דוד רמז (משה דוד דרבקין) נולד בקאפּוּסט, פלך מוהילב (רוסיה הלבנה), בי"ח אייר תרמ"ו (23.5.1886) לאביו יחיאל ברב דב, למשפחת דרבקין (מן הידועות ברוסיה) ולאמו חיה־רסיה בת רבי משה דוד למשפחת פאפערין.

ידיעת המקרא קנה לו ב"חדר" של “רבי” בעל־נפש, אשר הבין לחבב על הילדים את הספר. מחרדת הוריו להחסירהו את קרבתם, לא נשלח מן הבית עם סיום חוק ה"חדר", כי אם המשיך ללמוד בבית, בין כתלי בית־אבא: תלמוד – מפי סבו רבי דב, מקרא וספרות – בעצמו, השכלה כללית – מפי מורים פרטיים, לסירוגין. בכוח החינוך הזה, אשר ספר התנ"ך מילא בו תפקיד עיקרי, נוטעו בלבו מילדותו אהבת ישראל, הוקרת העבודה והדעת וחזון הגאולה לעם ולאדם – וחושיו היו ערים ורגישים לזדון הגלות ולחרפתה. מאורע אחד מזכרונות נעוריו העמיק להיחרת בלבו: לאחר תהלוכת הפגנה מהפכנית, רובה ככולה “גויית” –פועלי תריסר בתי־חרושת ללבנים מזוגגות, אשר אדמת העיירה היתה מסוגלת להן – הופיע בעיירה הגוברנטור (שר הפלך) בכבודו ובעצמו ואתו פלוגת “קוזאקים” ובחור יהודי אחד, מן הפעילים בתנועה המהפכנית, הוצא מביתו לשוק והולקה בפומבי, במעמד הגוברנטור.

כבן שבע־עשרה יצא מן הבית והלך לעיר הפלך, למוהילב. מקץ שנה הוזמן כמורה ל"חדר מתוקן" בעיירה קרוצ’י, בו בפלך מוהילב, ושם נפגש עם דוד זכאי, חברו להוראה. מקרוצ’י יצא לוארשה. יציאה זו חלה בשנה המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית – 1905. הוא הגיע כבר אז, בעמידתו הצבורית, למסקנה של אי־הזדהות עם אחת המפלגות, אשר הכו בתקופה ההיא את מחנה הפועלים היהודים לרסיסים (לאחר שעוד בהיותו בן שלש־עשרה החל להופיע בצבור כמזכיר־מתנדב לאגודה הציונית הכללית בקאפוסט והיה הראשון למנין מיסדי סניף “פועלי־ציון”, נוסח מינסק, בעיירה, ולאחר שתהה על קנקן “ס.ס” ו"סיים", מבלי להיות חבר באחת מהן). באספות־הויכוחים ההמוניות והחשאיות בסביבות וארשה, היתה קריאתו: “אלה ואלה דברי אלהים חיים”. הוא האמין, כי ייתכן מאמץ מאוחד של המון בית־ישראל בגולה, לשם פעילות לאומית והתגוננות נמרצת בגולה לשם קידום העליה לארץ־ישראל. מאז נדד מספר שנים על פני רוסיה (חרקוב, ניז’ין, אורנבורג – ותשובתו לקאפוסט ולקרוצ’י). התפרנס מן ההוראה והתוודע לאישי ציבור: עסקנים, מורים וסופרים, בכללם ז. י. אנוכי, אורי־ניסן גנסין, יצחק גרינבוים, יצחק טבנקין, יחיאל הלפרין, יצחק אלתרמן, ש. ביכובסקי. בעת ההיא פרסם כמה משיריו ב"השילוח", בתקופת עריכתו של ח. נ. ביאליק.

עד היקראו לצבא התכונן לבחינות בגרות ועמד בהן, בגמנסיה בעיר יאֶלץ (פלך אורלוב). נקרא לצבא ונלקח לשירות ושוחרר, בזכות היותו בן יחיד, כעבור מספר שבועות, כשנתמלאה ממקום אחר המכסה הנדרשת. שם פניו לארץ, דרך קושטא. בשנת 1911 נתקבל למחלקת החוק של האוניברסיטה הקושטאית, בה נפגש ראשונה עם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון. בשנת 1912 התנדבו שלשתם לצבא התורכי, אך מקץ כמה שבועות, כשנוכחו כי נשק לא יינתן להם – שכן עצם התנדבותם של “הסטודנטים הרוסיים” היה מופלא בעיני המפקד – החזירו את מדיהם. השתהות נוספת בחוץ־לארץ לא נראתה לו והוא חזר לרוסיה, לשם גמר ההכנות לעליה לארץ.

לאחר נשואיו את בת קרוצ’י, ליבה בת ר' שלמה הלל רמז (איש מעשה וירא שמים, מומחה לבירוא יערות, עלו בסוכות תרפ"ג, נפטר בכ"ה חשון תרפ"ח, בתל־אביב) – עלו שניהם לארץ בחול־המועד פסח תרע"ג ושמם: אהבה ודוד רמז. בארץ פנו לקסטינה, היא באר־טוביה, ונתקבלו לקבוצה החקלאית, אשר נתאחזה במושבה אך זה לפני שנה ובין חבריה: שמואל יבנאלי, יוסף קליבנר, זרח זרחי, יעקב ויבמן ואחרים. הקבוצה לא הצליחה להכות שורש במציאות הקסטינית של אז. משנתפוררה הקבוצה, נאלץ לבקש עבודה כפועל חקלאי בכל מקום שהוא וזו נמצאה לו, באמצעות לשכת העבודה של יפו, באחוזה הלונדונית בכרכור. מחוסר תנאי דיור, מחוץ ל"חושה" אחת לתריסר בחורים, לא יכול היה לקחת שם את אשתו –– והיא השתכנה בחדר שכור בהר־שפיה. עם כניסת תורכיה למלחמת העולם הראשונה – לצד גרמניה – נפסקה היניקה הכספית של האחוזה הלונדונית והפועלים פוטרו מאונס. אז העתיק את עצמו לזכרון־יעקב ונקלט במספר המצומצם של הפועלים ב"חצר הכרמל" – חוזת בית לנגה, אשר אך זה הוחל בחיצוב בורותיה ובנטיעתה, ואשר הנאמן עליה, מטעם הבעלים, והשוקד לפרנסה היה ד"ר הלל יפה. משנפגשו שניהם בעניני עבודה נקשרו בידידות אישית – ובמשך המלחמה העולמית הראשונה פעלו יחד כעסקני הסיוע השומרוני, אשר תעודתו היתה כפולה: מתן עזרה לנמצאים בחבל החזית ביהודה (הקו הדרומי – כפר סבא) ולמגורשי יפו ותל־אביב, אשר זכרון־יעקב היתה למקלט לרובם. שניהם היו מאוחדים גם בעמדתם השלילית לפעולות־הסתר של הקבותה האהרונסונית “נילי”. ביום השואה של זכרון־יעקב, כאשר הוקפה צבא תורכי וכל בתי המושבה היו טרף לבילוש רצחני, היה לבער כל אוצר המכתבים וכתבי־היד שהיו ברשותו, לבל יפלו בידים רעות. בקרב מגורשי יפו־ת"א נמצא גם יוסף חיים ברנר, אשר הכיר כאן לראשונה את משפחת רמז ויהי בה ל"בן בית" ואף לדייר־משנה, בעברה לתל־אביב.

העקירה מזכרון־יעקב וההליכה לתל־אביב באה בתוקף דרישת קבוצת החברים מעוררי התנועה ל"אחדות העבודה" – ובראשם ברל כצנלסון ז"ל – למען יתן ידו עמהם מקרוב. כל משפחת העובדים – העירוניים והחקלאים, הפועלים והמורים ה"הולכים", אשר התנדבו לצבא ונפגשו בתחומי הצבא פגישת אחים עם חברים מתנועת “פועלי־ציון” באמריקה, וה"נשארים" – לא מנתה יחד אלא כ־4000 איש והיא הפכה כולה, לעת גמר המלחמה העולמית, למצולה רותחת, מתוך ערגה למפעל ישובי רב ולאיחוד. הוא הטיל את עצמו למצולה זו, במלוא להטו. הוא ערך, בשותפות עם ברל כצנלסון לבוש המדים, את ה"קונטרס", הוא כתב את ההקדמה לחוברת “הצעה לאיחוד פועלי ארץ ישראל”, אשר נתחברה על ידי ב. כ. ונחתמה על ידי חברי ועדת האיחוד: י. בן־צבי, ד. בן־גוריון, ש. יבנאלי, י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז. הוא סובב בערים ובמושבות לבירורים בענין האיחוד. ולאחר מעמד ועידת פתח־תקוה, כשהאיחוד לא יצא שלם ו"הפועל הצעיר" נשאר עדיין במחיצתו, היה הוא מזכיר הסתדרות הפועלים החקלאים של “אחדות העבודה”. בחנוכה תרפ"א, בועידת היסוד של ההסתדרות בחיפה, זכה להכריז כיושב ראש: “נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל”.

מטעם ההסתדרות הוטלה עליו המשימה: לאחד את ההתחלות הקבלניות של “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר" ולעמוד בראש מפעל מאוחד קבלני של פועלי ארץ ישראל, אשר שמו נקרא אז: “המשרד לעבודות צבוריות, בנין וחרושת” – ואשר הכביש את מלאכת הסלילה והבנין והחיצוב והסיתות לפני העליה השלישית. אחר־כך מקרא בשם “סולל בונה”. ולמרות הגיעו לשיתוק בשנת 1927, הוקם והופעל שוב על ידי גרעין ממנהליו הראשונים, ובראשם שמואל מרגולין, דוד הכהן והלל דן, והועלה משנה לשנה, בכוח תבונה ותנופה, התמדה והעזה, למדרגת גדול מפעלי־סלילה ובניה וחרושת בישראל ובמזרח התיכון. בועידה השניה של ההסתדרות (שבט תרפ"ג) העלה את ענין שיכון העובדים, וברשותו הוקם המוסד “שיכון”, אשר שינה את פני המציאות, בכוח פעולה שיטתית ברכישת חלקות אדמה לשיכון פועלי העיר והמושבות, בגיוס כספים לאשראי איפותיקאי, בקביעת תכניות לטיפוסי־בתים ובהקמת השכונות ומעונות העובדים המשותפים בפנים העיר והקריות המפוארות על ידן, מעין קרית חיים, קרית עבודה ודומיהן. המוסד ופעולתו נתאזרחו עמוקות בחיי הארץ המתאכלסת ובדמות “שיכון” הוקם, עם התחלת קיבוץ הגלויות, “עמידר”, משותף להנהלת הסוכנות היהודית ולממשלת ישראל.

בשלש־עשרה שנות פעולתו כמזכיר הכללי של ההסתדרות ביצר את חומותיה. בהתקינו את המס האחיד ובבנותו את קרן חוסר העבודה, על שתי זרועותיה “ביצור” ו"משען", אשר ממנה הסתעפה רשת חדשה של קרנות־גמל הסתדרותיות – נוספות על “קופת החולים”: לעזרת חברים לעת זקנה (“דור לדור”), לאלמנות (“מציב”) ולהרחבת בסיס הקיום (קרן עבודה עברית). על נדבכים אלה של עזרה הדדית הוקמו במאמץ רב אשר נרתמה לו קבוצת חברים ובראשם גולדה מאירסון – בשנות חוסר עבודה חמור המפדים, א', ב', וג', למופת לכל הישוב.

כשהושבת נמל יפו במאורעות 1936\ לקח חלק בראש גיוס הכוחות להקמת נמל תל־אביב והניע את ההסתדרות לייסוד “נחשון” – החברה הימית של ההסתדרות לספנות ולדיג, ועשו אותה מנוף להקמת חברת “צים”, משותפת להנהלת הסוכנות, ההסתדרות והחבל הימי לישראל, אֵם צי הסוחר הישראלי. הוא שקד על גידולם ושגשוגם של המפעלים המשקיים־הכלכליים של חברת העובדים, נטל חלק פעיל ביסוד “ניר” ובהרכשת “הסנה” להסתדרות, עקב נאמנה אחרי התפתחות “המשביר” המנצל על הצרכנות השיתופית, וליווה מילדותה את התעבורה השיתופית, אשר הצילה לישוב את הענף הכלכלי החשוב כענף עברי. הוא עורר את ההסתדרות להרחיב את רשת בתי־הספר שלה לחנוך מקצועי ובעידודו הוקם בית־הספר המקצועי בצפת, על שם ד"ר אברהם חיים גרין, בהשתתפות ההסתדרות, התאחדות בני הישוב בארץ ישראל ומר יהושע גרין.

כינס והוציא לאור את “חוקות ההסתדרות” והקדים להן הסבר תמציתי ושיתף את עצמו בקביעות בעבודת משפט החברים. כן היתה ידו בייסוד “עם עובד”.

בשנות המערכה הסוערות, שנות הלחץ הזדוני מצד השלטון מבחוץ והחרדה הגדולה להתפרדות דרכי המלחמה מבית, נדרש לשאת בעול האחריות הישובית ועמד בה, כיושב ראש הועד הלאומי, עד להקמת המדינה ומסירת סמכות הועד הלאומי לממשלת ישראל. בשנים אלה (אב תש"ד – שבט תש"ט) היה חבר לצמים את “צום העליה”, במשרדי הועד הלאומי, בפסח תש"ו, למען תת תוקף לתביעתו המאוחדת של הישוב: להעלות מיד ארצה את אסירי העליה הצמודים לאניתם “לה־ספּציה”, בחופי איטליה, והיה חבר לאלפי בני הנוער ולחברי הנהלת הסוכנות הנאסרים בשבת כ"ט בסיון תש"ו (29.6.1946), ועשה בלטרון למעלה מארבעה חדשים, בחברת הרב יהודה ליב הכהן מימון, יצחק גריבוים, משה שרת, דב יוסף ודוד הכהן. הנסיונות לשבור את רוח הישוב והתנועה הציונית עלו בתוהו, – והוא זכה, לאחר צאת שלטון הזדון את הארץ, להביא למליאת הועד הלאומי, ביום כ' באדר א' תש"ח, את ההצעה בדבר הרכבת מועצת המדינה הזמנית של מדינת ישראל מן המציגות הנבחרת של התנועה הציונית ומזו של כנסת ישראל – ועל עמודים אלה הוקם המוסד המחוקק הזמני, שקדם לבית הנבחרים הישראלי: “הכנסת”. נקראה “האספה הנועלת של הועד הלאומי” אשר נחתמה בדברי הודעתו: “כנהר המשתפך אל הים, משתפכת הערב הזה כנסת ישראל למדינת ישראל, אשר תיכון לעד”.

החוט הבלתי נפסק של פעילותו הישובית נמתח לאורך כל שנות בניינים של מוסדות ההנהלה העצמית הישובית בפנים, למן הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל ועד למועצת המדינה הזמנית לישראל. בממשלה הזמנית הופקד בידו תיק התחבורה והוא נשא באחריותו גם בממשלת ישראל שנבחרה על ידי הכנסת. ביום ט"ו בכסלו תש"י מסר בכנסת את הודעתו הראשונה כשר התחבורה על תקופת י"ח חדשי פעולתו, אשר הצליחה להשתלט על התוהו ובוהו, הסדירה את קשרי הדואר והאלחוט של מדינת ישראל עם ארצות העולם, החייתה את הרכבת השתוקה והמרוסקת, הפעילה את נמלי הים והאויר, קידמה את הספנות הישראלית קידום של ממש ויסדה את השירות האוירי הישראלי “אל־על”.

בהעלות ישראל את עצמותיו של ד"ר הרצל מוינה הלך כחבר מטעם הממשלה במשלחת־הכבוד, אשר הביאה לארץ, ביום כ"א אב תש"ט (16.8.49), את הארון במטוס “אל־על”, אשר שם הרצל קורא עליו מאז.

בדבריו שבעל־פה ושבכתב נודע באהבתו את הקיצור ובטעמו הלשוני.

נמנה עם חברי ועד הלשון והשתתף לסרוגין בעבודת המלון הטכני בעריכתו של ח. נ. ביאליק. עשרות מחידושיו הלשוניים נקלטו בלשון החיה, מבלי שיפורש שמו עליהם.

היה חבר לועד הפועל הציוני ולמועצת מחזיקי מניות היסוד של הבנקים הציוניים ועוקב אחרי פעולתם במשך שנים רבות ורצופות.

היה בין מיסדי “החבל הימי לישראל” וחבר הנשיאות המצומצמת שלו לאז הקמתו.

בסוף חשון תשי"א נתמנה שר החינוך והתרבות.

מת לאחר מחלה קצרה בבוקר שבת, י"ג אייר תשי"א, בירושלים. נקבר בזכרון־יעקב ליד קברות הוריו ואחותו.