:/י"א תנועות/:

מָה אֶנוֹש? – חַיָה ומלאך שמים,

קָטוֹן, דַל וְדך – נשגב וצְבי כל חיים!

מַה מְנַת חלקו? – להבל ולרוח עֲמָלוֹ,

אף שָפְרָה נחלתו, נָעים גוֹרָלוֹ.

לִפְעָמָיו גִיל וְחֶדְוָה יוֹנקוֹת יִשְלָחו,

גַם חוֹחֵי כְאֵב וָעֶצֶב לו יִצְמָחו.

רוצה את קבעת כוס התַרְעֵלָה,

יגדיל, יזקין, יבול בְחֹשֶך וַאֲפֵילָה.

בהביטי הֲמוֹן יצורים, פִלְאֵי הבריאה,

אשתומם, אֶתְמָהָה, בֶרֶךְ אַכְרִיעָה. –

יַד אָמָן נִכָר בִי, בצלמו עָשַנִי,

ראשון כל יקום, ראש ברואי חֶלְדִי אָנִי.

חִיש שְעִיפַי יִשָאונִי עֲלֵי כְנָפַיִם,

אֶעֲלֶה בָמְתֵי עָב, אָעופָה שמים;

ורגע אַצִיעָה שאול באופל ושממה,

כי אֵפֶר אנוכי ועפר מֵאֲדָמָה.

כַביר ועצום – חַלָש ורפה ידים. –

מוצב אָרצָה ומַגִיעַ שמים.

רוֹדֶה בָאָרֶץ, עובר ארחות מַיִם,

ועבד לכל תאוה, אָסור בִנְחֻשְתַיִם;

גוֹבַה לִבוֹ יַתְעֵהו לעלות לְמָעֲלָה,

ישחק לַקֶרִי, בפיד יום יָשִים תָהֲלָה.

וְיֵרֵד מַטָה מָטָה, תכסהו כְלִמָה

תולעה ימשול בו, תחתיו יֻצַע רִמָה.

על לשונו תורת חסד, חכמה וְדַעַת,

ובפיו מקור תוכחת מוסר נובעת;

אֲבָל קרבו הַוֹת, תוכו מלא רשע,

לָריק ימי עלומיו, שוכב בחיק הפשע!

מולך בחביון לילה – יקיץ משנתו,

נבהל, מרעיד – ונִחַם על רעתו.

יְגַבֵר חַיָלִים לכבוש שרירות לְבָבוֹ,

ורובץ תחת מַשָאוֹ וְכוֹבֶד יְהָבוֹ.

מִבְחַר מעשי יָה! בֵן יַקִיר ושעשועים!

הֲכִי לַשָוְא נַעֲלֵיתָ על כל הברואים?

הַאִם נרְך יִדְעַךְ ורוח חַיֶיךָ

תִכָרֵת, בכלות בשרך ושְאֵרֶיךָ?

אין זאת, כִי אם לְחַיֵי נצח נִבְרֵאתָ,

לאור עולם, לרום המדרֵיגָה נִשֵאתָ.

טוֹב וָרַע, מַחְסוֹר ומוֹתָר בְיָדֶיךָ,

לנסותך ולמַעַן תֶחְכַם בִדְרָכֶיךָ.

ימי נעוריך לְפִיק ולְכֶשֶל בִרְכַיִם,

הִזָהֵר גֶבֶר! חֲכַם יִפְקַח עינים.

אך בחדול הצרה ועברה המצוקה,

תנובת שלום ושלוה לרוח מתוקה.

אם נכספה כלתה נפשי בְעוז וְתַעֲצֻמָה,

לחפוש חכמה ולהוציא לאור תַעֲלֻמָה,

מַה יָגִיל כבודי בְזוֹהַר מַרְאֶיהָ,

בְהֵסִירָה הַמַסְוֶה מֵעַל פָנֶיהָ.

שָם במסיבות צְבָא כַדורֵי עולָמִים

אָבוֹא עַד תכונת עליון, רָם על רמים.

הוד הדרת הנוטה כַדוֹק שָמַיִם

ועזוז נוראותיו אחזה גלוי עינים.

אָז ירֵד הָעֲרָפֶל, כסה פני רקיע,

ואת נשף חשכי אור בהיר יופיע.

אשכנה בין תמימים, תושיה ישאופו,

וכל מַזָרוֹת וכסיליהם יחלופו.