עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר

ערך גליון זה – אהרון האופטמן

במשך שנים ארוכות אפיינו את המד"ב שתי תכונות, אשר ייתכן ויש קשר ביניהן: א) היה זה תחום ‘גברי’ ברובו המכריע; ב) ארוטיקה ומין נעדרו ממנו כמעט לחלוטין, ולכל היותר השתמשו מאיירי עטיפות המגזינים בנערות חטובות בתור קישוט (כשהן לכודות בציפורני מפלצת ירוקה כלשהי, או משהו דומה…)

לכלוא אדם בכלוב

הכוכב

גלקסיה ושמה רומא

עם התבגרותו של המד"ב והתפתחותו כענף ספרותי רציני חל מהפך בעניין זה: יותר ויותר סופרות פנו לכתיבת מד"ב, שחלקן אף החל לשאת אופי פמיניסטי, ובמקביל אלמנט המין והארוטיקה תפש חלק בולט בסיפורים רבים. סוף סוף אין להניח שבחלל, על פני עולמות אחרים, או הרחק בעתיד, יחדל המין מלהוות גורם רב־חשיבות בעצם מהותו וקיומו של האדם. הדבר מומחש בגליון זה בסיפור־מאמר ‘גלקסיה ושמה רומא’ מאת בארי מאלצברג, המהווה מעין קובץ של הנחיות לסופר המתחיל כיצד לכתוב (או לא לכתוב) סיפור מד"ב מודרני. גם בסיפור ‘לכלוא אדם בכלוב’ מאת פ.מ. באזבי יש למין תפקיד נכבד, מה שקשה לומר, למשל, על סיפורו בן ה־83 של ה.ג'. וולס, ‘הכוכב’, שבו יש רק רמז לארוטיקה במשפט אחד בלבד (מִצאו אותו בעצמכם…). סיפור זה של וולס, אבי המד"ב המודרני, מוגש כחלק ממאמצינו להביא מדי פעם יצירות מהקלאסיקה של המד"ב, אשר למרבה הצער והפליאה טרם ראו אור בעברית.

לאותם כותבי מד"ב מתחילים שיתייגעו אולי ממאמרו הארוך של מאלצברג, אנו מגישים ‘מתכון’ קצר ומשעשע מאת חוקר המד"ב השבדי סם לונדוול, תחת הכותרת ‘כיצד לכתוב סיפור מד"ב’. ‘המתכון’ ערוך בצורת ‘תרשים זרימה’, כלי המוכר היטב לכל מי שמקורב לתכנות־מחשבים.

על ספרות המד"ב

במשך השנה הראשונה לקיום הירחון פנו אלינו קוראים לא מעטים בבקשה לפרסם חומר תעודי־ביקורתי על המד"ב כספרות, וכן מאמרים על ההיסטוריה של המד"ב והתפתחותו. בנושאים אלה מצוי חומר רב ומגוון בשפות אחרות, וכמעט ואיננו קיים בעברית. ברור ש’פנטסיה 2000' מהווה במה טבעית למאמרים רציניים על ספרות המד"ב ותולדותיה, ואנו מתכננים לשלב בחוברת מדי פעם מאמרים מסוג זה. הראשון ביניהם, תחת הכותרת ‘מפות חדשות של גיהנום וגן־עדן’ מאת ד"ר גבריאל מוקד, מופיע בגליון זה. אף שחלפו כבר שנים לא מעטות מאז שנכתב מאמר זה (אשר הופיע בזמנו על דפי כתב־העת הספרותי ‘מאזניים’), נראה לנו שכל חובב מד"ב רציני ימצא בו עניין.

שמות כמו סמואל דלאני, פיליפ ק. דיק, תומאס מ. דיש מוכרים היטב לכל קורא מד"ב בחו"ל, ואילו בארץ נקראות יצירותיהם – לפי שעה – על ידי קהל קוראי האנגלית בלבד. מדי פעם אנו מקבלים בקשות לפרסם את סיפוריהם של סופרים אלה ואחרים, ואכן הגיעה השעה לערוך הכרות עם יוצרים חשובים אלה. הפעם אנו עורכים הכרות כזו עם סופר מפורסם לא פחות – פול אנדרסון, שסיפורו ‘האור’ איננו דווקא אופייני לכתיבתו, אך באמתחתנו עוד כמה וכמה סיפורים מפרי עטו (ואכן עטו פורה מאוד), שיתפרסמו בבוא העת.

קריאה מהנה!

אינטליגנציה מהי?

אחרון ראשון יהיה

ערך גליון זה – אהרון האופטמן

סיפורים:

הכוכב – ה. ג. וולס

לכלוא אדם בכלוב – פ. מ. באזבי

גלקסיה ושמה רומא – בארי מאלצברג

טעם התבשיל – ג’ון ברונר

פחד עד מוות – שמעון רוזנברג

והעם רואים – שירה טמיר

האור – פול אנדרסון

האחרון ראשון יהיה – רוברט פ. מילס

הטפיל – רוברט שקלי

מדורים:

כיצד לכתוב סיפור מד"ב – סם לונדוול

מבזקים קוסמיים

אסימוב על: אינטליגנציה ודעות קדומות

מפות חדשות של גיהנום וגן־עדן – גבריאל מוקד

שירי מד"ב – שלמה שובל

מכתבי קוראים

בגליון הבא

על המשך קורותיו של בארטון ועימותו עם יצורי ה’דאמו' דמויי הסרטנים, ניוודע בחלקו השני והאחרון של הסיפור ‘לכלוא אדם בכלוב’.

לפי שם הסיפור ‘ג’יגולו’ קל לנחש איזה תפקיד ייעד המחבר, רון גולארט, לאנדרואידים המופיעים בסיפור משעשע זה.

‘אררט’ הוא אחד מסיפוריה הנודעים ביותר של זנה הנדרסון, והוא מגולל את קורותיה של קבוצת טלפאתים העוזבים את עולמם החרב בחיפושים אחר עולם חדש…

לצערנו, בשל תקלה טכנית של הרגע האחרון לא מופיע בגליון זה המדור ‘עתידעת’; המאמר ‘ספינות הרקיע’, על שיבתן הצפויה של ספינות־האויר אל שמי עולמנו, יראה אור בגליון הבא.

ואילו איזאק אסימוב ינתח הפעם את ‘טענות המחץ’ בדבר – לא פחות ולא יותר – קיומו, או אי קיומו של אלוהים… נשמע מעניין? שאר החומר בגליון מס' 15, שאינו מוזכר כאן – מעניין לא פחות!

כמעט כל נושא מרכזי שעוסק בו המד"ב הופיע בצורה זו או אחרת באחד מסיפוריו הקלאסיים של אבי המד"ב המודרני, הרברט ג'ורג' וולס. כך גם נושא השואה המאיימת על כדור־הארץ מפגיעת גרם־שמיים מסתורי, העומד ביסוד הסיפור 'הכוכב'. אם הנושא נראה לכם מוכר, הרי זה מפני שכמו כל סיפור אחר של וולס, גם 'הכוכב' שימש כהשראה לרבים אחרים, ומקור לחיקויים שונים ומשונים. על אף זאת, ולמרות שחלפו כבר 83 שנים מאז שנכתב, נדמה לנו שעדיין אפשר להתענג על קריאתו. אין ספק, המד"ב לא היה מה שהוא היום ללא ה.ג'. וולס.

* * *

ביום הראשון של השנה החדשה נמסרה הודעה, בו־זמנית כמעט, על ידי שלושה מצפי־כוכבים, כי מסלול תנועתו של כוכב־הלכת נפטון, המרוחק ביותר מבין הכוכבים הסובבים את השמש, הפך מוזר עד למאוד. כבר בדצמבר היפנה אוגליב את תשומת הלב לכך שמהירותו ירדה קמעה. נתח־חדשות מסוג זה לא עורר, כמובן, תהודה כלשהי בעולם שרוב אוכלוסייתו אף אינה יודעת על קיומו של נפטון. גם התגלית הבאה, אודות זיק אור חלשלש ומרוחק שנצפה ליד כוכב־הלכת המוטרד, לא עוררה כל תגובה מחוץ לחוגי האסטרונומים. אנשי המדע, לעומת זאת, מצאו במידע זה חשיבות רבה, אף לפני שנודע שגרם־השמיים החדש הלך וגדל במהירות, צבעו התבהר, תנועתו שונה מזו הנפוצה בקרב גרמי־שמיים אחרים, וכי הסטיה במסלולו של נפטון הגיעה לממדים חסרי תקדים.

מעטים האנשים חסרי הרקע המדעי המסוגלים לתאר לעצמם עד כמה גדולה היא בדידותה של מערכת השמש על כוכבי הלכת שלה, אבק הפלנטואידים שלה, כוכבי השביט שלה – כולם שטים בחלל ריק עצום, המצוי כמעט מעבר לכל דמיון. מעבר למסלולו של נפטון קיים חלל, ריק לחלוטין עד כמה שתצפיות אנוש מסוגלות לדעת, ללא חום או אור או צליל. ריקנות מוחלטת, המשתרעת על פני עשרים מיליון פעם מיליון מייל. זוהי ההערכה הזהירה ביותר של המרחק אותו יש לעבור לפני שניתן יהיה להגיע אל הכוכב החיצון הקרוב ביותר. ולמעט כמה כוכבי שביט, שאינם חומריים יותר מלהבה דקיקה, מעולם לא חצה כל חומר שהוא, למיטב ידיעתו של המין האנושי, תהום־חלל זו, בטרם הופיע אותו נווד מוזר. הוא היה מסה גדולת־ממדים של חומר, מגושם, כבד, מתפרץ מתוך המסתורין הקודרים של הרקיע אל תוך זוהר השמש ללא אזהרה מוקדמת. ביום השני הוא נראה בברור באמצעות כל מכשיר תצפית מכובד, בתור זיק אור בעל קוטר בלתי ברור, במערך הכוכבים ‘לֶאו’ שליד רֶגוּלוּס. תוך זמן קצר ניתן היה לראותו אפילו באמצעות משקפת תיאטרון פשוטה.

ביום השלישי של השנה החדשה נעשו לראשונה קוראי העתונים בשני חצאיו של כדור הארץ מודעים לחשיבותה האמיתית של התופעה הבלתי רגילה בשמיים. עיתון לונדוני הכתיר את הסיפור בכותרת ‘התנגשות בין־כוכבית’, ומסר את חוות דעתו של דושאן על כך שגרם־שמיים חדש זה עומד להתנגש בנפטון. הכתבים הבכירים הרחיבו מעט את היריעה, כך שבשלישי בינואר שררה במרבית בירות העולם אוירת ציפיה, מעורפלת מעט, להתרחשות קרובה של ארוע שמיימי; וכשירד הלילה בעקבות השקיעה, נשאו אלפי אנשים בכל העולם את עיניהם השמיימה – על מנת לראות את הכוכבים הישנים והמוכרים נוצצים בדיוק כפי שנצצו מימים ימימה.

עד שהפציע השחר בלונדון והכוכבים ממעל החווירו. שחר חורפי היה זה. הצטברות מחליאה של אור היום, אור מנורות הגאז והנרות ציינו את משכנם של האנשים שהתהפכו בחוסר מנוחה על משכבם. אולם השוטר המפהק פיהוק רחב ראה זאת, ההמונים הטרודים בשווקים פערו את פיהם בתדהמה, פועלים העושים דרכם לעבודה, חלבנים, עגלונים, נוודים חסרי בית, זקיפים על משמרתם, ובכפרים – חקלאים הפוסעים בין התלמים, ציידים מסיגי גבול המתגנבים הביתה, בכל כפר אפלולי ניתן היה לראות זאת; וגם המלחים על פני המים, המביטים אל הרקיע ראו אותו – כוכב לבן גדול, מופיע לפתע בשמי המערב!

איור למהדורה הראשונה של 'הכוכב', משנת 1897

זוהר יותר מכל כוכב אחר אשר בשמיים שמעלינו, זוהר יותר מכוכב־הערב בשיא זוהרו. הוא הבהיק, לבן ורחב ידיים, לא עוד נקודת־אור מהבהבת, אלא עיגול אור קטן מבריק, זוהר וברור, שעה אחת לאחר עלות השחר. ובמקומות אליהם לא הגיע שמעו של המדע, לטשו אנשים את עיניהם ובליבם הפחד, מספרים איש לרעהו על מלחמות ואסונות שאותות אש אלה שבשמיים מרמזים עליהם. בורים מוצקים, הוטנטוטים קשוחים, כושים מחוף השנהב, צרפתים, ספרדים, פורטוגזים – כולם ניצבו בחום השמש העולה, צופים בזריחת הכוכב החדש.

ובמאה מצפי־כוכבים השתררה התרגשות רבה, כאשר שני גופים מרוחקים אלה מיהרו האחד לעבר השני, והחלה התרוצצות הלוך ושוב, לאסוף את מכשירי הצילום והספקטרוסקופים, או מתקן זה או אחר, לתעד מראה מדהים חדש זה, של עולם העומד להחרב. שכן עולם היה גרם שמיים זה, אח לכדור הארץ, גדול הרבה יותר מכוכב הלכת שלנו, שנחשף בפתאומיות רבה כל כך למוות לוהט. נפטון, כוכב זה, נפגע בדיוק במרכזו על ידי הכוכב המוזר שבא מן החלל החיצון, והחום שנפלט מעוצמת ההתנגשות איחד את שני הכדורים המוצקים הללו לכלל מסת אש ענקית אחת.

ואותו יום, שעתיים לפני עלות השחר, סבב סביב העולם כוכב לבן זה, ורק כאשר שקע במערב והשמש זרחה במקומו, דעך זוהרו ונעלם. אנשים בכל אתר ואתר תמהו למראהו, אך איש מכל אלה שראוהו לא יכול היה לתמוה יותר מאשר המלחים, השולחים מאז ומתמיד מבטם אל הכוכבים; המלחים אשר נמצאו בלב ים ולאוזניהם לא גונב דבר אודות הארועים החדשים, ועתה ראוהו עולה פתאום אל הרקיע כמעין ירח שני, תלוי ממעל, ושוקע במערב עם חלוף הלילה. וכאשר חזר וזרח על אירופה הצטופפו בכל מקום המונים כדי לחזות בו. על מדרוני גבעות, גגות בתים, שדות רחבי ידיים, שולחים את מבטם מזרחה בציפיה לזריחת הכוכב החדש. הוא זרח כשבוהק לבן מקדים אותו, כהבהקה של אש אדירה, ואלה שראוהו נוצר בליל־אמש הביטו בו בתדהמה. “הוא גדול יותר!” קראו. “הוא זוהר יותר!” ואכן, הירח נמצא אמנם ברביע האחרון של החודש, ובשקיעה כלפי מערב, ואת חלקו הנראה לעין לא ניתן היה להשוות באמת ובתמים לכוכב – אולם גם בשוטו ממעל בכל גדולתו, רק לעיתים רחוקות בלבד עלה זוהרו על זה של העיגול הקטן שציין את מקומו של הכוכב החדש.

“הוא בהיר יותר!” זעקו האנשים המצטופפים ברחובות. אך במצפים האפלולים עצרו האסטרונומים את נשימתם והביטו האחד בשני. “הוא קרוב יותר!” אמרו. “קרוב יותר!”

וקול אחר קול חזר ואמר, “קרוב יותר.” והטלגרף המתקתק נטל את המסר, והמסר הרעיד לאורך כבלי הטלפון, ובאלף ערים הצביעו אנשים חמורי סבר על הכתוב. “הוא קרוב יותר.” אנשים, שהיו שקועים בכתיבה במשרדיהם, הבינו לפתע את משמעות הדבר והניחו את עטיהם. אנשים שהיו שקועים בשיחה ביניהם באלפי מקומות, הבינו את האפשרויות הגרוטסקיות הנובעות ממילים אלה – “הוא קרוב יותר.”

המסר דהר לאורך רחובות מתעוררים, הועבר בצעקות במורד שבילים מוכי כפור בכפרים שלווים. אנשים שקראו זאת ניצבו בפתחי הבתים המוארים באור צהוב, צועקים לעבר העוברים ושבים את החדשות, “הוא קרוב יותר.” נשים יפות, סמוקות וזוהרות שמעו את החדשות מסופרות בבדיחות הדעת בין ריקוד לריקוד, והעטו על פניהן הבעה מזוייפת של התעניינות אינטליגנטית, אותה לא חשו. “קרוב יותר! באמת, כמה מסקרן! כמה שהאנשים האלה חכמים, אם הצליחו לגלות דבר כזה!”

נוודים בודדים שחלפו מבעד ללילה החורפי מילמלו מילים אלה על מנת לנחם את עצמם, כשמבטם כלפי מעלה. “הוא חייב להיות קרוב יותר, שכן הלילה צונן כמו צדפה. איך שלא יהיה, גם אם הוא קרוב יותר, לא מרגישים ממנו חום גדול יותר.”

“מה לי ולכוכב חדש?” זעקה האשה המתייפחת, כורעת ליד בנה המת.

תלמיד בית־הספר, שהשכים להתעורר על מנת לגשת למבחן, פתר לעצמו את הבעיה – הכוכב הלבן הגדול, מאיר בבהירות מבעד לפרחי־הכפור שעל חלונו. “צנטריפוגלי, צנטריפוגלי,” אמר, סנטרו שעון על אגרופו. "אם עוצרים כוכב לכת מריחופו, שוללים ממנו את הכוח הצנטריפוגלי, מה אז? הכוח הצנטריפטלי משתלט עליו, והכוכב נופל אל תוך השמש! וזה –!

“האם אנחנו בדרך? מעניין –”

אורו של אותו יום הלך בדרכם של כל אחיו, ועם השתלטותו של החושך הקפוא חזר וזרח גם הכוכב החדש ועתה היה בהיר כל כך, עד כי הירח נראה כצל חיוור של עצמו, תלוי לו שם באופק. בעיר דרום אפריקאית התחתן אחד הגבירים, וכל הרחובות הוארו על מנת לקדם את פניו ופני אשתו הטריה. “אפילו השמיים התקשטו באור,” אמרו החנפנים. תחת קפריקורן, זוג אוהבים כושיים, מעיזים פנים נגד חיות הפרא והרוחות הרעות על מנת ליהנות אחד מאהבת רעותו, שכבו חבוקים בשדה דשא, שם ריקדו הגחליליות והבהבו. “זהו הכוכב שלנו,” לחשו, וחשו כיצד נחמה מוזרה נחה עליהם למראה אור זריחתו המתוק.

המתמטיקאי הגאון ישב בחדרו והדף מלפניו את דפי הנייר. חישוביו כבר תמו. בצלוחית לבנה קטנה נותר עדיין מעט מן הסם הממריץ ששמר על עירנותו במשך ארבעה לילות ארוכים. מדי יום, רציני, ברור, סבלני כתמיד, נשא בפני הסטודנטים את הרצאותיו וחזר אחר כך מיד אל חישוביו המורכבים. פניו היו חמורות, מבהיקות מעט בגלל השימוש שעשה בסמי המרץ. נראה היה כי הוא שקע בהירהורים למשך רגע ארוך. אז פנה לעבר חלון חדרו, והניף את התריס כלפי מעלה. במחצית הדרך לכיפת השמים, מעל המוני גגות וארובות העיר, היה תלוי הכוכב החדש.

הוא הביט בו כלוחם המביט בעיניו של אויב אמיץ. “אתה עלול אולי להרגני,” אמר לאחר רגע של שתיקה. “אבל אני יכול להחזיק אותך – ולמעשה, את היקום כולו – בתוך מוח קטן זה. אינני מוכן להשתנות, אפילו לא עתה.”

הוא הביט בצלוחית הקטנה. “שוב לא נזדקק עוד לשינה,” אמר. למחרת היום, בצהריים, בדיוק של דקה, הוא נכנס לאולם ההרצאות שלו. שם, כהרגלו, הניח את מגבעתו בקצה השולחן, ובחר בקפדנות פיסת גיר גדולה. בקרב הסטודנטים שלו עשתה כנפיים הבדיחה אודות אי־יכולתו להרצות בלא שאותה חתיכת גיר גדולה תתמולל לו בין אצבעותיו. ופעם אף אחז בו חוסר־אונים מוחלט, כאשר יום אחד החביאו תלמידיו את המלאי שלו. כעת עמד על הקתדרה והביט מתחת לעפעפיו האפורים בשורות המלאות בפנים צעירות ונלהבות, והחל מדבר בניסוח מדוייק ודקדקני המקובל עליו.

“מחמת שינוי בנסיבות – שינוי שמחוץ לשליטתי,” אמר ועצר לרגע. “אהיה מנוע מלהשלים את הקורס כפי שתכננתי. נראה, גבירותי ורבותי, אם מותר לי להתבטא בקיצור, שהגזע האנושי חי לשוא.”

הסטודנטים העיפו מבטים האחד בשני. הנכוחה שמעו אזניהם? מטורף? גבות הורמו ושפתיים נמתחו בחיוך, אך פה ושם נשארו פרצופים מספר, עיניהם נעוצות במרצה ואוזניהם קשובות אליו. “מן הראוי,” אמר. "להקדיש בוקר זה להצגת החישובים, עד כמה שניתן להסבירם לכם, שהובילוני למסקנה אותה ציינתי זה עתה. הבה נניח – "

הוא נפנה לעבר הלוח, מצייר על פניו דיאגרמה מסוימת. “מה הוא אמר בקשר ל’חי לשוא'?”, לחש סטודנט אחד אל חברו.

“תשמע מה הוא אומר,” אמר השני, מניד בראשו לעבר המרצה.

וזמן מה אחר כך החלו להבין.

אותו לילה אחר הכוכב לזרוח, שכן המסלול, לכיוון מזרח, הביא אותו לקרבת מערך ‘ליאו’ בדרכו לוִירְגוֹ. זוהרו היה כה גדול, עד כי השמים הפכו לכחולים שעה שזרח, וכל כוכב אחר שלידו כבה – פרט ליופיטר שליד הזניט, אַלדאברן, סיריוּס וקצות ‘הדובה הגדולה’. הוא היה לבן מאד ויפהפה. ממקומות רבים בעולם נראתה אותו לילה הילה חיוורת המקיפה אותו סביב־סביב. הוא היה גדול יותר, בברור; בשמיים הבהירים של האזור הטרופי נראה היה כאילו גודלו הוא כרבע מזה של הירח. הכפור רבץ עדיין על אדמת אנגליה, אך העולם היה מואר באור בהיר, כאילו היה זה אור ירח בליל קיץ. הראיה היתה טובה מספיק בכדי לאפשר קריאה מן הכתב באותו אור קר, ופנסי הגז דלקו באור חיוור, צהוב ודלוח.

והעולם כולו היה ער אותו לילה, ובכל רחבי הכפרים שבממלכות הנוצרים נישא מלמול רציני בחלל האויר, כקול זמזום דבורים בנחיל, ובערים התגבר קול המלמול והפך כמעט לקול שאגה. היה זה קול הפעמונים באלפי מגדלי כניסה וצריחים, מזעיקים את האנשים, מתרים בהם לא לישון עוד, לא לחטוא עוד, אלא להתאסף בכנסיותיהם ולהתפלל. ומעל הראש, הולך וגדל, הולך וזוהר, עם המשך סיבובו של כדור הארץ והסתלקותו של הלילה, עלה וזרח הכוכב המסחרר.

בכל הרחובות והבתים, בכל הערים, דלקו האורות, והדרכים שהובילו לעבר ההרים הגבוהים היו עמוסות לעייפה בקהל שנהר במשך כל הלילה. בכל הימים המלחכים את חופי המדינות התרבותיות עמדו אניות שמנועיהן רוטטים, אניות שמפרשיהן מתנופפים, עמוסות אדם ובהמה, והביטו למעלה. שכן אזהרתו של המתמטיקאי כבר גונבה לאוזני העולם כולו, ותורגמה למאה שפות. הכוכב החדש ונפטון, חבוקים בחיבוק אחרון, עושים דרכם במהירות גדלה והולכת לעבר השמש. בכל שניה ושניה התקדם הכוכב החדש על פני מאה מיל, ובכל שניה ושניה גדלה מהירותו הנוראית. מסלולו הנוכחי של גרם זה עשוי, אמנם, להובילו במרחק של מאה מיליון מייל מכדור הארץ, אולם לא הרחק ממסלולו המיועד, ריחף לו בשלווה בינתיים, הכוכב האדיר צדק וירחיו מרקדים לידו. בכל רגע ורגע גדלה המשיכה בין כוכב־האש והגדול שבכוכבי הלכת. ומהי תוצאת משיכה זו? צדק יוסט בלית ברירה ממסלולו לעבר מסלול אליפטי, והכוכב הבוער, שהמשיכה הזאת תסיט אותו ממרוצתו לעבר השמש, “יתאר עקומה,” ואולי יתנגש בכדור־הארץ או לפחות יחלוף קרוב מאוד אליו. "רעידות אדמה, התפרצויות וולקניות, ציקלונים, גלי ענק, שטפונות, עליה מתמדת בטמפרטורה עד לגובה שלא ניתן לחזותו – " כך ניבא המתמטיקאי.

ומעל הראש, כאילו על מנת לתמוך בדברים הללו, ריחף לו, בודד וקר וזוהר, כוכב האבדון הממשמש ובא.

רבים מאלה אשר לטשו אליו אותו לילה את עיניהם עד כאב, חשו כי הוא התקרב במידה ניכרת לעין. ואותו לילה עצמו השתנה גם מזג־האויר, והכפור, שאחז בצפורניו את כל מרכז אירופה, צרפת ואנגליה, התרכך והפך לבוץ חלקלק.

אולם אל לכם להניח, משום שסיפרתי אודות האנשים המהלכים בלילה, אנשים שעלו על גבי ספינות, ואנשים שברחו לעבר הארץ ההררית, כי העולם כולו היה אחוז אימה מפני הכוכב. למעשה, העולם עדיין התנהל כסדרו, ולמעט שיחות מסויימות ברגעי פנאי, ומבטים אחדים בלילה, המשיכו תשעה מכל עשרה אנשים לעסוק במלאכותיהם הרגילות. בכל הערים נפתחו החנויות ונסגרו, למעט בודדות פה ושם, בשעות העבודה הרגילות. הרופאים והקברנים המשיכו לעסוק במשלח ידם. הפועלים עבדו בבתי החרושת, חיילים ביצעו תרגילי סדר, מלומדים חקרו, אוהבים חיפשו האחד את רעותו, גנבים פרצו ונמלטו, פוליטיקאים תכננו את תוכניותיהם. מכונות הדפוס שאגו כל הלילה במערכות העתונים, ורבים היו הכמרים בכנסיות שונות שסרבו לפתוח את שערי כנסיותיהם על מנת שלא לשפוך שמן על מה שהם ראו כמדורת פאניקה מטופשת. העיתונים חזרו והצביעו על ארועי שנת 1000 – שבה, כמו היום, צפו בני אדם את קץ העולם. הכוכב לא היה כוכב כלל – סתם כדור גז – שביט; וגם לו היה כוכב, לא יכול היה לפגוע בכדור־הארץ. אין תקדים לארוע שכזה. השכל הישר הזדקף בגאווה, לועג, מלגלג, נוטה מעט לרדוף את אלה הממשיכים לחשוש, הזורעים יאוש. אותו לילה, בשעה שבע וחמש עשרה דקות לפי שעון גריניץ', יימָצֵא הכוכב בנקודה הקרובה ביותר לצדק. אז יראה העולם לאן מובילים פני הדברים. אזהרותיו הקודרות של המתמטיקאי נראו לרבים כפרסומת עצמית מתוחכמת. בסופו של דבר הפגין השכל הישר, שחושל בלהט הויכוח, את שכנועו המעמיק בהשקפת העולם שלו, על ידי כך שהלך לישון. וכך גם הברבָּריות והחייתיוּת, שכבר התייגעו מן החידוש, המשיכו את עסקי הלילה הרגילים שלהם, וגם עולם החי, למעט כלב נובח פה ושם, התעלם לחלוטין מן הכוכב.

עם זאת, כאשר ראו הצופים האחרונים במדינות אירופה את הכוכב זורח אמנם שעה אחר כך, אך גודלו אינו עולה על זה של הלילה הקודם, היו עדיין מספיק אנשים שצחקו לאזהרותיו של המתמטיקאי – שיכלו להתייחס אל הסכנה כאילו חלפה.

אך הצחוק שכך אחר כך. הכוכב גדל, גדל בהתמדה נוראה, שעה אחרי שעה, מעט יותר קרוב לזניט, הולך ונעשה זוהר יותר ויותר, עד אשר הפך את הלילה ליום. בלילה הבא הגיע גודלו לשליש מזה של הירח, כאשר שזפוהו עיני האנגלים. אצל האמריקאים הוא זרח וגודלו כבר כמעט כשל הירח, וזהרו לבן, מסמא, ולוהט. הרוח הלוהטת נשבה בכוח גובר ועולה, ובווירג’יניה, בבראזיל, ובעמק סינט־לורנס זרח הכוכב מבעד למסך משתולל של ענני רעם פולטי ברקים סגולים, מבעד למהומה חסרת תקדים. באזור נהר המָנִיטוֹבָה ירדו גשמי זעף, ובפסגות כל ההרים הנישאים שעל כדור הארץ החלו השלג והקרח להינמס אותו לילה, וכל הנהרות היורדים מן ההרים שטפו בזרם עז וסוער, ותוך זמן קצר סחפו עימם עצים כרותים וגוויות אדם ובהמה. המים הלכו וגאו, ביציבות ובהתמדה, עד אשר עלו לבסוף על גדותיהם ופנו לרדוף אחר אוכלוסיית העמקים הנמלטת על נפשה.

לכל אורך חופי ארגנטינה ובדרום האוקיינוס האטלנטי עלתה הגאות על כל אשר זכר האדם אי־פעם, ובמקרים רבים דחפו הסערות את המים עשרות קילומטרים אל תוך היבשה, מטביעים בתוכם ערים שלמות. וכה גדול היה החום אותו לילה, עד כי זריחת השמש דמתה לעלייתה של צללית. רעידות האדמה החלו מתגברות, עד אשר בכל רחבי אמריקה, מן החוג הארקטי ועד כיף־הורן, התמוטטו גבעות, פתחים בקרקע התבקעו, בתים וקירות התפוררו לעפר. צד שלם של הרי הקוֹטַאפַאקְסִי התפורר בעווית ענק אחת וגעש לבה פרץ החוצה. כה גבוה ומהיר היה הנוזל, עד כי לא נדרש ליותר מיום אחד על מנת להגיע לים.

וכך צעד הכוכב לרוחב האוקיינוס השקט, בעקבותיו פוסעות סופות הרעמים כשובל גלימה, והגל הענק שזרם בעקבותיו, מבעבע ולוהט, שטף אִי אחרי אִי מכל תושביו, עד אשר לבסוף הפך גל מהיר זה לנד מים אדיר, חמישים רגל גובהו, שואג ברעבתנות, מרחף על פני חופיה הארוכים של אסיה – וחדר פנימה אל תוך סין. במשך זמן מה היכה הכוכב בקרניו – עתה היה הרבה יותר לוהט, גדול ובהיר מן השמש בצהרי היום – ללא רחמים, בארץ רחבת הידיים ומרובת האוכלוסין; ערים ועיירות, על פגודותיהן ועציהן, כבישים, שדות מעובדים, מיליוני אנשים לוטשים עיניהם בבעתה חסרת ישע אל עבר השמים הלוהטים, ואז, נמוכה ומתגברת, באה המיית השיטפון. וכך בדיוק ארע למיליוני אנשים אותו הלילה – מנוסה לשום־מקום, אברים כבדים מלהט החום, נשימה קצרה ומשתנקת, והשיטפון רודף אותם כקיר לבן וזריז מאחוריהם. ואחר כך – מוות.

סין הוארה באור לבן בוהק. אך מעל יפן ויאווה וכל איי מזרח אסיה נראה הכוכב ככדור אש אדום בגלל האדים, העשן והאפר שירקו הרי הגעש כלפי מעלה, כאילו בכדי להצדיע לאורח. ממעל השתוללו הלבה, הגאזים הלוהטים והאפר, ומלמטה זרמו הזרמים הרותחים, ובתווך רעדה הארץ ורעמה עם כל הלם שחלף בה. לא ארך הזמן, וגם שלגי הנצח של הרי טיבט וההימליה נמסו וזרמו מטה בעשרה מיליון פלגים וערוצים מתמזגים ונפרדים על פני מישורי בורמה והינדוסטן. צמרותיהם הסבוכות של הג’ונגלים ההודיים עלו באש באלף מקומות ובכל המהומה הזאת ברחו המוני גברים ונשים במורד הנהרות הרחבים לעבר המוצא האחרון שנותר לאדם – הים הפתוח.

הכוכב הלך וגדל, גדל והתלהט. לאוקיינוס הטרופי אבדה זרחניותו והאדים המתערבלים נפלטו בפרצים נוראים מתוך גלים שחורים שעלו ללא הפסק, זרועות פה ושם באוניות מוכות סופה.

ואז התרחש הפלא. לאלה שהביטו באירופה בזריחת הכוכב נראה היה כי העולם לבטח חדל מלסוב על צירו. באלף מקומות פתוחים על ההרים, אליהם ברחו האנשים מפחד השטפונות והבתים המתמוטטים, חיכו לשוא לזריחה. שעה רדפה שעה, במריטת עצבים נוראה, והכוכב לא זרח. ושוב הביטו בני האדם אל מערכות הכוכבים הישנות והטובות. אליהן כבר התייחסו כאל דבר אותו לא ישובו לראות לנצח. באנגליה היה חם והשמים בהירים, אם כי הארץ רעדה בקביעות, אך באזור הטרופי נצצו סיריוס, קפלה ואלדבאראן מבעד למסך עשן. וכאשר בסופו של דבר זרח הכוכב הגדול, עשר שעות לאחר מכן, זרחה גם השמש לא הרחק ממנו, ובמרכז ליבו של הלבן הלוהט, נראה עיגול שחור.

הכוכב החל לפגר במרוצתו אחרי שאר הכוכבים, אי־שם מעל שמי אסיה. לפתע, כאשר זרח מעל הודו, נראה היה כאילו הצטעף אורו. כל מישור הודו, משפך האינדוס עד לשפך הגאנגס, היה אותו לילה מדבר מים מבהיק שמתוכו בולטים מקדשים וארמונות, גבעות והרים, כולם שחורים מאנשים. כל גג היווה מקום ריכוז לעם רב של אנשים, שנפלו אחד־אחד אל תוך המים הסוערים, עת כרעו תחת נטל החום והאימה. נראה היה כאילו כל הארץ אבלה, כאשר לפתע חלף צל על פני פתחו של הכבשן השמימי, ומשב רוח קרה והתקדרות עבים באויר המתקרר. אנשים שהביטו מעלה, עיוורים כמעט, אל הכוכב, ראו כיצד הולך העיגול השחור ומשתלט על האור. היה זה הירח, שחדר אל בין הכוכב והארץ. ובטרם הספיקו האנשים לפעור פה למראה מדהים זה, זרחה השמש מן המזרח, במהירות בלתי מוסברת, ואז חצו השמש, הכוכב והירח יחדיו את הרקיע שממעל.

כך שאחרי־כן נראה היה לצופים האירופאים, שהכוכב והשמש זרחו יחדיו, קרובים זה אל זו, חצו חלק מהרקיע, אחר כך האטו ולבסוף נעצרו, כוכב ושמש חבוקים יחדיו בלהט אדיר אחד בזניט. הירח לא הסתיר עוד את פני הכוכב שכן הוא לא נראה כלל על רקע הזוהר שבשמים. ואף על פי שרוב אלה ששרדו בחיים הביטו בתמונה זו בטיפשות אטומה, תוצר הרעב, העייפות, החום והיאוש, נותרו עדיין אנשים שהיו מסוגלים להבין את משמעותם של האותות הללו. הכוכב והארץ הגיעו לנקודה הקרובה ביותר שלהם, סבבו האחד סביב השני, והכוכב חלף על פני כדור הארץ. כבר עתה הלך הכוכב וקטן, יותר ויותר מהר, עושה את דרכו בשלב האחרון של מסעו הארוך אל תוך השמש.

ואז התקדרו השמים, מסתירים מעין אדם את המתרחש מעל. הרעם והברק טווּ אריג סביב העולם כולו; בכל רחבי העולם ירד מטר כבד שכמותו לא ראה אדם מעודו. במשך הזמן החלו המים לסגת מעל פני האדמה, משאירים מאחוריהם חורבות עטויות בוץ, אדמה הנראית כמו חוף מוכה סערה, גופות חיה ואדם שרועות על פניה. ימים רבים זרמו המים מן הארץ, גוררים עימם בנסיגתם עצים, בתים ואדמה. ימי חושך ואפלה היו הימים שבאו בעקבות הכוכב והחום. במהלך כל אותם ימים, וימים רבים אחריהם, המשיכה האדמה לרעוד.

אך הכוכב חלף לו, ובני האדם, מונעים על ידי הרעם, אוזרים אומץ לאיטם, החלו לזחול חזרה לעבר עריהם החרבות, בתיהם הקבורים, שדותיהם ספוגי המים. האניות המעטות שנחלצו מן הסערה החלו להפליג, מוכות וחבוטות, עושות דרכן בזהירות בתוך מה שהיה פעם הימים והחופים המוכרים. כששככו הסופות שמו האנשים ליבם לכך שהיו אלה ימים חמים יותר מאשר קודם, והשמש גדולה יותר, והירח שהתכווץ לשליש מגודלו הקודם, היה מגיע למולד רק אחת לשמונים יום.

אך אודות אחווה חדשה שצמחה עתה בקרב בני האדם, אחוות איסוף וחילוץ החוקים, הספרים והמכשירים, ואודות שינויים מוזרים שהתחוללו באיסלנד וגרינלנד, כך שהמלחים שהגיעו לשם מצאו אותן פורחות וירוקות כל כך עד שלא האמינו למראה עיניהם – על אודות כל אלה לא נסב סיפורנו. גם לא אודות תנועת ההגירה צפונה ודרומה, לעבר הקטבים, תנועה שנגרמה בשל החום הכבד ששרר על פני הארץ. סיפורנו נסב אך ורק אודות בואו והסתלקותו של הכוכב.

האסטרונומים של המאדים – שהרי יש אסטרונומים על המאדים, על אף היותם יצורים שונים לחלוטין מן האדם – התעניינו, כמובן, בדברים אלה. הם הביטו בהם, כמובן, מנקודת המבט שלהם. “בהתחשב במסה ובטמפרטורה של הגוף שחלף על פני מערכת השמש שלנו, לעבר השמש,” כתב אחד מהם, “מפליא מאד עד כמה קטנה היא מידת הנזק שנגרם לכדור הארץ, שבקרבה גדולה כל כך אליו חלף גוף זה. כל הקווים המוכרים של היבשות וגושי הים נשארו ללא שינוי, והשינוי היחיד הנראה לעין הוא התכווצותם של האזורים בעלי הצבע הלבן־חיוור (שככל הנראה הינם מים קפואים) ליד כל אחד מן הקטבים.” דבר המלמדנו עד כמה יכולה השואה הגדולה ביותר בתולדות האנושות להראות חסרת משמעות ממרחק כמה מיליוני מייל.

בארטון היה אמריקאני רגיל, פחות או יותר. לחם בוויטנאם, למד באוניברסיטה על חשבון הצבא, סיים לימודי תואר שני, נכשל בדוקטוראט, התחתן, אשתו בגדה בו, התמסר לתחביב הציור ואפילו מכר אי־אלו מעבודותיו – עד שיום אחד, ללא כל סיבה, מצא עצמו בתוך כלוב.

ואיזה כלוב!

* * *

התקרה מול ראשי היתה נמוכה ואפורה; מה, לכל הרוחות, אני עושה בכלוב השיכורים הזה?

במחשבה שניה עלה בדעתו, שהמקום אינו מסריח כמו חדר מעצר לשיכורים, ובארטון היה מספיק עֵר על מנת להיות משוכנע שאיננו סובל מכאב ראש משתיית יתר. לכן, הזדקף והביט סביבו. הדבר הראשון בו נוכח היה העובדה שהינו עירום לחלוטין; כמו כל אלה שסביבו. אם אכן זהו חדר מעצר לשיכורים, הרי שזה חדר המעצר הראשון לשיכורים ערומים – משני המינים – שנתקל בו בכל הקריירה הארוכה שלו. הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו היכן הוא נמצא, ומדוע. סביר להניח, שישנו מקום אחר, הולם יותר, בו היה מעדיף להימצא – אך כשניסה לחשוב אודותיו, העלה חרס בידו. הוא תמה קצרות מדוע לא הטרידו הדבר.

נראה היה שהוא היחידי שהתעורר; לפחות לא היה עוד מישהו שהזדקף. במבט אחד אמד בארטון את מספר הישֵנים בכחמישים, מפוזרים על פני שטח של עשרים וחמישה רגל מרובעים. הוא התרומם על רגליו וגילה שהתקרה נמוכה ביותר – לא יותר מששה רגל. מעט יותר מאשר גובהו־שלו. הדבר לא מצא חן בעיניו.

הרצפה והקירות, כמו גם התקרה, היו אפורים, מוצקים, שום פתחים לא היו קבועים בהם, עד כמה שיכול היה לראות. החדר היה מואר במין אור צהבהב, אך הוא לא היה מסוגל לגלות את מקורו, האור פשוט נמצא שם. המשטחים האפורים לא פלטו אור. והאויר לא זרח, כניאון. בארטון התעלם מכך; זה לא היה חשוב. מה שהיה חשוב זאת העובדה שהוא חש צורך להשתין.

אין שום מקום. הוא פסע בזהירות מסביב לישנים ומעליהם, מבלי לראות בהם שום דבר מיוחד, פרט לעובדה שכולם נשמו. כאשר נגע בטעות באחת הגופות, היתה זו חמימה למגע. טמפרטורת הרצפה היתה זהה לזו של הגוף. הרצפה היתה גמישה מעט ו’נענית' למגע כף הרגל. לאחר שסרק את החדר ביסודיות עמד בארטון בפני העובדה שהחדר היה לא רק מוצק, אלא גם חסר כל פתחים שהם. אולם האויר (חמים, כמו הרצפה) היה נקי וצח. נראה היה שהוא מגיע מכל הכיוונים, על אף שבארטון לא יכול היה לגלות זרימת אויר של ממש.

עדיין חייב היה להשתין. הוא פנה לאחת מפינות החדר, גילה התחשבות בכך שגילגל את אחד הישנים אל מחוץ לטווח ההתזה ועמד מול הפינה. בתחילה לא יכול היה לעשות זאת; בכל הזדמנות שבה נאלץ לעמוד במשתנה בתור (בבתי קולנוע בזמן ההפסקה, במשתנות עמוסות במרכזי קייט), כשמאחוריו עומדים אנשים נוספים, חסרי סבלנות, היה חוזר ונתקל בבעיה של אטימת צינור השתן שלו. הוא המתין עד אשר נרגע והזרם שטף מאליו. הדבר המעניין היה, שבעת המגע ברצפה – השתן פשוט נעלם, ללא התזה או פעפוע. כאילו הרצפה כלל לא נמצאה שם. היא נראתה יבשה, היתה יבשה, היתה יבשה למגע (בארטון מישש אותה) ולא הדיפה כל ריח (בארטון ריחרח אותה).

הוא נתקף במחשבה פראית פתאומית, שהחדר כולו אינו אלא אשלייה, ואפילו צבר מספר חבורות בנסיון להשליך את עצמו מבעד לרצפה, לאחד הקירות, ואפילו מבעד לתקרה, בטרם החליט כי במקרה זה היו לנוזלים יתרונות מסויימים על פני מוצקים. הניחוש שלו אולי מוטעה, ידע, אך אין פרושו של דבר בהכרח שהוא גם מטופש.

אנשים אחרים החלו להתעורר, להזדקף ואפילו לנוע על סביבותיהם. בארטון נוכח לדעת, כי הוא לא שם ליבו מספיק לאוכלוסיה סביבו, שהוא היווה כשני אחוזים ממנה. הוא עמד בפינה שלו בשקט, והביט.

לדעתו של בארטון, מיגוון האנשים בחדר היה מרשים. כמה מהם היו אנשים רגילים ביותר, ככל שאנשים יכולים להיות רגילים בקרב חמישים ערומים אחרים בחדר חתום. אחרים בלטו בפרטים כגון סגנון אישי ביותר של כתובות קעקע, ניתוחים קוסמטיים, והורדת שיער סלקטיבית מחלקי גופם השונים. אחרים, הירהר בארטון, הגיעו לבטח מאיזה קרקס עם תצוגת מפלצות. בקיומם של כמה מהם לא יכול היה להאמין, אך הנה הם ניצבו ממש לנגד עיניו. הדבר המפחיד ביותר היה שאנשים אלה התחילו לשוחח בינם לבין עצמם, ועל אף שבארטון דיבר אנגלית ומעט צרפתית, ויכול היה לזהות כמה וכמה שפות אחרות, הוא לא הצליח לשמוע מכל הסובבים אותו אף מילה מוכרת אחת. ובכן, כן – יש מישהו אפשרי, בפינה ההיא!

“האם מישהו כאן מדבר אנגלית?” שאג לפתע. מחלקו הרחוק של החדר הגיע לאזניו “כן.” בארטון החל לפלס את דרכו לעבר הקול, צועק מדי פעם בפעם, תוך כדי התקדמות, “אנגלית!” בתור אמצעי ניווט.

התברר ש’אנגלית' הינו דוקטור סִיבֶן, אדם גבוה וכחוש, העוטה רעמת שיער לבן ובעל רעיונות מזעזעים. הוא ובארטון התוודעו האחד אל השני ולחצו ידיים – טקס המקדים תמיד כל פעילות קונסטרוקטיבית בין זרים.

“אני יודע די הרבה שפות, בארטון.” אמר סיבן. “ואני שומע כאן כמה מהן, אך לא רבות. אני גם שומע אנשים מדברים בשפות שלא חשבתי שהן קיימות.”

“גם אני חשבתי שהכרתי די הרבה טיפוסים אֶתְניים, אבל כמה מהאנשים כאן לא דומים לשום דבר שראיתי אי פעם, אפילו לא בתמונות.”

“ודבר נוסף,” פתח דוקטור סיבן, אך באותו רגע הושלכו בארטון והוא האחד מעם השני. אישה נדחפה ביניהם; שני גברים רדפו אחריה. שלושתם נראו טיפוסים מוזרים. האחד מהם תפס אותה. והשניים שקעו ארצה, בחיבוק עז. באותו רגע הגיע אליהם האיש השני, בועט ושועט; מייד אחר כך היו השלושה שקועים בקרב עז. בארטון לא היה בטוח לצד מי היתה האשה.

הוא התחיל לומר משהו לסיבן, אך תחושת כבדות גדולה אפפה אותו. רגליו התמוטטו; התחושה כמעט והממה אותו. הוא התגלגל על צידו בכאב והצליח לראות שכמעט כולם נמצאו גם כן על הרצפה. הכובד הלך והתחזק.

“זה מסביר לנו היכן אנו נמצאים, בארטון,” אמר דוקטור סיבן, במאמץ רב, “או היכן אנחנו לא נמצאים, אתה יודע מה זה? כבידה מלאכותית, אין שום ספק בכך.”

בארטון ניסה להתנער מקורי העכביש שאפפו את מוחו. “אולי זאת רק תאוצה? זאת אומרת, על גבי חללית. דבר כזה יכול לקרות, לא?”

“על גבי חללית שיש לה חדר בגודל כזה,” אמר סיבן. “שיכולה להרשות לעצמה לפגוע בניווט אך ורק על מנת להפסיק קטטה טפשית בין כמה משוכני גן החיות?”

הכבדות גדלה והוא התעלף…

גופו של בארטון כאב כולו. מישהו ניער את כתפו. “התעורר, בארטון, התעורר,” לבטח היה זה דוקטור סיבן, אלא אם כן כל זה היה רק חלום רע, או שמא הוא עדיין נמשך. ליד סיבן ניצבה אישה, שונה מכל הנשים שבארטון ראה אי־פעם. בארטון הזדקף ועמד על רגליו; היא היתה גבוהה ממנו, ומאוד רזה.

“בארטון, זאת לִימִילָה,” אמר סיבן. “כפי שאתה יכול לראות, היא אינה מסוג הנשים שאנחנו מגדלים על פני כדור־הארץ.”

לימילה חייכה; שיניה היו קטנות, ולפי הסטנדרטים של בארטון, גם רבות מדי. היא הושיטה את ידה ללחיצה; היתה לה אצבע אחת מיותרת. מבט חטוף כלפי מטה גילה זוג רגליים בנות שש אצבעות כל אחת. ציפורני הידיים, וגם אלה של הרגלים, היו עבות ומחודדות בקצותיהן, כציפורני חיה.

“היי, לימילה. כן.” היה לה שיער מוזר. היה זה שיער שחור מבהיק, רגיל, צנוף לפקעת על גבי הקדקד. אך מעבר לאזניה הוא לא צמח. השיער התחיל מעל לאוזן אחת והמשיך ישר כלפי מעלה, לעבר האוזן השניה; בארטון ניזכר בסרט ישן של בטי דייוויס בתפקיד המלכה אליזבט הראשונה. לעומת זאת, צמח השיער מאחור עד לבסיס העורף. כאילו החליקה לה הפיאה, הרהר בארטון.

“מאיפה היא, דוק?”

“עדיין איננו יכולים להחליף בינינו אינפורמציה טכנית מסוג זה,” אמר סיבן. “אך לימילה נשבתה לפני זמן מסויים, היתה בקבוצה אחרת עם כמה דוברי אנגלית ובטח יש לה כשרון פנטסטי לבלשנות, אם היא תפסה את השפה כל כך מהר.”

“האם היא –” הוא נפנה לעבר לימילה. “האם את יודעת מה כל העניין הזה?” משהו בשדיה היה שלא כשורה. לא הצורה, אלא המיקום; שדיה היו נמוכות מאוד ורחוקות זו מזו.

“אנחנו אצל הדַאמוֹ, אני חושבת,” אמרה. “אף אחד לא יודע מה קורה אז. אף אחד לא חוזר.” היא הביטה הצידה, עיניה עצומות למחצה, כאילו איבדה עניין בשיחה.

“מה זה דאמו?” שאל בארטון. היא לא ענתה ורגע אחר כך הסתלקה.

“מה הבעיה שלה?”

“שוחחנו לפני כן,” אמר סיבן. “אתה לא התעוררת במשך זמן רב, בארטון; בסוף חששתי שמא משהו קרה לך. אך לימילה סיפרה לי אודות הדאמו. כנראה שלא מצא חן בעיניה לחזור על הסיפור.”

“לַטִילַארִי, אנשי גזעה של לימילה, יש כלים לתחבורה חללית,” המשיך. “הם סוחרים עם גזעים רבים אחרים, וכולם מכבדים אותם. אך הדאמו מבצעים התקפות על הטילארי ולמעשה על כולם; הם פשוט חוטפים אנשים וזהו זה. הם באים משום מקום וחוזרים לשם באותה הדרך.”

“אה, מישהו חייב לדעת משהו עליהם,” נהם בארטון. הוא לא רצה לשמוע עד כמה הדאמו הינם בלתי מנוצחים, שכן לא רצה להאמין בכך.

“לעיתים רחוקות מצליחים לראות אותם. יש להם מתקנים לטיפול בתת התודעה, אשר מסוגלים להפריע במשך זמן מה לתיפקודם התקין של מנגנוני הזיכרון, ושיטות אחרות לכך שלא ירגישו בהם. הם יכולים היו להרדים את כל הנוכחים פה, לו רצו בכך, אף ללא השימוש בכבידה. קרוב לודאי שזה היה איום, לגרום לנו להתנהג טוב יותר.”

“או אולי זהו פשוט סאדיזם?” שאל בארטון. “הייתי רוצה לפגוש פעם אחד מהם בלי מכשירי הקסמים האלה שלהם. מישהו יודע איך הם נראים?”

“חללית קטנה משלהם, אולי ספינת סיור, התרסקה על פני טילארה לפני זמן רב. כולם נהרגו. הטילארי החלו לבדוק את השברים והמתים; כנראה שאז הגיעה חללית אחרת. השברים והדאמו המתים נעלמו, וכן נעלמו כל חברי משלחת החוקרים הטילארית, פרט לשניים אשר הלכו להביא אספקה ומכשירים מסויימים.”

“לפחות למישהו היה מזל,” ציין בארטון. “ומה הם מדווחים?”

"אמרתי ‘לפני זמן רב’, בארטון. כיום הכל מעורפל, מאוד מעורפל; לימילה קראה על כך כשהייתה ילדה.

“היא אומרת,” המשיך סיבן. “שיש להם, באופן כללי, צורה וגודל אנושיים. הם קשים כאבן למגע. היא חושבת, שאין להם פרצוף כמו שיש לאחרים. אך הדאמו חושבים שהם האנשים האמיתיים.”

“מניין הם יכולים לדעת דבר כזה?”

“תיעוד של הדאמו, שאותם שני טילארי שניצלו הצליחו לראות,” אמר סיבן. “זה היה מלווה במין פס־קול, ממנו נלמד שהם מכנים עצמם בשם דאמו. התיעוד מראה, ללא כל ספק, שהדאמו מתייחסים לאנשים אחרים כאל חיות.”

בארטון לא השיב. הביטוי ‘קשים כאבן למגע’ ניקר במוחו, היה לו הרושם שהוא פיצח די הרבה סלעים בימי חייו, מסיבה זו או אחרת. זכרונו היה מעורפל, אך בכל זאת עלתה לנגד עיניו תמונה של שרך מאובן וריח מדורה. מסע בשדות?

“יש עוד משהו שלימילה יודעת אודותם?”

“אגדות, פולקלור, סיפורים מקרבנות אחרים. הם חוטפים אותך ומשתמשים בך כבחיית בית; אולי אפילו אוכלים אותך.”

“נראה שהם עוברים מרחק רב מכוכב הבית ועד לשוק הבשר,” אמר בארטון. “האם לא היה קל יותר לטפח עדרים משלהם, מהקרבנות שחטפו בהתקפה הראשונה?”

“כפי שאמרתי, בארטון: פולקלור. אך החשש הגדול ביותר אינו מזה שנמות, או שיאכלו אותנו. קיים סיפור עתיק כל כך, עד כי הגזע שסיפר אותו לראשונה הספיק כבר להיכחד. והסיפור אומר שמטרתם של הדאמו היא להפוך חיות לאנשים.”

“אני לא מבין אותך.”

“אם הבנתי נכון, הם תופסים אנשים ומנסים להפוך אותם לדאמו.”

“בחייך, דוק. איך זה יתכן?”

“אינני יודע; לימילה אינה יודעת. אך הסיפור נפוץ בעולמות רבים.”

“כן, אני מתאר לעצמי שהרבה שטויות נפוצות בעולמות רבים.” הוא לא הצליח למצוא בכל העניין הזה נקודת אחיזה כלשהי. הוא החל להתמתח ולהתכופף בנסיון לגרש את הכאבים מגופו. דר' סיבן משך בכתפו ולא הוסיף דבר.

לימילה חזרה. היא החלה לומר משהו, אך מקהלת קולות נרגשת, שפרצה לפתע בציבור בצד השני של החדר, הפסיקה אותה באמצע המשפט. בארטון מיהר לראות מה אירע.

הקירות הפרישו נוזל – ברווחי זמן מסוימים פרצו סילונות נוזל קטנים מתוך הקיר, בערך בגובה חמישה רגל. בארטון נוכח לדעת שהוא חש צמא איום. הוא לא היה יחידי; נפתח מרוץ לעבר הסילונות. בארטון נרתע לרגע, אך החליט שאם הדאמו רוצים להרעיל אותם, יקל עליהם לעשות זאת באמצעות אספקת האויר.

המים היו קרירים, בעלי טעם מינרלי כלשהו, לא בלתי נעים; הנוזל הפך סמיך יותר ובעל צבע חלבי. בדיוק כמו קורנפלקס בחלב, הירהר בארטון, אבל בלי סוכר. הוא גילה שהוא גם רעב. החומר הפסיק לזרום לפני ששבע ממנו, אך בכל זאת חש עצמו שבע משהו. בארטון חש, כאילו יתכן שבכל זאת יש לו סיכוי כלשהו לנצח במשחק זה, ככלות הכל. הוא היה מודע לכך, שמגוחך לחוש תחושה כזו רק בגלל ששוביו הבלתי נראים הואילו לספק לו מנת מזון. אבל, לכל הרוחות…

הוא נפנה מעם הקיר, מחפש אחר סיבן אן לימילה. דמויות האנשים האחרים, החוץ־ארציים, החלו להחרט במוחו. עתה נוכח לדעת שהם לא בהכרח סבלו מניתוחים גרועים, מנשירת שיער או מכתובות קעקע. הם פשוט היו שונים בטבעם ממה שהוא היה רגיל לו. אחדים לא היו שונים כל כך; אחרים היו ממש קשים לעיכול. הוא החליט לדחות את הטיפול בשינוי הגישה שלו אליהם להזדמנות מאוחרת יותר, כשיהיה לו זמן, כשהמקום לא יהיה כל כך צר – אם זה בכלל יקרה אי־פעם. מה שבאמת רצה לעשות היה לשבת עם גבו אל אחת הפינות ולחוש הרבה פחות פגיע, אך גם במוח עמיתיו לשבי עלה הרעיון להשתמש בפינות כמשתנות; כולן היו בשימוש.

הוא חש בבעיה, ומחשבה בודדת חלפה במוחו: זה מעניין, אני בכלל לא מרגיש עצירוּת. ואז ראה את סיבן ונע אל צידו השני של החדר, על מנת להצטרף אליו.

השיחה שלהם לא הניבה שום אינפורמציה או רעיונות חדשים; בארטון עיף מלעמוד ולשבת. הוא נשכב על גבו והתנמנם. כשאין ברירה אחרת, גב אל הקיר טוב מאשר להיות חשוף לחלוטין.

בארטון חלם חלום טוב, וזה אפילו השתפר כאשר התעורר. כל גופו היה מכוסה בגופה של לימילה. היה ברור מה עולה במוחה, ובארטון לא חש בשום התנגדות מצידו. אך ראשית הביא את שניהם למצב ישיבה, מביטים זה בזו; הוא רצה לראותה מקרוב.

שיערה גלש בחופשיות. הוא היה הרבה יותר עבות מאשר נראה לעין במבט ראשון. תוי פניה היו דקים ועדינים, עדי כדי רשעוּת כמעט, אך פניה נחונו ביופי מסוים, לאחר שהתרגלת לכך שהן אינן מסתיימות במצח. צבע עיניה היה כצבע כספית, ואישוניהם הרבה יותר גדולים מהצפוי. שפתיה נמתחו במתיקות כאשר חייכה.

לבטח הביט במשך זמן רב יותר מאשר שיער, שכן היא אמרה, “נמשיך?” בארטון לא השיב במילים. הוא גילה כמה וכמה הבדלים בצורה ובאופן פעולה של אֵיברים מסוימים, אך לא היו לו תלונות כלשהן.

זמן לא רב אחר כך נדהם לראות שלימילה מקיימת יחסי ידידות דומים גם עם דוקטור סיבן, אך בארטון היה מספיק ריאלי על מנת להבין, שאין שום טעם לנסות ולכפות את הרעיונות שלו על גברת ממנה הכיר רק חמישה אחוז, אם לא פחות. הוא נקט בשיטה הדוחה מן המוח כל דבר למעט הרגע שבהווה. שעות מספר אחר כך החליפו לימילה והוא חיוכים נעימים, כאשר לפתע חש בארטון בעילפון המתקרב. הם אפילו לא הספיקו להתנשק.

בפעם הבאה שהתעורר בארטון, מצא עצמו לבד. לחדר היו תכונות שוות לאלה של החדר הקודם אך הוא היה קטן יותר, בערך עשרה רגל מרובעים. לא בדיוק עשרה רגל מרובעים, לא בדיוק שלושה מטר מרובעים, לא בדיוק שום מידה שבארטון הכיר – ובארטון היה מסוגל לאמוד ארכים בדיוק לא רע.

הקירות האפורים, התיקרה הנמוכה, הטמפרטורה, האור חסר המקור וחסר הצללים, הקירות והרצפה שיכולת להשתין דרכם אך לא להימלט דרכם – כל אלה היו זהים. אך הוא חש שהוא על אדמה מוצקה, לא על גבי חללית. לא היה בחדר שום יצור אחר, פרט לבארטון.

בארטון לא רצה לצאת מדעתו. הוא חש שייתכן והוא כבר מטורף במקצת, אך הוא לא התכוֵן להניח לדבר להתפתח מעבר לזה. עדיין ידע רק מעט ממה שעומד נגדו; וכאמצעי להישרדות בחיים הוא החליט להוסיף וללמוד. המאמץ העסיק את מוחו, והוא החליט שזו תוצאה טובה כשלעצמה.

במהלך תקופת זמן בלתי ניתנת למדידה, גילה דברים מספר. הצוֹאָה שלו, תופעה אשר מחמת הדיאטה שלו פקדה אותו לעיתים לא קרובות, שקעה גם היא מבעד לרצפה בלא השְאֵר סימן וזכר, אם כי לא בין רגע; היא שקעה בהדרגתיות, באטיות, כולה. החדר היקצה לו פינה אחת משלו לפעילויות אלו; הוא דיווח על כך לבארטון באמצעות הלם חשמלי. המזון והשתיה שלו, שבאו תמיד יחד, נבעו מן הקיר, בחלק אחר שלו, באותה שיטה – הרצפה עיצבה עצמה כמְעֵין ספל או קערה, ובתוכה הכילה תמיד מעין ממרח נוזלי. ההבדלים בין ארוחה לארוחה היו בלתי קבועים ובלתי ניתנים לזיהוי.

כאשר התרגז בארטון פעם בשל הפסקה ארוכה במיוחד והשתין אל תוך הקערה כשזו הופיעה, הותיר לו החדר את כל הזוהמה בפנים במשך שעות מספר בטרם פינה אותה וסיפק ארוחה נוספת. בארטון לא חזר עוד להשתין אל תוך הארוחות שלו. אמנם היה מתוסכל עד מאד, אך הוא לא היה במצב רוח כזה שיתיר לו להתנהג כטיפש.

לא יכול היה ללמוד הרבה מסביבתו המצומצמת, אך למרות זאת ניסה. בשל התאורה המתמדת ולוח הזמנים הבלתי סדיר של הארוחות, לא עמד ברשותו שום אמצעי למנות את הזמן. בארטון ניסה בתחילה לעשות זאת בעזרת מדידת הדופק שלו, אולם משהגיע למספר אלפים, איבד את החשבון לחלוטין. הוא ניסה לתעֵד את תקופות הערנות שלו, אך גם בכך נכשל. לא ניתן היה לחרוט שום דבר על הקירות או הרצפה. כאשר ניסה להניח שערה או צפורן שבורה על הקירות ולהדביק אותן ברוק, הן פשוט נעלמו, בדרך כלל בשעה שישן, אם כי הוא זכה פעם לראות אחד מהם נספג אל תוך הקיר. הוא צעד וניסה להכות בו באגרופו, אך גם זה לא הועיל.

בארטון ידע שהשתגע במקצת, כאשר החל לנסות לסמן סימנים של קבע על גופו שלו בכדי לספור את תקופות העירנות שלו. הוא ניסה לשרוט את עורו בצפרניו, אך גילה שקצב החלמת העור שלו היה מהיר ביותר; הוא לא הצליח ליצור צלקות. הוא ניסה לנשוך את עצמו, אך סדרת זעזועים חשמליים הניאוּ אותו מכך. החדר הניח לו ליצור קוים באמצעות עקירת שורות־שורות של שיער מחלקי גופו השונים, אולם זה היה תהליך מייגע והתוצאות לא נשמרו. הוא זנח את מאמציו והניח לעצמו לשקוע בדיכאון.

באחת מתקופות הדיכאון הוא מצא עצמו מושך בפאות ראשו ולפתע נוכח לדעת שלרשותו עמד כל הזמן אמצעי מדידה פרימיטיבי אך יעיל; הוא תלש שערה אחת מתוך זקנו המצטמח. מאורך השערה הסיק שהוא כלוא מזה ארבעה חדשים בערך, פלוס־מינוס שבועיים. תקופת השינה הבאה שלו היתה הרבה יותר רגועה מאשר אלה שעברו עליו מאז שכל העניין התחיל. מאז ‘לפני כן’.

לפני כן! בארטון הגה רק לעיתים רחוקות ביותר ב’לפני כן'. כיצד יכול היה? לרשותו לא עמד מאום מלבד ה’כאן'. ו’כאן' היה כה נורא וכה מתסכל עד כי הוא לא הצליח לרכז את תשומת ליבו בשום דבר אחר. ובמשך זמן מה בין כך ובין כך לא הצליח להיזכר בכלום.

הוא התעורר כשהוא מהרהר ב’לפני כן'. הזכרונות שהחלו לצוץ בו לא היו מושלמים עדיין. מצב זה לא הטרידו, שכן לא הצליח להיזכר במצב שונה כלשהו, אלא רק במעורפל.

הוא זכר שנולד בשנת 1945, וכי היה בן שלושים ושניים ביום ההולדת האחרון שלו. הוא היה בן יחיד, עקשן, זאב בודד – עד כמה שהדבר נגע לחבריו, אך לא מורד ככל שהדבר נגע לביתו או לאוניברסיטה באותן שנתיים בהן למד שם אמנות. ואז – המלחמה בויטנאם. הוא נכנס לפאניקה וירה בנער כחוש שלא החזיק בידו רימון, ככלות הכל, אלא רק כד שמן. מאוחר יותר ירה באחד מחבריו ליחידה, אשר החל לרסס כפר שלם באש מקלעים; איש לא היה מסוגל להוכיח זאת מעל לספק סביר, ולכן אפילו לא הועמד למשפט צבאי. בארטון מעולם לא סיפר על כך לאיש; הוא פשוט חי עם זה.

הוא לא ניסה סמים קשים, רק חשיש ומריחואנה, מפעם לפעם. כך שכאשר תמה תקופת השרות שלו, לא נתקל בשום בעיה לחזור הביתה ולהשתלב בחיים האזרחיים. אך הוא לא היה מסוגל עוד להסתדר עם הוריו. הם ניסו לחזור ולהתיחס אליו כאל ילד קטן, אך זה לא פעל. הוא ידע שהם אוהבים אותו, אך לא יכול היה לסבול את הדרך בה הפגינו אהבה זאת.

בארטון חזר ללמוד באוניברסיטה על חשבון הצבא. הוא חש שאין הוא מסתדר היטב עם בני אדם, ולכן העדיף ללמוד אודות משהו אחר. הוא התקבל למחלקה לפיסיקה. הוא היה מעדיף ללמוד פלאונתולוגיה – הוא אהב לחפש אחר מאובנים, אך העתיד הפיננסי של בעל מקצוע בשטח זה היה מפוקפק, ונמאס לו להיות קבצן. הוא היה תלמיד טוב וסיים את לימודיו בהצטיינות. היו לו שמונה עד עשר ידידות בכל שנת לימודים, ונוסף על כך שכב אחת לחודש עם מקצוענית נעימת הליכות. לאמיתו של דבר, חיבב אותה יותר מאשר את הסטודנטיות בחברתן יצא. בארטון חש שהוא מסוגל לזהות כנות כאשר הוא נתקל בה פנים אל פנים. הוא לא נתקל בכך אף פעם כאשר יצא בחברת אותן נערות.

אחרי סיום לימודי התואר הראשון המשיך בארטון וסיים את התואר השני ואחר כך מצא עבודה בחברה שאיפשרה לו לסיים, מן הצד, גם את הדוקטוראט שלו. היה זה עסק לא רע כלל וכלל, פרט לניירת שהיתה רבה והתעצמה מיום ליום.

בדיוק לפני שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה פגש בנערה שהודתה בכנות כי היא אוהבת להשתגל, ואף הוכיחה לו זאת. שמה היה אדה רונגן; גובהה היה שווה כמעט לזה של בארטון והיא היתה מאד רזה. היו לה עינים ירוקות, שיער אדום גולש ואף סולד. בארטון ביקש את ידה כבר בפגישה השלישית שלהם; הם התחתנו עוד לפני שהספיקו להפגש ברביעית.

בדרך כלל, חיבב בארטון את עבודתו, את לימודיו ואת נישואיו. הוא נהנה מתחביבו, ציורי שמן. כשהחבילה התפרקה לו לפתע, אירע הדבר במהירות רבה.

הניירת בעבודתו של בארטון התרבתה עד כדי כך שגזלה חצי ממה שאמור היה להיות זמן פרודוקטיבי. הוא הוכשל במבחן בעל־פה על התיזה של הדוקטוראט שלו, על ידי פרופסור שהדבר שהטריד אותו, כנראה, היה העובדה שבארטון לא השתתף בקורס החביב עליו. אחר כך גילה, שאהבת המשגלים של אדה לא התייחסה רק אליו.

ביום בו שב הביתה מהכשלון של המבחן בעל פה היא ספרה לו שהיא בהריון. אחר כך אמרה, “אני חושבת שאתה צריך לדעת – קרוב לודאי שהילד איננו שלך.”

בארטון לא שאל מי, איך, או למה. הוא עזב את הבית, את הג’וב שלוֹ, את הלימודים. בתחילה אמר לה לפתוח בהליכי גירושין. “… ואל תגידי כלום. עוד לא הרבצתי לאישה בחיים ואני לא רוצה לקלקל את גליון ההתנהגות שלי.” היא הנידה בראשה, דוממת מול מבטו החודר של האיש שהיה תמיד רך כל כך אליה.

הוא עבר לגור בדירה קטנה והתרכז בציוריו. כמה מהעבודות שלו החלו להימכר, אך הוא חי בדרך כלל על כספים שהוחזרו לו מתכנית הפנסיה של החברה. הוא התחיל לצאת עם מוכרת צעירה שעבדה בגלריה וטיפלה בציוריו. עתה משהתגרש, נוכח לדעת שהוא מסוגל להבין את הנאתה של אדה ממגעים מיניים בלתי מחייבים. אדה והוא הפכו לחברים טובים למדי, במיטה ומחוצה לה.

שנה או שנתיים חלפו כך, בחיים רגועים. ציור, שתיה עם אדה, ובילוי עם לאוני, המוכרת מהגלריה. כאשר כספי הפרישה שלו אזלו, הוא הצליח כמעט להתקיים ממכירת עבודותיו. את ההפרש גייס באמצעות משרה חלקית בגלריה; אורח החיים של בארטון, כאשר רצה בכך, לא היה פזרני במיוחד. הוא הלך בטל, והיה מודע לכך. היש דרך טובה יותר להעביר בה את יסורי הנעורים?

ואז, בצורה כלשהי, שלא בנקודה ספציפית שיכול היה לציינה, נקרע בארטון מתוך קיומו החולמני למחצה, והתעורר בכלוב אפור ואטום זה.

כשבמוחו עולים זכרונות אלה, נשכב בארטון אפרקדן על הרצפה האפורה, ולראשונה מאז החל קיומו החדש אונן באיטיות ובעונג, מווסת את הסחף שלו כך שיביאו לידי עוויתות רבות עוצמה בטרם יתן לעצמו פורקן. ואז, כשהוא רגוע, תמה מדוע, לעזאזל, לקח לו כל כך הרבה זמן לחשוב על פתרון כל כך פשוט לבעיית המתחים שלו. הרגשת הרגיעה המשיכה לרחף בו משך כל אותה תקופת ערנות, וגם בתקופת השינה שבאה בעקבותיה.

לראשונה מאז שהגיע ל’כאן', התעורר בארטון כמעט מאושר והדור בתחושת ציפיה מן החיים. הוא אכל לאיטו, כשהוא מנסה להזכר ב’לפני כן'. אחר כך השתרע על הרצפה, והירהר אודות תענוגות.

מאום לא הועיל. אף מחשבה, אף מגע לא הצליח להביא לידי תגובה מינימלית כלשהי. לא היה ספק בדעת בארטון בנוגע לאשר אירע. החדר הבחין בכך שבארטון גילה מקור עונג – וניתק אותו.

היתה זו הפעם הראשונה שבארטון ניסה למצוא דרך להתאבד.

הוא לא הצליח; החדר לא התיר לו. כאשר ניסה לגרום לעצמו נזק רציני, למשל לנשוך את אחד מעורקיו הראשיים, החדר הניא אותו מכך על ידי הלם חשמלי חזק או שינויים רדיקליים בכבידה, חום החדר או לחץ האויר, עד אשר ויתר על כך ושכב על הרצפה מקלל, ולפעמים גם מתייפח.

החדר נזקק לזמן רב על מנת להבחין שבארטון זקוק למקלחת או למשהו מקביל לכך. הוא החל להסריח; עורו היה מנוקד באזורים נגועים וזיהומיים. לפתע החלו לטפל בו בדרך שלא מצאה חן בעיניו במיוחד. בארטון החליט שהדבר קשור בצורה כלשהי לגלים על־קוליים.

בכל אופן, השכבה העליונה של עורו התקלפה ממנו פתיתים־פתיתים ויחד עימה נשר חלק גדול משערותיו, בגסות ובצורה בלתי אחידה. לא היה לו ראי, אך הוא ידע שהוא נראה מאד גרוע. נוסף על כך ‘לוח השנה’ שלו, זקנו, נשר אף הוא.

וכך כאשר התעורר בארטון ‘בוקר’ אחד וגילה שאחד הקירות לא היה עוד אטום, אלא נראה כמו חלון בעדו מציצים בו אנשים או משהו כזה, הוא היה רגוז יותר מאשר סקרן. בתחילה לא הקדיש כל תשומת לב להופעתם של אלה שבחוץ, על אף שלא נראו אנושיים במיוחד. אך באותה נקודה לא היה לו כל עניין בהם; הוא היה מרוכז במה שהם עוללו למראהו החיצוני יותר מאשר במראם הם. הוא השתוקק למעט פעולה.

הוא ביצע את כל התרגילים הסטנדרטיים: צעק, עיווה את פרצופו, נופף בזרועותיו ונקש על החלון. האנשים (או משהו) שבחוץ לא הגיבו, פרט לכך שמפעם לפעם נפנו האחד לשני והחליפו הערות, או משהו דומה לזה. הוא לא יכול היה להיות בטוח; שום צליל לא חדר פנימה. כאשר כלה מרצו, נוכח בארטון לדעת כי מוטב שיתחיל לשים לב למתרחש. כאן הוצע לו סיכוי להרחיב את הידע שברשותו; יתכן שהדבר לא יקרה שנית.

עיניו ראו חבורת דמויות עטויות גלימה, חבושות ברדסים, בעלות גוף שנראה, באופן כללי, דמוי אנוש ובגודל גופו של בן אדם נורמלי. כמובן, הירהר, יתכן שזו טלויזיה במעגל סגור ולא חלון; במקרה כזה הגודל, כפי שהוא נראה לעין, יהיה חסר חשיבות. אך לימילה אמרה שגודלם של הדאמו היה שווה בערך לזה של בני האדם.

מלבד גלימות וכיסויי ראש אפורים, ראה פנים מוצלות והבזקים בודדים של ידיים בעלות מספר קטן מדי של אצבעות. מפרצופיהם לא יכול היה להשכיל בהרבה. העיניים השקועות הוסתרו על ידי פדחת עבה וקרחת. שפתותיהם היו משוננות ביותר – כרוכסן ללא תפס, הירהר ביובש. הכל יצר רושם של שריון, כדוגמת זה המכסה את גופו של סרטן מבושל ובעל אותו צבע שנהב־מעורב־באדום. אם היו להם אזניים, הרי אלה היו מכוסות באמצעות ברדסיהם. שום סימן של פרווה, שיער או נוצות לא נראה לעין. לעזאזל, אפילו לא קשקשים; הוא תמה אם נחש היה נראה לו מוזר יותר, או פחות, מאשר יצורים אלה. “דאמו?” הירהר. “הם נראים לי כמו חבורת סרטנים מגודלים!”

אחד מהם צעד קדימה ואותת לעברו. כן, היו לו רק שלוש אצבעות בכל יד בתוספת אגודל מגודל הקבוע בזווית מוזרה. אצבעותיו היו חסרות צפרניים. תנועותיו היו חסרות כל משמעות לגבי בארטון; על כן הגיב בהצבת אגודלו מול קצה חוטמו ונפנוף אצבעות אל מול היצור שהתיעץ עם שנים מחבריו לפני שחזר לבצע את התנועות.

עתה ידע בארטון מה הוא רוצה להשיג. הוא לא שם לב לתנועות שביצע האחר, אלא חזר שוב ושוב על התנועה של הסרת הברדס והורדת הגלימה מלווה בפרישת ידיים לצדדים, לראווה. הדבר גרם להתיעצות נוספת בקרב חלק מקהל הצופים שלו. בסופו של דבר צעד אחד הסרטנים אל החלון או המסך והסיר את הברדס מעל ראשו, חושף את פדחתו.

היה זה בעה¹ מה שבארטון ציפה לראות. הראש והצואר נראו דומים לאלה של תיקן; הוא היה משוכנע שהוא צופה ביצור אקסוסקֶלֶטוני². לא היו אזניים חיצוניות, אלא רק פתחים לאזנים, בערך במקום בו מצויות אזניהם של בני אדם. בפה, אשר נפתח לרגע קט, לא נראו שינים כלשהן, אלא רק לשון קצרה ועבה. הצואר היה עבה וגם מראהו היה כשל איבר מכוסה שריון. בארטון לא הטיב לראות את הידים שחזרו וכיסו את הראש; יתכן ששם היה השריון גמיש יותר.

בארטון המשיך לבצע תנועות הסר־את־הגלימה אך הסרטן הקדמי התעלם ממנו וחזר על תנועה משלו, כשיד אחת שלו מונחת בערך באמצע גלימתו. לפתע נוכח בארטון לדעת שהיצור מבצע פנטומימה של אוננות. הוא ירק על החלון, הלך לצידו המרוחק של החדר והתישב לו כשפניו אל הקיר. אך תוך כדי כך הוא חש בסימנים שאי אפשר לטעות בזיהויים כי המיניות שלו חזרה לפעולה ואז, לפתע פתאום, היא חזרה ושותקה. הוא לא הצליח להעלות בדעתו שום שיטה באמצעותה יכלו הסרטנים לשלוט בו מבחינה זאת. גלי קול כלשהם? גלי מוח? לעזאזל, הוא לא ידע. הוא ניסה לחשוב על כך במונחים פיסיקליים, אך הם נראו לו מעורפלים ואפלוליים. אך בכל זאת הקדיש מעט מחשבה לכושר עמידותם של אקסוסקלטונים בתנאי קרב.

אם נניח, למשל, שיצורים אלה הם בעלי גודל דומה לשלו ופועלים בתוך שדה כבידה, חייבת קליפתם החיצונית להיות קלת משקל. ואולם באמצעות הפעלת כוח מסויימת, הם ניתנים לכיפוף וישברו כמו חבילת מקרוני. הוא קווה בכל ליבן שיום אחד, בעתיד, תיקרה בפניו ההזדמנות לבחון את השערתו; הוא היה שקוע עדיין במחשבה זו, בשעה שנפלה עליו תרדמה.

בארטון התעורר למשמע קול צלצול מתכתי אדיר, כגונג שהיכו בו במוט ברזל. הקיר חזר להיות חלון (או מסך טלויזיה, הוא הזכיר לעצמו) שלפניו ניצב סרטן לבוש גלימה ומנופף לעברו. יתכן שזה היה אותו אחד, ויתכן שלא; בארטון לא יכול היה להחליט לבטח. אך מתוך התנועות שביצע בידו האחת ומהתעוררות שתקפה את אבר מינו, הבין בארטון שהיצור ביקש ממנו להפגין גירוי עצמי.

אה, לעזאזל עם זה. הוא עשה את זה פעם ובתגובה הם ניתקו אותו. בארטון מצידו ביצע תנועות של תוריד־את־הגלימה. אם אני צריך להיות זונה־סולו, הירהר, לפחות שישלמו לי על זה, בכך שאדע קצת יותר על מה שמתרחש כאן. המו"מ הסתיים במבוי סתום כאשר החלון חזר להיות קיר אפור. הפעם הם לא ניתקו אותו, אך מאחר שחש במצב־הרוח העקשני בו היה נתון, התעלם מן האפשרויות שנקרו בפניו.

המקח־וממכר חזר על עצמו בכל תקופת עירנות. לפעמים נמצא שם רק סרטן משוריין אחד, לפעמים כמה וכמה. מדי פעם נמצא ברקע אחד מהם אשר, שלא כמו האחרים, נראה עצבני וחסר מנוחה והתנועע לפנים ולאחור. על אף שלא היטיב לראות, נראה היה לבארטון כי לעצבני אין בדיוק אותו שריון מבהיק כמו לאחרים, על אף שקוֵי גופו הכלליים נראו דומים.

במהלך כל תקופות ההתמקחות הדוממות הללו, נהנה בארטון הנאה פרברטית מכך שסירב לאפשר לעצמו כל פורקן מיני פרט לקרי הלילה שאירע לו מדי פעם בפעם. הוא חשב על האפשרות להתקפל עם גבו אל החלון ולעשות זאת, ולאונן, אך לפתע עלה בדעתו שיתכן שכל הקירות, ואולי גם הרצפה והתקרה, עשויים להיות חלונות חד סיטריים. והרי הסרטנים ידעו מתי לנתק אותו גם כאשר לגביו היו כל הקירות אפורים ואטומים. לעזאזל איתם, חשב בארטון. עתה, נוכח לדעת שהוא מוכן היה בשמחה לחתוך את אפו רק על מנת להרגיז את פניו. הוא כמעט ופרץ בצחוק.

ובכל זאת חש בארטון בצער כאשר הסתיימו הויכוחים הדוממים. כאשר נותרו הקירות אפורים ואף סרטן מכוסה־ראש לא ניסה להניעו לבצע משהו. במשך תקופת העירנות הראשונה לאחר סיום ‘הפגישות’, הוא זכה למקלחת אולטרסונית בעלת עצמה רבה כל כך עד כי נראה היה לו כי כל תא מת שבגופו נשר ממנו והותיר אותו לא רק קירח לחלוטין, אלא גם עם שכבת עור עדינה בכל גופו וחור או שניים בשיניו שהדהדו בכאב. בארטון התייחס לכך כאל הפגנת זעם מצידו של הסרטן האחראי עליו והגיע לכלל החלטה כי בהזדמנות ראשונה ישלם לו כגמולו, כמיטב יכולתו. המקלחות האולטרסוניות האחרות היו חלשות יותר והסירו ממנו רק חמרים חיצוניים. בארטון הניח שסרטן אחר קיבל לרשותו את הפיקוח על הכלוב שלו.

תוך התייחסות לאורך זקנו, החליט בארטון שעברה בערך שנה בטרם נוצר כל קשר נוסף בינו ובין העולם החיצון, פרט לקבלת אוכל ומקלחת אולטרסונית קלה מפעם לפעם. ואז, ‘יום’ אחד, היה בארטון ישוב בנקודת התחברות של שני קירות והרצפה, הוזה. באותה תקופה היה בארטון מבלה חלק גדול מזמנו בהזיות. הוא מצא שהדבר מהווה סיוע נחוץ ביותר לשמירה על שלוות רוחו.

באותו רגע הזה בארטון שהוא ישוב על דשא רך בראש גבעה עגולה תחת קרני שמש חמימות; מולו נערה רזה בעלת שיער אדום וגולש. ביניהם היתה פרושה שמיכה ועליה ציוד לפיקניק. אפה של הנערה היה עקום מעט; בארטון יישר אותו במחשבתו, כלאחר יד. הם לגמו בירה מפחיות צוננות, מכוסות אגלי מים, מחייכים האחד לשניה. רוח קלילה הביאה לאפם את ניחוח הפרחים. הוא נאלץ לחזור ולישר את אפה; הוא סירב להישאר ישר. הוא שם לב לתנועה, הרחק במורד הגבעה, ליד הנחל. חרקים, צרעות ענקיות, זמזמו סביב כלוב. בכלוב היה נתון סרטן ענק, מכוסה גלימה שהניף את כנפיו לעבר הצרעות. הוא חייך והביט בערפל הנמוך המזדחל על פני הנהר. ואז – הוא הבחין בלחץ באזניו, כמו בשעת שינוי גובה במטוס. תחילה חשב שהדבר מהווה חלק מן ההזיה שלו; אך במחשבה שניה נוכח לדעת שהדבר איננו תואם; לכן הסיר בהדרגה את מרכז תשומת ליבו מבפנים החוצה. ואחר כך הסתובב לאיטו מן הפינה והביט לעבר החדר.

במרכז הרצפה הופיעה מעין כיפה. כן, מזה נבע השינוי בלחץ האויר, הירהר, ותמה מדוע הוא טורח בכלל להמשיך ולהסביר לעצמו דברים.

הוא הביט בכיפה במשך זמן מה, אך היא לא עשתה מאום. הוא כבר החל לתהות איך יוכל לחדש את הזייתו בנקודה בה הפסיקה, או שמא יצטרך להתחיל מן ההתחלה, כאשר לפתע נעלמה הכיפה, מלווה באותו לחץ באזניים, וחזרה והותירה את הרצפה שטוחה ועליה שוכבת אשה. לא אשה מכדור הארץ, אך ללא ספק דמוית־אנוש ונקבה.

בארטון נזכר בלימילה. הוא ראה אותה למשך מספר שעות, לפני זמן רב – כמה זמן? הוא כבר שכח במה נבדלה מנשות כדור הארץ. אך ללא ספק אישה זו שהחלה להתעורר, להתמתח ולהביט מסביב, לא היתה מנשות כדור הארץ. על כן העידו האצבע הנוספת בידים וברגליים, המצח הגבוה, התסרוקת האליזבטנית המתחילה הישר מעל האזניים. השדיים הקבועים הרבה יותר נמוך ובמרחק זה מזה. אחר כך היא פתחה את פיה ונהמה לעברו והוא ראה את השיניים הרבות הקטנות. היו שם לפחות ארבעים; זה היה בערך גם מספר השיניים של לימילה.

בארטון החל לבצע תנועות ידידות ושלום; הוא אכן חש שרוח ידידות אופפת אותו. האמת היא שהוא חש אפוף לא רק ברוח ידידות אלא גם בתאווה. לא יתר על המידה, שכן הוא פיתח שיטה לשירות־עצמי מיני שהיתה כרוכה בהתפתלות עד לצורת כדור, צורה אשר לדעתו באמצעותה לא יכולים הממזרים הסרטניים שבחוץ לראות מה הוא עושה, אפילו עם קרני רנטגן. הוא השתמש בה לעיתים נדירות למדי, רק כדי לשמור על בלוטות המין שלו במצב שמיש. כך שהוא לא בדיוק התכוון לאנוס שעה ששלח את ידו לסייע לחברתו לחדר לקום מן הרצפה.

אך היא לא ראתה זאת כך. היא נטלה את היד, משכה אותה ויצאה להתקפה. בארטון, לא היה מוכן לכך; הוא לא ביצע אימון גופני אמיתי מאז סיום בית הספר התיכון שלו. למעשה הוא היה הרבה יותר חלש ורכרוכי מאשר תאר לעצמו.

האישה נעצה מספר רב מדי של שיניה לתוך קצה לסתו של בארטון, מתחת לאזנו הימנית. אחת מברכיה פגעה כמעט במבושיו. הם נפלו ארצה, כשהיא שוכבת עליו. הוא תפס אחת מידיה וחש בטוח למספר שניות עד אשר חש את ידה השניה חובטת בצפרניה במצחו; הוא חש באחת האצבעות החודרת לעינו. ואז נתקף פאניקה, וצרח; העין לא כאבה לו במיוחד, אך הוא יכול היה לחוש בדם, או משהו גרוע יותר, נוזל במורד לחיו. הוא תפס את האצבע, עיקם אותה ושמע את העצם נשברת, אך הדבר לא ניחם אותו ביותר. ואז הוא חש לפתע בשדה הכבידה, בעוצמה גבוהה יותר מאשר אי פעם. צלעותיו חרקו והוא התעלף. כאשר התעורר, חזר להיות לבד.

הכלבה פגעה לו בעין, בלי ספק. היא נרפאה כמעט לחלוטין, דבר שיותר לא הפתיע אותו, אך כל דבר שראה בעינו הימנית היה חצוי באלכסון מעוקם. גל יאוש שטף אותו; הוא חש פגוע, כאילו איבד יד או רגל. אין ספק שבארטון לא ציפה לגדולות בקשר לעצמו, אך הסיכוי שמהיום ואילך תהיה ראייתו פגומה ללא תקנה, גרם לו למרירות גדולה יותר מזו שנגרמה לו אי פעם מאז שהמיניות שלו נותקה.

הוא לא יכול היה לתלות את האשמה באישה יתר על המידה; על גופה הוא הספיק לראות כמה סימנים אשר קרוב לודאי שלא יגרמו לה להתייחס לגבר כאל מלאך שרת. אך בארטון היה משוכנע שישנו מישהו שלו יצטרך להגיש את החשבון לפרעון. הוא הצליח כמעט להיפטר מההלם באמצעות הזיותיו בפינה, אך לא לחלוטין. אחרי זמן מה הניח לדברים להתגלגל כמות שהם. ראייתו הלכה והשתפרה, אך לא רגשותיו.

המשך – בגליון הבא.

כדי לסייע בידי כל אותם קוראים המתאווים בסתר ליבם לכתוב סיפור מד"ב בכוחות עצמם, אנו מביאים את תרשים הזרימה הבא, המציע מגוון של אפשרויות – בהתאם למסלול שתבחרו. התרשים נערך על ידי סם לונדוואל, חוקר מד"ב שבדי, שכתב כמה ספרים רציניים על המד"ב ותולדותיו. לדבריו, התרשים מאפשר לכל הדיוט לכתוב סיפור מד"ב כאוות נפשו, בתנאי שבנוסף לתרשים יהיה ברשותו גם… כשרון.

לזכר ג’ון קמפבל

*

למי שאינו מסתפק בתרשים ‘איך לכתוב סיפור מד"ב’ המופיע בגליון זה, מוגש בעמודים הבאים מרשם מפורט יותר, פרי עטו של בארי מאלצברג, הנמנה עם אנשי ‘הגל החדש’ במד"ב. יצירותיו החלו להופיע בשנת 1969, והוא התפרסם בעיקר בזכות ספרו ‘מעֵבֶר לאפולו’ משנת 1972. את הספק־סיפור־ספק־מאמר שלפנינו הקדיש מאלצברג לדמותו הכמעט אגדתית של ג’ון קמפבל, עורכו הראשון של המגזין ‘אסטאונדינג סיינס פיקשן’, גלגולו הקודם של כתב־העת ‘אנלוג’.

* * *

1

זהו איננו סיפור, כי אם סדרה של הערות. סיפור זה לא יכול היה להיכתב באמת ובתמים, שכן הוא מהווה חלק מן הזמן אותו הוא מתאר, זמן מרוחק אותו ניתן להבין רק באמצעות הלשון וצורות הביטוי של אותה תקופה.

כך שחיבור זה, בשל סיבות אלו וסיבות אחרות, שהינן אישיות יותר מדי אפילו לגבי סוג כזה של ‘רומן מן החיים’, הינו רק מעט יותר מאשר שלל רישומים, המכוונים לעבר משהו פחות מהותי, ואותו, כמו את מחברו, לא ניתן להשלים.

2

הסיפור יסתמך רבות על שני מאמרים מאת ג’ון קמפבל המנוח, מי ששימש במשך שלושים שנה כעורכו של מגזין המד"ב ‘אסטאונדינג’ (שהפך אחר כך להיות ‘אנלוג’), אשר נכתבו זמן קצר לפני שנפטר בטרם עת ב־11 ביולי 1971, הופיעו מאוחר יותר אותה שנה במגזין שלו כמאמרי מערכת, ואשר השני שבהם היה ככל הנראה המאמר האחרון שנשא אי פעם את חתימת ידו. הם מתארים גלקסיה שחורה הנוצרת כתוצאה מהתפוצצות כוכב ניוטרון, התפוצצות אדירה כל כך עד כי כוחות הכבידה שישתחררו, יְכַלו לא רק את האור עצמו, אלא גם את החלל והזמן; ‘גלקסיה ושמה רומא’ היתה כותרת המאמר הנדון, שכן הוא מתאר שם חללית, הנלכדת בתוך גלקסיה שחורה שכזו בלא שתוכל לצאת משם. שכן מהירות ההימלטות חייבת להיות גדולה ממהירות האור. כל דרכי הנסיעה יובילו, משום כך, לעבר גלקסיה זו, ואף לא אחת תוביל ממנה והלאה. גלקסיה ושמה רומא.

3

עכשיו, תארו לעצמכם חללית שמהירותה גבוהה ממהירות האור, שתיקָלע אל תוך הגלקסיה השחורה ולא תוכל לצאת. ההיקלעות תהיה דבר של מה־בכך, ואפילו בלתי נמנעת, באשר אחת התכונות המאפינות את הגלקסיה השחורה היא היותה בלתי נראית לעין, והחללית תהיה שם. הסיפור יתמקד אז על מאמצי ההחלצות של הצוות. החללית קרויה סקיפסטון. היא הושלמה בשנת 3892. חמש מאות איש מתו על מנת שתוכל להמריא, אך בעידן זה פחוּת ערכם של החיים אף יותר מאשר היום.

כשמשאירים את העניין לשיקול דעתי, אני עשוי להתעניין בבעית ההימלטות פחות מאשר בבעית ההסתגלות. הימצאות בחלקו הקדמי של היקום; כניעה לאיתני הטבע; ייאוש סיפרותי, אירוני ומעודן. ואולם זה אינו מדע בדיוני. המדע הבדיוני נוצר על ידי הוגו גרנסבק, כדי להצביע בפנינו על דרכי מוצא מן המבוי־הסתום הטכנולוגי. אז שיהיה כך.

4

ככל שהחומר הינו מעניין, נרתעתי מלכתוב אפילו סדרה זו של הערות, שלא לדבר על עבודה שלמה ומלוטשת. חֲיי האישיים הינם – החור השחור שלי. חשתי בצורך לציין (אך מי יקשיב לי?), שבנותי מספקות התפוצצויות מסובכות, הרבה יותר מכל כוכב ניוטרון שהוא, וצליל הפולסארים הוא כאין וכאפס לעומת המוסיקה בכרי הדשא שליד מסלול המֵרוצים שבאוזון פרק, קווינס, ביום שלישי קיצי ושטוף שמש. “די לנו ממושגים עוצרי נשימה אלה – מרחקים אינסופיים, דילוגים קוואזאריים, תעלומות השזורות בזרועות הערפילית הספיראלית,” יכול הייתי לציין. “ידוע לי כי ישנם כאלה אשר מוצאים שם את האמת המוחלטת, אך אני אינני נמנה עימם. הייתי מעדיף להקדיש את שארית שנותי (הסגנון המלודרמטי שלי) לעמידה על טיב יסוריה של עיירה זו של המעמד הבינוני, בצפון ניו ג’רסי. עד שלא אוכל להבין זאת, איך אוכל לטפל בבעיות ריג’פילד פארק, שלא לדבר על בעיות היחס בין אנרגיות הפיצוח לגאזים הכבדים?” ואכן כמעט ונכנעתי לכך, עד אשר עלה בדעתי שריג’פילד פארק יישאר עבורי מסתורי לנצח, לא פחות מן הכוכבים וכי אדם אינו יכול להתכחש לאין סוף רק כדי לנסות לטפל בפרט כלשהו אשר יִשָאר בלתי חדיר עד ליום מותו.

אז החלטתי לנסות את הסיפור, לפחות בצורתו זו, כסדרת הערות, אם כי ברטט־מה. אך הרטט לא הפריע לי על אף שדאבתי, שכן חיי אינם יותר מאשר סידרה של הערות על החיים, וריג’פילד פארק הינו רק דגם, בקווים כלליים, של טרנטון העיר, שבה, בכל אופן, חיים כמה אלפי אנשים שאינם יכולים להבדיל בין ימינם לשמאלם, וכן כמות גדולה של ראשי בקר.

5

השנה 3895. החללית סקיפסטון, השוהה בטיסת ניסוי במרחבי הגלקסיות הקטנות והגדולות המקיפות את שביל החלב, נופלת אל תוך הגלקסיה השחורה של כוכב הניוטרון, ונעלמת.

ראש חללית זו, התודעה החיה היחידה על גביה, היא המפקדת לנה תומס. נכון, בטן החללית מכילה חמש מאות וחמישה עשר מן המתים, חתומים בתוך חומר ג’לטיני שיספוג לתוכן קרני גאמה. נכון, קרנַיִם אלה יעזרו להם, בזמן כל שהוא בעתיד, לזרז את תהליך החלמתם. ושוב נכון, שבחלק אחר של בטן החללית נמצאים שבעה מהנדסים מיומנים, נקבות וזכרים, אותם ניתן לעורר עם התעוררות הבעיה הקלה ביותר, ואשר מסוגלים לספק ללנה לא רק את התשובה לכל תקלה טכנית שעשויה לקרות, אלא גם חברה שתסייע לה להעביר את שעות הטיסה הארוכות והמשמימות על גבי הסקיפסטון.

לנה, בכל אופן, איננה משתמשת בהם ואף אינה חשה בשום צורך בכך. היא בהחלט מאומנת ומיומנת, לפחות עד כמה שהדבר נוגע למשימות השגרתיות שיש לבצע בעת טיסת מבחן זו, והיא חשה שכל קריאה לעזרה מבחוץ תהווה רק הודאה בחולשה, תדוּוח חזרה ל’משרד' ותפחית את סיכויי הקידום שלה. (והיא צודקת; ה’משרד' עוקב אחרי כל סנטימטר מעוקב של חללית זו, ויזואלית כמו גם ביולוגית. כל דבר שהיא רואה או עושה נרשם במחשב; דעתם לא תהיה נוחה ממנה אם תהיה תלויה בעזרה מבחוץ). רגשותיה כלפי החנוטים חיוביים מעט יותר; נראה שמצבה בחללית הטסה בהנעה טאכיונית דומה במידה מסוימת לזה שלהם: על אף שהינם חסרי תודעה, נראה שאין לתכונה זו כל רלוונטיות בתנאֵי העל־חלל; ולו היתה קימת דרך כלשהי לגשר על הפער שבינה לבין המסתורין שלהם, היא היתה פונה אליהם. במצב כמות שהוא, היא חייבת להסתפק בדיאלוגים דמיוניים ובתקופות ארוכות ושקטות, בהן תביט בלוח הפיקוד, תשקיף על קשת העל־חלל, על התנגשות הספקטרום, ולא תאמר מאום.

אבל לא יתכן שהיא תשתוק, והעובדה היא שלפעמים מפטפטת לנה ללא הפסק, אם כי עם עצמה בלבד. זה טוב, שכן בסיפור צריך שיהיו דיאלוגים רבים. התרחשויות דרמטיות מועלות בצורה הטובה ביותר באמצעות קביעה ישירה של איפיונים, והצורך הכפייתי שלנה חשה, מדי פעם בפעם, לקבוע את מצבה ואת התיחסותה אל החלל שהיא תופסת, יספק צורך זה.

בשיחותיה פונה לנה, כמובן, מדי פעם אל החנוטים. “שימו לב,” היא אומרת להם, (כמה מהם מתים זה שמונה מאות שנה, אחרים מתים זה שבועות מספר בלבד, כולם מסודרים בבטן החללית לפי המעמד החברתי שלהם בחיים ויכולתם לאגור מספיק נכסים על מנת לשלם עבור התהליך שיחזיר אותם לחיים.) “שימו לב לְמָה שמתרחש כאן,” כשהיא מצביעה החוצה, על הצבעים הזורמים מבעד לאשנבים ומאירים את פרקי ידיה. עיניה נראות מלאות ומטורפות באור זה, דבר שאין בו כדי להצביע על כך שהיא מטורפת, אלא שהמצב הקיומי בעל־חלל הוא עצמו מטורף, שכן לאפקט מיכלסון־מורלי מוענק כאן קיום פיסי ופסיכולוגי כאחד. “הרי יכולתי אני להיות מתה ותקועה בבטן החללית, ואתם כולכם כאן על הסיפון, מביטים בצבעים המסתובבים, הכל אותו דבר, הכל מהיר יותר מן האור.” ואכן, ההשפעות המעַוותות והמחליקות של ההנעה הטאכיונית הינן כאלה, שבאותו רגע בו מדברת לנה, הצדק עימה.

המתים חיים. החיים מתים. הכל מחליק ומתערבל יחדיו, כפי שהיא ציינה; ולולא העובדה שקוטבי התודעה האוביקטיביים שלהם נקבעו באמצעות שנים של אימון ומשמעת, בדיוק כשם שקטביה שלה נקבעו באמצעות סוג שונה של אימונים ומשמעת, היא היתה לוחצת על המנועים שהשליכו את המתים אחד־אחד אל תוך ארון המתים הגדול יותר של החלל, פעולה הננקטת אך ורק כאמצעי לשעת חרום, בתנאים חמורים ביותר, ושבעטיה תסולק מן ה’משרד' מיד עם חזרתם ארצה. המתים מהווים מטען יקר ערך; הם, למעשה, משלמים עבור הניסוי ויש לטפל בהם בזהירות מירבית. “אני אטפל בכך בזהירות מירבית,” אומרת לנה בעל־חלל, “ולעולם לא אתן לכם ללכת, חבילות קטנות בכלא הקטן שלי,” וכך הלאה, שרה ומזמרת תוך שהחללית מתקדמת במהירות העולה על מיליון מייל לשעה, ובתאוצה מתמדת; ובכל זאת, פרט לצבעים, לבחילה, אובדן האורינטציה והטרוף ההולך וגואה בה, היתה יכולה באותה מידה להימצא ברחוב הראשי של העיר, בשעת השיא, נוסעת באיטיות אל מחוץ לעיר, כשגלי הקבס נעים מבעד למכונית ובקרביו של הקיץ.

6

היא בת עשרים ושמונה. בתקופה שבעוד כמעט אלפיים שנה בעתיד, כאשר המין האנושי כבר ייסד מושבות על ארבעים כוכבים בשביל החלב, איכלס בשלמות את מערכת השמש, ועתה מבצע ניסויים בתנועה במהירות גדולה ממהירות האור. הרפואה של אותם ימים אינה טובה בהרבה מזו שלנו כיום, ותוחלת החיים האנושית לא הוגדלה בהרבה, ואפילו המחלות שהמין האנושי מכיר אותן כיום כתורשתיות לא נמחו מעל פני הארץ. רוב החנוטים היו בשנתם השמונים או התשעים; כמה מהם, במיוחד אלה שמתו לאחרונה, היו כמעט בני מאה, אך תוחלת החיים הממוצעת עדיין נעה היכן שהוא מתחת לשמונים. רובם מתו מסרטן, התקפת לב, אי־ספיקת כליות, שטף דם במוח וכדומה. יש אירוניה מסוימת בעובדה, כי על אף העובדה שכף רגלו של האדם דרכה בכל רחבי הגלקסיה, שהוא פתר את מסתורי התנועה במהירות גדולה ממהירות האור, הוא עדיין עומד נבוך ונדהם מול הביולוגיה שלו עצמו, כפי שעמד במשך כל ההיסטוריה. אבל הרי הסוציולוגים מבין החיים בתרבות מסוימת, הם הפחות מוכשרים לבקר אותה (שכן הם הטמיעו בקרבם לחלוטין את התפיסה של אותה תרבות, גם לגבי ביקורת), ולכן לנה אינה מבחינה כלל באירוניה זאת יותר מן ההכרחי בכדי שהקורא יוכל להעריך את האירוניה העמוקה יותר והמטפיסית יותר של סיפור זה, שהינה כדלקמן: מהירות גדולה יותר, חלל גדול יותר, קידמה גדולה יותר, כל אלה לא הביאו להרחבה מוגדרת כלשהי של גבולות התודעה והאישיות, וכי לגבי לנה כל התנועה המהירה מהאור הינה מילכוד גדל והולך.

חשוב להבין שהיא בסך הכל טכנאית; שעל אף היותה בעלת מיומנות גבוהה ואימנוה במשך שנים רבות לקראת תפקיד זה, אין היא אמורה להיות בעלת ידע טכנולוגי השווה אפילו לזה של מדען בעל תואר ראשון בימינו אלה… שהעבודה שלה, שעיקרה העמסה והטסה, יכולה להיות מבוצעת על ידי נער מתבגר; ושכל אימוניה לא עזרו לה ליצור הגנה בפני השיעמום והדיכאון הכרוכים במשימה שלה.

כאשר תביא מטען זה ליעדו, היא תחזור לאורנוס ותקבל חופשה של שישה חדשים. היא מצפה לכך בכליון עיניים. ההזדמנות קורצת לה. היא בת עשרים ושמונה והיא עייפה מלהישלח יחד עם המתים להתעופף בתוך הספקטרום במשך שבועות רצופים, ועכשיו היתה רוצה מאד להיות אישה צעירה. לחיות בשקט, להיות נאהבת, לקיים יחסי מין. יש לטפל גם באלמנט המין שבסיפור זה, במיוחד לאור העובדה שהגיבור הראשי הוא אישה; ובהתאם למסורת המד"ב הספרותי המודרני, אשר מקנה חשיבות לכל מיגוון הצרכים וההתנהגויות האנושיים, יהיה זה חובבני ומגושם להתעלם מן הנושא. ודאי שאפשר לכתוב את הסצנות הקלות ביותר בצורה שתַקְנה להן השפעה חזקה: לנה מאוננת תוך שהיא לוטשת עיניה מבעד לאשנב; לנה חולמת אודות משגל כשידיה מעסות, ללא משים, את פטמות שדיה, החללית חודרת עמוק יותר ויותר (עדיין ללא ידיעתה) אל תוך הגלקסיה השחורה; הגלקסיה השחורה כמין סמל וָגינלי, שאת משמעויותיו הפרוידיאניות לא תוכל מערכת הדימויים של סיפור זה להזניח… אכן, ניתן לחשוב אודות לנה, כושלת לעבר הכפתור שיוציא אליה את אחד החנוטים, אודות הפנטסיות הקודרות והנקרופיליות שלה המתרוצצות במוחה כאשר הגופה מטפסת באיטיות כלפי מעלה על פני המשטח המבהיק שלה, אודות הצורה בה יֵרָאוּ עיניה כאשר תשוב לעשתונותיה ותגלה מה הפכה להיות… הו, זו באמת תהיה סצינה רבת עוצמה. כמעט כל מה שקשור למין בחלל הינו רב עוצמה (חייבים, כמובן, להתעכב גם על השפעת העל־חלל על האורגזם. האם יהיה זה אותו אורגזם שכולנו מכירים ואוהבים כל כך, או אולי משהו שונה לחלוטין. שמא סתם התרככות הזיקפה, או שמא התעלות הנשמה?), ואני הייתי מוכן לטפל בנושא זה ישירות, אילו רק יכולתי, ולאור הצורך האמיתי שלסיפור זה יהיה דיאלוג אפקטיבי ורב עוצמה. “בשם אלוהים,” היתה לנה אומרת לבסוף, המוסיקה של אותה מלכודת הסוגרת עליה, עוטפת אותה, לוחצת עליה, מוחצת אותה עד כליון. “בשם אלוהים, כל מה שהיינו צריכים זה זיון, זה מה ששלח אותנו לחלל, זה הכל, ואני מוכרחה מין, מוכרחה, מבין?” תוחבת את אצבעותיה אל תוך משטחיה הלחלוחיים –

– אך כמובן שזה לא ילך, לפחות לא בסיפור אותו אני מנסה לגבש. החלל הינו עקר; זה היה סודו של המדע הבדיוני במשך ארבעים וחמש שנה; לא היו אלה רמאות, התחשבות בקוראים המתבגרים, או צנזורה, ששללו מרוב ספרות המדע הבדיוני את מגוון התחושות המיניות, אלא העובדה כי בחלל הריק והאין סופי שבין הכוכבים אין למין, אותה תכונה של אנושיותנו הפרברטית וחסרת התחליף, כל תפקיד שהוא. לא לשווא חזרו האסטרונאוטים על מנת לספר לנו אודות חזונותיהם בנוגע לעולם אחר, לא לשווא כשלו בציוד הנחיתה המגושם שלהם כאשר פנו לעבר הצדעתו של הקולונל, לא לשווא סבלו כל אותם נישואין וכל אותם ילדים מלחצים שכאלה. פשוט אין לכך מקום. זה אינו מתאים. לנה היתה מבינה זאת. “מעולם לא הרהרתי אודות מין,” היתה אומרת. “אף פעם אחת לא הרהרתי בזה, אף לא בסוף, כאשר הכל היה סביבי ואני רקדתי.”

7

לכן, יהיה זה הכרחי למצוא דרך אחרת לאפיין את לנה, והזדמנות זו תיקָרֶה בפנינו רק עם רגע המשבר, הרגע בו נמשכת הסקיפסטון אל תוך הגלאקסיה השחורה של כוכב הניוטרון. רגע זה יתרחש מוקדם למדי במהלך הסיפור, אולי בעומק של חמש מאות או שש מאות מילים (חייה הקודמים על גבי החללית והתרשמותה מן העל־חלל יובאו בנתחים השלובים בתוך מגזרים שונים של הפעולה תוך כדי התהוותה), והאינדיקָציה היחידה שתהיה לה אודות מה שקרה, תהיה כאשר בחללית יחלוף רעד עמום ועמוק, שיתחיל בדיוק מן המקום בו שוכנים החנוטים, וכאשר היא תחוש שהיא נופלת.

על מנת להסביר תחושה זו, חשוב להסביר את העל־חלל הנורמלי ואת הנעת־הקפיצה שפירושה פשוט להגיף וילונות ולהיות בתוך תא. בעל־חלל לא קיימת תחושת תנועה. היא לא יכולה להתקיים, בשעה שההנעה נוטלת את הסקיפסטון מעבר לכל מושג של צליל ואור ואל אזור בו הלשון לא תוכל לתאר והבלוטות לא יוכלו להגיב. לו היתה מגיפה את הווילונות (אשר למרבית הפלא דומים בצבעיהם וצורתם לווילונות שניתן לראות בימינו אלה תלויים בחלונותיהם של בתי המעמד הבינוני מהסוג שאני מתגורר בו), לא היתה חשה כל תחושה שהיא. אך כמובן אין היא יכולה לעשות זאת. היא חייבת להסיט אותם על מנת לצפות מבעד לאשנבים, ובעצם היא תוכל לראות את שורת הצבעים אליהם התייחסתי לעיל. בפנים שוכנת תחושת מסכנות עמוקה ומדכאת, תחושה של אבדן נורא (דבר שעשוי להסביר מדוע שוקלת לנה את האפשרות להעיר את החנוטים מקברם), שניתן לתלות אותה בהשפעת העל־חלל על הגוף; אך ניתן להסתיר את התחושות הללו, מבחוץ הן אינן נראות לעין, והן נמצאות לחלוטין בשליטת הטיפוסים הפלגמטיים, וכאלה הם מרבית טייסי טיסות ניסוי אלה. (לנה הינה פלגמטית למדי בעצמה. היא אמנם רגישה למתח יותר מאשר כמה מעמיתיה, אך רגישות זו נמצאת בהחלט בתוך התחום שנקבע על ידי ה’משרד', אם כי יש להודות, הבדיקות ש’המשרד' מבצע הינן שטחיות למדי).

ואולם השפעותיה של נפילה לתוך הגלקסיה השחורה הינן שונות לחלוטין, וזה המקום בו המטען הרגשי של לנה משתחרר לחלוטין.

8

בנקודה זו צריך היה לשלב בספור ערמות אשפה גדולות של אינפורמציה פיסיקלית, אסטרונומית ומתמטית, תוך תקווה שהדבר ייעשה בצורה שתצליח לספק לספור את הבסיס המדעי האמין שלו, בלא לדחות ממנו את הקוראים.

כמובן, אין לחשוש יתר על המידה מפני דחיית הקורא; רוב קוראי המדע הבדיוני עושים זאת מתוך חיפוש אחרי סוג כזה בדיוק של ספקולציה (בדרך כלל הם מתאכזבים, אבל לרוב אחרי זמן־מה הם שוכחים מה היתה הבעיה), והם מוכנים לשבת בשקט ולהקשיב להרצאה יותר מאשר, נאמר, קוראי הסיפורת של צִ’יבֶר, שבקושי רב היתה מסוגלת לסבול שילוב של בקורת חברתית בתוך החזון האין סופי של פֶהֶנָה, שהוא המתנה שמעניק צ’יבר למעריציו. לכן, בלי להֵרָאות מגוחך, אפשר להביא לידיעת הקוראים את העובדות הבאות, אותן ניתן בהחלט להפריד לחלוטין מגוף הסיפור ולהציגן בצורה הבאה:

נתון שבגלקסיות אחרות קיימים כוכבי ניוטרון, וכוכבים שגודלם פי ארבע מאות או חמש מאות מהשמש שלנו או שמשות ‘נורמליות’ אחרות, אשר במשך התהליך הגרעיני שלהם, תוך שהם בוערים ובוערים על מנת להפיק את האור, יתמוטטו לאחר עשרה או חמישה עשר אלף שנות קיום. המימן שלהם יותך להליום ואחר כך לחנקן ואחר ליסודות כבדים יותר ויותר עד אשר יום אחד, הם יקרסו האחד אל תוך השני בפיצוץ פנימי אדיר, ויגרמו שואה נוראה. שואה לא רק לעצמם, אלא אולי לכל הגלקסיה שבה הם נמצאים, שכן כח הכבידה שיווצר על ידי ההתפוצצות יהיה גדול כל כך, עד כי יחתום את האור בתוך הכוכב. ולא רק את האור, אלא גם את הקול והתכונות האחרות של כל הכוכבים… כך שהגלקסיה עצמה תישאב אל תוך המשפך הגרביטציוני שיווצר על ידי ההתמוטטות, ותיסָפֵג בתוך ליבו המהבהב ואחוז היאוש של הכוכב שכבה.

ניתן לבצע מספר אקסטרפולציות מעובדת קיומם של כוכבי הניוטרון – ולגבי קיום כוכבי הניוטרון עצמם, אין לנו שום ספק. ידוע כי חלק מתכונות נובה ו’סופרנובה' נוצרו בדיוק על ידי אפקט זה – לא התפוצצות, אלא קריסה – והנה כמה מהן:

(א) הכוחות הגרביטציוניים שנוצרו, כמו ווים גדולים הנשלחים מתוך הכוכב, יגררו לתוכו את כל חלקי הגלקסיה שבהישג ידם; ובגלל כח הכבידה, הגלקסיה תהיה בלתי נראית לעין… כוחות אלה, כפי שכבר צויין, יגרמו לכך שהאור לא יוכל להיפלט מתוך הכוכב.

(ב) כוכב הניוטרון, שיפעל כמו שואב־אבק קוסמי, עלול, פשוטו כמשמעו, להרוס את היקום כולו. ואכן ייתכן שברגע זה ממש נמצא היקום בתהליך הריסה איטי, כאשר מאות מיליוני שמשותיו וכוכביו נמשכים ללא רחם אל תוך מערבולות ענק אלו. התהליך הינו איטי, כמובן, אבל חסר רחמים. כוכב ניוטרון אחד יכול, תיאורטית, לספוג את היקום כולו. ביקום קיים יותר מכוכב ניוטרון אחד.

(ג) ייתכן, אולי שהיקום כולו נוצר על ידי אימפלוזיה (פיצוץ פנימה) כזאת, שהשליכה החוצה רסיסים קוסמיים ענקיים אשר, תוך פרק זמן הנראה לנו כעידן ועידנים (אך מהווה אך הרף־עין לגבי היקום), נשאבים חזרה אל תוך הכוכב. ייתכן שהיקום כולו אינו אלא תאונה.

(ד) נעזוב לרגע את הקוסמולוגיה. חללית שתילָכֵד בתוך מערבולת שכזו, בתוך גלקסיה ‘שחורה’, או בלתי־נראית־לעין שכזו, ואשר תימשך לעבר גרעינו הקטלני של כוכב הניוטרון, לא תוכל לצאת משם באמצעות הנעה במהירות הגדולה ממהירות האור, אם זו מבוצעת בדרך הנורמלית… מאחר שהכבידה תספוג את האור, לא ניתן יהיה ליצור תאוצה כלשהי (אם בנקודה כלשהי היא תהיה במהירות קטנה ממהירות האור) על מנת להימלט ממנו. כדי שאפשר יהיה להימלט משדה הכוח, צריך יהיה לבצע זאת רק באמצעות מעבר מיידי להנעה טאכיונית בלא לפתח תאוצה… תהליך אשר יוציא את הנוסע מדעתו ואשר, בכל מקרה, לא תהיה בו כל תועלת שהיא. החור השחור של הכוכב המת הינו פשוט ואקום המרחף לו בחלל… ניתן ליפול מבעד לחור, אבל אז, לאן בעצם אפשר ללכת?

(ה) עצם ההימצאות בשדה הכוח של הכוכב המת עלולה להוציא את האדם מדעתו.

מסיבות אלו אין לנה יודעת שהיא נפלה לתוך שדה הכוח של גלקסיה ושמה רומא, עד אשר החללית הגיעה לשם. ואז, בו במקום, היא תהפוך למטורפת חסרת תקנה.

9

עתה, לאחר שהאינפורמציה הטכנולוגית הוגשה, והמשבר המרכזי בסיפור – ההתמוטטות לתוך הגלקסיה – התרחש בשלב מוקדם למדי, חובתו של המחבר היא לתאר את התחושות הכרוכות בנפילה אל תוך הגלקסיה השחורה. מאחר שמעט, בעצם לא־כלום, ידוע אודות מהותן של תחושות אלו – פרט לכך שברור כי לא תתעורר כל בעיה של גלישה לתאורים סוריאליסטיים בנקודה זאת; לנה יכולה לראות מפלצות זוחלות על גבי הקירות, זאת אומרת מפלצות דו־מימדיות, או קטעים מחייה; לחזור ולראות את כל חייה, מן העריסה ועד הקבר, חוזרים ומתגלגלים לנגד עיניה, תוך שהיא נמצאת בתודעה מלאה; גופה עלול להתהפך, ככפפה, מפנימו החוצה ולנה עשויה, בדמיונה או בפועל, לחבל בגופה חבלות חמורות; יכולה היתה לחיות ולמות אלפי פעמים בתוך מרחביה העל־אוריים ואל־זמניים של התהום… כל זה ניתן היה לביצוע במסגרת גבולותיו של סיפור זה, וזה ללא ספק, היה תורם לסיפור חומר רב עוצמה. ניתן היה לתאר זאת בצורה ציורית, פרברסיה אחת או טרוף אחד בכל פרק – זאת אומרת, פרקים בהם משולב מידע נוסף על הכוחות הגרביטציוניים, וכן העובדה שכוכבי הניוטרון (וזה דבר מעניין) הם קרוב לודאי הפולסרים אותם זיהינו – כוכבים אותם ניתן לגלות ממרחקים בל יאומנו, לא באמצעות האור, אלא באמצעות גלי רדיו בלבד. המחבר יכול היה לבצע דברים מסוג זה על הצד הטוב ביותר; הוא כבר עשה זאת מאות פעמים לפני כן, אך בכך תהיה משום התעלמות מלנה. צרכיה של לנה דחופים יותר מאלה של המחבר, ואף מאלה של העורך. היא חשה בכאב איום. היא סובלת.

ובנפילתה, היא רואה את המתים; ובנפילתה, היא שומעת את המתים; המתים פונים אליה מתוך בטן החללית, והם צורחים, “שחררי אותנו, שחררי אותנו, אנחנו חיים, אנחנו סובלים, אנחנו מתייסרים.” בתוך הג’לטין שלהם, גפיהם הצבות תפורות באמצעות אצבעות הידיים והרגליים אל הממברנות האחוזות בהם, חוזר הרקבון שפשט בהם על עקבותיו שכן, המערבולת לתוכה נזרקו הפכה את כיוון הזמן: והם מתחננים אל לנה מתוך יסורים אותם אינם יכולים לבטא, שכן הם עמוקים כל כך; קולותיהם נמצאים בראשה, מצלצלים והולמים בה כפעמונים מעוותי צורה, “שחררי אותנו! תרועת השופר של יום הדין נשמעת!” וכך הלאה וכך הלאה, אבל לנה פשוט אינה יודעת מה לעשות. היא אובדת עצות. במסע אימים זה היא אינה יותר מאשר הנהגת; היא איננה מומחה רפואי; אין לה כל מושג שהוא אודות שיטות מניעה או שיקום, ושיחזור; וכל נסיון שתעשה על מנת לשחרר אותם מתוך הג’לטין בו הם כלואים, יפגע ללא ספק במבנה הביולוגי שלהם, יהיה אשר יהיה מצבם הנפשי.

אך אפילו לא היה המצב כך, אפילו היתה מסוגלת להעניק להם שלווה באמצעות הוצאתם לחופשי, היא אינה יכולה לעשות זאת, שכן היא נכנעת לתגובותיה שלה בחור השחור. אם המתים התעוררו, העֵרים ללא ספק מתו; והיא מתה בחלל זה; היא מתה אלף פעם במשך תקופה של שבעים אלף שנה (מאחר שזמן אובייקטיבי איננו קיים כאן, הכרונולוגיה מווסתת אך ורק באמצעות המוח, וללנה יש אלף תקופות חיים מלאות ואלף מיתות מלאות), וזה נורא, כמובן, אך זה גם מעניין, שכן עבור כל מוות קיימת תקופת חיים, שבעים שנה בהן היא יכולה להגות בבדיקות מצבה, ובהגיע המוות המאתיים, השנה הארבעה עשר אלף או יותר (או פחות, כל אחת מתקופות החיים היא עצמאית, כמה מהן ארוכות יותר, ומהן קצרות), מצליחה לנה להבין בדיוק היכן היא נמצאת ומה אירע לה. העובדה שנדרשו לה ארבעה עשר אלף שנה לשם כך הינה מדהימה, מבחינה מסוימת, אולם היא מפליאה באותה מידה, שכן ביקום אין סופי ובעל אין סוף אפשרויות, קיים סיכוי קטן ביותר שאפילו בתוך ארבעה עשר אלף שנה היא תיתקל בתשובה הנכונה, וזה לא היה קורה לולא העובדה שהיא נחונה בכוח רצון חזק באורח בלתי רגיל, וכמה מן הדמויות באמצעותן היא חיה הינן יצירתיות ביותר, בעלות שליטה עצמית וחשיבה רצינית. נוסף על כך, ניתן להעביר אינפורמציה מחיים לחיים, על אף השתנות אישיות הדמויות, כך שהיא יכולה להסתייע גם בנסיון שנצבר בתקופות חיים קודמות.

רוב הדמויות, כמובן, הינן חלשות, לא מעט מהן מטורפות וכמעט כולן פחדניות, אך גרעין מסוים נותר בהן; אפילו בגרועות שבהן קיים גרעין כלשהו הממשיך להעביר הלאה את הידע שנצבר, וכך קרה, שבשנה הארבעה עשר אלף, כאשר היא מגלה לבסוף מה קרה לה ומה מתרחש ומה היא חייבת לעשות כדי לצאת מכאן, אוזרת לנה את כל רצונה ואת הכוח שנותר בה וכושלת לעבר לוח הפיקוד (היא נמצאת עתה בשנה השישים ושמונה של תקופת חיים זאת ובדמות זקן יבבן ויפחני, בעצמו טייס חלל לשעבר), וקוראת למהנדס הראשי, המפקח. במשך כל אותו הזמן המשיכו המתים לצרוח ולהקיש באזניה, ארבעה עשר אלף שנות יסורים מהדהדים מבטן החללית ומקיפים אותה בסדינים קשים כברזל; וכאשר המהנדס הראשי, בדיוק כפי שהיה ביום שראתה אותו לאחרונה לפני ארבעה עשר אלף שנה ושבועיים, יצא החוצה ממקומו שמתחת ללוח הפיקוד, מלווה בצלילי המכונות המהמהמות ברכות. היא נושמת לרווחה, חלושה אפילו מכדי להגיב בהנאה לכך שבתנאי אנטיזמן, אנטיאור ואנטיסיבתיות אלה, המכונות ממשיכות עדיין לפעול. אלא שזה היה צפוי. המכונות תמיד פועלות, אפילו בסיפור מדע־בדיוני־קשה נורא וסופי שכזה. לא המכונות הן אלה שנכשלות, אלא מפעיליהן, או במקרים קיצוניים, היקום כולו.

“מה קרה?” שואל המהנדס הראשי.

הטמטום שבשאלה זאת, התמימות שלה וחוסר השייכות שלה באמצע הגהינום בו היא נמצאת, מהממת את לנה, אך מבעד לערפל היא נוכחת לדעת שהמהנדס הראשי יצא, כמובן, ללא כל זיכרון באשר למאורעות שקרו, וצריך יהיה לעדכן אותו. הדבר בלתי נמנע. גונחת ומתיפחת, היא מספרת לו, בקולו של האיש הזקן שבדמותו היא נמצאת, אודות אשר אירע.

“הרי זה נורא!” אומר המהנדס. “זה איום ונורא.” ומתנהל בכבדות לעבר האשנב, מציץ החוצה אל הגלקסיה השחורה, גלקסיה ושמה רומא, ומבט אחד אליה גורם לו לקפוא על עומדו ואחר כך להתפרק, לא בגלל שהמכונות נכשלו (המכונות אף פעם לא נכשלות, לא לחלוטין) אלא בגלל שהדבר חזר ויצר אצלו מהות אנושית אשר לא יכלה לעמוד בשום אופן מול המראה שמחוץ לאשנב.

לנה נשארת אז שוב לבד, וצעקות המתים נמשכות.

היא מבינה בן־רגע את אשר אירע לה – ארבעה עשר אלף שנות הגות יוצרות (לפחות זה) זמן תגובה מהיר הרבה יותר – היא חוזרת ללוח הפיקוד וקוראת לשלושה מהנדסים נוספים. סגניו של המהנדס איתו שוחחה לפני כן. (לא נתעלם כאן מן הדמיון בין שלושתם לבין שלושת רעיו של איוב, ועוד תהיה הזדמנות לשלב כאן כמה אלגוריות דתיות מהירות, דבר שהינו שימושי בכל סיפור שאפתני, ומעניק לו רובד נוסף של משמעות). על אף שאין הם מיומנים או החלטיים בדיעותיהם כמו המהנדס הקודם, פקחותם רבה הרבה יותר והם מצליחים להבין את הסבריה, ונשמעים מבעוד מועד לאזהרותיה שלא לגשת לאשנבים ולא להציץ החוצה לעבר הגלקסיה. הם ניצבים שם בתנוחותיהם הקפואות, ממתינים כאילו לדברי לנה.

“אז אתם מבינים,” היא אומרת לבסוף, כאילו לסיכום שיחה ארוכה וסבוכה, (דבר שהינו נכון). “עד כמה שאני יכולה לראות, הדרך היחידה להחלץ מהגלקסיה השחורה הזאת היא באמצעות מעבר ישיר להנעה טאכיונית, בלא שום הפעלת תאוצה כלשהי.”

שלושת מביעי התנחומים מנידים ראשם באיטיות, בעגמומיות. הם אינם מבינים על מה בדיוק היא מדברת, אולם לרשותם לא עמדו ארבעה עשר אלף שנה להרהר בדבר.

“אם לא תצליחו למצוא משהו אחר,” אומרת לנה. “אם לא תחשבו על משהו שונה, אנחנו נישאר כאן לנצח, ואינני יכולה לסבול זאת עוד. ארבעה עשר אלף שנה הן די והותר.”

“ייתכן,” מציע הרֵעַ הראשון ברכות. “ייתכן שזהו גורלך ויעודך, לבלות את זמנך עד אין־סוף בחור שחור זה. ייתכן, שבצורה כלשהי את קובעת את גורל היקום. ככלות הכל, הרי את זו שאמרת כי ייתכן שהכל אינו אלא תאונה ענקית, אה? ייתכן שסבלך מעניק לכך משמעות.”

“ונוסף לכך,” מגמגם השני. “את חייבת להתחשב גם במתים ששם למטה. לא קל להם, את יודעת, עכשיו כשהוחזרו לחיים וכל זה, ומעבר מיידי להנעה טאכיונית עלול להרוס אותם לנצח. זה לא ימצא חן בעיני ‘המשרד’, ואת תהיי צפויה לתשלום פיצויים כבדים ביותר.” “לו אני במקומך, הייתי נשאר עם המתים,” מסכם השלישי, וקול מלמול רועם עולה מבטן החללית כהד לדבריו, על אף שאין להבין מכך אם הדבר מעיד על הסכמה או על סבל איום. כושר ההבעה של המתים מוגבל ביותר.

“בכל אופן,” אומר השלישי, מנפנף תלתל סורר מעל עיניו, מסיט מבטו מן האשנבים ומנוכחותם המאיימת. “אין הרבה מה לעשות בנוגע למצב זה. את נפלת לתוך כוכב ניוטרון, לתוך משפך שחור. הדבר נמצא מעל ומעבר ליכולתו ולאפשרויותיו המוגבלות של האדם. הייתי מקבל עלי בהכנעה את גורלי, לו במקומך הייתי.” דמות המהנדס עוצבה אמנם על פי דמותו של מדען בכיר שעסק בתאורית הקוואזרים, אך במציאות הוא נראה כמישהו העוסק במטאפיסיקה. “קיימות בהוויה האנושית פינות, אליהן אין האדם יכול לתעות בלא שייענש על כך קשות.”

“קל לכם לדבר כך,” אמרה לנה במרירות, יבבתה הופכת לגְלִיסָנְדוֹ צלול, “אך אתם לא סבלתם כמוני. נוסף על כך קיימת לפחות האפשרות התיאורטית שאצליח להיחלץ מכאן, אם אצליח לעבור להנעה טאכיונית ללא תאוצה.”

“אך היכן תנחתי?” אמר השלישי, מניף לעברה אצבע רועדת. “ומתי? כל חוקי הזמן והחלל נהרסו כאן; נותרה רק הכבידה. את יכולה ליפול מבעד למרכזה של שמש זאת, אך אינך יודעת להיכן תגיעי ובאיזה עידן. לא יעלה על הדעת שתצאי אל תוך החלל הנורמלי בעידן שאליו את מתיחסת כאל העידן הנוכחי?”

“לא,” אומר השני. “לא הייתי עושה זאת. אַת והמתים מחוברים עתה; נגזר עליך להישאר עימם. מהו המוות? מהם החיים? בגלקסיה ושמה רומא כל הדרכים מובילות לאותו מקום, את מבינה. יהיה לרשותך זמן די והותר על מנת להגות בבעיות אלה, ומשוכנע אני כי תעלי בחכתך משהו שניתן לחיות עימו, משהו בעל עניין רב.”

“נו, טוב,” אומר הראשון, מביט לעבר לנה. “אם את מוכרחה לדעת, יהיה זה הרבה יותר אצילי מצידך אם תישארי כאן; למיטב ידיעתנו, נוכחותך היא המעניקה מהות וחיים ליקום. ייתכן שאַת היקום עצמו. אך את, בין כה וכה, אינך מטה לי אוזן, ולכן לא אתווכח איתך בעניין זה. בהחלט לא,” הוא אומר בקול רוגז למדי ומחווה אל שני האחרים בידו.

שלושתם צועדים בריכוז לעבר אחד האשנבים, מסיטים את הווילון ומביטים החוצה. לפני שלנה מסוגלת לעצור בעדם – לא שהיא בטוחה שהיתה עושה זאת, לא שהיא משוכנעת שזה אינו מה שהיא היתה רוצה שיקרה – הם הופכים לאפר. והיא נותרת לבדה עם צרחות המתים.

10

נראה, כי ניתן לחלוב משמעויות עמוקות מהאספקטים הסאטיריים של הסצינה דלעיל, ואם ההשגחה על החומר לא תֵעָשה ביד קפדנית ומיומנת, תִדרדר העלילה בזה הרגע לכדי פארסה. אפשר, כפי שכל קומיקאי יודע, להוריד (או להעלות) את העניינים הנוראים ביותר לכלל של סְקֵאטוֹלוגיה או פארסה, פשוט על ידי יחוסם לדמויות ספציפיות; וקשה יהיה שלא להשתמש בסצינה זו לצורך אתנחתא קומית. וזו בהחלט נדרשת בסיפור שהינו, ככלות הכל, מדכא ביותר; במיוחד בגלל העובדה שהוא משתמש ביריעה הרחבה ביותר שאפשר על מנת לשרטט את המסר שלו, שתמיד יתגמד האדם בפני הקוסמוס. (לפחות, זה המסר שניתן לסחוט אותו מן החומר בקלות הרבה ביותר; למעשה יש לי דברים אחרים בראש, אך כמה מן הקוראים יוכלו לגלותם?)

מה שעשוי להציל את הסצינה ואת הספור עצמו, בנקודה זאת, יהיה תיאור שופע של הגלקסיה השחורה, כוכב הניוטרון, השפעותיהם המשתנות על תפישת המציאות וכדומה. כל תחבולה מילולית, כל אמצעי טיפוגרפי, כל ניואנס של שפה וזכרון שהמחבר יזדקק להם, ישמשו בפרק זה לצורך תאור הופעת החור השחור והשפעתו על תודעתה (המעוותת) של לנה. יהיה זה חזון קודר, כמובן, אם כי לא בהכרח מעורר יאוש; הוא ידגים כי המושגים שיש לנו לגבי ‘יופי’ או ‘כיעור’ או ‘טוב’ או ‘אהבה’ או ‘מוות’, אינם יותר מאשר מטאפורות מוגבלות מבחינה סמנטית, ממוסגרות על ידי ציוד הקליטה העלוב המותקן בראשינו; ותועלה האפשרות, שהחור השחור אינו מראה לנו מציאות שונה או אלטרנטיבית, אלא את המציאות היחידה שאנו מכירים, אם כי מורחבת! מורחבת עד אין־סוף, כדי שהסיפור יוכל להעניק לנו, כפי שעושה כל סיפור מדע בדיוני טוב, נקודת מבט אל אפשרויות הנמצאות מעבר לנו. נוסף על כך, בנקודה זו של הסיפור, יתכן שהגיעה העת לאפיין את לנה בצורה חמה ו’סימפטית' יותר, כך שהקורא יוכל להתייחס אליה כאל יצור אנוש הראוי להערכה, בעלת אומץ לב על אף כל האסונות שנפלו בחלקה ארבעה עשר אלף שנות חייה ומאתיים המיתות שמתה. דבר זה ניתן להֵיעשות באמצעות טכניקה סיפורית קונבנציונלית: העמקת הדמות באמצעות תאור והגדרת רגשות, תכסיסי דיבור, הרגלים, מנהגים וכה הלאה. בהתאם לכללי הספרות היום־יומית, יכולים היינו להעניק לה גמגום חביב, נקודת חן על השד השמאלי, אהבה לשוטרים, פחד מפני מכוניות ספורט אדומות, ולהשאיר אותה כך. בסיפור זה, בגלל נושאו הרחב הרבה יותר, יתעורר ההכרח להיטיב יותר לעשות זאת. למצוא קווים מקוריים אשר הפליאה שבהם, המבט הישיר לעבר האפשרויות הפנורמיות, יאפשרו לנו במקורב, להכיר את החור השחור… אך לא חשוב. לא חשוב. דבר זה ניתן לעשותו; הפרק שישלב את לנה עם החזון שלה אודות החור השחור יהיה המבריק ביותר ויגרוף את מירב ההערצה, אך לאמיתו של דבר הוא יהיה הפרק אותו יהיה הכי קל לכתוב, ואני משוכנע שלא הייתי נתקל בכל בעיות עימו אם – כפי שכבר ציינתי קודם – היה זה סיפור, ולא סתם סדרה של הערות לסיפור, (כשהסיפור עצמו נמצא הרחק מעבר לזמן ולחלל שלנו וניתן לראותו אך ורק כהבהובי אור קטנים וריקים, בדומה לצורה שבה רואה לנה את החור השחור, בדומה לצורה בה היא יודעת את כבידת כוכב הניוטרון. גם לנה עצמה לא תגיע קרוב לחזון של הסיפור, יותר מאשר הערות אלה).

עתה, כשפרק זה מגיע לסיומו, ברור שלנה החליטה לעזוב את הגלקסיה השחורה באמצעות מעבר מיידי להנעה טאכיונית. אין לה מושג להיכן תגיע או כיצד, אך היא יודעת שאין היא יכולה לסבול זאת עוד.

היא מתחילה לכוון את לוח הפיקוד, אך לפני כן חיוני לתאר את הדיאלוג עם המתים.

11

קרוב לודאי שאחד מהם יְמַנה עצמו לדובר הקבוצה, ויופיע לפני לנה בחלל חדש זה כאילו בחלום. “הקשיבי,” יאמר לה מת זה, שנולד בשנת 3361, נפטר בשנת 3401, וממתין זה שמונה מאות שנה להחזרה־לחיים בחברה שתצליח לשחרר את גופו מן הלאוקומיה (אין ספק שיתאכזב). “את חייבת להבין את המצב. אנחנו לא יכולים ככה. טוב לנו המוות המוכר לנו, מן המוות שתביאי עלינו את.”

“ההכרעה נפלה,” אומרת לנה, אצבעותיה מונחות על המקשים. “אין כל דרך חזרה.”

“אנו מתים כעת,” אומר החולה. “לפחות הניחי לזה להמשיך. בקרביה של גלקסיה זו, בה הזמן אינו קיים, רכשנו לעצמנו מעין חיים או לפחות מין אי־קיום, כפי שחלמנו מזה זמן רב. הייתי יכול לספר לך רבים מן הדברים שלמדנו במשך ארבעה עשר אלף שנה אלה, אך לגביך הם יהיו כמעט חסרי משמעות, כמובן. למדנו את הריחוק. רכשנו הבנה עמוקה. מובן שכל זה הינו מעבר להבנתך.”

“שום דבר איננו מעבר להבנתי. שום דבר. אך אין זה משנה.”

“הכל משנה. אפילו כאן קיימות תוצאות, קיימת סיבתיות, תחושת אנושיות, תחושת אחריות. את יכולה להשעות את חוקי הפיסיקה, את יכולה להשעות את החיים עצמם, אך אינך יכולה לנתק את האנושיות מן הציווּיים המוסריים שלה. אלה הינם מוחלטים. תהיה זו כפירה בעיקר לנסות ולעזוב.”

“האדם חייב לעזוב,” אומרת לנה. “האדם חייב להאבק, האדם חייב לנסות לשלוט בתנאים הסובבים אותו. אף אם יובל לאבדון, עדיין זה יהיה גורלו.” יתכן שהדיאלוג כאן הינו מליצי מעט. בכל אופן, זה, פחות או יותר, יהיה תוכנו. יש לציין, כי ייחוס השקפה זאת לאישה, יוסיף עוד אחד מאותם רובדי אירוניה, החייבים להופיע בסיפור בשפע, על מנת שיהיה זה יותר מאשר הצגת קרקס, מפל של פליאה קלוקלת המוצגת מתחת ליריעותיו המוגפות של אוהלי… אך האירוניה תעניק לכך לגיטימציה. “לא אכפת לי מהמתים,” אומרת לנה. “אכפת לי רק מאלה שעדיין חיים.”

“אז צריך שיהיה אכפת לך מהיקום,” אומר המת. “מהיקום, אם לא ממשהו אחר. על ידי נסיון לפרוץ מבעד למרכזו של החור השחור את עלולה לפרק את המארג העדין של הזמן והחלל עצמם. את עלולה להרוס הכל. עבר, הווה ועתיד. ההתפוצצות עשויה להגדיל את משפך הכוח הגרביטציוני למימדים אינסופיים, והיקום כולו ייבָּלע בתוך החור.”

לנה מנידה בראשה. לנה יודעת שהמת אינו יותר מאשר אחד מפיתוייה שלבש דמות ערמומית יותר. “אתה משקר לי,” היא אומרת. “זו רק עוד אחת מהשפעותיה של הגלקסיה ושמה רומא. אני אחראית לעצמי, ולעצמי בלבד. היקום אינו הנושא העומד לדיון.”

“זוהי רציונליזציה גרידא,” אומר המת, חש בהיסוסה – חש בניצחונו. “ואת יודעת זאת לא פחות טוב ממני. אינך יכולה להיות אגוצנטרית מושלמת. את אינך אלוהים, אלוהים אינו קיים, לא כאן. ולו היה קיים, זאת לא היית את. את חייבת להתחשב ביקום שמסביבך.”

לנה מביטה במת, המשיב לה מבט; ובעימות זה, בצל עיניו, היא רואה כי הם עומדים לפני קירבה כה נוראה, עד כי היא תהפוך לאחדות, תהפוך לקשר… כי אם תמשיך להאזין למת, ולו למשך רגע קט נוסף, היא תטבע בתוך עיניים אלה כפי שהסקיפסטון טבעה בתוך החור השחור; והיא אינה יכולה לקבל זאת, זה לא ייתכן… היא חייבת להאחז באמונה, שקיימת הפרדה כלשהי בין החיים לבין המתים, וכי הפרדה זו טומנת בחובה כבוד, כי החיים אינם המוות אלא דבר מה אחר, שכן אחרת היא תתכחש לעצמה… ואז במהירות, לפני שתוכל להרהר בכך רגע נוסף, היא לוחצת על המקשים שיעבירו את החללית בהבזק אחד אל מעבר למהירות האור; ואז, בהתפוצצות אלפי שמשות, שאולי אינה אלא קול הלמות ליבה, היא טומנת ראשה בזרועותיה וצורחת.

והמת צורח יחד עימה ואין זו צרחת אושר, אך גם לא צרחת אימה… זוהי צרחת הלידה האמיתית, תלויה ועומדת בין רגעי הלימבו, החיים וההיכחדות, וזעקותיהם משתרגות ברחם הסקיפסטון המחלחלת מבעד לאור שנגאל.

12

סיום של ספור זה נשאר פתוח, כמובן.

ייתכן שלנה חוזרת ומגיעה לזמן ולחלל שלה, וכל זה לא היה אלא כיסוי למציאות גדולה. ייתכן שהיא מגיעה למשהו אחר. וייתכן שהיא איננה יוצאת כלל מן החור השחור אלא נשארת לחיות שם, והסקיפסטון הינה כוכב ביקום הצינורי של כוכב הניוטרון, הראשונה או האחרונה בסדרת כוכבי לכת המתמוטטים אל תוך השמש הגוססת שלהם. אם הסיפור ערוך היטב, אם הנקודות המעורפלות מוצגות כראוי, אם האינפורמציה הטכנולוגית מוגשת כיאות, אם החומר מוצג באור הנכון… ובכן, אזי אין זה משנה מה קורה ללנה, לסקיפסטון שלה ולמתים שלה. כל סיום יהיה הולם. ויהיה מספיק ויסַפֵּק את רגשותיו של הקורא.

בכל זאת, ישנו סיום בלתי נמנע.

נהיר לו למחבר, שלא יכול היה לכתוב סיפור זה. שכן, אילו היה כותב אותו, היה הסיפור מובילו לסיום אחד, לסיום הברור, שנרמז כבר מלכתחילה, והשזור לחלוטין בתוך הטקסט.

אז הניחו למחבר לסיים אותו.

13

באינסוף של הזמן והחלל, הכל ייתכן. וכשהם מוקאים מתוך החור השחור הגדול, מושלכים מתוך פי טבעת זה של כוכב הניוטרון (אני לא אחמיץ, עד כמה שאני יכול, אף אימפליקציה פרוידיאנית אחת), משתתפים לנה והמתים שלה באינסוף זה, נוטלים חלק ביריעת האפשרויות הנרחבת. עתה הם נמצאים בצביר ‘אנטארס’, מהבהבים כנורה; הנה הם בלב סיריוס וכוכב הכלב, חמש מאות צרחות מבטן החללית; הנה הם שוב ברומא העתיקה, צופים בישו, משרך דרכו בכבדות, נושא על גבו את הצלב בגולגולתא… ושוב, בגלאקסיה עלומה אחרת, במרחק ביליוני שנות־אור משביל החלב, סובבת בין מאה אלף כוכבים מיושבים, כל אחד מהם גולגולתא שלו… ועדיין לא באו על סיפוקם.

בהיותם בני אנוש, אין הם מסוגלים ליטול חלק באינסוף; הם יכולים לקחת חלק אך ורק במה שהם יודעים. מאחר שנוצרו במוחו של המחבר, אין הם יכולים לקחת חלק במה שהוא איננו יודע, אלא רק קרוב אליו. לכודים בתודעת המחבר, בתוך מושבת העונשין של קיומו, כפי שהמחבר עצמו לכוד בסקיפסטון של היותו בן מוות, מגיעים לנה והמתים שלה לשנת 1975, אל העיר ריג’פילד פארק, ניו ג’רסי, ושם הם מאכלסים את גופות חמישה עשר אלף תושביה, ושם הינם כעת, מתגוררים בינות לבתי הזיקוק, מטיילים ברחוב הראשי, יושבים בתיאטרון ‘ריאלטו’, קונים בסופרמרקטים, מזדווגים ואוחזים זה בזו במיטותיהם, בעצם הלילה הזה, בעצם הרגע הזה, כפי שאותה תאונה – המחבר, שהוא עצמו אחד מהם – יצרה אותם.

לא יעלה על הדעת שהם יבואו, לנה והמתים, מלב גלקסיה ושמה רומא, להתגורר בריג’פילד פארק, ניו ג’רסי… אך עוד פחות סביר הוא, כי מכל הריג’פילד פארקים של זמננו, נבוא ונתכנס, ונבנה מכונות גדולות שישאו אותנו אל הכוכבים, וכמה מן הכוכבים יביאו עלינו מוות, וכמה מהם יביאו עלינו חיים, וכמה מהם לא יביאו מאום, אך המכונות ימשיכו לפעול ולפעול, וכך – פחות או יותר, בדרכנו שלנו – נעשה גם אנו.

האסטרונום והסופר הפופולארי קרל סַגֵן, שספרו ‘דרקוני גן העדן’ יצא לאור לאחרונה בגרסתו העברית (ראה גליון מס' 13), אינו שוקט על שמריו. ספרו החדש, ‘מוחו של ברוקה’ זוכה להצלחה בלתי רגילה, על אף שעורר תגובות שליליות למדי דווקא מצד אי־אלו מעמיתיו של סַגֵן בקהיליה המדעית. בספריו של סַגֵן (שהוא, אגב, חובב נלהב של מד"ב אך אינו כותב מד"ב בעצמו), החל מספרו הראשון (‘חיים נבונים ביקום’, מתחילת שנות הששים, שנכתב בשיתוף עם האסטרונום הרוסי י. שקלובסקי), ניכר מעבר הדרגתי מעובדתיות יבשה בהתאם למשמעת המדעית הנוקשה, אל נטיה הולכת וגוברת להשערות פרועות, פרשנות אישית, ועד למיתוסים ואמונות שונות. אם על ספרו ‘דרקוני גן העדן’ אמרו שהוא מהלך בו על החבל הדק המפריד בין אמינות מדעית לספקולציות מפוקפקות, הרי שב’מוחו של ברוקה' יש הטוענים שעבר את הגבול, בעיקר בטפלו בנושאים הרחוקים למדי מהידע הפורמלי שלו – כמו פסיכולוגיה, חקר החלומות, תפישה על־חושית וכו'.

קרל סגן

קרל סגן אינו מסתפק בכתיבת ספרים פופולריים. בקרוב מאוד תתחיל רשת הטלוויזיה פי.בי.אס בארה"ב לשדר את הסדרה היוקרתית שלה על חקר היקום ומסתרי הזמן והחלל, בעריכתו והנחייתו האישית של סַגֵן (ראה תמונה המלווה מבזק זה). סַגֵן יכסה בסדרת התכניות שלו נושאים כמו מסע מאוייש לחקר כוכבי לכת אחרים, חורים שחורים, מקורו של החומר, מוח האדם, יקומים מקבילים, מסע בזמן, תקשורת בין דולפינים ולוויתנים, חיים חוץ־ארציים, הקוסמולוגיה של ההודים, תעלות המאדים, רובוטים, השפעות קוסמיות על התהוות החיים, ראשיתו ואחריתו של היקום – בקיצור חגיגה שלמה.

האם תרכוש הטלוויזיה שלנו את הסדרה לשם הקרנה בארץ? אנו מקווים שכן. בכל אופן, כמה מכתבים בנושא מקוראינו אל רשות השידור, לא יזיקו.

*

כמה וכמה סרטי מד"ב חדשים מוקרנים ויוקרנו השנה בתחנות הטלוויזיה בחו"ל. על הסדרה ‘עולם חדש ואמיץ’ על פי ספרו של אלדוס הקסליי (בהפקת רשת הטלוויזיה אנ.בי.סי) כבר דיווחנו לכם בזמנו. אותה רשת תשדר גם את ‘רשימות מן המאדים’, סדרה המבוססת על ספרו הישן והנודע של ריי ברדבורי. בעקבות ההצלחה של ‘סופרמן’ תבוא הסדרה ‘באק רוג’רס’, על פי מיטב המסורת של ‘אופרות־חלל’ משנות השלושים, השנואות על חובבי המד"ב המתוחכם יותר. באנגליה תוקרן הסדרה ‘סיפורים על הלא־צפוי’, על פי קובץ סיפורי אימים ובלהות מאת רונאלד דאהל. כמו כן צפוי המשך לסרט המצוייר על פי ‘ההוביט’ מאת טולקין, שלא להזכיר את הגירסה המצויירת ל’פלאש גורדון'.

*

רוברט היינליין

לאחר הפסקה בת חמש שנים ביצירתו הפוריה של רוברט היינלין, יוצא לאור השנה סוף סוף ספרו החדש, שיש לו כל הסיכויים להיות רב־המכר העיקרי במד"ב של שנת 1980. המדובר בספר ‘The Number of the Beast’, בהוצאת Fawcett. היינלין הינו עד היום אחת הדמויות השולטות בתחום המד"ב, והוא שומר על מעמדו מאז צאת ספרו הראשון ‘קו החיים’, בשנת 1939. ספרו הקלאסי ‘גֵר בארץ נוכריה’ הקנה לו שם עולם, ודורות של סופרי מד"ב וחובבים הושפעו מיצירתו הענפה. בספרו החדש משתקפת, כמו במרבית יצירותיו, השקפת העולם המיוחדת של היינלין בנושאי המדע, הפוליטיקה, הדת והסוציו־ביולוגיה.

*

טענתם המוחצת של הכופרים בזיהוי העב"מים בתור חלליות מעולם אחר היא העדר כל הוכחה חומרית – כלומר מציאת חלק מתכתי כלשהו שלא נוצר על כדור הארץ, או משהו כזה. ובכן, מסתבר שמסתובבים בעולם אי אלו שרידים כאלה, אך שייכותם לחלליות זרות עדיין מוטלת בספק. ביניהם כמה פיסות מגנזיום שנמצאו באובטובה, ברזיל, בשנת 1957 (ראה תמונה) ויש הטוענים שמקורן בעב"מ שהתפוצץ אז לחופה של ברזיל. מספר פיסות מתכת נבדקו במעבדות שונות וכל התוצאות הצביעו על דרגת טוהר גבוהה מאוד של מגנזיום, שאינה מצויה בכל נתך המוכר בעולמנו. אולם מעולם לא נתקבלו תוצאות אלה כהוכחה חותכת למקורה החוץ־ארצי של המתכת, והפיסות שנבדקו הושמדו תוך כדי תהליך הבדיקה. לאחרונה אותרה אחת מהפיסות ששרדו, ע"י אנשי מגזין המד"ב ‘אומני’ ונמסרה לבדיקה נוספת למומחה המטלורגיה של המכון אם.איי.טי, פרופ' ר.א. אוגילבי, שביצע אנליזה מטלוגרפית של המתכת, שהוכיחה שוב את טוהרה הבלתי מוסבר. מסקנתו של הפרופסור: “הרכבו הבלתי רגיל של החומר נותן בסיס להשערה שמקורו מכלי טייס שהתפוצץ או לווין שנשרף בעת חדירתו לאטמוספירה.”

*

לא רבים המקרים בהם סופר מכובד, שזכה להכרה כללית, פונה לתחום המד"ב והפנטסיה. דוגמה לאחד המקרים הנדירים הללו היא הסופרת דוריס לסינג. בעוד ספרה רב־המכר ‘מחברת הזהב’ קוצר עדיין הצלחה רבה בארצות רבות (וגם אצלנו), מכה כבר גלים ספרה החדש ויוצא הדופן ‘שיקאסטה.’ שם משונה זה אינו אלא שמו של כדור ארצנו, כפי שהוא מופיע בכל תיקיו ומסמכיו של כוכב־לכת מרוחק וידידותי בשם ‘קאנופוס’, השוכן אי שם בקצה הגלאקסיה. מתברר שמרבית סיפורי התנ"ך, המיתולוגיה והמיתוסים העתיקים המוכרים לנו, מופיעים בהיסטוריה של ‘קאנופוס’ כארועים אמיתיים, בצורת ביקורי חלליות ושליחים משם אצלנו – כלומר פרשנות על תולדות האדם כרצף של התערבויות מצד יישויות גלקטיות עליונות. הספר מגולל את יחסיה של האימפריה הגלקטית האדירה שמרכזה ב’קאנופוס', עם אימפריה שכנה ושמה ‘סיריוס’, והשלכותיהם על האדם ומצבו ביקום. המבקר של העתון הספרותי ‘סקירת הספרים של ניו־יורק’ הגדיר את הספר כ’מזיגה יוצאת דופן של יצירות ג’ון מילטון, קורט וונגוט ותורת הסאיינטולוגיה של רון הובארד…'

*

אחד הארועים המסתוריים שפקדו את עולמנו והמטרידים את מנוחתם של המדענים מזה 72 שנים הוא אותה התפוצצות אדירה ביוני 1908, ליד הנהר טונגוסקה שבסיביר. עוצמת הפיצוץ, שהותירה את אותותיה על רבבות עצים שביערות העבותים סביב המקום, הושוותה לעוצמתה של פצצת מימן. תאוריות שונות ומשונות ניסו להסביר את הפיצוץ – ‘חור שחור’ זעיר, מטאור הבנוי מ’אנטי־חומר', וכמובן – התפוצצותו של עב"ם, או יותר נכון חללית מעולם אחר המונעת בכוח גרעיני.

אולם התאוריה המקובלת כיום היא הרבה פחות מלהיבה, למגינת ליבם של חובבי המד"ב, כמובן. בקרב המדענים מתחזקת הסברה שהיתה זו התרסקותו של כוכב־שביט קטן, או רסיס ממנו, על כדור הארץ – יש המזהים אפילו במדוייק את מקורו של אותו רסיס – כוכב שביט המכונה בשם ‘קומטת אֶנֶקה’.

למרות זאת, בתכנית הטלוויזיה שהוקדשה לנושא זה בארה"ב לפני שנה (בהנחייתו של מיודענו ליאונרד נימוי, מ’מסע בין כוכבים'), תמכו עדיין מדענים אחדים בהסברים המלהיבים יותר את הדמיון. כך, למשל, תמך תומאס אטקינס בגירסת החללית הזרה, ואחרים ציטטו את המדען הרוסי אלקסיי זלוטוב שלאחר ביקוריו הרבים באתר הפיצוץ השתכנע שלא היה זה מטאור או כל דבר הדומה לו. “אין לי ספק”, ציין זלוטוב, “שהסיבה לפיצוץ היתה מלאכותית, כפי הנראה מעשה ידיהן של יישויות מעולם אחר שרצו להסב את תשומת ליבנו.” אין ספק ש’פיצוץ טונגוסקה' ימשיך לספק חומר לוויכוחים והשערות שונות ומשונות עוד שנים רבות. (בתמונה: פיצוץ טונגוסקה בעיני רוחו של הצייר כריסטופר פוס).

ג’ון ברונר¹ הינו סופר בריטי המוכר יותר בזכות ספריו הרבים, ביניהם – 'המסלול המשונן', 'תוצאה לטווח ארוך', 'הרוכב על גל־הלם', וספרו המפורסם ביותר – 'לעמוד על זנזיבר'. מדי פעם שולח ברונר את ידו גם בכתיבת סיפורים קצרים, כדוגמת התבשיל האנין־לחיך שתוכלו למצוא בעמודים הבאים. בתיאבון!

* * *

אורח־חייו של הברון עבר שינוי מאז מפגשנו הקודם והיחיד, בשנה שעברה. לכך הייתי מוכן. הדברים שאמר אז הבהירו הַבְהֵר־היטב, שהיו לו – כנאמר בביטוי המיושן והמקסים – ‘ציפיות’.

לא הייתי משוכנע, כל־עיקר, שהן תתממשנה… ובכל זאת, אף אם קינן בי חשד מסויים שהאיש הינו נוכל־מקצועי, התחבב עלי במידה ניכרת. ככלות הכל, העובדה שאני עצמי הנני סופר, הופכת גם אותי, במובן מסויים, לשקרן־מקצועי. על כן, כשהוברר שעלי לבקר את המו"ל שלי בפריז, שלחתי פתק, אל מה שהתגלה ככתובת שהברון השאיר. הוא, על־כל־פנים, החזיר תשובה, ובסגנון נמלץ־משהו כתב, כי תיגָרֵם לו קורת־רוח מרובה, אם איעתר ואסעד עימו בשניים בביתו – שהיה, למעשה, דירה בבית־מגורים מהודר, המרוחק דקות ספורות בלבד ממה שהפריזאים עדיין מתעקשים לכנות: ‘האטואל’. שמחתי, באותה המידה שהופתעתי; העובדה שעקר לכתובת כזו העידה, כי היה ממש בטענותיו הקודמות.

בכל־זאת, מן הרגע שהיגעתי, הטרידה אותי תחושה של אי־התאמה ושל סתירה.

את פני קיבל משרת שהובילני לטרקלין נקי, אך צנוע־למראה, שהיה מרוּהַט לא בסגנון שבאופנה, אך גם לא בסגנון שאינו־באופנה, ואף על פי כן, באופן בלתי־מתאים לחלוטין; הריהוט כָּלל, בעיקר, כיסאות מהסוג אותו תמצא בבית־קפה־של־מדרכות, מספר שולחנות תואמים, וזוג כורסאות־נֵצָרים. הרושם שהתקבל היה של אוסף שהורכב בשנות השלושים, על ידי זוג צעיר שנישא זה עתה, ושמצבו הכלכלי בכי־רע; הם, אומנם, קיוו להחליף את הכל בהדרגה, אך לא יכלו להרשות זאת לעצמם, לאחר שנולדו הילדים.

עדיין התבוננתי בחדר כשהברון נכנס, והופעתו הגבירה את אי־הנוחות שחשתי. הוא בירכני במעין גירסה מאופקת של רגשנותו הישנה; דאג להושיבני באחת הכורסאות – היא חרקה באופן מתועב! – ופנה למזוג לי אפריטיף. ניצלתי את ההזדמנות ובחנתיו בקפדנות. ושמתי־לב…

למשל, למרות שהחליפה אותה לבש היתה מאיכות מעולה, נקיה ומגוהצת־להפליא, היתה זו אותה החליפה שזכרתי מן השנה שעברה – אז, זקנה בּלה, ועתה – מעבר לכך. נעליו היו בהתאם: מצוחצחות־עד־לברק, ועם זאת מרופטות במידה ניכרת. למען האמת, כללית, כל שהיה קשור להופעתו – כל הדברים בהם היה מסוגל לטפל בעצמו – ציפורניו המטופחות, תגלחתו, האופן בו ענב את עניבתו – היו ללא פגם. אולם תספורתו, כך התרשמתי מייד, ודאי שלא היתה יצירת־הפאר של בחיר ספַּרֵי־צרפת.

גם הליכותיו לא תאמו את ציפיותי. זכרתיו כפטפטן המעוניין להשאיר רושם בל־יימחה; עתה באה במקומה של הלבביות – אשר בין שהיתה מעושה ובין אם לאו, הפכה אותו לבן־לוויה נעים – מעין מלאכותיות, תחושה שהוא חוזר על מהלכים שגרתיים שהוכתבו־מראש.

הוא יצר את הרושם שהיה… כיצד אגדיר זאת? מטושטש! יתר על כן, האפריטיף שהגיש לי, לא היה ראוי לשאיפותיו הישנות: וֶרְמוט רגיל־שברגילים, בליווית פלח לימון עייף, שהוטל פנימה כלאחר־יד. לעצמו מזג רק מעט מי־וִישִי. העובדה שאדם אשר היה לכל הדיעות אנין חיך – יהיו שאר תכונותיו אשר יהיו – מתנזר עתה באופן שכזה, עוררה את תמהוני וכבר עמדתי לשאול, מדוע הוא מסתפק במועט כל כך. אולם אז עלתה בדעתי המחשבה, שלבטח קיבל בשורות איוב מרופאו. או, במחשבה נוספת (שארכה כמחצית השניה) שכך היה רוצה שאאמין. כיום, הרבה יותר מאשר בשנה שעברה, הייתי מוכן להאמין שהוא באמת ברון מלידה. אולם, אפילו הינך נצר למשפחה שאיבדה את כל נכסיה הארציים במהפיכת 1789, להוציא קיצבה זעומה, עדיין יכול אתה להיות נוכל מקצועי. אי־ההתאמה בין שני התפקידים הללו, אינה גדולה יותר מאשר בין היותך סופר, לבין היותך ‘פתי מאמין לכל דבר’. לכן, התאפקתי ונמנעתי מתגובה; לא הייתי מסוגל לקבוע בוודאות, האם חלפה ארשת קלה של אכזבה על־פניו.

בעת שדחיתי כוסית נוספת מאותו ורמוט אדיש, כבר הייתי עלול להתחרט על שבחרתי להיפגש שנית עם הברון; ולהחליט להגביל את ביקורי למינימום המתחייב על־פי כללי־הנימוס; אילמלא ריח־הניחוח, אשר החל להתפשט בהדרגה בחלל האוויר, רגעים מספר לאחר שהתיישבתי במקומי. אין־לתאר עד כמה היה עָרֵב ומשובב־נפש, וכיצד עורר לפעולה את בלוטות־הטעם שלי. אפשר, ובסופו של דבר יסתיים הכל בכי־טוב. סעודה ששיגרה בשורות כאלה אל חוש־הריח, היתה חייבת להיות ראויה לשמה.

אלא שלא היתה כזו; כפי שהתברר כשפנינו לשולחן.

במקום שיועד לי מצאתי מעין מחווה־סימלית לעברו של המְתַאבֵן: עלה חסה תשוש, חתיכת מלפפון, עגבניה רכה, ומעט גזר מגורד, שראה ימים יפים יותר בטרם נתקל בפומפיה; על כל אלה בזקו מעט מלח ושמן. מנה של יין יבש רגיל, שנמזגה מתוך בקבוק ללא־תווית, הוגשה כליווי למִינִי־מִשתֶה שלפני. אולם לפני הברון לא הונח כל מזון, והמשרת מזג לו, שוב, רק מעט מי־וִישִי, אותו לגם הברון בפיזור־נפש שעה שעיניו עקבו אחרי הכוס שלי בעשותה דרכה אל שפתי (ואל התגלית, שיין כזה היה מבייש אפילו פונדק דרכים נידח ושכוח־אל). פניו עוררו חמלה. הוא נראה כמתקנא בי!

על מזון־ארנבות וחומץ־בוסר?

הייתי כה נבוך, עד כי לא יכולתי לומר דבר. הסתערתי, כמיטב יכולתי, על הצלחת שלפני. כשאני מנסה לשמור, לפחות, על ארשת־פנים מנומסת; ואם הזכַּרתי את המשרת, האם לא ראיתי את הברנש במקום אחר?

בקושי הצצתי בו, כשקיבל את פני בפתח־הבית. עתה, כשחזר לבדוק האם סיימתי את המנה הראשונה – ויתרתי עליה בהקלה – יכולתי להעיף בו, בהֵחבא, מבט ארוך יותר; והגעתי למסקנה: כן, אומנם ראיתי אותו.

זה היה במשך ביקורי האחרון בצרפת, בְּגוֹאֶה־סוּר־סָאֹן, בה נערכה, אותה שנה, ה’וועידה הכֹּל צרפתית למדע בדיוני'. ושם, אגב, פגשתי גם את הברון; ומה שחשוב עוד יותר, המשרת והברון נמצאו במכונית אחת.

אולם בשנה שעברה לא היה, בשום־פנים, יכול להרשות לעצמו משרת! הוא אף לא היה מסוגל לשלם את חשבונו ב’מסעדת־התלוּלִית', המסעדה עליה המליץ, ואליה התלווה אלי, אל אשתי ואל מספר ידידים שהיו בחברתנו. הוא עדיין נותר חייב לי סכום זעיר, עד כדי־מבוכה, של שבעה פרנקים ושמונים סנטימים; אשר אני, מצידי, לא התכוונתי להזכיר, אלא אם כן יעשה זאת בעצמו, משום שאיכותה של הארוחה, היתה מעבר לכל דמיון.

הסתירות החלו, סוף סוף, להתגבש לדפוס מסויים במחשבתי.

האם זכה למימוש ‘ציפיותיו’, ואז הרשה לגאווה מטופשת להביאו להפרזה, שעליה התחרט עתה? האם מכיוון שהאמין שמשרת יתאים למעמדו־החדש, ועל כן שכר לו אחד, לבש את אותה חליפה, ולא הרשה לעצמו תספורת ראויָה לשמה? האם טעמים של חיסכון, ולא של בריאות, הם שאילצוהו להתנזר אף מהתקרובת העלובה, לה זכה האורח בדירתו, אשר למרות שנמצאה ברוֹבָע מהודר, הרי, או שרוהטה במציאוֹת של שוק הפשפשים, או שלא רוהטה־מחדש, מאז הזמנים שהדברים שיכולת לרכוש בשוק הפשפשים היו, בפעם האחרונה, אופנתיים?

מממ…

מוחו של סופר־מקצועי דומה במקצת למבוך העשוי מראות ולבית רדוף־רוחות ושדים. מדחף של מה־בכך, עשויה המחשבה לקפוץ לאין־ספור כיוונים בלתי־צפויים. שעה שהמתנתי להגשת המנה העיקרית, נישאה זו שלי אל העבר, וסקרה מחדש את הפרטים החשובים של פגישתנו בגוֹאֶה.

מכל כנסי המדע הבדיוני בהם השתתפתי – ובמשך עשרים וחמש שנה, היו לא מעטים כאלה – היה כנס זה האנדרלמוסיה הגדולה ביותר שבה נטלתי חלק, למזלי הרע. המארגנים בחרו בתאריך שחפף לתאריך מפגש ‘לוחמי המחתרת הוותיקים’, כך שכל המלונות במרכז־העיר היו מלאים, ואותנו העבירו למקום המרוחק מספר מילין משם. לא היה זה מפתיע כלל, שבערב האחרון של הוועידה מצאנו עצמנו, יחד עם הזוג האנגלי היחיד, מלבדנו, שנוכח בה – אורח הכבוד, רעייתו ובנם התינוק – נטושים בחזית הקולנוע בו נערכה הוועידה, כיוון שהמארגנים וכל מי שהיה בעניינים, נדחקו למכוניות, ויצאו לכפר לארוחת־הערב. ל’כינוס וותיקי המחתרת' הופיעו אנשים כה רבים, עד כי לא נמצאה, בטווח־הליכה, אף לא מסעדה אחת ובה שולחן פנוי.

רעבים וחסרי־ישע, ערכנו הכרה עם הברון: איש צעיר במקצת – שלושים ושתיים, לערך, ועייף מן העולם בטרם־עת – כחוש, בעל מידה מסויימת של אלגנטיות מיושנת, ונראה כלא שייך למקום. החלפתי עימו מילה או שתיים, מוקדם יותר במשך היום, כשנתקל בי בעודי ממתין, כרגיל, להופעתו של אחד המארגנים, כדי שאוכל לברר מה מתרחש. הוא שאל אותי, האם רשאי איש מן הציבור לחזות בסרט שהוקרן באותה שעה, הואיל ורצה להרוג מספר שעות. כנראה שנהנה, משום שהשתהה; או, אולי, שב לצפות בסרט נוסף.

עתה הופיע כשעל ידיו כפפות שאינן הולמות את העונה, ועל פניו ארשת של פיזור־נפש, כאילו נבוך במקצת מחמת היעדרו של הַרַכָּב, האמור להסיעו לייעדו הבא. הוא הבחין בי ונזכר, והתקרב בהנפת־כובע כדי להודות לי, על השרות קל הערך שביצעתי עבורו.

תשובתי היתה, ללא ספק, קצרה ביותר. הואיל וחש כי משהו אינו כשורה, שאל האם יוכל, מצידו, לסייע לנו בדבר־מה. פתחנו בהאשמות קולניות… כשאנו בוחרים, כמובן, מונחים מתונים מאלו העלולים להוציא דיבה; אם כי, נטייתנו היתה לנקוט לשון חריפה.

אה! ובכן, הנסכים לקבל הצעה מאדם שהיה זר במקום, כמעט כמונו…? (נסכים.) והאם יש ברשותנו מכונית? (היתה לנו. אם כי, מכוניתי נמצאה במלון, במרחק עשרים דקות הליכה.) אם כך, יתכן ונהיה מעוניינים לשמוע, שנודע לו על מסעדה מסויימת, שאינה מפורסמת־מדי, הנמצאת בכפר, במרחק קילומטרים ספורים מן העיר, ואשר הוא עצמו תהה האם יעלה בידיו לטעום ממעדניה במשך שהותו הקצרה בגוּאֶה. היו לו הנחיות מדוייקות כיצד לאתרה, והיא נחשבה כמעניקה תמורה יוצאת מן הכלל. האם אנו…?

הסכמנו. והצלחנו בדרך כל־שהיא להידחק לתוך מכוניתי, מבלי למות ממחנק בדרך. תיאורטית, בנויה מכוניתי לארבעה אנשים, אולם שלושה בלבד מסוגלים לשבת בה בנוחיות. בכל זאת, הגענו לשם.

היה זה ערב מאלף – בשתי רמות נבדלות.

מייד מצאתי עצמי נאלץ להעריץ את הזריזות בה החדיר מיודענו המִקרי פרטים אודות עצמו, לשיחה בנושא אחר לגמרי. עוד לפני שחזרתי עם המכונית, למדו האחרים על רקעו האריסטוקרטי. שמתי לב, כי כבר פנו אליו בתואר מסייה לֶ’בָּרון. הטכניקה שלו היתה עילאית. בהיותי תמיד ‘על המשמר’, מנסה לקלוט תחבולות חדשות, שתאפשרנה לי לתמצת את הפרט הדרוש לקורא – בצורה שאינה מאיטה את מהלך הסיפור – הקשבתי כאחוז קסם. מבלי שנבחין בכך, כמעט, השתלט על השיחה. נמסרה לנו שושלת־היוחסין שלו, הייסורים שסבלו אבותיו מידי ההמון החצוף, פטירתה של דודה קשישה, שללווייתה בא לגואה – מטרונית ישישה ביותר, שעל קיומה לא ידע עד שקיבל מכתב מעורך דין שהודיעו, כי הוא עשוי להיות המוטב של צוואתה… (הצרפתים מהססים הרבה פחות מאשר אנו, דוברי האנגלית, כאשר מדובר בירושות ועזבונות.)

אולם, מאידך, ובאופן מרשים הרבה יותר, תוך – נשבע אני – חמש דקות מרגע שהתיישבנו במסעדה, עברה השמועה אל מאחורי הקלעים, שמישהו ‘ממעמד האצולה’ נוכח הערב במקום. וכך, איש איש בתורו: המלצר – המסעדה היתה קטנה מכדי להתפאר במלצר־ראשי – מלצר־היין, הטבח־הראשי ולבסוף, בעל־המקום, הופיעו ליד שולחננו, שעה ש‘מסייה ל’ברון’ פתח בתכנון מנות הסעודה. הוא קבע שאין לשים עודף של שוּמֵר בדג־הטרוּטָה, ושיין־הבוּבֶרִי חייב להיות צונן בקרירות־המרתף ועליו להיות מוגש בגביעים צוננים – אך בשום אופן אין לקררו במקרר, פן יְכַלֵה הדבר את ניחוחו, וימנע ממנו להתחרות בשוּמֵר (הוא צדק); ועוד הוסיף, שעִם ‘אומצות־העגל־נוסח־מארֶנְגו’, אין לשתות את יין הסָנסֵיר – בו היה בעל־המקום כה גאה – אלא יין סָאן־פּוּרְסֵין, בן שנתיים, בדיוק (הוא צדק גם בקשר לכך); כל זאת, בתנאי שטבח־הרוטב יימָנע מלשים יותר מאשר קורטוב – מה שאמר למעשה היה טיפ־טיפה, ביטוי שנתקע במוחי, הואיל ופירושו המילולי בצרפתית הוא ‘טיפה־חולה־בצינות’ – של חומץ בן־יין ברוטב הסלט. וכך הלאה…

לא הייתי היחיד שהתרשם. כשסיימנו את הקינוח, שלח בעל המקום, לכל אחד מאיתנו, כוסית של ליקר מקומי, המבושם בסיגליות, תותי־בר, ודבר־מה הקרוי מלכת־היערות, שאחר־כך גיליתי שהוא שיח החַסְפְסָנִית. המשקה כה ערב לחיכנו, עד ששאלנו האם ניתן להשיגו במקום אחר; ונאמר לנו, בצער, שאין להשיגו במקומות אחרים משום שהוכן על־פי מתכון סודי, שהומצא מאתיים שנה ויותר קודם־לכן. ובכן, לעיתים קרובות למדי אתה נתקל בדברים כאלה בצרפת…

הרשו לי להימנע מלדון במה שאירע כשהוגש החשבון, לבד מלהזכיר, כי לאחר שעיני פגשו את עיניו של הברון, וערכתי סיכום מהיר של המצב, הנחתי לרגע שטר מיותר בן חמישים פרנקים על השולחן. הזריזות בה הפך השטר לארבעים ושתיים פרנקים ושמונים סנטימים, הזכירה לי את מיומנותו של נוכל קלפים. חושבני, שאפילו המלצר לא הבחין בכך.

ובכן, הוא שהה בגוּאֶה, בסופו של דבר, לרגל עניין שאינו מעודד נקיטת אמצעי־זהירות הגיוניים; אם היה עלי להשתתף בלוויה, לא הייתי חושב שעלי להצטייד בסכום כסף נוסף, למקרה שיהיה עלי לסעוד עם קבוצה של זרים מארץ אחרת. התעלמתי מן העניין. הארוחה היתה מעולה, ושווה הרבה יותר ממה שנתבקשנו לשלם.

מכל מקום, אם מסיבה זו, ואם משום שגילה שהוא נמצא בחברתם של שני סופרים, או פשוט מכיוון שהיינות והליקר התירו את לשונו, הוסיף הברון מספר פרטים מדוייקים על המידע שמסר לנו מוקדם יותר. לדודתו הזקנה היה ‘שאטו’ בקירבת־מקום (לא טירה. המילה מקבילה, כמעט בדיוק, למילה האנגלית ‘בית אחוזה’, ואין הכרח שיהיו שם צריחים וחפיר־מגן); ואם כי עורכי־הדין הוסיפו עדיין להתמקח, נראה שהוא, קרוב לוודאי, שְאֵר־בשרה הקרוב ביותר שנותר בחיים. על כן, עם מעט מזל, הוא עשוי לקבל בירושה מעון בכפר, העולה בקנה אחד עם כתב־הזיכיון שבידו – ‘כתב זיכיון של אצולה’, כמובן – מונח שנתקלתי בו עד־כה אך ורק בספרי־ההסטוריה.

אותה שעה היינו כבר עליזים מאוד, ולכן הרמנו כוס לסיכוייו הטובים, בסיבוב נוסף מאותו ליקר מעודן. אחר כך נהגתי במכונית חזרה לגוּאֶה.

בזהירות.

כשהגענו למלון נפרדנו בהתפרצות של אחווה אלכוהולית, כשאנו מחליפים בינינו שמות וכתובות, אם כי איני חושב, שמישהו מאיתנו האמין בכנות, כי נשוב וניפגש. ביום המחרת עמדה הוועידה להינעל, והברון ציין שמייד לאחר ההלוויה – שנועדה אף היא לבוקר יום המחר – היה חייב לשוב לפריז.

אך למעשה, שבנו ונתקלנו בו, למחרת היום. כשעזבנו את בית־הקולנוע, לאחר טכס הנעילה של הועידה, עברה על פנינו לימוזינה גדולה ושחורה, שלבטח הייתה שייכת לחברת־קברנים. היא עצרה, שבה על עקבותיה ומחלונה בירך אותנו הברון. שלושה נוסעים אחרים נמצאו עימו במכונית, כולם גברים.

ואף על פי שראיתיו רק למשך הזמן הקצר שנדרש, לי ולרעייתי, ללחוץ ידיים עם הברון ולחזור ולאשר את כוונתנו לשוב ולהיפגש באחד מן הימים, הייתי בטוח שאחד מהם היה אותו אדם שעתה נכנס לחדר כשהוא מוביל עגלת־הגשה, שעליה נחה קערה, אשר לאחר שהוסר ממנה המכסה, שחררה לחלל החדר את הגירסה המרוכזת של הניחוח, בו כבר הבחנתי בצורתו החלשה.

נותקתי, מיידית, מהסובב אותי. הייתי חייב לעצום את עיני. מעולם לא השתער על נחירֵי אפי בושם כה משובב־נפש! פי התמלא רוק, עד שהייתי עלול לטבוע בו, אלא שכל אברי – למעשה, כל התאים שבגופי! – השתוקקו לחווֹת את הריח־הניחוח, ודחו את האפשרות שיופרדו ממנו.

כאשר שבתי והתאוששתי, נבוך יותר מתמיד, גיליתי שדבר־מה חוּם ומוזר־למראה הוטל לצלחתי שהיתה סדוקה מעט, שכמחצית הכוס יין־אדום, חמוץ כמו הלבן, הוצבה לצידה, בעוד שכוס המיים שלפני הברון מולאה מחדש ושהוא עצמו אכל ברעבתנות.

ברעבתנות?

זה לא היה אותו אדם שפגשתי בשנה שעברה. בדמותו דאָז, טיפל הברון ביישוב־הדעת וברגישות בכל פירור של כל דבר מאכל שהיה ראוי לכך. כעת, גרף את החומר לפיו כשהוא, כנראה, נחוש־בהחלטתו לנקות את צלחתו בזמן שיא. הדבר היה אבסורדי, מכיוון שכאשר טעמתי מהגוש הבלתי־מרשים שלפני, התברר לי, כי טעמו תואם את ריח הניחוח שהציף. לקחתי במזלגי רק מעט־שבמעט; ואף על פי כן, כשהעברתיו על פני לשוני, מקהלות פצחו בשיר, פרחים הנצו ופרחו, וכוכבים חדשים זרחו בשמיים. פשוט, לא הייתי מסוגל להאמין מה אני אוכל.

סיכומו של דבר, מיאנתי לבלוע, אפילו, את הפירור הראשון. מעולם לא העלתי בדעתי, כי ניתן לייצר בעולם המודרני העתק של אמברוזיה – מזון־האֵלים. חששתי לאפשר לו להחליק במורד גרוני, משום שפחדתי שהנגיסה השניה לא תשתווה לרמתה של הראשונה.

כשהצלחתי, בסופו של דבר, לבלוע, במין פירכוס שבושש־לבוא, גיליתי, כי הברון סיים את מנתו ועתה התבונן בי בארשת מוזרה.

“אה, נראה שאתה נהנה מזה,” אמר.

אפילו בעת שחיפשתי אחר המילים שתבטאנה את עונגי, חשתי בחמימות המדגדגת הנעה בתוכי כלפי מטה – לא כל כך במשמעות של כוח־הכובד, כמו במשמעות האבולוציונית – אל רמות־הוויה נמוכות יותר ויותר. וכך, במקום שהחומר הזה, התבשיל הזה, יותיר את רושמו על החֵך, בלוטות הטעם, ועצבי־הריח בלבד, דומה היה כי הוא מְעַרֶה אנרגיה, באופן ישיר, לכל מערכות גופי.

אך לא אמרתי את זה; משום שלפתע הייתי מסוגל לקרוא בארשת־פניו של מארחי, את מה שיכולתי לשמוע ללא־טעות בנעימת־קולו: יאוש כה אדיר, כפי שרק מפיסטוֹפֶלֶס יודע ומכיר. דבר־מה, העשוי להתייחס לחוסר־התקווה, כשם שרעב נורא מתייחס לתיאבון. הוא דיבר כאדם, אשר לאחר נסיון מר וארוך ידע כעת, כי לעולם לא ישוב וייהנה מכל דבר־שהוא.

רקמות־גופי זעקו ותבעו את המזון המופלא והלא־יאומן. חשבתי ונאבקתי עם עצמי, במשך מחצית־הנצח, אלא שבמבט אחורנית, מסקנתי היא שלא חלפו יותר משניות מספר.

ודחיתי מעל פני את הצלחת.

אני מפקפק, אם עד יומי האחרון אצליח לחזור, אי־פעם, על הפגנה דומה של כוח־רצון.

הוא הביט בי בתימהון. “הייתכן,” שאל. “שלמעשה אין זה לטעמך?”

“אבל כן!” קראתי. “זה מאוד לטעמי! אלא..” לפתע ידעתי מה שעלי לומר. “אלא שזה המזון היחיד שטעמתי בחיי, שהינו כה טעים, עד שהוא מעורר בי פחד.”

באחד מספריו, מניח ויליאם בּוֹרוֹז את קיומו של סם, שאדם עלול להתמכּר לו, לאחר מנה אחת ויחידה. אפשר והערה זו נשתמרה בזכרוני. אלמלא העובדה שקראתי אותה, יתכן ולא הייתי יכול – אה, אך קראתיה, ואכן יכולתי.

חלה הפסקה קפואה; ואז, התפשט חיוך על פני הברון, שהביא לשינוי כה מהפכני, עד שדומה היה להפשרת־השלגים באביב, הבאה לפתע על נוף ארקטי.

“ידעתי שהצדק עימי,” הוא אמר. “ידעתי! אם מישהו היה מסוגל להבין, זה חייב היה להיות אמן מסוג כלשהו – סופר, משורר… נקום מן השולחן, כך שתוכל לעשן סיגר; ואני אוֹרֶה לגריגואר להביא דבר־מה שייפצה אותך על פגמי־הסעודה הזו.”

הוא מחה כפיו. המשרת נכנס מייד, וקפא על עמדו, למראה צלחתי שנותרה מלאה, כמעט כשהייתה.

“התבשיל שהכנת אינו לטעמו של אורחי,” אמר הברון. “סלק אותו מכאן. הבא פירות ואגוזים לסלון.”

כשדחפתי את כיסאי לאחור, כשאני ממהר לעזוב את החדר, גיליתי שהברנש מתבונן בי במבט נוקב, ובחנתיו כראוי בפעם הראשונה. איני יכול לומר שהיה סר וזעף; טיפוסים כמוהו, לאלפים, תוכל לפגוש ברחובותיה של כל עיר בצרפת. אך, כאילו נעלב עד עומק־נשמתו על שסירבתי לאכול את מה שהכין, התבונן בי באיבה שלא־תתואר. במשך הלמות־לב אחת, או שתיים, הייתי מסוגל להאמין בעין־הרע.

ובכן, ללא־ספק יובהרו לי הדברים במהרה. הזמן להעלאת סברות וניחושים, תם.

ברגע שהוֹרה לגריגואר לשוב לעבודתו, דבר שהלז ביצע בשתיקה זועפת, לִיוָוני הברון לסלון, ומתוך מזנון שניצב בפינה, הוציא בקבוק שנדמה היה לי, שאני מזהה. כאשר שם לב שאני נועץ עיניים בבקבוק, סובבו, כך שאוכל לראות את התווית. ואכן, על התווית היה כתוב ‘ליקר־התלולית’. כשחילץ את הפקק ומזג לי מעט בכוס, בירכתי את ניחוח הסיגליות, תותי־הבר, והחספסנית, כמו שמברכים ידיד ותיק. הבקבוק היה מלא; למעשה אני מטיל ספק, אם נפתח קודם־לכן. ובכל זאת, הברון כלל לא מזג לעצמו. עתה יכולתי לאזור־עוז ולשאול מדוע.

הוא ענה בצורה המשונה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

“מכיוון,” הוא אמר. “שגרגואר הוא בן למעלה ממאתיים שנה.”

ניראיתי, לבטח, כדמות מתוך סרט־מצוייר. ביד אחת החזקתי סיגר; בידי השניה – גפרור דולק, ופי נפער באי־אמון, ונותר בצורה כזו עד ששלהבת הגפרור חרכה את אצבעותי והחזירה אותי לחיים. כשאני מחרף ומגדף, נפטרתי מן המקלון המפוחם וליקקתי את אצבעי.

ורק אז הייתי מסוגל, סוף סוף, לומר, “מה?”

“אם לדייק,” הוסיף והסביר הברון. "הוא נולד בשנה בה פרצה המהפכה האמריקנית; ובעת שנפתחה בעקבותיה המהפכה הצרפתית, היה כבר שִיפּוּדן ושוּליה לטבח־הרוטבים, במטבחי השאטו של דודתי ליד גוּאֶה… אשר בסופו של דבר, עבר לרשותי, בהיותי שאר־בשרה הקרוב ביותר שנותר, עדיין, בחיים. לרוע־המזל, לא כללה הירושה מקורות־כספיים שהיו מאפשרים לשפץ את המבנים שהוזנחו. בושה וכלימה! נאלצתי לממש את ערכה בכסף מזומן אשר, לאחר שעורך־הדין המנוּול ניכה את חלקו, היה קטן עד כדי דיכאון. אמרתי דודתי, אך שימוש בכינוי זה עלול להטעות. על פי הוכחות שאין־להפריכן, שהוצגו בפני על־ידי גריגואר, היא היתה דודתו של סבי יותר מאחת־עשרה פעמים, לפחות.

לרשותי עמדה שהות, שהספיקה בדיוק על מנת לראות בדמיוני עץ שושלת משופע, אשר בו היו הדודים והדודות, צעירים מאחייניהם ואחיינִיוֹתיהם, כשמיהר לתקן את דבריו.

"בכך אני מתכוון לומר, שהיא היתה דודתו של סבי אחד־עשר דורות קודם לכן. אחותו של אחד מאבות־אבותי, מצד אביה של אמי, שנערף בגיליוטינה בתקופת הטרור, באשמה לא בזויה יותר מאשר העובדה שניהל את אחוזותיו במעט יותר הצלחה מאשר מרבית שכניו, ולעיתים אף עלה בידיו, כתוצאה מכך, לחסוך מעט מזומנים.

לאחר שהשמיע את ההצהרות הדוגמטיות הללו, נעץ בי מבט נוקב והמתין לתגובתי.

האם פסחתי על שתי² הסעיפים? לא, פסחתי על כמחצית־התריסר. מבין כל ההנחות שניצבו לעומתי, הפשוטה ביותר הייתה זו, שהברון – בו חשדתי שהוא מתכנן להוציא ממני כספים בתחבולת־מרמה – היה בעצמו קורבן להונאה מבריקה.

אולם…

על ידי מי? על ידי גריגואר? אלא שבמקרה הזה, היה ממשיך במשחקו, גם כשמיאנתי לסיים את ארוחתי, ולא היה מביט בי בזעם כאילו ייחל למותי בטרם־עת.

ובנוסף לכך, היה גם עניין המזון עצמו. אפילו לאחר טעימה אחת ויחידה, היה עלי להיאבק נגד הדחף לרוץ חזרה ולאכול עוד, במיוחד הואיל והניחוח המפָתֶה עדיין נישא באוויר. ארשת פני חשפה את התלבטויותי. “אני רואה שאינך משוכנע,” אמר הברון. “אך לא אייגע אותך בפירוט ההוכחות ששיכנעו אותי. לא אבקש ממך, אפילו, להאמין לטיעונים שאציג – אסתפק בכך שתתייחס אליהם כאל אחד מסיפוריך הדמיוניים, ושתשפוט, בלבד, האם ניתן להביא את העלילה לסיום מוצלח… מכיוון, שנשבע אני, אני איני מתאר לעצמי סיום כזה. אך הרי כבר יש בידיך הוכחה, הלא־כן? היוַועץ בתאי־גופך, האינם נוזפים בכך על שאכלת כה־מעט ממה שהוּצָע לך?”

גריגואר שב ונכנס, מזכה אותי במבט־פרא נוסף, הניח בהישג־ידי קערה ובתוכה מספר תפוזים ואגוזי־מלך, ויצא שוב. זה איפשר לי להשתלט מחדש על מחשבותי המבולבלות.

כאשר נסגרה הדלת עלה בידי לומר, “מי… מי המציא את זה?”

הברון כמעט שצווח בהקלה, למרות אגלי הזיעה הקרה שעל פניו, שהעידו עד כמה חשש שאלעג לו.

“אביו של גריגואר עשה זאת,” ענה. "אלכימאי שנכשל והתדרדר למצב בו היה עליו לקבל משרה במטבחי בית משפחתי. שם המשיך בנסיונותיו, שעה שהפך לאשף מטבח מפורסם. אף כי גריגואר הינו אדם שקשה מאוד לדובבו, הצלחתי ללמוד מפיו, שמעסיקיו של אביו האמינו, כי הוא מנסה לייצר את ‘אבן־הפילוסופים’ וקיוו, כך אני מתאר לעצמי, שיום אחד ימצאו עצמם סועדים בצלחות זהב, שרק אתמול היו עשויות חימר… אולם, למעשה, אחז בו דיבוק ‘סם־החיים’, אשר נראה לי, בכך אני מודה, כמטרה אפשרית הרבה יותר מאשר מטרות האלכימאים. שורת המטעמים הנפלאים שיצאה מתחת לידיו, תרמה ללא־ספק את תרומתה לדלדול נכסיהם של אבות־אבותי. כיוון שכה גדולה היתה תהילתם, עד שהמלך עצמו, ורבים משאיריו וחצרניו, נהגו להזמין את עצמם לשהיות ארוכות ב‘שאטו’ שלנו – למרות תנאי האיכסון הצפופים שהיה מסוגל להציע להם… סלח לי, אני סוטה מן הנושא.

"כפי שעמדתי לומר, כל אחד מאותם מעדנים מופלאים היה צעד לאורך השביל, שהוליכו את הישגו העילאי. באופן אירוני, עבורו זה היה מאוחר מדי. קודם לכן הוטעה להאמין, שכספית היא תרופה שאין־כמותה לזיקנה, וגופו כה נהרס בעיקבות נסיונותיו הבלתי שקולים, עד כי בשעה שהצליח לגלות את הצירוף האידיאלי, יכול היה רק להיווכח בהשפעותיו הברוכות על בנו, ולא להיעזר בו בעצמו.

"את אוסף מתכוניו הוריש לבנו, אותו למד עוד קודם לכן להכין את הגירסה ששיכלל, באמצעות מהלומות כה רבות ונישנות, עד כי הילד יכול היה לערבב את החומרים כשהוא ישן־למחצה; ולעיתים אני חושד שכך אומנם עשה.

"אולם, אפשר ומחמת הרעלת־הכספית, שהפכה אותו ל’משוגע כפשפש', אם לצטט את הביטוי האנגלי המתאים כל־כך, גריגואר־האב התעלם מנקודת־מפתח אחת. הוא נמנע מללמד את הנער קרוא וכתוב.

“כאשר גילה, כי הירושה האחת שקיבל מידי אביו, הינה תיק מלא וגדוש בניירות, התייעץ עם בן־המשפחה היחיד שהתייחס אליו באדיבות – גברת שהיתה רווקה זקנה ואחותו של הברון דֶאז. היא ידעה קרוא וכתוב.”

“האם זו צריכה להיות הגברת שקברת לפני קצת פחות משנה?” תבעתי ממנו.

הוא העניק לי מבט קריר של תוכחה, “התרשה לי, להציג הכל בפניך, ולהימנע מהערות…?”

נאנחתי, הנהנתי בראשי ונשענתי לאחור בכסאי הלא־נוח והחורק.

“אך במקרה אתה צודק,” הודה כאשר שב ואחז בחוט סיפורו.

"איני יכול להציג בפניך את התיק אליו אני מתייחס. גריגואר אך מודע היטב לערכו; הגם שלעיתים אני חושד שלבד ממחזור־יומו, מארוחה אחת לשניה, הוא מודע למעט־מאוד. רק משום שלבטח החל לתפוש במוחו המטופש, שיהיה עליו להסתגל למצב שנוצר בעיקבות מותה של – של דודתי, כפה על עצמו להיפרד ממנו, למשך־הזמן שהספיק לי ולעורך־הדין שלה לבדוק את תוכנו.

"בפנים מצאנו כשמונים דפי־נייר וחמש איגרות קלף, כתובות כולן באותו כתב־יד קשה לפיענוח; מנוסחות בניבים עתיקים שאינם מתקבלים על־הדעת ואשר היו בשימוש נרחב בז’רגון של האלכימאים מן המאה השבע־עשרה כפי שאומרים המומחים שבהם נועצתי. כיצד העברתי את המסמכים לידי המומחים?

"ובכן, עורך־הדין – שהוא אוויל מוחלט – לא גילה בהם עניין רב. הוא תיעב את דודתי, כפי שתצפה שאיכר קנאי אומנם יתעב. מה עוד, שמימים־ימימה היה ידוע באיזור, כי היא מתגוררת לבדה עם בן־לוויה ממין זכר, ושמעולם לא ביקרה בכנסיה. יתר על כן, הוא היה מלא־זעם כשגילה, כי הרווח שנפל בחלקו לאחר מימוש ערך האחוזה, היה רק חלק קטן מהרווח לו ציפה.

“מכונת־צילום, מכל מקום, היתה ברשותו, ולפני שחרדתו של גריגואר התגברה עליו, עד כי תבע את ניירותיו היקרים בחזרה, הצלחתי להעביר שישה־שבעה מהם דרך המכונה. אם כישוריך מאפשרים לך לחרוץ עליהם משפט, אוכל להציגם בפניך. אם כי עלי להזהירך: לשונם טכנית ועתיקה עד כי אין־להבינה. האם לא השתוממת, מדוע לא שיפרה ירושתי את רמת־חיי? את ההכנסה הזעומה שחלקי בירושה מעניק לי, כיליתי בנסיון לפתור את החידה הטמונה בירושתו של גריגואר. בגדים חדשים, רהיטים חדשים – זוטות כאלה עשויות להמתין. כאשר יתברר כי הדברים שאני מאמין שהם אמת, אכן אמת הם, יהיה לי את כל הזמן שבעולם, על מנת לפצות את עצמי על המחסור הארעי!”

נימת־דיבורו היתה, במפורש, נימתו של אדם המבקש לשכנע את עצמו. לא פחות מאשר על מנת לספק לעצמי דבר־מה, שיסיח את דעתי מן המחשבה אודות המזון המוזר, כמו ממניעים אנוכיים־פחות, שאלתי, “כיצד הצליח גריגואר לתקוע בך את ציפרניו?”

במהירות הבזק הניח את אצבעו על שפתיו. “אל תאמר דברים כאלה! גריגואר הוא האיש היחיד שבידיו הופקד סוד, אשר אילו התגלה ונפוץ אל מחוץ לצרפת היה מביא לנפילתן של אימפריות!”

מה שגילה לי את הדבר האחד שרציתי לדעת: בין מחצית־התריסר דפים, שהברון הצליח לצלם, לא נמצא המתכון לתבשיל שהוגש לנו הערב.

“אולם דודתך מתה,” התנגדתי לדבריו.

“לאחר יותר ממאתיים שנה! ואני משוכנע, כי נפטרה כתוצאה מהזיהום התעשייתי – תרכובות אורגאניות רעילות, מתכות כבֵדות, שפכים מעוררי־בחילה, מביאים חורבן על חומרי־מזון, שאחרת היו יפים־לבריאות…”

אולם קולו נחלק ונדם. בשעה שדיבר לקחתי כמה מן האגוזים, פיצחתי אותם אחד כנגד השני בכף־ידי וטעמתי מליבתם. לא היה כל דבר הראוי לציון באגוז המסויים שבידי, אך ליבתו היתה טובה בהחלט, וגיליתי שהם ערֵבים לחיכי. יתרה מזאת, יכולתי להתענג על ניחוחו העשיר של הסיגר שעישנתי, ולא ניסיתי להסתיר כלל את הנאתי מן השניים – התנהגות אכזרית, אולי, מנקודת־מבטו של הברון, הואיל ועיניו עקבו אחר כל תנועה מתנועותי, והוא לא חדל מלנשוך את שפתו התחתונה. משהו גרם לי, בכל זאת, לחוש, כי התנהגותי השפיעה עליו השפעה מבורכת. זָרִיתי מלח על הפצע, כששבתי ומילאתי את כוס הליקר שלי, מבלי לשאול לרשותו.

"ובאיזה אופן, " שאלתי. “בילתה דודתך את מאתיים שנות קיומה? האם המתינה למעברו של המחזור־היומי, מארוחה לארוחה, של אותו מזון, תמיד, כשם שסיפרת שגריגואר אכן, עושה?”

גופו של הברון שקע בכיסאו.

“אני משער שאומנם כך,” הודה. "בהתחלה, כשהטעם המשכר על חיכך, אתה חושב, ‘אה, זה המזון הנעלה ביותר, שלעולם לא אשבע ממנו!’ לאחר היום המֵאָה, לאחר היום המאתיים… ובכן, נוכחת בעצמך.

"שאלת, כיצד העלני גריגואר בחכתו. זה היה פשוט – פשוט למדי, עד שגם בינתו המוגבלת של גריגואר מצאה את הדרך לכך! האם יכולתי לסרב להתחלק בהסעה אל בית הקברות וחזרה, עם משרתה הנאמן והיחיד של דודתי המנוחה? כיצד יכולתי לדחות את הצעתו, שהעלה בנוכחותם של עורך־הדין ולבלרו, להכין למעני את תבשילה האהוב ביותר, אם אשלם מכיסי את מחיר החומרים הדרושים? הסכום היה – ובכן, הרשה לי לומר, ניכר. למרבה המזל, עורך־הדין, מי ייתן וראשו יכוסה בצוֹאָה, היה מוכן להיפרד ממספר מטבעות, כמקדמה על חשבון הירושה.

“ומה שהגיש לי היה התבשיל אותו טעמת הערב. בלי תוספות, בלי סלט, בלי… שום דבר! מעולם לא למד לבשל משהו אחר, מכיוון שהוראות אביו היו מפורשות: אכול רק את זה, ושתה מֵי־מעיינות. קרוב לוודאי, שלכדני ברגע בו הייתי פָּגִיעַ ביותר. עדינותו הערמומית של התבשיל, עושר טעמו, ניחוחו, כושרו לעורר תיאבון, אפילו באדם, הנתון כמוני באותה שעה, להירהורים המלאנכוליים ביותר, היכוני מכה־ניצחת; נלכדתי כיונה ברשת.”

בחוסר־אמון מְלֵא חרדה, אמרתי, “במשך למעלה משנה, אכלת את אותו התבשיל, שוב ושוב, מבלי שתוכל לבחור ביין כלשהו לשם גיוון? בלי קינוח? בלי משהו?”

“אבל זה פועל!” צעק לעומתי. “ימי־חייה הארוכים של דודתי הם הם ההוכחה! למרות שבימי הכיבוש הנאצי היה קשה למצוא תבלינים מסויימים, הדרושים להכנת התבשיל, היא – המתן! ייתכן ולא הזיהום המודרני הוא שקירב את קיצה. אפשר והיה זה המחסור באותם מרכיבים מיוחדים, בתקופה שהבּוֹשִים המלוכלכים כבשו את מולדתנו האהובה. אולי שמר אותם גריגואר לעצמו והוֹנָה את הגברת הזקנה, חסרת־הישע, שהיתה היחידה שסייעה לו כאשר התייתם מאביו!”

“בעוד היא שומרת את סם־החיים לעצמה, כשהיא חוזה בשלווה במות אחיה, אשתו וילדיהם, ושאר בני־המשפחה, בקוותה לרשת הכל. ואשר, בסופו של דבר, אומנם נפל בידיה. ואז פיזרה את ממונה על המזון. מכיוון שגריגואר, לבדו, היה מסוגל לומר לה מה תהיה ההוצאה הדרושה לקניית החומרים הדרושים.”

מלא־תימהון, פער הברון את פיו לעומתי. “אתה מדבר, כאילו כל זאת הוא נחלת־הכלל,” לחש. החוויתי תנועת־ביטול בידי.

“אם המתכון אומנם פועל, איזו סיבה אחרת תוכל להסביר את העובדה, ששאר בני־דורה אינם עוד עימנו?”

“תחת שלטון הדירקטריון –” השתמט מתשובה.

“אילו ידעו כי יש להם סיכוי לחיי־נֶצַח, היה זה הגיוני בעיניהם למכור את נכסיהם ובאמצעות השוחד לפלס דרכם אל מקום־מקלט. אמרת בעצמך, זה עתה, שאם מה שאתה חושב שהוא אמת, הוא אמת לאמיתה, הרי שיעמוד לרשותך זמן ארוך לאין־שיעור. מדוע לא חלפה מחשבה דומה בראשם של אבות־אבותיך? משום שהכלבתא־הזקנה, מנעה מהם את סודה – נכון?”

זוויות־פיו השתפלו מטה. “באמת שאין החיים יכולים לעשות יותר, מאשר לחקות את האמנות. ביקשתיך להתייחס לזאת כאל עלילתו של סיפור, ועד כּהֹ איני מוצא כל פגם בהגיונך.”

“על אף כל זאת, אתה מתכוון ללכת בעיקבותיו של מישהו, אשר הביא כלימה לא רק על משפחתך, אלא, למען האמת, גם על אומתה ובני־מינה.” פוררתי את הסיגר במאפֵרה הקרובה ביותר ובלעתי את שארית הליקר שבכוסי. “אני נדהם! אני חש בחילה! אשפי־המטבח הבכירים, בכל דור ודור, ביצעו דבר־מה המתקרב לנֵס. הם הפכו את הדבר שעבור פראי־האדם אינו אלא תידלוק, לשורה של יצירות מצויינות הדומות ליצירות אומנות, הדומות לסימפוניות, לציורי־נוף, לפסלים! לדפדף בדפיו של ספר כמו, ‘הגאסטרונומיה־של־לארוס’, פירושו לגלות את המקבילה המתוּרבתת של הוֹמֵרוּס וּוִירגִיליוּס – שיר מזמור לגיבורים, אשר במקום לקפח חיי־אדם, מאריכים אותם!”

“גם אני חושב כך –” החל לומר. קטעתי את דבריו באיבם.

“נהגת לחשוב כך, לזאת אני מודע היטב. עכשיו אינך יכול! עכשיו, כתוצאה מהחלטתך, הידרדרת למצבו העגום של אסיר, החייב להתרפס ולשדל את סוהרו, בטרם יזכה לקבל את מנת הפסולת היומית שלו. אם שנה אחת עוללה לך את זאת, מה יעוללו לך עשר שנים, או חמישים, או מאה? מה התועלת שתיצמח לך ממשך־חייך הארוך־מדי? האם אתה שואף לתקן את העולם? עד כמה יהלמוּ תוכניותך את המציאות, אם במשך עשרות שנים אחוז מוחך בשיגעון לדבר אחד?”

הבחנתי בפקפוקיו, והכיתי בברזל בעודנו חם.

“וחשוב על כל מה שתוותר עליו – על מה שכבר ויתרת בהסתמך על דברו של שִיפוּדָן אידיוט־למחצה, שהוא כה מטומטם, עד כי לא עלה בידי אביו ללמדו לקרוא! הליקר הזה, כראשית־דבר!” מזגתי לעצמי שוב, ובתנועות פנטומימה מוגזמות, התענגתי על לגימה נוספת. “או, איך מעלה הליקר בזכרוני את הטרוטה־הצלויה־בשומר שהוגשה לפניו, ואת העגל הנפלא, ואת הסלט ההוא, אשר על פי הוראותיך תובל ברוטב קליל כטְלָלֵי־השחר…”

אינני מה שהצרפתים מכנים, ‘איש מאמין’. אולם, אם דברים כמו ‘נשמות’ ו’גיהנום' אמנם קיימים, יתכן ואותו לילה הצלתי, אחת מן הראשונות מידי האחרון.

משזכיתי לעידוד, וכשבטחוני העצמי מתחזק אגב כך על ידי התפשטות ארשת הקינאה, בה הבחנתי, על פניו של הברון, פתחתי בהישתפכות לירית אודות – כשאני בוחר באופן מיקרי – צדפות־נוסח־בֶּרְסִי, צדפות־על־האש וסרטן־הים־בשריונו, כשאני מזכיר מספר יינות משובחים מתאימים. התלהבתי מן השְׂלַו, הקורא ותרנגול־הבר, ומחלל האוויר העליתי־בלהטי ירקות שיוגשו כתוספת – ארטישוק, עָכַּבִית, זקן־התייש ופלאים אחרים שהאדמה מציעה לנו. הירקות תוּבּלוּ ברוטבים כֹּה־ענוגים, עד שהייתי נכון להישבע שבושמם התפשט בחלל־החדר. לא שכחתי, כמובן, אותו פלא, המופלא־מכולם, את הכמהין; גם לא הזנחתי את החביתיות־הדקיקות, את פטריות־המגל, או את אומצת־הפטריות, שאינה דומה, כלל, לאומצה אך סיפקה לי מנה ראשונה, כביכול, לפני המנה־העיקרית.

כתוצאה מכך שטפה אותי האקסטזה. בשרים צלויים ובגריל, פשטידות, תבשילי־קְדֵירָה ומעדני בצק, פינו מקומם למיפקד הגבינות, ההופכות טיול ברחוב־שוק צרפתי לחוויה הדומה לביקור במערת־אַלַדין. אחר כך סקרתי את הפירות; מכל הגדלים, הצורות, הצבעים והטעמים: שזיפים ורימונים, חבושים ושסק, אננס ואפרסק. ולבסוף הזכרתי, בקצרה, מספר קינוחים כמו כדורי־השוקולד הממולאים בקרם ומרציפן, סופגניות וחביתיות, ואת העוגות האֶלזאסיות הממולאות בפירות.

עמדתי נכון לחזור על הכל, מן ההתחלה, אם לא תהיה לי ברירה אחרת. בקושי נגעתי בפני־השטח של המטבח־הצרפתי; ומעבר לאירופה שכנו סין וארצות המזרח, ועולם גדול ורחב של מטעמים מופלאים. אך חסתי עליו. הבחנתי, לפתע, כי אחת מן הטיפות הבוהקות שעל לחיו של הברון לא היתה, בסופו של דבר, טיפת־זיעה. היתה זו דימעה.

השתתקתי והמתנתי.

לבסוף, קם הברון ממקומו, בארשת־הפנים של אדם העומד להתייצב בפני כיתת־יורים. ביד איתנה, בחר לעצמו כוס מהמגש שליד בקבוק הליקר, מזג לעצמו מנה, ופנה אלי כשהוא מחווה קידה־קלה.

“ידידי,” הוא אמר ברשמיות מרובה. “אכיר לך תודה, לעולם. או, בכל מקרה, למשך חיי – חיי הטיבעיים.”

חששתי פן ישתה מן המשקה כמו שלוגמים רפואה, או רעל. אך במקום זאת, ריסן את עצמו כשנשא את הכוס אל שפתיו, הריח, נד בראשו לחיוב, עצם את עיניו ואיפשר למעט מן הליקר להתגלגל על פני לשונו, כשהוא מחייך. זה מצא־חן בעיני הרבה יותר!

הוא לגם לגימה שנייה, ונדיבה יותר, ושב לשבת בכיסאו.

“זו הקלה ניכרת,” מילמל. “אני מסוגל, למרות־הכל, להעריך את זה. תהיתי, האם עלול חוש הטעם שלי להישלל ממני – האם המזון עליו התקיימתי עלול לגרום לי להתמכרות… האפשרות האחרונה, ללא־ספק, עדיין קיימת. מכל מקום, כאשר כל שאר הדרכים נכשלות, נותר תמיד הטיפול המכוּנֶה תרנגול־הודו קפוא.”

או, כפי שקוראים לכך בלשוננו, ‘במכה־אחת’… תהיינה מגרעותיו האחרות של הברון מה שתהיינה, אי־אפשר היה לקרוא לו, מוג־לב.

“אוּף,” המשיך הברון. "מזה חודשים אחדים, אני יודע באופן עקרוני, את כל מה שאמרת לי. אתה צודק באופנים כה רבים, עד כי אני נבוך מול הבחנתך החריפה. האם אני הוא האדם שיתקן את העולם? אני, אותו עודדו מילדות להאמין, כי תפקידו הראשון של העולם הוא לספק את מחייתי, מבלי להתחשב בשאלה, האם עמלתי לשם כך אם לאו. לעיתים כה שועשעתי על־ידי אֶוִילותה של שאיפתי, שכמעט פרצתי בצחוק־רם. ובכל זאת – ובכל זאת…

“האם תוכל לתאר לעצמך, ידידי, כיצד היית חש אילו היה קול בראשך אומר כל הזמן – ‘ואולי הפעם אפשר לשכלל את התבשיל, שקיים את דודתך בחיים במשך מאתיים שנה, ולהופכו לאמצעי המבטיח, באמת, חיי אל־מוות?’ אין להכחיש, שהוא מהווה מזיגה נפלאה בין אמנות־הבישול ובין הרפואה.”

בכך נאלצתי להודות.

"וכך, אתה רואה, אני ניצב מול דילמה מוסרית מחרידה, " אמר הברון. הוא רוֹקֵן את כוסו, והניחה בצד. “עולה בדעתי,” המשיך לפתע, “שאולי גרמתי, זה עתה, להופעתה של דִילֶמה נוספת – יתכן, והפרתם של ציווּיי אביו של גריגואר להימנע מלאכול דבר, לבד מהמזון שהמציא, מהווה צורה של התאבדות? אך למרבה־המזל, אני מרגיש טוב יותר כתוצאה מכך; על כן, אפשר לדחות חידה זו לעתיד… היכן עמדתי? או, כן, הדילמה שלי. מה יעלה בגורלו של גריגואר, אם אבטל את ההסכם שבינינו? אם לא יימָצֵא מעסיק אחר, שיסַפֵּק לו את הכסף הדרוש לקניית החומרים, ואת המטבח, הקדירות, ואת הכירה על מנת להכינם האם ימות? או, האם ידָחֵף, כמתמכר־לסם, לשוד ואפשר שגם לרצח? יקירי, ידידי, מה עלי לעשות, לכל הרוחות, עם גריגואר?”

היה זה, כאילו ושיר ההלל הגסטרונומי שנשאתי, התיש גם את כוח־הדיבור שלי וגם את התלהבותי. יתכן שתוספת של ליקר תחזיר אותם אל קדמותם. מזגתי לעצמי כמות נוספת.

“דרך אגב,” אמר הברון כשהוא עושה כמוני. “צירוף מקרים משעשע! בשעה ששהיתי, עדיין, בגוּאֶה־סוֹר־סָאוֹן, נזכרתי… האם אתה בסדר?”

“אני… אני חושב כך. כן,” אמרתי.

לרגע השתלטה עלי בעיה ללא פיתרון, אם כי, למרבית־המזל, בעיה חולפת. הרהרתי בנאום שאילתרתי על הבישול, כאשר לפתע חדרה למוחי ההכרה, כי פיארתי ורוממתי דברים בהם לא נפגשתי מעולם. לא טעמתי מחצית מן המעדנים עליהם דיברתי בהתלהבות שכזו; ובאשר ליינות – נו, באמת, רק מליונר היה יכול לקוות להחזיק את כולם במרתפו!

ליקר־התלולית ששתינו, הוא לבטח בעל השפעה אדירה על בטן ריקה!

כשאני מתאושש, אמרתי, “המשך. בבקשה.”

"עמדתי לומר, שלאחר שהתעמקתי באותם הדפים, שהצלחתי להעתיק, נזכרתי במה שאמר בעל־הבית של מסעדת־התלולית בייחס לדרך בה הוכן הליקר שלו – על פי מתכון מן המאה השמונה־עשרה. חשבתי, שאם יש ברשותו מתכון כזה, יתכן ויוכל לעזור לי לפענח, כמה ממתכוניו של אביו של גריגואר; חזרתי למסעדה, לכאורה על מנת לקנות בקבוק מן המשקה בו התמחו – למעשה, קניתי את הבקבוק הזה.

“וכאשר, לאחר שפטפטתי שעה־קלה עם בעל־הבית, הצגתי בפניו את המתכון, שנראה כמתאים ביותר מבין מחצית־התריסר המתכונים שהשגתי, הוא נדהם. לאחר מבט־חטוף אחד ויחיד, קם והכריז שזה אותו המתכון המשמש להכנת הליקר שלו; ועמד כבר לנסות ולשחדני על מנת למנוע מן המתכון להגיע לידיעתם של יצרנים־מסחריים!”

כשהוא מגחך, מזג לעצמו כמחצית הכוס.

“אני מזכיר את זה, לא כל כך על מנת להדגים עד כמה נוטים העוסקים במסחר להיות צרי־מוח – אם כי, האין זה טוב יותר, לשתף את הרבים בדבר־מה דגול – במידה ואפשר לייצר ממנו כמות מספקת – מאשר להגבילו להנאתם הפרטית של המעטים? לא! אני מזכיר זאת כהוכחה, שאילמלא אחז בו דיבוק שאיפותיו האלכימאיות, היה אביו של גריגואר יכול להפוך לאחד מחלוציה של אמנות־המטבח והיה ניצָב לצידם של קָארְמֶה וּבְּרִיאַנְט־סָאבְרִין. לאמיתו של דבר, אף היה עומד לפניהם! איזו טרגדיה היא זו, שגאוניותו הופנתה לנתיבים אחרים, וכי בנו – ובכן!”

“ובכל זאת…” אמרתי.

“ובכל זאת…” ענה כהד, ונאנח עמוקות.

וזה היה הרגע, בו עלתה במוחי ההברקה הגאונית, היחידה בחיי.

או, כפי שהרהרתי לאחר מכן, יתכן וזכות־היוצרים שייכת לליקר.

מכל מקום, למחרת בערב סעדנו את ליבנו ב‘מגדל־הכסף’, ולבד משתיה מרובה־מדי, שגרמה לברון כאב־ראש הגון בבוקר שלאחר־מכן, הוא החלים לגמרי – עובדה שסילקה את התנגדותו האחרונה לתוכניתי.

חרטה קלה אחת אני חש בייחס לכל העניין; והיא, שבימים אלה, עומד לרשותי זמן מועט ביותר לכתיבה. מצד שני, איני מרגיש יותר את הלחץ־הכלכלי העצום, אשר לעיתים כה תכופות אילצני להטליא־יחדיו עבודה כלאחר־יד, שנדרשה, בפשטות, על מנת לאפשר לי לשלם את חשבונות אותו החודש. הוצאותָי השוטפות משולמות אוטומטית על־ידי תשואתן המצויינת של המניות שאני מחזיק בַּחברה 'מזון הבריאות של אירובריטה א.א. (אגודה לאומָנויות), קונצרן שמתוצרתו אנו צורכים, לעיתים קרובות, ועליה אנו ממליצים.

מה עשינו בקשר לגריגואר?

או, זו היתה הברקה־גאונית. שימו־לב, הברון התעלם מן העובדה, שלמרות שהִשְמַצְתיו עד כדי להרשים, לא היה גריגואר טיפש מוחלט. הוא לא יכול היה להיות כזה. הדבר קיבל את אישורו ברגע שתקעתי את ראשי מבעד לפתח המטבח וגיליתי, כי הוא מצוייד בכירה חשמלית, ובה תנור נפרד לחום גבוה בעל דלת קדמית מזכוכית. דרך ארוכה ממטבחי שאטו המשפחה, עם להבותיהם הגלויות, הניזונות מעץ. דקות מספר של חקירה והוא נפתח כצדפה במחבת לוהט; כאילו מעולם לא נשאל קודם לכן אודות הדבר האחד, אותו הבין לאשורו – מִתְקני־בישול. עובדה שאינה מפתיעה ביותר, אם ניקח בחשבון את האופי, שהיסקתי שהיה לאישה שהעסיקה אותו בתקופה הארוכה ביותר.

התברר, שהוא התקדם דרך כּירות הברזל־היָצוּק הניזונות מפחמים, ואז אל הגאז; הוא התנסה, אפילו, במיכלים של גאז ותנורי נפט, ושב וחזר לְעֵץ, בתקופות קשות.

ובכן, לאור נסיונו העצום בכל סוגי המטבחים, האם לא חשב שהגיעה השעה שיתמנה כאחראי על מטבח גדול באמת, ובו צוות עובדים הכפוף לו? ויותר מזה, דחקתי בו, אנו יכולים לתת לך תואר!

שתיקתו הזועפת חלפה כהרף עַיִן. זוּ היתה השאיפה שטיפח במשך מאתיים שנות חייו: שיפנו אליו בתואר של כבוד. באמת שהיה בן־הדור שלפני המהפכה! כמובן, שאין זה לגמרי תואר מן הסוג שהיה נהוג באותם ימים; אך התנסותו באמצעי־בישול כה מגוונים, הטביעה במחשבתו את העובדה, ששינויים מסויימים, אכן, התחוללו בעולם.

ועתה, בחדר שהוא גדול יותר מהאולם הגדול של השאטו, המלא כולו במיכלי פלדת אל־חלד ובדוודים, אשר אליהם מובאים החומרים הדרושים במשאיות – הם זולים הרבה יותר, אם קונים אותם בסיטונות – שמח גריגואר במעמדו החדש: ‘מנהל מחלקת ביקורת האיכות’ והכל, אפילו הברון, פונים אליו בתואר, ‘אדוני המנהל’.

עוד בטרם צימח זקן על לחיו, למד שאין לדון על חייו הארוכים עם איש, מלבד מעסיקו; כך שלא היו כל בעיות בנקודה זו; חוסר בטחונו בעיר הגדולה יוחס לעובדה שהיה מבודד בכפר קטן ונידח, ליד גוּאֶה. באופן בלתי־נמנע, מישהו ירגיש, במוקדם או במאוחר, שגריגואר המתקיים על תפריטו הבלתי־משתנה, אינו מזדקן־למראה.

אך זה יהיה דבר מצויין לקידום המכירות.

בקיץ 1975 ערכתי ביקור קצר בבריטניה. בהתחשב ברתיעתי העמוקה מנסיעות, לא העליתי על דעתי מעולם שאטייל אי־פעם ברחובותיה של לונדון, או שאעמוד תחת סלעי ה’סטונהנג',' אבל ראו זה פלא – עשיתי זאת. מובן מאליו שאת דרכי, בשני הכיוונים, עשיתי בים – הריני אינני יכול לשאת טיסה.

הנסיעה היתה מוצלחת ביותר. מזג האויר בעת חציית האוקייאנוס היה נוח; האוכל היה טעים ומצוי (לדאבוני) בשפע; הבריטים התנהגו אלי באדיבות ללא דופי, למרות שלטשו עיניהם בתמהון בבגדי הצבעוניים, ולעתים תמהו לפשר עניבותי המשונות.

חביב במיוחד היה סטיב אודל, מנהל יחסי הציבור של ‘מנזה’, ארגון האנשים בעלי מנת־משכל (איי.קיו) גבוהה, ארגון אשר מימן, פחות או יותר, את ביקורי. סטיב ליווה אותי לכל מקום, הראה לי כל מה שכדאי לראות, השגיח שלא אפול לבורות או אל מתחת לגלגלי המכוניות, ותוך כדי כל זה גם שמר על מה שכינה ‘איפוק בריטי מסורתי.’

בדרך כלל הצלחתי איכשהו לתפוש כל מה שנאמר באוזני, על אף צורת הדיבור המצחיקה של הבריטים. אבל היו מקרים שנאלצתי לבקש מאנשים לדבר יותר לאט, שכן דבריהם נשמעו לי בלתי מובנים לחלוטין.

אני מניח שהחלק היוצא־דופן של המסע כולו (שכלל שלושה נאומים, שלוש קבלות־פנים, ראיונות אין־ספור באמצעי התקשורת השונים וחמש שעות של חתימות על גבי ספרים בחמש חנויות ספרים בלונדון ובירמינגהם), היה כשהעניקו לי את התואר של סגן־נשיא ארגון ‘מנזה’ הבינלאומי.

יצאתי מתוך הנחה שהכבוד נפל בחלקי בזכות האינטליגנציה הנודעת שלי, אבל הרהרתי בדבר במהלך השיט בן חמשת הימים על סיפון ‘המלכה אליזבת השניה’, והגעתי למסקנה שאינני יודע הרבה על אינטליגנציה. אני משער שאני אינטליגנטי, אך כיצד אוכל לדעת זאת? אם כן, אני חושב שעלי לחשוב על כך – והיש מקום טוב יותר לעשות זאת מאשר כאן, בין כל קוראי ורעי החביבים?

הדעה המקובלת כורכת אינטליגנציה בשלוש תכונות:

1) יכולת צבירה של פריטי מידע.

2) שמירתם בזכרון.

3) היזכרות מהירה בהם, בשעת צורך.

כאשר אדם ממוצע נתקל במישהו כמוני (למשל), המרבה להציג לראווה תכונות אלה, הוא נוטה להצמיד את התווית ‘אינטליגנטי’ למציג התכונות, והוא נוטה לעשות זאת יותר ויותר ככל שהצגת התכונות ראוותנית יותר.

אבל מובן שגישה זו מוטעית מיסודה. אדם יכול להחזיק בשלושת התכונות ויחד עם זאת להיראות מטומטם למדי; מצד שני, ייתכן שמישהו אינו מצטיין כלל בתכונות הללו, ועם זאת מפגין סימנים שאין־לטעות־בהם למה שאפשר לראות בו, בוודאי, אינטליגנציה.

בשנות החמישים שגעו תחנות הטלוויזיה את האומה בתכניות שבהן שולמו סכומי עתק למי שהצליח לדלות מזכרונו פריטי מידע מעורפלים לפי דרישה (ותחת לחץ). אחר כך התברר שאחדות מהצגות אלה לא התנהלו בדרך־ישרה לגמרי, אבל זה לא שייך לענייננו.

מיליוני אנשים שצפו באותן תכניות חשבו שאותה התעמלות שכלית מעידה על אינטליגנציה. אחד המתחרים הבולטים היה פקיד־דואר מסט. לואיס, אשר במקום להשתמש במומחיותו בתחום אחד מסויים, כמו שעשו, אחרים, התפרש על כל עולם הנושאים העובדתיים. הוא הפגין את כשרונו המדהים שוב ושוב, ועורר את הערצת האומה כולה. עד כדי כך, שהיתה כוונה (זמן קצר לפני שהתכנית שבקה חיים), להעמיד מולו סוללה של מוחות ולקרוא לתכנית ‘הכו את הגאון!’

גאון? איש מסכן! הוא הצליח בקושי להתקיים, וכושר הזכרון שלו לא עזר לו יותר ממה שהיתה עשויה להועיל לו יכולתו להלך על חבל דק.

אבל לא הכל מזהים זכירת שמות, תאריכים ומאורעות עם אינטליגנציה. לעתים דווקא העדר כושר זה מזוהה עם אינטליגנציה. השמעתם מימיכם על ‘הפרופסור המפוזר?’

על פי סוג מסויים של סטראוטיפ פופולרי, כל הפרופסורים וכל האנשים האינטליגנטיים, הינם מפוזרי־נפש ואינם מסוגלים אפילו להיזכר בשמותיהם שלהם בלא מאמץ עליון. אבל אם כך, מה עושה אותם לאינטליגנטיים?

אני משער שההסבר יכול להיות שכל אדם העשיר בידע משקיע כל־כך הרבה מכושרו השכלי לתחום הידע המיוחד שלו, עד שלא נשאר לו הרבה לתחומים אחרים. לכן סולחים לפרופסור המפוזר על כל כשלונותיו, בזכות הידע שהוא מפגין בתחומו.

אך הרי לא ייתכן שזהו כל הסיפור, מכיוון שאנו מחלקים את תחומי הידע בהתאם לסולם עדיפויות, ושומרים את הערצתנו רק לאחדים מהם. ורק באותם תחומים מיוחדים אנו נוהגים לזהות להטוטנות שכלית מוצלחת בתור ‘אינטליגנטיות’.

הבה נתאר לעצמנו, לדוגמה, אדם צעיר שהתברך בידע אנציקלופדי ממש בכל הנוגע לחוקי משחק הכדורסל, תולדותיו, שחקניו היום ובעבר, וכל הארועים הקשורים בו. ייתכן שהוא מתרכז ומתעמק כל־כך בכל הנושאים הללו, עד שהוא חסר כל יכולת קליטה בכל הקשור במתמטיקה, דקדוק, גיאוגרפיה והיסטוריה. לאדם צעיר זה לא סולחים על כשלונותיו בזכות הצלחותיו בתחום החביב עליו – הוא נחשב לטיפש! לעומת זאת, האשף המתמטי שאינו יכול לתפוס, אפילו אחרי הסבר מפורט, את ההבדל בין סוגי שחקנים שונים במגרש, נחשב עדיין לאינטליגנטי.

מסתבר שהשיפוט שלנו קושר איכשהו דווקא את המתמטיקה עם אינטליגנציה. ולא את הכדורסל, ואפילו הבנה בינונית בתחום הראשון מספיקה לעתים כדי לזכות בתווית ‘אינטליגנטי’, ואילו ידע מפליג בתחום השני אינו מספיק כדי לזכות בה (אם כי די בו, אולי, כדי לזכות בהרבה דברים אחרים…)

וכך הפרופסור המפוזר, השוכח רק את שמו, או את התאריך של היום, או האם אכל או לא אכל ארוחת צהרים, או האם הופיע לפגישה – הוא עדיין אינטליגנטי, כל עוד הוא לומד, זוכר ויודע הרבה בתחום ידע המזוהה עם אינטליגנציה.

ומה הם תחומים אלה?

אנו יכולים להוציא מכלל חשבון בנקל את כל אותם התחומים המחייבים רק מאמץ גופני או קואורדינציה. אנו יכולים להעריץ ולאהוב שחקן כדורסל גדול, או שחיין מהיר, או פסל מוכשר, או נגן כינור מעולה – אולם הצטיינות בתחומים אלה כשלעצמה אינה סימן לאינטליגנציה.

לעומת זאת, קל יותר לקשור את תחום התאוריה לאינטליגנציה. לחקור את טכניקת הנגרות ולכתוב ספר על שיטות הנגרות השונות במשך הדורות, היא דרך בטוחה להפגנת אינטליגנציה, אפילו אם הכותב אינו מסוגל בשום אופן לדפוק מסמר לתוך לוח עץ בלי למחוץ את אצבעו.

ואם אנו מצטמצמים לתחום המחשבה, ברור שנהיה נכונים יותר לקשור את האינטליגנציה לשדה־מחשבה מסויים מאשר לאחר. כמעט בטוח שהיסטוריון יזכה מאיתנו ליותר כבוד מאשר כתב־ספורט, פילוסוף יותר מצייר קריקטורות, וכן הלאה.

נראה לי שהמסקנה המתבקשת היא שתפישתנו את האינטליגנציה נובעת ממורשת יוון העתיקה, שבה כל האומנויות נחשבו כיאות רק לבעלי מלאכה ועבדים, ורק מה שקרוי ‘מדעים חופשיים’ זכה ליחס של כבוד, מכיוון של’מדעים חפשיים' אלה לא היה כל שימוש מעשי ולכן נחשבו כיאים לאדם החפשי.

דוגמא מתוך “מבחן־שיבוץ”, אחד ממבחני האינטליגנציה הדורשים יכולת דימוי אופטית. הבעיה ופתרונה

שיפוטנו את האינטליגנציה הוא בלתי־אובייקטיבי כל־כך, עד שאנו עדים להשתנות הערכת האינטליגנציה ממש מול עינינו. עד לפני שנים לא רבות, חשבו שהחינוך הנאות לבני טובים חייב לכלול שינון מייגע (בסיוע מלקות, אם היה צורך) של יצירותיהם של סופרים לטיניים גדולים. אי ידיעת השפה הלטינית היוותה מכשלה רצינית בדרך לזכייה בתואר ‘אינטליגנטי’.

כמובן שנוכל לטעון שיש הבדל בין ‘מחונך’ או ‘משכיל’ לבין ‘אינטליגנטי’ ושטיפש יכול לדבר שטויות גם בלטינית – אבל זוהי רק תאוריה. העובדה היא שלא מעריכים אדם חסר השכלה, ולכל היותר מציינים את ‘חכמת החיים הטבעית’ שלו, או את ה’הגיון הבריא', או ה’שכל הישר' שלו. ואילו נשים לא־משכילות נחשבו לבלתי־אינטליגנטיות בגלל אי־שליטתן בלטינית, וזה שימש כתרוץ לא לאפשר להן ללמוד. (מובן שזהו טֵעוּן מעגלי, אבל הרי טֵעוּן מעגלי שימש להצדקת כל העוולות הגדולות בהיסטוריה.)

אך ראו נא כיצד משתנים הדברים. פעם נחשבה הלטינית כאות ומופת לאינטליגנציה, והיום זהו המדע – ואני נהנה מכך. אין לי כל מושג בלטינית מלבד אי אלו מילים שקלטתי לגמרי במקרה, אבל אני יודע רבות על מדע – וכך, בלי להחליף אפילו תא אחד במוחי, הייתי נחשב לאוויל בשנת 1775, ואילו ב־1975 חושבים שאני נורא פיקח.

אתם עשויים לומר שלא הידע כשלעצמו הוא שנחשב, אפילו אם מדובר באותו תחום ידע הזוכה להערכה, אלא השימוש שנעשה בידע. מה שחשוב הוא, (כך אולי תטענו) הדרך בה מוצג הידע, והחכמה, המקוריות והיצירתיות שבאמצעותן הוא מיושם. לבטח זוהי דרך לאמוד את האינטליגנציה.

ולמען האמת, על אף שלימוד, כתיבה, ומחקר מדעי הינם דוגמאות לעיסוקים המזוהים תדיר עם אינטליגנציה, כולנו יודעים שייתכנו גם ייתכנו מורים סכלים, סופרים וחוקרים שוטים. היצירתיות, או אם תרצו, האינטליגנציה, יכולה להיות חסרה ועדיין להותיר סימנים לסוג כלשהו של יכולת מכאנית.

אבל אם מה שחשוב זו היצירתיות, הרי שאף היא נחשבת רק בתחומים פופולריים ומוסכמים. ייתכן מוסיקאי בלתי משכיל, בלתי מלומד, אולי אף חסר יכולת לקרוא תווים, המסוגל להרכיב צלילים ומקצבים בצורה מבריקה וליצור אסכולה מוסיקלית חדשה לחלוטין. אבל מעשה זה כשלעצמו לא יזכה אותו עדיין בתואר ‘אינטליגנטי’. הוא פשוט אחד מאותם ‘גאונים יצירתיים’ בעלי ‘מתת אלהים’. מאחר שאין הוא יודע כלל כיצד הוא עושה זאת, ואינו מסוגל להסביר זאת גם לאחר מעשה¹, הכיצד יוכל להחשב כאינטליגנטי?

ואילו המבקר, אשר לאחר מעשה חוקר את המוסיקה ולבסוף מתאמץ ומחליט שאין זה סתם רעש צורם על פי הכללים הישנים, אלא הישג מוסיקלי כביר על פי כללים חדשים מסויימים – הוא אשר נחשב לאינטליגנטי. (אבל כמה מבקרים הייתם מסכימים להחליף בלואי ארמסטרונג אחד?)

אבל אם זה כך, אז מדוע נחשב הגאון המדעי המזהיר לאינטליגנטי? המשערים אתם שהוא יודע כיצד צצות התאוריות במוחו, או שהוא מסוגל להסביר כיצד קורה הדבר? היכול סופר דגול להסביר כיצד הוא כותב, כך שגם אתם תוכלו לכתוב כמוהו?

אני עצמי אינני סופר גדול על פי הסטנדרטים שאני עצמי מאמין בהם, אבל גם יש לי הישגים משלי ויש לי יתרון אחד לצורך דיון זה – אני האדם היחיד, המקובל כאינטליגנטי, שאותו יכול אני לבחון מבפנים.

ובכן, תביעתי הברורה והבולטת־לעין ביותר לכתר האינטליגנציה היא טיב הכתיבה שלי – העובדה שאני כותב הרבה מאוד ספרים על הרבה מאוד נושאים, בפרוזה מורכבת אך ברורה, ותוך כדי כך אני מפגין שליטה בידע רב.

אז מה?

איש לא לימד אותי לכתוב מעולם. השתלטתי על אוּמנות הכתיבה הבסיסית בהיותי בן אחת־עשרה. ובוודאי שאינני מסוגל להסביר לאיש מהי אוּמנות בסיסית זאת.

אני מעז לומר שמבקר כלשהו, היודע הרבה יותר ממני על תאוריות ספרותיות, יכול לנתח, אם רק ירצה בכך, את עבודתי, ולהסביר מה אני עושה ומדוע, הרבה יותר טוב מכפי שאוכל אני להסביר אי־פעם. האם בכך ייחשב הוא יותר אינטליגנטי ממני? אני חושד שכן, בעיני אנשים רבים.

בקיצור, אינני מכיר כל שיטה להגדיר אינטליגנציה שאינה תלויה בהשקפה סובייקטיבית או באופנה הרווחת.

כעת אנו מגיעים לעניין מבחני־האינטליגנציה, דהיינו קביעת ‘מנת־המשכל’ או ה’איי.קיו.'

אם אכן, כפי שאני מאמין בדבקות, אין כל הגדרה אובייקטיבית לאינטליגנציה, ומה שאנו מכנים אינטליגנציה אינו אלא תוצר של אורחות תרבות ודעות־קדומות סובייקטיביות, אז מה, לכל הרוחות, אנו בוחנים באותם ‘מבחני אינטליגנציה’?

אני שונא ‘לקטול’ את מבחני האינטליגנציה, וזאת מכיוון שהם מחמיאים לי מאוד. אני מגיע באופן שגרתי לתוצאה של 160 כל אימת שבוחנים אותי, ואפילו זה די מפחית מערכי שכן כמעט תמיד אני פותר את המבחן בפחות זמן מהמוקצב.

למעשה קניתי לי פעם, מתוך סקרנות, ספר־כיס המכיל מספר רב של מבחנים שונים המיועדים לאמוד את ה’איי.קיו.' של הנבחן. לכל מבחן נקבעה מגבלת זמן של מחצית השעה. עבדתי על כל אחד מהם ביושר ככל שיכולתי, כשאני עונה על חלק מהשאלות מייד, על אחרות לאחר מחשבה קלה, על אחדות בניחוש ועל אחדות בכלל לא. – וכמובן שאחדות מתשובותי היו מוטעות.

כשגמרתי, ניתחתי את התוצאות בהתאם להוראות שבספר, והסתבר שיש לי איי.קיו של 135. – אבל רגע אחד! בעת הפתרון לא ניצלתי את כל מחצית השעה שהוקצבה לי בכל מבחן, אלא הפסקתי כל מבחן כשהגעתי לסימן המציין 15 דקות; ועברתי למבחן הבא. אי לכך הכפלתי לעצמי את הניקוד והחלטתי שה’איי. קיו.' שלי הוא 270. (אני בטוח שההכפלה לא היתה מוצדקת, אך המספר 270 מספק את תחושת ההערכה־העצמית שלי, ולכן אני מתעקש עליו).

אך עם כל העונג שהדבר גורם לי, ועם כל הכבוד שזכיתי בו עם מינויי כסגן־נשיא ‘מנזה’, הארגון שהחברות בו מבוססת על האיי.קיו, אני חייב, בכל ההגינות, לקבוע שלמדד זה אין כל משמעות.

הדבר היחיד שמודד מבחן אינטליגנציה כזה הוא אותן מיומנויות הקשורות באינטליגנציה, בעיני אותם אנשים שערכו את המבחן. ואותם אנשים חשופים ללחצים תרבותיים ולדעות קדומות, המאלצות הגדרה סובייקטיבית של האינטליגנציה.

חלקים חשובים של כל מבחן אינטליגנציה אומדים את אוצר המילים של הנבחן, אבל הרי המילים שמבקשים להגדירן במבחן הינן רק אותן מילים שאפשר למצוא אותן ביצירות ספרותיות מקובלות ומוסכמות. אף פעם לא שואלים לפרושן של מילים כמו ‘צ’יזבאט’, ‘פאשלה’, או ‘אבּדאי’, מהסיבה הפשוטה שאלה שערכו את המבחנים אינם מכירים כלל מונחים אלה, או שהם מתבישים בכך שהם מכירים אותם.

הדבר נכון גם לגבי המבחנים הבודקים ידע מתמטי, הגיון או ראייה מרחבית, וכל השאר. אתה נבחן במה שמקובל על פי אורחות התרבות – במה שאנשים מלומדים רואים בו אמת־מידה לאינטליגנציה – סמכות במילים אחרות, שכלם שלהם.

כל העניין הוא מין מתקן המגלגל את עצמו. אנשים בעלי סמכות אינטלקטואלית על שכבה חברתית שלטת מגדירים עצמם כאינטליגנטיים, מתכננים מבחנים שהינם סידרה של דלתות קטנות מחוכמות המכניסות פנימה רק מוחות כמוחותיהם שלהם, ובכך מקבלים עוד ועוד הוכחות ל’אינטליגנציה' ויותר דוגמאות של ‘אנשים אינטליגנטיים’, ולכן יותר סיבות להמציא מבחנים נוספים מאותו סוג. הרי לכם טֵעוּן מעגלי נוסף!

ומשהוחתם מישהו בתווית ‘אינטליגנטי’ על סמך מבחנים שכאלה, כל הפגנה של טפשות מצידו אינה נחשבת עוד. מה שחשוב זו התווית, לא העובדות. אינני אוהב להלעיז על אחרים, לכן אתן לכם פשוט שתי דוגמאות לטפשות תהומית מצידי (למרות שאוכל לתת לכם מאתיים דוגמאות כאלו, אם רק תרצו) –

1) באחד הימים קרתה איזו תקלה במכוניתי והייתי חסר ישע. למזלי, אחי הצעיר, סטן, גר בקרבת מקום ומכיוון שטוב ליבו הוא מן המפורסמות, טילפנתי אליו. הוא בא מייד, למד את המצב, והחל להשתמש ב’דפי־זהב' ובטלפון כדי להשיג תחנת־שרות, בעוד אני עומד בפה פעור. לבסוף, אחרי פרק זמן של מאמצי־שווא, אמר לי אחי בנימת תוכחה, “עם כל האינטליגנציה שלך, איזאק, איך זה שלא היה לך שכל להצטרף לשרות אא”א (שרות גרירה ותיקוני דרכים בארה"ב – המתרגם)?" על כך עניתי “או, בוודאי שאני מבוטח באא”א," ושלפתי את כרטיס הביטוח. הוא תקע בי מבט ארוך ומשונה וטלפן אל האא"א. התקלה תוקנה תוך מחצית השעה.

2) ביושבי בחדרו של בן בובה (עורך ירחון המד"ב ‘אנלוג’) באחד מכינוסי המד"ב האחרונים, המתנתי בחוסר סבלנות לאשתי כדי שתצטרף אלינו. לבסוף נשמע צלצול בדלת. זינקתי בקריאה נרגשת “הנה ז’נֶט!” פתחתי דלת ופרצתי הישר לתוך בית השימוש – ובאותו זמן פתח בן את דלת הכניסה והזמין את אשתי פנימה.

סטן ובן אוהבים לספר עלי מעשיות אלה. הן בלתי מזיקות, כי מכיוון שהוחתמתי בתווית ‘אינטליגנטי’, נהפכת כל הוכחת טפשות מצידי לאקסצנטריות חביבה.

זה מביא אותנו לעניין רציני. דובר רבות בשנים האחרונות על הבדלים גזעיים באיי.קיו. אנשים כמו וויליאם ב. שוקלי, בעל פרס נובל (בפיסיקה) מצביעים מדידות האמורות להוכיח שה’איי.קיו' הממוצע של שחורי העור הינו נמוך באופן משמעותי מזה של הלבנים, והדבר עורר מהומה לא קטנה.

אנשים רבים שכבר האמינו קודם מסיבה זו או אחרת שהשחורים ‘נחותים’, מקבלים בשמחה ובאושר צידוק ‘מדעי’ לדעה, שהמצוקה בה שרויים שחורים רבים היא בכל זאת בגלל אשמתם הם.

שוקלי מכחיש, כמובן, כל גישה גזענית מתוך דעות קדומות (בכנות, אני בטוח), וטוען שאיננו יכולים לעסוק באופן אינטליגנטי בבעיות גזעיות אם מתוך מניעים פוליטיים אנו מתעלמים מממצאים מדעיים שאינם מוטלים בספק; שעלינו לבחון את העניין בזהירות, ולחקור את אי־השוויון האינטלקטואלי של האדם. אין זה עניין של שחורים נגד לבנים בלבד; ככל הנראה יש גם קבוצות לבנים הנחותות מבחינה שכלית מקבוצות אחרות, וכן הלאה.

אבל לפי עניות דעתי כל הצהלה יסודה בכזב וסילוף אדיר. מאחר שהאינטליגנציה היא (כפי שאני מאמין) עניין של הגדרה סובייקטיבית, ומכיוון האינטלקטואלים השולטים בשכבות החברתיות העליונות מגדירים אותה, כמובן, על פי אמות־המידה שלהם, אז מה פרוש הדבר כשאנו אומרים שלשחורים יש ממוצע איי. קיו. נמוך יותר משל הלבנים? מה שאנו אומרים הוא שתת־התרבות של השחורים שונה מיסודה מתת־התרבות השלטת של הלבנים, ושערכי השחורים שונים באופן מהותי מהערכים השולטים של הלבנים, כך שהשחורים מצליחים פחות במבחני האינטליגנציה המחוכמים של הלבנים.

כדי שכלל השחורים יצליחו כמו הלבנים, עליהם לנטוש את תת־התרבות שלהם לטובת זו של הלבנים, ולהשיג התאמה טובה יותר לתנאי בחינת האיי.קיו. ייתכן שלא ירצו לעשות זאת; ואף אם ירצו בכך, המצב הוא כזה שלא יהיה להם קל להגשים את שאיפתם.

בקיצור – לשחורים באמריקה יש תת־תרבות שנוצרה בשבילם, בעיקר באמצעות פעולתם של הלבנים, והם מוחזקים בה בגלל פעולתם של הלבנים. ערכי תת־תרבות זו מוגדרים כנחותים ביחס לאלה של התרבות השלטת, באופן המכוון את תוצאות מבחני האינטליגנציה כך שהשחורים יקבלו איי.קיו נמוך יותר; ואילו האיי.קיו הנמוך משמש כתרוץ להמשך קיומם של אותם התנאים שגרמו למצב זה. טֵעוּן מעגלי? כמובן.

עם זאת, אינני רוצה להיות עריץ אינטלקטואלי ולהתעקש על כך שכל מילה שלי היא אמת לאמיתה.

נניח שאני טועה; כלומר שקיימת הגדרה אובייקטיבית של אינטליגנציה, שאפשר למדוד אותה בדייקנות, ושאכן יש לשחורים איי.קיו נמוך מזה של הלבנים, בממוצע, לא בגלל הבדלי תרבות כלשהם אלא בגלל איזו נחיתות אינטלקטואלית ביולוגית. ומה עכשיו? כיצד צריכים הלבנים להתייחס אל השחורים?

זוהי שאלה קשה, אבל אולי מוטב שנניח את ההפך. מה אם נבחן את השחורים ונמצא, להפתעתנו, שהם מגלים בממוצע איי.קיו גבוה מזה של הלבנים?

כיצד יהיה עלינו אז להתייחס אליהם? האם יהיה עלינו לתת להצבעתם בבחירות משקל כפול? להעדיפם בקבלת משרות, בייחוד בממשל? לתת להם מקומות טובים יותר באוטובוס ובתיאטרון? להושיב אותם באולמי המתנה נקיים יותר מאלה של הלבנים, ולשלם להם משכורות גבוהות יותר?

אני בטוח לגמרי שהתשובה תהיה שלילה מוחלטת, תקיפה ומוחצת של כל אחת מהצעות אלה וכל הצעה אחרת הדומה להן. אני חושד שאילו התברר שלשחורים יש איי.קיו. גבוה מזה של הלבנים, היו רוב הלבנים טוענים מייד בלהט שהאיי.קיו. אינו יכול להימדד בדיקנות, וגם אילו ניתן היה למדדו בדיקנות, לא היתה לדבר כל משמעות. הם היו טוענים לבטח שאדם הוא אדם בלי קשר לכמות הספרים שקרא, המילים היפות שלמד והחינוך היוקרתי שקיבל, שכל מה שדרוש לאדם באמת הוא מעט שכל ישר והגיון בריא, שכל האנשים היו שווים בימים הטובים ההם ושכל אותם פרופסורים ארורים יכולים לדחוף את המבחנים המגוחכים שלהם ל…

נו, אז אם היינו מתכחשים לאיי.קיו. אילו היינו נמצאים בקצה הנמוך של הסקאלה, מדוע עלינו לייחס לו חשיבות גדולה כל כך כשהם נמצאים שם?

אבל שוב, אל נא נחפֵז. ייתכן ששוב טעות בידי. מניין לי לדעת כיצד תגיב השכבה השלטת על מיעוט בעל איי.קיו. גבוה? ככלות הכל אנחנו מכבדים אינטלקטואלים ופרופסורים עד גבול מסויים, לא כן? כמו כן אנו מדברים על מיעוטים מדוכאים ועשוקים, והרי מיעוט בעל איי.קיו. גבוה לא יהיה מדוכא מלכתחילה, כך שהמצב שתארתי שבו יהיו השחורים מיעוט כזה, הינו מצב מלאכותי שאין להסיק על פיו דבר.

האמנם? ומה בדבר היהודים, אשר במשך אלפיים שנה נדפקו כל אימת שהערֵלים סבלו משעמום? האם הסיבה היתה שהיהודים, בתור קבוצה, הינם בעלי איי.קיו. נמוך? אתם יודעים, מעולם לא שמעתי טענה כזו, גם לא מפי אנטישמי קיצוני שבקיצונים.

אני עצמי איני רואה ביהודים, כקבוצה, כמבורכים באיי.קיו. גבוה יותר מאחרים. מספר היהודים השוטים שפגשתי בימי חיי הוא עצום ורב. אבל לא זוהי השקפתו של האנטישמי, שבעיניו הסטראוטיפ היהודי הוא זה שניחן דווקא באינטליגנציה כבירה, אימתנית ומסוכנת. גם אם היוו היהודים פחות מחצי אחוז מהאוכלוסיה במדינה כלשהי, תמיד נחשבו בחזקת ‘משתלטים’.

אך מדוע שלא ישתלטו, אם באמת התברכו באיי.קיו. גבוה? הו, לא, הרי אותה אינטליגנציה שלהם אינה אלא ‘סתם ערמומיות’, או ‘עורמה שטנית’ ומה שחשוב באמת זה שהם חסרים את תכונת הנוצריות, הנוֹרדיות, האַריוּת, או כל מה שתרצו.

בקיצור, אם תקועים אתם בקצה הדפוק של משחק־הכוח, כל תרוץ כשר כדי להחזיק אתכם שם לנצח. אם רואים בכם נמוכי איי.קיו., בזים לכם ומשום כך מחזיקים אתכם שם. אם רואים בכם גבוהי־איי.קיו. – פוחדים מפניכם ומשום כך מחזיקים אתכם שם.

תהיה המשמעות של האיי.קיו. אשר תהיה, היום זהו כלי משחק לשם קנאות וחוסר סובלנות.

הרשו לי לסיים בדעתי האישית. כל אחד מאיתנו מהווה חלק מכל מיני קבוצות שונות ומשונות, בהתאם לשיטות השונות שבהן מסווגים את המין האנושי. בכל אחת משיטות הסיווג הללו, עשוי פרט מסויים להיות עליון או נחות ביחס לאחרים, שני הדברים גם יחד, או אף לא אחד מהם, הכל בהתאם לנסיבות ולהגדרה.

מסיבה זו, אין למונחים ‘עליון’ או ‘נחות’ כל משמעות שימושית. מה שכן קיים, מבחינה אובייקטיבית, הוא המונח ‘שונה’. כל אחד מאיתנו הינו שונה. אני שונה, אתה שונה, ואתה, ואת, ואתה –

שוני זה הוא הוא תהילתו של ההומו ספיינס, וישועתו הטובה ביותר, שכן כל מה שמישהו אינו מסוגל לעשותו, יכול להיעשות על ידי אחרים, וכאשר אדם אחד לא יכול להצליח, אחרים יכולים בכל התנאים והנסיבות. אני סבור שעלינו להעריך שוני זה כנכס העיקרי של כלל האנושות, ולעולם לא להשתמש בו כדי להפוך את חיי הפרט לאומללים.

סיפורו הראשון של שמעון רוזנברג, ‘מחפשים את מר נושטרטרש’ (גליון מס' 9) היווה חידוש מבטיח מבחינת תוכן וסגנון, ביחס למה שהורגלנו לו עד אז בשדה יצירת המד"ב העברית. לשמחתנו הגיע אלינו סיפור נוסף, מקורי לא פחות, פרי עטו של רוזנברג שהינו מזרחן בן 27, תושב רעננה, אסטרונום חובב ומשורר לעת־מצוא.

* * *

א.

“איננו מבינים את הסיבות שבשלהן הם פוחדים מאיתנו כל כך. הן איננו מסוכנים, אף לא הרענו לשום גזע בגלקסיה כולה. אנו מודעים להבדלים הפיסיים העצומים שבינינו לבינם. נכון, הבדלים אלו כביכול אינם ניתנים לגישור. אבל במובנים מסויימים אנו דומים להם. כל הגזעים דומים! אנו מורכבים מיסודות זהים וממולקולות די דומות לשלהם. גם לנו אורח מחשבה רציונלי ורגשות. אנו מסוגלים ‘לראותם’ ו’לשומעם'¹ ולהתקשר אתם ללא שום פחד, ולא שאיננו יודעים פחד מהו. רגש זה אינו זר גם לנו.”

"אחד מטובי חוקרי הנפש של כוכב הלכת סֶנְג־הוֹמָה נפגש עם ניצול בודד ממשלחת של אנשי כוכבו, שנטרפה עליו דעתו בעקבות מגע קצר שקיים עמנו. את רשמיו מפגישה זו סיכם כך:

“לפחד אין שֵם, אין צורה, אין הסבר. אי אפשר להגדירו או להבינו. אין זה פחד מפני הבלתי ידוע כשם שאין זה הפחד מפני הידוע. אין זו אימה הנובעת מצורתם, שכן לכל צורה אפשר להתרגל. שמא זוהי האימה שמפני השתנותם המתמדת?”

“לא ברור לנו למה התכוון חוקר הנפש במונח ‘השתנות מתמדת’. האם התכוון לאמר שאין לנו צורה קבועה?”

"הם פוחדים מפנינו פחד מוות, עד שאינם מסוגלים לשהות במחיצה אחת עימנו או בקרבת מקום אלינו. לא די להם בקירות עבים החוצצים ביניהם לבינינו. פחד בלתי רציונלי זה, שאינם מסוגלים להסבירו, מונֵע מהם כל התקרבות פיזית לכוכבנו, או כל מגע בעל אופי דומה עם נציגינו, מחוץ לכוכבנו.

"אפילו שְמֵנו או מחשבה אודותינו מעוררים בהם חלחלה…

"ובכל זאת הם מודעים לחיוניות הקשר עימנו. באמצעות מערכות אוטומטיות לגמרי הם מקיימים עימנו קשרי מסחר ואף קשרי תרבות מסויימים, אם כי מוגבלים מאד. המסחר חיוני להם יותר משהוא חיוני לנו, שכן אנו מסוגלים לספק להם את שדרוש להם כאוויר לנשימה לצורך המשך התפתחותם. אולם המשך קיומו ופיתוחו של מסחר זה תלוי ביכולתם ליצור עימנו קשר בלתי אמצעי. צורת המסחר כפי שהיא מתנהלת כעת לא תוכל להוסיף ולהתפתח לאורך זמן. כבר עתה קיים צורך דחוף בהחלפת נציגים־שגרירים בינינו, שלא לדבר על כך שזהו תנאי בל־יעבור אותו אנו מעמידים בפניהם מסיבות ידועות.

“נסיון כושל לשלוח אלינו סוחר־מדינאי מטעמם נעשה לפני כשנתיים. נציג זה, שלדעתם היה אמיץ ונטול יכולת לפחד, נטרפה עליו דעתו מאימה תוך יומיים־שלושה מרגע נחיתתו, אף בטרם יצר עמנו מגע של ‘שמיעה’, שלא לדבר על ‘ראיה’. שהייתו במחיצתנו היתה כרוכה בבידודו המוחלט מבני מינו, שכן איש מהם לא היה מסוגל נפשית להצטרף אליו…”

*

ב.

"… אני זוכר את דלת הפלדה המחליקה ללא הגה לתוך הקיר. הוּצאתי ממחלקת אסירי העולם והובאתי אל משרד מנהל הכלא, מר סטפן שורצן, ממזר עליז, משכיל, קרח ועב־כרס, שעמו אני משחק לעתים שחמט באמצעות הויזיאופון. לידו, סמוכים לשולחנו, ישבו רופא הכלא, דר' דיו באו; פסיכולוג הכלא, פרופסור רצ’בסקי; המחשב האנושי־למחצה, אדמיניסטרטור הכלא, x־מרטין; ואדם נוסף שלא הכרתיו. מנהל הכלא נפנה אלי כשחיוך עצום שפוך על שפתי החלב והדבש שלו: “הואל נא לשבת בבקשה, רובי”. נימוסיו היו תמיד ללא דופי. הזר שבחבורה הציץ בי בסקרנות שהתקשה להסתירה. עניתי בשלב ראשון על השאלות הסטנדרטיות, המוכרות בוודאי לכולכם, שאותן פלט x־מרטין מפיו חסר השיניים, בטרם אמר לי המנהל: “הכר נא בבקשה את הפרופסור ש. רז, שהוא פסיכוניאורולוג ידוע. הוא קרא את תיקך וגילה בך התענינות. אנו מקוים שתוכל לסייע לו.”

הוא העביר בנימוס רב את רשות הדיבור לפרופסור הזר, וזה אמר בערך כך: “עיינתי בתיקך, כאמור. הנך מקרה מעניין מאד. אין זה סוד שאתה, אולי, האדם האינטליגנטי והמשכיל ביותר בכלא… אפילו פרשיית הרצח שלך מעידה על כך.”

פרשת הרצח שלי לא היתה, כזכור לכם, מעשה פעוט כלל ועיקר. סוף־סוף רצחתי, לשם משחק, עיירה שלמה באוסטרליה, באמצעות פצצת נייטרון תוצרת בית שהרכבתי לפני 11 שנים. אני עדיין שומר בתאי המפואר שבכלא את סרטי הטלעיתונות היפהפיים שתארו בפרוטרוט את פרשת גילוי העיירה על ידי שני טייסי מוניות, את מראה העיירה, שגויות היו שרועות ברחובותיה ובבתיה… את מהלך הזיהוי והחיפוש אחר הרוצח – אני – שנמשך כשנתיים, ואת משפטי שנמשך שנתיים נוספות. אחר כך היו נזכרים בי מידי פעם עיתונאים אלה ואחרים, שבאו לראיין אותי בכלא, לצורך הכנת כתבות אודותי, ואף לצורך כתיבת אותו ספר ביוגרפי שזכה להצלחה כבירה בעולם כולו ושהעשיר אותי עד מאד בשלוש השנים האחרונות…

אתם שואלים איך לא חטפתי פסק־דין מוות? הכל כתוב כאן בתיק. הוכח באותות ובמופתים שמבחינה קלינית איני אשם כל כך, משום שאני פסיכופט מסוג מסויים מאד. זה חתום לנצח בגֶנים שלי!

היכן הפסקתי? אה, כן. הפרופסור ש. רז…

“אנו זקוקים למתנדב,” אמר הלז.

“מתנדב לצורך מה?”

היהודי הזקן שאף לבטח הרבה אויר בטרם המשיך.

“מדובר בנסיוב שאנו מבקשים להזריק למתנדב בן־אדם… אתה מכיר את הדברים האלה. לעתים קרובות אנו מבקשים מאסיר עולם זה או אחר, שאין לו הרבה מה להפסיד, להתנדב לשמש שפן נסיונות לתרופה חדשה, רק לאחר שנוסתה בהצלחה על בעלי חיים, כמובן…”

“במה מדובר הפעם?” בכוונה קיצרתי בשאלותי.

ושוב שאף הפרופסור הרבה אויר בטרם יכל להמשיך. הדרך בה היסס לא נשאה חן בעיני, וסחתי באוזניו משהו בנוסח של – “בלון החמצן תמיד לשרותך, אדוני…” ולכן הוא התעשת סופית, ואמר, “לא מדובר בנסיוב חיסון נגד מחלות, אלא בניסויים שאנו עורכים באחרונה בנסיוב מסוג חדש, ודאי שמעת משהו אודותיו… המדובר בנסיוב נגד פחד…”

“אתה יכול לשכוח מזה,” סחתי, “לא אני!…”

הו, לא הייתי פחדן, אבל ידעתי בערך במה מדובר. אתם מבינים? לשלושה מתנדבים מאנשי כלא זה (ולא קיים כידוע כלא אחר) כבר הוזרק הנסיוב. הם מתו תוך 48 שעות. כך, פשוט, ללא כאבים עברו לעולם שכולו טוב… ולא רציתי להיות הרביעי.

ולכן לא הופתעתי לשמוע את תשובתם:

“אתה התקוה הגדולה האחרונה שלנו!” כך שרו כולם במקהלה אחת.

“למה שלא תנסו את הנסיוב על קוף־אדם או דולפין,” לעגתי להם. לא שלא ידעתי שהדבר אסור, בייחוד מאז שנחקק לפני מאה ומשהו שנים ‘חוק השִויון’ האוסר, בין השאר, ניסויים מסוכנים ב’בעלי חיים' בעלי תבונה עילאית, שלא מרצונם החופשי, וכידוע ממעיטים מאד הדולפינים וקופי־האדם (שימפנזים, גורילות, אורנג־אוטנגים) להתנדב, משום שהם די חכמים להבין את הנזק הכרוך במשחקים שמשחקים בני האדם…

ולכן, הפרופסור חייך נואשות והסביר לי, שקשה, קשה מאד למצוא מתנדב כזה… ומלבד זאת, אתה מתאים יותר מכל אדם אחר. בגלל הגֶנים שלך סיכוייך להישאר בחיים ממש גדולים. אולי אפילו 1 ל־50."

מייד גיחכתי בבוז.

המנהל פישפש קצת בניירותיו ואמר, “שמע, אני יודע שאתה סוחר ממולח ונער נבון. אל תחשוב שלא נלך לקראתך ונפצה אותך, במקרה שתישאר בחיים, כמובן.”

“כמה?” שאלתי.

“מאה אלף מִילְדולרים ופרסום נרחב בכל כלי התקשורת.”

אני בחור קר מזג וזריז מחשבה מאוד מאוד. אך המספר פשוט הדהים אותי. אולם שריקת ההתפעלות נותרה בבטני ואף שריר בפני לא זע בשעה שהגלגלים המשומנים היטב סבבו מהר מהר במוחי והסיקו את המסקנה הטבעית שמדובר היה במשחק חשוב מאד.

וכך לא חלפו שלוש שניות מרגע תשובתו ועד שעניתי, “איני מתכוון לכסף. אני שואל כמה שנים”.

נפלה דממה. כמעט יכולתם לשמוע את לחישתן של טורבינות מזג האויר הענקיות בדומיה שנשתררה בחדר, והפגישה נסתיימה בהבטחה הדדית שכל צד יחשוב בדבר.

למחרת סוכמו התנאים. תחילה הוצע לי שמאסר העולם ללא הקיצורים יומר ב־30 שנות כלא. אבל סרבתי בלעג רב להצעה המעליבה ודרשתי קיצור ל־10 שנים. המשא ומתן נגמר בפשרה של 15 שנות כלא – כולל תקופת המשפט – כך שנותרו לי עוד 8 שנים… כנראה שבאמת אזלו המתנדבים על פני הכוכב המחורבן הזה.

*

ג.

"איננו יודעים אם נעמוד בהתחייבותנו להמשיך במסחר ובמשא ומתן עימם. המועד האחרון להחלפת שגרירים – אקט בו אנו מעונינים מאד מסיבות מובנות – יהיה בעוד שלוש שנים. על פי הספירה שלהם…

"באחרונה קיבלנו מהם שדר, לפיו תוך שנתיים וחצי הם יכשירו שניים מאנשיהם, אשר יהיו מסוגלים לשמש כנציגיהם, האחד כאן והאחר בתחנת חלל מבודדת שתיסוב סביב כוכבם. שם עתידות להתקיים הפגישות בין שגרירינו לבין נציגם השני…

"… איננו אופטימיים, אבל חובה עלינו לקוות ולצפות. אנו זקוקים לתקדים שישבור את הבידוד הגלקטי שבו אנו שרויים… לא יתכן שכל האינטליגנציות בגלקסיה ינתקו כל קשר עימנו בשל פחדיהם הבלתי־רציונליים שאינם מובנים אף להם.

“… למעשה, במצב חסר תיקוה זה, אנו נאלצים להרהר באפשרות להאריך את תקופת ההמתנה…”

*

ד.

כעבור יומיים הובאתי אל המרכז הרפואי הענק על שם טרומפלדור שהוקם לפני כ־200 שנה בתל־אביב. שמעתי מספרים, שמרכז מרשים זה נקרא על שמו של גיבור לאומי כלשהו שחי באותו אזור לפני קצת פחות מ־300 שנה.

פרופסור ש. רז קיבל אותי ואת שני שומרי בזרועות פתוחות, תרתי משמע, והסביר לי כי יהיה עלי לעבור סדרת בדיקות גנטיות ומוחיות. ישאבו ממני פיסת מוח זעירה ובלתי חשובה לבדיקה. אחר כך יפתחו את קופסת הגולגולת ויציפו את תאי מוחי בתמיסת הנסיוב. ואחר כך נֵשֵב, אני והפרופסור, ונמתין. אם אשאר בחיים, אעבור סדרת בדיקות פסיכוניאורוטיות מקפיאות דם… כדי לבחון האם חוסן מוחי מפני פחד. ואז, אם הכל יהיה כשורה, תוסקנה המסקנות הנדרשות להמשך פיתוח הנסיוב, יבוצעו התיקונים הנדרשים, יפרסמו בטלעיתונות כי נשארתי בחיים וכי הניסוי הצליח. ורק אז יוחלט האם להמשיך בנסיונות עם אסירים מתנדבים נוספים.

אני אוהב פרסום… ולכן כותרות הטלעתונים שהועברו באותו יום לידיעתי שימחו את לבי מאד. אחדות מהן זעקו:

‘רוצח הנייטרון מסכן את חייו…’

‘ילד הנייטרונים משמש שפן נסיונות לנסיוב אנטי־פחד’

או – ‘הפסיכופט רשמנינוף מקריב עצמו למען האנושות’

בבית החולים רבתה סביבי ההמולה. אחיות ורופאים כרכרו סביבי בהתלהבות רבה והשתדלו מאד להשביע את רצוני:

“שכב בבקשה, מר רשמנינוף…”

“פתח פיך בבקשה, רובי…”

“התואיל לחשוף לרגע קט את אחוריך, אדוני?”

“מה תאכל, מר רשמנינוף…”

ורק שומרי ראשי המתוחים והחוששים מתגובותי הבלתי צפויות כתמיד לא נהנו מן המצב כלל ועיקר.

למחרת הוכנסתי לאולם הניתוחים. כמקובל, הייתי בהכרה מלאה כל זמן הניתוח, שנמשך כמחצית השעה ובוצע באופן אוטומטי לגמרי על ידי רובוט מתכתי וקר מזג אשר אף איפשר לי לראות על גבי מסך במעגל סגור כיצד נראה מוחי ללא כיסוי המגן שלו.

הדעה הרווחת בציבור היא שפסיכופטים אינם פוחדים. אבל אין זה כך. תשאלו כל פסיכולוג מתלמד ויאמר לכם שלהפך, הפסיכופטים הם לעיתים קרובות ביותר פחדנים גדולים. אבל לא אני! ובכל זאת רעדתי קצת לנוכח המחשבה אודות המוות. סיכוי ‘טוב’ של 1 ל־50 הם אמרו?!

אבל נשארתי בחיים, לשמחתם של המדענים והטלעיתונים. הנסיוב גם הוכיח שהוא מסוגל לנטרל את כל פחדי. מה שאיש לא תפס, כנראה, לעומקו של דבר הוא, שהפכתי לפסיכופט חסר כל פחד… הדבר הוכח למעלה מכל ספק כאשר הוקרנו בפני מראות מעוררי פלצות, וביחוד אותו סרט מפורסם האמור לתאר מפגש ראשון עם אנשי כוכב לכת אחד, אשר כונו בשם רַהַמ בפי תושבי מחצית הגלקסיה (שם זה ניתן להם משום שאיש לא הצליח לבטא את שמם המדוייק של ‘בני שטן אלה’). לא הבנתי מדוע קפאו למוות האסטרונאוטים הארציים שנראו בסרט. אחר כך הוסבר לי כי אי־הבנה זו שלי מקורה פשוט בעובדה ששוב איני מסוגל לחוש פחד…

כעבור שבוע הוחזרתי כגיבור לאומי אל הכלא, אבל מסתבר שבכך לא תם המשחק.

*

ה.

"הידיעות בדבר התקדמותם של הניסויים בכוכב ההוא שימחונו מאד. אבל במהרה נודע, כי רק אחד מן המתנדבים נותר בחיים ואף התגבר על פחדיו מפנינו. מתנדבים נוספים מתו, על אף שיפורים שנעשו בנסיוב. לבסוף נאלץ להתנדב לניסוי אחד משני המדינאים־סוחרים שהיה מועמד לשמש כשגריר. גם הוא מת…

"המצב מתקרב להיות נואש. הבידוד הגלקטי גובר. לפני כמה שעות נודע על מותה של משלחת שלמה מגלקסיה אחרת (כן, כן…) אשר פגשה באקראי את אנשי הכוכב שלנו, ועלי לציין שהם עצמם יצורים מפחידים מאד… ובכל זאת בני כוכבים אחרים הסתגלו אליהם בלי בעיות מיוחדות…

“עלינו להיות אופטימיים. תחי הקידמה. יחי השלום, השלווה, הביטחון. יחי חוסר הפחד…”

*

ו.

"חלפו קרוב לשנתיים מאז הוזרק לי הנסיוב, והנה הוזמנתי שוב אל מנהל הכלא. בחדרו ישבו מספר אנשים בלתי מוכרים. אבל אחד מן הזרים היה מוכר מאד מאד. הפגישה צולמה מכל זוית אפשרית ונסקרה כולה על ידי הטלעיתונות החביבה.

המחשב החצי־אנושי, אדמיניסטרטור הכלא, x־מרטין, חזר בפעם המי יודע כמה על שאלותיו המטופשות. לאחר מכן לחץ שר הכלכלה את ידי בלבביות מעושה וניכר כי פחד מפני כמפני שרץ, או, אם תרצו, כמפני איש רהמ. אמרתי לו זאת והוא חייך וסח, “קלעת למטרה, בני.”

יותר מכל אני שונא שקוראים לי ‘בני’, אף על פי שהוא היה כבן 90 ואילו אני רק בן 20, אבל כעסי הוסח על ידי תוכן דבריו, ולכן התיישבתי לי בניחותא בכורסת כרית האויר, שלבתי רגל על רגל, נטלתי סיגר משולחן המנהל והקשבתי. והשר פתח ואמר, “אתה פושע צעיר ומסוכן מאין כמוך, אך למרבה צערי אנו זקוקים לך מאד. אין לנו ברירה, ולמרות הסיכון שבדבר אנו מוכנים להציע לך לצאת לחופשי מיד ברגע זה…”

הגלגלים עבדו במשנה מרץ במוחי והמסקנה היתה חדה וחלקה כמו תער ליזר.

ואכן היא אישר את מחשבותי, “מוצע לך לשמש כשגריר בכוכב רהמ. אתה מבין, הם מוכנים להסתפק בנציג אחד שישב אצלם ולוותר על כל ייצוג נוסף. ומכיון שרק אתה נשארת בחיים מבין מתנדבי הנסיוב נגד פחד, ומכיון שאשמח לשחרר לתמיד את כדור הארץ מנוכחותך… אני מציע לך עיסקה זו.”

היה לכם ספק שהסכמתי, לנוכח האפשרויות ללא קץ הגלומות במצב חדש זה? מוחי עבד היטב היטב בשנים שביליתי בכלא. תכניות למשחקים שטניים לא חסרו לי, ולא אדם כמוני ירתע ממרחק של 7000 שנות אור שעמדו להפריד ביני לבין כדור הארץ."

*

ז.

"נציג כדור הארץ הגיע היום לכאן, ואין פחד בליבו. הוא איש מוכשר מאד, מחונן ומבין דבר. זהו יום של חג. האור נדלק בפעם הראשונה לאחר אלף שנים בשמים האפלים של כוכבנו ‘אהרהעחמ’. מי יתן ואי־פחד ישרור מעתה ועד עולם בכל רחבי הגלכסיה.

“… קשרי המסחר קיבלו בחודשים האחרונים תנופה רבתי. הבידוד הנפשי תם. רבים מוכנים לבוא עימנו במגעי מסחר, באמצעות עֲזַרים טכניים…”

*

ח.

"הגעתי ל’רהמ' לאחר 4–3 קפיצות ארוכות דרך קיצורי־החלל. נחיתתי היתה מהירה ורכה. חשכה שררה תמיד על פני הכוכב. שמש קטנה וחלשה, חלשה מזה אלפי שנים, האירה את שולי האטמוספירה באור מעין־זרחני. אבל פני הכוכב עצמו היו אפלים. אפלים מאד אפילו.

הם המתינו לי באפלה, נראים ולא־נראים, נשמעים ולא־נשמעים. קבועים אבל משתנים תדיר. לחצתי על אחד מלחצני מכונת התקשורת הניידת שלי ושיגרתי פולסי תקשורת חשמליים, שנענו חיש מהר בפולסים דומים שהופיעו על מסך מכונת התקשורת שלי ותורגמו למונחים ארציים: ‘ברוך בואך בשלום’.

יצאתי מהחללית, לבוש ומצוייד כהלכה. עוטה חליפת מגן ומסכה צעדתי ברוב טכס והדר על פני השדה החלק והמוצק. עוזרַי – שני שימפנזים – ליווּני, תוך שהם משוחחים עימי בשפת תנועות זריזה. השימפנזים אינם יצורים אמיצים במיוחד, אבל מסיבות שאינן ברורות אין הם חשים אימה מפני אנשי רהמ, וכך יכולתי להיעזר במעט כישוריהם במהלך שהוּתי בכוכב זה.

תחושת מועקה גוברת רבצה על מוחי וכבדה ככל שקרבתי לקראת הדמויות הערפיליות והגדולות שהמתינו לי במרחק עשרות מטרים. נוכחותם במוחי הלכה וכבדה, אך לא הפחידה. הייתי עתיד להתרגל אליהם. הייתי בטוח ביכולתי לסובבם סביב אצבעי הקטנה.

הקופים פטפטו בהתרגשות. בניגוד לבני האדם הם חשו במשהו מן המתחולל בנפשם של ‘בני שטן אלה’, אך לא היו להם די כלים להסביר לי את תחושתם. אבל ידעתי שהתרגשותם של אנשי ‘רַהַמ’ גדולה משלי, ולוא בשל הפחד שקינן בקרבם שמא לא אוכל לעמוד במעמסה הנפשית הכבדה הכרוכה בקרבתם הבלתי־אמצעית. אם כך, היה זה משהו בנפשם של הללו, שהפחיד כה קשות את הציביליזציות האחרות. אבל מה? האם האהבה שהיו מוכנים אלה לתת ולהציף בה את הגלקסיה כולה, האם האהבה הפחידה והרתיעה את מי שאינו בָּשֵל לקבלה? האם זהו טוּב ליבם שאינו יודע פשרות? היו אלה דברים שחשתי בזרימתם אלי, מכבידים עלי, אבל אינם חודרים לישותי ממש. כאדם וכפסיכופט הייתי מחוסן בפני כל אלה…"

*

ט – סוף דבר

"הבדידות חזרה ל’אהרהעחמ'. כיצד יכולנו לדעת את האמת, בשעה שתושבי כוכב הלכת ההוא הסתירו מפנינו את טבעו האמיתי של שגרירם? איש אכזר. איננו יכולים להענישו, כי איננו מסוגלים להזיק לאיש…

"מעשה שהיה כך היה… אולי תאוות נקם, אולי סיבה אחרת שאיננו מסוגלים להבינה, שכן שנאה היא רגש זר לנו, ומניעיו היו אפלים אף יותר…

שנה לאחר שהגיע רשמנינוף לכאן, פנה השגריר אל שלושה מבנינו, ובהבטחות ופיתויים כלא אותם בחלליתו ושב אל כדור הארץ. לאחר מסע מזורז, נחתה החללית ורשמנינוף שחרר לחופשי את שלושת בנינו, ואחר חזר לכאן…

“את התוצאות הרות האסון של מעשהו אתם וודאי מתארים. מספרים שהפחד שיתק או המית את מחציתה של האוכלוסיה בטרם עלה בידי שלושת בנינו להשמיד את עצמם לחלוטין, במטרה למנוע שואה מוחלטת על פני אותו כוכב.”

קינגסלי אימיס

כאשר נתפרסם לפני שנים אחדות חיבורו המעניין של קינגסלי אֵימיס על ספרות ה’סיינס־פיקשן' בלטה בו, בין־היתר, תיזה עיקרית ומרתקת: עלילות הדמיון המדעי חרגו כבר מזמן מתחום ‘ספרות מקצועית’ גרידא (זו שנמנים עליה קבצי הבלשים, השדים והזוועות, ה’מערבונים', קונטרסי ספורט והרפתקאות למיניהם) והחלו למלא בהדרגה תפקיד של תחליף לאגדה ולפלא: הם באו לרוות צמאון אינטלקטואלי למשהו שמעל למציאות היומיומית, החברתית או הנפשית, השטוחה והרדודה. אמנם, מוזר ומפתיע במבט ראשון, שדווקא ז’אנר סיפורי, אשר צמח מעיקרו מהריאליה הטכנית של התקופה החדשה, מגלם קואורדינאטות של ציפיה וקווי־היכר של געגועים לעבר איזו מציאות סמויה וחלומית. גם אימיס משיב על כך רק תשובה חלקית מתוך ציור פאנוראמה של ה’סיינס־פיקשן' בימינו. אולם דבר אחד ברור: חלפו הימים כאשר ה"דמיון המדעי" היה מונח בקרן־זווית בין יתר הסוגים ה"מקצועיים" של רומאן זעיר לגוניו. כיום ראוי ז’אנר זה לתשומת־לב רצינית בזכות כמה יוצרי־אמת והמשמעות הסוציולוגית והתרבותית הנרחבת הנודעת לו בעשורי־השנים האחרונים.

ז’ול וורן

ה. ג. וולס

ראשית, צריך לזכור, כי ספרות הדמיון־המדעי התרחקה בימינו מרחק רב הן מהקלאסיקנים שלה, ה. ג'. וולס האנגלי וז’יל וֶרן הצרפתי והן מרמת אותו המבול של ‘קומיקס’ אמריקניים והתקופה בין שתי מלחמות־עולם, שנמשך במידת־מה גם היום ומהווה מזון רוחני לשכבות מסויימות של נוער מתבגר בצד עלילות ג’ימס בונד ו’סופרמנים' אחרים. אם ברצוננו לא להתחיל את סקירתנו דווקא מהקוטר ההמוני של ה’קומיקס', מן־הדין לציין, כי אין כסיינס־פיקשן לאפשרויות של מיטב האינטלקטואלית והסופיסטיקציה, מחד גיסא, ולאפשרויות שקיעה בתחום הרפתקה ועלילה תפורה בחוטים גסים של אדם־עליון, קרני מוות והמצאות מכשירים (gadgets) למיניהם, מאידך גיסא. העלילה ההרפתקנית ביותר עשוייה להסתייע ולהצטייד במסגרת הסיינס־פיקשן בכלים טכניים מבריקים לעילא־ולעילא ולבוא כתחליף לעומק ולדקות עיצוב. מצד שני, המאמץ האינטלקטואלי, הכרוך בציור עולם שונה מעולמנו, מרחיב את הדעת, גם כאשר הינו מסתמך הסתמכות יתירה על טכנולוגיה ועל עלילה. הדמיון־המדעי עשוי, איפוא, לפנות להמונים הנבערים ביותר, המעריצים העיוורים של ההרפתקה הטכנולוגית, ממש כפי שאוחז הוא בחבלי קסם את הקוראים המשכילים והמעודנים ביותר.

הרוח הטכנולוגית

בוודאי אין זה מקרה בלבד, שז’אנר הדמיון־המדעי פורח היום דווקא בשתי מעצמות־העל הגדולות: ארצות־הברית וברית־המועצות. הרוח הטכנולוגית הממריאה של שתי התרבויות האלה, המקיפות כל אחת בפני עצמה יבשת שלמה, יצרה לה ספרות שעשוע והרחבת גבול כצלמה, השלכת דיוקנה תוך־כדי שינוי לעבר אופק חללי וזמני נעלם, בפינות הנידחות ביותר של הקוסמוס. חרף כל ההבדלים בין הז’אנר הסובייטי והז’אנר האמריקני (הדמיון־המדעי הסובייטי – לרבות הפולני, הסאטירי או הפיוטי והיפה, של סטאניסלאב לֶם – מתרכז הרבה יותר בטֶכְנֶה האנושי) מבטאים שניהם מגמת סקרנות קובעת מתוך הודאה בפלאסטיות של המציאות האנושית, המושתתת על כוחות ייצור, מגמה ונטייה המבקיעות לעצמן דרך צרה יותר ביבשת אירופה הישנה, בצרפת או בגרמניה. בארצות אירופיות אלן בולטת ההשפעה של ספרות הדמיון־מדעי האמריקני – ואפילו צרפת, מולדתו של ז’יל ורן, נשטפה בשפע התרגומים מאנגלית. אבל גם בתחומי הלשון האנגלית סיגלו לעצמם בעיקר האמריקנים את מורשתם של ה.ג'. ולס ואולאף סטייפלדון והעבירו בעליל לא רק את ארועי השיא של הז’אנר, אלא בפשטות את רוב מניינו־ובנינו לארצות־הברית, אף־על־פי שגם באנגליה פועלים סופרים בלתי מבוטליס כקלארק¹ או וינדהם. נבחן, איפוא, קודם כל את ז’אנר הדמיון־המדעי בארצות־הברית (תוך השוואות מעטות עם ברה"מ² אנגליה וארצות אחרות).

סטניסלב לם

ארתור סי. קלארק

מן הראוי להזכיר שוב בהקשר זה, כי אספקטים רבים של ספרות הדמיון־המדעי משותפים לה ולז’אנרים ‘מקצועיים’ אחרים אך היא גם שונה מהם באופן עקרוני. כך, למשל, סיפורי הספורט (האיגרוף, מירוצי הסוסים, וכיוצא בהם), ה’מערבונים', סיפורי הריגול והבלשים, נסבים אף הם על ציר קבוע מסויים, תחום מסויים של פעילות אנושית, שרב בו יסוד תחרות ומתח: ובעיקר בולטת בו עלילה מרתקת, המסתמכת על עובדות מסוג מיוחד. צד ‘מקצועי’ זה משותף לספרות הדמיון־המדעי ולשאר הז’אנרים הללו. אמנם גם בין הסוגים הללו לבין עצמם קיימים הבדלים ניכרים. כך, למשל, מרותק סיפור הספורט בעבותות אל נושא התחרות והכושר האישי. המערבון מוגבל לתקופה מסויימת וחוקיות חוסר־החוק שבה תוך התמודדות על תואר ה’איש המהיר ביותר'. הסיפור הבלשי מושתת על תעלומה וסיפור הריגול על תעלומה, מתח וחשיבות מדינית מסויימת. ואילו סיפורי הזוועה, שאפשר להוסיפם לחברה מכובדת זו, תלויים בעליל בגורם הבלהה והחרדה, שהם מעוררים בנו (להוציא אולי כמה סיפורי־שדים נעימים עד־להחריד ומסורתיים בנימתם). כך גם סיפור הדמיון־המדעי נסב מעיקרו על חידושים טכניים, שרובם ככולם מצויים בעתיד.

ברם, ההבדל בין ז’אנר זה לבין שאר סוגיה ה"מקצועיים" של הספרות, מ’כלבם של בני באסקרוויל' עד שרלוק הולמס, בולט בכל־זאת יותר מן ההבדל בין סיפור ריגול ל’בלש', וכיוצא בכך. סבורני, שהבדל מהותי זה נובע קודם כול ממידת החשיבות המעיקה והמהממת שבנושאי הז’אנר. מובן, שגם ז’אנרים ‘מקצועיים’ אחרים עשויים – פרט למידת הבידור והמתח המציינת אותם – להעלות משהו שבחשיבות אנושית, כגון העמקה פסיכולוגית או עמידתו של האדם במצבי גבול קיצוניים של סביות³ וסכנה. בסיפור־ריגול נוספת לכך, לעיתים, גם תחושת חשיבות שבמשמעות מדינית. אולם מעיקרם מצויים כל הז’אנרים הללו דווקא משום “מקצועיותם”, משום הספציפיות הצרה שבהם, בשולי הבידור והמתח של החיים האנושיים בשטפם הרחב והעמוק. סיפור ריגול או פשע, שעניינו החברה הרוסית בימי הצאר, עשוי להיות מרתק לא פחות מעליליות טולסטוי ודוסטוייבסקי. אולם מובן, שלא נמצא בו לא את הפאנוראמה החברתית וחציורית של נופי רוסיה ולא את העומק החווייתי. ואילו הדמיון־המדעי מדבר לא על תחום צדדי של פעילות אנושית ואינו עוסק בבידור, אלא נסב, לפחות, גם ב’מקצועיותו' על בסיס הטכנולוגי והמדעי של הקידמה האנושית.

חשיבות עקרונית זו היא סגולתו של הדמיון־המדעי המודרני החל משני אבותיו: ז’יל ורן וה. ג'. וולס. ואילו יכולתם של סופרי הדמיון־המדעי לצעוד מעבר לגבולות, שהותוו בידי ז’יל וֶרן וה. ג'. וולס, מחייבתנו, להיזכר תחילה בארחות יצירתם של שני אבות אלו של הז’אנר בזמן המודרני. הדומים והשונים במידה מופלגת כל־כך.

האבות המייסדים

יצירותיו של ז’יל וֶרן ביטאו בדרך־כלל אופטימיזם מדעי ופוזיטיביזם חברתי הומאני הנישאים על חודה של המצאה. הממציא שלו, מייצג אופייני של הקידמה המדעית במאה הי"ט, הצעיד, על־פי רוב, את האנושות קדימה, למרות הסכנות הטמונות בזרויותיו ובניצול המצאותיו לרעה. ההמצאה, שעליה מבסס ורן את עלילותיו (למשל, הצוללת המפורסמת) היא מסויימת מאוד ומקדימה אך כימי דור את המציאות הטכנולוגית של תקופתו (אגב, כל תצפיותיו הדמיוניות של ורן נתאמתו באורח גאוני). החברה שהממציא האכסצנטרי מצויר על רקעה, היא החברה הבורגנית עם הקולוניות והאוקיינוסים שלה. עולם הדמיון־המדעי של ורן מביא קירמה מדעית אופטימית בד בבד עם סיפור־הרפתקאות (הומאני) על פני עולם מציאותי, הפתוח בפני נוער אירופי בן־זְמַננו.

אחרים לגמרי הם פני דברים ביצירתו של ה.ג'. ולס. ראשית, המצאותיו מרוחקות יותר. או גם דמיוניות שבעתיים, מאלו של ורן. מעניין, שהאמפיריזם הבריטי לא מנע ממנו להפליג יותר בדמיון מוורן, שהצטיין ככלות־הכול באיזה ראציונאליום גאלי. הרואה־ושאינו־נראה שלו, המסתייע בחוקי אופטיקה וצבע, מכונת־הזמן והנחיתה על הירח, אינם בגדר קידמה טכנית שבהישג־יד מיידי לגבי בני־דורו, למרות כל אווירת האופטימיות הוויקטוריאנית האופפת אותם. עכשיו, לאחר קרוב לשמונים ולשישים שנה, מתקרבים אנו רק לראשונה בשלוש העלילות שמנינו (הנחיתה על הירח). עניין הרואה־שאינו־נראה אפשרי, אולי, באופן תיאורטי, אך איננו לפי־שעה בטווח השגתנו. ואילו מכונת־הזמן נסמכת כולה על מושגים תיאורטיים, שאיש לא וידאם אל־נכון (אף כי בתחומי ספרות הדמיון־המדעי נהפכה הנסיעה בזמן לאחד הסוגים הנפוצים והפופולאריים בחלוקה הפנימית של הז’אנר). קווי־אופי דומים מציינים גם את ‘האי של ד"ר מורו’, רומאן המספר על ניסויים ביולוגיים והאנשת חיות, שרק חיץ דק מפריד בינם לבין ביהוּם אנשים. ‘האי של ד"ר מורו’ מאפיין גם תכונה אחרת של סיפורי ולס: העדר האופטימיות. הפגישה עם תרבות הַסֶּלֶנִיטִים, עברת־העתיד, השוקעת מאות אלפי שנים אחרי הספירה, שיגעון הרדיפה של הרואה־ואינו־נראה, חוסר האימון בניסויים ביולוגיים על מיזבח המדע – כל קווי־ההיכר הללו מרחיקים את ולס מהאופטימיזם היחסי של ורן. התרבויות המוזרות של הסלניטים ב’אנשים ראשונים על הירח', חברת הפחד ב’מכונת הזמן' והסגירוּת שב’אי של ד"ר מורו' גם אינן מצויירות על רקע חברה יומיומית. ולס נוטה לא פעם לצייר את העתיד המוזר כבעל חוקיות משלו. גם ב’הרואה ואינו נראה' וב’מזון האלים', שהדמויות יוצאות־הדופן (הרואה ואינו נראה, ילדי הענק) מתנועעות בהם על רקע חברה ויקטוריאנית רגילה, בולטת דו־משמעותה המובהקת של ההמצאה המדעית, היוצרת עולמות מוזרים מכפי כוח ניחושה של ההשערה ההומאנית. מכל מקום, יכול ולס להיחשב כפרקורסור אמיתי יותר של סיינס־פיקשן במאה העשרים מאשר ז’יל ורן מחמת שלוש התכונות שהוזכרו: תיאור תרבות שונה בחיק החלל או הזמן, ריחוקן של ההמצאות מהישג־ידינו ויחס של כבדהו־וחשדהו להמצאה המדעית בפני עצמה. המדע יכול להרוס ממש כפי שיכול הוא לבנות עולמות הרבה וההתפתחות המגוונת בעתיד לא תשוער לרוב בשפע הפתעותיה – אך הדימיון המדעי תיאר ויתאר את כולם. האפשרויות הפתוחות בפני הסופר המפליג לעבר הדימיון־המדעי מרובות ביותר ואינן מתמצות בתיאור ההמצאות השוטפות, שהקידמה הטכנית כמעט קירבה אותנו אליהן.

הצד המשותף בכל יצירותיהם של ה.ג'. ולס וז’יל ורן הוא, למרות כל ההבדלים הללו, כי העלילה נסבה על אירוע מהפכני אחד של קידמה טכנולוגית־מדעית במיסגרת מושגיה של חברה ליבראלית בת המאה הי"ט. שייכותם של סיפורי ורן למיסגרת הקידמה הליבראלית (או הראדיקאלית) ניכרת לעין ומקובלת מאליה. אולם גם כל מי שיקרא את “הרואה ואינו נראה” יחוש מן־הסתם את האווירה הוויקטוריאנית, האופפת, כאמור, את הגיבורים בין “פאב” לקלאב של ג’נטלמנים שוחרי ספורט ועתיקות כפריות. תפישה זו של אקלים ויקטוריאני אינה משתנה גם ב"כוכב שביט" של ולס או בכל הספקולציות הספנסריאניות והדארויניסטיות שלו, המתמודדות תמיד עם אקלים הליבראליזם הבריטי והצומחות ממנו תוך־כדי התמודדות זו גופה. חברה טוטאליטארית אמיתית בנוסח “1984”, או מסע בין־כוכבי, שמגלה מושגים חדשים לחלוטין של תרבות וחיים, או ראייה פאנוראמית ומדהימה בחזונה של ציוויליזציה גאלאקטית בקנה מידה של שנות־אור (בנוסח סטיפלדון, למשל) – כל אלה רחקו מולס ומורן באותה המידה עצמה: מ"ילדי הקפטן גראנט" ו"נמו" עד “אנשים ראשונים על הירח”. אין ספק, כי התמורות הטכנולוגיות, החברתיות והמדיניות המהירות במאה העשרים איפשרו גם פיתוח דמיוני מקביל בהשלכה לגבי העתיד.

ואילו ביצירותיהם של ולס וורן נסוך קסם של רעיונות ראשוניים ורוגע מסויים של עולם האתמול. ילדי הענק של ולס, שנזונו מ"מזון האלים", חיים עדיין במובנים רבים בלונדון של דיקנס ובני־זמנו. לא במיקרה גם אהוד כל־כך הממציא הראדיקאלי של ורן על קוראי ארץ הסובייטים: הרי הוא שייך הרבה יותר לתקופה זולה והקומונארים מאשר לעולם הצונן והנברוטי של הסיינס־פיקשן האמריקני.

קרני מוות ומפלצות ירוקות

מתוך "פלאש גורדון"

מנקודת ראותו של הקורא, זה האוהב המושבע של הדמיון־המדעי המהווה בשבילו כעין סם מעורר וקאטאליזאטור, אך עובדה מצערת היא, כי השלב המקשר בין אבות הז’אנר במאה הי"ט וראשית המאה הנוכחית לבין התפתחותו בעשורי־השנים האחרונים היו בעיקר מאגאזינים אמריקניים פופולריים, כתבי־עת מצויירים, למיניהם, הגדושים בתיאורי מפלצות מהחלל החיצון, האוחזות במששניהם (היינו בזרועותיהן המרובות) בלונדיניות מצווחות. במאגאזיני־הזוועה הפופולאריים הללו קם ושיגשג גזע שלם של יצורי־כלאיים בתחום ההפקר שבין נחש עקלתון לקוף הקדמון, מדינוזאורים פרה־היסטוריים שהוחיו לפתע עד קינג־קונג, אבי אבות כל שוכני הג’ונגל. איך החווירו על רקע זה דמויות השדים, ה-ghosts נוסכי הרוגע, המתנהלים בנימוס והנושאים את ראשיהם בידיהם, שאיכלסו את טירותיהם של אצילי אנגליה! (לנושא זה – פחדי הדמיון־המדעי מול בלהות־השדים ה"רגילות" – עוד יזדמן לי לשוב). מכל־מקום, עיתונות זו של מפלצות ופלישות לכדור־הארץ, שמיזגה לא פעם פחדים, זוועות ומין על פי התפריט של הטעם ההמוני, היתה במידה רבה אחותה של עיתונות בלשים־ופשע בפרוטה, גילגול אמריקני נועז ורב־תנופה יותר של “רומאנים למשרתות” ביבשת אירופה. “'aliens” הזרים מן החלל החיצון, תוארו תדיר כמפלצות סאדיסטיות ותוקפניות, הסובלנות ממאניה מינית על אף נמנעוּיות ביולוגיות ברורות. קרני־מוות דמיוניות למיניהן ושעטנז לא־יתואר של מושגי אבירוּת מימי הביניים ותיאורים ססגוניים של הוֹרדוֹת מונגוליות ותורכיות נתמזג עם אקדחים יורי קרני־מוות בנוסח ‘פלש גורדון’, תוך־כדי פגישות ועימותים בסיגנון דראקולה ופראנקנשטיין.

בתחום פורה של סיפורים לבני־נעורים בין דימויי המדען המטורף מחריב־העולם, הזומם במעבדה התת־קרקעית שלו, לבין טרזאנים וקופי־הענק ומפלצות ירוקות ממאדים, צמח גם ז’אנר הדמיון־המדעי המודרני. אפילו בימי “הנעורים המצוּפים זהב” והקיטש ההמוני של שנות העשרים והשלושים באמריקה, נתפרסמו במעבה הג’ונגל של המאגאזינים יצירות מופת שונות. גם רבים מ"כוכבי" הו’אנר של ימינו: סימאק וסטרג’ן, ברדברי, ואן פוגט והיינליין, נתגלו במאגאזינים אלה או צמחו בסביבתם, בשכנותם של סיפורי ספורט ומלחמה, בלשים ובלהה. גם היום יכול צייד בלתי נלאה, חוקר או אוהד מושבע של הסיינס־פיקשן למצוא כמעט בכל מאגאזין עתיק כזה משנות העשרים והשלושים “פנינה” אמיתית, סיפור המפתיע במעופו, בליטושו או בחזון העתיד שבו.

ריי ברדבורי

קליפורד סימאק

אולם ה"סיינס־פיקשן", כפי שמכירים אנו אותו בימינו, נתגבש, נתבגר והגיע לכלל הגדרה עצמית רק משנות הארבעים ואילך. ראשית עיצוב זו נובעת לא רק מכך, שבתקופה האמורה הופיעו השמות הקובעים בז’אנר עד היום (אלה שהוזכרו לעיל, וגם קאתנר וקלארק), אלא ביחוד מהעובדה שהחלוקות הפנימיות וסוגי־המישנה של הז’אנר קיבלו אז צורה, המוּכּרת עד היום. בין סוגים אלה הייתי מונה קודם־כל:

א: עלילות “טכניות” מעודכנות. כדוגמה עשוי לשמש לנו חלק מסיפוריו של ארתור ס. קלארק: ספר על כיבוש הירח. ספר על קיום תחנת חלל מאויישת ראשונה, ספר על נחיתה ראשונה על המאדים. אלו הן עלילות, הקרובות ביותר (מכל תחום־השוואה אפשרי) לרומאנים הטכנולוגיים הסובייטיים ולתיאור קונפליקטים אישיים על מיצבורי עוצמה טכנולוגית בנוסח האמריקני או של ס.פ. סנאו הבריטי. אמנם השוואה זו חלה רק על תחומים שאינם שרויים בעתיד של דמיון מופלג, על הצד הטכנולוגי והמינהל, הכולל ברומאנים אלה, המלאים עוצמה ויעילות ומאבק מתוכנן בקוסמוס. בתיאוריו המהווים השלכה ברורה לגבי העתיד, מקדים (והקדים) קלארק את זמן ההווה שלנו בתקופות שבין עשר עד חמישים שנה. תכונות המציינות את ספריו (ואת העלילות ה"טכניות" בכללן) הן בראש־ובראשונה ידע מקצועי ומדעי רב ותיאור מפורט עד־להפליא של הריאליה העשויה להתגלות בתחנת החלל, על הירח, במאדים. עלילותיו אלו של קלארק אינן מפליגות לקצות הדמיון האנושי וריבוא ממדיו, אלא מצטמצמות בפינת־קוסמוס זו, בחלל זה של מערכת השמש, הקרוב ביותר אלינו והמקיף אותנו בזמן שאינו עולה על ציפיותינו הטבעיות. לפנינו רק פיתוח מזהיר, אינטרפולאציה, של נתוני התפתחות מדעית בימינו כדין ציור ריאליסטי, או לעתים נאטוראליסטי, של העתיד. ציור ריאליסטי מעין זה של העתיד מרחיב את תשתית הממשות של נופינו הפיסיים ומבליט ביתר־שאת את מעמדו של האדם על רקע נוף זר, דינאמיות אמצעי הייצור ודממת האלמנטים, שתיקת יסודות עולם. כאן גם בולטת הפלאסטיות של המיבנה האנושי, הפסיכולוגי והחברתי, על רקע עובדות חדשות בחלל. אפשר גם לומר, כי בעוד שז’יל ורן המשיך בדמיון המדעי שלו את תקופת הגילויים הגיאוגרפיים הגדולים על פני כדור הארץ בעת המהפכה התעשייתית, שייכים סופרים כארתור קלארק בכל מאודם אל תקופת האלקטרוניקה והאוטומאציה, עידן־החלל הגרעיני, עיתם של לוויינים ושידור קוסמי מקצה מערכת השמש עד קצה. אבל גם הפלגות־דמיון אלו נתונות אצל קלארק במיסגרת תצפית מדעית מדוייקת, מפורטת וקצרת־מועד. עלילות טכניות מעין זו של קלארק מרחיבות קודם כול את הנוף הפיסי של הספרות (זה החומרי, הפלאניטארי, וזה של הַטֶכְנֶה, של כלי־הייצור) ופורצות גבול חדש מבחינה אסתיטית צרופה. הרחבת התשתית של הריאלייה הפיסית מבשרת כשלעצמה נופים בלתי־נודעים גם אם אין הישג זה “מנוצל” דיו מבחינת העומק האנושי. אולם תיאור חדש של עולם מדעי ונופים לא־ארציים מקביל לעיתים להישגי פוטוריסטים וסוריאליסטים בציור, פיסול ושירה. בעלילות הטכניות שלו – לא פחות מאלו של קלארק – יודע סטאניסלאב לֶם הפולני להעניק לנו לעיתים יופי נדיר של נופי כוכבים, תנועה מהירה ופרציזית של מיקרו־מכשירים וספינות חלל, רובוטים, ויבראציות לא־ארציות ונסיעות בחלקים אחרים של היקום. (אולם אצל קלארק ולֶם קיים גם סוג־סיפורים אחר: מטאפיסי־שכלתני ומטאפיסי־לירי).

עימותים אסתטיים

העלילה הטכנית מרחיבה. איפוא, את גבולות הריאלייה המתוארת ויוצרת עימותים אסתטיים שלא נודעו קודם. היא גם חושפת את מעמדו של האדם בסכנות ובמצבים קיצוניים בל־ישוערו כאתגר קיומי בחלל. אולם מוטיב ההרפתקה והחידה, או הבעייה הטכנית המוּעדת לפיתרון, בולטים כאן יותר מאשר שאלות הקיום האנושי על רקע חדש. ההמצאה הטכנית גם איננה מתרחקת יותר מדי מהבסיס המדעי והתעשייתי הקיים בהיותה, כאמור, רק אינטרפולאציה כלפי שנים ספורות בעתיד. המחבר נזהר מלהעלות מושגים, שאינו יודע להסבירם עד תום, או שאינם מוחשיים במידה מספקת בעיני הקורא בן־הזמן. הנחיתה על כוכבי לכת אחרים למשל, או הקמתה של תחנת חלל קבועה, הן בהחלט בטווח השגתנו. גם הבעיות הטעונות פיתרון בטרם תתאפשרנה הצלחות נוספות של הקוסמונאוּטיקה ידועות לנו כמעט בפרטי פרטיהן. כאן מן־הראוי לספר אנקדוטה משעשעת ואמיתית, שעניינה סיפורי הדמיון־המדעי על הנשק הגרעיני, שהופיעו באותם שבועונים ועיתונים־בפרוטה, אשר הוזכרו קודם… ועוררו תשומת־לב מרובה של הפ.ב.אי. האמריקאי בתחזיותיהם המדוייקות על הפצצה. אנשי הביון ראו בכך הדלפת סודות ותרו אחר מקורות האינפורמאציה של המחברים, בעוד שלמעשה היו הסיפורים השונים על הפיצוץ האטומי וסכנותיו רק פיתוח הגיוני של ידע מדעי מצוי. לעיתים מחוברים סיפורי הדמיון־המדעי על־ידי אנשי־מדע מקצועיים (כגון קלארק או אסימוב) והינם מוסמכים ומתועדים לגמרי… פרט, אולי, לחוליית הביצוע האחרונה והקובעת.

אולם האמת ניתנת להיאמר, כי העלילה הטכנית, עם כל היותה הלגיטימית ביותר במלכות הדמיון־המדעי משום הנימה המקצועית והעניינית שבה, איננה עיקר מנינו־ובניינו של הז’אנר בימינו, ואף אינה חלקו המלהיב ביותר. בצידה מצויים תחומי־מישנה שונים ומתחרים. גם ז’אנרים מישניים אלה קיבלו עיצוב ממשי רק משנות הארבעים ואילך. כך, למשל, בולטת במיסגרת זו:

ב: האוּטופיה החברתית. ביצירות אלו הממשיכות מסורת מכובדת מימי סוויפט, דיפו, וולטר עד אורוול והאקסלי. אין הדגש מושם על השינויים במסד הטכנולוגי עצמו או על העלילה הישירה בעקבותיהםֹ, אלא על מהפכה סוציולוגית ופסיכולוגית, שבאה אחריהם. כך, למשל, בוחנים פול וקורנבלוט בסיפוריהם את הסבך, שעשויים להגיע אליו חברת הפירסומת המסחרית והאיגודים הפלוטוקראטיים בארצות־הברית – לאו דווקא מתוך טוטאליטאריות מוחלטת, אלא מתוך ריבוי, פלוראליזם, של צריכה ועושר. תיאורים אלה מקבלים לעיתים נימה סאטירית מובהקת כמו ב"סוחרי החלל" או באותו עולם הפוך, שאינו רחוק ממחקרים מדעיים מקובלים, אשר בו חברות הפירסומת קובעות את הליכי הייצור במקום לשרתם.

פרדריק פול

אוטופיה ואנטי־אוטופיה

מובן, כי יריעה רחבה של חברת העתיד והיגבים פסיכולוגיים של אנשיה תובעת יכולת־תיאור פאנוראמית, השונה במידה רבה מהדיוק המדעי של קלארק ב"מחצית הטכנית" של כתיבתו. כאן מתעוררת לגבי סופר הדמיון־המדעי דילמה עקרונית, שאינה קיימת לגבי עמיתיו בתחום הספרות ה’רגילה'. במידה שהוא מוכן להסתפק במעמד של סופר־שוליים מקצועי, בדומה למחברי ‘בלשים’, מערבונים מצוים, וכיוצא בהם, יכול הוא להצטמצם כדי שרטוט רקע המהווה רק צללית ותפאורה לעלילה דחוסה ודינאמית. אך דווקא בז’אנר מישני זה של אוטופיה או אנטי־אוטופיה חברתית מסוג ‘פארנהייט 451’ חייב הרקע להיות ממשי במידה שתתקרב, לפחות, לממשותו בעלילות רומאנים ממוצעים ורגילים (בעצם גם בתחומים בספרות). מאידך גיסא מלאכתו של מחבר רומאן או סיפור ממוצע מהסוג הקריא והרווח בארצות־הברית קלה לאין ערוך יותר מאשר במקרה של דמיון־מדעי. מחבר הסיפור ‘הרגיל’ יכול להשתמש – לפחות כבסיס ובנקודת מוצא – בתיאור העיתונאי המקובל, בכתבה ובעובדות. ואילו מחבר סיפור על העתיד חייב להפעיל את כל דמיונו כדי ליצור לא רק את הקונפליקט והעלילה, אלא גם את עצם הריאלייה המתוארת: בניין במאה השלושים, פרטי תלבושת, נימוסים ומינהגים. מידת ההצלחה בתיאור פרטי־הריאלייה הללו היא, כמובן, כמידת כוח הדמיון והכישרון הספרותי. על כל פנים, קיימים כמה סיפורים מעין אלה, המשכנעים בכוחם הסוגסטיבי המוזר עד כי נוף־העתיד המתואר בהם ממשי לא פחות מנופי תל־אביב או אירופה בהווה. כך, איפוא, רואים אנו, שהאוטופיה (או האנטי־אוטופיה) החברתית מהווה, אולי, את עיקר מניינו של ז’אנר הדימיון־המדעי החברתי תוך כדי היתקלות בשלל בעיות של תיאור רקע פאנוראמי בלתי־קיים ומשוער, התובע לעצמו את כוח המצאתו של המחבר בצד מעוף הפאנטאזיה והפיתוח העיקבי והצונן מנקודת־המוצא בהווה. אולם טעות היא להניח, כי אוטופיה (או אנטי־אוטופיה) כוללת ממצה ז’אנר חברתי זה מסגרת הסיינס־פיקשן. לעיתים יצירת סופר דמיון־מדעי איננה בגדר תיאור חברה שונה לחלוטין, אלא ציור גון־התפתחות מסויים, עיוות פרספקטיבי מן הקלים: למשל, אפשרויות בתחום אירוטי או מסחרי ותו־לא, במקום חזיון אפוקאליפטי. מגמה מוגבלת מעין זו מורגשת, בין היתר, בסיפורים סאטיריים שונים, המתייחסים בהסוואה סמויה או גלויה אל בעייה פולמוסית בולטת בהווה.

ג': סוג מיוחד של סיפורי־עתיד מקיפים ורבי־עניין, הניצבים בין עלילה טכנולוגית לבין תיאור חברתי כולל, הינם סיפורי המלחמה הגרעינית. הללו הם בעת ובעונה אחת “תיאור תוצאות המצאה אחת”, מוּסר־השכל וציור השמדה טוטאלית של האנושות או המחשת חייהם של שרידי האנושות המעוּותים לאחר השואה. אחדים מסיפורים אלה זוהרים כפנינים קלאסיות אמיתיות, גבישים של אימה ואזהרה. לא אשכח אותו סיפור בכתב העת ‘גאלאכסי’ מאת אחד האלמונים שבמחברי הז’אנר, המתאר ארבעה או חמישה סוגים של מוזחים', מוטאציות אנושיות מפלצתיות בעיקבות מלחמה גרעינית.

קשה לשכוח סיפור על ניסיון ריאקציה גרעינית חדשה שעקרונותיה המאתמאטיים הובאו בכתב־עת מקצועי, ורק חמישה אנשים בעולם מסוגלים להבין את הטעות בחישובים, שמשתמע ממנה באופן מעשי, כי ‘תגובת־השרשרת’ לא תוגבל ולא תיבלם, אלא תאַכּל את מלוא רבדי הברזל של כדור־הארץ וְתַעֲלֵם בלהבות. המירוץ הדראמאטי למניעת שואה גרעינית משתווה במתח האצור בו רק עם הסיפור רב־העוצמה של אלפרד בסטר על נושא דומה: סכנות שימוש בדלק גרעיני לספינות חלל.

סיפורי המלחמה הגרעינית חדורים, מכל מקום. באימה ריאלית לחלוטין. הנובעת ממציאות ממיתה ודינאמית של פצצת מימן: מלחמת הטילים והטילים־נגד־טילים היא חלק מממשות יומיומית שלנו. ספרות המלחמה הגרעינית היא, לפיכך, פחות דמיונית מכל תחום אחר של הז’אנר. היא גם הדידאקטית ביותר – אפילו כאשר אינה מתיימרת להטיף מוסר השכל. אבל בסבך הטכנולוגיה המודרנית ממחישה היא רק את אחד הוואריאנטים של אפשרויות העתיד.

ארצות הברית של הגלקסיה

ד': שיפור הדמיון־המדעי הקלאסי והמובהק ביותר בדור האחרון הוא המיפגש עם ה"זרים". עם ה־"aliens", עם הנוכחות של ה"אחר" האמיתי. בחינת אין אדם לבדו ביקום. הפגישה עם ה־aliens בסיפורי היינליין או ואן ווגט, קלארק או לינסטר, וכל ריבוא עלילות גזעים זרים בקוסמוס, נראית באמת־ובתמים מכמה בחינות כלוז שבדמיון־המדעי. נקודת־הכובד מועתקת מטכנולוגיה אנושית ומתמורות מסויימות בתרבות האדם אל פאנוראמה קוסמית, שבה האדם מהווה רק חלק, לעיתים מבוטל ולעיתים חשוב, מהתמונה הכללית. תרבויות בין־כוכביות וקונפליקטים בין־כוכביים מאפשרים ראייה המפליגה הרחק מעבר לשלושת סוגי העלילות, שהוזכרו קודם. האתגר לדמיון הוא כאן חריף יותר. לתיאור סביבות פיסיות זרות והעתיד הבלתי־צפוי מתלווה כאן הצורך לצייר חיים שונים לגמרי מכל הרגל אנושי: ראשית, חיים בלי מחשבה, זנים ומינים ביולוגיים שונים בחלל הכוכבי – ולאחר מכן גם חיים חושבים… שמחשבתם והרגליהם שונים בתכלית מכל מה שהיסכַּנוּ עימו. כאן פתוח כר נרחב ביותר בפני הדמיון. אולם גם אז חייב דמיון זה להיות מדעי ולא מערבולת בלהות של שדים ורוחות או פאנטאזיה אוורירית ובלתי מוגבלת בסייגי הממשות. נניח לרגע, שמדובר בכוכב־הלכת צדק. יופיטר (צדק) הוא כוכב־לכת ענקי, שאפשר להטיל ריבוא כדורי־ארץ לתוך אוקיינוסי־האמוניה שלו ולא נודע כי באו בקרבו. כוחות־משיכה ענקיים מושלים באטמוספירה הגאזית שלו. האם ייתכנו חיים על כוכב־מפלצת מעין זה? ואם כן, הרי חייבים אלה להיות חיים שונים לחלוטין מאשר על כדור הארץ, כאן פתוחות בפני כותב הסיינס־פיקשן אפשרויות־דמיון רבות: אולם בתנאי שגם הוואריאנטים הדמיוניים ביותר יושתתו על נתוניו המדעיים והשקולים של הכוכב צדק. גם כל התיאוריות הדימיוניות על אופי החיים נבחנות בגבולות ההסתברות המדעית. אולם הדילמה הבסיסית לגבי חיים על כוכבים אחרים נתפשת בחלק ניכר של הסיפורים הללו מתוך אספקט חיובי: האדם אינו בודד ביקום. ההתנכרות והבדידות אינן נבחנות כאן רק על רקע ה"דממה של יסודות עולם'' וחוקי הכובד וה"מישוואות הצוננות" שלהם, אלא גם בעת פגישות עם הזרוּת הרווחת בתחום האורגאני לא פחות מאשר בתחום הדומם. אין צורך לומר, שגם כל המדיניות וחלומות הכיבוש האימפריאליים מועצמים ומופלאים שבעתיים בין הכוכבים. מי מהקוראים ישכח את הטרילוגיה המופלאה של איזאק אסימוב על ‘המוסד’, מכון קוסמי שנועד למנוע את התפוררותה של ממלכת האדם על פני הכוכבים. ואם כך דינן של ממלכות כוכביות, המנוהלות על טהרת בני־אדם בעתיד (ואפילו עברו בני־אדם אלה מוטאציות שונות), אימפריות כוכביות של גזעים לא־אנושיים או ‘מעורבות’ – על אחת כמה וכמה. לעיתים מלהיב מאוד חזיון ארצות־הברית של הגלקסיה המאגדות את כל הגזעים התבוניים תחת כנפי שלום נצחי. בתיאורים אלה מצטיין, בין השאר, ארתור ס. קלארק הבריטי במחצית השנייה, ה’לא־טכנולוגית', של סיפוריו. גזעים אנתרופואידיים, יצורים בני־תבונה המזכירים לטאות או כל צורת־חיים אחרת, שאתה רק מסוגל להעלות על הדעת, ישוּיות סימביוטיות או אלו המתפקדות כתאים של אורגאניזם אחד, מצויים במחיצה גאלאקטית משותפת ולומדים לחיות יחד בעולם המוזר מכל השערה או ניחוש. רעיון הומאני (או שמא לומר: גאלאקטי?) מפעים של קלארק אומר, כי זרוּת הצורה איננה חייבת להיות זרות התוכן והמחשבה, וגם זרות אחרונה זו איננה צריכה להיות בהכרח זהה עם איבה. ההשקפה הידועה של קאנט על ‘ישים בעלי תבונה’ באשר הם חוגגת את נצחונה השולי אצל קלארק בוויזיות הגאלאקטיות שלו. מבחינה זו קלארק הוא יורשו של אולף סטייפלדון הסקוטי, מחבר ספרים כ’בורא הכוכבים' ו’אנשים ראשונים ואחרונים'. גם סטייפלדון, יוצר גדול בזכות עצמו וכעין מניח גשרים בין ה.ג'. ולס לבין דמיון־מדעי מודרני, חוזה אחוזה קוסמית כתכלית האבולוציה. אולם אצלו בולט אפילו יותר מאשר אצל קלארק יסוד הגותי־פיוטי, המעבירנו בעצם לתחום ה’סיינס־פיקשן הפילוסופי'.

‘הזר’ – השונה והדומה

הזרוּת של ה־’aliens' בדמיון־מדעי אינה חייבת, איפוא, להיות זרות של בלהה – גם כאשר ראשיתה בבלהה. אבל מצויים באמת סיפורי aliens פסימיים רבים, המתארים את כל התגלוּיות הפחד והאימה שבמגע עם היסוד הבלתי־אנושי. חלק מהסיפורים הללו גובל בפשטות בסיפורי זוועה (horror tales) בלבוש סיינס־פיקשן. ברם, במרחק מקוטב הבלהה מצויים גם סיפורים ‘נייטראליים’ רבים וטובים, משעשעים ומרתקים, הנבחנים קודם־כל ביכולתו של המחבר ליצור ולמסור איפיוּן משכנע של ה’זר' – לא כזולת אֶכזיסטנציאלי ולא כגילגול שד מימי־הביניים או מפלצת מיתולוגית, אלא כיצור חי ונושם (אף כי לא תמיד חמצן), השונה מאיתנו עד להדהים ודומה לנו בעת ובעונה אחת. סבורני, כי ה’מומחה' בסיינס־פיקשן לגזעים זרים בין הכוכבים הוא רוברט שאֶקלי, מספר בלי יומרות ורצינות גדולה – או, על כל פנים, בלי הישגים הגותיים ואסתטיים גדולים (אם לא להביא במניין את סיפורן ‘המשיב’). הוא יודע לספר בהומור שנון על מיפגשים בין בני אדם לבין aliens ולתאר את האחרונים בפרטי־פרטים מדהימים של גוף ומחשבה. לא פעם מסופר הסיפור מנקודת ראותם של הזרים ולא מנקודת ראותנו שלנו, כגון בסיפור המשעשע ‘לצוד מיראַש’, שבו מתברר רק בהדרגה, כי הנערים המופיעים לפנינו הם בני איזה גזע־לטאות מוזר, והחיה המוזרה שבעתיים, שאת עורה מתכוונים לצוד, היא האדם, וה’עור'… אינו אלא מַדי חלל!

יכולתם של סופרים כשאֶקלי לעצב זרוּת לשמה שומרת בוודאי על האופי ה’מקצועי' (שלא לומר ההרפתקני־בידורי) של הז’אנר. אבל גם צד הרפתקני־בידורי זה מעניין בדרך־כלל בסיינס־פיקשן יותר מאשר ב''בלשים" או בסיפורי־הריגול הרגילים. אמנם גם סוג מישנה זה (ה') של ספרות הדמיון המדעי, המעתיק לתחום נרחב יותר בעתיד עלילות של בידור, ריגול ו"בלש", מקבל מימד אינטליגנטי חדש. סוף־כל־סוף עשוי כל אחד מאיתנו להיאנת רגע אחד ולומר בעת קריאת עלילה בלשית: “מה לי וליהלומיה של הזקנה הנרצחת?” גם סיפורי־ריגול מוגבלים לתחום היסטורי ופוליטי נתון וידוע. אולם סיפור־בילוש אחר פצצה אטומית של כיס, שהוגנבה לכדור־הארץ ועלולה להחריב יבשת שלימה, הוא עניין אחר לגמרי מבילוש אחר יהלומים. או, למשל, סיפור־ריגול גרעיני (מהסוג המקובל בין מעצמות־העל) באיזה מימד כפול־אלף… אין תימה, איפוא, שסיפורי הבלשים' ואפילו מעשי הריגול, המקובלים נראים כמיושנים ללא תקנה בעיני חסידיו של הדימיון המדעי.

שלושת סוגי הז’אנר הבאים, שבכוונתנו לשרטט בקווים קצרים את תבניתם, רחוקים עוד יותר – מבחינת מעוף דימיונם וזרותם למחשבה האורתודוכסית – מהתנאים המקובלים של הסיפור והרומאן הרגיל.

אלה הם:

ו') מסעות בזמן ובממדים, ובעולמות מקבילים (alternate universes). ה.ג'. וולס ב’מכונת הזמן' הסב ראשון את תשומת־הלב, הבלטריסטית למסתורין של הזמן והעלה השערה חריפה בדבר אפשרות מסעות בזמן בדומה למסעות בחלל. כאן מתקרבים אנו כבר להפלגות־דמיון מוזרות ביותר בספרות הפאנטאזיה מזה ולסיינס־פיקשן פילוסופי ופיוטי מצד שני. הרי כל מסע בזמן או ב"מימד הרביעי" או ב"עולמות אלטרנאטיביים'' של אפשרויות, המתקיימים על־פי ההשערה זה בצד זה בשרשרת אינסופית (כמו ברומאן ידוע של אסימוב) איננו מסתמך על טכנולוגיה כלשהי, אלא על היפותיזות נועזות. סוף־סוף איש מאיתנו איננו יודע זמן מהו (וקיימות אסכולות־הגות הסוברות שלעצם השאלה אין ביסוס, מכיוון שלא ברור על מה היא נסבה). המסעות הגדולים בזמן כגון נסיונם של אנשי העתיד להגיע לאוסטריה בשלהי המאה הקודמת, על מנת למנוע את לידתו של היטלר או להפריע להמצאת פצצה אטומית על ידי אנשי מדע או מסעות שעשועים וציד הדינוזאוּרים של העידן המיזוֹזוֹאי, או “משטרת הזמן”, המנסה למנוע בוא תיירים בלתי רצויים, או מסעות מחקר של תלמידי היסטוריה מתקופה לתקופה, יוצרים פאראדוכסים רבגוניים, מביכים ומעניינים כל כך, עד כי הם מהווים בוודאי כר פורה ביותר למחבר ולקורא. גם העולמות האלטרנאטיביים, שבהם עשוי כל איש למצוא מסלול מקביל של חייו, נולדו על ברכי מושגים, שאין להם לפי־שעה “כיסוי” טכנולוגי; אולם הם מגלמים תכונה מובהקת של הסיינס־פיקשן: ההעזה לדון על הכל. גם בסיפורים ורומאנים, שנושאים שמות שיגרתיים כ’נסיעה אל קצות הזמן' או ‘שנת 1000000’ מופנה הזרקור בדרג פופולארי של עלילת מתח אל בעיות ואפשרויות. המקיפות אותנו מכל צד. אלא שאיננו רגילים להבחין בהן – ממש כפי שאין האדם בוחן, לרוב, את תשתית חייו. ברבים מהסיפורים הללו בולטת נימה מעניינת, שעיקרה הרהור כי חוסר הבנתנו בסוד מהות־הזמן לא ימנע מאיתנו כלל את המסעות בתוכו. איש לא בירר עד הסוף את מהות החומר או את מהות החשמל. אולם כולנו (או כמעט כולנו) אוכלים עוגות ומשתמשים בחשמל. אפשר גם שניכּלל (בדמיון מדעי או מחוצה לו) במנין בני־האלמוות בלי לדעת בדיוק את פשר החיים ואת מהותם. העובדה היא, על כל פנים, שנערים אמריקאיים רבים בולעים את סיפורי המסעות־בזמן כדבר טבעי ביותר בלי להפליג בתהייה מה הם התנאים המיטאפיסיים לכך – ולמרות שמבחינת הביסוס המדעי סוג־המישנה הזה של הסיינס־פיקשן הוא המסופק ביותר.

התמיהה המטאפיזית

ז‘) דמיון־מדעי פיוטי־הגותי. כאן, לדעתי, מצויה הפיסגה ונקודת הכובד של הז’אנר. אישים כסטייפלדון וסימאק, ראויים, בלי כל ספק. להימנות מבחינה מסוּימת בין טובי הסופרים (גם מחוץ לז’אנר הנדון) ולשמש מקור־השראה אמיתי. ביצירותיהם של סטייפּלדון וסימאק (או במקצת באלו של קלארק) משמשת העלילה, המבוססת על המצאה או על מצב חזוי בעתיד, רק נקודת מוצא או אינדיקאטור למצב אנושי מסויים, להכרעה מוסרית או לפגישה עם זרותו המופלאה של העולם. מי שקרא את אולאף סטייפּלדון או את קליפורד סימאק לא ישכחם עד מהרה. כך, למשל, בלתי נשכח הוא סיפורו של סימאק במחזור ‘עיר’ שלו על בני־אדם, שנאחזים באדמת יופיטר. הרי ברור, שעל פני כוכב־לכת אדיר כל כך מוגבלים חיי אדם ונוכחותו בתחום תחנת־חלל מוגנת היטב, שגם קיומה מתאפשר רק הודות לגאונה המדעי של האנושות. אבל נמצאת דרך לשנות דמות אדם ולהופכו מבחינה חיצונית ליצוּר, השוכן במערבולות האמוניה של הכוכב הגיגאנטי. החוקר ייצא בדמותו הגופנית החדשה, המתואמת לתנאי הכוכב, ינוע על פני סביבה העוינת כל־כך לאדם, ישוב לתחנת־התצפית ולדמותו האנושית הרגילה וידווח מכלי ראשון על המתרחש (רעיון זה של התאמה ביולוגית בין האדם לנסיבות החדשות מפתח סימאק בעוצמה רבה גם בסיפור אחר). דא עקא, שאיש מבין חוקרי תחנת־התצפית איננו חוזר. מנהל התחנה שולח גם את כלבו דרך ה’מֵמיר’: מכשיר השינוי הביולוגי, שהופך את דמותו; וגם הכלב נעלם במערבולות הגאזים הקטלניות של כוכב הצדק. לבסוף מחליט מנהיג המשלחת גופו לצאת ולהסתכן לבדו בשינויי הדמות ובהרפתקה בחוץ. תגליתו הגדולה והמפתיעה היא (כמובן) שבדמותו החדשה אין הכוכב מערבולת ענקית של מַסות קטלניות ואֵדים מרעילים, אלא שדה תחושות מרגשות ומפעימות, שלא שוֹערו. עכשיו ניצבת גם בפני החוקר הראשי הדילמה בין החובה לחזור לאנושות לבין הרצון להישאר בשדה־ההתנסוּת החדש.

סיפור זה מייצג בוודאי תכונות־היכר מובהקות של דמיון מדעי מַפעים. הוא מושתת על ההתפתחות הטכנולוגית בעתיד (נחיתה על כוכב הלכת, למרות שהוא מרחיב במקצת תחולה טכנולוגית זו בדבּרו על מחקר במקום בעל כוח־כובד מַצמית). הוא מרוכז סביב עלילה מרתקת ודינאמית; למעשה הינו במובנים רבים סיפור מתח. עד כאן צד הדמיון המדעי ה"מקובל" יותר. אולם הסיפור הזה מציב בפנינו גם מצב מפתיע ומדהים, שלא שיערנוהו תחילה על־פי עצם החוקיות המדעית. מצב זה משנה בבת אחת את כל הפרספקטיבות שלנו. הוא גם מדריך את מנוחתנו ותובע מצידנו החלטה אנושית מובהקת. התמיהה המיטאפיסית – או אם תרצו: האֶפיסטמולוגית; ההחלטה ההומאנית, הערכית; מצב של השלכה מדעית וטכנולוגית לעתיד; סיפור בידור והרפתקה; כל אלה מתמזגים יחדיו בשלימות אחת. גם חברתו של קלארק, השרויה לא פעם בערפילי־העתיד הזהובים של הבילניום, ממַצה אפשרויות שונות של החלטה ערכית וגזירת־דין הגותית. או, למשל, סיפורו היפה של שאֶקלי על ‘המשיב’ (‘The Answerer’) – מחשב שהושאר ביקום שלנו על ידי גזע, ש’נפרד לכיוון בלתי ידוע לאיש', היודע לענות על כל השאלות. שלושה סוגי ברואים (אשר בני־אדם הם, אגב, רק השלישי מביניהם) מחפשים ומוצאים את “המשיב”. ענק מאקרוקוסמי אחד מחזיק את המחשב לפניו, מבחין בו בקושי ושואל מדוע מתחילת הקוסמוס מלקט הוא ארגמן מבין קרני הספקטרוּם. יצורי גזע אחר מתבוננים במחשב הענקי, המתנשא מעליהם, ושואלים מדוע הכוכבים, שהם גרים במעמקיהם הלוהטים, קרים כל כך ומדוע קיים ''חוק התשעה־עשר'' (כל אימת שנפגשים שמונה־עשר מהם מופיע לפתע התשעה־עשר). שני חוקרים מכדור־הארץ, שמוצאים את המחשב, אשר נחשב קודם־לכן לאגדה. שוֹאלים על סוד החיים והמוות, בעיה שלא עיניינה כלל את היצורים בני־האלמוות משני הגזעים הקודמים. המשיב, הנראה להם כמסך בגודל מתקבל על הדעת, יודע, כמובן, את כל התשובות. אולם שאלותיהן של שלוש המישלחות הן חלקיות ומקוטעות מדי. הן מוזרות לא פחות משאלות קשות בתחום אסטרולוגיה או אלכימיה. קשה להשיב על שאלות חלקיות ולא רלוואנטיות. כך מתברר בהדרגה, כי על מנת לקבל תשובות צריך לשאול את השאלות הנכונות, המכילות כבר רמז לתשובות. כך נאלץ המחשב הגדול לזמזם לעצמו בעצב את התשובות הנכונות בלי שיימצא ביקום יצור חי המסוגל להבינן. גישתם של סימאק וסטייפלדון, קלארק (או שאֶקלי בסיפורו הנדון), אסימוב, ואן ווגט בחלק מסיפוריו, או היינלין, מעמידה בפנינו מדי פעם בעיות פילוסופיות ומשרה עלינו אווירת־פיוט הגותית או אקלים של החלטות מוסריות חמורות, שעה שכל הקיום האנושי שלנו תלוי על חוט השערה. אפשר מאוד, שחין־ערכם של הסיפורים הללו לא רק שאינו נופל מחשיבותם של סיפורים ורומאנים ממוצעים “רגילים” המיוצרים בשיטת־שרשרת של בידור, אלא אף עולה עליהם ובולט שבעתיים.

הממשות הרוחנית

ח') הדימיון־המדעי ה"מנטאלי". בתחום זה לפנינו סקאלה רחבה של נושאים ועלילות החל מתלפאטיה, המצויה על סף ביתנו, ועד מיגוון כוחות ה־E.S.P. (תפישה על־חושית). כאן אין לכאורה נגיעה אל המצאה מדעית במובן הרגיל (להוציא תחום נוירו־פיסיולוגי מסויים). הצד המדעי שבדימיון העלילה מתפרש לא כהמצאה טכנית, אלא כהתפתחות מנטאלית של הגיבור, הטעונה השלכות רבות לגבי סביבתו. סימני־היכר מעניינים בכיוון זה מצויים בספריהם של רובינסון (‘הכוח’) ובסטר (‘פני מועדות לכוכבים’). המרחבים החדשים של ההתפתחויות בעתיד אינם, כביכול, בתחום הטכני המסורבל של המכונות והחומר. אלא מותנים בהתפרצות המפתיעה של האיכות הרוחנית, המנטאלית, גילוי פוטנציות עצומות הגנוזות במוח האנושי, בין במיכלול הפסיכופיסי של האדם ובין ב"פסיכה" במובן הטהור. החומר והאֶנרגיה, החלל והזמן והתנועה בהם, עצם הריקמה העדינה של הכוחות העצומים המהווים ומרכיבים את הקוסמוס, אינם מנותקים, כביכול, מהכושר־הרוחני ומהיכולת הגנוזה באורגאן ההכרה שלנו, הנהפך ברגע המכריע (לפחות בסיפורי הדימיון־המדעי) ממשקיף סביל לגורם פעיל, לא רק בדרך־העקיפין הארוכה של המכונות וההשפעה על החומר, אלא בדרך הקיצור המפתיע של הפעלת ממשויות האֶנרגיה שמאחורי התופעות.

על נידבך ראשון של שליטה מוכנית בטבע מערים ומשתית, איפוא, הדמיון המדעי נידבך נוסף. קומה מנטאלית חדשה, של שלטון ה’פסיכה' האנושי. באחד הסיפורים היפים מהסוג האמור מופיעה משלחת מכדור־הארץ ונוחתת על כוכב רחוק עם תרבות פאסטוראלית של אנתרופּוֹאידים (יצורים דמויי־אדם). תרבות זו מפתיעה אותם בפשטותה. אולם תוך זמן קצר (ובעימות מדהים ומפחיד במידת־מה) מתברר לאנשי המשלחת, כי אין זו תרבות ש’לפני המכונות', אלא תרבות שאחריהן. בקטע־המַפתח מתגלה ובולט תמהונם של תושבי הכוכב הרחוק למראה ספינות החלל של בני כדור־הארץ. בראשית הסיפור מתפרשת תמיהה זו כהערצה לטכנולוגיה הארצית וכחוסר־ידיעה טכני בדבר טילים ומסעות חלל. אולם באחריתו מתבררת תמיהה זו כשאלה: ''האם עדיין משתמשים אתם במכונות כדי לחצות חלל?" לעיתים מתמזגים חזיונות־באספמיה כאלה של התפתחות מנטאלית בלתי מוגבלת עם אמונה עיקשת, שאין לשים שום סכר ‘מוחלט’ בפני הגניוס האנושי. בדרך־כלל ממלא בסיפורי סיינס־פיקשן את תפקיד ה’סכר' המדעי־אובייקטיבי גבול מהירות־האור. רק מעטים מבין מחברי הז’אנר מעיזים לפרוץ מסך־אנרגיה מקודש זה. הדמיון־המדעי ה"מנטאלי'' מעז כאן יותר מסוגי מישנה אחרים של הז’אנר מפני שכל גבולות־הספקולאציה פתוחים לפניו לרווחה. הדימיון־המדעי המנטאלי מייצג, איפוא, את הצד הנועז ביותר בשאיפה אל המוחלט. החומר עצמו נכבש על־ידי הרוח. אולם, מצד שני, הוא מושפע לא במעט על־ידי מה שמכוּנֶה כ"אידיאליזם הפילוסופי" של הפיסיקה המודרנית (ג’ינס, אדינגטון). הממשות היחידה היא רוחנית. הריקמה של החלל והזמן היא רק מַעטֶה דק על פני ממשותם של ישים רוחניים.

מכל מקום גם תחומים פשוטים יותר בהתפתחותו הרוחנית של האדם מיוצגים בדמיון המדעי ה"מנטאלי". ההיפנוזה והטלפאטיה, שהגיעו לאחרונה למעמד מדעי וכמעט־מדעי, וכל יתר ה"כישרונות הפראיים" (ניחוש העתיד, היכולת להעתיק עצמים שלא באמצעות גוף (טלקינזיס), ניחוש מקום מתכות ונוזלים. וכיוצא בהם) זוכים לעיצוב סיפורי נרחב. הוא הדין במוטאציות ‘רגילות’ או אלו הבאות בעיקבות ניסויים גרעיניים או מלחמה גרעינית גופה. לא פעם מסוּפר גם על הקשר בין גלי־קרינה שונים לבין מנת־המישכל הממוצעת. בסיפור ‘גל מוח’ של פאול אנדרסון מתוארת, למשל, “יציאתו של כדור־הארץ מתחום קרינה, שהיה שרוי בו במשך מיליוני שנים”. על־פי הסיפור מסתבר, כי תחום־קרינה זה אטם ומנע אפשרויות שכליות שונות של האדם. ואילו עכשיו… מזנקת מנת־המישׂכל הממוצעת מעלה־מעלה: החיות המפותחות מגיעות לדרגת הטיפשים שבנו, הווילינו⁴ חכמו בתחומים רבים והחכמים היו לגאונים מעֵבר לכל מה שידעה האנושות קודם לכן. מובן, כי “עולם חדש” זה מהווה אֶתגר מפעים לעטו ולדמיונו של המחבר ולציפיותיו הדרוכות של הקורא. אתגר כזה לא תמיד בא על סיפוקו. אבל בקטעים, שהדבר עולה בידי המחבר, נמצא גם הקורא מופעם ומלא מחשבות.

כל התחום ה"מנטאלי" מעורר לא פחות. ואולי אף יותר, מתחומי מישנֶה אחרים של הז’אנר הרהורים פילוסופיים וסוציולוגיים, הלובשים לא פעם אופי של אימה (או ציפיה) לקראת בואו של “אדם עליון” homo superior⁵, שהומו סאפיאֶנס הוא רק גשר ואסקופה נדרסת בפניו.

קשה למצות את העושר העלילתי והרעיוני הרב, הצפון בסיפורי הדמיון המדעי. גם רשימת סוגי־המישנֶה, שהובאה לעיל, מכילה רק ראשי פרקים מתוך שפע הפירוט האפשרי. לא פעם גובלים גם סיפורי הדמיון המדעי בדמיון כפשוטו, בסיפורי בלהות או מתח ספורטיבי, בעלילות שדים וריגול. המאגאזינים הקטנים בארה''ב לא פחות מהדמיון־המדעי הטכנולוגי היבש של הסובייטים עשויים לקשר בין מציאות ופאנטאזיה, בין טכניקה ופסיכואנאליזה, בין הווה ועתיד.

ספרות ‘אמיתית’ או תחום שוליים?

האם נודעת הצדקה להבדלה ברורה בין הספרות ה’אמיתית' לבין ספרות הדמיון־המדעי? כאן מוטלת על המבקר מלאכה קשה: המשימה של דיוק בהגדרות. לא רק ההבדל בין הווה לעתיד, אלא גם ה’מקצועיות' הספציפית והעלילתית של רוב סיפורי הדמיון המדעי מקרבים אותם, כאמור, אל תחומי השוליים שבצידי ספרות. אולם אמנות מופלאה של רבים ממחברי הז’אנר וחשיבות הנושאים המוּעלים לדיון ומתוארים בעלילה, מרחיקות את הז’אנר בכללו מרחק רב מתחומי־הבידור הפשוטים. אישים כסימאק ראויים לכתר סופרים לא פחות מרומאניסטים ממוצעים. ריי ברדברי האמריקני הוא תלמיד נאמן לאֶדגר אלן פוֹ לא פחות מאשר תלמיד של ה.ג'. וולס. סטאניסלאב לאֶם הפולני בוודאי אינו נופל מרוב סופרי ארצו. מכל מקום, אין ספק שזכותם של יוצרי הדמיון המדעי להיקרא סופרים רבה לאין ערוך יותר מזכותם המתיימרת של מחברי רבי־מכר למיניהם.

אולם מעל לכל משכילה ספרות הדמיון־המדעי לתאר ‘מפות חדשות של גיהינום וגן־עדן’ ומצליחה לצייר ולהציב אופקים חדשים בפני הדמיון האנושי, שנחתם בגבולות צרים ומצטמצמים של כדור־הארץ, אשר ניתן להקיפו בפחות מיממה. גן עדן וגיהינום, מיפלצות ומלאכים, גזעים אחרים ושונים עד־להדהים ודמויות הדומות לנו יותר משניתן לשער בנועזים שבחלומותינו, סודות הבריאה ויכולת ההרפתקה המתמדת, שוכנים בעלילות אלו ממש מאחורי הכותל של מסע בחלל. האדם ניצב בפני ההרפתקה הגדולה בתולדותיו ולא בסוף־פסוק של שיעמום בעידן טכנולוגי. הפליאה של ‘אודיסיאה’ ו’מסעות גוליבר' מצאה לה יורשים ראויים בדחף המפתיע של תימהון האסטרונאוּטים בימינו. לשווא יספרו לנו וישאפו לשכנענו, כי כובשי החלל יהיו מכונאים נעדרי דמיון. גם מבֵּין קפלי מצחם העבה תבצבץ תמיהה עיקשת למראה הכוכבים – ועימם ובעיקבותיהם יבואו מדענים, הוגים ומשוררים. הפליאה מקיפה אותנו מכל עֵבר, ואנו יוצאים לקראתה מנקודת האחיזה הראשונה שלנו על פני יקום. הגיבור האנושי מוצב כאן בתנאים חדשים: בלחץ ובמתח שלא שוערו קודם. עצם תנאי־היסוד ומיבנה עקרוני של הקיום האנושי נחשפים בעירומם בחינת בדידותו של רובינזון קרוזו, ועת המסעות הקוסמיים ממשיכה את העידן של הפלגות־הגילוי הגדולות על פני כדור הארץ. אולם לא רק הפראים חומי־העור או אדומי־העור וציביליזאציות עתיקות בלב ג’ונגלים וכוכבים מחכים לכובשי החלל, אלא גם הרוחות והמכשפים, הקיקלוֹפּים, המלאכים ויצורי השאול מ’אודיסיאה' עד ‘אלף לילה ולילה’. ממלכות המיתולוגיה לא פחות מממלכות ההרפתקאה לא פסו מקרב הארץ, או נכון יותר: מִבֵּין הכוכבים. החלל החיצון של מערכת השמש או של הגאלאקטיקה והחלל הפנימי של ה"פסיכֶה" האנושית מצפים עדיין לחוקרים. כל ההרפתקאות והאגדות, שנסו מכני הטכנולוגית המודרנית, מוּשבות לתחייה באמצעותה ברמות־מציאות גבוהות ועמוקות שבעתיים.

הדמיון המדעי משיב, איפוא, לספרוּת את תחומי האגדה וההרפתקה המוחלטת, שליווּה תמיד, אם לא במרכזיה הרי בשוליה. ממש כפי שליוו גיבורי ‘אודיסיאה’ – ולהבדיל לוציוס אפוליוס – ואת הספרות הקלאסית וה.ג'. וולס וז’יל וֶרן (בלי לדבר על ברובדיגנאג ועל ששת) את הריאליזם והנאטוראליזם של המאה הי"ט וראשית המאה שלנו – כן מלווה הדמיון־המדעי את ספרות מחצית־המאה בימינו, בין זו המודרניסטית ובין זו הממשיכה את הריאליזם. הוא מהווה חלק מנופי ספרות־זמננו, אף כי הינו מוכּר במטרופולין יותר מאשר בארצות הקטנות".

תכונות אינטלקטואליות מרתקות אלו עשויות לעניין גם את הקורא העברי בדמיון המדעי לכל סוגיו, מז’יל וֶרן וה.ג'. וולס עד הסיינס־פיקשן הנברוטי, הצונן וה־highbrow של מחברי שנות השישים: באלארד, בודריס וזלאזני. האימרה ‘שום דבר או אנושי אינו זר לי’ – בספרות כבחיים – עשויה להיות מוסבה במיוחד על ספרות זו: אחות צעירה ויוצאת דופן של הספרות ה’אמיתית'. על כל פנים, רבים מהסופרים מוצאים בדמיון המדעי כר נרחב ומקביל לדמיונם הם ומגלים בו אופקים בלתי משוערים. אמנם אין אהדה זו ללבוש אופי אֶכסצנטרי כגון הרפתקנותו של אלדוס האקסלי בתחום הסמים או להיתפש לחזיון־בלהה טוטאליטארי וכפייתי של ג’ורג' אורוול ב''1984. אולם נראה לי, כי הדמיון המדעי – לא פחות מאשר… עובדות מדעיות – מהוות חלק אורגאני מעולם מורכב, צונן ועתיר־אפשרויות של הרבע האחרון למאה העשרים, שלהפתעתנו אנו מוצאים בו לעיתים גם את עצמנו.

*

בעוד שבחו"ל מתפרסם שפע של חומר תעודי על ספרות המד"ב בצורת ביקורת ספרותית, מאמרים, ספרים ואף אנציקלופדיות שלמות – מעט מאוד חומר מסוג זה נכתב בארץ, אם בכלל. לכן נראה לנו חשוב להגיש לקוראי ‘פנטסיה 2000’ את מאמרו המקיף והמעמיק של גבריאל מוקד על ספרות המד"ב, שנכתב עוד לפני כ־12 שנים אך ספק אם הגיע לידיעת רוב ציבור קוראי המד"ב. המאמר ראה אור בשעתו על דפי כתב־העת הספרותי ‘מאזניים’, אשר ברבות הימים חדל להופיע.

גבריאל מוקד עורך כיום את ‘עכשיו’, כתב־עת לספרות, אמנות וביקורת.

‘שירת מד"ב’, המנותחת למדי בחו"ל לא מצאה את ביטויה עד כה על דפי ‘פנטסיה 2000’. מסיבה פשוטה – העדר חומר מקורי מתאים. אנו מקווים כי שלושת שיריו הקצרים של שלמה שובל, המתפרסמים כאן. יתקנו במידת־מה מעוות זה, ואולי יהיה בהם סימן לבאות.

שלמה שובל הוא משורר ירושלמי בן 31, ששיריו התפרסמו בכתבי־עת ספרותיים שונים ולדבריו הוא “מתעניין כבר מספר שנים במדע בדיוני ו’שלא כל כך בדיוני', בעיקר בנושא של חיים נבונים ביקום וההשלכות הנובעות מכך לגבינו.”

1

איימת העולמות החרבים או

העומדים להיחרב

הניבנים או העומדים להיבנות

ואלו המופלגים מאד בשנים עד

מיאוס

וגדולה מהן איימת קרחות השמיים

הגדולות

שבין העולמות לבין עצמם.

2

כאחד המנזרים הפלנטריים

שמור עדיין עותק אחד או שניים

של ספר רב חשיבות שנותר לפליטה

מאחת התכונות הסמוכות

שאפילו זקן הקוסמונזירים

איננו זוכר באילו נסיבות בדיוק

הפכה לחברת אסטרואידים צפופה.

3

רעידות השמיים הגדולות מתרחשות

ליד השברים הקוסמיים הגדולים

שעדיין לא התאחו.

תבונות ישישות חוזרות ושבות

אחרי כל רעידה ורעידה

ומלקקות את שפיותן.

זהו סיפורה השלישי במספר של שירה טמיר, חיילת בת 19 תושבת תל־אביב. המתפרסם על דפי ירחוננו. לאחר ‘נדנדה’ (גליון מס' 4) שעסק באבולוציה אדם־קוף־אדם, ו'הכובשים' (גליון מס' 9) שעסק בטלפתיה מוזרה, מספרת לנו שירה הפעם על הפער הבלתי ניתן לגישור בין גזעים בעלי התפתחות מנטלית שונה בתכלית…

* * *

ב: מדעי

נתאר לעצמנו גזע תבונתי שהאוריינטציה שלו אינה חזותית ושמיעתית כאחת, כשלנו. נתאר לעצמנו גזע שהאוריינטציה שלו חזותית בלבד. הוא שומע; אך חוש השמיעה שלו מנוון כחוש הריח שלנו. שפתו של גזע זה לא תתחלק לשתי קטגוריות, כשלנו; לא תהיה להם שפה שבעל־פה – נשמעת, ושפה שבכתב – נראית. הם ידברו בסימנים הנראים מרחוק, אותם יבצעו איברים ממוקצעים, כמיתרי הקול שלנו, שכל תפקידם אינו אלא להעביר סימוני תקשורת. מאחר שלא יהיה עליהם לבצע הפשטה כה גדולה לשם המצאת הכתב – מסמלים נשמעים לנראים – יתפתח אצלם הכתב מוקדם בהרבה. תרבותם תקבל דחיפה עצומה קדימה, הרבה יותר מוקדם. יכולת הקליטה של שדה ראיה היא רחבה בהרבה ומבחינה יותר בפריטים וביחסים שביניהם מזו של שדה השמיעה. לשם השוואה, חִשבו רק על עצמאותו ובטחונו של החתול, שהאוריינטציה שלו חזותית, לעומת כניעותו של הכלב, המסתמך בעיקר על חוש הריח. למה יידחף גזע זה מכוח השינוי העצום במנטליות שינבע מכך?

א: מדעי

נתאר לעצמנו גזע תבונתי, שהאוריינטציה שלו אינה חזותית בלבד, כשלנו. נתאר לעצמנו גזע שהאוריינטציה שלו חזותית ושמיעתית כאחת. כמובן, בתוך המגבלות המתחייבות לשם קיום תבונה. הוא רואה, אך חוש הראיה שלו לקוי ולשם פיצוי הוא מסתמך על שמיעתו, המפותחת משלנו לאין ערוך. שפתו של גזע זה תתחלק לשתי קטגוריות: שפה בת־חלוף ומיידית – נשמעת, ושפה תיעודית ובת־קיימא – נראית. הם ידברו בסימנים הנשמעים למרחוק, אותם יבצעו איברים ממוקצעים, כמשושות שלנו, איברים שכל תפקידם אינו אלא להעביר סימוני תקשורת. יהיה עליהם לבצע הפשטה עצומה לשם המצאת הסימנים המתעדים – מסמלים נשמעים לנראים – ולכן תתעכב המצאה זו מאוד, ועימה, כמובן מאליו, גם תרבותם. יכולת הקליטה של שדה ראיה היא רחבה בהרבה ומבחינה יותר בפריטים וביחסים שביניהם מאשר זו של שדה השמיעה. למה יידחף גזע זה מכוח הערעור העצום במנטליות שינבע מכך?

א–ב: המספר היודע־כל

נתאר לעצמנו שני גזעים תבונתיים. גזע א' הוא חזותי; גזע ב' הוא חזותי־שמיעתי. לא תיתכן הבנה ביניהם. ייתכנו מאמצים: פתֶטיים, שוברי־לב, ממיטי־שואה.

החוקר־מגזע־א־המתקדם, האוסף אליו כחיית שעשועים את הפריט־מגזע־ב־הנחשל, חושב כי אסף דוגמא נדירה ואינו יודע כי אף הוא דוגמא נדירה של גזעו שלו. הוא מתחיל לחשוד בכך, כאשר הממונה עליו מצווה להחזיר את הדוגמא הנדירה לסביבתה הטבעית: נטילתה היא בניגוד לתקנות. אין הוא יכול להיזכר בתקנה האוסרת זאת; אך הוא מחפש ברשומות ומוצאה.

ב: שמאלץ

אהבתי את אדוני (אלי, אבי שבשמים). חזרתי לכאן והאהבה בליבי. האמת בליבי. עלי להביאה אל אחי. רק מקצתם שומעים לי. המסמרים בידי, ברגלי, כבר אינם מכאיבים. רק הבגידה.

א: שמאלץ

כאן, בעולם הזה, אני איני אני. אני מוסווה; אני דובר בצלילים; ראייתי מוגבלת. שמי הבדוי כשם אחד ממחוזותיהם; מחוז הררי, טרשי. טרם למד גזע זה ליישר את פני הפלנטה עליה הם חיים. מדוע אינך ירא מפני, הפרא, דוגמתי שלי, חיית שעשועי. אני אדוניך: לרגלי רבצת שם, באותה פלנטה רחוקה, שאת שמה לא תדע. אני חייך: אני מקור הדת החדשה שאת בשורתה אתה מביא כעת. אני מותך: מתנכל אני לדת זו שלך; היא תשחרר מאגרים עצומים של מֶנטַליוּת רדומה, היא תפתח את גזעכם הנחשל, הסוטה יתר על המידה. גזעי הגלקסיה אינם יכולים להרשות לעצמם גזע שמיעתי ביניהם, כשווה בין שווים. לכן מותך אני; לכן אסגירך לרשויות. לא ידי תהיה בך. לא אני. לא אני הרוצה בזאת. הם אמרו. הם דיברו על הסכנה. הם אמרו שכושר השיפוט שלי לקה, מחמת ערעור נפשי. שלקיחתך בניגוד לתקנון לא היתה אלא חלק מתסמונתו של ערעור זה. הם דיברו על התקשרות נפשית אבנורמלית; על צורך פתולוגי בהערצתך, בכניעתך. יש לתקן את המעוות, אמרו, ואתה הוא שתתקנו. אתה תסגירו לשלטונות, אמרו, אתה תסב במותו; לאחר מכן התייצב במטה לתרפיה. לא תשפט: מה שעשית לא מרצונך החופשי עשית; מכוח הפגם באישיותך עשית זאת. אמרו. הם אמרו, ומותך אני. לא ידי תהיה בך. לא אני. גור לך, פרומתיאוס: קיצך קרב!

* * *

דוקומנטציה:

1. פרומתאוס ∝ לפנה"ס. נכבל לסלע והנשר אוכל את כבדו המתחדש,

2. ישוע. 4 לפנה"ס (?) –31 לסה"נ (?). נצלב.

3. ג’ורדנו ברונו. 1548 לסה"נ – 1600 לסה"נ. נשרף.

4. אלינג דורגל. ∝ לסה"נ. נשרף מוחו.

פול אנדרסון הינו סופר מד"ב אמריקאי פורה ביותר, אשר יצירותיו משום־מה טרם תורגמו לעברית, וגם מדפי ‘פנטסיה 2000’ נפקד מקומו עד כה. סיפוריו הקצרים עוסקים על פי רוב במד"ב ‘חללי’, ולא מעטים מהם זכו בפרסי ‘הוגו’ ו’נוביולה'. המפורסם ביותר הוא ‘גלמוח’. הסיפור ‘האור’ (אשר נכתב, כמובן. לפני הנחיתה על הירח), הינו יוצא־דופן לגבי מרבית יצירתו של אנדרסון– הוא עוסק בעבר, לא פחות מאשר בעתיד…

* * *

"בתולת הסלעים" – לאונרדו דה־וינצ’י

אתה מוכרח להבין, שזהו הסוד הגדול ביותר מאז ‘פרוייקט מנהטן’. אולי גדול אפילו ממנו. חקרנו את חייך, מאז היום בו היית בחיתוליך ו –

לא, לעזאזל! איננו כנופיה של מיליטריסטים מטורפי־כוח. חושב שלא בא לי לצעוק את האמת באזני העולם כולו? אך זה עלול להצית את המלחמה. והכל יודעים שהמלחמה פירושה סוף התרבות האנושית. נראה לי, שאתה, כהיסטוריון, תוכל להבין את מניעינו. מקיאוולי הוא סמל הריאליזם הקר… ואינך צריך לומר לי, שהוא היה פשוט פטריוט צלול־מוח באופן מיוחד. קראתי את ‘הנסיך’ ואת ‘השיחות’.

לומר את האמת, מפתיע אותי שאתה מופתע. מדוע עלי להיות בוּר חסר תרבות, רק משום שאני יודע די מתמטיקה ופיזיקה כדי להיות באסטרו? לא, אדוני! טיילתי בעולם, ובליתי במוזיאונים לא פחות זמן מאשר במסבאות.

אני מודה שחברי למסע לירח התייחסו אלי בחשדנות מסויימת בגלל זה. אי אפשר לומר שהם היו רובוטים, אך יש כל כך הרבה ללמוד, ולא נראה שגולגולת אנושית אחת תוכל להכיל הכל. אני חושב שבעומק ליבם הם חששו, שזכרונותי על ‘בתולת הסלעים’ – זו שבלונדון, כוונתי, זו הטובה ביותר – ישכיחו את זכרונותי על פונקציות המסלול. לכן התגאיתי במתכוון בזמן האימונים בידע הניווטי שלי, ואולי זה הרגיז את בֵּירְד במידה מסויימת.

לא שהיו לנו מריבות. היינו צוות מלוכד כשעזבה ה’בנימין פרנקלין' את תחנת החלל ופניה לירח. אלא ש… איך לומר, אולי היינו מתוחים יותר מאשר היינו עשויים להיות במצב אחר.

היינו שלושה, אם זכור לך. ביירד היה המפקד והטייס, הרננדז המהנדס ואני המכשירן. די היה באדם אחד לשלוט בספינה, אם הכל התנהל כשורה, אך שלושה היוו פוליסת ביטוח – כל אחד מאיתנו יכול היה לבצע את שאר התפקידים. נוסף לכך, מאחר שזו עמדה להיות הנחיתה הממשית הראשונה על הירח ולא סתם הקפה סביבו, נראה לנו, שמספרנו היה המינימום ההכרחי.

לאחר שנכנסנו למסלול, לא היה לנו הרבה לעשות במשך כמה ימים. ריחפנו כלפי מעלה, צופים בכדור־הארץ המתרחק ובלבנה הגדלה על רקע הלילה העמוק, השחור והמכוכב ביותר שאתה יכול לתאר לעצמך. תמונות לא תוכלנה להביע את הזוהר ואת הבדידות.

היה שקט מאד בספינה. דיברנו על דא ועל הא, כדי שלא לתת לדממה להתקרב. אני זוכר היטב שיחה אחת, שיש לה קשר לכל הסודיות הזאת.

כדור־הארץ הירקרק היה תלוי בלב החשכה והכוכבים. אלומות אור לבנות וארוכות התנפנפו מקטביו כדגלים. הידעת, שממרחק כזה נראה כדור־הארץ כאילו הוא מוקף ברצועות? דומות מאד לאלה של צדק. קשה, יותר משנדמה לך, להבחין בקוי היבשות.

“אני חושב שרוסיה נכנסת לטווח הראיה,” אמרתי.

בירד הציץ בשעונים ובתכנית ההקפה שעל הקיר, והפעיל את סרגל החישוב שלו לרגע. “כן,” נהם. “סיביר צריכה להגיח עתה מקו האור־צל.”

''האם הם עוקבים אחרינו!" מלמל הרננדז.

“בוודאי,” אמרתי. “יש להם תחנת־חלל משלהם, הלא כן, וטלסקופים טובים עליה?”

“כמה שהם ישמחו אם ניתקֵל במטאור,” אמר הרננדז.

“אם הם לא סדרו כבר איזו תאונה,” רטן בירד. “איני בטוח כלל וכלל, שהם מפגרים אחרינו באסטרונאוטיקה.”

''הם לא יצטערו לראותנו בצרה," אמרתי. “אך אני מסופק אם היו מחבלים בנו בכוונה תחילה. לא במסע כגון זה, שהכל צופים בו.”

“בגלל שזה עלול להתחיל את המלחמה?” שאל בירד. “אין סיכוי לכך. איש לא ימחה אומה מעל פני האדמה – בידעו שגם הצד שלו יוכה – וכל זאת עבור שלושה אנשי חלל וספינה שמחירה עשרה מיליון דולר.”

“וודאי,” עניתי. "אך הדברים קשורים זה בזה. שדר דיפלומטי יכול להיות החוליה הראשונה בשרשרת, שסופה מלחמה. המצב מעניין, כיוון שטילי מימן קטביים זמינים לשני הצדדים. המטרה העיקרית של המדיניות הלאומית היא שמירת הסטטוס־קוו, אך בעת ובעונה אחת גורמת המתיחות שנוצרה לחוסר יציבות רב באותו סטטוס קוו.

“אתה חושב שהממשלה שלנו היתה שולחת אותנו לירח, לוּ היה בכך רווח צבאי כלשהו? לעזאזל, לא! הדבר הראשון, שיראה כאילו הוא מטה את כף המאזניים לטובת צד אחד, יגרום לצד השני לצאת למלחמה, ופירושו של דבר הוא סופה הקרוב־לוודאי של התרבות. אנו זוכים בנקודה – יוקרה – בעזרת הנחיתה הראשונה על הירח, אך לא בגרוש אחד יותר. לפי מצב העניינים היום, לבטח ייהפך הירח לטריטוריה בינלאומית, הכפופה ישירות לאו”ם. כלומר, איש אינו מעז לתבוע אותו, כיוון שעלול להיות בו משהו בעל ערך אסטרטגי אמיתי."

“כמה זמן יכול שיווי משקל כזה להתקיים?” תהה הרננדז.

“עד שמישהו – נאמר, חמום־מוח התופס את השלטון ברוסיה או במקום אחר – יצית את ההתקפה ואת פעולת הגמול,” השבתי. “או, לחילופין, קיימת התקווה העמומה שאנו נמציא מכשיר מהפכני – למשל, מסך כוח המסוגל להגן על יבשת – לפני שלהם יוודע שמץ של דבר אודותיו. אז נציג בפני העולם עובדה מוגמרת, והמלחמה הקרה תסתיים.”

“אלא אם כן ישיגו הרוסים את המסך ראשונים,” אמר הרננדז. "גם אז תיגמר המלחמה, אך ה’רעים' יזכו בניצחון ללא שפיכות דמים.''

“שתוק.” שיסע אותו בירד. “שניכם מדברים יותר מדי.”

אני יודע שלא אמרתי את הדבר הנכון שם בלילה הגדול והשקט. לא היה עלינו לשאת עימנו את שנאותינו, פחדינו ואת תאוותינו הקטנות, מעבר לשמיים ולתוך החלל.

או שמא מראָה העובדה, שהם היו עלינו למעמסה, ועדיין יכולנו להגיע לירח, שהאדם הוא גדול יותר ממה שנראה לו. לא יכולתי להחליט.

הצִפִּיָּה והנפילה החפשית התישו אותנו. קל למדי להתרגל לכבידת־אפס. כשאתה ער, אך האינסטינקטים שלך אינם כה צייתניים. בלכתנו לישון היו לנו סיוטים. זה קרה לעתים רחוקות יותר לקראת סוף המסע, כך שאני מניח שאפשר להתרגל לחלוטין עם הזמן.

לא היתה לנו הרגשה דרמאטית של חלוציות. כשנחתנו. היינו עייפים ומתוחים מאוד. זה היה פשוט ג’וב קשה ומסוכן. אתר הנחיתה שלנו לא נבחר בדייקנות, כיוון ששגיאת מסלול קטנה עלולה להתפרש כבדל גדול על פני המרחב הירחי. יכולנו רק להיות בטוחים, שיהיה זה קרוב לקוטב הצפוני ולא על אחת מה’מאריה', הנראות חלקות ומזמינות אך הן קרוב לוודאי בוגדניות. למעשה, אם אתה זוכר, נחתנו לרגלי ה’אלפים הירחיים', לא הרחק ממכתש ‘אפלטון’. זו היתה קרקע סלעית, אך מכשירינו תוכננו עבור מקום כזה בדיוק. לכשנדם רעם הסילונים, ואזנינו שהתחרשו צללו לאט לעבר השקט, ישבנו במקומנו. ישבנו במשך דקות מספר בלי לומר מילה. בגדי ספוגי הזעה דבקו לעורי.

“ובכן,” אמר בירד לבסוף. “ובכן, אנחנו כאן.”

הוא התיר עצמו מהרצועות, שלח ידו לעבר המיקרופון והקים קשר עם התחנה. הרננדז ואנכי הצטופפנו סביב הפריסקופים לראות מה נעשה בחוץ.

זה היה זר ומפחיד. הייתי במדבריות על פני האדמה, אך אלו אינם זוהרים באור כה חזק ואינם מתים לחלוטין; גם הסלעים אינם כה גדולים וחדי־פינות. האופק הדרומי היה קרוב; נדמה היה לי, שיכולתי לראות את הקרקע מתעקלת ומתגלגלת ממני והלאה לתוך קצף של כוכבים.

אחר כך היפלנו גורל. הרננדז נשאר בפנים, ובגורלי עלתה הזכות להציג ראשון את כף־רגלי על פני הירח. בירד ואנוכי לבשנו את חליפות החלל שלנו ופסענו בכבדות החוצה דרך תא האויר. אפילו על פני הירח היה משקלן של החליפות הללו גדול.

עמדנו בצל הספינה, מציצים דרך מסנני זכוכית. הצל לא היה שחור לחלוטין וחד כסכין – היתה השתקפות של האדמה ושל הגבעות – אך הוא היה עמוק וחד יותר מכל צל שתראה על פני כדור הארץ. מאחורינו התנשאו ההרים, גבוהים ומעוצבים באכזריות. לפנינו השתפלה הקרקע, מחוספסת, סדוקה, כתומה, לעבר קצהו של מכתש ‘אפלטון’, ושם התנשאה מעל לאותו אופק מתנודד. האור היה מבהיק, מכדי שאוכל לראות הרבה כוכבים.

אולי אתה זוכר, שנחתנו קרוב לשקיעת החמה, ותכננו לעזוב קרוב לאחר עליית השחר, שבועיים לאחר מכן. בלילה מגיעה הטמפרטורה על פני הירח ל־250 מתחת לאפס, אך הימים הם חמים דיים על מנת לטגן אותך. קל יותר – דרושה פחות מסה – לחמם את הספינה בעזרת הכור, מאשר להתקין בה יחידת קדור.

“ובכן,” אמר בירד, “קדימה.”

''קדימה מה?" שאלתי.

“שא את הנאום. אתה האדם הראשון על הירח.”

''אבל אתה המפקד," אמרתי. “לא עולה על דעתי – לא, לא, בּוֹס. אני עומד על כך.” קרוב לוודאי, שקראת את תוכן הנאום ההוא בעתונים. הוא אמור היה להיות מאולתר, אך בעצם נכתב על ידי אשתו של מישהו בחלונות הגבוהים, שהאמינה בטענתה־שלה שהיא משוררת. ממש סם הקאה מילולי, נכון? ובירד רצה שאני אשא אותו!

“זהו מרד” רטן.

“המותר לי להציע, שהמפקד ירשום ביומן הספינה שהנאום נישא?” שאלתי.

“לעזאזל,” נהם, אך עשה זאת מאוחר יותר. “אני מקווה, שברור לך שאתה שומע זאת תחת התוית ‘סודי ביותר’.”

בירד נשאר במצב רוח איום. “לך להביא כמה דגימות סלעים,” צווה, בהציבו את המצלמה.

“ומייד! אני מתבשל חי.”

אספתי חלק מהחומר, מהרהר בכך שהעקבות שהשארתי יחזיקו כנראה מעמד עד שהשמש תכבה. זה נראה כאקט של חילול הקודש, למרות שהאל יודע שהנוף הזה היה מכוער גם כך –

לא, חשבתי, לא היה מכוער. הוא היה רק כה זר לנו. עברו כמה שעות לפני שיכולתי באמת לראות הכל. כל אותו זמן היה נחוץ למוחי כדי להסתגל לכמה מהרשמים ולהתחיל להתייחס אליהם.

בירד צילם. “תמהני אם אפשר בכלל לצלם את האור הזה,” הערתי. “הוא אינו דומה לשום דבר, שהאיר אי פעם על פני האדמה.” ובאמת לא דמה לשום אור אחר. איני יכול לתאר את ההבדל. חשוב על כמה מן התאורות המוזרות, שאנו רואים על פני האדמה – כמו אותו אגר צהוב־מתכתי, המופיע ממש לפני הסערה – והכפל את המוזרות פי מיליון מונים.

“כמובן שאפשר,” אמר בירד.

“כן, מבחינה מסויימת,” אמרתי, “אך כדי לתפוס אותו בחוש, אתה זקוק לצייר, שכמותו לא חי זה מאות בשנים. רמברנדט? לא, האור נוקשה מדי עבורו, אור קר, שהוא איכשהו גם חם כגהינום…”

“שתוק!” הקול במכשיר הקשר כמעט שבר את אוזניותי. “אתה והרניסנס הארור שלך!” לאחר זמן מה חזרנו פנימה. בירד עדיין כעס עלי. לא הגיוני, אך הוא היה תחת לחץ קשה, ועדיין עמד בו, ואולי לא היה זה המקום המתאים לפטפט בו על אמנות. התעסקנו עם המכשירים שלנו, בצענו את התצפיות האפשריות, אכלנו ונמנמנו. הצללים הזדחלו על פני הקרקע, והשמש התגלגלה במורד. היתה זו תנועה אטית מאד.

הרננדז בדק את דגימות הסלעים שלי, ואמר שהן לא דמו לשום דבר ארצי, אלא שאינו גיאולוג. יותר מאוחר נודע לנו, כי אמנם היו חדשות למומחים. אותם המינרלים, אך מגובשים בצורה שונה בגלל התנאים הפנטסטיים.

לאחר שנחנו, הִבחנו שהשמש הנמוכה והנוף הלא־סימטרי יצרו יחד רצועה רחבה, כמעט רציפה, של צל, עד למכתש ‘אפלטון’. הרננדז הציע שננצל את ההזדמנות לסייר בשטח. אמנם נחזור אחרי שקיעת החמה, אך הקרקע לא תתקרר מהר מאד, ונוכל לחזור בעזרת המצברים שלנו. בריק נטול־השמש אינך מאבד חום במהירות עקב קרינה; הסלע הירחי, הקר עד לב לבו, הוא זה המוצץ את החום דרך מגפיך.

בירד התווכח באופן רשמי, אך היה בעצם להוט מאד. כך, בסופו של דבר, יצאנו כולנו לדרך ולעזאזל עם התקנות.

לא אתאר את הדרך בפרטי פרטים. איני יכול לעשות זאת. זה לא עניין של הנוף והתאורה. על הירח משקלך הוא רק ששית מזה שעל כדור הארץ, בעוד שכוח־ההתמדה הוא זהה. ההרגשה דומה במקצת להליכה תחת המים, אך אתה יכול לנוע מהר, לכשתפסת את העיקרון.

כשהגענו לקיר־הטבעת, נותרו עדיין שעות מספר עד שקיעת החמה, ולכן טיפסנו עליו. היתה זו עבודה שדרשה זהירות באותו זוהר שאיננו נמוג ובאותם צללים כמו־מוצקים, אך לא היתה קשה מדי. מדרון נוח היה בנקודה שבחרנו בה, ומין מעבר בפסגתו, כך שלא היה עלינו לטפס למלוא הגובה, שהיה קצת פחות מ־4000 רגל.

כשהגענו לפסגה, יכולנו להקיף במבטנו מישור לבה, שהשתרע לרוחב 60 מייל; צידו הרחוק היה מוסתר מאיתנו. הוא דמה למתכת שחורה ומבהיקה, שנחצתה על ידי צילו הארוך של קיר הטבעת המערבי. המדרון היה תלול יותר, בסיסו אפוף באפילה, אך אפשר היה להגיע אליו.

קסדתי, חשופה לאור השמש הישיר, היתה חמה כתנור. רגלי, בצל, היו קפואות. אך כל זה נשכח ממני, כאשר ראיתי את הערפל שמתחתי.

האם שמעת על כך? אסטרונומים הבחינו בו זה זמן רב. הוא נראה כעננים או כמשהו דומה בכמה מהמכתשים. ‘אפלטון’ הוא אחד מהם. קויתי, שנפתור את התעלומה במסע הזה, והנה באמת היה שם הערפל, מתקרזל בפסים מדובללים, רבע מייל מתחתי!

הוא רתח מתוך האפלה, זוהר כזהב לרגע בפגעו באור, ואחר כך נעלם, התנדף; אך ערפל נוסף הוסיף להתגלגל כלפי מעלה. לא פיסה גדולה, לא כזו שתוכל להראות על כדור הארץ, אלא – התחלתי לרדת במורד הקיר. “הי!” צעק בירד, “חזור הנה!”

“רק להציץ,” התחננתי.

“ואם תשבור את הרגל ונצטרך לסחוב אותך הביתה כשהלילה מתקרב? לא!”

“איני יכול לשבור דבר בחליפה הזאת,” אמרתי לו. זה נכון. שריון חלל עשוי ממתכת מוצקה מבחוץ – אפילו המפרקים המתרחבים עשויים מתכת – וקסדת הפלסטיק לא פחות חזקה. אני משער, שאדם יכול ליפול מספיק חזק על מנת להרוג את עצמו על הירח, אם ינסה באמת לעשות זאת, אך צריך להשתדל כהוגן לשם כך.

"חזור, או שאעמיד אותך למשפט צבאי, " סינן בירד מבין שיניו.

“בחייך, המפקד,” ביקש הרננדז.

בסופו של דבר הוא הצליח איכשהו לסובב את בירד. רק אני הרגזתי את הקפטיין. נקשרנו בחבלים זה לזה, והתחלנו לרדת בזהירות.

הערפל יצא מתוך בֶקַע בערך במחצית הדרך במורד הקיר. לאור פנסינו הוא נראה מתאסף בלובן־כפור על הסלעים, במקום בו נפלו הצללים, ואחר כך רותח בעדינות משם והלאה. עם רדת החשכה יהפך לקרח עד השחר. מה היה בעצם? מים. יש שם כנראה רובד מים כלשהו, ואיני יודע. אפשר להסיק מכך, שקיימים חיים מקומיים על פני הירח, איזו צורה ירודה של צמח, אולי; אך לא מצאנו כל חיים בהיותנו שם. מה שמצאנו היה –

זיז סלע רחב נח ממש מתחת לבקע. טיפסנו אליו, ועמדנו מביטים למעלה. עתה יהיה עליך לדמות לעצמך את המצב: עמדנו על זיז זה, יארדים מספר רחבו, כשקיר הטבעת מזדקר תלול מעלינו, והצוק מדרדר מטה לתוך האפלה. הרחק משם יכולתי לראות את נצנוץ הפלדה של קרקע המכתש. האדמה היתה מכוסה כולה באבק מטאורי דק בן מיליוני שנים. ראיתי את טביעות רגלי חדות וברורות, וידעתי שהן עשויות לשרוד לנצח, או עד שהפרעות תרמיות ומפלי אבק יטשטשו אותן. עשר רגליים מעלינו היה הבקע כְּפֶה מאובן, והערפל יצא מתוכו והתעשן כלפי מעלה. הוא יָצַר כמעט גג, תקרה דקה בינינו לבין השמיים. השמש היתה מאחורי הקיר העליון, בלתי־נראית לנו. הפסגות שקפו כמה מקרניה לתוך הערפל.

כך עמדנו שם בזוהר קר, זהוב־לבנבן. זוהר ערפל – אלוהים! מעולם לא זרח אור כזה על פני האדמה! הוא חדר לכל מקום, מספיג אותנו לחלוטין, קר ולבן, כמו דממה שהפכה זוהר. היה זה אור הנירוונה.

ואני ראיתיו כבר פעם קודם לכן.

לא יכולתי להיזכר היכן. עמדתי שם באותו אור חלומי זר לחלוטין, כשהערפל מתערבל ונשבר מעלי, ודממת־הנצח מזמזמת באוזניותי ובנשמתי, ושכחתי הכל מלבד היופי הקריר, השלו הבלתי־יאומן הזה –

אך כבר ראיתי זאת קודם במקום כלשהו, בזמן כלשהו, ולא יכולתי להיזכר –

הרננדז צעק.

בירד ואני התנערנו ממחשבותינו ודשדשנו אליו. הוא עמד גחון במרחק כמה רגליים, לוטש עיניו במשהו.

הסתכלתי על הקרקע ומשהו נפער בתוכי. היו שם טביעות רגליים.

לא שאלנו אפילו אם מישהו מאיתנו טבע אותן. לא היו אלו מגפי חלל אמריקאיות, והן באו מלמטה. הן טפסו על הקיר ונצבו שם זמן מה, דשדשו במקום וצעדו סביב, ואחר כך מצאנו את העקבות יורדים בחזרה למטה.

השקט הורגש כמיתר כינור, העומד לפקוע.

ביירד הרים את ראשו לבסוף והביט קדימה. האור יצר בפניו יופי לא־אנושי, ובמקום כל־שהוא כבר ראיתי פנים מוארות בדרך זו. הבטתי בהן אז, מאבד עצמי בתוכן במשך חצי שעה או יותר. אך היכן, באיזה חלום שכוח?

“מי?” לחש בירד.

“יש רק מדינה אחת, המסוגלת לשלוח בסתר ספינת חלל לירח,” אמר הרננדז בקול חסר חיים.

"בריטים, קרקרתי, "צרפתים – "

“היינו יודעים על כך, לו עשו זאת.”

“רוסים. האם הם עדיין כאן?” הבטתי למטה לתוך הלילה המתנחשל מ’אפלטון'.

“אי אפשר לדעת,” אמר ביירד. עקבות אלו יכולים להיות בני חמש שעות או חמישה מיליון שנים."

היו אלו טביעות רגליים של מגפיים ממוסמרות. הן לא היו גדולות מאד, אך לפי אורך הפסיעה, אפילו כאן על הירח, הן השתייכו לאיש גבה־קומה.

“מדוע לא סיפרו דבר לעולם?” שאל הרננדו בפראות. “הם יכלו להשתחץ בזה כל כך –”

“מה אתה חושב?” חרק ביירד.

הבטתי דרומה. כדור הארץ היה במחצית מילואו, תלוי נמוך מעל האופק, רחוק ויפה עד אינסוף. נראָה לי, שאמריקה היתה מולנו, אך לא יכולתי להיות בטוח.

היתה רק סיבה אחת לשמור על מסע זה בסוד. הם מצאו משהו, שעלול להפר את האיזון הצבאי, ללא ספק לטובתם. ברגע זה, שם על פני האדמה, היה הקרמלין מתכונן לשעבודו של כל המין האנושי.

“אך כיצד יכלו לעשות זאת בסודיות כזאת?” מחיתי.

“אולי המריאו בספינה שחורה, כשתחנת החלל שלנו היתה בצידו האחר של כדור הארץ. שתוק!” בירד עמד ללא ניע. השמש שקעה נמוך יותר, האור הטמיר ההוא נעלם, וזוהרה הכחול של האדמה תפס את מקומו. פנינו לבשו צבע נחושת תחת הקסדות.

“בואו,” אמר בירד. הוא הסתובב. “בואו נחזור לספינה. צריך להודיע לוואשינגטון.”

“אם הרוסים ידעו שאנו יודעים, זה עלול להתחיל את המלחמה.” אמרתי.

“יש לי צופן.”

“אתה בטוח שאינו ניתן לפיצוח? שלא פוצח כבר?”

“עושה צרות חצוף שכמותך!” צעק בחימה. “שתוק, אני אומר לך!”

“מוטב שנעיף מבט קרוב יותר,” אמר הרננדז בעדינות. “נלך בעקבות הטביעות האלה ונראה.”

“לא הבאנו שום כלי נשק” אמר בירד. “אתפלא, אם הרוסים היו כה חסרי זהירות.” לא אפרט את הויכוח. סופו של דבר סוכם, שאני אמשיך לחפש, בעוד שביירד והרננדז יחזרו. נותרה לי בערך שעה ללכת באותו שביל־עקבות, ואחר יהיה עלי למהר לשוב, אם אין ברצוני לקפוא.

הבטתי אחורה פעם אחת, וראיתי דמות בשריון חלל, שחורה כנגד הכוכבים. הכוכבים התרבו מרגע לרגע עם החוור אור השמש, ואישוני התרחבו. אחר כך הקיפוני הצללים כחומה מכל הכיוונים.

היה זה טיפוס קשה אך מהיר. האבן היתה כאן כהה ופריכה; יכולתי לאתר את עקבות הזר לפי הכתמים הבהירים, שם ניתזו שבבים מן האבן בטפסוֹ. תמהתי, מדוע היו מקומות אלו בהירים יותר, בשעה שלא היה שם חמצן, אך החלטתי שגורם לכך אפקט פוטוכימי.

קשה היה לפלס את דרכי בצל. קרן הפנס הטילה רק שלולית אור מרוכז לפני. אך במהרה יצאתי לאור כדור־הארץ, ולבשהסתגלו עיני, הוקל לי. תוך חצי שעה הייתי על קרקעית המכתש. השמש היתה מאחורי קיר הטבעת. הלילה השחור נח סביבי.

לא נותר לי זמן רב. עמדתי על לבה כהה וחלקלקה ותהיתי, אם עלי ללכת בעקבות אותן טביעות רגליים עמומות באבק. זו עלולה להיות דרך ארוכה. אחר כך משכתי בכתפי ויצאתי בזינוק לדרך, מהר יותר מהילוכו של האיש האחר. לבי פעם בחזקה, החליפה נמלאה באויר עבש, והתקשיתי לראות את שביל העקבות לאור כדור הארץ. הייתי יותר מודע לאי־הנוחויות הללו מאשר לסכנה כלשהי, שנשקפה לחיי.

הייתי מעט מעבר לגבול הבטיחות, כשמצאתי את המחנה. לא היה הרבה לראות. שביל ארוך של אבק חרוש ושבבי אבן, במקום בו נחת משהו על גלגלים ואחר כך שב והמריא… אך שום סימן של להבת רקטה! כמה צלקות במקום בו הסיר נקר דגימות סלע. טביעות רגליים. זה היה הכל.

עמדתי שם, קיר המכתש כדמות מעורפלת בלילה שמאחורי, והערפל מתעבה בהתרוממו, בעל גוון כחול עתה. עמדתי מהרהר במישהו, שנחת בלא להזדקק לרקטות ומעולם לא סיפר על כך לאיש. התבוננתי בשמיים, וראיתי את הכתם האדמוני של מאדים, וקור חלף בי. ההקדימונו אנשי המאדים לירחנו שלנו?

אך היה עלי לחזור. כל רגע שהשתהיתי שם צמצם את סיכויי לשוב.

מבט אחרון אחד –

סלע גרניט בצבץ לא הרחק משם. חשבתי, שזה עשוי להיות גל עד, אך בהתקרבי ראיתי שהוא מעשה ידי הטבע. משכתי בכתפי ופניתי ללכת.

משהו תפס את מבטי. התבוננתי יותר מקרוב.

הסלע היה חנמלי לאור כדור הארץ. פניו היו שטוחים ופנו לעבר הכוכב שלי. וצלב היה חקוק באבן.

שכחתי את הזמן ואת הקור המתגבר. עמדתי שם, מהרהר, תוהה, אם היה הצלב רק סמל, צירוף מקרים, או שמא גם על פני המאדים או על כוכב לכת של שמש אחרת היה אחד אשר… מליון השמשות חגו ונצנצו מעלי.

ואז ידעתי. זכרתי, היכן ראיתי אותו אור, שנח על קיר המכתש בעת השקיעה, וידעתי את האמת.

פניתי והתחלתי לרוץ.

כמעט שלא הצלחתי להגיע. המצברים שלי התרוקנו חמישה מייל מהספינה. דווחתי בקשר, והמשכתי לנוע כדי לשמור על החום, אך רגלי קפאו במהרה. מעדתי, והקור העמיק מידי רגע. ביירד פגש אותי במחצית הדרך, קרע מגבי את התרמיל וחיבר יחידה אחרת במקומו.

“מטומטם שכמוך!” הטיח, “אדיוט עיוור וארור! אני אעמיד אותך למשפט צבאי אם –”

“אפילו אם אומר לך, מי הוא שהיה ב’אפלטון'?” שאלתי.

''הה?''

היינו בספינה, ובהונותי הפשירו, לפני שהתחלתי להסביר. זה היה כרוך בהרבה דיבורים, אך לכשתפס את הרעיון –

מובן, שהמודיעין עובד שעות נוספות, מאז שחזרנו הביתה וסיפרנו להם. הם בטוחים עכשיו, שלא היתה כל משלחת רוסית. אך ביירד והרננדז ואנוכי ידענו זאת מאז לילנו הראשון על הירח.

וזאת, פרופסור, היא הסיבה שבגללה גוייסת. אנו יוצאים יחד לחו"ל, רשמית כתיירים. אתה תחפש בארכיונים, ואני אומר לך אם גלית משהו בעל ערך. אני מסופק מאד אם אכן תמצא משהו. אותו סוד היה שמור היטב, כמו סודה של הצוללת, שגם אותו חשב שאין לתת לעולם במלחמה. אך אם היכן שהוא, איכשהו נמצא פתק משורבט, רמז כלשהו, אהיה שבע רצון.

זה לא יכול להעשות על ידי מנועי רקטה, אתה מבין. אפילו אם היתה הפיזיקה ידועה, והרי לא היתה ידועה, לא היו בנמצא הכימיה והמטלורגיה. אך הוא נתקל במשהו אחר. אנטי־כבידה? אולי. יהיה אשר יהיה, אם נגלה זאת, ינצחו בני חורין במלחמה הקרה.

אם נצליח לגלות רשימות כלשהן או לא, אנשי המחקר שלנו עסוקים. עצם הידיעה, שמכשיר כזה אפשרי, מהווה דחיפה עצומה, כך שאתה יכול להבין מדוע יש לשמור על כך בסוד. אינך תופס? פרופסור, אני נדהם ומצטער. ואתה הנך הסטוריון! אדם בעל תרבות!

טוב, אם כך. ניסע דרך לונדון, ואתה תבקר ב’נשיונל גאלרי' ותשב מול ציור, הקרוי ‘בתולת הסלעים’. ושם תראה אור, קר וחיוור וכולו עדנה, אור, שמעולם לא זרח על פני האדמה, מרצד על פני האם והילד, והצייר הוא ליאונרדו דה וינצ’י.

רוברט פ. מילס שימש בדרך כלל כעורך אנתולוגיות של ספרות מד"ב שראו אור בהוצאות ספיים שונות, אלא שמדי פעם התקנא בסופרים שאת יצירותיהם ערך וקיבץ בין דפי האנתולוגיות הללו, ושלח ידו בכתיבה. לפניכם סיפור פרי עטו שנכתב כבר בראשית שנות החמישים.

* * *

האיש האחרון עלי אדמות ישוב היה בחללית הראשונה, וזו אף היתה החללית האחרונה, והיא מעולם לא התרוממה מעל פני הארץ.

מאידך גיסא, לאדם האחרון עלי אדמות לא היתה כל סיבה לראות את עצמו בתור האדם הראשון עלי אדמות, באשר על פני כדור הארץ לא התקיים כל סוג חיים אחר, והוא עצמו, כך הירהר בעצב, לא היה כשיר להתרבות־עצמית.

העולם היה עשיר ופורה, האויר טהור וצלול כיין, והאיש היה מטבעו מיושב, מהורהר – וחושש. אך עתה לא נותר מפני מה לחשוש, שכן כל הרע ששכן עלי אדמות נמחק, יחד עם נשימתו האחרונה של המתחרה האחרון על כתר שליט־היקום.

על אף שהעריך מאוד אורח־חיים פשוט, לא היה האיש בעל כישורים ידניים, ונסיונותיו ליצור לו מקום־מגורים מגזעי עץ ובוץ, ששאב מהנהר, היו לכשלונות אומללים. הוא ראה בסידור הנוכחי שלו פשרה סבירה למדי… הוא פשוט קבע את ביתו בתוך האולם הראשי של החללית, שהיתה עשויה ממתכת, ונכונו לה חיי נצח.

וזאת, לרוע המזל, שלא כמו לכל אותם חומרים אחרים שהמין האנושי יצר על ידי עיוות הצורה הטבעית של המתכות שהקיפוהן.

באמצעות התרכזות מאומצת הצליח האיש להשכיח מעצמו את טבעו המלאכותי של המקלט אשר הגן עליו מפניהם של איתני הטבע, התוקפניים מעת לעת. הוא אף הצליח להתעלם ממצעדם הקצוב של מחוגי שעון הצזיום.

הוא שקע בחיים חסרי התודעה שהקיפו אותו – חיים שלא איימו, חיים שלא מתחו ביקורת, חיים שלא העמידו למישפט, חיים שהזינוהו, חיים אשר נשאוהו על כיתפיהם הרחבות מעבר למרחב האינסופי אל חוף מרוחק שיכול היה להיות רק אלסיום¹.

פעם התיחס ליערות העבותים כאל קתדרלות; היום פסק כבר מלתעל את מחשבותיו לתוך טרמינולוגיות, ורגשותיו כללו פחות כבוד ויראה, ויותר תחושת עוצמה משותפת, מתגברת. הוא שלח מבט אל המישור רחב הידים, הארוג בחיטה, וחייך לעצמו באבהות. כאשר כרעו ענפיהם של עצי התפוח תחת משא הניצנים, נשף עליהם מהבל פיו על מנת שיהיו חסונים.

והרחק במעמקים האפלים שקע הדגיג האחרון בסחף שעל הקרקע בים – ומת. והאיש האחרון ישב בחדרו כאשר השתוללה הסופה בדרום, ועצים צעירים הצליפו ברקיע בענפיהם הדקים ושטופי־התקוה. יובלים קטנים שטפו במורד ערוצים עקלקלים וברקים זינקו מתוך העננים עבי־הכרס שבמרום. האיש היה שמח בחלקו, שכן מקומו של הגיהנום היחיד היה בעבר, וזה כבר אינו קיים עוד.

ואז, באופן בלתי נראה כמעט, מחוגיו של שעון הצזיום, אשר טחנו והקיאו את השעות והדקות והשניות במצעדו של האיש לעבר האלמוות המוגן מכל, האיטו את מהלכם. עצרו… והחלו לסוב לאחור. המחוגים נסוגו מחצות הלילה, והודיעו על אפלולית בין הערביים הנסוגה ומתרחקת. והרוחות החזקות חזרו על עקבותיהן, והמטרות העזים מן השמים האנטיספטיים חזרו וזרמו בעוז כלפי מעלה, והרעם שהידהד מאחורי הגבעה לווה בפגיון החד של הברק הפולח את כרסם של העננים הנמלטים.

האיש נוכח לדעת שלא היה בטוח, מעולם לא היה באמת בטוח, אף לא פעם אחת בכל ימי חייו הארוכים והבודדים. ידע שזה היה חסר־תקוה, שכל אדם חייב שיהיה לו הגיהנום שלו – אף אם היקום חייב לשוב בזעם יוקד על עקבותיו, לחזור ולעשות את מסלולו הגמלוני על מנת לנשוך בו, ללעוס אותו, לירוק אותו חזרה אל הביב; ידע כי כל אדם חייב לעבור בגיהנום וכי אם אי־פעם ימצא גיהנום ללא בני אדם, חייבים בני אדם להימצא עבורו, אף אם חייב הזמן לחזור בשל כך לאחור.

האיש ידע, וכאשר נשמעה הנקישה בדלת, הוא נאנח, וכאשר חזרה הנקישה ונשמעה, התעשת ובמאמץ רב הרים את קולו.

“לא היום… לא היום…” אמר. “חזור לכאן אתמול.”

על רוברט שקלי אמר מי שאמר, שהוא “הופך סיפורי פיות ושדים למדע בדיוני.” מי שקרא את סיפורו ‘רואה החשבון’ (גליון מס' 7) יסכים לכך, בוודאי. אכן, שקלי אוהב ‘להשתולל’ כאוות נפשו בכל שטחי ההפקר בין פנטסיה, מד"ב, וסיפורי שדים ורוחות – והוא עושה זאת היטב, כפי שמוכיח ספרו ‘אלמוות בע"מ’. (הוצאת ‘מסדה’). לאחר שספריו המצליחים זיכו אותו ברבבות מעריצים, הכריז שקלי שאיננו כותב עוד שום דבר שאיננו משעשע אותו באמת. ומה שמשעשע אותו הוא הומור פרוע מהסוג שלפנינו.

* * *

אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר. חלמתי, והנה אני שומע קול האומר לי, “סלח לי על שאני מפריע לחלום הקודם שלך, אך יש לי בעייה דחופה שרק אתה תוכל לסייע בידי לפתור אותה.”

חלמתי שהשבתי, “אין צורך להתנצל, ממילא לא היה זה חלום טוב במיוחד, ואם אני יכול לסייע בידך בצורה כלשהי…”

“רק אתה יכול לסייע,” אמר הקול. "אחרת, אני וכל בני עמי אבודים!''

“הו, אלוהים,” אמרתי.

שמו היה פרוקה, והוא היה בן לגזע עתיק ביותר. הם חיו מקידמת דנא בעמק רחב ידיים מוקף הרי ענק. הם היו גזע שוחר שלום, ובמרוצת הדורות יצאו מקרבם כמה אמנים בולטים. מערכת המשפט שלהם היתה מופתית והם גידלו את ילדיהם באוירה אוהבת, חופשיה ומתירנית. למרות שכמה מהם נטו לשים עינם בכוס, ומדי פעם בפעם היה מתרחש גם מקרה רצח, ראו הם את עצמם כגזע טוב וּותיק, אשר –

הפסקתי אותו, “שמע, אולי אתה יכול לגשת ישר לעניין?”

פרוקה התנצל על שהאריך כל כך בדיבורו, אך הסביר, שבעולמו צורת הבקשה הסטנדרטית של איש מרעהו מתחילה בנאום ארוך הסוקר את כל מעלותיו הטובות של המבקש.

“אוקיי,” אמרתי לו. “בוא ניגש לעניין.”

פרוקה נשם נשימה ארוכה ופתח. הוא סיפר לי, כי לפני כמאה שנים (לפי ספירת הזמן שלהם), ירד גליל עצום, אדום־צהבהב, מן השמיים, ונחת ליד פסל ‘האלוהים האלמוני’ שבחזית בית העיריה בעיר השלישית בגודלה. צורת הגליל לא היתה מושלמת וקוטרו היה כשני מייל. הוא התנשא מעלה מעלה, הרבה מעבר לטווח מכשיריהם, בניגוד לכל חוקי הטבע. הם בדקו ומצאו שהגליל אדיש לקור, חום, בקטריות, הפצצת פרוטונים ולמעשה – לכל דבר שיכלו להעלותו בדעתם. הוא ניצב שם, חסר תנועה, במשך חמישה חדשים, תשע עשרה שעות ושש דקות בדיוק. ואז, ללא כל סיבה נראית לעין, החל הגליל לנוע בכיוון צפון–צפון מערב. מהירותו הממוצעת היתה 78,881 מייל לשעה (לפי מדידת המהירות שלהם). הוא יצר בקרקע שקע באורך 183,223 מייל וברוחב 2.11 מייל, ואחר כך נעלם. סימפוזיון של מדענים גדולים לא הצליח להגיע לשום מסקנה בנושא. הם הכריזו, לבסוף, שהדבר הינו בלתי מוסבר, יחיד במינו ואין סיכויים רבים שיתרחש שנית. אך הדבר חזר והתרחש בכל זאת, חודש מאוחר יותר, והפעם בעיר הבירה. הפעם נע הגליל במסלול שאורכו 820,331 מייל, ללא שום סדר נראה לעין. את הנזק לרכוש לא ניתן היה לאמוד, וחייהם של כמה אלפים נקפדו. חדשיים ויום אחד אחרי כן, שב הגליל ופגע בשלוש ערים ראשיות.

הפעם היו הכל מודעים לעובדה, כי לא רק חייהם שלהם, אלא עצם קיומה של הציוויליזציה שלהם כולה, הועמד בסכנה על ידי החפץ הבלתי מוסבר.

ידיעה זו גרמה להתפשטות יאוש כללי בקרב האוכלוסיה. מצב הרוח נע במהירות כמטוטלת בין היסטריה לבין אדישות שמקורה בהשלמה. ההתקפה הרביעית התרחשה באזורי האגמים שממזרח לעיר הבירה. הנזק האמיתי היה מינימאלי, אולם הפעם גרמה ההתקפה לייאוש נורא, שבעקבותיו קופחו חייהם של רבים בהתאבדויות המוניות. המצב היה נואש. עתה נכנסו הכוחות הפסאודו־מדעיים למאבק, בצד כוחות המדע. אף סיוע לא נדחה, אף עצה לא בוטלה במחי־יד, כל תאוריה נשקלה על ידי מישהו מהמומחים. לא ניתן היה להתעלם אפילו מן הרעיונות המוזרים ביותר, במיוחד לאחר ליל־קיץ נורא אחד, בו העיר היפהפיה ראז ושנים מפרבריה נמחקו לחלוטין מעל פני הארץ.

“סלח לי,” אמרתי, “אני מצטער לשמוע שנקלעתם לכל כך הרבה צרות, אך אינני רואה מה לי ולכל העניין.”

“בדיוק עמדתי להגיע לזה,” אמר הקול.

“אז המשך בבקשה,” אמרתי. “אך הייתי מיעץ לך להזדרז, שכן אני חושש שאני עומד להתעורר בקרוב.”

“קשה למדי להסביר את חלקי־שלי בעניין,” המשיך פורקה. “במקצועי אני בעצם רואה־חשבון מוסמך. אך בתור תחביב אני עוסק בטכניקות שונות להרחבת האפשרויות לתקשורת מֶנְטאלית. לאחרונה ערכתי ניסויים בחומר כימי, אותן אני מכנה בשם גוֹלָא, אשר גורם לעיתים קרובות למצב של הארה והתעלות –”

“גם לנו יש כמה חומרים כאלה,” סיפרתי לו.

“אז אתה מבין! ובכן, בזמן שהייתי ב’מסע' – האם אתה משתמשים בביטוי הזה? כשהייתי תחת השפעת החומר, הבנתי לפתע פתאום, באופן מלא, תפסתי… אך זה קשה כל כך להסביר.”

“המשך,” אמרתי לו בחוסר סבלנות. “תגיע כבר לעניין!”

“ובכן,” המשיך הקול. “הבנתי, שהעולם שלי קיים במישורים רבים – אטומי, תת־אטומי, רוחני – אין סוף מישורי מציאות, שהם כולם חלקים של מישורי קיום אחרים.”

“אני יודע, אני יודע,” אמרתי בהתלהבות. “לאחרונה גליתי אותו דבר בנוגע לעולמנו שלנו.”

“כך שהתברר לי,” המשיך פרוקה. “שאחד מהמישורים שלנו נגוע בהפרעות.”

“התוכל בבקשה לפרט את דבריך?” שאלתי.

“הרגשתי היא, שעולמי נמצא תחת התקפה במישור המולקולרי.”

“נהדר,” אמרתי. “אך האם הצלחת לרדת לשורש ההתקפה?”

“אני חושב שכן,” אמר הקול. “אך אין בידי הוכחה. הכל עניין של אינטואיציה.”

“אני מאמין באינטואיציה,” אמרתי לו. “ספר לי מה מצאת.”

“ובכן, אדוני,” אמר הקול בהיסוס. “נוכחתי לדעת – אינטואיטיבית – שעולמי הינו טפיל מיקרוסקופי של עולמך.”

“קדימה, קדימה.”

“בסדר! גיליתי, שבאספקט אחד – במישור מציאות אחד – מתקיים עולמי בין פרקי האצבעות השניה והשלישית של ידך השמאלית. הוא היה קיים שם במשך מיליוני שנים שלנו, שהן דקות שלך. אינני יכול להוכיח זאת, כמובן, וודאי שאינני מאשים אותך –”

“זה בסדר,” אמרתי לו. “אתה אומר, שעולמך מצוי בין פרקי האצבעות השניה והשלישית של ידי השמאלית. בסדר. מה אני יכול לעשות בקשר לזה?”

“ובכן, אדוני, הניחוש שלי הוא, שלאחרונה גירדת באזור העולם שלי.”

''גרדתי?''

“אני חושב כך.”

“ואתה חושב, שאותו גליל הרסני הוא אחת מאצבעותי?”

''בדיוק."

“ואתה רוצה שאפסיק לגרד?”

“רק ליד אותה נקודה,” אמר הקול בחיפזון. “זו באמת בקשה מאד מביכה. אני מבקש זאת רק בכדי למנוע מעולמי כלייה מוחלטת. ואני מתנצל –”

“אל תטרח להתנצל,” אמרתי. “יצורים בעלי בינה אל להם להתבייש בכלום.”

יפה מצידך לומר זאת, אדוני," אמר הקול. “אנחנו בלתי אנושיים, ועוד טפילים, נוסף לכל.”

“כל היצורים בעלי הבינה חייבים לתמוך זה בזה. אני נותן לך את דברתי, שלעולם, במשך כל ימי חיי, לא אגרד עוד בין פרקי האצבעות הראשונה והשניה של ידי השמאלית.”

“השניה והשלישית,” הזכיר לי.

“לעולם לא אגרד שוב בין שום פרקים בידי השמאלית! זו מילת כבוד, ואני מבטיח לך כי אשמור אותה כל עוד נשמתי בקרבי.”

“אדוני,” אמר הקול. “הצלת את עולמי. שום תודות לא יספיקו. אך אני בכל זאת מודה לך.”

“אין בעד מה,” אמרתי.

הקול נעלם ואני התעוררתי.

מיד כשנזכרתי בחלום, הדבקתי איספלנית על פני פרקי אצבעות ידי השמאלית, התעלמתי מגרויים שונים באותו אזור, ואפילו לא רחצתי את ידי השמאלית. פלסטר זה היה דבוק אלי במשך כל היום.

בסוף השבוע הבא אוריד את הפלסטר. אני מתאר לעצמי, שזה יתן להם עשרים או שלושים מיליארד שנה לפי ספירת הזמן שלהם, זמן שאמור להיות די והותר עבור כל גזע שהוא.

אך לא זאת הבעיה שלי! הבעיה שלי היא, שלאחרונה אני מפתח כמה רגישויות בלתי נעימות בקשר לרעידות האדמה לאורך שבר סן־אַנְדְריאָס, ובקשר לפעילות הווּלקאנית החדשה במרכז מקסיקו. זאת אומרת, הכל מתחבר יחד למסכת אחת, ואני מפחד.

אז תראה, סלח לי על שאני מפריע לחלום הקודם שלך, אך יש לי בעייה דחופה שרק אתה תוכל לסייע…

הבהרה והתנצלות

מערכת נכבדה,

בשובי ארצה לאחר תקופה מסויימת ששהיתי בחו"ל, נדהמתי לקרוא מכתב של קורא בגליון מס' 7, שלמעשה מאשים אותי בהונאה – גביית דמי חבר ל’מועדון חובבי מד"ב', שאיננו קיים. מצער מאוד שלא טרחתם לבדוק איתי את העניין לפני פרסום אותו מכתב. מה שקרה הוא שהצ’ק הגיע בעת היותי בצבא ובינתיים שבקה חיים ‘האגודה הישראלית למד"ב’ שניסיתי להקים. לכן עשיתי מה שנהוג לעשות – קרעתי את הצ’ק וכותב המכתב יכול היה להיווכח בכך על ידי בדיקת חשבון הבנק שלו.

בתור חובב נלהב של ‘פנטסיה 2000’ ופעיל בתחום המד"ב בארץ נראה לי שההגינות מצדכם מחייבת שלפחות תדפיסו את מכתבי זה.

שלדון טייטלבאום, רמת־גן

מה שנכון־נכון. אנו מתנצלים על אי הנעימות שנגרמה למר טייטלבאום, וגם על שפרסום מכתבו זה התעכב במשך תקופה ארוכה, מסיבות טכניות.

*

גליון חגיגי?

ברצוני להכתיר את גליון השנה של ‘פנטסיה 2000’ בתור הגליון הגרוע ביותר מבין גליונות ‘פנטסיה 2000’ שיצאו עד כה.

מתקבל הרושם שדווקא בגליון שצריך לסמל סיומה של תקופה בה המודעות ליצירות מד"ב היא גבוהה, כפי שבאה לידי ביטוי מעל דפי הירחון הזה ובעזרתן של כמה הוצאות ספרים בארץ שהעזו להוציא לאור חומר שנחשב, עד לתקופה מסויימת, ''שטויות". דווקא בשעה שנפתחת התקופה החדשה הזו, ו’פנטסיה 2000' חוגג שנה להוצאתו, מקבל הקורא אוסף של שטויות. סיפורים אינפנטיליים, שהמכנה המשותף של רובם הגדול של הסיפורים בגליון מספר 12 הוא שהסיפורים גרועים. כלל לא ברור לחתום־מטה מה הביא את העורכים לבחור את האוסף הגרוע הזה ולהכתירו כ’גליון השנה'. הסיפור “איש יובל המאתיים” לאסימוב, הוא התגלמותה של דרך הכתיבה בספרי־משרתות, סיפור רדוד, חלש וטיפשי המובא במסווה של תיחכום. “פרנהייט חביב” שנכתב על ידי בסטר הוא דבר שטותי לחלוטין, כלל לא בסטר שהצטייד לְפָנָי שעה שקראתי את ‘פני מועדות לכוכבים’. סיפור מבולבל בעל תוכן משעמם וחלש. נראה לחתום מטה שבחירת העורך להביא את סיפורו של ארתור סי. קלארק ‘אל תוך כוכב השביט’, היתה בחירה גרועה מאוד והסיבה להדפסת הסיפור מאוד לא ברורה. ‘שקיעה’ של אסימוב מביא עלילה כה מיוחדת, עד שנראה שהסיפור הוא גרוע ביותר. לי לא ברור מדוע זכה הסיפור להידפס פה. בריאן אולדיס היווה את האכזבה הגדולה ביותר. ‘לוחם קטן ומסכן’ הוא בהחלט סיפור קטן ומאוד מסוכן ליוקרתו של הסופר המצויין. היינלין ב’אתם המתים החיים' מנסה לומר משהו שטרם נכתב, אך לצערי מזכיר הסיפור שלו סיפורים כה רבים הקשורים למסע בזמן, כך שמיותר היה להביא סיפור זה דווקא בגליון האמור להיות חגיגי. ‘ילוד איש ואשה’ של מתאסון הוא סיפור המצטיין באפסותו, מזל שהוא קצר דיו כדי לא להאריך את סבלו של הקורא.

כמובן שאין רע בלי טוב. רק חבל שהפרופורציה השלטת בגליון 12 מעוותת. “ג’פטי בן 5” הוא סיפור מצויין, מעניין שאינו מצטיין בַּהילה המדומה של מד"ב, המאפיינת את שאר הסיפורים בחוברת.

בקיצור, גליון השנה מצטיין ברמה מאוד נמוכה, מאכזבת ביותר ומאוד מרגיזה. ברור לי שהיה נסיון ‘לקשט’ את החוברת החגיגית בשמות’מפוצצים' של גדולי המד"ב, וזה רעיון יפה מאוד. חבל רק שהשמות מפוצצים ואילו התוכן – זהו בעצם עיקרו של המכתב הזה.

כמובן שאני עדיין קורא ‘פנטסיה 2000’ נלהב, מפני שרק בצד טעויות שכאלה אפשר להעריך דברים טובים שהיו מנת חלקם של רוב הגליונות האחרים.

רג’ינלד פרין, הרצליה

*

גליון מס' 12 היווה לדעתי את הגליון הטוב ביותר של כתב־העת. בייחוד אמורים הדברים לגבי הסיפורים ‘שקיעה’ של אסימוב ו’פרנהייט חביב' של בסטר שהישאירוני רחוקים לחוברת. סיפורו של אסימוב ‘איש יובל המאתיים’ היה ארוך במקצת ומשעמם והעוקץ אינו מצדיק את אורכו.

גיל ישראלי, חיפה

*

שנה של ‘פנטסיה 2000’

במלאת שנה (וחודש) להוצאת הירחון (ושנה למינויי) מצאתי לנכון לכתוב אליכם מכתב זה, ובו השגות, רעיונות והערות אך קודם כל תשבחות המגיעות לכם על־פי מידת הדין; הוצאתם לאור ירחון מעולה מעניין ונאה, אשר מילא אחר הרוב המכריע של עקרונות־היסוד אשר הונחו בגליון הראשון. רוב הדברים שאצין כבר נאמרו במכתבי קוראים, אך אם אשלב בתוכן רעיונות הרי מצאו את הצדקתם.

א) במכתבי הקוראים הוזכרו לא אחת הציטוטים אשר בראש העמוד, לדעתי רצוי היה שתכתבו אותם בסמיכות לציורים (אשר אינם חיבים להיות איורים מכוונים) כדוגמת זריחת שבתאי (גליון 1, עמ' 19). רעיון מעין זה היה מצרף את המילים “המילים החלו מופיעות כעצמים דקים, כדסקיות…” (מלים, מלים… גליון 11, עמ' 64) לאחד מן האיורים של הסיפור וכד'.

ב) בניגוד לרמה הגבוהה של החומר, אינני רואה כל הבדל בין כמה מן הציורים, לבין אותם מערבוני חלל סוג ג'. ציורים וצילומים אלו (די לציין את הצילומים והציורים של ה.ר. גייגר בגליונות 4, 9, 10, או כמה מאיורי אמי רובינגר) הם רק מכערים את הירחון, ויש מספיק אומנות טובה. ישנם גם ציורים אשר לוקחים יותר מקום מהראוי)

ג) קיבלתם לא אחת תגובות של פגיעה בקוראים דתיים עם פרסום ''הדו"ח' בדבר קיומו של הגולם'' גל' 2, או בכמה ממאמריו של הדוד הטוב ואני בטוח שגם בעקבות “גן העדן כמשל האבולוציה של האדם” לא תהיה דיממת תיקשורת, למרות שעם שינוי השם ל"האבולוציה כמשל גן־העדן של האדם" המאמר בהחלט יהיה מענין ומתקבל. אני מבין לרוחו של אריאל כהן (מכתבי קוראים, גל' 12) אך חושבני שההתגרות לאלימות המילולית צריכה להיפסק ובמקומו אולי ניתוח מעניין של תורת ולקובסקי בדבר החלל, או אף ניתוח של כמה מדברי הרמב"ם בנושאים חובקי עולם אלו (בטוחני שהם לא ישעממו גם את הציבור החילוני.)

ד) ברצוני להעיר שהאינדקס לכרך מספר 1, איננו מושלם. שכחתם את סיפורו של אסימוב: “המשחק הגדול” בגליון מס' 10, “שלוש דרכים” של בריאן אולדיס באותו גיליון, “גן הזמן” של ג',ג', באלארד בגליון 7, ואולי יש יותר – בדקתי שני גליונות אלו במקרה…¹

איתן דור־שב, הרצליה פיתוח

*

אינני ‘מקטר’ על אי־הסדירות בהופעת העיתון, אם כי קצת על מחירו. אינני בא למתוח ביקורת על הקיים, כי אם להוסיף. רכילות קוסמית כבר יש לנו במדור ‘מבזקים’; המד"ב כבר נכנס להיסטוריה בענף ספרותי בפני עצמו בעל זרמים ויוצרים חשובים משלו. במקום (או בנוסף על) שלוש המילים המוקדשות בהקדמה לכל סיפור למחברו, (המסתכמות לעיתים ב"את x כבר אין צורך להציג") עדיף היה לספק לקוראים חומר ביוגראפי מלא על מספר סופרים בתור מדור קבוע בחוברת, אפילו עם פזילה לעבר ‘תולדות המד"ב’. כל דבר יהיה טוב יותר מהרמזים הנזרקים לעברנו על ‘הזרם החדש’ במד"ב, ומשאירים אותנו באפילה…

רון עמיר, תל־אביב

*

אני עוקב אחרי המגזין מרגע צאתו לאור. הייתי רוצה להביע את הערכתי לבחירת החומר המופיע במגזין שרמתו גבוהה ולצורת העריכה הגרפית המעניינת. אני קורא הרבה ספרי מדע בדיוני אך מחכה תמיד בכיליון עיניים להופעת המגזין (חבל רק שלעיתים הוא מגיע באיחור). אחד הדברים שאני מעריך במגזין הן ההקדמות שלפני כל סיפור, שנותנים קצת רקע לסיפור. לדעתי, גם הסיפורים של סופרי המד"ב הישראליים אינם מביישים את הרמה הגבוהה שמציגים סופרי המד"ב הזרים. הקריקטורות מענינות וקולעות מאוד וגם המאמרים המדעיים מצוינים.

רן שנער, קיבוץ ברור־חיל

*

נביא או ליצן?

נדמה לי שהעיתון הופך יותר ויותר מדעי, וזה לא טוב מכיוון שאם מחפשים חומר מדעי קונים ספרים. אני חושב שרוב הקוראים מחפשים מד"ב לשמו. כמו כן אני זוכר שבחוברות הראשונות הקפדתם לסקור את כל הספרים החדשים שעומדים להופיע, ועכשיו משום מה הזנחתם נושא זה. ובעניין אחר: לאור המאמרים האחרונים של אסימוב התרשמתי שאסימוב לא כותב את המאמרים כמדען אלא בתור ליצן, ורוב מאמריו משעממים. את הסוף נדמה לי שאסימוב כתב לשם שעשוע, וכדי שהאנשים יפערו עיניים למול הנוסחאות והמספרים הגדולים, בעוד שהוא יודע היטב שהמצב שהוא מדבר עליו אינו יוכל להתקים. אינני חושב שאסימוב הוא נביא מיקצועי. אני אוהב מאד לקרוא את ספריו, בהם הוא אולי יכול לנבא את מה יהיה בעוד כמה אלפי שנים, אולם את העתיד הקרוב שישאיר לאנשים אחרים…

שמחתי לקרוא את טעוני הנגד במדור ‘עתידעת’ (גליון 13, שסתרו את טענותיו של אסימוב. אבל יש לי הערה בנוגע לניסוי בחולדות שהוזכר באותו מדור. יש לזכור, שמדובר כאן בחיות הנעדרות מוסר ומצפון. בני האדם זהו דבר שונה בתכלית. בל נשכח את אריסטו שהיה מדען גאון, אבל בגללו, ובגלל הדת, עמדה הרפואה על מקומה במשך מאות בשנים כיוון שהוא ניתח חיות ולפיהן החליט על מבנה גוף האדם. עם זאת לדעתי היה מאמרו של אהרן האופטמן מדעי ומדוייק הרבה יותר משל אסימוב, גם אם לא הכיל כל כך הרבה נוסחאות מפוצצות.

נחום בן רחל, הוד השרון

*

נובלות בהמשכים

החומר שאתם מפרסמים, אף כי טיבו איננו נתון בספק, הינו חד־צדדי במקצת; לדעתי חד־צדדיות זו מתבטאת בעיקר בכך שהינכם מפרסמים סיפורים קצרים בלבד. ומאז ‘אויבי המשטר’ לא פרסמתם נובלה או יצירה ארוכה יותר אשר תשתרע על מספר חוברות. והרי נובלות מעניינות כאלה אינן חסרות, בעיקר של סופרים בלתי מוכרים בארץ כמו שאקלי, אליסון, לֶם וכו'. פרסומים כאלה לא רק שיוסיפו לספרות המד"ב בעברית, אלא גם יעורר את סקרנותן של חברות ההוצאה לאור. וזה בוודאי טוב!

ברוך מלטנר, חיפה

*

חמש קושיות

אני מתייחס לתשובתו של דינאל הרמן לאיזק אסימוב בנושא האסטרולוגיה. תיתי לן למר הרמן על התקפתו את אסימוב. כבודו של אסימוב במקומו מונח, ולא אני אבוא להגן עליו.

אולם, אני רוצה להתייחס לטיעונו של מר הרמן – בעיקר בגלל הכותרת לתשובתו: ‘אסטרולוגיה – לאדם הנאור’.

אני חושב את עצמי לאדם נאור, אף כי לא למד במיוחד את תורת האסטרולוגיה. אמנם ניוטון כן למד אסטרולוגיה והחל את התעסקותו המדעית כדי להוכיחה, אבל כידוע גם שאול בין קיש יצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה…

אם כך, בכל המאמר הארוך הזה, מצאתי רק נסיון לטיעון ‘נאור’ אחד להוכחת אמיתותה של האסטרולוגיה: ‘הסדר’ של מערכת הכוכבים שהוא אנאלוגיה ל’סדר' של חיי אדם ברגע ובמקום לידתו. ועל כך מתעוררות כמה שאלות:

א. מה שייך? מה הקשר בין הדברים?

ב. גם בשארית הקפה על תחתית הספל יש ‘סדר’. גם בכבד של עגל יש ‘סדר’. האם צפיה בהם ו’הבנת הסדר' גם כן אנאלוגית לחיי אדם?

ג. מדוע רגע הלידה הוא הקובע? למה לא רגע ההפריה או הרגע בו מגיע מספר התאים למשל ל־2!

ד. אם נכונה תורת האסטרולוגיה, הרי כל האנשים שנולדו באותו רגע ובאותו מקום – צריך להיות להם אופי או גורל שווה. הכוונה של ‘באותו רגע ובאותו מקום’ יכולה להיות יחסית, על הקו הדמיוני של הרוחב הגיאוגרפי על פני כדור הארץ. כלומר, שאותו ‘סדר’ בדיוק נצפה מהם.

ה. מה עם תאומים? האם הבדל של מספר דקות בזמן לידתם, ‘הסדר’ משתנה עד כדי כך שיש הבדלים מהותיים כאלה בין אופיים וגורלם של התאומים?

אלה הן 5 הקושיות שעלו בדעתי כרגע (תאריך 6.4.80 שעה 11:32:45).

ילמדנו רבנו!

דוד מזור, גבעתיים