השירים האלה, ילדי ימי שחרותי, בכורי עשתנות עלומי היו כמוסים עמדי בגנזי מכתבי זה עשרים שנה ומעלה, מבלי עלה על לבי להוציאם לאור ולהפִיצם חוצה; יען מעודי לא רדפתי אחרי הכבוד והתהלה, אך עוצם תשוקתי לשפת העבריה, שעשועי נעורי, הֻצק חן בשפתיה, היא הֵצִיתָה בקרבי אֵש הזמר והמליצה, ורוח השירה עת עברה עלי לא יכולתי התאפק מוֹרָשַי ולשים מחסום למזימותי.

כי כזֶרֶם גופרית ואֵש תחתיות, כלואים בבטן הרי זלעפות, לא ישבותו ממרוצתם עדי יחתרו תהומות, יְבַקְעו צור וסלע, ויעפילו לעלות אל ראשו, ומִבֵין עשָנו עולה עד לב השמים, כידודי אֵש מפיו יתמלָאו, ישלח חציו וברקים רָב עדי אֻכָל כל הסגור בקרבו; כל עוד רגשת ההגיון ורב כחה בְלֵב איש אֵש אוכלת היא, לא תשקוט ולא תנוח. עדי תָפיק זממו, ועדי נגלו תעלומות מצפוניו, ותזל כטל אמרתו.

בעת ההיא הֵרימה קרן ישראל לצמוח, גברה גם עתקה חָיִל, רבו תופשי עֵט הזמר, מחברי המאספים, הֵאירו בִבְרָקֵי שִכְלָם תבל, עמדו לנֵס עם סגֻלָה; אז אמרתי גם אנוכי בתוך הבאים אשבור פרי מחשבותי. חגרתי מתני ושנסתי חגורי לצאת בין גדודי מחנה העברים, ומעט מצער ממכתמי נמצאו מפזרים במכתבים שונים, אחת הנה והנה, לא ידעתי עוד מקומם.

אבל מהיום ההוא והלאה, אחרי אשר נאסף המאסף, נקטף בעוז ימיו, ויגוע וימת לפני מלאת עתו, חדלו הפורטים בשיר, מֵטִיבֵי נַגֵן היו הלוך וחסור, עד כי לא נמצא אחד בעיר ושנים במשפחה ידעו ערוך ערך המליצה, אנשי לצון מֵאנו טעום בקצה יערת דבש זָבת תחת לשונה, מיראתם אולי תאורנה עיניהם.

ויקם דור אחר, דור עקש ופתלתול, נאצו קדוש ישראל, חבקו בת נכר, מזבחים ומקטרים לעצבים בדאו בזדון לבם, הלכו ארחות עקלקלות, ויעזבו דרך בית אֵל עולה; אז רוח השיר עברה ממני, ותליתי כנורי על ערבי הָאֵבֶל. כי איך אשיר את שיר ה' על אדמת נכר? פניתי לימין ואין דורש, לשמאל ואין מבקש, כולם סוררים, אוטמים אזנם משמוע מוסר השכל, דברי חכמים ומליציים. גם בת ציון לבשה מחגורת שָק, אֵם האמונה היתה לאלמנה, באין לה מנחם מכל אוהביה, ותהי האמת נעדרת.

אמנם זה ימים לא כבירים חדשים מקרוב באו, מחברי השולמית וידידיה, הנאהבים והנעימים, הן המה קראו דרור לבת השובבה, הקימו מעפר עזובה וגלמודה, ותעל כיונק שפת עבר ונטעי הזמר החלו לפרוח, ונצני המליצה נראו בארצימו. אחריהם יצאו בעקבותיהם פה בעיר מושבי אנשי לב וחשקה נפשם בבת יעקב, וחברו עיקרי האמונה, ספרי יוסף ואסנת, חיי שמשון, גם בעל המחבר החרוץ והעצל, פלגש בגבעה, תוכחות מוסר ורבים כהנה. יתר הפליטה הנשארת מן הַגֶזֶם והחסיל אשר השחיתו גן אלֹהים, חזקו לעלות ההרה, הפליאו לעשות, המה השיאוני וגם יכלו לי לחפש באמתחות מכתבי ולהוציא האסורים חופשי.

כְהִנָתֵק פְתִיל הנעורת בהריחו אֵש, כן נִתְקו מורשי לבבי בשמעם את קולם, קול עָרֵב לאזני, בהיות כל מגמתם להרחיב דעת לשון הקדושה תוך עם ה', ולהורות את יופיה לכל העמים. וביותר בהראותם שירי להחכם הכולל, איש רוח, שמו נודע לתפארת בישורון, פראפעסאר אהרון וואָלפסזאָהן, בעברו דֶרֶך פה, הוא בָחַן גם ראה פעלי, ותיטב מלאכתי בעיניו. הוא גם הוא הֵעיר את רוחי להודיע בקהל עם דברי שירי ומליצותי, להשיב לבצרון אסירי התקוה, הוא הפיח באפי נשמת חיים, וַתָחֵל רוח ה' לְפַעֲמִי, למלאות מַאַוָיָיו.

והנה אנוכי נותן לפניך היום, קורא מְכֻבָד! את ברכתי, טעום וראה, בחון בכור מדעיך! אם ייטבו בעיניך שירותי, ואם יהיו לרָצון הערותי, עוד אוסיף לך כהנה וכהנה, כי יש לי רָב להשביע נפשך השוקקת, דֵי רַוַת צמאונך.

אולי תלהט להבה בקרבך להגיה בתוך אחי ואחיך נגה אור אמת, וקנאת סופרים תרבה חכמה. מה יגל כבודי וישמח לבבי אם העקרה תהיה לרבת בנים, והאומללה אחרי בלותה תהיה לה עדנה.

קח נא את ברכתי מידי המבקש טובתך והדורש בשלומך כל הימים.