בילדותו קראו לו בלשון חיבה ברלה. ילד יפה היה וערני. שערו השחור מקורזל, עיניו הפקחות צמאות דעת ופניו קורנים תבונה. מרבה לקרוא היה, שואל ומקשיב, מבקש לרדת לעומקם של דברים.
אך ילדות קצרה ועצובה היתה מנת גורלו. בגיל שתים־עשרה, עוד בטרם הגיע למצוות, נתייתם מאביו, ומתוך הכרת־חובה של בן בכור נטל על שכמו הרך לסעוד את אמו האלמנה ולדאוג לאחיו ואחיותיו היתומים. גם בחיי האב, לא ראו אותו ילדיו לעתים קרובות. כי נאלץ לבקש פרנסתו הרחק מביתו. סוחר יערות היה, חוכר חלקות־עצים לכריתתם ולשיווקם למרחקים. רוב ימות השנה היה נע ונד ב"ערי השפלה" – אלו הערים השוכנות במורד נהר הדנייפר, שעל פניו נשלחו העצים הכרותים – ורק לימי חג ומועד חזר אל אשתו וילדיו, אשר אליהם יצאה נפשו כל הימים, לביתו בבּוֹבּרוֹיסק, פלך מינסק, שבה היתה קהילה יהודית שורשית ותוססת.
אבל גם המעט שעשה הילד במחיצת אביו היה לו מקור של חיות. רק חזר האב ממסעותיו, מיד סר ל"חדר" שבו למד בנו בכורו. “איש בעל קומה בפרוות חורף הדורה ובמצנפת פרווה גדולה, זקנו השחור גזוז ועל אפו משקפי־זהב” – כך תיאר אותו הסופר דוד שמעוני, בן עירו וחברו מילדות של ברל. האב היה נכנס בדברים עם הילדים, שואל ובוחן אותם בלימודים. ביחוד נתמלא לבו גאוה על המחברות הכתובות עברית, כי רק מעטים מילדי ישראל החלו אז ללמוד את שפת התחיה, נוסף על האידיש והרוסית. והאב נושא נפשו לציון ולשפת עבר קרא לבנו בשם העברי בּאֵרי.
בספריה של אביו בילה ברל שעות וימים, ביחוד לאחר שחלה ונמנעו ממנו הלימודים בבית־הספר. ומן הספרונים הקטנים וכרכי העתונים העברים “הצפירה” ו"המליץ", שתחילה אולי לא ירד לסוף הכתוב בהם, שאב חכמה ודעת. וכך, בכוחות עצמו ובעזרת מורה פרטי, למד גם את השפה הרוסית, עמד בהצלחה בבחינות של מחלקות גימנסיה, והכין עצמו להמשך לימודיו בבית־ספר גבוה.
אבל בעצם תכניות אלו ניחתה עליו המהלומה של מות האב במרחקים ובבדידות.
כעבור שנים סיפרה האם איך השתנתה תוך זמן קצר חזותם של ששת יתומיה. ילדים מאושרים היו, ופתאום – מחוסרי־כל. “איך יכולתי לגדל את יתומי, אילמלא ברלה!” – אמרה.
האם הגאה לא רצתה ליפול למעמסה על קרובים, ובמלאות שנת אבלה פתחה חנות בשוק העיר לפרנסת המשפחה. היא קימצה ככל שיכלה וחסכה מפיה, אך לא פיטרה את מורי ילדיה. וברל הנער היה יד ימינה בכל. לימים סיפרה האם מעשה בבגדים חדשים, שתפרה לשלושת בניה1 הקטנים. ניגש איזה ילד ברחוב, מישש בגדו של אחד הבנים ואמר בזלזול, כי מאריג פשוט הוא עשוי, – והבן הקטן לא חפץ עוד ללבוש את בגדו החדש והיה הכרח לתפור לו בגדים אחרים. מה עשה ברל? נטל את הבגד הפשוט, שלא היה לפי מידתו ושרווליו קצרים, ולבשו עד שנקרע.
בהיותו בן ארבע־עשרה בא אסון נוסף על המשפחה – אש אחזה בשוק העיר העשוי כולו עץ ופשטה במהירות מחנות לחנות. ברל הנער קפץ בסכנת־נפש לתוך הלהבות להציל את המעט שניתן להציל.
מצב המשפחה הורע עוד יותר, אבל ברל לא פסק מלימודיו. בגיל שש־עשרה עמד במבחן בעיר קיוב והיה למורה. וכמנהג הימים ההם נשכר למשפחה יהודית באחוזה כפרית להורות את ילדיה – וכל שכרו שלח לאמו. אחר־כך לימד בבית־ספר יהודי לבנות דלת־העם בבוברויסק. כן שימש ספרן בספריה העממית בעירו, והיה למדריך מאיר־עינים לתלמידותיו בבית־הספר ולכל מי שבא אתו במגע בספריה.
חלפו עוד שנתיים. גרעיני האמונה שנזרעה בלבו בבית אביו, כי אין קיום ואין עתיד לעם ישראל בנכר, בשלו וגמלו. ברל העלם החל לתהות על דרכי אדם ועולם. החל לתהות על מצבו של הפועל הרוסי בימי שלטון הצאר ומחפש דרכו בקרב המפלגות הסוציאליסטיות ברוסיה. ואז החלה ארץ־ישראל קורמת לפני עיניו עור וגידים. אבל שם, בארץ היעודה, צריך להתחיל הכל מחדש. מולדת לא תיבנה ללא עמל־כפים. עוד קודם הלך ללמוד בבית־ספר למלאכה באודיסה כדי להיות פועל. אחר־כך עבד בבית יציקה. חסך מפיתו והוסיף לשלוח כל פרוטה שהשתכר לאמו. כך קיים מצוות כיבוד־אם במלואה, ורק באחת לא נענה לה, בסרבו לתת יד למקח וממכר בחנות שלה, מתוך הזדהות עם ערך העבודה הגופנית, עוד לפני שצמחה בלבו ההכרה, כי לא תהיה תקומה ותחיה לעם ישראל אלא בעמל כפיים.
בינתיים, הגיעה שעתו להתייצב לעבודת הצבא. חייל יהודי בצבאות הצאר הרוסי היה מועד לסבל, להשפלה ללא־טעם. רוב הצעירים היהודים היו מבקשים דרכים להימנע מגורל בזוי זה. ברל לא הסכים להצעה כי ישחררו אותו בפדיון כסף, כמקובל, כיוון שחס על ממונה של האם האלמנה. גם לא חפץ לערוק, כפי שעשו רבים. ולמרות הסכנה שבדבר, התייצב. ולאחר שנפסל מטעמי בריאות, גמלה בלבו ההחלטה, שלא להשהות עוד את הצעד המכריע בחייו. אבל איך ייפרד מעל אמו, אחיו ואחותו הילדה? זמן רב שמר מכל משמר את סודו ורק כשחלה במחלת הטיפוס וחומו עלה, שפך לבו מבלי דעת במלמולי־דברים, שגילו שאיפותיו ותכניותיו. אז נדרה האם נדר, כי אם יישאר בנה בחיים – לא תעמוד בדרכו.
וכך יצא ברל בשנת 1909 (תרס"ט) לבדו לדרך הרחוקה והגיע לחוף יפו הערבית.
ב 🔗
לא בן־לילה החליט לעלות לארץ־ישראל. פרשת הספקות והוויכוחים לפני החלטתו כתובה בתעודה “דרכי לארץ”, והוא סיפורו בערוב יומו ב"ירח העיון" ברחובות, שיזם והדריך. בלב קהל המאזינים על הדשא, עשרות “תלמידים” מבוגרים שבחר מכל פינות מחנה העובדים, היו דבריו אותו לילה – כאילו שמעו באזניהם לבטי דור שלם, כאשר רק מעטים עדיין האמינו כי ארץ־ישראל היא הפתרון לעתיד העם. ברחוב היהודי בקהילות ישראל בפולין וברוסיה רבו המפלגות והתנועות, שחבריהן היו שקועים בויכוחים קשים ובבירורים וחיפושי־דרכים. ברל, הצעיר העצמאי במחשבתו, נדד מתנועה לתנועה, בבקשו לו את הדרך ללכת בה. גם בשבתו כבר באניה עוד כרסם הספק בלבו. אבל רק ירד לחוף יפו – ידע, כי זה חופו האחרון. ולא כרבים אחרים מבני העליה השניה – שבאו, ראו את השממה וחזרו – יצא ברל הנתון כולו לעולם הספר, לעבודה במעדר ביד, כפועל שכיר אצל אכרים במושבות יהודה ובחוות הראשונות, שייסדה ההסתדרות הציונית בהנהלת “המשרד הארץ ישראלי” שלה. וכך היה העלם הרך לפועל ביהודה רעב למחצה, יחף וקודח, ככל חבריו בני העליה השניה.
יחיד היה ובודד בארץ חדשה – והחרדה לשלום משפחתו בנכר מכרסמת בלבו. כל הימים השתוקק להביא אליו את אמו ואת הילדים. אבל איך יפרנסם? והיכן יחיו? הארץ זרועה חולות וביצות, ישוביה קטנים ודלים, עבודה אין בה והמחלות מרובות. את אחד מאחיו ואת אחותו הבכורה הביא אליו, ולאחותו הקטנה, חנה, כתב:
“כל זמן שלא נבחר לנו פה פינה קבועה – לא נקרא לאמא שתבוא הנה לנוע ולנוד. ואנחנו לא נקבע לנו מקום כל זמן שלא נדע היטב את עבודתנו, כל זמן שלא נהיה ראויים לשם עובדי־אדמה, ועד היום ההוא נחיה2 בתקווה ובעבודה”.
לאחר שסיימה האחות את לימודיה בבית־הספר, כתב אליה:
“דעי, אחותי, שכדי לחיות חיי־עבודה בארץ־ישראל – כל עבודה מועילה ונחוצה… הניקיון והסדר, הבישול, התפירה, הכביסה – כל אלה הם ענינים חשובים מאד, אם חפצים אנו לחיות במקום החדש חיים בריאים, שלמים ונקיים, ושאנחנו בעצמנו, בידינו, נעשה את חיינו. ותנאי קודם לזה: ההרגל וההתמדה בעבודה”
בקיץ 1914 (תרע"ד) פרצה מלחמת העולם הראשונה והארץ נותקה. רק כתום המלחמה, לאחר המהפכה הבולשביסטית ברוסיה, כשהמשטר החדש החרים כל אשר נותר בחנותה הדלה של האם, הצליח הבן להביאה לארץ־ישראל שלאחר הצהרת בלפור.
האם סיפרה, כי בהיותה בנמל יפו, שעה שבנה טיפל בשחרור חפציה, פנתה אל אדם, שעבר על פניה ושאלה אותו אם הוא מכיר אחד בשם ברל כצנלסון. האיש ענה בוודאות: “וכי מי אינו מכירו!”. “ואיזה מין אדם הוא?” – חקרה האם בהלמות לב. “הלוואי והיו לנו רבים כמותו!” – השיב האיש. עיני האם אורו. רגע זה היה לה גמול על כל סבל חייה.
כל שנות המלחמה עבד ברל בפתח־תקווה, בעין־גנים, בחוות בן־שמן, בקלנדיה, היא עטרות, באום־ג’וּני, היא דגניה, ובכנרת – שתי הקבוצות הראשונות. וכבר אז, למן צעדיו הראשונים בארץ, קנה לבבות בהליכותיו והכל הקשיבו לדבריו.
לאום־ג’וני על שפת הירדן בא בעונת הקציר וזכה להעמיס עם עלות השחר עגלה ראשונה של אלומות־חטים ולהובילה אל הגורן הראשונה של הקבוצה הראשונה. שני הגדישים הגבוהים בגורן אום־ג’וני, שנראו למרחוק על־פני עמק־הירדן, בישרו תקופה חדשה בחיי הארץ – ראשית המשק העצמי של העובד העברי, היסוד לתקומת ארץ ישראל בידי בוניה.
ובכנרת בראשיתה, שהיתה אז חווה של המשרד הארץ־ישראלי, עמד ברל, השקול והאחראי, במרכז השביתה הידועה נגד פקיד המשרד, שלא נהג כראוי כלפי העובדים. שביתה ראשונה זו, הקנתה לעובד העברי כבוד והכרה בכוחו וביכולתו.
בכנרת, שממנה יצאה המשוררת רחל ללמוד חקלאות בדרום־צרפת, שם התחילו הוא וחברו נוח נפתולסקי בנסיונות לבירור זרעים ולגידול מיני ירקות בלתי־מצויים אז בארץ – מתוך אמונה, כי הפועל העברי יסתייע לא רק בידיו, אלא גם ברוחו ובהשכלתו.
לאחר כנרת באו ימי עין־גנים, הניסיון הראשון להקים מושב־עובדים ליד פתח־תקווה. שם ביקש ברל לבנות קן למשפחה ושם נפגש עם א"ד גורדון וי"ח ברנר, נושאי המהפכה בעם היהודי, בעט ובאת. צעיר מהם בגיל היה, אך חבר ורע, מושפע ומשפיע, עד מהרה היתה חבורת עין־גנים מרכז לכל אנשי העליה השניה. לאחר יום־עבודה קשה במעדר, היו מבלים לילות בשיחות על עתיד העם ובבירור הדרכים, שיש ללכת בהן בבניין הארץ בידי עובדיה. שם הונחו הגרעינים הראשונים לארגוני הפועלים, שנים לפני קום ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, אשר ברל כצנלסון היה אחר־כך ממייסדיה וממטפחיה. כשנבחר, בימי עין־גנים, למרכז ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה, היה נודד על־פני המושבות ברגל ולעתים יחף או ברכיבה על חמור, לפגישות, לשיחות, ולמיפקד המחנה הקטן של ראשוני הפועלים העברים.
באותם הימים של מלחמת־העולם הראשונה, כשהישוב הקטן והמנותק ממרכזי־היהדות סבל רעב וחולי, היה הוא שהגה את הרעיון לרכז את מעט המזון, שניתן להשיגו, ולחלקו בצדק לרבים. יחד עם חברו מאיר רוטברג, שהיה אחר־כך ממיסדי ה"הגנה", התחיל בריכוז מעט החיטה של שדות כנרת, וכך הונח אז היסוד לאחר המוסדות הגדולים והידועים בארץ, אשר ברל קרא לו בשם הסמלי “המשביר” – והוא חוליה ראשונה בשרשרת מוסדות הקואופרציה העברית, אשר כיום שמה נישא לתהילה למרחקים.
בשלהי המלחמה, לאחר כניסת הצבא הבריטי לדרום הארץ, היה ברל מראשי המתנדבים לגדוד העברי הארץ־ישראלי, “הראשון ליהודה”, שבו ראה את זכותו של היהודי החדש ללחום למען ארצו ואת היסוד לכוח העברי, אשר יידרש לארץ לכשתגיע שעתה לעמוד ברשות עצמה.
חייל ככל החיילים היה במשך שנים. אבל עם זאת היה הרוח החיה בארגונם העצמי של חיילי הגדודים העברים מבפנים, לקראת המשימות הלאומיות בעתיד. עיקר ייעודו באותם ימים, ועד סוף ימיו, ראה באיחוד מפלגות הפועלים, שהיו קיימות אז בארץ, “פועלי ציון” ו"הפועל הצעיר", למחנה אחד, למען חיזוק כוחו לקראת התפקידים הכבירים שיעמדו לפניו בבניין הארץ. באוהלי הצבא נפגש עם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, אשר בראשית המלחמה גורשו מארץ־ישראל בגזרת השלטון התורכי ובארצות־הברית היו מיוזמי הגדוד העברי שם וממתנדביו – והיו השלושה, ואתם שמואל יבנאלי ואחרים, לחבורה אחת, שסביבה התרכזו אלה, אשר יחד חלמו חלום עצמאות ישראל, יחד רקמו תוכניות העתיד של התנועה והעם ויחד פעלו יד ביד עד הסוף.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהפעולה הציונית יצאה למרחב, היה הוא מן השליחים הראשונים מארץ־ישראל לועידות פועלים יהודים בעולם ולקונגרסים ציוניים. ומהופעותיו הראשונות על במת העם הכירו בו ראשי התנועה הציונית לא כשליח ענייני הפועל העברי בלבד, אלא כמעיין נובע אמונה, אשר המונים ילכו לאורו. ומאז לא פסקה פעילותו הענפה הן פנימה, בקרב העובדים ובישוב, והן על במות חוץ, בקרב יהודים וזרים.
ג 🔗
באותם הימים יסד וערך שבוע שבוע חוברת בשם הצנוע “קונטרס”, שאף כי היתה קטנה וצנומה וללא כל הידור, ציפו הכל להופעתה מדי שבוע, וגם מחוץ למחנה הפועלים קראו דבריה בצמא. שנים הגה את הרעיון לייסד עתון יומי עצמאי של העובדים, שיחנך המונים לקראת ייעודם בקרב העם ויעוררם למעשים. וכאשר ניתן לו סוף־סוף מבוקשו, בקיץ 1925 (תרפ"ה), עשה את “דבר”, עתון ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, לבמה ערה וחשובה לחוגים רבים בישוב וסופריו. שנים מעטות לאחר ייסוד “דבר”, יזם גם את יסוד “דבר לילדים” ועודד את עורכיו וסופריו באהבה רבה למעשה זה, שבו ראה חשיבות וערך לחינוכם של ילדי ישראל.
וכך, גם כשעלה בידו להגשים עוד תכנית משלו, שאותה הגה ושעליה חלם שנים רבות – יסוד הוצאת־הספרים “עם עובד” – שקד על כך, שבד בבד עם ספרי הגות ומדע וסיפור ושירה למבוגרים, יופיעו בהוצאה זו גם סידרות ספרים לנוער ולילד, ממבחר ספרות העולם, מאוצרות התרבות בדורות עברו ומן המעולה שביצירה העברית החדשה.
נחלתו הספרותית של ב' כצנלסון אינה בשירה וגם לא בסיפור. אבל קוראיו הרבים, קשישים וצעירים, נשאו בלבם כל הימים מאמר שלו, רשימה, פיסקה או כותרת, שכאילו מלבם הוצאו והיו להם כלפיד מאיר, כאות־אזעקה, כתמרור בדרך.
תוכן העניינים של שנים־עשר כרכי כתביו, הוא עצמו מעין גוף חי, אשר מאות הרשימות והמאמרים עוברים בו כעורקי דם. רבים ממאמריו מוסבים כלפי פנים: דרכו של האיש העובד בארץ־ישראל מאז היותו בודד, קומץ קטן, ללא ארגון וללא תושיה, ועד למחנה הגדול ובעיותיו ונסיונותיו ומכשוליו והישגיו. רבות כתב על צעדי הישוב העברי בארץ־ישראל ומאבקיו, למען יגבר ויחזק ויהיה בכוחו לעמוד במערכה הכפולה לקראת עצמאות ישראל, בבניין הארץ ובמלחמה עם השליטים הזרים. רבות כתב על דמויותיהם ותורתם של אישים יהודים מגדולי העם, שהניפו את דגל הגאולה. רבים ממאמריו מוקדשים לדרכים המיוחדות של הסוציאליזם העברי ובנין החברה שלו, ורבים אחרים לחשבוננו עם העולם ועם השלטון הזר.
עשרות מאמרים בשאלות השפה העברית, ספרותה ותרבותה כלולים בשנים־עשר הכרכים, וכל מאמר הוא כתלם שמעביר החורש בשדה בור כדי לעשות אדמתו תחוחה, פוריה ומפרה. כי עיקרה של כתיבתו – בכנותה ובאמת שבה. על כן, לא בשפת חלקות כתב ודבריו חדרו תמיד לעמקו של ענין, כמנתח באימזל חד. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
ה"יזכור", שכתב בדם לבו לאחר שנפלו יוסף טרומפלדור וחבריו בתל־חי, היה לקינה לאומית עד היום. והשורות המעטות “בחשאי ספינה גוששת”, בבוא אנית מעפילים ראשונה בחשכת הלילה לחופי ארץ־ישראל, היו כפרק תפילה.
שנים לפני־כן, מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה והצהרת בלפור, על סף התקופה החדשה בתולדות ארץ־ישראל, היו בדבריו “לקראת הימים הבאים” – תכנית ודרך לעתיד. כך היו שנים לאחר זה דברי הרצאתו בשם “במבחן” לחוברת לימוד ועיון לתנועות נוער ומדריכיהן. דבריו “בזכות המבוכה ובגנות הטיח” קראו לאיש הצעיר להעמיק חקר, שלא להיגרר אחר המוסכם והמקובל, אלא לבחון כל דבר מיסודו.
ועל שורה של אישים כתב – סופרים, הוגי־דעות ופשוטי־עם, תמימי־דרך אך עזי־רוח, מהם שנפשם נשרפה בבקשם פתרונות לחיי עמם ומהם שנפלו על קידוש ארץ־ישראל. הנה י"ח ברנר, כאשר נפל הסופר בידי מרצחים בפרדסי יפו בימי מאורעות תרפ"א, ביכה אותו ברל כנצלסון כבכות אח גדול ונערץ. והנה ח"נ ביאליק, שעליו כתב: “נתיתם הדור. נתקפחו הדורות הבאים, שיכל ישראל את גאונו, את משיב נפשו”. והנה המנהיג הצעיר חיים ארלוזורוב שנרצח, עליו אמר: “לארז הרצל הגדוע דימיתיך, אחינו חיים!” ועוד אמר עליו דבר, שיש בו סמל וסיסמה לרבים: “תנועת הפועלים לא נתנה לו שררה, היא נתנה לו שירות”. והנה חברו ורעו של ברל בעבודה המשותפת על במת “דבר”, משה בלינסון, שאותו כינה “אדם עם פנס”.
נוסף על שנים־עשר כרכי כתביו הוצאו לאור בכרך רב־כמות חלק ממכתביו אל חברים ותלמידים, בני דורו וצעירים ממנו, שהם כמעיין שופע רוחב־דעת, אהבת־ישראל ואהבת־אדם. ועוד רבים המכתבים שטרם ראו אור, בהם מכתביו מתקופת חייו האחרונה כעורך הוצאת הספרים “עם עובד”, אל הגדולים והחשובים שבסופרי ישראל על יצירתם ואל עובדים אלמונים ונערים ונערות בכל פינות הארץ, אשר פנו אליו במצוקת נפש, בסערת רוח, בבקשם פתרונים.
גדולה ועשירה מהתורה שבכתב היא תורתו של ב' כצנלסון בעל־פה. כל השיחות עם יחידים, כל הנאומים שנאם וההרצאות שהרצה בוועידות ובכינוסים, או בימי־זכרון וימי מיפקד. במשך שעות היו המונים מקשיבים כמרותקים לדבריו, אף כי לא היו בהם סממנים חיצוניים של איש הבמה, אלא הוא כמסיח לפי תומו, כדבר איש אל חברו.
ד 🔗
בערוב יומו דמה לאילן עבות, שענפיו מרובים ופירותיו עסיסיים. מאחריו מעשים חשובים ותלמידים רבים. כמה מדברי הזכרונות וההערכה שנכתבו עליו כונסו בספר רב־עניין. המיוחד שבספר “על ב' כצנלסון” הוא, שכונסו בו דברי סופרים גדולים ואנשי־ציבור ידועי־שם – יחד עם רשימתו המהססת של נער שליח, המביא אליו את עלי ההגהה מבית־הדפוס, או צעיר מתלמידי אחד הסמינריונים לנוער שבא במגע אתו. כולם כאחד, מגלים את האהבה והיקר שרחשו לו כל יודעיו.
חברו לדרך, ד' בן־גוריון, אשר בשורת האסון ירדה עליו כשהוא עומד בראש הסוכנות היהודית, אמר: “מה יקרת לי, ברל, יקרת מאח ומרע, מאז נתגלית לי במדי־צבא באוהלי המדבר המצרי, בחלמנו יחד חלום אחדותם המלאה והשלמה של פועלי ארץ־ישראל למען ביצוע יעודם ההיסטורי הגדול בבנין המולדת, בתקומת המדינה העברית, בעיצוב המשטר הסוציאליסטי, בהתעלות אדם עלי־אדמות… אין ביכולתי להשתיק בשעה זו יגון יחיד, יגון שכול ויתמות”.
אליהו גולומב, מנהיג “ההגנה”, הצעיר מברל כצנלסון והעושה במחיצתו כחבר וכתלמיד, הגדירו: “מניח היסודות, נשמת התנועה, המוח והלב של מחננו, הפה למאבקי עינויינו ותקומתנו”. “מי שניגש לדבר או לכתוב עליו – אמר – יודע ומרגיש מראש, כי לא יוכל להעריך במלים מה אבד עם מות ברל לעם היהודי, לתנועה הציונית, לישוב, לתנועת־הפועלים ולכל יחיד בתוכנו”.
פרופ' ש.ה. ברגמן אמר בדברי־הספד שלו: “איני יודע אם פגשתי פעם בחיי איש, שידע כל־כך להקשיב ולהאזין. בשעת דו־השיח היה כולו פתוח אליך, כולו נתון לך ולא פחות משאתה ספגת את דבריו, ספג הוא את דבריך”.
הסופר ש"י עגנון, שמנה במסתו הגדולה עליו שלוש מעלותיו העיקריות של ברגל – אהבת העם, אהבת היחיד ותפיסת “הנקודה שבמרכז” – מספר על פגישה אתו בימים ראשונים, בכנרת. ברל היה אז המדבר ועגנון המאזין. על האדם בארץ דיבר, כל הלילה, “עד שקרא הפעמון לעבודה”. “אותו לילה נפקחו עיני־לבי וקניתי לי דעה חדשה. ואם עניינינו הקטנים בארץ חשובים בעיני מכמה עניינים גדולים שבעולם – אני מחזיק טובה לברל כצנלסון, שהורני לראות מה שלא ראיתי ולהבין מה שלא הבנתי”.
פעם אחרת, לאחר שנים, שוב טיילו השניים ושוחחו כל השבת, מחצי היום ועד לאחר חצות הלילה. למחרת, סיפר על כך עגנון לח"נ ביאליק ידידו. “נתלקחו פניו של ביאליק ואמר: אי אתה יודע כמה אני אוהב את בעל התלתלים המבהיקים הזה”…
בין האבלים עליו – איש צעיר, שהיה אחראי לשידורי ה"הגנה", “קול ישראל” במחתרת, בראשית התעצמות גזירות ממשלת המנדט על העליה ועל רכישת־קרקע בידי יהודים. הצעיר מספר כיצד נתן לידו ברל כצנלסון בדחילו את דברי־הפתיחה לשידור הראשון בחצות הלילה, שריתקו את הישוב ושודרו שוב ושוב לילה אחרי לילה.
ובין המספידים אותו – מחלק העתון היומי עם שחר, שזכר את דברי ברל באזניו על עבודתו הקשה בלילות: “בכל עבודה יש קורטוב של נוי ושל עניין – אמר – צריך רק לבקשו, למצאו”.
ומעשה ביום הולדת יש בספר על ב' כצנלסון. כשמלאו לו ארבעים שנה החליטו חבריו במערכת העתון וידידיו הקרובים אליו לחוג את יום הולדתו, אבל לא גילו לו דבר, מחשש שמא בצניעותו לא יאות לבוא, על כן הזמינוהו כאילו ל"ישיבה דחופה". ואמנם נבוך ונפעם היה בדרוך רגליו על גג־המרפסת המוצף אור והשולחנות מכוסים מפות לבנות ועטורים פרחים. כיסה פניו בידיו, הסתלק לפינה חשוכה וזמן רב חלף עד שנאות להצטרף אל החוגגים.
וכך, צנוע ועניו היה עד סוף ימיו, בחולצתו הפשוטה ובכובע הקסקט על רעמת בלוריתו הכסופה.
על גבעת הכּרך נכרה לו קבר, בכנרת, בה עשה צעדיו הראשונים בארץ ואליה נקשר בעבותות אהבת ונאמנות, בין קברי אבות תנועת־הפועלים העברית ויקיריה. ולווית ההמונים האבלים, כאבל בנים שנלקח מהם לפתע פתאום ראשם ולבם, נתמשכה על פני כל הארץ.
וחלפו עשרים שנה על תמורותיהן הכבירות בחיי העם והארץ. אך כל תמורות הזמן לא טשטשו את הדמות הקורנת תבונת־לב ועוז־רוח של אחד ומיוחד, שהיה צנוע בהליכותיו, פשוט באורח חייו, חבר ורע לאחיו העובדים – והוא כמצפן וכמאור לדור שלם. לחלוצי עם ישראל ובוני ארץ־ישראל. מתוך עמל יום־יום היה לפה לחבריו, ובדבריו וכתביו הניח יסודות לתורת־חיים של היהודי החדש, איש־העבודה העברי.
ברל כצנלסון היה מנהיג ומורה־דרך לחבריו בני העליה השניה לפני ששים שנה, ולחלוצים צעירים ממנו, בני העליה השלישית, מייבשי הביצות בעמק יזרעאל וסוללי הדרכים הראשונים בארץ־ישראל לפני ארבעים שנה – ובד בבד הוא ידיד ורע, כאח בכור, גם לבניהם, ילדי הנוער העובד ותנועות הנוער הלומד וכל נער הפונה אליו, עד יומו האחרון.
תלמיד חכם והוגה־דעות, אשר עולמו הוא הספר והעט ובד בבד אין כמעט מעשה של ממש בראשית בנין ארץ־ישראל, שהוא לא היה בין יוזמיו ומגשימיו, עם קומץ הראשונים.
אך עוד יותר מתורה ומעשים הניח אחריו מחנה גדול של חברים ותלמידים, נוצרי דבריו שבעל־פה. בפגישות ושיחות אתו פנים אל פנים – בהם סופרים ידועי־שם, מנהיגי העם וראשי תנועת העובדים וההתיישבות העובדת, אשר שתו ממעייניו והם נושאים בלבם דמותו מתוך הכרת־תודה על זכות זו שניתנה להם לעמוד במחיצתו. דלתו היתה פתוחה לכל דורש וחדרו הצנוע במעונות־עובדים בתל-אביב, שכתליו מכוסים אצטבות ספרים, שימש מיקלט ואולפן לכל רעיון נועז ולכל מעשה מועיל שהיה בהם כדי לחנך את האדם ואת הדור לקראת עצמאות ישראל, שהוא לא זכה לה בחייו ורק חזה אותה בעיני רוחו וקרב שעתה, באורח חייו ומעשיו.
בשנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל, בעוד כולנו תוהים על הפלא ועל הנס, נשמעה לא פעם השאלה: “אילו ברל חי אתנו – מה התפקיד שבו היה מכהן ומה המשרה שבה היה נושא?”
ייתכן, שלא היה עטור בכל תואר ולא היה נושא בכל משרה – ואף על־פי־כן, היה הוא הלב והמצפן.
בשמו של ברל כצנלסון קראו מוקיריו מוסדות ומפעלים וישובים, בתי־אולפנא ומרכזי־תורה. ומבין רעיו ותלמידיו, ממייסדי מדינת ישראל, עומדים עוד גם כיום בראש הנהגתה. אך גם עתה, לאחר שכבר חלפו עשרים שנה מאז נלקח מאתנו, עוד יישמע מפי רבים ושונים בשעת מבוכה: “אילו חי אתנו ברל!”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות