הרב שמואל סלנט היה חביב לא רק על בני העדה היהודית, כי אם גם על בני עדות הנכרים. חיבה רבה גילה לו גם הפחה הירושלמי, אשר היה מתייעץ עמו ושואל בעצתו בענייני הציבור.

באחד הימים בא הרב אל הפחה, כדי לבטל גזרה שגזר הפחה על יהודי ירושלים, שלא יכלו לעמוד בה. כשנכנס הרב אל הפחה וזה ביקשו לשבת בכורסה המרופדת שליד שולחן־עבודתו, הרגיש הפחה שהרב סלנט הרים שולי הכפתן שלו, ורק אחר מכן התיישב בכורסה. כן הרגיש הפחה שהרב העלה משקפיו מעיניו והגביהם על מצחו. ויהי הדבר לפלא בעיני הפחה וישאל את הרב לאמור:

– יואיל נא כבוד הרב להבינני דבר מתמיה. אשאלו שתי שאלות: מדוע כבוד הרב הרים שולי הכפתן שלו בישבו בכורסה המרופדת שלי, האם לא נאה לרב לשבת בכפתן שלו בכורסה המרופדת שבביתי? ושאלה שניה: מדוע, כבוד הרב, אם אינו מביט דרך המשקפים, הרכיבם על המצח?

הקשיב הרב סלנט לשתי שאלותיו והשיב לפחה:

– אדוני הפחה, בעברי ברחובות עד בואי לביתו, בוודאי נדבק אבק הרחוב בכפתן שלי, ולא רציתי שהאבק יפול גם על הריפוד של הכורסה; ואשר למשקפים שהרכבתים על מצחי, הסיבה היא פשוטה וברורה, שמתוך רצוני לתת כבוד והערכה לפחה, הרמתי משקפי והרכבתים על מצחי, כדי לראות את הפחה בעיני…