל הגדול ביותר של דורו”. הכל היה מכוון לערעור סמכותו של המשורר הגאוני. רבים הבחינו בין שר־השירה הכביר לבין איש־המחשבה והטעימו, כי אין כמוהו לשפלות בהגיונותיו… נתלקחה סערת־רוחות, שרק צרפת מסוגלת לקלטה בתוכה לשם השלטת רעיונות חברותיים. ויקטור הוגו שמש סלע־מחלוקת בין הוגי־דעות ובין אמנים; הללו מחללים אותו והללו מהללים אותו. מאמרים וספרים נכתבו לשם הוכחת צדקתם של אלה ואלה. והשבועון הספרותי “לי נוביל ליטיריר” ערך משאל־עם בין רוב סופרי־צרפת, שבו ביקש להביא את השורות הטובות ביותר ואת הרעות ביותר שבשירת הוגו… משאל־עם מלא ענין, שהוכיח הוכחת־ממש, כי המפלגתיות לא העבירה את אנשי־הרוח על דעתם, וכי ויקטור הוגו הוא עוד כיום פאר השירה הצרפתית, הנערץ והאהוב.

אמנם בעולם כולו הועם זהרן של דעות החופש והצדק; אמנם יצירתו של ויקטור הוגו רוויה יתר על המדה אוירה מעורפלת ורעיונות בלתי־מעשיים. כל המאורעות שנתארעו בארצות שונות – בארצות המהפכה הסוציאליסטית כבארצות המהפכה הפאשיסטית – מפיצים אור מיוחד על שאיפותיו חסרות־היסוד של המשורר והחולם הגדול. המעשה הממשי שולט שלטון בלי־מצרים בעולם כולו. רעיונות החופש והשויון פסולים כיום, החלום הורחק מחיינו.

ואף־על־פי־כן אין להתעלם גם כיום מאוצרות היופי, טוב־הלב, האחוה והרחמים הטמונים בכל יצירותיו של ויקטור הוגו – לא רק בשירתו, כי אם גם ברומאניו ההומאניטריים. אנו חיים בדור אכזרי; המציאות מרה ומתנקמת בכל החולמים. ואמנם יש להזהר בהקמת מפעלי־לאומים מפני ההשתכרות העצמית המזיקה והנושאת בחובה כליון. אבל, על אף צורתם הרומאנטית היתירה, על אף אריכות הדברים שברומאני הוגו, מה טוב לצלול לשעה קלה לתוך ים התום האנושי העוטף את כל דפי ספוריו ומשרה בלב רצון לחיות וליהנות מזיו העולם. משורר כהוגו, כמספר טולסטוי, שהנהו בודאי מהלך על קרקע בטוחה ונבדל מחברו בכח־ראיתו ותיאורו הממשי, הם מעין מצפון חי לאנושיות, שדרכה אבדה לה בדור־הפלגה זה…

ג.

דומה, כי אין בתולדות הספרות האנושית יוצר פורה כויקטור הוגו, שלֵיחו לא נס עד יום מותו. הוא שקף ביצירתו את הבריאה כולה, על צורותיה השונות, על צבעיה המגוונים ועל קולותיה המרובים. הוא שר את שירת החיים על התרגשויותיה העמוקות, על קסמי־היקום שבהם ועל רגשי־החדוה והמכאוב של אבי משפחה. והוא שר גם את שירת הדורות ואגדתם, שבה הוא מחיה את אנשי התקופה הקדמונית, עת היו עוד לבושים עורות־חיות, את אישי התנ"ך כבועז על אידיליות חייהם הנפלאה ואת גבורי ענויי־החיים, כביאליק. ועם זה הוא חי את חיי תקופתו. ובזעמו־לעגו הממית הוא שופך את מרירותו־היתולו על נפוליאון השלישי, ואגב התפרצותו מלאת הסאטירה הוא חוזה חזיונות־נביא. אין כמוהו לשפע גם ביצירת דראמות, שלמרות הקוים המילו־דראמטיים שבהן, עוד הן רוויות אוירה לוהטת גם כיום ועל כל פנים הן משמשות תחנת־ראשית בשחרורו של התיאטרון הצרפתי מאותם החוקים, שהעיקו על הבמה הקלאסית… מיתריו – מרובי צלילים הם ומכחולו מרובה צבעים, גוונים ובני־גוונים. נפשו מתרוננת כמעין־סימפוניה איתנה בשדה השירה כבשדה הפרוזה. בזכותו נתעשר ניבה של הלשון הצרפתית בניבים ובני־ניבים חדשים, שירתו בנעימות רעננות, הריתמוס שלה בטונים ערים וחרוזים מחוטבים ומלוטשים…

כיום אין לתאר את ספרות צרפת בהתהוותה במשך דורות מבלי להעלות את זכר משוררה הגאוני, ויקטור הוגו, אשר בלעדיו, ידמה, כאילו תפָּגם פגימה ללא תיקון נגינת מקהלת נוגניה־יוצריה בכל תולדותיה… ולא עוד אלא, שגם בסימפוניה של השירה העולמית, אין לדמות, שקולו לא ישמע. כי ויקטור הוגו הוא אחד מיוצריה הגדולים של האנושיות בכל הדורות, על אף אותם הקוים המיוחדים שביצירותיו – אריכות, ריתוריקה וחוסר ריאליות – שיש בהם משום פגימה…

עוד בשנת 1912 כתב המבקר של ה"טאן", פול סודי, מאמר־בקורת על הכרך העשירי של ז’אן כריסטוף, והביע את דעתו, כי הרומאן האפי הזה הוא אמנם “יצירה נפלאה ולפרקים נהדרה”; אבל – אם רומן רולאן “צייר מעולה הוא של הרגשות ומשורר אמתי של הלב”, הריהו עם זאת “אידיאולוג חלק ומעורפל”. היצירה הזאת – “גדושה, מפוררת, נעדרת קשר פנימי במקצת”. כי על כן יש בו ברומן רולאן מתכונות “מטיף של הקווקרים”, מתכונות הפוליטיקון והפרופיסור הביישן. הוא אינו פוסק מלצוות עלינו לעשות את “חשבון הנפש”.

רומן רולאן איננו מספר בלבד. איש־המוסר הוא, החותר לקראת חוף־חיים, שיהא בו משום יופי וחיוניות. אין הוא חדל להתריע על רצון החיים וכוחם. החברה, חוויותיה, הוויתה, הוויה, שאיפותיה ומלחמותיה מדריכות אותו מנוחה. אין הוא אסתיט גרידא. איש לוחם הוא, השר את שירת החיים, שירת המעללים. הוא מתעמק בחיי הפרט ובחיי הכלל. יצירתו האמנותית משקפת את חיי הדור. הוא אמן־פילוסוף – ובמעמקי־נפשו שוכנים שני יצורים, שלא תמיד עולה בידם לחיות חיי שיתוף והתאמה.

מכאן אותו חסור הקשר הפנימי שביצירתו הגאונית “ז’אן כריסטוף”, אותו העדר ההארמוניה האמנותית. יש שיעזוב היוצר את גבורו לנפשו ועבר להערכת אישים ומעמדות ודעות. הרומאן כאילו נפסק; חוט העלילה כאילו ניתק. נכתבת מעין מסכת פילוסופית־חברותית על אומה, על תכונותיה על התקופה. דרך־יצירה זו מביא במבוכה רבים ממעריציו ומרחיק מעליו קוראים שחונכו על אחדות הסוגים הספרותיים ועל הכרת התחומים, שבין השקפות על החברה והלך־רוחה ובין החיאת נפשותיה הפועלות.

אין לכחד: ההארמוניה שביצירתו נפגמת משום כך, נפגמת מבחינה אומנותית – ואולם אינני בוש להודות, כי מוצא אני ענין רב גם בחלק ה"טראקטאטי" שבה. אילו לבש תאור דמותה של צרפת, בשעה שחברו של כריסטוף, אוליביה, מגולל לפניו את יריעת חוויותיה, מהותה, שאיפתה ליופי, לקצב ולחרות מתוך בקורת עצמית ורוח של עליזות גאלית – אילו לבש תאור זה צורה אמנותית, שלא תפגום בשלמות הבנין, כי עתה ודאי שהיצירה הגאונית הזאת היתה יפה יותר, עזה יותר וקולעת יותר אל המטרה. אבל רומן רולאן שקוע כולו במחשבה על עתידם של האדם והחברה. ובהיותו גם אמן בחסד עליון, מתחוללת בו לפרקים אותה ההתרוצצות, הנותנת ענין רב לא רק לפרקי־הליריקה ולתארי האישים החיים, כי אם גם לחלקים הבקרתיים על מהלך־רוחה של החברה.

ז’אן כריסטוף הוא אחד מספרי הדור הקודם – מאותם הספרים, המשקפים את פני הדור שלפני המלחמה; ספר אפי ביסודו, השר את שירת החיים, האישים המעפילים והחברה האנושית, המתאבקת על קיום איתן ונאמן; ספר, אשר בנשמת גבורו הראשי, כביר הרצונות, הכשרונות וההרגשות, תוססים חיים אדירים, חיי אהבה וסבל, הקרבה ומרד. עם כל הליקויים הארכיטקטוניים, ולמרות הבחירה המלאכותית באישיות אחת, שיוצרת למעשה את התנאים, מזמנת אנשים לצורך ושלא לצורך ומחוללת מעשים, שאינם נובעים תמיד ממקור ההכרח שבמבנה הספור, – הרי זו יצירה שופעת חיים, מחשבה ושאיפות, אנדרטת־פאר של דורנו.

ז’אן כריסטוף מאמין בעתידו של האדם, ועל כן הוא זועף, מבקר ומתריז כנגד מעשי־עוול וכיעור. בעלי הבטחון וההזיה נרעשים ונרגזים יותר מרואי־השחורות והמתיאשים, למראה עוות־דין וניוול, חיותו האיתנה מזעזעת את מצפונו של הקורא בישרה ובאי־הכנעותה. הדור כולו הכיר את בבואתו בראי זה, ולא יכול עוד להסב את פניו מעמוֹ. בו ראה והכיר את עצמו על כל הסוסיו, מחשבותיו ויסוריו. הוא שמש לו מעין מורה־דרך בשבילי־חייו.

רומן רולאן כתב ספרים רבים אחרים. “תיאטרון האמונה” ו"תיאטרון המהפכה", או אותו הספר הנפלא, ספור הצחוק הגאלי, הרווי תרבות אנושית, מחשבות נאורות, רחמי־אדם ורוח תקופת־הריניסאנס – “קולאט ברניון” – שבא “כתגובה למועקה של עשר שנות־עבודה ביצירת ז’אן כריסטוף, אשר נעשתה בראשונה לפי מדתי, ובאחרונה הצרה לי”. כל הספרים הללו כמעט לא נודעו לצבור הרחב, אם כי הושקעו בהם כוחות עבודה ומחשבה ויצירה עצומים. אף הביוגרפיות הנפלאות על ביטהובן, מיכל אנג’ילו וטולסטוי לא תפשו מקום דומה לז’אן כריסטוף, אם גם היה להן הד חזק בעולם התרבותי. סודו של דבר צפון בקשר האמיץ שבין ז’אן כריסטוף לבני דורוֹ. רגישותו הולכת בד בבד עם רגישותם הם.

ז’אן כריסטוף האפיל על כל שאר יצירותיו של רולאן, שכן זוהי האפופיאה הנהדרה של הדור. גדולתה – באמונה הרבה, אמונה בחיים ובאדם. עוד “בטראגידיות האמונה” מפאר רולאן את טבע האדם, את רוחו המסתורית הנלהבת וההירואית – סגולות אלה שידע לעצב אחרי־כן בז’אן כריסטוף.

בחזיון “אארט” מתפתחת שיחה זו:

– בעל אמונה אתה – אומרת ליאה לאארט; והוא משיב:

– אינני מאמין באלהים.

– במי איפוא תאמין?

– באדם… השמים שוכנים בקרבנו; כאן אלהים…

– איזה אלהים? הן כפרת בו זה־עתה.

– חשוב על דברי־נצח – והיית נצחי.

זה ערכם של החיים, המגלמים את הנצח, וזה ערכו של האדם המתרומם למחשבת הנצח, לתחושת הנצח. ואמונה זו בנצח־החיים קרמה עור ובשר ב"ז’אן כריסטוף".

אישיות כזאת אי־אפשר לה שתהא כולה אמנותית ושלא תהיה אחוזה ודבקה בהכרת חשיבותם של הנכסים המוסריים. המצפון מלוה אותה תמיד ומקלקל את השורה בכל יצירותיה. גורל האדם מדריך אותה מנוחה ואין בכוחה להשלים מפעל אמונתי צרוף. המוסר והאמנות – שני יסודות חייה, אבל לא תמיד עולה בידה לצקת אותם בדפוס אחד, בסינתיזה אחת. ולפיכך אין רומאניו של רולאן – ספורים במשמעם הרגיל. על יד החרדה להלך־רוחה של החברה, על יד הבקורת הפובליציסטית, יש שהליריות משתפכת באדיר. לא עלתה לו לרולאן יצירה סינתיטית, אמונתית־חברותית.

הכרך הרביעי של “הנפש הקסומה”: “המבשרת” – לָקָה כפלים בכל אותם הלקויים, שמנינו ב"ז’אן כריסטוף". גם הוא גדוש אחריות־הדור, גם בו מצינו את תאור התקופה, ותוך כדי תאור קמים לתחיה אישים מכריעים בהשפעתם, רעיונותיהם והערכתם את מאורעות זמננו. הדור כולו נבוך; הנוער שלאחר המלחמה נתפס להלך־רוח אנארכי ולחיים מלאי תסיסה רוחנית וחושנית. הוא נתון בתוך מערבולת, שאין מוצא ממנה. הוא שואף לחיים עצמיים, וכל מעיניו – להיות בן־חורים. אבל העוני והניוול מלווים אותו על כל צעד. הכל נגררים אחרי חיים חדשים; הם כאילו “ציניים”. אולם בעצם הרי כל אחד בורח מפני עצמו. זה ריאליסט הוא נכנע; זה – אין בו כח להעפיל ולטפס על הר זקוף. פאריז עצמה שטופת “זנות אינטלקטואלית” והספורט אוכל את כל יושביה. "הפרדוכס היה מונח בזה, שאחרי ככלות הכל, הרי הביא הספורט לידי חוסר פעילות… הספורט השלים את מלאכת ההרס של העתונים. הוא יצר מעמדות של מורעלים ובלתי־מועילים… ולא צריכים היוּ להשתכר, ובעבור המשחקים השיג אפילו Panem et circenses (לחם ומשחקי הקרקס).

“הנפש הקסומה” היא מעין המשך לאפופיאה של ז’אן כריסטוף. ביצירתו החדשה הפליג רומן רולאן בים חדש של טפוסים ומחשבות. ברצונו להיות מעין כותב אמנותי של קורות זמננו: “היסטוריה פנימית של חיים גלויים ואמתיים, ארוכים, מלאים שמחות ומכאובים, לא מחוסרים סתירות, שופעים מושגים וטעויות וחותרים תמיד להשיג – מבלי יכולת להגיע עד האמת שאין להשיגה – את ההארמוניה של הרוח, שהיא האמת העליונה שלנו”.

כאן מכריע את הכף היסוד המוסרי, מכרעת החרדה לגורל האישיות של רולאן, ועל כן לקתה היצירה, הרבה יותר מ"ז’אן כריסטוף", בפגימות אמנותיות. הבנין לקוי, וההטפות והדבורים ממלאים יתר על המדה את מקומם של חיי אנשים. קמעה־קמעה גובר ברומן רולאן היסוד המוראליסטי שבו. התוהו־ובוהו של דורנו, מהפּכת רוסיה, תסיסת המזרח, הודוּ, מעסיקים את רוחו ומונעים ממנו את האפשרות לגבש את הנפשות הפועלות ואת התקופה.

ולא לחנם הוא מוצא לוֹ מפלט מן החרדה הזאת בכתיבת ספריו על גאנדי, על ראמארישנה ועל יתר קדושי הודו – ועם זה הוא שומר על חרותו ואיננו מתגייס לשום מחנה (פאנאיט איסטראטי הופתע בצדק להודעתו האחרונה בדבר הסתפחותוֹ לרוסיה הקומוניסטית. ודאי יש בחזון זה משום אי־הבנה. יתכן שמעשי־היטלר הביאוהו לידי נקיטת עמדה זו, כשם שרדיפותיהם של הנאצים גרמו להכרזת איינשטיין על ההכרח, שבלגיה תגן על עצמה מפני התקפת אויבים).

“הנפש הקסומה” טבועה בחותם התקופה ובחותם חרדתוֹ של רולאן לגורלה של האנושיות. ולפיכך רב בה היסוד “הטראקטאטי”, הרצון להעריך ולהטיף. ואף־על־פי־כן, הנפשות הפועלות בספור זה מלאות ענין הן. הגבורה הראשית, אנט, בעלת שווי־המשקל הרוחני, האמיצה והנבונה; האישיות הנאורה, החפשית, הגאה, המכונסת אל תוכה, הנאמנה, המעפילה, הנופלת וקמה שוב לחיים של מעשים ויצירה, הריהי טפוס של אשה רולאנדית, שאין בכח הסבל והכשלונות לשבור אותה ולהעבירה על דעתה. זהו טפוס האשה החדשה, הנושאת בחובה את גורל חייה. “אין הם מבינים, כי באשה אמתית – יסוד האמת איננו משתנה”.

אנט זו היא יצור אידיאלי. גם ביחסי החברה אין היא דומה לשאר נשים. היא אוהבת, עמלה, סובלת – וחייה חיי אדם חפשי גאה ואחראי. היא נוטה לחוגי השמאל. היא יולדת בן, עוזבת את אהובה ומטפלת בו מתוך רגש של מסירות והבנת רוח החרות שבו היא מתודעה לאחותה סילביה, לאחר מות אביה האדריכל, שלא ספר לה על קיומה, – ומתרועעת עמה, רבה עמה ומחבבת אותה כיאות לשתי אחיות האוהבות זו את זו (אגב, תאור היחסים שבין האחיות, אנט הרצינית והמלומדת, וסילביה, הפרוזאית קלת־הדעת, הפקחית והמצליחה־בחיים הוא מבחינה אמנותית המעולה שבארבעת הכרכים).

יפה הוא תאור היחסים שבין האם לבנה, יפה כל־כך, עד כי יש אשר הלב יטיל ספק באמתה של טהרה כזו – אם כי גם רגעים מרים של אי־רצון, של התרחקות, של שנאה כמעט, עוברים על שני היצורים החמודים והגאים האלה.

כי הבן קורץ מאותו החומר, שממנוּ קורצה אמוֹ. הוא שואף לחיים עצמיים, שוקע בים הסבל, רעב ללחם ואינו פונה, מתוך גאוה, לעזרת אמוֹ. היא מבינה לרוח בנה מארק. הרבה “זאבונים שוכנים בלבו”. אבל “אשרי בטני שחבלתו וילדתו”. עליו לצלול בים החיים, לקלוט אל קרבו את אורות העולם, למען יִשָּׁזֵף. עליו לצעוד לבדו, בלעדיה, לרדת, לעלות, למען יצא מחוסן מן המערכה.

הם אוהבים זה את זה ובושים לגלות את אהבתם מתוך גאוה ויופי נפשי. יש שהם מזדמנים בעיר אחת ואינם נפגשים. ונפלאה היא הפגישה המקרית שבין האם והבן, כשסרו לבית־הכנסיה להאזין לנגינה הדתית. אותה שעה היה מארק חסר־כל, מדוכא וזקוק לעידוד. והנה ראה בקהל־המתפללים את אמו. “ולפתע אחזתו התלהבות פנימית ותשאהו אל אמו. הבקיע לו דרך בתוך ההמון, תפס את ידה מאחוריה. היא נזדעזעה… היא ראתה את פני הנער; היא נשקתו בעיניה אסירות־התודה… ויד בתוך יד, מבלי זוז, הקשיבו לצלילי האוראטוריה עד תומה”. המוסיקה – אמצעי רולאנדי par excellence – קרבה את הלבבות; את לב האם אל לב הנער.

מארק – היסורים ממרקים אותו ומחשלים את אפיוֹ. הוא נאמן לערכי החיים – לכל ערכיהם. הוא נתקל בעלמה רוסית, שעזבה את ארצה, ומתאהב בה. היא חיתה חיים חפשיים, אבל נפשה נשארה טהורה, ולבה למארק. האם יודעת להבחין יפה את מהותה הטהורה. הספר מסתיים בשיר אליגורי על עולם שגווע ועל קול הילד העולה…

בכלל, לובש כל התאור הזה שבאהבת מארק לאהובתו הרוסית וביחסה של אנט לאַסיה – צורה סמלית־אוירית שלא מעלמא הדין. אותו היחס לרוסיה, שעליו התרעם פאנאיט איסטראט במכתבו לרולאן, מדובב שפתי יוצרה של “הנפש הקסומה” במליצה וריטוריקה.

יצירה זו – הרבה לקויים בה מבחינות רבות. אין אני נסחף ברוחה הכללית, הסתמית, המעורפלת והאורירית, באידיאליזאציה המופרזת של רוח רוסיה. ואף על פי כן קראתיה בנשימה אחת. רוחו הנאורה, היפה, האמיצה והחפשית של רולאן מרחפת עליה, – אותו רולאן, שעם כל סטיותיו עודנו משמש נקודת־אורה בחשכת החיים של התרבות המערבית…

תרצ"ד

ב־17 לאוקטובר שנה זו מלאו מאה שנה למותו של אחד מאמני הבמה הגאונים שבעולם: תאלמא, שזכרו עודנו חרות בתולדות התיאטרון והספרות החזיונית. הרבה דובר על גורלו הטראגי של המשחק, שעם העלמו נעלמת אף אמנותו. ואעפ"י יש מעטים, אשר גם לאחר מותם יהא רשומם ניכר בתולדות האמנות הבימנית והד אישיותם האמנותית יישמע גם בדורות הבאים שנים רבות לאחר העלמם מעלמא הדין.

על האמנים מסוג זה יש למנות את גאון המשחקים תאלמא, הבימן הטראגי, כביר־הרוח ואדיר הקול. בן למהפכה הצרפתית היה ואת רוחה המשכרת, את מאורעותיה, אשר נשאו אל על כל נפש רגישה, ספג אל דמו. דירתו נעשתה בית־ועד לראשי תנועת־השחרור העממי מיראבו, ורניו, בארנאב. לעתים קרובות היה לפה לשאיפות בני זמנו הנמרצות. לפרקים היה ממלא תפקידים בעלי סמל מהפכני, שהיו מלהיבים את רוח העם ומפעמים בו התרוממות מהפכנית. באחת ההצגות של חזון דראמאטי למארי־יוסף שֶׁנְיֶה (אחיו של המשורר הצרפתי, שכתב חרוזים עתיקים על רעיונות חדשים ועלה על הגרדום, אנדרה שֶׁנְיֶה) היה נוכח מירבו, גדול הנואמים של המהפכה הצרפתית, אישיות סוערת ובעלת מוח אנציקלופדי, ערה ומלאת סקרנות אמנותית ושכלית. שתי השורות שדקלם תאלמא בפאתוס ריבולוציוני: “את הבאסטיליות האיומות, קברי אישים חיים, החרב יחריבו ללא רחמים אזרחים נדיבי־ידים”, עוררו את התלהבותו הכבירה של מנהיג המעמד השלישי, ויחד עם כל העם הכריח את תאלמא לחזור על הדברים. גדלות משחקו היתה לא רק בכשרון בימתי, אלא גם באמונה העמוקה, שהאמין בגורל האנושיות ובמהפכה.

בביתו זה, ששמש טרקלין לדַבָּרי המהפכה, כרת ברית ידידות עם בונאפארט, ברית אשר לא הופרה לעולם. אפילו בזמן קיסרותו לא התנכר נפוליאון לתאלמא. ובשעת דחק היה האמן מוצא אצלו סיוע. תאלמא היה יוצא ונכנס בחצר המלך כבן בית. נפוליאון הקיסר הבטיח לידידו האמן לערוך לו פעם הצגה בפני קהל מלכים. את הבטחתו זו קיים בשנת 1808, כשנפגש עם הצאר הרוסי ועם רבים ממושלי אירופה בעיר הפרוסית ארפורט. ומה השתומם תאלמא, כשנודע לו שהקיסר בחר להצגה זו במעמד מלכים את מות הקיסר לוולטר ועליו יהא לקרוא באזניהם: “מות לעריצים!” – תלמה נבוך. המשחקים חששו להתמסר כליל למלוי תפקידיהם. ההצגה נגמרה בהתעלפותה של אשת תאלמה, אך לא רק יחסו למהפכה הציב לו שם עולם. הוא היה גם מחדש באומנות התיאטרלית הצרפתית. בימיו עוד נהגו המשחקים בני מולדתו למלא את תפקידיהם בבגדי זמנם, לא הושם לב לא לצבע המקום ולא לצבע הזמן. היה בזה משום חסרון החוש ההיסטורי. המלכים מימי קדם לבשו בגדים של אצילי חצר המלכות במאה השמונה־עשרה, ורק עם ראשית הרומנטיזם חדרה לבמה ההכרה ההיסטורית, אשר בלעדיה לא יכּון כל תיאטרון. ותקון זה, שהנהיג תאלמה, הציל את הבימה הצרפתית מפאתוס הדקלום המסרתי. תאלמה נשל מעל הבמה את הריתוריקה המשעממת. הדבורים, הדיאלוגים נעשו חיוניים יותר, עלילתיים.

ואולם תאלמא המתקן, עם שאיפתו לפשטות, היה ביסודו טראגיקן, עזוז קול וגדל התנופה, סוער ומסתער – חניך הקלאסיציזם, חדור רוח של גדולה, של פאתוס מזעזע. הגורל, שאינו יודע רחמים הרובץ על בני האדם – נושאה העמוק של הטרגדיה היונית – התאים לרוח הצער והמכאובים של אישיות איתנה וכנה זו ולכח הבעתה האיתן. שטובריאן כותב על תאלמה: הסבל והמחשבה העיבו את מצחו ונבעו מכל ישותו בעמידתו האלמת, בתנועותיו, בהפסקותיו ובצעדיו. מלא תוגה בכל מעמקי הויתו ומצפה למשהו סתר. אבל קבוע מראש בעולם נעדר־הצדק, נוהג היה עבד גורלו זה להלך עלי אדמות כאדם הנתון בשלשלאות הגורל ואימת־החיים ללא מוצא. מכאן אולי הדי קולו והעויותיו, הנשמעים עוד כיום. רצינות היתה בו ביחסו לערכי החיים, אפילו בשעה שהתעלס באהבים עם אחות בונאפארט. לפני מותו התיצב לפניו הגמון פאריז למען ברכה ברכה אחרונה לפני הפרדו מעלמא הדין, וימאן תאלמה לקבל, בהיותו שוכב על ערש דוי, את פני הכוהן. כשבועים ימים לפני מותו בא הסופר אלכסנדר דיומה לבקרו; תאלמא רחץ את בשרו באמבטי, ובינתים עסק בהכנת התפקיד טיבריוס. אמן היה חש במעיו זה כבר וכל אוכל לא בא אל פיו. גופו כחש ופניו רזו. בראותו את דיומה אמר, בהראותו את לחייו הכחושות: “אה ידידי, כמה זה יתאים לטיבריוס!”

איני יודע משום מה נצטייר הוא בדמיוני בימי ילדותי בדמות אדם בעל קומה־גבוהה. עוד משחר ילדותי היה שמו, כשם ידידו ובן־בריתו הרצל, עוטה זוהר־קסמים בחוגי־משפחתי. דבריו בקונגרסים היו בבחינת עלילות־גבורה, שהסעירו את רוח־האומה. דומה היה, כי נביא־ישראל זועם, מוכיח, מעודד ומרעיף תנחומים לעמו, המדוכא עד עפר, הופיע על פני שמי־חיינו האפלים; ועז־הרוח, שכחות איתנים לו, גם יפי־התואר, קלסתר־פניו המלא הדר, ראשו העטור זקן־הכסף, כל מראהו המוצק, כפי שעלה מתמונותיו המרובות, שנתפרסמו בעתונות, הולידו בלבי מושג מוטעה על קומתו של נורדאו. זכורני: ביום שנתקבל מכתב מנורדאו בבית־אבי המנוח, ראיתיו בדמיוני בצורת אדם זקוף־גו. מכתב זה עורר התרגשות רבה. הכל דברו והתגאו בו ובעיני רוחי לא יכלתי לתאר לעצמי את נורדאו, הנואם בחסד־עליון, הפילוסוף והסופר רב־הכשרון בלתי־אם בדמות ענק. רוחו הסוערת והשגיאה, מדברותיו הזועפים והרוויים עצמה ועזוז וגאוה עברית, לבשו בעיני – עיני נער – צורה מוחשית, ובטוח הייתי, כי הוא מתיחס אל משפחת הנפילים, כהרצל. בתיאור זה, היה משום השלמה לתיאור אישיותו כולה: ענק – ענק־הרוח וענק־הכוח, – בחינת גבור ונשיא כאחד.

גם לאחר שזכיתי להקשיב בפריז לנאומיו החוצבים להבות־אש, אל דבורו הצרפתי השוטף והאיתן, שנתלווה תמיד ביצירת מלים מחודשות ונסתבך בצירופי משפטים, ששיתפו את קהל השומעים המאזין בלבטי־מחשבתו והבעתו ונשאוהו עמו אל עולמות התקוות הלאומיות, לא נשתחררתי מן הרושם, כי לפָני אדם גבה־קומה. הן הסתערותו, התעלותו, שהרימוהו מדי פעם בפעם מעל לבמה ושיוו לו כוח, חיות, עוז־מחשבה והוד נבואה מוכיחה לכל ניב שבנאומיו – כאילו שיוו גם לנו גובה מיוחד.

והנה אירע פעם, שנזדמנתי עם נורדאו בבית אחי, נחום סלושץ, וראיתי אותו פנים אל פנים; לא היה גבול לתמהוני ולא האמנתי למראה־עיני. לפני עמד אמנם איש יפה־תואר, שארשת־פנים אמיצה ואצילה לו; רחב־כתפים וכולו אש־להבה. אולם קומתו היתה למטה מבינונית. משהו נשבר בקרבי. לא כך דמיתיו. הן ענק היה ברוחו, בזעמו ובפאתוס שבדבריו ובקולו היה משאגת הארי… הלב עוד הלך שבי אחרי חלום־הילדות – אחרי דמות נורדאו רמת־הקומה… זכורני, הפתעה ממין זה עוררה בי בימים ההם גם דמותו של ז’ורס, שבאחת מאספות־העם קרבתי אליו; גם הוא, האיש רחב־הכתפים ובעל הכחות האיתנים, היה נמוך־קומה כנורדאו…

*

נורדאו היה גֵא על מוצאו ועל הדם הנוזל בעורקיו והאמין אמונת בן נאמן לגזעו בכחות־יצירתו ובתעודתו הלאומית־האנושית. הכרה זו קננה בעומק־לבו; הוא היה כולו חדור חשיבותה וכנותה. מכאן אותה ההטעמה המיוחדת שבמדברותיו, אשר הביאוהו לידי פליטת הברות נבואיות ולידי תוקף של מוכיח־בשער ואשר זעזעו את מצפון העולם התרבותי. הוא היה אריסטוקרט. יהודי בכל רמ"ח איבריו, על מעלותיו וחסרונותיו. מעולם לא עזבהו הרעיון, כי התיחסותו על הגזע העברי העתיק, היא לו זכות לאין־ערוך. התיצבותו בראש התנועה הציונית על יד בן־בריתו הגאוני והענוג הרצל רק חיזקה בו את ההכרה הזאת, כי אש החיים, אש הקודש, אש הגזע, יקדה בו והלהיבה את נשמתו. המלים, שאמר בנאום־ההספד על הרצל: איש גא היה הרצל… היתה לו הכרה ברורה על ערכו המוסרי עם אותו רגש־הכבוד המיוחד לנפשות אצילות, הכולל בקרבו גם יחס־רצון לזכרון־האבות. הוא הרגיש את דמו כירושה יקרת־ערך ואת מוצאו כהצטיינות. ורגשות אלה התפרצו תדיר מלבו כמאליהם. כי על כן היה בהם כדי להבליט יפה ובנאמנות את תכונתו המקורית והאצילית הוא, את גאותו הוא על היותו מצאצאי גזע עתיק־יומין.

ועוד זכורים היטב בלבי דבריו על לומברוזו. דברים מלאי־הכרה עצמית וגאוה לאומית. ואותה ההטעמה המיוחדת, הכבירה והלבבית גם יחד, אותה הקריאה העזה, שנשתפכה מעמקי־נפשו כמתוך מעין־איתן, עת הסביר והטעים על ערכו המדעי של המלומד היהודי האיטלקי. C’est par là que je reconnais le flis de ma race (בזה אכיר את בן גזעי).

הכתלים של בית־העם המלא על גדותיו רעדו והצבור שהקשיב רב־קשב לקול הערצה הבוקע ועולה ממעמקי־נפשו – רטט עבר בכל גופו למשמע המשפט הזה. כה חזק, נאמן וגדוש הכרה עצמית היה הטון, שבו נאמר.

בטחון זה ביתרונו להימנות על מוצא עתיק־יומין לווהו בכל הופעות־חייו. עוד כיום אזכור את הדעה שהשמיע, אגב הרצאה על מצב הציוניות ואגב הרהורים על הפאלאשים, שהרבו לדבר אז עליהם בעתונות היהודית. נורדאו ידע להעריך את מאמציהם של החוקרים המדבריים, שנסעו ותרו את כוש כדי להכיר את אורח־חייהם ועברם. אולם דעתו לא היתה נוחה מן הנסיון לגיירם ולהשיבם לחיק היהדות. בני־כושים אלה ודאי היו עבדי אבותינו, אשר קבלו את דת־אדוניהם. זכורני: הערה זו עוררה תמהון רב בלבי. לא פסקתי מהרהר אחרי־כן בשאלה זו. הייתי סוציאליסט ומעריץ את ז’ורס. אולם מצאתי גם ענין רב בקריאת ספרי הסופר הלאומי בארֶס וגם במאמרי המלוכני, הסופר והוגה־הדעות שארל מורראס, איש המסורת ורב־הטעם. אולם מחשבתו של נורדאו על הפאלאשים הדהימתני והביאתני במבוכה רבה. שֶכֵּן דעתו זו טיפוסית וסמלית היא לכל הרגשתו היהודית מאז שב בלב ונפש אל חיק היהדות, ויש בה כדי להבליט הבלטה יתרה את הקו הזה שבאפיו – אופי יהודי אריסטוקרט, הגא על הגזע שעליו הוא מתיחס…

*

זקן היה כשבאתי לפריז. אולם מה צעיר היה בנשמתו: סוֹעֵר, רענן, מגיב ברוח ובהכרה על כל פעולה או הערה ומוכן לקרב. ראיתיו לאחר הרצאה שהרצה על היהדות בצרפת במאה התשע־עשרה – הרצאה שבמסקנותיה לא היה כדי לכבד ביותר את יהודי צרפת, שכן לדעתו רכשו להם אלה זכויות אזרחים במחיר יקר מדי, במחיר ותור על עצמותם היהודית ובמחיר התבוללות והתנונות. בשעת ההרצאה נמצא באולם בית־העם יהודי מחבר־חזיונות בשם אברהם דרייפוס, שהגיע למרום פסגת־אשרו, כשאחת מדרמותיו הועלתה על הבימה ב"קומידי פרנסיז". מחבר זה היה יהודי חשוב בקהלה. עצם מציאותו באולם זה, שרק יהודי חוץ־לארץ בקרוהו, הוכיחה, כי לא היה רחוק מעניני־יהדות. אחרת לא היה עולה על דעתו לבוא שמה לשמוע את נורדאו. אבל הערכתו של המרצה הכאיבתו והרגיזתו מאד. אחרי הכנסם לחדר־ההנהלה של בית־העם פרץ ריב־דברים מר ביניהם, ומדבור לדבור, מהערה להערה – באו לידי מריבה גדולה. הייתי נוכח בשעת מעשה. לפתע פתאם ראיתי את נורדאו, כשהוא מתקרב אל יריבו, מגיש את כרטיסו… הוא הזמינהו לדו־קרב… נזכרתי בכמה וכמה שיחות של ציונים, שדברו על עברו הסוער בחברה… אותה שעה משכה הגברת נורדאו את אישה בשרוולו ולחשה לו: “מאכס, הרגע…”

אכן צעיר, רענן, חם־המזג ונלחם על דעותיו בעוז וגם בגבורה היה נורדאו גם לעת זקנתו…

*

הוא היה אופטימיסטן כולו. מאמין בהתקדמותה של האנושיות. ואף־על־פי־כן הוכיח בשער, ניתח והרס את כל יסודות החברה, כל קניניה ועיקריה. הוא הכריז על התנונותה, על “שקריה המוסכמים”, תקף את כל גדולי האנושיות בני זמנו, את כהניה האמנותיים במין אכזריות מתמיהה. הוא לא ידע רחמים; זעזע את הכל, השמיד, מיגר, ניתץ את כל אלילי אירופה. הכל עורר בו התנגדות, איבה ומשטמה, ונטל ממנו את חדות־החיים וכל הנאות ההתאמצות. הוא היה בבחינת נטע זר בתוך העולם המערבי, על־כן מלא תפקיד של מבקר, מנתח עז וגם קשה־לב ומנפץ את סלעי־החברה. הוא סתר; הוא לא בנה. רק פה ושם יש והיתה נחה עליו הרוח, ואז היה מתעלה, נישא על פני גלי־החיים וחולם חלום האנושיות, החותרת לחוף מבטחים, לחיי־שלום וחברות. בימים אלה צפו ועלו תכונתו היהודית, האופטימית, המשיחית, וכמיהתו לעבודת־יצירה חיובית.

בזמנו הכתה אישיותו גלים בכל המערב. ספריו עוררו מחשבה והד בלב כל החברה הנאורה; שמו לב לכל הגה, שיצא מפיו. נורדאו נחשב לאחד מגדולי־הדור. כיום דומה, כי זהרו הועם; כמעט שנשכח; שכן תורתו נעשתה במקצת לנחלת־הצבור, הדעות של הספר “השקרים המוסכמים”, דומה, נתישנו ונבלעו בתוך החיים (לעומת זאת עוד עומד ב"פרדוכסים" טעם הדברים). עיינתי מחדש ב"שקרים" ונוכחתי, כי בימינו אלה – רוב הנחותיו הן בבחינת “מן המפורסמות”. נורדאו הפיץ אור רב בלבות בני־זמנו, הדריך ונתן דחיפה למחשבה עצמית. אבל חוששני, שלא נשאר הרבה לפליטה ממחשבותיו, על אף מקוריותו הכבירה ועל אף דרכי־הבעתו הנמרצות והעצמיות כאחת, שיש בהן כדי להעיד על אישיות יוצרת בלתי־שכיחה ועל אופי העשוי לבלי חת.

כי נורדאו היה יהודי וכל הויתו עמדה בסתירה עמוקה עם החברה, שבה חי והגה. “כוח־החיים מזדהה עם רצון־החיים” כותב נורדאו. סתירה תמידית זו בין השקפותינו ובין כל צורות תרבותנו, הכרח זה לחיות בתוך סדרים הנראים לנו כשקרים, הם העושים אותנו לספקנים ולפסימיסטים. זהו הקרע העמוק ביותר העובר דרך כל העולם התרבותי… בהתרוצצות זו אנו מאבדים את כל חדות־החיים וכל הנאתה שבמאמץ.

קרע זה היה קיים בנפשו מפני היותו בן לגזע ותרבות שגאותו עליהם. ו"חדות־החיים והנאת־המאמץ" שבו אליו רק בשעה שחזר ליהדות, בשעה שנולד מחדש בתוך הרוח העברית ואוירת אומתו. מני אז התחיל חש קרקע מוצק תחת רגליו.

הוא חי בתוך עמו והגה את הגיונותיו. הוא מצא את האתמוספירה הטבעית, שבה יכול לתת דרור למחשבתו, לאופטימיותו וליצר הבנין והיצירה, שקנן במעמקי־נפשו. הציונות הפכתו לאישיות יוצרת ובמדת־מה למשורר. הוא מצא את עצמו, ומצא את עצמו כיוצר; צמחו לו כנפים. לפרקים נזדעזעו בו, באיש־המוח, גם מיתרי הליריקה, הציונות חוללה בו את הפלא הזה.

עוד כיום אראנו, כשהוא מתפלל באחת מן השבתות ב"קליזל" בפריז, עומד על יד הרב ושוקע בכוונה רבה בתפילת־הצבור. עקבתי אחריו, הלכתי לשמוע את דרשתו. התבוננתי אליו. ודאי לא היה שנים רבות בבית־הכנסת, ועל כן אמר להתלכד ליכוד מוחלט עם כל המתפללים לציבור אחד. הוד הדורות הקודמים ודאי חפף עליו. כאילו שאב מהם כוחות־חיים, כאילו חש, כי גם אישיותו בעלת־הניצוצות הגאוניים, המגוונת ומרובת־הכשרונות לא תהא לה תקומה בלתי־אם בזכות התמזגותו מזיגה הארמונית ונאמנת עם עברו של עמו.

שהרי אין להתעלם מן האמת הזאת, שמחשבתו האנושית והמקורית תקרם עור ובשר, תצמח ותקלט ותחיה לעולמים רק על קרקע העם, בסביבה הטבעית, שבה תרחף ותשכון במנוחה נשמתו הגדולה.

*

אישיות תוססת, מוצקת, חושבת ולוחמת כנורדאו איננה עשויה לצמצם את מושג הציונות. הוא חלם על גאולה שלמה, חברותית, תרבותית ומדינית כאחת. על־כן לא יכול לשבוע רצון מהמעטת דמותה של האידיאה הלאומית והגשמתה. כי נבצר ממנו להיכנע להלך־רוחם של מנהיגי התנועה הרשמית, לציוניות הקטנה. נפשו המלאה על גדותיה רגשות האומה ושאיפותיה כמהה לציוניות גדולה, לציוניות בעל־אפקים רחבים, לזו שהרצל והוא הניחו לה יסוד, – אותה הציוניות אשר שמה לה למטרה את “גאולת העם היהודי, קץ סבלו, פדות מקלון העבדות וכבליה”. “לא התכוננו לאגד אגודה, למלמל מלה מפוצצת, אלא למעשה היסטורי… (אנו) רוצים להציל מעוני, שאין לנשוא אותו, שמונה או עשרה מליונים מבני־עמנו… לשבת בארץ אבותינו ולחיות בה את חיינו השלמים בתור עם מודרני בעל תרבות גבוהה באין־מפריע…”

אין תימה, איפוא, שימיו האחרונים נערכו בראותו עד כמה אין התקדמות מפעלנו הולמת את השעה הגדולה. הוא חפץ שוב לזעזע את המחנה, להזיז אותו בכוח. מכאן זעפו וקריאתו האחרונה הגדולה, שאגת־האריה, שנתפרסמה בשעתה ב"חדשות הארץ" – לעליה המונית נועזה ואיתנה. כי האמונה בגדולות, בעתידנו, לא עזבתו עד יום מותו. בלבו קננה הכרת־ההכרח של גאולה שלמה ומלאה.

כה פורש צל על ימי חייו האחרונים. יגון כבד מלא את לבו, לב המנהיג, עמד כמעט מחוץ למחנה – בן לויתו היותר גדול של הרצל, מי שהביא את בשורת הגאולה, וגוע בודד בנכר, באפס נחמה.

היה בו מזעם נביאים. ואף בעבודותיו הספרותיות והמדעיות. שכלו היה חריף; הגיון עז ונועז היה לו; כשרון של מנתח תופעות־חיים ועם זה בונה עולמות־מחשבה החיה תמיד את רוחו הסוערת; אבל היה כולו בוער באש הקנאות ושוטם, מתוך רוגז על לקויי דורו ומתוך זעף איש־המוסר, את כל אשר עורר את התפעלותם של בני־המערב…

ומתוך אהבת האמת בא לידי הרגשה בצורך, בצו המוסרי להרוס את אלילי זמנו ללא רחמים וללא היסוסים בלב. נתן דרור לבטוי עז של הפאתוס, שתסס במעמקי־נפשו.

אירופה, על יסודות ה"התנוונות" שבה, שהיטיב כל כך להבחינם בעודם בחובם, על “שקריה המוסכמים”, עוררה בחביון נשמתו היהודית־המוסרית התנגדות עצומה ולפרקים רגשי־בחילה. ועל כן נתמכר כמתוך חדות־נקמה לתעודה הקשה, המרה והמעוררת רוגז, של שובר פסילים ונביא־קנא.

הלך־נפשו זה הוציא ממעמקי־לבו הברות־זעם והעמיס עליו את התפקיד להשמיע את “הפאראדוכסים” שלו, אשר מני אז חדלו מהיות רעיונות תמוהים או מקוריים. כי רובם נבלעו כבר בתוך חיי הצבור והווייתו; בתוך חיי־החברה או הלאומיים והווייתם; ויהיו לאמתות שכיחות, לבשר מבשרם; ומיעוטם – אינם מובנים עוד בתקופתנו, תקופת הפאשיזם והבולשביזם, שלטון העריצים בכח ההמונים, תקופת הריאליזם המדיני והחברותי וביטול חשיבותם האלהית של ערכי החופש ומצפון היחיד…

ולא לשוא יתקוף את הקורא רגש של מבוכה נפשית, ואפילו של אי־נעימות, עת יעבור כיום על יצירותיו, יעלעל בין דפיהן ויעיין בדעות המובעות שם. דומה כאילו אין ענין ברובן; הלב כאילו רחוק כיום מהן כרחוק מזרח ממערב; הרעיונות, שקרמו עור גידים ובשר בחברה, כאילו ניטלה מהם רוח־חיותם הקודמת והאיתנה. נתחלף הדור; נשתנו היוצרות ותמורות כבירות חלו בהרגשת בני־האדם, בדופק־חייהם ומחשבותיהם ורוב מחשבותיו של היוצר נבלעו, כאמור, בתוך דמם עד כדי כך, שרישומם אינו ניכר עוד…

בחזיון אנושי זה צפונה טראגדיה יהודית, מרה ועמוקה. כי נורדוי היה מאז ומתמיד יהודי בכל רמ"ח אבריו. הוא היה רווי הרגשות יהודי, שמעולם לא נשתחרר מן החרדה לגורל האנוש עלי אדמות ומתכלית־קיומו… ועל כן היתה תמיד נפשו מלאה אי־שביעות רצון, תרעומות, ורוח־התקוממות איתנה כנגד ערכי־המערב שכנו בקרבו וזעזעוהו תמיד; על כן גם שפך את כעסו על גאוני־דורו; ולא רק על בודלר, ניטשה ואוסקר וילד, כי אם גם על אמיל זולא, על טולסטוי ועל איבסן. גם אלה האחרונים לא ניקו מחמתו הנבואית־הנוקמת ומעטו השנון, שלא ידע רחם; כתלמיד לומברוזו חשף ביצירותיהם הגאונוית עקבות בעלי־מומים וחולי־רוח.

כי נורדוי לא נמצא בתוך אוירתו הטבעית, אף באותם הימים שבהם עוד לא נתקרב אל מקור־מחצבתו וחי עדיין את חייו הרוחניים והצבוריים בתוך החברה האירופית; גם אז הוא חש עצמו, ביודעים או בלא יודעים, כנטע זר בתוך תרבות־המערב, שבה גדל ועל ברכיה חונך; הוא הרגיש תמיד בלבו מעין מחנק. ולפיכך שאג, מכאב, צער והתמרמרות גם יחד, כארי פצוע. הוא לא זכה לגדול על קרקע־אומתנו האיתנה והיה בו הרבה משל אדם תלוש, על אף אופטימיות־נפשו העמוקה.

ומי יודע: אולי חש אינסטינקטיבית, כי הוא זורע על קרקע לא לו וכי כל עמלו לא ישא אלא פרי־מעט, ולפיכך אין תימה, אם החיים סביבו, הוגי־הדעות והמדינאים שבא עמם במגע, הדריכו את מנוחתו…

נורדוי היה בתוך־תוכו ובעיקר פובליציסטן־פילוסוף, ר"ל הוגה־דעות, שעומד בגבול תחומי הפילוסופיה ולתוך שטחה הצר אינו נכנס. שכן רוחו בלתי שקטה היתה, תוססת ומתרשמת מכל מאורעות זמנו. הלב לא נטה ליצירת שיטה, ואי־המנוחה שבו מנעתו מהקים בנין־אדריכל של פילוסוף, בונה עולם… החיים משכוהו אליהם; העתונאות, המדיניות ואפילו הספרות – הרצון לספר ולחבר דראמות…

אולם נורדוי היה קודם כל איש־המוסר, סופר־עתונאי, שרגש־נביאים והאחריות לגורל דורו יפעמהו… מעין טפוס, שבא כהמשך לשרשרת הוגי־הדעות הלוחמים או הנלהבים מתקופת האנציקלופדיסטים, כוולטר, רוסו, דידרו, דאלמבר, שהפכו את מחשבת דורם, עוררו את המצפון האנושי והכשירו את הקרקע למהפכה המשחררת.

ואילו אלה – זכות טבעית היתה להם ליצור בתוך אומתם, לחרוש את אדמת־ארצם ולנשום את אויר־מולדתם. על אף רוחו הסארקאסטית, שהיה בה כדי לזעזע את יסודות החברה; על אף לעגו המר והנוקב, שהמשמרים ובעלי האמונה למיניהם תולים בו בצדק אשמות כבדות, הנה נערץ הוא וולטיר עד היום. יען כי בתוך עמו ישב, והחיוב שבו, גם לאחר שנבלע רובו בתוך החיים, בתוך דמו של כל צרפתי וצרפתי ובתוך סגנונו, עודנו חי; רישומו עודנו ניכר בכל קצב נפשו של עמו ובכל קיפולי־לשונם של סופריו…

נורדוי לא חרש את אדמת אומתו; כחות־נפשו הנפלאים והעצמיים לא מצאו להם את מקום גידולם ושמירתם הטבעי; דעותיו המקוריות והנבואיות לא נבלעו בתוך דם אחיו ובניו; רוחו לא היה לחלק נפשו ממחשבת עמו, וסגנונו לא העשיר את לשונו…

ומכאן אותה הטראגדיה התהומית של אישיות יהודית, שחוננה בניצוצות של גאון ושרישומה כמעט שאיננו ניכר בחייה הרוחניים של אירופה…

טראגדיה יהודית־אנושית, איומה ועמוקה…

ואילו זכתה הציונות וזכה נורדוי, שגורלו יהא קשור בגורלה של התחיה העברית ושממזיגתם הנפלאה, המהותית והעמוקה, תצמח תועלת גם לתנועתנו הלאומית וגם לנורדוי, האישיות הדגולה מרבבה. כי נורדוי, איש המוסר, בעל הפאתוס הנבואי, שהיה ספוג תרבות אירופה ועם זה היו ערכיה, קניניה והויה מעוררים בו זעף, מצא את עצמו, רק עם עלותו על במת הקונגרס הציוני ועם הופיעו מעליה כדבָּרָה של האומה.

דומה היה, כאילו דבריו, שחצבו להבות־אש, נקמו את נקמת אחיו הנרדפים והחיו את העצמות היבשות של עמו, ואף נתנו סיפוק לרוחו הסוערת, שלא מצאה לה עד כה מנוחה. הוא, האופטימיסטן והאריסטוקראט, החל להרגיש תחתיו קרקע מוצקה ואיתנה; ובלבו – כח להרתם לעבודת־בנין של הקמת מלכות־ישראל וליצור, יחד עם חברו הגאוני, בחיר־הדור, הרצל, גדולות. הוא הפך כולו איש החיוב הגדול, איש־האמונה, איש הקשור בכל נימי־נפשו בעברו הגדול של אומתו הדוויה ויוצרת ערכי־אנוש עולמיים כאחת. הוא היה לנביאה של התנועה העברית על יד הרצל, שהיה למשיחה…

*

ומאליו מובן, כי חלומו היה שיבת עמו לציון; חזונו – מלכות־ישראל, שמלא מני אז את כל חדרי לבו.

ולפיכך בבוא יום־הבשורה, יום הכרזת באלפור – לא הוכה בסנורים, לא נתעלם ממטרת־חייו, לא הסיח את דעתו משאיפת התנועה הלאומית, ותבע מעשי־יצירה כבירים, שיהיו בהתאמה עם השעה ההיסטורית הגדולה, ואף לא נרתע מלהשמיע בפני שרי בריטניה בימי־ההכרעה את דברו על ההבטחה, שניתנה לאומתו ועל ההכרח לקיימה בדרך ממשית.

ברם, שליחי־האומה, שבאותה שעה לא האמינו בציונות הגדולה והחמיצו את ההזדמנות ההיסטורית, הם לא אבו לשמוע לקולו; לבם היה מלא לעג לרוחו הסוערת וההולכת בגדולות של נורדוי ולכל אזהרותיו־נבואותיו. ומשהחמיצו את השעה הגדולה, התחילה הציונות להדרדר במדרון. ולא עוד אלא שמנהיגינו יצרו תורה של ציונות קטנה – תורה שהגנו, אחרי־כן, עליה אפילו מעל במת הקונגרסים והתרעמו על המוני־ישראל, שלא הרבו, לדעתם, להתנדב, ובהכרזות אלו ודאי שהיה משום עול. עמנו הנרדף עד חרמה, המתרושש לנגד עינינו, נטול־הזכויות ותלוש־הקרקע – התנדב הרבה יותר מכל עם אחר…

רק המציאות הציוינת של תקופתנו הביאתם – גם אותם – לידי מחשבה ולידי דבור על עליה המונית ועל ביצוע תכנית התישבות גדולה, והרחיקתם ממעשי־התגנדרות עם אנשי “ברית־שלום”.

עוד בטרם שנשתרר במחנה הציונים הלך־רוח, שהיה חדור רוח תבוסה לאומית, חש נורדוי בנטית־רוחם הנפסדת של מנהיגינו. הוא הרגיש, כי בהלך־נפש זה, עתידים הם להחמיץ את השעה ההיסטורית, וישאג כארי פצוע והזהירם. ברם השאננים בציון לא שמעו בקולו. רגע אחד הם כאילו נדהמו, וזה היה בשעה שנתפרסם ב"הארץ" מכתבו על הצורך להכניס מיד – בעוד התנאים הטובים קיימים עדיין והשכנים מוכנים עוד ליצירת “הבית הלאומי” – חצי מיליון יהודים. אולם הם לא נרתמו לעבודה לאומית רחבה, ובינתים עברו חדשים על חדשים ללא פעולה, ותנאי־החיים נשתנו; הלך־רוחם של השכנים – תמורה חלה בו, בעטים של כחות־השפעה מבחוץ, שהתיחסו למפעלנו מתוך איבה.

ועוד זכורים בלבי יפה דברי אחד מעסקני־הפועלים, ששח לי, אחרי מותו של נורדוי, כי הוא לא היה פקח… ואין ספק: צדק אותו עסקן; נורדוי לא היה בו כל יסוד של פקחות; הוא היה חסר אותה הפקחות, שיש בה משום ערמה. הוא היה רק חכם; היה בו משום תום של חכם, הרואה את הנולד והחש בבשרו את דופק העתיד…

זכתה התנועה הציונית, שבראשית צעדיה, בתקופה שלפני מתן ההכרזה, יעמדו בראשה אישים־גבורים, הוגי־דעות מקוריים, בעלי כחות־מוסר ומחונני תום־יוצרים גאוניים ואמונה של מבצעים: אריסטוקראטים, אצילי־רוח, שעבר אומתם בן־אלפי שנה, חיזק בהם את הכרת־ערכם האנושית, בתורת בנים נאמנים לגזעם ולתרבות־עמם הגדולה. בזכותם עטורה עוד כיום ראשית־תנועתנו עטרת־יופי, גבורה וכנות. ואם זכינו לעליה של רבבות, הרי באה לנו זו בכח־כחם של אישים אלה, שרוחם עודנה חיה בלב האומה.

מיד בהופיעו, בעודו עלם צעיר, על שמי הספרות והעסקנות הצבורית – האירה לו ההצלחה פנים. בכח כשרונותיו האמנותיים קנה לו זכות אזרח ורכש לו מקום־כבוד בשורות העתונאים והסופרים הרוסיים. קוראיו־מעריציו הביטו עליו כעל ילד־פלא, פיליטוניו שהיו מתפרסמים בעתון הגדול שבדרום־רוסיה “חדשות־אודיסה”, הקסימו את בני־עירו והגדילו את מספר חותמיו וקוניו. שכן כל בני־מולדתו חשו בדרכי יצירתו והבעתו את בן־אודיסה מלא החן, את בן־הדרום אוהב האמנות ויפי החיים. דומה היה כאילו נתגלמו בו – בעלם מעפיל וברוך־יה זה – תכונותיה המלבבות־המיוחדות של קרית־פאר זו, שעליה גאותם של תושביה.

מעט־מעט נעשה ז’בוטינסקי לילד־שעשועים של אודיסה העליזה והרנה. ככל בן־עיר זו אהב את הזמרה ואת המשחק, את הדבור היפה ואת הוכוח העיוני, האמנותי או החברותי; ויום־יום שימש לפה לבני מולדתו בהערכת־המחזות שהוצגו על פני הבמות העירוניות, בבקורת היצירות הספרותיות, שהעסיקו את המוחות ועוררו את הלבבות ובבירור הפרובלימות הצבוריות, שהיו מנסרות בחלל האויר שבאודיסה, הקשיבו־האזינו לדבריו החדורים חליפות טעם וחזון, והכל התיחסו אליו כאל אישיות בת סמכא, שלחוות־דעתה בשאלות החברה והאמנות משקל מיוחד.

כי יש משהו מיפי הלאס בקריה נלבבת זו, חן החיים, הנסוך בכל פנותיה, קלות תנועתם וגמישותם מלאת־הנוי של תושביה, קול ששונה ועליזותה הבלתי פוסקת וחסרת־הדאגה, עירנותה המפליאה והלוקחת־לב, עלומיה התוססים, אהבתה את השחוק ואת המשחק, הנגינה העממית ואת הדבור הנמלץ. מה רב ומצודד את הנפש הוא קסם־אודיסה – זו תדמור הנפלאה שלדרום רוסיה – הרוחצת בים השחור ואשר שמיה, נופיה, רחובותיה הישרים והמרווחים, מכוסי עצי השטה, מפיצים ריחות כה משכרים עם בוא האביב!

אכן יש משהו יוני בפנת־יקרת זו, ששימשה מקום קליטה למהגרים ההילינים בימי־קדם. מלאכת־מחשבת, אמנות, רגשות אהבה וחסד, שאיפה לחופש צבורי וחופש רעיונות, לריתוריקה נאה, המתפרצת מאליה ממעמקי־הלב, והמעמידה את עצמה לשירות הצבור ותנועת־שחרורו – כל אלה משוים רוח רעננות מיוחדת לאוירה המבושם של הקריה המעטירה הלזו…

ורוח שירה זו, דומה, טבועה על תושביה, על טובי־בניה מיום הולדם. ריח־אודיסה – מולדתם מלוותם בחייהם ומוסיפה נוי, חן, סער לחוויותיהם. אין כמוהם לרגישות מיוחדת, להאזנת צלילי נגינה ערבה, להבחנת־צבעים וגוונים ולקליטת סיסמאות המעוררות לחופש…

באודיסה זו, שכורת עלומי־חיים, נולד וגדל ז’בוטינסקי שזיקתו לחויות העולם העברי לא פסקה אף בשנות־הבגרות שלו. בימי העלילות הגדולות־הנשגבות, עת יסד ברגע־העפלתו הנועזה, האישית והלאומית, את הגדודים, שהיו לביטוי מזימי־ממש של הציונות, וסייעו בלא ספק להכרזת־בלפור והצמיחו כנפים לתקות־השחרור של אומתנו.

את כל כחו, שלמות־רוחו, “הגויית”, ונטיתו לאפּיות ינק ממקום מולדתו זה. אם לפי השקפת טן טמון סוד־כשרונותיו של האישיות הגאונית בגורמי הגזע, הסביבה והתקופה, הנה נקל מאד לבאר את רבוי התכונות המעולות, שז’בוטינסקי חונן בהן בחסד עליון. דומה, כי גזעו היהודי, סביבת הים השחור וחופיה ותקופת השחרור הלאומי בארצות־אירופה, שעוררה רגשות־צער, חלומות על אושר חברותי, דרור לאומי ושאיפה ליופי בלב הנוער הרוסי, נתמזגו מזיגה הרמונית באישיותו המקורית, וחוללו את הפלא המתרחש רק לעתים רחוקות, של צמיחת כח־יצירה ופעולה כה מרובת־הענפים כאישיות אגדתית זו על קרקע חיינו.

כי אודיסה, שלתוכה נתכנסו יהודים מכל חלקי רוסיה, שימשה מקום־קליטה לקבוץ־גלויות. צעירה היתה עדין, והכל היה בה חדש; הורגשה בה רעננות, ורגש של חופש מלא את כל באיה, שהתחילו משתחררים מחיי הגיתו. ההשכלה נתפשטה עד מהרה וגררה אחריה את הפצת התרבות הרוסית. מזג־אוירה, האתמוספירה המלבבת והמקסימה, צדדו את לבבות הנוער היהודי, שנעשה רגיש לדברי נוי והתחיל להמשך אחרי יפהפיותו של יפת, נעורו בו רגשות של כבוד עצמי; נוצר יהודי חדש, שלא סבל עוד עלבונות.

מכאן הרגשתם האנושית, האמיצה והגאה, תפיסתם הלאומית הבריאה, השלימה והגויית של בני אודיסה, בהתגבר התנועה הלאומית בין היהודים. מכאן, ראשית יצירתם של גדודי הגנה, שביאליק גרם להתהוותם בשירי הזעם שלו וז’בוטינסקי – בהרצאותיו, מאמריו וכח־השפעתו הכבירה על בני־הנוער.

*

ז’בוטינסקי הוא חניך החיים האלה – חיי אודיסה היפה־פיה. ההלכה והמעשה משמשים אצלו בערבוביה. הוא הוגה־דעות, אמן הסגנון, רגיש למשחק ולכחות המשחק בחיים, ועם זה איש העלילה – איש־העלילה ולא איש־המעשה היומי. הוא נוצר לגדולות ומצליח רק בשעה שהוא מפליג באוקינוס הסוער של האפוס.

דומה, כי חסר־סבלנות הוא בשטח המעשה הפעוט, אף־על־פי שכח מתמיה לו לחכות ליומו – לאותו יום, שבו חשים הכל בצורך להאזין לאמרי פיו. כי בניגוד לכל יתר עסקנינו ומנהיגינו, הרי סגולה מיוחדת לו לבלי רבוץ תחת משא גזרות, לשמור על צלילת־דעתו, לנתח בקור־רוח ובשקול־דעת את המתרחש לנגד עינינו ולהשקיף על מאורעות־החיים מתוך פרספקטיבה רחוקה של הרואה את הנולד.

ז’בוטינסקי ניחן בהגיון־ברזל ודעת ובעת ובעונה אחת בכח אינטואיטיבי בלתי־שכיח. ראיתו החדה הזאת נתנה לו את היכולת להציע ליסד בגולה בתי־ספר עבריים, תיכוניים ועממיים, בשעה שטובי הציונים, העברים מלידה ומבטן, כאחד־העם וחבריו, לא האמינו באפשרות להורות מקצועות כלליים בלשון העברית אף בארץ־ישראל; ואשר נראה אז כהצעה חסרת־הגיון ונטולת־מציאות – הרהיב האיש הנועז הזה להעלות על הפרק באספת־סופרים. מאליו מובן, כי איש לא הבין לרוחו אז, שהרי תכניתו נידונה לגניזה למספר שנים בשל אי־הכשרתו ואי התבגרותו של הצבור העברי לקלוט אל קרבו רעיונות חדשים כאלה.

ז’בוטינסקי אינו נרתע לאחור בשעה שהגיונו מביאהו לידי מסקנות נועזות. וכשם שבהספחו לתנועה הציונית, גמר אומר בנפשו להתעמק בכל ערכי היהדות, קניניה, תולדותיה והויתה למען ספוג אל קרבו את רוחה ויתמסר מיד ללימוד הלשון העברית ולבטוי מבטאה הנכון, כך גם בחייו הצבוריים הריהו מצרף מעשה להלכה וניגש להוצאת תכניותיו לפועל, עת יבוא לידי מחשבה, כי אכן הכרח הוא להתיצב על דרך חדשה בהשגת המטרה הלאומית. במקרים כאלה אין הוא יודע פחד וליאות ואין דבר העומד בפני רצונו.

מעשה יסוד הגדודים – יש בו משום תפיסה מדינית גאונית ומשום הבלטת כח־הגשמה בלתי־רגיל. שכן היה עליו להלחם מלחמה משולשת כבדה מאד: מלחמה בהסתדרות הציונית, שבתוקף מצבה בין־הלאומי צוּוה עליה להלחם לעמוד מנגד לכל המתחולל בעולם; מלחמה במתבוללים היהודים, שלא הבינו למעשה־ההכרעה שבהתנדבות לגורל היהדות והעמידו מכשולים על דרכה; ומלחמה בהתנגדות של כמה וכמה אנגלים, במסורת הרוטינה של משרדיהם, שרק בכח סבלנות רבה וקשיות־ערפו עלה ביד ז’בוטינסקי להתגבר עליהן.

יש מי שהעיר, כי במעשהו זה היה משום חוסר־אחריות, כי על כן תוצאת המלחמה העולמית לא היתה ידועה מראש, שאלמלי ניצחה גרמניה – היה במעשה ההתנדבות לצבא־ההסכמה כדי להטיל אסון על ראש היהודים. טענת פלפול זו מעידה על חוסר־בגרות ועל תפיסה מדינית ילדותית, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה, ובמקרים כגון אלה – תלוי גורלו של כל מפקד גדול, של כל מלך או מדינאי גדול. קלימאנסו בן השבעים ושש לא התיאש מכח התנגדותו של עמו. ומשיב בלא הסוסים את המלחמה באויב עד חרמה, עד אשר אומתו יצאה מן התנגשות העולמית וזר הנצחון על ראשה. ודאי, גם יד המקרה היתה בהצלחת צרפת והתוצאה יכלה להיות אחרת. ברם עובדה היא, כי שחק לו, לקלימנסו, המזל וצרפת נצחה. אולם לאמתו של דבר אין כאן יד המקרה בלבד, שכן מדינאי־צרפת האחרים לא האמינו בנצחון עמם וקלימאנסו הוכרז “לאבי הנצחון” ובצדק. יען אשר ראה את הנולד. זוהי גדולתו. ומרה, מרה מאד היא העובדא, שנצחונו היה נצחון־שוא ולא נשא פרי, כי הגדודים התפזרו בלא התנגדות רצינית מצד מנהיגינו. ועם התפוררותם – ניטל מהציונות הבטוי הממשי־האחרון לכחנו ולזכותנו המדיניים בארץ. ברם בתולדות עם ישראל ייזקף מפעל זה לזכותו של ז’בוטינסקי.

*

אף־על־פי־כן חובה היא לציין, כי אם ז’בוטינסקי מחונן חוש־ראיה כביר לראות מראש את השתלשלות המאורעות המדיניים ואין כמוהו בין מנהיגינו להבנה מדינית; הנה דומה, כי לא הנחילו יה את הכשרון ההכרחי לכל מדינאי לנהל פוליטיקה למעשה, לדאוג להקמת המכשיר והמנגנון המפלגתי. לכל הפחות מוחש, כי הבנתו המדינית עולה לאין־ערוך על פעולתו המדינית. אמנם ספר רב־ערך ועמוק־המשמעות כ"שמשון" איננו מגלה את כחו הספרותי־האמנותי בלבד, כי אם גם את תפיסתו ההיסטורית, הגזעית־המדינית הרבה. אולם בחייו הצבוריים – מוחש מיד חוסר־יכולת להגשים בהצלחה את שיטתו המדינית. מלבד מה שאין זו האחרונה מלווה בשיטת־מעשה ועבודה חברותית, דומה, כי חסרה לאישיותו אותה הגמישות הדרושה לכל מנהיג. ואין להעלות על הדעת, שמנהיג יהא נטול תכונה זו.

הוא ישר־דרך, קשה, עקבי – קוי אופי, שהם לכבוד הפרט. אבל הם הגורמים לכשלון המנהיג, בפרט בחיי עמנו, החי את חייו מחוץ לכל מסגרת מדינית.

אין בו בז’בוטינסקי ממידת ההסתגלות לרגשות ההמונים ולצרכיו, חסר הוא את התנועה הבלתי־יפה וההכרחית לפעמים, לכוף לעתים את הראש, למען יהא ביכלתו להטיל את מרותו על סביבתו ועל מתנגדיו. אין חולשה זו – כשרון ההסתגלות – מצוייה אצלו.

תכונה זו משוה הוד לאישיותו הנאה ולחזונו הלאומי הנשגב ובקו זה צפון גם כח השפעתו על הנוער. ברם יש בה באישיותו גם כדי לעשותה לטראגית. כי ז’בוטינסקי הוא אמן, אינדיבידואליסטן ענק, הבא בהתנגשות עצומה עם נהיתו האיתנה לעבודת־צבור ולרצונו הכביר להתמסר בכל כחות־נפשו למלחמה צבורית ידועה. כי חייו התרבותיים אינם חדורים אותה הקביעות המוצקה, המציינת את דרכי־מחשבתו העזה והנועזה. מעשה־המהפכה האחרון במפלגתו, שמבחינה טכסיסית היא מוצלחה מאד – מצדיק את הנחתנו זו. הוא אינדיבידואליסטן עקבי, ובהוי החברותי יש צורך לקחת בחשבון את המציאות ואת ההכרחיות של מצבים ידועים, כדי להתגבר עליהם. נוסף לכל זה אין הוא מחונן באותו החוש, שניתן לכל מנהיג להקיף את עצמו, שבכוחם לסייע לו בהצלחת־שיטתו. על כל פנים עד עתה לא הראה את החוש הזה: הוא נטול אותה הפקחות הגובלת עם ערמה והמיוחדת למנהיגי־ישראל. דומה, כי הוא מלא תום – יתר על המדה – טראגדיה שאין כמוה לגודל לגבי אישיות פלאית ומחוננת כזאת…

*

כשגורש ז’בוטינסקי מן הגמנסיה באודיסה לא נסע, כמנהג כל האכסטרנים היהודים בימים ההם, לברלין, לג’יניבה או לציריך, כי אם הפליג בים בדרך לאיטליה. כבן אודיסה, הרוחצת בים־השחור, ערגה נפשו אל ארץ־השמש, אל ארץ השמים התכולים והעבר המפואר ורב העלילות – אל איטאליה, שחופיה רוחצים בים התיכון (כמו בראשית פעולתו הציונית מחוץ לרוסיה היו קושטא וסלוניקי, מקום תעמולתו בין יהודי ספרד, שאת צלילי לשונם האצילה ספג אל קרבו והשתכר מהמתיקות ומהיופי שברומאנצות האשפאניוליות).

אין זאת, כי ידעה נפשו את אשר חפשה בארץ־פלאית זו; היא בקשה את סוד עלומים הנצחיים, את עליזות החיים ואהבת־המולדת. איטליה – תנועת שחרורה, על אישיה־מנהיגיה, על גבוריה יפי־הרוח, לבשה בעיניו דמות רומנטית, שהרעידה את כל הנימים שבלבו הסוער ונשמתו האמנותית.

בארץ היפה הזאת מצא ז’בוטינסקי את סוד עלומיה של עיר־מולדתו, את דופק־חייה בצורה שירית יותר וספגם אל קרבו במשנה־כח. דומה, כי בסוד־עלומיו זה צפון קסם־אישיותו המקורית וההירואית – אותו סוד־העלומים, העושה אותו, גם בשנותיו עתה, לחברם הגדול, המבוגר והנערץ של בני־הנוער העברים ולנושא האידיאל הנצחי של מלכות־ישראל.

תרצ"א

א.

מפעל־הציונות כה מרובה־גוונים הוא; המאורעות הכרוכים בעקבותיו כה מפתיעים, מעוררים חדוה ובעת ובעונה אחת מלאי צער הם, חדות־יצירה וצער־יצירה; החליפות והתמורות שבחיי־צבא מגשימי רעיון־המולדת כה סוערות, איתנות ופלאיות הן עד אשר כמעט מן הנמנע הוא, שכל האישים־הטיפוסים, אנשי־המחשבה וההרגשה הלאומיות, נואמיה־כוהניה של התנועה הציונית – זכרם יהא שמור וחרות בלב הישוב במשך שנים רבות. דאגות־השעה, על המציאות המרה, המהפכנית והמזעזעת עד למעמקי־יסודותיה את היהדות באשר היא; בעית הגולה, הרצוצה והמרוסקת, שנתגלתה בימיני לעיני־כל בכל תהומיותה; הציונות שהפכה לא רק לגורם של גאולה, כי אם גם של הצלה; ארץ ישראל, שכאילו נתמתחה, נתמתחה וגדלה בעקב האסון היהודי של תקופתנו ובעקב התגברותם של געגועי האומה על ארץ אבותינו והקולטת אל קרבה רבבות עולים שנה־שנה – כל אלה יצרו מעין קדחת של יצירה לאומית, מעין אימה בפני גורל האחריות הרובצת על שכם הדור, מעין רצון דרוך וכביר, שלא להחמיץ את שעת־הכושר – את שעת הגאולה.

אוירה זו משכיחה מלב את מעשי הראשונים, תורת גבורי־התנועה הלאומית בראשית־ימיה, מפעל הוגיה ומטיפיה, שזרעו על תלמי־לבותיהם של המוני־ישראל את זרע ההכרה הציונית, הכשירו את הקרקע להתישבות האכרים ונושאי התרבות העברית, ויצרו אותם התנאים, שבכחם היתה הציונות לעובדא קימת. המהירות והתכיפות שבעבודת־ההגשמה, כאילו מאפילות על מעללי הציונים הראשונים; אין מעלים עוד בלב את זכר אלה, שהיו לסמל התנועה הלאומית בתום־לבם, בכח־אמונתם, בעצמת הבעתם ובהגיון נפשם. הישוב כאילו מסיח את דעתו מאנשים יפי־הרוח וחדורי רגש המצפון הלאומי כשילר ז"ל…

ב.

המנוח שלמה שילר היה אחד האישים הותיקים־הנאמנים של התקופה הפרֵי־היסטורית בציונות, אחד־הציונים, שזכו לקחת חלק בקונגרס הציוני הראשון. הוא היה בכל הויתו איש המאה התשע־עשרה – איש הרוח, שראה בהשכלה, בטיפוח כח־המחשבה, חוש היופי ורגש המוסר את חזות־הכל. הוא חונך על ברכי היהדות, למד בנעוריו בבית המדרש וספג אל קרבו את ערכי היהדות. בעברו לגאליציה, לאחר שברח מן הצבא ברוסיה, בעיירה הסמוכה לביאליסטוק, גילה את מאורות המדע, הספרות והפילוסופיה שבמערב ויתמכר, מתוך שכרון נפש ומתוך אהבת מתמיד עברי לדבר־יה, ללימודים החילוניים. מתוך עיון בלתי פוסק ומעמיק בספרי הגאונים שבשדה הספרות בגרמניה, באנליה, בצרפת ואחר בימי קדם – ביון וברומא – עיצב את דמותו היפה, דמות משכיל עברי, שבעצמת רצונו, שאינו יודע מעצור, בתשוקתו העזה להעשיר את עולמו הרוחני, להגדיל את כחות נפשו ולהגביר את מוסריותו, היה לבן בית בכל מכמני התרבות המערבית.

שילר למד ושנה את תורת אפלטון מתוך דבקות של מתמיד יהודי; קרא וחזר וקרא את הומירוס ווירגיליוס מתוך התלהבות של עלם הצמא ליופי והמלא התפעלות מן הריתמוס שבחרוזי המשוררים הגאוניים ומציוריות המחזות, השיחות ומלחמת הדברים שביצירות אלו. דומה היה כאילו אור־יה הגיה עליו והקסימהו; הוא חש עצמו שבוי יפי הלאס.

עוד בימים האחרונים לחייו הקשבתי לא אחת, בהיותי יושב בגמנסיה, שהוא היה מנהלה, מעבר לחדרי, לקולו – קול לומד ומאזין לנשמת הדברים המפרפרת בינות לשורות, מתפרצות ועולות אל על. הטיתי אוזן לקולו שהשמיע חרש ומתוך תנועה ריתמית, שורות ביונית. מעט מעט היה קורא ומעיין, מתוך סבלנות ואטיות, במקורות, ולא היה גבול לאשרו, בשעה שגמר פרק.

צנוע וענו היה האיש, אבל אהוב אהב לשתף את הנמצאים על ידו בחדות קריאתו. אחרי היותו פולט דברי הומור, כאילו חש מעין רגש של בישנות להכריז על עיונו בספרי הפילוסופים או המשוררים היונים, היה נוהג להראות לידידיו, כי הנה עבר זה עתה על התרגום ועל הטקסט היוני.

ונקל לתאר לעצמנו את דבקותו מלאת ההתפעלות, עת קרא שילר בראשונה בשנות עלומיו ביצירות הגאוניות של משוררי העולם. נפשו נשתכרה ודאי שכרון אושר עד כדי התפשטות כל ישותו, בשעה שגילה את אוצרות־יה של ספרות המערב – שכרון שנסך אל קרבו עד לימי חייו האחרונים סם חיים, פאתוס המפרה את המחשבה ומגביר את עצמת רגשותיו.

שכן תכונתו זו בה צפון סוד דבקותו של המתמיד העברי שיפי יפת וחכמתו העלוהו לספירות־הרגשה עליונות – אותה הדבקות הטיפוסית למשכיל צעיר, שמתוך רגשי־הערצה למשורר שילר – קרא לעצמו בשמו. כמה תום – תום עלם יהודי, תום משכיל אסיר תודה למיטיבו – גנוז באותו חזיון מוזר; חזיון שעשה “רושם מחריד” על חברו בהוראה בגמנסיה ישראל איתן, שמת בימים אלה באמריקה. כי אותו מחנך ראה במעשה זה “מעין מעשה כישוף על עצמו, נסיון להתגלגל באחר… ביטול האני”…

ג.

אותה ההתלהבות, שהיתה מנת חלקו בחייו בכל אשר הגה ופעל, אותו חום הנפש שהשקיע בלימוד התורה, המדע והספרות, הוליד בנפשו פאתוס מיוחד, פאתוס נבואי. ספרי הפילוסופיה, קאנט, הגל, דיקארט, ברקסון, לוק, יום, היו בנפשו לדברי־אלוהים חיים. היהודי שבו, אותה הרצינות הגדולה, שבחיי יום יום הפכתו לאדם הפוחד מפני קטנות, לאישיות נבוכה ותוהה בפני דברי ממש, אותו הפאתוס הטבעי, פרי התמכרות הנפש המוחלטת לאידיאה ולמפעל, שגזלו ממנו את כל מנוחתו, חוננוהו בסגולה היקרה להפיח רוח חיים בעולם המחשבות. הרעיון קרם עור ובשר; התורה, שנספגה אל קרבו, נתמלאה חיות ודופק איתן, בשעה שעמד על המדוכה והרצה את פרשת השיטות הפילוסופיות או את השתלשלותם של מאורעות בהיסטוריה.

כי שילר ז"ל היה בכל רמ"ח אבריו נואם. מלאכת הכתיבה עלתה לו בדמים. אפילו מכתביו הפרטיים ותשובותיו הרשמיות היו רווים תמיד טון של נואם. הוא נולד דברן – דברן בחסד־עליון, דברן, שמחשבתו העמוקה היא פרי התעמקות בפרובלימה הנידונה, אחריות מוסרית איתנה ורצון דרוך לבוא עד חקר כל פרטיה ואפשריותיה, והבעתה הבהירה תוצאה של הכנה מלאה סבלנות, של חזרה בלתי פוסקת ובלתי מתיאשת על הנאום שעליו לשאת.

ראיתיו לא אחת כשהוא מהלך בחדרו – חדר ההנהלה – כולו מרוכז במחשבתו, כולו נתון לריתמוס נפשו, כולו מתעמק בנושא עצבני, מזועזע עד למעמקי־לבו, מכין את הרצאתו. אסור היה להפריעו; כל תנועה, כל פתיחת דלת, היו עלולות להגותו ממסילתו. הוא היה זקוק להתיחדות עם עצמו. שעה שלמה, שעתים היה מבלה בחדרו, סוגר את עצמו.

ואולם בהופיעו בימי חגיגות מיוחדים, בכ' תמוז, בחנוכה, בפני התלמידים, ב"פני הנזיר (שבו), הרציניים, הכהים, בלי גוון, כמעט זועפים, כחוסים בצל בדידות ומחשבה תמידית, (כש)קרחת גדולה ממשיכה את המצח עד אמצע הקדקוד ועושה רושם מעין בריחה מן המציאות אל איזה עולם עילאי", כפי תיאורו הנאמן והיפה של איתן ז"ל, – דומה היה כאילו נשתרר באולם כח רוחני ומוסרי גדול, שהשרה על כל הנוכחים הלך רוח חגיגי, מעמיק ומעורר את הלבבות והעלוּם לספירות מחשבה והרגשה עליונות. הלשון היתה נמלצת ועם זה טבעית, מלוטשת ועם זה חיה, ציורית ובהירה כאחת; התוכן היה ברור. דברי הנואם הובנו והוחשו בתוך קהל השומעים מתוך התמזגות הארמונית עם תהליך מחשבתו, הרגישו בכל הויתו המוסרית והרוחנית של המדבר ובהיסח־הדעת הושפעו כולם ממנה. הדברים נבלעו ונמזגו בלב השומעים. הפאתוס, פרי האמת הנפשית של המרצה, שחוללה בקרבו התרגשות עמוקה, לא צרם מעולם את האוזן. דרך הבעתו העזה, שנבעה ממעמקים, היתה בהתאמה מוחלטת עם תוכן הדברים. הטון שבקול, חרדתו לנידון, התרשמותו מן הסבך שבתהליך המחשבה או התפעלותו מיפי העולם. הפאתוס שלו היה טבעי ונאמן ועל כן נכנס ללב, אף בתקופתנו מלאת הריאליזם.

ולא רק ההתכוננות להרצאה היתה מביאתו לידי מצב נפש זה. אף ההכנה לשיעור בהיסטוריה ובפילוסופיה היתה מדריכה את מנוחתו, ומתוך כך היו שעוריו רוויים כח דברנות רב, לכאורה היתה שיטת הוראה זו של נואם צריכה להביא מבחינה פדגוגית לידי תוצאות קאטאסטרופליות. אולם מי ידע את דרכי השכינה? לא היה כשילר בין המורים, שיהיו משפיעים על התלמידים השפעה מוסרית וחנוכית כבירה. עד היום מדברים חניכיו עליו ועל שיעוריו מתוך רגש הערצה רב.

ועל אחת כמה וכמה שהופעתו בפני הצבור, בפני קהל רחב, היה בה כדי לעורר בו את כל כח המחשבה, על הפאתוס הנבואי שבו. כי שילר היה, כאמור, בכל מהותו נואם, נואם בחסד עליון.

ד.

בתוך תכיפות המאורעות בעשר השנים האחרונות, בתוך התהוות הבית־הלאומי, על הקמת מפעליו המרובים, יצירת נקודות ישוביות, שכונות, ועל עלית רבבות יהודים לארץ, דומה כאילו נשכח שלמה שילר ז"ל מלב הישוב.

אבל לאמתו של דבר עוד חי זכרו בלב רבים מבין אלה, שזכו לדור עמו בכפיפה אחת; לאמתו של דבר עוד יש פנות־יצירה שקטות בישוב – במוסד ה"גמנסיה" בירושלים, בכפר כב"קבוצת שילר", – שבהן עודנה שוכנת שכינתו, ורוחו, הסוערת, העדינה ורווית התביעות המוסריות, עודנה מוסיפה לרחף בתוכן, להפרות מחשבות יחידים ולעודדם לעבודה בשעות של היסוסים נפשיים.

גם בעולם החנוך וגם בעולם העבודה ניכרים עדיין סימני השפעתו. אמנם גורלו היה כגורל רבים, אשר מחשבתם נבלעה בתוך החיים וכיום אין עוד להבחין את מדת פעולתם לפנים, היתה לנחלת רבים. שילר היה אחד המעטים, שעצבו את דמותה של הציונות. הציונות התרבותית כציונות המדינית וציונות העבודה הלאומית כציונות החברותית־הכלכלית. הספר, שהוצא בהוצאת הסתדרות המורים, מכיל גם כיום חומר תרבותי־חנוכי רב, שמהם נזונים בני־הנעורים או לכל הפחות יכולים ליזון בני־הנעורים.

שילר לא היה בעל מחשבה מקורית עצמית; אבל היה אישיות מוסרית גדולה בעלת תכונות יפות, שהנה סמל לכחות־השאיפה וההעפלה, שציינו את הציונות בראשיתה, בימי גבורתה. חייו הם דוגמא מוחשית לחזון־ראשונים, שבלעדיהם, בלעדי אמונתם בעתידה של הציונות, בצדקתה, בטוהרה ובהכרחיותה, לא היינו עדי־ראיה לאותה תקופת־ההגשמה הלאומית, שהננו רואים את בואה, את כח ההסתערות שבה… שילר וחבריו, שחיו בתקופת הרצל, הכשירו את הקרקע לציונות המתגשמת של ימינו.

יום מלאת עשר שנים למותו חייב להיות יום פקודה לזכרו, יום שיבה להחיאת אישיותו בתוך הישוב.

א.

העתונות היומית של הישוב מלאה מאמרי־הערכה על אישים שונים ומרובים למלאת להם חמשים, ששים או שבעים שנה. יום־יום פותחים את גליונות־היום ומתמלאים הרגשות מעורבות למראה תמונותיהם של המיובלים ולמקרא התהילות והתשבחות המתפרסמות… יום רודף יום, גליון רודף גליון וטעם “היובלות”, הניתך כגשם על ראש הקורא המסכן, נעשה טפל בפיו, כי למקרא רשימות־ההערכה על ה"מיובלים" מתקבל הרושם, כי צורה אחת, פרצוף אחד לכל אותם העסקנים, שאת שבחם מספרים ללא ליאות ומתוך חזרה בלתי פוסקת על דברי קודמים…

והנה בימים אלה מלאו חמשים שנה גם לאחד האישים רבי־הפעולות, בעלי העצמיות המקורית, מלאת ההשראה ובלתי־האמצעית, שזה למעלה משלושים שנה מטביעה את חותמה על הישוב בכלל ועל ירושלים בפרט. אישיות זו היא: איתמר בן אבי. לא יאומן, כי האדם הצעיר הזה, רווי כחות־עלומים, עצמת תסיסה הפכפכנוּת סועֶרֶת; רעננות, הוא כיום כבר בן נ' שנה. עוד כיום הוא נלהב, בעל דמיון, מתכן תכניות, חולם על עתיד ארצנו ועמנו, מסתבך, מתוך רוח־יצירה ואף שירה בלתי פוסקת, בהצעות מדיניות או בלשניות, שיש בהן כדי לעורר לפרקים אי שביעת רצון ואפילו רוגז בלב. אבל דיו מגע אישי כלשהו עמו למען הבין לסערת־רוחו, ליפי נפשו ולשפע התכניות, המבצבץ ועולה, כמתוך זרם מים אדירים ורעננים ממעמקי נשמתו ולמען סלוח לו את נטיותיו הכנות, המלבבות, אבל המוזרות והמתנגדות בראשונותן הבלתי־אמצעית לשכל הישר.

כי בן־אבי ניחן בתכונות מיוחדות, במעין כח־העזה בשדה המעשה ועצמת ניחוש בשדה הרוח. אין כמוהו לתפיסה אינטואיטיבית של התפתחות מאורעות העולם. הוא חי מתוך חויה מתמדת את חיי־החברה, חיי המדיניות בין הלאומית ומגיב על כל מעשה פוליטי מתוך תגובה שבאה כאילו מאליה. יען הוא מעונין במתרחש על פני כדור הארץ התענינות פנימית ובלתי־אמצעית. משום כך הוא מלא יצר הסיור על פני העולם, אוהב לעסוק בפרובלימות גיאוגרפיות, לצלול אל תוך ים־ההיסטוריה, הן גם צלילתו זו באה לו מתוך סקרנות של ז’ורנאליסט, שחש בצורך הנפשי לשתף בכתב ובעל־פה את הקהל בהתרשמותו, להלהיבו ולעורר בו רגשי התפעלות.

ב.

כי בן־אבי הוא קודם לכל עתונאי, עתונאי מחונן, שאוהב לראות את הנולד, להבחין את התפתחות המאורעות, לנחש. ויש לציין, כי לעתים הוא קולע למטרה. מתוך פרספקטיבה רחבה אם גם נלהבת יתר על המדה, שהיא פרי התרגשות ואף התפעלות יתירה, הוא משרטט בקוים בולטים, מגוונים וכוללים את המתחולל לנגד עיניו. לא תמיד הוא צופה מראש את אשר יתרחש. לפרקים הוא נכשל. שכן הוא עבד לדמיונו הסוער, המסעיר והמנשאהו אל על. וחסר לו אותו הרסן, אותו השכל הישר, שבכחו לעצור בעד התפרצות רוחו וסערת־הזיתו. לא תמיד הוא שולט על כחו המדמה והוא מתמכר מתוך שכרון נפש לרוח הפנטסיה. המצאותיו ו"נבואותיו" המעבירות אותו על דעתו ומטות אותו מן הדרך הסלולה.

אבל הוא עתונאי בכל רמ"ח אבריו. הוא קורא עתונים, מתענין במתרחש בעולם לא מפני שעליו לכתוב מאמרים, לפרש את הנעשה בשדה־המדיניות ולהביע את דעתו. הוא פובליציסט מפני שאחרת לא יהיה טעם לקיומו בעלמא הדין. הוא מעיין במכתבי־העתים, משום שנבצר ממנו להיות שווה־נפש לכל המתחולל לנגד עיניו. הוא עתונאי מבטן ומלידה, כשם שהמדינאי האמיתי הוא עסקן. הוא כולו נתון לחזית־העתון, הדרושה לו כאויר לנשימה. הוא מלא רטט לקראת כל ידיעה טיליגראפית, כל מאורע בעולם, כל מאמר בעל ערך…

ואת יצרו זה הוא הטיל מתוך סערת־עלומים, עוד לפני עשרות בשנים, אל תוך חיי־העתונות העברית עוד בראשית הוצרה, עוד בימי “הצבי”, בשעה שנהפך לעתון יומי. כאביו הגדול שהבין מתוך תחושה לאומית אינסטינקטיבית איתנה, כי יש לעשות את שפת־הקודש לשפת־החולין, ויתמכר מתוך התמכרות נפש וגוף במשך עשרות בשנים ליצירת מלים, מונחים ומבטאים ויכונן ללא היסוס, ללא אימה ומתוך תחושת העתיד הלאומי מעין בית־חרושת לניבים עבריים מודרניים, כן נרתם בן־אביו, הסוער, הנלהב לתעודה הגדולה, שנתלוותה בכמה וכמה תופעות־לואי מרגיזות ואפילו פסולות, של יצירת עתון עברי, שיהא טבוע בחותם עברי, כשם שהעתון הצרפתי או האנגלי הוא טבוע בחותם צרפתי ואנגלי. מעולם לא הרגיש בן־אבי במחיצה שבין היהודי ובין האדם שבו. הוא נולד וגדל כאדם עברי באורח טבעי ללא נפתולי נפש, ללא יסורים ולבטים…

מתוך הרגשה לאומית מיוחדת, שמתחת לסף ההכרה, פעל האינסטינקט הלאומי העברי, פעם הדופק של התחיה, ששאפה ללבוש את דמותם של “כל הגויים”. הוא לא נמנע לפני שלשים שנה “להשכיב”, אם נדבר כלשונו, על הנייר תיאור מפוצץ על “דליקה ירושלמית זאת, בנדירותה המקומית”, ולמחרתו אחר הצהרים הכתיר את כל העמוד הראשון כולו בכותרת גדולה וצעקנית כמנהג ברלין, פאריז ורומא. הוא לא חש ככל העברים בעולם כל הכרח במעבר הדרגתי משפת הקודש לשפת החול, מחיי קדושה לחיי חולין, מקונטרסי רבנים לעתונים בולבאריים… הוא כבר היה בימים ההם עברי, כשם שבן צרפת הוא צרפתי, הוא כבר היה בכל מהותו הנפשית חניך אביו, מחיה הלשון העברית ו"בן ארץ־יהודה הקמה לתחיה".

ומאליו מובן, כי תפיסתו העתונאית הזאת לא יכלה שלא להחריד את מנוחת הקוראים הסופרים – ואפילו את מנוחת הציונים והמודרנים שבהם – ולקוממם כנגד העלם ההורס את המסורת ואת מסגרת החיים. ודאי הגזים בן אבי. שהרי גם כיום נמנעים עתונינו “מהשכיב” על כל העמוד הראשון פרשת תבערה… בן אבי תפס מרובה ועל כן לא תפס אז.

אבל העזותיו נשאו פרי. העתונות העברית לבשה דמות כללית־עולמית. קמעה־קמעה היא נתרגלה לתפיסה יהודית־אנושית, ככל עתוני הגויים, ואין להטיל ספק בדבר, כי “שגעונותיו”, עזותו, הן הן שהצעידו את עתונינו קדימה הן מבחינה תכנית והן מבחינת הרחבת תכנן. בכל – מורגשה העזתו זו. עתה מלאים עתונינו “ראשים גדולים” ו"ראשים קטנים". הקורא נסתגל כל כך לדפוסם זה, שאין עולה על דעתו, כי כל החידושים האלה הם מעשי ידיו של בן־אבי, וכי במועדם הם עוררו כנגדו דברי־קנטור ולעג כאחד. והוא הדין במחיר העתון, שעולה כיום רק חצי גרש ובהופעתו בבוקר, שלפנים נראה הדבר לבלתי־אפשרי, ואפילו למעשי־שגעון. השפעתו העתונאית־התכנית ניכרת כיום בכל.

ג.

אבל בן־אבי איננו רק עתונאי בחסד, הוא נואם בעל כשרון. אין כמוהו לחיטוב־דבור, למבטא נכון, להתלהבות וליכולת לעורר התלהבות בלב הצבור בדרשותיו החוצבות להבות אש ובכח דבורו, מלא הדמיון והמזג החם.

דרך כתיבתו כדרך התבטאותו הן מזרחיות. אין הן הגיוניות. הרעיונות אינם קשורים אלה באלה ואינם נובעים אלה מאלה. זכרונות העולים על דעתו מהגים אותו ממסלולו; התרגשות־פתאום מנשאתו אל על ומטה אותו הצדה; לפרקים הוא נגרר אחרי אסוציאציות של מלים, של תמונות ואיננו נאמן לנושא, שבו פתח. הוא איש ההשראה. הוא איננו איש השכל, שכל נימוק הוא חוליה אחת, בתוך שרשרת ארוכה והדוקה של נימוקים המצטרפים למחשבה הגיונית אחת, דוגמת איש הפאתוס הים־תיכוני, שמדה וקצב מלווים תמיד את נאומיו, אף בשעה שהוא מתלהב. השכלתנות איננה מנת־חלקו; הוא נלהב ובעל־דמיון…

אבל דרך הבעתו זו, שלפעמים יש בה בודאי כדי להפתיע את איש־המערב ואף לפגוע ברגישותו המיוחדת, בצורך לחוש בבנין הנאום ובקשר הרעיונות יתרון רב צפון בה, לפעמים יש והמצאות נפלאות – המצאות בדבור, המצאות בתמונות והמצאות ביצירת מצבים מיוחדים – מיפות את שיחותיו, ודברי־חן, פתאומיים ומלבבים כאחד, נפלטים מפיו וכובשים מיד את לב השומעים. לא אחת שמעתיו נואם בעברית כבצרפתית ותמיד הייתי מלא התפעלות מן היופי שבדבורו, במבטאו, מעצמת הטעמתו ומהתלהבות שעורר לעתים בקרבי. אני אומר “לעתים”, שכן לשם האמת יש לציין, כי “חינוכי הרוסי והמערבי כאחד” איננו נותן לי את האפשרות להיכבש כולי על ידו ובאופן מתמיד. אבל בלתי־אמצעותו, רעננותו, טוב־לבו לקחו תמיד את לבי שבי.

ד.

בן־אבי לא רק יסד עתונים, המציא אמצעים ליסודם ולקיומם והעשיר את כל אלה שהקיפום, מבלי שיהא חושב על הצורך לבסס גם את קיומו הוא, קו זה איננו ידוע לקהל הרחב והוא מבחינת הפתעה לגבי רבים, שנוטים ככותב הטורים האלה לפנים, ליחס לו כמה וכמה כוונות וענינים. שהרי לא בכדי הננו משקיפים על האנשים המקיפים אותו מבעד לאספקלריה של איש אירופה, שאיננו מבין להתפתלויותיו ויסוריו של איש עברי בארץ אבותינו, של “הילד העברי הראשון”, שנולד לאב גדול ועל שכמו הוטל תפקיד לדבר ולכתוב, מתוך יצר מושרש בלב מילדותו, עברית חיה ומודרנית. בן־אבי הוא בן־ירושלים, עברי שגדל וחי בתוך הויה עברית משחר־ילדותו ואין הוא מובן לנו בכל “מזרחיותו”, קלות חייו, עירנותו המשחקת, הרהורי־הפאתוס שבו, ברוב־רוחו, כשרון־הבעתו, יפי נפשו כיפי־דמותו החיצונית, על בלוריתו השובבה ובלתי הנכנעת ומחשבותיו הסוערות, בלתי ההגיוניות והדמיוניות. במהותו זו יש והוא כמעט דוחה אותנו מעליו.

הוא זר לנו באותה “המאניה” המיוחדת לו ליצור ניבים עבריים לכל דבר. לפרקים הוא מעורר את התנגדותנו העזה ואפילו את לעגנו בחדוש המלים, שהוא יוצר יום־יום. אף־על־פי־כן אין להסיח את הדעת מאותה העובדא, כי מאות מונחים שמשתמשת בהם העתונות, הם פרי רוחו היוצרת של בן־אבי. בבן־אבי הלך לאבוד בלשן בעל המצאות ודמיון לשוני עז. אבל גם בלאו הכי, מתוך חיי יום־יום, מתוך צרכי שעה, נוצרו במוחו ניבים, שנבלטו בספרות, ולשוא ינסו להתכחש למציאות זו. “מכונית”, “תקדים”, “מדינאי”, “עתונאי”, “אכזבה”, “סרט” ו"להסריט" ומאות מלים אחרות, שהצבור משתמש בהן, מפיו של בן־אבי הן נפלטו ונקלטו בתוך החיים, וכיום הן חיות כבר את חייהן העצמיים. הוא זכה לתת ניב לכמה וכמה מהרגשותינו ולכמה וכמה מצרכי חיינו. ואם אין לכחד, כי רבים ממונחיו אינם משביעים את רצוננו מפאת זרותם, הנה אי אפשר שלא להיות אסיר תודה לו על אותן המלים, שאנו מבטאים יום־יום, רגע־רגע ושבלעדיהן היינו מתיסרים בחבלי־ביטוי. כי הניבים אחרים נשרו כמאליהם.

ה.

בן־אבי זכה להיות “הילד העברי הראשון” ובן למחיה הלשון העברית. הוא המשיך בדרכיו הוא – ולפעמים מתוך הרגזת “בעלי הטעם הטוב” כאביו אגב, – והטביע את חותמו – לטובה או לרעה – על הישוב, על העתונאות. לכותב הטורים האלה נזדמן בדרך מקרה לדור עמו בכפיפה אחת ולהכירו, על חסרונותיו ועל מעלותיו, ולהיות עד־ראיה לרוחו החפשית והנלהבת, מלאת הדמיון, הסוערת והמסעירה, לפעולותיו ולחייו, שלפרקים מתנקמים אכזרית בחוסר המעשיות שבו, בתמימותו הילדותית, ביושר לבו, טובו, העדר כל טינה וקנאה שבלב, נדיבותו ובלתי אמצעותו.

ולפיכך ינעם לי לציין מתוך חדוה ציון מיוחד את המאורע הזה של מלאת חמשים שנה לעורכו הראשון של העתון “דואר היום” ולשרטט בקוים אחדים את אישיותו התוססת של בעל־היובל ורבת הפעלים. מן הראוי היה, שבן־אבי, שהיה מעורב בכמה וכמה הופעות־חיים בתקופת התחיה והיה עד ראיה לכמה וכמה מאורעות ועד שמיעה לכמה וכמה שיחות פרנסי־ישראל, יגש, בהגיעו לגיל החמשים, לתיאור־חייו, חיי־אביו והסביבה, שבה גדל… בודאי יש לו מה לומר ומה לספר.

…מאז עמד על דעתו לא פסק מעבוד את עבודתו על שדה התחיה: הציונות, הספרות והמדע. הקוים המציינים אותו בכל ימי חייו הם: כוח־אינטואיציה רב, כשרון ראיה והסתכלות ישר, מקיף וחובק־עולמות, התרשמות נאמנה ורומאנטית גם יחד מכל הנעשה מסביב לו – מאנשים, דברים, ארצות ועמים. מכאן רבגוונותו הפלאית. הוא בעל השקפות מדיניות־עולמיות, בקי בפוליטיקה בין־לאומית, על סבכיה המרובים וכוונות קברניטיה הנסתרות ביותר; הוא יודע ומכיר עמים ומדינות מתוך נסיעותיו ותיוריו המרובים והתכופים בכל פינות אירופה, אפריקה ואמריקה, הן בתורת איש־מדע והם בתורת עתונאי.

אין כמוהו להכרת הים־התיכון, על כל אייו הפזורים בו, על עברם, מצבם הגיאוגראפי וההיסטורי, חיי תושביהם והוויתם. לא לשוא יפרוש מדי קיץ בקיצו לאחד ממקומות־הקסם ש"בים הגדול", יבלה בו חדשים מספר וישוב משם כשהוא מביא עמו תחת בית־שחיו ספר חקירה או רשמים. כי רומאנטי הוא בחביון־נפשו, אוהב טבע ומתענג על מחזות אבסוטיים, ואיים אלה מעוררים את דמיונו הלוהט ומצמיחים לו כנפים. הוא מיטיב להכיר את הים, על סודותיו וצפונותיו וכוחות־התרבות המקננים בכל חופיו; הוא חי את חייו ורווי אוירו עד למעמקי נפשו.

כי נשמת בנימין הנוסע נתגלגלה בו. סיוריו, שחלק קטן מהם נתפרסם בעברית ב"רשומות" ולפני שתי עשרות בשנים בערך ב"המליץ" בשם “חורבות קרתחדשת”, פרקי־מסע מלאי שירה וגאון לאומי, וחלק באנגלית ובצרפתית – מושכים את הלב בצבעי הנוף ותיאור הוי ארצות ועמים שבהם. הערות מדעיות ופסיכולוגיות פזורות בהם כבאמרים לאלפים, שהוא פרסם בעתונות היומית. הוא נֵחן בכשרון של חוקר־נוסע. כדברי אחד מחבריו, אין הוא מוצא מנוחה לנפשו אלא בזמן שהוא נישא על פני גלי הים התיכון או האוקינוס. הים הוא האלימנט, שבו ניתן דרור למחשבתו, ופרק מיוחד הוא מחקרו על ישראל בים – מחקר שאוצרות יקר פזורים בו. בימים אלה של תחיה לאומית, יש ענין מיוחד להחיות את מכמני עברנו אלה. כל מה שכתב, כל מאמריו, ספריו והעבודות שהגיש לחברות מדעיות ולאינסטיטוס הצרפתי – “מלבו נחצב” ופרי הסתכלותו הם. אין הוא שואב את הנחותיו מספרים; אין הוא לוקח מכלי שני; כל חקירותיו הן תוצאה ממגע ישר עם החומר הנלמד והנחקר. הוא עצמי ומקורי בדרכי מחשבתו. אין הוא עבד למחשבות, שיש להן מהלכים בחברה או בחוגים מדעיים. וכל מה שפעל – חותם של ראשונות טבוע בו. הוא הלך תמיד בדרכו המיוחדת, לא נתפעל מעולם מדעות הרווחות ברחוב או בטרקלין או מאישים המושלים בכפה. על כן יתכן, שטעה בפרט זה או אחר. אבל אף טעותו – חותם ראשונות טבוע בו.

עוד בימי נעוריו, לפני מתן תורת הציונות המדינית, היה ציוני מדיני, ולאחר יצירת הציונות עמד לימינו של הרצל. הוא לא נגרר אחר אחד־העם. הוא בן אודיסה, עיר החוף שבים התיכון, יחד עם שנים־שלושה חברים – המנוח סיגל וטשרניחובסקי יבדל לחיים – יסד את ההסתדרות הציונית באודיסה, ועד היום נשאר נאמן לאותו הקו ההרצלאי, שלפיו יש ליצור את “הטשארטר” העברי, את המסגרת המדינית העברית בתורת עובדה היסטורית בין־לאומית. והוא הדין בדבור העברי, שהוא היה אחד ממחולליו הראשונים ברוסיה הדרומית. הוא העמיד את עצמו לשרות בן־יהודה ויסד עם חבריו את אגודת “דוברי העברית”. מני אז לא זז מנקודת־השקפתו זו. גם כיום הוא ציוני מדיני. ועל כן אין תימה, אם נמנה, עם הכרזת הועדה המלכותית, על חסידי “המדינה העברית”. הוא הבין מיד מתוך הסתכלות חדה במציאות בין־הלאומית שבדורנו לערך ההיסטורי־המדיני שבאותה הצעת “החלוקה”. הוא ראה מראש את החסרונות שבתורת אחד־העם ולא הוכה בסנורים כרבים מחבריו. הוא נמנה על מתנגדיו העזים ביותר. ולא קלה היתה מערכתו זו, אבל הוא החזיק מעמד. עתה רבים הם אלה החושבים כמוהו, אף מבין תלמידי אחד־העם, המכריזים על עצמם השכם והערב כעל ממשיכי מדיניותם של הרצל ונורדו.

כל ענף עבודתו משלים את השקפתו הכללית על העבריות. אין הוא גורס את המושג יהדות, ועל כן צלל לתוך נבכי הפריהיסטוריה העברית, הבליט את חשיבות־עברנו ושיווה לו גודל ותפארת. כי היהדות היא פרק – ופרק מפואר – מתולדות גזענו (בימי קדם היינו קיסרות עולמית), והעברית היתה הלשון השולטת בקרתחדשת ובכל הים התיכון. חקירותיו של הפרופיסור ויקטור ביראר על אוליסס של הומירוס אימתו את הנחותיו של נחום סלושץ בספריו על “העברים הפיניקיים” ועל “היהודים ההיליניים, ו”היהודים הברבריים", כשם שנתאמתו ע"י החפירות בראש שמרא. שכן חניבעל דבר עברית ומלחמת הפונים ברומאים היתה למעשה מלחמת העבריים ברומאיים. וכך שיווה הוד לעברנו, אשר פשט את צורתו הקודמת של תרבות קטנה ופתח אפקים לראייתנו הלאומית.

עבודתו כחבר ב"Corpus inspiritionum semiticarum" עם מורו הפרופיסור ברזֶ’ה, תלמידו של רנן, שיסד את המוסד המדעי הזה באקדמיה, העמיקה את השקפתו על הנולד־עברית. כי בקורפוס זה נרשמו ונעתקו מהמצבות בקרתחדשת אלפי ניבים עברים. נחום סלושץ – חושו העברי סייע לו בגילוי מובנם ותרגומם. זוהי עבודת ענק, שטיפל בה במשך שנים החל משנת 1906 וזכה לדלות ממנה תגליות־פלא, העשיות להעשיר את לשוננו ולהחיותה בכמה וכמה נעימות דקות מן הדקות. “מוסד ביאליק” עומד להוציא לאור את האוצר היקר הזה, את “הכתבות הכנעניות”, שיש בהן כדי לגוון את הניב העברי.

כי, כאמור, חותם הראשונות טבוע בכל מעשיו ובכל כתביו. באשר נגע זכה להיות ראשון. וגם בעבודה הארכיאולוגית־העברית ובפרסום קובץ ארכיאולוגי, היה ראשון, והוא העברי הראשון, שחקר במקום את תולדות שבטי־העברים במדבר והטעים את ערכם של היהודים באפריקה הצפונית. אין שבט בישראל שלא משך אליו את תשומת־לבו; כאל היהודים השוכנים במערות בסהרה, במדבר לוב, כאל החורים, הטרוגלודיטים בלעז, כן נשא את לבו אל השבט הטראגי, אל “האנוסים שבפורטוגאל” – ספר שיצא לאור ב"דביר" ושבו נתמזגו לטובה תכונותיו של יהודי חם וער ונוסע, איש המדע. וכיום אין עוד לגשת לשום עבודה מדעית על היהודים באפריקה מבלי לקחת ליסוד לחקירה את ספריו הרבים – הן המדעיים והן האמנותיים. הוא הכשיר את הקרקע להעמקת החקירה באפריקה היהודית. וגם כאן לקח הכל מכלי ראשון. כי הכל, כאמור, “נחצב מלבבו”.

סלומון רינאך כינהו פעם מתוך רוגז של מתבולל בכינוי: פאן־היבראיסט. דומה, כי שם גנאי זה הוא לו תעודת־כבוד. נחום סלושץ הוא אמנם פאן־היבראיסט, לאומי עברי בכל רמ"ח איבריו, מעין “אימפיריאליסט” עברי, כי באשר יפנה – יחפש אחרי העבר, אחר לשונו ובאשר יעבור יבליט את גודל גזעו, ערך תרבותו וזכות אומתו לחיים עצמיים.

עוד מראשית צעדיו במערב התיצב על דרך זו של הבלטת כשרונות עמו, ספרותו ותולדותיו. ספרו על “התחיה העברית” היתה היצירה ההיסטורית הראשונה על ספרותנו החדשה, הנסיון המוצלח הראשון להערכתה האמנותית והמדעית ולמיון סוגיה. כל מה שנכתב אחריו – נכתב בהשפעתו, וכל הכותבים את תולדות הספרות הולכים פחות או יותר בעקבותיו. הוא קבע מסגרת לספרותנו והוא בישׂר בראשונה למערב את דבר קיומה ואת תכנה החיצוני. לא לשוא עשתה בשעתו יצירתו זו רושם כביר בחוגי היהודים, ואף בקרב נוצרים ידועים היתה זו הפתעה לרבים מבין אנשי־התרבות, ונורדאו חש בצורך לכתוב מאמר נלהב על הספר ב"פוסישה צייטונג". הקשיבו ברגש של פלא לקול התחיה המרנין, שבקע ועלה מבין דפי הספר הזה. החידוש שבדבר משך אליו את תשומת־לבם של מלומדים יהודיים כאופרט, דרנבורג, ומלומדים נוצרים כלישאטליה וברז’ה, אשר ראו צורך להקים בהשפעתם קתידרא ללמוד הספרות והלשון העברית בסורבונה. אחר יצאו לאור שיעוריו על ספרותנו – סקירה כוללת על ספרותנו מראשיתה עד זמננו – וספרו השני על “השירה העברית בזמננו” בהוצאת “מרקור דה פרנס”, ששתי מהדורותיו אזלו מיד מן השוק. גם בספר זה הוטעמה הטעמה מיוחדת “התחיה העברית”, תחית עמנו ולשוננו; גם כאן נקבעה מסגרת לשירתנו, והפרקים על ביאליק וטשרניחובסקי ראוים עוד כיום, שיריקום לכלי עברי.

נחום סלושץ קורץ מאותו החומר שממנו קורץ רנן: אין הוא נמנה על האסכולה של הקפדנים מבני גרמניה או על המלומדים רודפי הפרטים, שמרוב עצים לא יראו בהם את היער. הוא חניך צרפת, בת התרבות הים־תיכונית ואין הוא גורס את המושג מלומד, כשהוא מתלווה ביסודות המובישים את מעין היצירה. מעולם לא השקיף על המדע כעל מרום פסגת החכמה האנושית. השירה, החיים על כל גווניהם, האדם והטבע, עיצבו את אישיותו והעסיקוהו. ועל כן לא נצטמצם בד' אמותיו וגם הכניס מיפיפיתו של יפת לאהלו של שם ותרגם את זולא, מופאסאן ופלובר לעברית. גם בעבודתו זו היה נאמן לעבריותו ולמדיניותו הציונית. כי בכל אשר יפעל ילווהו תמיד קו מיוחד: התרשמות בלתי אמצעית מאנשים ומדברים, ורעננות תמלא עוד כיום את חדרי לבו.

הוא קבע לעצמו אמונה בלבו לכל ימיו. עוד בימי־נעוריו הגה את הגיונות “עבר וכנען”, שנתן בהם מבע בכתביו אחרי שנות־חקירה, מסעות ונסיון־חיים. אולם מעולם לא קפא על מקומו. הוא נסע, ראה עולמות, התבונן אל ההוָי של מדינות וארצות, קלט וספג אל קרבו רשמים, למד ושנה בכל מקומות מעברו ורוחו נתעשרה.

אבל רעיון אחד החיהו תמיד: רעיון התחיה הלאומית המלאה. הכרה זו מקננת עמוק בלבו, מלווהו בכל שדה עבודתו המגוון ואיננו עוזבת אותו לרגע. היא נפחה בו רוח חיים, אף בימים הקשים ביותר שבחייו, ימי סבל, סכנות ונדודים. כי חייו לא היו מעולם סוגים בשושנים.

א.

גם לפני פרוץ המלחמה הגדולה, שזעזעה יסודות תבל לאין מרפא, כבר “רגנו בבטנה” הרעמים החבויים. אבל למראית עין היה שפוך על הכל שקט אידיאלי. גם המלחמה, שהיו קושרים מזמן לזמן באי כחה של הדמוקרטיה נגד סדר החברה הישן, באה רק לשם “פרסומי מלתי”. זאת היתה שירת העתיד. מכלל שיחה נאה לא יצאה. החיים התנהלו כמשפטם. ההלכה והמעשה היו שתי מלכויות, שלא נגעו עוד אשה בחברתה.

והנה באה המלחמה, ובאו תוצאות המלחמה ומסגרת החיים נתפקקה. הכוחות הצעירים לא הסתפקו במלחמת דעוֹת בלבד, הדור לא חפץ עוד לדחות את השאיפות ולעשותן “הלכתא למשיחא” – מן היום למחר. אירוֹפה הועמדה לפני הרגע המכריע. הגיעה השעה לאישיות הבודדת הגדולה, שהיא תהיה המכרעת. החברה העיפה, הנקרעת מבפנים, מוסרת את עצמה תמיד בשעות מטורפות כאלו בידי היחיד. על פרשת הדרכים של ההיסטוריה מתנוססים עמודיה החזקים בדמות אישים כבירי רצון וכבירי כח.

מן הצפון ומן הדרום באו שני האנשים, ילידי המהפכה הגדולה: מרוסיה ומאיטליה, לנין ומוסוליני – תרתי דסתרי, שתי תורות קיצוניות, שהקיצוניות היא הצד השוה שבהן. בזה כחן. בשעת מהפכה גוֹברים רק האיתנים: האש או המים. כל מה שעומד באמצע נדחק הצדה לימים רבים.

לנין איש הצפון, היה איש ההגיון הקר, הנואם ללא מליצה, ללא חום, –בחינת “יקוב הדין את ההר”. מוסוליני, "חברוֹ מן הקטב השני בן לעמי ים התיכוֹן, אנוש תוסס, מעריץ הפתוס, חוצב להבות אש, זה שנהנה מכחו והשפעתו על ההמונים, מהכנעתם, הוא, להפך, איש הרומנטיקה, ארטיסטן ועם זה בעל משמעת צבאית אדירה. זה שקורא למלכות וצמא לַתִּפְאֶרֶת.

שני אלה, יוצרי הקומוניזם והפאשיזם, לא רק ללמד על עצמם יצאו. שניהם משמשים סמלים לתקופה. על שני הצירים האלה מסתובבת ההסתוריה של זמננו.

ב.

בֵניטו מוֹסוליני נולד בשנת 1883 במחוז רוֹמַנְיָה, שנחשב לאחת “האפרכיות האדומות” שבאיטליה. עודו בנערותו ספג לתוך נפשו את רוח מחוז מולדתו. אביו הנַפָּח היה חדור הרוח הרפובליקאית וממנו באו לו הרעיונות הסוציאליסטיים הראשונים; שובב היה הנער, סוער ומסתער ואוהב תגרות. “אהבתי לחיות – כותב הוא בזכרונותיו – על פני דרכים, בשדות ובתוך הכרמים”. אמו שמשה מורָה באחד מבתי־הספר, ועל פי דרישתה נשלח הנער לעיר פוֹרָלי להתחנך שם. "לא הצטערתי – רושם הוא באותם הזכרונות – אלא על הזמיר שבכלוב על יד חלוני. לפני נסיעתי התגריתי באחד מחברי, ברצותי להכותו נתקלה ידי בַקיר ונפצעה, וכך באתי ביד מחֻבֶּשֶׁת לבית־הספר. “מראה חי וער לנער הזה”, אמר המנהל.

ואולם הנער התוסס לא האריך ימים בבית־הספר, ולמרות רוב בקשותיה של אמו גורש משם בגלל המריבות והמהלומות, שלא פסקו. בן שש־עשרה הוא עוזב את למודיו ומתמסר לספרות. בעתון מקומי הוא מפרסם מאמרים וכותב סוניטות מוצלחות, שבזכותן, כמנהג הימים ההם בארצו, הוא זוכה לתואר מורה. והוא מקבל עליו עול הוראה ומצליח, והילדים נקשרים אליו בקשרי אהבה ואמון. גם ההורים מכבדים אותו ורואים בו יתרונות השפעה ושאר־רוח. ואולם בימים ההם גובר בלבו יצר הנדידה, והוא עוזב את איטליה מולדתו ויוצא לשווייץ. חיים קשים הוא חי שם. בכל עבודה שחורה או מתנסה, – מורה צרפתית לילדים, כותב בעתוני הסוציאליסטים, קושר קשרי־ידידות עם גולי רוסיה, לומד את דרכי חייהם, חודר לרוחם המהפכנית, וכ"רוסי נאמן" הוא יושב חבוש בבית־הסוהר בשל חוסר דירה…

ואולם הארץ היקרה, מולדתו, מושכת את לבו אליה בגעגועים, ובשובו לאיטליה הוא נכנס עד־מהרה לתוך המערכות החברותיות והוא מראה בכל מעשה אשר יעשה את אומץ־רוחו ואת כח־ההחלטה הטבוע בנפשו. מסדר שביתות ומנהל את השובתים בדרכי אַלמות, מלא קור־רוח ועקשנות, וכעבור ימים מועטים נעשה הוא השולט על חוגי העובדים. ואולם רוחו דורשת מרחב, היקף־פעולה, והוא עוזב את רומניה־מחוזו, משתתף בועידות הסוציאליסטיות וכר נרחב לעבודה נפתח לפניו. המרץ הגדול שוטף בתוך המסלול, שסלל לו הוא בכחו. וכמו כל אישיות קיצונית כן רואה אף הוא, מוסוליני, בימים ההם בסוציאליות את חזות הכל. בזמן כבוש טריפולי על־ידי איטליה אין הוא, שהגורל העמידו כעבור שנים מועטות למטיף לכבושים, מבין לשם מה הכבוש הזה לאיטליה מרובת האוכלוסים ומחוסרת הנכסים, והוא שופך גפרית ואש על ראש לאווריולה, וזיר הממשלה בימים ההם.

אבל הנה באה המלחמה ועמה באו גם השינויים בהשקפות. גברה האמונה, כי עם קץ המלחמה הזאת תוצר סוף סוף החברה הצודקת וגאולת האנושיות תבא. ניעורו ההרגשות הלאומיות, ורבים מחברי המפלגה הסוציאלית נספחו אל דגלי הקרב. מוסוליני נספח אף הוא ללוחמים והוצא מן המפלגה, שבה נלחם במשך שנים את מלחמת הקיצוניים. מוסוליני לועג לרודפי השלום. “שֵׂיות פועות” אלו של רודפי־השלום תובעים אותו למשפט המפלגה. הוא מופיע על הבמה, ואין נותנים לו לדבר. הוא מכה על השלחן עד שאגרופו נפצע, ובהושיטו את ידו השותתת דם הוא קורא: “אתם שונאים אותי באשר עודכם אוהבים אותי… אתם תחרימוני, תגרשוני מרחובות איטליה! אבל נשבע אני לפניכם בזה, כי עוד אוסיף ואדבר לפני העם הזה. עוד ינהרו אחרי המוני איטליה וישאוני על כפים, בשעה שאתם לא תדברו עוד ולא תתהלכו בה. ועתה מובטח לי, כי תשמעוני!”

ואמנם שמעוהו. וכעבור שבועות מספר הוציא את עתונו “פופולו ד’איטליה”, ויום יום התריע על תפקידם של איטליה במלחמה זו. מאמריו זעזעו את הארץ. הוא הוקף בצעירים בעלי מרץ, ובשעה שנפלה הוזרה של סאלאנדרה הכין מרד כנגד הממשלה. מספר תומכיו הלך וגדל. העם ברובו היה בשדה־הקרב. אף הוא נפצע. ואחר כך באה ההתפכחות ולבסוף התפשטות הבולשביות באיטליה. ואז נוצר הקיבוץ הלוחם הראשון של “הפַשיוֹ”. במילאנו, מקום הוסד המפלגה החדשה; אמרו לדון על תכנית למפלגה. ואולם מוסוליני הכריז, כי התכנית האחת היא – המלחמה. וכעבור ימים מעטים בא כבוש פיומה על ידי המשורר ד’אנונצ’יו. הרגש הלאומי נתחזק במעשה הנועז הזה. מוסוליני תמך בעלילת המשורר. הפשיזם הלך ונהפך קמעה־קמעה לתנועת־עם. כל היוצאים לצבא, כל המעמד הבינוני, נספח לפשיזמוס. הנוער המשתלם – רובו מצא בתנועה זו בטוי לשאיפות של גדולה ומרץ, להתנגשות הכחות ולמעוף הדמיון וההישגים. הקרקע הוכשר. מוסוליני תופס בידו את רסן הממשלה. העם נושא את עיניו אליו בהערצה. הוא נותן לו את הרגשת האושר הגדולה לחוש גדולות, להאמין לתפארת הגדולה שתבוא. הוא מטפח בו את המיתוס הלאומי של רומא, הוא מכריז על קיסרות – על מלכותא דארעא ומלכותא דרקיע כאחד. הוא־הוא הגבור השלם במובן הקרלֵילי, הכובש והמכניע.

ג.

ארבע שנים עברו למן היום שבו עלו “החולצות השחורות” אל הקפיטוליום ברומא וכבשו את הבירה. התנועה הלכה ונעשתה קיצונית משנה לשנה. פה ושם הולכות ונשמעות כבר כיום גם האנחות הראשונות, שנאנח העם “מרוב טובה”: בימים האחרונים נסו בפעם החמישית לשלוח יד ולהרוג את ה"דוצֶ’ה", את מוסוליני. שהרי כל מתנגדיו יודעים, כי רק באישיותו שלו תלויה המפלגה כולה ובהפָסק חוט חייו, ויפָּסק גם חוט חיי־המפלגה. ומכאן גם ההערצה הגדולה, הערצת אֵלים, לזה שהאלהים גונן עליו ומצילו.

רומי שאפה לגבור, והגבור ניתן לה, – אותו גבור, שהנהו כיום יורשם בלתי־הנאמן והגאוני כאחד של אישי התחיה הנאורים באיטליה: מאציני וגאריבאלדי.

תרפ"ז

בימים אלה של משבר עולמי ושל תוהו־ובוהו במחשבה האנושית נשואות עיני־העמים אל מעשהו האחרון, אל התפטרותו של נשיא הריפובליקה ומיסדה, איש האשכולות והמוסר, הדימוקראט הנאמן מאסאריק. הכל עושים את חשבון־הנפש של מאורעות־חיינו; הכל חשים בהכרח־החובה לבקר את חזיונות זמננו, לבדוק את הנעשה והולך לנגד עינינו ולבלי הגרר אחרי רגשי־יאוש; הכל רואים עובדא משמחת בחיי האדם הזה: לפעמים יש גם שכר וגמול למעשי־צדיק בעלמא הדין. לא תמיד “צדיק ורע לו”. מאסאריק, על כל הויותיו, מלחמותיו, שאיפותיו, ביצוע תכניות־חייו ותגמול לישרו, למוסרו, הוא הכחשה חיה אם כי יקרת־המציאות ומעודדת להנחה הפסימית והנכונה בדרך כלל דלעיל.

כי כל חייו היו פרי מחשבה ורצון של אישיות, שלא נרתעה מעולם לאחור, בשעה שהיא נתקלה בקשיים, מכשולים, חטאת־רבים והתפרצויות־המונים; אישיות נאמנה, איתנה ומוצקת, אשר ידעה תמיד את אשר לפניה ונתגברה, מתוך כנות־נפשית, אומץ לב ובטחון עצמי, על כל המעצורים שעמדו לו בדרכה. דרכו היתה תמיד ברורה לפניו, ומתוך שאיפה לחופש, לצדק ולאמת, נתמכר להגנה אמיצה על דעותיו ללא פחד וללא היסוס. מאסאריק פעל מאז ומעולם מתוך הכרת אחריותו האנושית והלאומית; מיום עמדו על דעתו ידע והבין, כי סוף הצדק לנצח. והוא נלחם לפעמים יחידי בתוך סערת־יצרים שבתוך עמו, לפעמים יחד עם ידידיו וחברים לדעה לשאיפותיו ולעתים יחד עם בני־עמו לשם מדינתם: טשיכוסלובאקיה.

היה לו אומץ־הלב להתנגד לרצון רבים מבני אומתו, אשר היו להוטים אחרי ההוכחה, כי שתי פואימות, שנמצאו בראשית המאה התשע־עשרה, ושסוּפר בהן על חיי טשיכיה בעבר לפני מאות שנים, הן תעודות אמתיות. בני טשיכיה אלה היו מאושרים, כי בדרך זו נתגלתה לעמם מגילת־יוחסין, ששיותה ערך, משקל והוד לעבר־עמם. מתוך מסירות ואהבה למולדתם נתנו אמון בתגלית נפלאה זו וטענו, כי אין היא מזויפת. הם חשו בעובדא זו מעין תעודה של אצילות, הם לא יכלו להסכים לרעיון, כי אין יסוד לשאיפת רוחם זו. נבצר מהם להתגבר על יצרם הפאטריוטי.

אבל מאסאריק, שהיה איש האמת, לא גרס את עמדתם של הפאטריוטים הנלהבים; הוא לא אהב את מולדתו פחות מכל שאר הפרופיסורים; הוא מצא לנכון לבדוק את התעודות ולהוכח מתוך ראיה של ממש בנכונותן. אבל אחרי שעיין בחומר והשווה את המקורות, בא לכלל מסקנא, כי התעודות מזויפות. הוא לא נרתע לאחור והוא, הפאטריוט, הכריז קבל עם את העובדא המרה הזאת. הכל נלחמו בו, החרימוהו, האשימוהו בחוסר־אהבה למולדתו, אבל מאסאריק עמד על השקפתו – ולבסוף ניצח בכח האמת שבו.

והוא הדין במקרה עלילת־הדם שבארצו. יחידי נתיצב כנגד כולם בשעה שהיה סבור, כי יהודי חף מפשע נאשם ברצח ילד. והוא נלחם את מלחמת־הצדק, נלחם בכחות־המעלילים ללא פחד ומתוך הכרת־אחריות אנושית. מצפונו לא היה שקט והוא הציל את היהודי הילסנר מאשמה כבדה – ואף נתקרב לעולם היהודי והתחיל להבין לרוחו.

כי היו בו – במאסאריק – שני יסודות, שנתמזגו בקרבו מזיגה הארמונית: יסוד הסלאביות ויסוד המערב. לא לשוא נמצאת טשיכיה בין רוסיה ומערב אירופה ולא לשוא היתה שותפת לזו במלחמתו לחופש ולדת. מכאן יחסו המיוחד לטולסטוי. מאסאריק הוא איש המוסר, אבל גם איש התרבות, המשטר והסדר, הוא – אנושי, אבל הוא גם לאומי.

ומתוך היותו נאמן לעצמו ידע ברגע משבר בעולם שלא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית להחיות את מדינתו, ובזמן המלחמה היה פעיל, נלחם והשיג את מבוקשו. טשיכוסלובאקיה היתה לעובדא מדינית בזכותו ובזכות חברו בנש. עמו קם לתחיה והוא היה לנשיאו הנערץ ולאישיותו הסמלית, שהאנושות כולה מתגאה בה. כי גם בהיותו נשיא לא חדל מהיות פילוסוף, מעין מארקוס אוורליוס של זמננו…

אכן מאסאריק צדיק הוא… וטוב לו.

העתונות המצרית פרסמה ידיעה טלגראפית, כי המספר ז’ורז' דיהאמל נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.

זוהי ידיעה ספרותית, שגם ערך חברותי לה. כי דיהאמל איננו רק אחד הרומניסטים המחוננים ובעלי הסגנון הקלאסי של זמננו, הוא גם אישיות תרבותית בעלת יתרונות מוסריים ואסתיטיים, חניכת האשכולה הנאורה של צרפת השכלתנית, בעלת הטעם הטוב ותפיסת־החיים הישרה, הכנה ורוויה שווי משקל רוחני – זו, שדמותה עוצבה במשך דורות על ידי גאוני־המחשבה וההבעה, אנשי־האמונה, החותרים לקראת תיקון עולם־יה ופיתוח יפיו, זו של מונטן ורבלה, פאסקאל ודיקארט, וולטר ורוסו, רנאן ומישלה, פראנס…

לא לשוא היה דיהאמל לאחד המרצים החשובים והנלהבים כאחד של צרפת בימינו. הוא הנהו אדם בעל ידיעות אנציקלופדיות, שכל דבר תרבותי, חברותי ומוסרי איננו עלול להיות זר לרוחו האנושית. כל המתרחש בעולם מעורר את סקרנותו. הכל מעסיק אותו, הוא ער לחיי־הפרט ולחיי־הכלל, לחיי־אומתו כלחיי־האומות האחרות. לעתים קרובות יסייר את ארצות תבל: הוא ביקר ברוסיה כבארצות־הברית והוא חש בצורך המעשי לשתף את הצבור הרחב ברשמיו, במחשבותיו ולפעמים לכוונו בעצותיו ובהדרכתו בכתב ובעל פה, בהרצאות ובספרים.

אולם אין הוא משתכר ממראה־עיניו, אין הוא מתלהב יתר על המדה מהגיונותיו. הוא שומר על שכלו הישר, על שווי־משקלו, על הקצב שבדבריו; הוא נשאר לאטיני, בן ים־התיכון בכל הופעותיו הצבוריות והאישיות, ואין הוא מסיח את דעתו מבעיות־הלשון הצרפתית, רוחה, כללי־חיותה, ניביה ונעימותיה. הרצאותיו על הספרות, על המוסיקה (הוא מחלל בחליל ורגיש ליצירות מוצארט, ביטהובן; הוא איש החי בחמשת חושיו) מלאות רוח־הערצה לגאון־אומתו ועם זה רוויות הן כשרון־הערכה ובקורת חפשית ובלתי־אמצעית. דיהאמל נמנה על סוגי־היוצרים, שכל מוצא־פיהם מעורר בלב הקורא או השומע רגשות־אהדה, הדים לבביים. הוא איננו סופר בלבד; הוא אישיות כנה, ערה ועדינה, וכל גאותו על נאמנות־רוחו, על אנושיותו, על היותו אדם.

כיום הוא אחד האישים המפורסמים והמוּכרים ביותר בצרפת ובעולם כולו. יצירותיו נקראות מתוך חדוה בכל הארצות; הטיפוסים שיצר, הטיפוסים האישיים כטיפוסים הקבוציים, ידועים כמעט לכל והיו כבר לנחלת־רבים; סאלבאן, גבור רומניו “שני האנשים”, “יומן סאלבאן” היה לסמל האדם, שהנהו נטול כח־החלטה, בעל נשמה מעונה, חולה, ומסתבך מתוך חוסר־רצון והיסוסים בלתי־פוסקים בתוך סבך־החיים; ספרי דיהאמל מחיי־המלחמה, מיסורי־הלוחמים, שטפל בהם כרופא (הוא ניתח שלושת אלפים אנשי־צבא) רוויים רחמי־אנוש. יצירתו האחרונה, “הרומן־הנהר”, שארבעת כרכיה הראשונים כבר יצאו לאור, יצירה גדולה וכבירה, מספרת ומתארת תולדות משפחה, משפחת פאסקיה, שמבצבת ועולה מתוך שכבותיה העממיות של החברה וכובשת לה, שלב אחר שלב, מקום חשוב ונכבד… מכחול צייר רב־גוונים לו, ועם זה הריהו בעל עט עתיר־הניבים ואמצעי־ההבעה, הרווי הומור וריתמוס כאחד…

כי דיהאמל הוא יורשו של אנאטול פראנס בסגנונו הקלאסי, בהרצאתו הבהירה, הנאה והאצילה, ובתפיסת־החיים הנבונה, שאיננה אירונית כזו של יצר “ז’ירום קוניאר”, אבל מלאת טוב־לב היא. הוא מספר־אדריכל, שלמד הרבה מפלובר, מבאלזאק ואולי אפילו מזולא ובודאי ממונטן, ממוליר, וולטר וראסין. אולם אין הוא אמן־בנאי, שכופה על עצמו את הכרח ההתפתחות של רקמת־העלילה מתוך רצון הגיוני וקשר מהודק־קפדני ויודע הוא לשמור על הבנין הספורי, אבל עם זה הוא נוהג, מתוך כוונת־מכוון, מנהג של חרות, ומתיר לעצמו, כבספרו החדש, שיצא לאור בימים אלה, לנטות לצדדים, – דבר שמשרה על היצירה אוירה בלתי־מתוחה וחפשית.

כאמור, דיהאמל נוסע הרבה, לומד הרבה, מעשיר את רוחו מתוך מגע נפשי בלתי־פוסק עם הטבע, עם החברה ועם אישים־יחידים. עם זה הוא יונק ממקור חייו, הויותיו והוית־משפחתו. הרומאן – הנהר האחרון מזכיר בהרבה את תולדות משפחתו, שדיהאמל עצמו תאר בשיחותיו עם סופרים־חברים…

אביו היה פקיד בבית־מסחר ומטופל במשפחה גדולה. כאשר עלה על דעתו, בהיותו בן ארבעים וחמש, כי מן הראוי ללמוד את מלאכת־הרפואה, גמר אומר בנפשו להתמכר ללמודים. כשהיה לרופא ומשפחתו טפסה ועלתה בסולם־החברה, מלאו לו נ"א שנה; דיהאמל היה הבן השביעי לאביו; הוא סבל, למד והיה אף הוא לרופא; בימי המלחמה נמצא בחזית ועבד כמנתח. הוא ניתח שלושת אלפים פצועים. מני אז יצר יצירות ספרותיות, כתב ספרי־נסיעות וכל עבודה אמונתית חדשה שמשה לו אמצעי נוסף לתת בטוי לאישיותו הנאמנה, היפה ומרובת כחות־היצירה. בחדשים אלה נתמנה לעורך הירחון בעל הערך הספרותי ובעל־ההשפעה הגדול בתולדות הספרות של הדור הקודם: “מרקור דה פראנס”. כי דיהאמל הוא בעת ובעונה אחת יוצר ומבקר, בעל דמיון ובעל כח־ניתוח, מספר ואיש־המדע.

בשיחה עם אחד מחבריו אמר פעם: “כמעט כל מה שלמדתי בחיי הוא פרי עניי; סבלי הרב בשנות־עלומי עיצב את אישיותי. ואף־על־פי־כן בשעה שאני מתבונן אל בני, אל שלושת נערי, תוקפת אותי תאוה איתנה חיתית־תמימה, אבסורדית למנוע מהם כל אותם נסיונות־החיים מלאי־המכאוב, שחנכוני, נפחו בי אומץ־לב והביאוני לידי בגרות; ואירוניה מוזרה של מאורעות־חיים: כדי ללמוד משהו יש הכרח, שילדי יסבלו; דבר זה ידוע לי יפה ואף־על־פי־כן אין ביכלתי להסכין עם זאת”.

קו אנושי, אבהי, שיש בו כדי לתת דמות נאמנה לאישיותו הכנה והנאה של יוצר רב־כשרון זה.

רומן רולאן הוא מכוהני דורנו. מעולם לא עלה בידו להיות אמן גרידא; מעולם לא השכיל למזג בקרבו את המספר ואיש הרוח מזיגה מלאה והרמונית; מעולם לא יצר יצירה שלתוכה תהא יצוקה יציקה אמנותית מחשבתו החברותית האנושית. אפילו “ז’אן כריסטוף” מורכבת מיסודות של שירה ושל טראקטאטיות. בשעה שידידו של הקומפוזיטור אוליביה מעביר בפני חברו את חיי צרפת ופריז, על שדרותיה השונות, הרי התמונה הנגלית לנגד עינינו היא מעשי ידי מוראליסטן ולא מעשי ידי אמן. רולאן המשורר של הספרים הראשונים נהפך לאיש העיון, שדבריו מלאי ענין, שכן הם פרי הסתכלות מעמיקה וחרדת אישיות מוסרית גדולה; ולא לשוא הוא מוצא את דרכו בתיאור אישים גאונים וגם בה חי את גבורי המהפכה הצרפתית. הוא כנהו איש הרצון והמאמץ הרואה בחזון העתיד את טעם החיים והוא מתמלא חויות אושר למראה מרצם של יוצרי החיים והערכים החדשים. אבל בדרך כלל לא השכיל רולאן ליצור מעין סינתיזה בין רוח המוסריות ובין רוח האמנות שבו, כאילו שתיהן שוכנות בתוך אישיותו ללא כל קשר.

ואמנם עם פרוץ המלחמה העולמית נתגבר בקרבו היסוד המוסרי, רולאן היה גבורה הרוחני של האנושות. בימי־סערה והתלקחות היצרים, שמר על שווי משקלו ולא נגרר אחרי רוח המלחמה שבעולם. הוא עמד, “מעל למערכה”. הוא הכריז על הכרח בשלום בין גרמניה ובין צרפת ולא נספח לאזרחי צרפת השמאליים, שנתעלמו אז מקאנט וגיתה ואף התנכרו לערכם בתורת אנשי רוח גאוניים ועולמיים; הוא נשאר נאמן לרוח האנושית – ולו תהא היא גרמנית־אנושית. הוא ראה כמתוך חזון־זועה את אשר היה כרוך במלחמת העולם והוא עמד יחידי כנגד כולם ותבע את ההגנה על זכויות האדם.

מני אז עמד מתוך נאמנות על המשמר. הוא נלחם את מלחמת החופש, מלחמת הרוח ועם זה הכריז על אהדתו למהפכה הרוסית, הגן על עובדי הרוח ועובדי הידים, דרש איחוד כחות החרות, עמד לימין הספארטאקים, תקף את הפאשיזמים למיניהם. הוא לא יכול עוד להתמסר לאמנות מתוך התמכרות נפש שלוה בתורת אזרח העולם. הוא השמיע את קולו כנגד כל מעשה עול, שנעשה בכל מקום.

ולא עוד אלא שנלחם את מלחמת אנשי הרוח כנגד המהפכה הבולשבית עצמה. מעשי האלמות שבה עוררו את התנגדותו המרה. “האלמות איננה יכולה להיות לעולם בבחינת מעשה מצוה, שיש להתקשט בה”, כתב הוא; הוא חש בהכרח להלחם במהפכה גופא: “אם אין היא מבינה לצורך הזה בחופש, כי אם אין היא חדורה הכרה זו… הרי אין היא אלא אחת מן הצורות החדשות של הריאקציה”. רולאן לא הסכים לאותם הסופרים, שקבלו את המהפכה הרוסית מתוך רצון ונספחו אליה, על השגיאות ועל הדעות שבה. אין לזלזל בעצמת “הרוח, שיש בו משום כח הטבע, שיש לו גם חוקיו הוא”. הפרובלימה היא: – למצוא את הדרך המשותפת “שבין המהפכה הכלכלית והחברותית ובין רוח החופש”, כי “אין אני נלחם במעשה משטר אחד כדי לשמש משטר שני”. אין הוא דוגל בשם חרות היחיד והצדק כנגד המדינה למען יכנע למעללי שלטון אחר. כי כל אמצעי פעולה מעצבים את דמותו של האדם או בהתאם לריתמוס של האדם או בהתאם לריתמוס של הצדק או בהתאם לריתמוס של האלמות".

דברים כדרבונות, שנאמרו בויכוח, שנתלקח בין בארביס, חסיד הבולשביות ללא היסוס ובין רולאן, שלא היה בכחו לוותר על הנכס היקר של חופש המצפון. והאמת ניתנת להאמר: אישיות מוסרית כבירה בוקעת ועולה מבין אותם העמודים של אותו הקובץ, שבו נקבעו מאמרי רולאן בשם “חמש עשרה שנות מערכה” (1933–1919), אישיות אמיצת לב, חפשית ונאמנה, שבדורנו הנבוך – היא מזהירה בזוהר מיוחד. שכן אין לקרוא את המאמרים האלה בלא רטט: הלב מתפעם למראה מלחמתו הטראגית להשלטת סדר אנושי בעולם.

אבל דא עקא, שעם קריאת המבוא ואחר “הפאנוראמה” הארוכה, שבה מתאר רולאן את פרשת הגיונותיו, שהיא גם פרשת כל אדם אחר מבני דורנו, החרדים לגורל תרבותנו – מתחור, כי רולאן נתגייס אף הוא לתוך מחנה הלוחמים, מחוללי מעשי האלמות… “מן ההכרח הוא, כי הרוח תכנס לתוך השורה”… ומחבר “מעל למערכה” מוותר על “האילוסיה העקשנית” של חרות הרוח, שהוציא מלבו הברות אנושיות הקורעות לב… לעת זקנה הפך רולאן – מתוך יאוש ולאחר שמלא תפקיד מתווך בין גאנדהי והמערב, נתלהב לרעיון של “אי התנגדות” ונלחם במעשי האלמות של המהפכה הבולשבית – לאיש מפלגה, למעין בולשביק הפונה עורף לכל עברו… לא לשוא מסתיימת יצירתו האחרונה “הנפש הקסומה” באפותיאוז של רוסיה הסוביטית. בספרים האחרונים של רומאן זה ניטל טעמה האמנותי וערפל כבד מכסה את חללה. אבל כבר חשים בה אנה נוטה רוחו של רולאן…

בהגיעו לסוף סקירתו ב"פאנוראמה" שלו על מהלך רעיונותיו, מזכיר יוצר ז’ן כריסטוף אותו מחזה הקסם שבדראמה השקספירית, “קליאופטרה”, “בערב אותו הלילה שבו יחתך גורל העולם ושבו שומעים בתוך האפלה, מעל למחנה אנטואן, מוסיקה מסתורית, חלילים וזמרה… זוהי הלויתו בלתי הנראית של דיאוניסוס, אלה הם אלילי העולם הישן: “האנושיות” “רוח החופש” הבורחים מן המחנה… הם עברו למשטר החדש” כותב רולאן…

בסיום זה הוא אומר להתנחם ולנחם את האחרים… אבל מה עמוקה ותהומית היא הטראגדיה של איש הרוח, המקריב על מזבח המהפכה את עיקרי הרוח והחופש, המוותר על מצפונו ונספח כמגויס לצבא המפלגתיים.

א.

מראשית בואו לבשה אישיותו צורה של אגדה והזהירה בתוכנו בדמות המאירה של גבור לאומי. קריאתו לחיי כבוד ולפתרון שאלת היהודים על ידי יצירת מדינה עברית יחד עם בטויו החדש, האיתן ומלא הכרה עצמית, הלהיבו את הדמיון והפיחו רוח חיים בעם ואמונה בכחות עצמו. לעם רצוץ ונרדף ניתן לפתע העוז להרים את ראשו ולשאת את עיניו לשאיפות דרור ולרעיונות של שחרור הפרט והלאום.

דמות זו, העממית והאנושית, בת האגדה הקוסמת, דומה, תשאר חרותה לעולמים בלב העם ותוסיף אומץ ועצמה לתנועה, שהוא חוללה. האישיות הכבירה והנאצלה, המשעשעת את הדמיון בתפארתה ומחזקת את הלב בגבורתה המוסרית, תהא משמשת תמיד מלאך־מגן לתנועה בכל גלגוליה – ודמותו זו לא תעזבנו גם לאחר קריאה בספר זה היקר, שבו רשם הרצל יום־יום את דבר לידתה של התנועה הציונית. הדמות, פרי חזון העם, אינה דמיון בלבד; זוהי אותה הדמות החוזה והמעפילה, הנבואית ורווית רוח־עוז ויכולת־הגשמה, העצבה־הטראגית כאחת המצהירה ועולה מבין שורות יומניו; וכמו בימים ההם, ימי יצירת ההסתדרות הלאומית־המדינית, כן גם עתה, בשעה שאנו קוראים את פרטי הרהוריו ומעשיו בספר זכרונותיו, ניצב לפנינו חי אך הוא, המשורר בחסד עליון, בהשראת רוחו האיתנה ובכשרון המעשה – האישית המוסרית, הטהורה והזכה.

כח־מניע ראשון היה רגש הכבוד שקנן בחביון נפשו; הגאוה, האנטישמיות, השפלת כבוד היהודים, הדריכו את מנוחתו מיום עמדו על דעתו. ומשהחל מהרהר בפתרון שאלת היהודים, לא נרתע בפני כל האמצעים, שבכחם להשיב את הכבוד לעמו.

ומכאן קו מיוחד לאפיו של הרצל ולרוחו: עובדה אחת, משונה ומפתיעה, שאין לעמוד עליה מבלי שתעבור אותנו סחרחורת, מסופרת עם פתיחת ספר־הימים; ועובדה זו אמנם יש בה כדי להראות לנו עד־מה היה הרצל רחוק מחיי היהודים בטרם יתיצב על דרכו הנכונה. – ואולם מאידך גיסא היא מורה אותנו על תכונות־אישיותו לבקש פתרון קיצוני ומוחלט לפרובלימות המעסיקות אותו ועל העזתו לחשוב מיד על דרכי הוצאתן לפועל.

והעובדה היא זאת, כשראה הרצל, שאין מוצא לצרת היהודים ולאנטשמיות, גמר אומר בנפשו לחולל תנועה כבירה בין היהודים, שיעברו באופן חפשי וגאה אל הנצרות… וכך נאמר בספר־הימים: "בעצם זהרי־יום, ביום ראשון בשעה שתים־עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים – לא בבושת פנים כמו שעשו יחידים עד אז, כי אם מתוך תנועת גאוה: – ומה שהמנהיגים ישארו ביהדותם… זה ירים את כל הענין וישית לו “קו של גלוי־לב גדול”… המרה פשוטה, תמימה וגאה – היינו: פתרון קיצוני, מוחלט ומכובד. לכאורה תכנית מדהימה, אולם ככל אשר נגולה פרשת חויותיו, מחשבותיו וחפושי־רעיונותיו, כן נעשית הצעת התבוללות וגויות זו מובנת יותר. זו היתה סערת־רוח כבירה, התחלתו של פרוצס טראגי, שהתחולל בלבו עדי היותו בָשֵל ומוכשר לקלוט ולמצוא את הפתרון ההיסטורי היחידי לשאלת היהודים: הפתרון המדיני־החברותי.

ב.

מבט נשר לו, עין מדינאי־משורר, שנחן במתת־יה להשיג ולהקיף באורח אינטואיטיבי את שאלת היהדות ומצבה בעולם. בקפיצה נחשונית הוא עובר על פני הנעשה מסביב לו וחותר לקראת החוף הרחוק – המדינה היהודית ויצירת המסגרת למדינה זו. ואידיאה פשוטה זו, כשהיא באה לידי בטוי על־ידי הפאתוס הכביר של אדם המאמין בכחותיו ובדרכיו, תדהים ותקסים בבת אחת בתומה הגאוני ובעיקר במעופה האיתן. בעצמת חנו לקח את לב כל אלה, שקרא לפניהם את תכניתו ובאמונתו קשר אותם בקרבם אליו. אפס בהתרחקו מעליהם, ובהנטל מהם השפעתו הכובשת, חזרו ושקעו בחיי יום־יום ויתנערו מכבלי השפעתו והיו למתנגדיו, ואף גם הביטו עליו כעל איש־הרוח המשוגע, הנלהב והמסוכן. להעפיל עמו אל הר־ההר של האידיאה שלו, לא העיז אף אחד.

מה כביר הרושם בקראנו את רשימותיו ואת מכתביו! גאוה של אציל־רוח עברי, שלא ראינו כמותו עוד בחיינו מהלכת בינות לדפי היומנים כך מדבר רק בחיר־אלוהים, שהופקד מטעם ההשגחה הלאומית לגואל לעמו. כל הדרכים הקודמים לפתרון שאלת היהודים היו נעדרים מעוף לאומי־היסטורי; מצומצמים היו ועל־כן לא הצליחו, אבל הרצה מרצה לפני הברון הירש: “ראשית כל פוסל אני את יסוד הצדקה כיסוד שוא מעיקרו. אדוני מגדל פושטי־יד. אופיני הוא, שבשום אומה ולשון לא רבו כל כך מעשה צדקה ומספר פושטי־יד כמו אצל היהודים. בולט הדבר שיש קשר בין שני החזיונות האלה, הצדקה מקלקלת את אפיו של העם”; במלים אחרות: הדרך הנכונה היא יצירת עם בעל מבנה כלכלי־תרבותי בריא במסגרת מדינית והרמת כבודו בעיניו ובעיני עמים אחרים; שאר האמצעים לטובת היהודים אינם בלתי־אם ארעיים ולא יקומו ולא יעשו פרי, ולאט־לאט, ובצעדי־בטחון, הוא צועד לקראת אותה הדרך היחידה, המדינית־ההיסטורית: שבה תלוי פתרון שאלת היהודים בימינו “אולי לא מיותר להדגיש כאן (במכתבו להירש), שכל מה שאני עושה איני עושה אלא בתור מדינאי; אין אני איש העסקים ולעולם לא אחפוץ להיות איש העסקים” – ואנו מוסיפים בשעת קריאה: לא איש עסקים, כי אם מבשר־גאון הוא הרצל, שהוטל עליו לממש חזון־דורות של עם.

ג.

ומני אז לא ידע שלוה בנפשו. המפעל והאיש, הציונות והרצל, מתאחדים ומתמזגים מאז מזיגה הרמונית ומתהוים ליצירה פלאית ואיתנה אחת. לאחר פרסמו את ספרו על “מדינת היהודים”, הריהו קושר קשרים עם יהודים בעלי השפעה בגרמניה, אוסטריה, צרפת ואנגליה ונתקל במעצורים קשים שבחוסר־רצון, שויון נפש, אי־הבנה ופחד בפני אידיאה חדשה. שכן אותה האידיאה עלולה לזעזע את הביצה, שבה שובעים הם שנים על שנים; אבל מכשולים אלה רק מלהיבים את דמיונו, מחסנים את כח־רצונו ומחשלים את רוחו. ורק לבסוף הוא בא לכלל החלטה זו, כי עליו, ורק עליו, הוטלה התעודה רבת־האחריות לקרום עור ובשר על רעיון התחיה.

בכל נימי־נפשו הוא מרגיש, שאין הוא בעל אוטופיה גרידא, הבא ליצור ולרקום אגדת־שוא על חיים חדשים, על משטר חברותי חדש, ולשעשע על ידה את דמיונם של בני אדם (ואף־על־פי שאין הוא שוכח לחשוב על כל המתרחש בנפשו גם כעל חומר לרומאן…). תכניתו מעשית וניתנת להגשמה, ומשום כך נולדה בו ההכרה הממלאה את לבו, כי הצעתו – עץ חיים הוא, הטעון טפול וטפוח בלתי־פוסק ומסירות ללא גבול של שליחי־מצוה.

בכל חום־לבו ונפשו הסוערת הוא מתמסר למפעל הלאומי. הוא יודע, כי רק בכח התמכרות זו, הגוזלת את כל מנוחתו של האדם, יעלה בידו של מנהיג לחולל את הפלא וליצור נכסי־עם חדשים. הרעיון הציוני, שתקף עליו, דובב את לבו, עשהו לא רק להוזה וחוזה, כי אם גם איש מדיני וחברותי, המבקש להוציא לפועל את חזון לבו. “אני מעבד את הרעיון. לא. הרעיון מעבד אותי”. הוא, “למעלה מן האהבה העצמית”; הוא רשם אמנם, כי נוצר לגדולות. אבל מיד הוא מתקן, כי נוצר למעשים גדולים.

ד.

משורר־חוזה הוא, המאמין ברצון האדם, ברוחו וברוח הקבוץ האנושי – והשכינה שורה בכל מעשיו, מאחר שהוא בטוח, כי מאורעות רבי־ערך ומעללים חשובים לא יתחוללו בעולם בלא זיקה של רוח שירה. האידיאה היא המנוף לכל פעולה, לכל יצירה אמתית, ואף יצירת אומה היא קודם כל פרי חזון… “האמן לי, אדוני, את הפוליטיקה של עם שלם – ביחוד אם הוא מפוזר בכל העולם – אפשר לעשות רק באותם הגורמים אשר לא ימדו ולא ישָׁקלו, ושמרחפים באויר מלמעלה. היודע מר, ממה נתהותה מלכות אשכנז? מן חלומות. שירים, הזיות ופסים שחורים־אדומים־צהובים ובזמן קצר. ביסמרק רק הניע את האילן אשר שתלוהו אנשי־הדמיון”.

בשורות אלו ניתנת כל תכונת־נפשו. באמונתו זו צפון עוזו הנשגב של גבור לאומי, גדול המחשבה והדמיון ורב־העלילה, וממנה שאב את ההעזתו המתמיהה לפנות אל וילהלם קיסר ולשולטן ולקשור קשרים עם שרים, נסיכים ומלכים.

מכל מעשיו וצעדיו על שדה פעולתו הדיונית בוקעת ועולה אישיות גאונית ומלבבת ביחסה העמוק ומלא האהבה לכל צלם אדם, ואף אם ישגה – תהא טעותו טעות גאון, כגון הצעתו המשונה והקיצונית, כי היהודים ישתמדו חגיגית ובגאוה, או הצעתו ליסד מדינה עברית, באוגנדה. אות הוא, כי אף הגאון, כשיבוא מעולם זר, יפעל לפעמים בהתאם להרגשותיו ומחשבותיו הפנימיות־ההגיוניות ובנגוד לכוונם האוביקטיבי של המאורעות החיצוניים, שעדיין לא עלה בידו להבין למהלכם… לא יחוש בסתירה שיש לפרקים בין דרכו שלו לדרך נושא הרהוריו, ועל כן יש וגם תתרקם במוחו הצעה, שאין תכנה סינתיטי במדה הראויה, כלומר, שאין התכנית פרי־הגיון־לבו של המנהיג הבא במזיגה מלאה עם ההתפתחות ההיסטורית־הלאומית של אומתו. אי־התאמה זו הביאה גם מחולל תנועה עממית כהרצל לידי כשלון או לידי אי־הבנה מוזרה, דוגמת אותו המקרה שקרה בשאלת הלשונות: בכל מעופו ותפיסתו הגאונית לא תאר לעצמו את הדבר הפשוט, כי לשון העברים במדינת העברים אינה יכולה להיות בלתי־אם שפת העברים…

ועל אף השגיאות הגדולות האלה, המבליטות את הקוים האנושיים שבו, גדול היה הרצל במחשבותיו, בהרגשותיו. בשאיפותיו ובמעשיו. ואם כיום נעשתה התנועה הציונית לתנועה עולמית; אם ניתנה הכרזת בלפור לעברים, אם לעינינו הולכת ומתגשמת הציונות, בעמק ובהר, ביסורים, בקשיים, אבל בכח ובנאמנות, הרי כל אלה באו לנו בזכות הגבור הלאומי, מחולל הציונות המדינית. עתים יש שביומנו מהלכת העצבת – מצב־רוח של תוגה מיוחדת מהולה במשהו ערב ונעים, שלווה את הרצל בכל צעדיו. אז ידמה, כי שעור קומתו המתמיה בגבהו כאילו יונמך במעט, ואנו מרגישים בחמימות מיוחדת ובקרבת־רוח לאנוש, לחבר…

“ספר הימים” ספר אנושי הוא, שערך עולמי־כללי לו – ספר שירה אפי של גבור אומתנו, שבו מפכים, כמעין מים זכים, חיי יהודי גדול. הרקתו לכלי עברי יוצרת את האטמוספירה היחידה, שתהא מתאימה לקליטת האידיאות, הרגשות והשאיפות לעלילות, שתססו בלב מחולל התנועה הציונית המדינית על הקרקע המוצק של הלאום. לשון התרגום נוחה, קלה ושוטפת. ראוי הספר שימצא בכל בית עברי.

א.

אחד אחד נעלמים והולכים מעל אופקי־חיינו גדולי־הדור, מגשימי־התחיה הלאומית ואנשי המופת שבה; אחד אחד מסתלקים והולכים מעמנו האישים־הגבורים – גבורי הרוח וגבורי־הרצון, ששמשו כל ימי חייהם סמל לכמיהת האומה לשנוי־ערכין בהויתנו. עתה בא תורו של הנדיב; אף הוא שבק חיים לכל חי. בן פ"ט היה במותו; ישיש היה, נטול־כח ושבע־ימים ורוגז. היהדות באשר היא דוויה היתה, מוכית ונעלבה עלבונות מרים; אויבים קמו עליה ואמרו להכריתה מעל העולם, היהדות הגרמנית, שממנה מוצא משפחתו ומוצאו, ירדה מגדלותה וכיום היא נרדפת עד חרמה. יהודיה הם בבחינת צוענים ללא מולדת, ללא זכויות; מושליה שכחו להם את חסד נעוריהם, היותם מפרסמים את שם אשכנז בעולם בעבודתם המדעית והספרותית, כח־כשרונם התעשיתי והמסחרי; תורת האימציפציה פשטה את הרגל. הבארון, היהודי הגדול, ראה את התפרצות היצרים השפלים, את התחזקות רגשות הנגד־שמיים – ולבו נשבר בו; הוא שש לעזרת אחיו.

אולם נחמה גדולה היתה לו: ארץ־ישראל, שעוררה בלבו התלהבות משיחית וחוללה במעמקי נפשו את דבר הפלא של הכרת־הצורך בהתישבות יהודית על אדמת־מולדתו, משמשת כיום מקלט ליהודי העולם כולו; התחיה לובשת והולכת צורה מעשית: תקופת ההגשמה איננה מבישת את תקופת־החזון: תקופת ראשוני־המעשים, על כשלונותיה המרובים והמרים, על מאמצי־ההעפלה של ראשוני מגשימיה, שעוררה ספקות ומרירות בלב רבים, הכשירה את הקרקע לצמיחת העליה הגדולה והתישבות ההמונים. כיום נקל לסקור סקירה הסטורית אחורנית ולהעריך הערכה נכונה וכנה את צעדי־הראשונים, חלוצי ההגשמה הציונית; את אנשי “הבילו”, את מיסדי המושבות הישנות… בלעדי אלה אין להבין להתפתחותה של הציונות ולמתהווה והולך בימינו אלה… היתה זו חוליה ראשונה בשרשרת־המעשים של מפעלי־האומה ההיסטורי.

הבארון אדמונד היה אחת מן החוליות ההכרחיות שבשרשרת זו. בלעדיו היתה כל תנועת התחיה לובשת צורה אחרת והולכת אולי בכוון־מעשים אחר. הוא הגשים את שאיפות רגשות חובבי־ציון ובנדיבות רוחו הגדולה ביצע את תכניתם והרגיש אותן ההרגשות שפרפרו בלב המוני־ישראל במזרח אירופה, שנתגבשו ביסוד תנועת חובבי־ציון ומצאו להן מוצא בלב איש־המערב – אותו הבארון היהודי הדגול מרבבה שחי את חיי אומתו, נתייסר ביסוריה ולבו היה רווי תקוותיה לשיבת ציון. אדם זה היה לאחד ממנהיגי דורו, וביצע למחצה את תכנית־אחיו, ששאפו להתערות בקרקע המולדת הישנה. אנשי מופת מסוגו של רוטשילד משמשים לנו אספקלריות, אשר בעדן אנו רואים את תסיסת התקופה החולפת, את חויותיה ומגמתה. ולפיכך היו בימי כל חייו עיני כל יהודי הגולה נשואות תמיד אליו בשעת צרה כבשעת שמחה. ההמונים הרגישו, כי שם במרחקים – בפאריס המפוארה – יושב יהודי גדול ונאמן, הכואב את כאב־עמו ושהיכולת בידו לבוא לעזרו, להציל את כבודו ולסייע לו ברצונו לשנות את ערכי־חייו…

ב.

וההמונים לא טען בחושם הבריא. אדמונד רוטשילד היה להם לפה – היה למנהיג, שאיננו משמיע קול ועושה את מעשיו בסתר, בכח השפעתו הכבירה על מדינות ואישים. בתוקף מצבו נבצר ממנו לפעול בצורה עממית ומכאן גם מבוכתו למראה התפתחותה של התנועה הציונית, עם התעלותו המשיחית של חוזה ומיסדה, ברוך האלהים: הרצל. אבל הכל חשו כי בחיי היהדות, ברצונו להכות שרשים בארץ מולדתנו, שפעם בלב האומה, היה רוטשילד בימים ההם בבחינת מלך ללא כתר, מלך שעטרתו באה לו בעקב אמונתו הגדולה בעתידה של אומתו, נאמנותו העקבית למסרתה ועברה, בטחונו האיתן בשיבת עמו לארצו ועצמת התמדתו המעורר הערצה בעבודת ההתישבות. כי מאז ומעולם קמו לנו בימי גלותנו הארוכים שרים יהודים, שבכח השפעתם ומסירותם לגורל עמנו, הקלו על סבל בניו, הצילום משיני אויבים והסירו מעליהם רוע־גזירות. בדור הקודם היו הירש ומונטיפיורה, שכל מגמת־לבם היתה להרים את העם משפל מדרגתו, לשנות את דרכי־חייו, להכניס מקורות מחיה חדשים אל תוך הויתו – מקורות של עבודה – ולתת לו השכלה מערבית, להוציאו מחומות הגיטו ולהשיג זכויות אזרחיות: לפנים עשירי ישראל אלה לכבוד אומתנו בדאגתם וחרדתם להמונינו, בנדיבות־לבם הכבירה, שמעטים כמוהם בין בעלי־ההון שלא מבני־ברית. שרים ועשירים אלה האירו את חשכת הגולה, במקום שנארגו סביב דמותם אגדות מקסימות. ההמונים התגאו ביפי רוחם, ביושר־נפשם ואף חשו עצמם מתעלים עם התעלותם הם.

אדמונד רוטשילד הנהו יורשם הנאמן של השרים האלה. הוא הלך בעקבותיהם, עזר להמוני העם, יסד מוסדות־חסד: תמך בהם בכל שטחי־החיים, השפיע על מדינאים לשם הטבת מצב אחיו.

אולם הוא הנהו השר היחידי, שזכה לשם “הנדיב”, “הנדיב הידוע”. הוא נעשה – הוא עצמו – לאגדה חיה בחיי האומה. אישיותו הנאצלה, רווית הרגשות־חבה עמוקה לציון, המזועזעת עד למעמקי הנפש מעצמת רעיון התחיה והיוקדת כיקוד אש־קדושים בעצמיו, לבשה, בעיני רוחו של העם, דמות גבור לאומי והפכה למיתוס חי. הציונות המעשית, ציונות־ההתישבות, נסתמלה באדם, ביהודי הזה. תנועת חבת־ציון נתגלמה בו מבחינת יכולתו הכספית הכבירה, גודל רוח־נדיבותו ואהבתו לארץ אבותיו. אליו נשאו את עיניהם פינסקר, הרב מוהליבר ויבדל לחיים, אוסישקין, בשעה שגמרו אומר לגשת למעשים בארץ.

ג.

הוא הנהו “הנדיב”, כי על כן חש תחושה אינסטינקטיבית, כי אין למצוא פתרון כלשהו לצרת היהודים אלא בהתישבות בארץ־אבותינו, בהקמת מעמד־אכרים, שיעבוד את אדמתה ויחיה מתנובתה. הבארון הירש חלם על שנוי־ערכין בחיי אומתו ופנה לדרום אמריקה; הוא לא הבין לכחה הרוחני של שיבת־ציון, לאותה האוירה של ארץ־ישראל שמחכימה וירתע מפני הקשיים המדיניים והאקלימיים, שבהם עלול היה להתקל. הוא לא היה חדור רוח־אהבה קנאית ויוקדת לארץ ויגמור אומר בלבו להציל את גוף האומה, מבלי לקחת בחשבון את הגעגועים לארץ־מולדתנו.

“הנדיב” חש בעצמותיו את היהדות תחושה ראשונית; ואף את ארץ־ישראל חש כאחד מיסודות חיי אומתו. ועל־כן התמכר להחיאתה היהודית התמכרות נפשית־מוחלטת. הוא הקריב קרבנות ויצר את אשר יצר בדם־לבו. רבו כמו רבו שגיאותיו ושגיאות מבצעי תכניתו. ראשית עבודתו היתה רוויה רוח פילאנטרופית. אולם זה כחה של הארץ, שהיא שוותה למפעלו של הבארון, עוד בראשית צעדיה, הוד וערך של סמל לאומי. היא העלתה גם את מחולל ההתישבות, העמיקה בו את ההכרה בחשיבותה ההיסטורית והטילה עליו תעודה לאומית.

המפעל גידל את האיש, נתן טעם לחייו, חישל את אפיו ועורר בו כחות־יצירה, כי על כן היה כל ימיו שרוי בספירה עילאית של תיקון נשמת אחיו ויצירת יהודי חדש על אדמת עברנו. בכל רמ"ח אבריו חש תחושה ציונית, אותה התחושה הראשונית, שבלעדיה אין מקום לציונות נאמנה: – אותה התחושה המיוחדת והאיתנה, שבכחה נוצר העברי החדש, המעורה בקרקע המולדת בכל רמ"ח אבריו. כי בחביון־נפשו קנן רצון־האומה לשנות את ערכי־חייו של היהודי ולהעמידו בתנאים היחידים, שבהם עשוי הוא לגדול גידול טבעי ובריא: בארץ־ישראל.

בתחושתו זו צפון סוד גדולתו של “הנדיב”; הוא הבין, כי קודם לכל יש לדאוג לקרקע, שאל תוכה יש לשלוח את שרשי האומה למען יצמיחו אילנות נאים, ובדבר זה עסק וטפל כל חייו. למעלה מחמשים שנה השקיע את הונו ואונו בפיתוח ארצנו, ואף־על־פי־כן נשאר ער ורענן: רעיון התחיה הפיח בו רוח חיים בלתי־פוסק, כה קשור היה בכל נימי נפשו אליה… אותו רעיון היה לחלק מהויתו. עם התפתחות החיים העבריים – גדל ונתחזק הרעיון בלבו, עם ראשוני הקשיים שבהם נתקל – נתחשל בו גם רצון המעשים… ובימיו האחרונים זכה לראות במו עיניו את המשך פעלו, את דבר הגשמת “הבית הלאומי”…

ד.

“האנשים, אומר אימרסון, שהיו נושאי התכונות האלה (תכונות הרוח) ואשר זכו להן פעם במדה יתרה ופעם במדה מועטה, מסתלקים מן העולם. אבל תכונותיו וסגולת רוחו של כל אחד מהם מתקיימות ונאצלות על אדם אחר”.

סגולות אלו – האמת ניתנת להאמר – נתקיימו ונתגשמו, מתקיימות ומתגשמות בצורה ובדרך אחרות ובטיפוסי אישים אחרים…

זה גורל החיים. אולם מבחינה הסטורית בודאי, שפעולות כל אנשי המופת תתלכדנה, תתגבשנה והיו, במשך הדורות, למפעלה החי של האומה הקמה לתחיה.

כי מחומר אנושי אחד קורצו כל אנשי המעלה שבמעשה הציוני – מחומר הרצון ושאיפות הדורות לגאולה.

אדמונד רוטשילד, השר היהודי, גואל אדמת ישראל – שמו יזהיר בזוהר רקיע התכלת שעל פני ארצנו לעולמים.

לאוסישקין מלאו עתה שבעים שנה – וזה לו חמשים שנה שהוא עובד את עבודת עמו בלא הפסק ומתוך זהירות ועקשנות שאינה יודעת לאות ואינה נרתעת בפני כל מכשול.

נאמנותו זו היתה לסמל בתנועה הציונית; מימיו לא עבד אלוהים אחרים זולתי אלהי־אומתו; רעיון התחיה הלאומית בכל היקפה ומכל בחינותיה נפח בו מראשית־חייו, בעודו נער, תלמיד הגימנסיה, רוח עבודה ויצירה, חשל את אופיו האיתן והישר והעמידו בשורת עסקניה החשובים של התנועה הציונית. השאיפה לציון העמיקה בו את הכרת ההכרח והאפשרות של תקומת עמנו על אדמת מולדתו העתיקה־החדשה.

אוסישקין היה חובב־ציון בנעוריו, הרצלאי בשנות בגרותו, אולם מעולם לא נגרר אחרי הנחות וקריאות ריקות מתוכן. אף בתקופת יסוד הסתדרותנו הלאומית ועבודתו המדינית בין־הלאומית של המנהיג ברוך־עליון, לא הסיח אוסישקין את דעתו מן הצורך בפעולות מעשיות, ברכישת קרקעות ובישוב חקלאים יהודים, בפתיחת בתי־ספר, במנוי מורים ובדאגה לתחית הלשון העברית. הוא יצר את המושג “ציוניות מעשית” – מושג שנשאר נאמן לו כל ימי חייו. אך כשם שמעופו הגאוני של הרצל לא השכיח מלב אוסישקין את העבודה המעשית, כי מעולם לא בז לקטנות – כן לא הביאתו שאיפתו למעשי יום־יום לנקיטת עמדה בלתי־מדינית בתנועה הציונית. הוא הנהו ציוני מדיני וציוני מעשי כאחד. אין, לדעתו, דרך אחרת לתחית עמנו בלתי־אם דרך זו של יצירת מסגרת מדינית, שבה תנתן לעמנו היכולת לחיות את חייו העצמיים מבלי הכפף לתנאי־חיים זרים כבגולה.

הוא ציוני סינתיטי ואין הוא מתעלם מן הצורך בציונות תרבותית ומן ההכרח בפיתוח החנוך העברי; הוא נאמן לציונות, הוא חי בה בכל נימי נשמתו – ומכאן כח השפעתו הכביר על התנועה כולה. הוא הטביע את חותמו על כמה וכמה יצירות ישוביות וציוניות.

בנוהג שבעולם הולך כל רעיון ומטשטש, ברבות השנים, בלבב נושאיה. כל אישיות העובדת עבודה לאומית נבצר ממנה שלא להשתעבד לאותה אבטומאטיות, לאותו הרגל ושגרה, שמלווים אותה בכל מחשבותיה ומעשיה. ברבות השנים ניטלת ממנה הרעננות. כוח האמונה תש. רק יחידי סגולה זוכים לכך, שהרעיון ילך ויתעמק בנפשם, יגביר את אמונתם, ירענן את מחשבתם ויחזק את כח רצונם. אוסישקין ידע לשמור על אמונת־נעוריו. זוהי אחת מתכונותיו המצוינות ביותר.

ואף זאת. אין אוסישקין חריף המוח, דיפלומאט דק־הרגש והנואנסים. ישר דרך הוא; כולו אומר כובד־ראש. אין הוא מחוכם ומפולפל; אין הוא מתאמר לנהל מדיניות לאומית, דוגמת צירי המעצמות הגדולות; הוא מאמין בזכות־עמו על ארץ־אבותיו, והוא אומר ועושה את אשר הוא חושב לנכון, מבלי נטות ימינה ושמאלה. גם בתכונתו זו צפון סוד כוחו והשפעתו.

אוסישקין מביע את רגשותיו, מחשבותיו ושאיפותיו של היהודי הבינוני, של אותו “בעל־הבית היהודי”, במשמעו הטוב, שידע לשמור על קניני האומה אף ברגעים המרים ביותר לחייה ולהענות לכל תביעה לשם הצלתה והצלת תעודתה ועתידה, – אותו בעל הבית האוהב תורה ומעשים טובים.

יש בו אינסטינקט לאומי חזק, מעין שרשיות איתנה ובלתי־שכיחה בתוכנו, שעושים אותו מבורך בהרמוניה נפשית, ללא קרעי־נפש.

אוסישקין מחונן ביכולת ובפאתוס. מתוך הכרה עמוקה בצדקת בני עמו, עולה בידו להלביש את שאיפותיהם דמות של ממש. על כן רב האמון בו: בישרו, בכשרונו ליצור, בנאמנותו. לכן גדולה השפעת נאומיו על הקהל הרחב. הוא יודע לרתק את שומעיו – לא בטהרת הלשון וביפי מבטאה, כי אם בעצמת האמת שבדבריו ובהברה המיוחדת הפורצת ממעמקי לבו בכוח אמונתו הגדולה.

הוא נאמן לרעיון ולמפעל. וכשפרש מן ההנהלה הרשמית, התיצב בראש הקרן הקיימת, והגביר את פעולותיה המעשיות והגדיל את רכושנו הקרקעי עשרת מונים. הוא התמכר לעבודה המעשית ועשה בה גדולות.

בן ע' כבן כ' הריהו פועל ויוצר – בכוח אמונתו הגדולה ובפשטות העממית שבאופיו.

א.

ליעקב רבינוביץ מלאו ששים שנה ובפינות רבות שבישוב, בעתונות כבאספות אגודות שונות, מנסים להעריך את אישיותו המגוונת, המלבבת והאנציקלופדית ואת פעלו הישובי־הציוני.

מר יעקב רבינוביץ הוא אחד האישים המעטים, שעצבו את דמותו הרוחנית והחברותית של הישוב. הוא נמנה על אנשי העליה השניה. הוא לווה את תנועת ההגשמה הציונית, את חלוצי החקלאות העובדת והתחיה הלשונית והתרבותית בחום־לבו, רוחב־מבטו ושיח־שיגו המעודד, הער, הרענן והמעורר למחשבה אנושית, להרגשה לאומית, מעמיקה ונאמנה ולשנוי ערכין בחיי היחיד היהודי. הוא חי את חיי הישוב בכל התלבטויותיו, כאב את כאביו ושמח על נצחונותיו. כיבוש העבודה, ההתישבות הלאומית העובדת, חיי הכפר היהודי והתחבטויותיו הלשוניות והספרותיות העסיקו מאז את רוחו והדריכו את מנוחתו. מעל עמודי “הפועל הצעיר” כמעל הבמה, בכתב ובעל פה, הוא זכה לתת ביטוי, יחד עם ברנר, בקלות וחן של איש שיחה בלתי־אמצעי, שדברו נובע מלבו כמתוך מעין בלתי אכזב, – למאמצי הדור, להרהוריו לספקותיו ולהעפלתו. אין לתאר את פרשת העליה השניה בלא תיאור דמותו השוקקת, הרוננת ומלאת ההגיונות של יעקב רבינוביץ, תושב פתח־תקוה, ידי האכרים הלאומיים וחברם של אנשי דגניה.

יעקב רבינוביץ הוא חניך המאה התשע־עשרה, דור החקירה המעמיקה והנועזה, השאיפות הרוחניות האיתנות בשדה החיים כבעולם האידיאות. חיי היחיד כחיי הצבור, חיי האומות בחיי העולם אינם זרים לרוחו. תכלית החיים, תהליך המחשבה האנושית והתלבטויותיו של האדם אינן נותנות מנוח לנפשו; הוא הנהו אנוש בכל רמ"ח אבריו ולפיכך אין דבר אנושי בעולם שיתנכר אליו; הוא מלא ערנות רוחנית; לבו פועם בחזקה לקראת כל המתרחש ומתחולל בעולם. הוא רווי סקרנות שכלית. אין הוא שוקד על שמריו כרבים מבין חברי הסופרים המפתיעים אותך לעתים בקפאון רוחם, בחוסר הערנות, החיוניות ואפילו הרגישות שבהם.

כי יעקב רבינוביץ מהלך בטוחות עלי אדמות ואין לתמוה על נטיתו לציונות מעשית במשך עשרות בשנים. בשדה התרבות כבשדה המעשה לא היה מעולם בבחינת תלוש. הוא הטיף להגיון, לאותו ההגיון שאיננו מחריב את העולם ואיננו מגיע “עד האבסורדוס שלו”. הוא שואף לנורמאליות ומכאן עמדתו הרוחנית בעלת שווי המשקל ועמדתו הציונית המוצקת והמציאותית. “האדם הנורמלי שבי” כותב הוא לרגל האלוצינאציה בימי ילדותו, הגן על עצמו בעוד מועד וגרש את האי־נורמאלי שבי".

שכן הוא רואה את המציאות בעינים פקוחות ומכיר את האנוש, על כל תכונותיו, כטובות וכרעות, ומודה עם זה באידיאליזם הפילוסופי, ברוח ובשאיפות היפות של האדם. מציאות זו הרחיקתו מאותו סוג האנשים, שבתוכם פעל והגה את הגיונותיו; כיום הוא כאילו משתתף בחוגים אחרים. אחד המגויסים, בעל רוח מנשבית, ר"ל רוח־הכנעה לכל והתפשרות עם הכל מתוך מתן נימוקים אידיאולוגיים, שיש בהם לתרץ כל קושיה, מתפלא בעתון אחד על שיעקב רבינוביץ כותב בעתונות “השבעים והשאננים”; אין הוא גורס, כי סופר זה שייך לחוג זה, אפילו כיום, ולא עולה על דעתו של אותו עתונאי, כי התנועה העובדת כולה – פרצופה נשתנה ומהותה פשטה את צורתה הקודמת, כי נדודיו של יעקב רבינוביץ מעידים על מהפכה, שנתהוותה בכל תנועת העבודה, – מהפכה בהויתה.

יעקב רבינוביץ הוא בכל הויתו אישיות הרוויה חרות־רוח; כשרון לו לראות את אשר מסביבו ראיה כנה, בלתי־משוחדת ואמיצה; הוא חש בדופק היצירה הלאומית בכל ענפיה; לבטי־היחיד כלבטי־הצבור יקרים לנפשו – נפש סופר עברי העומד על משמר הנאמנות הציוניות והעברית זה עשרות בשנים. ההתישבות בעמק הירדן כבעמק יזרעאל איננה יכולה שלא לעורר חדוה בלבו. יעקב רבינוביץ נמנה על משוררי העבודה המעשית; הוא קרוב קרבת־נפש למשקי־העובדים; התלבטויותיהם, כשלונותיהם ונצחונותיהם, סוד כוח־יצירתם ידוע לו יפה; הוא הסתכל בעבודת חקלאינו, התעמק בבעיותיהם, נלחם את מלחמתם וחי את חייהם.

והנה דבר היותו נמנה על סופרי העתונות האחרת בודאי שיש בו כדי לעורר מחשבות נוגות בלב. שכן יש בה, באותה תופעה, משום חזיון מוזר; כאן חלה אי־הבנה מכאיבה וסמלית כאחת לכל הויתנו הצבורית בשנים האחרונות – אי־הבנה שהביאה גם סופרים ועסקנים אחרים לנקיטת עמדה, שלכאורה יש בה משום הפתעה. שהרי אותה עבודת־ההגשמה בשדה ההתישבות, שהעולם היה עדֽ־ראיה לה מאז הכרזת באלפור, בוצעה על ידי צבור־העובדים ואין אישיות כיעקב רבינוביץ המעורה זה עשרות בשנים בקרקע היצירה הציונית עלולה להתנכר לה. בעצם המחשבה הזאת יש לכתחילה משום מעשה־פיגול ממש. כי אין כיעקב רבינוביץ להבנת ערכם ההסטורי ולהרגשה בהכרחיותם הציונית של כיבוש העבודה וההתישבות העבריות בתחיתנו הלאומית.

ודומה כי סבת החזיון הזה צפונה באותם הדברים שכתב לפני הכתב הפיליטון באותו עתון בספרו “השגות”: “דוקא ביחס לאדם השתררה השקפה מיכנית. נכין תנאים – יבואו יהודים. ומי יכין את התנאים? אנו הפקידים. ונבראה אמונה בפקיד, הועמדה מכונה גדולה של הכנת תנאים, ומכונה זו בלעה את הכוח ובזבזה את הרצון”; במנגנון, בחוסר הרצון ובשנוי כוונה של תנועת החלוציות…

כי יעקב רבינוביץ, הסופר, איש הרוח והציוני, הוא מחוץ למחנה כיום בתנועה הלאומית. הוא שומר על אי־תלותו ועל רוחו החפשית. אבל הוא נאמן לעצמו, לעברו, לעולם האידיאות וההרגשות. אין הוא בן דורנו המעשי עד כדי ציניות, עד כדי יצירת האוירה העכורה שמסביב למשפט סטאבסקי, ועד כדי אחיזה באמצעי מלחמה בלתי רצויים. והנה הרהוריו על “האדם בערוב יומו. נצטבר נסיון רב של חיים ומעשים, נתערערו סדרי עולם, שנדמו עמודים ויסודות בל ימוטו. ובהציץ העין לתוך הדברים – וכמו נשאר הכל כשהיה! קליפה נשרה וקליפה צמחה – והתוך לא נשתנה. ואם נהיה איזה שמא לברי, הרי הרבה מן הברי הפך לשמא… קליפותיך נושרות לעיניך ואתה מתאמץ לעמוד על גרעין נפשך וטיבו וערכו הבלתי רגעי. להציל מה בשביל הקים שבך”… הוא מתחקה על דרכי אישיותו, על כנות לב ורוח. ומתוך יגון וצער הוא מודיע, כי “בהמוט אשיות עולם ואדם – אין להתגאות בישוב דעת”…

בערוב יומו אין יעקב רבינוביץ האופטימיסטאן, הלוחם, אוהב השירה, יכול להשתחרר, למראה המתרחש סביבו, מהרהורים נוגים, אבל אישיותו הנאמנה מלאת כשרון־ההשתתפות בחיי כל יחיד, בהויות עמו ובצער התלבטותו של העולם, בימינו עודנה רוויה כוח הסתכלות, יכולת לנתח מאורעות ולהתרשם מדברי יצירה ולהפיח רוח חיים באשר יפעל וייצור.

צבור המורים חוגג את יום ההולדת השבעים של אחד מחבריו הותיקים, אחד המורים ממצניעי־לכת, העודרים בלמוד בהוראה ובהחיאת הלשון זה חמישים שנה. מרדכי קרישבסקי־אזרחי מורה הוא – מורה עממי במלוא מובן המושג שבכנוי־פאר זה, מורה שלמד תינוקות בית־רבן במשך עשרות בשנים והיה מעורה בכל רמ"ח אבריו בעבודת התחיה ובהגשמה הציונית על אדמת המולדת.

כי סוד כוחו צפון בעובדה, שהוא לא יצא מעולם מתחומו – תחום של מורה עממי. רבים הם המורים, “שעלו למדרגה” של עסקנים ציוניים וישוביים חשובים, שנתפרסמו בעבודותיהם המדעיות והספרותיות והוסיפו כבוד לצבור כולו. ברם עליהם חלה המימרה הידועה, שפלט פעם קלימנסו: “העתונאות מביאה לכל – לעמדות החברותיות והמדיניות העליונות ביותר – אבל בתנאי שיעזבוה”. דומה, כי הערה זו מתאימה לאותן עשרות המורים, שגדלו בכוח עבודות חשובות ושראשיתן נעוצה בשרשי ההוראה, אבל ערכם המדעי או החברותי – מקורם במפעלים שמחוץ להוראה.

מרדכי אזרחי הוא קודם לכל מורה – מורה בכל הויתו, מורה עממי. אף בשעה שעסק במלאכת התרגום, באמנות־התרגום, ונמנה על עורכי “החנוך” וסופרי “מולדת” והורה בבית־המדרש למורים – הרי היה בעיקרו מורה עממי; מכאן ערכו בחנוך, תפקידו רב־החשיבות בהחיאת הלשון בפי ילדי ישראל ובהתפתחותו של בית־הספר העברי.

מרדכי אזרחי הוא ממצניעי־הלכת, מבעלי־המחשבה, חדורי־ההכרה של ספקנות כלפי אנשים ודברים, ועל כן לא היה חלקו בין מטיפי־המוסר הקפדנים, ורוח של סלחנות, של אחד ישיש־פילוסוף, מציינת את אפיו גם כיום. הוא איש התרבות וההשכלה, שמעולם לא עזבתו גם פקחות־החיים, עליזות־הנפש, ומשהו חי ושובב מלוה תמיד את דבריו. הוא מחונן בחן של הומור דק, בכשרון לפלוט הערות קולעות ומחוכמות, שיש בהן כדי להעיד על חכמת־חיים נאמנה, שבאה לו לאדם מתוך בגרות ואהבה כאחת; מורגשת בו השפעת פרנציה בעלת־הקצב ותרבותה הים־תיכונית, שבכל הופעותיה יש תמיד משום שקול־דעת ומשום חן, אותו החן שבמימרתו של מונטן: “יכול היות, מה אדע?” ועל כן לא נדחק לבין השורות הראשונות.

אבל עתה במלאות לו שבעים שנה – נוכל לראות בו סמל בית־הספר העממי העברי בכוח כשרון־ההוראה שלו, לשונו העברית החיה, החִנָנית והיפה, ובפשטות גישתו לחיים.

כאמור, אזרחי לא שאף מעולם לגדולות. הוא ידע את מקומו ואף הפריז על רגשו זה, הוא התיחס בספקנות יתרה גם אל עבודתו במלאכת התרגום והספרות. שכן לא מעט הוא סיועו בעמל אותם הסופרים, אשר דאגו למזון רוחני לילדי ארץ־ישראל לפני עשרות בשנים. מרדכי אזרחי נמנה על “ברית־ראשונים”, על אלה שהלכו לארץ לחרוש את אדמת־הבור של תחית־הלשון ויצירת בית־הספר העברי. המושג “בילו” מכוון לאותם הצעירים, שעשו לפני חמשים שנה מעשה־העפלה, שיצרו את האפוס של החקלאי העברי. אבל גם במעשי המורים הראשונים, שאמרו להחיות לשון ולדובב את העם בשפתו הלאומית, יש משום מעשי־גבורה, מעשה־בראשית. יש גם “בילויים”־מורים ואין זה מקרה, כי בין הבילויים היו גם מורים מובהקים אשר הניחו יסוד לבתי־הספר הקיימים ולהפצת הדבור העברי בישוב ובגולה.

החנוך כחקלאות, המורה כאכר, הם יסודות־בראשית, שעליהם הושתת בנין־האומה – ואזרחי זכה להיות אחד מיוצרי החנוך העברי וממחיי הלשון העברית.

באותם המוסדות הראשונים לחנוך בארץ, שהועמדו על טהרת התחיה העברית ללא כל ויתורים ועל טהרת החנוך, שיהא כולו עברי, כִהֵן הוא במשך עשרות בשנים ונתן קודש ממיטב כוחותיו וממיטב רוחו הרעננה, וזרע על הלבבות אך את האהבה לקדוש ואת שמחת־החיים – אלה שהם יסוד היסודות של כל חנוך נאמן. הוא מסמל את הטפוס של מורה בעל־מסורת, מעין אלה שבספרות הסקנדינבית, כאילו לא היה מן הראשונים אלא מממשיכי מסורת קדומים.

חמישים שנה הוא עומד במערכה ולא נס ליחו. מי יתן ויוסיף לתת לבית־הספר ולספרות מפרי רוחו, ויתן ויאציל מנפשו העליזה ומן ההומור הדק גם על חבריו הצעירים, הזקוקים כל־כך למעט רעננות…

ידוע יפה הפתגם הרומאי: “נפש בריאה בגוף בריא”. פתגם זה הוא פרי חכמת חיים של אומות העולם ונסיונן בהוי האנושי. הוא מובן מאליו ואיננו טעון כל הסבר מיוחד. האדם הבריא בגופו הוא גם בריא בנשמתו; מי יכול לחלוק על הנחה מוסכמת זו? ואילו חכמת חיים זו איננה תמיד במקומה בהויה היהודית; בהויה הגלותית של עמנו, אין היא מתאימה למציאות חיינו. קיומנו בגיתו הביא אותנו לידי־כך, שנפש היהודי תהא לפרקים בריאה, מלאת תבונה וחכמה, מבלי אשר גופם יהא בריא אף הוא. וכך אירע לעתים קרובות שבתוך חומות הגיתו יתהלכו יהודים חלושי־גוף, קטני־קומה, רזים ודלים אשר יחד עם זאת תקנן בקרבם נשמה גדולה, בעלת יכולת נפשית כבירה ורצון איתן; אישים שמהותם הרוחנית העשירה והמגוונת תהא סותרת את מראה פניהם וגום החיצוני המדולדל. יהודים אלה הם בבחינת הכחשה חיה להנחה הרומאית דלעיל. דוגמת מנדלסון שהיה, כידוע, גבן…

שחראי הוא אדם חלש בגופו; אולם בתוך הגוף הזה מקננת אישיות ערה, רגישה, נאמנה, תוססת ובעלת־רצון. – אישיות מחוננת, מלאת מחשבות ורגשות, שכוח לה לנתח מאורעות ולהסביר את התפתחותם, להגות הגיוגות־אדם מקורי ולתת להם בטוי חי, רענן ועז.

הוא איש בעל מסורת, אוהב את ערכי היהדות, מעריכם ומעריצם; הוא חי בהם והם חיים בו. הוא ספג אל קרבו את חיותם הכבירה והיכולת ניתנה לו לבטאה בכוח ובבהירות, הן בכתב והן בעל פה. הוא נמנה על סוג הסופרים התוססים, בעלי המזג הער, שכל מאורע, כל מפעל או כל רעיון נאמן מכים בלבם גלים, מעוררים את מחשבתם ומביאים אותם לידי הכרח ליתן ניב לרגשות המפכים כמעין בלתי אכזב במעמקי הויתם. ועל כן המסורת לובשת אצלם צורה מתה. דתיותם היא פרי תסיסה נפשית בלתי פוסקת והיא מתמזגת מזיגה הרמונית עם צו החיים, עם צרכי ההוה. אין אנשים אלה נטולי שרשים. אולם אין הם קופאים על שמריהם. הם חוננו בכשרון להמשיך את חוט חייהם מן העבר דרך ההווה אל העתיד. הקרקע איננה נשמטת תחת רגליהם והיא תמיד מוצקת תחתם. אין אנשים אלה מתחלקים, מדרדרים במדרון ונכשלים. אמונתם באלוהיהם, בגורל עמם ובהכרח קיומו והתפתחותו הלאומית, חסנתם מאז ונבצר מהם להיות עבדים לתמורות הזמן ולפגעיו. כי הם ינקו ממקורות היהדות; הם מושרשים בקרקע אומתם.

הקשיים והפגעים היו רבים בחייו; ותמיד התאבק קשה עם מר גורלו, אולם נחמתו היתה תמיד הספרות והעסקנות, כי בעמקי הויתו הוא הנהו הוגה דעות וסופר בעל כשרון, בר אורין וספוג ערכי תרבותנו וקניניה. לשונו היא לשון תלמיד חכם, שאוצרות דורות אצורים בה; אין הוא דומה לכמה וכמה מעתונאינו, ששואבים את כל ידיעותיהם מכלי שני ושלישי. הוא בקי במקורות, תוך כדי כתיבתו – צפים ועולים מאליהם מבטאים ונוסחאות מן המשנה והתלמוד, מן המדרש והספרות הרבנים, שינק אל קרבו בשנות ילדותו ובחרותו, מעשירים את לשונו ומאצילים עליה מהודם. לעתים יש וידמה לקורא, כי עושר זה שמור לו לרעתו וכי מוטב היה, שינהג מנהג של חסכון ידוע. כי על כן יש ומוחש כובד־מה בדרכי הבעתו; אולם אין הוא בבחינת מליץ. אין הוא כותב עברית יפה ועשירה לשם הבלטת ידיעותיו התלמודיות. שחראי יש לו תמיד מה לומר. ואת אשר יאמר – יאמר כתוצאה מהתרשמות או מחשבה חזקה. כל הנעשה בחיינו עוררו תמיד את סקרנותו ונגעו עד נפשו. וכל מאמר, כל נאום שנאם, כל מעשה שעשה בירושלים בתורת עסקן העידו תמיד על תסיסה נפשית, על יחס רציני לעניני הישוב ועל אמונה גדולה בעתידה של הציונות.

ראיתיו בעבודתו בועד־העיר ליהודי־ירושלים, באספות־עם וקראתי את כל אשר פרסם. באשר נגע – הרגשתי דופק חיים חזק והקשבתי תמיד לשון של נאמנות, שרק לעמים רחוקות נתקל בהם אדם בחייו. קו של כנות זה ציין אותו אף בימי משבר ורעב בזמן המלחמה העולמית, בשעה שמצב משפחתו היה רע באופן מיוחד. גדול היה סבל חייו ואף־על־פי־כן ידע להתגבר על חולשתו הפיסית, ולהשמיע את קולו ולהראות כוחות עבודה ומרץ בלתי שכיחים. הוא נלחם את מלחמת אישים, שתופסים מקום בישוב מתוך אמונה, כי עסקנותם מביאה תועלת לארצנו, וכמנהגו נתמכר התמכרות גמורה להגנה על מפעליהם ואף על כבודם. ודומה, כי עתה נשכח מלבם והוא עזוב לנפשו, כשהוא זקוק לעדוד.

כי החיים אכזריים וזה גורלם של אנשים נאמנים ומחוננים, שהתקיפים שהשתמשו לפנים בכשרונם, יתעלמו מהם בשעה קשה לחייהם… בשנתים־שלוש האחרונות אין רואים אותו עוד משוטט בחוצות ירושלים, כשהוא צועד לו לאטו ובקושי ומורט את שערות זקנו מתוך ענויי נפש, חיטוט עצמו ואמוץ מחשבתו… אותם כוחות הרוח שקננו במעמקי הויתו, החיוהו והצמיחו לו כנפים אינם מורגשים עוד באוירת עירנו… דומה כאילו הוא עזוב לנפשו, כאילו נדחק או פרש לקרן־זוית, ורק לעתים רחוקות יש ומתפרסם מאמר בחתימת שמו באחד מעתוני הארץ. והלא שחראי הוא אחד מטיפוסי ירושלים היפים ביותר, אחד מאלה שבלעדיהם היה חסר משהו, ויותר ממשהו, לבירתנו…

קטן־קומה הוא, דל־גו, אולם עוד כיום תוססים בו כחות גבורה רוחנית. וביום מלאות לו ששים שנה, אנו תפלה שיוסיף לשמור על גחלת אמונתו ועל כוח־ערנותו עוד רבות בשנים.

א.

יהודי צרפתי כתב את הספר הזה. אכן, רק בן־גזענו מוכשר בדור הפלגה זה לכתבו; כסם־מרפא הן דעותיו, מרגוע ופדות בהן מן המבוכה השכלית, שבה נתונים בני תקופתנו. ולפיכך דומה לאחר קראנו את דברי בנדא כאילו הד־הרהורים מתקופה אחרת עולה באזנינו, הד מאותם הימים, שבהם ניתן יתרון לשכל על הרגש בתרבות ובחברה.

פילוסוף זה נגע בפצעי הדור המדוכדך בתלאות וטרוף־הרצון לדברים שבממש, לרכישת קנינים שערך של מציאות להם בחברתנו כגון המעמד או המדינה. עוד לפני פרוץ המלחמה יצר בנדא (הנחשב לגדול בעלי המסות בצרפת) את היצירה בלפיגור, בו התקומם כנגד רוח תקופתנו, המעדיפה את הרגש על השכל ומרחיקה ממנו בלא רחמים את עולם האידיאות. הוא קרא תגר “על המבוכה המיסטית שבלבבות, על הפחד בפני השכלי ועל התאוה המסתערת להשתמש בעבודות־הרוח לשם הרגשות”. מאז נעשה הבלפיגוריזמוס לסמל של מגמת דור, הרווי רגשנות יתרה.

נטיות רוחו אלו, הן שעוררוהו לקדש מלחמה נמרצת, עקשנית ורבת היכולת השכלית כאחת, בברגסוניזם, אשר דלח, לדעתו, את תכלתו של ים הפילוסופיה ויגרום למיעוט דמותה העילאית והאלוהית, באשר הוריד את חכמת אפלטון ממרום פסגתה והשפיל את כבוד השכל…

ב"בגידת הכהנים" מוקיע בנדא את המבוכה הרבה, אשר בעטים של מנהיגי הדור, הוגיו ואמניו, נשמט ההגה מידי הקברניטים וספינת האנושיות עלולה להטרף חלילה. כי אלה שהופקדו מאז ומעולם לעמוד על משמר הערכים הנצחיים והמוחלטים בגדו בתעודתם הרוחנית ותחת להיות מכונים נעשו למכוונים. המושלים בעניני המדינה, המעמד או הגזע – מושלים בהם. בימינו כמעט נבצר מן המשוררים, הוגי־הדעות, האמנים וכוהני הדת לעמוד הכן כמלפנים מעל למערכה הלאומית או החברתית, להלחם את מלחמת הערכים האבסולוטים שבאנושיות ולהביא לידי נצחון עיקרי הצדק והיושר עלי אדמות.

יצר הפוליטיקה (לרבות השנאה) כבש אותם כליל ומאור עיניהם כאילו ניטל מהם. אין הם רואים את המתרחש מסביב להם, כי גם הם משועבדים לקנאותם העורת ולתשוקות הסוערות של ההמונים הנלהבים, אוהבי ההפתעות והקרב. ניטלה מהם שלות הכוהן, המכהן פאר במקדשו, ובמקום לשכון כבוד על מרומי הר סיני, להשקיף מלמעלה באוביקטיביות על הנעשה בחברה, הרי אף הם עצמם מתהממים מקול ענות הגבורה אשר למרגלות ההר ומראש המערכות, המתלקחת בחיי־המדינה, ויש שימצאו לנכון לצקת בהגיונותיהם ובשיריהם שמן על המדורה.

ובתקופתנו זו, שהפכה את היצר המדיני ליצר כללי־עממי, השוטף כבולמוס את כל משפחות האדמה עד שהיה לכוח מיוחד ומרוכז המתבטא בהסתדרויות ארציות או בין לאומיות (הסתדרויות המשוות לכל חבריהן מגמה אחת, מדויקת ומתמדת והבעה משותפת עממית, שבלונית ומשעממת), עד שהיה לגורם עיקרי ומכריע בחיינו, המגביר את השנאה והפירוד בין קבוץ למשנהו – בתקופה איומה זו לא עצמו כוהני זמננו כוח להיות השומרים הנאמנים על קניני הרוח העולמים ועל אחדות המין האנושי. אדרבא: נדמה לפעמים כאילו הם מתאמצים להבליט דוקא את הקוים המבדילים ומפרידים בין גזע לגזע, בין אומה לאומה ובין מעמד למעמד. נדמה לפעמים, כי מאמצם זה הפך בעיניהם לתעודה עילאית. התשוקה הפוליטית, הקשר לעמם או לקבוצם הם היו לחלק אורגאני של כהונתם. פעולת האזרח ועניניו היו לשיא האידיאל שלהם. סיסמת גיתא: “ניתן לדיפלומטים ולאנשי צבא לעסוק בפוליטיקה” נשתכחה כליל מלב. שפינוזא המסכן את נפשו וכותב על דלתות רוצחי וויט: “הברברים האחרונים”, וולטר הנלחם את מלחמת הפרוטסטנטי קאלאס, זולא הבא להעיד לטובת דריפוס או נזיפות פנלון בלודויג ה־XIV על מלחמותיו; וולטר המתרעם על חורבן הפאלאטינאט, בקול המוקיע את יחס אנגליה למהפכה הצרפתית ורנן הזועף על מעשי האלמות של נפוליאון השלישי – כל החזיונות האלה, שהם כבוד האנושיות, נעשו לנמנעים ולמבוטלים. רשות־הדבור ניתנה לכוהני־השקר, לשמשי המושגים של מדינה, גזע ומעמד, – אלה שאינם חשים כל צורך לחתור אל חופי המוחלט. את הכל רואים הם, כוהני הבעל, דרך שפופרת היחסי, ואת ראיתם המצומצמת הזו יחשבו לתעודה. כדברי בררס, גדול “הכוהנים הבוגדים” הצרפתי, יכריזו אף הם: “אם לא תצדק המולדת, הרי חובה היא להצדיקה”…

לפי צמצום השגתה – אך הפשטה, נביבות וערפל הם יושר, צדק ואמנות המשוחררת מתועלתיות של גזע או מדינה. איזהו יושר? – המועיל לי! איזהו צדק? הנחוץ לי! האמנות צריכה להתכווץ בגבולות המדינה או המעמד ולטובתם… והמתמיה, המכאיב והמטעה בכל זה הוא, שכוהנינו מתמסרים לחיי המציאות ולצרכיה במין רגש מוזר של חדוה, התלהבות ודבקות דתית כמעט… הם הפכו את הריאליזם, את צמצום המושגים העילאים עד כדי ביטולם למעין עיקר רוחני, לתביעה מוסרית, שיש, כביכול, להתגאות בהן ולראותן כחזות הכל.

“מעין קאטאקליזם המושגים המוסריים השתלט בלב מדריכי האנושיות”; הכל נצטמצם בד' אמות של מושגי מולדת ופרובינציה. מעבר למושג זה או מלמעלה לו – אין כוח ואין גם רצון להציץ. בימינו לא יעלה ההיסטוריון לגיא חזיון להשקיף על מהלך החיים במעוף נשר, בעין בת־חורין; עתה לא יהין איש לראות את מות אלילי זמננו, כשם שנביאי ישראל התנבאו על אבדן ירושלים, כשם שתוסידיד חזה בשעתו את מות אתונא או פוליביוס, בתארו את מנצח קרתחדשה, רואה בשעת שריפתה את חורבנה של רומא בעתיד ומוסיף, כי הנה גם רומא תראה פעם את יומה האחרון". ווירגיליוס בדברו על חקלאיה כותב על resromana et peritura regna. מי מכוהנינו ירהיב עוז בנפשו בימינו להיות בן־חורין כזה! מי מחוזינו עוצר כוח להחלץ מן המסגרת הצרה של זמננו ומושגיו!

ואמנם, אך מקרה היא דת הרוח והשכל בתולדות האנושיות, והיא נראית לבנדא כפרדוכס: “ורק בחכמת חרוצים השכיל חבר אנשים, בעלי תכונות מוצקות, לפתות את האדם, כי יאמין בערכם האלוהי של קניני השכל”. עתה נתפכחה האנושיות “מחזה־שוא” זה והכירה את טבעה האמתי ויצרה כמות שהם, ובפכחונה זה היא מטיחה כלפי אלה שהרחיקוה במשך דורות מעצמה… אכן “לא עלה על דעתנו, כי קול נגינתו של אורפיאוס יהא ביכלתו להקסים תמיד את החיות הטורפות… ואולם קוינו בכל זאת, כי אורפיוס עצמו לא יהפך לחיה טורפת”…

ועל כן אל יוליכנו שולל מקסם־השוא של הכוהן הגדול רנן, החולם על שלטון הפילוסופים, שיהיו מושליה ומדריכיה הרוחניים של האנושות. טעות מעיקרה היא: החושבים ככה מתעלמים מטבעו העכור של האדם, יען כי "דוקא בהעדר הערך המעשי (של הכוהן) יש לראות את גודל תורתו, והמוסר הטוב והנכון, המכוון להצלחת הממלכות ושגשוגן. אין מוסר הפילוסוף, כי אם “מוסר הקיסר”. מהי, איפוא, תעודת הכוהן הנאמן? לשכון על מרומי הר סיני ולבלתי התעכב בעניני החברה אלא אם כן יש הכרח להגן על ערך אבסולוטי, ואוי לו לדור התועה כצאן בלי רועה, ואין עמו הכהנים הממונים על נר התמיד אשר לאנושיות! כלומר: אוי לנו! כי הנה תקופתנו חסרה אותם האישים המעטים, שהנם מצפון הדור. מתוך שיטה והכרה גמורה סוגדים כוהנים לעבודה זרה, מתחצפים להאלוהי ומקדשים את המושגים היחסיים של גזע, מעמד ומדינה. לא רק מנהיגי־מפלגות, גם המשוררים כפותים לרוח הסוביקטיבית, המצמצמת את כוח ראיתם; לא רק המשוררים, גם הרומניסטים כותבים את ספוריהם במגמה מוקדמת של הצדקת מעמדם או מולדתם. העוד לנו בגידה גדולה מזו! ובכל אשר נפנה – צמצום הרוח, סוביקטיביות משועבדת, העדר כל יכולת לשאת עין אל מרומי הדברים ולשמור על קניני הנצח של השכל האנושי. הנה, לדוגמא, ההיסטוריונים שלנו. מסורת יפה ונאמנה שררה בצרפת מאז ומעולם לבלתי לכת שולל אחרי רגשות פרטיים או יחסיים בכתיבת קורות המולדת וכל שאר העמים. מסורת זו היתה כברית־קודש בעולם הרוח בצרפת. מישלה, טן, רנן ודומיהם פארו את השכל האנושי ואת ארץ־מולדתם בכשרונם להתבונן אל מאורעות העולם בעבר ובהווה מתוך התבוננות בלתי־משוחדת של תלמידי חכמים בעלי טביעת־עין חדה, אשר תעודה אחת לנגד עיניהם: להוציא לאור משפט. ועתה? הנה קם דור חדש אשר לא ידע את דרכי אבותיו ואף ישלח בהם את חציו המשוחים ברעל־לעג ובשם “בטלנים” יכנם. כותבי העתים בימינו אינם בושים להכריז על עצמם כעל משרתי ארצם או מעמדם והם מסלפים את ההיסטוריה מתוך ביסוס עיוני־מוסרי, כביכול, והבגידה נעשית במזיד, במתכוון מתוך הנחה, כי אכן זוהי תעודת איש־הרוח.

שיטה מסולפת זו שחטאו בה היסטוריונים ידועים מקרב המשמרים והמלוכנים בצרפת שאולה אתם מכתבי העתים בגרמניה; מהם ינקו את ראשית חכמתם הלאומית־השובינית. מומסן, טריטשקה יצרו את בררס ובנויל. וסכנה רבה נשקפה לאנושיות בכלל ולצרפת בפרט מחמת רוח הקנאית המצומצת הזאת, לולא המחשבה, שיש בה משום נחמה פורתא, כי כותבי עתים אלה הנם בעצם מדינאים המשתמשים בהיסטוריה לשם נצחון רעיונותיהם.

דומה, כי כיום אין הרומן עוד הצורה הספרותית האחת השולטת בתקופתנו. אמנם הספור היא אולי הצורה האמנותית הגמישה ומרובת־הגוונים ביותר, שיהא בה כדי לתת בטוי ודמות לרגשות אנוש, חויותיו ומחשבותיו וכדי לשמש אמצעי־הבעה להלך־רוח שירי, פילוסופי ופסיכולוגי כאחד. ואף־על־פי־כן דומה, כי הננו חיים בתקופה כה סוערת וכה מזעזעת את היסודות, עד אשר ויורגש הצורך בצורת ספרות ממשית יותר מאשר דרך ההרצאה של הרומן. הדאגה הצבורית לשלמות החברה או לשנוייה, לקיום־המשטר או למהפכה, מולידה בנשמת בני־דורנו הלך־רוח חסר־סבלנות ורווי אי־מנוחה, והשאיפה לבטוי אמנותי־דמיוני של נטיות־הנפש איננה מקננת עוד בלב כבדור הקודם.

אותו צמאון לפתרון ישר, ממשי וערום של הבעיות המנסרות בעולמנו ומדריכות את מנוחתו כבר היה מיוחד לתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית. בימים ההם עבר ושטף את כל הדור נחשול האידיאולוגיה הרציונאליסטית והמהפכנית. הספרות היתה כמעט כולה חדורת ההכרה בחשיבותם של המאורעות ההיסטוריים, המכריעים בחיי החברה ומשטרה אז ולבשה דמות פובליציסטית־פילוסופית. הספור, הדרמה חלפו עברו כמעט כליל, ובמקומם באה צורת המאמר, הספר ההיסטורי־הצבורי, הפילוסופי, הפַּמפלֶט. ואף הרומנים, הנובילות והדרמות חדורים היו דאגות־הצבור. הספרות – תעודה אחת ומיוחדת היתה לה: תעודה של תעמולה להפצת רעיונות אנושיים. והרצון לשנוי־המשטר ולחיי־החופש היה אז כה איתן, עד אשר ספרות פילוסופית זו נתמזגה בשירת־הנפש והביאה את הפובליציסטים לידי הבעה אמנותית־מופתית. רוּסוֹ, ווֹלְטֵיר וְדִידֶרוֹ אינם פובליציסטים בלבד. דופק החיים וזעזועיהם מצאו את בטוים אף ביצירותיהם הפילוסופיות והאמנותיות כאחת.

במידה ידועה הננו עדי־ראיה בזה לחזיון ספרותי שציין את תקופה האנציקלופדיסטים; הננו עדי־ראיה להתחדשותה של אותה תופעה גם בזמננו. שהרי גם כיום הולכים ורבים סופרים פובליציסטיים־פילוסופיים, כותבי מַסות חברתיות המלאות היסוסים ודאגות לכוון הספרות והחיים בדורנו.

לפני שנתים, בערך, יצא בצרפת ספר “בגידת הכהנים”, שבו ניתן בטוי לקטרוגו של פילוסוף, אשר לא יכול לראות במנוחת־נפש את כוהני־הדור, המורידים מעל הר־סיני את קניני־האנושיות המוחלטים, פורטים את דינרם היקר לפרוטות קטנות של קנינים ארציים, יחסיים וחומריים, ומעמידים את הכהונה לשירותם של ערכים פעוטי־משקל; ולא עוד, אלא שאותם הכוהנים מקדשים את הקנינים החומריים והיחסיים ומעלים אותם למדרגה אלוהית־מוחלטת.

ספר זה הִכָּה גלים כבירים בחברה ובספרות. כי על־כן נגע בפצע הדור: בחוסר־היכולת של בני־זמננו להרקיע שחקים ולרחף בעולם האידיאות והאמנות העליונה. הכוהן נעשה לכלי־שרת של מנהלי הפוליטיקה, הדתית או הסוציאלית; כי בתקופה של העדר מאורות גדולים, אשר יאירו באורם את החברה האנושית, מן ההכרח הוא שיגברו היסודות הגורמים להתנונות. והנה ספר שני בשם “קַלִיבַּן מדַבּר” מאת יַ’ן גֵ’יהִינוֹ, שבו מכריזה אישיות שבאה משכבות־העם הנמוכות על זכויות מעמדה, עתידה וכשרונה להשתלט בחברה ולהיות נושאת התרבות העליונה. ספר עמוק, שרוח של מהפכה פועמת בקרבו בכוח. קול המוני־העם “מדַבֵּר” מגרונו. באותה הוצאת־ספרים עצמה יצא בימים האחרונים גם הספר “מות המחשבה הבורגנית” מאת עמנואל בֶּרל, פמפלט עז ונועז, התוקף בלי רחמים את כל יוצרי תקופתנו.

לדעת עמנואל בֶּרל (בֶּרל יהודי הוא) טעה בֶּנְדָה (גם הוא יהודי), מחַבֵּר הספר “בגידת הכהנים”, טעות יסודית, שבבָדקו את דופק־החיים של בני־תקופתנו בא לידי מסקנה, כי נגע זמננו מקורו באי־יכלתו של איש־הרוח להדָבק ברעיונות־עד ובערכי־נצח ובהשתתפותו בעניני פוליטיקה – דבר שגורם לבגידתו בקניני־האנושיות המוחלטים של הצדק, היושר והאמנות העליונה, באשר הוא מוַתר על הצדק לטובת המולדת, על האמת לטובת הדת ועל האמנות לטובת המעמד, כלומר – הוא מוַתר על ערכי־עולם ומתמסר לערכי־שעה.

לא בחזיון שלילי זה צפון סוד הבגידה של “כוהני” זמננו. שהרי לא בשל השתתפותו בצרכי־המדינה נמצא “הכוהן” במבוכה, לא בשל היותו חושב את מחשבותיו, כי־אם בשל חוסר כל מחשבה בעניני החברה, בחוסר אומץ־לב לחשוב על הנעשה מסביבו. “הפחד משַֹתֵּק את כוח מחשבתו של בן־תקופתנו, המרגיש, כי אין האידיאה חסרת פעולה, ועל־כן מביאו רגש האימה בפני תוצאותיו הממשיות של הרעיון לידי חרדה. איש־הרוח סובל בזמננו מזה, שהאידיאה הנציונליסטית גורמת למעשה למלחמות־ממש והאידיאה הקומוניסטית – למהפכות אמתיות, המתלוות בשפיכות־דמים וברעב… אין להביט על אידיאה כעל בגידה בלתי־אם היא פרי עצלות־המחשבה או הפחד, פחד מפני הבדידות ומפני המחשבה בתוך הבדידות. פחד מפני הדומיה ומפני המחשבה בתוך הדומיה”.

אין איש־הרוח נאמן לעצמו יותר מאשר ברגעי שכחה עילאית, ברגעים ההם, שבהם רוחו מרחפת בעולם של אידיאות־עד; ברגעים אלה אין לדרוש ממנו את חוות־דעתו על ערכים צבוריים־מדיניים, כפלוטינוס בשעתו, אולם “יש להבדיל בין “הכוהן” השוכח את המותנה והמקרי לבין “הכהן” הבורח מפני הסכנה – בין המתימטיקאי הנרי פוּאַנְקַרֶה, הכותב משויות בגיר על לוח שמאחורי העגלה בשעת נסיעתה, לבין משורר הנוסע בטַקסי למונמַרטר ונזכר בשעת התשלום למשרת במשורר אפוֹלינֶר. סוקרַטֶס לקח חלק בפוליטיקה. אפלטון לקח חלק בפוליטיקה, ושפינוזה אף הוא עשה כן. הסכנה הצפויה לרוח איש־השכל אין יסודה בנטית־נפשו לעניני הפוֹרוּם…”, כי־אם בפחדו לחוות את דעתו האמתית־הפנימית. פרַנס ובָרֶס היו שייכים למפלגות מדיניות מבלי אשר התעמקו בשאלות אלו. “פרַנס לא היה מדַבֵּר על הבד שלבשה הבתולה מאורליאן מבלי שיחטט בכתבי־יד, אבל אין הוא חושב להכרחי לקרוא את המחברים הסוציאליסטים כדי להיות סוציאליסט. בזה צפון, לדעתי, סוד בגידתם של פרַנס וברֶס”. אין לאלה אומץ־הלב הדרוש להסיק את המסקנות החברתיות והמוסריות מהשקפת־עולמם ומנסיון־חייהם. ברגסון ממלא תפקידים בשליחיות, יושב־ראש בועדות, אבל אינו מוציא מהשקפתו המיטפיסית את ההלכה החברתית והמוסרית. כי דבר זה מחייבו למעשה ועלול להזיק לעמדתו בחברה, ועל כן הוא מפחידו ומביאו במבוכה.

בגידת הכוהן – יסודה איפוא בפחדו לחוות־דעה, בחוסר אומץ־לבו לגלות את מחשבתו הפנימית, ולא בחוסר־רוח אוניברסלית. בגידת־הכהנים מקורה בכניעת איש־הרוח של זמננו לשלטון, בחוסר עמדה עצמית ובהעדר כל מחשבה עצמית וחפשית. איש־הרוח בתקופתנו הוא קוֹנפוֹרמיסט בכל הויתו, וכניעתו זו למדינאים מקצצת את כנפי־מחשבתם של הוגי־הדעות, משפילתם עד עפר. כי על כן איש־הרוח בתקופתנו איננו בלתי־אם כלי־שרת בידי תקיפי־הדור. ודומה, כי בדורם של ווֹלטֶר ורוּסוֹ לא היתה כניעת הסופרים לשלטון גדולה כבתקופתנו. “כי יש להודות, שסופרי־ימינו אינם נותנים הזדמנויות לממשלה להראות את רוחם החפשית”, ומבחינה זו הרי זוֹלָה אמיץ יותר מווֹלטר; בהגִנו על דרייפוס סכן את עצמו יותר מאשר מחבר “קנדיד”, בשעה שהגן על הפרוטסטנט קאלאס. כי יש ענפי־חיים בתקופתנו (צבא, מולֶדת) הקדושים יותר מאשר מושגי המדינה והדת במאה השמונה־עשרה. הספרות היא עתה יותר ממשלתית מהממשלה עצמה. הספרות ירֵאה יראת־מות מפני כל אידיאולוגיה, שכן כל וכוח שכלי־רוחני פירושו אפשרות של זעזוע יסודות המשטר. ועל־כן “לא תאהב הבורגניות את הדיאלקטיקה, סגולת אנשי־השכל השוגים… בספרותנו ניתנים קודם לכל דרכי־ההבעה שבהם יש לאחוז כדי להמלט מעולם האידיאות”. מרגישים רגש של אהבה להיסטוריה ורגש של שנאה לרעיון; מתמלטים מן ההווה ועוסקים ברצון בעבר, כי אין דבר זה מחייב למעשים אין בו כדי להביא לידי אי־שווי־משקל.

ואם הבריחה מפני האידיאולוגיה ומן האידיאות על־ידי ההיסטוריה בלתי־אפשרית היא, הרי יש דרך אחרת להִמָּלט: דרך הפסיכולוגיזמים והפסיכולוגיה; דרך הנתוח הנפשי. במקום הכוח השופט והחושב בא הכוח המנתח כל חזיון בודד ומבודד מחזיונות־הנפש. “הפסיכולוגיה היתה מעין אמצעי של זלזול בשכל”. שוקעים בנתוח הפסיכולוגי, ודרך זו של יצירה מביאה לידי “סקפטיציזם רוחני מוחלט”, כי בשעה שמעבירים פרובלימה מן השטח המדיני והמוסרי אל פני השטח הפסיכולוגי, מתגלים מיד שויון־רוח ושפלות־נפש. הקו הפסיכולוגי נעשה לעיקר העיקרים, ומאליו מובן, כי מבחינה אנושית יש באותו הלך־רוח משום התנונות. הספקנות היא תוצאה ישרה מנטיות־הנפש האלה, ספקנות שמוצאת בטויה בחזיון זה, שגאון־הרוח כפרוסט עוסק בשעת המלחמה ביצירתו הפסיכולוגית מחוץ לכל קשר עם התקופה שבה חי.

ספרות זמננו חדורה רגש של פחד בפני האישים המתוארים בה, ועל־כן אין הסופרים אוהבים את גבוריהם, שהם לרוב יצורים מתנונים ובעלי מחשבה שוקעת. היוצרים אינם מתענינים באנשים, פרי רוחם. ו"כל הרומן המודרני דומה למזודות ריקות, המעלות אם מעט אם הרבה ריחות סרחון של מחנק". בלב כולם מקננת בלא יודעים או ביודעים ההכרה, כי האדם הוא יצור עלוב ואפסי, ולפיכך כל נסיון של התחדשות־החברה, של תיקון־הנפש בטל ומבוטל מראש; היאוש, אי־האמונה בגורל האדם ועתידו נשתלטו בספרות.

ומכאן מטר הביוגראפיות, המזלזלות בגבורים. אנדרה מוֹרוּאַ אחראי לחזיון ממאיר זה, אם כי הוא עצמו – אופי עמוק לו ואין הרומן הביוגראפי נובע ממהותו הנפשית. והראיה לכך: רומנו האחרון: “האקלימים”, ואף־על־פי־כן “שֶׁלִי” שלו הוא אסון, שכן בסוג ספרות חדש זה יש משום “צמצום ההיסטוריה עד כדי אניקדוטה”, ובעיקר משום “נקמת בעל־הביתיות ברוח הגבורה”. הן כל הופעתו של מוֹרוּאַ ביצירתו הביוגראפית איננה בלתי־אם נסיון להחיות את רוח תקופת ויקטוריה בבריטאניה או רוח בעל־הביתיות של המבקר סַרסי בצרפת.

גם הנטיה לתַיירות שנגלתה בין סופרי צרפת (תכונה חדשה מאד, באשר מעטים היו הסופרים־הנוסעים בארץ זו: שַׁטוֹבּרְיַן, לַמַרְטִין, לוֹטִי – היו משוררים אכּסוטיים, רומנטיים, שבקשו מפלט במרחקים לאי־מנוחתם ולדמיון־רוחם) יש בה משום גלוי־רוח בעל־ביתי זה, האמצעי להמלט מסערת־הרוחות. נוסעים מחוץ לגבולות צרפת, עוברים ומסיירים את כל גליליה ובורחים מפני השאלה העיקרית המנסרת סביבם: סערת התקופה, החברה והפרט.

עובדה היא כיום, כי הספרות מקטינה את ערך הפרט ומעלה את ערך הכלל. אותו הלך־רוח נובע באורח ישר ממצב ההכנעה של הספרות לשלטון.

רוח ההכנעה למעמד השולט וקבלת מרותו שם על פניו של הסופר כעין מַסוה, המונע אותו לראות את העולם המקיף אותו. רוב המסַפּרים הצעירים מתארים דברים שהיו לפני המלחמה, כאילו לא קרה מאומה בינתים וכאילו לא חלו שינויים כבירים ברוח בני־דורנו. כי אין בכוח אמן להסתכל בחזיון בלתי־אם יש ביכלתו לדמות את חילופו והיפוכו. "כשם שלגבי הנוצרי הבנת הרע הכרחית היא לשם הבנת תכונותיו של הקדוש, כן הבנת החברה היא תכונתו של האיש, שיש בכוחו לומר לחברה: “לא…” זולה בשעתו שלל את החברה שלו ויצר את האֶפּוֹפֵּיָה של תקופתנו. מכאן יכלתו האמנותית־האנושית האיתנה ורוח ההתנגדות המרה והשטנית של כל כוחות החברה נגד יצירתו. מבַכרים את דוסטוייבסקי על פני טולסטוי, את “האחים קרמזוב” על פני “מלחמה ושלום”, מפני שדוסטוייבסקי דן במקרים בודדים, מענינים. ברומנים־האפופיות של טולסטוי אין מטורפים, אין ניברסטניים. הכול שם טבעי, הכול שם אמתי, ויש בהם משום שלילת אנשיהם וחברתם. “אם זולה יכול לתאר את צרפת של שנות הששים, הרי זה משום ששלל את צרפת של אותה התקופה… ואם אנשי־הספרות משנת 1928 אינם יודעים לתאר את צרפת של שנת 1928, ואף לא של שנת 1920, הרי סבת החזיון צפונה ברוח הכנעתם, בקוֹנפוֹרמיזם שלהם, בזה שאינם מוכשרים להתרומם עד כדי רעיון המהפכה”.

ברם אין רוח המהפכה – המהפכה עצמה. אין המהפכה, שעליה ובשמה נלחם איש־הרוח, המהפכה במהותה, שבשמה דוגלים אנשי־המדינה. המושגים האלה מתמזגים רק בה במדה שיש בהם משום אי־קבלת מרותו של השלטון, משום שלילתו ומשום התנגדות לכל קניניו. אולם הריבולוציה המדינית־החברתית פירושה בנין חברה על יסודות חדשים, התאגדות חברים לשם הגשמתה בחיים. איש־הרוח המהפכני לא יוכל להכנע למפלגה הריבולוציונרית, לחתום על תכניתה ולהסכים לשיטותיה האויליות. כי בעיני העובד המהפכה היא הנהגת משטר מעולה יותר, ובעיני איש־הרוח – “אמצעי ידוע להחריב את אשר הוא שולל”. דאגת איש־הרוח היא: בקורת ואמת בלי שים לב לתוצאותיהן האפשריות של מחשבותינו, מעין סטואיציזם רוחני; קיום אישים אמיצי־לב, שאינם נרתעים בפני כל מעשה ומחשבה, אינם חוששים בחברת התרמיטים שלנו מפני כל בדידות ומרגישים, כי הם הָפקדו על שמירת האדם וגורלו. תעודת איש־הרוח המהפכני היא להציל את החופש, את האדם. יתכן, כי שמירה על האישיות תיצור אישים גבורים, שאינם נזקקים לשקרים בפעולותיהם ובאמנותם. אבל בינתים מרסקת המכונה בלא רחמים כל יצור וגורמת להעלמת כוחות־הנפש והיצירה האישית. הכול מתפורר, כי מות המחשבה הבורגנית מתלווה בגסיסת סופרים על דפי ספריהם וגסיסת עמים ומולדות. והסופרים עצמם אינם חשים בכל הנעשה ומסתער מסביבם. לבם אטום להולך ומתרחש או להתפוררות כל הקיים. ואם נוכל לסלוח להם את בוזם לענין הצבורי־החברתי, הן לא נוכל לוַתֵּר להם את החבוי במעמקי נפשו של בן־זמננו. “את הפועל שאיננו מבין לסבת עניו, את הבורגני – לטעם עשרו, את האהבה שאיננה מאמינה באהבתה, האישיות שאיננה מאמינה במצפונה ובהשארת־הנפש והגבר המטיל ספק בעבודתו… כאילו האלוהי, שנותח אברים־אברים, הטיל את עצמו על האנוש, אשר אין עוד בכוחו לשאת את המשא הרובץ עליו… בפנינו אידיאולוגיה שארסה בא לאט־לאט בכול… איש איננו מאמין באידיאולוגיה זו ביושר־לב..”

*

בזה מסתיים הספר המוקדש ל"מות המחשבה הבורגנית". פַּמְפְּלֵט קוֹרָא לספר זה. ואמנם כן, זהו פמפלט צבורי־פילוסופי, ספר־זעם, פמפלט נועז בל ידע רחמים. בֶּרל מודיע על ארבעה פמפלטים נוספים, שבהם יביא לידי גמר את סערת רוחו ודעותיו – את שיטתו, אם אפשר לקרוא בשם שיטה את האידיאות הניהיליסטיות, את הרגש הפסימי, המקנן בלבו של המחבר.

הפעם דן בֶּרל במצב הספרות ונושאיה, ומסקנותיו – קשות, כאילו ניתנת לו על־ידי כך האפשרות להשתחרר מעול רגשות ההתמרמרות, השנאה והמרד. בֶּרל הוא ניהיליסט בהגיונו ולדעתו אין מוצא מן הסבך, שבו נתון היצור האנושי בימינו אלה. הוא מהפכני בכל הויתו ואיננו ריבולוציונר למעשה. שכן איש־הרוח הוא, המאמין באידיאות, וכיצד יוכל הוא להיות שייך למפלגה, שדאגותיה ממשיות, ארציות ומביאות לידי הכרח להשלים עם המציאות, עם חיי הממש והיחסי? נראה, שזהו צו־החיים, שאין להמלט ממנו; זוהי גזרה שנגזרה מן השמים, שכנפי המרקיע־שחקים יקוצצו וכי האנושי לא יתעטף באצטלה של האלוהי. זוהי קללת החיים. בלי משים כאילו מגיע בֶּרל לנקודה זו שבדעות בֶּנְדָּה, שכל־כך הרבה להתמרמר עליהן; לנקודת אי־התאמה שבין המוחלט, האלוהי, ובין החיים המוחשיים, הארציים. איש־הרוח, האמן העליון, יכול לשמור על הערכים הנצחיים כל עוד שאין הוא מחויב ללוש את בצֵק המציאות, אבל במלחמות הפוֹרוּם, מן ההכרח הוא, שיעסוק בחומר האנושי והגשמי… ועל־כן מהפכני כבֶּרל מתרוצץ אנה ואנה, כחיה שנתפסה בכלוב, ללא כל מוצא. לאחר ההנחה שגם על איש־הרוח לחיות את חיי־החברה, הרי הדרך ההגיונית היא, כי, עם כל נטיותיו האישיות המיוחדות, עליו להצטרף ללוחמים לתיקון העולם בצורה זו או אחרת ובמדה האפשרית, ולא להסתפק בהגדרה הנושאת בתוכה את מושג המות, היינו תעודה זו של איש־הרוח, לפי הגדרת בֶּרל, היא להבין, וכל הבנה אמתית פירושה שלילת הקיים ומושג המהפכה, ולגבי איש־הרוח – פירושו הרס וחורבן.

דומה, כי במושג מוטעה זה צפון סוד התרוצצות נפשו של בֶּרל. נפשו צמאה למעשי־צדק ולמחשבה נועזה ומוחו ומחשבותיו ניהיליסטיים הם ומלאי יאוש. סתירה נפשית־פנימית זו היא המביאה לידי חוסר־התגבשות של רעיונותיו, הזורמים בזרם סוער, ופועלים פעולה נמרצת על לב הקורא. כי היסודות הסותרים אחד את השני בנפשו מדובבים את ברל בכוח, מוציאים ממנו משפטים מלאים פַּתוֹס וגם משוים הוד טרגי לדרך הרצאתו.

לפנינו ספר אנושי רב־ערך. יחד עם ספרו של בַּנְדָּה והספר “קַלִיבַּן מְדַבֵּר” מאת י’ן גִ’הִיגוֹ יש כאן עדות לרוח הפובליציסטיקה העליונה, זו הגובלת עם כוח הפילוסופיה האנושית במובנה הרחב, הקמה לתחיה בימינו.

מחבר הספר נתפרסם בחריפות־השגותיו על חיי־המחשבה של הוגי־הדעות והאמנים שבתקופתנו, הנטולים לדעתו כל אומץ־רוח, כל נטיה רוחנית נועזה ועצמית והנכנעים לכוחות־השלטון. שכן הסופר הפילוסוף ואיש־המדע שבימינו הם בבחינת עבדים מחוסרי־רצון למפלגה ולמעמד המושלים עתה בכפה. דומה, כי דורם של אנשי־הרוח כוולטר וזולה שהרהיבו עוז בנפשם לחשוב את מחשבתם העצמית עד כדי התקוממות כנגד איתני־החברה, – חלף־עבר כליל, והצביעות, ההכנעה הרוחנית, ה"קונפורמיזם", הם בימינו מנת־חלקם של אנשי־השכל. מכאן – התפוררותה של המחשבה האנושית, שהתבטאה עד עתה בהלך־רוחה ובקניניה־נכסיה של הבורגנות, – חזון בעל ערך עולמי אשר הביא את ברל לידי הרהוריו המרים והזועמים ולידי הכרזה “על מות המחשבה הבורגנית”.

בשעתו הקדשנו ב"מאזנים" (שנה א', גליון כ"ג) מאמר־הערכה מפורט על עמדתו הקיצונית, המהפכנית והניהיליסטית של ברל בפרובלימה המסובכה והמעוררת דאגה על התכווצות המחשבה האנושית, צמצומה והתבטלותה בתקופתנו. עתה הוסיף ברל ספר חדש על הבורגנות והתנונותה וגם בו הוא מכריז על “מותה”.

עמנואל ברל חדור רוח צרפת החפשית, מלאת הלגלוג והזעם, שבאי־כוחה הטפוסיים והאמנים בתולדות־ספרותה הם מונטין, וולטר, רנן ופרַנס. הוא מעביר תחת שבט בקרתו האמיצה, המרה, השנונה והמזעזעת את כל יסודות הויתנו הצבורית, בלי רחמים ובסרקזם של איש־רוח הנטול כל יראת־הכבוד בפני אנשים ודברים.

הוא “מטריאליסט” ללא פחד ובספרו החדש הריהו מניח הנחה ללא פקפוקים, כי החמרנות, פירושה – אם לדבר שלא בלשון עקיפים וביושר־לב, – שאין נסים בעולם, כי המות היא קץ־הכל וכי חיינו עלי אדמות, בעלמא הדין, הם היחידים בני־הקימא והבטוחים. בדרכי התבטאותו נמנה ברל על אותם הסופרים־הפובליציסטים, המכונים בספרות צרפת בשם “מוראליסטים”, כלומר – על הסופרים חנוטים להערכת ההוי, האישים והחברה בצורה של אימרות, מאמרים ובפליטת הערות־שרטוטים קצרות ומקוריות, עוקצות וגדושות אמת. ברל הוא נינו של דידרו, ובמהלך מחשבותיו ורגשותיו, הריהו יורשם הישר של האנציקלופדיסטים, שאת רוחם קלט וספג אל קרבו בלי כל התנגדות.

מכאן – רוגזו, לעגו השנון, מלחמתו לחריפות הבטוי. מכאן הכרזתו, כי לדידיה “המאטריאליזס” פירושו האמתי עוז־הרוח להגות את הגיונותיו בלי יראה והאפיקורסות שבלב".

“מות המוסר הבורגני” הוא המשכו של הספר הקודם – “מות המחשבה הבורגנית” – והטון של הרצאתו הוא אותו טון של כעס, אירוניה וביטול, המציין את “מות המחשבה הבורגנית”. הספר מלא רוח סרקסטית ומחברו מחונן בכוח־בטוי איתן, חרוץ ומפולפל ובשטף של דבור חותך ופסקני, עוקץ ומבריק, ויש בו מעין תערובת צרפתית־יהודית. הוא עסקן ועם זה קל־ההבעה, מזהיר ובעת ובעונה אחת בעל שכל ישר; אגב פליטת הקולמוס הוא זורע הערות מקוריות, בקרתיות־חברותיות וספרותיות – ולא בלי רשעות מזעזעת. לא לשוא יכתוב פמפלטים. ברל הוא הוגה דעות, פובליציסטן ו"פילוסוף", אבל האיצטלא ההולמת אותו ביחוד היא זו של כותב־פמפלטים.

בבורגנות, בהלך־מחשבותיה, בהויה ובהויתה הוא רואה את נטית־הרוח השנואה ביותר עליו: רוח הקונפורמיזם. כלומר – אותה רוח־הכנעה הממיתה בזמננו הכל, אותה רוח־הפשרה נטולת־המעוף, שבאה לאחר שמתעטפים באיצטלא של אידיאליזם ובאותה כסות של יושר המביאה בהכרח את האדם לידי וותור על גדולות בשם קטנות.

“מות המוסר הבורגני” מעורר בעת ובעונה אחת את המחשבה ואת הזעם על הצביעות האיומה והתהומית המבצבצת מכל ישותו של הבורגני בכל מסיבות־חייו – ביחסו המזויף לאהבה, למשפחה, לאידיאל, לפילוסופיה ולחברה.

ספר זה הוא גם מעין תשובה על דברי־הפולמוס והרוגז, שעורר בצבור הספר הראשון. כי ברל חש חובה להשתתף במערכה החברתית ובצורך להגיב על כל עוול הנעשה בצבור ולהעריך כל מאורע מדיני או תרבותי המתרחש לנגד עיניו. ואין דעתו כדעת מחבר הספר “בגידת־הכוהנים” בנדָּה, הסבור שתעודת ה"כוהן" היא לשמור על ערכי־הנצח במרום פסגת האולימפוס ולבלי להתערב בריב המפלגות.

ברם, ברל אף הוא חדור ההכרה, כי אין איש־הרוח רשאי להספח למפלגה, אם אין את נפשו להתנכר אל מחשבתו העצמית. הוא מהפכני והשקפתו היא השקפת המאטריאליזם, ולפיכך עניני הפועלים ושאיפתם לשנויים חברותיים קרובים ללבו. אולם אין עמדתו דומה לעמדת איש המעמד או המפלגה; שכן יתרון לו לתלמיד המובהק, הכופר ברבו, על התלמיד החסיד שאיננו עוזב אותו לעולמים והשומר על תורתו בנאמנות קנאית והקופאת על שמריה. עמדת המרכסיסט כלפי מרכס אינה יכולה להיות אחרת מעמדת מרכס עצמו כלפי הֶגל, ואין היא דומה במאומה ובשום פנים לעמדת הבולשביזם כלפי לנין; החובה מוטלת על כל מרכסיסט למצוא את המגרעות שבמרכס ובתורתו, בשעה שחובת כל בולשביק היא למנוע את המשטרה מאסור את לנין". כי ברל מאמין “באפשרותה של הבקורת ובערכו הרב של הרוח הממאן להכנע לעולם”…

סוד הויתה של הבורגנות הוא: הפסימיזם המשמר, שהרי לדעתה אין לתקן את העולם. תורתה היא זו של הזקנה מסירכוזה, אשר למדה מפי אנטול פרנס, כי “יש להשתוקק לחיים ארוכים של עריץ, פן יירש את מקומו, אחרי מותו, מושל גרוע ממנו”, או זה של קלימנסו בתשובתו לז’ורס: הסוציאליזם הוא בלתי־אפשרי, משום שטבע האדם אינו עלול להשתנות לטובה; ישו לא תקן את המין האנושי ואין גם בכוחו של מרכס לתקנו. אולם חביבות על הבורגנות ההתהדרות וההתגנדרות בנכסי־האדם, כגון תרבות, אישים־גאונים, פילוסופיה וכו', והריהי משחקת בהם כבדברים ובסממנים, הנותנים טעם לחייה ומרוממים ערכה בחיי עצמה. “התרבות” מראה על מאמצו של האדם להגיע למצב הנראה לו כמדרגה העליונה של השלמתו. לפנים התקיימו תרבות אשפרתא, שמטרתה היתה, הגבור; והתרבות הנוצרית, שמטרתה: הקדוש… אבל מונח זה מביע גם משהו שונה מן הנאמר – משהו המשמש קשר ידוע בין צבור לבין הפרט. זוהי מעין תלבושת־שרד, שהחברה מלבישה בה את היחיד. כי אין כוונתה לסייע לאדם לפתח את כשרונותיו, אלא לספחו לקבוץ ידוע. תעודתה הראשונה של “התרבות” היא להקנות לאנשים־מספר מעין “מפתחות־מעבר” בחברה.

כך מחויב אדם לדעת, כי מלך פלוני אמר: “הכל אבוד מלבד הכבוד”, כדי שתהא לו הזכות להמנות על מעמד גבוה; כך משמשת ידיעת הרומית והיונית אמצעי להחשב בין אנשי־התרבות. התרבות לא באה איפוא אלא לרומם ולפאר את הבורגני או את בן השכבות הנמוכות השואף להכנס לחברה העליונה. בזכותו או בגללה הוא מתרחק מן הפרוליטרי. שהרי משהתחיל בן השכבה הנחותה ליהנות מקניני־תרבות, שוב אין הוא שייך עוד למעמדו. כי בכוחה של ה"תרבות" רק להביא את בני־העם לידי בגידה במוצאם.

עם עלית הפרט במדרגות־התרבות מתחיל, לדעת ברל, פרוצס ההכנעה לחברה ולמחשבותיה, לצרכיה ולנכסיה – מתחיל הקונפורמיזם, הממית כל רוח־חיים וכל רוח־אמת ומרד בלב כל אדם.

הבורגנות איננה מקפידה על מוצאו של היחיד, אם רק רכש לו תרבות, שפירושו הוא, שמכיון שקנה לו ידיעות, שוב אין ביכלתו להיות אויבה ואחת דתו לשרת אותה בנאמנות ולפתח בכשרון־משנה את סגולותיה המיוחדות. אין כמוה שואפת להגברת ערכו של האדם הגדול – של האישיות היוצאת מן הכלל. לדידיה נוצר וקיים הכל לשמו – לפארו ולהערצתו של האיש הדגול מרבבה. לפנים התקיימה הקריה בשביל עצמה ובזכות עצמה; כיום יש צורך בגאונים, והעמים, דומה, מתחרים במציאותם של אנשים גדולים בקרבם ומודדים את ערך־עצמם כביכול באמת־מדה של גודל גאוניהם ורבוים בעירם. “הפנתיאון פתוח לכול”. זוהי מעין הבלטת הדימוקרטיה, הצד השני של מטבע השויון ושלטון־ההמונים, שהאנושיות זכתה בו בזכות מהפכת־הבורגנים.

אין לתקן עוד את העולם במדה גדולה – זאת היא מחשבת הבורגנים. שהרי בעצם אין הבורגנות אלא תחנה אחרונה בהתפתחות החברה. זכויותיה הן בעיניה רק מופשטות ולא לשוא תגן, כביכול, על העושר ועל הרכוש כעל דבר מופשט, כעל עיקר מוסרי או מיטאפיסי. הירושה היא קודם כל פרינציפ יסודי, שאין לוותר עליו – זהו פרינציפ מופשט וזכות־קיומו נעוצה ביסודות משפטיים גרידא. כאמור הבורגנות היא פסימיסטית־משמרת… שכן מהו העוני, חוסר־הרכוש לעומת הצרות הכרוכות מן הטבע באנושיות המתבוססת ביסוריה? כך טוען מלומד כלֶרואַ־בולֶיה. אמנם הבורגני ממלא תפקיד של מנצל, אבל אין לתקן את העולם. הוא מלא מוסר כליות כרמון, אבל מה אפשר לעשות עוד בעלמא הדין?

כהנה וכהנה הן המחשבות המתרוצצות בלבו של הבורגני. הרכוש הנמצא בידי גדולי העושר הוא רק פרי זכויות “מיטאפיסיות” כביכול, כי אין כבורגנות לצביעות. היא לוחמת לחופש־לעבודה. שהרי גם עיקר החופש הוא מושג מופשט וכוחו – בּהפשטה. אמנם הפועל יכול לטעון, אין לדבר על חופש. ברם בפי הבורגני תשובה מכרעת: החופש טמון במעמקי הנפש. וכך הולך ונוצר מעין מושג מיטאפיסי על הקנין, ובעזרת הברגסוניזם והפילוסופים של האינטואיציה והתורה על החיים שמתחת־לסף־ההכרה, שהבורגנות השכילה להעמידה ולשרתה, מתחזק עולם־ההכנעה והפשרות: “הריני מביט על תורת ברגסון ועיקר החופש שבה כעל הלכה קונפורמיסטית ובורגנית במדרגה עליונה”, אומר ברל, וכעל מעשה־צביעות. שאם לא כן, אין לבאר את נהייתה העמוקה של הבורגניות אחרי האידיאליזם, אותה בורגנות שבראשית־ימיה היתה חדורה כולה רוח חמרנית ובלתי־דתית, רוח מהפכה וכפירה.

והוא הדין ביחסה של הבורגניות לאהבה, שאינה משמשת לה בלתי־אם “הזדמנות נהדרה לדברי שקר”, לשיחות של ענינים העומדים ברומו של עולם – קו מיוחד המבאר יפה את הופעתו של פרוסט, שבעיניו “הסנוביזס היא המציאות המוצקה היחידה, שתהא בת־קימא בעלמא־הדין, האהבה והחופש הם רק אמתלא לדבור ולהתרברבות, כי בכול שולטת הצביעות ואין תימה, אם עם התגברות רוח הפרוטסטנטיזם הליבראלי ועצמתם של מוסדות אדירי־הפינאנסים בחברה שבימינו, נתקרב גם לבו של הבורגני הקתולי אל הקלויניזם”.

הפרוטסטנטיזם פירושו פוריטאניות, צביעות, השפעת האיש ההגון, חוסר אומץ־לב רוחני ומוסרי, פשרות והכנעה – בקיצור: קונפורמיזם, ובשעה שרוח זו משתלטת בחברה, במחשבה, הרי סופה גסיסה ומות. מכאן “מות המוסר הבורגני”.

*

דומה, כי נקל להעתיק את השקפתו של ברל משטח הבורגנות לשטחים אחרים. בכל התנועות החברותיות והלאומיות יתכן לציין את השתלטותו של רוח הקונפורמיזם, הנושא בחובו את חורבנם של המחשבה האנושית או של מפעל אומות וחברות. דומה, כי הסוציאליזם העולמי, הכובש קימעה־קימעה את השלטון בארצות־המערב, לקוי אף הוא במדה גדושה באותו חסרון.

לקוי זה איננו מיוחד למעמד אחד: הוא משותף עתה לכל המעמדות. יתכן, כי הוא טבוע עמוק בטבע האדם וחברתו. אפילו רוסיה הסוביטית, שקפצה קפיצת־נחשון ואמרה לזעזע יסודות־עולם ולחדש סדרי־בראשית – מום זה אוכל ומכרסם אותה. ורצונה להדמות לאמריקה איננו אולי בלתי־אם צעד נוסף לקראת התקרבות שלא מדעת לרוח־הפרוטסטניזם". על כל פנים אין מקום להכרזה על מות המוסר הבורגני בלבד. אם לאסונה של האנושיות יש אמת בהנחת ברל, הרי הפרובלימה היא עמוקה שבעתים. שהרי הפעם המדובר הוא על אבדן הציוויליזציה המערבית. כי את כל החסרונות שמונה ברל, בכוח ובזעף, בבורגנות, נקל למצוא בכל תנועה מהפכנית או לאומית אחרת שבתקופתנו. תרבות המערב שוקעת לנגד עינינו. ימי־הבינים מטילים עתה את אימתם על האנושות הדוויה ונטולת שווי־המשקל.

חופש המחשבה, השאיפה לעוז־רוח, קניני־זהב אלה, שהבורגנות והדמוקרטיה העניקו לאנושיות בראשית התהוותה דוקא, הולכים ונעלמים מעולמנו, ובמקומם הולך ומשתלט בתקופת־המעבר שבחיינו רוח הקונפורמיזם, שאת מהותו היטיב ברל כל־כך להגדיר בספרו.

הסופר הצרפתי היהודי ז’ן רישאר בלוך – איננו איש הפוליטיקה, אלא מספר ואמן־יוצר. במבוא לספרו הוא אומר: (האיש הפוליטי) homo politicus בלבד חותר לקראת הפתרון. ואני אינני איש פוליטי, אולי homo sapiens ולכל היותר homo faber (אדם מדמה). יצירותיו הראשונות היו רומאנים – רומאנים בעלי משקל והיקף, שנושאיהם לקוחים מן ההוי היהודי באלזס ומחיי־הנפש שבמזרח – מהשתקפותו של המזרח בדמיונו של יהודי, בן־המערב וחניכו. ב"את קומפני" מגולל הסופר פרשת־משפחה יהודית, כוח־חיותה, אחדותה, הכרתה הקבּוצית ונאמנותה לגזעה מתוך מאמצים בלתי־אנושיים להרחיק מעליה כל אילוסיה, שסכנת־חורבן כרוכה בה למשפחה זו. שם מתוארת משפחת־סוחרים על לבטיהם של יחידיה, על הרחבת אמצעי הכלכלה והתעשיה, הגדלה וצמחה בהתאמה עם צרכי־הדור והחברה. יצירה כבדת־משקל היא זאת, שנוצרה וחוברה בדרכי מחשבה מורכבות ומסובכות, ויש בה גם משום עודף־עובדות, המקלקל במדת־מה את הקו הישר של הספור (בשעתו נסיתי להעריך יצירה זו הערכה בקורתית ב"השלוח").

רומאן זה העמיד מיד את ז’ן בלוך בשורה הראשונה של סופרי צרפת. היצירה השניה בערכה, “הלילה בקורדיסטן”, יש בה מעין בטוי כמוס לנהיתו של המספר המערבי למזרח – מעין “אני במערב ולבי במזרח” – בטוי אמנותי וחפשי, איתן ודמיוני להויות אישיותו של בן־צרפת, אשר דם שמי נוזל בעורקיו. ברם בלוך איננו נמנה על משפחת המספרים בלבד; הוא הוגה־דעות, שמאורעות הזמן מעסיקים אותו ומדריכים את מנוחתו. אין הוא שוה־נפש למתרחש סביבו ומשחק הכחות בחברה מעורר את מחשבתו וחרדתו לעתידה של האנושיות. ועל כן הריהו מנסה במסותיו להגדיר את מהותו של דורנו ובאיזמלו החד והדק הוא מנתח את תהליך־הענינים והלך רוחו של בן זמננו, ספקותיו וגמגומיו; לנתוחו זה, ההגיוני והמעמיק חקור, מתלווה משא חזון, המשווה לכתביו הפובליציסטיים משהו מיוחד, המרומם את הנפש. כי מסותיו הן פרי יצירת אמן־חוזה, ובתכונתו זו טמון סוד כוחו והשפעתו על הקורא. עוד לפני פרוץ המלחמה העולמית כתב בלוך, כי “יצירת אמונה חדשה, אשר ממנה תווצר אמנות חדשה, היא הכרחית ותכופה”. מקור אמונה זו ומהותה הוא במעין מזיגה הרמונית בין הדמוקרטיה ובין העובדים לשם יצירת תרבות חדשה. במחשבתו זו של בלוך שהביעה במאמרים רבים ב"משותף" ואחר ב"מאמץ החפשי" שהיה עורכו, היתה ניכרת השפעתם של סורל ורולן. “תועלתה של יצירה אמנותית איננה בזה, שהיא משפיעה על האדם לחנכו כאנרכיסט, כשתפני, כמלוכני, ואפילו כאדם טוב; תעודתה לעשות את האנוש לאנושי יותר, לסייע לו שימצא את דרכו הוא ולהורותו את הדרכים, שבהם יפגוש את הדומים לו”… ועל כן חובה היא להתעמק בפרובלימות־המדינה. ואילו אין להגרר אחרי רוח המפלגות. והנה אין דורנו – הדור שלאחר המלחמה העולמית – ניתן להגדרות שהיו נהוגות קודם. נתחוללו זעזועים כה כבירים עד אשר כל עיקרי־חיינו טעונים תקונים ושנויים יסודיים. "האמנות מחפשת את דרכה ואף את האדם המודרני. הסוציאליסמוס מנסה וממציא נוסחאות שונות, ישנות וחדשות ותמה על חוסר פעילותן בחברה בזמננו. הקומוניסמוס התנכר לכל אוירה אחרת מזו שנוצרה ברוסיה וחסר הוא כיום כל כוח התפשטות במערב. השפעת המלוכנים בצרפת, על כשרונותיהם הספרותיים, על הוגי השעות המקוריים שביניהם, מחונני ההומור וכשרון־הפמפלטים, חולפת ועוברת, כי בשל נצחון הרפובליקה במלחמה העולמית נשכח מוצאה – המפלה על יד סידן בשנת 1870; כיום ניטל מן המלוכנים כוח התסיסה והמרד. שהרי כל יסודות החברה – הקפיטל והכנסיה הקתולית – נספחו למשטר החדש. רק עמדתה של רומא – רוגזה על הקתוליים הבלתי מאמינים שבקרב המלוכנים – הפיחה בהם רוח חיים והפכתם לגורם המתנגד לקלריקליזמוס. המלחמה בדת ובהשפעתה של הכנסיה, שהיתה עד השנים האחרונות נחלת השמאליים, היתה עתה לקנינו של הימין השוביני; כיום הולך ונוצר מעין אנטי־קליריקליסמוס אריסטוקרטי־בורגני.

ואותה שעה דומה, כי הנוער השמאלי פונה עורף למלחמה בדת וכי הסוציאליזמוס, על השנויים שחלו בצורתו ובמהותו, נשאר במדת מה, האמת התוססת ואחד היסודות של המחשבה בזמננו. שהרי המרכסיזמוס, על מגרעותיו, עצב את דמותו של הדור, ואפילו את זו של מתנגדיו, שחונכו על תורה זו והושפעו ממנה ביודעים ובלא יודעים. אין השעה שעת “שרי צבא”, כי אם שעת ראשי משמרות ובדעתו של בלוך לסמן את “גורל הדור”, נושאיו ו"לכנות את הדברים בשמם" הנכון.

ב.

מאחורי הקתדרלה שבעיר שרטר מאזין בלוך למנגינת העוגב, לקול סופרנו של אשה, נושא פעם בפעם את עיניו אל השמשות שבאשנבי הכנסיה ומסתכל בשפע הצבעים ובמשחק האורות המפזזים במרום הבנין. דבקות עילאה ממלאה את חדרי לבו והריהו חש עצמו נישא אל על. אותה שעה הוא מעיף עין, סוקר מסביבו ומתבונן אל היוצאים מבית־היראה, מחפש בעיניהם ברק־אישיות, אופי ואמונה. לשוא. בלבו עולה אז זכר אספות־עם ופני המשתתפים בהן, פרצופים מפיקי חכמה, מרץ וכובד־רוח. הסתירה שבין שני המחזות מזעזעת. יש מאמינים, אבל אין עם־מאמין. חלפה־עברה תקופת הכנסיה, עת ההמון כולו התלהב למראה בניני הקודש, חטובם וחטוב דמויותיהם ופסליהם. אמונה מנשאה אל על שכנה בימים ההם בתוך כתלי בית היראה; עתה נעלמה כליל הקנאה לרוחניות, לאמונה שזעזעה והסעירה את הלבבות, החיתה את האנושיות, נתנה טעם ועצמה לקיומה והרנינה את חיי הפרט. עתה מוסיף העוגב לפזר מלא חפניו יופי ולהשמיע צלילי קדושה. אבל לשוא. עוד באים לשמוע אל הרינה, להקשיב לנגינה ומבינים ומבחינים יפה ביצירות השונות. חלונות הכנסיה עוד מוסיפים לשפוך את קסמי האור והצל, שלל־הצבעים עוד מפזז שם; בפיזוז־הצבעים ובצלילי־העוגב טמונים כחות תרבות מסתוריים מחיי תקופות; אוצרות־יצירה חבויים בהם, אוצרות שאין לוותר עליהם. כלום יש בכוח־המנגנון שבפילם, במגרש להתחרויות של זמננו להשכיח את קסמי המסתורין שבעבר? ברם מאידך גיסא כאילו הסיח ההמון את דעתו מסמי־חיים אלה.

והנה פינה באחת מערי־המחוז – במגרש שעל־יד בית־התפלה. דור רודף דור. אותם הבנינים, אותם האנשים, אותן הקריאות ואותם החתולים. והנה בחירות, אפישות, טרקטורים; מתוך לאות, מתוך עיפות של דורות מזעזעים העמים השואפים לתחיה את הערב הרך והמעורר התרגשות שבצירופי ההוי ההמוני, “למען חיות, למען המשיך לחיות”. אנו הננו בבחינת אפולו ומרסיאם שבמיתולוגיה. מרסיאם, שהיטיב לחלל בחליל – התנשא על בן יופיטר ויגמור בלבו להתחרות עם האליל באמנות־הנגינה, ולאחר שהמוזות הכריזו על מפלתו – נקשר אל עץ ואת עורו הפשיטו מעליו. לאחר כמה וכמה חפושי דרכים ניצח דורנו במאמצו להעפיל, ועתה הריהו מעונה. “כל העמים הורסים את עיקרי היושר, הכבוד בעבודה ובאחריות המקצועית – יסודות החברה האנושית מתמול־שלשום. מרסיאם קשור אל העץ ואפולו, מתוך צחוק, מראה עליו באצבעו”. ודומה, כי כבדה התעודה המוטלת עתה על ראש האנושיות לשחרר את מרסיאם מענויו ולהחיות את האמונה בלב.

ושוב 1917. המלחמה נמשכת. דם נשפך. אין מוצא מן ההרג ומן החורבן.

אין מוצא וקול הנביא איננו נשמע; אלם אחז בכל. שעמום ואי־מנוחה ממלאים את חלל העולם – את החזית. אין אישיות אחת שביכלתה לפזר את השעמום ולזעזע את האטמוספירה של מחנק. בתוך הבחילה הכללית נפלה לפתע הברה חדשה, אשר לה צפתה האנושיות כולה. וילסון משמיע דברים הכובשים את הלבבות. וילסון כאילו ממשיך את מסרתה של אירופה החפשית ומוסיף לטוות את חוטי התרבות של גאוניה. הקרקע – קרקע היסורין – הוכשר לקליטת רגשי יושר וצדק, לשנוי ערכין חברתי. ואילו עד מהרה נאלם הקול; מת הנביא: בארצות הברית גופא נאסרים ונרדפים עד חרמה הפועלים הנמנים על W.W.Y.; הפוריטאניות המאובנת, על צביעותה, מראה את אצבעה; לנין מזה וקלימנסו מזה; היובש מתגבר על הלחלוחית שבנפש: ההעזה הפוזיטיבית והריאלית מכה שורש בקרקע המציאות – כבורגנית וכפרולטארית; הרומנטיסמוס והחזון נעלמים מעל האופק…

דור המשתתפים במלחמה – טולסטוי, זולא וענין דריפס חנכום; האמונה במהפכה, בנצרות הקדמונית, בהמונים שכנה בלבם; פסטר ובטהובן הטביעו את חותמם עליהם. פשטות החיים, הסבל, הצניעות הגאה היתה מנת חלקם. אולם ילדי המאה החולפת וראשיתה של המאה הנוכחית – המלחמה העולמית הדריכתם למדתם, כי “הדברים והאנשים” – אין תיאורם מתאים למה שסופר עליהם וכי אין חופש, באשר הכל מוכן “להכנעה ולעבדות”. שעל כן הכול נוכחו, כי רימום ב"מעשה רמאות" ענקי ומזעזע. בעולם כולו – אין זכר לחופש. במקומו באה הדיקטטורה ובאמריקה – שלטון הפלוטוקרטיה. כל פליטי המלחמה נמסרו לתנועות הקיצוניות “ומכל שיטת לנין לא נשארה לפליטה בלתי אם הציניות” ושנואים עליהם “הליברליזמוס והריפורמיזמוס”; זכר המהפכות לחופש, למשטר רפובליקאי נשכח, כי רוח הדיקטאטורה מתאימה לרוח הפויזטיביות של דורנו – לרוח המעשיות בכל החזית. המהפכה הצרפתית זרעה את זרע “הבוחר”, האישיות הבודדת; היא הפיצה את המושג: אזרח ששוה זכות אחת למיליונר, לאציל שבפריז, ולאדם לפועל שבפרובינציה הנדחת. ובינתים נותרו התעשיה, ההון, העתונות הגדולה ובא מרכס והכריז, כי מושג זה של אזרח, פירושו עבדות, עבדות לבעלי ההמון. ואכן במשטר הדימוקראטי הכול בידי הרכושנים הגדולים. צדק כנראה, מרכס – בעל המציאות. אמנם למראית עין יש בית־מורשים, יש חופש הדבור, יש עתונות חפשית, אבל השלטון הוא למעשה בידי בעלי הכספים; המציאות שולטת בכל: איטליה מסרה את עצמה בידי ההון ורוסיה בידי האנטי־קפיטל. אבל המציאות – אדון לכל. הספורט נעשה מעין יורשו של הצבא ועבודת הספורט יש בה משום קדושה, ומכאן כל התפארת הכרוכה בה. גם הספורט הוא פרי הריאליסמוס של דורנו. המיכניקה מתגברת בכל. המפלגות משתמשות בספורט לצרכיהן ובתקוה לנצלו לטובתן. המלחמה המיתה את רוח האישיות הבודדת והקימה במקומה את חיי העדה, שגם הספורט משמש בטוי להם. בכול הכנעה, משמעת.

ואירע דבר זה, שהמציאות נשתנתה, בעוד שהמלים שבטאו מציאות אחרת נשארו במובנן הקודם. הן החליפו את תכנן ומכאן – הפתעות ואפשרות בלתי מוגבלת של אחיזת־עינים. “פגרים גדולים חוסמים בעדנו את הדרך. אלו הן המלים המתות” – ובכל שטחי החיים והמחשבה. המלה: “דת” פשטה צורה ולבשה צורה; בתקופתנו – תקופה שלאחר המלחמה – קיימת דת של פולחן המתים, של “החיל האלמוני”, הריליגיה של גבורי הדור וגאוני האנושיות (בטהובן, מיכל־אנגלו, לנין, ז’ורס); דת המולדת. דת פינות מולדת. נתחדש התוכן ונשארה ה"מלה", הכנוי. האנושיות חותרת לקראת מושג דתי חדש ומוסיפה להשתמש במונח: ריליגיה. “המערב לא היה מעולם נוצרי”, כותב אחד המלומדים, על כן הוא קתולי, כלומר, הוא נגרר אחרי היסוד שקדם לנצרות – אותו היסוד המבכר את הסדר על פני הצדק. ואמנם הקתוליות לובשת יותר ויותר צורה של האלילות ומשתחררת מתכנה הנוצרי וכדור כולו הריהי נגררת אחרי פולחן המתים, הערצתם וכו'. והוא הדין במושג “מהפכה”. עליה הוטל למלא את התעודה הנשגבה של השלטת המחשבה החפשית, שנוי ערכין בחיים ובחברה. אולם אסון כפול קרה לה: היא התפרצה “באירופה אחרת”, כדברי אחד הסופרים, כלומר – מקום הגשמתה לא היתה צריכה להיות רוסיה, כי אם צרפת, ואולי גרמניה. ברוסיה נוצרה מעין כנסיה “מהפכנית” בלא אמונה: המשטרה השתלטה על גופנו, נשמתנו, ומארסיאם הפורט על הנבל, המחלל בחלילו, המתחרה המנוצח של אפולו – שוב הוטל עליו להתעודד, להתמיד בעקשנותו, שהרי גם המהפכה פשטה את הרגל והיתה ל"מלה־פגר". כל סיסמאותיה עודן עומדות בתקפן. אבל הן נתאבנו ואין בהן כוח־חיים ולא כל שכן כוח מחיה. המונח: מהפכה – גורלו כגורל המלה התקדמות: הוא הומת. מכאן חוסר היציבות שבהלכות החדשות. מכאן – שפע בתי המדרש. ניאו – תומיסמוס, פסידו – קומוניסמיס, קתוליציסמוס אנטי דתי ואפילו אתיאיסטי. נודה, כי כל זה איננו מעורר אימון בלב, ועל אחת כמה וכמה שאין בו כדי לעורר אמונה בקרבנו.

ג.

ההיסטוריונים הגדולים במאה החולפת היו חדורי אמונה עמוקה בעתידה המזהיר של האנושיות. "הערום ביותר שבין היונקים התעלה עד לידי תפיסת מקום “מרכז” בטבע בכוח חכמתו וחושו הטבעי. האמונה בהתקדמות היתה מובנת ואפילו הכרחית. האנושיות לא יכלה שלא לבטוח בכוחות עצמה. ולפתע – המלחמה. המדע, האמנות, שכל האדם – הכל נהפך והיה למעין מפלצת והועמד לשרותם של השנאה וההרס.

מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וספק נכנס ללב – ואי־המנוחה ואי־האמונה. עוית אחזה את הטובים שבבני אדם ואת בעלי שאר־הרוח. ב"לילולי" נתן רומן רולן בטוי לחורבן הערכין והשאיפות בלב האדם; עתה עזבה אירופה את מושכותיה וכאילו אבד לה כבר שלטונה על כדור הארץ. בתופעה ממארה זו חש גם ההיסטוריון גולילמו פרירו ובתמונת רומא המתנוונת שתאר, גולל גם את פרשת הסכנות האורבות לאירופה המתנוונת כמותה. לפתח המערב רובץ הברברי וחוסר מרות רוחנית, שהכל יהיו מודים בה, כי בלעדיה לא תכון כל חברה. אולם לשוא הן כל התשואות הללו, שהרבה מן הלקוי בהן, שכן התגליות פרי עמל, אומץ ורוח יצירה – חדרו לכל פנות העולם והדקו אל התרבות האנושית את כל העמים באשר הם. המלה, שכנפים לה, העיפה בימי קדם את המחשבה, הדפוס גבשתה והתגליות קשרו את כל חלקי האנושיות והעמיקו את יסודותיה של התרבות. בחזיון זה טמון סוד האופטימיות של בן דורנו, על אף התהומיות והנפתולים שהוא מתפתל בהם. ומכאן אי־הצדק שבהשואת דורנו ואירופה לדורות עברו – לרומא המתנוונת. כמעשה המלומד והוגה הדעות המקורי פרירו, אשר איננו מביא בחשבון את תורת המרכסיסמוס, שלפיה “אין לבקש עוד מההיסטוריה האנושית, שתכוון קשת מתוחה לצד הטוב ביותר או הרע ביותר אלא תשקיף להיפך על החברה כעל פיתוח טבעי הדומה לגידולו של עץ השדה ותתחקה על חוקיה הטבעיים, לא תתן לאנוש המסכן שום נחמה דתית או אחרת ותכריעו תחת משא הכרח הברזל”…

בהלך רוח זה של המרכסיסמוס – יש משום אומץ, סטואיות ופסימיות־מיואשת. ועל כן הוא שנוא על בעלי הרגש, על חסידי האישיות החפשית, באשר הוא שם לאל את עיקרי החופש והצדק. הנה היתה המלחמה אסון לאנשי המחשבה והדימוקרטיה והתפרצותה עוררה בלבם זעקות נביאים. אבל המרכסיסט הנאמן לעצמו לא הופתע מן הקטסטרופה. הוא כאילו משורין כנגד הפתעות בשל השקפת עולמו שעל פיה המלחמה היתה מעין הכרח, הנובע מאי־הסדרים שבחברה.

ואף־על־פי־כן אין להתיאש, באשר המטרה העיקרית היא להבין לחוקי הברזל של סדרי האנושיות ולראות מראש, מתוך הבנת מבנה, אל אשר עלול לקרות. וכך נעשה המרכסיסט לבלתי מאוכזב, מעין מאמין בגורל האדם, באחרית הימים. סוד גאוניותו של מרכס צפון בכשרונו לגלות חוקים המשותפים לתקופות ולעמים שונים – חוקים הטעונים אמנם, תקונים, שנויים ובירור עיקריים; אבל היסוד להבנת העולם הונח על ידיו, ואם נמצא הדרך לפתרון רציני – הלא אין גבול למהפכה האנושית שבתורתו. כי על כן יש בה משום עדוד לאדם, שיזרז את תהליך ההיסטוריה ויחתור לקראת ההגשמה של חלום ה"אחדות האנושית" ופירושו האמתי של אותו הלך־מחשבה הוא, כי למעשה נוצרה אמונה שבאה להוציא את החברה התוהה מסבך ההתנוונות… אבל גם פירירו וגם רולן “בלילולי” אינם גורסים תורה זו ומעלימים עין ממנה, משום שבניגוד לקונפיציוס, בודה וישו, אין מרכס ניגש לניסוח תורתו מתוך נימוקים מוסריים. ההשגה – כבירה ונשגבה. אולם שתי תכונות מסוכנות אורבות למרכסיסמוס: הכתתיות והציניות, כי מרכס חסר היה את חוש הפסיכולוגיה – נקודת החולשה העיקרית שבתורתו. דומה, כי זו עדיין בחיתוליה היא וטעונה התעמקות, הרחבה ומלויים יסודיים.

ד.

מנאפוליאון ואילך – מתחילה התקופה המודרנית ומתפתח הטיפוס של האדם המודרני. עד נפוליאון היה כל מושל זקוק לאמתלא לשם שלטונו או עריצותו. ואילו נפוליאון איננו יודע תעודה אחרת מזו של עיצוב דמותו האישית וגדולתו. הכול קיים בעולם לשם הבלטת כוחו הענקי ולשם פיתוחו. הוא האדם החפשי במעשיו, ועל כן הוא פועל מתוך שנאה ובוז לזולת. סטנדהל קבע את דמותו של הטפוס המודרני הזה, שחוקו הוא תענוגו ותשוקתו. אין אדם המודרני הזה חש בצורך לכסות על מערומיו ועל כוונותיו הגלויות לספק את מאוויו. נפוליאון, שכל עמלו לא בא אלא לשם ריתוקו של האדם בשרשרות, לא עשה באמת אחרת מאשר להתיר את אזיקיו ולהרגיז את יצרו. הוא כבר העריך את חשיבותה של המהירות ושל התקיפות ושינה על־ידי־כך את פני החברה תכלית־שנוי. נפוליאון קרוב יותר לפורד מאשר לרישליה. נפוליאון הגשים באישיותו עד למדרגה הקיצונית ביותר גם את ציניותו של הטיפוס המודרני הזה. הוא שמש דוגמא מופתית לעיצוב טפוס זה – אותו טפוס של מפלצת שכל מעיניו להגביר עשרת מונים – ויהי מה – את כל עוצם גאוניותו.

ועכשיו – למהותה של היהדות. במדה ידועה יש בו במרכסיסמוס משל יסודות הסטואיציסמוס; הפיסימיות, ביטול הפרט, הכנעה בפני כוחות איתנים, שאין באפשרותו של האדם לפעול כנגדם; יאוש. הנצרות הכניסה צבע ורוד בתוך שחור הסטואיציסמוס. שהרי היא “שמה אפותיקא” על העולם הבא. רק היהדות התעקשה ומאנה להכניס את ראשה בעול האפותיקא ומצאה מקור לחיותה באמונה, כי “נצח ישראל לא ישקר” ומתוך רצון להצדיק את נצחיותה – הכריזה על עצמה כעל עם נבחר, כעל העם הנבחר; זוהי אילוסיה, אבל יש בה משום חידוש. אלוהי היהודים אינו מכיר את האומה. מכאן כוחם של היהודים – כוח אמונתם בחברה, כוח ההולך ונעלם בתוך הדיאספורה. מתוכם עוד מגיחים אישים אמיצים, שבדמם מושרשה האמונה בעתיד; והרי קרל מרכס עצמו, שראה את עצמו כמטריאליסט, בנה גם הוא למעשה בנין מיטפיסי על יסוד אחרית הימים. “בתקופתנו היהודים הם גורם של אילוסיה ואונאה, אבל גם של מרץ והתמדה, משום שהם חדורי קנאות לאושר הצבור, לצדק עלי אדמות ולעתידה של החברה”. ברם “מיסטיקה זו עשויה ללבוש צורה של ממש לכל היותר בלב עם קטן… כל ערכה יאבד לה עם התרחבותה והתאמתה לגדלה של האנושיות כולה”.

הסופר ג’ורג' דיהאמל שהה זמן מה באמריקה והביא משם ספר בשם “מחזות מחיי העתיד”. הוא שב כולו מזועזע למראה “הקומוניסמוס הבורגני” הצומח שם וצלו כאילו מתפשט כבר בעולם הישן. מטרלינק מצדו מתאר את חיי הטרמיטים ומגולל תמונה תהומית מהקומוניזמוס האורב גם לאנושיות. בני־האדם יהיו נידונים להיות אבטומטים. ברם ברור כי מקור כל הנבואות השחורות האלה באי־הבנה, בשמות שבהם מכנים בתא הנמלים את החברים השונים הפועלים שם – שמות הלקוחים מאוצר המלים האנושי. החששנים הללו מתעלמים משכלו של האדם, מתכונתו לשאוף רוח, להתענג וגם להתעצל. ואין כעצלות, כשאיפה למעט בטלה, כוח המניע את המחשבה להמציא המצאות של נוחות ושל יצירה – מתוך רצון להקטין את המאמץ". הסכנה איננה האבטומטיסמוס, כי אם היפוכו – התפרצות היצר, הרגזתו, שכרון וההמצאות והמרץ דוקא (דוגמת נפוליאון). סכנת הקומוניסמוס על החרכים – בניגוד לטרמיטים – אינה נשקפת לאנושיות. רק עם שלטון האשה, בחברה אמהית, כבתא התרמיטים, יתכן להגיע לידי אותה הקומונה, שבופון אמר עליה, כי יש בה משום “אנרכיה”. בשעה שרעיון הקומוניסמוז ההומאני הוא קונצפציה גברית, אידיאה, פרי רצון והכרה, ותעודתה “למזג מזיגה הרמונית את המשחק החפשי של השכל היוצר וההורס עם תנאי החיים ההכרחיים של החברה”.

החברה הנפוליונית נידונה למיתה. בכוחו של המאטריאליסמוס להרסה, כי הוציא מתחומיו את מומי הרכושנות: את האינטרס הפרטי. אף־על־פי־כן לא נקלטו סיסמאותיו של לנין במערב. מדוע? סוד החזון הזה צפון בחוסר הכרה פסיכולוגית וידיעה את המערב. הבולשביקים באו בשם השלום והמערב – מלת החופש והדרור יש בה כדי להקסימו. מכאן מפלת הבולשביות באירופה – ודומה לעולמים. הקומוניזמוס תובע בשם המוחלט את הרס האזרח והאדם, ובזה הוא דומה לחברה הרכושנית והנפוליונית. האנושיות לא תרתם לעגלת הקומונה בלי יסוד זה של החופש – הנכס היקר ביותר, שרכשה לה התרבות. אולי במזיגה שבין המערב והמזרחי, בין כוח היוצר וכוח הקוסמוס, תמצא הדרך לפתרון הפרובלימה האנושית.

ה.

י’ן רישאר בלוך לא העלה ארוכה למחלת הדור. לאמתו של דבר עלתה בידו רק הדיאגנוזה למחלת האנושיות בדורנו, המתלבטת ביסוריה “ומדמיעה דמעות המהולות בדם”… ממלחמת העולם דומה, לכאורה, לא נשארו אלא מוכי־תרבות, הלומי אכזבה ומתנוונים ללא אמונה וללא רוח חיים. זכותו של בלוך היא שעשה את סיבוב הפרובלימות המנסרות בתקופתנו, כשהוא חדור הכרת הצורך בסמכות רוחנית ומוסרית, שתהא מקובלת על הדור כולו ומתגעגע על שלמותם הרוחנית ושלותם של התקופות הקודמות.

ברם עתה נתגעש העולם והגעגועים – אין בהם כדי להרחיק מעלינו את המתרחש מסביבנו, את הסערה המתחוללת על ראש החברה, ובלוך ניגש באיזמל של מנתח נועז ומתעמק במאורעות, בהתפתחותם, במהותם ועתידם ומעלה ממעמקים השערות־תרופות. אין כמוהו להכרת המגרעות והחסרונות שבמרכסיסמוס. אף־על־פי־כן דומה, כי נסיונם של הפסימיות שבה בצירוף משהו סטואי המציין אותה כובשות את לבו. אמונת נעוריו, הסוציאליסמוס, מלוה את כל צעדיו. היא נשתרשה עמוק בנפשו הרומנטית ואין בכוחו להשתחרר ממנה. ויש להודות כי גישתו אליה נאה, שהרי במרוצת הרצאתו נהפך המטריליזמוס בעיניו למקור של אופטימיות, של “אופטימיות מתוך פסימיות”. התלבטויותיו גדושות הכאב בין נטיתו למפעל הענקי הנעשה לעינינו ברוסיה ובין צמאונו לחופש שנעשה לחלק אורגני מנשימתו – דומה כי אין להן תקנה. שכן הסתירה שביניהן איננה ניתנת ליישוב ומזיגת המערב והמזרח ודאי שרצויה ואף הכרחית היא לשלום האנושיות ולאחדות רוחה.

אולם מי לידנו יתקע, כי אחדות זו לא תסתיים במחיר תרבותה של אירופה, במחיר רוח היצירה הפעילה והדרור המפעמת בלב בניה? רבים הם המכריזים השכם והערב, כי ימי הבינים אורבים לאנושיות ויש גם המצפים לבואם מתוך חרדה. כי על־כן התקרבותם של ימי הבינים – פירושם האמיתי הוא הצטמצמות, וותור על כמה מנכסי התרבות חדרה עתה לכל פנות העולם, ועל כן לא תלך לאבוד. אולם השאלה היא: אם מדינות בלתי מערביות מוכשרות להוסיף ולטוות חוטי הציביליזציה? הן דרושות לשם כך גם הכשרה נפשית וגם מסורת של דורות.

כהנה וכהנה יש להעיר על הפרובלימות ועל המחשבות המובעות בספר חשוב זה, המעביר לעיני הקורא כבחזון התלבטויותיו של דורנו וכיוונו.