פגישתי הראשונה עם “היבשת השחורה” חלה בחודש מארס 1957, בימי חגיגות העצמאות של גאַנה, המדינה העצמאית הראשונה של אפריקה המשתחררת לעינינו. הפגישה השניה היתה בסיור בעשר מדינות, ממערב למזרח, בחדשי ינואר–פברואר 1962.

בתקופה זו שבין מסע למסע עברה על אפריקה סערת השחרור, כשלהבת אש שהיתה עצורה במשך דורות; התמורות הגדולות פשטו למרחקים ורישומן ניכר בקורות העולם כולו; וקשרי ישראל–אפריקה הלכו ונתהדקו והיו ליחסי ידידות הנושאת בקרבה הישג מדיני ובשורה אנושית.

על מאבקי העצמאות באפריקה ותהליכיהם, מתוך מגע עם ישראל – מספרים הפרקים הללו, שהם פרי רשמים וחויות ממראות ושיחות בכרך ובכפר האפריקני.

הישמע גם קורא דפים אלה את פעמי האיש השחור העולה מתוך סבל דורות לשנות פני עולם? הישא גם הוא בלבו את זעקת אפריקה המשוועת לדרך?

פגישה ראשונה

 

בחג העצמאות של גאנה    🔗

משעת צאתי את ישראל ועד שובי אליה לא חלפו אלא שנים־עשר יום. חלק ניכר של זמן זה עשיתי בדרכי־עקיפין ארוכות מפאריס ומארסיי על פני מדבר סהרה, כששים שעות־טיסה הלוך ושוב בששה מטוסים שונים, ואילו בגאנה גופא שהיתי ששה ימים בלבד, ימי ראשית מרס, 1957. אף־על־פי־כן, היה סיור קצר זה וכל החדש שראיתי ושמעתי בימים מעטים אלה, לפגישה מפתיעה ומאלפת.

אין זה דומה לרשמי סין או יפּאַן, שבהן סיירתי מספר שנים לפני־כן ולא להודו או לבורמה וארצות אסיה אחרות. בכל אלו, גם בארצות הרחוקות והנחשלות ביותר, החידוש הוא בהווי החיים, בעולם המושגים, בחוקי החברה וכדומה; ואילו ביבשת זו, שהיתה מקופלת עד עתה בתודעתנו במלה האחת אפריקה, או במושג האחד כושים – הוּצפתי פתאום, כבים סוער, בבעיות־יסוד חדשות, בלתי צפויות, בתנועות ואישים, במגמות ומאויים המהווים כבר כיום גורם נכבד בפתרון בעיות העולם – וכל אלה היו לנו עד עתה כספר החתום!

זו החוויה העיקרית, שלא הרפתה ממני כל ימי שהותי בגאנה: השחור והלבן, והתהום הרובצת ביניהם, שעליה קראנו בספרים או בידיעות כוללות מעולם רחוק וזר – נפרשה פתאום לפני כיריעה רבת גוונים לאין ספור וצורות לאין שיעור. אפריקה זו על 150 מיליון הכושים שבה, מתוך האוכלוסייה הכוללת של למעלה מ־200 מיליון ביבשת כולה; על עשרות הקבוצות האתניות השונות היושבות בתחומיה, על מאות הלשונות המדוברות בה – מה מעט אנו יודעים על כל המסתער והגועש בתוכה!

חוויה בדומה לזו אזכור משנת 1947, מפגישתנו הראשונה עם עמי אסיה בועידתם הכללית הגדולה בניו־דלהי. הימים היו עוד לפני עצמאות ישראל, לפני עצמאות הודו ועמי אסיה רבים אחרים, ואף ארגון האומות המאוחדות עדיין היה בראשיתו, בחיתוליו. איזו קפיצת הדרך עשה העולם מאז! כיום מהוים כבר עמי אסיה־אפריקה את הגוש הגדול ביותר באו"ם, אשר גאנה היא המדינה ה־81 במספרן. כיום יש כבר ספרות הפוקחת עינים להבנת המתרחש באפריקה ובתנועות השחרור שלה מבפנים, כתובה בידי בניה ומנהיגיה עצמם, שצמחו וגדלו בשנים האחרונות ממש. אופי הכתוב הוא מתוך הסתערות לחירות ושויון, אך עדיין קיימים בו הסבל, השעבוד וההפליה. כל ההווי של אפריקה המשתחררת הוא בבחינת הביטוי המקובל אצלנו “דור ראשון לגאולה”. על כן קרוב הוא כל־כך לאיש ישראל ומזעזע בכמה נקודות דומות, בהלך המחשבה של מוחרמים ומנודים, מושפלים ובזויים, שהיו במשך דורות כאסקופה הנדרסת, גם אם נשאו בסתר לבם את כבודם הלאומי בגאוה – וכיום הם שוים לכל.

בתולדות תנועות השחרור של עמי אפריקה יש פרק, בראשית המאה העשרים, הידוע בשם גארבְאיזם או “ציונות שחורה”. מיסדה ונביאה של תנועת המונים זו היה מרכוס אורליוס גארביי (יליד יאמאיקה, 1887), שניחן בכוח מנהיגות ובכשרון דיבור בלתי־רגיל. הוא מיצה את אכזבת האפריקנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, שיצאו לכל החזיתות בתקוה של זכות להגדרה עצמית ופילוס דרך לעולם דימוקראטי. בכוח אכזבתם מן התקוה שלא נתגשמה עורר המנהיג תנועה לאומית חלוצית של מיליונים ברחבי העולם. מטרתו היתה להחיות את תנועת השחרור האפריקנית מן המאה התשע עשרה, זו שהביאה ליצירת סיאֶרה־ליאונה וליבריה, המדינה הכושית העצמאית הראשונה מזה 130 שנה.

סיסמתו של גארביי, אשר רבים כינוהו בשם “משה הכושי” היתה: “אפריקה לאפריקנים, מבית ומחוץ”. האם אין בסיסמה זו משהו המוכר לנו מסיסמתנו אנו: “בית יעקב לכו ונלכה!”

 

מי בא ומי לא בא לחגיגות אקרה    🔗

בין חוזי תנועות השחרור של אפריקה ומבשריה מקום נכבד לסופר ואיש־הרוח ג’ורג' פאדמור (נפטר בלונדון זמן קצר לאחר ביקורו בישראל, כשנתיים לאחר עצמאות גאנה). אביו, הבוטנאי, היה הכושי הראשון בחברה האנטימולוגית בלונדון, והוא עצמו חניך אוניברסיטאות המערב ומרצה בהן בהיסטוריה ומדיניות וחוק ומשפט. מעונו הצנוע ומטבחו בלונדון שימשו בית ועד וחממה לרוב מנהיגי תנועות השחרור האפריקניות בדורנו, כולל קואמה נקרומה, ראש ממשלת גאנה. בשער ספרו “פאן־אפריקניזם או קומוניזם”, המוקדש לנוער של אפריקה, “נושא הלפידים של הפן־אפריקניזם”, והפותח בפיסקאות משל רבינדרנת־טגורי על לוחמי החופש, הביא משפט מתוך ספרו של ג’ון גינטר “בתוככי אפריקה”:

“אם הרפורמה לא תחול בעוד מועד – עלולה אפריקה, מאגר האוצרות היקר ביותר של העולם, להיות אבודה בשביל המערב, כשם שאבדה לו מרבית אסיה”.

ספר זה, אשר הסופר הכושי־האמריקני הנודע, ריצ’רד רייט, הגדירו כמשא התקוממותו של האיש השחור על רקע המאורעות הבינלאומיים; ואת הסופר הכתיר בתואר בר־הסמכא המובהק ביותר בעולם לעניני תנועות החירות הלאומיות של אפריקה השחורה – מביא את הקורא לפרשת־הדרכים, שבה נפגשים התקוה לשיתוף פעולה עם העולם הלבן מחד והווי התורים המיוחדים לשחורים וכל גילויי ההפליה הגזעית מאידך. הוא מנבא ומזהיר, כי מצב זה יוביל למאבק קרוב, שיעלה בתקפו על ממדי המאבק שידעה אסיה. והוא קובע, כי אין זה מתפקידו של האיש השחור בלבד למצוא את הפתרון. ואל־נא תשלו נפשכם – קורא הוא באזני כוחות המערב, – כי אפשר לדחות את מועד ההכרעה עוד לזמן רב. האיש השחור דבק ללא רתיעה בחלום החופש שלו. בקפיצת־הזמן דילג בבת־אחת על פני מרחק אלף שנים, ובחוסר סבלנות הוא מתדפק בעוז על שער הכניסה הראשי לעולם המערב.

חגיגות גאנה, על הטקסים המרובים שבהן, מהם אפריקניים עתיקים ומהם מודרניים, על טהרת הפרוטוקול הדיפלומטי הבריטי, עדות חיה הן לאמור לעיל. בין שאר הטקסים הסמליים והמפוארים היה רגע שבו נדמה כאילו העולם כולו, לבן ושחור, עצר נשימתו למראה־בראשית המתחולל לעיניו. הדבר היה בנשף הריקודים הרשמי וסעודת־לילה לאלף איש, לאחר שבאותו הבוקר נפתחה ישיבת הבכורה של הפרלמנט העצמאי.

הנשף נערך בבית־המדינה, בנין חדיש אשר אך זה יצא מתחת ידו של הבנאי, כבנינים רבים אחרים באקרה, והוא נועד לקבלות־פנים רשמיות. ככל פרטי הטקסים והחגיגות תוכנן גם נשף זה בדייקנות בריטית קפדנית, כל דקה ומחצית הדקה ומאורעותיה, כמפורט בתכנית המודפסת הדר. המאורע העיקרי היה פתיחת הנשף בריקוד־בכורה של הדוכסית מקאֶנט, דודת המלכה אליזבת ונציגתה האישית בחגיגות גאנה, עם בן־זוגה, ראש הממשלה האפריקני נקרומה. היא בשמלת־ערב מלכותית, ובכתר ובענק זהב ויהלומים; והוא בלבוש הקאֶנטה הלאומי, יריעת אריג־יד ססגונית בצבעים המיוחדים לארץ זו, העוטפת את הגוף כתגא הרומית העתיקה, כשזרוע וכתף אחת גלויות, לרוב ערומות. נקרומה העז, השחור כפחם, מחבק את הדמות המלכותית הבלונדית השבירה. רק לפני שנים מעטות היה נע ונד ברחובות לונדון, רעב וערירי. במשך ימים התדפק לשוא על דלתות הכרך הסואן, למצוא קורת גג, אך כל דלת ננעלה בפני הסטודנט הכושי. בזכרונותיו יש מעשה מלפני שנים לא רבות בארצות־הברית, בבקשו כוס מים לשתיה מידי איש לבן, ונאמר לו: “אחד שכמוך יפים לו מי־הרקק מתוך הכלי שבפינת־החדר”. ועתה, לקול צלילי תזמורת כושית, המנגת בקצב יפה להפליא אחת ממנגינות המערב המודרניות, חגג את נצחונו המלא.

בין העומדים ומשקיפים מסביב – לבנים ושחורים – כל הפקידות הבריטית הבכירה, שני דורות ויותר, אשר ראו בעיניהם את ההתחלה ואת הסוף; כל אישי העולם, שבאו מששים וחמש מדינות על פני תבל רבה להביא ברכותיהם ואיחוליהם; וכל נכבדי העם השחור, סופרים ואנשי־רוח מבפנים ומבחוץ, ראשי שבטים על תלבשתם העתיקה ורגליהם הענודות תכשיטים כבדים, מיסיונרים מכובדים למיניהם שפעלו כאן במשך עשרות שנים. מסביב עמדו ראשי ממשלות ושרים נכבדים במדינותיהם. נוסף על הדוכסית ופמלייתה, שיצגה את בית המלוכה, שלחה הממשלה הבריטית משלחת גדולה, בראשה ריצ’רד באטלר סגן ראש הממשלה, וחבריה אישים מכובדים בחברה האנגלית, כגון לורד הארלק (מיודענו אומרסבי גור, שר המושבות לשעבר וכיום מיצג ברקליס באנק), לורד פורטל (ראש חיל האויר בימי מלחמת העולם השניה), ועוד.

בראש המשלחת האמריקנית המכובדת מאד עמד סגן הנשיא ר. ניקסון, שבא במטוס מיוחד. כרבים מחברי עשרות המשלחות בא בלויית פמליה גדולה של מזכירים ועתונאים, אנשי שירותי השידור וצלמים וידיו מלאות מתנות יקרות לרוב. מתנותיהם של הרוסים, אשר באו במשלחת גדולה ובראשה שר החקלאות, עלו כמובן על כולם – מטוס הביאו לראש הממשלה ומערכת כלי כסף וזהב לשרים ולפקידים הבכירים.

בין האורחים היו אנשי כמורה כבודים וביניהם בלט הארכיבישוף נוקס, שליחו המיוחד של הואתיקן. כן באו סופרים ואמנים במספר ניכר ומנהיגי תנועות שחרור כושיות מאמריקה, וביניהם הכומר ד"ר קינג, אשר זה לא כבר ארגן את שביתות המחאה של הכושים בדרום אמריקה נגד ההפליה במקומות הישיבה באוטובוס. באו, כמובן, שרים וראשי הממשלות של מדינות אפריקה העצמאיות, המחותנים הקרובים ביותר.

ובין האורחים, כמובן, ראלף באנץ' – “הכושי מספר אחד”. הכל גאים בו ובהישיגיו. הוא, השחור, ולא אחר, קיבל פרס־נובל לשלום.

תשומת הלב נסבה לא רק לנוכחים אלא גם לנעדרים. נעדרו אישים מן העולם האפריקני, שהיעדרם עורר השערות, כי לא הכל כל כך שקט ובסדר בעולמם של הכושים פנימה. בגליון העצמאות, שהופיע ב־6 במארס 1957, שאל בהדגשה רבה ה"דיילי גראפיק", העתון היומי האנגלי הנפוץ ביותר בארץ, אשר אחוז האנלפבתיות בה הוא למעלה מ־80% (באותו יום נדפס ביותר ממאה אלף טפסים):“היכן זיק?” – זה כינוי החיבה לד"ר אזיקיבה, ראש הממשלה של ניגריה המזרחית, אשר מנהיגותו באפריקה קדמה להופעת נקרומה, הצעיר ממנו בשנים ובנסיון. ועוד שאל העתון: “היכן אוֹבּאַפאמי אווֹלוֹבוֹ?” – הוא ראש ממשלת ניגריה המערבית; ו"היכן סאדאוּנה סוקוטו?" – ראש ממשלת ניגריה הצפונית.

 

מצרים לא הוזמנה    🔗

העתון לא שאל מדוע נעדרה משלחת מצרית מאקרה. שאלה זו הוצגה בפני ראש הממשלה במקום אחר, עם מטר השאלות שירד עליו במסיבת העתונאים שהשתתפו בה כמאה וחמישים איש, בהם למעלה ממאה עתונאי חוץ. עובדה היא, כי מצרים (וכך גם סוריה) לא הוזמנו. אמנם, לא בגלל ישראל נהגו בהן כך, אלא בגלל אנגליה, אשר גאנה העצמאית נתקשרה אתה בקשרי הקומנוואֶלת הבריטי. נוסף לכך היה לא מכבר מעשה בארבעה סטודנטים מחוף־הזהב, שנאסרו במצרים באשמת ריגול והדבר הגיע לידי סכסוך מדיני.

ראש שבט נידח המהגה בקושי כמה מלים באנגלית או סטודנט צעיר בלבוש הלאומי ואפילו המלצר בחדר־האוכל של המלון החדיש והמפואר או הפקיד הצנוע בחברת התעופה – הכל ידעו, כי ישראל הגנה על עצמה בכבוד. הכל דיברו כמומחים על בעיותיה המיוחדות, והשמות שרם־אַ־שייך ואילת ובן־גוריון ומשה דיין היו מפורסמים ומקובלים גם על מי שאינו יודע קרוא, כי במשך חדשים נחרתו באוזן יום יום בשידורי הבי. בי. סי. האנגלי. פקיד גבוה בממשלת גאנה העיר בבת־צחוק, כי אפילו ביום הכרזת עצמאותה של ארצו הקדיש לה הקריין אשר בבירה שמעבר לאוקינוס פחות תשומת לב מאשר לישראל קטנטונת ומופלאה זו.

 

המדינה הצעירה מבקשת שרשים היסטוריים    🔗

אחד הטקסים הרבים, אשר שובצו בתכניות עשרת ימי חגיגות גאנה, היה טקס הנחת זר־הפרחים לזכר החייל האלמוני. ברוב־עם ובהדרת־מלך הניחה הדוכסית מקנט, נציגת שושלת בית־המלוכה של המשעבד הבריטי, את הזר ליד פסל החייל הגנאי, אשר דמו נשפך עם דמם של בני כל הגזעים בשתי מלחמות העולם. במלחמת העולם השניה, אגב, שירתו רבבות חיילים מחוף־הזהב בצבא בנות־הברית בבורמה הרחוקה. לא אחד מאלה שנפגשנו אתם כאן סיפרו רשמים אישיים שלהם ממצרים וארץ־ישראל בשהותם בסביבה זו בדרכם למזרח הרחוק. שוב חשנו בעין, עד מה נשתנה מושג המרחק בעולם לא רק ליחידי סגולה, ועד מה אין הוא משמש עוד כל סייג לקשרים הדוקים ולענינים משותפים.

טקס אחר בו ביום היה חנוכת שער העצמאות החדש, שהוקם בלב אקרה לפי מתכונת שער הנצחון המהולל בלב פאריס. השער, אשר בבנינו הושקעו 54 אלף לירות שטרלינג, נושא את הכתובת: “חופש וצדק”. – סיסמה זו של המדינה החדשה, נזדקרה בימים אלה לעין בים של כתובות־אור בכל פינה ופילחה את האוזן ברעמי קריאות התלהבות מפי אלפים ורבבות בכל עבר.

“חו–פש!…” – “חו–פ–ש!!…”

על אף הדמיון הרב שבין שני השערים, שונה כמובן שער־העצמאות של אקרה מזה של פאריס לא רק בממדיו המצומצמים, אלא גם בהיעדר הוד שיבת ההיסטוריה מעל אריחי האבנים המבהירות בחידושן.

בגאנה – הכל חדש! כך הדגל בצבעי אדום־זהוֹב־ירוק שלו, כך הסמל העשוי שני נשרים ממריאים, כך הבולים הנושאים דמותו של המנהיג הלאומי וכך ההימנון יצירת פקיד בריטי לשעבר בחוף הזהב. חדש הוא אפילו השם גאנה, נעים־הצליל, אשר רבים המערערים עליו, ידידים כיריבים. טענת המערערים, וביניהם מצרים, היא, כי הממלכה האפריקנית העתיקה, אשר נשאה שם זה לפני מאות שנים, לא היתה כלל בחוף־הזהב אלא הרחק מכאן, באזור סודאן. ואולם המחייבים משיבים, כי מקורה של האוכלוסייה המהווה כיום את ארבעת וחצי מיליון הנפש של גאנה החדשה, הוא באותו אזור; כי משם החלה לפני כשבע מאות שנים, לאחר התפוררות הממלכות העתיקות, נדידת השבטים האפריקנים דרומה־מערבה, גלים־גלים, ואחד הגלים הללו נשתקע והתישב בחוף הזהב.

קביעת שם עתיק דוקא למדינה הצעירה מגלה אחד מיסודותיה של החירות האפריקנית, המבקשת לבנות עתידה מתוך עברה ולא להתרחק ממקורותיה. קו זה בולט לא בענינים שבסמל בלבד אלא גם לגבי חוקים חיוניים ביותר. אחת הדוגמאות הרבות הוא ענין ריבוי הנשים, המותר לפי החוק ואף גם נפוץ ביותר. ולא רק בקרב השבטים הרחוקים יושבי ההרים והיערות, אלא גם בחברה העירונית הנאורה יותר ואף בחוגי המנהיגות. הסטודנט הצעיר, למשל, אשר שימש אחד המלווים של משלחת ישראל, והוא אחיו של אחד משרי המדינה הידועים – לאביו 17 נשים ו־84 ילדים. אין זה מקרה יוצא־דופן. ואף כי הדור הצעיר כבר החל מערער על אורח חיים זה, הרי אין עדיין החוק פוגע בו. ויודע המחוקק האפריקני, גם אם הוא ספוג תרבות המערב והשכלתו, עד מה עליו להיזהר ולא להֵחפז בקצב שינוי הערכים של דורי־דורות, אשר נוצרו ונתגבשו מתוך הווי השבט העתיק בחייו ביערות־עד.

התאריך 6 במארס כיום הכרזת העצמאות – גם ביסודו משמעות היסטורית. אנשי מעשה אומרים, אמנם, כי תאריך ההכרזה היה מותנה במועד סיום בנינו וציודו של בית־המלון החדש באקרה לאכסון האורחים. אך יש לו ליום זה גם אחיזה בהיסטוריה. באותו יום בשנת 1844 נחתם מסמך השעבוד הראשון בין שליחי בריטניה הגדולה לבין ראשי השבטים של חוף הזהב. בחתימתם זו שועבדו ראשי השבטים רשמית לחוקי הכובש הלבן, אף כי השעבוד התחיל למעשה מאות שנים לפני כן.

 

סיוט סחר־העבדים לא נמחה    🔗

שער העצמאות של גאנה נבנה בפרשת רחובות באקרה, במקום שם נפלו לפני שנים כמה חיילים משוחררים, שיצאו להפגנה נגד השלטון הבריטי. אולם, אפשר ליחס למקום זה משמעות נוספת. השער הוקם בפרשת הדרכים המובילה למצודת קריסטיאנבורג העתיקה, אשר שימשה עשרות שנים מקום מושבו של המושל הבריטי, ובימים רחוקים היתה גיא־חזיון לסיוט סחר העבדים וחרפתו. כל חוף הים מאקרה ועד לשתי הערים־האחיות טאקוראדי־סוקונדי והלאה מזה זרוע עד היום אותם מבצרים עתיקים ומאיימים, שבהם נחנקה לפני מאות בשנים שוועת מיליוני אדם, איש ואשה, שכונסו לכאן כעדרי חיות והוסעו אל העולם החדש לשמש שם כבהמות־עבודה.

אנגליה, אשר תולדות כיבושיה בחוף־הזהב מתחילים עוד משנת 1553, לא היתה החלוצה. בשנת 1631, כאשר נבנה המבצר האנגלי הראשון בחוף, היתה כבר לפורטוגזים דריסת־רגל כאן מזה 150 שנה – עוד בשנת 1482 בנו את מבצר אלמינה המטיל אימה, לא הרחק מאקרה. תחילה ביקשו הפורטוגזים זהב, ובעקבותיהם באו האחרים – הולנדים ושוואֶדים ודאנים וברנדנבורגים, וההתחרות ביניהם עלתה למעלה ראש. בראשית המאה ה־17 הומר סחר־הזהב בסחר־אדם, שהיה יציב יותר בשוק העולמי ומכניס רווחים בטוחים יותר. בתקופת עשר השנים, 1793–1783, הסיעו 878 ספינות לליברפול, תחנת־הבינים אל העולם החדש, כ־304 אלף עבדים, שמחירם נערך בלמעלה מחמישה־עשר מיליון לי"ש. הסוחרים האנגלים קיבלו את התמורה בחומר־גלם מאמריקה לצרכי התעשיה שלהם. אך ספינות־העבדים לא חזרו גם מליברפול ריקם. הן הביאו לחופי אפריקה תוצרת בריטית מכל הבא ליד, שהסוחרים הטילוה על האוכלוסיה השחורה ללא ביקורת וקבעו מחיריה ללא פיקוח. כך החל המעגל המסחרי, שקבע גורלה של אפריקה לדורות.

עד להפסקת סחר העבדים, בסוף המאה ה־18, הוצאו בדרך זו מאפריקה המערבית בלבד 20 מיליון נפש. צאצאיהם של אלה, מיליוני הכושים של ארצות־הברית, רואים עצמם כיום אזרחים בכירים במולדתם החדשה, ראשוני חלוציה וכובשיה בעמל כפיהם וזיעת אפם; אבל בה בשעה נשואות עיני המשכילים וההוגים שבהם למקור מחצבתם.

מערכת היחסים בין הכושים של אפריקה ואלה של אמריקה מענינת ומאלפת. בשיחה על נושא זה עם העתונאית האמריקאית הכושית המחוננת ד"ר קארטראיד (ידידת ישראל ובקיאה בעניניה, נואמת ומרצה למען הקרנות היהודיות, ביקרה בארץ פעמיים) הגדירה עצמה ובני עדתה כאזרחים מלאים של ארצות־הברית ותו לא. “לא צבע העור ולא המוצא הם הקובעים את הקרבה”, – קבעה – “אלא החינוך וההשכלה, אורח החיים, והמושגים הם העיקר”. דבריה אלה, שנאמרו בתוקף ובטחון, באו כתגובה על שאלתו של חבר משלחת ישראל בחגיגות גאנה, מדוע לא יבואו המלומדים והמשכילים שבקרב הכושים של ארצות־הברית לעזרת המדינה החדשה באפריקה, המשוועת לכוחות הדרכה. והרי הם קרובים יותר אליה בתפיסת עולמם והלך רוחם מקרבתם של הלבנים ועל כן מובטחת להם שפה משותפת מובנת יותר מאשר עם זרים. והתשובה נאמרה בתוקף: לא ולא! הכושי המשכיל והמודרני, בן אמריקה, כופר בקרבה זאת – אולי מתוך הרגשת עליונות מסוימת. ומאידך, יחסו של איש גאנה בעל ההכרה הלאומית הבוערת כאש כלפי הכושי הדוגל באזרחותו האמריקנית מעל לכל – יש בה מידה ניכרת של ביקורת והסתייגות.

“בני עבדים!” – יש ותשמע ביטוי זה בפי איש־אפריקה לגבי הכושים האמריקניים. “ומי אם לא אתם שמכרתם את אבות אבותינו לעבדים!” – כך יענה לעומתו איש אמריקה השחור. קיים גם המושג “כושי מלא” (דם כחול!), וקיים החשש מפני נשואי תערובת עם לבנים, לא בפחות חומרה מאשר אצל הלבנים לגבי נשואים עם שחורים.

ולבסוף, עוד משהו שאפשר להשוותו אל תופעה מקבילה בעולם המושגים שלנו. נפגשתי עם אשה צעירה, בת למשפחת כושים ילידי ארצות־הברית מדורות, שקמה והיגרה מאמריקה לליבריה, מתוך התשוקה לחיות בארץ אפריקנית ללא הפליה גזעית, ומשם עברה לחוף־הזהב על סף עצמאותה. על השאלה, כיצד קורה הדבר, שמשפחה מושרשת קמה ועוקרת מארץ מולדת עשירה ומפליגה אל עולם נחשל, שלא יצא עדיין מחיתולי עצמאות שלו – ענתה בחיוך:

– וכיצד קמו ועלו לארץ־ישראל יהודים עשירים ומשכילים מכל קצוי תבל?

 

שיחות עורך עתון, חקלאי ומלצר    🔗

אחת הפגישות המאלפות ביותר היתה לנו עם טארסון קופי, עורך העתון היומי “דיילי גראפיק”; איש משכיל הוא, נסע בעולם ושמע רבות על ישראל – ואף על פי כן, היה כמעט כל מה שסיפרנו לו על הארץ הפתעה גמורה לו. כל שעת ארוחת הצהרים והשעה הארוכה אשר שהה אתנו לאחר זה, חזר ושאל וחזר, פעם ופעמיים ושלוש, אם לא טעות היא העובדה אשר שמע זה עתה לראשונה, כי אוכלוסיית ישראל אינה מורכבת מלבנים בני המערב בלבד. בתום־לב תיאר לפנינו דמות היהודי בעל החוטם מן הספרות האנטישמית. דמות זו רכש לו מקריאה בספרו של שונא־ציון לילינטל (הוא לא ידע, כי מחבר הספר יהודי), שקבל במתנה מאת עורך־דין ערבי בלבנון, שם ביקר כאורח רשמי בשנת 1955. בהזדמנות זו סר גם לירושלים העתיקה, שהוא מעונין בה בהשפעת חינוכו בבית־הספר הנוצרי. השתוקק מאד להציץ בישראל, אבל נאמר לו, שאין כל אפשרות לעבור לירושלים האחרת. ושוב נתמלא תמהון כאשר הוסבר לו, שלא כן הדבר.

אחד הענינים שבהם גילה ערות יתרה הוא מקומם של תחנת הנסיון והמכון לבירור זרעים בחיי החקלאות בישראל. “ראש” למשפחה גדולה הוא, המקיפה כשלושת אלפים נפש, אם לא למעלה מזה, ומסתעפת לתאים רבים ורחוקים, בהם חוגי חקלאים מגדלי קקאו. אין ה"צ’יף" חייב, כמובן, להכיר אישית את כל האלפים הללו, אבל לבו פתוח ואזנו קשובה לעיקרי בעיותיהם ודאגותיהם.

אין בעיה כלכלית חמורה יותר לגאנה ממצב מטעי הקקאו, אשר מזה כמה שנים פשטה בהם מחלה ממארת, תפיחת הזמורה. גאנה מספקת המחצית מכל תצרוכת הקקאו בעלם. זה מקור עשרה העיקרי של הארץ, עוד יותר מאוצרות המתכות היקרות, ובראשן זהב ובוקסיט, שבהן נתברכה. בנאום היסוד שלו במושב הראשון של בית הנבחרים העצמאי באקרה, אמר ראש הממשלה:

“הכנסתנו הלאומית מעשרה הטבעי של גאנה היא בממוצע 50 לי”ש לשנה לנפש… הכנסה זו גבוהה הרבה משעור הכנסותיהן של הודו, פאקיסטן או ציילון, למשל, אף כי הייצור מפותח בארצות הנ"ל יותר מבארצנו. על כל פנים, אנו תופסים את המקום הששי בעולם בהפקת זהב והרביעי בהפקת מגנזיום. הקקאו, אשר בייצורו תופסת גאנה את המקום הראשון בעולם – מקורו באחוזות מטעים שבעלותם אפריקנית טהורה. ועל כן אין אנו תלויים בהון זר".

בנאומו התכניתי הגדול לקראת העצמאות, בנובמבר 1956, ניסח קואמה נקרומה עמדתו זאת בהארה אחרת:

“מקור העושר שלנו, גידול הקקאו, לא הובא לארצנו בידי זרים. שתיל הקקאו הראשון הובא בידי אפריקני וטופח בידיהם של בני הארץ. גם היהלומים, אשר בחלקים אחרים של אפריקה הם מנוצלים על ידי זרים – נתונים בגאנה במידה ניכרת בידי בני הארץ. אפילו יצוא העצים שלנו אינו מונופולין מוחלט של זרים… הכוחות המדיניים של ארץ זו ונושאי עצמאותה רואים כיסוד לה חקלאות וחרושת של יושבי הארץ ללא עזרה מבחוץ”.

יועצים כלכליים של ממשלת גאנה רואים כבלתי נמנעת את תלותה הכלכלית בעתיד בהון זר, אם אמנם תרצה להגשים בהיקפה המלא את תכנית החישמול הענקית בנהר הוולטה, העולה בממדיה על מפעל עמק טאֶנאֶסי בארה"ב. על כל פנים, יהיה הקקאו גם בעתיד, כשם שהיה בעבר, מקור חיותה העיקרי של גאנה. המחלה המתפשטת, מבלי שנמצא לה המרפא היסודי, גורמת לדאגה מתמדת. התרופה האחת בפני התפשטותה שהיתה ידועה עד עתה, היא עקירת העצים הנגועים. אחת מאי־ההבנות העיקריות שנודעה בשנים האחרונות בין המנהיג הלאומי לבין שבטי אזור אשנטי בלב הארץ, שבו מרוכזים מחצית מטעי הקקאו של גאנה – נבעה מאי רצונם של שבטים אלה, הידועים כאנשי מלחמה עזים, לציית לפקודה לעקור את העצים החולים.

טארסון קופי היה אחד הנפגעים במישרים. שטח אלפי העצים, שהורישה לו משפחתו בקרבת אקרה, נעקרו ללא רחם. צער וחרון אין־אונים נחרתו בהבעת פניו בהתלוננו על המשטר הזר, אשר גילה עד כדי כך חוסר יחס ליסודות חיי הארץ הזאת, שלא ראה כתפקידו הישיר את הדאגה לריפוי העצים תחת עקירתם. הפיגור המשווע של שיטות העיבוד בארץ חקלאית זו ממש לא יאמן. לא זו בלבד שאין עדיין זכר למכונות חקלאיות, אך אפילו המחרשה היא הישג נדיר של קדמה. בירחון משקי חדש, שגליונו הנלהב והמצויר הופיע לקראת הכרזת העצמאות, מספרת ידיעה מן המחוזות הצפוניים של הארץ, שהם אזורים חקלאיים בעיקרם, על הישג חקלאי עצום: בשנת 1945 היו באיזור זה, שמספר בתי־אב החקלאים שבו מגיע לרבבות, בסך הכל מאה איכרים שהשתמשו במחרשות רתומות לשוורים, ואילו כיום עלה מספרם עד אלפיים… “כל ביצה שאתם אוכלים”, – אמר רב־המלצרים השווייצרי, מן הצוות הזר שהוזמן לנהל את בית־המלון החדש באקרה – “מצרך־יבוא הוא”. כך גם טיפת החלב והעוף ופרוסת הלחם האפויה אף היא מקמח יבוא, כי הארץ עצמה עדיין אינה מייצרת דבר.

וממלצר – למלצר. “מספר 40” בחדר האוכל (כל מלצר ומספרו החרות בטבלית המתכת הקטנה הענודה לו על חזהו), היה בין חיילי חוף הזהב, שנשלחו לחזית בורמה בימי מלחמת העולם השניה. כחניך בית־ספר נוצרי, יצאה נפשו “לקפוץ” לארץ ישראל, בשהותו באלכסנדריה של מצרים, כתחנה בדרכו הארוכה, אך חוקי הצבא הניאוהו מכך. הוא יצא לחנויות הספרים לבקש לפחות ספר שיספר לו על ארץ־ישראל החדשה. הספר היחיד בשפה האנגלית לסיפוק שאיפתו, היה מדריך ארץ־ישראל לזאב וילנאי. הוא קנה את המדריך ומאז הוא נוצרהו כבבת עינו, מעיין בו מדי פעם מחדש ויודע כל פרט בעל־פה. בין השאלות השונות אשר בא לשאול בוקר וערב בדחילו ורחימו על ארץ־ישראל וחייה – היתה השאלה אם אמנם דייק המחבר במספר החדרים שבמלון המלך דוד ומה הם תנאי שכר העבודה בו.

 

מנהיג לאומי – קואמה נקרומה    🔗

בספר חייו של קואה נקרומה, כתוב בידי עצמו, שזור מעשה מתקופת היותו מתלמד עני בלונדון. יום אחד, והוא יושב עם חברו ורבו ג’ורג' פאדמור, באחת המסעדות הזולות, שבהן אפשר לבלות שעות תמורת פרוטות מעטות בלבד עבור כוס תה – והנה חש במבט צורב הנעוץ בו. הוא הסב ראשו וראה ילדה אנגלית קטנה המסתכלת בפניו בפה פעור. פתאום פרצה הילדה בקריאת תמהון לעבר האם שבקרבתה, בהורותה עליו באצבע:

– מאמי, זה מדבר!

מקרה קל־ערך הוא ומבדח למדי להבלטת הנסיונות, שבהם רצופה דרכו של האיש השחור בעולם. המקרים האחרים מסוג זה, העוברים כחוט השני בספר, אינם קלי־ערך ואף לא מבדחים כל עיקר. הם מצטרפים לכל הידוע (ושאינו ידוע לנו) על ההפליה הגזעית ומאבק שחור ולבן, והם אשר שימשו רקע ומנוף לגיבוש עז כל־כך של סגולות המנהיגות, שבהן ניחן בנו של צורף־זהב עני (נולד ב־1909), מבקתה קטנה של עיירה נידחת על סף הבּוּש הטרופי במערב חוף־הזהב.

הנער, שנתיתם מאביו בגיל רך ופילס דרכו להשכלה בכוחות עצמו, קיבל בהלוואה מאת אחד מקרוביו דמי נסיעה זעומים במחלקה שלישית של ספינה קטנה ללונדון, בדרכו לארצות־הברית (1935). לכרך הזר בא הכושי בעל המצח הרם ללא פרוטה בכיסו. מרגע צאתו את תחומי ארצו, צעיר תוהה־דרך, ועד שובו אליה לאחר שתים־עשרה שנות לימודים ופעולה מתוך סבל, כשהמשימה המוטלת עליו ברורה לפניו – לא פסק ליום אחד מאבקו עם הרעב והמחסור וסיפוק צרכיו הראשוניים ביותר של אדם. בשתים־עשרה שנים אלו נתנסה לא פעם בלינה בחוץ, באין בידו לשלם שכר־דירה. בין העבודות השונות והמשונות שנקט בהן עבור פת לחם היו: מכירת דגים בהארלאֶם (האיזור הכושי של ניו־יורק רבתי), הדחת כלים ושירות בספינת נהר או עבודת לילה בנמל מחצות ועד הבוקר – וישר מן העבודה לספסל הלימודים ולספרי הפילוסופיה והסוציולוגיה שבהם השקיע עצמו במשך שנים. האוניברסיטה על שם לינקולן שימשה מאז היווסדה (בשנת 1854), מקלט ראשון בארצות־הברית לכושים שוחרי דעת ובית־היוצר לטיפוס הצעיר הכושי הנאור המבקש לשרת את גזעו. במוסד זה סיים בשנת 1939 בהצטיינות לימודיו במקצועות הכלכלה והסוציולוגיה, ובשנת 1952 זכה שם לתואר־כבוד. אך עוד בהיותו מתלמד מתחיל, המנסה להשתכר לדמי־כיס שלו בעשותו בשכר דולר אחד עבודות־סיכום בכתב למען התלמידים העשירים ממנו, ניתן לו בספר־הכיתה הציון: “המענין ביותר”. בסיימו לימודיו באוניברסיטת לינקולן הוצעה לו משרת מרצה־משנה בה לפילוסופיה. הוא סירב, בנשאו נפשו להמשך לימודיו במחלקה לעתונאות של אוניברסיטת קולומביה. אך בגלל המצוקה החמרית, שהיתה בת לויה לו כל ימיו, נאלץ לוותר על חלומו זה, ולאחר שנות לימודים נוספות באוניברסיטה של פּנסילבניה, עבר ב־1945 ללונדון להשלים לימודיו שם.

בבואו לבירה, שבמעונות הדלים של סטודנטים ואנשי־רוח הכושיים שבה סערו זה כבר חיים פוליטיים עזים של יחידים וחבורות קטנות, מחלוצי התנועות הלאומיות של עמי אפריקה, נתפס כולו לפעולה הפוליטית, אשר כל חייו ומעשיו עד כה לא היו אלא פרוזדור לה. שתי שנות שהותו בלונדון, ואף כאן מתוך מחסור ומצוקה, היו לתקופה של פעולה בסערה, שאין בה תחום יום ולילה. כאשר הוצע לו ב־1947 לחזור לארצו בתפקיד המזכיר הכללי של מפלגת חוף־הזהב המאוחדת, אחד הגלגולים של תנועות השחרור הלאומיות, שפעלו בחוף־הזהב עוד מאז שנת 1868, כבר נמשכה אחריו שורה של מפעלים בולטים, בעל־פה ובכתב, לליכוד כוחות לוחמי השחרור של אפריקה המערבית באשר הם שם – אנשי־רוח, סטודנטים ופועלים.

ראשית מעשהו של הצעיר התמים בהגיעו למעינות הדעת באמריקה היתה לימוד אישיותם ודרכי פעולתם של מהפכני־עולם ומנהיגים למיניהם, כגון: חניבעל וקרומבל, נפוליון ולנין, מאציני וגנדי, מוסוליני והיטלר. ובחזרו לארצו, והוא בשל לפעולה, היתה אחת מסיסמאות היסוד שהביא אתו:

“אנו מבכרים את הסכנות שבשלטון העצמי על השקט אשר בשעבוד”.

בסיסמה זו וסיסמאות דומות לה בתכנן, החל בשנת 1947 בפעולתו הקדחתנית, ועד לסיומה עם השגת המטרה במלואה, חלפו עשר שנים בלבד. המלחמה לא היתה עם השלטון הבריטי בלבד, אלא עם חלקם של מנהיגי העם מבפנים, שדרכי המלחמה הפוליטית ואמצעיה המודרניים היו זרים להם. המנהיג הצעיר הביא אתו בשובו הביתה את ההכרה, כי בלא הכוח והארגון של מפלגת המונים איתנה, שתעמוד מאחריו ומאחרי חבריו לדעה – והם קומץ רעים מנוער – לא תקום משאת נפשם, שחישלוה בשנות סבל ולימודים ומחשבה מהפכנית. לאחר שובו לארצו פרש עם חבורתו מן התנועה הלאומית, אשר שימש תחילה מזכירה, ויצר את המפלגה המהפכנית (C.P.P.) Convention People’s Party, ולאחר מאבקים רבים זכתה המפלגה ברוב עצום בבחירות הכלליות בשנות 1954 ו־1956, שבהן יצאה אל העם בסיסמתה הבלתי־מעורערת: “שלטון עצמי לאלתר”.

פעולת המפלגה הסעירה את הארץ, ולהרגעתה נקטו השלטונות הבריטיים כל אותם האמצעים השגורים במלחמה הקולוניאלית. בלילה שלפני מאסרו (1950) בידי השליטים הבריטיים, שניסו להאשימו בקומוניזם, לן על הרצפה בחדרו של חבר מחוץ לעיר, שהאריך בשיחה אתו ולא יכול עוד לשוב לביתו בגלל העוצר בדרכים. אותו לילה חלם חלום. ובחלומו והנה שמשית־ענק שחורה יורדת עליו כאוהל עצום־ממדים. והשמשיה עוטפת אותו וחוסמת את האויר בפניו עד שכמעט נעצרה נשימתו. ופתאום, נמוגה השמשיה – כלא היתה. נתעורר כשעיניו תוהות אחר המראה הנמוג ומבקשות פשרו. “במושגיו של איש אפריקה”, – כתב בספרו – “חלום מעין זה הוא רמז לשביל צר להצלה ממות או מסכנה גדולה”. אות־אזהרה היה זה לו ערב מאסרו.

שנה לאחר זה, אור ל־12 בפברואר 1951, נקרא אל שלטונות בית־הסוהר ושם נודעו לו תוצאות הבחירות, שבהן יצאה מפלגתו מנצחת והוא בראשה. בלילה שלפני הבחירות, שמתוך כתלי בית־הסוהר השפיע עליהן במחתרת, לא עצם עין. כל חייו עמדו עתה במבחן. במוחו ניקרה מחשבה אחת ללא רחם: שמא היה כל המאבק לשוא ואם המפלגה תכזיב עכשיו, לא תינתן לו עוד ההזדמנות לסיים את אשר התחיל. “אך בעומק לבי”, – כותב הוא – “ידעתי, כי שעת הנצחון קרובה. שלט בי בטחון מלא בבני עמי והאמנתי, שלא יכזיבו…”

ולאחר שנודעו לו תוצאות הבחירות וקול המון העם בהריעו לכבודו הבקיע מרחוק את חומות בית־הסוהר, ירדה עליו הרגשה מוזרה, תערובת של “ענווה והכרת תודה לעם ושקט, אותו השקט אשר זה כבר שכחתי, כי הוא קיים”.

יש להוסיף, כי ברדת ק. נקרומה בשנת 1935 בספינה קטנה, שנועדה לנתקו לראשונה מארצו ומבית אמו, ולבו מלא פחד מפני הצפוי לו בעולם הזר וגעגועים למולדת עוד בטרם יצא מתחומיה – היה לו לעידוד ולמשען, כאצבע אלוהים, מברק פרידה שמצא בתאו על מיטתו. המברק היה מאת נמדי אזיקיבה (האישיות הבולטת במלחמת השחרור של ניגריה) ובו משפט אחד בלבד: “זכור ובטח באלוהים ובעצמך”. ובשובו למולדתו לאחר שתים־עשרה שנים ובידו צרור דל של שתי חליפות וזוג נעלים, אך בלבו חזון השחרור כאש לוהטת – היתה הפגישה הראשונה שלו עם פקיד הגירה כושי צעיר. נרעש ונפעם, בקראו את השם בדרכון המושט לו, היטהו הצעיר הצידה, מחוץ לתחומי ראייתם של הפקידים הבריטיים, ולחץ ידו בחום:

– ובכן, אתה הוא קואמה נקרומה! – קרא בהתפעלות.

ומלים ספורות אלו, שבהן חש את תוחלת העם לחרות, היו בעיניו כצלילי שירת היעוד הנעלה.

וכך היתה כל דרכו הקשה ורבת הנסיונות לקראת המאבק לשחרור העם רצופה אותות עידוד והערצה של בני גזעו, צמאי השוויון והעצמאות. ברית האחוה הנעלמה הזאת, שהיא מעל לכל, יש בה דמיון מסוים לברית האחוה היהודית. ובודאי לא מקרה הוא, כי רעיון זה בא לידי ביטוי באחד מנאומיו של קואמה נקרומה לפני המונים בשעת ביקור רשמי וחגיגי מאד בליבריה, המדינה הכושית העצמאית הראשונה – והוא כבר אז ברום הצלחתו, בתפקיד ראש הממשלה הנבחר של חוף־הזהב על סף עצמאותה. בנאום זה השווה את גורל הכושים ליהודים, אשר אותה יד ההשגחה העליונה, שהוציאה את משה ועדתו ממצרים והובילה אותם במדבר לפני אלפי שנים – היא ששמרה על גזע הכושים בכל הנסיונות שמונו לו בגלותם באמריקה ובארצות אחרות.

אגב תיאורו בספר זכרונותיו את נסיבות אותו הנאום, אשר קרא לו בשם “אני רואה בחזוני”, מגלה המנהיג הכושי את מקור כוח המנהיגות שלו ושלטונו על הבמה. “ידעתי מנסיונות העבר” – כותב הוא – “כי מראה ההמונים הוא כל אשר נדרש לי למען אוכל לומר דברי. וידעתי עוד, כי נאום מעין זה, טבעי שיהיה רצוף דברים היוצאים מן הלב – ועל כן גם ייכנסו ללבות ולא יישכחו”. בפסקה שלאחר זה הוא מספר, כי בקומו לנאום, חש את מתיחות ההמונים. ואותו רגע של ציפיה, בשעה שנדמה לך, כאילו יש בכוחך לכוון כל פעולה וכל תגובה של הקהל אשר לפניך בתנופת יד אחת – רגע זה היה החוויה הרעננה ביותר שלו בכל המסע רב הרשמים והחוויות.

ספר האוטוביוגראפיה של קואמה נקרומה ראה אור בד בבד בארבע בירות עולם – לונדון, ניו־יורק, טורונטו ויוהניסבורג. תאריך הופעתו, 6 במרס 1957, יש בו הוכחה נוספת ליעילות התיכנון והביצוע של חגיגות גאנה וכל הכרוך בהכרזת עצמאותה. מאות האורחים שנתכנסו באקרה נטלו את הספר אתם לכל קצוי תבל, ורבים לא ויתרו גם על חתימת מחבר, אשר העניקה בעין יפה לכל דורש.

הספר פותח בשורות משל ווֹלט ויטמן וטאֶניסון ובשעריו הקדשה חגיגית לאם. הביטוי שבפרקי הספר ליחסי הבן, הרווק כבן 47, ואמו הזקנה, בת הכפר הפשוטה – אפשר למנותו בין הביטויים הנעלים ביותר שבספרות העולם לנושא זה. בספר נרשמו זכרונות נדודים של המשפחה במשך ימים ברגל מכפר לכפר, כשהנשים נושאות על ראשיהן את כל הנכסים והצידה. לפלא הוא יכולת זו, המפתיעה עד היום את עין הזר, לשאת על הראש משא עצום כל־כך, הנתון בקערות וקדרות או סתם בערמות של חפצים וכלים ומצרכים. הוא זוכר לילות תחת כיפת השמים בקרבת חורשות־העד, לאור המדורות שהעלו להברחת חיות הטרף, ועם זאת היה לבו מלא בטחון מוחלט, כי בחסות האם לא יאונה למשפחה כל רע.

ברכת האם העוצרת דמעותיה בלוותה את בנה האהוב לספינה היתה: “האלוהים ורוח אבותיך יורו לך את הדרך”.

ובשובו לאחר שתים־עשרה שנים, כשהוא אץ להתחיל בפעולה לה הועיד את חייו, ראה לנכון בכל־זאת להקדיש שבועיים ראשונים שלו על אדמת מולדתו להתיחדות עם האם בפינה נידחת בבית חברים מילדות. לשניים גם יחד היתה צפויה אכזבה. האם נזדקנה ונצטמקה ומשריד יפיה בעבר לא נותר כל זכר. ואולם גם הבן נשתנה ושעה מרובה היתה האם מהססת אם אמנם בנה הוא זה, כי נוסף לכל התמורות האחרות, נעלם ואיננו החלל שהיה לו בין שתי שיניו הקדמיות. מנהג עתיק הוא בחוף־הזהב ובאזורים רבים אחרים של אפריקה לקבוע את סימן ההיכר של שבט לפי אחת השינים החסרות, שנעקרה במכוון. סימן אחר הם הצלקות בעור הלחיים, צלקות החתכים הנעשים בגיל רך במתכונת מיוחדת לכל שבט ורישומם ניכר לכל ימי החיים. הריווח שבין שיניו הקדמיות של קואמה נקרומה היה לו למכשול כנואם. בעלותו על במת הנואמים עמד על חוסר היכולת לבטא בשל כך כראוי צלילים מסוימים ועל כן תיקן את הפגם. האם הכירה לבסוף את בנה לפי המבנה העדין של כפות ידיו, ואז לא היה קץ לאשרה.

אחת השאלות הרבות שהמטירו העתונאים הזרים על ראש ממשלת גאנה במסיבתם אתו לאחר הכרזת העצמאות היתה אם נכונה השמועה, כי הוא עומד לשאת אשה. התשובה המוחלטת אמרה: לא! וכל איש ואשה מפשוטי־העם בגאנה, אשר נשאלו על כך הסבירו, שקואמה נקרומה שלהם אין לו פנאי לחיים פרטיים, כיון שהקדיש עצמו כולו לצרכי העם. נערה משרתת בבית־המלון שבאקרה, ביטאה את הדעה העממית הזאת במלים אלו: “את הלא יודעת, כי אשה זה כאב־ראש…” במלים אחרות, אך באותה הרוח, הסביר קואמה נקרומה עצמו בספרו את סוד רווקותו (זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות נשא לו לאשה נערה קופּטית, שהובאה לשם כך ממצרים, מבלי שהכירה לפני נישואיהם). אך בפרקים שונים שבספר הוא חוזר ומדגיש את ערכה של האשה הן בחייו והן בקורות המאבק לחרות גאנה. בעובדות רבות מעלה הוא על נס עזרתן של נשים לבנות באנגליה, אשר למרות דעת הקהל, שלא ראתה בעין יפה קשריהן עם שחורים, סייעו בידיהן של חבורות הסטודנטים הכושים בלונדון ותנועות השחרור שלהם, אם בעבודת־לילה משרדית בהתנדבות או בכל שיכלו. אחת מאורחות הכבוד בחגיגות גאנה היתה עקרת־בית אנגליה, היא ובתה, שחדרון בביתה שימש מעון לקואמה נקרומה בשתי שנות חייו בלונדון. מעון זה מצא אך בקושי, לאחר שבלו נעליו וכלו כוחותיו מבקשת מחסה בכרך העצום, שנעל דלתו בפני הכושי האביון. לפי הסכם ללא מלים היה מוצא משהו חם, משיירי ארוחת־הערב של המשפחה, בתנור שבמטבח בחזרו עייף למעונו בחצות הלילה. ותמורת זאת היה נוהג לסיים יומו הארוך בהדחת הכלים שנצטברו בכיור.

 

יחסי גאנה–ישראל    🔗

משלחת ישראל לא הגישה לראש ממשלת אקרה שי מטוסים ומערכות כלים יקרות. היא הביאה אתה מתנה צנועה ומקורית. נוסף לתנ"ך מלאכת־מחשבת ולסמלי המדינה, הציעה ישראל לגאנה לרגל עצמאותה שלוש מילגות להשתלמות צעיריה בבתי־הספר הגבוהים שלנו. ההצעה קלעה לצרכיה הבוערים ביותר של המדינה החדשה, אשר צעדיה מכוונים קודם־כל לפיתוח הארץ. כאן חזרה לעינינו בבהירות התופעה הידועה מארצות הקולוניאליזם באסיה. עושר טבעי לחוד ונחשלות איומה לחוד. מטעי הקקאו ואוצרות המתכות, שבהם נתברך חוף־הזהב, הם שעשוהו במשך למעלה ממאה שנה טרף למנצל הלבן. ואולם, אף כי האפריקני מוכשר לכל דבר, הרי עובדה היא, כי עד היום אין כל מפעל חרשתי בתחומי הארץ הזאת, אשר שעור צריכתה אינו נופל מזה של כמה מדינות מפותחות. ברחובות אקרה תראה חנויות כל־בו הבנויות ומאורגנות בשיא המודרניות – בשיטת שירות עצמי ובמדרגות־נעות חשמליות המובילות מקומה לקומה וכדומה. נשים שחורות בריאות־בשר, משכבת הפקידות הגבוהה, אשר ילדיהן קשורים להן על גבן, כמנהג המקום, בוחרות וקונות מכל טוב – מצרכי מזון ובגדים, מכשירי חשמל וכלי בית וצעצועים. הכל תוצרת אנגלית ושויצרית או סחורות יבוא מארצות אחרות. אפילו תחליף לבגד הקאֶנטה הלאומי, המיוצר במקורו מאריג־יד בלבד ועל כן יעלה בממון רב (כמאתים לירות היריעה), גם אותו מביאים מיפאן או מארצות אירופה המתחכמות לחקות את הדוגמה המקורית וצבעיה. אין בית־חרושת לכותנה ואפילו לא טחנת־קמח. האשה גורסת וכותשת את הפירות והירקות המהווים את סל המזונות לכל ארוחה וארוחה במכתש־יד עשוי עץ, כמימים ימימה.

כבכל ארץ נחשלת ועשירה הזוכה לעצמאות, צומחות גם כאן במהירות תכניות רבות לפיתוח. העומדים בראש המדינה, כהמונים כולם, נושאים עיניהם לעתיד בחוסר סבלנות. אבל פיתוח וחרושת צריכים לימוד – וההמונים עדיין אנאלפאביתיים הם באחוז מכריע; המחלות הטרופיות מכלות כל חלקה טובה והאמונות התפלות שולטות ביד רמה. יש איפוא, להתחיל הכל מבראשית. וקודם כל יש ללמוד. זו הנקודה שבה יכולה ישראל להועיל, אולי יותר מכל ארץ אחרת. כאן חוזרת לעינינו שלשלת ההגיון שביחסי בורמה־ישראל, למשל.

מענין אולי לספר, כי אחת החוליות הראשונות לקשרי ישראל–חוף־הזהב נשתלבו דרך בורמה. בועד הסוציאליסטי של עמי אסיה, אשר מרכזו היה פרק זמן בראנגון, ישב בשנת 1954–1955 הצעיר הכושי, ג’ים מאראקם מאקרה, מן המשמרת הצעירה של אנשי נקרומה, ופגישתו עם שליחי ישראל בועידה הסוציאליסטית בבורמה ריכזה את תשומת לבו על המתחולל במדינה הסוציאליסטית הזעירה בקצות אסיה. הוא טלטל עצמו במשך ששה שבועות באניית משא קטנה כקליפת אגוז שעברה בים סוף, בא לסיור לארץ כאורח ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ־ישראל, ועשה בישראל חודש ימים מתוך לימוד ועיון שיטתי. אשתו הצעירה, נחמדה ומשכלת (כושיה אמריקנית המשמשת מזכירתו של אחד השרים מן הקבוצה בת השלושה המהוים את גרעין הממשלה), אמרה בהיתול מהול רצינות: “אני מוכרחה לבקר בארצכם ולראות מה הקסם שכבש שם את ג’ימי לזמן רב כל־כך, בשעה שכל יום נוסף של פירוד היה כנצח…”

הרקע הסוציאליסטי היווה את החוליה המקשרת. והפחד מפני האימפריאליזם הלבן, אשר אך זה השתחררו ממנו לאחר 113 שנים של תלות, היה המנחה ללמוד דוקא מארץ קטנה, הנאבקת גם היא עם בעיות של פיתוח וחינוך־המונים. נקרומה וחבריו הקרובים הם חניכי האסכולה הסוציאליסטית, לה נכבשו באוניברסיטאות לונדון וארצות־הברית ומתוך קשרים עם תנועות פועלים, של לבנים ושחורים. בקרב אנשי חוף־הזהב, האפריקנים עצמם, אין בעלי רכוש גדולים. הפיתוח יעשה, איפוא, בידי המדינה, וגם בזה יש ללמוד מישראל..

בדריכות הקשיב נקרומה לדברי השליחים מישראל, שר המסחר והתעשיה, פ. ספיר, וחבר הכנסת, ד. הכהן, בראיונו הרשמי אתם. השיחות הנוספות של המשלחת עם השרים הכלכליים גילו אפקים לאפשרות של קשרים רציניים ומעשיים.

ראשיתם של קשרים אלה היתה מספר חדשים לפני הכרזת העצמאות, עם פתיחת הקונסוליה הישראלית באקרה. קונסול ישראל, חנן יבור (חבר כפר המכבי) נתקבל באהדה וחברות. במשך זמן קצר לערך הצליח לקשור קשרים טובים עם רבים ושונים. כבכל פינה בעולם נתקלו גם כאן מספר יהודים, שנתלקטו מפה ומשם, הגיחו ממחבוא הזרות והנכר והיו לגוף, לעדה. סוחר מחלב העושה בארץ זו כמחצית יובל שנים ורופא מגרמניה ומומחים ליהלומים מיועצי הממשלה וחברות פרטיות מכל קצות עולם – כולם, אחד לא נעדר, באו לשדה התעופה עם ילדיהם לקבל את פני משלחת ישראל לחגיגות העצמאות. ובגאוה היהודית שנתלבתה ובכבוד הלאומי שהוצת נשאו עיניהם אל הדגל הכחול־לבן שהתנופף על בניני הטקסים ועל מכונית השליחים.

 

“איש־ירושלים היקר…”    🔗

אזרח ישראלי, תושב ירושלים, פנה באמצעות עתון יומי בגאנה לבקש לו “חבר לעט”. עשרים ושלושה ימים לאחר ששלח בקשתו בדואר קיבל שלושים מכתבי תשובה. למחרת היום הביא הדוור המשתומם לביתו עוד חמישים מכתבים, שעליהם סמל הנשר הפורש כנפיו. בסך־הכל, מאה שלושים וששה מכתבים תוך ימים מעטים. מכל ארבעת האזורים של חוף־הזהב באו, מערים מרכזיות ומפינות נידחות; מאת מורים, פקידים וחקלאים, עובד יהלומים ופועל דפוס וצלם ואיש הדואר, ואפילו ראש־שבט נכבד של אחד המחוזות הידועים לא נעדר מן הרשימה, שערך מקבל המכתבים. האיש מיין את הצרור לפי מקצועות הכותבים ומשלוח ידם, קבע מספר סידור לכל מכתב ולעשרות מהם הצליח תוך זמן קצר למצוא “בני־זוג” מתאימים למענה ולהמשך הקשר. וכך השכיל אזרח אלמוני אחד לבצע בכוחות עצמו מעשה מדיני, שאין לזלזל בערכו.

עם כל חשיבותו של מבצע מעין זה אפשר היה אולי להסתפק ב"יישר־כוח" ובברכת עידוד בלבד, אלמלא תכנם המאלף של רבים מן המכתבים, שיש בהם כדי להוסיף משהו על המעט הידוע לנו מאָפיה ומהותה של המדינה האפריקנית הצעירה. קודם כל, יש ללמוד מעצם גילוי הערוּת לגבי המתרחש במרחקים – זה אחד מקוי האופי המשותפים לרוב הארצות, שיצאו מעבדות לעצמאות. בכל ארצות המזרח הרחוק בולט לעין הצמאון הבלתי נרוה אל מרחבי העולם, התשוקה לחרוג מגבולות הארץ, ואם לא למעשה, הרי לפחות באמצעות קשר כלשהו. החידוש שבעצם יכולת ההתכתבות, ממלא גם הוא גורם נכבד לערות זו בקרב עם, שהוא אנאלפאבתי ברובו. אין זה מקרה, כי גילם של מרבית הכותבים הוא בערך כגיל תנועת השחרור הלאומית. ולא מקרה הוא, כי המורה ופקיד החברה המסחרית הזרה מיוצגים יותר מאחרים בצרור המכתבים – זו האינטליגנציה המקומית, קוראי עתון ויודעי כתוב.

גורם אחר לגילוי הערנות המיוחדת לגבי איש ירושלים, הוא יסוד הנצרות שחדר לחינוכם של ההמונים בחוף־הזהב באמצעות המיסיונרים לסוגיהם, גם אם היא חדירה שטחית ומעורפלת. ערבוב המושגים שנוצר בשל כך בנפשו של עובד־האלילים מדורי דורות, או המאמין באיסלאַם, משווע מתוך המכתבים הללו. באחד מהם כתוב כך:

“דת אבותי מוסלמית. ובהתאם לנהוג בארצנו, שומרים הבנים על דת אבותיהם. אבל אנכי למדתי בבתי־ספר נוצריים ומורי ניסו להשפיע עלי שאקבל את הדת הנוצרית. על כן בקשתי ממך היא, שתספר לי ככל שתוכל עובדות מחיי ישו וכן שתדריכני בעצה הנכונה, אם להאמין בו או במוחמד. כתוב לי מה מקור ההשראות של ירושלים. רבים מידידי הנוצרים משתוקקים לבקר בה על מנת לחזק מקורות אמונתם. גם אני משתוקק לכך וכן לביקור במכה ובמדינה”.

ירושלים – מלת קסם, אגדה ומציאות משמשים בה בערבוביה. אחד כותב:

“יתכן וייראה זה מגוחך בעיניך, ואולם עובדה היא, כי רבים חושבים ומאמינים שירושלים, נצרת ובית־לחם ואלף ואחד שמות אחרים הנזכרים בספרים הקדושים, מקומם בשמים ולא על פני האדמה”. אחד שואל מה אמת באגדה, כי הדרך לירושלים מובילה על פני נהר דם. אחד מביע תקוה, שקשר עם “איש ירושלים היקר” הוא גם מקור להתקדשות, “כיון שאתם היהודים הנכם נוצרים טובים מאד ואני משוכנע שאתה תיטול על עצמך את הטורח ללמדני מהותם של הספרים הקדושים, כך שיפּתח דף חדש בחיי”. ועוד אחד, מציאותי יותר, כותב:

“…עכשיו אכתוב לך משהו, שבודאי תקרא ותצחק לו. בהיותי כבן שש שנים שמעתי לעתים קרובות את השמות ירושלים ומצרים וחשבתי כי בשמים הם. אבל כעבור זמן סיפר לי אבי, שכל אותם המקומות אפשר למצוא גם על פני האדמה. השתוממתי לשמע דברים אלה, אבל בתקופה מאוחרת יותר, כאשר דודי שירת בצבא ונשלח למצרים וחזר אחר־כך לגאנה, סיפר לי, שיכול היה להגיע לירושלים ממש, אלא זמנו לא הספיק לכך”.

ראש־שבט ידוע, אשר מכתבו מעיד על מידה של תרבות ובגרות, מוסיף בקשה מלפני היושב בירושלים:

“אנא, התפלל־נא בעדי, שאנחל כבוד רב, שאזכה להתמנות לתפקידים נכבדים במדינה, שאצליח להתגבר על אויבי…”

רוב הכותבים מציגים עצמם במפורט ובדייקנות, כולל הגיל (20–30, בדרך כלל) ומפרטים את סוגי הענינים המעסיקים אותם ותחביביהם הנבחרים:

“היקף הענינים המעסיקים אותי רחב, כגון ענינים שוטפים, קריאה, דת, ספורט ומשחקים”. או “התחביבים שלי הם דיג, רכיבה על אופנים, והתכתבות. וכן אני קתולי בדתי”. השאלות מכוונות גם להכרת החבר־לעט לכל פרטיו: “בטרם שאכתוב, רציתי לדעת מה פילוסופיית־החיים שלך, ההתעסקות הנוכחית, הגיל, הגובה, המשקל, ואם נשוי אתה או רוק. ולבסוף, דתך מהי”.

אין כמעט מכתב ללא תיאור הבית ופינת ההולדת באהבה רבה, הכפר או העיר. וכך גם לא נעדר ממכתבים רבים פירוט שמו של שבט־המוצא ודרגת היחוס בו. אתה לומד מצרור מכתבים זה משהו על גידול הקקאו: “הורי משווקים בערך חמש טונות בכל שנה”. אתה לומד פרק בגיאוגרפיה מתוך המכתב המספר על ארבעת האזורים המהוים את מדינת גאנה העצמאית והשוני ביניהם. על כפרו במחוז נהר הוולטה הפורה, מספר האיש, והוא ישוב דייגים גדול. “רוב העם תלוי בטיב הדיג. וגם הגידולים טובים… מיטב התנובה באה ממחוז עבר־הנהר. אדמת החוף פוריה מאד וטובה לגידול בצלים ועצי קוקוס…” אתה לומד פרק בהיסטוריה ממכתבו של צעיר אחר: “נולדתי באלמינה להורים אנאלפאבתיים. אני סבור, שיענין אותך לדעת, כי עירי היתה הראשונה שאותה פקדו האירופים. הפורטוגזים, שבאו אליה בשנת 1482, בנו בה מבצר עצום הנושא את השם סנט ג’ורג'… ומבצר זה, שימש אחד המרכזים הראשונים לסחר העבדים שעיוות את דמות הארץ הזאת במשך דורות, בעקרו מיליונים מתוכה לחיי עבדות במרחקים”.

אתה לומד על תכונותיו של עם גאנה ממכתבו של בעל לאשה ואב לשני ילדים הכותב: “אני אדם רציני ועליז וחביב. אם תראני תאהבני (צחוק)”. ואכן, הצחוק והעליזות שורים ברוב המכתבים, כשם שהם מצויים בשפע בחיי יום יום – צחוק רם ומהדהד, הפורץ לפתע פתאום, לעתים גם ללא סיבה לכאורה.

שאלה באחד המכתבים מגלה פרק הווי המושרש עמוק בחיי העם הזה ומשמש לו חוק: “האם אתם יורשים מצד האם או מצד האב?” – הירושה מצד האם, כנהוג בגאנה, חלה לא על הרכוש בלבד, אלא גם על ראשות המשפחה והשבט ואפילו כסא־המלוכה. נוהג זה מושתת על הערצת קדומים למסתורי ולפלאי, אשר האשה נושאת בגופה; לסוד ההריון והלידה, לקיום הדורות. ויש שאלות בעלות אופי אחר המגלות גם הן מהמתרחש בלבו של איש־גאנה. “היש אצלכם הפליה חברתית כלשהי לגבי הצבע, הגזע או המעמד?” “היש אצלכם דתות רבות?” “מתי נשללה העצמאות מעמך ומה היו הנסיבות לכך?” והשואל מוסיף גם בקשה: “שלח לי תמונתך ותצלום שרידי המקדש, שנבנה בידי מלככם המפורסם והחכם שלמה”.

איש מפלגה מובהק, מעובדי מחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה, מספר בקצרה ובדייקנות על השלבים השונים של החיים המדיניים שהובילו לנצחון נקרומה וחבריו: הבחירות הכלליות בשנת 1951, שנתנו רוב קולות לחבורת לוחמי החירות בעוד ראשי המנהיגים יושבים בבית־הסוהר; הבחירות ב־1954 ואחר־כך הבחירות המכריעות ב־17 ביולי 1956, שבהן נאבקה מפלגת נקרומה עם גוש אופוזיציוני מורכב משבע מפלגות שונות – וניצחה, ומתוך 104 המקומות שבפרלמנט זכתה ב־72.

שירת העצמאות הצעירה ואהבת המולדת – זו האוירה שבה נכתבו רוב המכתבים, אהבה הפורצת מכל פסקה, מכל שורה. וכצליל־לוי לה מתנגנת התודה למנהיג, “שנשלח ממרומים להציל את הארץ הברוכה הזאת, כשם שמשה נשלח על־ידי האלהים לשחרר את בני־ישראל משעבוד מצרים”. “אני בטוח ששמעת הרבה על ד”ר נקרומה שלנו – כותב אחד – זה האיש אשר סיים את מאבק העצמאות של ארצנו". ולהלן שמות מנהיגים מדורות קודמים שפתחו במלחמת החרות של עמי מערב־אפריקה. “אנחנו אוהבים את החרות שלנו. גאנה לנצח! הוי, גאנה, ארצנו האהובה!” אחד מתאר את יפי הארץ וחינה והוא מסיים: "באמת, המקום הזה נחמד. יש לנו המוסיקה שלנו. השיר שהצעירים אוהבים יותר מכל, גברים כנשים, שמו “היי־לייף' והוא, כמובן, עליז מאד”. אחד מסביר משמעותו של הנשר, אשר על הבול החדש: “אילפו אותנו לחיות כתרנגולות, אבל עכשיו בשלה בנו ההכרה, כי נשרים אנו ועלינו לפרוש כנפים ולהמריא”.

אחד המכתבים, הממצה ביותר את הבעיות שבפניהן עומדת כיום המדינה האפריקנית הצעירה, כתוב בידי צעיר בן 21, פקיד חברה מסחרית בריטית. שמח הוא לספר על ארצו ולהזים על־ידי כך ידיעות כוזבות שנפוצו על ידי עתנואים זרים והן פוגעות בכבודו של איש מערב־אפריקה – “ביחוד אנחנו כאן, שהננו גאים להיות אפריקנים ולחיות כאפריקנים”. “אנחנו כאן – נאמר עוד במכתב זה – שרויים באפלה במה שנוגע לסכסוך החמור שבין מצרים וישראל…” ולהלן: “היומרה האחת שלי בחיים היא ללמוד באנגליה או בארץ אחרת ולהיות למהנדס ראדיו… מדינתנו הצעירה, שהיא המושבה האפריקנית העצמאית הראשונה, עומדת בפני בעיות רבות של חינוך כוחות טכניים ומקצועיים לפיתוחה; בנו, הבנים והבנות של גאנה העצמאית, תלוי הדבר אם ניטול בידינו את גורל ארצנו ונוכיח לעולם כולו, שיש בכוחנו לעשות הרבה יותר מכפי שסבורים אלה, אשר קבעו מקומו של האיש השחור בסוף התור”.

ולאות, שאכן מכתב זה מבטא את צרכי המדינה העצמאית הצעירה בעולם וכיוונה – מונח לפני העמוד הראשון של עתון מפלגת הממשלה בגאנה, שעודנו נושא בראשו את סיסמאות מאבק החרות ואת הכמיהה לשלטון עצמי ולזכות החיים ככל אדם. כותרת מאירת עינים לכל רוחב העמוד קוראת לעם להתגייס לעבודות הבנין והפיתוח. ובפירוט תכניותיה הקרובות של הממשלה לארגון האוכלוסיה לחיי בנין ופיתוח, מותוים רוב היסודות והדרכים, שאותם יצרה וגיבשה מדינת ישראל בעמל שנים. השירותים השונים שאליהם נקרא הנוער של גאנה העצמאית דומים גם במסגרתם הארגונית לשלנו, כגון הגדנ"ע והנח"ל, ועוד. ואף הגדרת התפקידים המוטלים עליהם, כאילו הם מבוססים על היסודות שנתקבלו בחיינו אנו.

 

“השבט שאיבד את ראשו”    🔗

בכל עת שאקרא ידיעה על משלחת מגאנה בישראל או על משלחת שלנו היוצאת לגאנה – אשאל נפשי אם מצוידים אנו לכל הפחות בכלים הראשוניים הדרושים להתקנת יחסים הדדיים בין שני עמים רחוקים ושונים כל־כך? היש לנו הרצון וההכשרה להבין את השוני שבין תפיסת־עולמנו אנו לבין מערכת המושגים והדמויות, המהווים את העולם הרוחני שלהם?

מכל שראיתי וקראתי על גאנה נחרתה בי במיוחד תמונת רגע, אשר צייר לפני פקיד בריטי, ידיד האפריקנים, שעשה מספר שנים בחוף הזהב.

יום אחד, והוא בדרכו למסיבה, מאותן מסיבות־הקוקטיל המרובות שהן חלק בלתי־נפרד מאורח חיי הפקידות הקולוניאלית, והנה צועדת בקרבתו (לאותה המסיבה) צעירה אפריקנית מבנות המקום, הדורה בלבוש אירופי משובח מכף רגל ועד ראש – הכובע והכפפות והנעלים, הכל מבהיק בחידושו. לפתע פתאום נפתחו ארובות השמים הטרופיים וגשם שוטף ניתך ארצה. מה עשה האיש הלבן? – ביקש לו מחסה עד עבור זעם. ומה עשתה האשה האפריקנית? – עמדה רגע, פשטה בגדי מחלצות שלה אחד אחד, צררה הכל תחת הזרוע והמשיכה דרכה…

מעשה זה אומר לנו, כי אותם המלבושים, שהנערה האפריקנית העתיקה לה בדרך החיקוי, אינם עדיין צורך בסיסי לה, ועל כן פתרה את הבעיה של שמירתם מפני הגשם באורח שונה לחלוטין משפתר אותן האיש הלבן, גם אם פניה לאותה המסיבה, שם יפּגשו כשוים.

על נושא זה, על מאבק השחורים והלבנים בעולם של מושגים שונים, גם אם הם משתמשים במונחים שווים – מוסב הרומן הגדול של המספר האנגלי הידוע, מונסארה, “השבט שאיבד את ראשו”.

מחבר “הים האכזר” בחר לו הפעם נושא אכזרי וסוער כים. הוא בדה ביצירתו אי דמיוני ליד החוד הדרומי־מזרחי של אפריקה, כשלוש מאות מילין ארכו. על אי זה הושיב שבט קטן ועז בשם “פאראמאוּל”, אשר הלבישוֹ הווי חייהם של שבטי המאו־מאו, על כל האמונות התפלות שלהם והטקסים האכזריים והמנהגים המקודשים ושושלת השליטים ומערכת היחסים עם הכובש הלבן.

הסיפור עוסק בענינים רבים ושונים. הוא מגלם דמויות של הפקידות הקולוניאלית, הטובה והגרועה. הוא מציג את פעלו ההרסני, הזורה רעל ושטנה, של שליח “העתון המסוים”. הוא שוזר בפרקיו את רעיונות הכובשים מזה ולעומתם צמיחת התנועות הלאומיות השונות של הילידים המתעוררים. אך במרכז הרומן נטוע העלם הכושי הרך והענוג, יורשו הטבעי של ראש השבט, אשר עשה מספר שנים בלימודיו באנגליה. בנכר חי הנסיך הכושי חיי חירות, היה מעורב עם צעירים לבנים ורקד עם צעירות לבנות, והוא חוזר עתה הביתה, נאמן למסורת אבותיו, אך נושא בלבו משאת־נפש לתמורות וקדמה.

לא נספר כאן על הסערה והאש שהציפו את האי; על המושל הבריטי אציל־הנפש, המאבד עצמו לדעת מאחר שהוברר לו כי פועל חייו עלה בתוהו; על העתונאי הנקלה ודרכי הבחישה המקצועית שלו; על מלחמת אבות ובנים בתוך השבט; על התנגשות אינטרסים של כובשים ומשעבדים; על חשדות של שחורים ושגיאות של לבנים, ועוד ועוד.

סופו של דבר: העלם הטהור, משיח המהפכה, גולה מארצו, מסוכסך ומעורער.

 

ליד גשר אבידז’אן    🔗

רשמי ביקורי באבידז’אן בירת חוף־השנהב, בדרכי לחגיגות אקרה ובשובי, נחרתו בי כמגע ראשון עם העולם הדינאמי הסואן של אפריקה המתעוררת.

ב־5 במארס 1957 רשמתי ביומני, במטוס מדאקאר לאבידז’אן:

עברנו את הסהרה בלילה ולדאקאר הגענו לפנות בוקר. עוד בטרם נחתנו, כבר חשנו את נשימת האקלים הטרופי בכול – בנוף הדקלים הענפים, בזיעה הנוטפת, בבגדים הבהירים ובניחוח הפירות הטרופיים.

הכושי הצעיר והגמיש, אשר בדמיוני ראיתיו פאטריוט של חוף הזהב החוזר הביתה לחג העצמאות, דוקא הוא ירד בדרך, יחד עם המיסיונר הצרפתי והסוחר הקולוניאלי. ואולם הזוג הצרפתי הצעיר, שיצא אל “מעבר־לים”, למסע הרפתקני של ירח־הדבש, ממשיך אתנו. כן גם האשה הצעירה ושלושת ילדיה, אשר המון דודים ודודות ליוו אותם לשדה התעופה בפאריס. פניה לעיר־המכרות מון בצפון־מערב חוף השנהב, שם משרת בעלה כמהנדס של חברה צרפתית. שנה שנה, זה שתים־עשרה שנים, יוצאת היא לחופשה אל בית הוריה. ולמרות כל טוב פאריס, היא חוזרת לכאן בשמחה. “את אפריקה צריך להכיר” – אומרת היא – “ורק אז לומדים לאהוב אותה”.

מיום בואה לאזור זה כארוסה צעירה, ראתה רבות. גם דאקאר זו, אשר משדה התעופה נראה למרחוק בנין מפואר וענק של בית מלון חדש שלה על שפת הים, היתה פתאום מעיירה טרופית לכרך גדול ומודרני. הכל משתנה והולך בלי הפסקה. גם שדה התעופה נתון לתהליך של שיפוצים והתרחבות. כאן תראה כבר את העצים הטרופיים בעלי הצמרות הענפות. מלצרים סיניגליים תמירים, לבושי לבן ויחפי רגל מתרוצצים בשקט, כאילו הם מחליקים על פני האולם. הצרפתית שבפיהם גון מקומי לה. היחסים הקולוניאליים שבין לבן ושחור ניכרים בכל תנועה, גם אם הקולוניאליזם הצרפתי שונה מן האנגלי.

דאקאר–אבידז’אן, טיסת ארבע שעות על פני האוקינוס האטלנטי בעיקר. פנים חדשות במטוס, צעירים צרפתיים היוצאים למושבות לבקש מזלם. קו טיסה פנימי הוא של חברה צרפתית U. A. T. המתחרה ב"אייר פראנס". השמות אשר משני צדי הקו העיקרי שבמפת הדרך אומרים: גמביה, גוינה הצרפתית, סירה־ליאונה, ליבאֶריה. הערפילים הכבדים של האקלים הטרופי מקפיצים את המטוס הקטן (גובה הטיסה 5200 מטר). קרני השמש החודרים מבעד לאשנבי המטוס צורבות ויוקדות.

שיפוץ ובנין ועבודות ציבוריות בקנה מידה גדול, זה הרושם הראשון עם הכניסה לאבידז’אן. השפה האנגלית נעלמה לחלוטין והצרפתית שולטת בכל. בדרך משדה התעופה העירה אתה עובר לסרוגין בשכונות דחוסות ומאובקות של ילידים ובשיכונים חדשים ובהירים, בניני קומות גדולים וישרי־קו, אשר מחלונותיהם מזדקרים מכשירי מיזוג־אויר בכל חדר. על מרפסת בית המלון הדחוס וההומה נושאים המלצרים השחורים מגשים כבדים עמוסים משקאות קרים בכמויות עצומות. בתקרה ומעל הכתלים מסתובבים בלי הרף עשרות מאווררים חשמליים גדולים, כעטלפים שחורים. קול הזמזום המתמיד של המאווררים יומם ולילה, הוא חלק בלתי נפרד מהווי חייו של הזר כאן, ממש כיתושים וכלטאות וכחרקים והרמשים למיניהם.

הרחוב הומה. נשים לבנות בבגדי־מינימום מפאריס ומארסיי. ונשים כושיות חשופות חזה אשר תינוקות קשורים להן על גבן וערימות כלים וחפצים על הראש. רוכלים מציעים פסלים עשויים שנהב מלאכת מחשבת, קרנים עצומות של חיות הג’ונגל, שטיחים מלאכת־יד, יריעות אריג צבעוני וסרטים וסנדלים ומיני סדקית צבעונית. היקרוּת בולטת. שער הפראנק המקומי גבוה פי שנים מן הצרפתי. ארוחת צהרים צנועה ומברק קצר לאקרה (שנתקבל יומיים לאחר בואי) והנסיעה לדואר הקרוב בלעו את כל עשרת הדולרים שהיו בידי.

בדואר, אגב, הייתי בא־כוח יחידי של הגזע הלבן. האולם הקודר והישן, ללא חלון ואיוורור, היה מלא נערים שליחים, של חברות ויחידים. הנער הנחמד, שעמד לפני בתור הסביר לי מדוע אין עלי לבקש קבלה. “קבלות”, – אמר – “נועדו רק לכושים, לשליחיהם של האדונים הלבנים, בכדי להבטיח שלא ישלשלו את דמי־המשלוח לכיסם”. הנער דיבר צרפתית רהוטה. על שאלתי לשפתו המקורית הסביר לי, כי אמנם היתה לשבטו שפה בשם באטה, אבל מזה דורות מלמדים בבית־הספר צרפתית בלבד.

הבעיה הדחופה שעמדתי בפניה באבידז’אן היתה – כיצד להשיג מקום לינה. שני בתי מלון בלבד בעיר, המשמשת צומת דרכים ובה תנועת זרים בלתי פוסקת. לילה לילה לנים רבים במסדרונות, על המרפסות או ברחוב ממש. אפילו אותה אשה צרפתיה מנוסה, וילדיה, חיכתה שעות בחוץ, היא ועשר מזוודותיה, אף כי הזמינה חדר כמה שבועות מראש.

לעת ערב שמתי פעמי לבית המלון האחר שבקצות העיר. ילדים שיחקו בנחש ענק, אשר אך זה הרגוהו. רוכלים מכרו ברחובות פלחי אננס מוקפים גבישי קרח וכן מנדרינות קטנות מקולפות על קרח. לאור פרסומת ניאון צבעונית הצצתי בחלונות ראווה של חנויות בגדים לנשים, אשר אָפנת פאריס החדישה והלבוש המקומי משמשים בהן בערבוביה.

הבנין שוכן על חוף משטח מים, שאין רואים קצם. שאלתי את הנער בשער המלון אם מים אלה הם ים או נהר, והוא הגיב בתמהון על בורותי:

– הרי זו הלאגונה!

וכאשר הוספתי ושאלתי לשמה של לאגונה זו, שוב תמה הנער בהשיבו:

– לאגונה, גברת, אין לה שם!

בדרכנו חזרה מאקרה הצטידנו בהמלצתו של מושל אבידז’אן אשר הכרנוהו בחגיגות העצמאות של גאנה ובכוחו זכינו לא רק בחדר במלון אלא גם במכונית לסיורים. וכך נפלה בחלקנו חוויה בלתי נשכחת של ביקור ביער־בראשית אשר הותירו השלטונות בסביבה זו כשמורה טבעית. למעלה משעה נסענו בתוך היער ולא הגענו לקצו. דממה מוחלטת שררה בכל. ומתוך הדומיה עלתה מקהלת פלאים של אלפי קולות ורחשים, אשר לא ידעתי דוגמתם ליופי והרמוניה. אור השמש אינו חודר מבעד לסבך הצמרות הגבוהות והעבותות. אתה נושא עיניך למעלה ואך בקושי יתפוס מבטך את קצות הצמרת. עשרה אנשים לא יקיפו בזרועותיהם את גזע העץ האחד. קופים מתרוצצים כאן ואילות. מי נחל משכשך וצמחי שרך עדינים. ההרגשה השלטת, מעל לכל, היא הבדידות והניתוק המוחלט בפינה אפלולית ולחה זו, אשר כל שאון החיים כאילו מרוחק ממנה אלפי דורות.

לפני הסיור ביער הביאנו הנהג המקומי לבית־הנכאות העירוני לעתיקות הסביבה. מסכות עץ מלאכת מחשבת, פיתוחי סירות עתיקות, פסלי אלילים למיניהם, לטאות גדולות וקטנות ומיני רמשים, אשר שימשו בעבר משקלות לעפרות הזהב. כן סרנו לתחנת הנסיונות הממשלתית המשמשת את החקלאי ובעל המטעים – זה מקור קיומו של האזור. גידולי המטע העיקריים ליצוא הם הקפה והקקאו. אך חוף השנהב, אשר שמו זה בא לו בשל מלאכת הכפים המסורתית בתחריטי שנהב המצויה בו עד היום, מיצא גם כמויות ניכרות של בננות ואננס, עצים וכותנה ושמן־דקלים וכן גידולים טרופיים אחרים. המטעים מרוכזים ברובם בידי בני המקום ותחנת הנסיונות על בניניה המודרניים והשיכונים הבהירים מסביב משרתת אותם. נחשים, צפרים, קופים המטיילים להנאתם בין העצים, וביניהם כושים הנושאים משאות כבדים על הראש, כגון אמבטיות פח וקערות אֶמאיל מלאות תרופות ומזונות לצומח ולחי וכן מיכלי זכוכית מלאים נוזלים לחיטוי ולריפוי.

הנהג הביאנו גם לבנין המועצה האזורית הנבחרת, ובית המשפט. על שאלתנו אם רבים הפשעים הפליליים באזור, ענה בשלילה מוחלטת. לא, אין שוחטי־צואר ועורפי־ראש מצויים כאן כלל. שקט ושלום. רק גניבות קטנות “בשביל צ’וֹפּ” (המונח העממי למזון). מדבריו הסתבר שוב, כי רמת החיים עולה גם כאן מעלה־מעלה. שכרו החדשי של נהג ממשלתי זה, למשל, בעל לאשה ואב לארבעה ילדים, הוא עשרת אלפים פרנקים מקומיים שהם עשרים אלף פרנקים צרפתיים ישנים – כ־120 לירות ישראליות.

בדרך מן השמורה עברנו ליד גשר הענק הנבנה והולך. לא פיללנו, כי באוירת הליאות הטרופית יהיה גמור למועד שנקבע לו, כעבור שנה. ולא העלינו בדעתנו, שתוך זמן קצר של שנה אחת יתהדקו קשרינו עם אפריקה עד כדי הזמנת שרת החוץ של ישראל לטקס חנוכתו (במארס 1958), יחד עם הנכבדים שבין המדינאים האפריקנים.

“היבשת השחורה” בסערה

 

אפריקנים ותודעה אפריקנית בלונדון    🔗

חזרנו לחדרנו בשעה מאוחרת בלילה, אור ל־4 בינואר 1962, כשעל נס המכונית ההדורה, המפלסת דרכה בזהירות ברחובות לונדון המפשירה את השלג הכבד שלה, מתנפנף בחגיגיות הדגל החדש־חדש של טנגניקה – טרם הוציא חודש ראשון שלו. בעל המכונית, ד. א. אומָרי, הנציב העליון (השגריר) הראשון של טנגניקה העצמאית בלונדון, הסביר את הסמליות בצבעי דגלו: הירוק כנגד מרחבי שדות הארץ החקלאית, הזהוב אלה האוצרות החבויים בעמקי האדמה, והשחור כנגד צבע האוכלוסיה, שהגיעה שעתה לגלות כוחותיה ולהגשים תקוותיה.

בנחת ובצניעות, בקול מאופק ובאנגלית תרבותית ומדויקת הסביר האיש בחיוך ביישני, כל אימת שפנו אליו בתארו הרשמי “הוד מעלתו”, את הבעיות והקשיים שבהם נתקל למן צעדיו הראשונים בבירה. רווק הוא. “לא טוב היות האדם לבדו” – כאין וכאפס היא לעומת “לא טוב היות שגריר לבדו”. ובכן, בעוד חדשים מעטים עתידה לונדון לחוג את ברית־נישואיו עם בחירתו מדר־א־סלאם. ובעיית הדירה בוערת. לונדון, המוצפת 30 אלף אפריקנים שמקרוב באו, סובלנית היא להלכה. אך אותו מעשה בנציג מדינה אפריקנית, ללא קורת־גג, שהשיג דירה רק בכוח התערבותו של המיופה־כוח הישראלי, או יותר נכון, של רעיתו, שהלכה וטענה בשם הצדק וההגינות הבריטית, אינו מקרה בודד.

גם דירתו הרשמית של אוטומידה אוֹמוֹלוּלוּ, הנציב־העליון בפועל של ניגריה בלונדון, שעל שולחנו סעדנו בערב, דחוסה בתוך שרשרת בתי־מגורים והותקנה אך בקושי לתפקידה. ה"צ’יף" (ראש שבט) מארחנו איש מידות הוא, גבוה ורחב, אך כל כולו רוך וטוב־לב, הליכות בן־תרבות לו וידיעותיו בעניני העולם נרחבות.

ה"צ’יף" אומולולו נוצרי הוא, וכרטיסי הברכה למאות שקיבל לרגל השנה החדשה ניצבים הכן על כל האצטבאות והשולחנות והארונות, בחדר האורחים למעלה כבחדר האוכל למטה. הברכות מכל קצוי עולם הן, שם פרושה רשת היצוג הדיפלומטי הניגרי. רבות בהן מהבית, מהמשפחה המסועפת, אשר האיש האפריקני כל כך קשור אליה ואינו מנסה כלל להסתיר געגועיו העזים. יחידה ומופרשת ניצבת על תיבת הרדיו רחבת־המידות אגרת הברכה האמנותית בחתימותיהם האישיות של המלכה אליזבת ובעלה, והצ’יף העביר את האיגרת מיד ליד בגאוה גלויה.

הערב נועד לסעודת־פרידה מאת משלחת האינטרנציונל הסוציאליסטי היוצאת לסיור רצון־טוב לאפריקה. אחת הבעיות שנדונו ליד השולחן, היתה דאגתה של שגרירות ניגריה לעשרת אלפים הסטודנטים מבני ארצה הלומדים בלונדון. עשרת אלפים, אין כאן טעות במספר! נציגיהם של שבעת אלפים מהם, המתקיימים כאן על כספי המילגות של ממשלת ניגריה, מילאו אותו בוקר את משרדי השגרירות בקריאות יאוש בגלל האיחור בקבלת הצ’קים מהבית. האיחור חל לרגל העיכובים בחלוקת הדואר בלונדון בגלל השלג ועומס כרטיסי־הברכה לשנה החדשה.

התודעה האפריקנית תלויה בחלל משרדי האינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון, אשר זה זמן רב הם מתכננים ביקורה של המשלחת מתוך ציפיה להתרשמותה וחוות־דעתה. נוגעים עד הלב היו דברי ג’ימס גאלאגן, חבר השורה הראשונה של הלייבור בפרלמנט הבריטי והמומחה לבעיות אפריקה, אל חברי המשלחת בארוחת־פרידה מטעם הלייבור, בהשתתפות נציגים מארצות אפריקה. בן העם הבריטי, אשר שמו צמוד היה במשך דורות למושג קולוניאליזם – כה רכות וטובות היו עתה עיניו וכה משכנעים דבריו על מטרתו העיקרית של הסוציאליזם ביבשת אפריקה: “נגד הניצול”! – זו כל התורה כולה על רגל אחת; לבל יהיה עוד בעולם ניצול עם על־ידי עם ואדם על־ידי אדם. בחמימות שיבח את בחירת חברי המשלחת דוקא מבני מדינות שלא היו מעורבות הן עצמן בשעבוד עמים; בני ארצות עניות, הנאבקות על קיומן ופיתוחן – דוד הכהן מישראל ופול אנגסטט מנורבגיה.

לא קל היה לתאם מסלול מסעותיה של המשלחת. על העובדה, שאין קו ישיר ממערב אפריקה למזרחה, אלא בקפנדריה ארוכה דרך יוהניסבורג בדרום נוספו המגבלות של בעל דרכון ישראלי, שאינו רשאי לעבור דרך חרטום בירת סודאן, או טריפולי שבצפון אפריקה. כן נוסף הסרוב של נציגות דרום־אפריקה בלונדון להעניק אשרת מעבר לבעל הדרכון הנורבגי, משום שצויין בו כי הוא עתונאי במקצועו.

הקשיים בתיאום תכנית המסע המסובך נבעו לא רק מעיכובים טכניים. מטרת ביקורה של המשלחת חייבה בין השאר שיחות עם האישים בעלי ההשפעה באפריקה, המנהיגות המתגבשת והמגבשת את רוח העם ודרך חייו. ומנהיגים אלה מטלטלים עצמם עכשיו מועידה לועידה, בתחומי ארצם ובקרב מוסדות וארגונים בינלאומיים – לטכס עצה, לפלס דרך. עצם לוח הזמנים של מנהיגי מדינות אפריקה החדשות, הועידות והכינוסים שלהם, מאשרים את האמרה הציורית המשווה את אוכלוסייתן כיום לעיסת־שמרים התופחת ועולה על גדותיה בקצב קדחתני, בשטחי המדיניות והכלכלה, התרבות והחברה כאחת.

 

בסבך התמורות בגאנה    🔗

לאחר כל השינויים בתכניות המסע שלנו, התחלנו לבסוף מגאנה, המדינה האפריקנית שביקרנו בה בראשית עצמאותה, לפני חמש שנים, ועל כן אולי ייקל לנו יותר לעמוד על התמורות שחלו בה ובאפריקה כולה.

ואמנם, השינויים בולטים לעין, בבירה ומחוצה לה. אקרה השקטה והכפרית לפני שנים מעטות, היא כיום עיר־גנים סואנת תנועה וחיים תוססים של 300 אלף נפש. בנינים למאות הוקמו בשנים האחרונות, בהם מבני־ענק מודרניים למוסדות הממשלה ולמפלגת השלטון והאגודות המקצועיות, שכונות למגורים, בתי־ חולים ומוסדות השכלה. הכבישים, התאורה, הנקיון – בכל אלה (מלבד תעלות הביוב שעודן פתוחות) ניכרת תמורת השנים וההון והמאמצים שהושקעו. מאלף במיוחד הוא השוני הבולט בשווקים ההומים. כל השפע הנמכר שם על האדמה, מרביתם מצרכי יבוא – שימורי דגים ובשר, אריגים וכלי מטבח וחפצי־בית, מחוט ועד שרוך נעל תוצרת חוץ, כולל התרנגולת המשומרת. כל “בית־המסחר” כולו עוד הוא נישא על ראשה של ה"מאמי", האשה המתנועעת בצעד קצוב להפליא, כשראשו של התינוק מציץ מאחורי גבה בשלוה עילאית.

במה, איפוא, התמורה?

השוק נקי, האשה לבושה ולא עירומה, הילד מטופח, שערו עשוי, ההמולה מאורגנת יותר, הבעת הפנים ערנית יותר.

במסענו ביום ראשון בשבוע במכונית שנתקלקלה בדרך לנמל טאֶמה ולמפעלי סכר נהר הוולטה, סרנו לבית־אב כפרי על כל נשיו וילדיו. מערכת התופים בשער הכניסה ומיתקן הקערה לטקסי הז’וז’ו (עבודת־אלילים) ניצבו הכן באמצע החצר. קדרת ה"פוּפוּ" (המזון הבסיסי העשוי ארבעה מיני ירק ופרי) הגדולה לסעודת יום החג, שפותה בפינת החצר על מדורת העצים היבשים, שהובאו זה עתה על ראשה של אחת הנשים, כשהם מזדקרים על אם הדרך למרחקים. כך מימים ימימה. אבל היתה שם ילדה קטנה, המשכלת שבמשפחה, מהגה כמה משפטים באנגלית, פרי לימודיה בבית־הספר. והיה מבוגר מראשי בית האב, שהמילון האנגלי לא מש מידיו. והיו כמה צעירים ונערים ובידיהם מיני חרמשים מלוטשים, שבאו מכפרים אחרים לעזור בקציר התירס, כמנהג העזרה ההדדית של המשפחה האפריקנית, וגם הם מלמלו משהו על לימודים והשכלה.

תירס – גידול חדש הוא, פרי התמורות המעטות והדלות שחלו בשטח החקלאות, שעודנו מפגר כשהיה. אף על פי כן, ניכרת התמורה גם בכפר. שיווק הקקאו, הגידול העיקרי והיחיד כמעט, הוא אמנם מונופוליסטי כשהיה – אם גם לא בידי חברות זרות אלא בידי ממשלת גאנה, המשלמת לחקלאי למפרע רק כחמישים אחוז משווי התוצרת והשאר משמש כהכנסה הלאומית העיקרית לאוצר המדינה. אבל מראה מאות הנשים בכנס מקהלות־הקציר שפגשנו בתהלוכת שירה וריקוד שלהן באחד הכפרים, שונה עתה משהיה. החולצה הלבנה והחצאית הצבעונית חדשות, נקיות, מסודרות. הילדים המתקהלים, שמספרם הגדול בולט לעין, לבושים, בריאים יותר. ידידותיים כמאז הם וכל תנועה שלהם – ריקוד, קצב, שירה. ליד המים הזורמים מברזי המשאבות מתרחצים משפחות משפחות. ליד המעיין בגבול הבּוּש מכבסות הנשים את יריעות הקאֶנטה הצבעוניות ומיבשות אותן על משטח האדמה. הילדים מתקהלים בשמחה לפני מצלמת עוברי־האורח; מנסים מזלם בממכר פירות המאנגו הזהובים והריחניים בסלסלות קלועות וקעריות פלאסטיק או אשכולות בננות גדולות, מגידולי־הפרא הנערמים על דוכני ה"מאַמי" בצל עצים טרופיים גבוהים ומסועפי גזעים.

התמורה הגדולה ביותר הובלטה לפנינו בנמל טאֶמה, בקרבת אקרה, אשר לפני חמש שנים ראינו בו רק את המבנים הראשונים וכיום הומים רציפיו ודגלי החברה הגנאית הלאומית “הכוכב השחור”, כדגלים של חברות זרות, מתנופפים מעליהם למרחוק. מפתיע עוד יותר הוא מה שנעשה כבר בערוץ מפעל סכר הוולטה, אשר תכניתו הבסיסית היא ריכוז אגם מים בשטח כמחצית מדינת ישראל. עם הכרזת העצמאות בשנת 1957 היתה כל התכנית הזאת עדיין על הנייר בלבד, כולל תכניות מפעלי התעשיה הכבדה, לייצור אלומיניום בעיקר, בסביבתו.

וכיום, בראשית שנת 1962, אתה רואה כבר בעין כי המפעל קום יקום. נסללו דרכים מסביב, נבנו שיכונים, הוקם בית־הארחה על־ידי החברה הגנאית המשותפת עם

סולל־בונה. ואף כי ביקורנו חל ביום המנוחה עלו למרחוק, על פני נוף הבראשית הנהדר בפראותו, קולות שכשוך המכונות במים. צינור עצום הריק בלי הרף זרם מים מעורבים בטין שפלטו מחפרים ראשונים לתקיעת יסודות הסכר העצום. בנייתו על־ידי החברה האיטלקית יימשך ארבע שנים ומימונו הסופי יעלה 60 מיליון שטרלינג. תקציב בניית הסכר, המכוון לשנות פני תעשייתה של גאנה, האפסית עכשיו כמעט, הוא 34 מיליון שטרלינג בשלב ראשון, ולמעלה ממחצית סכום זה היא הלוואת המערב, בעיקר ארצות־הברית ואנגליה.

האישור הסופי של הלוואה זו, לאחר דחיות והיסוסים ממושכים במערב, מאז הידוק קשריו של נקרומה עם המזרח וביקורו המפורסם בברית־המועצות, הוא בלי ספק הישג ניכר בדרכו המדינית. על יחסה של גאנה לסיוע מבחוץ אפשר ללמוד מפיסקה אחת בנאומו של שר החינוך הגאנאי בישיבה חגיגית של מרכז ה"יאנג פיוניר" (מעין גדנ"ע) לרגל ה־8 בינואר, שהוא תאריך היסטורי בן 11 שנים, מאז היום שמפלגת נקרומה הכריזה על פעולות ההתמרדות האקטיביסטית שלה בדרך לעצמאות: “זהו רק מעשה צודק של אותן הארצות – אמר – תמורת הכמויות העצומות של חמרי הגלם היקרים שהוצאו במשך דורות מחלק עולם זה בידי הקולוניאליסטים למיניהם, וניצולו האיום של העם האפריקני”.

עיקר דבריו של שר החינוך נועדו לפאר ולרומם את העבר התרבותי של הגזע האפריקני – זה אחד הקוים הבולטים כיום באידיאולוגיה של נקרומה וחבורתו. בין השאר אמר:

“אפריקה היתה, היא הווה ותמיד תהיה גדולה. האפריקנים גאים בצבע השחור שלהם, צבע שלעולם לא היינו מסכימים להמירו, גם אילו ניתן לנו הכוח לכך בגלגול אחר… לאפריקה עבר מזהיר ויש לה הזכות לתבוע לעצמה את החלק המגיע לה בתרבות העולם… אלגברה וגיאומטריה מקורן באפריקה, ואפילו על קיומו של הכל־יכול ידעו האפריקנים לפני בואו של האיש הלבן. טבעי הדבר על כן שהאפריקנים יבליטו את עצמם מחדש לאחר שנות העבדות”.

הערכה עצמית, הזכות לבחור להם דרכי חיים ודרכי ממשל, כרצונם וכהבנתם, בכל דבר, גדול וקטן – זה אולי הקו העיקרי המנחה כיום את רוח אפריקה החדשה, אשר גאנה היא במידה ניכרת כור ההיתוך שלה. מכל שיחה, מכל הצהרה, מכל נאום־תעמולה עולה ונישא קול זה מבעד למקהלת הצלילים הרבים והשונים המהווים את חשבון אפריקה עם העולם הלבן. והקול נישא בתוקף, בחשדנות כלפי כל נסיון של שכנוע והסברה. בימי שהותנו באקרה, בראשית ינואר 1962, התקיים כאן כינוס של עורכי־דין מקומיים, שהם מעטים ונדרשים מאד. הכותרת לדברי הפרופסור האנגלי למשפטים באוניברסיטת אקרה הכריזה: “מטרת הכינוס היא רק לקדם את המקצוע; דעות מבחוץ לא תוטלנה על שום איש”.

מן הכותרות הצעקניות של שלושת העתונים האנגלים, אתה יכול ללמוד את כל תורת גאנה כיום כולה. “האידיאולוגיה שלנו היא נקרומה”, – כותרת זו היא הממצה שבכולן. נקרומה “המושיע”, “המשיח”, בשם אחר אין קוראים לו כמעט. הככר שעל שמו, הרחוב, האוניברסיטה – הוא הכל־בכל־מכל. ואם עוד יש צורך בהסבר זכותו של נקרומה להיקרא בתואר משיח, ביחוד לאחר הטיהורים שערך בשכבות האופוזיציה ובקרב שרי הממשלה, מן המקורבים אליו ביותר, בא נאומו של שר החוץ שלו לרגל ה־8 בינואר (מספר חדשים לפני שהגיע גם תורו הוא למאסר) וקבע במלים שאינן משתמעות לשתי פנים, כי לכל אדם יש שליחות עלי־אדמות ושליחותו של המושיע הגנאי, ה"אוֹסאַצ’אֶפו", לשחרור העם האפריקני מציגה אותו בדרגה אחת עם ג’ורג' ואשינגטון ומהאטמה גאַנדי.

הנשיא עצמו נאם גם הוא, כמובן, ביום ההיסטורי ודרש בדבריו קרבנו של היחיד למען המדינה. יעודה של המפלגה אינו בתועלת פרטית. השגת המטרה של אפריקה כולה לשחרור מדיני ועצמאות כלכלית עדיין רחוקה ומחייבת קרבנות אישיים לרוב. תוך הטלת דופי והאשמות במנהיגים ושרי הממשלה ה"בוגדים", אשר הלכו אתו יד ביד במשך אותן אחת־עשרה השנים, בהן חמש שנות הממשל המשותף, הזהיר בפני האויבים מבחוץ ומבפנים.

אך לא נאומים והצהרות פומביות בלבד הם אמצעי החינוך וריסון ההמונים כאן. קיימת סברה, שבתי הסוהר מלאים עד אפס מקום עצורים פוליטיים משכבת המנהיגות בטיהורים ראשונים. בימי שהותנו באקרה נתפרסם בעתונות מכתבו של מי שהיה שר האוצר ק. א. גבּאֶָדאַמה הידוע, שהצליח להימלט על סף מעצרו וממקום גלותו במחתרת ביקש לטהר עצמו מהאשמות שהוטלו עליו בספר־הלבן אשר פרסם נקרומה לאחר גלי המעצרים עם שובו ממסעו לרוסיה. המכתב נשלח, מעטפה בתוך מעטפה, ליועץ המשפטי הבריטי ג. בינג, אחד המעטים והאחרונים מבין הזרים בסגל הפקידות הממשלתית. בתשובתו המתחמקת מתוכן הדברים התנצל ג. בינג, כי בקבלו את המכתב לא ידע מי שולחו ומשהוברר לו הדבר, מתוך הפתקה שבמעטפה הפנימית, העבירו מיד לנשיא מבלי לפתוח אותו…

הארת נקרומה ואנשיו לגורמי משבר גבּאֶדאַמה אינו הסיפור המקובל ברבים, האומר, כי שר־האוצר ומקורביו סירבו לציית לפקודת הנשיא לשלוח חבורה בת 70 פרחי־קצינים להשתלמות ברוסיה הסובייטית. המקורות הרשמיים טוענים, כי המשבר חל בשל נסיונו של נקרומה לעשות את אשר לא עשתה עדיין שום מדינה אפריקנית אחרת, והוא – שעבוד התקציב החדש, החל מ־1 ביולי 1961, ברובו המכריע לצרכי פיתוח, כמובן תוך הטלת מסים גבוהים ובעיקר תוך פיקוח על הוצאת ההון הזר לגוש השטרלינג, שעד אותו היום היתה חפשית לחלוטין. אומר נקרומה למנהיגים מן המערב, המבקשים להטיף לו מוסר: לא למעצרים ולדיכוי ולאלימות שבגאנה אתם דואגים, אלא לרבבות השטרלינגים, שהוצאו מכאן באורח חפשי בשנת הכספים הקודמת וכעת בא הקץ לכך.

לא קל לנקוט עמדה לגבי שיטותיו ותהליכיו של מנהיג גאנה כיום והתימרותו ליצג את אפריקה כולה. לכל הדעות, הקים הפאן־אפריקאניזם בעבר ובהווה מנהיגים רבים וגדולים, המבקשים להשיג מטרתם בדרכים אחרות משלו. אין זה גם קל ופשוט לקבוע היכן עומדת כיום לשון המאזניים של יחסי גאנה וישראל. על כל פנים עובדה היא, כי בראשית 1962, היו כאן 90 משפחות, למעלה מ־250 נפש ישראלים, אנשים נשים וטף, לעומת שבעה בלבד שמנתה כאן המושבה הישראלית לפני חמש שנים. לא אספיק אם אבוא למנות את כל מפעליהם ופעלם של 90 ראשי המשפחות – בימאות ובבית הספר הימי, בחקלאות ורפואה ותברואה, בבניין ומסחר. ועל הכל, צוות השגרירות הפעילה וכל שירותיה, כולל ביה"ס הישראלי ל־55 ילדים והגן ל־17 והמועדון לילדים ומבוגרים.

 

ישראל וישראלים בימי תמורות    🔗

מאז שגאנה זכתה בעצמאות זרמו מים רבים באפיקי שחרור אפריקה. וכמים הזורמים כאן בשפע, כן ספרות אפריקה בעולם כיום – בכל הלשונות, חוברות וספרים וכרכים־כרכים, בכל חלונות הראוה, בכל בתי־ההוצאה והספריות, נוסף על המתפרסם בכל עלון ובכל עתון ברחבי תבל.

ואף־על־פי־כן… מגלה איש איש מאתנו יום יום מחדש, ובדרכו המיוחדת לו, את השמש הזורחת ושוקעת, את משב־הרוח וירק העץ, את ניחוח הפרח וצפצוף הצפור. וכך, לאחר ימים ספורים בלבד של שהיה מחדש באפריקה, היתה לי תגלית אישית בעובדה, שחדלתי לחלוטין לראות הכל “בשחור”. מבעד לצבע־הפנים ראיתי הבעת עינים, בת־צחוק, יופי או כיעור, שמחה או צער. ללא קושי ומאמצים, התחלתי להבחין בגזרת לבושן של הנשים, שהשתפרה בחמש השנים הללו, הן הלבוש המערבי והן הסגנון הלאומי; ראיתי שינוי בתנועת ריקוד ה"היי־לייף" בכל אשר תפנה, אם בשוק, שהוא נקי ומטופח הרבה יותר, ואם ב"לידו", מועדון־הלילה אשר שופץ עד לבלתי הכירו. יש שינוי אף בתפריט־המזון, אף כי עדיין שולט בו בעיקר ה"פופו", העשוי עדיין כתיש אותם ארבעת מיני פרי־האדמה והעץ, אך כבר חודרת אליו גם הביצה, שעודנה יקרה מאד. וכיום, כבר לא ביצת יבוא בלבד היא. ביקרתי באחת משלוש החוות לייצור ביצים, בהדרכת מומחה ישראלי. פינת־חמד תרבותית, על גבול הבּוּש הפראי בקרבת אקרה. מדגרות־ענק עד כדי יכולת קיבול של 30 אלף ביצים, חממות ולולים מודרניים, נקיים ומטופחים, משחטה ובית־קירור הנבנים והולכים, בתי־מגורים מוקפי גינות־ירק ופרחים לעובדים המקומיים. נערה גנאית חיננית במכנסיים קצרים, עומדת וממיינת בזריזות את תוצרת הביצים. תרנגולים חסונים אדומי־כרבולת מגזע ישראלי מיוחד לרביעה. וכל זה, התיכנון והביצוע, כולל ההדרכה לעובדים המקומיים – מבצעו של אחד מתשעים הישראלים לענפיהם ורשויותיהם וחוזיהם השונים, העושים כעת בגאנה עם משפחותיהם.

ידידנו הנורבגי, חבר המשלחת, סבור היה בימים הראשונים לביקורנו כאן, כי ישראל מהווה “מעצמה אדירה” בגאנה. ביחוד עשתה עליו רושם פגישה על אם הדרך מחוץ לעיר. בשעה שהתעכבנו לרגל איזה קלקול במכונית שבה נסענו, נעצרה על ידינו מכונית שבאה ממולנו ובה משפחה ישראלית, ולאחר ברכת־השלום הרגילה, כאילו פגישה זו בבוש האפריקני היא דבר המובן מאליו, הפשיל מיד המומחה הישראלי שרווליו וניגש ללא רוב מלים לעזור בתיקון.

לאמיתו של דבר, מהווה הצוות הישראלי על כל גיוונו ויחודו רק אחד הגורמים הזרים, אשר מספרם כאן מי ימנה. גאנה, כמרבית ארצות אפריקה, מהווה במידה ניכרת אחת הבמות הבולטות של המלחמה הקרה – ויקצר המצע מלמנות את כל גילוייה כאן, ממערב וממזרח. נצדק אם ניתן כאן אישור למימרה המקובלת באפריקה, בתוספת נעימת מרירות, כי האיש הלבן שיצא – או הוצא – מבעד לדלת, חוזר דרך החלונות והסדקים.

הוכחות? – אין צריך לטרוח הרבה כדי לגלותן. הסגל הדיפלומטי, אשר ישראל תופסת בו מספר שלושה מבחינת הוותק, הגיע כבר בראשית 1962 ל־42 שגרירויות ונציגויות, כולל שמונה ארצות ערב, מלבד פאקיסטן. ולא נציגויות דיפלומטיות בלבד מרוכזות כאן. החל ממראה חמשת ה"איליושינים" (הבטלים מפעולה) בנמל התעופה באקרה, מזדקרות ההוכחות לעין על כל צעד ושעל. הנה מבנה סיני עצום, מול בנין הפרלמנט, שבו הוצגה תערוכת תרבות; הנה שטח מבנים אמריקניים, שלא הוסרו מהם עדיין השלטים של תערוכת התעשיה הקלה. מערב־גרמניה ומזרח־גרמניה, צ’כוסלובקיה ויוגוסלביה והונגריה ועוד ועוד, משלחות כלכליות ותרבותיות וחברות עסקים רשמיות־למחצה למיניהן.

ששת הרופאים שלנו, אשר פגשנום בבית שגריר ישראל, בסעודת־פרידה, והוותיק שבהם, איש משרד הבריאות בירושלים, היוו רק גרעין אחד מצוותי רופאים רבים אחרים, כולל רוסיה הסובייטית, שפעלו באותם הימים בגאנה. יש שירותים שבהם ניכר במיוחד פעלם של מומחי ישראל, בעיקר שטחי החקלאות. צוות זה של חקלאים ישראלים הועמד בנסיון המשבר המדיני כאן, מאחר ששר החקלאות לשעבר, שהיה נלהב למבצעים הנסיוניים, נמנה עם חבורת השרים אשר “טוהרו” על־ידי הנשיא נקרומה לאחר ביקורו ברוסיה. יש להניח, שגאנה לא תשכח את מבצע מיפקד התושבים, שבוצע בהנהלת מומחה ישראלי. המיפקד גילה לעם הגאנאי להפתעתו תוספת של יותר ממיליון נפש על המספר המקובל, וכיום יאמר לך כל גאנאי בעל הכרה, כי עמו מונה “קרוב לשבעה מיליונים” ולא “משהו מעל לחמישה מיליון”, כמלפני המיפקד.

במרבית השטחים, שבהם השקיעו ישראל וישראלים נסיונם ומאמציהם, חלו תמורות ניכרות, אם בשל הנטיה הגאנאית הבולטת לשלטון עצמי בלעדי ואם בגלל ערבוביית ההשפעות השונות, ממערב וממזרח. בביקורי במשרדה של אליזאבט ספּיוֹ־גאַרבּרה – מילדת, מחנכת ומשוררת, ממשתתפות סמינר הנשים האפרו־אסיאני הראשון על הכרמל – עמדתי מיד על ערבוביית־המבוכה. לאחר הסמינר בישראל, ובטרם הוטל עליה תפקיד ממשלתי מרכזי לחינוך הנערה בתחום מבצעי “יאנג־פיוניר” (הגדנ"ע), נשלחה למוסקבה וליוגוסלביה. במסעותיה אלה נפגשה גם עם עובדת סוציאלית עיראקית וישראל הוצגה לפניה מן העבר ההוא של המיתרס. על שולחנה ראיתי חוברת ויצ"ו הישראלית, המוקדשת למוסדות ילדים והכשרת מטפלות, זה התפקיד שנועד לה בקרוב. אך על הכותל שמאחורי השולחן התנוססו כרזות־תעמולה ותצלומי־פירסומת של תנועות־נוער בתוניסיה, אלז’יריה וצ’כוסלובקיה.

המארחת שלנו, שקיבלה פנינו בשמחה גלויה, דיברה בהתרגשות ניכרת על הימים שבילתה בחיפה, אך נמנעה מכל שיחה של ממש על ישראל או על גאנה. כך נהג גם הממונה עליה, ראש ה"יאנג פיוניר", שקיבל פנינו באותן המלים והניבים בעברית השגורים בפי כל גאנאי שביקר בישראל: “שלום”, “מה שלומך”, “תודה רבה” וכדומה. מתוך ערימת האלבומים למזכרת המונחים על שולחנו העמוס גם סמלים מארצות שונות וגביעי־נצחון, העלה ופרש לעינינו שני כרכי תצלומים מישראל. אך מאחורי השולחן, מתחת לתצלום הנשיא “המושיע”, המצוי בכל חדר ואולם ציבורי, כולל המעלית, ניצבו על הרצפה זה ליד זה, שני תצלומים רחבי־מידות של קרל מרקס ולנין במסגרות חדשות, שלא הספיק עדיין לתלותם על הכותל.

גאנה חיה במתח מתמיד של טקסים וכינוסים וקבלות־פנים. מבין האורחים המרובים מכל קצות העולם, שאקרה מקבלת כמעט יום יום, ראויה לציון התכונה לקראת בואו של מיקויאן, בדרכו מגיניאה של סאֶקוֹ טוּראֶ. דגלים אדומים הונפו והמזרקה החגיגית הופעלה בכיכר הציבורית הנרחבת הנושאת שמו של קואמה נקרומה. המבנה האמנותי מסביב למזרקה, עשוי כולו פסי שחור ולבן, ברוח השוואתו המפורסמת של אחד מחוזי שחרור אפריקה הראשונים, אשר דימה את יחסי האדם הלבן והשחור לקלידי הפסנתר, שלא יהיה בכוחם להשמיע מנגינה מתוקנת, אלא אם כן יפעלו מתוך תיאום הדדי.

כיכר זו אינה המקום הציבורי האחד הנושא שמו של ק. נקרומה. על הכיכר שליד בית הפרלמנט האיתן ורב הרושם, מזדקר למרחוק פסל גדול של הנשיא, אשר לאחר הפגיעה בו בידי אלמונים נעטף ביריעה של אריג הקאֶנטה, מלאכת־יד של ארגוני הנשים הפעלתניות במפלגתו השליטה. במסענו לאבּוּרי, הוא הגן הבוטאני המעניין עוד מימי הבריטים, ראינו מרחוק את ארמון סוף־השבוע של נקרומה בראש ההר, אשר להרחבתו ושיפוצו בלבד הוקצבו שלוש מאות אלף לירות שטרלינג. מאחר שהנשיא דורש לאחרונה בנאומיו מאת השרים והמנהיגים, שלא להפריז בעשיית הון פרטי משירותם הציבורי ואף חוק מסוים הועבר ברוח זו – הרי הארמון, שניתן לו תחילה כמתנה אישית, הוא מעתה רכוש המדינה.

בדרכנו לאבּוּרי על צמחייתו הטרופית העשירה, סרנו לאוניברסיטת לאגוּן, אשר נחנכה בסוף 1959 בטקס מלכותי בידי הנסיך פיליפּ. על אוניברסיטה זו גאוות נקרומה, שהוא גם נשיאה. שכונה מפוארת על גבעה נישאה הבנויה בתערובת סגנון בריטי ונסיון לבטא משהו מרוחה של גאנה – כיפות רעפים אדומים עשויים בדמות ה"סטוּל" (הכסא המלכותי) של חבל אשנטי החזק שבצפון הארץ. 500 תלמידים נבחרים חיים כאן על כל טוב, פטורים מתשלום שכר־לימוד ומזון ומגורים – תקציב של אלפיים לי"ש לתלמיד לשנה. מפה לאוזן עוברת השמועה, כאילו דוקא כאן הוא אחד ממרכזי האופוזיציה לנשיא, אשר בביקורו האחרון באוניברסיטה המפוארת שלו נתקבל בקרירות מופגנת.

500 תלמידי לאגון, הם רק חלק מן הנוער הגאנאי המתלמד, בתוך הארץ ובבירות עולם. מערב ומזרח מתחרים ביניהם במתן תנאים טובים למתלמדים מאפריקה. בחשבון 30 אלף הסטודנטים האפריקניים שבלונדון, חלקה של גאנה הוא ארבעת אלפים. רבים מהם יצאו ללימודים ללא הכשרה מספיקה, באין בגאנה די בתי־ספר תיכוניים, המוציאים בשנים האחרונות 1200 בוגרים לשנה. קומץ נבחרים מבין אלה מהווים את גרעין המתלמדים בבית־הספר הימי, בהנהלתו של קצין חיל הים הישראלי, העושה בהתמדה ובצניעות בתפקידו, זו השנה הרביעית.

 

בין מערב למזרח    🔗

מאקרה – ללאגוס, טיסת שעה אחת מזרחה במפרץ גיניאה שבאוקינוס האטלנטי, מעל פני טוגו ודאהומיי. המטוס החדיש של חברת התעופה הגאנאית מצוחצח ומטופח, וכך גם הדיילת הצעירה, בת גאנה חיננית ויעילה. כיבוש השירותים בידי אנשי המקום, הוא אחד מסימני ההיכר החיצוניים של העצמאות באפריקה. בכל קוי התעופה הפנימיים של “היבשת השחורה”, לא תפגוש עדיין, כמדומני, טייס אפריקאי אחד. כן מעטים הם עדיין המכונאים והטכנאים מאנשי המקום, אך השירות והאירוח ברשותם והם ממלאים תפקידים אלה בזריזות וחן.

כל המטוסים, אם מזרחה או מערבה, מלאים עד אפס מקום. קהל הנוסעים מעורב, לבן ושחור. משפחות וילדיהן. הנה אשה חולצת שד לתינוק שחור, בריא ונקי. בתקופת־שנה זו, לאחר חג המולד ועונת חופשות בית־הספר באירופה, רבים הילדים הלבנים החוזרים ללימודיהם מביקור אצל ההורים העושים בתפקידים שונים בארצות אפריקה.

בקהל הנוסעים מעוררת תשומת לבי חבורה מיוחדת, רב־גזעית, בהם גם כמה מבני הודו, אשר חוטי הקשר ביניהם בולטים במיוחד, כאילו לא הספיקו לסיים איזה ויכוח חשוב. מתברר, כי אלה הם חבורת פרופסורים משטחי החינוך, אשר אך זה יצאו מאולם של כינוס בינלאומי בגאנה לבעיות חינוך מבוגרים. שנים מהם, שכני הקרובים, אחד מבוגר ואחד צעיר, השקיעו עצמם מרגע עלותם במטוס בעיון במפת אפריקה, אשר ציוני דגלונים קטנים משוים לה אופי של מפת־חזית. אני תוהה על שכני, מנסה לנחש מה המערכה המיוחדת שלהם באפריקה. והם תוהים עלי ומגלים ללא קושי, כשאך הוצאתי פנקסי והתחלתי רושמת משהו מימין לשמאל, כי אפשר לדבר אתי פשוט עברית, גם אם במבטא אמריקני מובהק. ובכן, “הגייסות” של שכני למטוס באפריקה הם חיל־השלום של קנדי. ד"ר קפלן מאוניברסיטת לוס־אנג’לס הכין את המורים שבהם לתפקידם. עכשיו יצא בעקבות תלמידיו לביקור ב"עמדות". ולא יחידי יצא. מלווהו הצעיר, יהודי גם הוא, הוא אחד מצוות השליחים של שירותי המודיעין האמריקניים, המכשירים את הקרקע לביקורו הקרוב של אֶד מוֹרוֹ, העומד בראשם.

אך ניתק המטוס מן האדמה ונתרומם לחלל, נגלתה לעין בשדה התעופה הנרחב של אקרה, הבמה המיוחדת שהוקמה כאן אמש לקבלת־הפנים הנלהבת למיקויאן. הלאה מזה ניצבים בשורה ישרה חמשת ה"איליושינים" הענקיים המפגינים גם הם את הקשר המוחשי עם הגוש המזרחי. וכך אני יוצאת את גאנה מוקפת אותות המלחמה הקרה המסתערת באזור. ויש אולי ענין לחזור בהזדמנות זו על פליטת־פה בלתי רשמית של איש גאנה באזני זר בשעת ויכוח מדיני:

– עלינו להזדרז – אמר – ולהשיג ככל האפשר יותר מן המערב ומן המזרח כאחד, כי מי יודע מה צפוי לעולם מחר. שני הגושים עוד עלולים להשלים ביניהם – ואנו נישאר קרחים מכאן ומכאן.

נימה מעין זו צפה ועולה לא פעם בדבריהם של מנהיגים רבים באפריקה, אם במפורש ובגלוי או בעקיפין ובהסואה. מקורה בהכרה השולטת כאן, שהעולם הלבן כולו, ללא הבדל בין גוש לגוש ועם לעם, עשק את העולם השחור ועליו לפרוע חובו לאלתר.

 

ניגריה הפדראלית ושגרירות ישראל    🔗

החוויה הראשונה שלי בניגריה היתה הרגשת החופש וההרווחה, לאחר המועקה שבאוירת גאנה. הדבר בולט קודם כל בעתונות ניגריה, – שהיא רבת גוונים יותר וחפשיה בביטויה, לעומת עתוני גאנה, הנושאים אופי רשמי אחיד וברובם הם משמשים שופר לסיסמאות הקו הממשלתי ולפירסומת אישית של הנשיא והכפופים לו.

אבל לא בעתונות בלבד אלא בכל האוירה הציבורית ניכר גם לעין זר השוני בין אקרה ללאגוס.

לאגוס היא כרך־כפר בן קרוב לשלושת רבעי מיליון נפש. כבכל הערים הגדולות של ניגריה בולטת גם כאן תערובת הבניה המודרנית, כולל בניני קומות המזדקרים למרחוק – ותעלות הביוב הפתוח ושכונות בקתות החמר, מכוסות גגות קש או פח.

בכרך זה מושב הממשלה ובית־הנבחרים הפדראלי המרכזי, נוסף על שלוש הממשלות ובתי הנבחרים בבירות של שלושת האזורים השונים, באיבּאַדאַן של המזרח, באינוּגוֹ של המערב ובקאַדוּנה של הצפון. כל ממשלה ושריה והפקידות הגבוהה שלה, בסך הכל כ־130 שרים, אשר משכורותיהם הגבוהות הוא אחד הנושאים העומדים לוויכוח. משווע הוא הפער בין שכרו של פועל, אשר במקרה הטוב ביותר לא יגיע לעשר לירות שטרלינג לחודש, לעומת משכורתו של שר, שהיא בממוצע לא פחות מ־350 לירות שטרלינג. ריבוי השרים לרגל החלוקה לאזורים, ירושת הממשל הבריטי, מכביד במיוחד על תקציב המדינה.

שלושה אזורים עצמאיים שונים במדינה, כל אזור והשבט המהווה מרבית אוכלוסייתו והשפה הלאומית המיוחדת לו וכן המפלגה העיקרית בממשלתו. צרכי השבט הם המדריכים, במידה מכרעת, את החיים הפוליטיים בערים, ואף הדת היא מניע חשוב. מרבית המוסלמים, שהם ארבעים אחוז מכלל האוכלוסיה של המדינה כולה, מרוכזים באיזור הצפוני שאוכלוסייתו מגיעה ליותר ממחצית האוכלוסיה של ניגריה כולה, 35 מיליון. מכיוון שהרכבו של בית־הנבחרים הפאֶדראלי בלאגוס, בן 312 צירים, מושתת על יסוד בחירות אזוריות, ציר לכל מאה אלף נפש בערך, מהווה בו הצפון את הרוב.

שגרירות ישראל בלאגוס הומה ככוורת – ישראלים מן החברות השונות הפועלות כאן ובני המקום, אשר ענינים להם בישראל. מכתבים מכל קצות ניגריה מבקשים מילגות. מאז נפתחה כאן השגרירות (עם עצמאות ניגריה, ב־1 באוקטובר 1960) מונה כבר מספר הניגרים, שעשו בישראל פרק זמן מסוים במסגרות שונות. 250 איש ואשה. אלה הם ה"שלום’־ניקים", הפזורים ברחבי ניגריה המזרחית והמערבית ומהווים על־פי־רוב מעין שליחי רצון טוב ופרסומת. מספר מקבלי העלון האנגלי היוצא בירושלים על קשרי ישראל־אפריקה מגיע לארבעת אלפים. וכאן פירושו של דבר הוא כי אלפים אלה גם קוראים את העלון, הם וידידיהם. תופעה בולטת היא, כי העם אוהב קרוא. נהג ורוכל ונערה בפתח החנות יושבים וקוראים עתון.

 

לועידה סוציאליסטית בניגריה המזרחית    🔗

השכמתי קום כדי לנצל את הזדמנות צאתה של מכונית השגרירות מזרחה, לעבר עיר הנמל הידוע פורט־הארקוֹרט, שבה עמדה להתכנס ועידת .N.C.N.C, מפלגת השלטון של ניגריה המזרחית ובראשה ראש ממשלתה, ד"ר ו. אוֹקפאַרה (ביקר בישראל), וכן ראש הממשלה הפדראלית, המנהיג האפריקני הותיק, ד"ר נ. אזיקיבה. במערב מהווה מפלגה זו מיעוט והיא באופוזיציה בממשלת ניגריה המערבית. אשר בה שולטת מפלגת .(Action-Group) A. G, שמרכזה בבירה, איבּאַדאַן, ומנהיגה הוא אוֹבּאָפמי אַווֹלובו. שתי המפלגות דוגלות בסיסמאות קרובות, שעיקרן בנין חברה דימוקראטית־סוציאליסטית. התופעה של מעבר הפגנתי ממפלגה למפלגה אינה נדירה כאן, עוברים ביחידות ובחבורות, קבוצות פעילים בלתי מרוצים וגם חברי פרלמנט.

הגענו לפורט־האַרקורט לאחר שני ימי מסע מאומצים בתוך הבוש. ביום המסע הראשון, בן 12 שעות, יצאנו שעה ארוכה לפני עלות השחר. יום של מרוץ עם הזמן היה זה לנהג השגרירות השתקן והמרוכז. כל אותו היום לא הניח את ההגה מידו אף לשעה קלה, לא אכל ולא שתה, וכולו מתוח לקראת המטרה, והיא להגיע לכפר אוֹניטשה אשר על נהר הניגר לפני השעה 5 בערב, שעת הפלגתה של ספינת־המעבורת האחרונה מן הגדה המערבית למזרחית. יודע הוא, כי המאחר ישאר תקוע תחת כיפת השמים על שפת הנהר עד למחרת היום, באין כל אפשרות מעבר אחרת. ואולם אף כי מאמציו של הנהג העקשן נשאו פרי, לא היה מצבנו מזהיר. כשהגענו לבסוף למחוז חפצנו התמשכה לפנינו שורה ארוכה של מכוניות משא ומכוניות פרטיות המצפות לתורן לעלות במעבורת, שבית קיבולה קצר מלהכיל אף חלק מהן.

מורה צעיר, שחזר לכפרו מבילוי חופשתו בלאגוס, סיפר לנו, כי מכונית ה"מאַמי־לורי" שלו, אמצעי התחבורה העממי הזול, מכונית משא עמוסה מעל לכל שעור, יצאה לדרך עוד ב־2 בלילה. מיניה וביה, אך נודע לו מנין אנו והוא כבר מנסה מזלו בבקשת קשר למסע לישראל, אשר שמה הולך לפניה. באנגלית אוקספורדית כמעט, ספרותית ונמלצת, הסביר על רגל אחת את בעיות הנוער המשכיל בניגריה ובאפריקה כולה, שנקרע מעל חיי הכפר ולא נקלט בעיר ובאפשרויותיה הזעומות, יען כי צעדי הפיתוח אטיים ודלים מכפי הצרכים. כטראגי ממש תיאר את מצבם של חלק מאלה הזוכים להשכלה בחוץ־לארץ וחוזרים תלושים מכאן ומכאן. ביחוד תלוש ואובד־דרך הוא מי שנחלשו קשריו עם השבט שלו, שהוא התא השרשי והאיתן של איש אפריקה.

אחת מהחלטות הועידה היתה המרת שמה האנגלי של עיר הנמל, הגדלה ומתרחבת, בשמו של המנהיג ד"ר אזיקיבה. לא בתוכן הלאומי העצמאי של השם החדש בלבד, אלא בכל תהליכיה התכוונה הועידה, שנמשכה למעלה משבוע ימים, לתנופה חדשה. כאלף צירים התכנסו באולם גדול וסגור לא רק לעתונות אלא גם לכל מי שאינו ציר נבחר. שתי ישיבות ליום, מ־10 עד 2 ומ־4 עד 7, ובהפסקות התיעצויות וישיבות של ועדות. כל ימי הועידה ישבו האנשים בלבושם הלאומי, בהם גם כמה נשים, צמודים לכסאותיהם. ואם נכנס מי באמצע הישיבה, הוא משתחוה כלפי היושב־ראש – ראש ממשלת ניגריה המזרחית ומנהיג המפלגה, ד"ר אוקפרה, שניהל יחידי את כל הישיבות כולן ולא נעדר מהן לרגע.

זה אחר זה עלו על הבמה שרי המפלגה בקואליציה הממשלתית הפאֶדראלית וכן שרי ממשלת ניגריה המזרחית, שהיא בשלטון ללא אופוזיציה כמעט, ומסרו דין־וחשבון על עבודתם, שחולק גם בהעתקי סטנסיל לכל הצירים. שפת הדיבור כשפת הכתב, אנגלית, וזו גם השפה בה התנהלו הויכוחים, קצרים וחריפים, בליווי קריאות ביניים, רקיעה ברגלים ונפנוף בידים, לתמיכה או למחאה, אך הכל בבת־צחוק וברוח טובה.

הנה נואם, למשל, שר־התעשיה. בהפליגו בפרשת ההלאמה המעסיקה כיום מדינות רבות באפריקה ומטילה צל על השקעת הון זר, הוא מנסה להביע דעתו, כי רכישת מרבית מניותיו של מפעל זר על־ידי ניגרים גם היא בבחינת הלאמה. דבריו מעוררים סערת מחאה נגד הטשטוש שבדעה מעין זו לגבי המושג האמיתי של הלאמה סוציאליסטית, בהתאם לחוקת המפלגה.

חברי משלחת האינטרנאציונל הסוציאליסטי, שהיו האורחים היחידים באולם, נתקבלו בכבוד וחמימות והושבו בשורות הראשונות, בין השרים.

בסיום ברכתו לחברה האפריקנית החדשה המניחה יסודותיה, דיבר איש ישראל על המאמץ האדיר הנדרש לכך והמחייב כל פרט לקרבנות אישיים. בדבריו אלה נגע באחת הבעיות העיקריות שבה מתחבטת החברה האפריקנית, אשר לא למדה עדיין לשאת בעול עצמאותה. ניגריה הנרחבת, אשר ההכנסה הלאומית של 35 מיליון אוכלוסיתה היא בממוצע 25 שטרלינג לנפש (בישראל פי עשרה) ותקציב כל ארבע הממשלות האזוריות שלה (כולל הממשלה הפאֶדראלית) היה בשנת 1962 130 מיליון שטרלינג (פחות ממחצית התקציב של ממשלת ישראל), זקוקה להרבה־הרבה מאמצים וחינוך ההמונים עד שיכירו בחובה של תשלום מסים.

רבים לחצו ידי הנואם וביקשו כרטיס ביקור, שהוא כאן בבחינת קמיע ואחד התחביבים, בדומה לאיסוף חתימות אנשי־שם בעולם.

כתום הישיבה הוזמנו האורחים לארוחה חגיגית של חברי המזכירות והשרים, כולל שמפניה וריקודי “היי־לייף” נמרצים עד אחר חצות הלילה, שבהם הצטיין ראש הממשלה בן ה־42 בקלות תנועותיו, על אף מבנה גופו החסון.

 

בעיר הנמל הנבנית ובמועדוניה    🔗

בפורט־הארקורט התארחנו במעונו של איש סולל־בונה, השקוע ראשו ורובו, יחד עם חבריו לצוות, בהנהלת בנין בית־חרושת גדול ועבודות אחרות. החום והזיעה דכדכו והתישו את הכוחות. רעש מזגן־האויר, צפירות המכוניות ברחוב וקולותיהם של מתכנסי הועידה ברחובות הפרו את מנוחת הלילה. שרים ופקידי ממשלה בכירים מבאי הועידה שוכנו בבית ההארחה הנאה, משרידי הממשל הבריטי. מכוניות הדורות דהרו הלוך ושוב. ועמך חגג בראש חוצות.

בבוקר טילפנתי לבית המורה ביטריס אוֹגידור, ממשתתפות הסמינר האפרו־אסיאני בחיפה והיא באה מיד, נוהגת מכונית משלה, ונכנסה לחדר בברכת “שבת שלום” בעברית צחה. למחרת היום ביקרנו בביתה בשיכון המטופח של חברת “שאֶל”, אשר בעלה של מכרתנו הוא עתה אחד מפקידיה הבכירים. שיכון חברת “שאֶל” מהווה מעין עיר לעצמה, על כל מוסדותיה ושירותיה. לא רחוקים הימים שבהם היה אזור זה קודש הקדשים של האיש הלבן, מרביתם אנגלים והולנדים – ואילו האפריקני בן המקום, חדר אליו רק כמשרת. כיום נפרצו החומות. גם בית־הספר המקומי כבר יכול לשמש מפגן של שיתוף בינלאומי. הבת הקטנה של מארחינו מהגה, נוסף על שפת שבט איבו של ניגריה המזרחית ועל האנגלית של בית־הספר המעורב, גם מלים ומשפטים בהולנדית, מפי חבריה וחברותיה לכיתה. לאנשי “שאֶל” גם מועדון משלהם, על כל סוגי הבידור ומוסדות התרבות של מועדוני הלבנים בארצות הקולוניאליזם. פתיחת המועדון בפני התושבים הניגריים שבשיכון היתה תהליך מסובך. ואולם סוף־סוף נעשה הניתוח, הופלו המחיצות למורת רוחם של רבים מהלבנים ולשמחתם המהולה רגשי אי־בטחון של השחורים.

אך לא כל חומות האפליה הגזעית של הלבן כלפי השחור נפלו כבר אפילו באפריקה העצמאית. אותו ערב בעיר הנמל הנבנית, בקולנוע תחת כיפת השמים של המועדון הכללי, על מוסדותיו ובידוריו, מרכז החיים החברתיים של משפחת הלבנים, לא היה בקרב מאות הצופים בסרט אפילו אפריקני אחד, אף כי באופן רשמי כבר הסיר גם מועדון זה משלטו את איסור הכניסה לבני המקום. עובדה שעוררה תשומת־לבי במיוחד באותו ערב במועדון, היה גילם הצעיר של מרבית חבריו. לא עוד אותו המעמד של פקידות בריטית קולוניאלית ותיקה, אלא זוגות צעירים, עובדי גופים קבלניים ומסחריים, חברות יעוץ לסוגיהן ואדמיניסטראציה ובנקאות מכל קצוי עולם, נוסף על נציגי מוסדות בינלאומיים חדשים, לכל ענפי הסיוע והמדע והמחקר.

בו בערב היו גם מועדוני האוכלוסיה האפריקנית בפורט־הארקורט מלאים עד אפס מקום. צירי הועידה הפליגו שם בסערה בריקוד היי־לייף נלהב, גברים ונשים, אפריקנים כולם, ללא חברת לבנים כמעט כלל. ברור היה, כי מחיצות הגזע שהופלו כבר במדינה העצמאית להלכה, עדיין הן קיימות למעשה.

 

בכפר ובכרך במערב    🔗

בשהותי כמה ימים באיבאדאן, בירת ניגריה המערבית, התארחתי בביתו השקט, המוקף עצים טרופיים, של איש גבעת־חיים, ידידנו עוד מימי עבודתו בתחום שימור הקרקע בבורמה בשנת 1955. כאן הוא עושה בראש צוות מומחי או"ם להתישבות, שתחום פעולתם הם 13 כפרים לדוגמא בניגריה המערבית. בוקר בוקר ראיתי כיצד המשרת החייכני והאדיב מצחצח את הרצפה בקליפת קוקוס חצוי. הוא גם המבשל והמכבס והמוציא והמביא. מסירותו המיוחדת מקורה בהכרת־הטובה כלפי מעבידו על ההלוואה הגדולה שקיבל ממנו לפני שנה, ורק בזכותה הצליח לקנות לו אשה וכבר קולו של תינוק עולה ממעונו שבחצר.

90 לירות שטרלינג (סכום עצום למי שמשכורתו אינה עולה בודאי על 10 לי"ש לחודש) – זה מחיר המינימום של אשה, אשר לא למדה כלל בבית־ספר. בעד אשה מלומדת יש לשלם לפחות 30 לי"ש נוספות.

כך בכרך. בכפר מולדתו של הנהג, שאתו הפלגנו לתוך הבוש, לחפש אחר משפחתו שלא ראה אותה במשך שנים, נקב אחיו, שהגיע זה כבר לפרקו, סכום צנוע יותר הנדרש לו לרכישת אשה – אף על פי כן, אין בידי המשפחה להשיגו.

הכפר, החבוי בין עצי דקלים וגומי, אינו אלא קומץ של בקתות חמר אדום, ללא רצפה, ללא חלון, ללא רהיטים, מלבד שתי מסגרות־עץ המשמשות מטות ולעתים גם משהו מעין שולחן או כסא. ללא אור־חשמל, כמובן. ומה שגרוע עוד יותר – ללא מים בסביבה הקרובה. הילדים הערומים מכוסים אבק והנשים והנערות יוצאות לכבס כסותן באיזו שלולית רדודה למדי בעונת היובש. מעט המים המובאים משם על הראש, בתוך הקאלאבּאש" (דלעת חלולה) משמשים בעיקר לבישול. הנה קורסת אשה בחוץ ליד קלחת מפוייחת השפותה על מדורת־עצים קטנה, שהיא ליקטה בידיה ובתוכה כמה פרוסות “יאם” (מין תפוח־אדמה גדול), ללא כל תוספת, לא שומן ולא בשר או דג ואפילו לא ירק כלשהו.

עוני זה, שהוא מראה רגיל כאן, היה לפני עיני כאשר נכנסתי לאחד הבתים באינוגו, בירת ניגריה המזרחית (אוכלוסייתה כשבעים אלף נפש), וראיתי שם מכשיר טלביזיה. ומובן מאליו הדבר, שגם איבאדאן מצויידת בתחנת טלביזיה, אף כי מספרם של אלה אשר ידם משגת ליהנות ממנה כה זעום, ורק בחלק קטן של הארץ יש זרם חשמל.

איבאדאן היא כרך בן קרוב למיליון נפש, הרביעי בגדלו ביבשת אפריקה, העיר הכושית הגדולה בעולם. עיר אוניברסיטה גדולה ומפורסמת, סואנת תנועה ומסחר. העיר היא בלתי אחידה במראיה – אלה ליד אלה, שווקים אפריקניים טיפוסיים, דחוסים בסוכות ועל דוכנים בחוץ, ובתי־מסחר מלאים כל טוב העולם, של חברות בינלאומיות גדולות. בחוץ, ערימות של בננות ואננס, יין־דקלים, מין סבון לבן מתוצרת בית, תכשיטים זולים, בדי יבוא בדוגמאות המיוחדות המקובלות כאן, חפצי פלסטיקה וכל מיני תרופות־אליל וסמלי ז’וז’ו, כולל ראשי צפרים למיניהם. ואילו בבתי־המסחר הגדולים פנימה – שמלות של חברת מארקס־את־ספּנסר מאנגליה, נעלי החברה הצ’כוסלובקית באטה (תוצרת אנגליה), מצרכים וממתקים ושימורים מרוב ארצות אירופה, כולל בירה מדנמארק ופה ושם גם שימורי פירות וירקות מישראל.

יש שכונות יפות באיבאדאן, חדישות ורעננות. משרדי־הממשלה שעל הגבעה מזדקרים למרחוק בבנייני־הקומות המודרניים שלהם. גם באזור המסחרי יש בנינים בני 10 ו־12 קומות. אך מרביתה של העיר, השוכנת בעמק, היא כעין משטח גגות־פח משופעים הנערמים זה ליד זה. האקלים חם ולח. ערפל של אבק אדמדם, מעכיר ומעייף. כאן עורק חיי המדינה, על סבך בעיותיה.

ביקרתי בבית־ספרה הפרטי (בתמיכת תקציב ממשלתי) של ז’אנט בולארינובה, גם היא ממשתתפות הסמינר האפרו־אסיאני הראשון על הכרמל. בתשובה על שאלתי, אם למדה בישראל משהו מעשי ומועיל לעבודתה – נטלה ידי בידה, הובילה אותי לפינת החצר המרווחת והצביעה על לול חדש, יסוד למשק חקלאי־לימודי. “ועוד דבר – אמרה – למדתי”. מה הדבר? – היא למדה, שעבודה יכולה להיות לא רק למען הכסף, אלא גם לשם סיפוק.

אם לששה ילדים היא, שהרצון להשכילם דחפה לעבודה מכניסה, נוסף על עבודת בעלה הפקיד. וסיסמתה העיקרית בעבודתה היא – מתן אפשרויות לימוד למוכשרים ולאו דווקא לבעלי היחוס.

לא אשכח מראה אמהות בלבוש השבט שלהן, שעמדו שעות בסבלנות, כדי לרשום בניהן ובנותיהן לבית־הספר, המלא עד אפס מקום. כשעברה המנהלת על פניהן, התכופפו במין השתחוויה. גם הילדים בכיתות בית־הספר, מרביתן בסוכות, קיבלו פני המנהלת במין תנועה של השתטחות על האדמה, כמנהגו של קטן לפני גדול ושל פשוטי־אדם לפני צ’יפים ומלכים.

שלטון הצ’יפים וכל הכרוך בו, כולל סולם הפקידות הממשלתית, הרכב עמדות המפתח במדינה ואפשרויות הלימוד וההשכלה, מהווה עדיין אחת הבעיות העיקריות של המדינה. שונה קצת, כנראה, המצב במזרח ניגריה – בגאוה סיפרו לנו זוג ישראלים צעירים על מכרם הפרופסור לפסיכולוגיה בן אחד משבטי ניגריה המזרחית, שזכה ללימודים בארצות־הברית ולקתדרה באוניברסיטת איבאדאן על 1500 תלמידיה, לא בשל קירבה לאיזה צ’יף, אלא בזכות כשרונותיו והישגיו ובתמיכת השבט שלו כולו.

 

איבאדאן ו"חיל השלום"    🔗

בתודעה האפריקנית שלי קשור השם איבאדאן בלקח מאותה תקרית שאירעה לנערה אמריקנית מ"חיל השלום", שאבדה לה איגרת כתובה הביתה ובה תיאור החיים הפרימיטיביים במקום, וסערת המחאות שקמה לאחר שמוצא האיגרת האפריקני פרסם את תכנה. נשמעו, אמנם, גם קולות, שטענו: תחת להיעלב ולרגוז, מוטב שנפעל לשיפור תנאי חיינו! אבל קולות אלה היו מעטים. מכאן אפשר ללמוד על הרגישות הרבה של האיש האפריקני לדברי ביקורת.

איש ניגריה הוא בדרך כלל חביב ואדיב, מסביר־פנים ונעים־הליכות. רגישות יתרה זו כלפי ביקורת מבחוץ, אפשר לראותה כתופעת־לואי למצב המעבר שבו נתון העם. מעבר לכל ההסתייגויות כלפי זרים, ביחוד אם הם אזרחי מעצמה אדירה, שומעים כאן גם הרבה טובות על הצעירים והצעירות האמריקניים, היושבים בקרב העם האפריקני ומתפרנסים מעבודתם ברמת המשכורת המקומית, ללא תוספת מבחוץ.

אולם יש גם ביקורת. שמעתי מפי אחד ממנהלי שירות השידור באיבאדאן, ניגרי משכיל חניך אנגליה, דברי ערעור על ארגון הפעולה מעיקרה. ברוח טובה דיבר על סטודנטים אמריקניים מ"חיל השלום", הלומדים יחד עם עמיתיהם האפריקניים ותרומתם בעצם החיים המשותפים יום יום חשובה לעין ערוך. אך עם השבחים שחלק לעשרות המורות הצעירות, העושות עבודתן במסירות ויעילות בבתי־הספר התיכוניים, הוא שואל: מה יהיה מצבם של בתי־ספר אלה לאחר שהנערות תסיימנה שתי שנות התנדבותן? האם לא היה נכון יותר לרכז את הפעולה כמבצע־בזק להדרכת מורים מבני־המקום, שיוכלו להמשיך במשימה?

איש שירות־השידור בא למקום מגורי, מבלי שאדע מי שלחו לראיין אותי בנושא: נטיותיה ומטרותיה של הספרות העברית החדשה בישראל. הוא בא בלווית טכנאי־רדיו בן גאנה, זריז במקצועו ויעיל בהצגת השאלות וניסוחן. בתופעה זו, שימוש בכוחות מקצועיים מבני ארצות אפריקה אחרות, נתקלתי עוד קודם לכן, בביקורי באוניברסיטת אינסוּקה, אשר על אף קרבתה לאינוגו, בירת ניגריה המזרחית, היא בבחינת מוסד פאֶדאֶראלי, של ניגריה כולה, בת טיפוחיו של ד"ר אזיקיבה. בזה אחר זה, פגשתי שם פרופסור למדעי המדינה בן ליבריה ופרופסור לכלכלה בן סיירה־ליאונה. השנים, הנמנים עם צוות בן עשרות פרופסורים ומרצים, שחורים ולבנים, אמרו והדגישו, כי נתפתו לבוא לאוניברסיטה החדשה, אשר פועלי בנין למאות עדיין עובדים להשלמת בניניה, לא רק משום התנאים הכלכליים הטובים יותר שהוצעו להם בהשוואה לאוניברסיטאות של ארצותיהם, אלא גם מתוך רצון לסייע בידי המנהיג הותיק של תנועת הפאן־אפריקניות.

 

הבוש, האוניברסיטה והטלביזיה    🔗

לאחר שביליתי חמשה ימים בכבישי ניגריה במסע של אלפי קילומטרים, נתמשכו אחרי ביום ובלילה מראות הבוש האינסופי של עצי הקוקוס והגומי והדקלים המזדקרים מול שמים עכורים. נשים מהלכות זו אחר זו בצדי הדרך והמשא על ראשיהן – צרורות־עצים להסקה, קערות וגיגיות מלאות מצרכים וחפצים, קאלאבּושים (דלועים) גדולים מלאים יין־דקלים למכירה, או מים לשתיה.

לא ראיתי בהמות־משא ולא בהמות־עבודה. מפעם לפעם פגשנו בדרכנו עדר פרות לשחיטה מן הצפון, בריאות בשר וארוכות קרניים מפותלות, הצועדות כך במשך ימים, הן ומלוויהן. חבורות ילדים מתרחצים בשלוליות ובנחלים היבשים כמעט בעונת שנה זו. נשים מכבסות את יריעות הבגדים הצבעוניים במי נחל אפורים כטיט וממנו הן שואבות גם לצרכי הבית. עם רדת היום, ראינו גברים ערומים הנבלעים בחשכה בתוך הבוש פנימה; אלה הם המומחים המאומנים לטפס על עץ הדקל לאסוף עסיסו. גבשושיות חמר אדום בצורת מגדלים וצריחים נישאות על־פני האדמה בגובה מטרים – אלה המבנים של נחילי הטרמיטים (נמלים לבנות).

בכפר קטן כבכרך גדול, שבהם עוברת דרכך, תראה שלטים רבים של חנויות ספרים, דוכן ליד דוכן. ארגז ספריו של הרוכל הקטן ליד מעבורת נהר הניגר ממערב למזרח מכיל בערבוביה בלתי מובנת, הוצאות־כיס של מיטב ספרות העולם וחוברות קלוקלות מאת מחברים מקומיים, שהכתוב בהן משובש, הדפוס מטושטש והאות בלתי־אחידה. נושאי החוברות הללו היו: “איך לכתוב מכתבי אהבה”, “מדריך לרווקים”, “מעשה נורא בקנאת נשים”, “יגונות האהבה” וכדומה.

מרבית האוכלוסיה הם אנלפבתים, אבל המעטים היודעים קרוא, קוראים בלהיטות ברחובות, באין להם תנאים לכך בבית. רובם חניכי בית־הספר של הכנסיה הנוצרית; אך נצרות פשרנית זו חיה בשלום עם עבודת־האלילים על כל הווי הז’וז’ו שלה, על ריבוי הנשים ומנהגי המשפחה האפריקנית מדורי דורות. לא פעם אתה שומע בקרב המשכילים נעימת ביקורת על נצרות זו, שנכפתה על האיש האפריקני ואינה הולמת את מושגי חייו והשקפת־עולמו. באוניברסיטת אינסוקה פגשנו בפרופיסור בן סיאֶרה־ליאונה, שהראה לנו בחדר הספריה הפרטית שלו בבית החדש והמרווח שהועמד לרשותו, כמה חוברות וספרים מלפני מאה שנה ויותר, שנכתבו בידי סבו המלומד, אשר נדד לצורך לימודיו עד ביירות. אחד הנושאים החוזר ונשנה בספרים אלה הוא הנסיון להוכיח, כי האיסלם קרוב יותר לרוח האיש האפריקני מן הנצרות, תורת האדנות של הלבן על השחור. בהתרגשות קרא לפנינו הפרופיסור למדעי־המדינה, חניך אוניברסיטת הארווארד, פסקה מדברי סבו, שהפליג עד אדם הראשון בבקשו להכחיש את הדעה, כי מקרא מפורש יש שם הנותן ליפת (האיש הלבן) מעמד של עליונות ושלטון על אחיו חם (השחור). “מכאן – אמר – כל תורת אפריקה המשתחררת, כולה על רגל אחת”.

באוניברסיטה זו, שפתיחתה הסמלית נועדה ליום הכרזת עצמאות ניגריה, ב־1 באוקטובר 1960, קשורה אחת האגדות המהלכות כאן על היעילות הישראלית. בחודש אפריל אותה שנה, בעוד האוניברסיטה בבנייתה – הוברר, שאין שם מים. החברה הבריטית דרשה זמן של 11 חודש וסך 56 אלף לי"ש להתקנת רשת־המים. וחברת ורד הישראלית “הצילה את המצב”, בבצעה את העבודה בארבעה חדשים בלבד וב־32 אלף לי"ש. וב־29 בספטמבר 1960, ערב לפני הפתיחה, זרמו מים מברזי אינסוקה.

ערב אחד עקבתי בתכנית “צוות המוחות” הניגרי בטלביזיה של איבאדאן אחר ויכוח סוער בין שני צ’יפים משכילים, עורכי־דין ותיקים. נושא הויכוח היה צורת הממשל והחוקה הטובים לארץ זו לקראת היותה לריפובליקה – השיטה האמריקנית או הבריטית. ההנמקה והניסוח היו לפי מיטב הראֶטוריקה והביסוס המשפטי הבינלאומי. העתונות מלאה סיסמאות והצהרות של ראשי השלטון ומנהיגי המפלגות השונות נגד שחיתות ושוחד של שרים ועובדי ציבור, על הצורך בקרבנות אישיים למען בניין הארץ וכדומה. אך הנער המשרת, הקורא בעניין כל עתון וכל חוברת שבאה לידו, אומר: “מפלגה, זה עניין בשביל עובדי הממשלה. המפלגה שלי, זה המאסטר (האדון), נותן לחמי”.

עול הקמת המשפחה רובץ על שכמו ותובע פתרונות. הוא לא סילק עדיין אותו חלק המוהר, שהבעל נשאר חייב לאבי אשתו, כנהוג, עד שיוכח, עם הולדת הילד הראשון, כי אמנם משפחה פוריה היא ולכן משפחה בת־קיימא, והאשה לא תוחזר לבית הוריה. גם מכונת התפירה, שהתחייב בפני ההורים לקנות לאשתו, מהווה עדיין בעיה. ובצעדי־ענק מתקרב והולך יום מתן השם לילד, אשר לפי מנהגי המקום רבי הטקסים נערך ברוב עם וברוב כיבוד. איך יוכל, איפוא, להיפנות לענייני פוליטיקה?!

 

באמנות ובספרות – בין ישן וחדש    🔗

בחזית המוזיאון הלאומי בלאגוס כובש את עינך בסגנונו החדיש פסלו החינני של האמן הניגרי הידוע אינוֹנווֹ, צייר ופסל בעל שם בינלאומי, הידוע גם בציור המלכה אליזבת שלו ובכך שהוד מלכותה “ישבה” לפניו. ובתוך הבנין הקטן והרגוע פנימה, מוקף ירק ופרחים, אשר כתלי זכוכית משבצים אולמיו הקרירים ואוירת שקט שוררת ליד שולחנות הקוראים והמעיינים בחדרי הספריה שבקומה העליונה – שם מוצגים דגמים עתיקים של אמנות השבט, רובם מחפירות באֶנין ואיפאֶ. “אמנות השבט”, זה הביטוי השגור כיום בפי אפריקנים ושוחרי אפריקה, לא “אמנות פרימיטיבית” – ללמדך, שלא תמיד ולא בכול זהים שני המונחים הללו. ביחוד מודגש הדבר לגבי עתיקות באנין ואיפה. שתי ערים לא גדולות אלו בניגריה המערבית, מפורסמות בעברן הן כדרכי חדירתו של הכובש הלבן לחלק זה של אפריקה לפני מאות שנים והן כאתרי חפירות ידועות אשר מבחר מאוצרות ממצאיהן, שנלקחו שלל בידי האיש הלבן, מפארים עד היום בתי נכאות ידועים מחוץ לאפריקה. אך גם המעט שנשאר במקום וכן זה שנתגלה בשנים האחרונות, מפתיע ברמתו האמנותית, מלבד ערכו למחקר הפולקלור.

בביקורינו הקצרים, אגב מסעותינו על פני ניגריה, הן בבית־הנכאות של באנין והן של איפה – זה כן זה דלים מאד במבניהם ותנאיהם ומעניינים מאד במוצגיהם – עמדנו משתוממים בפני עדינות הקוים ודקות ההבעות השונות של פסלי הראשים הרבים, מעשי אמנות בחמר, בעץ ובנחושת.

הקדמה לחוברת התמציתית על אמנות איפה, המשובצת תצלומי דגמים מעניינים מאד מפרסומי מחלקת העתיקות של ניגריה, מספרת על מקורותיה וגילוייה של אמנות זו. משלחת חפירות באֶנין בשנת 1897 גילתה מציאותה של אמנות יציקת הברונזה המפותחת מכבר במערב אפריקה. גילוי זה היה מפתיע כדי כך, שכמה זמן שלט הרושם המוטעה, כי אנשי המקום רכשו להם אמנות זו מן הפורטוגזים, אשר הגיעו לבאֶנין עוד בשנת 1485. ההכרה במקוריותה של אמנות איפה חלה מאוחר יותר, בעיקר עם ביקורו של ארכיאולוג גרמני באזור בשנת 1910, שגילה שורת פסלים מצוינים של ראשים בחמר ונחושת, בהם ראש המשמש כיום ציור בולאי בניגריה. התגלית הגדולה, שזיכתה את אמנות איפה בפרסום בינלאומי נרחב, חלה עם הגילוי המפתיע של אוצר ראשי נחושת בעומק לא רב באדמת אחת החצרות בלב העיר, בשנת 1938. רמתם המקצועית של ממצאים אלה, הקנו להם מקום נכבד באמנות העולם.

בביקורי במוזיאון הלאומי בלאגוס רשמתי בפנקסי:

שער עץ חטוב בגדלו הטבעי מחצר איזה אוֹבּה או אוֹני (מלך או מלך־המלכים) של באֶנין. פסל אוֹני בלבושו המלכותי. קאלאבושים גדולים וקטנים ופיתוחים מענינים עליהם. ראשי נשים בטרה־קוטה, הבעה ממצה של סבל והשלמה. שן פיל ענק, אולי שלושה מטר גבהו וכולו מפוסל מלאכת מחשבת, צורות ודמויות, עולם ומלואו. “סטול” חטוב פיתוחים בעץ. מסכות של טקסי ז’וּז’וּ, של לויות ובריתות־מילה, הערצת רוח האבות וקדושת קשר הדורות. דג מעופף. לטאה עצומה. מין יצור־מים בדמות אניה. כלי נגינה עתיקים. קמיעות וסמלים של פריון. מיני יצורים אגדתיים מפוסלים בעץ ססגוני ולידם כתובת הסברה:

“לאורך המפרצים והתעלות שבין איפה ואיפובוֹ חיות רוחות־מים המסייעות בידי אדם או מפריעות לו. בימי חג ומועד יוצאות הרוחות לרקוד בין יצורי אנוש. חרטי אמן, שראו אותן לראשונה משתעשעות בין גלי־ים, חזרו ובאו וחרטו דמותן כך, כשהן שטות במים ופניהן לשמים”.

ועוד רשמתי בפנקסי בשעת סיורי במוזיאון הלאומי של לאגוס על קהל המבקרים בו:

חבורה של כפריים, גברים ונשים וילדים, מהם יחפים. נער קורא הכתובות באנגלית ומסביר לחבורה בשפת יאֶרוּבּה של שבטו. אם והתינוק הקשור על גבה. חבורת צעירים ועתונים בידיהם. אשה לבדה, בלבוש הניגרי הלאומי, מסתכלת ורושמת. שתי צעירות אנגליות – אחת מהן במכנסים, מעוררת תשומת־לב ומורת־רוח.

יותר מכל עוררו תשומת לבי שני נערים, קרובים בגילם ובחזות פניהם אך שונים בסגנון הלבוש, אחד עירוני ואחד כפרי, כשהמבוגר יותר מדריך את הצעיר ומסביר לו כל מוצג וכל כתובת. בשיחה אתם מחוץ לכתלי הבית הוברר, כי בכור המשפחה, שיצא את ביתו וכפרו לפני כשנתיים ונאחז איך־שהוא בחיי־הכרך, או לא נאחז בהם עדיין, קולט עתה את אחיו הצעיר ממנו, שבא בעקבותיו. וכך עמדתי שוב פעם, גם בפגישה מקרית זו, על אחת מבעיות היסוד של אפריקה כולה כיום והיא נטישת הכפר הנחשל ומעבר לחיי כרך ללא הכנה, ללא מקצוע וללא אחיזה של ממש.

הקפיצה הנחשונית של הנוער האפריקני מחיי הבוש לתרבות המאה העשרים בכרך הסואן, על תביעותיו ופיתוייו, זה אחד הנושאים המעסיקים לא רק את מתכנני אפריקה החדשה ומכווני דרכה למעשה, אלא גם את ספרותה. הספרות המקורית החדשה באפריקה, אם באנגלית או בצרפתית, עודנה בבחינת גמגום ראשון. תוכן החוברות המקוריות הזולות, באנגלית או בצרפתית, הנמכרות בשוקים ועל אם דרכים, הוא על־פי הרוב סיפורי מוסר־השכל מחיי יום־יום ותהפוכות גורל עיור שלהם, או מעשיות נסים ופלאים מעולם עבודת־אלילים ואמונות טפלות שלו, בתערובת נוצרית מעורפלת ופשרנית.

עם המעטים מסופרי אפריקה השחורה, שפרצו להם בשנים האחרונות דרך לספרות העולם והמו"לות שלה, נמנה צ’ינוּאַ אַצ’אֶבּאֶ בן ניגריה, בזכות שני הרומנים שלו שנתפרסמו בלונדון. הרומן מתאר את התפוררות מסורת חיי השבט ושקיעתם בהשפעת חדירתו של האיש הלבן ותרבותו, ואילו עניינו של הרומן השני – “לא עוד בנוֹח” – הוא הנוער המשכיל ומשבריו. גבור הספר הוא הצעיר אוֹבִּי אוֹקוֹנקווֹ, בן שבט איִבּוֹ הגדול, התלמיד המצטיין, שעליו גאוות כפרו. קנאת כפרים תרבה דעת. בני הכפר אוּמוֹאַפיה התקנאו בכפרים אחרים, שמבניהם כבר יצאו ללימודים בארצותיו של האיש הלבן. על כן תרמו דלים ואביונים את פרוטותיהם, שחסכו מפיהם ממש, להשכלתו של אחד משלהם, מתוך הזדהות מלאה עם עתידו המזהיר. אוֹבּי חוזר מלימודיו באנגליה בהרגשת יעוד לאומי. הוא יוכיח כוחו של הניגרי המשכיל לעשות עבודתו בפקידות הממשלתית ביושר, שלא להיגרר אחר פיתוי השוחד והשחיתות ולא לאכזב את התקוות הגדולות שתלו בו בני משפחתו וכפרו ושבטו. אבל חלומות נעורים לחוד ונסיונות חיי־הכרך לאגוס על כל פיתוייהם לחוד. וכך, אגב תיאורי החיים, הן חיי הכפר המסורתי העני והנחשל והן חייה של שכבת הפקידות הממשלתית החדשה בעיר, נפרשת הטרגדיה של איש אפריקה המשכיל למחצה, אשר בהתלשו בטרם עת מערכי השבט היושב על אדמתו, הוא עולה צעד צעד בדרך המובילה לבסוף לכתלי בית הסוהר.

סיפורו של יחיד הוא וביטוי לרבים.

 

בימי ועידת הפסגה בלאגוס    🔗

לאגוס, עיר האופניים, האופנוע והלמברטות והמכוניות לרוב, נדחסה עוד יותר בימי ועידת הפסגה בה בראשית שנת 1962. כרזות ענק באנגלית ובצרפתית קיבלו פני הבאים מכל קצוי היבשת השחורה. לאורך הסמטאות הראשיות ועל הגשרים הכבדים המחברים את האיים מבותרי המפרצים המהווים את שטח אדמת הבירה הפדראלית, התנוססו תצלומיהם של ראשי הממשלות העומדים להתכנס כאן לועידתם. מפעם לפעם נעלם תצלומו של אחד ממנהיגי גוש קזבלנקה מעל התרנים הגבוהים, ענודי הסרטים הצבעוניים – אות מוחשי למתרחש מאחורי הקלעים. כל הימים האחרונים היה זה הנושא העיקרי שהעסיק את עתונות ניגריה כולה: מי יבוא ומי לא יבוא מקרב 28 המדינות שהוזמנו?

ביום האחרון לפני שנפתחה כאן ועידת שרי־החוץ, שנועדה להכין את כינוס הפסגה, עוד היתה ניכרת בכול התקוה לאחות בין הגושים. עד שעה 7 בערב חיכו לשוא לבואו של המטוס המיוחד מגאנה, שנועד להביא את משתתפי הועידה. וכך הושמה לאַל, עוד לפני הפתיחה, הסיסמה העיקרית, שהיוותה בימים אלה את הכותרת השגורה ביותר בעתונות ניגריה: “אחדות או מות”.

פרט טכני קל־ערך להדגמת המרחק הרב עדיין מהגשמת הסיסמה הנ"ל: הנה שתי ערים סמוכות על חוף אותו מפרץ גיניאה, לאגוס בעלת העבר הבריטי וקוֹטוֹנוּ בירת דאהומיי בעלת העבר הצרפתי, העצמאית גם היא מאז 1960. שלוש שעות נסיעה במכונית, בערך כמרחק מחיפה לירושלים, אך אם תרצה להתקשר בטלפון מבירה לבירה, תוכל לעשות זאת רק דרך לונדון ופאריס, שני מרכזי השלטון בעבר. וכך הדבר, בשעה שבתוך כל אחת משתי המדינות יש קשר טלפוני בינעירוני תקין וההסדר המתבקש מאליו הוא הנחת חוטי טלפון בגבול באורך קילומטר אחד בלבד.

“אחדות או מות”, – ובינתיים, המלחמה הקרה משתוללת. הויכוחים הסוערים ללא מוצא בענין הזמנת אלג’יר לועידה, נמשכו עד שעה מאוחרת בערב הראשון לועידת שרי־החוץ. מאות המוזמנים לקבלת־הפנים מטעם שר־החוץ הניגרי הפאֶדאֶרלי התכנסו זה כבר ב"אולם העצמאות" רחב־המידות של המלון הגדול – אך המארח ואורחי הכבוד נעדרו. אולמי ה"פאֶדאֶרל פּאלאס־הוטל" ומרפסותיו הפתוחות לים, כשאניות מהלכות בקרבתו ממש, המו הווי של כינוס בינלאומי ובין־גזעי סואן. עשרות עתונאים, מהם בעלי שם בינלאומי, נציגי סוכנויות ידיעות מן הגדולות ביותר וצלמים למיניהם המתרוצצים מאוכזבים, מנסים לצוד שמץ־ידיעה מאולם הועידה הסגור בקפדנות. לשוא היתה משלחת המחאה, שהתיצבה בפני מנהל שירותי המודיעין. ולשוא היו גם הקריאות בעתונות, כגון: “עיני כל העולם מופנות כיום אלינו!”

תזמורת קולנית ניגנה בינתיים “היי־לייף” בקצב מסחרר. גברים ונשים מנכבדי המקום, בלבוש הססגוני הלאומי, עם כוסות הויסקי ומשקאות הקוקטייל בידיהם, התאפקו אך בקושי שלא לצאת בריקוד האהוב. אך כל הגוף כולו, האומר גמישות ותנועה, כאילו רוקד היה תוך כדי עמידה במקום.

שיחת הערב בכל חבורה, שחור ולבן, עתונאים ומארחים וראשי הסגל הדיפלומטי כולו, לא היה נושא הועידה, אלא הידיעה המפתיעה על חילופי־גברי בממשלת טאנגניקה עם התפטרות ניררה – שני נציגיה של טאנגניקה כבר הספיקו לקפוץ לתוך מטוס בדרכם חזרה לדר־א־סלאם. הכל מנסים לנחש מה טעם התפטרות זו. יש המבקשים להסביר, כי לא ליד רכה זקוקה מדינה אפריקנית בצעדי עצמאות ראשונים שלה. אך הכל חשים ואומרים בפה מלא, כי אין זה בבחינת אירוע מדיני בארץ מסוימת ורחוקה, אלא צעד הקובע במידה ניכרת דרכה של אפריקה כולה, אשר דמותו של ניררה בולטת בקרב מנהיגיה כאחד ממחוגי המצפן.

לבסוף, הופיע שר־החוץ בגלימה לבנה מרוקמת ובכותונת תחרים יקרה, עבודת יד, וכיפה רקומה זהב על ראשו. בכמה מלים ברמקול התנצל על מצבה המשונה של מסיבת קבלת־פנים זו “המנצחת על עצמה”, ובישר את בואם של שרי החוץ במהרה.

 

פגישה בדרך לבראזאוויל    🔗

אך עלינו בלאגוס, בדרכנו לבראזאוויל, למטוס המקשר את ארצות אפריקה הדוברות צרפתית וכבר היתה רוח אחרת בכול. לא שוני בשפה בלבד הוא, אלא בנימוסים ובמנהגים, בטיב העתונות, בכוס, בצלחת ובכל אותן הקטנות, החל בנעימת הדיבור וצליל הקול, המפלות בין המושגים צרפתי ובריטי. אפילו טיפוס הנוסעים, אפריקנים ברובם, נראה לנו שונה מזה שאתו נפגשנו בניגריה ובגאנה, המושבות הבריטיות לשעבר. מרביתם צנומים יותר ובעלי הבעת־פנים משכילית. ואולם לא חלפה שעה ואני עמדתי על מידת השכלתם של חברי למסע, לאחר שעבר במטוס מין לחש־רחש של מבוכה ואי־נוחות ברגע שהדייל האפריקני החל מחלק את טופסי השאלונים הנצחיים, שמילויים הוא נחלת כל נוסע בקוים בינלאומיים. היה ברור, כי חלק ניכר של הנוסעים אינם יודעים קרוא וכתוב וגם השימוש בעפרון השאול משכן לחתימת השם, אינו מלאכה קלה. שכני האחד היה, לפי התעודה שבידו, חייט ממאוריטניה והאחר סוחר תכשיטים (קרי יהלומים) מסנגל, אשר פניו לבראזאוויל הידועה בסחר יהלומי־גלם המוברחים שלה.

הפתעה מיוחדת היתה צפויה לנו בדרך זו, מלאגוס לדוּאַלה שבקמאֶרון, בפגישה עם שני גברים במיטב שנותיהם, אשר ממקום מושבם בספסל שמאחורינו עלה באזנינו קול דיבורם הגרמני. מיד חלפה בי השערה, כי מאחר שקאַמאֶרון היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מושבה גרמנית ורק לאחר המלחמה חולקה בין צרפת לאנגליה, יתכן שנותרו בה עוד מלפני יובל שנים קשרים עם דוברי גרמנית. ובכן, השערת־שוא. אך נחתנו בשדה־התעופה של דואלה הוברר לנו, כי דוברי הגרמנית אינם אלא שני החברים המהווים את המחצית האחרת של משלחת האינטרנציונל הסוציאליסטי לארצות אפריקה הדוברות צרפתית, אחד מאוסטריה ואחד מגרמניה. היתה זו הזדמנות טובה לבלות ערב בשיחת השוואה בין רשמי אפריקה האנגלית והצרפתית לשעבר.

הצד השווה נסתכם קודם כל בהגדרה, כי עצמאות מדינית בלבד אינה עדיין הפתרון. הנהירה ההמונית מן הכפר העני העירה, מתוך נהיה נלהבת אחר תנאי חיים חדשים מחד וללא התקדמות ניכרת עדיין של תיעוש ופיתוח מאידך – יצרה כאן פרולטריון תלוש מסוג חדש, אשר אפריקה בחיי השבט על אדמתו לא ידעה כמותו. הצעיר שבא העירה ניתק ממקורות חיותו בכפר ללא דרך חזרה אליו, ורק מספר קטן נקלט בעיר. עובד המדינה החדש, ללא השכלה ראויה וללא מסורת והרגלים של עובד ציבור, ניתן להיגרר על נקלה אחרי הווי של שוחד ופריקת־עול. הפער העצום שנתהווה בין רמת חייו של מעמד השלטון החדש לבין זו של ההמונים – משכורתם של הראשונים עולה פי עשרים (לעתים גם פי ארבעים) משכרו של עובד רגיל. אנשי החברות המסחריות הזרות, המבקשות להן אחיזה באזור גם בתנאים המדיניים החדשים, נותנים יד לשחיתות באוירה של שוחד גלוי כמעט, אשר המלחמה בו רק בתחילתה. ובתוך כל אלה חותרים לפלס להן דרך העקרונות והסיסמאות של מנהיגים יחידי סגולה, התולים תקוותם באיחוד מבפנים ובסיוע והדרכה מבחוץ.

אין גבול לתהילות ולתשבחות בפי השנים לנציגי ישראל ולעבודתם בארצות שבהן ביקרו. הם מדגישים את הרעננות והמקוריות של הסגל הישראלי בכל ארץ אפריקנית שם ביקרו, את הידע וקשרי הידידות ההדדית עם בני המקום.

השכמנו לפני עלות השחר כדי להמשיך דרכנו מדואלה לבראזאוויל. בדמדומי הבוקר התנועעו בין עצי הקקאו בצדי הדרך דמויות נשים שמשאן נתון על ראשן ותינוקן קשור להן על גבן, חבורות־חבורות, שפניהן אל השווקים – אותו המראה כבאפריקה האנגלית. גם כאן נתקלת העין במראה – אשה על אופניים והתינוק על גבה, או אשה מאחרי הגבר על האופנוע או הלמברטה והתינוק קשור לה על הגב.

בשדה התעופה פגשנו פנים מוכרות לנו מאתמול, מן המטוס מלאגוס. החאג' המוסלמי בלבוש העביה החומה כורע בפינה על מחצלת, שקוע בתפילתו. נער השעשועים הסנגלי בעל נעלי העקבים הגבוהים, כשל אשה, החליף כותנתו האדומה בצבע רעשני אחר. הניגרי בחלוק מצבע הכחול של שבט יוֹרוּבּה עם ארבע נשותיו לגיליהן השונים, כולן ענודות תכשיטי זהב וחלוקיהן העליונים עשויים תחרים לבנים ונילון משובץ חוטי כסף.

 

עם הקימבאנגיסטים בליאופולדויל    🔗

שוב השכמנו קום כדי לעבור את נהר הקונגו בספינת־המעבורת מאליזבטויל לליאופולדויל. שוטרים חמושי פגיונות מפקחים על תנועת הירידה מן הספינה, בודקים את התעודות והאישורים לזריקות נגד המחלות הטרופיות. רבות מן הנשים האפריקניות שעלו בחוף ומשאן על ראשן, כרגיל, נאלצו לפרוש מרכולתן על השולחנות המיוחדים לכך, לצורך חיפוש מדוקדק – גבול בינלאומי קפדני ממש.

הרחוב הראשי בליאופולדויל, על בנייניו הגדולים, מהם רבי־קומות, נראה עצוב ומשותק. חבורות חיילי או"ם צעירים, במדי חאקי כהה וכובעי־מצחיה כחולים, מוסיפים גון מיוחד להווי של כרך־חזית, על עשרים מועדוני־הלילה שלו ובית הקולנוע של או"ם.

יום לפני ביקורנו בליאופולדויל ויום לאחר הביקור, קראנו בעתונים על מעשי אלימות ושפיכת־דמים שם, שלא פסקו עדיין באזורים שונים של קונגו הנרחבת והמעורערת. עדים מהימנים סיפרו לנו בעת שהותנו בעיר על שוד מזויין והתעללות בביתו של הקונסול הדני באחד הרחובות הראשיים של הבירה עצמה, מעשה שאירע אך לפני ימים מעטים. ואין זה מקרה יחיד במינו. ואולם אותו יום שלנו בליאופולדויל וסביבתה, היה לנו יום שכולו שלום וידידות.

כשעלינו בחוף ליאופולדויל, הקיפו אותנו צעירים דוברי צרפתית, המבקשים עבודת שירות או מטבח. יציאת האוכלוסיה הבלגית הניחה אחריה כ־80 אלף מחוסרי־עבודה, בעיר שאוכלוסייתה 400 אלף. מרביתם מרוכזים בבקתות־החימר בשכונה הידועה בשם “לה סיטאֶ” ומהווים מקור של אי־שקט והתפרעות. אוכלוסיה חסרת מקורות קיום וחסרת אונים. גם אם ניתנה כאן השכלה יסודית כלשהי להמונים, קוצצה לחלוטין בשלביה המתקדמים. כך חונכו מבני המקום עוזרים למורים, עוזרים לרופאים, אבל לא יותר מעוזרים, בלתי־עצמאיים וללא כל סיכוי להשלים השכלתם המקצועית.

עתה הבינותי למעשה דברי אורחנו הקונגואי אילאֶאוֹ (שימש זמן־מה בתפקיד ראש ממשלה ואחר־כך שר בממשלת אדולה) בביקורו בישראל על סף התפרצויות־הדמים כאן; “רק השנה – אמר – תזכה ארצי ברופא ראשון משלה ובמהנדס ראשון”.

הוזמנו להשתתף בטכס החגיגי של הכת הקימבּאנגיסטית לכבוד המיופה־כוח של ישראל בליאופולדויל. לכל מי שלא שמע עד הרגע הזה שמה של כת קימבאַנגוּ, – אגלה, שגם לאָזנינו הגיע שמעה רק כאן, בליאופולדויל. אף־על־פי־כן, מקיפה הכת האפריקנית הפרוטסטנטית המיוחדת הזאת כחמישה מיליון מאמינים בארצות אפריקה הדוברות צרפתית, ומהם שני מיליון בקונגו.

מיסד הכת, אשר מנהגיה וטכסיה מותאמים במיוחד לאיש אפריקה, לאמונתו ולאורח־חייו, סימון קימבאנגוּ, מת בבית־הסוהר לאחר שנות מאסר רבות על קידוש תורתו, שרק בשנת 1959 ניתן לה מעמד חוקי. אבל מאסרו של “הנביא” רק חיזק רוחם והגביר כוחם של מאמיניו במחתרת: אָפיים התחשל והמשמעת הפנימית שלהם התעצמה. ב"הופעת העצמאות" באיצטדיון של בראזאוויל, למשל, (בהדרכת אנשי “הפועל” מישראל), היתה קבוצת הקימבאנגיסטים והתזמורת שלה רבת־הרושם והממושמעת ביותר. כי לא את אמונתם בלבד, אלא גם את השירה והצליל שלהם התאימו אנשי הכת קימבאנגו לרוח ולקצב האפריקני. הרועה הרוחני של הכת כיום הוא אחד מבניו של “הנביא” והטקס החגיגי ביום ביקורנו בליאופולדויל נועד להבעת תודה על קבלת־הפנים הידידותית לו למלוויו בביקורם בישראל חדשים מספר לפני כן.

בצאתנו במכונית מחוץ לעיר בחברת הסגל הקטן של נציגות ישראל על שלושת עובדיה ושני הילדים שבה, הבחנו בצדי דרך העפר הפתלתולת במשמרות של מקבלי פנים במדים לבנים ובכיפות ירוקות, המוחאים כף ומריעים.

כך החלה קבלת־הפנים הקימבאנגיסטית במרחק כמה קילומטרים לפני הכפר וסוכת הכינוסים הציבוריים ובניין בית־הספר המיוחד לבני עדה זו. תזמורת חלילים ותופים קידמה פנינו בקצב מיוחד, נעים ומרגיע. מקהלה משותפת של ילדים, נשים וגברים השמיעה לחן ערב לאוזן, בדומה לשירת כנסיה, אך שונה מכל שידענו עד כה.

כשהתקרבנו יותר, לא האמנו למראה עינינו. קהל עצום, אולי כאלפיים איש ואשה, כולל נוער וילדים, פעוטים ותינוקות על הגב ובזרועות האם, חלקם יושבים על ספסלים ועל האדמה בצל סככות־דקלים ומקלע עלי־בננה וחלקם עומדים גלויים לשמש. האורחים הושבו על מין יציע, ערוך שורות כסאות וכורסות מרופדות, בחברת הרועה הרוחני ואֶחיו – אחד מהם שר – ונכבדים אחרים, פקידי ממשלה מבני הכת, לבושים נאה בחליפות אירופיות וענודי עניבות.

גם בקרב הנשים רבות הלבושות שמלות בסגנון המערב. פניהן מביעים עדינות וקשב. הילדים לבושים חולצות ומכנסים, רחוצים, נקיים וממושמעים להפליא. פעוטים בני שנתים ואף פחות מזה ישבו במשך שעתים מבלי להפריע ומחאו כף בקצב השירה והנגינה, שהושמעו בכל הפסקה שבין נאום לנאום מעל הבמה העגולה בלב הככר.

הנאומים היו רבים, אף כי קצרים. תכנם – ברכות למדינת ישראל ולנציגה ותודה על “שאישיותך הנעלה נאותה לכבד אותנו בנוכחותה”. בנאום הסיום, שקרא המנחה מעל הכתב, בשם ראש העדה, היתה פסקה בשפת המקום שתכנה: ונקבצו פזוריכם מכל כנפי עולם. בנאום דובר על המלכים שלמה ודוד ועל ישו, כמובן, שבבוא היום יופיע לטפל במאמיניו. ולבסוף, קריאה נלהבת למיגור המחיצות בין דת לדת ועם לעם, ו"יחי נציג ישראל! יחי הקימבאנגיזם! תחי רפובליקת קונגו!"

מחיאות־הכפיים לדברי הנציג הישראלי ואורחו גברו במיוחד לשמע הפסקה שאמרה, כי עוד יותר מאשר עצמאות מדינית וכלכלית, דרושה לאיש אפריקה עצמאות רוחנית.

בהתאם לתכנית המודפסת, שחולקה בין הנאספים, נפתחה לאחר הנאומים תהלוכת המשלחות השונות ובידיהן מתנות, תערובת מלאכת מחשבת של שנהב ועץ וצרורות פרחים עשויים ניילון. לאחר שחלצו נעליהם צעדו לאורך שטיח הקטיפה המרוקם לקול קצב התזמורת, כרעו ברך לפני הרועה הרוחני וכן לפני אורח־הכבוד וחזרו בצעדה קצובה אחורנית – הכמרים של הכת, המנגנים, המזמרים, המורים, האחיות, קבוצת הצלב האדום, הצופים, המחללים, המחצצרים, הסדרנים, נציגי הנוער של הכפר, הנוער העובד ועוד ועוד.

ולבסוף, שיר מזמור “הללויה”, שילוב נגינה וזמרה, של המקהלה והעדה כולה.

 

בימי המתח ברודסיה    🔗

במחצית הראשונה של חודש פברואר, כשסירנו בפדרציית רודסיה לארכה ולרחבה, על שלושת חלקיה – הדרומי, הצפוני וניאסלאנד שבצפון־מזרח, בגבול מוזאמביק – היה כל אדם שנפגשנו עמו, שחור כלבן, בבחינת מצפה לגזר־דין. הארץ כולה היתה שרויה במתח פוליטי עצום לרגל השינויים הקרובים בחוקת רודסיה הצפונית, העתידים להעניק עדיפות־מה לאפריקנים על פני הלבנים בהרכב הכוחות בממשלה.

היה זה ערב ביקורו של השר הבריטי לעניני הקומונוואֶלת בסולסבורי, הבירה הפדרלית, כדי להביא במו ידיו את פסק־הדין של ממשלת לונדון לרוי ולנסקי ואנשיו, בטרם יפורסם רשמית. המנהיגים הלאומיים של רודסיה הצפונית, הרתומה בעל כרחה זה כעשר שנים לעגלת הפדרציה ולשלטון הלבנים בה, ראו נצחון בעצם בואו של השר הבריטי למשא־ומתן במקום. בועידת מנהיגי מרכז ומזרח אפריקה, שנתקיימה אותו זמן באדיס־אבבה דיבר על כך גלויות קנת קאוּנדה, המנהיג הלאומי הידוע של רודסיה הצפונית. בהגדירו את ארצו כשטח שאליו הגיעה עתה “חודה של חנית השחרור האפריקנית”, איים בשביתה כללית אם השינויים שבחוקה לא יהיו ברוח תביעות מפלגתו הלאומית – ושביתה כללית כאן פירושה פגיעה ברכוש שבידי לבנים וקודם כל במכרות הידועות שבאזור “חגורת הנחושת”, על רבבות העובדים האפריקנים שבהן.

אנשי עסקים לבנים ברודסיה, כאוכלוסיה הלבנה כולה, היו נתונים במבוכה ובדאגה. מספר הלבנים הוא כ־­330 אלף בקרב 9 מיליון אפריקנים בפדרציה הנרחבת, כ־500 אלף מילין מרובעים שטחה. שני הימים ושלושת הלילות שבלינו בסולסבורי, הבירה הפאֶדאֶראלית וכן גם בירת רודסיה הדרומית (שלושה מיליון אפריקנים ו־200 אלף לבנים), היו לנו כמגע בלתי אמצעי עם המערבולת האפריקנית. לאחר מגע ראשון עם מדורות העצמאות שנדלקו והן מאירות (וגם שורפות), על פני אפריקה השחורה מזה וההפליה העקשנית של דרום־אפריקה מזה, ראינו חידוש בהווי רודסיה הדרומית, מרכז שלטונו של סר רוי ולנסקי, ראש הממשלה הפדראלית ומנהיג המפלגה הפדראלית המאוחדת. המלכה הבריטית מיוצגת ברודסיה על־ידי מושל כללי. אבל הממשלה הפדראלית עצמאית בשטחים רבים, פרט למדיניות־חוץ, להחלטות בעניני חינוך עבור ילדי האפריקנים ולחקיקת חוקים לרעת האוכלוסיה האפריקנית, שלגביהם היא זקוקה להסכמת לונדון.

באסיפה המחוקקת הפדראלית בת 59 חברים, יש 12 אפריקנים. לא כן באסיפה המחוקקת האזורית, בת 50 חברים, אשר השגת זכות הבחירה לה היא אחד מעיקרי המלחמה של מפלגות השחרור האפריקניות. תחת ההגבלות הקיימות, המקנות זכות בחירה רק לבעלי רכוש מסוים והשכלה מסוימת, ושוללת ממילא ייצוגה של מרבית האוכלוסיה האפריקנית בבחירות, נישאת עתה מכל עבר בקרב האפריקנים הסיסמה: “איש אחד, קול אחד”, כלומר, זכות בחירה לכל. על כך נטושה המלחמה לקראת הבחירות הכלליות, אשר תקבענה גורלה של רודסיה בעתיד הקרוב.

בינתים, עושה ממשלת רודסיה הדרומית ומפלגת השלטון הלבן שלה מאמצים לרכוש אהדת האוכלוסיה האפריקנית, מתוך מדיניות גלויה של שותפות בין־גזעית. ולאור לשונות האש הפושטות מן הבוש האפריקני, נופלות כאן בזו אחר זו מחיצות ההפליה הגזעית. ביום ששהינו בסולסבורי דיווח העתון המקומי הגדול בעמוד הראשון שלו על מסיבת עתונאים בהשתתפות שני ראשי הממשלה, הפדראלי והאזורי. “סר אדגר” (בן מפלגתו של רוי ולנסקי) הצהיר, כי אם ינצח בבחירות תהיה פעולתו הראשונה שינוי חוק הקרקעות המקצה (עוד מאז 1930) שמורות מגורים מיוחדות לאפריקנים, בעיר ובכפר.

חוק שמורות המגורים, המשמש כאן אחד מסלעי המחלוקת, הוא מן הענינים המשותפים לרודסיה ולדרום־אפריקה. כל הלך־רוחו של האיש הלבן שוה כאן לשם. ולכאורה טבעי היה הדבר, ביחוד מאז פרצה האש בקונגו השכנה, כי האוכלוסיה הלבנה תהיה מעונינית שרודסיה הדרומית ודרום־אפריקה, בעלות הגבול המשותף, יתאחדו למדינה אחת. אבל אפשרות זו נגוזה לחלוטין מאז פרשה דרום־אפריקה ממסגרת הקומונוולת, אשר רודסיה, נאמנת בית המלוכה הבריטי, היא אחת מחברותיו היציבות ביותר. וכך גבר כאן הלחץ עוד יותר להתפשר ככל האפשר מבפנים, ביחוד מאחר שרוי ולנסקי הנמרץ והתקיף בדעתו מסתייג מהתערבות כלשהי של ארגון האומות המאוחדות ומוסדותיו.

 

המחיצות בחיי יום־יום נופלות    🔗

תוך כל אלה, נופלות יום־יום מחיצות לתמהונם של אנשי המקום מכל הגזעים גם יחד. על מסעדה יוונית ברחוב הראשי של סולסבורי עוד מתנוססת הכתובת “זכות הכניסה לפי ראות עיני הבעלים”. אבל בכל אשר תפנה כאן תשמע כבר את המונח המיוחד – “רב־גזעי”. וכך היה כבר לרב־גזעי המלון המקודש ללבנים בלבד, מגרש הכדורגל, הקולנוע ועוד.

הענין אינו פשוט. מאמרים ומכתבים למערכת ושיחות בית ורחוב של לבנים העומדים בהתנגדותם עודם נאחזים בהנמקה הידועה, האומרת, שכל אדם רשאי לבחור לו ידידיו ושכניו או חבריו למועדון. קראתי מכתב למערכת, הטוען נגד חוק ביטול אזורי המגורים בהנמקה כלכלית של ירידת ערך הרכוש בסביבה. אנשים החיים ברודסיה שלושים וארבעים שנה טוענים, שהשקיעו באדמה זו עמלם וזיעתם ואלמלי הם היה עדיין הכל כאן בוש פראי כבארצות אפריקה אחרות. האוזן לא תלאה משמוע כאן סיפוריהם של כובשי הבוש, הם עצמם או אבותיהם – כיום עשירים מופלגים באדמה ובנכסים לרוב, שבאו לכאן בידיים ריקות לפני עשרות שנים וחיו בתנאים של חלוצי־בראשית.

ראש הממשלה עצום־המידות בעל הגוף החסון, סר רוי ולנסקי עצמו, מסתמך בהסברת עמדתו הפוליטית על ארבעת הדורות שמונה משפחתו במקום. כשבאו ראשוני הלבנים לכאן לפני כשבעים שנה לא זו בלבד שהארץ והאדם בה היו פרא, אלא מספרם של האפריקנים כאן היה לא יותר ממחצית המיליון (כך טוענים הלבנים) ורק אחר־כך התלקטו ממרחקים, מעבר לגבולות, לאכול מידו של המתישב הלבן, סולל הדרכים, מגדל הטבק וכורה הנחושת.

ארץ ברוכת־אלהים היא, שאדמתה טובה ואקלימה נוח. העיר סולסבורי (800 מ. מעל פני הים), קרירה וירוקה. לחוילותיה גגות אדומים ומגרדי השחקים ברחובותיה המרכזיים משוים לה מראה של כרך אירופי, על חנויות ספרים מהחדישים ביותר ונשים בכובעים וכפפות נוסח אנגליה. עיר בעלת רבע מיליון נפש (בהם כ־80 אלף לבנים) המשתרעת על שטח הקרוב לשטחה של לונדון. בפי כול מהלך כאן הסיפור הידוע, כי רחובותיה של סולסבורי רחבים כל־כך, מפני שכך היה רצונו של סאֶסיל רהודס, מגלה הארץ הזאת ב־1890, שעגלה רתומה לשמונה צמדי שוורים תוכל להסתובב סיבוב מלא ברחוב לרחבו באין מפריע.

ובאמת, “מדוע צריכים בני־אדם להצטמצם ולהידחס?” – כך אמר לנו בעל חוה יהודי, שבמכוניתו יצאנו בכביש מצוין לחזות בגידולי הטבק שלו, מרחק כ־80 קילומטר מחוץ לבירה. השנה זרע רק 600 דונם מאדמתו המקיפה בסך־הכל, מפה ומשם, כ־15 אלף דונם, מלבד רכוש אחר. בן ליטא מובהק – כמוהו כחלק ניכר מבני העדה האשכנזית של סולסבורי, שהם מטלז או מפוניבז' וכדומה, והוא “מסתפק במועט”. מרבה נכסים מרבה דאגה – זוהי הפילוסופיה האישית שלו. “ותאמינו לי, גם כך לא חסר לי דבר”. האמנו לו, גם בטרם שהסביר לנו. שכר ארבעת משרתיו בבית הוא כ־40 לירות ישראליות בתוספת מעט מזון, שהעיקר בו תירס. מכונית לאשה ומכונית לבת ותכנית למסע בעולם וגם מזומנים אינם חסרים.

בנימה אבהית, השגורה כאן מאד בכל שיחה על הילידים, סיפר בעל חוות הטבק על 135 פועליו ורמת־חייהם שעלתה לאין ערוך מאז פרש כנפיו עליהם. ביקש אפילו לבנות להם בניני אבן אבל הם בחרו להקים בעצמם את סוכות הטיט והקש שלהם. בשום פנים ואופן – אמר – אין הוא מרשה למנהל הלבן שלו להרים יד על אנשיו. אם להכות – ולא פעם אי־אפשר להשליט משטר ומשמעת בלא מכות ב"עצלנים אלה", מעבידי נשותיהם וילדיהם – הרי זו זכותו הבלעדית שלו עצמו, ולא של מישהו אחר.

יודע הוא ויודעים אחרים כמוהו, שהתמורות דוהרות ומתקרבות. השאלה היא: מתי? ככל מי שפגשנו כאן כן לא פסק גם בעל חוות הטבק מלהפוך ולהפוך בבעיה מתוך רצון ברור להתחמק ככל האפשר מחומרתה. 350 אלף לבנים כמותנו, מאורגנים ויעילים – אמר – ינסו נא לפגוע בנו ויראו. ובלאו־הכי לא יוכלו להתקיים בלעדינו. כל כלכלת הארץ והנהלתה בידינו ותחלופנה שנים עד שילמדו, עד שיהיו מסוגלים ללמוד. אלמלי הדימאגוגים הקיצוניים שלהם היה הכל בא על מקומו בשלום. כאן, בלא עצמאות, האפריקנים חיים פי כמה טוב יותר מבארצות שם קבלו עצמאות.

נושאים אלה מהווים גם את תוכן המחזה "סיקאֶלאֶלאֶה אפריקה (אל נצור אפריקה) על במת להקת החובבים בסולסבורי. מחזה מקורי מקומי הוא, ככל המחזות האחרים שהציגה הלהקה. כל שנתרחש ונאמר במשך שעתיים על הבמה, כשקהל הצופים החגיגי מאוכלוסיית סולסבורי הלבנה מלווה כל מלה בצמאון גלוי, היה לנו כהמשך העניינים שהקיפו אותנו מרגע בואנו לכאן.

מעשה בחבר פרלמנט בריטי, שבא לביתו של קצין־מחוז אנגלי בשמורה של נייטיבס. מתוך כוונות טובות בהחלט הוא נותן יד לדימאגוג אפריקני קיצוני צעיר ובניגוד לתביעת מארחיו הבריטיים הוא נואם באסיפת־עם אפריקנית המתלהטת ומתפרעת ומסתיימת בשפיכות דמים. המוסר־השכל הברור של המחזה הוא, כי דורשי הטוב מבחוץ אינם מבינים ואינם יודעים דבר על המתרחש ממש באפריקה וסופם לקלקל את השורה.

אבל לא זה העיקר במחזה, שכולו מבוכה ובעיות, כמציאות של רודסיה בחיי יום־יום. יש במחזה פקיד בריטי יליד רודסיה, חריף ותקיף, אשר בניגוד לדבריו המטיפים ליד חזקה לגבי הילידים, הוא מסייע למעשה לבנו של משרתו הכושי הזקן עוד מבית אביו, ללמוד באוניברסיטה בחוץ לארץ עד היותו לרופא. וכעל מות אב הוא מתאבל על המשרת הזקן, שנרצח בידי המנהיג הכושי הקיצוני, בהגינו על קצין המחוז הלבן.

אלה דברי המחזה. והמציאות? – ימים ידברו.

 

דעות ואישים ברודסיה הצפונית    🔗

בטיסת שעה אחת מסולסבורי, מרכז רודסיה הדרומית והפדראציה כולה, (שהוקמה בשנת 1953), הגענו ללוסאקה, בירת רודסיה הצפונית. מבחינה תחוקתית מהווה רודסיה הצפונית פרוטקטוראט בריטי, כמוהו כניאסאלנד ולא כרודסיה הדרומית, שהיא מושבה בריטית בעלת שלטון עצמי.

בעיר הגנים לוסאקה, האוכלוסיה היא בת 75 אלף נפש, מהם 13 אלף לבנים. קרבתה לאזור מכרות הנחושת (השני בגדלו בעולם) של רודסיה הצפונית על גבול קטנגה של קונגו, מקנה לה מעמד של עיר סחר בינלאומי גדול.

מעניין היה לראות כיצד החלו מופיעות בזו אחר זו למלון החדיש והמצוחצח בצבעיו הרעננים והבריכה והגנים, חמש דקות לאחר השעה 1 בצהרים, עשרות מכוניות פרטיות רחבות־מידה לארוחות־ביזנס של “גברים בלבד”. שומרי הסף האפריקנים הזריזים, לבושי לבן ומיני תרבושים גבוהים בצבע אדום או צהוב על ראשיהם (סימן היכר למלצר ברודסיה), אצו רצו הלוך ושוב, סוככים במטריות הענק הססגוניות על ראשי האורחים מפני הגשם הטרופי החם והשופע, שירד פתאום ופסק פתאום, כלא היה.

עיר זו הכריזה על עצמה, כי גידולה הוא המהיר ביותר בכל חבר־העמים הבריטי וגילה הוא הצעיר ביותר, מאחר שרק בספטמבר 1960 ניתן לה בפקודה מלכותית מעמד של בירה, תחת הבירה ההיסטורית ליווינגסטון, שליד מפלי ויקטוריה. די לעבור בשנים־שלושה הרחובות המסחריים של העיר, או לסור לבית־המלון שלה, ומיד תחוש שכאן אסם של אוצרות.

בית המלון בארצות אפריקה הוא מושג לעצמו. במובן מסוים, זהו ראי נאמן של חיי המדינה. מאחר שכמעט אין עדיין כל בנייני ציבור בערים הקטנות ואפילו בערי הבירה הרי בית המלון הוא המרכז, שבו נערכות כל הפגישות. אין זה מקרה, שבניית בית מלון הראוי לתפקידו הוא צעד ראשון בבירות רבות, מיד לאחר הכרזת העצמאות. כי המלון נועד לא רק לאירוח צוותות היועצים והחברות הזרות המציעות שירותיהן למדינה האפריקנית, אלא גם לצרכיה הפוליטיים של המדינה הצעירה.

לא היה אפריקאני אחד, מלבד המלצרים והמשרתים, בקרב העשרות שמילאו בצהרים את חדר האוכל המרווח של בית המלון החדש בלוסאקה – מרביתם נציגי החברות הבינלאומיות של התעשיה הכבדה ופקידי ממשלה בכירים, אשר בעיר זו מרכז שלטונם. ואף כי בית המלון הזה כבר הגדיר עצמו, זה לא כבר, כ"רב־גזעי", גרמה המשלחת הסוציאליסטית “כאב ראש” להנהלתו בהזמינה לארוחת־ערב שני זוגות אפריקניים מבני המקום. היתה התרוצצות והתלחשות בקרב המשרתים והמלצרים האפריקנים והמנהלים הלבנים, עד שסודר הענין. כאשר נכנסנו לאולם עם אורחינו האפריקנים נתקעו בנו עשרות עיניים של לבנים מן השולחנות המכוסים מפות לבנות ומוארים בנרות, כראוי למעמדו של בית המלון המכובד.

האורחים האפריקניים היו סלומון קאלוּלוּ, עוזרו ויד ימינו של קנת קאוּנדה, מנהיג המפלגה הלאומית האפריקנית הגדולה של רודסיה הצפונית (300 אלף חברים) ורעייתו. ועמהם ידידיהם – מחנך ישיש, מפקח על בתי־ספר אפריקניים ובתו האחות המוסמכת, שבאה למלון לראיון עם שליח מפלגת הלייבור הבריטי, אשר ביקר באותם הימים ברודסיה ובידו כמה מלגות להשתלמות באנגליה. ניכרת היתה התרגשותם של אורחינו מעצם העובדה, שהם סועדים כאן, במלון הזה, אשר רק לפני זמן קצר היה סגור ומסוגר בפניהם.

קנת קאונדה לא חזר עדיין מוועידת אדיס־אבבה, שם הזעיק את מנהיגות אפריקה המרכזית והמזרחית נגד מדיניות רוי ולנסקי וממשלתו. סלומון קאלולו הצעיר והנמרץ פרש לפנינו את דברי מורו ורבו במשלים חריפים והגדרות קיצוניות. על נוסחת השותפות, אשר בפי הלבנים, המשיל את משל השותפות שבין סוס ורוכבו. יחסו לפדרציה של רודסיה הדרומית והצפונית וניאסלנד, אשר נכפתה על האוכלוסיה האפריקנית, הביע במשפט זועם אחד בלבד: “אני מעדיף להיות קבור שש אמות מתחת לאדמה הזאת, מאשר להשלים עם מציאות הפדרציה”.

חלק ניכר של השיחה נסב על ההפליה בשכר תמורת עבודה שווה. ולא היה צורך להפליג הרחק בבקשת דוגמאות. הנה רעייתו של קאלולו, מורה משכלת וערנית, כולה שצף־קצף על שכרה הזעום לעומת מורה לבנה בדרגתה. והנה הנערה האחות, שזו לה הפעם הראשונה בחברת לבנים (כל שעת הארוחה לא אמרה מלה ולא נשאה עיניה) שכרה הוא בדיוק מחצית שכר האחות הלבנה, אף כי הן שוות בתפקידים ובאחריות.

דוגמא של הפליה גזעית הפגין אורח אחר שלנו, שאתו בילינו את שעות אחרי־הצהרים, מאַינזָה צ’וֹנָה, אחד המנהיגים האפריקנים הנלהבים ביותר, אשר מנבאים לו תפקיד מכריע במדיניות אפריקה המרכזית כולה. בן 32 הוא, סגן נשיא מפלגתו של קאונדה, שהגיע למעמדו זה לאחר פעילות פוליטית סוערת ומאסרים ופילוגים וצירופים שונים. משכיל ושקט כלפי חוץ, בולע כל מלה ומתעניין בכל פרט. בלתי מטופח ובלתי מגולח, קולו רך ודבריו משכנעים ועיניו יוקדות בניצוץ של שליחות. בן צ’יף הוא, שחונך בבית־ספר קאתולי של המיסיונרים ועבד אחר־כך בהצטיינות כפקיד מתורגמן בבית המשפט של רודסיה הצפונית. וכך זכה למלגה ולמד משפטים בלונדון. אבל בשובו לארצו, בשנת 1958, כעורך־דין אפריקני ראשון ברודסיה הצפונית, עמד בפני מציאות חדשה, כי בינתים, בערב שובו, הוחק חוק ממשלתי הקובע, שנוסף על הבחינות בחו"ל, חייב עורך־דין לעמוד במבחן גם ברודסיה, לאחר תקופת נסיון מסוימת בעבודה מעשית במקום. ואולם, בכל רודסיה הצפונית על משרדי עורכי־הדין שלה – לבנים כולם, כמובן – לא נמצא אחד שיסכים להעסיק את האפריקני לאותה תקופת נסיון. מ. צ’ונה הנעלב והמזועזע לא אמר נואש. הוא הכין עצמו לבחינות מחדש – ונכשל.

עורך־דין – אף הוא בבחינת מושג מיוחד באפריקה. זהו השלב הראשון של השכלה גבוהה לפני הרופא או מהנדס, שמקצועותיהם כרוכים בשנות־לימוד מרובות יותר. אבל המשפטן הוא גם איש־הצבור היעיל ביותר כיום בחברה האפריקנית המתעוררת לתבוע זכויותיה מאת האיש הלבן ודרוש לה קודם כל נציג משלה, שיהיה לה לפה. וכך, לאחר תקופה של אכזבה ומרירות, כבש מ. צ’ונה את הבמה הפוליטית. בינואר 1961 השתתף בועידת לונדון להכנת החוקה החדשה לרודסיה הצפונית, בשם מפלגתו הדוגלת בסיסמת הפדראציה בדרכים חוקיות – ואם לאו יש להביא את הבעיה למוסדות האו"ם, בניגוד לדעתו התקיפה של רוי ולנסקי, שאינו מכיר באו"ם.

 

ההפליה באזור מכרות הנחושת    🔗

דוגמת ההפליה בשכר בולטת, בעיקר, בעבודות מכרות הנחושת. ביום ביקורנו במשרד העבודה הממשלתי בלוסאקה, איימו הכותרות הראשיות של העתון המקומי בשביתה של 18 אלף מפועלי האגודות המקצועיות האפריקניות במכרות. שר העבודה הבריטי (הממונה) הסביר לנו, כי הבעיה במקום עבודה זה אינה בשכר שווה תמורת עבודה שווה, מאחר שבלאו־הכי אין פועל המכרות האפריקני מגיע לעולם לעבודה שווה עם הלבן. לכך דאגו חוקים וסייגים מיוחדים, המקצים לבן הגזע השחור רק תחום מצומצם של סוגי העבודה הנמוכים והבלתי־מקצועיים, שדרגת שכרם ירודה. גם אם האפריקני מגלה כשרונות מיוחדים והוא מסוגל בהחלט לעבודה מקצועית יותר – לא יצליח לחרוג מן התחום המצומצם.

שר העבודה והמכרות, קאזינס, זכור לוותיקים בישראל מן הימים שבהם שימש פקיד משרד העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. אין הוא הפקיד הבריטי האחד מימי ממשלת המנדט בארץ־ישראל שפגשנו ברודסיה. ביחוד רבים כאן קציני משטרה ועובדי הבולשת לשעבר. סופר לנו על מועדון מיוחד של ה"הפלשתינאים לשעבר" וכן על כנס שנתי של עשרות “פלשתינאים” מסוג זה בנדוּלה, עיר הגבול שליד קאטאנגה.

גם השר קאזינס, כפקידים אחרים ממשרדי הממשלה בלוסאקה, קיבל פנינו ב"שלום" ו"מה שלומך" ולא הסתיר שמחתו הגלויה לפגישה עם דוד הכהן, מכרו ויריבו מהתרחשויות רבות ושונות בארץ־ישראל. בין השאר, הזכיר פגישה בחצות לילה על מדרגות משרדי ממשלת המנדט בחיפה, ערב שביתה ערבית במחצבת סולל־בונה בנשר. באדיבות ביקש לסייע לנו בביקורנו יותר משנדרש ובא עם רעייתו לשדה־התעופה ללוותנו, על מנת לבלות לפחות עוד כמה רגעים באווירת זכרונות ושאלות על ישראל ואנשיה, בהם ידידים לשעבר, מתוך הבעת געגועים ואהדה.

הפקידות הבריטית ברודסיה הצפונית חיה באוירת ציפיה וחוסר יציבות לקראת העלול להתרחש. קרבת הגבול לקונגו מגבירה את המתח. בעצבנות ותקיפות חוזרים פקידים בריטיים על דעתם, שהאפריקנים אינם מוכשרים לשום דבר, לא יסכנו להנהלת ארצם בכוחות עצמם, יען כי הם בבחינת ילדים, שאינם מסוגלים למאמץ, ומכאן חוסר יעילותם. לא עצלות בלבד היא – אומרים הלבנים – אלא חוסר שאיפה להתקדמות, או נכון יותר, חוסר ההבנה, שהתקדמות כרוכה במאמץ. האפריקני האכול קנאה ברמת־חייו של הלבן, רוצה להגיע לשכרו ולמעמדו תוך קפיצה נחשונית אחת, מבלי לעלות בסולם שלב שלב וללא השקעת כוחות מרובים.

שונה לחלוטין מכל אלה היא דעתו של סאֶר ג’ון מופאט, אחד האישים הלבנים הדגולים והנערצים ביותר על האפריקנים, אישיות מקסימה. גבוה וצנום, ראשו שיבה, פניו צרובי־שמש ועיניו יוקדות וטובות. מיסיונר בן מיסיונרים. גם הוא, כרוי ולנסקי – דור רביעי ברודסיה, מצאצאי רוברט מופאט, בן דורו ומחותנו של ליווינגסטון, מגלה אפריקה. בילדותו למד בבית־הספר המיסיונרי של אביו יחד עם ילדי אפריקנים ואף כי היה תלמיד מוכשר, עלו עליו רבים מהם בלימודיהם. עוד מאז סבור הוא, כי יחס הביטול של הלבן לגבי יכלתו של האפריקני, בטעות יסודו. זה שלושים שנה הוא מטיף להפלת מחיצות ההפליה הגזעית. סמוך לבו ובטוח, כי המנהיגות האפריקנית ברודסיה, גם הלאומית הקיצונית ביותר, אינה רוצה ביציאתם של הלבנים, על כל פנים לא בזמן הקרוב. כמו כן מודים הם – לדבריו – בזכויות המתישבים הלבנים ואינם רואים עצמם עדיין מוכשרים להנהלת המדינה ופיתוחה בכוחות עצמם. אף־על־פי־כן, דוחקים הם את הקץ לעצמאות, דוגמת ארצות אפריקה אחרות, בלי שיראו לנגד עיניהם את צורת הממשל בעתיד למעשה.

סאֶר ג’ון מופאט, ראש המפלגה הליבראלית המתנגדת למדיניות רוי ולנסקי נתמכת במידה רבה על ידי אפריקנים, הוא כיום שר נבחר (“בלתי רשמי”) ב"מועצה המבצעת" של רודסיה הצפונית, המועצה מורכבת מעשרים ממונים (“רשמיים”) ושרים נבחרים ובראשה מושל ממונה. גם הוא, אוהד האפריקנים המובהק, סבור, כי האוכלוסיה ומנהיגותה אינם בשלים עדיין למשטר דימוקראטי במובנו המקובל, אך הגיעה השעה לתת להם לנהל ולשגות לפי דרכם ותכונותיהם.

הפגישה עם סאֶר ג’ון מופאט היתה לנו כצרי וארגעה באווירת השנאה ההדדית, הפורצת ובולטת על כל צעד ושעל. גם העתון המקומי בוער כולו באש הניגודים המרים. בחליפת מכתבים למערכת, בין אפריקני החותם בכינוי “הנדרס” לבין לבן בחתימת “הנאור”, שואל “הנדרס” במרירות: מדוע מתיחס האיש הלבן שמחוץ לאפריקה אל האפריקני בכבוד ובאדיבות הרבה יותר מאשר זה שבתוך אפריקה. ותשובתו העוקצנית של “הנאור” אומרת: “יען כי שם אין יודעים אתכם כפי שהנכם באמת”.

 

המאבק לעצמאות בניאסאלנד העניה    🔗

בילינו יום בזומבּה, בירת ניאסאלנד, עיירה בת 7500 נפש, מהם כאלף לבנים – פקידי שלטון אזור החסות הבריטי הזה ומשפחותיהם. משרדי הממשלה, כולל בית המושל הכללי, מרוכזים בפינת־חמד ירוקה במעלה אחד ההרים המזדקרים מתוך הנוף המקסים. כמה ממורדותיהם נטועים נוסף על העצים הטרופיים, גם ארנים צעירים ועצי אשוח.

בדרכנו לזומבה, מסע כשעה במכונית בכביש צר מבּלאֶנטאַיר, העיר “הגדולה” היחידה בניאסלנד, עמדנו מיד על אחד הגורמים העיקריים שבהם שונה איזור זה משני האיזורים השותפים לו בפדראציה של רודסיה והוא – צפיפות האוכלוסיה. בעוד אוכלוסיית ניאסלנד נאמדת בשלושה מתוך תשעת המיליונים של פדרציית רודסיה כולה, הרי שטח אדמתה, 46 אלף מיל מרובע (כ־10 אלפים מהם אגמים), מהווה רק כעשרה אחוזים משטח הפדרציה.

צפיפות ועוני. לכל אורך הדרך נפגשנו באנשים ונשים – מבוגרים ובני־נוער וילדים, הצועדים יחפים ובלואים באין בידם דמי־נסיעה אף בתחבורה הציבורית העלובה של החברה המונופולית. גם כאן, כבארצות אפריקה אחרות, נושאות הנשים את המשאות הכבדים על הראש ואת התינוק על הגב. וגם כאן עושה האשה בכל עבודה קשה בשדה, יותר מן הגבר. וכן לא תצא גם כאן כשכירה לעבודת משק־בית ושירותים אחרים – אלו עבודות הגבר הן, הרודה ביד תקיפה באשה, הבריאה והחזקה ממנו בדרך כלל, כי שריריה נתקשו וגופה נתחסן בעבודת האדמה. אבל כאן שטח האדמה זעום ואין בו כדי מחיה.

ארץ של חוסר עבודה, שאחד מענפי היצוא שלה הוא כוח־אדם – רבבות גברים נשלחים שנה שנה לעבודה במכרות בדרום־אפריקה ובצפון רודסיה. משרדים של חברות זרות עסוקים בגיוס העובדים הללו. המעבידים דורשים, בין השאר, משקל מסוים של העובד. יש, איפוא, סידורים מיוחדים לפיטומו. וכשהשיג המשקל הנדרש, נשלח העובד בשיירה בדרך האוויר למקום העבודה. חלק ניכר משכרו משלמת החברה המתווכת למשפחתו, תוך ניכוי סכום ניכר לעצמה. במקרים מסוימים, משאיל המגויס את אשתו לתקופת היעדרו לאחיו ומאמץ בשובו את הילדים שנולדו בינתיים. יש גם מקרים, שהגברים אינם חוזרים ואם אין להם יורשים, משמשים סכומי הכסף המועבר על שמם, לצרכי הכפר.

ניאסלנד, ארץ חקלאית היא ברובה, שגידוליה העיקריים הם אורז, תירס, טבק ותה. חברות התה הגדולות והידועות בעולם, כגון ליונס ואחרות, יש להן כאן מטעים משלהן, והן מעסיקות ידים עובדות במספר רב. אבל החקלאות הפרטית היא פרימיטיבית ביותר. חלקות המשפחה קטנות ודלות. תהליכי העיבוד לא נשתנו במרוצת הדורות. תלונות רבות שמענו מפי פקידי השלטון, מהם היושבים כאן שנים רבות, על עקשנות הגובלת עם טמטום, שהיא נחלת מרבית האוכלוסיה החקלאית כאן. אף כי הוכח להם בדוגמאות אין־ספור – טוענים פקידי משרד החקלאות – כי בשינוי קל בלבד של שיטת־העיבוד קבל האיכר שנענה לעצת המדריכים, יבול פי שלושה ויותר – הם עומדים על דעתם שלא לשנות דבר, דור אחרי דור.

 

הפקיד הבריטי במבוך    🔗

במשרד המודיעין הממשלתי בזומבה סיפרו לנו על תשלומים מיוחדים שהוצעו לאיכרים, אם יסכימו לשינויים בשיטות העיבוד לשם השבחת האדמה – ולא הסכימו. כן הציגו לפנינו תבליטים להמחשת השינויים המוצעים בשיטות העיבוד, שאותם מדגימים שליחי הממשלה בכפרים, ממש כלפני תלמידים של בית ספר. פקיד־המודיעין הוסיף ואמר בעצב:

– לפנים עוד יכולנו להשיג מהם משהו מתוך שימוש בכוח, גם אם השינוי היה בהחלט אך ורק לטובתם. אבל עכשיו, אתם הרי יודעים…

עצב נשקף גם מעיני המושל הכללי מאחורי שולחנו הגדול באולם הקבלה, שתמונות המלכה אליזאבט והנסיך פיליפּ מקשטות את כתליו. עצב והגינות במילוי התפקיד הקשה, במצב ללא־מוצא. בשום מקום באפריקה לא שמענו דברים טובים כל־כך מפי איש לבן על המנהיגות המקומית, כדברי סר ג’ונס על ד"ר בנדה וחבריו, השרים האפריקנים הנבחרים, המהווים יחד עם השרים הבריטיים הממונים את שלטון פרוטקטורט ניאסלנד.

חרוצים, נקיי־כפיים, פיהם ולבם שוים, נאורים ומתכוונים בכנות לשיתוף־פעולה – כך הגדיר המושל הבריטי את תכונות המנהיגות של מפלגת מאלאוי ובראשה ד"ר הסטינג בנדה, שזכתה בבחירות 1961 ברוב מכריע.

– תארו לכם מצבו של מושל – אמר – שהופקד להגשים בשנת 1962 מדיניות של שיתוף־פעולה עם מנהיגות שנבחרה כחוק ב־1961 בתחומי משטר של פדרציה, אשר הוטלה על האוכלוסיה בכוח לפני שנים בלי לשאול פיהם ובלי שהוכחה טובת־ההנאה לאיזור מן החברוּת בה.

אחד הפקידים הזהירים פחות בלשונם, אמר במפורש:

– אילו עשתה אנגליה לפני עשר שנים למען ניאסלנד את אשר היא עושה עכשיו, היה הכל אחרת.

כנאמנותו של המושל לד"ר בנדה (ראש השרים והשר לענייני פיתוח והרשויות המקומיות), כן גם להיפך. זה לא כבר כינס ה"גנואזי קאמוּזוּ" (זהו תארו המשיחי של בנדה בפי האפריקנים, או “הדוקטור” כפי שקוראים לו הלבנים) מסיבת־עתונאים, שבה תקף נמרצות את שר המשפטים הפדראלי בתשובה לביקורת שמתח על מושל ניאסלאנד בעניין תחוקתי. “מי שיעלה בדעתו לתקוף את מר גלין ג’ונס – אמר – חייב לצפות לכך שאני אתקוף אותו”. עיקר דבריו היו אזהרה חמורה: “אם הממשלה הבריטית תפריע לנו להיפרד בשלום מכבלי הפדראציה – תחזור שנת 1959 בניאסלנד, אבל הפעם יהיה זה גרוע יותר, הרבה יותר, יען כי אנו מאורגנים יותר”.

1959 היא שנת מאסרו של ד"ר בנדה, כשחזר לניאסלנד כמנהיג, לאחר שיצא ממנה שנים רבות לפני כן כתלמיד עני. בפרט ביוגראפי זה יש דמיון בינו לבין נקרומה, שאתו ועם מנהיג הפאן־אפריקניזם ד"ר ג’ורג' פדמור המנוח, נפגש רבות בשנות עבודתו כרופא בלונדון, לאחר שסיים לימודיו בארה"ב. אך השניים שונים לחלוטין לא רק בגילם, אלא גם באָפיים ובדעותיהם.

 

המנהיג הקשיש ד"ר באנדה    🔗

ד"ר באנדה הוא מן הקשישים שבמנהיגי אפריקה (נולד ב־1902). במנותו באזנינו את שורת המדינות שהזמינוהו לביקור, כולל ישראל, והוא אינו יכול להיענות להן מחוסר פנאי, הוסיף:

– להוציא את אלו שמאחורי המסך, אשר גם אילו הוזמנתי אליהן לא הייתי נוסע שמה.

ד"ר באנדה מצהיר בפירוש, כי אין לו כל כוונות של הלאמה והוא מעונין בשיתוף הון זר והדרכה מבחוץ. אבל קודם כל הוא תובע בפה מלא, בקפצו אגרוף ידו החלושה, ניתוק הכבלים האלה של השתייכות לפדראציה, שאין בה הגיון והיא לתועלת השלטון הלבן בלבד.

על השאלה, אם התנגדותו החריפה הזאת לפדראציה נובעת יותר מטעמים כלכליים או מדיניים, ענה במלה אחת:

– היסטוריה!

העובדה ההיסטורית היא, לדבריו, כי בניגוד לאזורים אחרים של אפריקה, אשר נכבשו על־ידי האיש הלבן בכוח, נעשה הדבר כאן מתוך הסכם הדדי, בעצת המיסיונרים לראשי השבטים במקום, שביקשו חסות הבריטים עד יבוא יום. וכשבא לבסוף היום, מסרו אותם בני־הברית בידי הפדראציה הזאת בלי לשאול פיהם, תחת לתת להם עצמאות. ושוב אין כוח בעולם, שיוכל לאלצם להמשיך ולהיכנע.

על שאלה נוספת – כיצד ישיגו מטרתם? – ענה בקצרה ובתוקף:

– אנחנו נילחם!

נמוך קומה וזריז, משכיל וער ודינאמי מאד – ידו בכל. מבקר בערי־השדה ובכפרים ומתקבל בהתלהבות בכל מקום. בקי בהוויות העולם, חזר ואמר בוודאות: “אנחנו נילחם!” – והוסיף מיד בנחת: “אנחנו יודעים בדיוק מי ידידינו, שעליהם אנו יכולים לסמוך ומי רק משים עצמו ידיד לנו”.

גם ד"ר באנדה מודאג ממעגל־הקסמים שבו נתונה בעיית כוח־האדם באפריקה, מאחר שאלה מבני הכפר הזוכים למעט השכלה, כבר אינם חוזרים אליו ומבקשים להם אחיזה בפקידות בעיר. הוא מאמין, כי יש בכוחו ובכוח חבריו לדעה לשנות את המצב, להחדיר רוח של עבודה בקרב הנוער החקלאי ולפתח את ארצו עד היותה ל"דנמארק של אפריקה המרכזית", כהגדרתו.

שר העבודה האפריקני הצעיר, ממפלגת באנדה, ניסח אותו רעיון עצמו בהגדרה אחרת:

– נהפוך מקום זה לישראל של אפריקה המרכזית, אמר וסיים בפסוק מן הבייבל – “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”.

היועץ הבריטי של השר ליווה דבריו בהבעת־פנים של אבא־אמא למראה פעוט בפסיעה ראשונה שלו. גם המזכיר הבריטי של ד"ר באנדה ישב, מקשיב ודרוך, כל שעת השיחה.

לעומת זאת, לא נכח שום מזכיר בשיחה עם המושל בריטי או עם שר האוצר (ממונה) פיליפס – חתנו של חיימסון, מי שהיה מנהל מחלקת העליה של ממשלת המנדט בארץ־ישראל. השר פיליפס, אשר הצביע על התקציב השנתי הדל של ניאסלאנד (10 מיליון לירות שטרלינג, מזה ארבעה מיליון הקצבת הפדרציה) “הבטיח” לנו שהממשלה עובדת במרץ על תכנית פיתוח, אשר בה תינתן עדיפות לחקלאות. על שעור ההכנסה הלאומית לא יכול לענות, מאחר שרק עכשיו נערכת הארץ למיפקד.

שכרו של משרת־בית בעיר, 5 לי"ש לחודש, הוא גבוה בהרבה מהכנסתו של האיכר, ואילו משכורתו הנמוכה ביותר של האיש הלבן היא 75 לי"ש לחודש. אולם שכר השרים האפריקנים שווה לשכרם של השרים הלבנים.

מכל הרשמים הרבים והשונים של שלושת הימים בניאסלאנד, ראוי לספר במיוחד על מאמר של אשה אפריקנית בעתון “מאלאוי ניוז” (המגדיר עצמו כ"עתון היחיד במזרח ובדרום־אפריקה שנדפס, מתפרסם ומתנהל על־ידי אפריקנים עצמם, בבית דפוס השייך לאפריקנים עצמם"). תוכן המאמר הוא ההתנגדות של נשי ניאסלאנד לארגונן על־ידי נשים אירופיות, הסבורות בוודאי, כי האשה האפריקנית אינה מסוגלת להתארגן בכוחות עצמה. “אבל הדבר אינו כך. מאז שובו של ה”נגואזי קאמוּזוּ" לארצו, ניתן גם לאשה בארץ זו עוז וכוח ואין לה עוד צורך בחסות הפילנטרופית של זרות, הרואות אותנו בוודאי כיצורים מפגרים הסובלים מרגש נחיתות. לצערנו ולבשתנו, חדרה הכרה זו גם בקרב חלק מהנשים המשכילות שלנו הסבורות, כי מאחר שרכשו תרבות אירופה, הן רואות עצמן מחוץ לכלל".

למעשה, דל מספר הנשים והגברים בניאסלאנד, שזכו להשכלה, אף כי בתי־הספר המיסיונרים למיניהם פועלים כאן שנים רבות. פעמוני הכנסיה האנגליקנית מצלצלים השכם בבוקר כבלונדון, אבל מספר הרופאים האפריקנים בקרב האוכלוסיה בת שלושה מיליונים, הוא שלושה בסך־הכל, כולל ד"ר באנדה עצמו.

 

פגישה בנדולה בגבול קאטאנגה    🔗

בשני הימים האחרונים לשהותנו ברודסיה חזרנו מן הצפון לדרום. בדרכנו מן העיר קיטואֶ, הקרובה ביותר למכרות הנחושת, התעכבנו כמה שעות בצומת הדרכים נדוּלה, סמוך לגבול קאטאנגה. כקיטואֶ וכלוּסאקה, בירת רודסיה הצפונית, וככל עיר קטנה אחרת בסביבה זו, מהווה גם נדולה דגם אָפייני לקולוניאליזם הבריטי. מרכז מסחרי קטן בשטח, שנים־שלושה רחובות ולא יותר. אך בשהותך בהם ברור לך לחלוטין, שאתה מוקף ציביליזציה בריטית לכל דבר – המצרך והמיתקן והנוהג ואורח החיים. גם המועדון, כמובן, ומגרש הגולף ובריכת השחיה והחווילות הקטנות והגדולות בעלות גגות הרעפים האדומים טובלות בירק כשהמכונית (או המכוניות) ליד הבית וצוות המשרתים במעונם הדל בחצר. החיים כה נוחים וקלים, גם אם האקלים הטרופי מעייף ומדכא. לא פעם תקרא בעתון מכתב למערכת מאת איש אנגלי או אשה אנגליה, שחזרו מחופשת־מולדת או מנסיון נואש לשוב הביתה לצמיתות והם מאוכזבים מקשיי החיים שם, מן הזרות וחוסר השפה המשותפת. בהתרגשות והתלהבות מביעים מכתבים מסוג זה נאמנות מחודשת לאפריקה ואורח־החיים בה ומעודדים אחרים לבוא בעקבותיהם.

הכמיהה לתגבורת בולטת ביותר בכל שיחה עם איש לבן. מאז מאורעות קונגו לא נרגעו הרוחות במעגל רחב, המקיף את כל מזרח אפריקה. יש היושבים על המזוודות. מראה רגיל הוא כאן חבורות אנשי עסקים, סוכני חברות בינלאומיות, היושבים שקועים בעיסוקיהם על מרפסת בית־מלון או במסעדת שדה־תעופה והם מזכירים לך אוירת סרט מהווי הבהלה לזהב. אבל הבהלה נוסח 1962 אפופה דאגות פוליטיות בינלאומיות כבדות.

בשדה התעופה של נדולה פגשנו בצעיר בלגי, מנהל בית־חרושת לסיגריות בקאטאנגה, שהגיע לכאן ישר מאליזבטויל במסע שלוש שעות במכונית, בדרכו לקניית טבק גלמי בסולסבורי. לדבריו, הרי בעוד שעיני העולם נשואות אל התדיינות באו"ם בבעיות קאטאנגה, מתנהלים להם החיים הכלכליים שם על מי מנוחות.

– אלמלי התערבות או"ם – אמר – יכול היה האזור ליהפך למונאקו שניה.

פיו מלא תהילת צ’ומבה, שהוא לדעתו אחד המעטים בקרב המנהיגים האפריקנים העושה משהו, בו בזמן שאחרים מפרשים את מעמדם החדש כשרי מדינות עצמאיות ברכישת מכוניות הדורות ומס שפתים בלבד. הוא הראה באצבע על מכתב למערכת בעתון, הטוען טענה של אפס מעשה גם כלפי קנת קאונדה (אשר מסעותיו המרובים מחוץ לארצו הובילוהו גם אל נאצר). “שיחדל קאונדה לדבר מעל במות בינלאומיות ויעשה משהו בביתו!” – קורא המכתב.

על השאלה מדוע נוהג צ’ומבה בחוסר־יציבות ומשנה דעתו מפעם לפעם בענינים הפוליטיים הבוערים, השיב הבלגי מיניה וביה: “הלא הוא אפריקני”.

טענה של חוסר־יציבות כלפי המנהיג האפריקני שמענו על כל צעד, גם מפי ליבראלים, מתנגדי ההפליה הגזעית. המנהיגות הלבנה בסולסבורי תולה את קולר התסבוכת שלתוכה נקלעה מדיניות הפדראציה של רודסיה בנסיגתו של יהושע אינקומו, המנהיג האפריקני של רודסיה הדרומית, שהסכים תחילה להצעת השינויים בחוקה, המשריינת 15 מקומות לאפריקנים באסיפה המחוקקת המורחבת, ושינה פתאום דעתו מקצה לקצה – לאחר ביקור בגאנה.

אחת הפגישות שלנו בנדולה היתה עם רופא יהודי צעיר, יליד המקום ואמו האלמנה (מלטביה) בעלת שני בתי קולנוע בעיר, הנתונים למשבר בגלל הטלביזיה, שהיא גם כאן חידוש מדבק. הרופא סיפר לנו, כי בהיותו תורן בבית־החולים המקומי ביום אסון מטוסו של האמרשילד, הוטל עליו לגבות עדות מפי הסרג’נט האמריקני הגוסס, היחידי שלא נהרג מיד. לדבריו, שינה הפצוע ההלום פעמיים עדותו על סדר ההתרחשויות – אם קול הנפץ קדם לנחיתת האסון או להיפך. כרבים אחרים מאנשי המקום, שהיו קרובים לגיא החזיון, הביע גם הוא סברתו הברורה, שרק אסון טכני היה בעוכרי המטוס.

למחרת הבוקר נפגשנו במלון “אמבסדור” בסולסבורי במיודענו השופט השוודי סנדסטרום בעל ראש־השיבה, הזכור לנו מימי היותו יו"ר ועדת־או"ם לחלוקת ארץ־ישראל, והוא חבר ועדת־החקירה של אסון מטוס המרשילד, אשר ניהלה ישיבותיה בסולסבורי בפומבי. בגלל עורו ה"צבעוני" של יושב־ראש הועדה ר. שאחה, שר האוצר של נפאל ונציגה באו"ם – שוכנת הועדה כולה ב"אמבסדור" ולא במלון החדיש של סולסבורי, שאינו עדיין “רב־גזעי”.

 

ליד מפלי ויקטוריה    🔗

היום הראשון בשבוע, הפנוי מפגישות, הקדשנו לביקור במפלי ויקטוריה הידועים שליד ליווינגסטון, בירת רודסיה הצפונית לשעבר.

עלוני הפרסומת של חברת התיירות המקומית, אשר מפלי ויקטוריה הם כוח־המשיכה העיקרי שלהם, פותחים במלים אלו:

“כשאתה ניצב מול פני המפלים השגיאים, הגבוהים כפלים ורחבים פעם וחצי ממפל הניאגרה, אתה חוזה בהם בדיוק כפי שהיו לפני עיניו של ד”ר ליווינגסטון החוקר והמיסיונר, שהגיע לכאן לראשונה ביום 16 בנובמבר 1855".

יד אדם לא נגעה במפלים לפני־כן ואחרי־כן. הילידים, הלומי המראה הכביר, המכנים את המקום בלשונם בשם “העשן הרועם” יראים לקרב אליו. שורות המספרים על מפלי ויקטוריה קובעים רחבם ל־1860 יארד, גבהם 304 רגל וזרם המים שלהם 75 מיליון גאלון (כ־300 אלף מטרים מעוקבים) לדקה. אבל כל מספר הוא כאין וכאפס לעומת מראה העינים, שאין, אולי, בכוח אנוש לתאר את השגיא והעז שבו. זרמי קצף לבן וחום נשפכים מגבהים לכל רוחב העין, עד אין סוף. מעליהם נישא למרומים מסך אדים סמיכים כיריעות לבנות, אשר רסיסיהן ניתזים למרחק קילומטרים ברעם אדירים, שאינו פוסק ואינו פוחת לעולם. מראה אדיר, שלא ראיתי כמותו, הוא הקשת הצבעונית, שנשקפה אלינו לא מן השמים למעלה אלא מתוך אדי המים מתחת.

הסיור המאורגן על־ידי חברת התיירות נפתח בביקור בדגם של כפר־ילידים על מבניו ואורח חייו, שהוקם כאן לראווה כשמורת טבע מוזיאונית, על סוכות המגורים ומדורות הבישול, כלי הנגינה ומלאכת המחשבת. כל אזור שבכפר מדגים אורח חייה של אחת מחמש הקבוצות העיקריות שבקרב 70 השבטים הקטנים למיניהם, המהווים את אוכלוסיית רודסיה הצפונית. כולם כאחד צאצאי השבטים האפריקנים הנודדים הם ושרידי סחר העבדים, אשר אחד ממרכזיו הראשונים היה כאן, בסביבת נהר זאמבאֶזי – מוצא הנהר בצפון רודסיה והוא משתפך לאוקיינוס ההודי.

בכפר הילידים מוצגים לראווה בקתת האשה הנשואה, סמלי השבטים, מלאכת המחשבת ודגמי החי והצומח. נער קטן מרקיד צמד בובות עץ אפריקניות על חבל הכרוך סביב בהונות רגליו. לקול מנגינת התופים המסורתית מופיעים רקדני השבט במסכות מפלצות, כנהוג בטקסי חגיגות ברית המילה, של נערים ושל הנערות המקובלת על חלק של האוכלוסיה האפריקנית.

לאחר שיט במעלה הזאמבאֶזי, אשר תנין והיפופוטמה הם מחזה רגיל בו ומשפחות קופים מתגודדות בין העצים שעל גדותיו, ביקרנו במוזיאון על שם ליווינגסטון. תצוגה תרבותית עשירה ומעניינת ממחישה בתעודות ומכתבים ושרידי עתיקות את קורות הגזע האפריקני מאז תקופת האבן. בין השאר, מוצגות כאן מערכות בובות המדגימות תמונות הווי מקורות רודסיה מאז שגילה אותה האיש הלבן. דמות ערבי חבוש תרבוש אדיר מתקופת סחר העבדים, עוד בטרם שהגיעו לכאן הפורטוגזים, מסבירה אולי פשר התרבושים לצבעיהם השונים (אדום וכתום, בעיקר) שהם כאן חלק בלתי־נפרד ממדי מלצר ומשרת בדרג גבוה.

ברחבה שלפני בית הנכות המטופח והתרבותי מתגודדים עשרות רוכלי מלאכת מחשבת מתוצרת המקום ויבוא מארצות אפריקה אחרות. הם פורשים על האדמה את פסלי העץ ומוצרי השנהב, ציורי הציד המיוחדים לקונגו, המחרוזות הססגוניות, העשויות גרעיני עצים טרופיים לצורותיהם וגווניהם וכלי נגינה מתוצרת עצמית, מהם העשויים כמה חוטי מתכת על קופסות שימורים ריקות. באולם הכניסה מוצגת תערוכה עשירה של ספרים, חוברות וכרכים מספרות העולם על אפריקה ומקורות התרבות והאמנות שלה, מרביתם פרי רוחו ומחקריו של האיש הלבן.

 

יהודי רודסיה מודאגים    🔗

יהודי רודסיה אינם שונים בדרך כלל בדמותם ובעיותיהם מיהדות קניה כיום וקונגו לשעבר וכל קיבוץ יהודי בקרב האוכלוסיה הלבנה של אפריקה השחורה.

כששת אלפים מספר יהודי רודסיה וחלקם הניכר מרוכזים בשתי הקהילות סולסבורי ובולאוואיה שבדרום. כמאתים משפחות פזורות בחמש־שש קהילות קטנות שב"חגורת הנחושת" בצפון. בביקורנו בקיטווה, העיר הקרובה ביותר לאזור המכרות, סיירתי במרכז העיר בחברת יהודי מתושבי המקום, שהצביע מדי פעם באצבעו: “זו חנות יהודית וזו וגם זו וזו”. וכך בלוסאקה הבירה וכך בנדולה בצפון וכך בערך גם בסולסבורי ועל כל פנים בבולאוואיה, עיר המסחר.

על שאלתי את מדריכי בקיטווה אם ניכרים גרעיני אנטישמיות כאן, היסס קצת בטרם השיב:

– את הרי יודעת מה המצב הפוליטי כאן, הכל עסוקים בבעיות המדיניות הגדולות, ואין דעתם נתונה לשום עניין אחר.

בעיר זו, שמספר יהודיה כארבעים משפחות, ביקרתי בבית הכנסת בליל־שבת – זה מועד כינוס הקהילה בערים אלו ולא לתפילת שחרית של שבת, שהוא יום עבודה רגיל. כשני מנינים היו בבנין הנאה והמטופח, בהם שלושת נערי הבר־מצוה של השנה וילדת בת־מצוה אחת, שייצגה כאן את כל המין הנשי כולו. הראֶבאֶראֶנד, נוסח אנגליה, המשמש גם את הקהילות האחרות שבסביבה, בישר לעדה, כי יש לו הבטחה מכמה בני נוער, שיבואו לתפילה גם מחר בבוקר והתחנן והפציר וביקש תגבורת מתנדבים מקרב הנוכחים.

הרב בלוסאקה, והוא גם השוחט והמוהל והמורה בשעורי יום ראשון בשבוע, נאנח מרות על הקושי לקיים כאן אפילו מעט “אידישקייט”, הפוחתת והולכת. הרבנית הצעירה היתה עצובה במיוחד אותו יום לרגל הפרידה מבנה, שיצא במסע ארבעה ימים ברכבת ללימודיו בקייפּטאון. אל יהדות דרום־אפריקה ומוסדותיה נשואות עיני רודסיה כאל ארץ האם והחסות, וכל המתרחש בה ממלא גם כאן את הלב חרדה לא פחות מאשר המתח הפוליטי ברודסיה עצמה. בדאגה גלויה שאלה הרבנית בלחישה מפה לאוזן (על אותה שאלה חזרו כאן בנימת תמיהה וביקורת יהודים רבים) לפשר הצבעת ישראל באו"ם בעניני דרום־אפריקה. כשאמרה: “הוא יתנקם ביהודים”… – מבלי לנקוב בשמו של ראש ממשלת דרום־אפריקה, רעד קולה בפחד תהומי.

קורות קונגו שימשו לקח, שרישומיו המוחשיים טרם נמחו. חלק ממשפחות יהודי קונגו עודם יושבים ברודסיה, וביחוד בסולסבורי, שנחלצה בשעתה לפעולת עזרה לפליטים. בימי שהותי שם, חדשים רבים לאחר מאורעות קונגו, הביא העמוד הראשון של העתון בסולסבורי תצלום חבורת ילדים המוחזרים סוף־סוף אל הוריהם באליזבטויל, ולפי השמות רובם ככולם יהודים.

עננת דאגה כבדה רבצה על פני האשה היהודיה בעלת נכסי דלא ניידי בנדולה, אשר כל שעת פגישתנו מלמלה וחזרה ומלמלה: “אחרנו, אחרנו”. עוד לפני שנים מעטות אפשר היה למכור הכל ולצאת, ואולם מי מעונין עתה בקניית רכוש כאן. יהודי מצליח, בעל בית חרושת לתעשיה כבדה באזור חגורת הנחושת, טען כלפי אשתו, אשר בהשפעתה בנה לו כאן בית. אמנם, הוא אחד מאלה הסבורים, שלא הכל אבוד וגם לגבי הוצאת רכוש “קען מען זיך געבן אַן עצה” (אפשר למצוא עצה) – אף־על־פי־כן, הוא מתענין עתה במיוחד באפשרויות בישראל. חינוך הילדים מהווה בעיה בלאו־הכי. הפתרון הוא קייפּטאון, אבל אילו ידע, כי יש פנימיה מסורתית טובה לילדים בישראל, היה בכל זאת נותן דעתו על כך. בביקורו האחרון בארץ התעניין במיוחד בשטח החינוך ולדעתו אחד הצעדים הדחופים ביותר בישראל הוא פתיחת מוסד חינוכי מתאים לילדים ונוער יהודי מבחוץ, כולל פנימיה.

יהודי ליטאי הוא, כחלק ניכר של כל יהדות רודסיה. יוצאת מהכלל היא קהילת סולסבורי, אשר מחציתה יהדות ספרדית, על בית־הכנסת והרב, רובם יוצאי האי רודוס – ומתוך צירוף מקרים מוזר עומד בראשם דווקא יהודי אשכנזי.

לא פגשתי כאן אף יהודי אחד, שלא הציג עצמו קודם כול כמי שביקר בארץ וכמה פעמים ביקר ומתי היה לאחרונה ומתעתד להיות בקרוב, או כמי שאשתו כבר היתה והוא עדיין לא ולהיפך. ואף כי לא בכול תמימי דעים הם יהודי רודסיה עם הנעשה בישראל וביחוד תוהים הם על המדיניות האפריקנית שלנו, בהיותם מזוהים לחלוטין עם ממשלת רוי ולנסקי – בכל זאת שלמה השתייכותם גם למדינת ישראל ולכל פרט המתרחש בה. למרות רצוננו נאלצנו להפליג בשעה מאוחרת בלילה בהסברים מפורטים אפילו על פרשת לבון, שנשארה בודאי בלתי־מובנת גם לאחר השיחה. בלינו אותו ערב בבית השופט מייזלס, המפורסם מימי שמשו עורך־דין בדרום־אפריקה, בהגנתו על הנאשמים האפריקנים במשפט ה"בגידה" הידוע נגדם, שנמשך שנים. עצם העובדה, כי ממשלת רודסיה הזמינה אותו לאחר המשפט לשמש בה חבר בית־המשפט העליון, מעידה באיזו מידה היא ליבאֶראלית הרבה יותר במדיניות הרב־גזעית שלה לעומת דרום־אפריקה.

בין האורחים היו גם הזוג גולדין, היא אשה צעירה ילידת רודסיה, שלא יצאה עדיין מתחומי אפריקה. אם לילדים ועקרת בית, ועורכת חוברת חדשית צנועה לעניני העדה היהודית ברודסיה.

אחד המאמרים ההיסטוריים שבחוברת מספר על ראשיתה של היהדות כאן לפני כשבעים שנה, עם בואו של יהודי אַנגלי בשם קיש, שנמנה על המתישבים הלבנים הראשונים כאן. מעלון המוקדש כולו לעניניהן הפנימיים השוטפים של הקהילות היהודיות, כולל ברכות לחתונה ובר־מצוה וכדומה, היתה החוברת לאחרונה לבמה ישראלית. משפט אייכמן ותקציב מדינת ישראל וממצאים בנגב וכדומה, אלה לאחרונה נושאיה העיקריים.

בשולי חוברת ינואר 1962 קראתי בדיחה המאפיינת את התעסוקה היהודית כאן: שכנה פוגשת בסבתא יהודיה כשהיא מטיילת בפארק (בסולסבורי המשתרעת על פני שטח נרחב יש פארקים רבים, ירוקים ורעננים) עם שני נכדיה הפעוטים, ועל השאלה לגיל הנכדים עונה הסבתא מיניה וביה:

– זה הרופא הוא בן שלוש, והלה, עורך־הדין בן שנה.

ביקרתי בבית הספר הנקרא Hebrew School (בי"ס עברי). גן־ילדים כאן אשר שפת הדיבור בו אנגלית וכיתה אלף המתעתדת לעלות בשנה הבאה לבית־הספר ולדברי המורה (ישראלית שחיה כאן שנים) יש סיכויים טובים לפתיחת כיתה אלף גם בשנה הבאה ובעוד שנתיים. מספר ילדי הכיתה 22 – ומהם, אגב, שני אנגלים נוצרים, שהוריהם נרתמו בעול התשלום הגבוה במיוחד במוסד זה, שהוא בבחינת בית־ספר פרטי, מתוך הנימוק, שיהודים שוקדים לתת לילדיהם חינוך משובח, ועל כן ייטב לבניהם במוסד יהודי. גדול הרבה יותר הוא מספר ילדי כיתה אלף היהודים בבית־הספר הממשלתי האנגלי. על שאלתי אם נימוקים כספיים בדבר, ענתה המורה: “לא, לא!”. ההורים טוענים ברובם, כי אין הם רוצים “להפלות” את ילדיהם מן הכלל. על שאלה נוספת, אם אותו “כלל” הוא “רב־גזעי” היתה התשובה המוחלטת: “כמובן, שלא!”

כל יהודי שפגשתי ברודסיה הוא מעריצו של רוי ולנסקי ומדיניותו – לאו דווקא בגלל מוצאו היהודי־למחצה, אלא מתוך האמונה, שרק הדבקות בו ושיתוף פעולה של כל הלבנים אתו יצילו מעמדם כאן. יש יהודים גם בשלטון – שר יהודי בממשלה הפדראלית, שר בממשלת רודסיה הדרומית, גם חברי פרלמנט ואשה יהודיה ביניהם.

 

קניה על הר געש    🔗

הימים המעטים שעשיתי בניירובי בירת קניה בחודש פברואר 1962, נחרתו בי כאילו הייתי יושבת בלוע הר געש, אשר הנה־הנה יתפרץ. יתכן, שגרמה לכך העובדה, כי היו אלה ימי צאת המשלחות הפוליטות השונות למשא־ומתן המכריע בלונדון על עצמאות לאלתר.

יצאו כ־65 מנהיגים אפריקניים מכל המפלגות, גדולות וקטנות, ואתם כתריסר מן הפקידות הבריטית הבכירה ושרי המועצה המחוקקת הממונים. יום יום בישרו העתונים בכותרות מרעישות מי ומי כבר יצא, או עומד לצאת, הערב או מחר, אם בשרותי התעופה הבינלאומיים הסדירים ואם במטוסים מיוחדים. מעבר לנמל־התעופה של ניירובי, המהווה צומת־דרכים הומה יום ולילה, נישאו למרחקים קולות תרועות ההמונים ושירתם, בלוותם אם מנהיגיהם, קריאות “אוּ–הוּ–רוּ” (חרות) בחסות המשטרה הבריטית, מילאו את החלל.

המתיחות של כשבעים אלף בני האוכלוסיה הלבנה בקניה, אשר מזכרונה לא נמחה עדיין זכר ימי המאו־מאו, באה גם היא בתקופה זו לידי ביטוי גלוי ומפורש בצורות שונות. רבים עזבו, או התכוננו לעזוב. בכנסיות נערכו תפילות מיוחדות, רוויות חרדה להצלחת הוועידה, מבלי שהוגדר אף ברמז במה בעצם יראו מתפללים אלה את ההצלחה.

מכרתנו בעלת הנחלאות והבנינים לא לנה בביתה מפחד צוות משרתיה האפריקניים. בעל החווה מבני ראשון־לציון, המהווים כאן חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית הקטנה והעשירה, הופיע ממרחקים חגור נשק, שאין הוא נפרד ממנו ביום ובלילה, לתפילת ליל־שבת המיוחדת בבית־הכנסת היפה והמטופח של ניירובי.

הקהילה נזעקה לתפילה במלואה, כבליל “כל נדרי”. מניתי את הגברים – מספרם הגיע לששים בערך, וגם בעזרת־הנשים אשר ביציע משני צדי הבית, היו כארבעים ראשים חבושי כובעים, בסגנון בריטי מובהק. לא נעדרה בקצות העזרה אף הרופאה היהודיה מפאקיסטאן בסארי שלה, הנשואה לרופא נוצרי בן גואה, שבית־התפילה שלו ושל בנותיהם היא הכנסיה הקתולית.

לאחר התפילה נוסח אנגליה נשא הרברנד נאום קצר וקצוב – לנשארים ולעוזבים. מכל המשפחות היהודיות, שכבר הספיקו לעזוב או עדיין חיפשו להן כתובת הגירה, לא פנתה אף אחת לישראל, גם אם התפזרו לכל קצווי תבל. הנימוק גלוי ומפורש – מי שהתרגל לחיי הרווחה והעושר בארצות הקולוניאליזם, אינו מוכן לוותר לא על עשיית הון בנקל ולא על הנוחיות שבצוות משרתים זולים. לאחר לקח קונגו, מזדרזים הם להתרחק מלוע הר הגעש, גם אם מתוך היסוסים מרובים – שמא בכל זאת לא יקרה דבר ועזיבתם למותר.

לא היה אדם, או חוג, בימי ביקורנו בניירובי, שיוכל לנחש אפילו בקווים כלליים ביותר איך יפול דבר. מעורפל לחלוטין נראה העתיד גם לאחר צאת המשלחות, כשעתונות מזרח־אפריקה המסוערת הוסיפה לפרסם בוקר בוקר כותרות גדולות על ראשית המו"מ בלונדון הרחוקה בלויית תצלומי המנהיגים במדי השבטים, או במצנפות עור קופים על ראשיהם.

האשמה המיוחדת המוטחת בפני הלבנים כאן היא, שריכזו בידיהם מאז ראשית ההתישבות הלבנה במזרח־אפריקה את האדמה החקלאית העידית. מלחמת השבט החקלאי קיקוּיו להחזרת אדמתו החלה עוד לפני מלחמת־העולם השניה. אבל המתיחות בקניה אינה בין שחורים ללבנים בלבד, אלא בין המפלגות האפריקניות בינן לבין עצמן, ביחוד בין שתי הגדולות שבהן, קאדוּ וקאנוּ, אשר הגורם השבטי בהן הוא אולי העז ביותר בכל ארצות אפריקה. מפלגת קאנוּ זהה עם שבט קיקוּיו הגדול, מקור מחצבתו של ג’ומו קאֶניאטה. שבט זה מונה למעלה ממליון ורבע נפש, מתוך אוכלוסיה כללית של ששה וחצי מיליון, גיצ’ורוּ הוותיק יותר וטום מ’בויה הצעיר, אשר רבים הרואים אותו כמנהיג העתיד של קניה – שני השותפים לג’ומו קאֶניאטה בהנהגת מפלגת קאנו (שניהם בני שבט לוהו ושניהם ביקרו בישראל), שונים ממנו במידה ניכרת בדעות, באופי ובתכסיסים. יש להוסיף גם את הפרצות הקומוניסטיות פה ושם, אם מחוץ לקאנו ואם בקצותיה.

סירובה של מפלגת קאנו לשתף פעולה עם השלטון הבריטי בממשלה הזמנית של קניה נבע בעיקר מן ההשהיה שחלה בשחרור נשיא המפלגה, ג’ומו קאֶניאטה, ממעצרו הממושך. אבל גם בהיעדרו של המנהיג מבמת החיים הפוליטיים בארצו, לא פגה ולא פחתה השפעתו על ההמונים.

 

בכינוס המונים עם ג’ומו קאניאטה    🔗

לרגל צירוף תאריכים בלתי־רגיל, נזדמן לי להיווכח במראה עיני מה רבה השפעתו של המנהיג המזדקן על ההמונים.

בודאי לא מקרה הוא, שדווקא לשעות האחרונות ממש לפני צאת מטוסו של ג’ומו קאֶניאטה ללונדון, לסיום המו"מ על העצמאות, נועד הכינוס העצום של להקות ריקודי השבטים מכל הארץ באיצטדיון הענק של ניירובי. כינוסים מעין אלה, המלכדים סביבם את העם כולו על שבטיו ומפלגותיו, שהיו חזיון רגיל בעבר, לא נערכו מאז הימים שלפני פעילות המאו־מאו. חידושם עתה משך לניירובי ולאיצטדיון שלה רבבות מקרוב ומרחוק.

עניין לחוד הוא תיאור הריקודים והתזמורת ומראה הלהקות, גברים ונשים, נוער וילדים, בתלבושות אשר רק לעתים נדירות רואים כמותן לשלל־צבעים וצורות מוזרות באיזה סרט אפריקני. לא אוכל להתאפק מלצייר לפחות במקצת את כלי־ההקשה הפרימיטיביים הללו, רובם בצורת מיני פעמונים המחוברים לרגלים, את התזמורת ה"סקוטית להפליא", כולל חצאיות־הקפלים המשובצות והכפפות הלבנות והמנצח הצועד בראש ומתמרן בזריזות וחן במטה הניצוח שבידו. ולא פחות מלהקות הרוקדים הפליא מראה קהל הצופים – גברים, נשים וילדים, בהם צעירים וזקנים יחד לרבבות, שמילאו את ספסלי האיצטדיון מסביב למרות דמי־הכניסה הגבוהים, חמישה שילינג לנפש. ולא צופים בלבד היו אלה. בכל רגע משלוש שעות ההופעות הכלליות לאחר הכינוסים החלקיים בבוקר, השתתף הקהל בערות בחוות־דעתו על הרוקדים והריקודים. בקריאות נרגשות ומחיאות־כפיים סוערות עודד וזירז את הלהקות, כל אימת שהופיעה להקה נוספת על המגרש הנרחב, אשר צבא צלמים ומסריטים –רובם המכריע נשים וגברים לבנים – התרוצצו בו משולהבים, כרעו ברך והשתרעו על האדמה, כדי לצלם מכל הכיוונים ובכל המצבים תמורת עשרים השילינגים דמי־כניסה מיוחדים לצלם.

ובמרכז המגרש, מוקף חבר־שופטים המורכב מראשי שבטים ומנהיגי מפלגה וחברי המועצה המחוקקת – שם ישב ג’ומו קאֶניאטה בכיפת קאנו המרוקמת על ראשו והשוט העשוי שיער לבן של זנב־קופים בידו – זה שוט־הצ’יפים המפורסם, שאתו הופיע גם בועידת לונדון. אין לתאר במלים את ההתרגשות וההסתערות וההשתטחות של כל להקה וחבורה לפניו, בעברה על פניו ובפיה שירי תהילה והערצה לו. ביחוד גברה ההתרגשות כשעלה המנהיג הלאומי על הבמה, אשר על שולחן גבוה בקצה הוצגו 11 גביעי הכסף הגדולים והקטנים, ללהקות המצטיינות. בטרם יחלק את הפרסים, נטל המנהיג בידו את הרמקול ובפתחו במלה האחת “אוהורו”, לקול תרועות ממרחבי האיצטדיון, נשא נאום נרגש בסוואהילית, בקול צלול וערב לאוזן, כאמן־הבמה וחביב הקהל, שלא פסק מלהריע, אך למרות הצפיפות הרבה הקפיד על סדר ומשמעת למופת. המלה “אוהורו” חזרה ונשנתה בכל פסקה, בכל משפט כמעט, בנאום שנמשך שעה ארוכה. עד היום מצלצלת באָזני הקריאה בקולות אדירים ובכל הצלילים והגבהים. אשה בשרנית צעירה, שישבה לידי, לא פסקה מלזעוק בכל נימי־הקול שלה, כשאגרופיה קמוצים ושריריה מתוחים ושיניה הלבנות צוחקות מתוך שחור פניה המלאים:

“אוהורו 1962!… אוהורו”.

לאחר עצרת־עם זו סיפרתי ממראה עיני ומשמע אזני בבית מכרים לבנים, ממתישבי קניה מזה שנים רבות. בכנותי לתומי את שכנתי האפריקנית לספסל באיצטדיון בשם “אשה מקומית”, נתקע בי מבט צונן ודוקרני של המארחת שלי.

– למה כוונתך בביטוי אשה מקומית? – שאלה בלעג מר.

על תשובתי, שנתכוונתי לאפריקנית, הגיבה במורת־רוח גלויה:

– ואני, שחייתי כאן מאז ימי ילדותי והייתי שותפת לכל סבלות כיבוש האדמה וסלילת הדרכים בבוש הפרא, יותר מכל השחורים הללו, אני לא אשה מקומית?

והיה בשאלה האחת הזאת כל הטיעון וכל התהום שבין שחור ללבן בקניה ובאפריקה כולה.

 

ממרומי המגדל בניירובי    🔗

עמדנו על מרפסת המגדל בן 12 הקומות הנישא מעל בנין המועצה המחוקקת בניירובי, נושמים בקצב מהיר בגלל גובה העיר (1800 מטר מעל פני הים). ממולנו, באופק, במרחק מאה מיל בלבד, הכחילה פסגת הר קניה המפורסם, אשר לרגליו עובר קו המשוה. “מול הר קניה”, זה שם ספרו של ג’ומו קאֶניאטה. ככל שגדלה ומסתעפת, מיום ליום ממש, ספרות אפריקה בעולם – עדיין מופיע “מול הר קניה” במהדורה אחר מהדורה מאז 1938, ספר מגמתי הוא, המוקדש לנוער של שבט קיקויו הגדול, אשר אדמתו נשללה ממנו.

החזרת אדמת העידית, שעליה התישבו הלבנים לפני עשרות שנים, זה היה עיקר תורתו של המנהיג הלאומי ומפלגתו, קאנו, שנוסדה ב־1946, עם שובו לארצו משנות לימודיו באירופה. ספר מאלף להבנת הווי השבט האפריקני, אכזרי בתיאורים המפורטים של טקסי ברית המילה, לבנות כלבנים, ושל אורח חיי המשפחה רבת הנשים והילדים.

בקראי את ספרו של קאֶניאטה לפני צאתי לאפריקה, קשה היה לי להאמין שאמנם כל זה עוד קיים. ביחוד קשה להאמין בהווי זה לאור הפגישות בישראל ובמסגרות או"ם עם האפריקנים, גברים ונשים, אשר בהליכותיהם ובמונחים המקובלים השגורים על פיהם, אין הם שונים כמעט מאתנו. והנה אני עומדת מול הר קניה וכל אשר מסביב מפגין את תהום השוני – נדמה, כי דורות ידרשו בכדי לגשר עליו.

ניירובי עצמה, הבירה בת 130 אלף נפש, ובה כ־50 אלף לבנים, מפגינה את כל הבעיות וכל הסתירות גם יחד. בשכנות, זו ליד זו, חיה העיר האפריקנית על בקתותיה העלובות, נאבקת בצפיפותה, בעניה וחולייה, – והאזורים החדישים, מהם בנייני קומות מודרניים או חוילות קטנות וגדולות השקועות בירק ומוקפות מכוניות פאר. מעל המרפסת הגבוהה אנו רואים את הכנסיות הנוצריות למיניהן וכיתותיהן ואת המסגד המוסלמי ובתי־התפילה של ההודים. הנה בנין השוק המיוחד לפירות וירקות, והנה חנויות גדולות וקטנות של יבוא מן המשובח, היקר והנדיר ביותר מכל קצווי תבל, כולל בגדי גברים ונשים מן האופנה האחרונה באירופה. בתי־מלון, בתי־ספר, מגרשי־ספורט, מועדונים, בריכות שחיה – הכל בכל מכל, מתוך רווחה ועושר, נוחיות וטוב־טעם. כרך בזעיר־אנפין – ללבנים בלבד, כמובן. ו"בכרך" זה עמוק החיץ אולי יותר מאשר בכל ארץ אחרת. השנאה ההדדית גלויה. פצעי שנות מאו־מאו טרם נמחו והמאבק לעצמאות לאלתר זועק באלפי קולות.

 

משפחת האריה בשמורה הטבעית    🔗

ליד נאירובי, מסע כ־15 דקות בלבד במכונית, משתרע שטח עצום, הנמשך

הלאה והלאה, עד גבול טאנגאניקה, אולי כשטחה של כל מדינת ישראל – שמורה טבעית שבה מהלכות חיות פרא כביערות בראשית. הקרבה לעיר, בתקופת

האטום והמסע לחלל, מפגינה עוד יותר את תהום הסתירות. לא האמנתי עד שנוכחתי במו עיני, כי אמנם יכולות מכוניות לפלס דרכן מקרוב כל־כך בין עדרי זאֶבּרה ותאו, קופים ואילות וג’ירפות, ועל הכל אריות. מכוניתנו נעצרה במרחק כשלושה מטר בלבד ממשפחת אריות, שנחה בשמש. בקרבתנו נעצרו עוד שש־שבע מכוניות אחרות, שהקיפו את המשפחה מסביב – האריה המלכותי, שתי לביאות וששת גוריהן המתפנקים ומתלטפים. אין אלו חיות מאולפות. הן רק הורגלו באורח טבעי למראה מכוניות ורעש מנועיהן, שאינו עושה עליהם, כנראה, כל רושם. כל אותה שעה ארוכה שעינינו היו צמודות בסקרנות בלתי נלאית, מבעד לזגוגיות המכונית הסגורה, לחיי המשפחה של מלך החיות, לא נתנו הם דעתם עלינו כלל. מפעם לפעם זקף ראש המשפחה רעמתו והיטה אזניו לקולות רחוקים, נעלמים מאתנו, ושוב חזר לתנומתו, כשכל האחרים מתפרקדים סביבו. באי־רצון נפרדנו ברדת היום מן המראה השגיא. בדרכנו חזרה עוד התעכבנו ליד האגם שעל פניו השחירו גופות ההיפוטמות הענקיות, עולות ושוקעות ושוב עולות בפינה אחרת. להקות צפרי טרף ירדו על צמרות העצים הטרופיים למנוחת הלילה, ואנחנו חזרנו העירה בהרגשה של מגע עם עולם־בראשית בכל המובנים.

אותו ערב האזנו שעה ארוכה לסיפוריו המרתקים של בן ראשון־לציון החי כאן שנים רבות, על הוי חיות־פרא בנחלותיו ומלחמת האדם בהן גם כיום. סבלות השתרשותו באזור הפרא והזכויות שקנה לו האיש הלבן, בקרבנות ובעמל רב נראו לנו עתה גם באור אחר.

 

יוליוס ניררה מנהיג טנגניקה    🔗

בימים המעטים שעשיתי בדאר־א־סלאם נפגשתי כמה פעמים עם יוליוס ניררה, ראש הממשלה הראשון של טאַנגניקה, שפרש מתפקידו. ועם כל פגישה נוספת העמיקה בי ההכרה, כי לפני אישיות בלתי־רגילה. כחודש ימים לפני כן, בכינוס שרי החוץ בלאגוס ערב ועידת הפסגה הייתי עדה לתגובת העולם האפריקני על פרישתו של ניררה מראשות הממשלה. אפריקנים כלבנים, מנהיגים פוליטיים כאנשי העתונות הבינלאומית, הכל הוכו בתדהמה מבלי להבין מה קרה.

פרישתו של ראש־ממשלה מרצון מתפקידו אינו עוד חידוש בעולם. ובכל מקרה מעין זה, נמצאים יודעי דבר המפרשים ומסבירים. לא כן הדבר לגבי ניררה, אדריכל העצמאות של עמו וראש טאנו, המפלגה ללא אופוזיציה, אשר מ־71 המנדטים למועצה המחוקקת של טאנגניקה, זכתה ב־70, בבחירות הכלליות בספטמבר 1960. ה"אופוזיציונר" האחד והיחיד – גם הוא חבר נאמן למפלגת טאנו. יצרו גבר עליו והציג מועמדותו לבחירות באזורו בניגוד להחלטת המפלגה, שהמליצה על מועמד אחר. לאחר שניצח את יריבו ביקש להביא את המנדט שלו שי למפלגתו, אך מתנתו לא נתקבלה.

יציבות המפלגה, המקיפה כ־800 אלף גברים ונשים ומעסיקה מנגנון של כאלפיים עובדים במאות סניפיה הגדולים והקטנים – זה מקור כוחו וגם מקור גאוותו של ניררה. רק בשנת 1954 הניח את עבודת ההוראה ונטל בידו את תפקיד הקמת טאנו, שמטרתה הברורה היתה להכין את אוכלוסיית טאַנגניקה על תשעת מיליונים הנפש שלה, לשלטון עצמי ועצמאות. בפעולה שיטתית ויעילה, מתוכננת ונבונה, הושגה המטרה בשלימותה ללא אלימות ושפיכת־דמים. אין, כמדומני, עוד מדינה אחת באפריקה, שגילתה כוח כזה ללכד את האוכלוסיה כולה מסביב לחבורת מנהיגים צעירים (חניכי מחזור אחד של בית־ספר תיכון ברובם) – מנהיגות, שנתבלטה בראשית צעדיה בצניעותה וביישרה, ללא תופעות ניכרות של שוחד ושחיתות.

עוד לפני פגישותינו עם י. ניררה תיאר אורח מבני טאנגניקה באזנינו בהערצה את מידותיו התרומיות של מנהיגו, המשמש מופת אישי לחבריו. והמציאות לא הכזיבה: דק וזקוף, שקט ואדיב, מסודר ונאה בחליפה מגוהצת, תוי פניו רוחניים ומרוכזים וחיוכו מביע תבונה רבה – כך ראיתיו בחבורת המצטופפים מסביב לרמקול שליד שולחן המשקאות הצוננים על הדשא שבקרבת בית המועצה המחוקקת. שלא כבמדינות רבות אחרות, כולל ישראל, מתכנס בית הנבחרים של טאנגניקה לא במועדים קבועים, אלא בכל עת שענין מסוים תובע דיון והחלטה, ואז אין הוא מתפזר עד אם יסיים סדר־יומו. ימי מושבו של הפרלמנט הם בבחינת קונגרס־זוטא, שבו נחתכים כל עניני המדינה, אם בישיבות שבחדרי הבית או על הדשא שמסביב. ואין לדעת מראש כמה זמן ישב ומתי יתכנס שוב.

במתינות ונחת, כאילו אין כל דאגה בלבו, התהלך כאן ניררה, כשמזכירו הגבוה, בחולצת האמנים האדומה שלו (הוא שהה עם משפחתו עשרה חדשים בירושלים, שם למד עניני שירות השידור והשתתף כקריין בשידורי קול אפריקה" בסוואהילית), מנסה לארגן באורח בלתי־רשמי את תור המבקשים לשוחח עם המנהיג, אם מקרב חבריו או אורחים זרים. הנושא לשיחת האגב שלו באחת החבורות היה ספרות ודרמה ושירה, שהיא אחד מתחביביו. מתוך הערצה לשקספיר ויצירתו תרגם לסוואהילית את יוליוס קיסר. ומתי סיים תרגומו זה? – דווקא בימים של ערב הכרזת העצמאות. בשעות של מתח נפשי עצום וחוסר וודאות אם אמנם יוגשם החלום וכיצד יוגשם, היה פורש לפינה בכל עת פנאי ומוסיף דף, או לפחות כמה שורות לתרגום. היש בדעתו לפרסם תרגומו? – לאו דווקא. ענין אישי הוא. כתב־היד מוטל במגרה, עד עת מצוא.

כיום, דאגות רבות אחרות לו ועליהן שוחח בביטוי תמציתי וקולע ללא כל גינוני רשמיות.

 

סיסמת “חרות ועבודה”    🔗

נוסף על משימות אחרות, שהטילה על עצמה מפלגת טאנו כחלוצת השחרור הלאומי, הצליחה במשימה עיקרית אחת, אשר כל מדינה אפריקנית אחרת לא העזה עדיין לנגוע בה, וזו שהעזה נכשלה – ביטול המשטר השבטי הגורם לפירוד מתוך קנאות שבטית, והורדת ראשי השבטים מגדולתם, כי הם גורם מפריע לליכוד העם. ניררה השיג זאת לא באלימות כנקרומה בגאנה, אלא בחינוך והסברה, שלכך הקדיש עיקר זמנו והשפעתו. ולמען סיסמה זו, חינוך העם, פרש – לדבריו – מן הממשלה. מאז יסוד מפלגת טאנו – הסביר – היתה העצמאות הפוליטית המטרה האחת והיחידה, שעליה חונך העם. ועתה, משהושגה המטרה, גדולה הסכנה, שהעם יתפרק מן המתח שבו חי במשך שנים – ביחוד מאחר שלא נעשתה עדיין כל פעולת חריש בלבבות לקראת השלב הבא, הקשה הרבה יותר, של עצמאות כלכלית ובנין הארץ. אמנם, הממשלה יכולה לרכז מאמציה בחיפוש אחר הלוואות והקצבות וסיוע ממקורות בינלאומיים, כפי שעושות מדינות אפריקניות אחרות, אבל לא זו דרכו של ניררה ולא דרכה של מפלגת טאנו. ניררה יודע, כי אין עם נבנה אלא בכוחות עצמו. לא מקרה הוא, כי סיסמתה הלאומית של טאנגניקה אינה רק המלה הסוואהילית האחת “אוהורו” הנישאת על כל שפתים באפריקה המזרחית. כאן, יש לה תוספת המשנה אותה תכלית שינוי, – והיא: “אוהורו נא קאזי”, כלומר חרות ועבודה.

איך יגיע העם לידי הגשמת סיסמה זו? איך יצמיח כוחותיו אם לא חרשו וזרעו בלבו? יש לנו שכבת מנהיגות טובה ונלהבת בדרג הגבוה, בצמרת – אמר – אבל העץ צומח משרשו. צריך איפוא, לרדת לתוך שכבות היסוד, להכשיר ולחנך מלמטה. ומי יעשה זאת אם לא הוא עצמו, אשר המשימה כה ברורה לפניו וכה קדושה בעיניו.

ההכרח הזה, לרדת מכסאו הרם ולצאת אל העם לכל תאיו, לכפריו ובקתותיו, הוברר לו בכל חריפותו ודחיפותו – סיפר – בהיותו עומד על אחת מבמות או"ם ומנסה לשכנע את שומעיו להושיט עזרה לארצו בכסף ובהדרכה. תוך כדי דבריו חש לפתע פתאום, כי אין הוא רשאי לדבר בשם בני עמו, שלא בשלו עדיין כדי לשאת בכל המשימות הגדולות ולהתחייב בפרעון החובות שהוא מטיל עליהם. יש תחילה להכינם ולחנכם לכך.

בקושי רב עלה בידו לשכנע את החבורה הקרובה אליו, כי לשם המשימה החינוכית העיקרית עליו לפרוש מראשות הממשלה ולרדת אל העם. כאשר גילה סודו הכמוס למקורביו, עוררה החלטתו גלי התנגדות נמרצת. משלחות וועדות ומוסדות מרכזיים של המפלגה נזעקו להשפיע עליו שיחזור בו. אבל הוא לא נסוג. ראשית צעדיו בדרכו החדשה היתה פעולת הסברה בקרב המנהיגות עצמה, אשר גם היא זקוקה לשינוי ערכים בהלך מחשבתה בתנאים החדשים של שלטון עצמאי. כראש ממשלה תחתיו הציע את רשידי קאוואווה הצעיר (בן 32) והנמרץ, איש האגודות המקצועיות, הידוע בכוח הביצוע שלו וביעילותו המעשית. על כל הממשלה כולה עבר שלב של ריאורגניזציה מהירה, ביחוד מאחר שבעקבות המדיניות העצמאית נושלו מתפקידם מרבית הפקידים הבריטיים, גם הבכירים והותיקים ביותר, אלה שלא פיללו כי המדינה תוכל להתנהל בלעדיהם.

בן־לילה חלו שינויים לא רק בתפקידים אלא גם בדירות־השרד – מרביתן חוילות קטנות על שפת־הים, שעברו מיד ליד, וכאשר ביקרתי בכמה מהן היתה לי הרגשת “מוחרם” כללי. ניררה פינה לקאוואווה ומשפחתו את החוילה הגדולה, ביתו של סגן המושל הבריטי לשעבר, וביקש לחזור עם שבעת ילדיו לביקתה הפרטית הדלה שלו ברובע האפריקני עוד מימי היותו מורה. אך נכנע לבסוף ללחץ חבריו ועבר לביתו של אחד מהם, שקיבל דירת־שרד של שר בממשלה החדשה.

שעה קצרה לאחר פגישתנו עם ניררה ביחידות, שוב נפגשנו במסיבה שערכה המפלגה למשלחת הסוציאליסטית באולם האירוח שלה בקרבת ה־"לאֶז’קו". כל אותו הערב חזר ניררה והפציר בד. הכהן, שיאריך זמן שהותו בטאנגניקה או שיבטיח לחזור לכאן. הוא כינס סביבו חבורת ממקורביו וביקש ממנו: “אמור להם, אמור את אשר השמעת באזני! זהו מה שדרוש לנו – התלהבות, הרגשת היעוד! לא כסף ויועצים יצילו אותנו, אלא אמונה”.

ושוב נפגשנו עם יוליוס ניררה ורעיתו מריה למחרת הערב, ליד שולחנו של שגריר ישראל, רפי רופין, המעורה בקרב חבורת השרים והמנהיגות והפקידות, כאחד משלהם. החברה היתה מגוונת ומעורבת בכל המובנים. היה שם יועץ כספים בריטי קשיש, אשר עד לפני שבועות מעטים שימש שר האוצר של טאַנגניקה, ורעיתו, יהודיה מגרמניה; היה שר הודי ותיק, יליד טאנגניקה, דור שלישי או רביעי כאן; היה שר אפריקני צעיר ומשכיל, חדש בתפקידו כראש שירותי הבריאות במדינה, ואחרים. השיחה הפליגה לחלל ולספירות האטום הגבוהות ולסבכי הפוליטיקה שמאחוריהן. האומנם ישתמש האדם בפצצה האטומית ומי ילחץ ראשון על הכפתור? עד שעה מאוחרת בלילה נמשכה השיחה הערה של חבורה מכל הגזעים והדתות והמינים בבעיות אדם ועולם. לא ברצון נפרדו, אלא מתוך תשוקה להמשיך.

אוסיף רק עוד פרט אחד: בימי שהותי בדאר־א־סלאם קראתי הודעה במסגרת של הבלטה בעמוד הראשון של העתון המקומי. ההודעה פנתה אל כל אלה שהגישו הצעות לקרוא רחובות ומוסדות בשם יוליוס ניררה וביקשה מהם לחדול, מאחר שרשות לכך לא תינתן. עם זאת, יאמר לך כל אדם בטאנגניקה: “לא חשוב על איזה כסא ישב ניררה, אפילו בפינה הנידחת ביותר – הוא המנהיג”.

לא עברה שנה והוא חזר לשלטון בתפקיד נשיא המדינה. ועברה עוד שנה והוא עמד במבחן בימי נסיונות ההפיכה הצבאית במזרח אפריקה.

 

מה בין טנגניקה לזנזיבאר    🔗

היתכן להפרד מעל אפריקה המזרחית מבלי “לקפוץ”, ולו אפילו “על רגל אחת” לזנזיבאר, האי הפיוטי מסיפורי ילדות ונעורים?

שמו של האי הריחני שב ונשתלב בתודעתי האפריקנית בתקופה האחרונה שלפני צאתי למסע בין שני האוקינוסים. השם צף ועלה בשיחת אורחים ממפלגת טאנו בביתנו זמן קצר לפני הכרזת עצמאותה של טאנגניקה, אשר בירתה היא השכנה הקרובה לזנזיבאר, טיסת 20 דקות בלבד. נושא השיחה היה חמרני מלכתחילה. אגב השוואה בין אורח־החיים וסדרי יום יום של המשפחה האפריקנית לאלה של הבית הישראלי, הדגיש באַרוּנגוֹ הצעיר, ממקורבי המנהיג ניררה וחבר המועצה המחוקקת בארצו, כי הוא מעדיף דווקא שתי ארוחות מבושלות ליום, כפי שנהוג היה בבקתת אמא בשבט.

– וכי מה אפשר לאכול באין תבשיל? – אמר.

שאלתי אם בהווי החיים האפריקני, אשר המושג בישול אינו זהה בו עם סיר לחץ ותנור גאז, אלא האשה מלקטת היא עצמה את שרשי הקאסאווה לבישול ומקוששת את העצים למדורה ונושאת אותם על ראשה ממרחק רב, כשהתינוק קשור על גבה; האם בהווי זה לא עול כבד מדי הוא הבישול פעמיים ביום. ואורחנו הצעיר, זקוף קומה כדקל וצחור שיניים כשנהב, ענה בחיוך רב־משמעות:

– כך, גברתי, מדברות נשי זנזיבאר, אשר כל ענינן בחיים הוא הגנדור והפרכוס. תאמיני לי, אם תשבי בדאר־א־סלאם, מובטח לך שתחושי את ריח תמרוקיהן מן האי, – בואי ותיווכחי.

ובכן, באתי.

ריח תמרוקי זנזיבאר בדאר־א־סלאם לא חשתי. ואולם, אך דרכה רגלי על סף האולם החמים והנוטף זיעה בעיצומה של אחת מאותן מסיבות קוקטייל מדיניות נצחיות, שאין כבר כיום כל הבדל בהווי שלהן בין עולמם של לבנים ושחורים ומי צועד לקראתי? – חי אני! הרי זה ידידנו בארונגו, עצמו ובשרו, והוא זקוף עוד יותר והחיוך שעל פניו שופע מלוא האושר ללא צל. אף לרגע קט לא הסתיר שביעות רצונו המלא מן העצמאות גם כטובת הנאה אישית, ושתי מלים ראשונות שלו, עוד לפני ברכת השלום, היו:

– הועלֵיתי בדרגה!

ואמנם, הוא ועוד שמונה מנאמני טאנו נתמנו מושלים לתשעת המחוזות האדמיניסטראטיביים של טאנגניקה, בהתאם לחלוקתה על־ידי המושלים הבריטיים לשעבר.

קצין מחוז! – בימי הבריטים לא היה כמעט תפקיד נעלה מזה בשלטון הקולוניאלי, בו מבטחו ועליו משענתו של המושל הכללי, נציגם הישיר של בית־המלוכה וממשלת לונדון. מי באפריקה ואולי בעולם כולו פילל, כי זמן קצר כל־כך יחלוף ובארונגו וחבריו יהיו הם קציני המחוז תחת השליטים הלבנים!

בתולדות המאבק הקצר והבלתי שגרתי בתהליכיו של מפלגת טאנו עם השלטון הבריטי יש פרשה מפורסמת של ביקור ועדת־או"ם בטאנגניקה (שהיתה שטח חסות של האומות המאוחדות) בשנת 1955, כדי לקבוע את המועד המשוער לעצמאותה. לאחר חקירה ודרישה במקום סיכמה הועדה, כי טאנגניקה תהיה בשלה לעצמאות בשנת 1980. אך אנגליה התנגדה. היא קבעה, כי לכל הפחות יחלפו יובל שנים עד לאותו היום הנכסף, שבו תוכשר המדינה לנהל עניניה בכוח עצמה. ובכן, בשנת 2005 יהיה האות. כך סוכם והוחלט ואושר ונחתם.

ואולם החיים קבעו אחרת. לא חלפה שנה מאז ביקור הועדה בטאנגניקה ואנשי ניררה, המורה העממי שפוטר ממשרתו על שפרסם מאמר אנטי־בריטי, ליקטו פרוטה לפרוטה וצירפו איך־שהוא את הוצאות הדרך של מנהיג טאנו מאז 1954, אל משרדי או"ם ומסדרונותיו, ובכוח אישיותו המשכנעת ודעותיו המעוררות אמון הביא יוליוס ניררה שי לעמו המופתע והצוהל – עצמאות בשלהי 1961. אמנם, הארץ העשירה באפשרויותיה, עניה היא מאין כמותה, למעשה. מאזנה דל שבדלים וקופתה ריקה. השטח עצום, האוכלוסיה דלילה, התמותה גבוהה, הבערות מחרידה. וגם אם כוח־האדם טוב ביסודו, הרי כל־כולה היא אחת הארצות המפגרות והנחשלות גם באפריקה הנחשלת. אבל, המנהיגות הלאומית האידיאליסטית בטאנגניקה חשה והבינה, כי אין להחמיץ שעות גדולות בחיי אומה.

ואם עצמאות לאלתר – הרי יש ליטול מיד את כל התפקידים האחראיים ביד אפריקנית ולהשתלט על עמדות המפתח, גם ללא ההכנה הדרושה. וכך היתה מסיבת קוקטייל זו שנקלעתי אליה, הראשונה שערך הסגל הדיפלומאטי בדאר־א־סלאם לחברי המועצה המחוקקת ולממשלה החדשה, למפגן דרמטי גם של התמורות החברתיות שחלו בן־לילה.

השלטון הלבן, כולל שרים ויועצים רמים מזה עשרות שנים, נאלצו פתאום לפנות מקומם לאלה שהיו זה עידן ועידנים נתונים למרותם, עושי דברים, פקידים זוטרים שלהם בקצות הסולם או לגמרי מבחוץ. עליונים למטה ותחתונים למעלה. יותר נכון, לבנים למטה ושחורים למעלה. כל אפריקני שפגשתי במסיבת הקוקטייל הרשמית היה צוהל וחוגג וכל לבן אבל וחפוי־ראש, כשאות ההיכר של “מי שהיה” חתום בעיניו הכבויות, בכתפיו הנפולות. בצעד בוטח ונמרץ היה מהלך כאן ראש הממשלה החדש, ראשידי קאוואווה קטן הקומה ומסופר כאמן, עטוף מין גלימה ירוקה לפי האפנה הגברית הלאומית. ויוצאי דופן ובלתי מובנים נראו פתאום האבנטים השחורים ועניבות הפרפר של תלבושת ערב מערבית קולוניאלית.

למרות ההזדהות עם מצעד עצמאותן של מדינות אפריקה, קשה להתעלם מן הטראגיות האישית של פקידים לבנים. מהם גם אנשי תרומות, אשר שירתו את עם הארץ בנאמנות, ניתקו קשריהם עם הבית במולדת – וכעת נתלשו מסביבתם החדשה והם גחונים על מפת העולם, מבקשים נקודה חדשה לעגון בה.

 

בוקר בזנזיבאר    🔗

טאנגניקה אינה המדינה האחת באפריקה, שבה מעלה פספורט ישראלי חיוך לבבי של בן מולדת משותפת, על פני פקיד בריטי מכופתר, המגייס פתאום מזכרונות העבר את כל הרכוש העברי שבאוצרו. מנהל מחלקת ההגירה בדאר־א־סלאם הגדיל עשות בהוסיפו על ה"שלום" ו"מה שלומך" המקובל משפט עברי מימי קפה “עטרה” של חיפה: “עוגה עם קצפת, בבקשה!” – הפליט בגאוות ילד שעמד בבחינה.

האשרה ניתנה לי חגיגית חינם אין כסף, כנאה לבני “לנדסמאנשאפט” משותף. אך בבואי לזנזיבאר (השטח 2650 קמ"ר, כולל האי הקטן פּמבּה) בעונה זו של יובש ושפל במי המפרץ, הייתי בעיני כמי שהאגדה היתה לו למציאות אפורה.

ביומן הדרכים שלי רשום:

סימטאות מאובקות כשל עיר ערבית קטנה. מין עכו לשעבר, משובצת עצי קוקוס ובננה. על שפת הים ביצות שנתיבשו מפיצות ריחן. נשים בסרבלים מוסלמיים שחורים וגברים בתרבושים – 40 אלף מתוך האוכלוסיה הכללית של 300 אלף הם ערבים. מרכז סחר העבדים הידוע עד לפני 60 שנה מוקף גם עתה שרידי החומה הפורטוגזית. כאן אירעו מחזות הזוועה האכזריים, שזכרם לא נמחה. הכנסיה הקתולית קנתה את המרכז כולו לפני עשרות שנים והפכה אותו למרפאה ובית־ספר הקיימים עד היום הזה.

בנמל מעטות הספינות בעונה זו. במחסנים מועטה התנועה. אין שטיחים פרסיים מוברחים בדרך הים מערב וממילא גם לא תפגוש בעונה זו את להקת הסוחרים העטים לרכוש אותם ללא מכס. הפקיד ההודי האחד שבמחסן האפלולי והעבש שוקל שנהבים ענקי מידות, 15 קילוגרם השן האחת. ריח הצפורן, שהוא הגידול העיקרי באי, לאחר התה, נישא למרחוק, משכר ומסחרר. בעקבות הריח אנו מתקרבים לבית־הבד לסחיטת שמן הצפורן בדוודים עצומי מידות – משהו המזכיר הווי של יקב.

גם משפחה ישראלית לא חסרה במקום, כמובן. מתגעגעים לישראל ושוקעים בחיי יום־יום, בסחר ירקות־יבוא בדרך האויר מקניה, וכדומה. בהתנצלות מהולה בשמינית של גאווה מספרים על הצטיינות הילדים בבית־הספר האנגלי לזרים במקום, על האישור שנתקבל סוף־סוף לחברוּת במועדון הלבנים, מתפארים במציאות שקנו בלבוש ובריהוט, כולל אחת מאותן דלתות כבדות ומפותחות, מלאכת־מחשבת פיתוחי אמן עתיקים, פרסיים וערביים.

סחר מלאכת מחשבת לתיירים, שהוא חלק ניכר מהכנסתו הלאומית של האי, נתון רובו ככולו בידי הודים – כך כאן וכך בטאנגניקה, בקניה ובמזרח אפריקה כולה. ההודים הרבים בחלק זה של אפריקה הובאו לכאן עוד בימי בנין מסילת הברזל ממומבאסה לאוגנדה לפני עשרות שנים. בטאנגניקה נוטלים ההודים חלק פעיל בחיי המדינה גם מחוץ למסחר. הם מהווים את היסוד המשכיל יותר שבאוכלוסיה, מקיימים בתי־ספר ומרכזי תרבות משלהם, שולחים את בניהם וגם בנותיהם לאוניברסיטאות בהודו ותופסים עמדות בפקידות הממשלתית וגם בקרב המנהיגות המדינית.

אין עיר באפריקה המזרחית בלא המרכז המסחרי ההודי, המהווה כאן את מעמד־הבינים, המתווך והקבלן והמלוה ברבית. הכת האיסמעילית מיסודו של אגא חאן הקימה ומוסיפה להקים בתרומות הסוחרים ההודים העשירים מוסדות דת וחינוך ותרבות מודרניים בסגנון בנינם, המושכים את העין בססגוניותם – כמוהם כסאריות הצבעוניות והתכשיטים הנוצצים של בנות הודו ברחובות הערים, בשווקים ובמטוסים.

הרכב החברה בזנזיבאר שונה מזה שבאפריקה המזרחית כולה רק בכך, שלא ההודים (18 אלף) אלא הערבים מהוים בה את הצמרת הכלכלית והתרבותית. ואולם האוכלוסיה האפריקנית המוסלמית בעיקרה, היא גם כאן הדלה והנחשלת ביותר, והחיים הפוליטיים בתהליכי המאבק לעצמאות הם גם כאן סוערים ביותר.

אי קטן, אבל קורותיו ארוכים ועקבות תרבויות וכיבושים רבים ושונים נחרתו בו. עוד במאה ה־11 שלט בו מושל פרסי. במאה ה־15 באו הפורטוגזים. הסולטאן הראשון, אשר השושלת שלו מושלת באי עד היום, קבע מושבו כאן בשנת 1828. בעקבות הסכם מיוחד של גרמניה, צרפת ואנגליה היה האי ב־1890 לשטח חסות בריטי. מאז 1925 קיימת כאן מין ממשלה מקומית של ששה ממונים בהרכב מסובך, שבה מיוצגים השלטון הבריטי, הסולטאן בעל הנחלאות הרבות ומפלגת הרוב מתוך שלוש המפלגות הפועלות באי בלהט רב. בסכסוכיהן הגיעו המפלגות היריבות למעשי טרור ואלימות, להטלת האשמות הדדיות של רצח ולמאסרים ומשפטים שהדיהם לא שקטו עד היום.

כשנתיים לאחר שדברים אלה נרשמו ביומן, זכתה גם זנזיבאר לעצמאות מלוּוה סערת מהפכה, ולאחר כמה חדשים התאחדה עם טנגניקה.

 

על האשה האפריקנית    🔗

א    🔗

מכל הנשים שפגשתי באפריקה, אני בוחרת לספר על מרי איברהים, בת טאנגניקה. שמה של מרי, ידוע, אולי, לכל מי שהיה לו מגע עם הסמינר האפרו־אסייני הראשון לנשים בחיפה, שהיא השתתפה בו. אבל בצניעותה, ספק הדבר אם ניתן לעמוד על טיבה, שעיקרו במעשה ולא בדיבור.

נשי אפריקה הן בדרך כלל, נדמה לי, הנשים העמלות ביותר בעולם. הן מעבדות את האדמה ונושאות את המשאות הכבדים על ראשיהן למרחקים. באחוז האנאלפבתיות באפריקה גדול, כמובן, חלקה של האשה משל הגבר. גם מרי לא ידעה קרוא וכתוב עד לבגרותה. אבל לאחר שרכשה לה ידיעה זו בכוחות עצמה, הקדישה את חייה לסביבתה. היא החלה מכנסת לביתה הקטן נשים משכנותיה בפרבר העוני שבקרבת דאר־א־סלאם ומלמדת אותן. כשגדל מספרן, העבירה את מקום הלימודים אל מתחת לעצי הדקל בחלקת האדמה שבגבול הבוש הסמוך. בהמשך הזמן התלקטו ובאו גם ילדים וילדות משוללי בית־ספר במדינה העניה בראשית עצמאותה. וכיום, זהו בית־ספר ממש, המקיף כ־350 ילד וילדה מכל הגילים. בהם נערות מגודלות היושבות בכיתה אחת עם ילדים קטנים, יען כי רק עתה נקלעו לראשונה למקום תורה.

כשאמרתי “בית־ספר”, לא נתכוונתי לבניין וספסלים ולוחות וכל הכרוך במושג זה. רוב הכיתות לומדות עד היום בחוץ, בישיבה על הארץ. רק בכיתה אחת ראיתי איזה ריהוט, וגם הוא בלתי מותאם לגיל ובלתי מספיק לכל הילדים, שחלקם יושבים על הרצפה, או על גזע עץ. החדרים המעטים שנבנו, ללא חלונות ודלתות הם, רק שלדים אפורים, שניכרת בהם יד בלתי אמונה, כי בידי נשים מתנדבות הוקמו.

וזה העיקר: מפעלה של אשה אחת גרר התלהבות והתנדבות של רבות אחרות – מהן מפשוטות העם, שילדיהן נהנים מבית־ספר זה, ומהן נשי מנהיגים ושרי ממשלה, הבאות מן העיר לתת יד לעבודת הבנין ממש. גם החמרים תרומות יחידים הם. כל תקציבו של המוסד, כולל שכר המורים, מהכנסות מקריות הוא, מידי אורחים בעיקר, אם מבני המקום ואם זרים, שכן יד הילדים אינה משגת לשלם דבר ואף הממשלה, המתיחסת בכבוד ואהדה למוסד ולמיסדת, אין באפשרותה לעזור, בהיות תקציב החינוך שלה זעום.

יום לפני ביקורנו בבית ספרה של מרי, נתפרסם דבר תרומתו הרשמית של יושב־ראש בית־הנבחרים הגרמני, שביקר במקום. בו ביום נערך בבית־הספר טקס הגשת המתנות שהגיעו באניה מאילת, ביזמתם של אורחים מישראל, שקדמו לנו. למחרתו נתפרסם בעתון המקומי תצלומה של רעיית שגריר ישראל בטאנגניקה, בהעניקה את בגדי הספורט והצעצועים למאות הילדים שהקיפו אותה.

מזעזע ומרנין כאחת היה מראה פניהם הקורנים אושר של הילדים, אשר ללא כל אמצעי משמעת מקובלים היתה התנהגותם למופת. בהתלהבות ובקצב שרו כולם יחד את ההימנון העצוב של בית־הספר, יצירה עצמית המספרת על המחסור בהווה ועל השאיפות לעתיד. אורחים מישראל הבטיחו לשלוח רהיטים לבית־הספר, והילדים, ומרי אתם, מצפים בכליון־עינים לקיום ההבטחה.

בארבע שנים אלו, מאז נטלה על עצמה עול קיומו של המוסד, עיפה מרי מאד. כפי שיקרה למפעלים חלוציים הפורצים ועוברים את הגבולות המצומצמים שהתוו להם מיסדיהם מלכתחילה, גדל גם המוסד שלה בלי הרף. מרי יודעת, שחלק מהילדים באים לבית־הספר רעבים, ומשאת נפשה היא להקים למענם מטבח כלשהו, ולו רק לארוחה קלה אחת ליום. אפילו הפרוטות המעטות לצרכי המדים של בית־הספר, שהם שמלה או חולצה מבד כביס וזול, קשה השגתן כקריעת ים־סוף. המורים, שמתוך רוח אידיאליסטית ויחס של כבוד למרי הסכימו בשנים הראשונות לעבוד בשכר ירוד, משכרו הרגיל של מורה, עייפו גם הם ומצפים לתמורה.

הרבה חשבתי בשעת ביקורי בבית ספרה של מרי ולאחריו על חוסר־האונים וחוסר־היעילות בעולם מעשי ויעיל זה שבו אנו חיים, אשר כספי סיוע לארצות נצרכות זורמים בו בצנורות רבים כל־כך, אבל לא נמצא צנור אחד שיגיע לפינה חיונית זו.

ב    🔗

לראשונה נפגשתי עם מרי איברהים ביום הפלגת האניה “פידניון” בדרכה חזרה לאילת ובה עשרות גברים ונשים ממזרח אפריקה, שפניהם לסמינריונים שונים בישראל. עמדתי על הרציף בדאר־א־סלאם, כולי נוטפת זיעה טרופית, כשהאניה צפרה את צפירות הפרידה שלה לקראת המסע הארוך של שבועיים ימים. לאחר דאר־א־סלאם היה עליה להתעכב שוב במומבסה, על מנת לקלוט שם עשרות נוספות של משתלמים מקאֶניה, גברים ונשים ונוער, שגם אותם פגשתי ימים מעטים לפני כן בחדרי הקונסוליה הישראלית בניירובי – והם מלאי ציפיה לקראת העתיד.

סמלי היה בעיני עצם הצירוף הזה: אניה נושאת דגל בורמה, הידידה הראשונה שלנו באסיה; צוות פיקודי של עובדי־ים ישראליים; ונוסעים בה אנשי אפריקה המבקשים אצלנו דעת ופתרונות לבעיות הקשות העומדות לפניהם בראשית דרכם העצמאית. גם אם לא נבקש לראות סמל בכל מאורע המתרחש לעינינו, הרי עצם התופעה הזאת היה בה משהו בלתי רגיל, שהמחיש את הדרך הארוכה שעשינו מאז ראשית המדיניות האפרו־אסיינית שלנו.

הנשים שבחבורה, רובן אמהות לילדים, ילדים רבים, בהתאם למבנה המשפחה ואורח החיים של השבט האפריקני, אשר בו תפקידה העיקרי של האשה הוא פריה. עם זאת אין כשבט האפריקני המקנה לאשה, למעשה, ערך של עמוד התווך והיסוד, גם אם הבעל קונה אותה בכמה ראשי בקר.

מבנה המשפחה, המיוסדת לרוב על יותר מאשה אחת, וכן החיים המשותפים של בתי־אב אחדים יחד, כולל סבתות ואחיות וגיסות, הוא המאפשר לנשים אלו לצאת מביתן לתקופה ארוכה כל־כך. מסייעת לכך גם שיטת ה"נאני" וה"בוי", אלה המשרתים החיים בקרבת המשפחה ונושאים בעול ובאחריות. אבל המשרתים, כידוע, מצויים רק אצל בעלי היכולת. ואמנם, כשפגשתי בדאר־א־סלאם בחבורת גברים בדרכם חזרה מן הנמל, לאחר שאך־זה נפרדו מנשותיהם המפליגות לישראל, ראיתי ביניהם את ראש־העיר לשעבר, שרי ממשלה ופקידים בכירים. כך, שנוסף לכל, עלינו לדעת, כי הנשים האפריקניות הבאות אלינו הן בחלקן משכבת המנהיגות במדינתן, וממילא יש להן השפעה בקביעת דרכיה וקשריה.

אחד הגורמים העיקריים בבחירת המועמדות לסמינריונים הוא ידיעת השפה האנגלית, אשר רק מעטות שולטות מה – וגם אלו, ידיעתן על פי רוב מוגבלת, עקב רמת הלימודים הנמוכה של בית־הספר המיסיונרי. רק יחידות סגולה זכו להשכלה תיכונית. מעטות ובודדות הן אלו שכבר יצאו אי־פעם מתחומי ארצן, וטבעי הפחד שניבט מעיניהן על סף ההפלגה לעבר עולם השונה תכלית שינוי מכל שידעו עד כה. יש הבדל באקלים ובנוף, במאכל ובלבוש, בשפה ובאורח־החיים. ועל הכל אין לשכוח את הרגשת ההפליה החבויה עמוק בלבו של כל איש שחור כלפי לבנים.

רגש זה, שלא אחת הוא בא לידי ביטוי בתגובה הפוכה, במסווה של התחצפות והתפרצות בלתי מובנת, חייב להיות בכל עת לעיני הבאים במגע עם אורחינו באפריקה. אך ביחוד נכון הדבר לגבי האשה האפריקנית, שכן המגע שלה עם העולם הזר הוא תופעה חדשה לגמרי בחייה.

דרוש אומץ־לב רב לאשה בת השבט האפריקני, ביחוד מן המזרח המפגר עדיין בהתפתחותו לעומת מערבה של היבשת, בכדי לקום ולהפליג לעולם הגדול והרחוק. היא עושה זאת בכוח התשוקה לקדמה ולהתפתחות העוברת כאש על פני אפריקה. הביטוי השגור כיום בעולם על המהפכה בחיי האיש האפריקני שהוא בבחינת קפיצה ישירה מן הבוש לתוך תרבות המאה ה־20, הולם במיוחד את המהפכה בחיי האשה. אבל עובדה מעניינת היא, כי בכוח אפייה המוצק וגרעין האישיות העצמאית שבה, היא תופסת בזריזות מפליאה את העיקר הדרוש לה מתוך כל החדש והמפתיע המוגש לפניה.

ג    🔗

פירור לפירור אנו מלקטים את המעט הנגלה לנו מתכונותיהם ומושגיהם וערכיהם של מכרינו וידידינו החדשים, עמי אפריקה, שידיעתנו אותם מעטה, ועל כן גם בלתי־מובנות לנו לעתים הליכותיהם ותגובותיהם.

לא פעם אני זוכרת תקרית קלת־ערך, לכאורה, שהייתי עדה לה בשעת סיורי בשוק הסיטונאי הגדול לתכשיטים של העיר אוניטשה על שפת נהר הניגר – תחנת מעבר, שבאמצעותה מתנהל רוב המסחר בין מזרח ניגריה למערבה. עוד אני מהלכת בין מאות ואולי אלפי הסוכות והדוכנים לתכשיטים זולים של מתכת מוזהבת וזכוכית ססגונית, והנה לפני עוד אשה לבנה, תיירת גם היא, לבושה חולצה ומכנסים ארוכים. בין־רגע והשוק כולו כאילו התעורר והתגעש בשריקות־מחאה וקריאות לגלוג של המוני הגברים, צעירים וקשישים, למראה האשה במכנסים. מאות גברים אפריקנים אלה, אשר אשה ערומה, או ערומה־למחצה, היא להם חלק מן הנוף – התקוממו נגד הלבוש המכסה אמנם את כל המערומים, אך הם הורגלו לזהותו כלבוש גברי בלבד.

וכך אנו נפגשים על כל צעד בתופעות וגילויים, שבני אפריקה רואים אותם אחרת לגמרי מראייתנו אנו.

אחת השאלות החוזרות ונשנות בפיהם של בני אפריקה בשיחה החורגת מתחום המעשה הגשמי, מוסבת במבוכה על משיח יהודי זה שלעתיד־הימים לעומת הגואל הנוצרי מבית־הספר המיסיונרי, שהוא בבחינת עובדה קיימת ודמות ברורה וסבירה. גם בסמינר הנשים מאסיה ואפריקה חזרה ונשאלה אותה השאלה ממש בשולי הרצאה על מהות העם היהודי, והפעם בלוויית פסוק מישעיהו, אשר השואלת קראה בעל־פה באנגלית רהוטה. בין השאלות האחרות, מהן מופשטות ומהן מעשיות, ואשר בכולן ניכרת התשוקה להבין ולדעת, נתפסה האוזן במיוחד לנימת ההערה המוסתרת בתהיה על החבורה הישראלית, כמאה איש, העושה שליחותה בארץ אפריקאית מסוימת, ולמרות הדיבורים היפים על שויון ואחוה עם בני־המקום, היא בכל זאת מסתגרת בתחום עצמה בחיי החברה שלה, עד כדי הקמת בית־ספר משלה לילדיה.

אפשר, כמובן, להסביר. אבל השאלה היא: עד היכן כוחן של מלים מגיע. והרי גם אנו, אורחי מסיבת הפתיחה של הסמינר, ספגנו דמותן ומהותן של בנות אפריקה באמצעות תנועות ריקודיהן וצלילי שירתן יותר מאשר מדברי נאומיהן, באנגלית ובצרפתית.

אותה שעה ישבה מבודדת בפינת האולם אשה אפריקנית, אשר כרסה הבולטת מבעד לחלוק הצבעוני שלה הסביר ללא־מלים מדוע היא מחוץ למעגל. למרות מצבה זה נצטרפה לסמינר, מתוך שמאנה לוותר על ההזדמנות הנדירה שניתנה לה לבוא במגע עם מקורות ההשכלה.

בכושרה של האשה האפריקנית לספוג דעת נתקלנו בפגישתנו בשדה־התעופה של רומא עם נערה תמירה מסיאֶרה־ליאונה, שפניה לקורס גדנ"ע בישראל. רועדת מקור בלבושה הטרופי ביום חורף, נחבאת אל הכלים, היתה חרדה ורוטטת כצפור לקראת העולם החדש וספסל־הלימודים. ושוב פגשנוה לאחר מספר שבועות בערב הלאומי של בני אפריקה, שלמדו אותו זמן בישראל במסגרות שונות – והנה היא כבר אחרת, זקופה ורעננה, שופעת אושר ובטחון ניצן – שפרח.

ד    🔗

אמא־אפריקה. קראתי סיפור כתוב צרפתית של קאמארה לאיה, סופר צעיר בן גיניאה, – “הילד השחור”, אחד הרומנים המעטים על חייהם של בני אפריקה מסוּפרים מבפנים, בידי אפריקני (זכה בפרס ספרותי בצרפת בשנת 1954). הספר פותח בשיר־הקדשה לאםֵ:

“אשה שחורה, בת אפריקה, הו, את אמי, בך אני הוגה”. / “…את, שנשאת אותי על גבך, שמחלבך ינקתי, שהדרכת צעדי הראשונים, שלראשונה פקחת עיני על אוצרות האדמה, בך אני הוגה”. / “…אשה בת השדות, אשה בת הנחלים, אשה בת הנהר הגדול, הו, את, אמא, בך אני הוגה”…/ “…את, שניגבת דמעותי, את ששימחת לבבי, שנשאת בסבלנות בתעתועי, מה חפץ אני להיות עוד בקרבתך, להיות ילד על ידך!” / “…אשה פשוטה, בת ההכנעה… הו, את אמי, תודה. תודה עבור כל שעשית למעני, בנך, הרחוק ממך והקרוב אליך”.

ספר אבטוביוגראפי זה, כתוב בידי בנו של אומן, חרש ברזל וזהב בבקתת־החמר האפריקנית המעוגלת על שפת הניגר, שזור כולו הווי־חיים מסתורי ומושגים ומנהגים וטקסים זרים לנו. יש שאנו מכנים אותם בשם אמונות תפלות. בחיים אלה עוברת כחוט־השני השפעת אישיותה הבולטת והמכובדת של האם, אף כי היא אינה מסבה אל השולחן לסעודת המשפחה – הגבר והבנים סועדים תחילה והאשה והבנות אחר־כך.

המחבר עצמו תוהה עד היום על מקורות השפעתה ומעיינות כוחותיה של אמו. בבואו להדגים כוחות אלה במעשה מזכרונות ילדותו, הוא מקדים ואומר:

“אני יודע, שסיפורי זה יתקבל בספקנות. כשזכרונות אלה עולים בי כיום, אין אני עצמי יודע עוד כיצד עלי לראותם. נדמה לי, שלא יאָמנו”. אך בסמוך לדברי ספק אלה מוסיף מיד המחבר ואומר: “האוכל להכחיש את עדות עיני? אותם הדברים שלא יאָמנו – ראיתים אז, ואני שב ורואה אותם עתה כחיים”.

עצם הסיפור הוא מעשה בסוס בשדה מרעה, אשר בערוב היום סרב ללא סיבה גלויה לעין לקום ולעמוד על רגליו – ולא הועילו כל האמצעים, בטוב וברע, שנקטו בעליו להקימו. לבסוף, פנו הבעלים אובדי־העצה לביקתת האשה. והילד עומד ומקשיב איך הגברים האומללים שוטחים בקשתם באזני אמא שלו, שתבוא לעזרתם. קראה האם לבכירה בבנותיה והטילה עליה את ההשגחה על תבשיל הערב, ואז יצאה עם הגברים, כשהילד בעקבותיה. ואמנם, הנה רובץ הוא לו הסוס הממרה, סרוח על העשב הירוק ואינו זז. הבעלים הנואשים מאמצעי שידולים וליטופים, מכינים עצמם להרביץ בסוס האדיש. “אל תכו!” – מצווה אז האשה – “תוציאו זעמכם לריק!” ובפסיעה אחת קדימה היא נושאת ידה כלפי מעלה ובחגיגיות של טקס קוראת היא:

“אם אמת הדבר, כי מיום שנולדתי לא ידעתי גבר בטרם נישאתי לאיש; אם אמת גם זאת, כי מאז שנישאתי לאיש לא ידעתי אחר על פני בעלי – סוס, קום ועמוד על רגליך!”

וראו פלא. קם הסוס ועמד, וכעבור רגע אף נעו רגליו, וניתק ממקומו והוא צועד לו בנחת בעקבות בעליו.

לאחר שהמחבר מסכם סיפורו זה בתוספת הבעת תמהון משלו (“אני מספר בפשטות, אני מספר בנאמנות את אשר ראיתי, אשר ראו עיני, ואני חושב באמת שזה לא יאָמן!”) – הוא מפליג בהסבר התופעה בתחומי אגדות פולקלור ואמנות אפריקניות, זר לא יבין. אבל מובן וברור, כי הכוח הגלום באשה האפריקנית גדול ועצום ומקורי הוא.

ה    🔗

מרבית נשי אפריקה משועבדות עדיין גם כיום לאורח החיים השבטי מדורות, על חוקיו ומנהגיו, אשר בו שולטת הפוליגמיה כחלק מהוי יציב ומובן־מאליו. נוסף על הנימוקים הרגילים בחיי הבוש ואחוז התמותה הגבוה מאד, ביחוד של ילדים, המחייב ילודה רבה וכדומה – שמעתי בביקורי באפריקה גם הנמקה סטאטיסטית (ולא אדע אם היא נכונה) האומרת, כי מספר הבנות שנולדות ביבשת השחורה עולה הרבה על מספר הבנים. מכאן הצורך בנישואי כמה נשים לגבר אחד, על מנת להציל את האשה מרווקות, שהיא לפי מושגי היבשת השחורה אסון ובזבוז.

מנהיג קניה ג’ומו קאֶניאטה מקדיש דפים רבים בספרו “מול הר קניה” להסברת אופי המשפחה הפוליגמית וסדריה בשבט קיקויו הגדול. מתוך הגנה על צורת חיים זו מדורות הוא מספר באהדה על חלקה של האשה באדמת המשפחה ועל חובותיה בעיבוד האדמה לכלכלת ילדיה. כן מספר הוא על אורח חייו של הגבר באהלי נשותיו לפי הסדר קבוע, בהתאם לנוהג המיוחד של החברה השבטית, שאינה תואמת את המושגים שלנו. עולם זה זר ומוזר לנו וליסודות חיינו ויחסינו. חברה, שחלוקתה אינה לפי הרכוש או היחוס, אלא גילים־גילים, כל שכבה גילאית וחובותיה וזכויותיה. ואגב, מכיון שהתמותה גדולה ושעור החיים קצר, על כן ליחוס גדול יזכה מי שהגיע לזיקנה, ואין כחברת השבט האפריקנית להערצת ישישיה, גברים ונשים, שהם גם הדיינים והשופטים. בחברה זו, שאינה הפקר, גם אם יסודותיה שונים מכל המוכר לנו, נועדו נסיונות ומבחנים קשים לאשה מראשית ימי חייה. בגיל מסוים של ילדותה חל גם עליה מין טקס ברית מילה, מקודש מדורות, מסובך ומטיל מורא בפרטיו ומכאיב בביצועו, אשר המחבר רואה בו חישול האופי. יש שבטים, שבהם עומדת הנערה בת ה־16 לפני מבחן פוריות, תוך תקופת חיים משותפים של כל בני גילה, נערות ונערים, במחנה מיוחד מחוץ לתחומי השבט. ורק לאחר שהוכיחה כושר פוריותה היא בשלה לנישואים.

נשים באפריקה אינן להוטות אחר שיחות עם זרים על מנהגים אלה ועל הווי המשפחה הפוליגמית ובעיותיה. אבל גם בחומה בצורה זו כבר נבעו פרצות. בשיחה עם חבורת נשים אפריקניות מן הסמינר שעל הכרמל היתה אחת משאלותיהן אם גם בישראל יש עודף סטאטיסטי של בנות בילודה – וברור, שלא לסטטיסטיקה לגופה התכוונו בשאלתן, אלא למסקנה המעשית.

לענין הפוליגמיה כיוונו דבריהן בגלוי חבורת עתונאיות, חמש במספר, שנפגשתי אתן בלאגוס. “האשה שלנו נשחקת תחת אגודלו של הגבר!” – אמרה במרירות הותיקה שבהן, אשה משכילה ויודעת הליכות עולם ממסעותיה לאירופה ולארצות־הברית.

בהסתערות העוברת את תחום הענין האישי דיברה על כך אשת ראש העיר לאגוס, עובדת סוציאלית משכילה ובעלת נסיון, מורה לשעבר. אחת הראשונות היתה להתמרדות נגד מושגי חייה של האשה האפריקנית. עוד מנעוריה יצאה לעבודת הוראה, למרות זלזול הסביבה והדעות הקדומות של החברה השבטית נגד נשים העובדות מחוץ לביתן ולחלקת אדמתן.

השיחה בנושא הכאוב ליד השולחן בבית שגריר ישראל בלאגוס, התחילה לאחר שחזרנו על דברים ששמעתי מפי שר בן הצפון המוסלמי, כי הוא עתיד להוסיף עוד שתים על שתי נשותיו כיום. אשתו הבכירה השתתפה היא עצמה בבחירת יריבתה, שיחסיהן תקינים ואין כל קנאה ביניהן, מאחר שההסדר המקובל קובע מראש זכויותיה וחובותיה של כל אחת ואחת. בת שיחתנו, שהיא יחידה לבעלה, ענתה בשצף־קצף: לא נוצרה עדיין בעולם אשה שאין בלבה קנאה! ומה ברירה יש לה לבכירה, כשבעלה עתיד בלאו־הכי להביא עוד אשה הביתה? מוטב איפוא, שתשתף פעולה ולפחות לא יִשמט הקרקע לחלוטין מתחת לרגליה.

ביחוד התקוממה נגד דברי אותו השר, כי שיטת האשה היחידה עלולה להוציא לרחוב מיליוני נשים ללא קיום. בחיי הכפר, בהוי השבט בעבר, אולי היה צורך בריבוי נשים לשם פריה, בכדי לספק ידים לעבודת האדמה. אבל עכשיו הכל אחרת. ולא רחוק היום שהתנאים הכלכליים החדשים יגרמו למהפכה טבעית בחיי המשפחה, מאחר שהבעל לא יוכל עוד לספק צרכיה של משפחה ענפה כל־כך, גם אם ירצה.