אילו לא נשארו מפּילסוּדסקי, לא נתוּנים ביוֹגראפיים ולא זכרונות עליו ולא מעשיו הוא, אלא אך ורק תעודה זאת, אחת ויחידה, אך ורק צוָאתוֹ, אפשר היה להקים על פּיה את דמוּת האיש ואת דמוּת התקוּפה, על מעלֹותיהן ועל חסרנותיהן, על כוחן ועל חוּלשתן.
השאיר הוראוֹת מפוֹרטות כיצד לנהוג בו לאחר מותו. כלומר: לא לפי הרגשת היום החולף חי. היתה לו מסגרת – היסטוֹריה, יום מחר. ראָה עצמו לא כשליח אנוֹנימי, בן בלי שם, של יום מחר זה, אלא כנציגוֹ, הפּועל למענו בשמוֹ הפּרטי. היה רוצה להוסיף ולהתקיים בהיסטוריה לא במעשהוּ בלבד, אלא גם בגופּתו הוא, כאיש קוֹנקרטי זה אשר שמו בחיים היה יוסף פּילסוּדסקי. והוא איננוּ מוַתר על השם הזה גם לאחר מותו. החשבּוֹן עם החיים איננוּ נגמר עדיין. לא כל הקיצין כּלוּ. מלאך המות עדיין איננוּ סוף. החיוּניוּת שבטבעו עוד מוסיפה לתבוֹע את סיפוּקה. שׂרידים אלה, אשר רוּח-חיים אין אתם עוד, אָסוּר להם שיהיוּ בני תמותה, אָסוּר להם שישוּבוּ לעפר, שייעלמוּ מספר ההיסטוריה, מזכר הדורות. יוסף פּילסוּדסקי איננוּ יורד מעל הבּימה, לאחר ששׂיחק את תפקידוֹ. יוסף פּילסוּדסקי איננו נבלע בין המונים משוללי שם פרטי.
הדאָגה לזכר העתיד מרוּבה ומפוֹרטת. אין לפסוֹק דין אחד לכל הגוף. יש לחלקוֹ חלקים-חלקים ולהשתמש בּכל חלק לחוּד. לפי ערכוֹ המיוּחד. ניצוּל מאכּסימאלי, אשר יש בו משוּם רוח החשבון העסקי ממש, של הרכוּש האחרון הזה הנמצא עדיין ברשוּתו של אָדם.
המשׂכּיליוּת של ימי הנעוּרים, הנטיה למדעי הטבע, התשלוּם האחרון לאָפנה של הימים שעברוּ, ל“השקפת העולם הראציונאליסטית” (המדוּמה, כמובן), מצווים להשאיר את המוֹח למנתח. ההנחה התמימה היא: הכרח שיהיה ענין מיוּחד, אי-אפשר שלא יהיה, לאנשי המדע במוֹחוֹ של גיבּוֹר האוּמה. אכן, תהיה-נא הנאָה לפיסיוֹלוֹגים. תהיה-נא תועלת לאנושיוּת. ואם אמנם דבר-מה בלתי רגיל, דבר מה המצדיק – גם מבחינה פיסיולוגית גרידא – את “המנהיגוּת”, יימצא במוחו של יוסף פּילסוּדסקי, הרי שהביוֹגראפיה שלו תהיה עשירה בפרט נוסף. והן הבּיוֹגראפיה שלו וההיסטוריה שלו – היינוּ הך.
ואם המוח למדע הוא, הרי שהלב שייך, כדרך הטבע, למולדת. הן הוא נפעם, כל עוד נפעם, בעד המולדת. הלב, מקור הרגש, לפי ההנחה העממית, עליו להיות בעיר, בה קשור הרגש, בעיר בה ראה יוסף פּילסוּדסקי את אור החיים. בעיר השבוּיה אשר בּעדה לחם, בוילנה. מסוֹרת היא לתנוּעה הפּוֹלנית בפולחן הלב. ישנוֹ לבּוֹ של קוֹסצ’יוּשקוֹ, אשר אליו עלו ברגל כשעוד היה בגולה השוייצארית. עתה נתוַסף אליו גם לבּוֹ של יוסף פּילסוּדסקי. ועם זאת צוָאָה פּוֹליטית כאן לאוּמה: להגן על וילנה, אשר מעתה איננה לבד ואֵם בּפּוֹלין, אלא גם אכסניה ליקר אשר היה במארשאל הראשון.
המולדת והאֵם – היינוּ הך. כשם שהתאחדוּ בהרגשה, בנאוּם, בדמוּת פּיוּטית, כך התאַחדו בצוָאָה. הלב למוֹלדת, אך גם לאֵם. על אחת כּמה וכמה כשמהאֵם הזאת בּאָה האהבה העזה למולדת המוּשפּלה. אכן את עצמות האֵם יש להעביר לוילנה ולשׂים את הלב לרגליה. ואזי – אצל שתי אִמהות, שהן אחת, בהרגשה ובדמוּת פּיוּטית, ינוּח הלב מנוּחת נצח.
והגוּף, בלי המוח שהוא למדע ובלי הלב שהוא למולדת, עליו להיקבר ליד מלכי פּוֹלין. מי היו? כּלום כולם כאחד גיבּוֹרים ופטריוֹטים נעלים, אנשי גאון ורוח? חלילה גם אנשים מסכּנים ועלוּבים היו בינהם ואף זרים לאוּמה. מי כפּילסוּדסקי יודע זאת? אך אין זה חשוב. הם – המלכים האלה – נהפכו לסמל האוּמה החפשית מעבדות הזרים. הם – ההיסטוריה הפּוֹלנית מימים עברו. ועל פּוֹלין המחודשת להתקשר עם פּוֹלין ההיסטוֹרית. יום-האתמול של פּוֹלין חייב להיפּגש עם יום המחר. אין לסַמל את השרשרת שהוקמה מחדש סמל בּוֹלט יותר, סמל מדבּר יותר אל הלב ואל הדמיון, מאשר בקבוּרה זאת של גיבּוֹר פּוֹלין המחוּדשת אצל גיבּוֹרי פּולין ההיסטורית. זאת ועוד אחרת: בן אצילים ירוּדים ומדולדלים, הוא יוסף פּילסוּדסקי, ולא מבני האריסטוֹקראטיה הפוֹלנית הכבּירה והיהירה, ייקבר על יד מלכי פולין. אכן גם לזאת הגיע.
הדור הזה, דור נסער, דור אשר שיבר את האידיליה הליבראלית-הפרוֹגרסיבית-הראציונאליסטית של המאָה התשע-עשרה, דור רוֹמאנטי, דור פּאתֶטי, דור החי חיי-חוּשים, על אף כל פּלפּוּל תורותיו המרוּבות, דור הנשען על “ההיסטוריה” ועם זאת הופך עולמות, דור המקים את ההמונים על רגליהם ועם זאת צמא להערצת יחידים, דוֹר הגבוּרה – בודאי שגדולות פּעל. ועם זאת איננוּ אלא דור המעבר, דור המסיים את התקוּפה הישנה, אך איננוּ פותח את התקוּפה החדשה. דור מנקה את אשפת ההיסטוריה ואיננו, על אף כל החיצוֹניוּת המהפּכנית, משנה את פני ההיסטוֹריה. דור מחריב בנינים שנרקבו, דור שובר כּבלים והוא איננוּ דור בּוֹנה. דור גדול בתשוּקוֹתיו ואיננוֹ מסַפּק אותן. דור המשאיר אחריו את תוֹהוּ העולם גדול ממה שהיה. דור מלא הכרה עצמית ואין בטחון אמיתי בלבּו שמעשׂיו אמנם מעשים היסטוֹריים והוא זקוק לכל מיני סידוּר-עזר, בחיים ואחרי המות, כדי להבטיח את מקומו בזכר הדורות. דור המוסר את מוחות אישיו לידי הפיסיולוגים ואפשר כי לפּאתוֹלוֹגים דוקא ענין מיוּחד בבדיקות אלו. דור עשיר בפעוּלה ודור דל-אוֹפק, דור עני גם אכזרי ביחסוֹ לאָדם, יש והוא מגוחך ביחסו לעצמו. דור אשר ישאיר מדינות חדשות (בנות קיוּם?), משטרים חדשים (בני קיום? ), אך ספק, אם גם יצירה מחשבתית, יצירה אמנותית, אף יצירה פּוֹליטית-חברתית (הן “מקצוֹעוֹ” הוא זה), אשר ממנה יתפּרנסוּ דורות, כשם שהם מתפּרנסים בּפרי רוּחן של תקופות הנקראות ריאַקציוֹניוֹת. דור אשר הזדהוּתוֹ עם מפעלו איננה מגיעה עד השליחוּת הנאמנה, שאין לה שם אישי ולשמה נעשית. דור אשר הרוֹמאנטיוּת שלו גוֹבלת עם הסנטימנטאליוּת, והפּאתוֹס שלו עם הדיקלוּם, והמעשה עם הג’סטה, והעממיוּת עם ההמוניוּת, והשרשיוּת ההיסטוריה עם פולחן הסמלים. דור גדול, אשר תפקידים כּבּירים הוּטלו עליו על-ידי ההיסטוֹריה – והוא דור הולך, על אף נצחונותיו. דור אשר כּבר עשה את שלוֹ, דלה את עצמו, והוא כותב את צוָאתוֹ.
“דבר”, י“ז אייר תרצ”ה (20.5.1935)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.