בארטון היה אמריקאני רגיל, פחות או יותר. לחם בוויטנאם, למד באוניברסיטה על חשבון הצבא, סיים לימודי תואר שני, נכשל בדוקטוראט, התחתן, אשתו בגדה בו, התמסר לתחביב הציור ואפילו מכר אי־אלו מעבודותיו – עד שיום אחד, ללא כל סיבה, מצא עצמו בתוך כלוב.
ואיזה כלוב!
* * *
[תמונה.12–13
התקרה מול ראשי היתה נמוכה ואפורה; מה, לכל הרוחות, אני עושה בכלוב השיכורים הזה?
במחשבה שניה עלה בדעתו, שהמקום אינו מסריח כמו חדר מעצר לשיכורים, ובארטון היה מספיק עֵר על מנת להיות משוכנע שאיננו סובל מכאב ראש משתיית יתר. לכן, הזדקף והביט סביבו. הדבר הראשון בו נוכח היה העובדה שהינו עירום לחלוטין; כמו כל אלה שסביבו. אם אכן זהו חדר מעצר לשיכורים, הרי שזה חדר המעצר הראשון לשיכורים ערומים – משני המינים – שנתקל בו בכל הקריירה הארוכה שלו. הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו היכן הוא נמצא, ומדוע. סביר להניח, שישנו מקום אחר, הולם יותר, בו היה מעדיף להימצא – אך כשניסה לחשוב אודותיו, העלה חרס בידו. הוא תמה קצרות מדוע לא הטרידו הדבר.
נראה היה שהוא היחידי שהתעורר; לפחות לא היה עוד מישהו שהזדקף. במבט אחד אמד בארטון את מספר הישֵנים בכחמישים, מפוזרים על פני שטח של עשרים וחמישה רגל מרובעים. הוא התרומם על רגליו וגילה שהתקרה נמוכה ביותר – לא יותר מששה רגל. מעט יותר מאשר גובהו־שלו. הדבר לא מצא חן בעיניו.
הרצפה והקירות, כמו גם התקרה, היו אפורים, מוצקים, שום פתחים לא היו קבועים בהם, עד כמה שיכול היה לראות. החדר היה מואר במין אור צהבהב, אך הוא לא היה מסוגל לגלות את מקורו, האור פשוט נמצא שם. המשטחים האפורים לא פלטו אור. והאויר לא זרח, כניאון. בארטון התעלם מכך; זה לא היה חשוב. מה שהיה חשוב זאת העובדה שהוא חש צורך להשתין.
אין שום מקום. הוא פסע בזהירות מסביב לישנים ומעליהם, מבלי לראות בהם שום דבר מיוחד, פרט לעובדה שכולם נשמו. כאשר נגע בטעות באחת הגופות, היתה זו חמימה למגע. טמפרטורת הרצפה היתה זהה לזו של הגוף. הרצפה היתה גמישה מעט ו’נענית' למגע כף הרגל. לאחר שסרק את החדר ביסודיות עמד בארטון בפני העובדה שהחדר היה לא רק מוצק, אלא גם חסר כל פתחים שהם. אולם האויר (חמים, כמו הרצפה) היה נקי וצח. נראה היה שהוא מגיע מכל הכיוונים, על אף שבארטון לא יכול היה לגלות זרימת אויר של ממש.
עדיין חייב היה להשתין. הוא פנה לאחת מפינות החדר, גילה התחשבות בכך שגילגל את אחד הישנים אל מחוץ לטווח ההתזה ועמד מול הפינה. בתחילה לא יכול היה לעשות זאת; בכל הזדמנות שבה נאלץ לעמוד במשתנה בתור (בבתי קולנוע בזמן ההפסקה, במשתנות עמוסות במרכזי קייט), כשמאחוריו עומדים אנשים נוספים, חסרי סבלנות, היה חוזר ונתקל בבעיה של אטימת צינור השתן שלו. הוא המתין עד אשר נרגע והזרם שטף מאליו. הדבר המעניין היה, שבעת המגע ברצפה – השתן פשוט נעלם, ללא התזה או פעפוע. כאילו הרצפה כלל לא נמצאה שם. היא נראתה יבשה, היתה יבשה, היתה יבשה למגע (בארטון מישש אותה) ולא הדיפה כל ריח (בארטון ריחרח אותה).
הוא נתקף במחשבה פראית פתאומית, שהחדר כולו אינו אלא אשלייה, ואפילו צבר מספר חבורות בנסיון להשליך את עצמו מבעד לרצפה, לאחד הקירות, ואפילו מבעד לתקרה, בטרם החליט כי במקרה זה היו לנוזלים יתרונות מסויימים על פני מוצקים. הניחוש שלו אולי מוטעה, ידע, אך אין פרושו של דבר בהכרח שהוא גם מטופש.
אנשים אחרים החלו להתעורר, להזדקף ואפילו לנוע על סביבותיהם. בארטון נוכח לדעת, כי הוא לא שם ליבו מספיק לאוכלוסיה סביבו, שהוא היווה כשני אחוזים ממנה. הוא עמד בפינה שלו בשקט, והביט.
לדעתו של בארטון, מיגוון האנשים בחדר היה מרשים. כמה מהם היו אנשים רגילים ביותר, ככל שאנשים יכולים להיות רגילים בקרב חמישים ערומים אחרים בחדר חתום. אחרים בלטו בפרטים כגון סגנון אישי ביותר של כתובות קעקע, ניתוחים קוסמטיים, והורדת שיער סלקטיבית מחלקי גופם השונים. אחרים, הירהר בארטון, הגיעו לבטח מאיזה קרקס עם תצוגת מפלצות. בקיומם של כמה מהם לא יכול היה להאמין, אך הנה הם ניצבו ממש לנגד עיניו. הדבר המפחיד ביותר היה שאנשים אלה התחילו לשוחח בינם לבין עצמם, ועל אף שבארטון דיבר אנגלית ומעט צרפתית, ויכול היה לזהות כמה וכמה שפות אחרות, הוא לא הצליח לשמוע מכל הסובבים אותו אף מילה מוכרת אחת. ובכן, כן – יש מישהו אפשרי, בפינה ההיא!
“האם מישהו כאן מדבר אנגלית?” שאג לפתע. מחלקו הרחוק של החדר הגיע לאזניו “כן.” בארטון החל לפלס את דרכו לעבר הקול, צועק מדי פעם בפעם, תוך כדי התקדמות, “אנגלית!” בתור אמצעי ניווט.
התברר ש’אנגלית' הינו דוקטור סִיבֶן, אדם גבוה וכחוש, העוטה רעמת שיער לבן ובעל רעיונות מזעזעים. הוא ובארטון התוודעו האחד אל השני ולחצו ידיים – טקס המקדים תמיד כל פעילות קונסטרוקטיבית בין זרים.
“אני יודע די הרבה שפות, בארטון.” אמר סיבן. “ואני שומע כאן כמה מהן, אך לא רבות. אני גם שומע אנשים מדברים בשפות שלא חשבתי שהן קיימות.”
“גם אני חשבתי שהכרתי די הרבה טיפוסים אֶתְניים, אבל כמה מהאנשים כאן לא דומים לשום דבר שראיתי אי פעם, אפילו לא בתמונות.”
“ודבר נוסף,” פתח דוקטור סיבן, אך באותו רגע הושלכו בארטון והוא האחד מעם השני. אישה נדחפה ביניהם; שני גברים רדפו אחריה. שלושתם נראו טיפוסים מוזרים. האחד מהם תפס אותה. והשניים שקעו ארצה, בחיבוק עז. באותו רגע הגיע אליהם האיש השני, בועט ושועט; מייד אחר כך היו השלושה שקועים בקרב עז. בארטון לא היה בטוח לצד מי היתה האשה.
הוא התחיל לומר משהו לסיבן, אך תחושת כבדות גדולה אפפה אותו. רגליו התמוטטו; התחושה כמעט והממה אותו. הוא התגלגל על צידו בכאב והצליח לראות שכמעט כולם נמצאו גם כן על הרצפה. הכובד הלך והתחזק.
“זה מסביר לנו היכן אנו נמצאים, בארטון,” אמר דוקטור סיבן, במאמץ רב, “או היכן אנחנו לא נמצאים, אתה יודע מה זה? כבידה מלאכותית, אין שום ספק בכך.”
בארטון ניסה להתנער מקורי העכביש שאפפו את מוחו. “אולי זאת רק תאוצה? זאת אומרת, על גבי חללית. דבר כזה יכול לקרות, לא?”
“על גבי חללית שיש לה חדר בגודל כזה,” אמר סיבן. “שיכולה להרשות לעצמה לפגוע בניווט אך ורק על מנת להפסיק קטטה טפשית בין כמה משוכני גן החיות?”
הכבדות גדלה והוא התעלף…
גופו של בארטון כאב כולו. מישהו ניער את כתפו. “התעורר, בארטון, התעורר,” לבטח היה זה דוקטור סיבן, אלא אם כן כל זה היה רק חלום רע, או שמא הוא עדיין נמשך. ליד סיבן ניצבה אישה, שונה מכל הנשים שבארטון ראה אי־פעם. בארטון הזדקף ועמד על רגליו; היא היתה גבוהה ממנו, ומאוד רזה.
“בארטון, זאת לִימִילָה,” אמר סיבן. “כפי שאתה יכול לראות, היא אינה מסוג הנשים שאנחנו מגדלים על פני כדור־הארץ.”
לימילה חייכה; שיניה היו קטנות, ולפי הסטנדרטים של בארטון, גם רבות מדי. היא הושיטה את ידה ללחיצה; היתה לה אצבע אחת מיותרת. מבט חטוף כלפי מטה גילה זוג רגליים בנות שש אצבעות כל אחת. ציפורני הידיים, וגם אלה של הרגלים, היו עבות ומחודדות בקצותיהן, כציפורני חיה.
“היי, לימילה. כן.” היה לה שיער מוזר. היה זה שיער שחור מבהיק, רגיל, צנוף לפקעת על גבי הקדקד. אך מעבר לאזניה הוא לא צמח. השיער התחיל מעל לאוזן אחת והמשיך ישר כלפי מעלה, לעבר האוזן השניה; בארטון ניזכר בסרט ישן של בטי דייוויס בתפקיד המלכה אליזבט הראשונה. לעומת זאת, צמח השיער מאחור עד לבסיס העורף. כאילו החליקה לה הפיאה, הרהר בארטון.
“מאיפה היא, דוק?”
“עדיין איננו יכולים להחליף בינינו אינפורמציה טכנית מסוג זה,” אמר סיבן. “אך לימילה נשבתה לפני זמן מסויים, היתה בקבוצה אחרת עם כמה דוברי אנגלית ובטח יש לה כשרון פנטסטי לבלשנות, אם היא תפסה את השפה כל כך מהר.”
“האם היא –” הוא נפנה לעבר לימילה. “האם את יודעת מה כל העניין הזה?” משהו בשדיה היה שלא כשורה. לא הצורה, אלא המיקום; שדיה היו נמוכות מאוד ורחוקות זו מזו.
“אנחנו אצל הדַאמוֹ, אני חושבת,” אמרה. “אף אחד לא יודע מה קורה אז. אף אחד לא חוזר.” היא הביטה הצידה, עיניה עצומות למחצה, כאילו איבדה עניין בשיחה.
“מה זה דאמו?” שאל בארטון. היא לא ענתה ורגע אחר כך הסתלקה.
“מה הבעיה שלה?”
“שוחחנו לפני כן,” אמר סיבן. “אתה לא התעוררת במשך זמן רב, בארטון; בסוף חששתי שמא משהו קרה לך. אך לימילה סיפרה לי אודות הדאמו. כנראה שלא מצא חן בעיניה לחזור על הסיפור.”
“לַטִילַארִי, אנשי גזעה של לימילה, יש כלים לתחבורה חללית,” המשיך. “הם סוחרים עם גזעים רבים אחרים, וכולם מכבדים אותם. אך הדאמו מבצעים התקפות על הטילארי ולמעשה על כולם; הם פשוט חוטפים אנשים וזהו זה. הם באים משום מקום וחוזרים לשם באותה הדרך.”
“אה, מישהו חייב לדעת משהו עליהם,” נהם בארטון. הוא לא רצה לשמוע עד כמה הדאמו הינם בלתי מנוצחים, שכן לא רצה להאמין בכך.
“לעיתים רחוקות מצליחים לראות אותם. יש להם מתקנים לטיפול בתת התודעה, אשר מסוגלים להפריע במשך זמן מה לתיפקודם התקין של מנגנוני הזיכרון, ושיטות אחרות לכך שלא ירגישו בהם. הם יכולים היו להרדים את כל הנוכחים פה, לו רצו בכך, אף ללא השימוש בכבידה. קרוב לודאי שזה היה איום, לגרום לנו להתנהג טוב יותר.”
“או אולי זהו פשוט סאדיזם?” שאל בארטון. “הייתי רוצה לפגוש פעם אחד מהם בלי מכשירי הקסמים האלה שלהם. מישהו יודע איך הם נראים?”
“חללית קטנה משלהם, אולי ספינת סיור, התרסקה על פני טילארה לפני זמן רב. כולם נהרגו. הטילארי החלו לבדוק את השברים והמתים; כנראה שאז הגיעה חללית אחרת. השברים והדאמו המתים נעלמו, וכן נעלמו כל חברי משלחת החוקרים הטילארית, פרט לשניים אשר הלכו להביא אספקה ומכשירים מסויימים.”
“לפחות למישהו היה מזל,” ציין בארטון. “ומה הם מדווחים?”
"אמרתי ‘לפני זמן רב’, בארטון. כיום הכל מעורפל, מאוד מעורפל; לימילה קראה על כך כשהייתה ילדה.
“היא אומרת,” המשיך סיבן. “שיש להם, באופן כללי, צורה וגודל אנושיים. הם קשים כאבן למגע. היא חושבת, שאין להם פרצוף כמו שיש לאחרים. אך הדאמו חושבים שהם האנשים האמיתיים.”
“מניין הם יכולים לדעת דבר כזה?”
“תיעוד של הדאמו, שאותם שני טילארי שניצלו הצליחו לראות,” אמר סיבן. “זה היה מלווה במין פס־קול, ממנו נלמד שהם מכנים עצמם בשם דאמו. התיעוד מראה, ללא כל ספק, שהדאמו מתייחסים לאנשים אחרים כאל חיות.”
בארטון לא השיב. הביטוי ‘קשים כאבן למגע’ ניקר במוחו, היה לו הרושם שהוא פיצח די הרבה סלעים בימי חייו, מסיבה זו או אחרת. זכרונו היה מעורפל, אך בכל זאת עלתה לנגד עיניו תמונה של שרך מאובן וריח מדורה. מסע בשדות?
“יש עוד משהו שלימילה יודעת אודותם?”
“אגדות, פולקלור, סיפורים מקרבנות אחרים. הם חוטפים אותך ומשתמשים בך כבחיית בית; אולי אפילו אוכלים אותך.”
“נראה שהם עוברים מרחק רב מכוכב הבית ועד לשוק הבשר,” אמר בארטון. “האם לא היה קל יותר לטפח עדרים משלהם, מהקרבנות שחטפו בהתקפה הראשונה?”
“כפי שאמרתי, בארטון: פולקלור. אך החשש הגדול ביותר אינו מזה שנמות, או שיאכלו אותנו. קיים סיפור עתיק כל כך, עד כי הגזע שסיפר אותו לראשונה הספיק כבר להיכחד. והסיפור אומר שמטרתם של הדאמו היא להפוך חיות לאנשים.”
“אני לא מבין אותך.”
“אם הבנתי נכון, הם תופסים אנשים ומנסים להפוך אותם לדאמו.”
“בחייך, דוק. איך זה יתכן?”
“אינני יודע; לימילה אינה יודעת. אך הסיפור נפוץ בעולמות רבים.”
“כן, אני מתאר לעצמי שהרבה שטויות נפוצות בעולמות רבים.” הוא לא הצליח למצוא בכל העניין הזה נקודת אחיזה כלשהי. הוא החל להתמתח ולהתכופף בנסיון לגרש את הכאבים מגופו. דר' סיבן משך בכתפו ולא הוסיף דבר.
לימילה חזרה. היא החלה לומר משהו, אך מקהלת קולות נרגשת, שפרצה לפתע בציבור בצד השני של החדר, הפסיקה אותה באמצע המשפט. בארטון מיהר לראות מה אירע.
הקירות הפרישו נוזל – ברווחי זמן מסוימים פרצו סילונות נוזל קטנים מתוך הקיר, בערך בגובה חמישה רגל. בארטון נוכח לדעת שהוא חש צמא איום. הוא לא היה יחידי; נפתח מרוץ לעבר הסילונות. בארטון נרתע לרגע, אך החליט שאם הדאמו רוצים להרעיל אותם, יקל עליהם לעשות זאת באמצעות אספקת האויר.
המים היו קרירים, בעלי טעם מינרלי כלשהו, לא בלתי נעים; הנוזל הפך סמיך יותר ובעל צבע חלבי. בדיוק כמו קורנפלקס בחלב, הירהר בארטון, אבל בלי סוכר. הוא גילה שהוא גם רעב. החומר הפסיק לזרום לפני ששבע ממנו, אך בכל זאת חש עצמו שבע משהו. בארטון חש, כאילו יתכן שבכל זאת יש לו סיכוי כלשהו לנצח במשחק זה, ככלות הכל. הוא היה מודע לכך, שמגוחך לחוש תחושה כזו רק בגלל ששוביו הבלתי נראים הואילו לספק לו מנת מזון. אבל, לכל הרוחות…
הוא נפנה מעם הקיר, מחפש אחר סיבן אן לימילה. דמויות האנשים האחרים, החוץ־ארציים, החלו להחרט במוחו. עתה נוכח לדעת שהם לא בהכרח סבלו מניתוחים גרועים, מנשירת שיער או מכתובות קעקע. הם פשוט היו שונים בטבעם ממה שהוא היה רגיל לו. אחדים לא היו שונים כל כך; אחרים היו ממש קשים לעיכול. הוא החליט לדחות את הטיפול בשינוי הגישה שלו אליהם להזדמנות מאוחרת יותר, כשיהיה לו זמן, כשהמקום לא יהיה כל כך צר – אם זה בכלל יקרה אי־פעם. מה שבאמת רצה לעשות היה לשבת עם גבו אל אחת הפינות ולחוש הרבה פחות פגיע, אך גם במוח עמיתיו לשבי עלה הרעיון להשתמש בפינות כמשתנות; כולן היו בשימוש.
הוא חש בבעיה, ומחשבה בודדת חלפה במוחו: זה מעניין, אני בכלל לא מרגיש עצירוּת. ואז ראה את סיבן ונע אל צידו השני של החדר, על מנת להצטרף אליו.
השיחה שלהם לא הניבה שום אינפורמציה או רעיונות חדשים; בארטון עיף מלעמוד ולשבת. הוא נשכב על גבו והתנמנם. כשאין ברירה אחרת, גב אל הקיר טוב מאשר להיות חשוף לחלוטין.
בארטון חלם חלום טוב, וזה אפילו השתפר כאשר התעורר. כל גופו היה מכוסה בגופה של לימילה. היה ברור מה עולה במוחה, ובארטון לא חש בשום התנגדות מצידו. אך ראשית הביא את שניהם למצב ישיבה, מביטים זה בזו; הוא רצה לראותה מקרוב.
שיערה גלש בחופשיות. הוא היה הרבה יותר עבות מאשר נראה לעין במבט ראשון. תוי פניה היו דקים ועדינים, עדי כדי רשעוּת כמעט, אך פניה נחונו ביופי מסוים, לאחר שהתרגלת לכך שהן אינן מסתיימות במצח. צבע עיניה היה כצבע כספית, ואישוניהם הרבה יותר גדולים מהצפוי. שפתיה נמתחו במתיקות כאשר חייכה.
לבטח הביט במשך זמן רב יותר מאשר שיער, שכן היא אמרה, “נמשיך?” בארטון לא השיב במילים. הוא גילה כמה וכמה הבדלים בצורה ובאופן פעולה של אֵיברים מסוימים, אך לא היו לו תלונות כלשהן.
זמן לא רב אחר כך נדהם לראות שלימילה מקיימת יחסי ידידות דומים גם עם דוקטור סיבן, אך בארטון היה מספיק ריאלי על מנת להבין, שאין שום טעם לנסות ולכפות את הרעיונות שלו על גברת ממנה הכיר רק חמישה אחוז, אם לא פחות. הוא נקט בשיטה הדוחה מן המוח כל דבר למעט הרגע שבהווה. שעות מספר אחר כך החליפו לימילה והוא חיוכים נעימים, כאשר לפתע חש בארטון בעילפון המתקרב. הם אפילו לא הספיקו להתנשק.
בפעם הבאה שהתעורר בארטון, מצא עצמו לבד. לחדר היו תכונות שוות לאלה של החדר הקודם אך הוא היה קטן יותר, בערך עשרה רגל מרובעים. לא בדיוק עשרה רגל מרובעים, לא בדיוק שלושה מטר מרובעים, לא בדיוק שום מידה שבארטון הכיר – ובארטון היה מסוגל לאמוד ארכים בדיוק לא רע.
הקירות האפורים, התיקרה הנמוכה, הטמפרטורה, האור חסר המקור וחסר הצללים, הקירות והרצפה שיכולת להשתין דרכם אך לא להימלט דרכם – כל אלה היו זהים. אך הוא חש שהוא על אדמה מוצקה, לא על גבי חללית. לא היה בחדר שום יצור אחר, פרט לבארטון.
בארטון לא רצה לצאת מדעתו. הוא חש שייתכן והוא כבר מטורף במקצת, אך הוא לא התכוֵן להניח לדבר להתפתח מעבר לזה. עדיין ידע רק מעט ממה שעומד נגדו; וכאמצעי להישרדות בחיים הוא החליט להוסיף וללמוד. המאמץ העסיק את מוחו, והוא החליט שזו תוצאה טובה כשלעצמה.
במהלך תקופת זמן בלתי ניתנת למדידה, גילה דברים מספר. הצוֹאָה שלו, תופעה אשר מחמת הדיאטה שלו פקדה אותו לעיתים לא קרובות, שקעה גם היא מבעד לרצפה בלא השְאֵר סימן וזכר, אם כי לא בין רגע; היא שקעה בהדרגתיות, באטיות, כולה. החדר היקצה לו פינה אחת משלו לפעילויות אלו; הוא דיווח על כך לבארטון באמצעות הלם חשמלי. המזון והשתיה שלו, שבאו תמיד יחד, נבעו מן הקיר, בחלק אחר שלו, באותה שיטה – הרצפה עיצבה עצמה כמְעֵין ספל או קערה, ובתוכה הכילה תמיד מעין ממרח נוזלי. ההבדלים בין ארוחה לארוחה היו בלתי קבועים ובלתי ניתנים לזיהוי.
כאשר התרגז בארטון פעם בשל הפסקה ארוכה במיוחד והשתין אל תוך הקערה כשזו הופיעה, הותיר לו החדר את כל הזוהמה בפנים במשך שעות מספר בטרם פינה אותה וסיפק ארוחה נוספת. בארטון לא חזר עוד להשתין אל תוך הארוחות שלו. אמנם היה מתוסכל עד מאד, אך הוא לא היה במצב רוח כזה שיתיר לו להתנהג כטיפש.
לא יכול היה ללמוד הרבה מסביבתו המצומצמת, אך למרות זאת ניסה. בשל התאורה המתמדת ולוח הזמנים הבלתי סדיר של הארוחות, לא עמד ברשותו שום אמצעי למנות את הזמן. בארטון ניסה בתחילה לעשות זאת בעזרת מדידת הדופק שלו, אולם משהגיע למספר אלפים, איבד את החשבון לחלוטין. הוא ניסה לתעֵד את תקופות הערנות שלו, אך גם בכך נכשל. לא ניתן היה לחרוט שום דבר על הקירות או הרצפה. כאשר ניסה להניח שערה או צפורן שבורה על הקירות ולהדביק אותן ברוק, הן פשוט נעלמו, בדרך כלל בשעה שישן, אם כי הוא זכה פעם לראות אחד מהם נספג אל תוך הקיר. הוא צעד וניסה להכות בו באגרופו, אך גם זה לא הועיל.
בארטון ידע שהשתגע במקצת, כאשר החל לנסות לסמן סימנים של קבע על גופו שלו בכדי לספור את תקופות העירנות שלו. הוא ניסה לשרוט את עורו בצפרניו, אך גילה שקצב החלמת העור שלו היה מהיר ביותר; הוא לא הצליח ליצור צלקות. הוא ניסה לנשוך את עצמו, אך סדרת זעזועים חשמליים הניאוּ אותו מכך. החדר הניח לו ליצור קוים באמצעות עקירת שורות־שורות של שיער מחלקי גופו השונים, אולם זה היה תהליך מייגע והתוצאות לא נשמרו. הוא זנח את מאמציו והניח לעצמו לשקוע בדיכאון.
באחת מתקופות הדיכאון הוא מצא עצמו מושך בפאות ראשו ולפתע נוכח לדעת שלרשותו עמד כל הזמן אמצעי מדידה פרימיטיבי אך יעיל; הוא תלש שערה אחת מתוך זקנו המצטמח. מאורך השערה הסיק שהוא כלוא מזה ארבעה חדשים בערך, פלוס־מינוס שבועיים. תקופת השינה הבאה שלו היתה הרבה יותר רגועה מאשר אלה שעברו עליו מאז שכל העניין התחיל. מאז ‘לפני כן’.
לפני כן! בארטון הגה רק לעיתים רחוקות ביותר ב’לפני כן'. כיצד יכול היה? לרשותו לא עמד מאום מלבד ה’כאן'. ו’כאן' היה כה נורא וכה מתסכל עד כי הוא לא הצליח לרכז את תשומת ליבו בשום דבר אחר. ובמשך זמן מה בין כך ובין כך לא הצליח להיזכר בכלום.
הוא התעורר כשהוא מהרהר ב’לפני כן'. הזכרונות שהחלו לצוץ בו לא היו מושלמים עדיין. מצב זה לא הטרידו, שכן לא הצליח להיזכר במצב שונה כלשהו, אלא רק במעורפל.
הוא זכר שנולד בשנת 1945, וכי היה בן שלושים ושניים ביום ההולדת האחרון שלו. הוא היה בן יחיד, עקשן, זאב בודד – עד כמה שהדבר נגע לחבריו, אך לא מורד ככל שהדבר נגע לביתו או לאוניברסיטה באותן שנתיים בהן למד שם אמנות. ואז – המלחמה בויטנאם. הוא נכנס לפאניקה וירה בנער כחוש שלא החזיק בידו רימון, ככלות הכל, אלא רק כד שמן. מאוחר יותר ירה באחד מחבריו ליחידה, אשר החל לרסס כפר שלם באש מקלעים; איש לא היה מסוגל להוכיח זאת מעל לספק סביר, ולכן אפילו לא הועמד למשפט צבאי. בארטון מעולם לא סיפר על כך לאיש; הוא פשוט חי עם זה.
הוא לא ניסה סמים קשים, רק חשיש ומריחואנה, מפעם לפעם. כך שכאשר תמה תקופת השרות שלו, לא נתקל בשום בעיה לחזור הביתה ולהשתלב בחיים האזרחיים. אך הוא לא היה מסוגל עוד להסתדר עם הוריו. הם ניסו לחזור ולהתיחס אליו כאל ילד קטן, אך זה לא פעל. הוא ידע שהם אוהבים אותו, אך לא יכול היה לסבול את הדרך בה הפגינו אהבה זאת.
בארטון חזר ללמוד באוניברסיטה על חשבון הצבא. הוא חש שאין הוא מסתדר היטב עם בני אדם, ולכן העדיף ללמוד אודות משהו אחר. הוא התקבל למחלקה לפיסיקה. הוא היה מעדיף ללמוד פלאונתולוגיה – הוא אהב לחפש אחר מאובנים, אך העתיד הפיננסי של בעל מקצוע בשטח זה היה מפוקפק, ונמאס לו להיות קבצן. הוא היה תלמיד טוב וסיים את לימודיו בהצטיינות. היו לו שמונה עד עשר ידידות בכל שנת לימודים, ונוסף על כך שכב אחת לחודש עם מקצוענית נעימת הליכות. לאמיתו של דבר, חיבב אותה יותר מאשר את הסטודנטיות בחברתן יצא. בארטון חש שהוא מסוגל לזהות כנות כאשר הוא נתקל בה פנים אל פנים. הוא לא נתקל בכך אף פעם כאשר יצא בחברת אותן נערות.
אחרי סיום לימודי התואר הראשון המשיך בארטון וסיים את התואר השני ואחר כך מצא עבודה בחברה שאיפשרה לו לסיים, מן הצד, גם את הדוקטוראט שלו. היה זה עסק לא רע כלל וכלל, פרט לניירת שהיתה רבה והתעצמה מיום ליום.
בדיוק לפני שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה פגש בנערה שהודתה בכנות כי היא אוהבת להשתגל, ואף הוכיחה לו זאת. שמה היה אדה רונגן; גובהה היה שווה כמעט לזה של בארטון והיא היתה מאד רזה. היו לה עינים ירוקות, שיער אדום גולש ואף סולד. בארטון ביקש את ידה כבר בפגישה השלישית שלהם; הם התחתנו עוד לפני שהספיקו להפגש ברביעית.
בדרך כלל, חיבב בארטון את עבודתו, את לימודיו ואת נישואיו. הוא נהנה מתחביבו, ציורי שמן. כשהחבילה התפרקה לו לפתע, אירע הדבר במהירות רבה.
הניירת בעבודתו של בארטון התרבתה עד כדי כך שגזלה חצי ממה שאמור היה להיות זמן פרודוקטיבי. הוא הוכשל במבחן בעל־פה על התיזה של הדוקטוראט שלו, על ידי פרופסור שהדבר שהטריד אותו, כנראה, היה העובדה שבארטון לא השתתף בקורס החביב עליו. אחר כך גילה, שאהבת המשגלים של אדה לא התייחסה רק אליו.
ביום בו שב הביתה מהכשלון של המבחן בעל פה היא ספרה לו שהיא בהריון. אחר כך אמרה, “אני חושבת שאתה צריך לדעת – קרוב לודאי שהילד איננו שלך.”
בארטון לא שאל מי, איך, או למה. הוא עזב את הבית, את הג’וב שלוֹ, את הלימודים. בתחילה אמר לה לפתוח בהליכי גירושין. “… ואל תגידי כלום. עוד לא הרבצתי לאישה בחיים ואני לא רוצה לקלקל את גליון ההתנהגות שלי.” היא הנידה בראשה, דוממת מול מבטו החודר של האיש שהיה תמיד רך כל כך אליה.
הוא עבר לגור בדירה קטנה והתרכז בציוריו. כמה מהעבודות שלו החלו להימכר, אך הוא חי בדרך כלל על כספים שהוחזרו לו מתכנית הפנסיה של החברה. הוא התחיל לצאת עם מוכרת צעירה שעבדה בגלריה וטיפלה בציוריו. עתה משהתגרש, נוכח לדעת שהוא מסוגל להבין את הנאתה של אדה ממגעים מיניים בלתי מחייבים. אדה והוא הפכו לחברים טובים למדי, במיטה ומחוצה לה.
שנה או שנתיים חלפו כך, בחיים רגועים. ציור, שתיה עם אדה, ובילוי עם לאוני, המוכרת מהגלריה. כאשר כספי הפרישה שלו אזלו, הוא הצליח כמעט להתקיים ממכירת עבודותיו. את ההפרש גייס באמצעות משרה חלקית בגלריה; אורח החיים של בארטון, כאשר רצה בכך, לא היה פזרני במיוחד. הוא הלך בטל, והיה מודע לכך. היש דרך טובה יותר להעביר בה את יסורי הנעורים?
ואז, בצורה כלשהי, שלא בנקודה ספציפית שיכול היה לציינה, נקרע בארטון מתוך קיומו החולמני למחצה, והתעורר בכלוב אפור ואטום זה.
כשבמוחו עולים זכרונות אלה, נשכב בארטון אפרקדן על הרצפה האפורה, ולראשונה מאז החל קיומו החדש אונן באיטיות ובעונג, מווסת את הסחף שלו כך שיביאו לידי עוויתות רבות עוצמה בטרם יתן לעצמו פורקן. ואז, כשהוא רגוע, תמה מדוע, לעזאזל, לקח לו כל כך הרבה זמן לחשוב על פתרון כל כך פשוט לבעיית המתחים שלו. הרגשת הרגיעה המשיכה לרחף בו משך כל אותה תקופת ערנות, וגם בתקופת השינה שבאה בעקבותיה.
לראשונה מאז שהגיע ל’כאן', התעורר בארטון כמעט מאושר והדור בתחושת ציפיה מן החיים. הוא אכל לאיטו, כשהוא מנסה להזכר ב’לפני כן'. אחר כך השתרע על הרצפה, והירהר אודות תענוגות.
מאום לא הועיל. אף מחשבה, אף מגע לא הצליח להביא לידי תגובה מינימלית כלשהי. לא היה ספק בדעת בארטון בנוגע לאשר אירע. החדר הבחין בכך שבארטון גילה מקור עונג – וניתק אותו.
היתה זו הפעם הראשונה שבארטון ניסה למצוא דרך להתאבד.
הוא לא הצליח; החדר לא התיר לו. כאשר ניסה לגרום לעצמו נזק רציני, למשל לנשוך את אחד מעורקיו הראשיים, החדר הניא אותו מכך על ידי הלם חשמלי חזק או שינויים רדיקליים בכבידה, חום החדר או לחץ האויר, עד אשר ויתר על כך ושכב על הרצפה מקלל, ולפעמים גם מתייפח.
החדר נזקק לזמן רב על מנת להבחין שבארטון זקוק למקלחת או למשהו מקביל לכך. הוא החל להסריח; עורו היה מנוקד באזורים נגועים וזיהומיים. לפתע החלו לטפל בו בדרך שלא מצאה חן בעיניו במיוחד. בארטון החליט שהדבר קשור בצורה כלשהי לגלים על־קוליים.
בכל אופן, השכבה העליונה של עורו התקלפה ממנו פתיתים־פתיתים ויחד עימה נשר חלק גדול משערותיו, בגסות ובצורה בלתי אחידה. לא היה לו ראי, אך הוא ידע שהוא נראה מאד גרוע. נוסף על כך ‘לוח השנה’ שלו, זקנו, נשר אף הוא.
וכך כאשר התעורר בארטון ‘בוקר’ אחד וגילה שאחד הקירות לא היה עוד אטום, אלא נראה כמו חלון בעדו מציצים בו אנשים או משהו כזה, הוא היה רגוז יותר מאשר סקרן. בתחילה לא הקדיש כל תשומת לב להופעתם של אלה שבחוץ, על אף שלא נראו אנושיים במיוחד. אך באותה נקודה לא היה לו כל עניין בהם; הוא היה מרוכז במה שהם עוללו למראהו החיצוני יותר מאשר במראם הם. הוא השתוקק למעט פעולה.
הוא ביצע את כל התרגילים הסטנדרטיים: צעק, עיווה את פרצופו, נופף בזרועותיו ונקש על החלון. האנשים (או משהו) שבחוץ לא הגיבו, פרט לכך שמפעם לפעם נפנו האחד לשני והחליפו הערות, או משהו דומה לזה. הוא לא יכול היה להיות בטוח; שום צליל לא חדר פנימה. כאשר כלה מרצו, נוכח בארטון לדעת כי מוטב שיתחיל לשים לב למתרחש. כאן הוצע לו סיכוי להרחיב את הידע שברשותו; יתכן שהדבר לא יקרה שנית.
עיניו ראו חבורת דמויות עטויות גלימה, חבושות ברדסים, בעלות גוף שנראה, באופן כללי, דמוי אנוש ובגודל גופו של בן אדם נורמלי. כמובן, הירהר, יתכן שזו טלויזיה במעגל סגור ולא חלון; במקרה כזה הגודל, כפי שהוא נראה לעין, יהיה חסר חשיבות. אך לימילה אמרה שגודלם של הדאמו היה שווה בערך לזה של בני האדם.
מלבד גלימות וכיסויי ראש אפורים, ראה פנים מוצלות והבזקים בודדים של ידיים בעלות מספר קטן מדי של אצבעות. מפרצופיהם לא יכול היה להשכיל בהרבה. העיניים השקועות הוסתרו על ידי פדחת עבה וקרחת. שפתותיהם היו משוננות ביותר – כרוכסן ללא תפס, הירהר ביובש. הכל יצר רושם של שריון, כדוגמת זה המכסה את גופו של סרטן מבושל ובעל אותו צבע שנהב־מעורב־באדום. אם היו להם אזניים, הרי אלה היו מכוסות באמצעות ברדסיהם. שום סימן של פרווה, שיער או נוצות לא נראה לעין. לעזאזל, אפילו לא קשקשים; הוא תמה אם נחש היה נראה לו מוזר יותר, או פחות, מאשר יצורים אלה. “דאמו?” הירהר. “הם נראים לי כמו חבורת סרטנים מגודלים!”
אחד מהם צעד קדימה ואותת לעברו. כן, היו לו רק שלוש אצבעות בכל יד בתוספת אגודל מגודל הקבוע בזווית מוזרה. אצבעותיו היו חסרות צפרניים. תנועותיו היו חסרות כל משמעות לגבי בארטון; על כן הגיב בהצבת אגודלו מול קצה חוטמו ונפנוף אצבעות אל מול היצור שהתיעץ עם שנים מחבריו לפני שחזר לבצע את התנועות.
עתה ידע בארטון מה הוא רוצה להשיג. הוא לא שם לב לתנועות שביצע האחר, אלא חזר שוב ושוב על התנועה של הסרת הברדס והורדת הגלימה מלווה בפרישת ידיים לצדדים, לראווה. הדבר גרם להתיעצות נוספת בקרב חלק מקהל הצופים שלו. בסופו של דבר צעד אחד הסרטנים אל החלון או המסך והסיר את הברדס מעל ראשו, חושף את פדחתו.
היה זה בעה1 מה שבארטון ציפה לראות. הראש והצואר נראו דומים לאלה של תיקן; הוא היה משוכנע שהוא צופה ביצור אקסוסקֶלֶטוני2. לא היו אזניים חיצוניות, אלא רק פתחים לאזנים, בערך במקום בו מצויות אזניהם של בני אדם. בפה, אשר נפתח לרגע קט, לא נראו שינים כלשהן, אלא רק לשון קצרה ועבה. הצואר היה עבה וגם מראהו היה כשל איבר מכוסה שריון. בארטון לא הטיב לראות את הידים שחזרו וכיסו את הראש; יתכן ששם היה השריון גמיש יותר.
בארטון המשיך לבצע תנועות הסר־את־הגלימה אך הסרטן הקדמי התעלם ממנו וחזר על תנועה משלו, כשיד אחת שלו מונחת בערך באמצע גלימתו. לפתע נוכח בארטון לדעת שהיצור מבצע פנטומימה של אוננות. הוא ירק על החלון, הלך לצידו המרוחק של החדר והתישב לו כשפניו אל הקיר. אך תוך כדי כך הוא חש בסימנים שאי אפשר לטעות בזיהויים כי המיניות שלו חזרה לפעולה ואז, לפתע פתאום, היא חזרה ושותקה. הוא לא הצליח להעלות בדעתו שום שיטה באמצעותה יכלו הסרטנים לשלוט בו מבחינה זאת. גלי קול כלשהם? גלי מוח? לעזאזל, הוא לא ידע. הוא ניסה לחשוב על כך במונחים פיסיקליים, אך הם נראו לו מעורפלים ואפלוליים. אך בכל זאת הקדיש מעט מחשבה לכושר עמידותם של אקסוסקלטונים בתנאי קרב.
אם נניח, למשל, שיצורים אלה הם בעלי גודל דומה לשלו ופועלים בתוך שדה כבידה, חייבת קליפתם החיצונית להיות קלת משקל. ואולם באמצעות הפעלת כוח מסויימת, הם ניתנים לכיפוף וישברו כמו חבילת מקרוני. הוא קווה בכל ליבן שיום אחד, בעתיד, תיקרה בפניו ההזדמנות לבחון את השערתו; הוא היה שקוע עדיין במחשבה זו, בשעה שנפלה עליו תרדמה.
בארטון התעורר למשמע קול צלצול מתכתי אדיר, כגונג שהיכו בו במוט ברזל. הקיר חזר להיות חלון (או מסך טלויזיה, הוא הזכיר לעצמו) שלפניו ניצב סרטן לבוש גלימה ומנופף לעברו. יתכן שזה היה אותו אחד, ויתכן שלא; בארטון לא יכול היה להחליט לבטח. אך מתוך התנועות שביצע בידו האחת ומהתעוררות שתקפה את אבר מינו, הבין בארטון שהיצור ביקש ממנו להפגין גירוי עצמי.
אה, לעזאזל עם זה. הוא עשה את זה פעם ובתגובה הם ניתקו אותו. בארטון מצידו ביצע תנועות של תוריד־את־הגלימה. אם אני צריך להיות זונה־סולו, הירהר, לפחות שישלמו לי על זה, בכך שאדע קצת יותר על מה שמתרחש כאן. המו"מ הסתיים במבוי סתום כאשר החלון חזר להיות קיר אפור. הפעם הם לא ניתקו אותו, אך מאחר שחש במצב־הרוח העקשני בו היה נתון, התעלם מן האפשרויות שנקרו בפניו.
המקח־וממכר חזר על עצמו בכל תקופת עירנות. לפעמים נמצא שם רק סרטן משוריין אחד, לפעמים כמה וכמה. מדי פעם נמצא ברקע אחד מהם אשר, שלא כמו האחרים, נראה עצבני וחסר מנוחה והתנועע לפנים ולאחור. על אף שלא היטיב לראות, נראה היה לבארטון כי לעצבני אין בדיוק אותו שריון מבהיק כמו לאחרים, על אף שקוֵי גופו הכלליים נראו דומים.
במהלך כל תקופות ההתמקחות הדוממות הללו, נהנה בארטון הנאה פרברטית מכך שסירב לאפשר לעצמו כל פורקן מיני פרט לקרי הלילה שאירע לו מדי פעם בפעם. הוא חשב על האפשרות להתקפל עם גבו אל החלון ולעשות זאת, ולאונן, אך לפתע עלה בדעתו שיתכן שכל הקירות, ואולי גם הרצפה והתקרה, עשויים להיות חלונות חד סיטריים. והרי הסרטנים ידעו מתי לנתק אותו גם כאשר לגביו היו כל הקירות אפורים ואטומים. לעזאזל איתם, חשב בארטון. עתה, נוכח לדעת שהוא מוכן היה בשמחה לחתוך את אפו רק על מנת להרגיז את פניו. הוא כמעט ופרץ בצחוק.
ובכל זאת חש בארטון בצער כאשר הסתיימו הויכוחים הדוממים. כאשר נותרו הקירות אפורים ואף סרטן מכוסה־ראש לא ניסה להניעו לבצע משהו. במשך תקופת העירנות הראשונה לאחר סיום ‘הפגישות’, הוא זכה למקלחת אולטרסונית בעלת עצמה רבה כל כך עד כי נראה היה לו כי כל תא מת שבגופו נשר ממנו והותיר אותו לא רק קירח לחלוטין, אלא גם עם שכבת עור עדינה בכל גופו וחור או שניים בשיניו שהדהדו בכאב. בארטון התייחס לכך כאל הפגנת זעם מצידו של הסרטן האחראי עליו והגיע לכלל החלטה כי בהזדמנות ראשונה ישלם לו כגמולו, כמיטב יכולתו. המקלחות האולטרסוניות האחרות היו חלשות יותר והסירו ממנו רק חמרים חיצוניים. בארטון הניח שסרטן אחר קיבל לרשותו את הפיקוח על הכלוב שלו.
תוך התייחסות לאורך זקנו, החליט בארטון שעברה בערך שנה בטרם נוצר כל קשר נוסף בינו ובין העולם החיצון, פרט לקבלת אוכל ומקלחת אולטרסונית קלה מפעם לפעם. ואז, ‘יום’ אחד, היה בארטון ישוב בנקודת התחברות של שני קירות והרצפה, הוזה. באותה תקופה היה בארטון מבלה חלק גדול מזמנו בהזיות. הוא מצא שהדבר מהווה סיוע נחוץ ביותר לשמירה על שלוות רוחו.
באותו רגע הזה בארטון שהוא ישוב על דשא רך בראש גבעה עגולה תחת קרני שמש חמימות; מולו נערה רזה בעלת שיער אדום וגולש. ביניהם היתה פרושה שמיכה ועליה ציוד לפיקניק. אפה של הנערה היה עקום מעט; בארטון יישר אותו במחשבתו, כלאחר יד. הם לגמו בירה מפחיות צוננות, מכוסות אגלי מים, מחייכים האחד לשניה. רוח קלילה הביאה לאפם את ניחוח הפרחים. הוא נאלץ לחזור ולישר את אפה; הוא סירב להישאר ישר. הוא שם לב לתנועה, הרחק במורד הגבעה, ליד הנחל. חרקים, צרעות ענקיות, זמזמו סביב כלוב. בכלוב היה נתון סרטן ענק, מכוסה גלימה שהניף את כנפיו לעבר הצרעות. הוא חייך והביט בערפל הנמוך המזדחל על פני הנהר. ואז – הוא הבחין בלחץ באזניו, כמו בשעת שינוי גובה במטוס. תחילה חשב שהדבר מהווה חלק מן ההזיה שלו; אך במחשבה שניה נוכח לדעת שהדבר איננו תואם; לכן הסיר בהדרגה את מרכז תשומת ליבו מבפנים החוצה. ואחר כך הסתובב לאיטו מן הפינה והביט לעבר החדר.
במרכז הרצפה הופיעה מעין כיפה. כן, מזה נבע השינוי בלחץ האויר, הירהר, ותמה מדוע הוא טורח בכלל להמשיך ולהסביר לעצמו דברים.
הוא הביט בכיפה במשך זמן מה, אך היא לא עשתה מאום. הוא כבר החל לתהות איך יוכל לחדש את הזייתו בנקודה בה הפסיקה, או שמא יצטרך להתחיל מן ההתחלה, כאשר לפתע נעלמה הכיפה, מלווה באותו לחץ באזניים, וחזרה והותירה את הרצפה שטוחה ועליה שוכבת אשה. לא אשה מכדור הארץ, אך ללא ספק דמוית־אנוש ונקבה.
בארטון נזכר בלימילה. הוא ראה אותה למשך מספר שעות, לפני זמן רב – כמה זמן? הוא כבר שכח במה נבדלה מנשות כדור הארץ. אך ללא ספק אישה זו שהחלה להתעורר, להתמתח ולהביט מסביב, לא היתה מנשות כדור הארץ. על כן העידו האצבע הנוספת בידים וברגליים, המצח הגבוה, התסרוקת האליזבטנית המתחילה הישר מעל האזניים. השדיים הקבועים הרבה יותר נמוך ובמרחק זה מזה. אחר כך היא פתחה את פיה ונהמה לעברו והוא ראה את השיניים הרבות הקטנות. היו שם לפחות ארבעים; זה היה בערך גם מספר השיניים של לימילה.
בארטון החל לבצע תנועות ידידות ושלום; הוא אכן חש שרוח ידידות אופפת אותו. האמת היא שהוא חש אפוף לא רק ברוח ידידות אלא גם בתאווה. לא יתר על המידה, שכן הוא פיתח שיטה לשירות־עצמי מיני שהיתה כרוכה בהתפתלות עד לצורת כדור, צורה אשר לדעתו באמצעותה לא יכולים הממזרים הסרטניים שבחוץ לראות מה הוא עושה, אפילו עם קרני רנטגן. הוא השתמש בה לעיתים נדירות למדי, רק כדי לשמור על בלוטות המין שלו במצב שמיש. כך שהוא לא בדיוק התכוון לאנוס שעה ששלח את ידו לסייע לחברתו לחדר לקום מן הרצפה.
אך היא לא ראתה זאת כך. היא נטלה את היד, משכה אותה ויצאה להתקפה. בארטון, לא היה מוכן לכך; הוא לא ביצע אימון גופני אמיתי מאז סיום בית הספר התיכון שלו. למעשה הוא היה הרבה יותר חלש ורכרוכי מאשר תאר לעצמו.
האישה נעצה מספר רב מדי של שיניה לתוך קצה לסתו של בארטון, מתחת לאזנו הימנית. אחת מברכיה פגעה כמעט במבושיו. הם נפלו ארצה, כשהיא שוכבת עליו. הוא תפס אחת מידיה וחש בטוח למספר שניות עד אשר חש את ידה השניה חובטת בצפרניה במצחו; הוא חש באחת האצבעות החודרת לעינו. ואז נתקף פאניקה, וצרח; העין לא כאבה לו במיוחד, אך הוא יכול היה לחוש בדם, או משהו גרוע יותר, נוזל במורד לחיו. הוא תפס את האצבע, עיקם אותה ושמע את העצם נשברת, אך הדבר לא ניחם אותו ביותר. ואז הוא חש לפתע בשדה הכבידה, בעוצמה גבוהה יותר מאשר אי פעם. צלעותיו חרקו והוא התעלף. כאשר התעורר, חזר להיות לבד.
הכלבה פגעה לו בעין, בלי ספק. היא נרפאה כמעט לחלוטין, דבר שיותר לא הפתיע אותו, אך כל דבר שראה בעינו הימנית היה חצוי באלכסון מעוקם. גל יאוש שטף אותו; הוא חש פגוע, כאילו איבד יד או רגל. אין ספק שבארטון לא ציפה לגדולות בקשר לעצמו, אך הסיכוי שמהיום ואילך תהיה ראייתו פגומה ללא תקנה, גרם לו למרירות גדולה יותר מזו שנגרמה לו אי פעם מאז שהמיניות שלו נותקה.
הוא לא יכול היה לתלות את האשמה באישה יתר על המידה; על גופה הוא הספיק לראות כמה סימנים אשר קרוב לודאי שלא יגרמו לה להתייחס לגבר כאל מלאך שרת. אך בארטון היה משוכנע שישנו מישהו שלו יצטרך להגיש את החשבון לפרעון. הוא הצליח כמעט להיפטר מההלם באמצעות הזיותיו בפינה, אך לא לחלוטין. אחרי זמן מה הניח לדברים להתגלגל כמות שהם. ראייתו הלכה והשתפרה, אך לא רגשותיו.
המשך – בגליון הבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות