לפני הרבה־הרבה שנים לא היה הטוס יפה כל־כך כמו היום. לא היו לו בזנבו כל הצבעים הרבים – לא צָהֹב ולא יָרֹק, לא כָּחֹל ולא כל היתר. הטוסים היו דומים לצפרים אחרות, שצבע הנוצות שלהן אָפֹר. ורק דבר אחד היה להם מְיֻחָד – על הראש בָלְטָה צִיצָה יפה, ומי שראה טַוָס חשב, שיש לו כתר על הראש. ועוד הבדל – הטוס היה מסגל לפרש את זנבו, ואז נִרְאָה הזנב כמו מניפה פתוחה. מי שראה טוס מרחוק חשב, שהוא רואה כדור אפר.

בכל־זאת לא קנאו הטוסים לא בַּתֻּכִּי ולא בַּחוֹחִית ולא בצפור אחרת בגלל הצבעים השונים שבנוצות. ואפלו לא קנאו בפרחים. להפך, שמחו מאד, כי לפרחים עלי־כותרת צבעוניים. הם טִיְלוּ בין הפרחים, ונהנו מן הריחות הנעימים. אהבו הפרחים את הטוסים, והטוסים – את הפרחים. היו מתנהגים כמו חברים טובים.

הטוס הוא עוף־קרקע. אבל הוא מסגל גם לעוף ולהגיע למרחקים גדולים. היו הטוסים עפים למקומות שונים, ואחר־כך באים ומספרים לפרחים כל מה שראו – הלא הפרח אינו יכול לזוז ממקומו. ספרו על ערים ועל כפרים, על ימים ועל אניות, על ילדים ועל משחקיהם ועוד ועוד. היו הפרחים שומעים, ונהנים מאד מן הספורים, היו מודים לטוסים שלהם, ומפיצים עוד יותר ריחות נעימים. כי צריך לדעת – כאשר הפרח נותן ריח טוב, סימן שטוב לו, שהוא שמח ונהנה.

פעם אחת שִׂחֲקָה להקת טוסים בשדה יֶרֶק. השדה היה מלא וגדוש פרחים. והפרחים מכל הסוגים ונכל הצבעים והשמש חִמְמה את הפרחים ואת הדשאים ואת הטוסים. וכלם שמחו שמחה רבה, והיו במצב־רוח מצין. פתאם התחילו הפרחים להתלחש ביניהם, והטוסים שמו לב, שהם גם רועדים מפחד. לא הבינו מה קרה. אך כשהסתכלו בצד, ראו עדר חמורי־בר מתקרבים אל השדה. חמורי־הבר צעדו לאט, ולעסו את כל הירק בדרכם. הבינו הטוסים, מדוע נבהלו ידידיהם. הפרחים ידעו, שאם יראו החמורים את השדה שלהם, יבואו ויאכלו את כל הירק וגם אותם בתוך זה. נבהלו גם הטוסים, והתחילו לחשב מה לעשות, כדי להציל את הידידים. אך לא נשאר זמן רב, כי החמורים כבר היו קרובים למדי, וצריך לחשב מהר־מהר. ובינתים רועדים הפרחים מפחד. מה יהיה?

והנה ברגע מסוים עלה על דעתם של הטוסים רעיון נפלא: הם כלם יתיצבו בכמה שורות בִקְצֵה השדה, יפרשו את הזנבות ויעמדו זה ליד זה, והחמורים לא יוכלו לראות שום דבר מלבד הזנבות הָאֲפֹרִים.

כך החליטו וכך עשו.

התחילו הטוסים לצעד לעבר חמורי־הבר. וכאשר היו לא הרחק מהם, נעצרו ועמדו בכמה שורות צפופות מאד, ואחדים מהם התחילו להתעופף מעל חבריהם העומדים על הקרקע. כך הסתירו גם את השדה גם את פרחיו.

והחמורים מתקרבים ורואים לפניהם במקום שדה – טוסים אפרים. חשבו – כנראה, אין עוד ירק במקום הזה. פנו לאחור והלכו להם למקום אחר.

ואך נעלמו החמורים, התחילה השמחה. הטוסים רקדו והתעופפו וברכו את הפרחים. והפרחים נפנפו בעליהם ובכותרותיהם, והודו לעופות החביבים על הצילו את חייהם, ושרו להם שיר־תודה:

תּוֹדָתֵנוּ בִּשְבִילְכֶם

לְעוֹלָם נִשְמֹר –

כִּי אוֹתָנוּ הִצַלְתֶּם

מִשִנֵי חֲמוֹר.

ותוך כדי שירה העיף כל אחד מן הפרחים עלה אחד מכותרתו אל להקת הטוסים. בבת אחת נתמלא האויר המוני־המונים של עלים מכל הצבעים. עפו העלים, נתערבבו והתישבו על נוצותיהם של הטוסים. ומפני שכל פרח שלח את המתנה באהבה רבה, נדבקו העלים אל הנוצות ולא נשרו מהן. וכאשר נבלו העלים, נשארו כל הצבעים על נוצות הטוסים עד היום הזה.