(לשאלת היום)    🔗

צירי עמנו נכונים להתאסף בקרוב בבאזיל לסדר את עניני הציוניות, והעם בעצמו הוא עתה במצב דור ההפלגה ואיש לא יבין שפת רעהו. על צירי העם עתה החובה לשים קץ לבלבול הדעות, המביא רעה רבה להציוניות.

והקץ הזה יבוא אם יתבררו ויצרפו כל השאלות העומדות על הפרק, אשר על שלש מהן הנני רוצה לגלות בזה את דעתי.

השאלה הראשונה היא שאלת הארץ.

למרות כל חקי ההתפתחות באה פתאום בבקר עבות אחד שאלת אוגאנדה ותבלבל את המוחות. מובן, כי בשעה שהמוחות מבולבלים לא יכבד עוד לסעף ולהרחיב את הבלבול עד אין קץ, ועל כן בעוד לא סרה שאלת אוגאנדה מעל הפרק, כבר הולידה את הטֶריטוֹריאליזם. אבל יפה כח הבן מכח האם להרוס את הציוניות. שאלת אוגאנדה, כדבר מסוים, היתה כמחלה קשה, אשר לא לאורך ימים תדכא את הרוח. מחלה כזו אי-אפשר לה בלי משבר בזמן קצר: לשבט או לחסד. אבל הטריטוֹריאליזם, שהוא בלתי בעל גבול ותכלית במקום, אין לו גבול גם בזמן.על כן רואים אנו, לדאבון לבנו, כי גם אחרי שכמעט בטלה שאלת אוגאנדה מפני ידיעות התרים המומחים, הטריטוריאליזם לא זז ממקומו, וכבלתי מסוים לא במקום ולא בזמן יש בכחו לבלבל את המוחות עד אין קץ.

נחוץ איפוא לשים קץ למצב הזה.

שתי מפלגות ישנן בין הטריטוֹריאליסטים. האחת אומרת: כל ארץ טובה לפנינו וארץ-ישראל בכלל; אם נוכל להשיג את האחרונה – טוב, ואם לאו, נבחר באיזו ארץ שתהיה, אשר יתנו לנו. והשנית, והיא, כמדומה לי, המועטת, אומרת: כל הארצות טובות לנו, מלבד ארץ-ישראל, ארץ הפגרים, ארץ הפראים והחשך.

ההבדל בין שתי המפלגות האלה גלוי וידוע. הראשונה, אם פיה ולבה שוים, צריכה לעת-עתה לעבוד עבודתה בעד ארץ-ישראל עד שיציעו לפניה ארץ חדשה ועד שתמצא אותה טובה לעמנו. ומתוך שאנו בטוחים, שהדמיון הזה לא יבוא לעולם לכלל מעשה, יכולים אנו לעבוד עמה יחדיו לציון, ובלי-ספק תבין סוף-סוף שהיא רואָה חלומות בעולם שלא נברא ותשוב לעבוד שכם אחד עם כל נאמני ציון בלבב שלם.

לא כן המפלגה השנית, האומרת גלוי: אין לנו חלק בציון, היא לא תוכל לעבוד עמנו אפילו שעה אחת, ולא עוד אלא שתהיה תמיד למכשול לנו בעבודתנו.

על כן, לדעתי, על הצירים לקבוע הלכה בקונגרס הבא, כי להמפלגה השנית אין מקום בהסתדרות הציונית, ועליה לברוא לה הסתדרות בפני עצמה עם ועד-פועל אחר ומורשים אחרים. כללו של דבר: להיות לאגודה אחרת, אשר דבר אין לה לא עם הציוניות ולא עם קונגרסי הציונים. "שונאי ציון " אינם יכולים לדור עם ציונים בכפיפה אחת.

כמדומה לי, שהישרים שבמפלגה זו צריכים בעצמם להבָּדל לגמרי מן ההסתדרות הציונית, שכל עבודתה צריכה להחשב אצלם למזקת.

שאלת עבודת ההוה

בעבודה זו אינני כולל את הטבת המצב החמרי של עמנו בגולה, חדרים מתוקנים וכיוצא בהם. כל עבודה, שגם האנטיציונים ואפילו רק הלאומים הרוחנים יכולים לעשות אותה או להשתתף בה, איני יכול לקראה בשם “עבודה ציונית”. אומרים לי, שבלי העבודה הזו בגולה אין הציוניות יכולה להגיע למטרתה. אבל אם היינו מקבלים את מחשבת ר' ישמעאל בן אלישע (בבא בתרא ס' (:היה “זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו” והציוניות היתה נעקרת לגמרי משרשיה, ואף-על-פי-כן לא עלתה על דעת שום איש להכניס בעבודת הציוניות את ההתנגדות לעצת ר' ישמעאל בן אלישע, בדַברי על עבודת ההוה כונתי רק על העבודה בארץ-ישראל.

שגיאה גדולה עשה הקונגרס הראשון בגזרו איסור על עבודת הישוב בארץ-ישראל עד השגת הזכיות או הטשארטר. המנהיג המנוח, שהיה איש מוּרם מעם בכשרונותיו הגדולים, היה גם בעל-דמיון גדול, ואמר כי במורה-השעות ביד אפשר לחכות לחלוקת תוגרמה. מובן, כי לפי דמיון כזה לא היה שום צורך למהר בעבודת הישוב. אם גם נצטרך להחזיק את מורה-השעות בידנו במשך שתים או שלש שנים רצופות עד חלוקת תוגרמה, אין כדאי לדאוג לזמן קצר כזה, לדחוק את הקץ, וטוב יותר להמתין זמן-מה כדי שנוכל להתחיל את העבודה בחופש גמור. אבל אנו כבר נוכחנו, שעוד לא נעשה אותו מורה-השעות, שעל-פיו נוכל לחכות לחלוקת תוגרמה, וגם לא בקרוב יֵעשה מורה-שעות כזה. ואם גם עתה נחכה עד חלוקת תוגרמה או עד הטשארטר – ברור הדבר, כי בטרם תבוא תקותנו זו תהפך האדמה לזרים, או שהציוניות עצמה, כתורה עיונית שאינה תופסת שום מקום במעשה הנוגע ישר אליה, תשכח מלבנו עוד הפעם לאורך ימים.

עלינו לגשת לעבודת הישוב תיכף. עלינו לקנות קרקעות בארץ-ישראל בכסף הקרן הלאומית או גם מכסף השקלים, אם יספיק, ולהושיב עליהן בני-ישראל, אם מיושבי הארץ או מבני הגולה.

והדבר הזה אינו מתנגד כלל להפרוגרמה הבאזילית, האומרת, כי הציוניות משתדלת להשיג מקלט בטוח לבני-ישראל בארץ-ישראל. ההשתדלות יש לה כמה דרכים, ועבודת הישוב היא אחת מהן. בכל אופן, אין העדר הישוב יכול להחשב כהשתדלות.

יודע אני את התשובות שישיבו המדיניים על זה. הם יאמרו, שאי-אפשר לגשת לשום עבודה בארץ שאין לנו בה בטוחות. אבל טענה כזו אין לה שחר. בתוגרמה יושבים אלפי עשירים גדולים ובעלי-נכסים מרובים, וכל אחד חושב את עצמו לבטוּח במה שיש לו, ורק אנו, הדוויים והסחופים מכל עם, דורשים דוקא בטוחות מיוחדות על-ידי טשארטר. רב לנו בטוחות בתוגרמה, שאין שם כלל שאלת היהודים, ומעולם לא ידעו בני עמנו בתוגרמה מה הם “פוגרומים”, דבר שהוא אצלנו מנהגו של עולם, שגם התינוקות אצלנו רואים ושומעים אותו כמעט בכל יום ויודעים היטב מה טיבו. אמנם יש שאלת היהודים בתוגרמה במקצוע אחד, והוא, שאסור לנו לשפוך את דמנו, אם תעבור רוח-רעה בין התוגרמים ובין היונים או הבולגרים ויהרגו זה את זה. אבל הגבלה כזו אפשר לסבול, ביחוד בשעה שגם הנוצרים שם סובלים ממנה, ומעולם לא שמענו שיתאוננו על זה.

ועיקר שאלת הבטוחות הוא דבר התלוי באויר, כי סוף-סוף אין בטוחות בעולם. דוד המלך והורקנוס הראשון היו בטוחים בודאי, כי לעולם לא יגלה ישראל מעל אדמתו. צרפת עד שנת תר"ל היתה בטוחה, כי עלזאס ולאטהאֶרינגען תהיינה לה לאחוזת עולם. האם חלמו הבורים, כי ארצם תלקח מידם, והספרדים – כי יקחו מהם את קובא, או האם בטוחה עתה ספרד או ארץ אחרת קטנה, כי לא יבלעוה זרים בזמן מן הזמנים? האם תוכל גם אנגליה להיות בטוחה, כי ארץ הודו תשאר לה לאחוזת עולם?

אומרים לנו: “משפט העמים”. אך גם זכיות אחינו ברומיניה נִתנו להם במשפט העמים, ואף-על-פי-כן לא נתגלמו מעולם במעשה ושום ממשלה לא יצאה במחאה על זה! בכלל, גם משפט העמים, ככל דבר גדול, אינו בטוח משנויים. היום יתנו לנו ממשלות אירופה זכות על ארץ אבותינו במשפט העמים, ואחרי חמשים או מאה שנה תעלה חינה במעלות הציוויליזציה כמו יפוניה עתה, וביחד עמה תעלה על אזיה ותאמרנה: אזיה לחינים ויפונים!

העיקר לנו לעת-עתה לא משפט העמים, אלא חיים היסטוריים ונורמליים, וחיים כאלה נוכל להשיג בארץ-ישראל גם בלי טשארטר ומשפט העמים. קרוב מאד, כי אם לא ילכו מנהיגי הציוניות בגדולות ישיגו הנחות חשובות בעסקי הישוב, כמו סדור עניני קנית קרקעות, הכנת הבנינים, תשלומי המסים וכיוצא בזה, ביחוד אם יקבלו התושבים את מרות תוגרמה. אנחנו נעשה את ההתחלה ובנינו אחרינו יגמרו את בנין הלאום. כאדם פרטי כן גם עם שלם צומח קימעא-קימעא, ורק הקיקיון יכול לצמוח בן-לילה, ועל כן גם בן-לילה יאבד. רבות ראינו הריסות פתאומיות, אבל מעולם לא ראינו בנין פתאומי…

הנני שומע מאחרי קול רעש: הנה בא החובב-ציון הישן ודגל חבת-ציון בידו. יהי כן, רבותי, בעיני אין חובב-ציון שם של גנאי. אם חבת-ציון הולידה את הציוניות – די לה. אך היא לא הולידה אותה, כי היא עצמה היא הציוניות. גם מטרתה בתחלה היתה מקלט בטוח בתור סוף מעשה, רק בחרה בדרך ארוכה, שלפעמים היא ממהרת להביא אל המטרה מדרך קצרה. אך עמא פזיזא, הרוצה לזרוע ולקצור כאחד, עמד מרחוק, ורק כאשר חלמה הציוניות למצוא פתאום דרך קצרה, שאפשר לעבור בה “במורה-שעות ביד”, כבשה את הלבבות. אבל סוף חלום לעוף, ואלה אשר הקיצו ונפשם ריקה נפזרו על הדרכים, זה לאוגאנדה וזה לארצות שעוד לא נבראו. עלינו עתה לעזוב את החלום על טשארטר בעגלא ובזמן קריב ולגשת אל המעשה.

יאמרו לי, כי חבת-ציון פשטה את הרגל. השטות הזו, שכבר נשמעה כמה פעמים, סוף-סוף אינה אלא שטות. את הרגל פשטה שיטת שייד, שמעולם לא היה בה אפילו קורטוב של חבת-ציון, אבל חבת-ציון לא יכלה לפשוט את הרגל, מפני שרגלה חלושה מאד מיום הוָלדה, בתחלה מפני אלה הרוצים לזרוע ולקצור כאחד, ואחרי כן נוספו להם אלה שגזרו על כל עבודה בארץ-ישראל עד השגת הטשארטר.

על כן, אם נאבה לעבוד לציון עבודה של ממש, היא רק עבודת ההוה בתמונת הישוב.

אל עבודת ההוה בארץ-ישראל צריך להוסיף גם יסוּד בתי-למוד נמוכים וגבוהים, תקון הדרכים, עסק בנסיונות וכיוצא בזה.

שאלת ההנהגה

ההנהגה צריכה להיות צבורית (קאללעקטיף). טוב מאד היה, אילו היו המנהיגים הראשיים מקבלים שכר בעד עבודתם; אז היו יותר פנויים לעבודתם וגם אחראים עליה. לאסוננו, יש לעמנו מבט מוזר על עבודת הצבור, וכל העוסק בה בשכר, מלבד הרבנים, איננו מכובד בעיניהם. אבל גם זה הוא מבט הגלות. נשיאי הריפובליקות וכל שרי המדינות בכל הארצות מקבלים שכר בעד עבודתם ואין כבודם נגרע על-ידי זה מאומה, ואנחנו דורשים רק “אסיא דמגן”… החפצים להשתחרר מן הגלות צריכים להשתחרר גם ממבט גלותי זה. עיקר השאלה צריך להיות רק בזה, אם תספיקנה הכנסות הציונים לשלם להמנהיגים שכר כראוי להם.

על כל השאלות האלה צריך הקונגרס לדון בכובד-ראש מיוחד.