מה שחכם בחכם הוא העמדה
אל אדון קוֹינֶר בא פרופסור לפילוסופיה וסיפר לו על חכמתו. כעבור זמן־מה אדון קוֹינֶר אמר לו: “אתה יושב לא נוח, אתה מדבר לא נוח, אתה חושב לא נוח”. הפרופסור לפילוסופיה התרגז ואמר: “לא רציתי לשמוע שום דבר על עצמי, אלא על תוכן הדברים שדיברתי”. “אין בהם שום תוכן,” אמר אדון ק'. “אני רואה שאתה הולך באופן מגושם, וככל שעינַי רואות, אינך מגיע לשום תכלית. דבריך מעורפלים, ותוך דיבור אינך מפיק שום אור. כשאני רואה איך אתה עומד, לא מעניין אותי לְמה אתה מתכוון.”
סדר
אדון קוֹינֶר אמר פעם: “האדם החושב אינו משתמש באור אחד יותר מדי, בפרוסת לחם אחת יותר מדי, ברעיון אחד יותר מדי.”
אמצעים נגד הכוח
כשאדון קוֹינֶר, האדם החושב, דיבר באולם לפני קהל גדול נגד הכוח, הוא שם לב שהאנשים שלפניו נרתעים ומסתלקים. הוא הפנה מבט וראה שמאחוריו עומד – הכוח.
“מה אמרת?” שאל אותו הכוח.
“דיברתי בשבחו של הכוח,” ענה אדון קוֹינֶר.
לאחר שאדון קוֹינֶר יצא, שאלו אותו תלמידיו מה עם עמוד השדרה שלו.
אדון קוֹינֶר ענה: “אין לי עמוד שדרה כדי שיישבר. אני זה שצריך להאריך ימים יותר מהכוח.”
ואדון קוֹינֶר השמיע את הסיפור הבא:
יום אחד, בתקופה של הפרת חוק, סוכן נכנס לדירתו של אדון אֶגֶרְס, אדם שלמד להגיד לא. הוא הראה מסמך שהוצא בשם אלה ששלטו בעיר, ושבו נקבע כי כל דירה שבה יציג את רגלו תהיה שלו; באופן דומה, כל מזון שידרוש יהיה שייך לו; באופן דומה, כל אדם שיראה יהיה חייב לשרתו. הסוכן התיישב על כיסא, דרש אוכל, התרחץ, נשכב במיטה, ולפני שנרדם שאל כשפניו אל הקיר: “האם תהיה משרתי?” אדון אֶגֶרְס כיסה אותו בשמיכה, גירש את הזבובים, השגיח על שנתו, וכמו באותו יום, ציית לו במשך שבע שנים. אבל בכל מה שעשה עבורו, הוא נשמר היטב שלא לעשות דבר אחד, וזה היה שלא לומר מלה אחת. ובכן, לאחר ששבע השנים עברו, והסוכן השמין מרוב אכילה, שינה ומתן פקודות, מת הסוכן. אז אדון אֶגֶרס עטף אותו בשמיכה הבלה, גרר אותו אל מחוץ לבית, רחץ את המיטה, סייד את הקירות, נשם נשימה עמוקה וענה: “לא.”
אהבת המולדת, השנאה לארצות מולדת
אדון ק' לא מצא שנחוץ לחיות דווקא בארץ מסוימת. הוא אמר: “אני יכול לרעוב בכל מקום.” אבל יום אחד הוא שוטט בעיר שנכבשה על־ידי האויב של הארץ שבה חי. קצין של האויב הזה צעד לקראתו וכפה עליו לרדת מעל המדרכה. אדון קוֹינֶר ירד והתחוור לו שהוא נמלא זעם על האיש הזה, ולא רק על האיש הזה, אלא בייחוד נגד הארץ שהאיש שייך לה, עד כדי כך שרצה שהיא תימחק מעל פני האדמה. “מה גרם לכך,” שאל אדון קוֹינֶר, “שבגלל הרגע הזה נעשיתי ללאומני? מה שגרם לכך הוא שנתקלתי באיש לאומני, אבל ממש מטעם זה הטיפשות הזאת צריכה להיעקר, מאחר שהיא הופכת לטיפש את כל מי שנתקל בה.”
לרעוב
אדון ק', כשנשאל על אודות המולדת, ענה: “אני יכול לרעוב בכל מקום”. ואז שומע דייקן שאל אותו מה טעם אמר לרעוב בשעה שבמציאות יש לו די אוכל. אדון ק' הצטדק באומרו: "כנראה התכוונתי להגיד שאני יכול לחיות, אם אני רוצה, בכל מקום שבו שורר רעב. אני מודה שיש הבדל גדול, אם אני עצמי רעב או אם אני חי במקום שבו שורר רעב. אבל להגנתי יורשה לי להגיד, שבשבילי לחיות במקום שבו שורר רעב, אף שאין זה רע כמו לרעוב, זה לפחות רע מאוד. כמובן, לאחרים זה לא יהיה מאוד חשוב אם ארעב, ואולם זה חשוב שאני מתנגד לכך ששורר עוני.
צורה ותוכן
אדון ק, הסתכל בציור שהעניק לכמה מושאים צורה מאוד ייחודית. הוא אמר: "לכמה אמנים, כשהם מסתכלים בעולם, קורה כמו להרבה פילוסופים. במאמץ למצוא צורה הולך התוכן לאיבוד. עבדתי פעם אצל גנן. הוא הושיט לי מזמרה והורה לי לזמור עץ דפנה. העץ עמד בעציץ ושכרו אותו לחגיגות. לשם כך היה עליו לקבל צורה של כדור. מיד התחלתי לקצץ את הענפים הפרועים, אבל כל כמה שהשקעתי מאמץ להגיע לצורת כדור, הרבה זמן לא הצלחתי. פעם קיצצתי יותר מדי מצד אחד, ופעם מהצד השני. כשלבסוף הוא הפך לכדור, היה הכדור קטן מאוד. הגנן אמר באכזבה: “טוב, זה הכדור, אבל איפה הדפנה?”
שתי ערים
אדון ק' העדיף את העיר ב. על העיר א. “בעיר א. אוהבים אותי,” הוא אמר, “אבל בעיר ב. התיידדו איתי. בעיר א. השתדלו להועיל לי, אבל בעיר ב. היו זקוקים לי; בעיר א. הם הזמינו אותי להצטרף לשולחן, אבל בעיר ב. הזמינו אותי למטבח.”
אילו הכרישים היו בני־אדם
“אילו הכרישים היו בני־אדם,” שאלה את אדון ק' בתה הקטנה של בעלת הבית, “האם הם היו נחמדים יותר לדגים הקטנים?”
“בטח,” הוא אמר. “אילו הכרישים היו בני־אדם, הם היו בונים לדגים הקטנים בתוך הים תיבות ענקיות, עם כל מיני מזונות בתוכן, גם מצמחים וגם מבעלי חיים. הם היו דואגים לכך שבתיבות יהיו תמיד מים טריים, והם היו מקפידים שיהיו כל מיני סידורי תברואה. אילו, לדוגמה, דגיג היה פוצע סנפיר, או אז מיד הוא היה נחבש, כך שלא ימות ויֹאבד לכרישים בטרם עת. כדי שהדגיגים לא ישקעו בדכאון, הם היו עורכים מפעם לפעם חגיגות גדולות, משום שדגיגים עליזים טעימים יותר מאלה המדוכדכים. והיו כמובן גם בתי־ספר בתיבות הגדולות. בבתי־הספר האלה הדגיגים היו לומדים איך לשחות לתוך לועות הכרישים. הם היו צריכים למשל לדעת גיאוגרפיה, כדי שיוכלו למצוא את הכרישים הגדולים שרובצים אי־שם בעצלות. הנושא העיקרי היה, כמובן, החינוך המוסרי של הדגיגים. הם היו לומדים שהדבר הגדול והיפה ביותר לדגיג הוא להקריב את עצמו בשמחה ושכולם צריכים להאמין לכרישים, ובפרט כשאלה אומרים שהם דואגים לכך שהעתיד יהיה יפה. הדגיגים היו לומדים שהעתיד הזה מובטח אך ורק בתנאי שהם יסתגלו לציית. הדגיגים היו נדרשים להישמר מכל נטייה נמוכה, חומרנית, אנוכית ומרקסיסטית, ומחובתם היה לדווח מיד לכרישים אם אחד מהם מגלה נטיות כאלו. אילו הכרישים היו בני־אדם, הם היו כמובן גם מנהלים ביניהם מלחמות כדי לכבוש תיבות דגים אחרות ודגיגים אחרים. את מלאכת המלחמה הם היו משאירים לדגיגים שלהם. הם היו מורים לדגיגים שקיים הבדל ענקי ביניהם לבין דגיגיהם של הכרישים האחרים. דגיגים, הם היו מצהירים, הינם כידוע אילמים, אלא שהם שותקים בשפות שונות לחלוטין, ולכן הם נוכחים שאין ביכולתם להבין זה את זה. לכל דגיג שהיה הורג במלחמה צמד דגיגים אחרים, אויבים, שותקים בלשון אחרת, הם היו מצמידים אות הצטיינות קטן עשוי מאצות ומעניקים לו את התואר גיבור. אילו הכרישים היו בני־אדם, היתה להם כמובן גם אמנות. היו תמונות יפות שבהן שִני הכרישים היו מצוירות בצבעים נהדרים, ולסתותיהם כגני תענוגות מושלמים שבהם נפלא להשתעשע. בתיאטראות שבבטן הים היו מציגים איך דגיגים גיבורים שוחים בהתלהבות לתוך לועותיהם של כרישים, והמוזיקה היתה כה יפה עד שבליווי צליליה, בהנחיית התזמורת, כבחלום, שקועים במחשבות שאין נעימות מהן, היו הדגיגים זורמים לתוך לועי הכרישים. והיתה גם דת, אילו הכרישים היו בני־אדם. היא היתה מורה שהדגיגים מתחילים באמת לחיות כהלכה רק בקיבות הכרישים. נוסף על כך, אילו הכרישים היו בני־אדם, היה בא קץ למצב שבו, כפי שזה היום, כל הדגיגים הינם שווים. כמה מהם היו מקבלים משֹרות והיו מוצבים מעל לאחרים. לאלה שהיו גדולים במקצת היו אפילו מרשים לזלול את הקטנים יותר. וזה היה רק נעים לכרישים, כי כך הם עצמם היו זוכים לאכול נתחים גדולים יותר לעתים קרובות יותר. והדגיגים הגדולים, המחזיקים במשרות, היו דואגים להשליט סדר בקרב הדגיגים, והיו משמשים כמורים, קצינים, מהנדסים לבניית תיבות וכד'. בקיצור, אילו הכרישים היו בני־אדם, בפעם הראשונה היתה תרבות בים.”
אדון ק' והליריקה
לאחר שקרא בכרך של שירים, אדון ק' אמר: “ברומא, כשמועמדים למשרות פנויות הופיעו בפורום, הם נדרשו שלא ללבוש בגדים עם כיסים, זאת כדי שלא יוכלו לקבל שום שוחד. בדומה יש לאסור על המשוררים ללבוש מעיל, כך שלא יוכלו לשפוך חרוזים מהשרוול.”
ידיעת טבע האדם
אדון ק' לא הצטיין בידיעת טבע האדם. הוא אמר: “ידיעת טבע האדם נחוצה רק כשהניצוּל מעורב בעניין. לחשוב משמע לשנות. כשאני חושב על אדם, אזי אני משנה אותו, עד שנראה לי כמעט שהוא איננו כפי שהוא, אלא רק היה כך כשהתחלתי לחשוב עליו.”
אדון קוֹינֶר והשחקנית
חברתו של אדון קוֹינֶר, שהיתה שחקנית, קיבלה מתנות מאיש עשיר. מתוך כך דעותיה על העשירים היו שונות מאלו של אדון ק'. אדון קוֹינֶר חשב שהעשירים הם אנשים רעים, ואילו חברתו חשבה שלא כולם רעים. מדוע היא חשבה שלא כל העשירים הם רעים? היא חשבה כך לא משום שקיבלה מהם מתנות, אלא משום שהסכימה לקבל מהם מתנות והאמינה שהיא אינה אחת שתסכים לקבל מתנות מאנשים רעים. אדון קוֹינֶר, לאחר שחשב על כך הרבה זמן, לא האמין במה שהיא האמינה בקשר לעצמה. “קחי את כספם!” קרא אדון קוֹינֶר (כדי לנצל את הבלתי נמנע). “הם לא שילמו עבור המתנות, אלא גנבו אותן. סלקי מהאנשים הרעים האלה את מה ששדדו, כך שתוכלי להיות שחקנית טובה!” “האם איני יכולה להיות שחקנית טובה גם בלי כסף?” שאלה חברתו. “לא,” אמר אדון קוֹינֶר בתקיפות. “לא. לא. לא.”
על הבגידה
האם חובה לקיים הבטחה? האם חובה להבטיח? במקום שבו צריך להבטיח דב־מה, לא שורר סדר. לכן דרוש לכונן את הסדר. אדם לא יכול להבטיח שום דבר. מה מבטיחה הזרוע לראש? שהיא תישאר זרוע ולא תיהפך לרגל. הן כל שבע שנים זוהי זרוע אחרת. אם אדם בוגד באחר, האם זה שבו הוא בוגד זהה לזה שלו הוא הבטיח? כל עוד אותו אדם שהובטח לו דבר־מה תמיד מוצא את עצמו בנסיבות חדשות, ולפיכך בעצמו משתנה תמיד בהתאם לנסיבות ונעשה לאחר, איך אפשר לקיים בשבילו את מה שהובטח לאדם אחר? האדם החושב בוגד. האדם החושב אינו מבטיח דבר, מלבד להישאר אדם חושב.
שני האובדנים
כשהגיע זמנן של המהומות הרצחניות, שאותן צפה מראש ושעליהן אמר שהן עתידות לבלוע, למחוק ולכבות אותו עצמו למשך זמן ממושך, הוליכו את האדם החושב מבית הקלון.
או אז הוא ציין מה רצונו לקחת אִתו למצב של צמצום קיצוני, ובעצמו פחד שמא זה יהיה הרבה מדי, וכשאספו זאת והניחו לפניו, לא היה זה יותר ממה שאדם יכול לשאת, ולא יותר ממה שאדם יכול למסור לאחרים. האיש החושב נשם אז בהקלה וביקש שישימו לו את הדברים בתוך שק, ואלה היו בעיקר ספרים ונייר, והם הכילו לא יותר ידע ממה שאדם יכול לשכוח. הוא לקח אִתו את השק הזה, ומלבדו גם שמיכה, שאותה בחר משום שקל היה לשמור על נקיונה. את כל יתר הדברים שבהם הקיף את עצמו הוא עזב מאחוריו, ומסר אותם במשפט אחד של צער ובחמישה משפטים של הסכמה.
זה היה האובדן הקל.
אבל ידוע שהוא התנסה בעוד אובדן, שהיה קשה יותר. בדרכו ממחבוא למחבוא שוב הוא בילה זמן־מה בבית גדול. שם, מעט לפני שהמהומות הרצחניות בלעו אותו כפי שצפה, הוא מסר את השמיכה שלו תמורת אחת יקרה יותר או תמורת הרבה שמיכות, וגם את השק הוא מסר במשפט אחד של צער ובחמישה משפטי הסכמה, כפי שגם שכח את חוכמתו, וכך המחיקה היתה מושלמת. זה היה האובדן הקשה.
אהבה למי?
סיפרו שהשחקנית צ' התאבדה עקב אהבה נכזבת. אדון קוֹינֶר אמר:
"היא התאבדה מאהבה לעצמה. מכל מקום, אי־אפשר שאהבה את x. שאם לא כן היא היתה מתקשה לעשות לו את זאת. אהבה היא התשוקה לתת דבר־מה, לא לקבל. אהבה היא האמנות ליצור דבר־מה עם כשרונותיו של האחר. לשם כך זקוקים לכבוד ולחיבה מצד האחר. את זאת ניתן תמיד להשיג. לתשוקה המופרזת להיות נאהב אין הרבה מהמשותף עם אהבה אמיתית. באהבה עצמית יש תמיד דבר־מה התאבדותי.
נגד מה היה אדון קוֹינֶר
אדון קוֹינֶר לא היה בעד נטילות פרידה, לא בעד דרישות שלום, לא בעד ימי זכרון, לא בעד חגיגות, לא בעד לסיים עבודה, לא בעד להתחיל שלב חדש בחיים, לא בעד סיכום חשבונות, לא בעד נקמה, לא בעד שיפוטים מוחלטים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות