אריק שרון הוא אחת הבעיות הפרובוקטיביות, המרתקות והחשובות ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא בעיה משום שהוא אחד המועמדים הרציניים להנהגת הליכוד ולראשות הממשלה מטעמו, בעידן שלאחר בגין.
אריק שרון מהוה בעיה משום שהוא נציג אותנטי של ישראל של ימינו (לפחות חלק ממנה) ואי אפשר להתעלם ממנו, או לקטול אותו בהבל פה. הוא בעיה משום שגם תועלתו וגם נזקו מרובים, וקשה, או בלתי אפשרי, להפריד ביניהם. כזה היה בצה“ל למפקדיו, לפקודיו ולדרג הפוליטי הממונה על צה”ל מימי דוד בן-גוריון. וכזה הוא בזירה הפוליטית, במישור הפנימי, המפלגתי והפרלמנטרי, ובמישור החיצוני – בעיצוב מדיניות החוץ, הבטחון, ובביצועה הלכה למעשה. הוא בעיה בחשיבתו המקורית, הלא שגרתית, החריגה והצורמת במקרים רבים, והוא בעיה בביצועה הנועז, המפתיע, השיטתי והדורסני -תערובת של טנק ובולדוזר. בכל אשר יפנה התועלת והנזק כרוכים זה בזה. העשן והאבק מערפלים את התמונה.
חשיבתו המקורית אינה “נקייה” בגימור שלה, והיא כרוכה בסתירות פנימיות הגורמות להתרוצצות הולכת וגוברת במהלך החשיבה ובמבחן המעשי שלה. תנופת הביצוע שלו מלווה בשוליים רחבים של חיכוך מיותר ומפריע. הוא פולמוסן ברוטאלי ונטול מעצורים. אינו מנסה לשכנע את מאזיניו, אלא להלום בבני הפלוגתה שלו – לפסול אותם אישית, להחשיד את מניעיהם וכוונותיהם מבלי לנסות לערער את טיעוניהם ולהוכיח את טעותם ואת צדקת עמדתו. את מלחמותיו הצבאיות הוא ניהל על טהרת האסטרטגיה של הגישה העקיפה, כאחד התלמידים והמבצעים המזהירים של תורת לידל הארט. את מלחמותיו הצבאיות הוא מנהל כחקיין גרוע של קלאוזביץ, באסטרטגיה של כיתור והשמדה טוטאלית. בעולמו של אריק שרון יש אויבים ויריבים שצריך להלחם בהם, מכשולים שצריך לעקוף אותם, ויש אלה שאפשר להיעזר בהם נגד אלה ואלה. אין לו שותפים שווי משקל וערך, שאפשר וצריך לשתף איתם פעולה לטווח ארוך, על בסיס של שוויון. אפילו לא אלה שמסכימים לעמדתו. גם באלה כדאי לחשוד ולשמור אותם במרחק בטחון.
זו הבעיה של אריק שרון לעצמו ולזולתו. באורח פאראדוכסלי טמון בה מילכוד מסוכן למערך. סגנונו הברוטאלי והפרוקטיבי מרחיב את חזית ההתנגדות למדיניותו עד שהיא כוללת גם את אלה שבעצם היו צריכים להסכים לה, כיוון שהוא ממשיך ומקיים במידה רבה את מה שהם התחילו. כך מצליח אריק שרון להיות היורש והמנשל של תנועת העבודה מערכיה ומנכסיה בעבר ובהווה, וגם בעתיד. הוא מרגש “ומקפיץ” את המערך והודף אותו למבוי סתום של אופוזיציה כוללת ומתמדת בתחום מדיניות החוץ והביטחון – אופוזיציה גם לעצמו, למצעו ולדרכו ההסטורית. המערך מפנה את מקומו לאריק שרון ומעביר אליו את שרביט ההנהגה הלאומית בנושאי ההתיישבות והביטחון (לאחר שמעריציו כבר הכתירו אותו כמלך ישראל).
אפשר להביא שתי דוגמאות, שכל אחת בפני עצמה מחייבת דיון נרחב – הסכם האוטונומיה ומיזכר ההבנה על שיתוף אסטרטגי בן ישראל וארצות הברית. בשני הנושאים הללו נדחף המערך, במידה מסויימת גם בגלל סגנונו של אריק שרון, לשלילת עצמו.
תכנית האוטונומיה הכלולה בהסכם קמפ דייויד היא גלגול נוסף של רעיון האוטונומיה שהועלה לראשונה על-ידי יגאל אלון, ואחר כך עסק בו משה דיין (מטעם המערך) גם בשם האוטונומיה וגם בשם “הפשרה הפונקציונלית”. בממשלות המערך והליכוד התרוצצו זו בצד זו אפשרויות שונות של פשרה פונקציונלית ואף של פשרה טריטוריאלית לעתיד לבוא. הסכם קמפ דייויד לא נעל את הדלת בפני שתיהן, בהסכם האוטונומיה, ובהסכם השלום עם ירדן. שני סוגי פשרה זה בצד זה היו חלק מקונסנזוס לאומי שהליכוד והמערך היו שותפים לו בדרגות שונות. את הביטוי הטוב ביותר לכך נתן כרגיל אבא אבן. הוא הציע כפתרון לבעיית השטחים במסגרת הסכם קמפ דייויד את הנוסחה “יותר אוטונומיה על פחות שטח” כלומר – מזיגה של פשרה טריטוריאלית (פחות שטח) ופשרה פונקציונלית (יותר אוטונומיה).
זו האמת ואריק שרון נותן דרור ללשונו כשהוא רוצה להביע בוז (לא בלתי מוצדק) כלפי כמה מדוברי המערך, המנסים להעמיד פנים כאילו המערך שלל ושולל את עמדת הליכוד בנושא האוטונומיה. המערך לא שלל את תכנית האוטונומיה כשהצביע בכנסת בעד הסכם קמפ דייויד והתחייב לקיים אותו אילו היה מנצח בבחירות.
המערך לא שלל בעבר – לא את תכנית האוטונומיה ולא את יסודותיה הקודמים מתקופת ממשלות המערך. הוא לא יכול לשלול אותה גם בהווה, משום שישנה רציפות והמשכיות במדיניות הישראלית בשטחים מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. קיימות סטיות והסתעפויות שאפשר להתנגד להן על יסוד אותה מדיניות ולאו דווקא על יסוד שלילתה. דוברי המערך צריכים להזהר ולהבחין היטב בין המשכיות ורציפות של המדיניות בשטחים, לבין הסתעפויות וסטיות ממנה. אחרת יגיד להם אריק שרון מחר – איפה הייתם כשהותוותה המפה החדשה של ההתיישבות והבטחון.
דוגמה אחרת היא מיזכר ההבנה בדבר השיתוף האסטרטגי. אפשר להוכיח בנקל כי גם בנושא זה המחלוקת בין הליכוד למערך היא שאלה של פחות או יותר, וכי אריק שרון הולך בעקבות גדולים מימי דוד בן-גוריון וכל ממשיכיו, כשהוא מנסה להגיע לברית מדינית וצבאית (בשמות ובדרגות שונות של התחייבות) המבוססת על אינטרסים משותפים. לעיתים הברית הרצויה היא חשאית ונושאת אופי של “קנוניה” (במובן חיובי ומועיל של המושג, למרות הטעם לפגם הנלווה אליה), לעיתים היא נושאת אופי גלוי ומוכרז. בעניין זה ישראל יכולה להימצא באחד משני המצבים. האחד בדומה לזה של פילגש והשני בדומה לזה השל ידועה בציבור. ישראל אינה יכולה להגיע לסטאטוס מכובד של נישואים מונוגמיים ואקסקלוסיביים. (היא יכולה לדגול ב“נישואין” רק אם תשלים עם ריבוי נשים נוסח המזרח, כאשר לארה"ב יהיו כמה נשים מזרח-תיכוניות, שרק אחת מהן – היא ישראל ויתרן מדינות ערב והאיסלאם).
אריק שרון פועל בכל הנושאים הללו בעזרת יועצו האלוף אברשה טמיר, שהיה יועצם של שרי הבטחון הקודמים כראש אגף תכנון במטכ"ל ובלשכת שר הבטחון. אברשה טמיר הוא איש המפתח בעיצוב ההמשכיות במדיניות הבטחון הישראלית בממשלות המערך והליכוד גם יחד. מטעמים של יוקרה אישית ותועלת מפלגתית מעדיף אריק שרון להציג את כל התכניות והמעשים כאילו הם מתחילים אתו ולפניו לא היה כלום. מהצד האחר – הוא טוען (יחד עם מנחם בגין) שהוא היורש והממשיך האמיתי של המסורת הגדולה של תנועת העבודה בהנהגה לאומית בנושאי ההתיישבות והבטחון. מבקריו של שרון מן השמאל של המערך מסייעים לו בנשיאת שני הכתרים למרות הסתירה ביניהם. הם מסייעים לו להכין את השאלה – איפה הייתם. יוסי שריד עוזר לאריק שרון להוכיח שהוא גם יורש וממשיך וגם חדשן ויוצר בענייני חוץ ובטחון ושהמערך הוא לא זה ולא זה. גם יוסי שריד הוא חלק מבעיית אריק שרון.
10.12.81
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.