בני-ישראל באישיותם העצומה הוקירו את מאורעותיהם ההיסטוריים המיוחדים להם לבדם יותר הרבה מן המאורעות והמחזות הטבעיים, המשותפים לכל העולם כלו.
וגם בעצם או במאורע המשותף בהכרח לכל העולם כלו הוקירו הם ביותר אותו הצביון שבו, הקשור עם המאורע הלאומי.
ואם אברהם, שאלהיו לא היה אלהי אבותיו, הוכרח להשבע בהאל הכללי “קונה שמים וארץ” וקרא “בשם ה' אל עולם”, נשבע יעקב “בפחד אביו יצחק”, הזכיר בשם אלהי אביו “אלהי אברהם ופחד יצחק”, ועשה מזבח “לאל העונה אותו ביום צרתו”.
ומשה אמר: “ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם”.
ואם אברהם טען: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט”, טען משה: “זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך”.
ובהגלות אלהי ישראל על הר סיני לתת לעמו חקים ומשפטים צדיקים – לא נאמר להם: אנכי ה' אלהיך בורא השמים ונוטיהם יוצר הארץ ועושה, אבל: “אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”.
גם העם אשר נשבע ליהושע לעבוד את ה' אמר: “חלילה לנו מעזוב את ה‘… כי ה’ אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים… וישמרנו בכל הדרך… ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ מפנינו”.
המאורעות ההיסטוריים הלאומיים האלה דים היו להעם להוכיח בהם לפני יהושע את דבקותם באלהי אבותיהם, מבלי אשר הוצרכו להראות על בריאת העולם וכיוצא בזה.
על כן גם החגים, שחגגו אחרים בימים ההם בסבת מאורעות טבעיים, היו לבני-ישראל חגי-זכרון למאורעות לאומיים.
כבר נודע, כי שלש הרגלים שאנו חוגגים בשנה קשורות עם מאורעות הטבע וחיי השדה: “מועד האביב, חג הקציר וחג האסיף”.
ובשתי הרגלים האחרונות דברה זאת התורה בפירוש: “וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה”.
אבל לא המאורעות הטבעיים משכו את לב בני-ישראל. אישיות העם דרשה, שהחגים הטבעיים האלה יהיו חגים לאומיים, וקבועים לזכרונות היסטוריים.
ירבעם, אשר למד אל דרך הגוים ויסיר את ישראל מעל רוחו הלאומי, עשה חג בחדש השמיני.
הוא רצה לקבוע חג טבעי, חג הזריעה.
אבל חג כזה, שאין לו שום מאורע היסטורי, נשאר “חג אשר בדה מלבו”. ולחג לאומי לישראל היה לא רק חג האביב, חג המצות, שיש לו יחס ישר ואמיץ להמאורע ההיסטורי היותר חשוב, יציאת מצרים, אך גם חג הקציר וחג האסיף.
חג הקציר, הוא חג השבועות, שאין לו יחס אל מאורע היסטורי נקבע חמשים יום אחר חג הפסח, וקשור עמו במועד קביעתו.
וגם באין לו יחס ישר ליציאת מצרים נאמר בו: “ועשית חג שבועות לה' אלהיך… ושמחת לפני ה' אלהיך… וזכרת כי עבד היית במצרים”.
עבד היית, מבלי היות לך נחלת שדה, זרעת וקצרת בעד אחרים, ועתה, אחר צאתך ממצרים, הנך בעצמך אדון לקצירך.
וחג האסיף היה לחג הסוכות:
“למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.
עוד הפעם מאורע היסטורי.
ופה מקום להתבונן – איזו חשיבות היתה להמאורע הזה, שבצאת ישראל ממצרים ישבו בסוכות?
דבר זה יתבאר לנו, אם נזכור, כי יש בעמים נודדים רועי-צאן ומקנה מה שאין בעמים אזרחים, ויש בעמים אזרחים מה שאין בעמים נודדים.
העמים הנודדים, בהיותם קרובים לחיי הטבע, הרי הם בענינים רבים יותר תמימים, יותר צנועים.
האחדות והשלום בינם לבין עצמם אינם פגומים ביותר, רחוקים מהשחתת המדות, המצויה בין עמים אזרחים; ועוד מעלות טובות כאלה.
לעומת זה העמים האזרחים, החיים חיי הקולטורה, יתרים על העמים הנודדים בסדרים פנימיים, במדע, בשעבוד כחות הטבע ובהשלמה כללית.
על כן טוב לעם נודד, שנהפך לעם אזרח, לשמור בטהרתן אותן המדות הטובות, שהן לנחלה לעם נודד.
טוב לו לזכור את ימי-ילדותו, בהיותו קרוב לחיי הטבע, מלא תום, אוהב צניעות ושלום ושאר מדות טובות, ולאַחד אותו עם חיי הקולטורה החדשים שלו.
טוב לו לבחור משתי תקופות חייו אלה את הטוב שבכל אחת מהן.
גם אבותינו הראשונים היו נודדים, גם בצאתנו ממצרים נדדנו במדבר, ובתקופה ידועה נהפכנו לעם אזרח.
באנו לאותו הגבול שבו משתנה מצב העם, ארחות חייו, ומוביל בהכרח לאבדן מדות טובות רבות.
על כן צותה לנו תורתנו: “בסכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם, כי בסכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.
יזכרו את ימי התקופה ראשונה וטהרתה וישמרו את הטוב אשר היה בה.
יזכרו כי בהיותם נודדים וקרובים אל חיי הטבע, היו להם גם מדות נעלות הקשורות בחיים ההם, ועליהם להדבק בהן גם בהיותם לעם אזרח.
וכתולדה מסכה זו הטעימה התורה ואמרה:“האזרח בישראל ישבו בסכות”.
כל שהוא עתה אזרח, ואיננו עוד נודד ותועה, זקוק לזכרון מיוחד לימי נדודיו הראשונים.
ובחרה התורה לקבוע חג בזמן האסיף, באספנו מגרנינו ויקבינו, ברבות הטובה, למען לא ירום לבנו בעשרנו ולא ישבת מטהרו מרוב טוב.
אבל גם חיי עם אזרח יש לו צד טוב, כאמור למעלה.
על כן ביחד עם הסכות, סימני הנדודים, צותה התורה לקחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי-נחל, סימני החיים האזרחיים.
להגיד, כי ברצותנו לשמור על הטוב שבחיי העמים הנודדים – עלינו עם זה גם לקבל את הטוב שבחיי האזרחים.
ובראות הנביא, כי השחית ישראל דרכו באזרחיותו וילמד על דרך הכנעני, להיות כמוהו: “בידו מאזני מרמה, לעשוק אהב, ויאמר אך עשרתי מצאתי און לי”- אמר לעמו:
“עוד אושיבך באהלים כימי מועד”.
נתתי לך מרגלית טובה – חיי אזרחים ולא ידעת לשמרה בטהרה, שוב אין אתה ראוי לה.
על כן תשוב לימי נדודיך, תבקש את ארח חייך שהורגלת בו באזרחיותיך – ולא תשיגם!
נודד תהיה כבתחלה ובאהלים תשב.
דברי הנביא באו.
הננו עוד הפעם עם נודד, יושב בסכות ובאהלים, היום כאן – מחר שם, וביום השלישי – בקצה ארץ.
בית נאמן אין לנו, והננו יוצאים לא מדירת קבע לדירת ארעי, אלא מדירת ארעי לדירת ארעי, עד אין סוף.
ולא שבעת ימים – אך זה קרוב לשני אלפים שנה! וכל כך הורגלנו לחיי הסכות והאהלים, עד שאין אנו רוצים לזכור, כי היו ימים והיינו עם אזרח…
ובזכרנו בימי נדודינו היום את ימי נדודינו מלפנים – אין אנו רוצים לזכור, כי היינו גם עם אזרח על ארצו…
הננו נוטלים את ארבעת המינים, אלה הסימנים של העם האזרח, ואין אנו חושבים מחשבות להשיב לנו את החיים האזרחיים.
הננו מתאוננים: “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, ובהולד בנו תנועה קטנה להשיב לנו את ארץ-האבות – רבים בנו המתאמצים בכל כחם להרוס אותה.
הננו קוראים לתנועה זו “תנועה לאומית”, והלאום עצמו עומד מרחוק ושותק…
אבל מקוים אנחנו, כי סוף-סוף יבין העם, כי עם שלם לא יוכל לשבת לנצח בסכות.
כי טוב בית קטן מסוכה רחבה.
ואז יחגור את שארית כחותיו לקומם את הריסות ביתו.
ושב אל ארץ אבותיו, אל שדותיו ואל כרמיו ולחייו האזרחיים.
ובשמחה וברב טוב יזכור את ימי נדודיו מלפנים, ועשה להם מזכרת עולם בסכות.
ובצאתו בכל שנה בימי האסיף לשבת בסכות – יזכור את הסכות אשר הושיבו אותו אויביו בהם באלפי שנות גלותו.
וגם אלה אשר מררו את חייו בגלות ישמחו עמו וגם הם ישתתפו בזכרונותיו.
“והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסכות”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.