א    🔗

בימיה האחרונים על ערש־דוי, ברגעי מרגוע ממכאוביה, הביעה וחזרה והביעה רעיון אחד, שהוא תמצית ההוייה. “את תפקידי מילאתי, חיי לא בוזבזו לריק” – כך, במלים פשוטות כדרכה ביטאה אותו עיקר, שהוא ראשית והוא הכל: “חייתי חיי ופעלתי כמידת יכולתי – והגיע קצי”.

לרע בחיים, אשר יד־ביד וצעד־בצעד אתו דרכה בשבילי “האושר והיגון” במשך ארבעים ושלוש שנים, אמרה באותו הרוך המיוחד לה: “חיינו היו עשירים, כמה טוב חיינו – וסוף”. ולחברותיה בתנועת העבודה, שבה צמחה וגדלה, ביקשה למסור: “המות אינו מפחיד אותי”.

גדל עץ, שלח שרשים, הוציא פרחים, הבשיל פריו והגיעה שעתו. זה המעגל השלם ויותר אין. חוק החיים נתמצה עד תום – עובדה היא ואין מנוס ממנה.

רק יחידי סגולה הם הזוכים לדרגה עילאית זו של צלילות ההכרה ושיפוט הגורל האישי.

וצלילות זו לא הברקת פתע היתה. עוד בשנת 1922, בשבתה בנצרת הערבית והיא חולה על סף לידתה השניה ונפשה יוצאת אל המתרחש באותו קומץ אהלי־בראשית על אדמת מהלול, היא נהלל בשנתה הראשונה – עוד אז כתבה באחד ממכתביה: “המחשבה על המות אינה מפחידה אותי”.

צלילות אין פירושו שקט. להיפך, יש והיא פרי הרעננות והרטט המתמיד, האומץ והמרץ, תחושת העול וההכרה המוסרית העמוקה. כל אלה, בצירופם עם הרוך האישי והנועם הנשי, היווּ את הדמות שמקומה היה יחיד ומיוחד גם בתוך יער־בראשית של דמויות העליה השניה, רב הצוקים והסלעים, המעיינות והפלגים.

 

ב    🔗

נערה עדינה וחלשה, היא האחת, הגשימה בעמל כפיה ובתמצית לבבה, אותה מערכת המשימות והחובות החמורות של הדור החלוצי כולו. במחשבתה כבמעשיה מיצתה סיסמאות תקופה שלמה וציווייה.

לפתע פתאום קמה ועזבה בית אמא־אבא חם וטוב, נטשה ספסל למודים, חברה ומולדת. לקול קריאה סתומה, לא נדע איזו הדרך, הפליגה “לארץ לא נודעת” – ללא קרוב או מכר, במטרה להתמכר לעמה במולדת.

סטודנטית צעירה ויפה, השקועה במלוא כוחה בחיי התרבות הרוסית וספרותה ונסערת בעולמו של נוער האינטליגנציה הרוסית מראשית המאה. ופתאום, והיא רואה תפקיד בחיים לאפות לחם לחמשים איש בקבוצת דגניה אשר בעמק הירדן, וגופה שטוף הזעה נאבק בחום ובקדחת. באחד ממכתביה מאותם הימים כתבה: “החלטתי לעבוד עד קצה גבול היכולת… הכל עובדים אף אם תוקפת אותם מחלה כלשהי”. היא לא דגלה בסיסמת בראשית של דת־העבודה, היא הגשימה אותה בתמצית כוחותיה ורצונה.

לאחר שמונה שנים בדגניה, שנות ראשית האמהות לה ולחברה בה חיתה, בנתה בידיה משק עברי על אדמת עמק יזרעאל. בהתמדה במשך עשרות שנים, מתוך התגברות על חולי ועוני, שילבה בכל התנאים את הספר והעט לתוך עמל וחולין של יום יום. וכך יצרה אותו טפוס חדש של איש־האדמה העברי.

רבים, בני דור שלם, ריפדו בעמלם ובלשדם את הדרך למדינת ישראל, איש איש כפי יכלתו ושעור קומתו. אבל רק מעטים הם אשר מיצו כמותה יכולתם עד תום, ובשטחים רבים ושונים כל כך. כבת הדור ובת ישראל, כאשה ורעיה ואם, כמניחה יסודות לחיי חברה חדשה ובונה משק עברי, כמדריכה ומחנכת – בכל אלה הגיעה לשיאים המעידים על כוחות נפש בלתי רגילים.

וכיון, שנוסף על כל אלה נחנה בכשרון הביטוי, שאותו נחלה אולי מאת אביה הסופר, על כן זכתה לאשר לא זכו רבים אחרים. היא העלתה על הכתב נתחי חיים ומערכות נפש. ניצוצות ניצוצות נרשמו הדברים לסירוגין במשך ארבעים ושלש שנות חייה בארץ והיו בצירופם לספר הנובע ישר מן המקור, והוא המקור. כל פרק שבו פלג מים חיים הוא המפכה ממעיין עז וצלול ומפלס דרכו בשדות האושר והיגון, אלה שני הקצוות החובקים חיי אנוש.

 

ג    🔗

דבורה נולדה ביום 23 בספטמבר (הושענה רבה) 1890 בכפר האוקראיני הקטן פרוחורובקה פלך פולטבה, משפחה יהודיה יחידה בגבול הכפר. מאמה מאשה (מרים), העוטפת אותה ואת אחיה אישיקה (יהושע) במטפחתה החמה ומספרת להם ספוריה, נחלה את טוב הלב ועדינות הנפש. ומאביה יחיאל זאב זטולובסקי, סוחר יערות אמיד, מחבר הספר “תולדות היהודים בימי חמלניצקי” ומשתתף בכתבי העת העבריים “המליץ” ו"הצפירה" וכן בירחון הרוסי “קייבסקיה סטארינה”, ירשה את הזיק הציוני, שהיה חבוי בעמקי נפשה והיא לא ידעה.

עד גיל שמונה למדה עם מורה פרטי בבית וכן ביקרה זמן קצר גם בבית־הספר הכפרי, הילדה היהודית היחידה בו. עוד באותם ימי ילדוּת רחוקים, ביומה הראשון בבית־הספר, כבר נחרתה בה החויה היהודית הראשונה עם קול צחוקם של הילדים לשמע שמה העברי הזר לאזנם. מגיל 8 ועד 18 למדה בגימנסיה רוסית בקרמנציג ואחר־כך המשיכה לימודיה במשך ארבע שנים במחלקה הפדגוגית של אוניברסיטת קיוב.

נעורים בסערה בשנות המהפכה הרוסית ולאחריה – אותו זמן נמנתה על סיעת הסטודנטים במפלגה הסוציאלדמוקרטית. נלותה אף לסיורים מדעיים, לשם ליקוט חומר סטטיסטי בקוקז ובקרים, לחופי הוולגה והדניפר. חברת נעוריה מאותם הימים, שחקנית הבימה אינה גובינסקיה־ברץ ז"ל, תיארה אותה כ"נערה חמודה, פנים שוחקות, מאירות, רעננות להפליא. שתי צמות שחורות, ארוכות, עוטרות ראשה ככתר. עינים עמוקות, כהות, פקוחות לרווחה לקראת החיים, שהם יפים כל־כך ומבטיחים הרבה. נשית מאד ומלאת שמחת־חיים. ידעה לצחוק הרבה, אך לפתע היתה חולפת השמחה ובאה הרצינות. משכה לא רק בקסם יופיה, משכו גם הרוח, האור והחום אשר שפעה דמותה הפנימית".

 

ד    🔗

כמרבית בני דורה מקרב הנוער היהודי האמיד בראשית המאה ברוסיה הצארית, רעתה גם היא בשדות זרים. מילדותה ספגה לתוכה, עם נוף הדניפר בתחומי אחוזת אביה, את האהבה לרוסיה הרחבה, לעם היושב בה, לשפתוֹ וספרותוֹ. אחת החויות העיקריות מימי נעוריה קשורה בהלוית טולסטוי, בהתמזגות עם ההמונים בשירתם, בביקור בכפר אחוזתו של הסופר הנערץ ובבתי האכרים שבסביבה. עוד קודם לכן היתה ממלאה מחברות בתיאוריה ורשימותיה מחייהם של ילדי עוני בקצוי הכרך שבו למדה ובשעות הפנאי התנדבה לטפל בהם. בפרוץ מלחמת הבלקנים, והיא בעונת לימודיה האחרונה (1910–1911), יצאה עם המתנדבים לחזית כ"אחות" והגיעה לסופיה בירת בולגריה. ודוקא שם, בעוד היא עושה כל שבכוחה להתמזג עם סביבתה ולשמש בכל מאודה את מטרתה הלאומית של רוסיה מולדתה – שם נצנץ הספק בלבה וננעץ כחרב חדה ההרהור המר, כי העם לא עמה הוא והמטרה לא מטרתה.

האח יהושע ספר על כך בדברי הספד שלו: שנות השלוה שלנו בבית אבא אמא חלפו מהר… בשנת 1905 – שנת המהפכה הרוסית – והיא בת 15, התמסרה בתום ובחום לבה לתנועת השחרור… מבלי לשים לב לסכנות היא מבקרת בפרברי הפועלים, בבתי־חרושת, מארגנת וגם עוזרת לנצרכים. בהערצה התיחסו בני גילה וגם המבוגרים יותר לוירוצ’קה המעיזה, הנכונה תמיד לפעולה".

ואחר־כך באו שנות השפל הרעיוני בעקבות כשלון המהפכה. בחוגי הנוער הלומד גברו אותות היאוש וההתפרקות. בשיחות הממושכות ובווכוחי האח והאחות וחבריהם באחוזת ההורים בכפר, שם בילו חופשתם, צפה גם שאלת הציונות וארץ־ישראל. ואולם בשיחות אלו היתה היא רק מקשיבה ואינה אומרת דבר, כי ענין זר היה זה לה.

“והנה בחורף 1912 – מספר האח – הופיעה פתאום דבורה בעיר שבה למדתי. התפלאתי לביקורה בזמן הלמודים. הרגשתי שקרה משהו בלתי רגיל. היא ביקשתני להזמין שנים מהחברים שלי, שהיו גם חברים קרובים שלה. היא היתה מרוכזת ועצובה – לגמרי לא אותה דבורה שהכרנו. כאשר התאספו כולם היא הסתכלה בנו במבט כאילו מעולם אחר ובקולה השקט והרך אמרה: ‘באתי להודיע לכם ראשונים. אני נוסעת מחר לאודיסה ומשם לפלשתינה’. דבריה היו לנו כמהלומה…”

גם לאב הציוני היו הדברים כמהלומה. צער ואבל אפפו את הבית כולו באותם ימי פרידה עצובים, שקדמו לביקור אצל האח. היה סתיו. “כסות שלג על פני כל…” – ספרה כעבור שנים. – "ואני יושבת לבדי ומדפדפת במכתבי אבא. יודעת אני, כי רוב המכתבים מארץ־ישראל הם ועל ארץ־ישראל, אבל שפת המכתבים אינה מובנת לי. פתאום והנה מכתב כתוב רוסית. הכותב הוא זאב טיומקין (בא־כוח חובבי־ציון בארץ־ישראל באותה התקופה). בודאי כבר סיפר לי אבי על המכתב הזה, אבל אז לא קלטתי מאומה. עתה נופלת כל מלה ומלה על קרקע חרושה. התרגשותי הולכת וגוברת. כברק מבריק הרעיון: שם עובדי עמי, איספח אליהם. עולות מחשבות אחרות, אבל אני דוחה אותן ורצה אל רעי, אשר מימי ילדותי הסכנתי לשפוך בחיקו את צרותי ושמחותי – אל הדניפּר… יחידה אני ברחבי החוף, ובלי כל חשש אני קוראת בקול: “אני נוסעת לארץ-ישראל”.

 

ה    🔗

ספרות העליה השניה עשירה בתיאורי מסעותיהם לארץ־ישראל של יחידים ובודדים, מתוך הרגשת בדידות ונכר. אך לא רבים ידעו להמחיש כמותה בשורות ספורות בלבד כל אותו ההוי של אנית הצליינים הרוסית וביניהם איזו משפחה מטופלת בילדים ושנים־שלושה ישישים הנוסעים למות בארץ הקדושה. ובתוך כל אלה נפש צעירה ש"הניחה מאחריה כל היקר לה, יען כי אותם הלפידים אשר לאורם התחממה עד כה נעשו לה זרים, ומרחוק הבהבו לה אורות אחרים". ואולם ערב אחד – מספרת היא – “כאשר הבהבו אורות מהחוף הקרוב ואני תיארתי לעצמי את המשפחות היושבות סביב שולחנן, לא יכולתי להתגבר, נצבט לבי ובכיתי מר”. הכל ניסו לשוא לנחמה ולעודדה. "ורק האם שהיתה בין הנוסעים היהודים המעטים, היא ובנה – האם חיבקה אותי ואמרה: “וויין נישט, מאמע מיינע! (‘אל תבכי, אמא שלי!’) וזה מה שהיה דרוש לי. הדמעות זלגו, אבל המועקה נגולה”.

בקוים עדינים ורוטטים, ושוב בשורות ספורות, שירטטה את הוי היום הראשון בבית המלון בחיפה בשנת 1913 ואת היד החברית שהונחה על כתפה ברגע של מבוכה, באין לפניה דרך. אחת מתמונות היסוד היא להבנת התקופה כולה.

ספרות העליה השניה עשירה בתיאורים מזעזעים של חבלי כיבוש העבודה בידי נערים ונערות רכים וענוגים, מתוך מאמצים אל־אנושיים לעמוד במבחן. אך לא רבים ידעו לבטא כמותה בשורות ספורות את כל המרי והמרד, העקשנות והדבקות שהושקעו בעמידתה של הנערה החלשה ליד גיגית הבצק. “אני חשה בגבי, הצמאון מציק לי, זבובים טרדנים נדבקים למצח שטוף־הזיעה, נכנסים לעיניים, לפה. לחם לחמשים נפש – משננת אני לעצמי. ואני מוסיפה ללוש מתוך מאמצים לא־אנושיים. כבר נלאו גם הרגלים ואני עומדת על רגל אחת עד שהשניה מחליפה כוח. מבקשת אני להתרכז באיזו מחשבה, אבל מכל מחשבותי לא נותרה אלא זאת היחידה: ‘לוּ ניתן להוסיף מים לבצק’…”

העיסה נלושה. תנור הלחם עלה יפה. מאמציה נשאו פרי. עם ערב יכלה לסכם לעצמה את יום עבודתה: “הנה פה חברי חורשים, זורעים, קוצרים את קצירם… ובא הקמח לידי והיה ללחם. האין זה מקור המקורות?… היש חיים בלעדי לחם?”

 

ו    🔗

קרבנה לא נרצה תחילה, למרות הכל. חבריה לא האמינו, כי תוכל הנערה העדינה והמשכלת לעמוד בתנאים החמורים של דגניה בראשיתה ולמצוא בהם סיפוק. “היא באה אלינו מסביבה זרה”, – אמרו – “האידיאלים והענינים שלנו זרים לרוחה”. מנהל חות יק"א אשר בסג’רה של אותם הימים, שם ביקשה מפלט ומקלט בעבודה ובלמוד השפה העברית עם ילדי בית־הספר, גם הוא חרץ עליה אותו המשפט: “אין תופרים מכנסי־עבודה ממשי”, – אמר. בפניו היתה מחוסנת. אינו דומה משפטו של האיש הזר לה לדעת חבריה בדגניה, אשר שם החלה לשלוח שרשים חדשים ולכרות את בריתה עם האדמה. לא חלף זמן רב, אמנם, והחברים שינו דעתם עליה, ובשמונה שנות חייה באם־הקבוצות הוכיחה מה רבו כוחותיה הנפשיים שעמדו לה להתגבר על כל. ואולם אותו ערב של האסיפה הכללית בדגניה, אשר שפתה לא הבינה זעזע את כל ישותה. “אטמתי את אזני בידי. לא יכולתי עוד לשמוע. לקום וללכת – לאן? ליל־נדודים עבר עלי ובוקר הקיץ החם לא הביא לי מנוח. בראש מורד, בלי להביט בעיני האנשים, “זרה” יצאתי לעבודה ועבדתי כל היום”.

ולעת ערב ירדה אל הירדן לתנות לפניו צערה ועלבונה. ומעברו השני של הנחל עבדו פועלי כנרת על גבעת הכֶּרַך ואתם א. ד. גורדון הזקן. היא שמעה שמו. ידעה, כי אליו באים חברים לבקש עצה ופתרון. “האלך לשאול אותו כיצד לעקור שרשים מקרקע רחוקה וזרה; כיצד להשרישם בקרקע חדשה ולומר להם: יינקו וחיו? – והלא האדם רוצה לחיות ולנשום מהרגע הראשון. האלך אליו ואתאונן על עצמי ועל אחרים?”

ועוד היא חוככת בדבר והנה הוא מתרחק והולך בפגרו אחר כולם. כובעו שמוט על מצחו עד לגבות עיניו, כדרכו. המעדר על השכם והוא צועד בשלוה ובראש מורם. “מסביב הרים. ים כנרת מתבונן בהם ומעלה קמטים. מרחוק מגיע קול שיר ערב, חדגוני. ועל פני הגבעה המתעוררת צועד בטוחות ומדודות הזקן. הוא השליך מאחרי גוו את כל אשר נשא עשרות־בשנים, והתחיל בחיים חדשים. וכה פעוטים נראו בעיני ספקותי ופסק ־הדין מאמש”.

כאשר הדביקה לבסוף את א. ד. ג. הזקן ונכנסה בשיחה אתו, היה נושא שיחתם הפעם – הרקדנית האמריקנית הידועה איזַדורה דוּנקן, שהוא קרא עליה ועל חידושיה.

הרשימה על א. ד. גורדון משובצת בספר במדור “דמויות מלווֹת”, על שלל האישים המתוארים בו בעין בוחנת ולב מבין.

 

ז    🔗

יחיד במינו הוא מדור המכתבים שבספר. מכתבים ופתקאות, אשר נכתבו לאיש אחד, ברציפות כמעט במשך ארבעים שנה. מתוך הצרור אשר נשמר כל אותו הזמן ביד אוהבת מובאים בזה רק חלק. ואף באלה נמחקו פיסקאות אישיות וביטויי חבה לרוב, החושׂפים נפש ענוגה שאין גבול למעיינות האהבה האצורים בה.

דור העליה השניה לא הורגל בחישוף טפח מתחום היחיד שלו. הוא התאכזר על נפשו כעל נפש זולתו. חיי החומרה שהטיל על עצמו היו כחומה בצורה שאין בה פירצה כלפי חוץ. הזכרונות שנרשמו מאותם הימים אופיים צבורי בעיקרו. גם המעט שנגלה מחיי הפרט אינו חורג כמעט מן המקובל. רק יחידים העיזו ופרצו את המעגל. ויבואו המכתבים הללו ויוסיפו.

ערכם בכנותם, באמת החיים שבהם. אותו המכתב המספר על עמל מפרך משחר ועד לילה במושב בראשיתו, על מחסור ועוני, על חולי וסבל – הוא גם המספר על ההשתלבות לתוך היצירה החברתית והמשקית הגדולה, והוא גם ההוגה בספר ובתיאטרון.

איזה עוני! זוג מגפים אחד למשפחה כולה. “מעטים מצויידים במגפי גומי ובמעילי עור ואולי יש למישהו גם תנור בבית, תנור נפט קטן, אבל מעטים הם ואין אנחנו נמנים ביניהם”. – כך כותבת היא בחורף 1930. “בימי הגשמים לא קראתי וגם לא כתבתי כלום – רק תקנתי ותקנתי את ‘בגדי המלכות’ שלנו”.

ואולם ככל שכבד העול כן גדלה וצומחת האישיות. באותו המכתב שבו היא מספרת על מגפה בלול וכשלון בכרם, יש גם משפט האומר: “כנחמה בתוך כל הצרות המשקיות היתה הצגת ‘הבימה’, ‘היהודי זיס’.” ושוב, באותו המכתב שבו היא מספרת על התלתן שלא נבט ועל משתלת הסלק הנאכלת על־ידי הצפרים, היא גם כותבת: “בשבוע הבא תהיה בתל־אביב ועידת ‘הפועל־הצעיר’ ותיכף אחר זה תתכנס ועידת האיחוד. אני חושבת לנסוע. התלהבות גדולה לזה אין לי, וגם כסף לנסיעה אין. אבל אסע. אולי הענינים הכלליים יוציאו אותי קצת מתחום הדאגות הפרטיות הקטנות שלי”.

לא חלפו אלא שנים מעטות מאז אותו היום בו דרכו רגליה על אדמת הבצות, היום שעליו כתבה כעבור שנים: “עלי ירד איזה שקט נפשי שכמותו לא ידעתי… זאת היתה הרגשה של אחריות גדולה והרגשת בטחון של קביעות. כאילו בתוכי פנימה אמר קול: פה תבני חייך, על כברת אדמה זו תגדלי ותחנכי את ילדיך. כך הוא ולא אחרת!”

וכך אמנם היה. “והרגשת אחריות זו לא הסתלקה בשעות שמחה ובשעות יגון”. אחריות כלפי הארץ והעם, החברה והמשק. ומעל לכל אחריות כלפי המשפחה.

 

ח    🔗

באחד ממכתביה הראשונים (דגניה, 1913), עוד בטרם בנתה ביתה – כותבת היא אל מי שעתיד להיות חברה בחיים: “איני מתכוננת להתפלסף ואיני מתיימרת לבנות את החיים על ערכים חדשים. ודאי, כל בחורה נפגעת, כאשר רואים בה אשה בלבד ומתעלמים מאישיותה. אבל כנראה זה מנהגו של עולם… לכן שומה על כל נערה להיות צנועה, צנועה עד קצה הגבול. ואני מעריצה באשה את צניעותה ומקדשת את טוהרה”.

במכתב אחר מאותה התקופה כתבה: “היום קראתי את מכתבו של טולסטוי אל אשתו. הוא מודה לה על חייה אתו במשך ארבעים ושמונה שנים ועל שמילאה ביושר את המשימה הקשה של רעיה ואם”.

כך אפשר לומר גם עליה, כי מילאה ביושר, בכבוד ובאהבה, את התפקיד האחראי של רעיה ואם.

משימה לא קלה היתה זו בתנאי חייה. במדור “פרקי נהלל” מספרת היא: “ארגון המשק, פיתוח ענפיו השונים והקמת הכפר על עקרונות אידיאולוגיים חלו בחיינו, חיי האמהות, בעת ובעונה אחת עם הלידה, ההנקה, הטיפול בילדים קטנים וחינוכם. היתה לנו התקופה הקשה ביותר בתולדות נהלל, שכמותה לא ידענו. המשק, ביחוד בשלב התהווּתו הראשונה, תבע את כל הכשרונות, חיי התמדה. ספוק צרכיהם היסודיים ביותר של הילדים… “דרש מן האם להיות נתונה אך ורק לבניה”. ו”איך נוותר על ההשתתפות בדיוני־ערב או בעצרות־שבת? – והן שם עומדות להכרעה כל בעיות חיינו בכפר המתהווה והולך". היא שואלת: כלום נרצה קרבנה של האם הצעירה? בשכר מי יצא הפסד ההזדקנות ללא עת, אבדן המנוחה הנפשית?" והיא תוהה: “לפעמים אינך מאמינה אַתּ עצמך, שיכולת לוותר על חלק גדול ממנוחת הלילה כדי להשלים את עבודת היום! שיכולת בתנאים אלה לגדל ילדים בריאים וגם לדאוג במידת־מה לשיפור הבית וללבוש; שעלה בידך לא לשקוע כולך בדאגת המשק והבית בלבד, אלא גם לחוש שאת שייכת לחברה ההולכת ונבנית… ואת חלק מהחברה הזאת ועליך לשקול מעשיך לאור צרכי החברה כולה”.

קשה ומסובכת שבעתיים היא משימת הנשיאה בעול המשק והמשפחה של איש צבור, הנעדר לעתים קרובות מהבית, היוצא בשליחויות אף לתקופה ממושכת. כבד מנשוא הוא העול, נוסף על סבל הבדידות והגעגועים. והיא עמדה בכל אלה בכבוד. וכאשר גדלו הילדים הטילה על עצמה נוסף לכך גם את עול העבודה הציבורית שלה עצמה. בהדרכה בכפרי עולים חדשים ובתחומי עליית הנוער השקיעה בסוף ימיה את כל נסיון החיים שצברה, את כל התבונה והעושר והרוך שבהם נתברכה.

בשיחה האחרונה עם חבריה במזכירות תנועת המושבים, שבה לקחה חלק בהיותה כבר חולה, אמרה: “עשרות שנות חיים של אשת־עסקן קשות הן מאד. אך בחשבון סופי היה כדאי…; ידעתי לסדר כך, שאצא מהבית שעה אחרי צאת שמואל ואחזור הביתה שעתיים לפני בואו. והיה בית, ואשה בבית”.

 

ט    🔗

הרעיה האם. לפני כן – הבת, ואחר־כך – הסבתא. שלימה וטבעית היתה אצלה השתלשלות הדורות. ברשימה המוקדשת לאמה היא מבטאה רעיון זה בדרך ציורית משלה: “ואחר־כך…, כאשר המחלה הנוראה שקיננה בגופה שינתה אותה כל-כך… ורק ברגעים המועטים של שקט מלאכותי היו עיניה נפקחות ומביטות סביבה – אז הייתי חושבת: עכשיו היא רואה עצמה צעירה ואנחנו הקטנים על ברכיה. ואולי… אולי היה מבטה נעוץ עוד יותר רחוק והיא ראתה עצמה בחיק אמה”.

הוטל עליה להביא קרבנות רבים על מזבח האמהות. עוד בטרם נחתם שם הבן הצעיר זוהר ב"גוילי אש" של מלחמת השחרור; עוד בטרם נשתלב שם הבן הבכור משה במערכות דוד מול גלית. זמן רב לפני כן כתבה באחד ממכתביה הראשונים (דגניה, 1915): “שואפת אני למשהו יוצא מגדר הרגיל”. וכעבור שנים, בהיותה כבר אם לשלושה ילדים ונושאת בעול בנין המשק כתבה מתל-אביב: “מנהלים אתי פה כל הזמן משא־ומתן על עבודה בתל־אביב. רצוני בזה עז. התהלכתי וחשבתי ושקלתי את מצבי, מצב הילדים והמשק. היה איזה כוח שדחף אותי להסכים, אבל אחרי מחשבות רבות באתי היום לישיבה בתשובה שלילית. אחרי זה, כאשר שבתי אל הילדים, היתה ההרגשה כאילו מצאתי את ילדי מחדש” (2 בינואר, 1930).

בהמשכו של אותו מכתב היא מספרת על שעות שבילתה על שפת הים, סחופת אותו הרצון “לעשות משהו יותר גדול ויותר חשוב מזה שאני עושה. יש גם רצון לכתוב והלב נלחץ מעצב ומכאב”.

עצב וכאב – אבל לא מרי ותרעומת. יעוד האמהות אין למעלה ממנו. הילד הראשון נולד בדגניה, בתנאי בראשית, ללא נסיון וללא דעת. בהריונה השני היא נאבקת בחולי, מנותקת מבנין המשק בנהלל בראשיתה. הריונה השלישי עבר עליה מתוך בדידות ועמל קשה בהיות האב בשליחות במרחקים. וכל אלה קבלה בשקט ואהבה.

בבוא הוריה לארץ והיא בתקופת נדודים בין דגניה ונהלל, עובדת בכביש, ריפדה להם קן חם בחדר ארעי של בנין בית־ספר בחיפה בימי חופשה מלימודים. כאשר עלו לארץ הורי החבר, והוא אז בשליחות בגולה, הניחה כל חובותיה ואצה אליהם לנחלת־יהודה, הביאה משרידי מטלטליה ובגדיה והתרוצצה ברגל במושבות יהודה לרכז סכום כסף מקרב בני משפחה לצרכי סדורם.

וכאשר מתחילים הנכדים להופיע, בזה אחר זה, משתלבים גם הם בחייה כדבר המובן מאליו. ובסוף שבוע כשהיא אצה הביתה מעבודתה הציבורית הקשה על פני הארץ, יש מעתה עוד תפקיד המצפה לה – לטפל בנכדים.

אך טבעי הוא, שבתה אביבה כתבה עליה כדברים האלה: "כשהיתה אמא מספרת לילדי באותו הקול ובאותה הדבקות את ספוריה, הכניסה גם לביתי את נשמת הבית של ילדותי. ולכן לא התפלאתי כאשר בתי הגדולה התריעה: “את אולי כבר לא צריכה אמא, אבל אני צריכה סבתא”. ועוד כתבה הבת: “צריף העץ הישן, הגובל בחצר־הפרות, מעט התרנגולות הנוברות באותה חצר – ולפני הצריף אדמה מטואטאת בקפדנות ושיח יסמין ולילך. כיור מפח, שולחן ממדגרה שיצאה מכלל שימוש, “ארון ספרים” המחובר מקרשים מקריים – אך בו מיטב הספרות היפה. שולחן מגושם וכסאותיו הנוקשים, ואיך הוא לבש חג מדי ערב־שבת בלובן המפה ובמנורת נפט מבהיקה המאירה פני ילדים רחוצים ואב ואם רוגעים… היו ימי עמל מפרכים… דשדוש מבוקר עד ערב בשבילי החצר והגן. אך היה ערב, שבו היה קיים רק הצריף בלבד… צללים מהלכים על קירות וילדים מכונסים סביב אמא מקשיבים לספור בקול שליו, ספור מחוץ למקום ולזמן”.

אך טבעי הוא, כי דוקא לה הוענק ממרחקים, מעבר לים, “פרס לאם בישראל” (1953).

 

י    🔗

רוב הרשימות המכונסות בספר זה נתפרסמו בחוברות “דבר הפועלת”, שחברת המערכת שלו היתה במשך עשרים ושתים שנים מאז היום הראשון לייסודו ועד היום האחרון לחייה. וכשם שהיא היתה חוליה בלתי נפרדת בגוף המהווה את מערכת בטאונה של האשה העובדת על אדמת המולדת, כך גם נזונה ממנו. בתנאי חייה הקשים לא היתה אולי מגיעה לידי כתיבה כלל אלמלי קשר חי זה עם עתון רענן, שהיתה שותפת ובת־בית בו.

עורכת “דבר־הפועלת”, רחל כצנלסון־שזר, כתבה עליה לאחר מותה: “מאז קבלתי מדבורה את רשימתה הראשונה ‘עליתי’, שפורסמה בקובץ ‘דברי־פועלות’ – זו שעוד נכתבה רוסית ותורגמה לעברית על־ידי המשוררת רחל (1929), ואחרי כן חודש־חודש, בכל ישיבה של מערכת ‘דבר־ הפועלת’, היה לכאורה נושא פגישותינו רק מתן ביטוי לחיים ולא החיים עצמם. אולם לדיונים הללו היתה דבורה מביאה את החיים עצמם. והמגע שלה עם החיים היה רב־פנים, כשם שרב־פנים היה הצבור הגדול שבא ללווֹתה בדרכה האחרונה”.

ורב־פנים ורווי לשד חיים הוא כל פרק מפרקי הספר.

לא סופרת מקצועית במובן המקובל של מושג זה היתה. אבל מאז ימי נעוריה לא הניחה את העט מידה בכל עת מצוא. באחד ממכתביה הראשונים מדגניה שיתפה מרחוק את החבר ברשמיה מספור שקראה בירחון רוסי, פעם ופעמיים ושלוש, והוסיפה: “המבין אתה – כאילו נתלש פרק־חיים והועלה על הניר. כלום יש בעולם דבר טוב מספרות?…איני מוותרת על הרעיון לכתוב על טיפוסי הילדים. בראש וראשונה אתאר את ווֹבקה ואחר את שורק זנאגון – עליה לא סיפרתי לך”.

שלוש הגירסאות מעזבונה להתחלה של הספור, שלא הושלם, על ווֹבקה מעידות, כי גלי החיים סחפו בעוזם תכניות ספרותיות של ימי הנעורים. ואולם תחת זאת העניקו לנו מאות דפים אלה ממגילת היסוד של חיי האם בישראל.

ברכה חבס