(רשימה)
א. 🔗
ר' זיסל’ה ברייניס היה עשיר גדול, למדן ומופלג בתורה, אוהב ומוקיר רבנן, ירא שמיים וירא חטא. החסידים כשהיו מדברים על־אודותיו היו מניעים בראשיהם ושורקים בשפתותיהם ואומרים: מלתא זוטרתא, ר' זיסלה? חשוב הוא “אצלו” שיחיה…
עסקיו היו רבים וגדולים: יערות, בתי־טחנה, תבואות פשתן, חוץ לזה היה גם חוכר שדות ואחוזות. הוא היה מן העשירים הראשונים במיקיטיבקה – ומיקיטיבקה בימים ההם היתה מרובה בעשירים מפורסמים, כי עמדה על פרשת דרכים שבין פטרבורג לוַרשה, וסביבה שטף נהר גדול – ומסלות הברזל טרם היו אז בארץ.
דַיקן במעשיו ובעל־חשבון היה ר' זיסל’ה. “הדין והחשבון” – היה אומר – “הם היסוד לכל דבר, בין בגשמיות בין ברוחניות. הרוצה להצליח בעסקיו יעשה הכל על־פי הדין ועל־פי החשבון המדויק”.
וחשבון במסחר היה בימים ההם חזיון יקר מאד. גם הסוחרים הגדולים, הקבלנים המפורסמים, היו מנהלים את עסקיהם על־פי אומדנה, – ואצל ר' זיסל’ה היה הכל מנוי ושקול וכתוב בפנקס. אמרו עליו: אם היו מעוררים תא ר' זיסל’ה משנתו והיו שואלים אותו: כמה קורות הוצאו מיערותיו, כמה פּודים קמח נטחנו בטחנותיו וכמה כורים חטים ושעורים, כמה עגלות פשתן נקנו ונמכרו על־ידו, היה קם ממטתו, נוטל ידיו, נגש אל הארון, פותח פנקסו ומיד היה נותן על הכל חשבון ברור ומדויק.
וכך היתה הנהגתו גם במלי דשמיא: הכל בדין ובחשבון. הוא אהב את הדין והיה מונע את עצמו מ“לפנים משורת הדין”. “לפנים משורת הדין זוהי מדת הצדיקים” – היה אומר – “הנקל הוא לאדם מישראל, לפעמים, לעשות לפנים משורת הדין מלעשות על־פי הדין, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה”. אבל העיקר היה אצלו “חשבון הנפש”. אם חייב אדם לנהל את עסקיו החמריים, את עניני ה“פרוזדור”, בחשבון, קל־וחומר שחייב הוא בחשבון מדויק בעסקיו הרוחניים, בעניני ה“טרקלין”…
ולעתים קרובות מאד היה עושה את ה“חשבון הנפש” שלו בחדרו המיוחד לו להתבודדות. אולם חשבונות נפשו לא היו משביעים אותו רצון. החשבונות לא היו לו ברורים כל כך, לא היו מחוורים ביותר. הוא הרגיש שאינם עולים יפה, שיש בהם איזו טעות – אבל כיצד נפלה הטעות לא ידע, ועל זה היה מצטער מאד.
פעמַים בשנה היה עושה “חשבון הנפש”: בערבי יום־הכפורים ובערבי פסחים.
פשוטים וקלים היו חשבונותיו בערב יום־הכפורים. בעיניו לא היו אלה חשבונות כלל, אלא רשימות, קטעים של חשבונות לא־חשובים, מספרים של עסקים ארעיים, בודדים, שאינם נוגעים לגופם של העסקים העיקריים. מחילה על חטאים, סליחה על עוונות ופשעים – זהו חשבון פשוט מאד, מובן לכל אדם מן השוק. לתקן את ה“חשבונות”, לבררם – בזה אין שום קושי: עבר אדם עברה – הרי תשובה בצדה; חטא בדברים שבין אדם לחברו – הולך הוא ומפייסו. אינו רוצה להתפייס – יפייסנו בפני שלשה, בפני עשרה. הרבה דרכים לפייס את הבריות. ואחרי כל אלה עוד יש דין, יש שעור עד היכן להתרפס ולפייס… חטאת לפני המקום – הרי תפלה, הרי צדקה… ושערי דמעות…
בערב פסח – החשבון לגמרי אחר! ערב פסח, לדעתו, יום־דין גדול, אפשר גדול מערב יום־הכפורים… אלא שבני אדם אינם מרגישים בו, טרודים הם יותר מדאי בצרכי החג, בבעורו של החמץ הנגלה, ואינם שמים לב אל החמץ הפנימי… אל השאור שבעיסה…
ערב פסח לאחר חצות.
ר' זיסל’ה כבר בער את החמץ וכבר שב מבית־המרחץ. בבית רעש ושאון, כל הידים מלאות עבודה, אשתו בעצמה עסוקה במטבח, אינה מאמינה גם להמבשלת היהודית, באויר ריח של דגים מבושלים ולפת מצומקת, ור' זיסל’ה נפנה לחדרו המיוחד, לעשות חשבון־נפשו…
והוא מתעמק בחשבונו, מעיין היטב בבדיקת החמץ הפנימי, וכל הענין כלו קשה לו ובלתי מחוור…
בדיקת חמץ… בעור חמץ… בטול בלב… “בל יראה ובל ימצא”… – הכל כל כך עמוק וקשה…
כל זה הוא רק “לבוש”. העיקר הוא התוך, החמץ שבלב… החמירא והחמיעא דאיכא ברשות הפנימית… וכאן הבדיקה היא בלב, הבעור – בלב, וגם הבטול – בלב… וכלום אפשר לבטל מה שבלב?
בודקין עד מקום שהיד מגעת… ואם היד כהה?… ומה אם האדם הוא גדם רוחני?…
והוא מפשפש במעשיו ומוצא כי, לכאורה, הוא עושה הכל בדין, נושא ונותן באמונה, קובע עיתים לתורה, נותן לכל דבר שבצדקה ביד רחבה, אבל אין הוא מרגיש בזה אותו הכשרון, אותה החריצות שהוא משתמש בהם בעסקיו הגשמיים, אינו מרגיש אותה החדוה, אותה התרוממות הרוח שיש לו כשמסחרו עולה יפה… שם בעסקיו הגשמיים יש חיים שצער ושל נחת, של תקוה ושל יאוש… ובעסקיו הרוחניים אין כל. הוא מתפלל, הוא לומד, הוא נותן צדקה כמו שהוא אוכל, שותה, ישן…
וכלום אפשר לכנות בשם “טוב” לזה שאינו יכול לעשות רע? צדיק – לזה שירא את החטא כמו שהוא מתירא את האש, או המים העמוקים וכל דבר שיש בו משום סכנה?…
“כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'”… – עולה הפסוק ברעיונו. השאור – זהו יצר הרע, והדבש – יצר הטוב, וכשם שהשאור שבנפש אינו ראוי ל“אשה לה'”, כך גם הדבש שבה אינו עולה לרצון לפני המקום… וכיצד יפסח את פסחו? אפשר שאין בלבו אף משהו חמץ, אבל גם מצה כשרה, מצה שיוצאין בה בפסח, אינה שם, לכל היותר יש שם מצה הנלושה במי פירות, דבש וכל מיני מתיקה, רק מצה עשירה שאין יוצאין בה!
וכך ישב לו ר' זיסל’ה שקוע בהרהוריו עד שעת בין־השמשות.
נפתחה הדלת ונכנס אליו יואל’קה בן־זקוניו, כשהוא לבוש בגדי החג. בכיסיו מקשקשים אגוזים וכולו חגיגי ושמח.
– אבא, מתי נלך להתפלל?
ר זיסל’ה מביט על בן־זקוניו וחושב: ואפשר נוח לו לאדם שלא לבקש חשבונות רבים… להיות תמים עם ה' כילד זה שאינו מחטט ומנקר הרבה ושמח בעולמו של הקב"ה…
“יואל’קה!” – פונה הוא אליו פתאום ב“פסוק לי פסוקך” כדרכו – “מפני מה אנו בודקין את החמץ ומבערים אותו?”
הילד מביט עליו בתמהון, ועונה בטון של גאוה ועלבון כאחד:
– איזו שאלה? חמץ בפסח הוא בבל יראה ובבל ימצא!
ואמנם יש לו על מה להעלב. כבן עשר שנים הוא כבר; כן, אחרי השבועות הוא יהיה “בחור גדול” בן עשר שנים תמימות, הוא לומד כבר “כיצד הרגל”, ואבא בא אליו בשאלות כאלה!
פתאום פונה אליו הילד ושואל:
– אבא, האפשר כי איש גדול ישקר?
– אפשר, בני, – עונה ר' זיסל’ה, – אבל האנשים הישרים אינם משקרים.
– ואתה, אבא, משקר?
נתכרכמו פניו של ר' זיסל’ה ולא ידע מה להשיב. הוא חשש שמא הוציא דבר שקר מפיו והילד מצא אותו בדאי.
– כלפי מאי אתה שואל זאת, בני?
– ברוך’קה בן מיכל מאנטונובקה אמר שאתה אדם רע וקשה מאד, ושבגללך יחזור אביו במהרה על הפתחים… אני אמרתי לו שהוא שקרן, כי אבא הוא איש טוב ועושה צדקות וכי היום אל ה“סדר” יהיו מסובים אתנו עשרה בחורי ישיבה, מלבד האורחים שאבא יביא מבית־הכנסת. והוא אמר… הוא אמר, שבאזניו שמע מפי אביו, כי אתה אדם קשה ואכזר… מעכשיו אני יודע שאביו של ברוך אינו איש ישר, משום שהאנשים הישרים אינם משקרים אינם משקרים! – קרא הנער בשמחה, קפץ על ברכיו של זיסל’ה והחל להתחטא לפניו.
ר' זיסל’ה לטף את הילד, סלסל בשערו, אבל עיניו תעו בחדר וכולו היה שקוע במחשבותיו. הילד הרגיש כי דעתו של אבא אינה פנויה עתה אליו, נשמט מעל ברכיו ויצא מן החדר. ר' זיסל’ה נשאר שוב לבדו. הדומיה שבחדר נעשתה קשה ומעיקה. מכל הזויות הציצו צללי בין־השמשות וכל היה עטוף אפלולית, הרהיטים הרכים, הספרים בארונות הגדולים וארון־הקודש הקטן העומד צנוע בכותל המזרח.
רגע עמדו מחשבותיו של ר' זיסל’ה, פסקו… ופתאום החלה מחשבה חדשה לבצבץ ולנצנץ במוחו, אבל ר' זיסל’ה התגבר על עצמו ולא נתן למחשבה החדשה להתרקם ולהגיע לסופה…
הוא הרגיש שאותה השאלה שעמדה תמיד לפניו בלתי־נפתרת ובלתי־ברורה, עומדת עתה להפתר, אבל הוא אינו חפץ בפתרונה, מִתְירא הוא מפני החשבון הברור…
ב. 🔗
כל שעת התפלה עמד ר' זיסלה על מקומו, השתדל לרכז את כל רעיונותיו, את כל מחשבותיו בתפלה ולא יכול. הוא נסה להתפלל בקול רם, מה שלא היה רגיל, הטעים כל מלה ומלה, וכל זאת יצאה תפלתו טרופה ומחשבות זרות בלבלו אותו. הוא חשב על מיכל מאנטונובקה, זה שהיה בימו הראשונים סנדלר פשוט, ופתאום נתעשר והתחיל גם הוא לסחור ביערות. מיכל זה עומד לא רחוק ממנו, על מקומו אצל הבימה, עומד ומתפלל…
ושומע הוא את קולו בתפלה. מיכל הוא עם־הארץ ואינו יודע פירוש המלות, אבל מכיון שנעשה עשיר אוהב הוא להתפלל בקול רק וב“דבקות”. על מילים רבות הוא חוזר פעמים ושלש, מחבר במקום שצריך להפסיק, ומפריד בין הדבקים… הכל מלגלגים עליו שלא בפניו ומכבדים אותו בפניו, מפני שההוא נדבן גדול ובעל “מתן בסתר”. ור' זיסל’ה שומע עתה כשהלה עומד ומתפלל בקול: “עלי רעה מהרה, רבונו של עולם! עלי רעה… עלי רעה… מהרה! מהרה!…” אבל הפעם, שגיאותיו של מיכל אינן מעוררות בו שחוק. להפך, הוא מתמלא רחמים עליו, הוא שומע בדברים אלו קול נואָש, קולו של איש הטובע במים שאין להם סוף, ומבקש וקורא לעזרה ואין מי שיבא להצילו.
ונזכר הוא בדבריו של ברוך’קה, בנו של מיכל: “אביך הוא אדם קשה ואכזר… בגללו יחזור אבי במהרה על הפתחים…”
ועומד ר' זיסל’ה ופניו מפנים אל הכותל, הסידור פתוח לפניו והאותיות מפזזות ופורחות באויר… ואינו יכול להתרכז ול“התעמק” בהן. הנה הוא רואה אותיות גדולות, ברורות: “זמן חרותנו”, ומרצדות לפניו שתי המלות הפשוטות והברורות תמיד והוא אינו יכול להתעכב עליהן. חרותנו… חרות ממה? חרות מגלות? והרי אנו בגולה. וכלום הגאולה היא חרות גופנית? והלא כל עיקרה של יציאת מצרים לא היה אלא לצאת ממ"ט שערי טומאה… וכלום בן־חורין הוא מטומאה?…
ונזכר הוא בכל הענין: זה יותר משתי שנים שהלוה עשרת אלפים רובל למיכל כשזה קנה את היער בפֶּטרוֹבקה, ולערבון על הכסף קנה מיכל את היער על שמו, ומאז לא עלה הדבר אף פעם על זכרונו. וכי אפשר היה לו לעשות אחרת? עשרת אלפים רובל־כסף לאו מלתא זוטרתא היא. ואם מיכל זה, סנדלר פשוט ועם־הארץ מנעוריו, שאינו יודע גם לחתום את שמו, נסתבך בעסקיו והולך יורד, הולך ונופל – מי אשם בדבר הזה? “כלך לך אל המרצע ואל יהי לך עסק במסחרים גדולים ומסובכים”. והוא, ר' זיסל’ה, מה אשם בדבר הזה? כשקנה את היער על שמו נדברו וחתמו וכתבו הכל שריר וקים בבית דין ובעדים, שמיכל מתחיב במשך שנה אחת לסלק את כל הכסף, עשרת אלפים רובל, לר' זיסל’ה, בכסף או בסחורה. ומיכל זה תחת למכור את הסחורה לו, לר' זיסל’ה, מכרה לסוחרים אחרים, ואת הכסף לא סלק לו עדיין. עכשיו, כשירד השער של קורות, הוא בא אליו ורוצה שיקח ממנו סחורה בחובו, ועל־פי השער של אשתקד. כלום שוטה הוא שיעשה דבר כזה? או תן לי קורות בחובי בשער של עכשיו, או החזר לי מעותי שנתתי לך בכסף ממש; ואם לא – הרי היער הוא על שמי ואין לך בו אף דריסת הרגל!…
ושוב מצלצל באזניו: “עצתם וקלקל, עצתם וקלקל”… לפנים משורת הדין… אבל לפנים משורת הדין היא מדה ואינה מדה, התורה לא נתנה למלאכי השרת.
ושוב מצלצל באזניו: “עצתם וקלקל, עצתם וקלקל”… כמה בכי, כמה תחנונים הוא שומע במלים האלה! טובע הוא, האומלל.. טובע… ומתמלא לבו של ר' זיסל’ה רחמים עליו – אבל כמה יורדים איכא בשוקא? –
ג. 🔗
מסביב לשלחן הגדול והעגול יושבים בני ביתו של ואורחיו של ר' זיסל’ה. הוא מסב בראש על כסא רחב וגדול מוצע כרים רכים, שסדין לבן מכסה אותם. הוא לבוש “קיטל” לבן כשלג ועל ראשו כפה של משי לבנה וזר של כסף מסביב לה. זקנו השחור עם שערות הכסף השזורים בתוכו יורד על מדותיו, פניו מאירים ודעתו מיושבת. אשתו אסתר לובשה שמלת משי לבנה, המרשרשת על כל תנועה ותנועה ועל צוארה הלבן והיפה מחרוזת של מרגליות גדולות, בניו ובנותיו כולם לבושים בגדי יום־טוב ויושבים עליזים וחגיגים, איש איש על מקומו. בקבוקי יין עומדים על טס של כסף, וכוסות של כסף ושל בדולח מלאות יין עומדות לפני כל אחד ואחד…
ויואל’קה יושב על ימינו ופניו קורנים משמחה. עיניו השחורות מתנוצצות, ולחייו המסמיקות פורחות כתפוחי־קיץ.
בקול רם ובנגון עליז קדשו על הכוס. אמרו “כהא לחמא”… ויואל’קה שאל את הקושיות בקולו המצלצל… הביט עליו האב בשמחה ואמו לא התאפקה, קמה מעל כסאה, נגשה אל הילד ונשקה אותו, ואחר כך פנתה אל הצד ובמטפחתה הלבנה נגבה דמעה מעיניה…
– אמא! – קרא פתאום הילד – ברוך’קה בכה היום…
– איזה ברוך’קה? על מי אתה מדבר?
– ברוך’קה בן מיכל מאנטונובקה… האינך יודעת את ברוך’קה?… הוא בכה היום הרבה מאד…
דממה חרישית קמה בבית. כולם השתתקו והטו אזנם לשמוע את דברי הילד. בפנים מועבים ומצח קמוט הביט ר' זיסל’ה על הילד והקשיב לכל הגה שיצא מפיו. והילד מספר:
– בבית־הכנסת לאחר התפילה שבלחש נגשתי אל ברוך’קה,– הלא חברי הוא, ושאלתיו מדוע לא לבש הוא את החליפה החדשה לכבוד יום־טוב. אז התחיל לבכות. הוא אמר לי שאין לאביו כסף לקנות בגדים חדשים… אביו הוא עני. אנכי שחקתי עליו ואמרתי לו שהוא שוטה, הכל יודעים שמיכל מאנטונובקה הוא עשיר. אך הוא אמר לי בחשאי שהיום בבוקר שמע את אביו מדבר לאמו: בשנה זו עוד לא הוזקקנו למעות חטים, מה שיהיה בשנה הבאה – ה' ידע! ואמו בכתה…
דברי הילד, שנאמרו לתומם, הטילו עצב על כל המסובים. באויר נתלה איזה דבר מדכא ומעיק שלא התאים לחדר המרווח והמואר.
רגעים אחדים ישב ר' זיסל’ה במקומו שקוע במחשבותיו – ופתאום רעד כולו. הנה היא המלחמה וההתעמקות שבקש כל כך בחשבונות הנפש שלו.
הוא קם מעל כסאו, יצא לאט, מבלי הבט על איש, לחדר המשרד שלו, שהה שם מעט ויצא ומעטפה גדולה בידו.
בקול רך ועדין מאד פנה אל בתו הבכירה ואמר לה:
– לכי, בתי, אל מיכל – אם רצונך, קחי גם את יואל’קה אתך – מסרי את המעטפה הזאת למיכל ואמרי לו שמחר בבוקר, בבית־הכנסת, אתראה עמו ואדבר אתו. אך אל תתמהמהו שם, כי אנחנו נחכה לכם עד שובכם.
אותו ה“סדר” היה השמח והטוב מכל ה“סדרים” שסדר ר' זיסל’ה בחייו. הוא הרגיש שבפעם הראשונה קים את המצוה של בעור חמץ כראוי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.