הש"ד אשם בכל, או: סוד ההצלחה של בגין / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אומרים כי מנחם בגין ומקורביו האמיתיים מימי האצ“ל נוהגים לכנות בינם לבין עצמם את ראשי המערך בכינוי “ש”דים”. לא להיבהל. זו בסך הכל צורה אחרת של הכינוי שהיה בשימוש בפירסומים הפנימיים של האצ“ל לציון שמה של ה”הגנה" – ש“ד. (את עצמו כינה האצ“ל בשם “המעמד”, את הלח”י – “הפלג” ואת ה“הגנה” – ש"ד). לא היה פירוש רשמי לראשי התיבות האלה, הסבר שניתן בעל פה היה שהכוונה היא, סליחה על הביטוי, ל”שמאל דראק" (באלף סגולה).

הבקיאים בנושא יודעים לספר, כי מקור הגנאי הזה היה בהתייחסות לשבעה עשר מפקדים של “ההגנה הלאומית”, שהתפלגו מה“הגנה” בתחילת שנות השלושים ואחר-כך חזרו בהם ושוב אל שורות ה“הגנה”, לפני שה“ההגנה הלאומית” הפכה סופית לארגון נפרד בשם “הארגון הצבאי הלאומי” (אצ"ל). אלה זכו בפי חבריהם לכינוי “שבעה עשר דראֶקֶס”. כינוי הגנאי הזה הפך במשך הזמן לכינוי רשמי (פנימי) של האצ“ל ביחס ל”הגנה" ולראשיה ולכל מפלגות השמאל ביישוב דאז. כזה היה הכינוי וזה היה היחס הנפשי העמוק והאמיתי אל השמאל מאז ועד היום.

הש“ד של היום, מיותר לומר, הוא המערך, הקיבוצים, ההסתדרות, “סולל בונה”, וכמובן שמעון פרס (“פרס הוא הרס”, לפי סיסמת הליכוד). לאחרונה ­ במקצת גם יצחק רבין, מאז שהתפייס עם “פרס- הרס”. בקיצור, כל אלה שהם אבות הטומאה המוקצים מחמת מיאוס – מנגנון, שחיתות, פרוטקציה, “שנור”. זה מה שהיה. וזה הוא הש”ד עד היום.

הש“ד אשם בכל. בכך אין ספק. הש”ד אשם שאין מקלטים מודרניים ומרווחים בקרית-שמונה ושהוא לא מנקה אותם במקום התושבים. לא צה“ל קבע את גודל המקלטים. לא יכול להיות. הש”ד בנה את המקלטים הישנים, כנראה בכוונה שיהיה צפוף ומצחין. הש“ד אשם שהמחבלים ממשיכים לירות קטיושות על קרית-שמונה. עובדה שמי שספג עלבונות והאשמות על כך היה יצחק רבין, כשמיהר לבקר בקרית-שמונה. לא השר דוד לוי שבא אחריו, ומובן שלא מנחם בגין. מה פתאום להאשים אותם במשהו? הם ש”ד, חס וחלילה?

כשמנחם בגין מוותר על כל סיני זו הוכחה שהוויתור הוא טוב, מלבד זה, שהיה בוודאי הכרחי. כשהש“ד (המערך, יצחק רבין, שמעון פרס או אחרים, מה זה משנה) מוותר על חלק קטן מסיני, זו הוכחה שהנסיגה היא אסון והש”ד מוכר את ארץ-ישראל לערבים בחינם, מתוך תאוות השחיתות, הכניעה והבגידה הטבועות בו מיסודו.

הש“ד אשם בכל. זה החל עוד בשנות החמישים הראשונות, כשהוא זרק את כל העולים החדשים למעברות ושילשל לכיסו (זהו העיסוק הבזוי שרק הש"ד עוסק בו ועליו מחייתו) את כל כספי ה”שנור" מאמריקה והשילומים מגרמניה, במקום לחלק אותם בצדק בין כל העולים החדשים. הש“ד ניסה לרמות אותם, אבל מנחם בגין פקח את עיניהם. הוא חישב ומצא שלכל אחד מהם מגיע סכום של 4000 דולר, שהש”ד (אז היה מפא"י, אבל זה הכל אותו דבר, לא חשוב השם) עשק כל אחד מהם ולקח לעצמו כדי להשמין ולהסתאב על חשבון העולים במעברות. מנחם בגין לא עבר בשתיקה על העוול הזה. הוא הלך למעברות ואמר למאזיניו: אתה, אתה ואתה, כל אחד מכם, היה צריך לקבל 4000 דולר. נכון שלא קבלת? את הכסף הזה הם מחלקים רק לאנ"ש (אנשי שלומם) בפתקים קטנים, על-פי כללי השחיתות והפרוטקציה. זה היה הזרע.

מנחם בגין התפאר, בחגיגות הנצחון בבחירות האחרונות, בברית שהוא כרת עם שוכני המעברות בשנות החמישים הראשונות. זאת היתה הברית. זה היה ועודנו הקוד. זהו סוד ההצלחה של מנחם בגין מאז ועד היום. “השילוש של “אנחנו-אתם-הם”. אנחנו ואתם בסדר גמור. הם – ההיפך הגמור. הם נגדנו ונגדכם, אנחנו ואתם ביחד נלמד אותם לקח שלא ישכחו לעולם. אנחנו – בוודאי שאנחנו בסדר. אנחנו לוחמי אצ”ל הגיבורים, שנלחמו נגד הבריטים, חירפנו נפשנו, סבלנו והקרבנו הכל למען העם והמולדת. למענכם. אני גר היום בדירה צנועה ברחוב רוזנבאום בתל-אביב ולא חסר לי שום דבר. לא כמו הקיבוצניקים הללו, השכנים שלכם, עם בריכות השחיה, הבניינים הנאים, הדשאים הירוקים.

אנחנו, לוחמי המחתרת, נתנו כל מה שהיה לנו (וזה נכון כמובן), לא ביקשנו דבר ולא קיבלנו דבר. אנחנו באמת בסדר גמור. גם אתם בסדר גמור. אתם לא חייבים לתת כלום. רק לקבל. לא צריך לעבוד. לא צריך להתאמץ. לא צריך לחסוך. לא צריך ללמוד. לא צריך לוותר על שום דבר לאף אחד. לא ליהודים ובוודאי שלא לגויים. הכל מגיע לכם: 4000 דולר. טלוויזיות צבעוניות בזול. רווחים בבורסה בלי להתאמץ. תוספת יוקר מאה אחוז. שלום. שטחים. הכל. בחינם, בלי תמורה. למה מגיע לכם? למה לא? למי מגיע? לש“ד? למערך? לקיבוצניקים עם בריכות השחיה? לפרוטקציוניסטים? לאלה שגזלו ועשקו אתכם ואותנו כל השנים מה”סזון" ו“אלטלנה” ועד המעברות וחילקו הכל לעצמם בפתקים קטנים? יותר לא ניתן להם כלום. ניקח לעצמנו כל מה שמגיע לנו – אנחנו ואתם.

הם לא יקבלו כעת שום דבר. הם לא יהיו פקידים בכירים ומנהלי חברות, יושבי-ראש של ועדות בכנסת, לא יקבלו מענקים ואשראי חינם ומחיקת חובות לחברות פושטות רגל. עכשיו זה הכל שלנו ושלכם. ושיתרגלו גם לא לדבר יותר מדי (מה יש? הם רוצים להמשיך “ללכלך” בטלוויזיה? לא ניתן להם). שישבו באופוזיציה עשרים שנה. לא יזיק להם.

האמת היא שלא רק הש“ד אשמים, ולא בכל. גם הגויים אשמים במשהו. בעיקר הגרמנים ואשף וגם קרייסקי. החבר של שמעון פרס. ויש עוד. אחרי הכל העולם כולו נגדנו. הם שונאים אותנו. זה ידוע. אבל מהם אנחנו לא פוחדים. על הגויים נתגבר, הצרה היא שהש”ד עזר להם. מותחים עלינו ביקורת. נכנעים לגויים. מוכרים להם הכל בחינם. את ארץ-ישראל. הם יאפשרו לערפאת להכניס קטיושות לכל מקום כדי שהם יוכלו ליפול ישר על הראש שלך, שלך ושלך. אתה, אתה ואתה.

הש“ד כבר לא בשלטון ארבע שנים. אז מה? שלושים שנה הם היו והרסו הכל. השחיתו הכל. לא עשו שום דבר. הם אשמים בכל. אנחנו יחד אתכם נצליח לתקן לאט-לאט מה שהם קילקלו. לאט-לאט. זו רק ההתחלה. אנחנו בדרך הנכונה. אבל זה ייקח הרבה זמן. בינתיים זה ברור שיצחק רבין אשם שאין מקלטים בקרית-שמונה ויש קטיושות. אלא מי אשם? דוד לוי? אנחנו? מה אנחנו – ש”ד?

זה לא נכון שאנחנו הכרנו בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי. בעברית זה אחרת – ערביי ארץ-ישראל. רק המערך קורא להם עם פלשתינאי, למרצחים הללו. אנחנו לא עשינו שום הסכם עם ערפאת. רק עם פיליפ חביב. כשמו כן הוא. גוי חביב. אנחנו הגדלנו את יוקרתו הבין-לאומית של יאסר ערפאת יותר משהוא העז לקוות בחלומותיו הוורודים ביותר? מה פתאום? אין דבר כזה. לא יכול להיות. בגין לא יכול לטעות. המערך לא יכול להיות צודק בשום דבר.

מנחם בגין פקח את עינינו. הוא גילה לנו את כל האמת על מפא"י, והמערך, ההסתדרות, הקיבוצים וכל המושחתים. הוא צודק כשהוא אומר לנו שאנחנו צודקים לגמרי, שאנחנו לא חייבים כלום לאף אחד ושמגיע לנו סוף-סוף לחיות טוב בלי להתאמץ. רק המערך ושמעון פרס (והקיבוצים) אשמים בכל. קצת גם הגויים.

אם מנחם בגין יחתום מחר על הסכם עם יאסר ערפאת להקמת מדינה פלשתינאית ביהודה שומרון ועזה, אנחנו נגיד שמנחם בגין הביא את השלום וששמעון פרס מכר את אדמת אבותינו לארגון המרצחים הקרוי אש"ף. ואם נזכה ונגיע לכך ששבתאי צבי, סליחה מנחם בגין, סליחה שבתאי צבי, יקום מקברו ויתאסלם עוד פעם אחת, יתאסלמו יחד אתו עוד רבים ממצביעי הליכוד, סליחה, עוד רבים מחסידיו השוטים של שבתאי צבי. מה אפשר לעשות. משיח זה משיח.

31.7.81

משה דיין בעיני עצמו / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

משה דיין חי עם התנ“ך כל ימיו והוא היה בעיני עצמו ובעיני קרובים ורחוקים כאחד מגיבוריו הגדולים ששבו לתחייה. הוא היה הסמל החי של חזרת עם התנ”ך לארץ התנ“ך וזה היה, אולי, סוד קסמו הבלתי-מודע בעיני כל מי שהתנ”ך הוא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה הרוחנית שלו – יהודים ולא יהודים. הנה קם אדם ומתהלך בארץ התנ"ך לאורכה, לרוחבה ולעומקה – חושף אותה, מגלה אותה מחדש פעם אחר פעם, לאחר שכבר הטביע את חותמו עליה ועל גורל האנשים והעמים החיים בה והקשורים אליה באלפי נימים. הוא ניחן בדמיון יוצר של אמן, שבשבילו העיסוק הבלתי-פוסק בארכיאולוגיה הוא סיפור אהבה אינטימי עם הארץ ועם כל יושביה מאז שחר ההיסטוריה שלה. הוא התייחד אתה לבדו, מעשה אוהב, בחפירה, בחשיפה, בהדבקת שברים, בשיחזור העבר על כל פרטיו. צבעיו וריחותיו, שמחתו ויגונו והחייאתו לנגד עיניו כאילו היה הווה חי ומשתנה בלי הרף, כאילו הוא הפך גם לעתיד.

כרבים מגיבורי התנ“ך, אותם תיאר בהזדהות עמוקה, הוא חי ופועל באומץ לב ללא חת, בגילויים מרתקים של תעוזה, שבירת מוסכמות, חוכמה ותושיה של ריאליזם מפוכח ופסימי, השלמה עם הגורל, כניעה לחולשות אנוש וליצרים עזים. הוא הפך עוד בחייו למקור השראה ולסמל של גבורה צבאית, חכמה מדינית, ולגורל מתעתע של הישגים כבירים וכשלונות צורבים. גיבור טראגי, כשאול המלך, כשמשון הגיבור וכגיבורים הרואיים וטראגיים אחרים, אותם הוא תיאר בספרו “לחיות עם התנ”ך” כאילו הם חיים איתנו היום. סמל לדור הבנים בתקופת ישראל, החיים בצל דמות האב האדירה – דוד בן-גוריון – מתמודדים אתה וכורעים תחתיה, הדור של עקדת יצחק, דור נעקד ועוקד, שהפך לדור של אבות לבנים ובני בני ממשיכים, מתמרדים וסוטים. משה דיין הוא סמל לכל אלה, שהגיעו אל הנחלה, אך לא הגיעו אל המנוחה. משה דיין בוודאי לא הגיע. לא בימי חייו.

“לחיות עם התנ”ך" הוא האוטוביוגרפיה האמיתית של משה דיין (יותר מהספר “אבני דרך”, שאותו הגדיר דיין כאוטוביוגרפיה). הוא ה“אני מאמין” שלו. מעין צוואה רוחנית ופוליטית של בן הארץ הזאת, איש האדמה, המעבד אותה, החי עליה, הלוחם את מלחמותיה ומתפייס בלבו עם שכניו, אנשי ריבו, ורוצה לחיות יחד איתם ועם כל מי שעושה כמוהו, איתו ונגדו.

האבות והכנענים

בדברי הפתיחה לספר זה מספר דיין על הוויכוחים בעניין תכנית החלוקה בשנת 1937 בין דוד בן-גוריון מחייב החלוקה, לברל כצנלסון שהתנגד לה. “לבי שלי נטה אחרי ברל כצנלסון וביחוד עשו עלי רושם דבריו על אהבת המולדת… אהבנו מולדת מופשטת ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו מקום למקום. הפטריוטיזם המופשט הזה היה לכוח דינמי עצום”, כך מצטט משה דיין את ברל והוא ממשיך: “לי, שנולדתי בארץ ישראל, לא היתה אהבת המולדת אהבה מופשטת. חבצלת השרון והר הכרמל היו ממש שבממש, פרח נותן ריח והר שרגלי דרכה בשביליו. אף-על-פי-כן לא היה לי די בישראל שראיתי ומיששתי בידי, גם את ישראל העתיקה, את ישראל של השמות והפסוקים, רציתי לעשות ממש. ראיתי נגד עיני לא רק את הקישון, העובר בשדות נהלל וכפר יהושע, אלא גם את הקישון, נחל קדומים, הגורף את צבא סיסרא. כשם שביקשו הורי הבאים מן הגולה לעשות את ארץ-ישראל הרוחנית של הספרים למולדתם הגשמית, כך ביקשתי אני להקנות למולדתי הגשמית עומק רוחני-היסטורי ולהפיח בחורבות ובתלים השוממים את נשמת העבר ולהחיות את ישראל של ימי האבות והשופטים והמלכים… אף שביתי היה בית איכרים עובדי אדמה, יותר מכל היו קרובים לליבי האבות – אברהם, יצחק ויעקב, הרועים הנודדים, שהתהלכו בארץ לאורכה ולרוחבה ומקלם בידם… האבות היו אנשים, שעזבו את בתיהם, אבות ואחים ויצאו ועמדו ברשות עצמם ועל כתפיהם נטל כבד – אמונה חדשה, יצירת עם חדש והתיישבות בארץ חדשה. באנשי דגניה ונהלל, המקומות שגדלתי שם, ראיתי את ממשיכי דרכם. לא רק משום שבאו לארץ לא נודעת להם ועשוה מולדתם, אלא גם מפני שאף הם, כאבות, לא ביקשו להם חיים חדשים סתם, אלא שאלו לטעמם ולתכליתם וראו לנגדם לא רק את ההווה בלבד אלא אף את העתיד: לא את עצמם בלבד אלא את זרעם אחריהם”.

משה דיין בחר להיקבר בתל שימרון, בנהלל, בצד הוריו, אחיו ואחותו, מקום שכל העמק נשקף ממנו, שבו הוא מצא יום אחד בעת החריש ידית של כד מהתקופה הישראלית ובה טבועה בכתב העברי הקדום הכתובת “למלך”. “אין עדות טובה לישיבתנו כאן יותר מן האבנים”. אבל הוא מוסיף ומספר: “כשלמדנו את ספר שופטים נתברר לי מן המסופר שם, כי שבט זבולון לא הצליח לכבוש את נהלל והכנענים הוסיפו לשבת בקרבו. האמת היא שלא הצטערתי הרבה. הכנענים לא היו זרים לי. אפשר לחיות אתם ביחסי שכנות טובה, כפי שאנו בנהלל חיים עם שכנינו הערבים במעלות וביפיע ועם הבדווים בשבט אל-מזריב, היושבים מאחרי תל שימרון”.

אחד משכניו של משה דיין היה השוטר הערבי אחמד ג’אבר, איש אום אל פחם, ששירת בתחנת משטרה סמוכה לנהלל. משה דיין מתאר את מותו בשיבה טובה ואת הלוויתו, שבה השתתף, ואת ההספד שנשא עליו. “נפרדתי מידיד, מאדם שהיה קרוב אלי שנים רבות. לא זכרתי שהמנוח היה ערבי וכי בית הקברות בו הוטמן הוא מוסלמי”. ,אחמד ג’אבר היה מוסלמי אדוק, ישר-דרך ואמיץ-לב“, אומר דיין ומוסיף: “הוא היה קרוב לליבי יותר מאשר רבים מבני עמי היהודים”. הוא חש קירבה עמוקה בין הערבים של היום לבין העולם התנ”כי העתיק. ,גם כאשר אינני מוצא דבר בחנויות אני נהנה מן ההליכה בשוקי ירושלים העתיקה. קשתות האבן, אבני המרצפת השחוקות, האפלולית הקרירה וריחות התבלינים המהממים והמשכרים, כל אלה נוסכים אווירת דמיון, מציאות של עולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפים שנה. הנער המוכר ‘כעךּ’… הסבל וחמורו העמוס שקי קמח, הפלחיות הלובשות שמלות גדושות רקמה ואף השפה הערבית הנשמעת מכל עבר והליכותיהם של התושבים הערביים בכלל וסגנון דיבורם, וביחוד הכפריים והבדווים – בכל אלה אני מוצא איזו קירבה לעולם התנ“כי העתיק”. אנחנו ולא שכנינו התרחקנו ממנו. “כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו נשתנה סגנון דיבורנו” – אומר דיין.

השניות הזאת ביחסו של משה דיין אל ארץ האבות והכנענים בעבר ואל ארצם של היהודים והערבים בהווה ניכרת בו לאורך דרכו ומודגשת - חשיפתו העצמית. “הברבור הפלשתי (‘הברבור היפה’ בתל אשדוד) חימם את ליבי”, הוא מספר את קורות הממצא הזה, ועל שמשון הוא אומר במעין הזדהות לא מודעת: “חיי שמשון משעת הורתו ועד מותו היו קשורים בפלשתים. בהם לחם ואתם התרועע. ניצח אותם והובס על ידם”.

לעומת זאת מזדהה משה דיין באורח מודע ומלא, בחזקת "אני מאמין כולל, אישי ולאומי, עם דוד הלוחם בגלית. “נצחון דוד על גלית היה לסמל של נצחון הקטן על הגדול, המעטים על הרבים. נצחון הרוח, ההעזה והאמונה על הנשק והכוח הגופני”. “מדינת ישראל בנצחונה בארבע המלחמות שהיו בינה לבין הערבים בשלושים שנות קיומה, היא ביטוי נמרץ לסמליות שבמלחמת דוד וגלית”. את הסמליות הזאת מייחס משה דיין לא רק לנצחונות, אלא גם להבדל במטרות המלחמה ביו דוד וגלית, בין ישראל לערבים. “הערבים באים אלינו בחרב ובחנית ובכידון ואנו רוצים לחיות אתם בשלום, עם בצד עם, כשווים בין שווים”. זו היתה משאלתו העיקרית של משה דיין בסוף ימיו ואפשר גם לראות בה מעין צוואה של בן הארץ הזאת, שחיפש את הדרך לחיות בשלום עם שכנינו, התחיל לצעוד בה ואת המשכה וסופה לא ראה.

19.10.81

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

אריק שרון הוא אחת הבעיות הפרובוקטיביות, המרתקות והחשובות ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא בעיה משום שהוא אחד המועמדים הרציניים להנהגת הליכוד ולראשות הממשלה מטעמו, בעידן שלאחר בגין.

אריק שרון מהוה בעיה משום שהוא נציג אותנטי של ישראל של ימינו (לפחות חלק ממנה) ואי אפשר להתעלם ממנו, או לקטול אותו בהבל פה. הוא בעיה משום שגם תועלתו וגם נזקו מרובים, וקשה, או בלתי אפשרי, להפריד ביניהם. כזה היה בצה“ל למפקדיו, לפקודיו ולדרג הפוליטי הממונה על צה”ל מימי דוד בן-גוריון. וכזה הוא בזירה הפוליטית, במישור הפנימי, המפלגתי והפרלמנטרי, ובמישור החיצוני – בעיצוב מדיניות החוץ, הבטחון, ובביצועה הלכה למעשה. הוא בעיה בחשיבתו המקורית, הלא שגרתית, החריגה והצורמת במקרים רבים, והוא בעיה בביצועה הנועז, המפתיע, השיטתי והדורסני -תערובת של טנק ובולדוזר. בכל אשר יפנה התועלת והנזק כרוכים זה בזה. העשן והאבק מערפלים את התמונה.

חשיבתו המקורית אינה “נקייה” בגימור שלה, והיא כרוכה בסתירות פנימיות הגורמות להתרוצצות הולכת וגוברת במהלך החשיבה ובמבחן המעשי שלה. תנופת הביצוע שלו מלווה בשוליים רחבים של חיכוך מיותר ומפריע. הוא פולמוסן ברוטאלי ונטול מעצורים. אינו מנסה לשכנע את מאזיניו, אלא להלום בבני הפלוגתה שלו – לפסול אותם אישית, להחשיד את מניעיהם וכוונותיהם מבלי לנסות לערער את טיעוניהם ולהוכיח את טעותם ואת צדקת עמדתו. את מלחמותיו הצבאיות הוא ניהל על טהרת האסטרטגיה של הגישה העקיפה, כאחד התלמידים והמבצעים המזהירים של תורת לידל הארט. את מלחמותיו הצבאיות הוא מנהל כחקיין גרוע של קלאוזביץ, באסטרטגיה של כיתור והשמדה טוטאלית. בעולמו של אריק שרון יש אויבים ויריבים שצריך להלחם בהם, מכשולים שצריך לעקוף אותם, ויש אלה שאפשר להיעזר בהם נגד אלה ואלה. אין לו שותפים שווי משקל וערך, שאפשר וצריך לשתף איתם פעולה לטווח ארוך, על בסיס של שוויון. אפילו לא אלה שמסכימים לעמדתו. גם באלה כדאי לחשוד ולשמור אותם במרחק בטחון.

זו הבעיה של אריק שרון לעצמו ולזולתו. באורח פאראדוכסלי טמון בה מילכוד מסוכן למערך. סגנונו הברוטאלי והפרוקטיבי מרחיב את חזית ההתנגדות למדיניותו עד שהיא כוללת גם את אלה שבעצם היו צריכים להסכים לה, כיוון שהוא ממשיך ומקיים במידה רבה את מה שהם התחילו. כך מצליח אריק שרון להיות היורש והמנשל של תנועת העבודה מערכיה ומנכסיה בעבר ובהווה, וגם בעתיד. הוא מרגש “ומקפיץ” את המערך והודף אותו למבוי סתום של אופוזיציה כוללת ומתמדת בתחום מדיניות החוץ והביטחון – אופוזיציה גם לעצמו, למצעו ולדרכו ההסטורית. המערך מפנה את מקומו לאריק שרון ומעביר אליו את שרביט ההנהגה הלאומית בנושאי ההתיישבות והביטחון (לאחר שמעריציו כבר הכתירו אותו כמלך ישראל).

אפשר להביא שתי דוגמאות, שכל אחת בפני עצמה מחייבת דיון נרחב – הסכם האוטונומיה ומיזכר ההבנה על שיתוף אסטרטגי בן ישראל וארצות הברית. בשני הנושאים הללו נדחף המערך, במידה מסויימת גם בגלל סגנונו של אריק שרון, לשלילת עצמו.

תכנית האוטונומיה הכלולה בהסכם קמפ דייויד היא גלגול נוסף של רעיון האוטונומיה שהועלה לראשונה על-ידי יגאל אלון, ואחר כך עסק בו משה דיין (מטעם המערך) גם בשם האוטונומיה וגם בשם “הפשרה הפונקציונלית”. בממשלות המערך והליכוד התרוצצו זו בצד זו אפשרויות שונות של פשרה פונקציונלית ואף של פשרה טריטוריאלית לעתיד לבוא. הסכם קמפ דייויד לא נעל את הדלת בפני שתיהן, בהסכם האוטונומיה, ובהסכם השלום עם ירדן. שני סוגי פשרה זה בצד זה היו חלק מקונסנזוס לאומי שהליכוד והמערך היו שותפים לו בדרגות שונות. את הביטוי הטוב ביותר לכך נתן כרגיל אבא אבן. הוא הציע כפתרון לבעיית השטחים במסגרת הסכם קמפ דייויד את הנוסחה “יותר אוטונומיה על פחות שטח” כלומר – מזיגה של פשרה טריטוריאלית (פחות שטח) ופשרה פונקציונלית (יותר אוטונומיה).

זו האמת ואריק שרון נותן דרור ללשונו כשהוא רוצה להביע בוז (לא בלתי מוצדק) כלפי כמה מדוברי המערך, המנסים להעמיד פנים כאילו המערך שלל ושולל את עמדת הליכוד בנושא האוטונומיה. המערך לא שלל את תכנית האוטונומיה כשהצביע בכנסת בעד הסכם קמפ דייויד והתחייב לקיים אותו אילו היה מנצח בבחירות.

המערך לא שלל בעבר – לא את תכנית האוטונומיה ולא את יסודותיה הקודמים מתקופת ממשלות המערך. הוא לא יכול לשלול אותה גם בהווה, משום שישנה רציפות והמשכיות במדיניות הישראלית בשטחים מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. קיימות סטיות והסתעפויות שאפשר להתנגד להן על יסוד אותה מדיניות ולאו דווקא על יסוד שלילתה. דוברי המערך צריכים להזהר ולהבחין היטב בין המשכיות ורציפות של המדיניות בשטחים, לבין הסתעפויות וסטיות ממנה. אחרת יגיד להם אריק שרון מחר – איפה הייתם כשהותוותה המפה החדשה של ההתיישבות והבטחון.

דוגמה אחרת היא מיזכר ההבנה בדבר השיתוף האסטרטגי. אפשר להוכיח בנקל כי גם בנושא זה המחלוקת בין הליכוד למערך היא שאלה של פחות או יותר, וכי אריק שרון הולך בעקבות גדולים מימי דוד בן-גוריון וכל ממשיכיו, כשהוא מנסה להגיע לברית מדינית וצבאית (בשמות ובדרגות שונות של התחייבות) המבוססת על אינטרסים משותפים. לעיתים הברית הרצויה היא חשאית ונושאת אופי של “קנוניה” (במובן חיובי ומועיל של המושג, למרות הטעם לפגם הנלווה אליה), לעיתים היא נושאת אופי גלוי ומוכרז. בעניין זה ישראל יכולה להימצא באחד משני המצבים. האחד בדומה לזה של פילגש והשני בדומה לזה השל ידועה בציבור. ישראל אינה יכולה להגיע לסטאטוס מכובד של נישואים מונוגמיים ואקסקלוסיביים. (היא יכולה לדגול ב“נישואין” רק אם תשלים עם ריבוי נשים נוסח המזרח, כאשר לארה"ב יהיו כמה נשים מזרח-תיכוניות, שרק אחת מהן – היא ישראל ויתרן מדינות ערב והאיסלאם).

אריק שרון פועל בכל הנושאים הללו בעזרת יועצו האלוף אברשה טמיר, שהיה יועצם של שרי הבטחון הקודמים כראש אגף תכנון במטכ"ל ובלשכת שר הבטחון. אברשה טמיר הוא איש המפתח בעיצוב ההמשכיות במדיניות הבטחון הישראלית בממשלות המערך והליכוד גם יחד. מטעמים של יוקרה אישית ותועלת מפלגתית מעדיף אריק שרון להציג את כל התכניות והמעשים כאילו הם מתחילים אתו ולפניו לא היה כלום. מהצד האחר – הוא טוען (יחד עם מנחם בגין) שהוא היורש והממשיך האמיתי של המסורת הגדולה של תנועת העבודה בהנהגה לאומית בנושאי ההתיישבות והבטחון. מבקריו של שרון מן השמאל של המערך מסייעים לו בנשיאת שני הכתרים למרות הסתירה ביניהם. הם מסייעים לו להכין את השאלה – איפה הייתם. יוסי שריד עוזר לאריק שרון להוכיח שהוא גם יורש וממשיך וגם חדשן ויוצר בענייני חוץ ובטחון ושהמערך הוא לא זה ולא זה. גם יוסי שריד הוא חלק מבעיית אריק שרון.

10.12.81

מלחמות ישראל המכריעות – כאן ושם, באירופה ובארץ-ישראל, התנהלו בעת ובעונה אחת במהלך השנים 1939 עד 1945. בארץ התארכו יותר. היו בהן שיאים של מאמץ, הקזת דם והתשה. לפני כן – בשנים 1939–1936, ולאחר מכן – בשיאי המאבק והמרי, במלחמת השחרור נגד הבריטים ובמלחמת העצמאות נגד הערבים (והבריטים) – עד לשביתת הנשק (הזמנית) בשנת 1949. בפרק הזמן הזה, הממושך למדי, עמד עם ישראל בכמה חזיתות כשנגדו כמה אויבים – הערבים והבריטים בארץ ישראל, והגרמנים באירופה. כשהבריטים הם בעל ברית, קודם נגד הערבים ואחר כך נגד הגרמנים, אבל בעת ובעונה אחת גם אויב. עוד חזית צדדית שנעשתה מכרעת, היתה החזית הרוסית, הקומוניסטית, שהפכה מאויב אנטי-ציוני בתחילת התקופה הגורלית הזאת לבעל הברית העיקרי של מדינת ישראל במלחמת העצמאות.

בימי זכרון אלה כדאי להזכיר, כי בלי הנשק הסובייטי, בעיקר, וגם בלי התמיכה הדיפלומטית הסובייטית באו“ם, לא היתה מדינת ישראל יכולה להישרד ולנצח את כל מדינות ערב. רק מתוך שגרת-לשון מוטעית משווים את התמיכה הסובייטית (החשובה פי כמה וכמה) לתמיכה האמריקאית, הדיפלומטית והכספית. האמריקנים סייעו ביציאת הבריטים מהארץ, אך לא במניעת ה”תוהו ובוהו" וסיכול סכנת ההשמדה של יישוב חסר נשק, כפי שהבריטים השאירו אותו ביציאתם. הסובייטים סייעו אז בהקמת המדינה, בהוצאת הבריטים מהארץ ובהבסת צבאות ערב (שהיו אז ה“קליינט” הבריטי העיקרי), וגם בזירת האו"ם – יותר מהאמריקנים. ההתייחסות הרגשית, האידיאולוגית והפוליטית אל ברית המועצות היתה אף היא חלק מהדילמות הקשות, מהויכוחים, הפולמוסים והמבוכה, שבפניהם ניצבו עם ישראל והנוער העברי במלחמות השונות.

בכל המלחמות הללו, בכל החזיתות ונגד כל האויבים, ניצב אז בעת ובעונה אחת עם ישראל ובעיקר הנוער העברי בארץ. כדאי להזכיר את הכינוי הנשכח הזה, שהיה ביטוי “להגדרה העצמית” של ה“צבר”, ושהפך מאז לשעיר לעזאזל של כולם – של פליטי שואה “אשכנזים” רגישים, פגועים ומופנמים כמו שאול פרידלנדר ואהרון אפלפלד ורבים אחרים, כמובן, של “פנתרים שחורים” ומרוקאים “דפוקים” ושאר עולים חדשים, שכולם חשים עצמם נפגעים על-ידי ה“צבר” עצמו, כפי שהוא משתקף בספרות של דור הקמת המדינה ואחריו. כולם שותפים בריטואל של ניפוץ כל המיתוסים הציוניים. מיתוס ה“צבר” הוא אחד מהם, בתהליך מתמשך של הרס עצמי.

חלק מתהליך זה, ואולי אחד משורשיו העמוקים ביותר, הוא היחס אל השואה ואל הגבורה בשואה, שהיתה בטלה בששים – לעומת השואה עצמה. יום הזכרון לשואה ולגבורה, בנפרד מיום הזכרון למלחמות ישראל, שבהן הנוער העברי מילא תפקיד מכריע, כאילו מבליע ומשכיח את המלחמות הללו ואת הנוער העברי שנלחם בהן, וכאילו משאירות בחלל האויר את השאלה – ההאשמה כלפי ה“צבר” – איפה היית?, כאילו חורץ את דינו וקובע שהוא ערק מחזית המלחמה העיקרית – חזית השואה והגבורה – אל חזיתות צדדיות ואל המלחמות הקלות, מלחמת השחרור נגד הבריטים ומלחמת העצמאות נגד הערבים, שבהן שיחק ה“צבר” את משחקי המלחמה בפלמ“ח, באצ”ל, בלח“י, במסעות, בטיולים, במזמוטי הנעורים. כאילו שה”צבר" אשם בכך, שהוריו עלו לארץ כשעדיין היתה הבחירה בידיהם והוא עצמו התחנך על ברכי המיתוסים הציוניים מימי ה“שומר” (וניל"י), הגנת תל-חי, “חומה ומגדל”, וכל גילויי יצירת הכוח העברי והפעלתו במלחמות ישראל כאן בארץ. כאילו שה“צבר” אשם בכך, שהוריהם של שאול פרידלנדר ואהרון אפלפלד לא עלו לארץ והם נולדו שם. כאילו יש טעם לפגם במיתוסים הציוניים (כולל מיתוס ה“צבר”), ומרכיביהם – בהתנדבות, בהגשמה אישית פיזית, בהקרבה עצמית, בבחירה אקטיבית בין מעשה למחדל, בין טוב לרע, מבחינת ההצלה של יהודים מרדיפות ומהתבוללות, מבחינת המאבק לשחרור לאומי, הגשמה של אידיאלים חברתיים, והשאיפה לעצמאות מדינית. גם שאול פרידלנדר ואהרן אפלפלד אינם יוצאים נגד כל אלה בגלוי ובמודע, אבל הם שותפים לניפוץ המיתוסים, כאילו באקראי ובמובלע. כאילו שיום הזכרון לשואה ולגבורה הופך לריטואל להצדקת כל אלה, שלא עלו לארץ ולא ניצלו בעוד מועד ולא היו שותפים פעילים ויוזמים בבניין הארץ ומלחמותיה ולא ילדו פה את בניהם ה“צברים”, האטומים והמתנשאים, כפי שהם נראו אז בעיני פרידלנדר ואפלפלד, גם אם לא היו כאלה. כאילו שיום הזכרון לשואה ולגבורה מעמעם ומטשטש את ההבדל בין שואה לגבורה. בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, בין מלחמה, להמנעות ממלחמה, בין נסיון לנטילת גורלך וגורל עמך בידיך – גם אם סיכויי ההצלחה קלושים – לבין נסיון להשאר בחיים בכל מחיר. אם ההישרדות האישית היתה ערך עליון מדוע לא תהיה גם כאן ועכשיו? ואם היתה ערך עליון, מה ההצדקה למרד הגטאות? אלה שאלות כאובות ונוקבות שאין להן תשובה אחת. טעויות, טראגדיות, אשליות, הימורים שאפשר היה להימנע מהם, קרבנות שווא, מחדלים ותבוסות יש והיו גם שם וגם כאן. אין מדובר במעשיהם של רוב הציבור. הרוב אינו מתנדב ואינו נלחם לפני שהחרב החדה של אין ברירה מונחת על הצואר. אבל מדובר במעטים, ביחידים, בבודדים, היוצרים את המיתוסים. ליתר דיוק – סביב המעטים נוצרים המיתוסים לאחר מעשה על-ידי הרוב שהתנכר להם בשעת מעשה, ביום מסה ומריבה. כך בהגנת תל-חי, כך בקריאת דה-גול לעם הצרפתי להמשיך במלחמה נגד גרמניה. כך צ’רצ’יל כשהיה במדבר הפוליטי וכך דוד בן-גוריון כשהיה במיעוט מזהיר. המיתוס הוא מיתוס ואין פירושו שיש לנתץ אותו אלא לטפח אותו כמופת לרבים.

יום הזכרון לשואה ולגבורה הופך ליום טיפוח שני מיתוסים סותרים – מיתוס ההישרדות האישית כערך יהודי עליון ומיתוס הגבורה האקטיבית של מרד הגיטאות, המתעמעם על-ידי המיתוס האחר. מתעמעם מפני קירבתו ודמיונו למיתוס הגבורה של ה“צבר” במלחמת העצמאות, שהיתה חזית המלחמה העיקרית של עם ישראל למרות הכל. במקום שפרידלנדר ואפלפלד ישאלו למה הוריהם לא עלו לארץ כשיכלו, הם מתריסים כנגד ה“צבר” על שהוא כפי שהוא, “באשמת” הוריו שעלו לארץ ושללו ממנו את הרגישויות החיוביות, שהן מנת-חלקו של ה“אנטי-צבר”. ה“צבר” אשם והוריו אשמים – ואין משמעות, שחר ותוחלת לעלייתם ארצה, להתנדבותם, למופת ההגשמה האישית וההקרבה העצמית, שהם חיו לאורו וביקשו להנחיל לבניהם ולבני בניהם אחריהם.

זוהי התרומה העקיפה, הלא-מכוונת והלא-מודעת, של מיתוס ההישרדות האישית בשואה כערך עליון לניפוץ המיתוס של ה“צבר” כחלק מהריטואל המתמשך של הרס עצמי ישראלי וציוני (שהוא מוטיב-אב בספרותנו העכשווית). זהו ריטואל של רצח האב היהודי, הציוני, המצווה לבניו אחריו תרי“ג מצוות “עשה” ו”לא תעשה“, לעלות לארץ, לדבר עברית, לקרוא ולכתוב בה, לעבוד ולהתיישב בה לאורכה ולרוחבה ולהנחיל אותה לו ולבניו אחריו עד עולם. הוויכוח על שטחים וגבולות והיחס אל הערבים הוא ויכוח על הפירוש הנכון של חלק ממצוות ה”עשה" ו“לא תעשה” הללו ולא התמרדות נגדן. הריטואל של רצח האב והרס עצמי של הבן הוא מחוץ לויכוח זה. הוא ריטואל של מחיקת כל זכר לאב ולמצוותיו. הכל ישקע בפולחנים של רצח והתפוררות צלם אנוש, לא רק צלם יהודי וציוני – אלא הפולחנים שחנוך לוין וסופרים אחרים מתנבאים עליהם: תהליכי שקיעה והתפוררות, רצח אב, הרס עצמי והתאבדות ונישואי תערובת, שהם צורה סופית של התאבדות לאומית.

ביום הזכרון הזה למלחמות השחרור, העצמאות ויתר מלחמות בהן לקח חלק הנוער העברי, כדאי להיעצר ולראות את ההתחלה והסיום של התהליך המתמשך הזה של ניפוץ כל המיתוסים הציוניים. כמה מהם נוצרו על-ידי מעטים, שהרוב שלא היה שותף להם הפך אותם למופת לאחר מעשה. בכך אין כל פסול ואין זו סיבה לנתץ אותם, אלא להיפך. כך נוצרו מיתוסים רבים, שיש בהם לקח של אמת לעתיד. מיתוס ה“צבר” המתנדב, המתגייס והניצב בחזית העיקרית של מלחמות ישראל אינו מיתוס כוזב ואין צורך בהפיכתו לשעיר לעזאזל לכל המדווים והמחדלים של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל. לא ה“צבר” אשם ולא הוריו שעלו לארץ. להיפך. אשמים אלה שלא עלו ולא יעלו, אלה ה“יורדים” ואינם שותפים למלחמות ישראל, שלא הסתיימו עדיין. בין הליכי ההרס העצמי עדיין נמשכת מלאכת הבניין של בית לאומי בארץ ישראל ליהודי הנודד אשר בתוכנו, בתוך כוחנו, ועדיין גדול כוח הבניין מכוח ההרס.

27.4.82

היה פעם חזון ציוני של השתלבות במרחב, בקרב שכנינו הקרובים והרחוקים, במזרח התיכון ולאחר מכן – באסיה ובאפריקה. היו לחזון זה סיבות שונות. משה שרת, למשל, הדגיש את היותנו חלק מיבשת אסיה ואחד מעמיה, החוזר אל מקורות חווייתו. גולדה מאיר רקדה הורה באפריקה המתעוררת לעצמאות. היא עשתה, כמובן, הרבה יותר מלרקוד, אבל הריקוד היה הרבה יותר מעשייה גרידא, שחשבון של תועלת בצידה.

היו,אהבות נעורים" של המדינה הזאת לקראת או-נו מבורמה ואנקרומה מגאנה ורצון אמיתי לתת להם ולא לקחת. להיות אור לגויים, כפשוטו. להעניק להם מנסיוננו בפיתוח חקלאי, בבריאות, בקואופרציה, בבינוי ובשיכון, בחינוך מקצועי למבוגרים ונוער ואחר כך באימון צבאי בנוסח הגדנ“ע והנח”ל והקמת יישובים. להפיץ השכלה ודעת. לעזור להם לעזור לעצמם. ללמד אותם את תורת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח תנועת העבודה בישראל.

היה זה צירוף של היפה עם המועיל. היה בכל אלה גם רצון עז לפרוץ את ההסגר והחרם של מדינות ערב, להשתלב במרחב הרחוק, בפריפריה שלו, אם לא ניתן לנו להשתלב במרחב הקרוב. מכאן “ברית הפריפריה” הצבאית- מדינית-חשאית עם תורכיה ואירן המוסלמיות, עם אתיופיה ולאחר מכן גם עם מדינות ערביות רחוקות כמו מרוקו וסודאן. וגם עם מדינות אחרות מעמי ערב והאיסלם אשר המגעים איתן טרם פורסמו.

מיותר כמעט לומר שהשמאל בישראל, או לפחות הזרם המרכזי בתנועת העבודה, ראה בחיוב את הפעילות הזאת של השתלבות במרחב, גם אם היו הסתייגויות, ספקות וקשיים לא מעטים בקשרים עם כמה מהמדינות ועם שליטיהן המתחלפים. הימין בישראל שלל בתוקף את “העבודה הזרה”. מה פתאום גולדה מאיר רוקדת הורה בגאנה, ליגלגו.

בינתיים התחולל היפוך מוזר במדינת ישראל, בתנועת העבודה ובשמאל הישראלי על כל גווניו. יגאל תומרקין אומר על בקשותיו של שר החוץ הליברלי לסיוע ישראלי קונסטרוקטיבי: מה זה עסקנו? מי צריך את זה? שאלה נאה לסוציאליסט, למי שמטיף לשלום עם הערבים, למי שמאמין וצריך לדגול באחוות עמים, בעזרה לזולת, בסולידאריות בין-לאומית, בהשתלבות ישראל במשפחת הארצות המתפתחות, במרחב הקרוב והרחוק, שהיא שואפת להיות חלק ממנו, בטוב וברע. פעם היו אומרים שישראל אינה רוצה לקבל סיוע (לפחות מן השפה לחוץ) ועוד יותר מכך, אינה רוצה לתת סיוע. החזון הציוני-סוציאליסטי החדש הוא להיות עם לבדד. לא להתערב בקרב הגויים. לא לקבל ולא לתת.

יש כמובן סיבות לא מעטות ל“אנטי-חזון” זה. היו הרבה אכזבות, והיו כשלונות. הסיוע לא עלה יפה במקרים רבים. החרם הערבי גבר על הסיוע הישראלי. המשטרים בארצות המתפתחות ושליטיהם רחוקים מלהיות דמוקרטיים בנוסח אירופה וסוציאליסטים בנוסח התנועה הקיבוצית. יש שם הדחות והפיכות צבאיות. מאברים ומעשי רצח, דיכוי ומאסרים המוניים. הם רחוקים מלהיות כמונו – הם לא חברה המתאימה לנו. לא צריך להשתלב בקירבם ושכמותם – באפריקה, באמריקה הלטינית ובמזרח התיכון. וכמובן שלא בקרב המרונים והפאלנגות והדרוזים והשיעים וכל יתר הלבנונים, הרוצחים איש את רעהו, צריך להסתלק מהר מכל ארצות אמריקה הלטינית ואפריקה הבלתי-דמוקרטיות ולנתק מגע עם שליטיהן. על אחת כמה וכמה שצריך להיחלץ מהבוץ הלבנוני הרווי דם. לחזור הביתה. לנעול היטב את כל הדלתות והחלונות ואז נגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה.

אבל מה עם הפלשתינאים? הם נמצאים בתוך הבית או בקירבתו הסמוכה. בפניהם אי-אפשר לנעול את הדלתות והחלונות. עם המתונים שבקרבם, כמו למשל “האגודות הכפריות”, אסור לבוא במגע. הם “קוויזלינגים”. עם פלגי אש"ף השונים אי-אפשר לבוא במגע. הם לא יותר טובים מהלבנונים. גם הם רוצחים איש את רעהו וארגון אחד את יריבו, בשירות הסורים, הלובים והעיראקים, כאשר כולם יחד וכל אחד לחוג אכולים שנאה עצמית הדדית, המשליכה את עצמה גם על הזולת, גם עלינו. איך נוכל לעשות איתם שלום אם אין הם מסוגלים לעשות שלום בינם לבין עצמם?

מסתבר שהכמיהה העזה לחזור הביתה אל המנוחה והנחלה מובילה אותנו בחזרה אל דרך רחוקה יותר וארוכה יותר. חזרה מן ההשתלבות במרחב האכזרי והמכוער, כמו שהינו, היא חזרה מן החלום הציוני על החזרת העם היהודי אל הקיום הארצי-הממלכתי-הצבאי-המדיני-הכוחני המעוגן במציאות הגיאוגרפית וההיסטורית, כמות שהינה. זוהי רתיעה מהמחיר הכרוך בהגשמת החלום הציוני – מחיר של מלחמות, כיבושים, בריתות מדיניות מפוקפקות עם העמים השכנים, למידת מידותיהם המגוונות. כפי שסופר בתנ“ך על מלחמות השופטים, המלכים ובריתותיהם והשתלבותם במרחב ועל ההוקעה של נביאי ישראל שקראו אל השופטים והמלכים בשם אלוהים לסור מדרכם הרעה. החלום הציוני במקורו היה – החזרה של עם התנ”ך אל ארץ התנ“ך. המציאות היתה, כידוע, אחרת. העם היהודי חדל מזמן להיות עם התנ”ך. בחלקו הגדול הוא כבר התבולל, או שחיפש לו מקלט מפוגרומים ומאנטישמיות עם תנ“ך או בלעדיו. בחלקו האחר הוא לא היה “עם התנ”ך” אלא “עם שולחן ערוך” ומצוותיו. עם גלותי מסוגר בתוך עצמו בין כותלי הגטו, או ה“שטעטל”, מנותק מן הגיאוגרפיה וההיסטוריה, בתוך חומות שהלכו והתערערו עד שנפרצו ועלו באש בשואה.

וזה מחזיר אותנו אל ההתחלה, אל “החזרה בתשובה” הציונית ולא רק הדתית. מי שסולד מההשתלבות במרחב והמחיר הכרוך בה, מחזיר את עצמו אל חומות הגטו. מי שסולד מהתנ“ך – מטפח את אווירת הכמיהה אל הירידה, כהמשך להתבוללות, או אל “השולחן ערוך” בנוסח “נטורי קרתא” ו”אגודת ישראל" האנטי-ציוניות ואל “החוזרים בתשובה” הדתיים, שגם הם כמו היורדים אינם אלא עריקים מהחזון הציוני והגשמתו.

7.9.83

קיימת סמיכות זמן קרובה מדי של ימי זכרון. יום הזכרון לשואה ולגבורה. יום הזכרון לחללי צה"ל (המקדים את יום העצמאות), עם הרבה ימי זכרון חדשים נוספים.

יש עירבוב של מישקעים עולים ויורדים של כאב, צער וייאוש, ושל רצון לחיות עם העבר ולקוות שיש טעם ותכלית למה שהיה ולמה שיהיה. הזיכרונות מתערבבים זה בזה ונראים כל פעם באור אחר. עובדות חדשות נחשפות. ארכיונים ישנים יוצאים מן הגניזה ומפענחים סודות. מחקרים חדשים נכתבים ומתפרסמים. על מה שהיה ולא היה שם, בימי השואה והגבורה, ועל מה שהיה ולא היה כאן במלחמות ישראל מאז ימי המנדט ועד ימינו.

יותר ויותר מסתעפים ומסתבכים זה בזה הקשרים בין כאן לשם, בין אז לעכשיו, בין המחדלים והמעשים, בין ההחמצות הטראגיות, הסופיות, לבין ההזדמנויות ההיסטוריות החד-פעמיות שזכו לניצול ולמימוש “בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה”. מצד אחד גוברת התשוקה הבלתי-נמנעת לחשוף ולדעת עוד ועוד. לנסות להבין מה קרה, למה ואיך. מן הצד האחר – ישנה רתיעה של כל מי שלא היה שם וכאן בימים הגדולים והנוראים ההם מחריצת משפט על אלה שהיו ונתנסו בניסיונות קשים. מצד אחד ישנו רצון להפיק לקחים מן העבר, להסיק מסקנות לעתיד. מצד שני – ישנה נטיה להקל על נטל הכאב על-ידי השלמה עם העבר, כאילו לא היתה ברירה. כאילו כל מה שקרה היה מוכרח לקרות. ומה שלא היה, לא היה יכול להיות.

מעין צידוק-הדין, חוסר יכולת להעריך אפשרויות ותוצאות ולערוך השוואות, לאור מציאות שנוצרה מאז ועד היום, בין מי שראה את הנולד וניסה להקדים תרופה למכה, לבין מי שטעה, הטעה ונושא באחריות חלקית לפחות למה שקרה.

קיים רצון לשכוח ולטשטש את העובדה שהיה מחיר נורא להישרדות של המעטים. הקרבת חיי הזקנים, החולים והחלשים, הנשים והילדים למען יהיו הצעירים חזקים. המחיר היה שיתוף פעולה בביצוע נטול הפרעות של תוכניות השמדה לפי לוח זמנים. השאלה – מה היה קורה אילו היו יותר גילויים של התנגדות, של שיבושים והפרעות למבצעי החיסול ושל נסיונות בריחה רבים יותר, במקום שיתוף הפעולה המאורגן מצד “היודנראטים” לסוגיהם השונים – תשאר ללא תשובה.

ששת המליונים שניספו היו שלי מהעם היהודי כולו. הם היו שני שלישים, ואולי שלושה רבעים, מיהודי אירופה שתחת הכיבוש הנאצי. לא שליש מהם נשמד, אלא הרוב המכריע. זהו מאזן הדמים של שיתוף הפעולה במקום התנגדות ומרד.

ודאי היו שעשו זאת. לא סופרו ולא נחשפו עדיין כל סיפורי הגבורה של המעטים -יחידים וקבוצות של לוחמים ומורדים. אבל לא כל אלה שיכלו לעשות רצו לעשות ועוד פחות מכך עשו בפועל. הרוב הגדול העדיף להמתין עד היה מאוחר מדי. הרוב המכריע דחה את המהפכה הציונית בחיי העם היהודי, שעיקרה נטילת גורלו של העם בידיו, במקום המתנה פאסיבית לחריצת גורלו בידי אחרים. הרוב בעם לא נטל את גורלו בידיו. לא הכשיר את עצמו לכך. הדור שאבד בשואה לא הוכשר לכך.

גוברת האופנה של הלעגה וכפירה באמיתות הציוניות הנדושות הללו. פולחן ישראלי חדיש של מסע ניפוץ המיתוסים הציוניים שעליהם גדל והתחנך הנוער העברי בארץ ישראל, מיתוסים שיצרו עובדות ממשיות ושינו את פני המציאות משום שהם עיצבו את דמותו של הנוער שפעל לאורם. האמת הסובייקטיבית הפכה לאמת אובייקטיבית. מיתוסים של מוות למען החיים. “טוב למות בעד ארצנו”. “משורה ישחרר רק המוות”. “למות או לכבוש את ההר”. קדם להם מיתוס מימי “השומר” -“בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”. בהשפעתם, המיתוס של “אחרי” -עד להשגת היעד. בכל מחיר. מיתוסים שהשפיעו גם על לוחמי הגיטאות, גבורה שהפכה אף היא לאגדה. מיתוסים של הקרבה עצמית שנרקמו סביב מעשי מופת של חיי לוחמים וגורלם. אנשים שהפכו לסמלים. צעירים שיצרו אגדות. הנוער העברי נשא על כתפיו את המאבק לעליה והעפלה, להתיישבות ולעצמאות. הנוער העברי נלחם ונפל במלחמת העצמאות לאחר שהנחיל את פירות מלחמתו ונצחונו לבאים אחריו. גם לאלה שהיום מניחים על קברו קוצים ולא זרי פרחים.

בימים שהם בין יום הזכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזכרון לחללי צה“ל ויום העצמאות, כדאי לזכור ולהזכיר את המיתוסים שאינם עוד ב”אופנה", את ההבדל בין כאן לשם -עם כל הכאב והצער. שם ניספו הרבים, למען ישרדו המעטים. כאן נפלו מעטים במלחמה למען יחיו רבים ולמען תתקיים מדינתם העצמאית. זהו טעם החיים, וכזהו טעם המוות למען החיים. זו טעם ימי הזכרון לנופלים ולנספים שם וכאן.

4.5.84

שמחת יום העצמאות מהולה כל שנה בצער ובחשבון נפש שתחילתם בטכסים ובמשדרים של יום הזיכרון לחללי צה"ל. השנה נוספו סימני שאלה קשים לגבי המחיר והתוצאות, ההכרח והכדאיות של מלחמת לבנון, השנויה במחלוקת עמוקה ושטרם הסתיימה. סימנני שאלה אלה, בעוצמה פחותה, קיימים, גם לגבי המלחמות הקודמות.

אין, ולא יכולה להיות, תשובה חד משמעית. המחיר – הדם והשכול – הוא סופי, ודאי, בלתי חוזר. התמורה – ניתנת לביטול ולשינוי, להערכות מנוגדות. לא יכולה להינתן תשובה חד משמעית לספיקות מענים על ההכרח שבמלחמה זאת וקודמותיה. כל מלחמה רצופה טעויות, כשלונות, תאונות, והמחיר של כל אחת מהן כבד מנשוא. למה נכחד? עיפה נפש העם הזה מהורגים.

אף על פי כן, יש מקום להצביע על תשובות אפשריות לסימני שאלה אלה. קודם כל כדאי להשיב על השאלה נוקבת ביותר – האם לשווא נפלו חללי המלחמה. ואחריה על השאלה – איך יוצאים מזה, איך לסיים את המלחמה בצורה הטובה ביותר האפשרית, כדי שלא תימשך עוד ועוד ולא תתחדש בתנאים גרועים יותר לאחר מכן. גם שולליה הקיצוניים ביותר של המלחמה בלבנון – והמבקרים של מלחמות קודמות, כולן או בחלקן – חייבים להבחין ולהפריד בהערכותיהם בין בדיעבד לבין מלכתחילה, בין סיבות ומטרות לבין תוצאות ומחירן. המלחמה המוצדקת וההכרחית ביותר עלולה להסתיים במחיר כבד ובתוצאות שליליות.

מלחמה שנויה במחלוקת עשויה להסתיים בתוצאות חיוביות לבטחון ישראל ולקידום תהליך השלום ובכך גם להצדיק בדיעבד את מחירה.

“הסיבוב השני”

יתר על כן, כל אחת מהמלחמות הנפרדות וכולן יחד הן בגדר “סיבובים” נוספים במלחמה המתמשכת של מדינות ערב נגד מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום. על-פי הגישה הערבית, לאחר מלחמת יום העצמאות, על “הסיבוב השני” עוד לבוא ואחריו כל יתר “הסיבובים”. אי אפשר לכפור במצב הבסיסי ההתחלתי של מצור צבאי, כלכלי, מדיני ופסיכולוגי שהוטל על מדינת ישראל על-ידי שכנותיה. גם אם יש מקום לוויכוח ולביקורת על תגובת ישראל על המצור הזה, על השילוב של אמצעי הנגד שהיא מפעילה כדי לפרוץ את המצור או להסירו כליל. כולל התביעה שישראל תגלה יותר נכונות לוויתורים ותנמיך מצידה את פרופיל המלחמה.

ישראל, בכל מקרה, מגיבה ומתגוננת מפני המצור ומפני הצלחתם של הערבים לקיים מלחמת הטרדה בלתי פוסקת של מעשי חבלה וטרור בתוך שטחה, בגבולותיה וברחבי תבל. על אלה נוסף האיום המתמיד של התקפות צבאיות חוזרות ונשנות, כדוגמת מלחמת “יום כיפור” או מלחמת “ששת הימים”, ומירוץ החימוש המתמיד והמתיש, שגם הוא חלק מהמצור והמלחמה המתמשכת נגדה. זהו הצד השלילי של מאזן המלחמה. מדינות ערב מצליחות לקיים נגד ישראל מלחמת התשה, מכבידה ומזיקה, והיא משולבת באיום הולך וגובר של מלחמת הכרעה ב“סיבוב הבא”.

אבל יש גם צד חיובי למאזן זה, הגובר על הצד השלילי. התמונה הכוללת היא של הצלחת כוח ההרתעה הישראלי למנוע מלחמת הכרעה ערבית נגדה. לכפות על מדינות ערב להסתפק במלחמות מוגבלות ולדחות את פריצתן של אלה פעם אחרי פעם. מלחמת ההתשה הערבית המתמשכת הפכה להתשה עצמית. ראשונה בהן ירדן, שהותשה על-ידי מלחמותיה נגד ישראל ויצאה ממעגל המלחמה.

המכשול הטוב ביותר

ירדן עדיין מהווה איום צבאי לישראל, אבל גם אם יהיה הסכם שלום בינה לבינינו, ימשיך הצבא הירדני לשמש איום פוטנציאלי כשם שהצבא המצרי משמש איום למרות הסכם השלום עם ישראל. כך יהיה גם בעתיד, עד שיווצר מצב של שלום ויציבות בין מדינות ערב בינן לבין עצמן והן לא יזדקקו לקיום צבאות גדולים וחזקים האחת נגד רעותה. מצרים נגד לוב. סוריה נגד עירק. ירדן נגד סוריה. סעודיה נגד עירק ועוד. כל עוד הן ימשיכו לאיים האחת על רעותה ולקיים מירוץ חימוש בינן לבין עצמן, הן ימשיכו לשמש איום פוטנציאלי מסוכן על ישראל. בין אם תיפתר הבעיה הפלשתינאית בין אם לא. גם מדינה פלשתינאית, אילו היתה קמה, היתה נגררת לתוך הסכסוכים והאיומים הבין-ערביים, לתוך מירוץ החימוש ביניהן וממילא נגד ישראל.

גם מצרים הותשה במלחמותיה נגד ישראל ויצאה ממעגל המלחמה נגדה. כבר נאמר כי שלום קר עדיף על מלחמה. השלום מאכזב בהשוואה לתקוות שהוא עורר ובהשוואה למחיר ששילמה ישראל, בשטחים, בנטל כלכלי של ויתור על נכסים ותשתית צבאית בסיני, הוצאות ביטחון חדשות ותשלום פיצויים.

עם כל האכזבות, השלום עם מצרים הוא ערובה מוצקה לבטחון ישראל. השלום הוא ה“מכשול” הטוב ביותר מפני חידוש המלחמה. ראשית – העם המצרי, שהתעייף מהמשך המלחמה ולא ירצה לחדשה שנית. שנית – כלפי ארה“ב, שמצרים זקוקה לסיועה, והתחייבה כלפיה לכבד את הסכם השלום עם ישראל שארה”ב ערבה לו.

הנה כי כן, אפשר להעריך, במבט לאחור, שהמלחמות שנכפו על ישראל הסתיימו לא רק בדם, דמעות ובנזק כבד. הן הסתיימו, בדיעבד, גם בתוצאות חיוביות מבחינת ביצור בטחונה של ישראל וקידום תהליך השלום. מלחמת העצמאות היא אולי היחידה ממלחמות ישראל ששמה מעיד על תוצאותיה. היא אכן הבטיחה את עצמאות ישראל. לא השיגה שלום, לא העניקה גבולות בטחון מפני פעולות הטירור והחבלה של ה“פידאין”, לא הסירה את החרם, המצור וההסגר על ישראל מכל גבולותיה. לא הבטיחה לישראל אספקה של נשק להגנתה מול מירוץ החימוש הבין-ערבי, שאיים גם עליה. ישראל נשארה נטע זר באיזור – במישור היחסים עם שכניה, וגם במישור יחסיה עם המעצמות.

גורם אסטרטגי

מבצע סיני היווה פריצה ראשונה בטבעת הבידוד והמצור. רובד ראשון להשתלבות עקיפה של ישראל באיזור. הוסר האיום על ישובי העולים החדשים בדרום ובנגב כתוצאה מחדירות הפידאין שהופסקו, נפרץ ההסגר הימי על אילת ונפתח הסחר עם ארצות אפריקה ואסיה. נפרץ ההסגר המעצמתי על ישראל, והיא הפכה לגורם אסטרטגי בעל חשיבות במאבק המעצמות. הובטחה אספקת נשק חדיש מצרפת לקיום מאזן חימוש בינה לבין שכנותיה. הונחה תשתית לתעשיה הבטחונית, האווירית והאלקטרונית (והגרעינית). כל אלה – בכוח הברית האסטרטגית עם צרפת, שהתרחבה אח"כ לברית חלקית עם יתר מדינות אירופה, ובעיקר גרמניה, והוחלפה אחר כך בסיוע אמריקני צבאי וכלכלי.

פריצה נוספת היתה הגברת הנוכחות והפעילות הישראליות באפריקה, שפירותיהן קיימים עד היום למרות ניתוק היחסים הדיפלומטיים. ואחרון “ברית הפריפריה”. נדבך של השתלבות ישראל במזרח התיכון, במערכת יחסים סמויה וגלויה רק בחלקה. תורכיה, חבש, סודן, אירן ועוד.

“ברית הפריפריה” לא נשארה כפי שהיתה גם לא הברית עם צרפת וירח הדבש האפריקני. הפסקת מעשי החבלנים הפלשתינאים העניקה לישראל כמה שנים טובות של חיזוק וביסוס וגם לאחר שנחלשו ההסכמים הללו הם הותירו אחריהם משקע של הפיכת ישראל לגורם איזורי שאי אפשר להתעלם ממנו וגם לא להחרימו כליל.

מלחמת ששת הימים הוסיפה כמה נדבכים להשתלבות באיזור. “הגשרים הפתוחים” עם ירדן, שאינם אלא כיסוי למערכת קשרים ענפה בין ישראל לירדן, זוהי פריצה משמעותית של החרם הערבי על ישראל, אפיק סחר בין ישראל לבין מדינות ערב.

מלחמת ששת הימים החזירה את העם הפלשתינאי אל מפת האזור והציבה בפניו את האתגר של השלמה עם קיום ישראל והסתפקות בקיום “ישות פלשתינאית” במסגרת ירדנית-פלשתינאית משותפת בהסכם שלום עם ישראל. זהו אתגר שהפלשתינאים טרם נענו לו, ואולי הם יוכלו וירצו להיענות לו רק בסוף התהליך של ההשלמה הכל ערבית עם קיומה של ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים. בינתיים נוסף נדבך של נורמליזציה לסכסוך הישראלי-ערבי בעיקרו. מסכסוך על עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הפך לסכסוך על שטחים וגבולות בין מדינה קיימת לבין שכנותיה. כך מציגות את הסכסוך רוב מדינות ערב וארצות העולם השלישי, פרט ל“מדינות הסירוב”, שהן עצמן מצויות במצב של בדידות והוקעה בין לאומית. בינתיים נוצרות בשטחים עובדות שיקשה מאוד להתעלם מהן והן מצמצמות את הבסיס הטריטוריאלי שישאר ל“ישות הפלשתינאית” בכל הסדר עם ישראל בעתיד.

מלחמת יום-הכיפורים פתחה את התהליך שהסתיים בהסכם השלום הישראלי-מצרי. אולי אפשר היה להגיע אליו קודם לכן ואולי לא היה מנוס מהמלחמה הזאת. גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אבל בדיעבד, אי אפשר לכפור בכך שהמלחמה הזאת, על כל שלביה, יצרה את המאזן המצרי של כבוד לאומי ועייפות ממלחמה, שהוא התשתית הפסיכולוגית ההכרחית לכינון השלום עם ישראל ולקיומו למרות הכל.

מלחמת לבנון, כידוע, שנויה המחלוקת יותר מכל מלחמות ישראל-ערב. היא היתה רצופה טעויות וכשלונות יותר מכולן. בינתיים ברור רק מחירה הכבד, שלא נצפה מראש. אבל אפשר להצביע על כמה אפשרויות חיוביות.

אש"ף חדל להיות מכשול להסדר בטחון בין לבנון לישראל, חדל להיות גורם עצמאי במפת לבנון. כתוצאה מכך יכולה לבנון לשמש זירה להתמודדות ולהידברות במישרין ובעקיפין – בין ישראל לסוריה. לבנון זקוקה לשיווי משקל פנימי בין העדות השונות. לשיווי משקל מסויים בין ישראל לסוריה, או לכל הפחות למאזן של הרתעה בין שתיהן. ובלי מאזן כזה לבנון לא תוכל לקיים את שווי המשקל הפנימי בין כל עדותיה וכל אזוריה – כולל דרום לבנון – ולא תוכל לקיים את עצמאותה היחסית והמוגבלת ואת בטחון הפנים והחוץ שלה, לטובתה ולטובת ישראל.

סוריה היא גורם עיקרי בלבנון. ישראל יכולה להיות רק גורם משני, והיא זקוקה לכך כדי להבטיח שלבנון לא תשמש בסיס לפעולות טרור וחבלה וגם לא לאיום של התקפה סורית עליה. לבנון משמשת זירה עיקרית ביחסי ישראל-סוריה וממילא גם בשלב הנוכחי של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללו. היא יכולה לשמש זירה להתמודדות או להידברות. בשני המקרים אין לישראל מנוס מקיום כוח הרתעה כלפי הסורים ומקיום מערכת קשרים ישירה ועקיפה עם העדות השונות בלבנון, שיהיו מעוניינות בקיום קשרים כאלה גם לאחר נסיגת צה“ל – לטובתן ולטובת ישראל. לבנון היא הזירה העיקרית להשתלבות ישראל באיזור ולקיום תהליך השלום בשלב הבא. גם לאחר נסיגת צה”ל, ואולי דווקא לאחר מכן. הכל תלוי בצורה שבה תתבצע נסיגה זאת ובהסדרים עם לבנון ועם סוריה שייכונו לפניה ואחריה.

6.5.84

אותי הם לא מייצגים / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

יורם אוברקוביץ מחברת החשמל איננו מייצג אותי. להיפך. כשאני שומע את איומיו ואת האיום של יתר ראשי “הוועדים החזקים” אני נבהל. אני פוחד מאיומיהם של החזקים. בעיקר כשיש להם כיסוי. יורם אוברקוביץ מחזיק את האצבע הקטנה שלו על המתג של חיי כולנו. האור והחום, המים והמזון, התעשיה והחקלאות, בתי-החולים ובתי-החרושת. הכל. על אצבע קטנה אחת.

הוא חזק יותר מהמשטרה ומבתי-המשפט גם יחד, שלא לדבר על הכנסת ועל השרים המצחיקים. מי זה ראש הממשלה לעומת יורם אוברקוביץ? חגב, בקושי. מי זה לעומתו מזכיר ההסתדרות? זנב קטן, בקושי. ואולי רק פקק של הבקבוק שמתוכו יצא השד של הוועדים החזקים וכל האיגודים המקצועיים בעקבותיהם.

הם לא מייצגים אותי ובודאי שלא את פועלי הטכסטיל והמזון, שבשמם ובשמי הם מתיימרים לפעול. אומרים שיורם אוברקוביץ משתכר פי ארבעה ממני ופי עשרה ויותר מפועלי הטכסטיל והמזון. הוא גם חזק וגם עשיר. הוא יכול להרשות לעצמו הרבה מאד. הוא וכל יתר עובדי חברת החשמל. אפילו לצרוך חשמל חינם בכמויות עתק, בסכום שהיה יכול אולי לסייע להצלת “אתא”.

כשאני שומע שהוועדים של נמל התעופה בן-גוריון התאחדו לפעולה משותפת אני נחרד. הם ועובדי הנמלים והימאים. כאשר שער הדולר השחור מתקרב סוף-סוף לשער הדולר הרשמי ויש סיכוי שהתיירים והיצואנים יפקידו אותו בבנקים ולא בשוק השחור או בחו"ל, באים הללו ומאיימים לסגור את ברז החמצן הזה. שלא יספרו לי שהם עושים זאת למעני. אני מוכן לעבור ניתוח כדי להבריא. עברתי ניתוח אחד, אחר, ואני יודע שהסבל היה כדאי. שכל החזקים הללו לא יפריעו למנתחים. שלא יסכנו את חיי החולה באמצע הניתוח. את חיי כולנו.

למי הם מספרים מעשיות? אנחנו לא עובדי חברת החשמל וגם לא עובדי הטכסטיל והמזון. האחרונים זכאים לפיצוי מיוחד, בעיקר להבראת התעשיות שבהן עם עובדים, כדי שיוכלו לפרנס את עובדיהן בכבוד. אבל זו סוגיה מיוחדת, חלקית. שלא יספרו לנו שהרוב הגדול של השכירים אינו יכול להוריד את רמת החיים. לחיות בצנעה. לפחות לזמן מה. לחיות כפי שחיו הורינו, שגידלו את כולנו למה שהננו. למי הם מספרים שאי-אפשר להתאפק ולוותר לשנה שנתיים ואולי שלוש על נסיעה לחו“ל, על החלפת מכונית ודירה וביגוד ובידור, ברמה שהורגלנו אליה בשנות שלטון הליכוד המושחתות והמשחיתות? למי רוצים לספר שמנחם בגין ידע מה הוא שח כאשר רצה “להיטיב עם העם” בהבל פה, ליצור יש מאין, לחלק את מה שאין ואת מה שנדמה שהיה לו, בדמיונו ההיסטרי והדמאגוגי, שמפא”י מחביאה “בכיסיה”?

אי-אפשר ליצור יש מאין. לאמריקנים נמאס לפרנס את ה“פארזיטיות” שלנו. בצדק. הם נתנו לנו אשראי אחרון לניהול הקרב האחרון על הבראת המשק, להצלחת הניתוח של ההרזיה הלאומית, להפסקת הזלילה והסביאה על חשבונם. הקרב האחרון הזה רק החל והוא יתנהל מעכשיו יום-יום ושעה שעה, במשך שלושת החודשים הקרובים. יש לנו סיכוי לנצח בו, לטובת כולנו, בתנאי שיורם אוברקוביץ וחבריו החזקים לא יביסו אותנו ולא יקשרו את ידיהם של המנתחים באמצע הניתוח. בתנאי שישראל קיסר וחיים הברפלד יתייצבו יחד איתנו נגדם, נגד אלה שלא מייצגים אותנו באמת, שמתיימרים לייצג אותנו.

אני רוצה להבריא. אני מוכן לעבור ניתוח. כדאי לסבול את כל הכאבים הכרוכים בו, כדי שיצליח. כדי שנבריא כולנו.

9.7.85

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

זה לא רק עניין של דרכון, או של פיסת נייר, כפי שטען אלי ויזל בשיחתו עם ישעיהו בן-פורת, בעתון “ידיעות אחרונות”. הדרכון הוא לא ההבדל היחיד בין ישראלי לבין יהודי החי בגולה, כפי שטוען אלי ויזל. קשה לי לקבל שהוא מאמין בטענה זו. יתכן והוא משמיע זאת כדי להתחמק מן השאלה הגדולה והחשובה – מהו באמת ההבדל בין ישראלי ליהודי בימינו.

עם כל הכבוד לאלי ויזל, חתן פרס נובל, זו לא שאלה אישית שמכוונת רק אליו. הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ, לעלות לישראל או להישאר בגולה. אפשרות בחירה זו היא אחת מתוצאות הקמתה של מדינת ישראל. לכל יהודי יש עכשיו אפשרות, להיות ישראלי, או לא להיות. יש לו לאן לבוא. זה תלוי רק בהחלטתו. (פרט ליהודים בארצות המצוקה, שלהם אין ברירה, אבל לא זאת השאלה ששנוייה במחלוקת בינינו לבין אלי ויזל. הוא אף מגלה בשיחה הזאת כי כל פעילותו למען יהודי ברית המועצות נעשתה ביזמת מדינת ישראל).

גם לאלי ויזל יש אפשרות. הודות לאזרחי ישראל, נושאי הדרכון הישראלי והנושאים עימם רוב שנות חייהם עוד פיסת נייר אחת – תעודת השירות בצה"ל, בסדיר ובמילואים. לאלי ויזל ישנה אפשרות והוא בחר במה שבחר. וזו זכותו המלאה כיהודי. אבל במטותא ממנו, שלא יעניק לבחירתו האישית, הפרטית, משמעות רחבה ופסקנית על היחס בין גולה לגאולה – גאולת עם ישראל בארצו בימינו – ועל הצורך של כל יהודי להשתתף במעשה הגאולה הזה.

שיואיל אלי ויזל בטובו, לא לסתום את הגולל על התביעה הציונית מכל יהודי, שרוצה ויכול לעלות לארץ, שיעלה וישתתף בבניינה, בחומר וברוח, ובהגנה עליה. שלא יתריס כנגד התביעה הציונית הזאת וכנגד ציפור הנפש של קיומנו ומאבקינו בארץ הזאת. שלא יפסוק שאפשר להיות יהודי טוב בגולה, לא פחות מאשר בארץ. ושכל ההבדל בין יהודי כזה, כמוהו, למשל, לבין ישראלי שחי בחוץ לארץ, הוא ההבדל של דרכון ופיסת נייר, כפי שאמר לישעיהו בן-פורת.

שלא יגזים באפולוגטיקה האישית שלו, שהיא מיותרת, משום שלאף אחד מאתנו אין זכות להטיף מוסר לרעהו. יתר על כן, עובדה היא שרוב היהודים לא רוצים לעלות. כמוהו. כשם שיש ישראלים רבים שרוצים לרדת מהארץ ואף עושים זאת. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ויש יוצא ויש בא בשעריה הפתוחים לשני הכיוונים.

העובדה הזאת היא כישלון היסטורי של העם היהודי שלא רוצה להיגאל, שלא רוצה לחזור לארצו ולהיות ככל העמים, שמעדיף לחיות כמיעוט בקרב עמים אחרים, להצטיין ולהתייחד בקירבם בכמה מקצועות מועדפים, בחומר וברוח, ב“עשיית כסף” – הרבה כסף, הרבה יותר ומהר יותר משניתן לעשות בארץ – וגם, ללמוד ולעסוק בעיקר במקצועות המדע והרוח. להיות השאור שבעיסת הגויים.

לא ללכלך את הידים ואת הנשמה היהודית, הטהורה והזכה, במלאכות הציוניות הבלתי-גמורות – בהקמת מדינה (שאולי היא פחות מוצלחת, בינתיים, ממדינות המערב), בבניין הארץ ואיחוד העם, שהם עדיין רחוקים מן החלום שחלמנו עליהם. ועוד להיות מסובכים בסכסוך קשה על עתידם ובהגנה עליהם. את כל המלאכות הקשות והלא-נעימות שיעשו הישראלים. ובארצות הגולה – שיעשו הגויים. זה לא בשביל יהודים.

כישלון זה של מדינת ישראל נובע מכישלונו של העם היהודי, שנשאר עם של נודדים ו“יורדים” מימי אברהם ויעקב ועד ימינו. רק יצחק אבינו, הנעקד, לא ירד מצריימה כשהיה רעב בארץ, אלא חפר בה בארות כדי שיוכל להתיישב בה לצמיתות. ואולי זו הסיבה שלא כתבו עליו כמעט כלום בכל ספרי התנ"ך (נראה שגם על סופרי התנ"ך חלו כללי התקשורת של ימינו, שמפרסמת רק דברים שליליים), ואולי הם הבינו שיצחק אבינו היה חריג בעם היהודי לדורותיו – שעתיד לרשת אותו ואת צאצאיו היורדים מצריימה. מה לעשות – זהו פרצופו של העם היהודי מאז ועד היום, ואופי זה ניסתה הציונות לשנות בעמל של דורות רבים. לא מהיום למחר. זהו העם היהודי שלנו. נוח להם בגולה. כמו לאלי ויזל.

במחילה מכבודו – אנחנו כאן בארץ – הננו המעטים בקרב העם הזה. ומה לעשות – גם טובים יותר. מסתבר, שיש יהודי טוב ויש יהודי טוב יותר. יש תפקיד חשוב ויש חשוב יותר. והחזית העיקרית של מדינת ישראל בדור הזה היא החזית הדמוגרפית. כאן בארץ. מה שיחרוץ את גורלה של המדינה הוא מספר היהודים שיגורו ויחיו בה ויבנו אותה ויגנו עליה ויצביעו בקלפי בבחירות.

זו לא רק שאלה של דרכון, אלא פיסת נייר נוספת, לא פחות חשובה – הפתק בקלפי. כי דמוקרטיה היא קודם כל שאלה של דמוגרפיה. מספר היהודים המצביעים בקלפי, לעומת מספר הערבים המצביעים באותה קלפי, הוא שיקבע אם מדינת ישראל תהיה או לא תהיה מדינה יהודית דמוקרטית. או במלים אחרות, אם היא תמשיך למלא את יעודה הציוני שלמענו הוקמה, ואם תהיה גם בעתיד בית לאומי ומקלט בטוח לעם היהודי כולו ולכל “יהודי טוב”, כמו אלי ויזל, שתהיה לו אפשרות בחירה אם לעלות לארץ או לא לעלות. ושאלת השטחים והגבולות רק תדחה לכמה זמן.

אפשר להוסיף, כמובן, כי דימוגרפיה היא גם שאלה של בטחון, כלכלה ותרבות ואמנות, תיאטרון וספרות וכל היתר. נשאלת שאלה פשוטה – כמה יהודים יחיו כאן בארץ וידברו בשפתנו העברית. שאלה ותשובה של מספרים. כל יהודי הנמצא כאן, כישראלי, הוא הנושא בעול ההווה והעתיד של קיום העם היהודי לדורותיו. הוא בלבד. האחרים, כמו אלי ויזל, עוזרים לו לעשות זאת. יש צורך בעזרה המועילה שלהם. אבל שלא יתיימרו שהם עושים יותר, ושאין הבדל בינינו לבינם.

במחילה מאלי ויזל ובניגוד למה שאמר לישעיהו בן-פורת – יש יהודי טוב ויש יהודי טוב יותר. ובימינו ישראלי – הוא יהודי טוב יותר ממי שאיננו ישראלי. וכל מי שלא רוצה או לא יכול לעלות, וכל מי שיורד מן הארץ מסיבה כלשהיא, אני מאחל לו שתהיה הברכה שורה בעסקיו ובלימודיו ובכל מעשיו. אני אפילו משחרר אותו מהצורך בהתנצלות. אבל בלי אשליות. שלא יתיימר להיות “יהודי טוב גם בגולה”, בדיוק כמו בארץ. יש הבדל גדול בין מי שעומד בחזית העיקרית והמכרעת של הקיום היהודי בימינו ובדורות הבאים, ובין מי שמתחמק מלהתייצב בה או עורק ממנה. ויחי ההבדל הגדול.

30.12.86

האשכנזים ה“פולנים” אשר בקרבנו – לא כל האשכנזים הם “פולנים” כידוע – שלא הם ולא אנחנו רצינו כל השנים להזכיר את ארץ מוצאם, “תפסו אומץ”, לפני זמן לא רב, והתחילו להתפאר ב“פולניות” שלהם בגלוי. מה שהחל כבדיחה, הסתיים “כשהפולנים” התחילו “לחפש שורשים” ברצינות. פתאום הם החליטו שגם הם מיעוט בארץ הזאת. כמו המרוקנים וכל היתר. לאלה יש “מימונה”, אז להם יש “מחווה לאידיש”. למה לא?

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא מיעוט. כך זה התחיל. הם גם נזכרו בקול רם ב“אמא הפולניה” שלהם ואפילו התחילו להתפאר בה. זה נראה כמו איזה “טראנס” של חזרה אל רחם “האמא הפולניה” הזאת, האמיתית או המדומה, או אל מתחת לסינר זכרונותיה, כדי שתגן עליהם ועל זהותם האבודה. ילדים “פולנים” מסכנים. זו היתה רק ההתחלה.

המיעוט ה“פולני” שלנו הרגיש עצמו אבוד נגד “המימונה” של המרוקנים, שהפכה לריטואל-חובה כלל לאומי; נגד שלישיית “הגשש החיוור”, ששייכים לכל עם ישראל, בלי הבדל מוצא, כיורשים הישראלים, המובהקים והמצליחים, של ההומור היהודי בארצנו; נגד “לינדה לינדה” והזמר המזרחי, שהפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של כולנו – נגד כל אלה נזקק המיעוט “הפולני” שלנו לקו הגנה איתן יותר מ“האמא הפולניה” שלו.

“הפולנים” מצאו אותו, ככל הנראה, באידיש הישנה והנשכחת, ובהתרפקות עליה. האידיש היא גם “האידישע מאמע” הקולקטיבית, שפתאום היתה לה עדנה בדמיונותיהם, וגם “בית אבא”, שלאמיתו של דבר היה מט לנפול, צפוף וסגור, עבש ומדכא, וצעירי בניו מרדו בו וברחו ממנו, כדי לבנות עולם חדש, עולם העתיד, להם ולבניהם אחריהם, רובם באמריקה ובחלקם הקטן כאן, בארצנו. ועכשיו הם מתרפקים רטרואקטיבית על הריסותיו ורוצים לשקם אותו ולברוח אליו מכאן בחזרה, לפחות בחלום ובדמיון.

מסכנים “הפולנים”. רק אתמול הם היו הרוב בארצנו, שעל-פיו יישק דבר, שבלי הפרוות של נשותיו לא יכול היה להתקיים שום מופע תרבותי נוצץ בהיכל התרבות. רק אתמול היתה תל-אביב הבירה הפולנית האמיתית המסכנת את מעמדה של וארשה על מפת התרבות העולמית. פתאום הם הפכו למיעוט, “הפולנים” שלנו. כאן, ובכל מקום. מיעוט נצחי. לאן שהם לא ילכו. ככה הם מתנהגים פתאום. זה מה שהם החליטו לעשות מעצמם. להיות מיעוט בארץ הזאת. להיות כמו המרוקנים.

קיימת כאן בעיה. “המימונה” היא לכולם. גם לאשכנזים. ככה הם אומרים. וגם הזמר המזרחי נהפך לעברי ולאזורי ויש לו קהל בכל תחנות-השידור במזרח התיכון. למרוקנים יש גם מלך בשר ודם, שכמה מרוקנים ישראלים מאושרים זכו לקרב אליו ולנשק את ידיו בקידה ובהשתחוויה. לעומת זאת ל“פולנים” ול“רומנים” יש רק “מחווה לאידיש”. זה רק בשבילם. זה לא בשביל המרוקנים. מה הם מבינים באידיש. זה לא בשביל שאר עדות המזרח. וזה גם לא בשביל ה“צברים” האשכנזים, שהם לא בדיוק “פולנים” וגם לא “רומנים”, וגם לא מתחשק להם להיות כאלה.

זה גם לא בשביל דוברי האנגלית, שהאידיש גוועה מזמן בארצות מוצאם – ובזה, כך יש לקוות, ה“פולנים” שלנו לא יאשימו אותנו. וגם לא בשביל העולים מברית-המועצות, ששם האידיש היא שפת סוכני השלטון האנטי-ציוניים, מטמיעי התרבות העברית בכוח, ושם העברית היא שפת התחיה הלאומית והגעגועים לארץ. וגם לא בשביל יוצאי גרמניה והארצות דוברות גרמנית. וגם לא בשביל דוברי הצרפתית, כמובן. מי נשאר? כמה “פולנים” ו“רומנים” שהחליטו להיות מיעוט ו“לחפש שורשים”.

ואולי זה לא כל הסיפור? אולי הוא רק חלק מסיפור אחר לגמרי, סיפור שהוא לא מגוחך, אלא מרושע ומסוכן. אולי זה גם חלק מהתסמונת של “ניתנה ראש ונשובה לגולה”. איש איש ל“מולדתו” הישנה או החדשה. אולי זאת החרטה והשנאה העצמית, של “מי היה צריך את זה” ו“מי ביקש מאבותינו להיות ציונים ולהוליד אותנו דווקא כאן ובעברית, ולהוריש לנו את כל התסבוכת הזאת”. והתסמונת של “חבל שהם באו הנה והשאירו אותנו כאן, כדי לנשל את הערבים אז ולדכא אותם עכשיו”.

כנראה זה לא רק עניין של נוסטלגיה של מיעוט סנובי, שרוצה להתרפק קצת על החמימות האבודה של ה“אידישע מאמע” שלו. כנראה יש בקרבנו אנשים, שבשבילם זה עניין רציני יותר. אלה הם אנשים ש“שום דבר אנטי-ציוני לא זר להם”. פרופסור מנחם פרי, חברו ושותפו של פרופסור דן מירון להתרפקות אקדמאית על האידיש, אינו מסתפק בהעלאת ערך האידיש, תוך הבעת זלזול מובלע בהשגיה של השפה העברית. תוך כדי השמעת דברי “הקדושה” וההערצה שלו על האידיש, משלח מנחם פרי בעיטה של זלזול באיזה “קיר הרוס” שהארכיאולוגים שלנו טורחים לחפש. לא מספיק לו “לחפש שורשים” באידיש, שהיא בשבילו שפת יצירתנו התרבותית האמיתית, אותה יש ללמוד וממנה יש להתפעל ולהתפעם, כדבריו. הוא מרגיש צורך לשלול את חשיפת השורשים שיש לנו כאן בארץ הזאת, מאז ימי התנ"ך.

כל ההתרסה שלו ושל חבריו לדעה נגד “שלילת הגלות” היא לאמיתו של דבר “שלילת החיוב הציוני” העברי והארץ ישראלי. איזה זלזול גס ומחפיר ב“קיר ההרוס”, הנבנה מחדש, של עברנו הלאומי בארץ הזאת. זה מה שמפריע להם – הקשר העמוק של ארצנו, עברה ועתידה.

פתאום אתה מפסיק לחייך ואתה שואל את עצמך אם הם לא מתחילים לחתור תחת הוויתנו הלאומית שטרם הגיעה לגיבושה המלא. אתה תוהה אם לא פועל אצל “מחפשי השורשים” בגולה איזה דחף – לא מודע – לא להסתפק בחיפוש הזה. אולי הם לא חשים בכך שהם כפויי דחף פנימי עמוק לקעקע בהבל-פה ובמחי קולמוס, בדומה לאנטי-ציונים בכל הדורות האחרונים, כל מה שנבנה כאן בעמל דורות. וכל כך – כדי שיהיה מוצדק ונאה בעיני עצמם, וגם נעים יותר, לחזור אל “המצב היהודי” הטבעי בעיניהם, מצב של מיעוט נצחי, גולה ונודד ממקום למקום, אפילו כשהוא נמצא כאן בלית ברירה, זר ומנוכר בתוכו פנימה, עם צרור של בדיחות, דמעות, והתרפקות על סבל שאין לו תיכלה, והלעגה עצמית שלומיאלית של בריחה מהתמודדות עם המציאות ופתרונותיה הקשים, בארץ קשה ועם שפה קשה, שהן כולן שלנו. אם זה בעיניהם טעם הקיום היהודי ותכליתו – שיהיה להם לבריאות, לעזאזל. גם באידיש. הם רוצים להיות מיעוט כל ימי חייהם, שיהיו מיעוט. אבל מה הם רוצים מאיתנו? אנחנו רוצים להיות רוב בארצנו. כולנו יחד ובעברית.

20.1.87

הם כאילו מדברים שפה אחת ודברים אחדים. ארץ אחת להם, תחת אותם שמים. אבל הם מתרוצצים בבטנה כשני אחים, כשהם כמעט זרים זה לזה. וגם עוינים זה את זה. לאו דווקא במישור הפוליטי. ברובד עמוק הרבה יותר. הם היו לאנשים בתקופות אחרות לגמרי בחיי הארץ הזאת, אף-על-פי שמפריד בין אותן תקופות פרק זמן קצר. כל נסיון חייהם בתקופת ההתבגרות והעיצוב העצמי היה שונה. שני אחים, שני עולמות. ההבדלים ביניהם באו לידי ביטוי כמעט בכל דבר, מן ההתחלה, מאז שבא לעולם הצעיר שביניהם. להבדלים הללו ניתנו הגדרות שונות וכינויים שונים על-פי אבחנות שונות, אבחנות של סגנון, קצב, טעם ונושאי התייחסות וקריטריונים של העדפה ודחיה ומוקדי חיקוי, כמובן. בלי זה אי אפשר. התחיל ויכוח שיכול היה ליצור גשר ברבות השנים, אילו היה נמשך במסלול שהתווה לעצמו, מסלול דיאלקטי של ניגוד והשלמה המניח בהכרח רובד על רובד בהתאמה ביניהם.

אבל לא כך קרה. ההבדלים וההבחנות הפכו לקרקע ולניתוק, לתהום פעורה, במפץ הגדול של מלחמת ששת הימים. המלחמה ששינתה את הכול. את המפה הגיאוגרפית והדמוגרפית, את היחסים בין יהודים לערבים, ובעיקר, את הוויכוח בין יוצאי הדורות השונים והתקופות השונות בחיי הארץ הזאת. הוויכוח בין אלה שהיו לאנשים בשנות השלושים והארבעים, עוד בתקופת המנדט שלפני הקמת המדינה, להללו שהיו לאנשים לאחר-מכן, בשנות החמישים והששים.

אלה חזרו במלחמת ששת הימים הביתה – בחזרה אל הארץ האבודה והאהובה ממחוז הילדות הבלתי נשכח, אל הנופים הזכורים ואל האנשים ההם מאז, שהשתנו עם שינוי הנוף, אבל שמרו על עיקר טעמו וניחוחו. הפגישה המחודשת בין גיבורי הסיפור בהמשכים שנקרא פעם “אנו ושכנינו”, השכנים נושאי הקסם הזר של אוהלי קידר, והמשיכה, הדחיה, הכנסת-האורחים והיריות באפילה. בני דודינו. בני ארצנו. הרי אנשים אחים אנחנו, לעזאזל. האם אפשר היה אחרת? האם כל מה שקרה מאז היה רק אי הבנה, שאפשר תקן אותה? ואולי גזירת גורל היא מימי יצחק, ישמעאל, יעקב ועשיו, עד סוף הדורות. שכנינו הערבים. יריבינו ומפעם לפעם גם שונאינו. והרי מוטב היה, לפחות, אילו היה זה שוב סיפור רועי אברהם ורועי לוט. הם נפרדו בשלום. סיפור תכנית החלוקה מן ההתחלה. מימי האבות. מימי התנ"ך.

ואכן, אלה חזרו אל נופי התנ"ך, נופי השופטים הלוחמים את מלחמות ישראל בגיבורים, והנביאים דורשי הצדק והמלכים שתמיד חטאו יחד עם בני עמם, שעבדו לאלי הארץ כדי שזאת תיתן פריה בעיתה, ונענשו על-ידי אל השמיים, הקנאי והנוקם, השוכן במרומים, מעל לארץ. רחוק, לא מובן ולא נתפס. מי יכול להסתפק בו בצוקות העתים המידיות? מי לא בכה לשאול המלך ומי לא שטם בליבו את שמואל הנביא שמשח אותו וקילל אותו לאחר שיצא מקולל בבנים מושחתים. אבי אבותיהם של הרבנים החרדים. הראשון שהרס לנו את החיים בארץ הזאת. למה שמואל נטפל אל המלך הגיבור, האנושי והעצוב הזה, שלא רצה להיות מלך ועשה עבודה לגמרי לא רעה, ביחד עם בני עמו. שנלחם בבני עמון בגלעד ובפלישתים בגילגל וסופו שנפל בגלבוע לאחר שאיחד בפעם הראשונה את שבטי ישראל ולאחר שבני ביתו קמו נגדו. כולנו בוכים על שאול ועל עצמנו. הוא אבי הדור הזה ואבי גיבוריו, הלוחמים הטרגיים, שלא השלימו את המלאכה ואין להם יורשים וממשיכים. מה שלא יהיה – אסור להיכנע לשמואל.

הם חזרו אל נופי הילדות והנעורים, הטיולים ו“המחנות”, המסעות והאהבות המלבלבות. בסיפור ובדמיון וגם במציאות. נוף ימי המנדט על כבישיו הצרים והמתפתלים לפי תוואי הגבעות והעמקים, בין הכפרים הערביים המתמזגים בסביבה. נוף של בתים, אנשים, עצים וטראסות, בוסתנים וגדרות-צבר, כלבים נובחים וילדים עטויי זבובים, פרות עצלניות והרבה עצים וכבשים ותנים מייללים בלילה. נוף הערים הערביות, שהכול מתנהל בהן בתוך רעש הרחוב כשריח תבליניו נישא באויר, והחנויות הפתוחות לרווחה על דוכניהן, בתי הקפה עם השרפרפים הנמוכים, הגברים הכבדים המשופמים והמוסיקה המזרחית הרועשת והמייבבת.

אלה גדלו והתבגרו בשנות השלושים והארבעים, שנות “המאורעות” העקובות מדם והמאבק נגד “הספר הלבן” וגזרותיו, שנות “הפעולות” הגדולות והקטנות נגד הערבים, שהיו חזקים מאיתנו ועשו בנו “פרוגרומים”, ונגד הבריטים, שהם אז השליטים בארץ, והם גם לצידנו וגם לצידם, נגדנו ונגדם, שבלעדיהם לא היינו, אנחנו המעטים, גוברים על הערבים הרבים והחזקים אז מאתנו ועל “הכנופיות” השולטות בהרים ובדרכים.

אלה הפכו לנערים ולאנשים – בצל הכותרות השחורות לרוחב עמוד העיתון וספרי “יזכור” על כל אחד שנרצח ונפל חלל על אדמת הארץ ועל ישובה, בכבישים המתפתלים שבהם אורבת הסכנה מעבר לכל עיקול. פה נפל זה ופה נרצח ההוא. הגפירים והנוטרים, החיילים הבריטים והשוטרים. אלה היו שנות המלחמות של מעטים נגד רבים. הם החזקים ושוללי הזכויות ואנחנו החלשים הנאבקים על אותן זכויות ועל מקום תחת השמש. על עליה חופשית ומדינה עברית והתיישבות גם באיזורים האסורים לפי חוקי “הספר הלבן”. מלחמת ששת הימים היתה המשך וחזרה הביתה אל הארץ האבודה, שהיא הארץ. שלנו ושלהם. שיצטופפו קצת שכנינו הערבים, “שיתנו מקום” גם לנו. הארץ גם שלנו.

ולעומתם – הללו. הם סיפור אחר לגמרי. מלחמת ששת הימים נפלה עליהם כשהם בלתי-מוכנים. הם באו ממדינת ישראל של שנות החמישים ותחילת הששים. מארץ אחרת לגמרי. ממדינה שהיא מציאות, לא חלום, ולא מטרה ששואפים אליה. מדינה עם הרבה עולים. של בן-גוריון ושלטון מפא"י, פרוטקציה ושוק שחור ותורים וקיצוב, הטפות מוסר והתנשאות של אלה שעשו הכל והקריבו הכל מעננו, ובסך-הכל בישלו לנו דייסה, שאין יודעים איך לאכול אותה.

הם גדלו במדינה סגורה ונצורה מסביב ב“גיטו ממלכתי”, מוקף חומות וגדרות תיל ושדות מוקשים מסביב. בלי זכרונות וחוויות של תקופת המנדט ובלי פולקלור של “אנו ושכנינו”. כמה ערבים מסכנים ו“דפוקים”. זה מה שנשאר מאבו ג’ילדה וכנופיותיו האימתניות. בלי הריחות, הצלילים והגוונים מאז. קלאסטרופוביה מוחלטת. ארץ של הגירה צפופה, דחוסה ודחוקה ומנוכרת לכל יושביה, הישנים והחדשים. בבל של שפות ותרבויות. “שרליה” אחת גדולה. לא רק במחנה “שער העליה” של חווה אלברשטיין ושל הרומנים, הפולנים, המרוקאים והעיראקים שהלכו לאיבוד בתוכו. כולנו “שרליה”. מה נותר לאדם לעשות, אם לא לברוח ממנה, החוצה או פנימה.

לצאת למרכזי התרבות המנצנצים. “לחזור הביתה”, לאירופה, שכל-כך קסמה לאבותינו ואבות אבותינו, שלא רצו לעזוב אותה. אפשר להבין אותם, בעיקר כשבורחים לפריס וללונדון מ“מדינת שרליה”. להתכנס כל אחד בתוכו “בהגירה פנימית”, כל אדם לעצמו, אל ניבו וכאבו האישי, להיצמד אל חבריו הבודדים המנוכרים כמוהו. מה לו ארץ ישראל. מי לו ארץ התנ"ך. מה לו כל סיפורי הפולקלור והכזבים של ההורים ושל האחים הבוגרים – שהם חיקוי דל של ההורים – על תקופת המנדט ההירואית, על “המאורעות” והמאבק נגד הבריטים ופיצוץ הגשרים ואניות המעפילים.

אף אחד לא מעוניין לשמוע שוב ושוב את כל הסיפורים על הסרט שהוא לא היה בו ולא ראה אותו. הוא לא יודע על מה מדובר בסרט הזה והוא גם לא מעוניין לדעת. ובעצם, הוא לא כל כך מאמין לסיפורים “הריאליסטיים” הללו, על החוויות העמוקות שהיו לכולם יחד. תמיד יחד. הוא יודע מעצמו, שהאמת היא האמת של היחיד, שרק יחידים כמוהו, יכולים להבין אותה. רק היחידים הבודדים, בקבוצת היחידים הזאת וההיא והאחרת לגמרי. בלי פלמ"ח. בלי מנדט. בלי הירואיקה אמיתית או מזוייפת. יש מדינה ככה היא נראית וזה מה שיש והאחרון שיכבה את האור.

פתאום כפו עליהם את ארץ ישראל הישנה מ“הסיפורים הריאליסטיים” המזויפים של העבר. הם שמעו עליה וגם קראו קצת. ואולי זוכרים משהו משנות הילדות. פתאום אנסו אותם לאהוב את הארץ הזאת ואת יושביה, המסכנים, החלשים, “הדפוקים”, המנושלים, הפליטים. אחרי הכל, הם יצאו למלחמה כדי להגן על עצמם מפני הצבא המצרי, שחיכה כדי להשמיד את כולנו. הם רצו להציל את חייהם וחיינו, ולחזור הביתה. והנה מספרים להם סיפורים מהתנ"ך, על המנדט על ארץ ישראל השלמה ועל זכרונות נעורים אבודים ומחודשים, שלא מעניינים אותם.

יותר מזה, אלה סיפורי אהבות אסורות. הרפתקאות מסוכנות ומכוערות. לנו אין אהבות קולקטיביות. אנחנו לא רוצים לעשות שום דבר ביחד עם כל “החבר’ה”. מקסימום – להתכנס כדי להחליט שעלינו להתפזר ולהיות כל אחד לעצמו, איש איש עם עצמו, מכאוביו האישיים, המיוחדים, שהם טעם העולם והחיים. ורק בהם טמונה האמת שעל כל אחד מאיתנו לחשוף אותה לעצמו. לא רוצים להיות שותפים להרפתקאה הגדולה של כל האחרים. שעוד קודם לכן, לפני המלחמה, כבר הרגשנו ששפתנו איננה שפתם ודברנו איננו דברם. עכשיו אנחנו מבינים למה הרגשנו אז למה הרגשנו אז את מה שהרגשנו, ולמה אמרנו וכתבנו עליהם ונגדם מה שאמרנו וכתבנו.

לא רוצים את הארץ השלמה, שעלינו היא גדולה מדי. אנחנו לא רוצים להישאר בארץ הזאת שאנסנו אותה ואת תושביה. איך הסתבכנו בצרה הזאת? במלחמה הזאת? בנופים המורעלים הללו? בסבך הבעיות והשנאות של האנשים הללו, היהודים והערבים גם יחד. מה לנו ולהם? גם לכובשים וגם לנכבשים. התסריט הזה לא מוצא חן בעינינו. שיתנו לנו לחזור הביתה. לא אל הבית שלהם. אל הבית שלנו. לא אל הארץ שלהם. אל המדינה שלנו. שישארו הם עם קללת הירושה שהם הורישו לנו. אנחנו רוצים לנער אותה מעלינו ביחד איתם. ועם ההורים המשותפים שלנו ושלהם, שהם בעצם האשמים בכל הצרה הצרורה הזאת. לא בכדי שנאנו אותם בליבנו כבר אז. לא בכדי רצינו לעקור אותם ואת מורשתם מתוכנו כבר אז. מאז מלחמת ששת הימים התחלנו להבין למה.

ועכשיו - עשרים שנה אחרי – יש בכלל מקום לשאלה למה אנחנו הורגים שוב ושוב, אותם ואת כל המיתוסים הציוניים שלהם, בכל שיר, סיפור ומחזה? למה אנחנו גוזרים עליהם, ב“לחש ההשבעה” של יצירתנו, למות, להתאבד, להתגרש, להישאר עריריים, לאבד את בניהם ובנותיהם היורדים מהארץ ומתפזרים לכל רוחות השמים. וזה לא הכל. טעם הנקמה המתוקה הוא הסרט שלנו, לא הסרט שהם מספרים לנו עליו. בתסריט שלנו – שנקרא לו “תסריט הנקמה המתוקה” – אנחנו, בניהם האהובים האמורים להיות היורשים והמורישים של הארץ הזאת, שהם כבשו אותה לעצמם ולנו בזיעת אפם ובדם קורבנותיהם לעולמי עד לדורי דורות ולנצח נצחים. אנחנו, הממשיכים, האמורים להוריש את הארץ לבנינו אחרינו, נערוך להם לאבותינו היקרים ולאחינו הבכורים, אלה שנקראים “דור הפלמ”ח", סידרת טכסים ריטואליים של “רצח אב” על כל גלגוליו עד להתאבדות הבן הבכור, ירידת הבן הצעיר והתפזרות טוטאלית של כולם לכל עבר. והמשך יבוא, אולי, כאשר הנכד הערבי, בן הבת הנשואה לערבי, ואולי יהיה זה הנין הערבי, יבוא לחרוש את אדמת “קברי האבות והבנים” ולפזר את עצמותיהם לכל רוח. יהיה זה הנכד האמריקני, או הנין, שירצה להיפטר מנכס הירושה, בלי שום ריטואלים. והוא ימכור, כך סתם, את כל הנכסים שנצברו בעמל לכל המרבה במחיר. עוד נמצא סיום הולם לתסריט שלנו באחת האפשרויות הללו. הם לא יאהבו אותו.

זהו ויכוח עמוק וכאוב מאד, בעיקר משום שהוא ניטש בין קרובים. בין חניכיה וממשיכיה של אותה תרבות נעורים עברית-ארצישראלית שכאילו נקטעה בלי המשך, עד להיווצרות התחושה של “מה להם ולנו, מה לנו ולהם”. ולא רק בין מצעים מפלגתיים ופוליטיים. זהו ויכוח קשה של חיפוש שורשים אבודים בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובתרבות, ולא רק מאבק פנימי על ארץ שישנה ואיננה. ושל אובדן זהות ונסיון לבחור תדמיות מן העבר והעתיד, הרצויות לכל אחד מאיתנו. איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה לנו, מה אנחנו רוצים להיות ומה יהיה טיב היחסים בינינו ובין שכנינו, ולא רק מה יהיו הגבולות בינינו לבינם. מה השכנים הללו רוצים באמת מעצמם ומאתנו.

זהו החיפוש הנמשך, של תחושות וחוויות המגדירות-זהות והקובעות-שייכות לארץ, לאנשיה ולעברה, על כל תקופותיה. אלה רוצים להעמיד את הקשר עם העם היהודים מול הקשר אל ארץ ישראל. לטפח את השייכות לעם היהודי בכל תפוצותיו ולחפש קירבה אל האינטלקטואלים שלו, היהודים של חוץ-לארץ, שביתם הוא עולם המלים והספר בכל מקום שהוא, ולאו דווקא הבית הגיאוגרפי-הנופי-ההיסטורי בארץ הזאת, ולא בשותפות עם אנשיה, שפתה העברית ותרבותה וכל מאבקי הגורל שלה. האמת היא שדווקא בינינו לבינם יש מקום לתחושה של “מה להם ולנו, מה לנו ולהם”, ולא בתוכנו היושבים כאן ומתווכחים בינינו לבין עצמנו על עברה ועתידה.

ויכוח זה, מריר וכאוב, מתנהל בעיקרו בין דורות שונים של ילדי הארץ וחניכיה, השייכים למורשת אחת, ואמורים לדבר בשפה אחת, שהיו צריכים להמשיך ולחדש את מלחמתו האבודה של שאול, המלך הראשון שלנו, נגד שמואל הנביא, שונא הממלכה. זה צריך היה להיות מאבק משותף לכל אלה שנמצאים בצד הנכון של המתרס כל הדורות. זו היא מלחמת הזהות והקיום האמיתית ולא מלחמות תחליף אחרות. ואולי המאבק הזה מתחיל עכשיו באמת, מעבר לקווי הפילוג הקודמים? לאחר עשרים שנה מתחילים הגבולות הקודמים להיטשטש ולהתקהות. הרי קו החלוקה בין משתתפי הוויכוח הוא לא תמיד ולא רק ביולוגי-ביוגרפי. יש שנולדו מהצד האחד של גבול הזמן אל תוך הצד השני ויש שתמיד היו זרים בתוך “המחנה” הדורי שלהם. הזמן עשה את שלו. עשרים שנה “לא הולכות ברגל”. מתעייפים. מתאכזבים. מתפקחים. מתחילים לראות את הדברים אחרת.

יש המתאכזבים מן העם היהודי ויש המתאכזבים מן העם הפלשתינאי. אלה מאוכזבים מהיהודים שלא רוצים לעלות, נושרים וסתם יורדים. עם של מיעוטים מפוזרים בכל העולם לפי בחירתם. וגם היהודים – ובעיקר הדתיים הקיצוניים – שיוצרים פה “שטטל” עם אגרופים ורובים, שספק אם לחילוניים יש בו אוויר לנשימה, ורוצים את כל הארץ לעצמם כאילו מיליוני יהודים עומדים לבוא אליה, ולא רוצים להיאחז באפשרי ובסיכוי להיחלץ ממעגל הדמים והשכול של מלחמת התמיד. הם לא רוצים לחשוב על האפשרות שהרוב יתעייף ויברח מכאן. מתאכזבים מהערבים שיש להם כשרון אדיר להגיד תמיד “מחר”. שתמיד דוחים את מה שמציעים להם, והוא הרבה יותר ממה שיש להם, מכיוון שהם רוצים יותר, את הכל. קשה עם היהודים וקשה עם הערבים.

עשרים שנה אחרי מלחמת ששת הימים צריך להתחיל מחדש. לנסות עוד פעם לדבר בשפה אחת. להתחיל מלמטה ולעלות ביחד. ישנם אוהבי ארץ ישראל ונופיה משני עברי המיתרס הביולוגי, משני עברי המיתרס הפוליטי. כשם שיש שונאי ערבים ומי שאינם שונאים ערבים גם כאן וגם כאן. פרדוכס? אולי. אבל – עובדה, בכל זאת. יש “יונים” של ארץ ישראל ויש “יונים” של מדינת ישראל. אלה רוצים בפשרה פוליטית שתאפשר חיים ביחד עם ערביי הארץ הפלשתינאים, גם מעבר לגבול. פשרה של רועי לוט ורועי אברהם. ויש אחרים בקרב ה“יונים”, שלא אוהבים את הערבים ולא את הארץ שהם יושבים עליה ורוצים להיפטר מהם וממנה ולחזור הביתה אל “הגיטו היהודי” הסגור, בגבולות שלפני מלחמת ששת הימים. כשם שיש “ניצים” שרוצים את הארץ כולה, בלי ערבים, תוך “מלחמת מאה השנים” שנגזרה עלינו אולי בלאו הכי, גם אם ניסוג ל“גבול הירקון”, עד שהם או אנחנו נירש את הארץ כולה. ויש אוהבי ארץ ישראל שמתגעגעים אל הנוף הנשכח והזכור של פעם, שהערבים היו ויהיו חלק בלתי-נפרד ממנו, בטוב וברע. מה עוד שיש לנו עכשיו ערבים אחרים לגמרי, שהם ישראלים ופלשתינאים גם יחד. דוברי עברית וכותבי עברית. מי יודע. אולי יהיה אפשר לדבר איתם אחרת. אולי הם יהיו נבונים יותר מקודמיהם ויידעו להיאחז באפשרי. ואולי הארץ הזאת תצליח להיות בעתיד ארץ משותפת לשני העמים, החיים זה בצד זה וזה עם זה, בהסדר מדיני מוסכם, גם אם פרטיו טמונים בחיק העתיד המעורפל.

אחרי עשרים שנה מוכרחים כל אלה שקשרו את גורלם בגורל הארץ הזאת לנסות שוב ולמצוא לעצמם ארץ. אחת ובית אחד, שאפשר לחזור אליהם. גם כדי להמשיך בוויכוח ביניהם. הזמן צריך לעשות את שלו למצוא מזיגה בין הניגודים, ולהבליט את המשותף גם אם הוא תוצאה של עייפות, אכזבה והתפכחות. יכול להיות מצע לוויכוח ולקבלת הדין של הכרעות פוליטיות היסטוריות, שמתדפקות אולי על דלתות כולנו. עשרים שנה “לא הולכות ברגל”. את הנעשה אין להשיב. ממרחק הזמן יכולים הדברים להיראות אחרת משני עברי הקו המפריד בוויכוח הקשה הזה. ואולי טמונה בכך תקווה לעשרים השנים הבאות.

3.5.87

אחאב מלכנו הטוב והרע / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מלך רע – – –

אולי לא היית צדיק גדול וגם עשית רבות הרע בעיני אדוני.

אך בסך הכל היית מלך טוב. חבל שהגונים ממך כתבו עליך.

וזה קדוש. וזה נשאר לעולמים. אבוד – – –

אם קשה להיות ראש עיר בירושלים, קשה יותר להיות מלך בשומרון.

בעיקר בזמן ההוא, בין הטובים מדי והרעים מדי.

– חיים גורי, “מחברות אלול”

הוא היה מלך טוב, שהסתבך במעשים רעים מתוך כוונות טובות. הכל בגלל אשתו הלבנונית, איזבל הצידונית (הפיניקית), שנשאה לאישה כדי לבסס את בריתו המדינת-צבאית עם לבנון נגד האויב הסורי המסוכן, בן-הדד הארמי. זה מחיר הריאל-פוליטיק, כאשר אין יודעים את הגבול. כאשר אין נזהרים מלחצות אותו.

אחאב היה מלך טוב. הוא לא היה השליט הראשון וגגם לא האחרון שהסתבך בגלל אשה רעה ובגלל בריתות מדיניות וצבאיות מועילות, שלהן מחיר מוסרי כבד. אבל לא הוא כתב את ההיסטוריה של מלחמות הגבורה שניהל נגד הסורים למען עמו ולמען ארצו וגם לא את תולדות הערים שבנה. הוא השלים את בניית העיר שומרון וביצר את יריחו ובנה עוד ערים שהתנ"ך לא טרח להזכיר את שמותיהן. כאילו שום דבר הוא לבנות ערים ישראליות בארץ ישראל.

אילולא התחתן עם איזבל הצידונית, לא היה מסתבך בפרשה המכוערת של כרם נבות היזרעאלי, זה שנמצא בשכנות לארמון החורף שהתגלה עכשיו ביזרעאל. וגם לא ביתר חטאיו “אשר הסתה אותו איזבל אשתו” לעשות. כך כתוב. היא הסיתה אותו, את המלך הגיבור והטרגי. “הרצחת וגם ירשת?” השאלה הנצחית המהדהדת באוזני כל שליטי ארץ מאז ועד היום. התשובה עליה חרצה את גורל אחאב לדראון עולם. בינינו לבין עצמנו, מה שדוד המלך עשה לאוריה החיתי כדי לבוא על בת-שבע היה מעשה מכוער יותר ממעשה כרם נבות. לשלוח את הבעל שיהרג במלחמה כדי לנאוף עם אשתו. אבל הוא היה מחבר תהילים. עשה ספרים, לא רק מלחמות. לכן נפטר בעונש קל יחסית.

את חטאי איזבל אשת אחאב עשו אלף נשי שלמה. הן הדיחו את בונה המקדש: “וילך שלמה אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מִלכּוֹם שיקוץ עמונים וגם בנה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שיקוץ בני עמון”. אבל הוא עשה גם ספרים. לא רק חטאים. חיבר את משלי וקוהלת. מלבד זאת היה לו שכל. לא הרשה לנשותיו הזרות להרוג את נביאי ישראל, כפי שעשתה איזבל. שלמה הקפיד על דו-קיום. מסתבר שאישה אחת עשויה להיות גרועה מאלף נשים. איזבל החדירה לשומרון את פולחן האלילים וגרמה למלחמת אחים בין נביאי הבעל לבין נביאי ישראל. אליהו הנביא, מנהיגם של נביאי ישראל, ניצח במלחמה זו ולא גילה שמץ של רחמים כלפי נביאי הבעל. הוא ציווה לשחוט את כולם בנחל קישון. הוא ניצח במלחמה וזו היתה תחילת הסוף של אחאב עצמו.

הוא היה מלך גיבור ומדינאי נבון. שלוש פעמים נלחם בבן-הדד מלך ארם דמשק. ולאחר שניצח אותו בפעם השניה ידע לעשות איתו שלום וכרת איתו ברית. החזיר לעצמו את ערי ישראל והבטיח לסוחרי ישראל “חוצות” בדמשק. על אליהו הנביא ועל נביאים אחרים לא הותירו השגים גדולים אלו רושם. הם לא השתתפו במלחמות ישראל הטובות והרעות וגם לא בבריתות המדיניות והצבאיות שלה. ה“רזון ד’אטא” לא העסיק אותם. הם העלימו מדברי ימי העתים את קרב קרקר נגד שלמנאסר מלך אשור, שבו השתתף אחאב בברית עם מלכי האיזור. רק שלמנאסר ידע להנציח את הקרב הזה. הנביאים היו ממונים אך ורק על מחלקת המוסר. הם הטיפו מוסר למלך ישראל, שרבים היו חטאיו, אבל גם זכויותיו היו רבות. היה להם בליבם על המלך מאז ימי שמואל ושאול. ריב טראגי. קרע שלא התאחה מעולם.

אחאב היה מלך טוב שעשה גם מעשים רעים. הוא היה המלך הראשון בישראל שניסה לאחות את הקרע בין ממלכות יהודה וישראל. את הנסיון הזה לאחד מחדש את כל שבטי ישראל הזכירו הנביאים כאילו בדרך אגב. האם מטרה חיונית כל כך לקיומו ולבטחונו של עם ישראל כולו, בשתי הממלכות, לא נחשבה בעיניהם? האם לא ראו את הנולד, שממלכת ישראל תאבד לעולם אם תתמיד בפילוג המסוכן ואפילו המשיח לא יוכל להחזיר את עשרת השבטים, שעקבותיהם אבדו לנצח נצחים?

רק אנחנו, שחזרנו לארצנו לפני בוא אליהו התשבי, הקמנו מחדש את ממלכת ישראל ואיחדנו אותה רטרואקטיבית עם ממלכת יהודה. זה היה מחדל של הנביאים, שלא ראו את הנולד ולא עשו דבר למניעתו. מה יצא להם מכך שלא נשאר זכר לעשרת השבטים? וכי זה מה שרצו שיקרה? הרי ההבטחה האלוהית לאברהם, יצחק ויעקב, ניתנה גם להם, האם הנביאים לא נושאים באחריות להפרת ההבטחה? אילו אחאב היה מצליח לאחד מחדש את ממלכות יהודה וישראל, אולי כל זה לא היה קורה. את בתו עתליה נתן אחאב לאשה ליהורם בן-יהושפט מלך יהודה ויחד עם יהושפט המלך הוא יצא לשחרר את רמות גלעד מעול הסורים (הארמים), ובמלחמה הזאת הוא נפל כגיבור. כדי שלא תיפול רוח הלוחמים הוא ביקש מרכבו להעמידו במרכבה נוכח ארם, כדי שיחשבו שעודנו חי. מלך גיבור, מלך טוב. נפל במלחמות ישראל. כבוד לזכרו.

ובמקום זה: “וילוקו הכלבים את דמו והזונות רחצו, כדבר אדוני אשר דיבר”. זה לא הגיע לו.

המלכים עשו היסטוריה והנביאים, או ממשיכיהם, כתבו אותה. סופרי התנ“ך לא עשו צדק עם המלכים. ועם אחאב, אולי, פחות מכולם. הם הנביאים היו אנשים קשים. אלישע לא נרתע מלגרום למותם של ארבעים ושניים ילדים חפים מפשע רק משום שקינטרו אותו “עלה קרח, עלה קרח”. אנשים קשים ורעים, לא אחת. כמעט כמו החרדים שלנו מזה, ו”יפי הנפש" מזה. גם אלה וגם אלה. ובכל זאת, סופרי התנ"ך הקדישו לאחאב תיאור נרחב יותר מלכל מלכי ישראל ויהודה האחרים. חרצו את דינו כמלך רע, אבל לא העלימו עין ממעשיו הטובים. בסתר ליבם ידעו כי היה גם מלך טוב. וכבר אמרו חכמי התלמוד: אחאב – אח לשמים ואב לעבודה זרה.

כשהתגלה ארמון החורף שלו ביזרעאל, צריך לא רק לשקם אותו, אלא לעשות גם יותר צדק עם מי שבנה אותו. צריך לבנות מחדש את ההסטוריה האמיתית והצודקת של מלחמות המלכים והנביאים, וללמוד את לקחיה. למצוא את שביל הזהב בין אחאב המלך לבין אליהו הנביא. אנחנו צאצאיהם של אליהו ואחאב גם יחד, של המלך ושל הנביא. כאשר דרכם נפרדה בריב אחים – האחד עלה בסערה השמיימה כי לא היה מקום לו ולדרישותיו החמורות על פני האדמה. וממלכת ישראל – מה נותר ממנה? איבדה את נפשה, נכבשה בחרב, ובניה התפזרו לכל רוחות השמים בלי להותיר אחריהם שריד ופליט. גם אליהו וגם אחאב אשמים בכך. צריך להפיק לקח ממה שקרה. כדי שהעבר הטראגי של הארץ הזאת לא יחזור על עצמו.

25.8.87

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

יקוב החוק את הרוח / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פעם היינו “העם העברי העצמאי בארצו”. כך הוגדרנו ברגע לידתנו במגילת העצמאות. הגיע הזמן שנחזור להיות מה שהיינו ומה שנועדנו להיות. מגילת העצמאות היתה הכרזה על עצמאות המדינה וגם על עצמאות העם שהקים אותה. אבל עצמאות העם העברי בארצו נשללה על-ידי חוקי הכנסת מאז ונותרה רק מדינה עצמאית, בלי עם עצמאי. נשארה המסגרת בלי התוכן. הגוף בלי הנשמה. הנשמה עדיין קיימת, אבל היא עדיין מפרפרת, מרחפת ומחפשת את מקומה. נמאס לה כבר לתעות בתפוצות הגולה היהודית אשר בארצנו, כאילו היתה עוד קהילה אחת מני רבות, ואולי הגרועה שבהן משום שהיא היחידה הנתונה כולה לשלטון הרבנות האורתודוכסית, החרדית הקיצונית, הגלותית עד לשד עצמותיה, הפוגעת בזכויות האזרח של תושבי ישראל ושוללת בפסקי ההלכה שלה את קיומנו כעם עצמאי במדינתו הריבונית.

עבריות. את המדינה הקימו “נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית”. לא נציגי “היישוב היהודי”. ההבדל היה מודע ומכוון. בטיוטה שחוברה על-ידי צבי ברנזון, שופט בית המשפט העליון לעתיד, נכתב שההכרזה על הקמת המדינה תיעשה על-ידי “נבחרי התנועה הציונית והיישוב היהודי”. בא ראש הממשלה דוד בן-גוריון וערך שינוי כפול בנוסח הזה – שינוי של שם ושינוי של סדר החשיבות והקדימות. “היישוב העברי” ולא “היישוב היהודי”. והיישוב העברי קודם לתנועה בציונית. הכל בכוונת מכוון. אמנם נאמר במגילת העצמאות כי תוקם “מדינה יהודית בארץ ישראל” והיא “אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים”. אבל קיימת ההבחנה הברורה בין המקים לבין המוקם, בין הנותן זכות לבין מי שזכאי לקבל אותה. בין השלם, שהוא העם היהודי לתפוצותיו, לבין החלק מהשלם, שהוא העם העברי העצמאי בארצו. הוא אמנם קיים למען השלם, אבל נפרד ממנו בהגדרת זהותו העצמית, בלשונו ובתרבותו, בזכויותיו ובחובותיו, בעברו ובעתידו.

כל זה בא להזכיר את הנשכחות שמדינת ישראל הוקמה על-ידי ישות לאומית נפרדת בלשונה ותרבותה והגדרת זהותה, שנוצרה בארץ-ישראל מאז תחילת היישוב החדש והיא חלק מהעם היהודי, אך אינה זהה איתו (האם יש צורך להזכיר כי כולנו היינו פעם “עברים” בארצנו? הגימנסיה העברית הרצליה, הגימנסיה העברית רחביה, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון העברי בחיפה וההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, וכי בשנות המאבק היתה מטרתנו “מדינה עברית”?). העצמאות שהוכרזה לא הוענקה ליהודי ארצות הברית, שעצמאותם היא אמריקנית. וכנ"ל יהודי צרפת ובריטניה וכל יתר יהודי התפוצות. העצמאות היא של “היישוב העברי”, ההופך להיות מכאן ואילך “העם העברי העצמאי בארצו” כפי שקובעת מגילת העצמאות כעדות היסטורית שעליה חתומים כל חברי מועצת העם.

חוקתיות. אופייני הדבר שהגדרה נשכחת וזנוחה זאת, “העם העברי העצמאי בארצו”, מופיעה במגילת העצמאות בהקשר החשוב ביותר לגורלה של המדינה ולעתידה, השלום, השכנות הטובה ושיתוף הפעולה עם המדינות השכנות ועמיהן. וכך נאמר בה: “אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו”. ככה זה היה. זו עובדה היסטורית שאי-אפשר לבטלה לא בחוקי הכנסת ולא בפסיקות של בית המשפט העליון. את עובדות העבר אי-אפשר לשנות. והכנסת אינה יכולה לחוקק חוק הקובע כעובדה שמה שהיה לא היה. היא יכולה רק לקבוע שמה שהיה יחדל להיות בעל תוקף מחייב להבא. היא יכולה לבטל גם את שמה של מדינת ישראל, את דיגלה ואת שפתה הרשמית. היא יכולה לעולל הכל, או כמעט הכל. אלא אם כן תקום רוח של מרי ומרד נגדה ונגד חוקיה.

מה חבל שבית המשפט העליון לא עמד בפרץ כאשר ניתנה לו ההזדמנות לכך, כמה פעמים. חבל שהוא לא “ראה את הנולד” ולא העניק שיניים חוקתיות כלשהן לשום חלק ממגילת העצמאות, בהיעדר חוקה ועד לכינונה. כך נשארה מדינת ישראל פרוצה ומופקרת לכמה חוקי הכנסת, אשר עשו פלסתר את מגילת העצמאות, ביטלו את זהותה הלאומית של מדינת ישראל, פגעו בחופש המצפון של אזרחיה ובייעודה של ישראל כארץ מקלט ששעריה פתוחים לרווחה, לכל יהודי השרוי במצוקה והנתון

להפליה ולרדיפות בארץ מוצאו בשל יהדותו. בית המשפט העליון קבע, כי מגילת העצמאות “מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו, אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם”. ובהתאם לכך קבע בית המשפט העליון כי “תוקפה המשפטי (של מגילת העצמאות) הוא בכך שיש לפרש כל הוראת חוק לאורה, ועד כמה שאפשר בהתאמה עם עקרונותיה המנחים ולא בניגוד להם. ברם, כאשר קיימת הוראה מפורשת של הכנסת, שאינה משאירה מקום לספק, יש ללכת על פיה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שבהכרזת העצמאות”.

פירצה רחבה, וכמעט בלתי מוגבלת זאת, איפשרה את הקביעה כי “חוק המדינה, אשר מסר את עניני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל לשיפוטם של בתי הדין הרבניים, והורה שנישואין וגירושין כאלה יערכו לפי דין תורה, עדיף על עקרון חופש המצפון”. חוק זה, יחדד עם שאר חוקי “מיהו יהודי”, כגון חוק מירשם התושבים וחוק השבות, יצרו מצבים של הפלייה לרעה של יהודים מסוגים שונים. הללו נתונים לפסיקות נוקשות וקשוחות של דיינים, שהם בעלי חינוך והשקפה חרדיים ואנטי-ציוניים. עד שאתה שואל: מה לנו ולהם? מי זה מסר אותנו בידם הקשה והרעה? חוקי “מיהו יהודי” שללו את זהותנו הלאומית העברית שהיתה קיימת במציאות ואף ניתן לה ביטוי, כאמור, במגילת העצמאות. ואולי היה בית המשפט העליון יכול להיאחז בה כסייג חוקתי אפשרי לגבי חוקי “מיהו יהודי”. ציונים אלה הכפיפו את זהותנו הלאומית בארצנו ובמדינתנו לזהות הדתית הגלותית, אשר לפיה אין כל הבדל בין יהודי שהוא אזרח ישראלי החי במדינתו והוא בן ללאום העברי לפי שפתו, תרבותו והגדרתו העצמית, לבין יהודי שהוא אזרח מדינה זרה ושייך לפי הכרתו והגדרתו לעם הרוב של אותה מדינה. כולם יהודים לפי ההלכה הנקבעת על-ידי הרבנות והפירוש שהיא נותנת לדיניה. כמה מזכויות האזרח היסודיות בישראל נקבעות ונשללות על-ידי הרבנות ולא על-ידי הכנסת. מה שפר חלקם של יהודי ארה"ב, בריטניה וצרפת, ואפילו גרמניה המערבית, לעומת חלקם המקופח והעשוק של אזרחיה היהודים של מדינת ישראל. אבסורד שהגיע הזמן לשים לו קץ.

שוויוניות. חוקי “מיהו יהודי” מאפשרים לפגוע בזכויותיהם של עולי אתיופיה כיהודים וכבני-אדם ולהפלותם לרעה בצורה חסרת רחמים על-ידי הרבנות, שאינה מאפשרת לרבים מהם להינשא ונוהגת תמיד לחומרא ולא לקולא. ומי יודע? אילו היתה מדינת ישראל קיימת לפני השואה, לא מן הנמנע שמי שנרדף על-ידי הנאצים כיהודי על-פי חוקי הגזע שלהם ואינו יהודי על-פי ההלכה, היה מופלה לרעה על-ידי הרבנות של ימינו, אילו היה מנסה לחפש מקלט במדינת ישראל. זה מה שקורה גם לרבים מעולי רוסיה ולחלק מהנושרים שמדירים את רגליהם מארץ המקלט שהפכה לארץ גזרה רבנית. וכך גם יהודי ארה“ב, שאל משפחתם הסתפחה מי שהתגיירה בגיור רפורמי. אילו היתה המשפחה הזאת, שבארה”ב היא משפחה יהודית לכל דבר, עולה לארץ היו בניה נרדפים כ“גויים” וכאזרחים מסוג ב' במדינת היהודים.

להזכירנו כי לא רק ערביי ישראל חשים שהם אזרחים מסוג ב'. וזאת בניגוד להתחייבות הכלולה במגילת העצמאות על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע או מין. את המעוות הזה חייבים לתקן. ואם לא עכשיו אימתי. דומה כי משהו קורה לנו לקראת שנת הארבעים להקמת המדינה. רוח חדשה החלה לפרוץ מתוך הנהנתנות החילונית, המתירנית והראוותנית של העיר העברית הראשונה בעולם – הלא היא תל-אביב, הטובלת ברנסנס תרבותי שופע שלא היה כמוהו. הולכת ומתגברת בארץ רוח של מרי ומרד נגד שלטון הכפייה הרבני-חרדי. מי יודע? אולי עומדת להיוולד מחדש העצמאות הלאומית שלנו שנשללה מאיתנו מאז שכוננה עצמאותה של מדינת ישראל. שנת הארבעים להקמת המדינה, תהיה שנת לימוד מגילת העצמאות בבתי הספר. ואכן, הגיעה השעה לא רק ללמוד את מגילת העצמאות, אלא גם להחיותה מחדש, ככתבה וכרוחה, להעניק לה שיניים חוקתיות מחייבות, כדי שתוכל לקום על רגליה ולהתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.

23.9.87

נדנדת הזהויות / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לישראלים יש בעיה של שם קולקטיווי, זהות לאומית, הגדרה עצמית מדינית וזכויות אזרח אלמנטריות. שלא לדבר על בעיית הגבולות השנויה במחלוקת והשלום עם שכנינו הבושש לבוא. בשנת הארבעים לקיום המדינה עדיין אין לנו תשובה לשאלה מי אנחנו – יהודים? ישראלים? עברים? ומי הם הערבים אזרחי ישראל? מאז שהוגדר לאחרונה בחוק הכנסת כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי הוחרפה הבעיה. האם אין פירוש הדבר שכל יהודי שאינו ישראלי נהנה מזכויות יתר לעומת יהודי שהוא אזרח ישראלי בלבד? ליהודי אמריקני יש זכות בחירה והזדהות בין השתייכותו לשני עמים – היהודי והאמריקני, ולשתי מדינות – ישראל וארה"ב. ואילו ליהודי חילוני יליד הארץ אין עם, שהוא העם המיוחד שלו, ואין לו מדינה רק שלו. המדינה היא של העם היהודי כולו, גם של האמריקנים, הבריטים והצרפתים, שאינם נושאים בשום חובות הנובעים מחוקי מדינת ישראל, אבל הם יהודים בעלי זכויות יתר כאזרחי מדינותיהם, לעומת הישראלי, הנושא בחובות המדינה, תוך הגבלת זכויותיו הדתיות והמצפוניות, והוא מופלה לרעה במדינתו לעומת בני העם היהודי בארצות פזוריהם. איך זה קרה לנו?

מיהו עברי. מתחילתו ועד היום נקרא העם הזה בשלושה שמות שמקור כל אחד מהם בתקופה אחרת – העם העברי, העם הישראלי והעם היהודי. העם העברי – שמנו הראשון והמקורי. שמו של אברהם העברי מאז בואו להתנחל בארץ כנען – ארץ הבחירה וההבטחה – ארץ העברים, ועד לגלות בניו ובני בניו למצרים. ישראל הוא יעקב בן יצחק בן אברהם, הוא ובניו ובני בניו ירדו מצריימה לגלות הראשונה של העם העברי מארצו (ואולי היו עברים אחרים בארץ שאליהם התחבר אברהם העברי, ואולי לא כולם ירדו מצריימה – זוהי מחלוקת בפני עצמה). יוסף אמר “גוּנוֹב גונבתי מארץ העברים” ומשה רואה “איש עברי מכה את רעהו”. זה היה שמו הראשון והמקורי של העם העברי מהיווסדו.

מאז יציאת מצרים והנדודים במדבר קונה לו יותר ויותר אחיזה השם בני ישראל – על שם ישראל ובניו שירדו מצריימה וחזרו כעבור כמה דורות להתנחל מחדש בארץ כנען. ואילו השם “יהודי” קונה לו אחיזה רק מסוף ימי בית ראשון – מאז החורבן והגלות של מלכות ישראל ואחר כך גם של מלכות יהודה. השם יהודי מוזכר בתנ"ך בפי הנביא ירמיהו, נביא החורבן והגלות, ואחר כך בספר נחמיה, המתאר את שיבת ציון מגלות בבל, וכמובן במגילת אסתר, שדבר אין לה עם העם העברי, עם עם ישראל ועם ארץ ישראל.

עצמאות אבודה. שלושה שמות. שלוש תקופות מתחלפות בחיי עם. שלוש הוויות לאומיות מתרוצצות ומתנגשות זו בזו. נדנדה של עליה-גולה, עליה-גולה, עליה-גולה ושוב עליה. עד לימינו אלה. לפני מאה שנה חזרנו אל ההתחלה, אל ימי אברהם העברי ובניו, והפכנו להיות יישוב עברי ועם עברי עצמאי בארצו. זה קרה בכוח החזרה אל הארץ, אל העבודה ואל המלחמות עם השכנים, כמאז ראשיתנו כעם. וגם בכוחה של תחיית השפה העברית, שהפכה לגורם המלכד את כל העולים לעם אחד בארצו. העברית נהייתה שפת הדיבור המשותפת ליוצאי הגלויות השונות ולדוברי השפות השונות: ספניולית, ערבית, אידיש, גרמנית, צרפתית ועוד. רק העברית שפה משותפת לכולם. וכך גם החינוך והתרבות, הזהות העצמית והשם הקולקטיבי. ושוב כמו בעבר הרחוק, באה מדינת ישראל ומחקה את הזהות הלאומית העברית שהקימה אותה. עוד מקרה של רצח אב. וגם של רצח האח הבכור העברי, השנוא על עצם בכורתו. היו לכך סיבות נוספות, כמובן – גלי העלייה הגדולים שהציפו את היישוב העברי הקטן וטשטשו את זהותו וייחודו, והרגשת האשמה כלפי שואת העם היהודי באירופה שהעם העברי צמח מתוכו ונבדל ממנו וכאילו לא חש די לעזרתו, בין שהיה יכול לעזור, ובין שלא. הגלות חזרה ושטפה אותנו בארצנו. ואנחנו חזרנו אליה. חזרנו אל שמנו היהודי המסמל את היותנו עם גולה מארצו. איבדנו את עצמאותנו הלאומית מיד לאחר השגתה. נהיינו יהודים – לא עברים ולא ישראלים – בחסד הרבנות הראשית וההלכה היהודית שהעם היהודי גיבש בשנות גלותו כדי לשמר את ייחודו בקרב הגויים, בהיעדר ארץ מולדת, בהיעדר יצירה לאומית משותפת, בשיכחת השפה העברית כשפה לאומית חיה ובהיעדר מדינה ריבונית לעם העברי בארץ העברים – ארץ ישראל. האם טשטוש הזהות הישראלית והעברית והחזרה אל הזהות היהודית בימינו מבשרים על תחילת החזרה אל הגולה, או אל המשיכה הגוברת אליה?

העתון “פוליטיקה” הקדיש את גליונו האחרון לשאלת הזהות הישראלית. ועל כך הוא ראוי לכל שבח. כדאי מאד לקרוא אותו ולעיין בו, למרות שבמאמריו השונים יש עירבוב של מין בשאינו מינו ואין הבחנה מספקת בין הבעיה היהודית לבין הבעיה הערבית של הזהות הישראלית. כאילו זו בעיה אחת ואין בלתה. הערבים הישראלים ואנחנו. יש ועוד תהיה לנו בעיה משותפת, אבל יש לנו ולהם גם בעיה נפרדת. והבעיה הנפרדת קודמת לבעיה המשותפת. לטובת המאבק המשותף, כדאי להפריד, בינתיים, בין שני המאבקים. את הבעיה של אנטון שמאס הערבי-הישראלי-העברי ודומיו נוכל לפתור יחד אתו, אם ירצה בכך, לאחר שאנחנו נפתור את “הבעיה היהודית” של תושבי מדינת ישראל החילוניים. הבעיה הקשה היא של הפרדת הדת מהמדינה, לפחות הגבלת המונופול של הרבנות האורתודוכסית בענייני אישות, גיור ובכל מה שקשור בשאלה מיהו יהודי, מיהו בן הדת היהודית – וזהו מונופול חוקי כפול של הרבנות, גם דתי וגם לאומי.

קרבנות הרבנות. נעשתה פה טעות חמורה ולא יהיה מנוס מלתקן אותה. טוב שהיא עלתה עכשיו על סדר היום הלאומי. גם בקשר למשחקי כדורגל ולהצגת קולנוע בשבת בירושלים, וגם בנוגע לכל הבעיות האחרות שעלו מחדש על הפרק בעת האחרונה. בעיות האישות וההגדרה החוקית והאזרחית של ילידי הארץ והעולים החדשים, המתגיירים ונשואי התערובת, שהם ובניהם ובנותיהם רוצים לחיות במדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות וחובות, והרבנות האורתודוכסית שוללת מהם את זכויותיהם ואת חובותיהם ופוגעת בכבודם האנושי יום יום ושעה שעה. עולי אתיופיה הם המסכנים, אבל לא היחידים. מדוע נקרעו מבני משפחותיהם והובאו לכאן אם הרבנות האורתודוכסית אינה מכירה בהם כחלק בלתי-נפרד מן העם היהודי? למה עושים להם את העוול הזה? הרי היחס אליהם הוא מעשה עריצות אטומת לב, וזאת בשם החסד והרחמים היהודיים. מי יודע כמה עולים פוטנציאליים לא באים לארץ משום שאינם רוצים להפוך “לקורבנותיה” של הרבנות האורתודוכסית.

העתון “פוליטיקה” אינו נותן את דעתו לבעיה העיקרית של הזהות הישראלית והיא – הזהות העברית המונחת בשורש הגדרתנו הלאומית בארץ הזאת. לאחרונה מקובלת יותר ויותר הדעה שהעברית הארצישראלית, כשפת תרבות והזדהות, היא מולדתנו האמיתית והיא הופכת ולמלכדת אותנו לעם אחד, ככל העמים, ואת מדינת ישראל למדינה ככל המדינות. היא זירת ההתמודדות שלנו עם בעיותינו, מצוקותינו וגם עם כשלונותינו והישגינו כבני-אדם וכעם בארצו, ככל העמים. היא מגדירה את שמנו הקולקטיבי האמיתי ואת זהותנו הלאומית היחודית. תחיית השפה העברית הוא נצחונה העיקרי של המהפכה הציונית.

בתמונת המצב העכשווית, ישראלי הוא בן לעם העברי או בן למיעוט הערבי. האחד, בן העם העברי, שכבר אינו נקרא כך, שייך כל כולו להוויה הלאומית-התרבותית הערבית-הארצישראלית, שהוריו יהודים והוא ירש את יהדותם, בדרגות שונות של ירושה דתית וחילונית. השני, ערבי בן הדת המוסלמית, הנוצרית, דרוזי או בדואי, שהוא ישראלי לפי הווייתו והכרתו וגם בשפתו העברית. לא מן הנמנע שבעתיד גם הערבי שעברית היא שפתו יהיה שייך לעם הישראלי-עברי שיהודים וערבים יהיו המרכיבים הדומיננטיים בהגדרתו. אבל עכשיו כל הגדרה כזאת או אחרת תהיה מוקדמת מדי. בינתיים טרם הסתיימה המהפכה הציונית. ואנטון שמאס כבר רוצה להכריז על סיומה.

כמשה רבנו, הוא לא היחיד. יש אנשים שאצה להם הדרך לסכם סיכומים ולקבוע מסמרות מי אנחנו ולאן אנו הולכים. בעצם כולנו כאלה. פעם היה נהוג לומר שגורל הקיבוץ יקבע על-ידי הנכדים של דור המייסדים. היום יודעים שהוא יקבע אולי רק על-ידי נכדי הנכדים. תהליכים היסטוריים לאומיים וחברתיים הם ענין לדורות רבים. לא שניים-שלושה בלבד. סוף ההתחלה של המהפכה הציונית יהיה רק לאחר שיתמלאו שני תנאים מוקדמים. האחד, כשיכון שלום בין ישראל לשכנותיה והארץ תשקוט ארבעים שנה. בארבעים השנים השקטות לעתיד לבוא – יתגבש ויתבהר פרצופנו הלאומי. והשני, לאחר שכל הדור הזה יסוף מן הארץ ורוב הישראלים החיים יהיו הנכדים של הנכדים של דור המייסדים. אולי אנחנו, כמו משה רבנו בשעתו, נגזר עלינו שמנגד נראה את הארץ ואת העם שיכון בה ואליהם לא נבוא. ואולי אנחנו איננו אלא צאצאי דור המדבר של יוצאי מצרים ומראשוני הדורות של ההתנחלות, הכיבוש וההתבוללות בקרב עמי הארץ עד להיותנו עם ישראלי אחד. אנטון שמאס צריך לחכות קצת. ביחד איתנו. קודם כל אנחנו היהודים צריכים “לסלק את החשבון” עם הרבנות, “שולחן ערוך” ועם שלטון הדיכוי שלהם במדינת ישראל העצמאית והריבונית. ובעניין זה – יפה שעה אחת קודם.

14.10.87

סינדרום חיפה / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הבעיה אינה “סינדרום ירושלים”. הבעיה היא “סינדרום חיפה”. הבעיה היא לא אם להוריד הצגה, או לסבסד בכספי ציבור הצגה זאת או אחרת שמעלה תיאטרון חיפה. הבעיה היא למה בחר התיאטרון להעלות אותה ודומות לה. ואולי להתחיל מראשית ולשאול: למה לכתוב אותה בכלל. סינדרום, בעברית, היא תסמונת, אוסף סימפטומים של מחלה. ואכן, כאשר מדובר בתיאטרון חיפה ובהצגות שבחר להעלות, יש לנו עסק עם מחלה. קל לאבחן אותה. זו מחלה של “התחזות כתיאטרון” בשעה שאינך אלא מוסד להפצת תעמולה. תיאטרון חיפה אינו תיאטרון פוליטי, על-פי הגדרה כשלהי של תיאטרון מסוג זה. הוא תיאטרון תעמולתי. ויש ביניהם הבדל קוטבי.

הצרה עם תיאטרון חיפה, שנשכח שתיאטרון ותעמולה הם תרתי דסתרי. כמו עתונאות ודוברות. למרות הדמיון והשותפות בכמה מהאמצעים הטכניים של שני מקצועות מנוגדים אלו. עתונאי ודובר ניצבים משני צדי המתרס. זה מייצג את ציבור הקוראים הרוצים לדעת ולהבין, וזה מייצג את השלטון שרוצה שהציבור ידע רק מה שהשלטון רוצה שהוא ידע, ולא יותר. אחד רוצה להסתיר, לטשטש ולייפות. השני רוצה לחשוף, לגלות ולפרסם. אחד רוצה לשבח, השני רוצה לבקר. שניהם משתמשים באותם אמצעים. דובר מפרסם קומיניקטים המתכוונים לשמש ידיעה לכל דבר. ועתונאי רוצה לפרסם ידיעה שיש בה כל העובדת השייכות לנושא, לא רק ממקור אחד, ולא רק בכיוון אחד.

כך גם היחס בין תיאטרון לתעמולה. תפקידו של תיאטרון ראוי לשמו הוא לחשוף את גיבוריו כמות שהם, עם כל הכוחות הסותרים המתרוצצים בהם ובסביבתם, בכל מצבי-הביניים שהם נמצאים בתוכם ונקלעים אליהם. בכל התמורות העוברות על הגיבורים השונים במהלך המחזה. ואילו תעמולה תפקידה לתאר את האדם, מעשיו, אופיו, תכונותיו, ואת הסיטואציות שלתוכן נקלע. לא כמות שהם באמת, אלא כמו שהתעמולה רוצה לצייר אותם לטוב או לרע. תעמולה עוסקת על פי רוב בהסתה לשנאת מישהו רע, זדוני, מכוער ומסוכן לציבור. סימן ההיכר שלה הוא החד-צדדיות והדו-ממדיות של האויב השנוא, לא ככישלון של תיאטרון רע, אלא כהישג של תיאטרון תעמולתי.

למחזות של תיאטרון חיפה מכנה משותף. הדמות של הישראלי היהודי והציוני המוצגת בכל אחד מהם היא תמיד דמות של גיבור רע, אלים, רשע ומכוער, המעורר סלידה ושנאה. והערבי הוא היפוכו, כמובן. הערבי הוא האציל הראוי לאהדה, להזדהות ואף לתמיכה ממש, היהודי הוא הנבל המאיים, הראוי להוקעה, לבוז, והמעורר פחד. הערבי הוא הקורבן והישראלי הרוצח. היש צורך לומר שזו תעמולת כזב המתכחשת לעובדות המציאות כמות שהן? היש צורך להסביר כי מי שמציג על הבמה חיילי צה“ל במדים – כרוצחי נשים וילדים, מציג כך את כולנו ולא רק חייל פלוני? אנחנו הרוצחים. צה”ל במדים הוא אנחנו כולנו. לא השוליים המטורפים של הימין. זו דוגמה לשימוש בסממן תעמולה סמוי.

אין שום טעם לחדור לנבכי נשמתו של יהושע סובול ולשאול: למה הוא שוקד כל כך לחשוף אותנו במלוא כיעורנו ורשעותנו המדומים. ולמה הערבים הם בעיניו תמיד כה יפים וכה צודקים. מניעיו וכוונותיו חשובים הרבה פחות מתוצאות פועלו. הצגותיו הן חביבות הקהל האירופי שהאנטישמיות טבועה בו. תיאטרון חיפה מציג בפניהם את היהודי, הישראלי והציוני באור שלילי ומכוער, המייפה את כיעורה של האנטישמיות וכמעט נותן לה צידוק. כאן בישראל מחזותיו של סובול הם תעמולה “נטו” לטובת כהנא והליכוד. כל מה שהוא מעלה על הבמה מיוחס ל“שמאל” שמפלגת העבודה היא המייצגת העיקרית שלו בעיני הציבור הרחב והבלתי-מזוהה. סובול הוא “מתחזה שלא מדעת” גם במישור הפוליטי ולא רק במישור האמנותי. הוא משניא על הציבור את ה“שמאל” כולו, “האכול בשנאה עצמית”, ולא רק את השוליים של השמאל שסובול נמצא בהם.

אל מנגנון התעמולה המשוכלל הזה נלווה מנגנון הגנה אדיר של הוקעת כל מתנגדיו כסותמי פיות, כצנזורים וכמתנקשים בחופש היצירה. לאחד אומרים: לא ראית. לשני: לא הבנת. ומגדילה לעשות יהודית אוריין ב“ידיעות אחרונות” המשווה את יהושע סובול לריינר פאסבינדר ואת “סינדרום ירושלים” ל“האשפה, העיר והמוות”. אין היא מהססת להגדיר את פאסבינדר כאנטישמי ובמשתמע גם את סובול. ואף על פי כן היא כותבת: “מפאסבנידר עד סובול, שניהם בסינדרום האנטישמיות… את ‘סינדרום ירושלים’ קשה לראות אפילו במדינה של יהודים. אבל מי שבעד העלאת סובול בחגיגות הארבעים – ואני מאד בעד – חייב להיות גם בעד העלאת פאסבינדר בפראנקפורט ובאמסטרדם. עקרון חופש היצירה אינו ניתן לחלוקה. יש להתריע, לחלוק, לערוך סימפוזיונים, להצביע על דעות קדומות – רק לאחר ההצגה. זוהי האוטונומיה של האמנות”.

האומנם תגן כך יהודית אוריין גם על העלאת מחזה של כהנא שכל כולו השחרת פני הערבים כמפלצות וכתת-אדם, בתרגום מגרמנית של שנות השלושים והארבעים? גם אם הוא יקח מן המוכן את סרטי התעמולה הנאציים ויחליף האת היהודים בערבים? האם גם הצגתם של סרטים כאלה תיהנה מהגנתם של יהודית אוריין וחבריה? או שאז תיגמר אצלה “האוטונומיה של האמנות”? אצל סובול לא מדובר בהצגה אחת, אלא כמעט בכולן. ומי אמר שהצגות אלה הן אמנות ולא תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית, המזכירה בתכניה ובמסריה את התעמולה ה“אנטי-ציונית”, שהיא תעמולה אנטישמית ואנטי-ישראלית, הנובעת ממקורות ערביים וסובייטיים? יש לקוות שסובול לא מתכוון לכך. אבל מה זה חשוב למה הוא מתכוון? סובול סיפר שהוא הוזמן להיות מחזאי-בית בשאושפילהאוז של האמבורג. אדרבא. שיעשה זאת. לפחות עד אחרי הבחירות.

6.11.88

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

בשנים האחרונות גוברות הנטיות המקטינות בערכה של ישראל כמחסום בפני השמדה אפשרית בעתיד. משנה לשנה גוברים הרהורי הכפירה, בבחינת שווא עמלו בוני המדינה ולוחמיה להצלת העם היהודי ושרידיו, גם שם באירופה וגם כאן בישראל: מדינת ישראל קמה מאוחר מדי ולא הספיקה להציל את היהודים מהשמדה טוטאלית. גם אילו קמה, לא היה בכוחה להושיע. להיפך. סכנת ההשמדה אורבת לתושביה היהודים של מדינת ישראל, יותר מאשר לאזרחיה היהודים של כל מדינה אחרת. ההיפך מחזון הציונות בפשטותו, מאז ימי הרצל ועד היום.

ואומנם, מדינת היהודים שנועדה להציל את יהודי אירופה מסכנת ההשמדה מתקרבת איחרה לקום. האמת היא שזה קרה בעיקר משום שהיהודים סירבו לראות בארץ-ישראל עוגן הצלה ולא ניסו להימלט מאירופה בעוד מועד. לא בשנות העשרים ולא בשנות השלושים, כשעדיין אפשר היה, למרות הקשיים והמכשולים הגדולים. יהודי אירופה, ברובם המכריע, לא ראו את הנולד ולא נמלטו לארץ-ישראל המנדטורית ולא למקומות מקלט אחרים, שאולי אפשר היה להינצל בהם, אילו נעשו נסיונות מתאימים בעוד מועד.

יש לזכור את ה“אילו”. יהודים רבים יכלו וצריכים היו להימצא כאן, להינצל בעצמם ולעזור להציל אחרים, או לכל הפחות לשלוח את כספם ואת בניהם להשתתף בבניין הארץ ובכינון עצמאותה. “אילו”. יהודים רבים פי כמה לא היו צריכים להישאר שם, ויכולים היו להימלט לארצות אחרות בשבעים ושבע דרכים, למרות שבעים ושבעת המחסומים שניצבו בדרכם. עוד “אילו”. זה אולי הלקח העיקרי, השאלה העיקרית בימי הזיכרון הללו: מדוע הם היו שם ולא כאן.

ובמישור האישי: מדוע הורי עלו לארץ וזכותם נולדתי אני כאן ולמה רבים אחרים, ביניהם רוב בני משפחתי, לא עלו כאשר עלו הורי באמצע שנות העשרים, והם נשארו שם ונספו.

אנחנו שוקעים מדי שנה יותר ויותר בעומק היגון והכאב נוכח סיפורי הזכרונות האישיים של הצלה והישרדות של יחידים ועל סבלם הנורא וזכר קורבנותיהם של יחידים רבים שנספו – ששת המיליונים, שהיו אמנם שליש מהעם היהודי כולו, אבל היו יותר משלושה רבעים מיהודי אירופה, תחת הכיבוש הנאצי. אילו המלחמה היתה נמשכת עוד שנה-שנתיים גם אלו שנותרו לפליטה היו מושמדים ברובם. הכישלון ההיסטורי של יהודי אירופה במאבק הלאומי-הקולקטיבי לקיום בכבוד ולהישרדות היה כמעט טוטאלי. ואל להם לכל סיפורי ההצלה וההישרדות של בודדים, רבים ככל שיהיו, לטשטש את העובדה המכרעת הזאת ואת ההבדל בין הדרגים השונים של מאבק והישרדות. דווקא בימים שבין שני ימי זיכרון – לנספים שם ולנופלים כאן – יש טעם לחדד את ההבדלים ביניהם.

אסור לטשטש את ההבדל בין שלושת מישורי התגובה על סכנת החידלון וההשמדה – המישור האישי והמשפחתי, המישור הלאומי-הקולקטיבי והמישור האוניברסלי, הכלל-אנושי והבין-לאומי. לקיומה של מדינת ישראל השפעה מכרעת על שלושתם גם יחד ובעיקר על הקשר ההכרחי ביניהם. במישור הפרט והמשפחה חובת ההישרדות האישית היתה דומיננטית, גם בעזרה הדדית בין איש לרעהו, כל אחד למשפחתו ולקרוביו, וגם איש איש לעצמו. לשרוד. לא להישמד. לשמור ככל האפשר על כבוד האדם, גם בתנאים של רעב וחולי, דיכוי והשפלה, ועד למול חיסול פיזי. לסכל ככל האפשר את תכנית ההשמדה הטוטאלית. ואילו במישור הלאומי-הממלכתי, החובה לקיום הכלל היא העיקר, עד כדי נכונות לסכן את חיי היחיד ואף להקריבם למען הקיום וההישרדות של הכלל. היחיד למען הכלל והכלל למען היחיד. אכן, גם שם באירופה היו גילויים של הקרבת היחיד למען הכלל, גילויים של גבורה ומרד למען הכבוד הלאומי, “למען ההיסטוריה”, לא למען ההצלה וההישרדות בהווה. גם למען הנקמה בגויים. וגם זה היה מעט מדי. אפשר וצריך היה להרוג הרבה יותר גרמנים. אבל נראה שהפחד וחשבון ההצלה וההישרדות – שהתגלה כמוטעה – גברו על יצר הנקמה במענים וברודפים. ואולי איבדו היהודים בגולה את טעם הנקמה כדרך הגויים (אגב, טעם זה לא חזר אליהם גם כאן ועכשיו, במדינת ישראל, לאחר כל מלחמותיה). אילו – וזה עוד “אילו” אחד – היו היהודים הורגים הרבה יותר גרמנים מאשר אלה שנהרגו במרד הגיטאות, אולי טעם הזיכרון של השואה והגבורה היה אחר.

טוענים שגם אילו מדינת ישראל היתה קמה בשנות השלושים לא היתה יכולה למנוע את השמדת יהודי אירופה וגם לא את השמדת היישוב היהודי בארץ, אילו צבא רומל היה מגיע לארץ. אבל הטענה הזאת יכולה להיות נכונה לגבי כל מדינה בנפרד, קטנה כגדולה. כולן יחד היו צריכות להתייצב כנגד גרמניה הנאצית כדי להתגבר עליה וגם נגד סכנת ההתפשטות הסובייטית, וסכנת החומייניזם. כך גם לגבי כל סכנה אוניברסלית האורבת למין האנושי כולו, החל בסכנת מלחמה גרעינית ועד לנגע הטירור הבין-לאומי. ההבדל הוא בצורת ההתייצבות נגד הסכנות בכל המישורים. מדינת ישראל יכולה להושיט יד ולשתף פעולה עם עמים ומדינות כבעלי ברית במלחמה המשותפת נגד הסכנה המשותפת. היא יכולה לתעל את מאמצי היחידים והארגונים השונים לאפיקים בין-לאומיים ואוניברסליים, לסייע להם ולהסתייע בהם, באמצעות הקשר בין שלושת מישורי התגובה.

וכדאי לחזור ולהזכיר – מדינת ישראל היא שעוררה את התודעה והמצפון של דעת הקהל הנאורה במדינות המערב למצבם של יהודי ברית המועצות ואף, בעקיפין, למאבק למען זכויות הפרט בברית המועצות. גם אם יהודי ברית המועצות מעדיפים לנשור לארה"ב, הם זוכים לכך הודות למאבקה של מדינת ישראל. כך גם במאבק נגד הטירור הבין-לאומי, שבו מילאה ישראל ועדיין ממלאת תפקיד חשוב. למען קיומה ובטחונה ושלום אזרחיה וגם לטובת העולם החופשי כולו. זה טעם הקיום וסיבת המלחמות של מדינת ישראל עד היום. זה ההבדל שבין זכרם של הנספים בהשמדה ובשואה על לא עוון בכפם, כקורבנות פאסיביים ונטולי מגן לאומי-קולקטיבי, לבין זכרם של הנופלים במלחמות ישראל, שנפלו בקרב אחיהם ולמען כולם יחד, כאשר אחת ממטרותיהם העיקריות היא למנוע את סכנת ההשמדה והשואה, שלא תחזור עוד.

17.4.1988

זה לא רק החמסין או סתם חום מלוח על שפת הים. אלה הזכרונות המשותפים של יחד אמיתי, כואב. זו החברות שנולדה בימים טובים ורעים, קלים וקשים, שאין כמוהם בארץ אחרת, במקום אחר, בתקופה אחרת. איפה קיימים ימים קשים כאלה של מוות ושכול, פציעה ונכות ואבדן אמיתי, שאין לו תחליף? רק פיצוי חלקי יש לו. כמו ששנאה-אהבה היא פיצוי חלקי אפשרי לאהבה או לשנאה. בשום אופן לא תחליף. זו ארץ אידיאלית של חברות, של אהבה-שנאה יחד, של איכפתיות ואכזבה עד כדי ירידה, שהיא בריחה מן היחד אל היחד. יורדים אל החברים ואל החברות של היורדים גם שם, אל “ארץ ישראל קטנה” פה ושם. לחברות שאתה נזקק לה כשאתה מאבד יד או רגל, כשאתה חולה וחלש ופגוע ולוקה בחסר מכל הסוגים. כשאתה זקוק לחבר, לחברות.

החברות האינטנסיבית, הנצרבת והנצרפת בחום השמש הארץ-ישראלית, בזיעה מלוחה שלה, בעור השזוף, הנסדק, המתקלף, באש החזקה ובדם הפצועים, הנכים והמתים לתמיד. החבורת היונקת מזכרונות, מתמיד ולתמיד, בלי מליצה. החברות שכמעט אי-אפשר לעמוד בה, ורק אם עומדים בה היא חברות, שאתה יכול לקחת אותה איתך, אבל לו להוריש אותה לבניך. הם לא ידעו את טעם החברות הארץ-ישראלית מהו. הם לא ידעו מה פירוש ההרגשה – אנחנו החבר’ה, עם הטעמה על החי“ת וסגול ברי”ש. איפה קיימת חברות שכזאת חוץ מאשר כאן, בארץ ישראל, בתנועת הנוער, בשירות הצבאי, בגיבוש, בחישול, בחברות הנערית שהופכת לחברות גברית, שאין דוגמתה בעולם? חברות לכל החיים. ישראל מעוררת ידידות וחברות לכל החיים בקרב בניה ובקרב זרים שבאו בבריתה. איפה יש כזו, חוץ מבתנועת הנוער ובשירות חובה בצה“ל, או בגרעין, או במה שהיה פעם התא המחתרתי, או ב”חוג הרעיוני המהפכני", שאמור היה לשנות הכל, לברוא עולם חדש, או לפחות ארץ חדשה ועם חדש.

הירידה היא הינתקות מברית החברות הארץ-ישראלית. היא הינתקות משלשלת הדורות העברית-ישראלית, שמצפה לה עד קץ הימים. היא החלטה שאתה עומד לקבל עכשיו – להישאר קרח מכאן ומכאן, להיות פחות יהודי ופחות ישראלי ועוד פחות עברי-ארץ-ישראלי. ואולי לא זה ולא זה. תסתכל על עצמך. על בניך ובני בניך. שלא יהיו ישראלים. לא יהיו שייכים לארץ-ישראל ולמדינת ישראל והעברית שבפיהם מסורסת. הוא לא יהיה משלנו. הוא לעולם לא יהיה “אחד מהחבר’ה”. את הזכות הזאת, שלא היתה קיימת אלפיים שנה – שנוצרה בדם ואש – שאתה יצרת לעצמך, או שאביך יצר למענך, וחבריך יצרו למענך ולמען בניך, את הזכות הזאת אתה עומד לאבד ולשלול ממנו.

מי שיורד שולל מבניו ומבני בניו את הזכות להיות אחד מן החבר’ה. אחד משלנו. חבר לחבריו. משוחרר סוף-סוף מנטל הגלות, מתסביכי הזר בארצו, מתסמונת הרושובסקי-פרידלנדר-אפלפלד. התסמונת של שם וכאן, ושם ולא כאן. לא כאן. למרות הכל. אולי הם יבואו לבקר, אבל הם יהיו כאן מבעד לצעיף. מבעד למסך. כאן של גולה וזר בארצו. בניך ובני-בניך שוב יהיו זרים בארצם. מדוע אתה הופך אותם לכאלה? מדוע החזרת את סימן-השאלה לשורש זהותם? שללת מהם ארץ מולדת והפכת את המזוודה – זו שנקנית בפרוטה בכל כל-בו – למולדתם. מולדתם – מזוודה. וזהותם – התווית המודבקת על המזוודה בכל נמל תעופה. נדבקת, נקשרת, נקרעת ומוחלפת בתווית חדשה, בזהות חדשה.

הפכת את בניך לתווית על המזוודה וזה הכל. שללת מהם ארץ מולדת, שפה, שייכות הדדית של אני לארצי וארצי לי. הם כבר מתביישים בך, בניך ובנותיך, כשם שאתה התביישת באקצנט של הוריך. אתה מתרפק על הזרות שאתה התביישת בה בעבר ועכשיו אתה חוזר אליה בזחילה – אל האידיש, אל ה“שורשים”. אל הגלות של היהודי הנודד. היהודי היושב על מזוודתו. אתה מזדהה בתת הכרתך עם הבושה של בניהם של היורדים בהוריהם הארץ-ישראלים. מי צריך בחוץ-לארץ את האקצנט העבר ה“זר”, הנלעג, של החבר’ה המהגרים? המהגרים הללו הם אתה וחבריך היורדים ואלה המועמדים לרדת. המהגרים שמתביישים בהם ומחכים שיחלפו מן העולם? מי צריך אתכם? הישראלים האמיצים, הלוחמים הגאים, שהפכתם ליורדים חסרי זהות וכבוד. אתם לא ישראלים. לא יהודים. קוסמופוליטים תלושים חסרי מולדת, חסרי פינה משלהם תחת השמש. חסרי חמסינים וזיעה מלוחה שהם רק שלהם, שנקנו בדם ובחברות-אמת שאין בלתה ואין כמותה.

זו החלטה שאתה עומד לקבל עכשיו. לרדת עכשיו, בקיץ הזה. בקיץ הארץ-ישראלי, של ארץ הנביאים והשופטים, המוכיחים את בני עמם ומובילים אותם לקרב נגד נוגש ומשחית ומנסים לשכוח את לקחיו בשוך זעם הקרב, ונזכרים בו מחדש בעת צרה ומצוקה, כשצר ואוייב שב ועולה מן המדבר כדי לחזור ולספח את הארץ הזאת אל המדבר, כפי שהיתה לפני שאנחנו הפרחנו אותה. עכשיו פראי המדבר הללו מעלים אותה באש. הם מציתים את עצי הפרי למאכל, את השדות והחורש הטבעי. מחזירים אותה אל המדבר. גזרי העץ החרוכים יהפכו ל“פחמים” ואת שארית הירק תאכל העז השחורה. עוד דור, עוד דור אחד או שניים, ולא ישאר זכר לירוק בארצנו ולא ישמעו צלילי העברית בפי בניך ובני בניך. שווא עמלו בוניו בו – זו קללת הנביאים האיומה מכל. שווא עמלו חבריך הטובים והוריך וחבריהם של הוריך בבניין הארץ, ארץ מולדת, בבניין העם הדובר עברית, כותב וקורא, מקלל ומברך, אוהב ושונא, נלחם ואולי גם עושה שלום – על כך יש להיאבק – ונח בה מנוחת עולמים. שווא עמלו בוניו בו. שווא עמלת אתה והוריך וחבריך והוריהם. מזוודה ותווית נקרעת ברוח, באנגלית. תסלח לי מאד, אבל ארור תהיה בצאתך, יורד. ואף-על-פי-כן, ודווקא לכן: ברוך תהיה בשובך. ניפול על צווארך בעברית ונבכה את שובך בשמחה, בטעם החם והמלוח של הזיעה והדמעות.

17.7.88

שנת 2000 כבר מאחורינו / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בבחירות 1988 נחלה דרך השלום תבוסה בישראל ובמזה"ת. זאת האמת המצערת. אי-אפשר להעלים אותה ואין טעם להתכחש לה. היו סיבות רבות לכשלון דרך השלום. המלך חוסיין לא היה שותף מלא בדרך זאת. גם האמריקנים היססו, או פסחו על שתי הסעיפים. המצרים, שהיו שותפים לדרך, גם הם לא עשו את המוטל עליהם. הליכוד התנגד. וגם חברי מפלגת העבודה לא נרתמו למאמץ במידה מספקת.

מכל השותפים לדרך השלום, שמעון פרס היה העקבי והנאמן ביותר בהליכתו ובנכונותו לסכן את עתידו הפוליטי והאישי למען השלום. עוד יכתבו סיפורים על הטרגדיה של החמצת ההזדמנות לשלום. וזה העיקר, לא מה חשבו ומה אמרו פעילים של “חוג לשילוב” ועל מה יאמר פלוני-אלמוני בליכוד. אי-אפשר להתכחש לעובדה, שהיה רק אדם אחד, שהטרגדיה של כשלון המאמץ לשלום במזה"ת, היתה גם הטרגדיה האישית שלו. היתה זו מזיגה מלאה של אדם עם תפקיד, עם מצב, עם הנכונות לשלם את המחיר האישי של כשלון דרך השלום.

ההזדמנות עדיין קיימת, הדרך עדיין סלולה. בעיקר, קיים הצורך לא להתייאש ולא לחדול ממאמצי השלום. כדאי לזכור: זה לא היה הימור בבורסה, או הימור הרפתקני על הצלחה אישית כזאת או אחרת. זה היה הימור למען השלום.

מי שרוצה לשפוט את שמעון פרס עכשיו, צריך לשפוט את מטרת ההימור שלו ואת מלוא נכונותו לפעול למענה. מטרה נשגבה. הימור טראגי. מחיר כבד מאד. מי שמתעלם מההיבטים הללו, מעיד על קוצר ראות בשיפוט פוליטי ומוסרי מצידו. זה לא היה הימור של רווח והפסד. זה היה הימור למען פתיחת פרק חדש בתולדות האזור הרווי בדם.

זו שעת מבחן גם ליריביו הפוליטיים של פרס בארץ, באזור ובעולם. האם יהיו מוכנים להתעלות בהתאם לגודל השעה וההימור, לחשוב על דם הקורבנות, שיכול היה להיחסך בעבר, על הסבל והדם והדמעות שאפשר לחסוך בעתיד.

שמעון פרס תרם את תרומתו למען קידום השלום. אין לו כל סיבה לחרטה ובוודאי שלא לבושה. מה יותר מוצדק ומה יותר נעלה מאשר נסיון למנוע מענני המלחמה להקדיר שוב את שמי המזה"ת? השעה אינה מאוחרת. עדיין יש מקום להתרכז בעיקר. אולם, קיימת סכנה, שההתנכלות לשמעון פרס אישית תכשיל גם נסיון זה. אדרבא, יעשו מתנגדיו של שמעון פרס את המאמץ ואת הנסיון ויקטפו הם, עבור כולנו, את פירות מניעת המלחמה. את זה ניתן לעשות עכשיו.

העם חייב תודה לשמעון פרס על כל מעשיו בעבר לחיזוק כוחה הצבאי והבטחוני של ישראל, ועל כל מה שהוא עושה עכשיו בנסיון למנוע את המלחמה הבאה.

הבחירות העמידו את מדינת ישראל על פרשת-דרכים. תוצאות הבחירות משקפות את השינוי הדמוגרפי או את תוצאות החלטה ההיסטורית של דוד בן-גוריון על עליה המונית לישראל בשנות ה-50 וה-60. היתה זו הכרע ציונית, שהביאה לתוצאות אנטי-ציוניות. זהו פרדוקס, שילווה אותנו גם בעתיד. מעכשיו ולהבא, לא נוכל להתעלם מהשינוי שחל בהרכב האוכלוסיה, תוך ידיעה מהן תוצאות ההחלטה על חוק השבות (מיהו יהודי) ועל חוקי העליה השונים. כדאי לשים לב לכך שלא מדובר בשינוי עדתי בלבד, השינוי העיקרי הוא דוקא השינוי הדתי וגם הצירוף של שניהם. אנחנו עכשיו עם שונה.

האם אנחנו רוצים לקיים מדיניות של שערים פתוחים בכל מחיר, או האם אנחנו רוצים להטיל הגבלות על העליה ועל חוקי האזרחות, ולהבטיח שאזרח ישראלי יכול להיות רק מי שנשבע אמונים לחוקי אזרחות ציוניים, כגון: התחייבות לשרת בצה"ל.

מפלגת העבודה של 1988 משלמת את מחיר ההכרעה של מפא"י ההיסטורית בעת הקמת המדינה ולאחריה. אז כשהיה הוויכוח אם לקיים עליה סלקטיבית. עמדתו של בן-גוריון הכריעה והכרעתו אושרה באורח דמוקרטי. העם היה יכול הצביע נגד עמדתו של בן-גוריון. אבל הוא קיבל אותה. מאז הקמת המדינה הוחלט על שערים פתוחים.

כשדנים בתוצאות הבחירות ב-1988, צריך לזכור, כי בארה“ב שניצבה בפני בעיה דומה בשנות ה-20, הוחלט על נעילת השערים ופתיחתם באורח סלקטיווי על-פי הארצות, על-פי מוצא ועל-פי קריטריונים שונים של טובת המדינה ואזרחיה, ולא על-פי צרכי הקליטה של המתדפקים על שערי ארצות הברית. יהיו כאלה שיכנו את ההחלטה האמריקנית על הגבלת ההגירה לארה”ב כגזענית. זו האופנה הרווחת במדינת ישראל בשנות ה-80 המאוחרות. אבל, אופנה זו לא היתה נהוגה בארה"ב בשנות העשרים. גם לא לאחר מכן למרות שההגבלות על ההגירה צומצמו והורחבו מפעם לפעם, אך מעולם לא בוטלו כליל.

ירושלים היא העיר הפלוראליסטית ביותר בהרכב אוכלוסיתה. ירושלים מורכבת מערבים, יהודים חילוניים ויהודים אורתודוכסים ומפסיפס של עדות יהודיות וערביות. מי שנוסע בשבת במכוניתו לגבעה הצרפתית, נתון לזריקת אבנים ע“י החרדים מצד אחד וע”י הערבים מצד שני. האיום הכפול הזה בא עכשיו לידי ביטוי בבחירות לכנסת. הוא יכול לבוא לביטוי מוחשי עוד יותר בבחירות הקרובות לעירית ירושלים. גם הערבים בירושלים יצטרכו להחליט, אם הם רוצים ירושלים אורתודוכסית וסגורה לתנועה חופשית בשבתות ובחגים או שהם מעדיפים ללכת עם הירושלמים היהודים, שדוגלים בעיר חילונית פלוראליסטית הומניסטית פתוחה לכל: ליהודים וערבים, נוצרי ומוסלמים כאחד.

אין זו התחמקות בנוסח “העם אשם”, אלא האמת הדמוגרפית של הגשמת הציונות בימינו. הדילמה הזאת ניצבת בפנינו והיא תחזור על עצמה פעם אחר פעם. בחירות 1988 המחישו, בפעם הראשונה, לא את הצלחתה או כשלונה של תנועת העבודה הציונית-הומאנית, אלא את הצורך בהכרעה מודעת, שכולנו מוכנים לשלם בעיניים פקוחות כדי להבטיח רוב יהודי, לאו דווקא ולא רק בשטחים, אלא גם בירושלים וב“ישראל הקטנה”.

אלטרנטיבה חלקית, האפשרית בכל זאת, היא חינוכית. צריך לחנך על השלטת העקרון הפלוראליסטי הדמוקרטי בכל תחומי החיים במדינת ישראל ולהנהיגו קודם כל דווקא במקום הקונטרוברסאלי ביותר – ירושלים. הבחירות בישראל ב-1988 העלו את העקרון הפלוראליסטי על סדר היום של מדינת ישראל כבר עכשיו ולא בעתיד הרחוק והמעורפל בנוסח “האפוקליפסה של שנת 2000”. שנת 2000 היא עכשיו כבר מאחורינו.

11.11.88

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף