רקע
אחד העם
הידעתם הארץ?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

פעם אחת נזדמנתי ל“ערב של שׂמחה” בבית-ספר לבנ“י, בשביל לראות את ה”נפלאות" שהבטיח המורה הראשי להראות לנו: נערים ונערות יודעים מעט עברית, פרק בתולדות ישׂראל ועוד. “הכוח המושך” של הערב ההוא היה, ביחוד, שיר עברי, “ציוני”, שעתידה היתה לשיר לפנינו נערה אחת כבת י"ב. השיר מתחיל: “הידעתם הארץ, בה…”, והחרוז הזה חוזר בראש כל בית, ואותו הטעימה הנערה בכל פעם בקול רם ובהתרגשות מיוחדת, וכל המסובּים – כמעט כולם מחובבי-ציון שבעיר – התרגשו לעומתה, חבת-ציון התלקחה בהם, ופניהם האירו מרוב נחת והנאה רוחנית… ואף אחד מהם לא הרגיש את הבוז והלעג הצפוּן בשתי מלות אלו לחובב ציון שכמותו.

“הידעתם הארץ?” – כמה מחובבי ציון, אף מן המשׂכּילים שבהם ואף מאלה שראו את הארץ בעיניהם, רשאים להשיב “הן”? מה אנחנו יודעים מתּכוּנות הארץ, מתולדותיה אחר החורבן, מקדמוניותיה שנתגלו והולכות ומתגלות בכל יום על ידי אחרים? חבת-ציון החדשה (על הישנה, של כל ישׂראל, אפשר ללמד זכות, שידיעות כאלו בכלל נחשבו בעיני רוב בעליה לדברים של מה בכך) היא עתה כבת ט"ו, ולא מעט הוא מספּר חכמיה וסופריה בארץ ובחוץ לארץ; ספרות שלמה כבר נבראה על ידה ואל אדותיה, ספרות של מאמרים, ספורים, שירים, וכּוּחים, כתבי פלסתר ועוד ועוד – ואף לא ספר אחד הגון על ידיעת הארץ וקדמוניותיה!

יודע אני, שיש בין חו"צ אנשי מעשׂה האומרים, כי לא באה חבת-ציון אלא ליסד מושבות חדשות בשביל העתיד ואין לה עסק בחורבות ישנות של העבר, ויש מהם שבאו לארץ וסבבו בכל הקולוניות ושבו לביתם – ואת ירושלים לא ראו, ועוד אחרים שנתישבו בארץ ישיבת קבע ולא עלו לירושלים עד לאחר כמה שנים. אבל, מלבד שגם אלו אינם יכולים לפטוֹר עצמם מחובת ידיעת הארץ, לפחות, במדה שהיא מועילה לעניני הישוב הרבים והשונים, – הנה, כשאני לעצמי, תמֵה אני אם יש “חבּה” כזו בעולם, שאין החובב משתוקק לדעת כל עניני “חביבתו”, כל אשר עבר עליה או מתיחס אליה באיזה אופן שיהיה, עד הפרטים היותר קטנים, אף אם אין בהם שום “תועלת מעשׂית” לחפציו בהוה או בעתיד. חבּה חלקית כזו, שאינה מַקפת כל צדדי נושׂאה, כי אם רק עד מקום שהתועלת וההנאה מגיעות, אינה אלא תאוה גופנית בלבד…

ושוב פעם אחת נזדמנתי ל“בית ספר” אחר בשביל לראות “נפלאות” אחרות – לבית מסחר ספרים בלשונות המערב שבעירי, שאני רגיל לבקרו בכל עת בוא אליו חבילות ספרים מחוץ לארץ. והנה בין יתר ה“חדשות” שבאו הפעם נמצא גם ספר אשכנזי חדש: “בּיבּליוֹגרפיא של ארץ ישׂראל”. המחַבּר אסף בו שמות כל הספרים הנמצאים בלשונות אירופא על ידיעת ארץ ישׂראל – רק שמות הספרים בלבד, לא יותר – והספר הזה מחזיק כמה מאות דפים גדולים!

ככלי מלא בושה וכלימה עמדתי פני הספר הזה ובמחשבתי ספרתי אחד לאחד את הספרים שנכתבו עברית על אדות ארצנו, מיום שגָלינו ממנה ועתה עתה, במשך קרוב לאלפּים שנה. מבלי להביא בחשבון איזו מאמרים על ענינים קטועים, המפוזרים בספרים שונים, ואיזו עמוּדים בודדים, המפוזרים בספרי מסע שונים, – כל עשרה של ספרותנו במקצוע זה הוא: מימי הבינים – ספר “כפתור ופרח”, ומדורות האחרונים – “תבואת הארץ” ו“מחקרי הארץ”. אלה הם הספרים החשובים, המיוחדים לידיעת הארץ: שלשה במספר! ואלה השלשה מה הם? “כפתור ופרח” עוסק בפסקי הלכות ופלפולי דאורייתא הרבה יותר מבעצם ידיעת הארץ. “תבואת הארץ” הוא ברוּבּו ערבוביא של ידיעות והערות המכוּוָנות בעיקרן ללומדים ומלומדים. “מחקרי הארץ” הוא ספר שמושי בסדר א"ב, שאפשר היה לפנים, בטרם נתישן כל כך, לפתור על ידו איזה ספק גיאוגרפי בכתבי הקודש. אבל ספר שיתּן להמון הקוראים תמונה נכונה ממצב הארץ בכל הדורות, תכוּנותיה ותולדותיה וקדמוניותיה, ויהיה כתוב בסדר נכון ובסגנון יפה ומובן לכּל, מעֵין אותם הספרים היוצאים בכל שנה בלשונות אירופא – ספר כזה אין גם אחד.

לפיכך, כשבאה לידי לפני ימים מספר “מודעה” מירושלים וראיתי כתוב בראשה: “אוצר ספרות ארץ ישׂראל”, וחתום בסופה: אברהם משה לוּנץ – שׂמחתי שׂמחה גדולה ואמרתי: הפעם תאָסף חרפתנו זאת. ה' לוּנץ עוסק בידיעת הארץ זה שנים רבות ועורך ומוציא גם מאַסף מיוחד לזה (“ירושלים”), ועל כן ברי היה לי, על פי שם מודעתו, שהוא מתעתּד לתת לנו באוצרו זה כל ענפי ידיעת-הארץ בכל צורותיה השונות: ספרי-קריאה, ספרי למוד, קובצי דברים עתיקים – בקצרה, “ספרות” שלמה, כמו שיש ספרות כזו בלשונות העמים. נניח אמנם – אמרתי בלבי, בהיותי מטבעי נוטה לספק – כי “ספרות” היא תקוה מגוזמת מעט, אך ספר אחד או שנים הרי בודאי יוציא, והספרים הראשונים יהיו בודאי מכוּוָנים אל הצורך הכללי ומשתדלים למַלאותו במדה ידועה, ולעניים שכמונו גם מעט הוא הרבה.

ולפיכך ערבה שׂמחתי, כשקראתי אח“כ גוף המודעה וראיתי, שהאוצר הזה בא בעיקרו ליתן לנו עוד הפעם “משלָנו”: “ספרות ארץ ישׂראל” של “שלשת הספרים”, עם “ספרי המסע” ועם “מכתבים” שנכתבו מא”י, “המכילים ספורים, ענינים ומקרים”, וגם “מבחרי המאמרים המפוזרים במאספים ועתונים שונים”, ורק בסוף הדברים, אחר שהעביר לפנינו כל “רכושנו” אנו, מבטיח המו"ל להכניס לאוצרו גם “הספרים היותר נחוצים ומועילים בכל ענפי מדע ארץ אבותינו שנכתבו בשׂפות לועזיות, מתורגמים מחכמים מומחים בתוספת הערות והארות”.

אִלו היה המו“ל מתחיל בהבטחה זו, הייתי מוצא לנחוץ להציע פה את השאלה, אם טוב ויפה לנו במקצוע זה לתרגם ספרי לעז כצורתם. שהרי ידוע, כי השקפותינו שונות מהשקפות העמים על פרטים רבים מענינים אלו (כמו בדבר ערכּם ההיסטורי של מקומות שונים בארץ ושל מקרים שונים בדברי ימיה), ולפי השתנות ההשקפות צריך להשתנות לפעמים לא רק תוכן הדברים, כי אם אופן הרצאתם: להאריך במקום שהם מקצרים, להקדים מה שהם מאחרים, ולהפך. והרי אף מונק שלנו, בכתבו ספרו “פלשתינא” לקוראים מהם, האריך מאד בתולדות הארץ עד החורבן השני וקצר מאד בתולדותיה לאחר החורבן, שלא כפי המדה הדרושה לקורא מישׂראל, וגם דבּר לפעמים דברים שאין אזננו יכולה לשמוע, הכל לפי צרכיהם והשקפותיהם של הקוראים הצרפתים… אבל שאלות כאלו עוד לא הגיע זמנן, אחרי כי, כאמור, קבע המו”ל הנכבד בעצמו מקומה של הבטחה זו בסוף דבריו, וניכר מתוך הסגנון, שמניח הוא קיומה לעתיד בלתי מוגבל, לאחר שיאסוף אל תוך אוצרו את כל “עשרנו הלאומי” או לפחות חלקו היותר נכבד – “שלשת הספרים”. ובהסכם עם זה כבר עשׂה גם מעשׂה, וה“אוצר” נפתח – בהוצאה חדשה מספר “כפתור ופרח”.

ערכּו של ספר זה הוא בודאי גדול מצדדים שונים וכבר היה ל“יקר המציאות”, וגם עשׂה בו המו“ל תקוּנים נחוצים והוסיף הערות מועילות, ובעד כל אלה, כמובן, תבוא עליו ברכה. אבל אחד מן התקונים החדשים האלה כמו נעשׂה בכוָנה להראות לנו “בחוש”, עד כמה יש בספר זה מידיעת-הארץ במובן המדעי. הספר נדפס בשלושה מיני אותיות: “חלק ההלכה שבהספר נדפס באותיות יותר קטנות, ומדע הארץ וקדמוניותיה באותיות יותר גדולות, והענינים הצדדיים באותיות רש”י, למען יוכל התורני כהחוקר למצוא מהר את אשר הוא מבקש”. ועל פי התקון היפה הזה גם אנו “מוצאים מהר”, שהאותיות הגדולות, ה“מדעיות”, מעטות מאד בערך אל השאר, ולא עוד אלא שגם בהן ימצא לפעמים “התורני”, ולא “החוקר”, את אשר הוא מבקש. טבריא, למשל, ממלאה תשעה עמודים (ק“ל–קל”ט), והאותיות הגדולות מפוזרות בהם שורות שורות, זעיר שם זעיר שם, ואינן מגיעות ביחד אף לשליש מכל הכתוב, ובהן, באותיות הגדולות אנו קוראים: “הרי שחמי טבריא ודדמי להו מוּתר לרחוץ בהם בשבת לכתּחלה” וכו'.

בלשונות אחרות, כשאדם מוציא ספר קדמון חשוב בהוצאה מתוקנה ומתאימה לחפץ “החוקר”, מברכים אותו על הטובה – ודי. ואם יבוא אחד וישאל בתרעומות: מפני מה לא הוציא תחת זה ספר אחר שהיה יותר מועיל לעם? – יחשבו לו שאלתו לשטוּת ויפטרוהו בשׂחוק. אבל בעברית אין הדבר כן. מה נעשׂה וכוחותינו הספרותיים והמדעיים מעטים ודלים, וכשאנו רואים סופר או חכם שהיה יכול לעשׂות דבר גדול, שיש בו צורך לרבים, והוא מכלה זמנו וכוחו בדברים קטנים שאינם אלא “מוֹתרות” להנאת יחידים, – אי אפשר לנו לבלתי התרעם, או לפחות, לבלתי התעצב אל לבנו ולקרוא: חבל על דאבדין!

מה לוּנץ יודע בודאי, כי מו“ל עברי, בשעה שמתחיל במפעל גדול, שלפי החשבון צריך לכלול כרכים רבים, אינו יכול לדעת אם ומתי יִזכה להגיע עד סופו, לפי חפצו, כי לא בחפצו לבד תלוּי הדבר. ועל כן, כשבא להעשיר ספרותנו עושר גדול במקצוע זה, שהוא מומחה לו, היה טבע הענין מחייב, שישתדל קודם כל למַלאות מה שחסר לנו באמת. ומה שחסר לנו הוא – לא הוצאה חדשה משלשת הספרים ולא קבּוּץ מכתבים נפרדים ומאמרים מפוזרים, כי אם ספר חדש גדול ושלם, שיהיה אחד בכל חלקיו ויכלול ידיעת הארץ לכל ענפיה, לפי מצבה בימינו, ברוח מדעית, בסדר ישר וסגנון הראוי לספר הנועד להמון הקוראים המשׂכּילים. כמדומה לי, שחבּוּר ספר כזה בימינו אינה מלאכה קשה ביותר למומחה שכמותו, היודע את המקורות הרבים והעשירים ומבין מה ואיך צריך לשאוב מהם, לפי צרכינו אנו. ואם קשה היא ולא יוכל לעשׂותה לבדו, יצרף אליו עוד שנים שלשה מסופרי ירושלים, היודעים פרק בהלכות אלו, ויעשׂוה ביחד. ספר כזה יהיה אמנם רב הכמוּת ויכלול גם ציורים רבים ומפות שונות, וכל זה דורש, מלבד ידיעה וכשרון, עוד גם “דבר אחר”. אבל בעל ה”אוצר" הרי גם עתה חושב לעשׂות “גדולות” ומקַוה שימצא “חותמים” לאוצרו במדה מַספּקת, ועל אחת כמה וכמה שהיה יכול לקוות כן, אלמלי פתח אוצרו בספר כזה, שלא רק “התורני כהחוקר” היה מוצא בו “את אשר הוא מבקש”, כי אם כל אדם מישׂראל שיש בו דעה.

המלצות קוראים
תגיות