עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר

ערך גליון זה – אהרון האופטמן

במשך שנים ארוכות אפיינו את המד"ב שתי תכונות, אשר ייתכן ויש קשר ביניהן: א) היה זה תחום ‘גברי’ ברובו המכריע; ב) ארוטיקה ומין נעדרו ממנו כמעט לחלוטין, ולכל היותר השתמשו מאיירי עטיפות המגזינים בנערות חטובות בתור קישוט (כשהן לכודות בציפורני מפלצת ירוקה כלשהי, או משהו דומה…)

לכלוא אדם בכלוב

הכוכב

גלקסיה ושמה רומא

עם התבגרותו של המד"ב והתפתחותו כענף ספרותי רציני חל מהפך בעניין זה: יותר ויותר סופרות פנו לכתיבת מד"ב, שחלקן אף החל לשאת אופי פמיניסטי, ובמקביל אלמנט המין והארוטיקה תפש חלק בולט בסיפורים רבים. סוף סוף אין להניח שבחלל, על פני עולמות אחרים, או הרחק בעתיד, יחדל המין מלהוות גורם רב־חשיבות בעצם מהותו וקיומו של האדם. הדבר מומחש בגליון זה בסיפור־מאמר ‘גלקסיה ושמה רומא’ מאת בארי מאלצברג, המהווה מעין קובץ של הנחיות לסופר המתחיל כיצד לכתוב (או לא לכתוב) סיפור מד"ב מודרני. גם בסיפור ‘לכלוא אדם בכלוב’ מאת פ.מ. באזבי יש למין תפקיד נכבד, מה שקשה לומר, למשל, על סיפורו בן ה־83 של ה.ג'. וולס, ‘הכוכב’, שבו יש רק רמז לארוטיקה במשפט אחד בלבד (מִצאו אותו בעצמכם…). סיפור זה של וולס, אבי המד"ב המודרני, מוגש כחלק ממאמצינו להביא מדי פעם יצירות מהקלאסיקה של המד"ב, אשר למרבה הצער והפליאה טרם ראו אור בעברית.

לאותם כותבי מד"ב מתחילים שיתייגעו אולי ממאמרו הארוך של מאלצברג, אנו מגישים ‘מתכון’ קצר ומשעשע מאת חוקר המד"ב השבדי סם לונדוול, תחת הכותרת ‘כיצד לכתוב סיפור מד"ב’. ‘המתכון’ ערוך בצורת ‘תרשים זרימה’, כלי המוכר היטב לכל מי שמקורב לתכנות־מחשבים.

על ספרות המד"ב

במשך השנה הראשונה לקיום הירחון פנו אלינו קוראים לא מעטים בבקשה לפרסם חומר תעודי־ביקורתי על המד"ב כספרות, וכן מאמרים על ההיסטוריה של המד"ב והתפתחותו. בנושאים אלה מצוי חומר רב ומגוון בשפות אחרות, וכמעט ואיננו קיים בעברית. ברור ש’פנטסיה 2000' מהווה במה טבעית למאמרים רציניים על ספרות המד"ב ותולדותיה, ואנו מתכננים לשלב בחוברת מדי פעם מאמרים מסוג זה. הראשון ביניהם, תחת הכותרת ‘מפות חדשות של גיהנום וגן־עדן’ מאת ד"ר גבריאל מוקד, מופיע בגליון זה. אף שחלפו כבר שנים לא מעטות מאז שנכתב מאמר זה (אשר הופיע בזמנו על דפי כתב־העת הספרותי ‘מאזניים’), נראה לנו שכל חובב מד"ב רציני ימצא בו עניין.

שמות כמו סמואל דלאני, פיליפ ק. דיק, תומאס מ. דיש מוכרים היטב לכל קורא מד"ב בחו"ל, ואילו בארץ נקראות יצירותיהם – לפי שעה – על ידי קהל קוראי האנגלית בלבד. מדי פעם אנו מקבלים בקשות לפרסם את סיפוריהם של סופרים אלה ואחרים, ואכן הגיעה השעה לערוך הכרות עם יוצרים חשובים אלה. הפעם אנו עורכים הכרות כזו עם סופר מפורסם לא פחות – פול אנדרסון, שסיפורו ‘האור’ איננו דווקא אופייני לכתיבתו, אך באמתחתנו עוד כמה וכמה סיפורים מפרי עטו (ואכן עטו פורה מאוד), שיתפרסמו בבוא העת.

קריאה מהנה!

אינטליגנציה מהי?

אחרון ראשון יהיה

ערך גליון זה – אהרון האופטמן

סיפורים:

הכוכב – ה. ג. וולס

לכלוא אדם בכלוב – פ. מ. באזבי

גלקסיה ושמה רומא – בארי מאלצברג

טעם התבשיל – ג’ון ברונר

פחד עד מוות – שמעון רוזנברג

והעם רואים – שירה טמיר

האור – פול אנדרסון

האחרון ראשון יהיה – רוברט פ. מילס

הטפיל – רוברט שקלי

מדורים:

כיצד לכתוב סיפור מד"ב – סם לונדוול

מבזקים קוסמיים

אסימוב על: אינטליגנציה ודעות קדומות

מפות חדשות של גיהנום וגן־עדן – גבריאל מוקד

שירי מד"ב – שלמה שובל

פנטסיה 2000 – גיליון 14: מכתבי קוראים

בגליון הבא

על המשך קורותיו של בארטון ועימותו עם יצורי ה’דאמו' דמויי הסרטנים, ניוודע בחלקו השני והאחרון של הסיפור ‘לכלוא אדם בכלוב’.

לפי שם הסיפור ‘ג’יגולו’ קל לנחש איזה תפקיד ייעד המחבר, רון גולארט, לאנדרואידים המופיעים בסיפור משעשע זה.

‘אררט’ הוא אחד מסיפוריה הנודעים ביותר של זנה הנדרסון, והוא מגולל את קורותיה של קבוצת טלפאתים העוזבים את עולמם החרב בחיפושים אחר עולם חדש…

לצערנו, בשל תקלה טכנית של הרגע האחרון לא מופיע בגליון זה המדור ‘עתידעת’; המאמר ‘ספינות הרקיע’, על שיבתן הצפויה של ספינות־האויר אל שמי עולמנו, יראה אור בגליון הבא.

ואילו איזאק אסימוב ינתח הפעם את ‘טענות המחץ’ בדבר – לא פחות ולא יותר – קיומו, או אי קיומו של אלוהים… נשמע מעניין? שאר החומר בגליון מס' 15, שאינו מוזכר כאן – מעניין לא פחות!

כמעט כל נושא מרכזי שעוסק בו המד"ב הופיע בצורה זו או אחרת באחד מסיפוריו הקלאסיים של אבי המד"ב המודרני, הרברט ג'ורג' וולס. כך גם נושא השואה המאיימת על כדור־הארץ מפגיעת גרם־שמיים מסתורי, העומד ביסוד הסיפור 'הכוכב'. אם הנושא נראה לכם מוכר, הרי זה מפני שכמו כל סיפור אחר של וולס, גם 'הכוכב' שימש כהשראה לרבים אחרים, ומקור לחיקויים שונים ומשונים. על אף זאת, ולמרות שחלפו כבר 83 שנים מאז שנכתב, נדמה לנו שעדיין אפשר להתענג על קריאתו. אין ספק, המד"ב לא היה מה שהוא היום ללא ה.ג'. וולס.

* * *

[תמונה.6

ביום הראשון של השנה החדשה נמסרה הודעה, בו־זמנית כמעט, על ידי שלושה מצפי־כוכבים, כי מסלול תנועתו של כוכב־הלכת נפטון, המרוחק ביותר מבין הכוכבים הסובבים את השמש, הפך מוזר עד למאוד. כבר בדצמבר היפנה אוגליב את תשומת הלב לכך שמהירותו ירדה קמעה. נתח־חדשות מסוג זה לא עורר, כמובן, תהודה כלשהי בעולם שרוב אוכלוסייתו אף אינה יודעת על קיומו של נפטון. גם התגלית הבאה, אודות זיק אור חלשלש ומרוחק שנצפה ליד כוכב־הלכת המוטרד, לא עוררה כל תגובה מחוץ לחוגי האסטרונומים. אנשי המדע, לעומת זאת, מצאו במידע זה חשיבות רבה, אף לפני שנודע שגרם־השמיים החדש הלך וגדל במהירות, צבעו התבהר, תנועתו שונה מזו הנפוצה בקרב גרמי־שמיים אחרים, וכי הסטיה במסלולו של נפטון הגיעה לממדים חסרי תקדים.

מעטים האנשים חסרי הרקע המדעי המסוגלים לתאר לעצמם עד כמה גדולה היא בדידותה של מערכת השמש על כוכבי הלכת שלה, אבק הפלנטואידים שלה, כוכבי השביט שלה – כולם שטים בחלל ריק עצום, המצוי כמעט מעבר לכל דמיון. מעבר למסלולו של נפטון קיים חלל, ריק לחלוטין עד כמה שתצפיות אנוש מסוגלות לדעת, ללא חום או אור או צליל. ריקנות מוחלטת, המשתרעת על פני עשרים מיליון פעם מיליון מייל. זוהי ההערכה הזהירה ביותר של המרחק אותו יש לעבור לפני שניתן יהיה להגיע אל הכוכב החיצון הקרוב ביותר. ולמעט כמה כוכבי שביט, שאינם חומריים יותר מלהבה דקיקה, מעולם לא חצה כל חומר שהוא, למיטב ידיעתו של המין האנושי, תהום־חלל זו, בטרם הופיע אותו נווד מוזר. הוא היה מסה גדולת־ממדים של חומר, מגושם, כבד, מתפרץ מתוך המסתורין הקודרים של הרקיע אל תוך זוהר השמש ללא אזהרה מוקדמת. ביום השני הוא נראה בברור באמצעות כל מכשיר תצפית מכובד, בתור זיק אור בעל קוטר בלתי ברור, במערך הכוכבים ‘לֶאו’ שליד רֶגוּלוּס. תוך זמן קצר ניתן היה לראותו אפילו באמצעות משקפת תיאטרון פשוטה.

ביום השלישי של השנה החדשה נעשו לראשונה קוראי העתונים בשני חצאיו של כדור הארץ מודעים לחשיבותה האמיתית של התופעה הבלתי רגילה בשמיים. עיתון לונדוני הכתיר את הסיפור בכותרת ‘התנגשות בין־כוכבית’, ומסר את חוות דעתו של דושאן על כך שגרם־שמיים חדש זה עומד להתנגש בנפטון. הכתבים הבכירים הרחיבו מעט את היריעה, כך שבשלישי בינואר שררה במרבית בירות העולם אוירת ציפיה, מעורפלת מעט, להתרחשות קרובה של ארוע שמיימי; וכשירד הלילה בעקבות השקיעה, נשאו אלפי אנשים בכל העולם את עיניהם השמיימה – על מנת לראות את הכוכבים הישנים והמוכרים נוצצים בדיוק כפי שנצצו מימים ימימה.

עד שהפציע השחר בלונדון והכוכבים ממעל החווירו. שחר חורפי היה זה. הצטברות מחליאה של אור היום, אור מנורות הגאז והנרות ציינו את משכנם של האנשים שהתהפכו בחוסר מנוחה על משכבם. אולם השוטר המפהק פיהוק רחב ראה זאת, ההמונים הטרודים בשווקים פערו את פיהם בתדהמה, פועלים העושים דרכם לעבודה, חלבנים, עגלונים, נוודים חסרי בית, זקיפים על משמרתם, ובכפרים – חקלאים הפוסעים בין התלמים, ציידים מסיגי גבול המתגנבים הביתה, בכל כפר אפלולי ניתן היה לראות זאת; וגם המלחים על פני המים, המביטים אל הרקיע ראו אותו – כוכב לבן גדול, מופיע לפתע בשמי המערב!

[תמונה.7 איור למהדורה הראשונה של ‘הכוכב’, משנת 1897

זוהר יותר מכל כוכב אחר אשר בשמיים שמעלינו, זוהר יותר מכוכב־הערב בשיא זוהרו. הוא הבהיק, לבן ורחב ידיים, לא עוד נקודת־אור מהבהבת, אלא עיגול אור קטן מבריק, זוהר וברור, שעה אחת לאחר עלות השחר. ובמקומות אליהם לא הגיע שמעו של המדע, לטשו אנשים את עיניהם ובליבם הפחד, מספרים איש לרעהו על מלחמות ואסונות שאותות אש אלה שבשמיים מרמזים עליהם. בורים מוצקים, הוטנטוטים קשוחים, כושים מחוף השנהב, צרפתים, ספרדים, פורטוגזים – כולם ניצבו בחום השמש העולה, צופים בזריחת הכוכב החדש.

ובמאה מצפי־כוכבים השתררה התרגשות רבה, כאשר שני גופים מרוחקים אלה מיהרו האחד לעבר השני, והחלה התרוצצות הלוך ושוב, לאסוף את מכשירי הצילום והספקטרוסקופים, או מתקן זה או אחר, לתעד מראה מדהים חדש זה, של עולם העומד להחרב. שכן עולם היה גרם שמיים זה, אח לכדור הארץ, גדול הרבה יותר מכוכב הלכת שלנו, שנחשף בפתאומיות רבה כל כך למוות לוהט. נפטון, כוכב זה, נפגע בדיוק במרכזו על ידי הכוכב המוזר שבא מן החלל החיצון, והחום שנפלט מעוצמת ההתנגשות איחד את שני הכדורים המוצקים הללו לכלל מסת אש ענקית אחת.

ואותו יום, שעתיים לפני עלות השחר, סבב סביב העולם כוכב לבן זה, ורק כאשר שקע במערב והשמש זרחה במקומו, דעך זוהרו ונעלם. אנשים בכל אתר ואתר תמהו למראהו, אך איש מכל אלה שראוהו לא יכול היה לתמוה יותר מאשר המלחים, השולחים מאז ומתמיד מבטם אל הכוכבים; המלחים אשר נמצאו בלב ים ולאוזניהם לא גונב דבר אודות הארועים החדשים, ועתה ראוהו עולה פתאום אל הרקיע כמעין ירח שני, תלוי ממעל, ושוקע במערב עם חלוף הלילה. וכאשר חזר וזרח על אירופה הצטופפו בכל מקום המונים כדי לחזות בו. על מדרוני גבעות, גגות בתים, שדות רחבי ידיים, שולחים את מבטם מזרחה בציפיה לזריחת הכוכב החדש. הוא זרח כשבוהק לבן מקדים אותו, כהבהקה של אש אדירה, ואלה שראוהו נוצר בליל־אמש הביטו בו בתדהמה. “הוא גדול יותר!” קראו. “הוא זוהר יותר!” ואכן, הירח נמצא אמנם ברביע האחרון של החודש, ובשקיעה כלפי מערב, ואת חלקו הנראה לעין לא ניתן היה להשוות באמת ובתמים לכוכב – אולם גם בשוטו ממעל בכל גדולתו, רק לעיתים רחוקות בלבד עלה זוהרו על זה של העיגול הקטן שציין את מקומו של הכוכב החדש.

“הוא בהיר יותר!” זעקו האנשים המצטופפים ברחובות. אך במצפים האפלולים עצרו האסטרונומים את נשימתם והביטו האחד בשני. “הוא קרוב יותר!” אמרו. “קרוב יותר!”

וקול אחר קול חזר ואמר, “קרוב יותר.” והטלגרף המתקתק נטל את המסר, והמסר הרעיד לאורך כבלי הטלפון, ובאלף ערים הצביעו אנשים חמורי סבר על הכתוב. “הוא קרוב יותר.” אנשים, שהיו שקועים בכתיבה במשרדיהם, הבינו לפתע את משמעות הדבר והניחו את עטיהם. אנשים שהיו שקועים בשיחה ביניהם באלפי מקומות, הבינו את האפשרויות הגרוטסקיות הנובעות ממילים אלה – “הוא קרוב יותר.”

המסר דהר לאורך רחובות מתעוררים, הועבר בצעקות במורד שבילים מוכי כפור בכפרים שלווים. אנשים שקראו זאת ניצבו בפתחי הבתים המוארים באור צהוב, צועקים לעבר העוברים ושבים את החדשות, “הוא קרוב יותר.” נשים יפות, סמוקות וזוהרות שמעו את החדשות מסופרות בבדיחות הדעת בין ריקוד לריקוד, והעטו על פניהן הבעה מזוייפת של התעניינות אינטליגנטית, אותה לא חשו. “קרוב יותר! באמת, כמה מסקרן! כמה שהאנשים האלה חכמים, אם הצליחו לגלות דבר כזה!”

נוודים בודדים שחלפו מבעד ללילה החורפי מילמלו מילים אלה על מנת לנחם את עצמם, כשמבטם כלפי מעלה. “הוא חייב להיות קרוב יותר, שכן הלילה צונן כמו צדפה. איך שלא יהיה, גם אם הוא קרוב יותר, לא מרגישים ממנו חום גדול יותר.”

“מה לי ולכוכב חדש?” זעקה האשה המתייפחת, כורעת ליד בנה המת.

תלמיד בית־הספר, שהשכים להתעורר על מנת לגשת למבחן, פתר לעצמו את הבעיה – הכוכב הלבן הגדול, מאיר בבהירות מבעד לפרחי־הכפור שעל חלונו. “צנטריפוגלי, צנטריפוגלי,” אמר, סנטרו שעון על אגרופו. "אם עוצרים כוכב לכת מריחופו, שוללים ממנו את הכוח הצנטריפוגלי, מה אז? הכוח הצנטריפטלי משתלט עליו, והכוכב נופל אל תוך השמש! וזה –!

“האם אנחנו בדרך? מעניין –”

אורו של אותו יום הלך בדרכם של כל אחיו, ועם השתלטותו של החושך הקפוא חזר וזרח גם הכוכב החדש ועתה היה בהיר כל כך, עד כי הירח נראה כצל חיוור של עצמו, תלוי לו שם באופק. בעיר דרום אפריקאית התחתן אחד הגבירים, וכל הרחובות הוארו על מנת לקדם את פניו ופני אשתו הטריה. “אפילו השמיים התקשטו באור,” אמרו החנפנים. תחת קפריקורן, זוג אוהבים כושיים, מעיזים פנים נגד חיות הפרא והרוחות הרעות על מנת ליהנות אחד מאהבת רעותו, שכבו חבוקים בשדה דשא, שם ריקדו הגחליליות והבהבו. “זהו הכוכב שלנו,” לחשו, וחשו כיצד נחמה מוזרה נחה עליהם למראה אור זריחתו המתוק.

המתמטיקאי הגאון ישב בחדרו והדף מלפניו את דפי הנייר. חישוביו כבר תמו. בצלוחית לבנה קטנה נותר עדיין מעט מן הסם הממריץ ששמר על עירנותו במשך ארבעה לילות ארוכים. מדי יום, רציני, ברור, סבלני כתמיד, נשא בפני הסטודנטים את הרצאותיו וחזר אחר כך מיד אל חישוביו המורכבים. פניו היו חמורות, מבהיקות מעט בגלל השימוש שעשה בסמי המרץ. נראה היה כי הוא שקע בהירהורים למשך רגע ארוך. אז פנה לעבר חלון חדרו, והניף את התריס כלפי מעלה. במחצית הדרך לכיפת השמים, מעל המוני גגות וארובות העיר, היה תלוי הכוכב החדש.

הוא הביט בו כלוחם המביט בעיניו של אויב אמיץ. “אתה עלול אולי להרגני,” אמר לאחר רגע של שתיקה. “אבל אני יכול להחזיק אותך – ולמעשה, את היקום כולו – בתוך מוח קטן זה. אינני מוכן להשתנות, אפילו לא עתה.”

הוא הביט בצלוחית הקטנה. “שוב לא נזדקק עוד לשינה,” אמר. למחרת היום, בצהריים, בדיוק של דקה, הוא נכנס לאולם ההרצאות שלו. שם, כהרגלו, הניח את מגבעתו בקצה השולחן, ובחר בקפדנות פיסת גיר גדולה. בקרב הסטודנטים שלו עשתה כנפיים הבדיחה אודות אי־יכולתו להרצות בלא שאותה חתיכת גיר גדולה תתמולל לו בין אצבעותיו. ופעם אף אחז בו חוסר־אונים מוחלט, כאשר יום אחד החביאו תלמידיו את המלאי שלו. כעת עמד על הקתדרה והביט מתחת לעפעפיו האפורים בשורות המלאות בפנים צעירות ונלהבות, והחל מדבר בניסוח מדוייק ודקדקני המקובל עליו.

“מחמת שינוי בנסיבות – שינוי שמחוץ לשליטתי,” אמר ועצר לרגע. “אהיה מנוע מלהשלים את הקורס כפי שתכננתי. נראה, גבירותי ורבותי, אם מותר לי להתבטא בקיצור, שהגזע האנושי חי לשוא.”

הסטודנטים העיפו מבטים האחד בשני. הנכוחה שמעו אזניהם? מטורף? גבות הורמו ושפתיים נמתחו בחיוך, אך פה ושם נשארו פרצופים מספר, עיניהם נעוצות במרצה ואוזניהם קשובות אליו. “מן הראוי,” אמר. "להקדיש בוקר זה להצגת החישובים, עד כמה שניתן להסבירם לכם, שהובילוני למסקנה אותה ציינתי זה עתה. הבה נניח – "

הוא נפנה לעבר הלוח, מצייר על פניו דיאגרמה מסוימת. “מה הוא אמר בקשר ל’חי לשוא'?”, לחש סטודנט אחד אל חברו.

“תשמע מה הוא אומר,” אמר השני, מניד בראשו לעבר המרצה.

וזמן מה אחר כך החלו להבין.

אותו לילה אחר הכוכב לזרוח, שכן המסלול, לכיוון מזרח, הביא אותו לקרבת מערך ‘ליאו’ בדרכו לוִירְגוֹ. זוהרו היה כה גדול, עד כי השמים הפכו לכחולים שעה שזרח, וכל כוכב אחר שלידו כבה – פרט ליופיטר שליד הזניט, אַלדאברן, סיריוּס וקצות ‘הדובה הגדולה’. הוא היה לבן מאד ויפהפה. ממקומות רבים בעולם נראתה אותו לילה הילה חיוורת המקיפה אותו סביב־סביב. הוא היה גדול יותר, בברור; בשמיים הבהירים של האזור הטרופי נראה היה כאילו גודלו הוא כרבע מזה של הירח. הכפור רבץ עדיין על אדמת אנגליה, אך העולם היה מואר באור בהיר, כאילו היה זה אור ירח בליל קיץ. הראיה היתה טובה מספיק בכדי לאפשר קריאה מן הכתב באותו אור קר, ופנסי הגז דלקו באור חיוור, צהוב ודלוח.

והעולם כולו היה ער אותו לילה, ובכל רחבי הכפרים שבממלכות הנוצרים נישא מלמול רציני בחלל האויר, כקול זמזום דבורים בנחיל, ובערים התגבר קול המלמול והפך כמעט לקול שאגה. היה זה קול הפעמונים באלפי מגדלי כניסה וצריחים, מזעיקים את האנשים, מתרים בהם לא לישון עוד, לא לחטוא עוד, אלא להתאסף בכנסיותיהם ולהתפלל. ומעל הראש, הולך וגדל, הולך וזוהר, עם המשך סיבובו של כדור הארץ והסתלקותו של הלילה, עלה וזרח הכוכב המסחרר.

בכל הרחובות והבתים, בכל הערים, דלקו האורות, והדרכים שהובילו לעבר ההרים הגבוהים היו עמוסות לעייפה בקהל שנהר במשך כל הלילה. בכל הימים המלחכים את חופי המדינות התרבותיות עמדו אניות שמנועיהן רוטטים, אניות שמפרשיהן מתנופפים, עמוסות אדם ובהמה, והביטו למעלה. שכן אזהרתו של המתמטיקאי כבר גונבה לאוזני העולם כולו, ותורגמה למאה שפות. הכוכב החדש ונפטון, חבוקים בחיבוק אחרון, עושים דרכם במהירות גדלה והולכת לעבר השמש. בכל שניה ושניה התקדם הכוכב החדש על פני מאה מיל, ובכל שניה ושניה גדלה מהירותו הנוראית. מסלולו הנוכחי של גרם זה עשוי, אמנם, להובילו במרחק של מאה מיליון מייל מכדור הארץ, אולם לא הרחק ממסלולו המיועד, ריחף לו בשלווה בינתיים, הכוכב האדיר צדק וירחיו מרקדים לידו. בכל רגע ורגע גדלה המשיכה בין כוכב־האש והגדול שבכוכבי הלכת. ומהי תוצאת משיכה זו? צדק יוסט בלית ברירה ממסלולו לעבר מסלול אליפטי, והכוכב הבוער, שהמשיכה הזאת תסיט אותו ממרוצתו לעבר השמש, “יתאר עקומה,” ואולי יתנגש בכדור־הארץ או לפחות יחלוף קרוב מאוד אליו. "רעידות אדמה, התפרצויות וולקניות, ציקלונים, גלי ענק, שטפונות, עליה מתמדת בטמפרטורה עד לגובה שלא ניתן לחזותו – " כך ניבא המתמטיקאי.

ומעל הראש, כאילו על מנת לתמוך בדברים הללו, ריחף לו, בודד וקר וזוהר, כוכב האבדון הממשמש ובא.

רבים מאלה אשר לטשו אליו אותו לילה את עיניהם עד כאב, חשו כי הוא התקרב במידה ניכרת לעין. ואותו לילה עצמו השתנה גם מזג־האויר, והכפור, שאחז בצפורניו את כל מרכז אירופה, צרפת ואנגליה, התרכך והפך לבוץ חלקלק.

אולם אל לכם להניח, משום שסיפרתי אודות האנשים המהלכים בלילה, אנשים שעלו על גבי ספינות, ואנשים שברחו לעבר הארץ ההררית, כי העולם כולו היה אחוז אימה מפני הכוכב. למעשה, העולם עדיין התנהל כסדרו, ולמעט שיחות מסויימות ברגעי פנאי, ומבטים אחדים בלילה, המשיכו תשעה מכל עשרה אנשים לעסוק במלאכותיהם הרגילות. בכל הערים נפתחו החנויות ונסגרו, למעט בודדות פה ושם, בשעות העבודה הרגילות. הרופאים והקברנים המשיכו לעסוק במשלח ידם. הפועלים עבדו בבתי החרושת, חיילים ביצעו תרגילי סדר, מלומדים חקרו, אוהבים חיפשו האחד את רעותו, גנבים פרצו ונמלטו, פוליטיקאים תכננו את תוכניותיהם. מכונות הדפוס שאגו כל הלילה במערכות העתונים, ורבים היו הכמרים בכנסיות שונות שסרבו לפתוח את שערי כנסיותיהם על מנת שלא לשפוך שמן על מה שהם ראו כמדורת פאניקה מטופשת. העיתונים חזרו והצביעו על ארועי שנת 1000 – שבה, כמו היום, צפו בני אדם את קץ העולם. הכוכב לא היה כוכב כלל – סתם כדור גז – שביט; וגם לו היה כוכב, לא יכול היה לפגוע בכדור־הארץ. אין תקדים לארוע שכזה. השכל הישר הזדקף בגאווה, לועג, מלגלג, נוטה מעט לרדוף את אלה הממשיכים לחשוש, הזורעים יאוש. אותו לילה, בשעה שבע וחמש עשרה דקות לפי שעון גריניץ', יימָצֵא הכוכב בנקודה הקרובה ביותר לצדק. אז יראה העולם לאן מובילים פני הדברים. אזהרותיו הקודרות של המתמטיקאי נראו לרבים כפרסומת עצמית מתוחכמת. בסופו של דבר הפגין השכל הישר, שחושל בלהט הויכוח, את שכנועו המעמיק בהשקפת העולם שלו, על ידי כך שהלך לישון. וכך גם הברבָּריות והחייתיוּת, שכבר התייגעו מן החידוש, המשיכו את עסקי הלילה הרגילים שלהם, וגם עולם החי, למעט כלב נובח פה ושם, התעלם לחלוטין מן הכוכב.

עם זאת, כאשר ראו הצופים האחרונים במדינות אירופה את הכוכב זורח אמנם שעה אחר כך, אך גודלו אינו עולה על זה של הלילה הקודם, היו עדיין מספיק אנשים שצחקו לאזהרותיו של המתמטיקאי – שיכלו להתייחס אל הסכנה כאילו חלפה.

אך הצחוק שכך אחר כך. הכוכב גדל, גדל בהתמדה נוראה, שעה אחרי שעה, מעט יותר קרוב לזניט, הולך ונעשה זוהר יותר ויותר, עד אשר הפך את הלילה ליום. בלילה הבא הגיע גודלו לשליש מזה של הירח, כאשר שזפוהו עיני האנגלים. אצל האמריקאים הוא זרח וגודלו כבר כמעט כשל הירח, וזהרו לבן, מסמא, ולוהט. הרוח הלוהטת נשבה בכוח גובר ועולה, ובווירג’יניה, בבראזיל, ובעמק סינט־לורנס זרח הכוכב מבעד למסך משתולל של ענני רעם פולטי ברקים סגולים, מבעד למהומה חסרת תקדים. באזור נהר המָנִיטוֹבָה ירדו גשמי זעף, ובפסגות כל ההרים הנישאים שעל כדור הארץ החלו השלג והקרח להינמס אותו לילה, וכל הנהרות היורדים מן ההרים שטפו בזרם עז וסוער, ותוך זמן קצר סחפו עימם עצים כרותים וגוויות אדם ובהמה. המים הלכו וגאו, ביציבות ובהתמדה, עד אשר עלו לבסוף על גדותיהם ופנו לרדוף אחר אוכלוסיית העמקים הנמלטת על נפשה.

לכל אורך חופי ארגנטינה ובדרום האוקיינוס האטלנטי עלתה הגאות על כל אשר זכר האדם אי־פעם, ובמקרים רבים דחפו הסערות את המים עשרות קילומטרים אל תוך היבשה, מטביעים בתוכם ערים שלמות. וכה גדול היה החום אותו לילה, עד כי זריחת השמש דמתה לעלייתה של צללית. רעידות האדמה החלו מתגברות, עד אשר בכל רחבי אמריקה, מן החוג הארקטי ועד כיף־הורן, התמוטטו גבעות, פתחים בקרקע התבקעו, בתים וקירות התפוררו לעפר. צד שלם של הרי הקוֹטַאפַאקְסִי התפורר בעווית ענק אחת וגעש לבה פרץ החוצה. כה גבוה ומהיר היה הנוזל, עד כי לא נדרש ליותר מיום אחד על מנת להגיע לים.

וכך צעד הכוכב לרוחב האוקיינוס השקט, בעקבותיו פוסעות סופות הרעמים כשובל גלימה, והגל הענק שזרם בעקבותיו, מבעבע ולוהט, שטף אִי אחרי אִי מכל תושביו, עד אשר לבסוף הפך גל מהיר זה לנד מים אדיר, חמישים רגל גובהו, שואג ברעבתנות, מרחף על פני חופיה הארוכים של אסיה – וחדר פנימה אל תוך סין. במשך זמן מה היכה הכוכב בקרניו – עתה היה הרבה יותר לוהט, גדול ובהיר מן השמש בצהרי היום – ללא רחמים, בארץ רחבת הידיים ומרובת האוכלוסין; ערים ועיירות, על פגודותיהן ועציהן, כבישים, שדות מעובדים, מיליוני אנשים לוטשים עיניהם בבעתה חסרת ישע אל עבר השמים הלוהטים, ואז, נמוכה ומתגברת, באה המיית השיטפון. וכך בדיוק ארע למיליוני אנשים אותו הלילה – מנוסה לשום־מקום, אברים כבדים מלהט החום, נשימה קצרה ומשתנקת, והשיטפון רודף אותם כקיר לבן וזריז מאחוריהם. ואחר כך – מוות.

סין הוארה באור לבן בוהק. אך מעל יפן ויאווה וכל איי מזרח אסיה נראה הכוכב ככדור אש אדום בגלל האדים, העשן והאפר שירקו הרי הגעש כלפי מעלה, כאילו בכדי להצדיע לאורח. ממעל השתוללו הלבה, הגאזים הלוהטים והאפר, ומלמטה זרמו הזרמים הרותחים, ובתווך רעדה הארץ ורעמה עם כל הלם שחלף בה. לא ארך הזמן, וגם שלגי הנצח של הרי טיבט וההימליה נמסו וזרמו מטה בעשרה מיליון פלגים וערוצים מתמזגים ונפרדים על פני מישורי בורמה והינדוסטן. צמרותיהם הסבוכות של הג’ונגלים ההודיים עלו באש באלף מקומות ובכל המהומה הזאת ברחו המוני גברים ונשים במורד הנהרות הרחבים לעבר המוצא האחרון שנותר לאדם – הים הפתוח.

הכוכב הלך וגדל, גדל והתלהט. לאוקיינוס הטרופי אבדה זרחניותו והאדים המתערבלים נפלטו בפרצים נוראים מתוך גלים שחורים שעלו ללא הפסק, זרועות פה ושם באוניות מוכות סופה.

ואז התרחש הפלא. לאלה שהביטו באירופה בזריחת הכוכב נראה היה כי העולם לבטח חדל מלסוב על צירו. באלף מקומות פתוחים על ההרים, אליהם ברחו האנשים מפחד השטפונות והבתים המתמוטטים, חיכו לשוא לזריחה. שעה רדפה שעה, במריטת עצבים נוראה, והכוכב לא זרח. ושוב הביטו בני האדם אל מערכות הכוכבים הישנות והטובות. אליהן כבר התייחסו כאל דבר אותו לא ישובו לראות לנצח. באנגליה היה חם והשמים בהירים, אם כי הארץ רעדה בקביעות, אך באזור הטרופי נצצו סיריוס, קפלה ואלדבאראן מבעד למסך עשן. וכאשר בסופו של דבר זרח הכוכב הגדול, עשר שעות לאחר מכן, זרחה גם השמש לא הרחק ממנו, ובמרכז ליבו של הלבן הלוהט, נראה עיגול שחור.

הכוכב החל לפגר במרוצתו אחרי שאר הכוכבים, אי־שם מעל שמי אסיה. לפתע, כאשר זרח מעל הודו, נראה היה כאילו הצטעף אורו. כל מישור הודו, משפך האינדוס עד לשפך הגאנגס, היה אותו לילה מדבר מים מבהיק שמתוכו בולטים מקדשים וארמונות, גבעות והרים, כולם שחורים מאנשים. כל גג היווה מקום ריכוז לעם רב של אנשים, שנפלו אחד־אחד אל תוך המים הסוערים, עת כרעו תחת נטל החום והאימה. נראה היה כאילו כל הארץ אבלה, כאשר לפתע חלף צל על פני פתחו של הכבשן השמימי, ומשב רוח קרה והתקדרות עבים באויר המתקרר. אנשים שהביטו מעלה, עיוורים כמעט, אל הכוכב, ראו כיצד הולך העיגול השחור ומשתלט על האור. היה זה הירח, שחדר אל בין הכוכב והארץ. ובטרם הספיקו האנשים לפעור פה למראה מדהים זה, זרחה השמש מן המזרח, במהירות בלתי מוסברת, ואז חצו השמש, הכוכב והירח יחדיו את הרקיע שממעל.

כך שאחרי־כן נראה היה לצופים האירופאים, שהכוכב והשמש זרחו יחדיו, קרובים זה אל זו, חצו חלק מהרקיע, אחר כך האטו ולבסוף נעצרו, כוכב ושמש חבוקים יחדיו בלהט אדיר אחד בזניט. הירח לא הסתיר עוד את פני הכוכב שכן הוא לא נראה כלל על רקע הזוהר שבשמים. ואף על פי שרוב אלה ששרדו בחיים הביטו בתמונה זו בטיפשות אטומה, תוצר הרעב, העייפות, החום והיאוש, נותרו עדיין אנשים שהיו מסוגלים להבין את משמעותם של האותות הללו. הכוכב והארץ הגיעו לנקודה הקרובה ביותר שלהם, סבבו האחד סביב השני, והכוכב חלף על פני כדור הארץ. כבר עתה הלך הכוכב וקטן, יותר ויותר מהר, עושה את דרכו בשלב האחרון של מסעו הארוך אל תוך השמש.

ואז התקדרו השמים, מסתירים מעין אדם את המתרחש מעל. הרעם והברק טווּ אריג סביב העולם כולו; בכל רחבי העולם ירד מטר כבד שכמותו לא ראה אדם מעודו. במשך הזמן החלו המים לסגת מעל פני האדמה, משאירים מאחוריהם חורבות עטויות בוץ, אדמה הנראית כמו חוף מוכה סערה, גופות חיה ואדם שרועות על פניה. ימים רבים זרמו המים מן הארץ, גוררים עימם בנסיגתם עצים, בתים ואדמה. ימי חושך ואפלה היו הימים שבאו בעקבות הכוכב והחום. במהלך כל אותם ימים, וימים רבים אחריהם, המשיכה האדמה לרעוד.

אך הכוכב חלף לו, ובני האדם, מונעים על ידי הרעם, אוזרים אומץ לאיטם, החלו לזחול חזרה לעבר עריהם החרבות, בתיהם הקבורים, שדותיהם ספוגי המים. האניות המעטות שנחלצו מן הסערה החלו להפליג, מוכות וחבוטות, עושות דרכן בזהירות בתוך מה שהיה פעם הימים והחופים המוכרים. כששככו הסופות שמו האנשים ליבם לכך שהיו אלה ימים חמים יותר מאשר קודם, והשמש גדולה יותר, והירח שהתכווץ לשליש מגודלו הקודם, היה מגיע למולד רק אחת לשמונים יום.

אך אודות אחווה חדשה שצמחה עתה בקרב בני האדם, אחוות איסוף וחילוץ החוקים, הספרים והמכשירים, ואודות שינויים מוזרים שהתחוללו באיסלנד וגרינלנד, כך שהמלחים שהגיעו לשם מצאו אותן פורחות וירוקות כל כך עד שלא האמינו למראה עיניהם – על אודות כל אלה לא נסב סיפורנו. גם לא אודות תנועת ההגירה צפונה ודרומה, לעבר הקטבים, תנועה שנגרמה בשל החום הכבד ששרר על פני הארץ. סיפורנו נסב אך ורק אודות בואו והסתלקותו של הכוכב.

האסטרונומים של המאדים – שהרי יש אסטרונומים על המאדים, על אף היותם יצורים שונים לחלוטין מן האדם – התעניינו, כמובן, בדברים אלה. הם הביטו בהם, כמובן, מנקודת המבט שלהם. “בהתחשב במסה ובטמפרטורה של הגוף שחלף על פני מערכת השמש שלנו, לעבר השמש,” כתב אחד מהם, “מפליא מאד עד כמה קטנה היא מידת הנזק שנגרם לכדור הארץ, שבקרבה גדולה כל כך אליו חלף גוף זה. כל הקווים המוכרים של היבשות וגושי הים נשארו ללא שינוי, והשינוי היחיד הנראה לעין הוא התכווצותם של האזורים בעלי הצבע הלבן־חיוור (שככל הנראה הינם מים קפואים) ליד כל אחד מן הקטבים.” דבר המלמדנו עד כמה יכולה השואה הגדולה ביותר בתולדות האנושות להראות חסרת משמעות ממרחק כמה מיליוני מייל.

בארטון היה אמריקאני רגיל, פחות או יותר. לחם בוויטנאם, למד באוניברסיטה על חשבון הצבא, סיים לימודי תואר שני, נכשל בדוקטוראט, התחתן, אשתו בגדה בו, התמסר לתחביב הציור ואפילו מכר אי־אלו מעבודותיו – עד שיום אחד, ללא כל סיבה, מצא עצמו בתוך כלוב.

ואיזה כלוב!

* * *

[תמונה.12–13

התקרה מול ראשי היתה נמוכה ואפורה; מה, לכל הרוחות, אני עושה בכלוב השיכורים הזה?

במחשבה שניה עלה בדעתו, שהמקום אינו מסריח כמו חדר מעצר לשיכורים, ובארטון היה מספיק עֵר על מנת להיות משוכנע שאיננו סובל מכאב ראש משתיית יתר. לכן, הזדקף והביט סביבו. הדבר הראשון בו נוכח היה העובדה שהינו עירום לחלוטין; כמו כל אלה שסביבו. אם אכן זהו חדר מעצר לשיכורים, הרי שזה חדר המעצר הראשון לשיכורים ערומים – משני המינים – שנתקל בו בכל הקריירה הארוכה שלו. הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו היכן הוא נמצא, ומדוע. סביר להניח, שישנו מקום אחר, הולם יותר, בו היה מעדיף להימצא – אך כשניסה לחשוב אודותיו, העלה חרס בידו. הוא תמה קצרות מדוע לא הטרידו הדבר.

נראה היה שהוא היחידי שהתעורר; לפחות לא היה עוד מישהו שהזדקף. במבט אחד אמד בארטון את מספר הישֵנים בכחמישים, מפוזרים על פני שטח של עשרים וחמישה רגל מרובעים. הוא התרומם על רגליו וגילה שהתקרה נמוכה ביותר – לא יותר מששה רגל. מעט יותר מאשר גובהו־שלו. הדבר לא מצא חן בעיניו.

הרצפה והקירות, כמו גם התקרה, היו אפורים, מוצקים, שום פתחים לא היו קבועים בהם, עד כמה שיכול היה לראות. החדר היה מואר במין אור צהבהב, אך הוא לא היה מסוגל לגלות את מקורו, האור פשוט נמצא שם. המשטחים האפורים לא פלטו אור. והאויר לא זרח, כניאון. בארטון התעלם מכך; זה לא היה חשוב. מה שהיה חשוב זאת העובדה שהוא חש צורך להשתין.

אין שום מקום. הוא פסע בזהירות מסביב לישנים ומעליהם, מבלי לראות בהם שום דבר מיוחד, פרט לעובדה שכולם נשמו. כאשר נגע בטעות באחת הגופות, היתה זו חמימה למגע. טמפרטורת הרצפה היתה זהה לזו של הגוף. הרצפה היתה גמישה מעט ו’נענית' למגע כף הרגל. לאחר שסרק את החדר ביסודיות עמד בארטון בפני העובדה שהחדר היה לא רק מוצק, אלא גם חסר כל פתחים שהם. אולם האויר (חמים, כמו הרצפה) היה נקי וצח. נראה היה שהוא מגיע מכל הכיוונים, על אף שבארטון לא יכול היה לגלות זרימת אויר של ממש.

עדיין חייב היה להשתין. הוא פנה לאחת מפינות החדר, גילה התחשבות בכך שגילגל את אחד הישנים אל מחוץ לטווח ההתזה ועמד מול הפינה. בתחילה לא יכול היה לעשות זאת; בכל הזדמנות שבה נאלץ לעמוד במשתנה בתור (בבתי קולנוע בזמן ההפסקה, במשתנות עמוסות במרכזי קייט), כשמאחוריו עומדים אנשים נוספים, חסרי סבלנות, היה חוזר ונתקל בבעיה של אטימת צינור השתן שלו. הוא המתין עד אשר נרגע והזרם שטף מאליו. הדבר המעניין היה, שבעת המגע ברצפה – השתן פשוט נעלם, ללא התזה או פעפוע. כאילו הרצפה כלל לא נמצאה שם. היא נראתה יבשה, היתה יבשה, היתה יבשה למגע (בארטון מישש אותה) ולא הדיפה כל ריח (בארטון ריחרח אותה).

הוא נתקף במחשבה פראית פתאומית, שהחדר כולו אינו אלא אשלייה, ואפילו צבר מספר חבורות בנסיון להשליך את עצמו מבעד לרצפה, לאחד הקירות, ואפילו מבעד לתקרה, בטרם החליט כי במקרה זה היו לנוזלים יתרונות מסויימים על פני מוצקים. הניחוש שלו אולי מוטעה, ידע, אך אין פרושו של דבר בהכרח שהוא גם מטופש.

אנשים אחרים החלו להתעורר, להזדקף ואפילו לנוע על סביבותיהם. בארטון נוכח לדעת, כי הוא לא שם ליבו מספיק לאוכלוסיה סביבו, שהוא היווה כשני אחוזים ממנה. הוא עמד בפינה שלו בשקט, והביט.

לדעתו של בארטון, מיגוון האנשים בחדר היה מרשים. כמה מהם היו אנשים רגילים ביותר, ככל שאנשים יכולים להיות רגילים בקרב חמישים ערומים אחרים בחדר חתום. אחרים בלטו בפרטים כגון סגנון אישי ביותר של כתובות קעקע, ניתוחים קוסמטיים, והורדת שיער סלקטיבית מחלקי גופם השונים. אחרים, הירהר בארטון, הגיעו לבטח מאיזה קרקס עם תצוגת מפלצות. בקיומם של כמה מהם לא יכול היה להאמין, אך הנה הם ניצבו ממש לנגד עיניו. הדבר המפחיד ביותר היה שאנשים אלה התחילו לשוחח בינם לבין עצמם, ועל אף שבארטון דיבר אנגלית ומעט צרפתית, ויכול היה לזהות כמה וכמה שפות אחרות, הוא לא הצליח לשמוע מכל הסובבים אותו אף מילה מוכרת אחת. ובכן, כן – יש מישהו אפשרי, בפינה ההיא!

“האם מישהו כאן מדבר אנגלית?” שאג לפתע. מחלקו הרחוק של החדר הגיע לאזניו “כן.” בארטון החל לפלס את דרכו לעבר הקול, צועק מדי פעם בפעם, תוך כדי התקדמות, “אנגלית!” בתור אמצעי ניווט.

התברר ש’אנגלית' הינו דוקטור סִיבֶן, אדם גבוה וכחוש, העוטה רעמת שיער לבן ובעל רעיונות מזעזעים. הוא ובארטון התוודעו האחד אל השני ולחצו ידיים – טקס המקדים תמיד כל פעילות קונסטרוקטיבית בין זרים.

“אני יודע די הרבה שפות, בארטון.” אמר סיבן. “ואני שומע כאן כמה מהן, אך לא רבות. אני גם שומע אנשים מדברים בשפות שלא חשבתי שהן קיימות.”

“גם אני חשבתי שהכרתי די הרבה טיפוסים אֶתְניים, אבל כמה מהאנשים כאן לא דומים לשום דבר שראיתי אי פעם, אפילו לא בתמונות.”

“ודבר נוסף,” פתח דוקטור סיבן, אך באותו רגע הושלכו בארטון והוא האחד מעם השני. אישה נדחפה ביניהם; שני גברים רדפו אחריה. שלושתם נראו טיפוסים מוזרים. האחד מהם תפס אותה. והשניים שקעו ארצה, בחיבוק עז. באותו רגע הגיע אליהם האיש השני, בועט ושועט; מייד אחר כך היו השלושה שקועים בקרב עז. בארטון לא היה בטוח לצד מי היתה האשה.

הוא התחיל לומר משהו לסיבן, אך תחושת כבדות גדולה אפפה אותו. רגליו התמוטטו; התחושה כמעט והממה אותו. הוא התגלגל על צידו בכאב והצליח לראות שכמעט כולם נמצאו גם כן על הרצפה. הכובד הלך והתחזק.

“זה מסביר לנו היכן אנו נמצאים, בארטון,” אמר דוקטור סיבן, במאמץ רב, “או היכן אנחנו לא נמצאים, אתה יודע מה זה? כבידה מלאכותית, אין שום ספק בכך.”

בארטון ניסה להתנער מקורי העכביש שאפפו את מוחו. “אולי זאת רק תאוצה? זאת אומרת, על גבי חללית. דבר כזה יכול לקרות, לא?”

“על גבי חללית שיש לה חדר בגודל כזה,” אמר סיבן. “שיכולה להרשות לעצמה לפגוע בניווט אך ורק על מנת להפסיק קטטה טפשית בין כמה משוכני גן החיות?”

הכבדות גדלה והוא התעלף…

גופו של בארטון כאב כולו. מישהו ניער את כתפו. “התעורר, בארטון, התעורר,” לבטח היה זה דוקטור סיבן, אלא אם כן כל זה היה רק חלום רע, או שמא הוא עדיין נמשך. ליד סיבן ניצבה אישה, שונה מכל הנשים שבארטון ראה אי־פעם. בארטון הזדקף ועמד על רגליו; היא היתה גבוהה ממנו, ומאוד רזה.

“בארטון, זאת לִימִילָה,” אמר סיבן. “כפי שאתה יכול לראות, היא אינה מסוג הנשים שאנחנו מגדלים על פני כדור־הארץ.”

לימילה חייכה; שיניה היו קטנות, ולפי הסטנדרטים של בארטון, גם רבות מדי. היא הושיטה את ידה ללחיצה; היתה לה אצבע אחת מיותרת. מבט חטוף כלפי מטה גילה זוג רגליים בנות שש אצבעות כל אחת. ציפורני הידיים, וגם אלה של הרגלים, היו עבות ומחודדות בקצותיהן, כציפורני חיה.

“היי, לימילה. כן.” היה לה שיער מוזר. היה זה שיער שחור מבהיק, רגיל, צנוף לפקעת על גבי הקדקד. אך מעבר לאזניה הוא לא צמח. השיער התחיל מעל לאוזן אחת והמשיך ישר כלפי מעלה, לעבר האוזן השניה; בארטון ניזכר בסרט ישן של בטי דייוויס בתפקיד המלכה אליזבט הראשונה. לעומת זאת, צמח השיער מאחור עד לבסיס העורף. כאילו החליקה לה הפיאה, הרהר בארטון.

“מאיפה היא, דוק?”

“עדיין איננו יכולים להחליף בינינו אינפורמציה טכנית מסוג זה,” אמר סיבן. “אך לימילה נשבתה לפני זמן מסויים, היתה בקבוצה אחרת עם כמה דוברי אנגלית ובטח יש לה כשרון פנטסטי לבלשנות, אם היא תפסה את השפה כל כך מהר.”

“האם היא –” הוא נפנה לעבר לימילה. “האם את יודעת מה כל העניין הזה?” משהו בשדיה היה שלא כשורה. לא הצורה, אלא המיקום; שדיה היו נמוכות מאוד ורחוקות זו מזו.

“אנחנו אצל הדַאמוֹ, אני חושבת,” אמרה. “אף אחד לא יודע מה קורה אז. אף אחד לא חוזר.” היא הביטה הצידה, עיניה עצומות למחצה, כאילו איבדה עניין בשיחה.

“מה זה דאמו?” שאל בארטון. היא לא ענתה ורגע אחר כך הסתלקה.

“מה הבעיה שלה?”

“שוחחנו לפני כן,” אמר סיבן. “אתה לא התעוררת במשך זמן רב, בארטון; בסוף חששתי שמא משהו קרה לך. אך לימילה סיפרה לי אודות הדאמו. כנראה שלא מצא חן בעיניה לחזור על הסיפור.”

“לַטִילַארִי, אנשי גזעה של לימילה, יש כלים לתחבורה חללית,” המשיך. “הם סוחרים עם גזעים רבים אחרים, וכולם מכבדים אותם. אך הדאמו מבצעים התקפות על הטילארי ולמעשה על כולם; הם פשוט חוטפים אנשים וזהו זה. הם באים משום מקום וחוזרים לשם באותה הדרך.”

“אה, מישהו חייב לדעת משהו עליהם,” נהם בארטון. הוא לא רצה לשמוע עד כמה הדאמו הינם בלתי מנוצחים, שכן לא רצה להאמין בכך.

“לעיתים רחוקות מצליחים לראות אותם. יש להם מתקנים לטיפול בתת התודעה, אשר מסוגלים להפריע במשך זמן מה לתיפקודם התקין של מנגנוני הזיכרון, ושיטות אחרות לכך שלא ירגישו בהם. הם יכולים היו להרדים את כל הנוכחים פה, לו רצו בכך, אף ללא השימוש בכבידה. קרוב לודאי שזה היה איום, לגרום לנו להתנהג טוב יותר.”

“או אולי זהו פשוט סאדיזם?” שאל בארטון. “הייתי רוצה לפגוש פעם אחד מהם בלי מכשירי הקסמים האלה שלהם. מישהו יודע איך הם נראים?”

“חללית קטנה משלהם, אולי ספינת סיור, התרסקה על פני טילארה לפני זמן רב. כולם נהרגו. הטילארי החלו לבדוק את השברים והמתים; כנראה שאז הגיעה חללית אחרת. השברים והדאמו המתים נעלמו, וכן נעלמו כל חברי משלחת החוקרים הטילארית, פרט לשניים אשר הלכו להביא אספקה ומכשירים מסויימים.”

“לפחות למישהו היה מזל,” ציין בארטון. “ומה הם מדווחים?”

"אמרתי ‘לפני זמן רב’, בארטון. כיום הכל מעורפל, מאוד מעורפל; לימילה קראה על כך כשהייתה ילדה.

“היא אומרת,” המשיך סיבן. “שיש להם, באופן כללי, צורה וגודל אנושיים. הם קשים כאבן למגע. היא חושבת, שאין להם פרצוף כמו שיש לאחרים. אך הדאמו חושבים שהם האנשים האמיתיים.”

“מניין הם יכולים לדעת דבר כזה?”

“תיעוד של הדאמו, שאותם שני טילארי שניצלו הצליחו לראות,” אמר סיבן. “זה היה מלווה במין פס־קול, ממנו נלמד שהם מכנים עצמם בשם דאמו. התיעוד מראה, ללא כל ספק, שהדאמו מתייחסים לאנשים אחרים כאל חיות.”

בארטון לא השיב. הביטוי ‘קשים כאבן למגע’ ניקר במוחו, היה לו הרושם שהוא פיצח די הרבה סלעים בימי חייו, מסיבה זו או אחרת. זכרונו היה מעורפל, אך בכל זאת עלתה לנגד עיניו תמונה של שרך מאובן וריח מדורה. מסע בשדות?

“יש עוד משהו שלימילה יודעת אודותם?”

“אגדות, פולקלור, סיפורים מקרבנות אחרים. הם חוטפים אותך ומשתמשים בך כבחיית בית; אולי אפילו אוכלים אותך.”

“נראה שהם עוברים מרחק רב מכוכב הבית ועד לשוק הבשר,” אמר בארטון. “האם לא היה קל יותר לטפח עדרים משלהם, מהקרבנות שחטפו בהתקפה הראשונה?”

“כפי שאמרתי, בארטון: פולקלור. אך החשש הגדול ביותר אינו מזה שנמות, או שיאכלו אותנו. קיים סיפור עתיק כל כך, עד כי הגזע שסיפר אותו לראשונה הספיק כבר להיכחד. והסיפור אומר שמטרתם של הדאמו היא להפוך חיות לאנשים.”

“אני לא מבין אותך.”

“אם הבנתי נכון, הם תופסים אנשים ומנסים להפוך אותם לדאמו.”

“בחייך, דוק. איך זה יתכן?”

“אינני יודע; לימילה אינה יודעת. אך הסיפור נפוץ בעולמות רבים.”

“כן, אני מתאר לעצמי שהרבה שטויות נפוצות בעולמות רבים.” הוא לא הצליח למצוא בכל העניין הזה נקודת אחיזה כלשהי. הוא החל להתמתח ולהתכופף בנסיון לגרש את הכאבים מגופו. דר' סיבן משך בכתפו ולא הוסיף דבר.

לימילה חזרה. היא החלה לומר משהו, אך מקהלת קולות נרגשת, שפרצה לפתע בציבור בצד השני של החדר, הפסיקה אותה באמצע המשפט. בארטון מיהר לראות מה אירע.

הקירות הפרישו נוזל – ברווחי זמן מסוימים פרצו סילונות נוזל קטנים מתוך הקיר, בערך בגובה חמישה רגל. בארטון נוכח לדעת שהוא חש צמא איום. הוא לא היה יחידי; נפתח מרוץ לעבר הסילונות. בארטון נרתע לרגע, אך החליט שאם הדאמו רוצים להרעיל אותם, יקל עליהם לעשות זאת באמצעות אספקת האויר.

המים היו קרירים, בעלי טעם מינרלי כלשהו, לא בלתי נעים; הנוזל הפך סמיך יותר ובעל צבע חלבי. בדיוק כמו קורנפלקס בחלב, הירהר בארטון, אבל בלי סוכר. הוא גילה שהוא גם רעב. החומר הפסיק לזרום לפני ששבע ממנו, אך בכל זאת חש עצמו שבע משהו. בארטון חש, כאילו יתכן שבכל זאת יש לו סיכוי כלשהו לנצח במשחק זה, ככלות הכל. הוא היה מודע לכך, שמגוחך לחוש תחושה כזו רק בגלל ששוביו הבלתי נראים הואילו לספק לו מנת מזון. אבל, לכל הרוחות…

הוא נפנה מעם הקיר, מחפש אחר סיבן אן לימילה. דמויות האנשים האחרים, החוץ־ארציים, החלו להחרט במוחו. עתה נוכח לדעת שהם לא בהכרח סבלו מניתוחים גרועים, מנשירת שיער או מכתובות קעקע. הם פשוט היו שונים בטבעם ממה שהוא היה רגיל לו. אחדים לא היו שונים כל כך; אחרים היו ממש קשים לעיכול. הוא החליט לדחות את הטיפול בשינוי הגישה שלו אליהם להזדמנות מאוחרת יותר, כשיהיה לו זמן, כשהמקום לא יהיה כל כך צר – אם זה בכלל יקרה אי־פעם. מה שבאמת רצה לעשות היה לשבת עם גבו אל אחת הפינות ולחוש הרבה פחות פגיע, אך גם במוח עמיתיו לשבי עלה הרעיון להשתמש בפינות כמשתנות; כולן היו בשימוש.

הוא חש בבעיה, ומחשבה בודדת חלפה במוחו: זה מעניין, אני בכלל לא מרגיש עצירוּת. ואז ראה את סיבן ונע אל צידו השני של החדר, על מנת להצטרף אליו.

השיחה שלהם לא הניבה שום אינפורמציה או רעיונות חדשים; בארטון עיף מלעמוד ולשבת. הוא נשכב על גבו והתנמנם. כשאין ברירה אחרת, גב אל הקיר טוב מאשר להיות חשוף לחלוטין.

בארטון חלם חלום טוב, וזה אפילו השתפר כאשר התעורר. כל גופו היה מכוסה בגופה של לימילה. היה ברור מה עולה במוחה, ובארטון לא חש בשום התנגדות מצידו. אך ראשית הביא את שניהם למצב ישיבה, מביטים זה בזו; הוא רצה לראותה מקרוב.

שיערה גלש בחופשיות. הוא היה הרבה יותר עבות מאשר נראה לעין במבט ראשון. תוי פניה היו דקים ועדינים, עדי כדי רשעוּת כמעט, אך פניה נחונו ביופי מסוים, לאחר שהתרגלת לכך שהן אינן מסתיימות במצח. צבע עיניה היה כצבע כספית, ואישוניהם הרבה יותר גדולים מהצפוי. שפתיה נמתחו במתיקות כאשר חייכה.

לבטח הביט במשך זמן רב יותר מאשר שיער, שכן היא אמרה, “נמשיך?” בארטון לא השיב במילים. הוא גילה כמה וכמה הבדלים בצורה ובאופן פעולה של אֵיברים מסוימים, אך לא היו לו תלונות כלשהן.

זמן לא רב אחר כך נדהם לראות שלימילה מקיימת יחסי ידידות דומים גם עם דוקטור סיבן, אך בארטון היה מספיק ריאלי על מנת להבין, שאין שום טעם לנסות ולכפות את הרעיונות שלו על גברת ממנה הכיר רק חמישה אחוז, אם לא פחות. הוא נקט בשיטה הדוחה מן המוח כל דבר למעט הרגע שבהווה. שעות מספר אחר כך החליפו לימילה והוא חיוכים נעימים, כאשר לפתע חש בארטון בעילפון המתקרב. הם אפילו לא הספיקו להתנשק.

בפעם הבאה שהתעורר בארטון, מצא עצמו לבד. לחדר היו תכונות שוות לאלה של החדר הקודם אך הוא היה קטן יותר, בערך עשרה רגל מרובעים. לא בדיוק עשרה רגל מרובעים, לא בדיוק שלושה מטר מרובעים, לא בדיוק שום מידה שבארטון הכיר – ובארטון היה מסוגל לאמוד ארכים בדיוק לא רע.

הקירות האפורים, התיקרה הנמוכה, הטמפרטורה, האור חסר המקור וחסר הצללים, הקירות והרצפה שיכולת להשתין דרכם אך לא להימלט דרכם – כל אלה היו זהים. אך הוא חש שהוא על אדמה מוצקה, לא על גבי חללית. לא היה בחדר שום יצור אחר, פרט לבארטון.

בארטון לא רצה לצאת מדעתו. הוא חש שייתכן והוא כבר מטורף במקצת, אך הוא לא התכוֵן להניח לדבר להתפתח מעבר לזה. עדיין ידע רק מעט ממה שעומד נגדו; וכאמצעי להישרדות בחיים הוא החליט להוסיף וללמוד. המאמץ העסיק את מוחו, והוא החליט שזו תוצאה טובה כשלעצמה.

במהלך תקופת זמן בלתי ניתנת למדידה, גילה דברים מספר. הצוֹאָה שלו, תופעה אשר מחמת הדיאטה שלו פקדה אותו לעיתים לא קרובות, שקעה גם היא מבעד לרצפה בלא השְאֵר סימן וזכר, אם כי לא בין רגע; היא שקעה בהדרגתיות, באטיות, כולה. החדר היקצה לו פינה אחת משלו לפעילויות אלו; הוא דיווח על כך לבארטון באמצעות הלם חשמלי. המזון והשתיה שלו, שבאו תמיד יחד, נבעו מן הקיר, בחלק אחר שלו, באותה שיטה – הרצפה עיצבה עצמה כמְעֵין ספל או קערה, ובתוכה הכילה תמיד מעין ממרח נוזלי. ההבדלים בין ארוחה לארוחה היו בלתי קבועים ובלתי ניתנים לזיהוי.

כאשר התרגז בארטון פעם בשל הפסקה ארוכה במיוחד והשתין אל תוך הקערה כשזו הופיעה, הותיר לו החדר את כל הזוהמה בפנים במשך שעות מספר בטרם פינה אותה וסיפק ארוחה נוספת. בארטון לא חזר עוד להשתין אל תוך הארוחות שלו. אמנם היה מתוסכל עד מאד, אך הוא לא היה במצב רוח כזה שיתיר לו להתנהג כטיפש.

לא יכול היה ללמוד הרבה מסביבתו המצומצמת, אך למרות זאת ניסה. בשל התאורה המתמדת ולוח הזמנים הבלתי סדיר של הארוחות, לא עמד ברשותו שום אמצעי למנות את הזמן. בארטון ניסה בתחילה לעשות זאת בעזרת מדידת הדופק שלו, אולם משהגיע למספר אלפים, איבד את החשבון לחלוטין. הוא ניסה לתעֵד את תקופות הערנות שלו, אך גם בכך נכשל. לא ניתן היה לחרוט שום דבר על הקירות או הרצפה. כאשר ניסה להניח שערה או צפורן שבורה על הקירות ולהדביק אותן ברוק, הן פשוט נעלמו, בדרך כלל בשעה שישן, אם כי הוא זכה פעם לראות אחד מהם נספג אל תוך הקיר. הוא צעד וניסה להכות בו באגרופו, אך גם זה לא הועיל.

בארטון ידע שהשתגע במקצת, כאשר החל לנסות לסמן סימנים של קבע על גופו שלו בכדי לספור את תקופות העירנות שלו. הוא ניסה לשרוט את עורו בצפרניו, אך גילה שקצב החלמת העור שלו היה מהיר ביותר; הוא לא הצליח ליצור צלקות. הוא ניסה לנשוך את עצמו, אך סדרת זעזועים חשמליים הניאוּ אותו מכך. החדר הניח לו ליצור קוים באמצעות עקירת שורות־שורות של שיער מחלקי גופו השונים, אולם זה היה תהליך מייגע והתוצאות לא נשמרו. הוא זנח את מאמציו והניח לעצמו לשקוע בדיכאון.

באחת מתקופות הדיכאון הוא מצא עצמו מושך בפאות ראשו ולפתע נוכח לדעת שלרשותו עמד כל הזמן אמצעי מדידה פרימיטיבי אך יעיל; הוא תלש שערה אחת מתוך זקנו המצטמח. מאורך השערה הסיק שהוא כלוא מזה ארבעה חדשים בערך, פלוס־מינוס שבועיים. תקופת השינה הבאה שלו היתה הרבה יותר רגועה מאשר אלה שעברו עליו מאז שכל העניין התחיל. מאז ‘לפני כן’.

לפני כן! בארטון הגה רק לעיתים רחוקות ביותר ב’לפני כן'. כיצד יכול היה? לרשותו לא עמד מאום מלבד ה’כאן'. ו’כאן' היה כה נורא וכה מתסכל עד כי הוא לא הצליח לרכז את תשומת ליבו בשום דבר אחר. ובמשך זמן מה בין כך ובין כך לא הצליח להיזכר בכלום.

הוא התעורר כשהוא מהרהר ב’לפני כן'. הזכרונות שהחלו לצוץ בו לא היו מושלמים עדיין. מצב זה לא הטרידו, שכן לא הצליח להיזכר במצב שונה כלשהו, אלא רק במעורפל.

הוא זכר שנולד בשנת 1945, וכי היה בן שלושים ושניים ביום ההולדת האחרון שלו. הוא היה בן יחיד, עקשן, זאב בודד – עד כמה שהדבר נגע לחבריו, אך לא מורד ככל שהדבר נגע לביתו או לאוניברסיטה באותן שנתיים בהן למד שם אמנות. ואז – המלחמה בויטנאם. הוא נכנס לפאניקה וירה בנער כחוש שלא החזיק בידו רימון, ככלות הכל, אלא רק כד שמן. מאוחר יותר ירה באחד מחבריו ליחידה, אשר החל לרסס כפר שלם באש מקלעים; איש לא היה מסוגל להוכיח זאת מעל לספק סביר, ולכן אפילו לא הועמד למשפט צבאי. בארטון מעולם לא סיפר על כך לאיש; הוא פשוט חי עם זה.

הוא לא ניסה סמים קשים, רק חשיש ומריחואנה, מפעם לפעם. כך שכאשר תמה תקופת השרות שלו, לא נתקל בשום בעיה לחזור הביתה ולהשתלב בחיים האזרחיים. אך הוא לא היה מסוגל עוד להסתדר עם הוריו. הם ניסו לחזור ולהתיחס אליו כאל ילד קטן, אך זה לא פעל. הוא ידע שהם אוהבים אותו, אך לא יכול היה לסבול את הדרך בה הפגינו אהבה זאת.

בארטון חזר ללמוד באוניברסיטה על חשבון הצבא. הוא חש שאין הוא מסתדר היטב עם בני אדם, ולכן העדיף ללמוד אודות משהו אחר. הוא התקבל למחלקה לפיסיקה. הוא היה מעדיף ללמוד פלאונתולוגיה – הוא אהב לחפש אחר מאובנים, אך העתיד הפיננסי של בעל מקצוע בשטח זה היה מפוקפק, ונמאס לו להיות קבצן. הוא היה תלמיד טוב וסיים את לימודיו בהצטיינות. היו לו שמונה עד עשר ידידות בכל שנת לימודים, ונוסף על כך שכב אחת לחודש עם מקצוענית נעימת הליכות. לאמיתו של דבר, חיבב אותה יותר מאשר את הסטודנטיות בחברתן יצא. בארטון חש שהוא מסוגל לזהות כנות כאשר הוא נתקל בה פנים אל פנים. הוא לא נתקל בכך אף פעם כאשר יצא בחברת אותן נערות.

אחרי סיום לימודי התואר הראשון המשיך בארטון וסיים את התואר השני ואחר כך מצא עבודה בחברה שאיפשרה לו לסיים, מן הצד, גם את הדוקטוראט שלו. היה זה עסק לא רע כלל וכלל, פרט לניירת שהיתה רבה והתעצמה מיום ליום.

בדיוק לפני שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה פגש בנערה שהודתה בכנות כי היא אוהבת להשתגל, ואף הוכיחה לו זאת. שמה היה אדה רונגן; גובהה היה שווה כמעט לזה של בארטון והיא היתה מאד רזה. היו לה עינים ירוקות, שיער אדום גולש ואף סולד. בארטון ביקש את ידה כבר בפגישה השלישית שלהם; הם התחתנו עוד לפני שהספיקו להפגש ברביעית.

בדרך כלל, חיבב בארטון את עבודתו, את לימודיו ואת נישואיו. הוא נהנה מתחביבו, ציורי שמן. כשהחבילה התפרקה לו לפתע, אירע הדבר במהירות רבה.

הניירת בעבודתו של בארטון התרבתה עד כדי כך שגזלה חצי ממה שאמור היה להיות זמן פרודוקטיבי. הוא הוכשל במבחן בעל־פה על התיזה של הדוקטוראט שלו, על ידי פרופסור שהדבר שהטריד אותו, כנראה, היה העובדה שבארטון לא השתתף בקורס החביב עליו. אחר כך גילה, שאהבת המשגלים של אדה לא התייחסה רק אליו.

ביום בו שב הביתה מהכשלון של המבחן בעל פה היא ספרה לו שהיא בהריון. אחר כך אמרה, “אני חושבת שאתה צריך לדעת – קרוב לודאי שהילד איננו שלך.”

בארטון לא שאל מי, איך, או למה. הוא עזב את הבית, את הג’וב שלוֹ, את הלימודים. בתחילה אמר לה לפתוח בהליכי גירושין. “… ואל תגידי כלום. עוד לא הרבצתי לאישה בחיים ואני לא רוצה לקלקל את גליון ההתנהגות שלי.” היא הנידה בראשה, דוממת מול מבטו החודר של האיש שהיה תמיד רך כל כך אליה.

הוא עבר לגור בדירה קטנה והתרכז בציוריו. כמה מהעבודות שלו החלו להימכר, אך הוא חי בדרך כלל על כספים שהוחזרו לו מתכנית הפנסיה של החברה. הוא התחיל לצאת עם מוכרת צעירה שעבדה בגלריה וטיפלה בציוריו. עתה משהתגרש, נוכח לדעת שהוא מסוגל להבין את הנאתה של אדה ממגעים מיניים בלתי מחייבים. אדה והוא הפכו לחברים טובים למדי, במיטה ומחוצה לה.

שנה או שנתיים חלפו כך, בחיים רגועים. ציור, שתיה עם אדה, ובילוי עם לאוני, המוכרת מהגלריה. כאשר כספי הפרישה שלו אזלו, הוא הצליח כמעט להתקיים ממכירת עבודותיו. את ההפרש גייס באמצעות משרה חלקית בגלריה; אורח החיים של בארטון, כאשר רצה בכך, לא היה פזרני במיוחד. הוא הלך בטל, והיה מודע לכך. היש דרך טובה יותר להעביר בה את יסורי הנעורים?

ואז, בצורה כלשהי, שלא בנקודה ספציפית שיכול היה לציינה, נקרע בארטון מתוך קיומו החולמני למחצה, והתעורר בכלוב אפור ואטום זה.

כשבמוחו עולים זכרונות אלה, נשכב בארטון אפרקדן על הרצפה האפורה, ולראשונה מאז החל קיומו החדש אונן באיטיות ובעונג, מווסת את הסחף שלו כך שיביאו לידי עוויתות רבות עוצמה בטרם יתן לעצמו פורקן. ואז, כשהוא רגוע, תמה מדוע, לעזאזל, לקח לו כל כך הרבה זמן לחשוב על פתרון כל כך פשוט לבעיית המתחים שלו. הרגשת הרגיעה המשיכה לרחף בו משך כל אותה תקופת ערנות, וגם בתקופת השינה שבאה בעקבותיה.

לראשונה מאז שהגיע ל’כאן', התעורר בארטון כמעט מאושר והדור בתחושת ציפיה מן החיים. הוא אכל לאיטו, כשהוא מנסה להזכר ב’לפני כן'. אחר כך השתרע על הרצפה, והירהר אודות תענוגות.

מאום לא הועיל. אף מחשבה, אף מגע לא הצליח להביא לידי תגובה מינימלית כלשהי. לא היה ספק בדעת בארטון בנוגע לאשר אירע. החדר הבחין בכך שבארטון גילה מקור עונג – וניתק אותו.

היתה זו הפעם הראשונה שבארטון ניסה למצוא דרך להתאבד.

הוא לא הצליח; החדר לא התיר לו. כאשר ניסה לגרום לעצמו נזק רציני, למשל לנשוך את אחד מעורקיו הראשיים, החדר הניא אותו מכך על ידי הלם חשמלי חזק או שינויים רדיקליים בכבידה, חום החדר או לחץ האויר, עד אשר ויתר על כך ושכב על הרצפה מקלל, ולפעמים גם מתייפח.

החדר נזקק לזמן רב על מנת להבחין שבארטון זקוק למקלחת או למשהו מקביל לכך. הוא החל להסריח; עורו היה מנוקד באזורים נגועים וזיהומיים. לפתע החלו לטפל בו בדרך שלא מצאה חן בעיניו במיוחד. בארטון החליט שהדבר קשור בצורה כלשהי לגלים על־קוליים.

בכל אופן, השכבה העליונה של עורו התקלפה ממנו פתיתים־פתיתים ויחד עימה נשר חלק גדול משערותיו, בגסות ובצורה בלתי אחידה. לא היה לו ראי, אך הוא ידע שהוא נראה מאד גרוע. נוסף על כך ‘לוח השנה’ שלו, זקנו, נשר אף הוא.

וכך כאשר התעורר בארטון ‘בוקר’ אחד וגילה שאחד הקירות לא היה עוד אטום, אלא נראה כמו חלון בעדו מציצים בו אנשים או משהו כזה, הוא היה רגוז יותר מאשר סקרן. בתחילה לא הקדיש כל תשומת לב להופעתם של אלה שבחוץ, על אף שלא נראו אנושיים במיוחד. אך באותה נקודה לא היה לו כל עניין בהם; הוא היה מרוכז במה שהם עוללו למראהו החיצוני יותר מאשר במראם הם. הוא השתוקק למעט פעולה.

הוא ביצע את כל התרגילים הסטנדרטיים: צעק, עיווה את פרצופו, נופף בזרועותיו ונקש על החלון. האנשים (או משהו) שבחוץ לא הגיבו, פרט לכך שמפעם לפעם נפנו האחד לשני והחליפו הערות, או משהו דומה לזה. הוא לא יכול היה להיות בטוח; שום צליל לא חדר פנימה. כאשר כלה מרצו, נוכח בארטון לדעת כי מוטב שיתחיל לשים לב למתרחש. כאן הוצע לו סיכוי להרחיב את הידע שברשותו; יתכן שהדבר לא יקרה שנית.

עיניו ראו חבורת דמויות עטויות גלימה, חבושות ברדסים, בעלות גוף שנראה, באופן כללי, דמוי אנוש ובגודל גופו של בן אדם נורמלי. כמובן, הירהר, יתכן שזו טלויזיה במעגל סגור ולא חלון; במקרה כזה הגודל, כפי שהוא נראה לעין, יהיה חסר חשיבות. אך לימילה אמרה שגודלם של הדאמו היה שווה בערך לזה של בני האדם.

מלבד גלימות וכיסויי ראש אפורים, ראה פנים מוצלות והבזקים בודדים של ידיים בעלות מספר קטן מדי של אצבעות. מפרצופיהם לא יכול היה להשכיל בהרבה. העיניים השקועות הוסתרו על ידי פדחת עבה וקרחת. שפתותיהם היו משוננות ביותר – כרוכסן ללא תפס, הירהר ביובש. הכל יצר רושם של שריון, כדוגמת זה המכסה את גופו של סרטן מבושל ובעל אותו צבע שנהב־מעורב־באדום. אם היו להם אזניים, הרי אלה היו מכוסות באמצעות ברדסיהם. שום סימן של פרווה, שיער או נוצות לא נראה לעין. לעזאזל, אפילו לא קשקשים; הוא תמה אם נחש היה נראה לו מוזר יותר, או פחות, מאשר יצורים אלה. “דאמו?” הירהר. “הם נראים לי כמו חבורת סרטנים מגודלים!”

אחד מהם צעד קדימה ואותת לעברו. כן, היו לו רק שלוש אצבעות בכל יד בתוספת אגודל מגודל הקבוע בזווית מוזרה. אצבעותיו היו חסרות צפרניים. תנועותיו היו חסרות כל משמעות לגבי בארטון; על כן הגיב בהצבת אגודלו מול קצה חוטמו ונפנוף אצבעות אל מול היצור שהתיעץ עם שנים מחבריו לפני שחזר לבצע את התנועות.

עתה ידע בארטון מה הוא רוצה להשיג. הוא לא שם לב לתנועות שביצע האחר, אלא חזר שוב ושוב על התנועה של הסרת הברדס והורדת הגלימה מלווה בפרישת ידיים לצדדים, לראווה. הדבר גרם להתיעצות נוספת בקרב חלק מקהל הצופים שלו. בסופו של דבר צעד אחד הסרטנים אל החלון או המסך והסיר את הברדס מעל ראשו, חושף את פדחתו.

היה זה בעה¹ מה שבארטון ציפה לראות. הראש והצואר נראו דומים לאלה של תיקן; הוא היה משוכנע שהוא צופה ביצור אקסוסקֶלֶטוני². לא היו אזניים חיצוניות, אלא רק פתחים לאזנים, בערך במקום בו מצויות אזניהם של בני אדם. בפה, אשר נפתח לרגע קט, לא נראו שינים כלשהן, אלא רק לשון קצרה ועבה. הצואר היה עבה וגם מראהו היה כשל איבר מכוסה שריון. בארטון לא הטיב לראות את הידים שחזרו וכיסו את הראש; יתכן ששם היה השריון גמיש יותר.

בארטון המשיך לבצע תנועות הסר־את־הגלימה אך הסרטן הקדמי התעלם ממנו וחזר על תנועה משלו, כשיד אחת שלו מונחת בערך באמצע גלימתו. לפתע נוכח בארטון לדעת שהיצור מבצע פנטומימה של אוננות. הוא ירק על החלון, הלך לצידו המרוחק של החדר והתישב לו כשפניו אל הקיר. אך תוך כדי כך הוא חש בסימנים שאי אפשר לטעות בזיהויים כי המיניות שלו חזרה לפעולה ואז, לפתע פתאום, היא חזרה ושותקה. הוא לא הצליח להעלות בדעתו שום שיטה באמצעותה יכלו הסרטנים לשלוט בו מבחינה זאת. גלי קול כלשהם? גלי מוח? לעזאזל, הוא לא ידע. הוא ניסה לחשוב על כך במונחים פיסיקליים, אך הם נראו לו מעורפלים ואפלוליים. אך בכל זאת הקדיש מעט מחשבה לכושר עמידותם של אקסוסקלטונים בתנאי קרב.

אם נניח, למשל, שיצורים אלה הם בעלי גודל דומה לשלו ופועלים בתוך שדה כבידה, חייבת קליפתם החיצונית להיות קלת משקל. ואולם באמצעות הפעלת כוח מסויימת, הם ניתנים לכיפוף וישברו כמו חבילת מקרוני. הוא קווה בכל ליבן שיום אחד, בעתיד, תיקרה בפניו ההזדמנות לבחון את השערתו; הוא היה שקוע עדיין במחשבה זו, בשעה שנפלה עליו תרדמה.

בארטון התעורר למשמע קול צלצול מתכתי אדיר, כגונג שהיכו בו במוט ברזל. הקיר חזר להיות חלון (או מסך טלויזיה, הוא הזכיר לעצמו) שלפניו ניצב סרטן לבוש גלימה ומנופף לעברו. יתכן שזה היה אותו אחד, ויתכן שלא; בארטון לא יכול היה להחליט לבטח. אך מתוך התנועות שביצע בידו האחת ומהתעוררות שתקפה את אבר מינו, הבין בארטון שהיצור ביקש ממנו להפגין גירוי עצמי.

אה, לעזאזל עם זה. הוא עשה את זה פעם ובתגובה הם ניתקו אותו. בארטון מצידו ביצע תנועות של תוריד־את־הגלימה. אם אני צריך להיות זונה־סולו, הירהר, לפחות שישלמו לי על זה, בכך שאדע קצת יותר על מה שמתרחש כאן. המו"מ הסתיים במבוי סתום כאשר החלון חזר להיות קיר אפור. הפעם הם לא ניתקו אותו, אך מאחר שחש במצב־הרוח העקשני בו היה נתון, התעלם מן האפשרויות שנקרו בפניו.

המקח־וממכר חזר על עצמו בכל תקופת עירנות. לפעמים נמצא שם רק סרטן משוריין אחד, לפעמים כמה וכמה. מדי פעם נמצא ברקע אחד מהם אשר, שלא כמו האחרים, נראה עצבני וחסר מנוחה והתנועע לפנים ולאחור. על אף שלא היטיב לראות, נראה היה לבארטון כי לעצבני אין בדיוק אותו שריון מבהיק כמו לאחרים, על אף שקוֵי גופו הכלליים נראו דומים.

במהלך כל תקופות ההתמקחות הדוממות הללו, נהנה בארטון הנאה פרברטית מכך שסירב לאפשר לעצמו כל פורקן מיני פרט לקרי הלילה שאירע לו מדי פעם בפעם. הוא חשב על האפשרות להתקפל עם גבו אל החלון ולעשות זאת, ולאונן, אך לפתע עלה בדעתו שיתכן שכל הקירות, ואולי גם הרצפה והתקרה, עשויים להיות חלונות חד סיטריים. והרי הסרטנים ידעו מתי לנתק אותו גם כאשר לגביו היו כל הקירות אפורים ואטומים. לעזאזל איתם, חשב בארטון. עתה, נוכח לדעת שהוא מוכן היה בשמחה לחתוך את אפו רק על מנת להרגיז את פניו. הוא כמעט ופרץ בצחוק.

ובכל זאת חש בארטון בצער כאשר הסתיימו הויכוחים הדוממים. כאשר נותרו הקירות אפורים ואף סרטן מכוסה־ראש לא ניסה להניעו לבצע משהו. במשך תקופת העירנות הראשונה לאחר סיום ‘הפגישות’, הוא זכה למקלחת אולטרסונית בעלת עצמה רבה כל כך עד כי נראה היה לו כי כל תא מת שבגופו נשר ממנו והותיר אותו לא רק קירח לחלוטין, אלא גם עם שכבת עור עדינה בכל גופו וחור או שניים בשיניו שהדהדו בכאב. בארטון התייחס לכך כאל הפגנת זעם מצידו של הסרטן האחראי עליו והגיע לכלל החלטה כי בהזדמנות ראשונה ישלם לו כגמולו, כמיטב יכולתו. המקלחות האולטרסוניות האחרות היו חלשות יותר והסירו ממנו רק חמרים חיצוניים. בארטון הניח שסרטן אחר קיבל לרשותו את הפיקוח על הכלוב שלו.

תוך התייחסות לאורך זקנו, החליט בארטון שעברה בערך שנה בטרם נוצר כל קשר נוסף בינו ובין העולם החיצון, פרט לקבלת אוכל ומקלחת אולטרסונית קלה מפעם לפעם. ואז, ‘יום’ אחד, היה בארטון ישוב בנקודת התחברות של שני קירות והרצפה, הוזה. באותה תקופה היה בארטון מבלה חלק גדול מזמנו בהזיות. הוא מצא שהדבר מהווה סיוע נחוץ ביותר לשמירה על שלוות רוחו.

באותו רגע הזה בארטון שהוא ישוב על דשא רך בראש גבעה עגולה תחת קרני שמש חמימות; מולו נערה רזה בעלת שיער אדום וגולש. ביניהם היתה פרושה שמיכה ועליה ציוד לפיקניק. אפה של הנערה היה עקום מעט; בארטון יישר אותו במחשבתו, כלאחר יד. הם לגמו בירה מפחיות צוננות, מכוסות אגלי מים, מחייכים האחד לשניה. רוח קלילה הביאה לאפם את ניחוח הפרחים. הוא נאלץ לחזור ולישר את אפה; הוא סירב להישאר ישר. הוא שם לב לתנועה, הרחק במורד הגבעה, ליד הנחל. חרקים, צרעות ענקיות, זמזמו סביב כלוב. בכלוב היה נתון סרטן ענק, מכוסה גלימה שהניף את כנפיו לעבר הצרעות. הוא חייך והביט בערפל הנמוך המזדחל על פני הנהר. ואז – הוא הבחין בלחץ באזניו, כמו בשעת שינוי גובה במטוס. תחילה חשב שהדבר מהווה חלק מן ההזיה שלו; אך במחשבה שניה נוכח לדעת שהדבר איננו תואם; לכן הסיר בהדרגה את מרכז תשומת ליבו מבפנים החוצה. ואחר כך הסתובב לאיטו מן הפינה והביט לעבר החדר.

במרכז הרצפה הופיעה מעין כיפה. כן, מזה נבע השינוי בלחץ האויר, הירהר, ותמה מדוע הוא טורח בכלל להמשיך ולהסביר לעצמו דברים.

הוא הביט בכיפה במשך זמן מה, אך היא לא עשתה מאום. הוא כבר החל לתהות איך יוכל לחדש את הזייתו בנקודה בה הפסיקה, או שמא יצטרך להתחיל מן ההתחלה, כאשר לפתע נעלמה הכיפה, מלווה באותו לחץ באזניים, וחזרה והותירה את הרצפה שטוחה ועליה שוכבת אשה. לא אשה מכדור הארץ, אך ללא ספק דמוית־אנוש ונקבה.

בארטון נזכר בלימילה. הוא ראה אותה למשך מספר שעות, לפני זמן רב – כמה זמן? הוא כבר שכח במה נבדלה מנשות כדור הארץ. אך ללא ספק אישה זו שהחלה להתעורר, להתמתח ולהביט מסביב, לא היתה מנשות כדור הארץ. על כן העידו האצבע הנוספת בידים וברגליים, המצח הגבוה, התסרוקת האליזבטנית המתחילה הישר מעל האזניים. השדיים הקבועים הרבה יותר נמוך ובמרחק זה מזה. אחר כך היא פתחה את פיה ונהמה לעברו והוא ראה את השיניים הרבות הקטנות. היו שם לפחות ארבעים; זה היה בערך גם מספר השיניים של לימילה.

בארטון החל לבצע תנועות ידידות ושלום; הוא אכן חש שרוח ידידות אופפת אותו. האמת היא שהוא חש אפוף לא רק ברוח ידידות אלא גם בתאווה. לא יתר על המידה, שכן הוא פיתח שיטה לשירות־עצמי מיני שהיתה כרוכה בהתפתלות עד לצורת כדור, צורה אשר לדעתו באמצעותה לא יכולים הממזרים הסרטניים שבחוץ לראות מה הוא עושה, אפילו עם קרני רנטגן. הוא השתמש בה לעיתים נדירות למדי, רק כדי לשמור על בלוטות המין שלו במצב שמיש. כך שהוא לא בדיוק התכוון לאנוס שעה ששלח את ידו לסייע לחברתו לחדר לקום מן הרצפה.

אך היא לא ראתה זאת כך. היא נטלה את היד, משכה אותה ויצאה להתקפה. בארטון, לא היה מוכן לכך; הוא לא ביצע אימון גופני אמיתי מאז סיום בית הספר התיכון שלו. למעשה הוא היה הרבה יותר חלש ורכרוכי מאשר תאר לעצמו.

האישה נעצה מספר רב מדי של שיניה לתוך קצה לסתו של בארטון, מתחת לאזנו הימנית. אחת מברכיה פגעה כמעט במבושיו. הם נפלו ארצה, כשהיא שוכבת עליו. הוא תפס אחת מידיה וחש בטוח למספר שניות עד אשר חש את ידה השניה חובטת בצפרניה במצחו; הוא חש באחת האצבעות החודרת לעינו. ואז נתקף פאניקה, וצרח; העין לא כאבה לו במיוחד, אך הוא יכול היה לחוש בדם, או משהו גרוע יותר, נוזל במורד לחיו. הוא תפס את האצבע, עיקם אותה ושמע את העצם נשברת, אך הדבר לא ניחם אותו ביותר. ואז הוא חש לפתע בשדה הכבידה, בעוצמה גבוהה יותר מאשר אי פעם. צלעותיו חרקו והוא התעלף. כאשר התעורר, חזר להיות לבד.

הכלבה פגעה לו בעין, בלי ספק. היא נרפאה כמעט לחלוטין, דבר שיותר לא הפתיע אותו, אך כל דבר שראה בעינו הימנית היה חצוי באלכסון מעוקם. גל יאוש שטף אותו; הוא חש פגוע, כאילו איבד יד או רגל. אין ספק שבארטון לא ציפה לגדולות בקשר לעצמו, אך הסיכוי שמהיום ואילך תהיה ראייתו פגומה ללא תקנה, גרם לו למרירות גדולה יותר מזו שנגרמה לו אי פעם מאז שהמיניות שלו נותקה.

הוא לא יכול היה לתלות את האשמה באישה יתר על המידה; על גופה הוא הספיק לראות כמה סימנים אשר קרוב לודאי שלא יגרמו לה להתייחס לגבר כאל מלאך שרת. אך בארטון היה משוכנע שישנו מישהו שלו יצטרך להגיש את החשבון לפרעון. הוא הצליח כמעט להיפטר מההלם באמצעות הזיותיו בפינה, אך לא לחלוטין. אחרי זמן מה הניח לדברים להתגלגל כמות שהם. ראייתו הלכה והשתפרה, אך לא רגשותיו.

המשך – בגליון הבא.

כדי לסייע בידי כל אותם קוראים המתאווים בסתר ליבם לכתוב סיפור מד"ב בכוחות עצמם, אנו מביאים את תרשים הזרימה הבא, המציע מגוון של אפשרויות – בהתאם למסלול שתבחרו. התרשים נערך על ידי סם לונדוואל, חוקר מד"ב שבדי, שכתב כמה ספרים רציניים על המד"ב ותולדותיו. לדבריו, התרשים מאפשר לכל הדיוט לכתוב סיפור מד"ב כאוות נפשו, בתנאי שבנוסף לתרשים יהיה ברשותו גם… כשרון.

[תמונה.20.1

[תמונה.20–21 (תרשים זרימה)

תמונה.22.1

לזכר ג’ון קמפבל

*

למי שאינו מסתפק בתרשים ‘איך לכתוב סיפור מד"ב’ המופיע בגליון זה, מוגש בעמודים הבאים מרשם מפורט יותר, פרי עטו של בארי מאלצברג, הנמנה עם אנשי ‘הגל החדש’ במד"ב. יצירותיו החלו להופיע בשנת 1969, והוא התפרסם בעיקר בזכות ספרו ‘מעֵבֶר לאפולו’ משנת 1972. את הספק־סיפור־ספק־מאמר שלפנינו הקדיש מאלצברג לדמותו הכמעט אגדתית של ג’ון קמפבל, עורכו הראשון של המגזין ‘אסטאונדינג סיינס פיקשן’, גלגולו הקודם של כתב־העת ‘אנלוג’.

* * *

[תמונה.22

1

זהו איננו סיפור, כי אם סדרה של הערות. סיפור זה לא יכול היה להיכתב באמת ובתמים, שכן הוא מהווה חלק מן הזמן אותו הוא מתאר, זמן מרוחק אותו ניתן להבין רק באמצעות הלשון וצורות הביטוי של אותה תקופה.

כך שחיבור זה, בשל סיבות אלו וסיבות אחרות, שהינן אישיות יותר מדי אפילו לגבי סוג כזה של ‘רומן מן החיים’, הינו רק מעט יותר מאשר שלל רישומים, המכוונים לעבר משהו פחות מהותי, ואותו, כמו את מחברו, לא ניתן להשלים.

2

הסיפור יסתמך רבות על שני מאמרים מאת ג’ון קמפבל המנוח, מי ששימש במשך שלושים שנה כעורכו של מגזין המד"ב ‘אסטאונדינג’ (שהפך אחר כך להיות ‘אנלוג’), אשר נכתבו זמן קצר לפני שנפטר בטרם עת ב־11 ביולי 1971, הופיעו מאוחר יותר אותה שנה במגזין שלו כמאמרי מערכת, ואשר השני שבהם היה ככל הנראה המאמר האחרון שנשא אי פעם את חתימת ידו. הם מתארים גלקסיה שחורה הנוצרת כתוצאה מהתפוצצות כוכב ניוטרון, התפוצצות אדירה כל כך עד כי כוחות הכבידה שישתחררו, יְכַלו לא רק את האור עצמו, אלא גם את החלל והזמן; ‘גלקסיה ושמה רומא’ היתה כותרת המאמר הנדון, שכן הוא מתאר שם חללית, הנלכדת בתוך גלקסיה שחורה שכזו בלא שתוכל לצאת משם. שכן מהירות ההימלטות חייבת להיות גדולה ממהירות האור. כל דרכי הנסיעה יובילו, משום כך, לעבר גלקסיה זו, ואף לא אחת תוביל ממנה והלאה. גלקסיה ושמה רומא.

3

עכשיו, תארו לעצמכם חללית שמהירותה גבוהה ממהירות האור, שתיקָלע אל תוך הגלקסיה השחורה ולא תוכל לצאת. ההיקלעות תהיה דבר של מה־בכך, ואפילו בלתי נמנעת, באשר אחת התכונות המאפינות את הגלקסיה השחורה היא היותה בלתי נראית לעין, והחללית תהיה שם. הסיפור יתמקד אז על מאמצי ההחלצות של הצוות. החללית קרויה סקיפסטון. היא הושלמה בשנת 3892. חמש מאות איש מתו על מנת שתוכל להמריא, אך בעידן זה פחוּת ערכם של החיים אף יותר מאשר היום.

כשמשאירים את העניין לשיקול דעתי, אני עשוי להתעניין בבעית ההימלטות פחות מאשר בבעית ההסתגלות. הימצאות בחלקו הקדמי של היקום; כניעה לאיתני הטבע; ייאוש סיפרותי, אירוני ומעודן. ואולם זה אינו מדע בדיוני. המדע הבדיוני נוצר על ידי הוגו גרנסבק, כדי להצביע בפנינו על דרכי מוצא מן המבוי־הסתום הטכנולוגי. אז שיהיה כך.

4

ככל שהחומר הינו מעניין, נרתעתי מלכתוב אפילו סדרה זו של הערות, שלא לדבר על עבודה שלמה ומלוטשת. חֲיי האישיים הינם – החור השחור שלי. חשתי בצורך לציין (אך מי יקשיב לי?), שבנותי מספקות התפוצצויות מסובכות, הרבה יותר מכל כוכב ניוטרון שהוא, וצליל הפולסארים הוא כאין וכאפס לעומת המוסיקה בכרי הדשא שליד מסלול המֵרוצים שבאוזון פרק, קווינס, ביום שלישי קיצי ושטוף שמש. “די לנו ממושגים עוצרי נשימה אלה – מרחקים אינסופיים, דילוגים קוואזאריים, תעלומות השזורות בזרועות הערפילית הספיראלית,” יכול הייתי לציין. “ידוע לי כי ישנם כאלה אשר מוצאים שם את האמת המוחלטת, אך אני אינני נמנה עימם. הייתי מעדיף להקדיש את שארית שנותי (הסגנון המלודרמטי שלי) לעמידה על טיב יסוריה של עיירה זו של המעמד הבינוני, בצפון ניו ג’רסי. עד שלא אוכל להבין זאת, איך אוכל לטפל בבעיות ריג’פילד פארק, שלא לדבר על בעיות היחס בין אנרגיות הפיצוח לגאזים הכבדים?” ואכן כמעט ונכנעתי לכך, עד אשר עלה בדעתי שריג’פילד פארק יישאר עבורי מסתורי לנצח, לא פחות מן הכוכבים וכי אדם אינו יכול להתכחש לאין סוף רק כדי לנסות לטפל בפרט כלשהו אשר יִשָאר בלתי חדיר עד ליום מותו.

אז החלטתי לנסות את הסיפור, לפחות בצורתו זו, כסדרת הערות, אם כי ברטט־מה. אך הרטט לא הפריע לי על אף שדאבתי, שכן חיי אינם יותר מאשר סידרה של הערות על החיים, וריג’פילד פארק הינו רק דגם, בקווים כלליים, של טרנטון העיר, שבה, בכל אופן, חיים כמה אלפי אנשים שאינם יכולים להבדיל בין ימינם לשמאלם, וכן כמות גדולה של ראשי בקר.

5

השנה 3895. החללית סקיפסטון, השוהה בטיסת ניסוי במרחבי הגלקסיות הקטנות והגדולות המקיפות את שביל החלב, נופלת אל תוך הגלקסיה השחורה של כוכב הניוטרון, ונעלמת.

ראש חללית זו, התודעה החיה היחידה על גביה, היא המפקדת לנה תומס. נכון, בטן החללית מכילה חמש מאות וחמישה עשר מן המתים, חתומים בתוך חומר ג’לטיני שיספוג לתוכן קרני גאמה. נכון, קרנַיִם אלה יעזרו להם, בזמן כל שהוא בעתיד, לזרז את תהליך החלמתם. ושוב נכון, שבחלק אחר של בטן החללית נמצאים שבעה מהנדסים מיומנים, נקבות וזכרים, אותם ניתן לעורר עם התעוררות הבעיה הקלה ביותר, ואשר מסוגלים לספק ללנה לא רק את התשובה לכל תקלה טכנית שעשויה לקרות, אלא גם חברה שתסייע לה להעביר את שעות הטיסה הארוכות והמשמימות על גבי הסקיפסטון.

לנה, בכל אופן, איננה משתמשת בהם ואף אינה חשה בשום צורך בכך. היא בהחלט מאומנת ומיומנת, לפחות עד כמה שהדבר נוגע למשימות השגרתיות שיש לבצע בעת טיסת מבחן זו, והיא חשה שכל קריאה לעזרה מבחוץ תהווה רק הודאה בחולשה, תדוּוח חזרה ל’משרד' ותפחית את סיכויי הקידום שלה. (והיא צודקת; ה’משרד' עוקב אחרי כל סנטימטר מעוקב של חללית זו, ויזואלית כמו גם ביולוגית. כל דבר שהיא רואה או עושה נרשם במחשב; דעתם לא תהיה נוחה ממנה אם תהיה תלויה בעזרה מבחוץ). רגשותיה כלפי החנוטים חיוביים מעט יותר; נראה שמצבה בחללית הטסה בהנעה טאכיונית דומה במידה מסוימת לזה שלהם: על אף שהינם חסרי תודעה, נראה שאין לתכונה זו כל רלוונטיות בתנאֵי העל־חלל; ולו היתה קימת דרך כלשהי לגשר על הפער שבינה לבין המסתורין שלהם, היא היתה פונה אליהם. במצב כמות שהוא, היא חייבת להסתפק בדיאלוגים דמיוניים ובתקופות ארוכות ושקטות, בהן תביט בלוח הפיקוד, תשקיף על קשת העל־חלל, על התנגשות הספקטרום, ולא תאמר מאום.

אבל לא יתכן שהיא תשתוק, והעובדה היא שלפעמים מפטפטת לנה ללא הפסק, אם כי עם עצמה בלבד. זה טוב, שכן בסיפור צריך שיהיו דיאלוגים רבים. התרחשויות דרמטיות מועלות בצורה הטובה ביותר באמצעות קביעה ישירה של איפיונים, והצורך הכפייתי שלנה חשה, מדי פעם בפעם, לקבוע את מצבה ואת התיחסותה אל החלל שהיא תופסת, יספק צורך זה.

בשיחותיה פונה לנה, כמובן, מדי פעם אל החנוטים. “שימו לב,” היא אומרת להם, (כמה מהם מתים זה שמונה מאות שנה, אחרים מתים זה שבועות מספר בלבד, כולם מסודרים בבטן החללית לפי המעמד החברתי שלהם בחיים ויכולתם לאגור מספיק נכסים על מנת לשלם עבור התהליך שיחזיר אותם לחיים.) “שימו לב לְמָה שמתרחש כאן,” כשהיא מצביעה החוצה, על הצבעים הזורמים מבעד לאשנבים ומאירים את פרקי ידיה. עיניה נראות מלאות ומטורפות באור זה, דבר שאין בו כדי להצביע על כך שהיא מטורפת, אלא שהמצב הקיומי בעל־חלל הוא עצמו מטורף, שכן לאפקט מיכלסון־מורלי מוענק כאן קיום פיסי ופסיכולוגי כאחד. “הרי יכולתי אני להיות מתה ותקועה בבטן החללית, ואתם כולכם כאן על הסיפון, מביטים בצבעים המסתובבים, הכל אותו דבר, הכל מהיר יותר מן האור.” ואכן, ההשפעות המעַוותות והמחליקות של ההנעה הטאכיונית הינן כאלה, שבאותו רגע בו מדברת לנה, הצדק עימה.

המתים חיים. החיים מתים. הכל מחליק ומתערבל יחדיו, כפי שהיא ציינה; ולולא העובדה שקוטבי התודעה האוביקטיביים שלהם נקבעו באמצעות שנים של אימון ומשמעת, בדיוק כשם שקטביה שלה נקבעו באמצעות סוג שונה של אימונים ומשמעת, היא היתה לוחצת על המנועים שהשליכו את המתים אחד־אחד אל תוך ארון המתים הגדול יותר של החלל, פעולה הננקטת אך ורק כאמצעי לשעת חרום, בתנאים חמורים ביותר, ושבעטיה תסולק מן ה’משרד' מיד עם חזרתם ארצה. המתים מהווים מטען יקר ערך; הם, למעשה, משלמים עבור הניסוי ויש לטפל בהם בזהירות מירבית. “אני אטפל בכך בזהירות מירבית,” אומרת לנה בעל־חלל, “ולעולם לא אתן לכם ללכת, חבילות קטנות בכלא הקטן שלי,” וכך הלאה, שרה ומזמרת תוך שהחללית מתקדמת במהירות העולה על מיליון מייל לשעה, ובתאוצה מתמדת; ובכל זאת, פרט לצבעים, לבחילה, אובדן האורינטציה והטרוף ההולך וגואה בה, היתה יכולה באותה מידה להימצא ברחוב הראשי של העיר, בשעת השיא, נוסעת באיטיות אל מחוץ לעיר, כשגלי הקבס נעים מבעד למכונית ובקרביו של הקיץ.

6

היא בת עשרים ושמונה. בתקופה שבעוד כמעט אלפיים שנה בעתיד, כאשר המין האנושי כבר ייסד מושבות על ארבעים כוכבים בשביל החלב, איכלס בשלמות את מערכת השמש, ועתה מבצע ניסויים בתנועה במהירות גדולה ממהירות האור. הרפואה של אותם ימים אינה טובה בהרבה מזו שלנו כיום, ותוחלת החיים האנושית לא הוגדלה בהרבה, ואפילו המחלות שהמין האנושי מכיר אותן כיום כתורשתיות לא נמחו מעל פני הארץ. רוב החנוטים היו בשנתם השמונים או התשעים; כמה מהם, במיוחד אלה שמתו לאחרונה, היו כמעט בני מאה, אך תוחלת החיים הממוצעת עדיין נעה היכן שהוא מתחת לשמונים. רובם מתו מסרטן, התקפת לב, אי־ספיקת כליות, שטף דם במוח וכדומה. יש אירוניה מסוימת בעובדה, כי על אף העובדה שכף רגלו של האדם דרכה בכל רחבי הגלקסיה, שהוא פתר את מסתורי התנועה במהירות גדולה ממהירות האור, הוא עדיין עומד נבוך ונדהם מול הביולוגיה שלו עצמו, כפי שעמד במשך כל ההיסטוריה. אבל הרי הסוציולוגים מבין החיים בתרבות מסוימת, הם הפחות מוכשרים לבקר אותה (שכן הם הטמיעו בקרבם לחלוטין את התפיסה של אותה תרבות, גם לגבי ביקורת), ולכן לנה אינה מבחינה כלל באירוניה זאת יותר מן ההכרחי בכדי שהקורא יוכל להעריך את האירוניה העמוקה יותר והמטפיסית יותר של סיפור זה, שהינה כדלקמן: מהירות גדולה יותר, חלל גדול יותר, קידמה גדולה יותר, כל אלה לא הביאו להרחבה מוגדרת כלשהי של גבולות התודעה והאישיות, וכי לגבי לנה כל התנועה המהירה מהאור הינה מילכוד גדל והולך.

חשוב להבין שהיא בסך הכל טכנאית; שעל אף היותה בעלת מיומנות גבוהה ואימנוה במשך שנים רבות לקראת תפקיד זה, אין היא אמורה להיות בעלת ידע טכנולוגי השווה אפילו לזה של מדען בעל תואר ראשון בימינו אלה… שהעבודה שלה, שעיקרה העמסה והטסה, יכולה להיות מבוצעת על ידי נער מתבגר; ושכל אימוניה לא עזרו לה ליצור הגנה בפני השיעמום והדיכאון הכרוכים במשימה שלה.

כאשר תביא מטען זה ליעדו, היא תחזור לאורנוס ותקבל חופשה של שישה חדשים. היא מצפה לכך בכליון עיניים. ההזדמנות קורצת לה. היא בת עשרים ושמונה והיא עייפה מלהישלח יחד עם המתים להתעופף בתוך הספקטרום במשך שבועות רצופים, ועכשיו היתה רוצה מאד להיות אישה צעירה. לחיות בשקט, להיות נאהבת, לקיים יחסי מין. יש לטפל גם באלמנט המין שבסיפור זה, במיוחד לאור העובדה שהגיבור הראשי הוא אישה; ובהתאם למסורת המד"ב הספרותי המודרני, אשר מקנה חשיבות לכל מיגוון הצרכים וההתנהגויות האנושיים, יהיה זה חובבני ומגושם להתעלם מן הנושא. ודאי שאפשר לכתוב את הסצנות הקלות ביותר בצורה שתַקְנה להן השפעה חזקה: לנה מאוננת תוך שהיא לוטשת עיניה מבעד לאשנב; לנה חולמת אודות משגל כשידיה מעסות, ללא משים, את פטמות שדיה, החללית חודרת עמוק יותר ויותר (עדיין ללא ידיעתה) אל תוך הגלקסיה השחורה; הגלקסיה השחורה כמין סמל וָגינלי, שאת משמעויותיו הפרוידיאניות לא תוכל מערכת הדימויים של סיפור זה להזניח… אכן, ניתן לחשוב אודות לנה, כושלת לעבר הכפתור שיוציא אליה את אחד החנוטים, אודות הפנטסיות הקודרות והנקרופיליות שלה המתרוצצות במוחה כאשר הגופה מטפסת באיטיות כלפי מעלה על פני המשטח המבהיק שלה, אודות הצורה בה יֵרָאוּ עיניה כאשר תשוב לעשתונותיה ותגלה מה הפכה להיות… הו, זו באמת תהיה סצינה רבת עוצמה. כמעט כל מה שקשור למין בחלל הינו רב עוצמה (חייבים, כמובן, להתעכב גם על השפעת העל־חלל על האורגזם. האם יהיה זה אותו אורגזם שכולנו מכירים ואוהבים כל כך, או אולי משהו שונה לחלוטין. שמא סתם התרככות הזיקפה, או שמא התעלות הנשמה?), ואני הייתי מוכן לטפל בנושא זה ישירות, אילו רק יכולתי, ולאור הצורך האמיתי שלסיפור זה יהיה דיאלוג אפקטיבי ורב עוצמה. “בשם אלוהים,” היתה לנה אומרת לבסוף, המוסיקה של אותה מלכודת הסוגרת עליה, עוטפת אותה, לוחצת עליה, מוחצת אותה עד כליון. “בשם אלוהים, כל מה שהיינו צריכים זה זיון, זה מה ששלח אותנו לחלל, זה הכל, ואני מוכרחה מין, מוכרחה, מבין?” תוחבת את אצבעותיה אל תוך משטחיה הלחלוחיים –

– אך כמובן שזה לא ילך, לפחות לא בסיפור אותו אני מנסה לגבש. החלל הינו עקר; זה היה סודו של המדע הבדיוני במשך ארבעים וחמש שנה; לא היו אלה רמאות, התחשבות בקוראים המתבגרים, או צנזורה, ששללו מרוב ספרות המדע הבדיוני את מגוון התחושות המיניות, אלא העובדה כי בחלל הריק והאין סופי שבין הכוכבים אין למין, אותה תכונה של אנושיותנו הפרברטית וחסרת התחליף, כל תפקיד שהוא. לא לשווא חזרו האסטרונאוטים על מנת לספר לנו אודות חזונותיהם בנוגע לעולם אחר, לא לשווא כשלו בציוד הנחיתה המגושם שלהם כאשר פנו לעבר הצדעתו של הקולונל, לא לשווא סבלו כל אותם נישואין וכל אותם ילדים מלחצים שכאלה. פשוט אין לכך מקום. זה אינו מתאים. לנה היתה מבינה זאת. “מעולם לא הרהרתי אודות מין,” היתה אומרת. “אף פעם אחת לא הרהרתי בזה, אף לא בסוף, כאשר הכל היה סביבי ואני רקדתי.”

7

לכן, יהיה זה הכרחי למצוא דרך אחרת לאפיין את לנה, והזדמנות זו תיקָרֶה בפנינו רק עם רגע המשבר, הרגע בו נמשכת הסקיפסטון אל תוך הגלאקסיה השחורה של כוכב הניוטרון. רגע זה יתרחש מוקדם למדי במהלך הסיפור, אולי בעומק של חמש מאות או שש מאות מילים (חייה הקודמים על גבי החללית והתרשמותה מן העל־חלל יובאו בנתחים השלובים בתוך מגזרים שונים של הפעולה תוך כדי התהוותה), והאינדיקָציה היחידה שתהיה לה אודות מה שקרה, תהיה כאשר בחללית יחלוף רעד עמום ועמוק, שיתחיל בדיוק מן המקום בו שוכנים החנוטים, וכאשר היא תחוש שהיא נופלת.

על מנת להסביר תחושה זו, חשוב להסביר את העל־חלל הנורמלי ואת הנעת־הקפיצה שפירושה פשוט להגיף וילונות ולהיות בתוך תא. בעל־חלל לא קיימת תחושת תנועה. היא לא יכולה להתקיים, בשעה שההנעה נוטלת את הסקיפסטון מעבר לכל מושג של צליל ואור ואל אזור בו הלשון לא תוכל לתאר והבלוטות לא יוכלו להגיב. לו היתה מגיפה את הווילונות (אשר למרבית הפלא דומים בצבעיהם וצורתם לווילונות שניתן לראות בימינו אלה תלויים בחלונותיהם של בתי המעמד הבינוני מהסוג שאני מתגורר בו), לא היתה חשה כל תחושה שהיא. אך כמובן אין היא יכולה לעשות זאת. היא חייבת להסיט אותם על מנת לצפות מבעד לאשנבים, ובעצם היא תוכל לראות את שורת הצבעים אליהם התייחסתי לעיל. בפנים שוכנת תחושת מסכנות עמוקה ומדכאת, תחושה של אבדן נורא (דבר שעשוי להסביר מדוע שוקלת לנה את האפשרות להעיר את החנוטים מקברם), שניתן לתלות אותה בהשפעת העל־חלל על הגוף; אך ניתן להסתיר את התחושות הללו, מבחוץ הן אינן נראות לעין, והן נמצאות לחלוטין בשליטת הטיפוסים הפלגמטיים, וכאלה הם מרבית טייסי טיסות ניסוי אלה. (לנה הינה פלגמטית למדי בעצמה. היא אמנם רגישה למתח יותר מאשר כמה מעמיתיה, אך רגישות זו נמצאת בהחלט בתוך התחום שנקבע על ידי ה’משרד', אם כי יש להודות, הבדיקות ש’המשרד' מבצע הינן שטחיות למדי).

ואולם השפעותיה של נפילה לתוך הגלקסיה השחורה הינן שונות לחלוטין, וזה המקום בו המטען הרגשי של לנה משתחרר לחלוטין.

8

בנקודה זו צריך היה לשלב בספור ערמות אשפה גדולות של אינפורמציה פיסיקלית, אסטרונומית ומתמטית, תוך תקווה שהדבר ייעשה בצורה שתצליח לספק לספור את הבסיס המדעי האמין שלו, בלא לדחות ממנו את הקוראים.

כמובן, אין לחשוש יתר על המידה מפני דחיית הקורא; רוב קוראי המדע הבדיוני עושים זאת מתוך חיפוש אחרי סוג כזה בדיוק של ספקולציה (בדרך כלל הם מתאכזבים, אבל לרוב אחרי זמן־מה הם שוכחים מה היתה הבעיה), והם מוכנים לשבת בשקט ולהקשיב להרצאה יותר מאשר, נאמר, קוראי הסיפורת של צִ’יבֶר, שבקושי רב היתה מסוגלת לסבול שילוב של בקורת חברתית בתוך החזון האין סופי של פֶהֶנָה, שהוא המתנה שמעניק צ’יבר למעריציו. לכן, בלי להֵרָאות מגוחך, אפשר להביא לידיעת הקוראים את העובדות הבאות, אותן ניתן בהחלט להפריד לחלוטין מגוף הסיפור ולהציגן בצורה הבאה:

נתון שבגלקסיות אחרות קיימים כוכבי ניוטרון, וכוכבים שגודלם פי ארבע מאות או חמש מאות מהשמש שלנו או שמשות ‘נורמליות’ אחרות, אשר במשך התהליך הגרעיני שלהם, תוך שהם בוערים ובוערים על מנת להפיק את האור, יתמוטטו לאחר עשרה או חמישה עשר אלף שנות קיום. המימן שלהם יותך להליום ואחר כך לחנקן ואחר ליסודות כבדים יותר ויותר עד אשר יום אחד, הם יקרסו האחד אל תוך השני בפיצוץ פנימי אדיר, ויגרמו שואה נוראה. שואה לא רק לעצמם, אלא אולי לכל הגלקסיה שבה הם נמצאים, שכן כח הכבידה שיווצר על ידי ההתפוצצות יהיה גדול כל כך, עד כי יחתום את האור בתוך הכוכב. ולא רק את האור, אלא גם את הקול והתכונות האחרות של כל הכוכבים… כך שהגלקסיה עצמה תישאב אל תוך המשפך הגרביטציוני שיווצר על ידי ההתמוטטות, ותיסָפֵג בתוך ליבו המהבהב ואחוז היאוש של הכוכב שכבה.

ניתן לבצע מספר אקסטרפולציות מעובדת קיומם של כוכבי הניוטרון – ולגבי קיום כוכבי הניוטרון עצמם, אין לנו שום ספק. ידוע כי חלק מתכונות נובה ו’סופרנובה' נוצרו בדיוק על ידי אפקט זה – לא התפוצצות, אלא קריסה – והנה כמה מהן:

(א) הכוחות הגרביטציוניים שנוצרו, כמו ווים גדולים הנשלחים מתוך הכוכב, יגררו לתוכו את כל חלקי הגלקסיה שבהישג ידם; ובגלל כח הכבידה, הגלקסיה תהיה בלתי נראית לעין… כוחות אלה, כפי שכבר צויין, יגרמו לכך שהאור לא יוכל להיפלט מתוך הכוכב.

(ב) כוכב הניוטרון, שיפעל כמו שואב־אבק קוסמי, עלול, פשוטו כמשמעו, להרוס את היקום כולו. ואכן ייתכן שברגע זה ממש נמצא היקום בתהליך הריסה איטי, כאשר מאות מיליוני שמשותיו וכוכביו נמשכים ללא רחם אל תוך מערבולות ענק אלו. התהליך הינו איטי, כמובן, אבל חסר רחמים. כוכב ניוטרון אחד יכול, תיאורטית, לספוג את היקום כולו. ביקום קיים יותר מכוכב ניוטרון אחד.

(ג) ייתכן, אולי שהיקום כולו נוצר על ידי אימפלוזיה (פיצוץ פנימה) כזאת, שהשליכה החוצה רסיסים קוסמיים ענקיים אשר, תוך פרק זמן הנראה לנו כעידן ועידנים (אך מהווה אך הרף־עין לגבי היקום), נשאבים חזרה אל תוך הכוכב. ייתכן שהיקום כולו אינו אלא תאונה.

(ד) נעזוב לרגע את הקוסמולוגיה. חללית שתילָכֵד בתוך מערבולת שכזו, בתוך גלקסיה ‘שחורה’, או בלתי־נראית־לעין שכזו, ואשר תימשך לעבר גרעינו הקטלני של כוכב הניוטרון, לא תוכל לצאת משם באמצעות הנעה במהירות הגדולה ממהירות האור, אם זו מבוצעת בדרך הנורמלית… מאחר שהכבידה תספוג את האור, לא ניתן יהיה ליצור תאוצה כלשהי (אם בנקודה כלשהי היא תהיה במהירות קטנה ממהירות האור) על מנת להימלט ממנו. כדי שאפשר יהיה להימלט משדה הכוח, צריך יהיה לבצע זאת רק באמצעות מעבר מיידי להנעה טאכיונית בלא לפתח תאוצה… תהליך אשר יוציא את הנוסע מדעתו ואשר, בכל מקרה, לא תהיה בו כל תועלת שהיא. החור השחור של הכוכב המת הינו פשוט ואקום המרחף לו בחלל… ניתן ליפול מבעד לחור, אבל אז, לאן בעצם אפשר ללכת?

(ה) עצם ההימצאות בשדה הכוח של הכוכב המת עלולה להוציא את האדם מדעתו.

מסיבות אלו אין לנה יודעת שהיא נפלה לתוך שדה הכוח של גלקסיה ושמה רומא, עד אשר החללית הגיעה לשם. ואז, בו במקום, היא תהפוך למטורפת חסרת תקנה.

9

עתה, לאחר שהאינפורמציה הטכנולוגית הוגשה, והמשבר המרכזי בסיפור – ההתמוטטות לתוך הגלקסיה – התרחש בשלב מוקדם למדי, חובתו של המחבר היא לתאר את התחושות הכרוכות בנפילה אל תוך הגלקסיה השחורה. מאחר שמעט, בעצם לא־כלום, ידוע אודות מהותן של תחושות אלו – פרט לכך שברור כי לא תתעורר כל בעיה של גלישה לתאורים סוריאליסטיים בנקודה זאת; לנה יכולה לראות מפלצות זוחלות על גבי הקירות, זאת אומרת מפלצות דו־מימדיות, או קטעים מחייה; לחזור ולראות את כל חייה, מן העריסה ועד הקבר, חוזרים ומתגלגלים לנגד עיניה, תוך שהיא נמצאת בתודעה מלאה; גופה עלול להתהפך, ככפפה, מפנימו החוצה ולנה עשויה, בדמיונה או בפועל, לחבל בגופה חבלות חמורות; יכולה היתה לחיות ולמות אלפי פעמים בתוך מרחביה העל־אוריים ואל־זמניים של התהום… כל זה ניתן היה לביצוע במסגרת גבולותיו של סיפור זה, וזה ללא ספק, היה תורם לסיפור חומר רב עוצמה. ניתן היה לתאר זאת בצורה ציורית, פרברסיה אחת או טרוף אחד בכל פרק – זאת אומרת, פרקים בהם משולב מידע נוסף על הכוחות הגרביטציוניים, וכן העובדה שכוכבי הניוטרון (וזה דבר מעניין) הם קרוב לודאי הפולסרים אותם זיהינו – כוכבים אותם ניתן לגלות ממרחקים בל יאומנו, לא באמצעות האור, אלא באמצעות גלי רדיו בלבד. המחבר יכול היה לבצע דברים מסוג זה על הצד הטוב ביותר; הוא כבר עשה זאת מאות פעמים לפני כן, אך בכך תהיה משום התעלמות מלנה. צרכיה של לנה דחופים יותר מאלה של המחבר, ואף מאלה של העורך. היא חשה בכאב איום. היא סובלת.

ובנפילתה, היא רואה את המתים; ובנפילתה, היא שומעת את המתים; המתים פונים אליה מתוך בטן החללית, והם צורחים, “שחררי אותנו, שחררי אותנו, אנחנו חיים, אנחנו סובלים, אנחנו מתייסרים.” בתוך הג’לטין שלהם, גפיהם הצבות תפורות באמצעות אצבעות הידיים והרגליים אל הממברנות האחוזות בהם, חוזר הרקבון שפשט בהם על עקבותיו שכן, המערבולת לתוכה נזרקו הפכה את כיוון הזמן: והם מתחננים אל לנה מתוך יסורים אותם אינם יכולים לבטא, שכן הם עמוקים כל כך; קולותיהם נמצאים בראשה, מצלצלים והולמים בה כפעמונים מעוותי צורה, “שחררי אותנו! תרועת השופר של יום הדין נשמעת!” וכך הלאה וכך הלאה, אבל לנה פשוט אינה יודעת מה לעשות. היא אובדת עצות. במסע אימים זה היא אינה יותר מאשר הנהגת; היא איננה מומחה רפואי; אין לה כל מושג שהוא אודות שיטות מניעה או שיקום, ושיחזור; וכל נסיון שתעשה על מנת לשחרר אותם מתוך הג’לטין בו הם כלואים, יפגע ללא ספק במבנה הביולוגי שלהם, יהיה אשר יהיה מצבם הנפשי.

אך אפילו לא היה המצב כך, אפילו היתה מסוגלת להעניק להם שלווה באמצעות הוצאתם לחופשי, היא אינה יכולה לעשות זאת, שכן היא נכנעת לתגובותיה שלה בחור השחור. אם המתים התעוררו, העֵרים ללא ספק מתו; והיא מתה בחלל זה; היא מתה אלף פעם במשך תקופה של שבעים אלף שנה (מאחר שזמן אובייקטיבי איננו קיים כאן, הכרונולוגיה מווסתת אך ורק באמצעות המוח, וללנה יש אלף תקופות חיים מלאות ואלף מיתות מלאות), וזה נורא, כמובן, אך זה גם מעניין, שכן עבור כל מוות קיימת תקופת חיים, שבעים שנה בהן היא יכולה להגות בבדיקות מצבה, ובהגיע המוות המאתיים, השנה הארבעה עשר אלף או יותר (או פחות, כל אחת מתקופות החיים היא עצמאית, כמה מהן ארוכות יותר, ומהן קצרות), מצליחה לנה להבין בדיוק היכן היא נמצאת ומה אירע לה. העובדה שנדרשו לה ארבעה עשר אלף שנה לשם כך הינה מדהימה, מבחינה מסוימת, אולם היא מפליאה באותה מידה, שכן ביקום אין סופי ובעל אין סוף אפשרויות, קיים סיכוי קטן ביותר שאפילו בתוך ארבעה עשר אלף שנה היא תיתקל בתשובה הנכונה, וזה לא היה קורה לולא העובדה שהיא נחונה בכוח רצון חזק באורח בלתי רגיל, וכמה מן הדמויות באמצעותן היא חיה הינן יצירתיות ביותר, בעלות שליטה עצמית וחשיבה רצינית. נוסף על כך, ניתן להעביר אינפורמציה מחיים לחיים, על אף השתנות אישיות הדמויות, כך שהיא יכולה להסתייע גם בנסיון שנצבר בתקופות חיים קודמות.

רוב הדמויות, כמובן, הינן חלשות, לא מעט מהן מטורפות וכמעט כולן פחדניות, אך גרעין מסוים נותר בהן; אפילו בגרועות שבהן קיים גרעין כלשהו הממשיך להעביר הלאה את הידע שנצבר, וכך קרה, שבשנה הארבעה עשר אלף, כאשר היא מגלה לבסוף מה קרה לה ומה מתרחש ומה היא חייבת לעשות כדי לצאת מכאן, אוזרת לנה את כל רצונה ואת הכוח שנותר בה וכושלת לעבר לוח הפיקוד (היא נמצאת עתה בשנה השישים ושמונה של תקופת חיים זאת ובדמות זקן יבבן ויפחני, בעצמו טייס חלל לשעבר), וקוראת למהנדס הראשי, המפקח. במשך כל אותו הזמן המשיכו המתים לצרוח ולהקיש באזניה, ארבעה עשר אלף שנות יסורים מהדהדים מבטן החללית ומקיפים אותה בסדינים קשים כברזל; וכאשר המהנדס הראשי, בדיוק כפי שהיה ביום שראתה אותו לאחרונה לפני ארבעה עשר אלף שנה ושבועיים, יצא החוצה ממקומו שמתחת ללוח הפיקוד, מלווה בצלילי המכונות המהמהמות ברכות. היא נושמת לרווחה, חלושה אפילו מכדי להגיב בהנאה לכך שבתנאי אנטיזמן, אנטיאור ואנטיסיבתיות אלה, המכונות ממשיכות עדיין לפעול. אלא שזה היה צפוי. המכונות תמיד פועלות, אפילו בסיפור מדע־בדיוני־קשה נורא וסופי שכזה. לא המכונות הן אלה שנכשלות, אלא מפעיליהן, או במקרים קיצוניים, היקום כולו.

“מה קרה?” שואל המהנדס הראשי.

הטמטום שבשאלה זאת, התמימות שלה וחוסר השייכות שלה באמצע הגהינום בו היא נמצאת, מהממת את לנה, אך מבעד לערפל היא נוכחת לדעת שהמהנדס הראשי יצא, כמובן, ללא כל זיכרון באשר למאורעות שקרו, וצריך יהיה לעדכן אותו. הדבר בלתי נמנע. גונחת ומתיפחת, היא מספרת לו, בקולו של האיש הזקן שבדמותו היא נמצאת, אודות אשר אירע.

[תמונה.27

“הרי זה נורא!” אומר המהנדס. “זה איום ונורא.” ומתנהל בכבדות לעבר האשנב, מציץ החוצה אל הגלקסיה השחורה, גלקסיה ושמה רומא, ומבט אחד אליה גורם לו לקפוא על עומדו ואחר כך להתפרק, לא בגלל שהמכונות נכשלו (המכונות אף פעם לא נכשלות, לא לחלוטין) אלא בגלל שהדבר חזר ויצר אצלו מהות אנושית אשר לא יכלה לעמוד בשום אופן מול המראה שמחוץ לאשנב.

לנה נשארת אז שוב לבד, וצעקות המתים נמשכות.

היא מבינה בן־רגע את אשר אירע לה – ארבעה עשר אלף שנות הגות יוצרות (לפחות זה) זמן תגובה מהיר הרבה יותר – היא חוזרת ללוח הפיקוד וקוראת לשלושה מהנדסים נוספים. סגניו של המהנדס איתו שוחחה לפני כן. (לא נתעלם כאן מן הדמיון בין שלושתם לבין שלושת רעיו של איוב, ועוד תהיה הזדמנות לשלב כאן כמה אלגוריות דתיות מהירות, דבר שהינו שימושי בכל סיפור שאפתני, ומעניק לו רובד נוסף של משמעות). על אף שאין הם מיומנים או החלטיים בדיעותיהם כמו המהנדס הקודם, פקחותם רבה הרבה יותר והם מצליחים להבין את הסבריה, ונשמעים מבעוד מועד לאזהרותיה שלא לגשת לאשנבים ולא להציץ החוצה לעבר הגלקסיה. הם ניצבים שם בתנוחותיהם הקפואות, ממתינים כאילו לדברי לנה.

“אז אתם מבינים,” היא אומרת לבסוף, כאילו לסיכום שיחה ארוכה וסבוכה, (דבר שהינו נכון). “עד כמה שאני יכולה לראות, הדרך היחידה להחלץ מהגלקסיה השחורה הזאת היא באמצעות מעבר ישיר להנעה טאכיונית, בלא שום הפעלת תאוצה כלשהי.”

שלושת מביעי התנחומים מנידים ראשם באיטיות, בעגמומיות. הם אינם מבינים על מה בדיוק היא מדברת, אולם לרשותם לא עמדו ארבעה עשר אלף שנה להרהר בדבר.

“אם לא תצליחו למצוא משהו אחר,” אומרת לנה. “אם לא תחשבו על משהו שונה, אנחנו נישאר כאן לנצח, ואינני יכולה לסבול זאת עוד. ארבעה עשר אלף שנה הן די והותר.”

“ייתכן,” מציע הרֵעַ הראשון ברכות. “ייתכן שזהו גורלך ויעודך, לבלות את זמנך עד אין־סוף בחור שחור זה. ייתכן, שבצורה כלשהי את קובעת את גורל היקום. ככלות הכל, הרי את זו שאמרת כי ייתכן שהכל אינו אלא תאונה ענקית, אה? ייתכן שסבלך מעניק לכך משמעות.”

“ונוסף לכך,” מגמגם השני. “את חייבת להתחשב גם במתים ששם למטה. לא קל להם, את יודעת, עכשיו כשהוחזרו לחיים וכל זה, ומעבר מיידי להנעה טאכיונית עלול להרוס אותם לנצח. זה לא ימצא חן בעיני ‘המשרד’, ואת תהיי צפויה לתשלום פיצויים כבדים ביותר.” “לו אני במקומך, הייתי נשאר עם המתים,” מסכם השלישי, וקול מלמול רועם עולה מבטן החללית כהד לדבריו, על אף שאין להבין מכך אם הדבר מעיד על הסכמה או על סבל איום. כושר ההבעה של המתים מוגבל ביותר.

“בכל אופן,” אומר השלישי, מנפנף תלתל סורר מעל עיניו, מסיט מבטו מן האשנבים ומנוכחותם המאיימת. “אין הרבה מה לעשות בנוגע למצב זה. את נפלת לתוך כוכב ניוטרון, לתוך משפך שחור. הדבר נמצא מעל ומעבר ליכולתו ולאפשרויותיו המוגבלות של האדם. הייתי מקבל עלי בהכנעה את גורלי, לו במקומך הייתי.” דמות המהנדס עוצבה אמנם על פי דמותו של מדען בכיר שעסק בתאורית הקוואזרים, אך במציאות הוא נראה כמישהו העוסק במטאפיסיקה. “קיימות בהוויה האנושית פינות, אליהן אין האדם יכול לתעות בלא שייענש על כך קשות.”

“קל לכם לדבר כך,” אמרה לנה במרירות, יבבתה הופכת לגְלִיסָנְדוֹ צלול, “אך אתם לא סבלתם כמוני. נוסף על כך קיימת לפחות האפשרות התיאורטית שאצליח להיחלץ מכאן, אם אצליח לעבור להנעה טאכיונית ללא תאוצה.”

“אך היכן תנחתי?” אמר השלישי, מניף לעברה אצבע רועדת. “ומתי? כל חוקי הזמן והחלל נהרסו כאן; נותרה רק הכבידה. את יכולה ליפול מבעד למרכזה של שמש זאת, אך אינך יודעת להיכן תגיעי ובאיזה עידן. לא יעלה על הדעת שתצאי אל תוך החלל הנורמלי בעידן שאליו את מתיחסת כאל העידן הנוכחי?”

“לא,” אומר השני. “לא הייתי עושה זאת. אַת והמתים מחוברים עתה; נגזר עליך להישאר עימם. מהו המוות? מהם החיים? בגלקסיה ושמה רומא כל הדרכים מובילות לאותו מקום, את מבינה. יהיה לרשותך זמן די והותר על מנת להגות בבעיות אלה, ומשוכנע אני כי תעלי בחכתך משהו שניתן לחיות עימו, משהו בעל עניין רב.”

“נו, טוב,” אומר הראשון, מביט לעבר לנה. “אם את מוכרחה לדעת, יהיה זה הרבה יותר אצילי מצידך אם תישארי כאן; למיטב ידיעתנו, נוכחותך היא המעניקה מהות וחיים ליקום. ייתכן שאַת היקום עצמו. אך את, בין כה וכה, אינך מטה לי אוזן, ולכן לא אתווכח איתך בעניין זה. בהחלט לא,” הוא אומר בקול רוגז למדי ומחווה אל שני האחרים בידו.

שלושתם צועדים בריכוז לעבר אחד האשנבים, מסיטים את הווילון ומביטים החוצה. לפני שלנה מסוגלת לעצור בעדם – לא שהיא בטוחה שהיתה עושה זאת, לא שהיא משוכנעת שזה אינו מה שהיא היתה רוצה שיקרה – הם הופכים לאפר. והיא נותרת לבדה עם צרחות המתים.

10

נראה, כי ניתן לחלוב משמעויות עמוקות מהאספקטים הסאטיריים של הסצינה דלעיל, ואם ההשגחה על החומר לא תֵעָשה ביד קפדנית ומיומנת, תִדרדר העלילה בזה הרגע לכדי פארסה. אפשר, כפי שכל קומיקאי יודע, להוריד (או להעלות) את העניינים הנוראים ביותר לכלל של סְקֵאטוֹלוגיה או פארסה, פשוט על ידי יחוסם לדמויות ספציפיות; וקשה יהיה שלא להשתמש בסצינה זו לצורך אתנחתא קומית. וזו בהחלט נדרשת בסיפור שהינו, ככלות הכל, מדכא ביותר; במיוחד בגלל העובדה שהוא משתמש ביריעה הרחבה ביותר שאפשר על מנת לשרטט את המסר שלו, שתמיד יתגמד האדם בפני הקוסמוס. (לפחות, זה המסר שניתן לסחוט אותו מן החומר בקלות הרבה ביותר; למעשה יש לי דברים אחרים בראש, אך כמה מן הקוראים יוכלו לגלותם?)

מה שעשוי להציל את הסצינה ואת הספור עצמו, בנקודה זאת, יהיה תיאור שופע של הגלקסיה השחורה, כוכב הניוטרון, השפעותיהם המשתנות על תפישת המציאות וכדומה. כל תחבולה מילולית, כל אמצעי טיפוגרפי, כל ניואנס של שפה וזכרון שהמחבר יזדקק להם, ישמשו בפרק זה לצורך תאור הופעת החור השחור והשפעתו על תודעתה (המעוותת) של לנה. יהיה זה חזון קודר, כמובן, אם כי לא בהכרח מעורר יאוש; הוא ידגים כי המושגים שיש לנו לגבי ‘יופי’ או ‘כיעור’ או ‘טוב’ או ‘אהבה’ או ‘מוות’, אינם יותר מאשר מטאפורות מוגבלות מבחינה סמנטית, ממוסגרות על ידי ציוד הקליטה העלוב המותקן בראשינו; ותועלה האפשרות, שהחור השחור אינו מראה לנו מציאות שונה או אלטרנטיבית, אלא את המציאות היחידה שאנו מכירים, אם כי מורחבת! מורחבת עד אין־סוף, כדי שהסיפור יוכל להעניק לנו, כפי שעושה כל סיפור מדע בדיוני טוב, נקודת מבט אל אפשרויות הנמצאות מעבר לנו. נוסף על כך, בנקודה זו של הסיפור, יתכן שהגיעה העת לאפיין את לנה בצורה חמה ו’סימפטית' יותר, כך שהקורא יוכל להתייחס אליה כאל יצור אנוש הראוי להערכה, בעלת אומץ לב על אף כל האסונות שנפלו בחלקה ארבעה עשר אלף שנות חייה ומאתיים המיתות שמתה. דבר זה ניתן להֵיעשות באמצעות טכניקה סיפורית קונבנציונלית: העמקת הדמות באמצעות תאור והגדרת רגשות, תכסיסי דיבור, הרגלים, מנהגים וכה הלאה. בהתאם לכללי הספרות היום־יומית, יכולים היינו להעניק לה גמגום חביב, נקודת חן על השד השמאלי, אהבה לשוטרים, פחד מפני מכוניות ספורט אדומות, ולהשאיר אותה כך. בסיפור זה, בגלל נושאו הרחב הרבה יותר, יתעורר ההכרח להיטיב יותר לעשות זאת. למצוא קווים מקוריים אשר הפליאה שבהם, המבט הישיר לעבר האפשרויות הפנורמיות, יאפשרו לנו במקורב, להכיר את החור השחור… אך לא חשוב. לא חשוב. דבר זה ניתן לעשותו; הפרק שישלב את לנה עם החזון שלה אודות החור השחור יהיה המבריק ביותר ויגרוף את מירב ההערצה, אך לאמיתו של דבר הוא יהיה הפרק אותו יהיה הכי קל לכתוב, ואני משוכנע שלא הייתי נתקל בכל בעיות עימו אם – כפי שכבר ציינתי קודם – היה זה סיפור, ולא סתם סדרה של הערות לסיפור, (כשהסיפור עצמו נמצא הרחק מעבר לזמן ולחלל שלנו וניתן לראותו אך ורק כהבהובי אור קטנים וריקים, בדומה לצורה שבה רואה לנה את החור השחור, בדומה לצורה בה היא יודעת את כבידת כוכב הניוטרון. גם לנה עצמה לא תגיע קרוב לחזון של הסיפור, יותר מאשר הערות אלה).

עתה, כשפרק זה מגיע לסיומו, ברור שלנה החליטה לעזוב את הגלקסיה השחורה באמצעות מעבר מיידי להנעה טאכיונית. אין לה מושג להיכן תגיע או כיצד, אך היא יודעת שאין היא יכולה לסבול זאת עוד.

היא מתחילה לכוון את לוח הפיקוד, אך לפני כן חיוני לתאר את הדיאלוג עם המתים.

11

קרוב לודאי שאחד מהם יְמַנה עצמו לדובר הקבוצה, ויופיע לפני לנה בחלל חדש זה כאילו בחלום. “הקשיבי,” יאמר לה מת זה, שנולד בשנת 3361, נפטר בשנת 3401, וממתין זה שמונה מאות שנה להחזרה־לחיים בחברה שתצליח לשחרר את גופו מן הלאוקומיה (אין ספק שיתאכזב). “את חייבת להבין את המצב. אנחנו לא יכולים ככה. טוב לנו המוות המוכר לנו, מן המוות שתביאי עלינו את.”

“ההכרעה נפלה,” אומרת לנה, אצבעותיה מונחות על המקשים. “אין כל דרך חזרה.”

“אנו מתים כעת,” אומר החולה. “לפחות הניחי לזה להמשיך. בקרביה של גלקסיה זו, בה הזמן אינו קיים, רכשנו לעצמנו מעין חיים או לפחות מין אי־קיום, כפי שחלמנו מזה זמן רב. הייתי יכול לספר לך רבים מן הדברים שלמדנו במשך ארבעה עשר אלף שנה אלה, אך לגביך הם יהיו כמעט חסרי משמעות, כמובן. למדנו את הריחוק. רכשנו הבנה עמוקה. מובן שכל זה הינו מעבר להבנתך.”

“שום דבר איננו מעבר להבנתי. שום דבר. אך אין זה משנה.”

“הכל משנה. אפילו כאן קיימות תוצאות, קיימת סיבתיות, תחושת אנושיות, תחושת אחריות. את יכולה להשעות את חוקי הפיסיקה, את יכולה להשעות את החיים עצמם, אך אינך יכולה לנתק את האנושיות מן הציווּיים המוסריים שלה. אלה הינם מוחלטים. תהיה זו כפירה בעיקר לנסות ולעזוב.”

“האדם חייב לעזוב,” אומרת לנה. “האדם חייב להאבק, האדם חייב לנסות לשלוט בתנאים הסובבים אותו. אף אם יובל לאבדון, עדיין זה יהיה גורלו.” יתכן שהדיאלוג כאן הינו מליצי מעט. בכל אופן, זה, פחות או יותר, יהיה תוכנו. יש לציין, כי ייחוס השקפה זאת לאישה, יוסיף עוד אחד מאותם רובדי אירוניה, החייבים להופיע בסיפור בשפע, על מנת שיהיה זה יותר מאשר הצגת קרקס, מפל של פליאה קלוקלת המוצגת מתחת ליריעותיו המוגפות של אוהלי… אך האירוניה תעניק לכך לגיטימציה. “לא אכפת לי מהמתים,” אומרת לנה. “אכפת לי רק מאלה שעדיין חיים.”

“אז צריך שיהיה אכפת לך מהיקום,” אומר המת. “מהיקום, אם לא ממשהו אחר. על ידי נסיון לפרוץ מבעד למרכזו של החור השחור את עלולה לפרק את המארג העדין של הזמן והחלל עצמם. את עלולה להרוס הכל. עבר, הווה ועתיד. ההתפוצצות עשויה להגדיל את משפך הכוח הגרביטציוני למימדים אינסופיים, והיקום כולו ייבָּלע בתוך החור.”

לנה מנידה בראשה. לנה יודעת שהמת אינו יותר מאשר אחד מפיתוייה שלבש דמות ערמומית יותר. “אתה משקר לי,” היא אומרת. “זו רק עוד אחת מהשפעותיה של הגלקסיה ושמה רומא. אני אחראית לעצמי, ולעצמי בלבד. היקום אינו הנושא העומד לדיון.”

“זוהי רציונליזציה גרידא,” אומר המת, חש בהיסוסה – חש בניצחונו. “ואת יודעת זאת לא פחות טוב ממני. אינך יכולה להיות אגוצנטרית מושלמת. את אינך אלוהים, אלוהים אינו קיים, לא כאן. ולו היה קיים, זאת לא היית את. את חייבת להתחשב ביקום שמסביבך.”

לנה מביטה במת, המשיב לה מבט; ובעימות זה, בצל עיניו, היא רואה כי הם עומדים לפני קירבה כה נוראה, עד כי היא תהפוך לאחדות, תהפוך לקשר… כי אם תמשיך להאזין למת, ולו למשך רגע קט נוסף, היא תטבע בתוך עיניים אלה כפי שהסקיפסטון טבעה בתוך החור השחור; והיא אינה יכולה לקבל זאת, זה לא ייתכן… היא חייבת להאחז באמונה, שקיימת הפרדה כלשהי בין החיים לבין המתים, וכי הפרדה זו טומנת בחובה כבוד, כי החיים אינם המוות אלא דבר מה אחר, שכן אחרת היא תתכחש לעצמה… ואז במהירות, לפני שתוכל להרהר בכך רגע נוסף, היא לוחצת על המקשים שיעבירו את החללית בהבזק אחד אל מעבר למהירות האור; ואז, בהתפוצצות אלפי שמשות, שאולי אינה אלא קול הלמות ליבה, היא טומנת ראשה בזרועותיה וצורחת.

והמת צורח יחד עימה ואין זו צרחת אושר, אך גם לא צרחת אימה… זוהי צרחת הלידה האמיתית, תלויה ועומדת בין רגעי הלימבו, החיים וההיכחדות, וזעקותיהם משתרגות ברחם הסקיפסטון המחלחלת מבעד לאור שנגאל.

12

סיום של ספור זה נשאר פתוח, כמובן.

ייתכן שלנה חוזרת ומגיעה לזמן ולחלל שלה, וכל זה לא היה אלא כיסוי למציאות גדולה. ייתכן שהיא מגיעה למשהו אחר. וייתכן שהיא איננה יוצאת כלל מן החור השחור אלא נשארת לחיות שם, והסקיפסטון הינה כוכב ביקום הצינורי של כוכב הניוטרון, הראשונה או האחרונה בסדרת כוכבי לכת המתמוטטים אל תוך השמש הגוססת שלהם. אם הסיפור ערוך היטב, אם הנקודות המעורפלות מוצגות כראוי, אם האינפורמציה הטכנולוגית מוגשת כיאות, אם החומר מוצג באור הנכון… ובכן, אזי אין זה משנה מה קורה ללנה, לסקיפסטון שלה ולמתים שלה. כל סיום יהיה הולם. ויהיה מספיק ויסַפֵּק את רגשותיו של הקורא.

בכל זאת, ישנו סיום בלתי נמנע.

נהיר לו למחבר, שלא יכול היה לכתוב סיפור זה. שכן, אילו היה כותב אותו, היה הסיפור מובילו לסיום אחד, לסיום הברור, שנרמז כבר מלכתחילה, והשזור לחלוטין בתוך הטקסט.

אז הניחו למחבר לסיים אותו.

13

באינסוף של הזמן והחלל, הכל ייתכן. וכשהם מוקאים מתוך החור השחור הגדול, מושלכים מתוך פי טבעת זה של כוכב הניוטרון (אני לא אחמיץ, עד כמה שאני יכול, אף אימפליקציה פרוידיאנית אחת), משתתפים לנה והמתים שלה באינסוף זה, נוטלים חלק ביריעת האפשרויות הנרחבת. עתה הם נמצאים בצביר ‘אנטארס’, מהבהבים כנורה; הנה הם בלב סיריוס וכוכב הכלב, חמש מאות צרחות מבטן החללית; הנה הם שוב ברומא העתיקה, צופים בישו, משרך דרכו בכבדות, נושא על גבו את הצלב בגולגולתא… ושוב, בגלאקסיה עלומה אחרת, במרחק ביליוני שנות־אור משביל החלב, סובבת בין מאה אלף כוכבים מיושבים, כל אחד מהם גולגולתא שלו… ועדיין לא באו על סיפוקם.

בהיותם בני אנוש, אין הם מסוגלים ליטול חלק באינסוף; הם יכולים לקחת חלק אך ורק במה שהם יודעים. מאחר שנוצרו במוחו של המחבר, אין הם יכולים לקחת חלק במה שהוא איננו יודע, אלא רק קרוב אליו. לכודים בתודעת המחבר, בתוך מושבת העונשין של קיומו, כפי שהמחבר עצמו לכוד בסקיפסטון של היותו בן מוות, מגיעים לנה והמתים שלה לשנת 1975, אל העיר ריג’פילד פארק, ניו ג’רסי, ושם הם מאכלסים את גופות חמישה עשר אלף תושביה, ושם הינם כעת, מתגוררים בינות לבתי הזיקוק, מטיילים ברחוב הראשי, יושבים בתיאטרון ‘ריאלטו’, קונים בסופרמרקטים, מזדווגים ואוחזים זה בזו במיטותיהם, בעצם הלילה הזה, בעצם הרגע הזה, כפי שאותה תאונה – המחבר, שהוא עצמו אחד מהם – יצרה אותם.

לא יעלה על הדעת שהם יבואו, לנה והמתים, מלב גלקסיה ושמה רומא, להתגורר בריג’פילד פארק, ניו ג’רסי… אך עוד פחות סביר הוא, כי מכל הריג’פילד פארקים של זמננו, נבוא ונתכנס, ונבנה מכונות גדולות שישאו אותנו אל הכוכבים, וכמה מן הכוכבים יביאו עלינו מוות, וכמה מהם יביאו עלינו חיים, וכמה מהם לא יביאו מאום, אך המכונות ימשיכו לפעול ולפעול, וכך – פחות או יותר, בדרכנו שלנו – נעשה גם אנו.

[תמונה.31

[תמונה.טלסקופ

[תמונה.מבזקים.קוסמיים

האסטרונום והסופר הפופולארי קרל סַגֵן, שספרו ‘דרקוני גן העדן’ יצא לאור לאחרונה בגרסתו העברית (ראה גליון מס' 13), אינו שוקט על שמריו. ספרו החדש, ‘מוחו של ברוקה’ זוכה להצלחה בלתי רגילה, על אף שעורר תגובות שליליות למדי דווקא מצד אי־אלו מעמיתיו של סַגֵן בקהיליה המדעית. בספריו של סַגֵן (שהוא, אגב, חובב נלהב של מד"ב אך אינו כותב מד"ב בעצמו), החל מספרו הראשון (‘חיים נבונים ביקום’, מתחילת שנות הששים, שנכתב בשיתוף עם האסטרונום הרוסי י. שקלובסקי), ניכר מעבר הדרגתי מעובדתיות יבשה בהתאם למשמעת המדעית הנוקשה, אל נטיה הולכת וגוברת להשערות פרועות, פרשנות אישית, ועד למיתוסים ואמונות שונות. אם על ספרו ‘דרקוני גן העדן’ אמרו שהוא מהלך בו על החבל הדק המפריד בין אמינות מדעית לספקולציות מפוקפקות, הרי שב’מוחו של ברוקה' יש הטוענים שעבר את הגבול, בעיקר בטפלו בנושאים הרחוקים למדי מהידע הפורמלי שלו – כמו פסיכולוגיה, חקר החלומות, תפישה על־חושית וכו'.

[תמונה.32.1

קרל סגן אינו מסתפק בכתיבת ספרים פופולריים. בקרוב מאוד תתחיל רשת הטלוויזיה פי.בי.אס בארה"ב לשדר את הסדרה היוקרתית שלה על חקר היקום ומסתרי הזמן והחלל, בעריכתו והנחייתו האישית של סַגֵן (ראה תמונה המלווה מבזק זה). סַגֵן יכסה בסדרת התכניות שלו נושאים כמו מסע מאוייש לחקר כוכבי לכת אחרים, חורים שחורים, מקורו של החומר, מוח האדם, יקומים מקבילים, מסע בזמן, תקשורת בין דולפינים ולוויתנים, חיים חוץ־ארציים, הקוסמולוגיה של ההודים, תעלות המאדים, רובוטים, השפעות קוסמיות על התהוות החיים, ראשיתו ואחריתו של היקום – בקיצור חגיגה שלמה.

האם תרכוש הטלוויזיה שלנו את הסדרה לשם הקרנה בארץ? אנו מקווים שכן. בכל אופן, כמה מכתבים בנושא מקוראינו אל רשות השידור, לא יזיקו.

*

כמה וכמה סרטי מד"ב חדשים מוקרנים ויוקרנו השנה בתחנות הטלוויזיה בחו"ל. על הסדרה ‘עולם חדש ואמיץ’ על פי ספרו של אלדוס הקסליי (בהפקת רשת הטלוויזיה אנ.בי.סי) כבר דיווחנו לכם בזמנו. אותה רשת תשדר גם את ‘רשימות מן המאדים’, סדרה המבוססת על ספרו הישן והנודע של ריי ברדבורי. בעקבות ההצלחה של ‘סופרמן’ תבוא הסדרה ‘באק רוג’רס’, על פי מיטב המסורת של ‘אופרות־חלל’ משנות השלושים, השנואות על חובבי המד"ב המתוחכם יותר. באנגליה תוקרן הסדרה ‘סיפורים על הלא־צפוי’, על פי קובץ סיפורי אימים ובלהות מאת רונאלד דאהל. כמו כן צפוי המשך לסרט המצוייר על פי ‘ההוביט’ מאת טולקין, שלא להזכיר את הגירסה המצויירת ל’פלאש גורדון'.

*

[תמונה.32.2

לאחר הפסקה בת חמש שנים ביצירתו הפוריה של רוברט היינלין, יוצא לאור השנה סוף סוף ספרו החדש, שיש לו כל הסיכויים להיות רב־המכר העיקרי במד"ב של שנת 1980. המדובר בספר ‘The Number of the Beast’, בהוצאת Fawcett. היינלין הינו עד היום אחת הדמויות השולטות בתחום המד"ב, והוא שומר על מעמדו מאז צאת ספרו הראשון ‘קו החיים’, בשנת 1939. ספרו הקלאסי ‘גֵר בארץ נוכריה’ הקנה לו שם עולם, ודורות של סופרי מד"ב וחובבים הושפעו מיצירתו הענפה. בספרו החדש משתקפת, כמו במרבית יצירותיו, השקפת העולם המיוחדת של היינלין בנושאי המדע, הפוליטיקה, הדת והסוציו־ביולוגיה.

*

[תמונה.33.1

טענתם המוחצת של הכופרים בזיהוי העב"מים בתור חלליות מעולם אחר היא העדר כל הוכחה חומרית – כלומר מציאת חלק מתכתי כלשהו שלא נוצר על כדור הארץ, או משהו כזה. ובכן, מסתבר שמסתובבים בעולם אי אלו שרידים כאלה, אך שייכותם לחלליות זרות עדיין מוטלת בספק. ביניהם כמה פיסות מגנזיום שנמצאו באובטובה, ברזיל, בשנת 1957 (ראה תמונה) ויש הטוענים שמקורן בעב"מ שהתפוצץ אז לחופה של ברזיל. מספר פיסות מתכת נבדקו במעבדות שונות וכל התוצאות הצביעו על דרגת טוהר גבוהה מאוד של מגנזיום, שאינה מצויה בכל נתך המוכר בעולמנו. אולם מעולם לא נתקבלו תוצאות אלה כהוכחה חותכת למקורה החוץ־ארצי של המתכת, והפיסות שנבדקו הושמדו תוך כדי תהליך הבדיקה. לאחרונה אותרה אחת מהפיסות ששרדו, ע"י אנשי מגזין המד"ב ‘אומני’ ונמסרה לבדיקה נוספת למומחה המטלורגיה של המכון אם.איי.טי, פרופ' ר.א. אוגילבי, שביצע אנליזה מטלוגרפית של המתכת, שהוכיחה שוב את טוהרה הבלתי מוסבר. מסקנתו של הפרופסור: “הרכבו הבלתי רגיל של החומר נותן בסיס להשערה שמקורו מכלי טייס שהתפוצץ או לווין שנשרף בעת חדירתו לאטמוספירה.”

*

לא רבים המקרים בהם סופר מכובד, שזכה להכרה כללית, פונה לתחום המד"ב והפנטסיה. דוגמה לאחד המקרים הנדירים הללו היא הסופרת דוריס לסינג. בעוד ספרה רב־המכר ‘מחברת הזהב’ קוצר עדיין הצלחה רבה בארצות רבות (וגם אצלנו), מכה כבר גלים ספרה החדש ויוצא הדופן ‘שיקאסטה.’ שם משונה זה אינו אלא שמו של כדור ארצנו, כפי שהוא מופיע בכל תיקיו ומסמכיו של כוכב־לכת מרוחק וידידותי בשם ‘קאנופוס’, השוכן אי שם בקצה הגלאקסיה. מתברר שמרבית סיפורי התנ"ך, המיתולוגיה והמיתוסים העתיקים המוכרים לנו, מופיעים בהיסטוריה של ‘קאנופוס’ כארועים אמיתיים, בצורת ביקורי חלליות ושליחים משם אצלנו – כלומר פרשנות על תולדות האדם כרצף של התערבויות מצד יישויות גלקטיות עליונות. הספר מגולל את יחסיה של האימפריה הגלקטית האדירה שמרכזה ב’קאנופוס', עם אימפריה שכנה ושמה ‘סיריוס’, והשלכותיהם על האדם ומצבו ביקום. המבקר של העתון הספרותי ‘סקירת הספרים של ניו־יורק’ הגדיר את הספר כ’מזיגה יוצאת דופן של יצירות ג’ון מילטון, קורט וונגוט ותורת הסאיינטולוגיה של רון הובארד…'

*

אחד הארועים המסתוריים שפקדו את עולמנו והמטרידים את מנוחתם של המדענים מזה 72 שנים הוא אותה התפוצצות אדירה ביוני 1908, ליד הנהר טונגוסקה שבסיביר. עוצמת הפיצוץ, שהותירה את אותותיה על רבבות עצים שביערות העבותים סביב המקום, הושוותה לעוצמתה של פצצת מימן. תאוריות שונות ומשונות ניסו להסביר את הפיצוץ – ‘חור שחור’ זעיר, מטאור הבנוי מ’אנטי־חומר', וכמובן – התפוצצותו של עב"ם, או יותר נכון חללית מעולם אחר המונעת בכוח גרעיני.

אולם התאוריה המקובלת כיום היא הרבה פחות מלהיבה, למגינת ליבם של חובבי המד"ב, כמובן. בקרב המדענים מתחזקת הסברה שהיתה זו התרסקותו של כוכב־שביט קטן, או רסיס ממנו, על כדור הארץ – יש המזהים אפילו במדוייק את מקורו של אותו רסיס – כוכב שביט המכונה בשם ‘קומטת אֶנֶקה’.

למרות זאת, בתכנית הטלוויזיה שהוקדשה לנושא זה בארה"ב לפני שנה (בהנחייתו של מיודענו ליאונרד נימוי, מ’מסע בין כוכבים'), תמכו עדיין מדענים אחדים בהסברים המלהיבים יותר את הדמיון. כך, למשל, תמך תומאס אטקינס בגירסת החללית הזרה, ואחרים ציטטו את המדען הרוסי אלקסיי זלוטוב שלאחר ביקוריו הרבים באתר הפיצוץ השתכנע שלא היה זה מטאור או כל דבר הדומה לו. “אין לי ספק”, ציין זלוטוב, “שהסיבה לפיצוץ היתה מלאכותית, כפי הנראה מעשה ידיהן של יישויות מעולם אחר שרצו להסב את תשומת ליבנו.” אין ספק ש’פיצוץ טונגוסקה' ימשיך לספק חומר לוויכוחים והשערות שונות ומשונות עוד שנים רבות. (בתמונה: פיצוץ טונגוסקה בעיני רוחו של הצייר כריסטופר פוס).

[תמונה.33.2