פאוּל מיליוּקוֹב המדינאי הרוּסי אשר מלאוּ לו בימים האלה, בהיוֹתוֹֹ בגלוּת הפּאריסית, שבעים שנה, קיבל חינוּך היסטורי. וּביסודו נשאר היסטוריון כל ימי חייו, גם בּפעוּלתוֹ המדינית. כשהתחיל בעבודתו הספרותית והציבוּרית – היה נמנה על קבוצת “המארכּסיסטים הלגאליים” (טוּגאן- בּאראנובסקי, בּוּלגאקוֹב, בֶּרדאַייב, סטרוּבה) – אשר נלחמה יחד עם “המארכּסיסטים הבלתי לגאליים” (קבוּצת “שחרוּר העבודה”: פּלכאנֹוב, זאסוליץ, דייץ', אחר כך מארטוֹב, לנין) ב“נארוֹדניצ’סטבוֹ”. באורך הימים התרחק גם מיליוּקוֹב, כמו רוב חבריו מאָז, מן המארכּסיזם ואולם התורה הזאת השאירה בו את עקבותיה. הרבּה עסק בהיסטוריה ממש. ספריו – “מסות על התרבּוּת הרוּסית” בשלושה כרכים, “מתולדות האינטלגנציה הרוּסית” – הנם עד היום הזה יסודיים במדע ההיסטורי הרוסי. היה דוצנט להיסטוריה באוניברסיטה המוסקבאית. בגלל “אי הבנה”, הרגילה אָז בין הממשלה הצארית והמלוּמדים המתקדמים, הורחק מן הקתדרה הרוּסית. נסע אל “האחים הסלאבים” והוֹרה בקתדרה בסוֹפיה. וגם בתפקידוֹ המדינאי נשאר בעצם היסטוריון. התאמץ לחדור לשרשי התופעות הפּוליטיות והאמין (מכאן גם תמימוּת-מה וגם ראציונאליסטיוּת רבּה בעמדותיו), כי ההיסטוריה של האומה יכולה לתת את הקו לפעולת המדינאי בכל רגע וּבכל מצב.

סוֹציאליסט לא היה מעולם, גם מארכּסיסט “מאמין” חדל להיות. אוּלם “כוחות היסטוריים” חיפּשׂ תמיד ועליהם השתדל להישען. כשהתחיל בפעולה מדינית ממש – בהתחלת המאָה העשרים – לא ראָה ברוסיה שום כוח פּרוגרסיבי, מלבד הבוּרגנוּת (הזעירה והגדולה) והאינטליגנציה. את כוח הפועלים ביטל, אפילוּ מבחינה כמותית. ובאכרוּת בתור כוח פּרוגרסיבי, מבחינה פּוֹליטית, טרם האמין. להשתמש בסבל הסוציאלי, הטמון באכרוּת הרוּסית, לשם המהפּכה הפוליטית – לכך לא הגיע, אוּלי משום שלא רצה ב“דמגוֹגיה” ואולי משום שלא רצה “להפחיד” את הכוח הפוליטי המתקדם אשר בו האמין ביותר, את הבּורגנוּת… באופן פּרטי לא היה מעונין בקניני הבוּרגנוּת העירונית והכפרית, כי לפי סדר חייו היה “אינטלגנט” רוּסי, לא יותר. לפי מזגוֹ אוּלי קצת שקט יותר, קוֹרקטי יותר, יבש יותר, “אירוֹפּי” יותר (כמו שהיו אומרים אז ברוּסיה) מחבריו. אפשר שהתכוּנות הנפשיות האלה, יחד עם ההשׂכּלה הרבּה ועם התפיסה ההיסטורית המיוּחדה, עשוּ אותו בתחילה כאילוּ בעל כרחוֹ, מנהיג הליבּראליזם הרוּסי. בתקוּפה הזאת, בערך מ-1900 עד 1904, היו מטוּשטשים הגבולות הבין-מפלגתיים למדי. הציווּי העיקרי – המלחמה בצאריזם – איחד גם חוּגים מתנגדים. תנועת בעלי האחוזות הליבראליים, תנוּעת הבוּרגנוּת העירונית שהתחילה לבוא לידי הכּרה עצמית, תנוּעת האכּרים המהפּכנית, תנועת הפּועלים המעמדית, היו בשכנוּת פוֹליטית קרובה ביותר, ו“איש הפּצצה”, הטרוֹריסט הפוליטי, היה מכוּבד בחוגים הליבראליים לא פחות ואולי עוד יותר, מאשר בחוּגים המהפּכניים. סטרוּבה – שהיה ליבראל – נסע לחוץ-לארץ, כדי להמשיך את “המסורת של הרצן” – הוא יסד בשטוּטגארט את העתון “שחרור”. המשׂא ומתן בין הליבּראלים והסוציאליסטים על ה“חזית המשותפת” עמד על סדר היום ו“מטיפי השלום” מצאוּ אוזן קשבת בשני המחנות. בחוגים הרחבים היו שמותיהם של סטרובה, רודיצ’ב, הרצנשטיין ומיליוּקוֹב מכוּבדים לא פחות משמות הסוציאליסטים המהפּכניים.

התקרבה המהפּכה הראשונה ומיליוּקוֹב וידידיו הפוליטיים הוכרחו לתפוס עמדות בּרוּרות ומסוּימות יותר. נוסדה המפלגה ה“קונסטיטוּציוֹנות הדמוֹקרטית” (ק.ד.) ראשי עיקרונותיה היו: המוֹנארכיה הקונסטיטוּציונית והפקעת האחוזות הגדולות חלף תשלום וּלטובת הקנין הפּרטי של האכרים (מלבד זה, כמוּבן, חופש אזרחי, אַבטונוֹמיה לפינלאנד ולפולין, חוּקים סוציאליים, שיווּי-זכוּיות ליהודים וכו'). לפּרוֹגראמה הזאת קמה אז התנגדוּת עזה, גם משׂמאל וגם מימין, כי אף בקרב הבּורגנוּת העירונית התחילה כבר דיפרנציאציה מעמדית – ימינה (מפלגת “האוֹקטובריסטים”): אחד הכוחות החברתיים אשר עליו בנה מיליוּקוֹב את תכניתוֹ הפּוֹליטית כבר בּגד בו. התכנית הק“דטית נתבּססה על תפיסה היסטורית: אי- האפשרוּת ההיסטורית לקפוץ מהמונארכיה האַבּסוֹלוּטית לרפּוּבּליקה העממית, הכרח הקנין הפּרטי להתפּתחוּת הכלכלית של החקלאוּת, הסכנה להרגיז את הבוּרגנוּת הכפרית על ידי הפקעת הקרקע ללא תשלוּם. מיליוּקוֹב לא האמין בתורה, האומרת כי רוּסיה תוּכל לדלג על גבי המשטר האַגרארי של הקנין הפרטי ותיכנס ישר למשטר סוציאלי באמצעות הקהלה האַגרארית. אָפיוֹ ההיסטוֹרי הפּיכּח לא נתן לו ללכת שבי אחרי האידיאלזאציה המוּפרזת של העם הרוּסי. הוא היה תמיד רחוק מאד מ”המשיחיוּת" הרוּסית, בין זו של דוֹסטוֹיֶבסקי או הסלאבוֹפילים, בין זו של מיכאלילובסקי או לנין. הוא לא האמין באמת המיוּחדת אשר “שומה” על העם הרוּסי לגלוֹתה, לא האמין ב“נפש הרוּסית”, ב“עם אלוהים”, בין בשטח האמוּנה, בין בשטח היחסים האַגראריים. מיליוּקוֹב סבור, כי העם הרוסי הוא אמנם בעל היסטוריה מיוּחדת ואולם במהוּתו הנהוּ עם ככל העמים אשר עליו לעבוד הרבה מאד, כי נחשל הוא מכמה בחינות, וכל “קפיצה” אינה אלא פרי השׂכל הבלתי מבוּגר, כלומר, הבלתי היסטוֹרי, ושל הדמיון העשיר מדי, של “רוֹחב הלב” הרוסי אשר לא מעט לעד לו.

אותה התפיסה ההיסטורית היא שהכריחה את מיליוּקוֹב לדון לכף חובה, אחת לחלוּטין, את המשטר הצארי. רצה בשינוי המשטר הזה ולא בשלום אִתוֹ. דחה כל הנסיונות – ביחוּד של ויטה – לשלום הזה. סירב להיכנס למיניסטריון הצארי. אל הדומות הראשונות, אשר בהן היה רוב למפלגתו, לא נכנס – היה משוּם-מה משולל זכות הבחירה. מאחוֹרי הפרגוד ניהל את סיעתו, בכבוד, בלי וַתרנוּת. אחרי פירוּק הדוּמה הראשונה נטה כאילוּ גם לדרכים מהפּכניות (“הכרוּז הויבּוּרגי”) אולם במהרה נוכח ש“הפסדנו” ונכנע, בהיסטוריון לפני “העוּבדה”.

לדוּמה השלישית (ואחר כך הרביעית), לאחר חוק הבחירות הריאַקציוֹני, נכנס כבר כמו גנראל ללא צבא. בעתונו “רֶטש” ומבימת הדוּמה נעשה למנהיג האוֹפּוֹזיציה הלגאלית. נוכח התליות של סטוֹליפּין והריאקציה הממוּשכת – אשר לא היתה פּוֹליטית בּלבד – נוצרה כאילו שוב “החזית המשוּתפת” הליבּראלית-הסוציאליסטית. בזמן המהפּכה הראשונה התחדדו היחסים. עתה רחקו אלה ואלה. מן השלטון אשר סטוֹליפּין, בעזרת גוּצ’קוב, נאחז בו. המחנה הפּרוֹגרסיבי נדחה לעמדת-הגנה. הריאַקציה הרוּסית ראתה משוּם-מה בליבראלים את הסכנה הגדולה ביותר. שלשה מנהיגי הק“דטים (שנים מאלה, הרצנשטיין ויוֹלוֹס, יהוּדים) נפלו בידי מרצחים. אותה “התפיסה ההיסטורית” אשר הכריחה את מיליוּקוֹב לתחוֹם תחוּמים בינו ובין “השמאל האוטוֹפּי”, שמרה אותו עתה מהריאַקציה הציבוּרית והרוחנית שתקפה את האינטלגנציה הרוסית. בזמן שרבים מחבריו (קבוּצת סטרובה, בּוּלגאקוֹב, בּרדאיֶב) לא ידעו גבוּל לאכזבותיהם ותלוּ את הקולר בעם הרוסי והאינטלגנציה הרוּסית (תקופת “תמרורים”) וחיפשוּ מנוחה נפשית בריאַקציה הפוליטית או בכנסיה הרוסית או בפילוסופיה מוּפשטת, בזמן שרבים מהמחנה הסוציאליסטי המהפּכני היו אובדי עצות ונטו להשלים בהרבה עם ה”מציאוּת הרוּסית ההיסטורית" (חיפוּש הדרכים הלאגאליות לפעולה הפּוליטית והמקצועית של הפּועלים) או ניטלטלו בין המהפּכה, הכנסיה והמין (קבוּצת סאבינקוב-גיפיוס-מֶרֶז’קובסקי) ושאלת המין – בעצם שאלת החיים הפּרטיים “עד הסוף” – נעשתה כאילו לעיקר העיקרים בציבוריוּת הרוסית, בזמן הזה של הבריחה הכללית, בהחבא או בגלוי, משׂדה המלחמה, היה מיליוּקוֹב אחד המעטים אשר נשארו נאמנים לעמדותיהם ולהשקפותיהם, קיבלו על עצמם את המלאכה המאוסה של מלחמת יום-יום בימין המנצח, המחוצף והשפל, בכל המארקוֹבים והפּוּרישקביצ’ים הללו, ומיליוּקוֹב הספקני, היבש, ב“היסטוריון”, הגן על העם ועל האינטלגנציה לפני אלה אשר ראוּ בהם, לפני שנה-שנתים, את “נושׂא אלהים” ועתה השפילוּהוּ עד תחתיות. בתקוּפה הזאת אשר נמשכה עד 1911–1912, שנות התעוררוּת ציבורית מחוּדשת, היו נאומי מיליוּקוֹב וחבריו בתוך הדוּמוֹת השׂנוּאוֹת לבית-ספר הפּוליטי היחידי כמעט ברוּסיה.

מיליוּקוֹב קיבל את המלחמה (אשר בה נפל בנו) בכל מרצוֹ הפוליטי. גם לכך גרמוּ טעמים היסטוריים. בזמן המלחמה הרוּסית-יאפאנית היה, כמו רוב המחנה הליבראלי-סוציאליסטי, “מצדד המפּלה” הרוּסית. מפלגתו השתדלה אז אפילו להכשיל את המילוה הרוּסי בחוץ-לארץ. שום “קו היסטורי” לא ציין את המזרח הרחוק כצורך לרוסיה. היתה זאת בעיניו אבנטוּרה בלבד. מלחמת העולם – שאני. ה“היסטוריה” – ומיליוּקוֹב אִתה. כשהתבּרר שממשלת הצאר איננה מסוּגלת לנהל את המלחמה, הגבּיר את האוֹפוֹזיציה שלו, תמיד תחת הסיסמה: מלחמה עד הנצחון. אירגן “בּלוֹק פּרוֹגרסיבי” בדוּמה, מ“הלאומיים” (אשר כאילו השׂמאילוּ במקצת) שוּלגין וחבריו, ועד קֶרנֶסקי וצֶ’כֶאידזה. כשנדמה שבגידה ממש הולכת ומתכוננת בחצר (ראספּוּטין עם השפּעתו הפרוֹ-גרמנית שטוּרמר עם נסיונותיו לשלום הספּאראטי) עבר להתקפה גלוּיה. נאומו מא' בנובמבר שנת 1916, אשר היה כוּלו כתב האשמה נמרץ ותקיף נגד המשטר הרקוב, נסתיים במלים אשר כל העולם חזר אחריו: “תחליטוּ בעצמכם מה זאת: טפשוּת או בגידה!” זאת היתה בעצם קריאָה למהפּכה. כעבוֹר ארבעה חדשים בּאָה.

מיליוּקוֹב לא חיכה לה והיא היתה בשבילו הפתעה, כמו לכולם: לקרנסקי צֶ’כֶאידזה, פּלֶכאנוב, לֶנין, צֶ’רנוֹב, לכוּלם בלי יוצא מן הכלל. אלה לא חיכּוּ, אולם רצוּ בה. מיליוּקוֹב גם לא רצה בה: “ההיסטוריה אינה יודעת קפיצות”. ביחוּד לא רצה בה בזמן המלחמה, כש“ההיסטוריה רצתה בדארדאנלים”. ואולם משנעשתה המהפּכה ל“עוּבדה היסטורית” קיבל אותה. עשה נסיון להציל את שושלת-המלכוּת, “מוסד ההיסטוריה הרוסית בן שלש מאות שנה”. נוכח במהרה שהנסיון הוא מגוּחך והסתלק ממנוּ. אך לא היה יכול להסתכל מן “התפקיד ההיסטורי של המלחמה”. כמינסטר לעניני חוץ בממשלה הזמנית קיבל על עצמו לשמור על התוכן ההיסטורי הזה של המלחמה, ולפיכך התרכזה נגדוֹ ביחוּד, נגד האימפּריאליזם הרוּסי, ההתקפה העזה של הסוציאליסטים. בו, במגמותיו, ראו את המכשול העיקרי לשלום המהיר על יסודות הכבוד. קּבלת עיקריו הרפּוּבּליקאים על ידי הק“ד, נאמנוּתו של מיליוּקוֹב לעקרונות החופש הגמוּר (הן הוא, בתור מיניסטר לעניני חוץ, דרש מכל ממשלות ההסכמה שיתנו לחזור לרוסיה לכל הפּליטים הרוּסיים, אויביו ומתנגדי המלחמה בתוכם, ובגלל הלחץ שלו שחררה אז ממשלת אנגליה את טרוצקי האָסוּר בקאנאדה) היו אז לפיצוּי קטן, יען כי י ברוסים מהימים ההם לא היה לרפּוּבּליקאי, למצדד הנלהב של החופש הגמור ול”נוטה לסוציאליזם“? מיליוּקוֹב עשה נסיון לקבל את נוסחת “הדמוֹקרטיה המהפּכנית” כלפּי מטרות המלחמה – “בלי כיבּושים ופיצוּיים” – וּלהכניס לתוכה את הדארדנאלים. הנסיון לא הצליח. במאי נאלץ מיליוּקוֹב לעזוב את הממשלה. גם בימים האלה שמר על ספקנוּתו ב”משיחיוּת הרוסית" שקמה לתחיה בדברי קרנסקי והנסיך לבוב לא פחות מאשר בדברי צ’רנוֹב ולנין. רצה להציל מה שאפשר היה להציל. תמך בקרנסקי ולחם נגד “חוּלשתו”. כשממשלת קרנסקי התחילה לרדת במדרוֹן ללא הצלה, נאחז בקוֹרנילוֹב. הכל היה לשוא. ההיסטוריה נעשתה לבלתי היסטורית. לא נשמעה יותר לשום תורה, ול“היסטוֹריוֹן” לא היה מקום בה. אחרי כיבוּש צפון רוּסיה על-ידי הבּוֹלשביקים נסע לקיוב, שם התחיל במשׂא-ומתן עם השלטונות הגרמניים, אחר כך נסע אל הדוֹן, אל אַלכּסייב. במשך כּמה חדשים כאילוּ איבד את דרכו.

במהרה – בחוץ-לארץ, בגולה – מצא שוּב את עמדתו, ושוּב – אותו הפּרוֹצס שבשנות הריאקציה, אחרי המהפכה הראשונה, בזמן שרעיון “ההתערבוּת החיצוֹנית” עוד שלט בחוּגים רבים של האֶמיגראציה הרוּסית (הן בחוגים ידוּעים היא שולטת עד היום הזה), בזמן שגם ממשלות חוּץ היו כאילוּ נוֹטים להתערבוּת הזאת והכירו בקוֹלצ’אק כבמוֹשל רוסיה, בזמן שהפליטים הרוּסים היו מתוַכּחים ביניהם, אם מוּתר לעזור לממשלה הקוֹמוּניסטית במלחמתה ברעב, בזמן שיאוּש תקף רבים והפּליט הרוּסי היה מלא שׂנאָה וּבוּז לעמו, בו בזמן, כלומר, לפני תשע שנים, כתב מיליוּקוֹב בהקדמה לספרו “תולדות המהפכה הרוסית השניה”: “יהא שרוּסיה נהרסת, יהא שהיא נדחית ממאת העשרים למאה השבע עשרה, יהא שנהרסוּ התעשיה, המסחר, החיים העירוניים, התרבוּת הבינונית והעליונה, ובכל זאת, כשנעשה את האַקטיב והפּאסיב של המהפּכה העצומה העוברת עלינו, יש להניח שנראֶה כאן מה שראינוֹ בתולדות המהפּכה הצרפתית הגדולה. נהרסוּ מעמדות שלמים, נפסקה מסוֹרת השכבה התרבוּתית – ואולם העם עבר לחיים חדשים, הוא מתעשר בנסיון חדש והוא החליף ללא אפשרוּת של שנוי את שאלת החיים העיקרית שלו: את שאלת האדמה”. מכאן גם הסיסמה החדשה שלו: “לעבוד בשביל העם בדרך החדשה אשר הוא בחר בה”. עתה מגן מיליוּקוֹב על עמו ש“חטא” ועומד ללא ויתוּרים, במלחמה גם עם הקֹומּוניסטים וגם עם כל נסיונות הרסטאבראציה, במסגרת ההיסטוֹרית החדשה של רוּסיה כמו שהוא רואֶה אותה – בהתמדה, בסבלנוּת, ב“קוֹרקטיוּת”, קצת ביוֹבש נפשי, אשר אפשר אינו אלא זרוּת לדיקלוּם ול“התפשטוּת הנפשית” אשר האינטליגנט הרוּסי נוטה לה תמיד ולמיליוּקוֹב “האירופּי” הייתה תמיד לזרא. ושוּב מתרכּזת נגדו גם שׂנאַת הקוֹמוּניסטים וגם שׂנַאת אנשי הריאַקציה כאחת, וכשהוּרמה יד ימנית של פּליט רוסי לירות בפליט אחר מ“מחוללי המהפּכה” נתכּוונה לא לקרנסקי או לצ’רנוב אלא למיליוּקוֹב דוקא.

המדינאי הזה איננוּ בר מזל. יש לו יושר הלב ויושר המוח, והוא אינו עושה שקר בנפשו – גם בתוך המבוּכה. בעל השׂכּלה רבּה, מחונן כסופר ונואם. הוא קנה לו שם ברוּסיה, וגם הקים מפלגה פוליטית אשר כמוה מעטות בודאי בתולדות כל המפלגות הפּוֹליטיות בעולם – הן היא ריכזה את מיטב האינטליגנציה הרוּסית, הבינונית והעליונה. יש לו מתכוּנות המדינאי הזהיר, השוקל. ג’יוליטי, ליבּראל כמוֹהוּ, שלט באיטליה עשרות בשנים. מאסאריק, ליבראל כמוֹהוּ, עלה לגדוּלה בצ’כיה. ומיליוּקוֹב היה מנוּצח כל ימי חייו. ולא רק מבחינה פוליטית חיצונית. רבּים כיבדוּהוּ, אך גם רבים שׂנאוּהוּ. בזמנים, שהיה מקבּל על עצמו את תפקיד ה“עקרב” – ב-1905, ב-1917 – היה שמוֹ למפלצת. היש לו עכשיו תלמידים, מצדדים נלהבים? ספק. את עמו רצה לשרת, ומוּתר להגיד שגם השאיפה האישית רדיפת כבוד, השלטון, היו זרים לו, על כל פנים, יותר מאשר למדינאים הרוּסים של זמננו. ועם כל אלה לא הצליח.

אי הצלחת המדינאי, כשהיא לעצמה, אינה אַמת-מידה להערכתוֹ. יש שהמנוּצח היום נעשה למנצח מחר ואך קוֹצר חייו הפרטיים הפריעו לו ליהנות מנצחוֹנוֹ. השאלה היא, אם היתה בפעוּלת המדינאי נקוּדת חולשה המבאֶרת, המחייבת את אי-הצלחתו. אי הצלחתוֹ מיליוּקוֹב היא במקצת שאלת “מזל” באמת. ב“זמנים כתיקוּנם” היה מיליוּקוֹב אולי למנהל מדינת רוּסיה. הן ג’יוליטי שלט באיטליה, אשר היתה בתקוּפתו “ארץ כתיקוּנה”. ואולם התנאים הפוליטיים של רוּסיה הצארית היו פראיים. וכשקמה רוּסיה אחרת – לא הספּיק לו כוחו. הן ג’יוליטי היה, בסוף חייו, ב“זמנים שלא כתיקוּנם”, מנוּצח וראה את הרס פעוּלתו. למאסאריק עמדו התנאים המיוּחדים של צ’כיה המשוּחררת והסגוּלה הנפשית הגדולה אשר חסרה גם למיליוּקוֹב וגם לג’יוליטי – הוא ידע ברגע ידוּע לא “לעצור” את המאורעות, אלא לעורר אותם. גם הוא היסטוריון ובכל זאת היסוד המהפּכני לא היה זר

למיליוּקוֹב האידיאל – חופש. והאידיאל הזה הוא יפה מאד והלואי שהיה משתלט בכל העולם. ואולם כלום יש בו כדי למלא את הנפש בתקוּפה הסוערת הזאת, אשר עברה על רוּסיה במשך שלשים השנים האחרונות, בּיחוּד בּשעות המהפּכה? החופש האזרחי אינו אלא כלי אשר מדינאי חייב למלא אותו תוכן אנוֹשי חי.

מיליוּקוֹב השתדל לשמור בכל פעולתו המדינאית על “הקו ההיסטורי”. לעיתים שגה גם בפירוּשי הקו הזה – כשחשב את הבוּרגנוּת הרוּסית לכוח פּרוגרסיבי או כשראה בדינאסטיה של הרוֹמאנוֹבים מוסד היסטורי – בזמן שכבר התרוֹקנה מכל תכנה, או שקיבל את ה“ציווּי” המוּפשט של ההיסטוריה הדינאסטית – דארדאנלים – כצוֹרך ממשי של המדינה הרוּסית והעם הרוּסי. ואולם התכוּנה העיקרית בפרצוּפוֹ של מיליוּקוֹב היא לא בטעוּת פלוֹנית או אלמוֹנית, אלא ב“היסטוֹריזם” המופרז והמוגזם שהיה לו לקו מחשבה ופעוּלה. חלילה לנו מלזלזל ב“לקח ההיסטוריה” חלילה לנו מלחלל את הדמוּיות החולניות של כל עובר ושב הרוצה לעשות מעמוֹ וממעמדו דוקא מה שבּדה מלבּוֹ ברגע האחרון. ישנם יתרונות גדולים ל“פּיכחוּת ההיסטוריה” של מיליוּקוֹב. הן היא מצילה אותו מן היאוּש אחרי המהפּכה הראשונה, היא מצילה אותו גם כיום מנחשול הריאקציה והשנאה העיורת למהפכה השניה. ובכל זאת ברור, ש“פּיכחוּת היסטורית” זאת יש לה גם חסרונות כבדים. המפקיד את עצמו ביד ספרי ההיסטוריה, מסכּן את מפעלו, לא רק משום שאפשר לטעוֹת בפירוּשים, אלא גם משוּם שספק רב, אם יש ביכלתם לתת את כל חכמת המדינה. ואולם אם להאָחז ב"היסטוריזם, כי אָז יהא זה היסטוֹריזם שלם ומלא, ואז אין לו למדינאי לראות אך את הסך-הכל ולדלוֹג על מה שהיה באֶמצע, על הדרך ועל האמצעים בהם הגיעוּ העמים לסך-הכל. רבּים הם מלוּמדי ההיסטוריה השוכחים, וגם מיליוּקוֹב שכח את זאת, כי גם המהפּכה “עוּבדה היסטורית” היא, גם סבל הדורות, העיור, המהרס בהתפּרצו, “הבלתי היסטוֹרי” בדרכיו, “עוּבדה היסטוֹרית” הוא, וגם החזוֹן, שהוּא כאילו תלוּש מן המציאוּת, “עוּבדה היסטוֹרית” הוא: באשר שליטה לו – ויש זמנים: שליטה מוחלטת – בנפש האָדם והעם והמעמד.

ההיסטוריה טרם אָמרה את דברה האחרון על המהפּכה הרוּסית. וייתכן, שבסך-הכל ההיסטוֹרי כאילוּ יצדק מיליוּקוֹב. ייתכן שמעמד הפועלים יידחה, באשר קטן-מספּר הוא, לזמן-מה מן הבימה הפּוֹליטית הרוסית. ייתכן שהאכּרוּת הרוּסית תתגלה ככוח פּוֹליטי נחשל ועל רוּסיה יהיה לעבור את בית-הספר הקשה והארוך של החינוך התרבותי והפּוֹליטי. ואז הוא יוכל כאילו להגיד: הן צדקתי – ההיסטוֹריה אינה יודעת קפיצוֹת. ואולם מיליוּקוֹב לא רצה להיות מנבּא עתידוֹת ורושם התולדות, עם הפּאסיב והאַקטיב שלהן, בלּבד. הוא רצה להיות כוח אַקטיבי בפּוֹליטיקת יום-יום, והוא עזב את הקתדרה כדי לעשות את ההיסטוֹריה. ולשם כך אין “הפיכחוּת ההיסטורית” בּלבד מספקת.

“דבר”, כ“א אדר א' תרפ”ט (3.3.1929)