זכרונות / יהודה שטיינברג
ואני בימי ילדותי אוהב הייתי להביט אחרי מסע הצפרים.
אוהב הייתי לראות שורות- שורות של צפרים נגלות פתאום לעיניך, כאילו יצאו מתוך האוויר, הולכות ונמשכות בשורות ארוכות ומתוחות, כיתדות המשכן. ופתאום הן נדחקות ומתחלקות למחנות ודגלים.
מחנות-מחנות שטות באויר. תלויות בין ארץ ורקיע על פי נס. מצפצפות, משיחות, מתלחשות; שולחות הן אל ראשינו מגבוה ברכות או קללות.
שיחה אחרת לא ידעתי עדיין בימים ההם, רק – או ברכות או קללות.
חפץ הייתי לרדוף אחריהן, לרקוד כנגדן, ללוותן, לשלוח אחריהן את אנחתי האחרונה אנחת געגועים למה שמרום ונשגב ממני.
ולא היה אצלי שום ספק בדבר, שהן נוסעות לארץ ישראל. יבנו להן קנים בין לולבים ירוקים, ויתפרנסו מן האתרוגים.
לכתכן לשלום, צפרים טובות! שאלו שלום להר העברים. להר נבו, לים, לירדן. פקדו את קבר רחל, ואמרו לה, שאני, בנה, מתגעגע לה.
אשרי הבריות, שהם יכולים להתרומם מעל למקומם.
ואוהב הייתי את היער הנחמד, משכן הצפרים החביבות עלי; את היער הלז, שרק פעם אחת בשנה, ביום ל"ג בעומר, זכיתי לראותו.
יחד עם אלו חביב עלי גם זכר גדיל שמש, רווק זקן וקפדן, שהיה משמש בקלויז, שאבא היה מתפלל בו, והוא היה מלווה אותנו בל"ג בעומר אל היער מדאגה, שלא יקרנו שם אסון, אף-על-פי שאיש מן ההורים והמלמדים לא ביקש זאת ממנו, ועל אחת כמה וכמה, שאנחנו הילדים לא הרגשנו שום נחיצות בהשגחת איזה אדם עלינו, אלא מפני שהשגחתו לא היתה קשה כאותה של ההורים והמורים, התחבבה עלינו.
רווק זקן זה היה קפדן עד למדרגת לקוי, שנוא על הבריות. רוב מתפללי הקלויז היו נוהגים בו כבוד מפני היראה. עלול היה להלבין פני מכובדים ולהגיד בפניהם דברים שבצנעא… את רובו של המזרח היה “מאתת.” אבל ילדים היה אוהב, וילדים היו אוהבים אותו. הוא היה מדבר גם עם ילדים מתוך הקפדה גלויה, אבל מתוך עיניו היה נשקף אז איזה רוח מעורר ומושך, מחבב ומתחבב. מרצון טוב היית נכנע ושומע בקולו. וכשהלך ללוות אותנו בל"ג בעומר, היה שופע עלינו אזהרות ופקודות באותה הקפדנות המסוגלת לו.
“הי, תיישים שובבים, לרקוד אתם חפצים, הבל הבלים, היזהרו שלא תכשלו.”
כך היה גוער בנו, כשראה אותנו הולכים על כרי דשא שקטים ונחים כנערי ה“חדר.”
ואזהרה זו היתה מעוררת אותנו באמת להשתובב ולרקוד כתיישים.
“כשתטפסו על אילן זה, תיזהרו מהעמיד רגל על ענף יבש זה, שמא יישבר, ונפלתם ארצה. זה יהיה הבל ורעות רוח.”
די היה לנו לשמוע אזהרה זו וכבר נראו מבין עפאי העץ פני ילדים מארים באור נצחון; דומה היה, ששם צצו, גדלו, שם גמלו.
ואת צפרי היער ידע לקרוא בשמות ולימדנו להכירם בקול נגינתם.
וכששפך עלינו הזמיר פתאום את שבריריו המכריעים, ואנחנו נפעמנו ונאלמנו, השתתק גם הוא עמנו, והשתקע במחשבות. לאחרונה התעורר מתוך אנחה, וקרא “הבל הבלים”.
ומעשיות סיפר לנו. וכל מעשיה ומעשיה מתחלת ב“הכל הבלים,” וגומרת ב“הבל הבלים,” אבל בתוכן צפרים, פרחים, ילדים עליזים, גבורים מנצחים. יפות היו המעשיות מאד.
ופעם…
זה היה בסוף הקיץ. אני ישבתי כפוף לפני רבי, שהתקשה עלי בשירת-האזינו. נוסחו של הרבי, שהיה מהול בעצב ויגון עורר בי לכתחילה רגשי תמהון. וכי משום ש“יערף כמטר לקחי” צריכים לבכות? אבל מכיוון שהורגלנו לדבר, התחיל הנוסח משפיע עלינו תרדמה נעימה. שמש אלול התבזבז ושלח קווי אור יתרים מבעד לחלון. המה נתקלו במשקפי הרבי והציגו לעיני מחזה יפה, כעין עומר קטן של ניצוצים. לבי נמשך אחרי המחזה, ובעיניים פקוחות-לחצאין, התחלתי שוקע בתרדמה וראיתי את הים, את הירדן, את בן עמרם, הר נבו, הר העברים – הכל בערבוביה נעימה.
אבל מכיון שהדגיש הרבי:
"יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתן "… התעוררתי ונזכרתי בכנפי הדרור, באברת החסידה, והתפללתי בלבבי: “יהי רצון, שייעשה לי נס, ויסע לו רבי מהר לביתו, בכדי שאוכל ללכת היערה ולראות במסע הצפרים, בשעה שהן עוזבות את קניהן.”
ותפלתי נתקבלה. רבי עזבני תיכף אחר ראש השנה.
וכשנסע גדיל שמש היערה להביא “שטיחה” לקלויז ליום כיפור, הבטחתי לו ב“נאמנות” שלא אגנוב שעווה מנרות יום כיפור, ובלבד שיקחני עמו בשכר זה היערה.
אכזר, רע, איש צר ואויב היה רווק זקן זה. מיאן לקחתני.
ואחרי יום כיפור, כשנסע אותו הזקן להביא סכך בשביל סוכות בעליו מסוף הנחל שאצל היער, הפצרתי בו שיקחני עמו והבטחתי לו, שבליל פורים הבא לא אכה את המן יותר מדי, ולא אבלבל דעת השומעים, ועל זה היה גדיל מקפיד ככל השמשים. והפעם נעתר לי ולקחני.
אדם הגון, בעל לב טוב מאין כמוהו היה גדיל. חבל שכבר מת.
ואני האמנתי עד אז, שכל ימות השנה הוא ל"ג בעומר ביער.
לא האמנתי, שעלים כל-כך ירוקים, ציצים ופרחים כל-כך עליזים, יכולים לבול ולרקוב, מושלכים על האדמה, כזבל.
לא האמנתי, שמתוך היער יצא רוח כל-כך טחוב, עפוש, כאילו כבוש היה עד עכשיו במרתף או ב“חדר” של מלמד.
לא האמנתי, שהנחל, אותו נחל של ל"ג בעומר, העליז, השובב ישתנה פתאום, ויעמיד לי פני זקן מתפלל “שמונה-עשרה” בלחש.
נרדם הוא מתוך תפלתו… ויש שמתאנח מתוך חלום קשה..
יתירה היא עכשיו שמש זו עם כל קוויה, שהיא מבזבזת לכאורה.
“היכן הן הצפרים, ר' גדיל?”
גדיל הסיט בעלים הכמושים, יורק מתוך הזדעזעות, מניע בידו ואומר:
“חורף מוקדם בשנה זו. כלום אינך רואה השמים מלאים כתמים. הכל הבל. הלא לפיכך נסעו הצפרים.”
“לא,” אני מתעקש, “בשביל שנסעו הצפרים, לפיכך נבלו הפרחים, יבשו העלים והנחל מקמט פנים”.
“שוטה, הכל נובל. גם ערבה זו תבול, אלא שלפי שעה היא צריכה עוד לתת הושענות לחביטה. כלום אינך מכיר בעצבונה? וסכך זה, הרבה שמחה אתה מוצא בתנועות כפופי ראש אלו? זזז, שררח, הטיה לכאן, הטיה להלן, סוף-סוף אין זה אלא גסיסה”.
גדיל קוצר ומעמר, קוצר ומאלם ומשיח כלעצמו:
“בל”ג בעומר כל אלו הם יפים לכאורה, אבל… הבל הבלים.
“יפים הם גם בקיץ. ריח נעים יש להם לכאורה, כשהצפרים מצפצפות עליהם הם נראים לך יותר יפים. אבל בעיקרו של דבר הכל הבל.”
גדיל קוצר ומאלם, ומפסיק כפעם בפעם מתוך שתיקתו.
“וזרח השמש ובא השמש, הרוקב ירקב, יעבור החורף, יבוא האביב, פריחה חדשה – הכל הבלים!”
גדיל העמיס על עגלתו והושיבני בין האלומות, אשר העמידו בכל אורך הדרך שאון מיוחד ומלא רזים. נדמה לי, שהן לוחשות לי באזני: “הבל הבלים הכל הבל”.
***
באותו החג לא קשה היה על אבי לעכבני אצלו בשעת התפילה בקלויז. שנוא נעשה עלי החוץ. בחלה נפשי בשמים המרובבים ובאדמה הכמושה שגדיל הזקן הצדיק עליה את הדין וגזר עליה “הבל הבלים”.
ובשבת-בראשית, שחל באותה שנה ב“איפרכס יוצא ומלך נכנס,” ישב אבא אחרי הסעודה בביתו ולא הצטרף עם חבורות “אוסרי חג” מפני ריבוי הגשמים שבחוץ. הסוכה עמדה עלובה, קצת נטויה על צדה, ומבטת אלי דרך החלון. ציציות הסכך זלגו דמעות.
יודעת עלובה זו, כי מחר תיהרס, או, מה שרע עוד יותר, תרד למדרגת רפת. כשתדקדק בדבר, כלום צריכה סוכה זו להריסה בידיים? מכיוון שעברו עליה ימיה, הרי פקעו ממנה דיני “לבוד, גוד אחית וגוד אסיק,” הרי “צורת הפתח” אינה אלא “פירצה,” וטפח של כותל אינו אלא בקיע של קרש תקוע באדמה, ופירצותיה מרובות בה על העומד. עומדת היתה עד עכשיו על פי “הלכה למשה מסיני”. מעכשיו הרי היא הרוסה למפרע.
אבא ישב אצל החלון והביט פעם בפעם אל דיר העצים הריק. וודאי, שדאגת עצים לחורף התחילה מנקרת במוחו. אמא ישבה מנגד כפופה ומבטת אל התנור, שבחדר השני. יודעת היא שכל מה שהיה שם כבר נאכל. החלות תמו, לול העופות ריק, הקדרות הפוכות על פיהן. לאורתא אין צריך לבשל כלום, הכול עודם שבעים מתענוג יום-טוב, אבל למחר…
אמא התאנחה, אבא פיהק ופתאום ראני וחס על איבוד זמני, וישב ללמוד עמי מגילת קוהלת.
“הבל הבלים אמר קוהלת, הכל הבל”…
מסכים הייתי לדעת החכם. כלום לא הבל הבלים הוא, אם יער נחמד, יערו של ל"ג בעומר, כל-כך מתנוול?
הכל הבל. ולפי דעתי הכל עוול. כלום יש לך עוול יותר מזה? שמים כאלו, סוכה זו, טיט, ביצה, חושך?
קוהלת וגדיל חפצים להשניא עלי את עולמי.
“וזרח השמש… ובא השמש… כל הנחלים הולכים אל הים…”
הוי! גחלים הם חותים על לבבי.
כלום הבל הבלים היא זריחת השמש, וביאתה, ביאת השמש מתוך ים גדול של ארגמן?
ומה אם הם שבים ללכת? ולוואי שישובו במהרה יחד עם הצפרים.
ויותר שלמדתי בקוהלת, יותר התגברו בי געגועים אל “הבל ההבלים,” ובכוח הגעגועים הללו התנחמתי כל ימות החורף, וחכיתי עד אשר יחדש ה“הבל” את פני האדמה, ואקבל את פני הצפרים הטובות.
וגם עכשיו כששורה עלי לפעמים רוח עצבות רחמנא ליצלן, מה שקוראים “קצתי בחיים,” ובלשונם פסימיזם. אני מתחיל מעיין בספר הקוהלת, ומיד תשוב אלי השמחה.
מסכים אני גם עכשיו לדעת החכם, שהכל הבל, ושיש רעה חולה וכו'. אבל מכיוון שאני שומע “וזרח השמש ובא השמש” וש“כל הנחלים ההולכים אל הים” ישובו אלינו – אני עומד ומתריס בעצמי: אבל הן זה כל-כך יפה, כל-כך נחמד!
וחושב אני את הפסימיסט החכם הלז, שהיה בטבעו אופטימיסט גמור, שחכמתו התאמצה להשתיק בו את קול לבבו, ולא עלתה בידה.
“ובטלו הטוחנות… וחשכו הרואות… והדלתים בשוק סוגרו…”
זהו באמת ענין רע, אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו.
אבל כל זמן שה“טוחנות” הן שיניים וה“רואות” הן עיניים, הרואות זריחת השמש וביאתה וכל הדר הבריאה, הרי זה ענין יפה ומלבב, שנתן אלהים לבניו לענות בו.
כל אותן הראיות, שמביא פסימיסט זה, אינן אלא מתוך אופטימיות.
“הבל הבלים” פוסק קוהלת החכם.
ו“זרח השמש ובא השמש” מוחים רגשי לבבו.
וטוחנות… ורואות… ודלתים…
“כי לאדם שטוב לפניו נתן אלהים”…
“הבל ורעות רוח”
“שמח בחור בילדותך”.
ביקשו חכמים לגנוז ספר קוהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה; אלא שמצאו בו ברכה והניחוהו.
ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
ולפיכך נכנסת אל לבי מחאת-לב קוהלת יותר מחכמתו וגזרתו הקשה.
הבל הבלים…
וזרח השמש…
ב 🔗
ואני נער בן שלש עשרה, משכים והולך החדרה, ומאחר לשבת שם בנשף, ולומד בתורת אלהים ושב הביתה רק לסעודת היום ולינת לילה. אורח ארעי אני בבית הורי בכל ימות השבוע וישיבת קבע אני יושב בבית רק מערב שבת מחצות היום ואילך. אז קורא לנו, העבדים, עבדי ה' הקטנים, דרור עד מחר אחר חצות היום.
וביום השבת אחר חצות אסף הרבי את תלמידיו. בימות החורף קראנו “ברכי נפשי,” ובימות החמה אמרנו “פרק.”
ובשבתות החורף לא היה אוספנו רבנו אל ביתו, אך אל בית-המדרש הישן, אשר בין כל יתר הדברים, שהצטיין בם בית-המדרש הלז על יתר בתי-התפילה, היה גם זה, שהשמש בו היה רווק, ולא היה לו כל צורך לגנוב עצים מעצי הקודש, ועל כן היה שם יותר חם מאשר בכל בתי התפילה.
הקסם היחידי, אשר היה מושך את רבנו אל בית-המדרש, היה הספסל שאצל התנור. אבל לא תמיד זכינו למקום המובחר הזה. על פי הרוב היה מקדים אותנו השמש, וישתרע על הספסל, כאדון על אחוזתו ויישן “שינה בשבת”. הנערים הגדולים שב“חדר” שלנו היו מתאמרים, כי מכירים הם בקול נחרתו של השמש את הסעודה שאכל. אם נתארח אצל אחד הגבירים, אז היתה נחרתו גסה, חסרת כל טעם וענין, אך ממלאה את כל חללו של בית-המדרש. ואם נתארח אצל עני, היתה נחרתו דקה, כעין אנחה. והיה נראה, כאילו הוא מספר לך מתוך שינה סיפור מחיי העניים.
אבל יש אשר עלה הספסל בגורלנו. ואז ישב הרבי עמנו בשורה אחת, כי רבנו היה אוהב מאד את התנור החם, אשר בכל פעם שאתה ממשמש בו, אתה מוצא בו טעם מיוחד וקסם משכר.
ואנחנו קוראים: “ברכי נפשי… עוטה אור כשלמה… יעלו הרים ירדו בקעות… המשלח מעיינים בנחלים… עליהם עוף השמים ישכון מבין עפאים יתנו קול… ארזי לבנון אשר נטע… שם צפרים יקננו…”
ובחוץ יהמה הרוח בקפדנות זקנים. “שלמת האור” מלמעלה מלאה רבב וכתמים. החלונות מכוסים כפור וקרח; עליהם מצויירים עצים וארזים קטנים, אך עוף השמים לא ישכון בתוכם. יש אשר תציץ השמש רגע אחד דרך החלונות והיה דמיונה, כאילו מבקשת לאספה אל תוך בית-המדרש ולתת לה מקום אצל התנור להתחמם מעט…
והתנור משפיע חום ונוסך עלינו תרדמה נעימה. הנערים יפהקו. הרבי נופל נפילת אפים, כמו בתחנון של חול. “אמרו, אמרו,” והוא קורא כמו מתוך שינה, “אמרו אחד אחרי רעהו.”
ואני עובר במצב שבין יקיצה ותנומה.
ואני רואה את עצמי בין הרים גבוהים. ועליהם ארזי אל מרכינים לי מגבוה בראשיהם. וצפרי שמים מתלחשות, צוחקות לי בין העלים ומבין ההרים יגיח נחל טהור כעין הכסף, משתובב ומתפתל ימינה ושמאלה על העמק הירוק. ועל שפתו ידלגו, יקפצו שפנים וחיות קטנות עם גדולות. ואני קופץ ומדלג עמהם, עולה ורוכב על חיה אחת גדולה. מושך באזני השניה, לוחץ זנב השלישית. ואולם לא תרענה ולא תשחתנה. היכולות הן להרע עמדי, ואלהים גדול ורם עומד עליהם, פותח יד ומשביע לכלן רצון?
ושם השמים מה טהורים הם! והשמים אינם שמים… אך שלמה. שלמת-אור. והאדמה מתחת איננה אדמה, כי אם יריעה ירוקה. והעננים על השמים הם סוסים בעלי כנפיים , אסורים למרכבה ושטים באויר…
קול הרבי מעירני מתנומתי. אני מתעורר ושומע את קול אחד הנערים אומר:
“מצמיח חציר לבהמה,” ואני מביט אל החלונות ורואה כפור וקרח.
“הוי!” מתאנח אני ומתגעגע לשדות ירקרקים, לצפרי שמים, לרקיע טהור, לנחלי כסף, “הוי, מתי יבוא הקץ לחורף הזה”.
אבל סוף-כל-סוף עבר החורף, והאוויר הטוב הגיע. הדרורים החפשיות שבו אל קניהן, ואנחנו – ואנחנו, עבדי אלהים הקטנים, שבנו ה“חדר”ה.
ובכל שבת ושבת אחרי חצות היום יאספנו הרבי לביתו לאמור “פרק”.
ובית הרבי אמנם איננו דומה אז ל“חדר.” הכתלות מסויידים, הרצפה מורבצת, על השולחן הארוך פרושה מפה; הכל נקי, הכל טהור. ריח ממוזג משום ובצלים ודייסה ו“קוגל” קודח וחום מרובה נוסך עלינו רוח עצלה. גם הרבי איננו כולו “רבי” היום. מצחו נוצץ, לחייו לוהטות, עיניו כמו הצטמקו היום. וכמדומה לנו שהוא שוחק. לא, הבית הזה איננו “חדר” היום. אבל בכל זאת גם לא “שדה ויער” הנהו.
“הסתכל בשלושה דברים,” קורא לפנינו הרבי ואנחנו עונים אחריו: “ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך…”
ואני יודע שלמעלה ממני יש שמים גבוהים, שמש צדקה, כוכבים עליזים, ירח תמים.
ומלמטה! הוי, שם בעמק מה נחמד! מה נעים לשכב פרקדן על יד הנחל, להביט ברקיע התחתון, אשר שם בתוך הנחל.
אבל הפרק אומר, כי למעלה יש “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.”
אבל כלום עשיתי דבר שאינו הגון, או מה חפץ אני לעשות? הלא רק לשכב פרקדן אצל הנחל.
הרבי גמר את הפרק ושולח אותנו לחפשי. ואני מתעלם מעין אבי ורץ חיש אל העמק. אני חש תחת רגלי ירק רך. ואני מתחיל לרקד ולפזז כגדי, בלי כל קורטוב של בושה מלפני עצמי, מלפני נער בן שלש עשרה, קרקפתא דמנח תפילין, שמצרפין אותו למניין כאיש גמור, כבעל בעמיו.
ואני מתנפל על יד הנחל ומביט בו. וצפרדעים מפסיקות בשיחתן, מגביהות ראש ומביטות אלי. כמדומה, שהכירו בי, כי אני בעל סוד ויכולות הן לדבר בפני כהעולה על רוחן. והנה משיחות, מקרקרות ביניהן לבין עצמן. והנחל שומע ומתפלא ומקמט את פניו מתוך התפעלות.
“כר-כור, כרררר”. אבל אני אינני מבין מאומה, מה הן מספרות? את כל מה שיש לי, שהיה לי, הייתי נותן אז, לו לימדני איש להבין את שיחתן.
אבל הס! שם מעבר לנחל, בתוך היער, שעל שפתו תקעה צפור אחת “תקיעה…” ואחרת ענתה ב“שברים ותרועה.” אחת שואלת ואחת עונה. הכול שותק. הכל שומע ומקשיב… וכעבור רגע – ויזועו ענפי העצים. והחגבים יוצאים במחולות. ומשברי הנחל צוחקים, צוחקים… וגם אני חפץ לצחוק, לרקוד, לשיר, אך אבוש לפתוח פה, פה בין המשוררים האלה!
“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול”.
ואני מבקש את האל הגדול והטוב, “הפותח יד ומשביע לכל חי רצון”. ואני מביט בתוך הרקיע הרחב, הארוך, העמוק. ואני יודע ששם – האל, ואני אוהב אותו מאד מאד.
ופתאום תבוא בלבי תאווה לבוא ביער הקדוש הלז, ששם הצפרים של “ברכי נפשי” יקננו. וכבר חלצתי נעלי ופשטתי את בגדי ואהי נכון לבוא אל תוך הנחל.
“וכל מעשיך בספר נכתבים,” נזכרתי שלא-לרצוני.
הכי מותר לרחוץ בנהר בשבת? “שמא יסחוט?” הוצאה מכרמלית לרשות?
ופתאום נדמה לי, שראשי הצפרדעים המציצים מתוך המים אינם ראשי צפרדעים, אך גולגולות צפות על פני המים, והצפרים אינן שרות, אך קוראות: “על דאטפת אטפוך!”
ואני ירא ומפחד את האל. ושב ללבוש בגדי… ויראתי את האלהים גירשה את אהבתי לאלהים ה“פותח יד ומשביע לכל חי רצון”.
וחיש אני נזכר, ששם, בבית-המדרש הישן, יבקשני אבי לתפילת המנחה, ואם לא ימצאני, הוי, הלא ייסר קשה.
ויראתי את מוסר אבי גירשה מלבי את יראת האלהים. ואני מלמד לשוני מראש לשקר לאבי, ולאמר לו, כי הייתי עד כה ב,חדר".
ואני נחפז ושב, ונכנס בחשאי, נדחק בין המתפללים, ומשתדל להיראות לעיני אבי בהיסח דעת מדומה. אבי כמו לא יראני. אות לטובה.
ואנחנו שבים הביתה. וסועדים הסעודה השלישית. אבי מזמר “אל מסתתר בשפריר חביון,” ובלבבי מתעוררים הגעגועים לאל המסתתר.
ואחר ההבדלה אבי שב וקורא לי: “בא הנה, בחור שלי. איה היית כל היום? הגידה לי, שאהבה נפשי”.
לבי מת בקרבי: סימן לא טוב לכל השבוע.
ובשבת הבאה – ואסיח את לבי מן הנהר. ואנחנו יושבים על שולחן הרבי וסידורינו לפנינו. אך הרבי התיר לעצמו לנום על ידו “תנומת הסוס” קודם אמירת הפרק.
ואני מעלעל את סדורי וחפץ למוד מראש את ארכו של הפרק שלשבת זו ולעיני הופיע “פרק שירה”.
גם זה “פרק”. אבל זהו “פרק שירה”. מדוע לא יקרא עמנו הרבי פרק זה?
“צפרדע אומרת: ברוך שם כבוד מלכותו”.
הוי, לבי! עתה ידעתי את שיחתן אז.
“צפור מה אומרת: גם צפור מצאה בית ודרור קן לה”.
“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול…”
מה מאד אהבתי את הרבי, לו חפץ לקרוא עמנו אז “ברכי נפשי,” ועל דבר “פרקי אבות” הייתי מבטיח לו בן צדקי לקרוא אותם בשבתות החורף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.