– מִי דוֹפֵק פֹּה עַל הַדֶלֶת?

מִי רוֹצֶה אֵלַי לָבוֹא?

– זֹאת אֲנִי שֶׁמְחַכָּה פֹּה.

יָעֵלִי עוֹמֶדֶת פֹּה.

– יָעֵלִי?

אֲשֶׁר הִבְהִילָה

אֶפְרוֹחִים בְּעֵת שֵנָה?

– לֹא!

– יָעֵלִי?

אֲשֶׁר הִפִּילָה

אֲגַרְטָל שֶׁל הַשְכֵנָה?

– לֹא!

– יָעֵלִי?

אֲשֶר הִצִילָה

נְמָלָה קְטַנָה מְאֹד?

– לֹא!

– יָעֵלִי?

אֲשֶׁר הִזִילָה

כָּל הַיוֹם הַרְבֵּה דְמָעוֹת?

– לֹא, לֹא!

זוֹ אֲנִי. אֲנִי גָרָה פֹּה.

פֹּה בַּבַּיִת שֶׁמִמוּל.

כָּל הַבֹּקֶר רַק שִׂחַקְתִּי

בַּחוֹלוֹת לְיַד הַלוּל.

– אַהּ, כֵּן!

בְּבַקָשָׁה!

בְּבַקָשָׁה לְהִכָּנֵס!

־ ־ ־ ־ ־ ־־

וְאַתֶּם לֹא הִכַּרְתֶּם עוֹד

אֶת יָעֵל? – כָּל־כָּךְ מוּזָר!

הַיַלְדָה שֶׁמִמוּלֵנוּ,

שֶׁשָׁחוֹר לָהּ הַשֵׂעָר,

וּשְׁחוֹרוֹת גַם שְׁתֵּי עֵינֶיהָ,

וּשְׁחַרְחַר הוּא הָאַפּוֹן.

אֲדֻמוֹת רַק הַשְּׂפָתַיִם,

אֲדֻמָה גַם הַלָשׁוֹן.

עוֹד סִימָן – וַדַאי יַזְכִּיר אֶת

יָעֵלִי זוֹ הַקְטַנָּה –

תְּמוֹל קִבְּלוּ שְׁתֵּי צַמוֹתֶיהָ

שְׁנֵי סְרָטִים בְּמַתָּנָה.

יֵש עוֹד מִי שֶלֹא נִזְכַּר? מָה?

אִי־אֶפְשָׁר! כֵּיצַד וְאֵיךְ?

כָּל אֶחָד הֵן מִצְטַחֵק לָהּ,

טֶרֶם הִיא לוֹ תְּחַיֵּךְ!

ראתה סִגָל הקטנה, שכל הילדים רצים אל העץ הגדול שמעבר לגדר, רצה גם היא. השליכה את הכדור מידה ורצה. אמנם היא קטנה, ואינה יכולה להשיג את הילדים, אבל איך אפשר לְהִשָאֵר במקום, כאשר הכל רצים לשם? מי יודע מה מצאו שם. אולי קפוד? ואולי צב? ואולי דבר… שאי־אפשר לדעת מה?

כאשר הגיעה סִגָל לשם, כבר היו כלם ליד העץ. ואז ראתה גוזל רך מוטל על האדמה ומצפצף־בוכה: “ציף־ציף־ציף”.

סִפֵּר אֶרז, שראה את הגוזל צונח ונופל מן העץ. נָשְׂאו הילדים את ראשיהם למעלה, וראו שם קן קטן. בודאי נִשְמַט הגוזל מן הקן הזה. לא ראו שם לא צפור ולא גוזלים. לא ראו ולא שמעו דבר. כנראה, מתעופפת אמו של הגוזל ומחפשת מזון, והוא בן יחיד, אין לו אח, ואין לו אחות.

– מסכן! – הצטער אליעזר.

אבל עמי היה מְרֻגָז על הגוזל:

– מה יש? אולי השתולל, לא שמע בקול אמא־הצפור, לא נזהר, התקרב אל הפתח של הקן ונפל. מי אשם לו?

– לא נכון – הֵגֵנָה עליו ברוריה – הוא קטן כל־כך, וַעֲדַיִן אינו יכול לזוז.

– אם כן איך נפל? – לא הסכים עֻזִי לדעתה.

– זה הכל לא חשוב! – החליט ליאב. – אבל איך אפשר להחזיר אותו לקן לפני שאמא תַחֲזֹר? אם היא לא תמצא אותו, היא תצטער מאד. תַחשֹב, כי מישהו לקח ממנה את הילד שלה.

חָשבו, חשבו והחליטו לגשת לַבַית הסמוך ולבקש את הסֻלם העומד שם, וכך יוכלו להחזיר את הגוזל לקנו.

כך עשו. אבל כשהרימו את הגוזל מן האדמה, ראו טִפַּת דם על רגלו – כנראה, נפצע בעת הנפילה.רצתה ברוריה לקרא לאמה החובשת, שתַּחְבֹּש את רגלו של הגוזל. אבל ארז לא הסכים:

– לצפרים אין רופאים, ואין להם צרך ברופאים. או שהפצעים מתרפאים מעצמם, או שהצפרים־האמהות יודעות לטפל בגוזלים הפצועים.

וארז יודע, הוא הגדול בין הילדים. הסכימו כלם לדבריו, והעלו את הגוזל לקנו.

אחרי שהחזירו את הסלם למקומו, התפזרו הילדים והלכו למשחקיהם. גם סִגָל חזרה לֶחצר. היא שמחה מאד, כי הצפרים יודעות לרפא פצעים, וכי גם הגוזל הזה יבריא מהר.

אבל כאשר חזרה לחצר, לא יכלה עוד לשחק בכדור. ישבה לה בפנה לא הרחק מערוגת הפרחים, וחשבה על הגוזל המסכן, שעדין לא צמחו לו כנפים, ואין הוא יכול לזוז ממקומו. וחשבה, וחשבה עוד.

על מה חשבה? – על דברים רבים.

על זה שהצפרים קטנות כל־כך וגרות על עצים.

על זה שטוב לילדים, כי אינם גרים על עצים, ואינם נופלים משם.

ומדוע אין לצפרים רופאים?

ועוד הרבה חשבה. וכל הזמן רִחֲמָה על הגוזל המסכן, והיתה מוכנה לתת לו את כל צעצועיה, ורק שלא יכאב לו. מוכנה לתת לו אפלו את הבֻּבה הקטנטנת החדשה, שהיא אוהבת כל־כך – רק שלא יהיה עצוּב, רק שלא יְצַיֵץ, ושלא יהיה רעב.

ופתאם הבחינה בצפור שבאה ונִצְבָה לא רחוק מֵרַגלהּ, נִקְרָה דבר־מה ועָפָה לה. כַּעֲבֹר רגע חזרה, שוב חָטפה דבר־מה בְּמַקוֹרָהּ ועפה לה. נזכרה סִגָל, שהיא אכלה לפני־כן לחם, ובודאי מנקרת הצפור את הפרורים שנשרו. והצפור עפה וחוזרת, עפה וחוזרת.

והצפור היתה עליזה מאד, ושרה לעצמה בשפת הצפרים:

פֵּרוּרִים, פֵּרוּרִים

מִן הָאֲדָמָה אָרִים.

אֲבִיאֵם אֶל גוֹזָלַי –

רְעֵבִים הֵם לְמַדַּי.

אבל סִגָל התרגזה, כי הצפור מפריעה לה במחשבותיה. היא סִגָל חושבת על דברים כל־כך חשובים, כמו על גוזלים רעבים ופצועים, והנה באה לה צפור זאת ומפריעה? איזו צפור רעה!…

מובן, שסִגָל לא שמעה את שירתה של הצפור, וגם אִלו שמעה לא היתה מבינה, שהרי אין היא מכירה את שפת הצפורים. וכבר רצתה להרים את ידה ולגרש את הטרדנית, אך באותו הרגע עלתה בראשה מחשבה אחרת:

– ואולי גם זאת היא אם של גוזלים? ואלי היא מחפשת אֹכל בשבילם? ואם אני אגרש אותה, והיא תתרוצץ פה ושם, יכול בינתים אחד מגוזליה לנפל מן העץ ולהפצע, ומי ירים אותו, אם לא יראו שהוא נפל? ואולי הוא ימות?

מובן, שסִגָל לא הפריעה עוד לצפור לקחת את הפרורים, וַאפלו היתה מְרֻצָה מאד שאמא נתנה לה את הלחם. וכשסימה הצפור ללקט את כל הפרורים, ולא היו שם עוד, רצה סִגָל הביתה לבקש מאמה עווד פרוסת לחם.

א. אֲנִי שׂוֹחֶה

קַיִץ חַם בְּכָל הָעִיר

נֶאֱחַז כָּעֵת,

וַאֲפִלו בֶּחָצֵר

הַשָרָב לוֹהֵט.

אִי־אֶפְשָר פָּשוּט עַכְשָו

לְשַׂחֵק בַּחוּץ,

וּבַבַּיִת מִתָּמִיד

הֵן אָסור לָרוּץ.

פֹּה יֵש כֵּיף – הַחוֹל רָטֹב.

גַם לָרוּץ מֻתָּר.

גַם בְּמִשְׂחָקִים רַבִּים

לְשַׂחֵק אֶפְשָר.

כֵּן, עַל שְׂפַת הַיָם נִפְלָא –

הַשָרָב נֶעְלַם.

אַךְ לֹא זֶהוּ הָעִקָר,

הָעִקָר – הַיָם.

אֶל הַמיִּם הנְנִי

כְבָר נכְנס לְאַט,

את רגְלַי הם מְלַטְפים

בְלטוּף נֶחְמד.

עוֹד מְעַט וְהֵם חוֹבְקִים

אֶת מָתְנַי, יָדַי,

בִּשְחִיָה עַכְשָו אָשוּב –

דַי הָלַכְתִּי, דַי.

זְרוֹעוֹתַי חוֹתְרוֹת־חוֹתְרוֹת,

וְעוֹזְרוֹת רַגְלַי.

מִתְקָרֵב אֲנִי לַחוֹף,

וְהַחוֹף – אֵלַי.

פֶּתַע גַל מַדְבִּיק אוֹתִי

וְאֵינוֹ מַרְפֶּה –

עַד שֶמַיִם מְלוּחִים

בְּעֵינַי, בּפֶּה.

פוּי, יוֹרֵק אֲני ליָם

חֲזָרָה מימָיו,

אךְ עִקְבוֹתֵיהֶם בַּפֶּה,

גַם יֶשְנָם בָּאַף.

לֹא יָפה נָהַג הַיָּם,

מְכֹעָר מְאֹד,

אַךְ אֲנִי לֹא אֲוַתֵּר,

כִּי נֶהְדָר לִשְׂחוֹת.

מִי שֶלֵהָנוֹת רוֹצֶה

מִשְׂחִיָה בַּיָם,

מַיִם מְלוּחִים הרְבּה

בְּחַיָיו יִטְעַם.

הֲתדְעו בְמִי אֲנִי

מְקַנֵא מְאֹד? –

טוֹב לַדָג שֶהוּא רשאי

כָל חיָיו לִשְׂחוֹת.

ב. אַרְמוֹנוֹת־חוֹל

מִי רוֹצֶה מֵחוֹל לִבְנוֹת

מִגְדָלִים וְאַרְמוֹנוֹת –

הַדָבָר פָשוּט־פָשוּט,

אִם לַחוֹל יֵש רְטִיבוּת.

עוֹד יוֹתֵר פָּשוּט הוּא אִם

אֶל הַחוֹף אָנוּ בָּאִים,

וְקָרוֹב לַיָם נִגַש –

שָם הַחוֹל רָטֹב מַמָש.

כְּבָר הִגַעְתִּי אֶל הַחוֹף.

אֵין לָכֶם הַרְבֵּה לַחֲשֹׁב –

הַבְּנִיָה קַלָה מְאֹד,

כָּל תִּינוֹק יוּכַל לִלְמֹד.

הִסְתַּכְּלוּ – אֶחְפֹּר גוּמָה

בְּיָדִי הָעֲרֻמָה,

עַד – שֶמַיִם מִתְגַלִים

בַּגוּמָה כְּמוֹ בִּדְלִי.

כְּמוֹ דַיְסָה הַחוֹל הוּא פֹּה –

אֲמַלֵא הַחֹפֶן בּוֹ,

וְטִפּוֹת מִתּוֹךְ הַיָד

אֲטַפְטֵף כְּמוֹ מִכַּד.

כָּל טִפָה עִם הַנְפִילָה

כְּבָר אֵינָהּ כָּל־כָּךְ דְלִילָה.

בִּמְהִירוּת הִיא מִתְקַשָה,

וּמְחַכָּה – לַחֲדָשָה.

כְּבָר אַרְמוֹן –רְאוּ! – מוּכָן,

גַם הַגַג עָלָיו נִשְעָן.

רַק מִגְדָל, רַק זֶה חָסֵר –

גַם אוֹתוֹ אֶבְנֶה מַהֵר.

בְּעֵינַי מִגְדָל חָשוּב,

בְּלִי זֶה הָאַרְמוֹן עָלוּב.

וּמִגְדָל רָאִיתִי כְּבָר

בִּתְמוּנָה – כְּמוֹ צַוָאר

דַק, גָבוֹהַּ שֶל גִ’יָרף –

זֶה אֲנִי מֵקִים עַכְשָו.

כָּל טִפָה שֶלִי דוֹמָה –

שִׂימוּ לֵב – לְעוֹד קוֹמָה.

מִסְפָרָן יִגְדַל, יִגְדַל –

מַה תֹּאמְרוּ עַל הַמִגְדָל?

וְכָל־כָּךְ הַרְבֵּה קוֹמוֹת –

אִי־אֶפְשָר פָּשוּט לִמְנוֹת.

אֵין דָבָר – נוֹסִיף לוֹ עוֹד,

הָעִקָר הוא לַעֲלוֹת!

אוֹי, הַכֹּל פִּתְאֹם קֻלְקַל –

בְּרִיצָה הִגִיעַ גַל

מְרֻגָז כְּמוֹ לְרִיב,

וְהַכֹּל שָטַף, הֶחֱרִיב.

מֶה עָשָׂה לִי, יָם, גַלְּךָ?

לֹא בִּקַשְׁתָּ אַף סְלִיחָה.

אַךְ אֲנִי אֶסְלַח מַהֵר,

וְאֶבְנֶה אַרְמוֹן אַחֵר.

שולמית התעוררה משנתה, פקחה את עיניה, ומיד קראה:

– אמא, בקר טוב!

אך אמא לא היתה בחדר. ובכלל היה החדר ריק, איש לא היה שם.

היא נזכרה, שעכשו לא בקר כי אם אחרי־הצהרים. היא נזכרה, שהיתה עיפה אחרי־הצהרים,ושכבה לישן, ואמא אמרה לה “שֵנָה מתוקה!” והלכה לעבודה. וגם אבא בעבודה.

“אם כן”, חשבה, “מי זה יכל להעיר אותי? בחדר אין איש.”

עוד פעם פנה מבטה אל כל הפנות. על כסא הצעצועים שלה ישב לו הדבן הצָהֹב, הביט בעיניו השחורות אל הארון הלבן ושתק. הכדור היה מונח על הרצפה, כאִלו עָיֵף אחר המשחקים מלפני־הצהרים. תחת הכסא עמדה הָעֲגָלה בעלת הגלגל השבור, ובתוכה ישב הַבַּרְוָז התָּכֹל, וּלְשוּלמית נראָה שגם הוא נִרְדַם. שאר הצעצועים היו מונחים על־יד הָעגלה. כל החדר נראָה כאלו ישן שנת אחרי־הצהרים. ובכל־זאת היה נדמה לשולמית, שמישהו העיר אותה משנתה.

פתאם שמעה יללה מְמֻשכת מאחורי הדלת:

אִי־אִי־אִי ועוד פעם אי־אי־אי!

קפצה שולמית מהר מעל המטה, פתחה את הדלת, והנה כלבלב קטן, שחור, בעל אָזְנַיִם לבנות, מתהלך על־יד המפתן ומילל, כאלו מתחנן:

– פתחו לי את הדלת!

רִחֲמָה שולמית על הכלבלב שהיה עזוב וּמִסכן. אבל היא גם שָׂמחה. אצל השכן בבית ממול יש כלב – “אביר” שמו. אבל רק ילדי השכן הגדולים משחקים אתו יחד עם ילדים גדולים אחרים. גם אצל הדוד אפרים יש כלב, ושולמית היתה משחקת ומטפלת בו כל פעם, כשבקרה אצל הדוד. אבל היא – רצתה כלב שלה, שיהיה אצלה וישחק אתה תמיד. היא רצתה כלב רק לה.

שולמית התכופפה ולטפה את הכלבלב. והוא הוציא לשון וְרֻדה, קטנטנת, ולקק את אצבעותיה. היא שמה אותו בזרועותיה, לטפה אותו ושמחה מאד. והכלבלב לקק אותה, אבל מפעם לפעם הוסיף לילל: אי־אי־אי! לקק וילל. ושולמית לא ידעה מה הוא רוצה.

כשחזרה אמא שָׂמחה גם היא, שהכלבלב בבית. היא גם שמחה, כי לשולמית לב טוב והיא מרחמת על בעלי־חיים עזובים.

רק מאמא נודע לשלומית, מדוע מילל הכלבלב – הוא היה רעב. אמא מזגה לו קצת חלב בקערית, והעמידה אותה על הרצפה. ושולמית עמדה ושרה:

כְּלַבְלָב, כְּלַבְלָב,

תִּשְתֶּה חָלָב.

תִּשְׁתֶּה חָלָב,

וְלֹא תִּרְעַב.

כאשר גמר הכלבלב ללקק את החלב, לא ילל עוד, והיה חביב כל־כך, ששולמית החליטה לקרוא לו בשם “חביב”.

העמידה בפנה ארגז קטן, רפדה אותו בסמרטוטים, וזו היתה מטתו של חביב. שולמית היתה משכיבה אותו לִישֹן.היתה מאכילה אותו, ושניהם התידדו מהר מאד. היא אהבה את חביב, וחביב, התקשר אליה ולא זז ממנה. מעכשו שחקה שולמית עם חביב יותר מאשר עם כל צעצועיה גם יחד. ואף הם הצעצועים היו מְרֻצים מִזֶה, כי שולמית לא היתה מְעַיֶפת אותם כמו עד עכשו.

אחרי כמה שבועות גדל חביב, וכבר התחיל לִנְבֹּחַ – נַעֲשָה לכלב ממש. הוא לא רצה עוד לשכב בארגז. כשהיתה שולמית הולכת לישן, היה הוא רובץ על־יד מטתה, ומשתדל שלא להעיר אותה משנתה. כך היה בלילה, וכך היה אחרי־הצהרים.

אבל פעם אחת התעוררה שולמית לקול נביחתו של חביב. היא לא יכלה להבין, מה קרה לו, מדוע הוא מפריע לה במנוחת אחרי־הצהרים. וכבר רצתה לִגְעֹר בו ולהשתיק אותו. אך משהסתכלה בו ראתה, שהוא נובח וקופץ אל מטתה. ואז הבחינה בְעַקְרָב גדול צָהֹב, המטפס על רגל הַמִטָה ורוצה להגיע אליה. שולמית זרקה מיד את השמיכה מעל עצמה, קפצה מן המטה, רצה אל ארון הכוסות, לקחה צנצנת זכוכית, הכניסה לתוכה בזהירות את העקרב, והבריגה בַּמִכְסֶה המתבָּרֵג. כך לִמְדָה את הילדים אילנית מ"פִנַת החי" שבשכונה. מחר תביא לה את הצנצנת. ואילנית תֵעָזר גם בעקרב זה, כדי ללַמד את הילדים, איך להזָהר כשרואים עקרב.

שולמית הֵבינה, שחביב הציל אותה מעקיצה מְסֻכּנת מאד. היא הבינה, כי חביב שלה הוא לא רק חבר טוב למשחק, אלא גם ידיד ושומר נאמן. היא חבקה אותו ונשקה הרבה־הרבה.

וכשחזר אבא הביתה, ושמע על כל מה שקרה, חִבר שיר לשולמית וּלְכַלְבָּהּ הטוב – כי אבא יודע לכתב שירים. לָמדה שולמית את השיר בעל־פה.

ופתאם תפשה את חביב והתחילה לרקד אתו, לרקד ולשיר:

כַּלְבִּי הַפָּעוּט,

אַתָּה כֹּה חָמוּד,

חָבִיב כְּשִמְךָ!

תָּמִיד, כְּלַבְלָבִי,

תָּמִיד לִי תָּבִיא

מִשְׂחָק וְשִׂמְחָה.

בְּיַחַד נָרוּץ

בַּבַּיִת, בַּחוּץ,

תּוֹךְ צְחוֹק וְתוֹךְ גִיל.

נַמְצִיא מִשׂחָקִים

לא רַעַש נָקִים,

נִשְׂמַח – כְּרָגִיל.

אַךְ שְמֹר כְּמוֹ הַיוֹם

מֵרָע וְאָיֹם,

כַּלְבִּי הַנָבוֹן!

תָּמִיד תִּשָאֵר

יָדִיד וְחָבֵר,

חָבִיב, חֲבִיבוֹן!

דוֹגֶרֶת אַחַת, מוּזָרָה בְהֶחְלֵט,

עַל כָּל הָעוֹלָם היתה מִתְנַשֵׂאת.

בְּקול טָעֲנָה, רְצִינִי לְמַדַי:

“הָעִקָר הוא חִנוּך וְנִימוס, רַבּוֹתַי!”

וּפַעַם הֶחְליטה אורחים להזמין,

כדי שתוּכַל לְלַמְדֵם נימוסין.

ראשון בא חֲמוֹר. אך פתאֹם, בְלִי מֵשִׂים,

נִתְקַל בִּקְדֵרָה וּשְבָרָה לִרְסיסים.

ואז הדוֹגֶרֶת צועֶקת לֵאמֹר:

“רָאָה מִי כָזֹאת? – חֲמור הוא חֲמור?”

הִגִיעָה פָרָה. וּבְרֶגַע רִאשוֹן

נִפְצָה בְקַרְנָהּ את שִמְשַת החלון.

בְּלֵב הדוגרת עָלתה הַחֵמָה,

ואֶל הָאוֹרַחַת פָנְתָה: “בְּהֵמָה!”

בַּרְבּוּר שֶעָלָה מִבִּצָה – אַךְ נִכְנַס,

קִבְּלָה את פניו, וְקוֹלָהּ מְרֻגָז:

"תֵּבוֹש! מֶה עָשִׂיתָ? כָּל־כָּךְ לְלַכְלֵךְ?

מַמָּש כַּחֲזִיר. אֵיך אפשָר כָּכָה? אֵיךְ?

הִגִיעַ הַכֶּבֶשׂ, צָנוּעַ, נִפְחָד,

רָאָה עֲרוּגָה וְיָשַׁב לוֹ בַּצַד.

אֲבָל הֲרָסָהּ. בְּקולות אֲיֻמִים

צָרחה הדוגרת: “הוֹי, כֶּבֶשׂ תָּמִים!”

ואז לְעַצְמָה: "לֹא, חֲבָל עַל זְמַנֵךְ!

כָּאֵלֶה? – אֵין מי שֶיֵדַע לְחַנֵךְ!"

ואל האורחים: “הסתלקו, וּמִיָד!”

שָמעוּ האורחים וְיָצאו – עַד אֶחָד.

וּמַה דַעְתְכֶם על דוֹגֶרת כָּזאת –

הַאִם הִיא עַצְמָה מְנֻמֶסֶת מְאֹד?

לִיהוּדָה תֻּכּוֹן חָמוּד.

צָהֹב־יָרֹק הוא הַקָטָן.

וְהוּא יָפֶה וְהוּא חָמוּד.

רַק יֵש צָרָה – הוּא פַּטְפְּטָן.

וְעוֹד צָרָה – הוּא גַאַוְתָן.

וְכָל הַזְמָן

הַפַּטְפְּטָן

רַק מְסַפֵּר,

רַק מְדַבֵּר.

קָשֶה פָּשוּט

אֶת הַפָּעוּט

קְצָת לְהַשְתִּיק

אוֹ לְהַפְסִיק.

כָּךְ לִפְעָמִים הוּא מְמַהֵר

בְּנוֹצוֹתָיו לְהִתְפָּאֵר:

"כָּל־כָּךְ יָפוֹת, כָּל־כָּךְ נָאוֹת,

כְּמוֹ שֶלִי – אֵין עוֹד, אֵין עוֹד!"

וְלִפְעָמִים הוּא מִתְפַּעֵל

מִמַּקוֹרֹו הַמִּתְעַגֵל,

וְאֶת עַצְמוֹ הוּא מְהַלֵל

מִבֹּקֶר עַד תְּחִלַת הַלֵיל:

"נָכוֹן מְאֹד הוּא הַדָבָר,

שֶמַּקוֹרִי אֵינוֹ יָשָר,

וְגַם חָלָק לֹא־לְהַפְלִיא.

אֲבָל דְעוּ לָכֶם, כִּי לִי

זֶה טִיפּ־טִפֹּנֶת לֹא אִכְפַּת,

אִם מַקּוֹרִי עָקֹם הוּא קְצָת.

אַךְ אִם נָכוֹן שֶהוּא עָקֹם,

לֹא תִמְצְאוּ בְשוּם מָקוֹם

מַקּוֹר עָגֹל וּמְעֻגָל

כְּמוֹ שֶלִי. אֵין כְּלָל וּכְלָל!"

וְיֵש שֶמְּפַטְפֵּט שָעוֹת,

שֶהוּא יוֹדֵעַ גַם לִרְקֹד:

וְרַק הַכְּלוּב הַצַר הַזֶה,

וְרַק הַכְּלוּב אֵינוֹ מַרְשֶה"

וְכָךְ, בְּלִי הֶרֶף, כָּךְ בְּלִי סוֹף.

עַל כָּל דָבָר – פִּטְפּוּט לָרֹב.

וְעוֹד דָבָר אֶחָד יָדַע,

תָּמִיד הִזְהִיר בְּקוֹל גָדוֹל:

“אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה!”

עֵת מִישֶהוּ יָשַב לֶאֱכֹל.

אַךְ פַּעַם, אוֹי, כִּמְעַט אָסוֹן

וְהַתֻכִּי זֶה הַקָטֹן

שָכַח לְרֶגַע אֶת הַכְּלָל,

כְּאִלוּ מֵרֹאשוֹ נָפַל.

וְזֶה קָרָה לוֹ לָאֻמְלָל

בִּזְמַן שֶגַרְעִינִים זָלַל.

כִּי יְהוּדָה הַבַּיְתָה אָז

לְרֶגַע קָט לֶאֱכֹל נִכְנַס,

וְגַרְגְרִים מְעַט נָתַן

לְתֻכִּיוֹ הַגַאַוְתָן.

וְזֶה הִתְחִיל –

כָּךְ הוּא רָגִיל –

מַהֵר מְאֹד

לְהִתְגָאוֹת

בְּגַרְגְרָיו:

"מִסְפָּר כֹּה רַב

אִיש לֹא יִסְפֹּר.

לְשוּם צִפּוֹר,

לְשוּם חַיָה

עוֹד לֹא הָיָה

הַרְבֵּה כָּל־כָּךְ,

הַרְבֵּה כָּל־כָּךְ."

וּמָה אַתֶּם סְבוּרִים, קָרָה?

פִּתְאֹם נִצְבו שְנֵי גַרְגְרִים

זְעַרְעֲרִים בְּבַת־אַחַת

בְּתוֹךְ גְרוֹנוֹ. וְהַצָרָה –

אֵין הֵם רוֹצִים, הַזְעִירִים,

לָזוּז קָדִימָה אוֹ לַצַד.

וְנֵס הָיָה מַמָש גָדוֹל,

שֶיְהוּדָה עֲדַיִן לֹא

הִסְפִּיק גַּם הוּא לִגְמֹר לֶאֱכֹל –

הוּא הִזְדָרֵז וְהִצִילוֹ.

וְהַתֻכִּי זוֹכֵר מֵאָז,

וּבְרֶגַע שֶיְהוּדָה נִכְנָס,

גַם בְּלִי כָּל כַּוָנָה לֶאֱכֹל,

צוֹרֵחַ תֻכִּיוֹ בְקוֹל:

“אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה!”

וּמְחַיֵךְ לוֹ יְהוּדָה.

– תירס חם! תירס חם!

כך מכריז יום־יום גרשון. הוא לָבוש חלוק לבן, ועל ראשו – מצנפת לבנה. גרשון עומד אחורי דוּד גָדוֹל מַהְבִּיל וּמְכֻסֶה. והדוּד חַם – לא כדאי לִנְגֹעַ בו. בַדוד הזה מתבשל התירס.

בכל יום, אחרי־הצהרים, מגיע גרשון, מוכר התִירָס, לִמְקומו זה בְפִנַת הָרחוב, ואחרי שהוא מכריז על סחורתו, מתחילים להתקָרֵב הקונים שֶלוֹ, וּבֵיניהם ילדים רבים. כי מי אינו אוהב תירס חַם?

כַמוּבָן, אֵין ילד כָזה. וגם יָאִיר אינו שונה מן ילדים האחרים, וגם הוא אוהב לֶאֱחֹז בְאֶשְבוֹל התירס, בִשְנֵי קְצוֹתיו, לִנְעֹץ את הַשִנַיִם בְשוּרוֹת הַגַרְגרים הַמְסֻדָרוֹת וְהַיָפות, וְלַעֲקֹר מִתוֹכָן את הגרגרים הטעימים. וּמִכָּל סוגי התירס הוא אוהב דַוְקָא את הַלָבָן. יש ילדים המַעֲדיפים תירס צָהֹב וְקָשֶה, וְאִלוּ יָאִיר – את הלבן והָרַךְ. יש ילדים האוהבים את התירס כשהוא מְמֻלָח. יאיר אוהב אותו כְּמוֹת שֶהוּא, בְּלֹא כל תוספת.

ויום־יום הוא מקבל מֵאִמוֹ את הכסף, מזדרז אל גרשון ומבקש בקולו הדקיק:

– תירס לבן ורך, בבקשה!

משקיע גרשון את המֶלְקָחַיִם הָאֲרֻכים בתוך הַדוּד, מוציא אשבול ומכניסו בַחֲזָרָה, כי הוא אינו רך. מוציא אשבול שני, וּמַכניס גם אותו בחזרה, כי זה אינו לבן. כך הוא מְחַפֵשׂ עַד שֶמוֹצֵא את מְבֻקָשוֹ, וּמוֹשִיט אותו ליאיר. יאיר אינו אוהב לֶאֱכֹל בָּרְחוב, והוא מזדרז לבוא לביתו – וּבֵיתוֹ איננו רָחוֹק ממקומו של גרשון – ואז הוא נועץ מפעם לפעם את שניו בתירס החם, וְנֶהֱנֶה מאד. נועץ ולועס, לועס ונהנֶה.

אך זה כמה ימים חָדַל יאיר לְבַקֵר את גרשון ואת דוד התירס שלוֹ. בַתְחִלָה לא שָׂם התירַסַאי לב לַדָבָר הזה, אבל אחר־כך הבחין בְכָךְ, ולא היה יכול להבין, מַה קרה לַילד הזה.

“הֲיִתָכֵן, שיאיר אינו רוצה עוד תירס?”

“אי אפשר!”, הוא משיב לעצמו, “הֲלֹא הוא אוהב את זה כל־כך, וּבְוַדַאי לא יְוַתֵר על הדבר הָאָהוּב עליו”

“ואולַי חָלָה פתאם? אנשים רבים כל־כך מצטננים בזמן האחרון, או חולים במחלות שונות. ובפרט יש בין הילדים חולים רבים באחרונה. יש ילדים, שאינם נזהרים, ואוכלים פירות לא־רחוצים, ואפלו קוֹטְפִים בעַצְמָם מן העץ בידים מְזֹהָמוֹת בְעֵת הַמִשְׂחקים, ואינם חושבים שהפירות בְרֻבָּם הגדול מְרֻסָסִים בִרְעָלִים שונים. וידוע, שֶאֲכִילָה בְיָדַיִם לא־נְקִיות או אכילת פרי לא־רָחוּץ היטב, עלולה להביא מחלות קשות מאד. אולי גם יאיר בין אלה?”

“אֲבָל גם זה לא יתכן.” כך חושב לו גרשון, “יאיר הוא ילד נקי וּמְסֻדָר תָמִיד. ואי־אפשר שֶאָכַל אֹכֶל לא־נקי, או שֶיָדיו היו מזהמות בִזְמַן הָאֲכִילָה.”

“ובכל־זאת מהי הַסִבָּה?”

“ואולי בכלל נסע יאיר מכאן למקום אחר?”

בשום אפן לא יָכֹל גרשון להגיע לַסוֹד. ואכן קשה לְנַחֵש את הַסִבָּה הָאֲמִתִּית. הדבָר נוֹדַע לגרשון אַךְ לְאַחַר שְׁבוּעַיִם. אמנם יאיר התחיל שוב לקנות תירס כַעֲבוֹר שבועַ יָמים בִלְבַד, אך כאשר שאל אותו גרשון, מדוע לא היה כל הזמן, השיב:

– זה סוד. בעוד שבוע אֲגַלֵה לְךָ.

וגרשון אינו טַרְדָן, ולא הוסיף לִשְאֹל. אבל אחרי שָבוע נוסף נוֹדַע לו הַכֹּל.

וּמַה קָרָה?

פשוט מאד – מתקרב יום־הַהֻלֶדת של אמא. ויאיר רוצה לָתֵת לָהּ מתָנה. חָשַב וחשב, מה כדאי לתת לאמא? דברים רבים כל־כך אפשר להגיש לה. אבל כל הדברים האלה עולים הרבה כסף, וליאיר אין אף אגורה אחת. וּבִכְלָל – הוא אינו מְעֻנְיָן לקנות. הוא רוצה לַעֲשׂוֹת לאמא דבר־מה בְּמוֹ ידיו. למשל, היה רוצה לעשות לה שֻלְחָן קטן או קֻפְסָה יָפָה לְחוּטֵי־סריגה או לִדְברים אחרים. אך הוא עֲדַיִן קָטָן, ואינו יכול לעשות דברים כאלה. לפני שנה תָפַר לה כָּרִית קטנה לִמְחָטִים. לפני שְנָתַים צִיֵר לה שְלשָׁה ציורים יפים. הַשָנָה הוא רוצה לעשות דבר אחר, ואינו יודע מה.

חשב, חשב והגיע למסקנה, שהוא יִרְקֹם לה מפית מְיֻחֶדֶת בשביל הפָמוֹטוֹת. בכל ערב־שבת ובכל ערב־חג אמא מדליקה נרות, ואז נראה החדר יפה יותר, והכל בבית כְאִלוּ חדש וטוב יותר. הנה היה לא מזמן חג־עצמאות, והבית היה מְקֻשָט בְיֶרֶק. על הגג התנוסס דגל המדינה, והיה נעים ושמח. אבל כאשר הדליקה אמא את הנרות, היה עוד יותר טוב ועוד יותר נעים.

ובכן, כדאי לרקם מפית. ואמא תעמיד עליה את הפמוטות. אך גם לזה דרוש כסף. יש לקנות את הבד וחוטים צבעוניים. אמנם אפשר לבקש בד מאמא, וגם חוטים רבים יש לה. הלא היא גם רוקמת וגם סורגת בעצמה. הנה רקמה לו ליאיר מפית־אֹכֶל לבית־הספר, והוא מתגאה מאד, כי אפלו המורה שִבְּחָה את המפית. ולִסְרֹג היא אוהבת מאד. וכאשר היא פנויה מעבודה, היא עסוקה בסריגה. ואפלו יודעת לסרג בלי להסתכל במה שהיא עושה. כשיאיר ראה אותה סורגת, נדמה לו, שהאצבעות יודעות בעצמן מה לעשות. בַחֹרֶף סָרגה לאבא אֲפֻדָה נֶהדרת. וכאשר נולדה לא־מזמן לדוֹדוֹ תִינֹקֶת, סרגה לה אמא חליפת־חרף נֶחְמדה.

כל זה נכון. אבל מתנה צריכה להיות גם הַפְתָעָה. ואם הוא יבקש, היא תדע מיד, מה הוא חושב לעשות. ואז עלה במוחו רעיון. יום־יום נותנת לו אמא כסף לקנות תירס. במקום תירס יקנה את הבד ואת החוטים. ומיד, כשעלה הרעיון זה בְמֹחוֹ, שָׂמַח מאד. אמנם הוא אוהב מאד תירס, אך את אמא הוא אוהב יותר. ומתנה ליום־הֻלַדְתָּהּ הוא דבר חשוב יותר מכל אשבול של תירס רך וחם.

באותו היום, כאשר קבל את הכסף, לא הלך אל גרשון. ברחוב השלישי יש חנות, ובה מוכרים חוטים צבעוניים וגם בד למפיות. פנה יאיר לשם וּבִקֵש בד וחוטים. אך הכסף לא הספיק. שאל את החנוני, כמה ימים הוא צריך לשים סכום כזה בצד, כדי לשלם בעד החוטים והבד. חִשֵב החנוני ואמר לו:

– אם תַחְסֹךְ בכל יום סכום כזה, ותבוא בעוד שבוע, יספיק לך הכסף. וכך עשה יאיר.

כעבור שבוע היה בידו הכל. כעת היתה שאלה, איפה יִרְקֹם כדי שאמא לא תבחין בדבר. אמנם היא יוצאת יום־יום לפני־הצהרים לקניות, אך לפעמים היא חוזרת אחר כמה רגעים. וזה לא טוב, כי עד יום הַהֻלדת נשארו רק חמשה ימים, ויאיר חשש שהוא לא יספיק.

גִלָה את הסוד לַחֲברו הטוב זכריה. שניהם למדו השנה באותה כתה, והם ידידים ממש, וּמְשַׂחֲקִים יחד גם עכשו, בְּחֻפְשַת הקיץ, כי הם שכנים – בית ליד בית. הציע זכריה, שיאיר יבוא אליו בכל בקר, וּבִמְקוֹם לְשַׂחֵק ירקם את המפית.

מצא הדבר חן בעיני יאיר.

וביום־ההלדת נגש יאיר אל אמו, והושיט לה חבילה קטנה אֲרוּזָה בִנְיָר לבן נקי.

– מה זה? – שאלו כל בני־הבית.

– בבקשה לִפְתֹחַ ולראות! – השיב יאיר בסודיות.

פתחה אמא את החבילֹנֶת, וּלְתִמְהוֹנָה נתגלתה לה מפית יפה, שפרחים צבעוניים רקומים בה, וּבַפִנָה רָקוּם באותיות כְּחֻלוֹת:

לאמא, ליום־ההלדת – מתנה מיאיר.

חִבְּקָה אמא את יאיר ונִשְקה אותו והודְתָה לו.

התפלאו כל בני־הבית על המתנה הנאה ושאלו אותו, מאין לקח את הבד ואת החוטים.

גלה יאיר את סודו וספר, שחסך את הכסף, שקבל לקנית תירס.

תָפְשָה אמא את יאיר פעם נוספת בזרועותיה, ונשקה אותו הרבה־הרבה.

מפולנית: אהרן מזיא

קָפַץ אֶל הַדְּלִי הַשֻּלְחָן הַפָּעוּט –

הִזְמִינָהוּ לְרִקוּד.

הַכַּד מִמַּדָּף – לָרִצְפָה, יָשָר:

"וְאוֹתִי? גַּם אֲנִי מֻכְשָר!

זִנְּקָה הַצַלַּחַת אַחֲרֵי הַכַּד

וְהִתְגַּלְגְּלָה לְאַט.

שָמֵן הַתַּנּוּר. אַךְ תָפַש הַמַּקֵל

וְלִרְקֹד עֵמּוֹ הֵחֵל.

מִסְכֵּן מַטְאֲטֵא, בַּפִּנָּה הוּא עוֹמֵד,

מִתְלַהֵב אֲבָל פּוֹחֵד.

כִּי אִם יִתְפָּרֵק בְּרִגְעֵי הַמָּחוֹל –

לְאָגְדוֹ אָז מִי יָכוֹל?

כִּמְעַט הִתְיַפַח מַטְאֲטֵא מְרֻגָּז –

גַּם גַּרְזֶן חָג עִם אַרְגָּז.

סוֹף־סוֹף הִתְפָּרֵץ בְּמָחוֹל נִרְגָּש –

וְנִשָּׂא אָבָק מַמָּש.

אֱלִישֶבַע לֹא יָכְלָה

בְּשוּם אֹפֶן לְבַטֵא

אוֹת אַחַת בָּאָלֶף־בֵּית –

לֹא יָצְאָה אֶצְלָהּ הַ"הֵא".

וּבִמְקוֹם הַ"הֵא" אָמְרָה

“אָלֶף” רְגִילָה, פְשוּטָה.

וַאֲפִלוּ לִפְעָמִים

“עַיִן” תַּחַת “הֵא” בִּטְאָה.

אֵין לָכֶם מֻשָּׂג כַּמָה

הִיא סָבְלָה מִדִבּוּרָהּ.

בְּכָל־זֹאת לֹא הִתְעַקְשָה

לְבַטֵא אוֹת “הֵא” בְּרוּרָה.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

“נְמָלִים טַרְדָנִיוֹת” –

פַעַם מִישֶהוּ טָעַן –

"נִכְנָסוֹת לְכָל פִּנָה,

אִי־אֶפְשָר לִסְבֹּל אוֹתָן."

אֱלִישֶבַע הִתְעָרְבָה,

וְיָצָא לָהּ מִן הַפֶּה:

"וְרָאִיתִי בְּחָצֵר

שָם עַכְשָו אַרְבֶּה־אַרְבֶּה"

הִתְפָּרְצוּ הַכֹּל לְשָם

וְחִפְּשׂוּ אֶת הָאַרְבֶּה.

הִתְבָּרֵר שֶהִיא חָשְבָה:

“נְמָלִים הַרְבֵּה־הַרְבֵּה.”

בְּמִקְרֶה אַחֵר סִפְּרָה,

שֶהַחֲבֵרָה מַזָל

בְּסַכִּין חָתְכָה אֶצְבַּע,

מִפִּצְעָהּ “אָדָם” נָזַל.

וּמִיָד תִּקְנוּ אוֹתָהּ

אֵלֶה שֶהָיְתָה אִתָּם:

"אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לִנְזֹל?

בְּוַדַאי נָזַל הַדָם".

וּבַפַעַם הַשְלִישִית

שוּב הִצְחִיקָה: "מַתָּנָה

גוּר פִּצְפּוֹן “אָיֹם” אַבָּא

לִי בְּתֵל־אָבִיב קָנָה".

“גוּר יָכוֹל לִהְיוֹת אָיֹם?”

הִתְפַּלְאוּ מְאֹד־מְאֹד.

אֱלִישֶבַע נֶעֱלְבָה

וְכִמְעַט רָצְתָה לִבְכּוֹת.

אַחַר־כָּךְ כְּבָר הִתְבָּרֵר,

שֶרָצְתָה לוֹמַר “הַיוֹם”,

אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד יָצָא

לֹא “הַיוֹם” כִּי אִם “אָיֹם”.

וּבִמְקוֹם “הַשֵם” – “אָשֵם”,

הִיא אוֹמֶרֶת, כַּמוּבָן.

וּבִמְקוֹם “הַקִיר לָבָן”

מְבִינִים “אַכִּיר לָבָן”.

וּבִמְקוֹם “הָרִים” – “אָרִים”,

וּבִמְקוֹם “בָּהִיר” – “בָּעִיר”!

וּבִמְקוֹם “הַצֵל” – “עָצֵל”,

וּבִמְקוֹם “הָעִיר” – “אָעִיר”.

כָּך בְלִי קֵץ וְכָךְ בְּלִי גְבוּל,

וְתָמִיד אִתָּהּ בִּלְבּוּל.

בְּכָל־זֹאת לֹא הִתְאַמְצָה,

וְגַם לֹא נִסְתָה הַרְבֵּה,

וְהוֹסִיפָה לְבַטֵא

“אָלֶף”, “עַיִן” תַּחַת “הֵא”

חֲבָל!

בֵּין כָּל הַמְסֻבִּים

עַל הַכִּסֵּא עִנְבָּל.

וּבְיָדָהּ מַזְלֵג –

כְּמוֹ גְּדוֹלָה תֹּאכַל.

וְכִי תִּרְאוּ חִיּוּךְ

בָּהִיר וַעֲגַלְגַּל

פּוֹשֵט עַל פְּנֵי הַכֹּל –

הָצִיצוּ בְעִנְבָּל.

עֵינַיִם לָהּ גְּדוֹלוֹת,

תְּכֻלּוֹת כְּמוֹ יָם שֶל טַל.

וְכָל רֹאשָה צוֹחֵק

כְּמוֹ בֹּקֶר מְתֻלְתָּל.

לפני שנים רבות היה בתל־אביב גן־חיות. אַבְנֵר היה אז ילד קטן. פעם אחת שמע, שבגן־החיות יש גירית־הדבש. איפה הוא שמע על זה? – אבא קרא בעתון וספר לאמו, ואבנר הקשיב לספור. ספר אביו, שֶאִכָּר אחד עבד בשדה, ופתאם ראה חיה מוזרה מציצה מתוך חור באדמה. מימיו לא ראה האכר חיה כזאת. חציה לבן וחציה שחור. והיא דומה לְגִירִית. החליט לצוד אותה. וכאשר הצליח מסר אותה לגן־החיות בתל־אביב.

שמע אבנר, ומיד היו לו שאלות:

– מדוע קוראים לה גירית־הדבש? כל־כך אוהבת דבש?

– נכון. – השיב אבא – אָמְנָם היא אוכלת גם דברים אחרים, אבל אוהבת מאד דבש.

– מה היא אוכלת עוד? – התענין אבנר.

– גם שָרָשִים של צמחים שונים, גם פֵירות, גם תּוֹלָעִים, וַאֲפִלוּ עכברים.

– ומדוע לא יָדַע הָאִכָּר, אֵיזוֹ חיה הוא רואה? –לא הבין אבנר.

– מפני שגירית־הדבש אינה מצוּיָה בארץ, וזאת באה בְוַדאי ממקום אחר.

חשב אבנר הרבה על הגירית הזאת, עד שהחליט לראות אותה במו עיניו. איך יכול מישהו לֶאֱכֹל שרשים? וגם תולעים וגם עכברים?

כי הגירית אוכלת פירות – מובן מאד. גם אבנר וגם ילדים אחרים אוהבים פירות שונים, ואפלו כֶּלֶב יש להם בֶחצר, וגם הוא אוכל ענבים וּפִלְחֵי תפוזים, וּמְכַרְסֵם אַף קלִפּוֹת של אבטיח. אבל את העכברים אוכלים הַחֲתוּלים. כך יודע אבנר מתמיד. ותולעים? מי אוכל תולעים? – כן, התרנגולות אוכלות תולעים – נזכר אבנר העירוני, אף־על־פי שהתרנגולות היְחִידוֹת, שהוא ראה כאשר בִקֵר בַּקִּבּוּץ של דודו, היו בְּלוּלִים, ולא אָכְלוּ תולעים. אבל גם צִפֳּרִים קטנות אוכלות תולעים. וּפַעַם אף ראה, כיצד סוֹחֲבוֹת נְמָלים לַקֵן שלהן תוֹלַעַת מֵתָה – בְּוַדַאי אָכְלוּ אותה.

אבנר מבין, שהגירית הזאת צריכה לאכל כמעט רק דבש, כי כך קוראים לה – גירית־הדבש. אבל שהיא אוכלת גם דברים שונים כל־כך – זה קשה להבין. הֶחליט לִנְסֹעַ לגן־החיות ולראות, כיצד היא אוכלת כל זה, וּבִכְלָל צריך לראות אותה.

שהיא בְּחֶצְיָה שחורה ובחציה לבנה – זה לא מוזר כל־כך. הנה יש לו ליצן, וגם הוא עָשוּי בִשְנֵי צְבָעִים: שַרְווּל אֶחָד צָהֹב, שרוול שֵנִי יָרֹק; מַחֲצִית הַחֻלְצָה יְרֻקָה, מַחֲציתָה השנִיָה צְהֻבָּה; רגל אחת צהבה, השניה ירקה. יכולה גם הגירית להיות בשני צבעים. אבל לראות אותה צריך.

ומפני שאבנר עֲדַיִן לא היה בגן־החיות, החליט לְהַפְציר באבא, שיקח אותו לְשָם. אך מה לעשות, כאשר אבא עובד כל הימים ואין לו פנאי. ובערב אי־אפשר– גם מפני שאבנר כבר ישן בערב, וגם מפני שגם גן־החיות סגור בָּעֲרָבִים. צריך לחכות, עד אשר תהיה לאבא חֻפְשָה, אבל מי יודע מָתַי.

מֵאִמָא אין אבנר מְבַקש. הוא יודע שהיא עֲיֵפָה מאד. אמא היתה חוֹלָה, וְשָכְבָה כל השבוע שֶעָבַר. ועכשו היא חלָשָה, וּמִתְעַיֶפת אפלו בַעֲבוֹדָה קַלָה. איך היא תוכל לִנְסֹעַ דרך אֲרֻכָּה כל־כך עד תל־אביב?

לא ידע אבנר מה לעשות, וְלָכֵן היה עָצוב. תמיד כָךְ – הוא נַעֲשֶׂה עצוב, כשאינו יודע מה לעשות.

אבל רק יוֹמַיִם היה אבנר עצוב. בַיום השלישי באה לבקור הדודה מתל־אביב יחד עם בנה יחיאל. יחיאל גדול מאבנר. הוא כבר בִקֵר בגן־החיות, ויודע לספר הרב, וגם ספורים יפים על חיות ועל עופות, אבל את גירית־הדבש גם הוא לא ראה.

הציעה הדודה, שאבנר יסע לתל־אביב, וילך יחד עמה ועם יחיאל לגן־החיות. כאשר הסכימו אבא ואמא, היתה שמחתו של אבנר גדולה מאד. ואכן לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר נסעו שְׁלָשְׁתָם לתל־אביב. וכשהגיעו, נסעו מִיָד לגן־החיות, כי את ארוחת־הבקר אכלו בבית לפני הנסיעה.

כמה זמן שהו בגן־החיות? הרבה מאד. אך את גירית־הדבש לא ראו כלל וכלל. כל הַבֹּקֶר יָשְנָה בַּמְלוּנָה ןלא יצאה החוצה. הדודה הסבירה, שהגיריות הן חיות־לילה. ביום הן יְשֵנוֹת, ורק בַּלֵילוֹת יוצאות לחפש אֹכֶל. וגירית־הדבש הזאת עֲדַיִן לא התרגלה לגן־החיות, ואינָהּ יודַעַת שפה חיים אחרת מאשר בשדות וביערות, ובגלל זה היא עדין ישנה ביום. אולי תתרגל עם הזמן.

אבל אם מישהו חושב, כי אבנר היה עצוב מפני שלא ראה את הגירית, הריהו טועה. הוא התלהב כל־כך מכל מה שראה, עד שלא רצה כלל לעזב את גן־החיות. אמנם הוא היה עיף מאד מהליכה מכלוב לכלוב בגן גדול זה, אבל הוא לא רצה לְוַתֵר, והיה מְעֻנְיָן לְהִשָאֵר עוד ועוד.

כי איפה יוּכַל לראות טַוָסִים בעלי צבעים רבים כל־כך, יפים מכל צפור אחרת שראה עד היום?

וחסידה עומדת על רגל אחת, וְנִרְאוֹת כִּישֵנוֹת. ואחרוֹת עומדות על שתי רגלים?

וּפְלַמִינְגִים, שצואריהם הָאֲרֻכִּים מתכופפים, וכַנְפֵיהֶם צבועות בצבע יפה כל־כך – כמו השמש השוקעת לפנות־ערב?

ונָמֵר מלא כתמים על עורו הצָהֹב?

וג’ירפה אֲרֻכַּת־הצואר, שֶעוֹרָה מְכֻסֶה גם הוא כתמים־כתמים, כאלו לבשה בגד שנקרע במקומות רבים, ובכל קרע הניחו טלאי?

ואריות מתהלכים מְרֻגָזים בכלוב?

ודֹב גדול העומד על שתי רגליו האחוריות?

ונחשים, וצפרים ממינים שונים, ופילים, וקָנגורים?

ומה בדבר האיָלות האוכלות עלים מידי הילדים?

וכמה צחקו יחיאל ואבנר, כאשר ראו את הקופים המקפצים מעץ לעץ, ונִתְלִים על הזנבות, ומשתוללים בלי הרף? הילדים השליכו להם גרגרי תירס, והקופים הגדולים והקופיפים הקטנים היו מתישבים ליד רשת הכלוב העצום, ומנסים לַחטֹף באויר כל גרגר כזה.

ומי יכול לִזְכֹּר את הכל?

סוף־סוף הצליחה הדודה להוציא את אבנר מגן־החיות, והבטיחה לו, שבקרוב תקח אותו עוד פעם לבקור כזה. היה לו קשה לְהִפָרֵד מן הגן, אבל גם יחיאל הבטיח לו משהו – הוא יספר לו ספורים על חיות. ולאבנר יש באמת הרבה שאלות, ודוקא על אותם בעלי־חיים, שמצאו חן בעיניו בִּמְיֻחָד. הוא חושב וחושב על הצבעים היפים של הטוסים ואינו מבין מנין להם כל אלה.

ואיך מצליח הפלמינגו לכופף את צוארו הָאָרֹךְ?

ומדוע עומדת החסידה על רגל אחת וִישֵנָה?

והנמר – מדוע הוא מְנֻמָר כל־כך? ועוד ועוד.

יחיאל יודע הרב על כל אלה. מנין לו כל זה? – לא חשוב, הָעִקָר שהוא יודע. רצה אבנר שדודנו יספר לו הכל ומיד, אך הדודה לא הסכימה:

– כלנו עֲיֵפִים מאד. קדם־כל נֹאכל ארוחת־צהרים, ואחרי הארוחה נישן קצת ואז תוכלו לדבר על כל מה שֶתִּרְצוּ.

נזכר אבנר, שהוא באמת עיף וגם רעב וצמא. הסכים לדברי הדודה, והודה לה על הטיול היפה.

אחרי שהתעוררו מן השנה, יצאו שני הילדים לֶחצר, ישבו להם בצל העץ, ויחיאל ספר ספורים יפים. ומפני שהספורים היו יפים מאד, לא שם אבנר לב כי הזמן עובר. וכאשר יצאה הדודה לחצר לקרא להם לַארוחת־הערב, התפלא מאד. כי נִדְמָה לו, שֶאַךְ לפי כמה רגעים ירדו מן הַמִטוֹת. אבל השעה היתה מְאֻחֶרֶת באמת. אבנר הצטער מאד, כי למחרת בבקר עליו לַחזֹר הביתה, והוא לא הספיק לִשְמֹע הרבה. יחיאל הבטיח לו שֶבַפַעַם הבאה, כאשר יבוא אבנר לתל־אביב, יספר לו עוד.

ומה ספר יחיאל?

מפולנית: אהרן מזיא

עוֹבֵר אוֹמָר

אֶת כָּל הַכְּפָר –

שַׂק חוֹל לוֹ עַל הַגַּב.

וּמִן הַחוֹר

שֶמֵּאָחוֹר

נִשְפָּךְ הַחוֹל, צְהַבְהַב.

מַשָּׂא פָחוֹת

וְקַל מְאֹד –

הַתָּם שָׂמֵחַ לוֹ.

הַבַּיְתָה שָב,

הִשְלִיךְ עַכְשָו

הַשַׂק. – הַחוֹל אֵיפֹה?

עוֹבֵר אוֹמָר

שוּב אֶת הַכְּפָר,

הַחוֹל הוּא מְלַקֵּט.

לְאַט־לְאַט,

מְעַט־מְעַט,

לִקֵּט אֶת שֶאִבֵּד.

וְשוּב אוֹמָר

עוֹבֵר בַּכְּפָר –

שַׂק חוֹל לוֹ עַל הַגַּב.

וּמִן הַחוֹר

שֶמֵּאֲחוֹר

נִשְפָּךְ הַחוֹל, צְהַבְהַב.

וְכֹה הָלְאָה… וְכֹה הָלְאָה…

(לפי שיר עממי ביידיש)

שְלֹשָה בָּנִים קְטַנְטַנִים

לאמא’לֶה שֶלִי.

הַלְחָיַיִם וְרַדְרַדוֹת

יָפוֹת הֵן לְהַפְלִיא.

הִלֵל קָרְאוּ לוֹ לָרִאשוֹן,

וְלַשֵנִי קָרְאוּ גֵרְשוֹן,

וְלַשְלִישִי קָרְאוּ

סִ…

פּוּרִים מְעַנְיְנִים.

מָתַחְתִּי אֶת כֻּלְכֶם

בִּגְלַל סַקְרָנוּתְכֶם,

כִּי הַצָעִיר, כִּי הַקְטַנְטַן –

שְלִישִי הֵן זֶה אֲנִי.

אִמָא הֵבִיאָה מִן הַשוּק

שְלֹשָה דֻבִּים קְטַנִים,

וַחֲמוּדִים מְאֹד־מאֹד

הָיוּ הַדֻבּוֹנִים.

הָיָה אֶחָד בִּשְבִיל הִלֵל,

אֶת הַשֵנִי גֵרְשוֹן קִבֵּל,

וּלְעַצְמָהּ לָקְחָה

הַ

דֻבּוֹן הַחֵנָנִי.

הֵן תִּשְׁאֲלוּ – נָכוֹן? –

וּבִשְבִילִי דֻבּוֹן?

כִּי דֻבִּי, דֻבִּי, דֹב, דֻבּוֹן –

כִּי דֻבִּי – זֶה אֲנִי.

אִמָא מִן הָרְחוֹב חָזְרָה

וּלְעֵרָן שֶלָהּ אָמְרָה:

– מִמָחָר לָקוּם תַּקְדִים

וְתֵלֵךְ עִם הַיְלָדִים.

הֲתֵדַע,עֵרָן, לְאָן?

מִמָחָר תֵּלֵךְ לַגָן,

כִּי הַקַיִץ תַּם. וּכְבָר

אֶת הַגָן פּוֹתְחִים מָחָר.

אַךְ שָמַע אֶת זֶה עֵרָן,

וְקָרָא: – זֶה מְצֻיָן!

דַי, אֲנִי כְּבָר לֹא קָטָן,

מִמָחָר אֵלֵךְ לַגָן!

וּפָנָה אֶל הַכְּלַבְלָב:

– שְמַע־נָא, טַלִי, מֵעְַכְשָו

תִּצְטָרֵךְ לְהִשָאֵר

בְּלִי עֵרָן פֹּה בֶּחָצֵר.

רַק אַל תִּהְיֶה עָצוּב,

כִּי אֶחֱזֹר אֵלֶיךָ שוּב.

אַל תִּדְאַג, רַק אַל תִדְאַג.

יִשָאֵר אִתְּךָ הַדָג,

וְקוֹפִיף, וְגַם אַרְנָב,

וְגַם מוּקִי הַשוֹבָב.

תְּשַׂחֵק אִתָּם בַּזְמָן

שֶאֲנִי אֶהְיֶה בַּגָן.

רַק שֶטַלִי הַכְּלַבְלָב

הִתְיַשֵב לוֹ וְחָשַב.

וְעַל מַה כַּלְבּוֹן חוֹשֵב?

מָה עוֹלֶה לוֹ עַל הַלֵּב?

טַלִי הוּא אָמְנָם כְּלַבְלָב,

בְּכָל־זֹאת הוּא נֶעֱצַב:

"מַה חוֹשֵב לוֹ יֶלֶד זֶה?

מַה לְבַד פֹּה אֶעֱשֶׂה?

מִי צָרִיךְ צַעֲצוּעִים?

כֵּן, לְמִי הֵם נְחוּצִים?

שֶעֵרָן פֹּה יִשָאֵר –

לֹא רוֹצֶה דָבָר אַחֵר!"

רַק מַה כָאן אֶפְשָר לַעֲשׂוֹת?

מִי יָעוּץ עֵצָה לָזֹאת?

כָּל הָעֶרֶב לֹא חָדַל

טַלִי לְהַרְהֵר, אֲבָל

עַד הַלַיְלָה לֹא מָצָא

שוּם פִּתְרוֹן וְשוּם עֵצָה.

כְּבָר הַכֹּל הָלְכוּ לִישֹׁן

עֵר הָיָה רַק הַכַּלְבּוֹן.

הוּא רָבַץ לוֹ עַל רַגְלָיו,

עַד אֲשֶר הַלֵיל חָלַף,

וְחָשַב, וְרַק חָשַב,

אַךְ כָּל זֶה הָיָה לַשָוְא.

וּמַדוּעַ? – תִּשְׁמְעוּ!

הוּא הֶחְלִיט: בַּבֹּקֶר הוּא

בֶּחָצֵר לוֹ יִתְיַצֵב

אֶת עֵרָן הוּא יְעַכֵּב,

וְהַיֶלֶד לֹא יוּכַל

אֶל הַגָן לָלֶכֶת כְּלָל.

שוּם דָבָר לֹא יַעֲזֹר –

הוּא מֻכְרָח אוֹתוֹ לַעֲצֹר.

אַךְ כַּלְבּוֹן, אִם הוּא חוֹשֵב

כָּל הַלַיְלָה – הוּא עָיֵף.

כָּךְ קָרָה גַם לְכַּלְבּוֹן

זֶה שֶלָנוּ, הַנָבוֹן.

כְּשֶכְּבָר כָּל הָעוֹלָם

הִתְעוֹרֵר – הוּא אָז נִרְדַם.

וּמוּבָן, שֶאֶת עֵרָן

לֹא רָאָה יוֹצֵא לַגָן.

הוּא יָשֵן חָזָק מְאֹד,

וְחָלַם לוֹ חֲלוֹמוֹת.

טַלִי הִתְעוֹרֵר אַךְ אָז,

כַּאֲשֶר עֵרָן נִכְנַס

שוּב לַבַּיִת. הַכְּלַבְלָב

בְּשִׂמְחָה קָפַץ עָלָיו.

וְהַיֶלֶד, כַּמוּבָן,

שֶנֶעדַר פֹּה כָּל הַזְמַן,

הוּא שָׂמַח עִם הַכְּלַבְלָב,

וְחִבְּקוֹ בִּשְתֵּי יָדָיו.

– נוּ, רוֹאֶה אַתָּה? – קָרָא –

כְּבָר הִגַעְתִי חֲזָרָה.

לֹא כְּדַאי לְהִצְטַעֵר,

כָּך יוֹם־יוֹם אָשׁוּב מַהֵר.

וּלְסַפֵּר אֲנִי מוּכָן –

כָּל אֲשֶׁר הָיָה בַּגָן.

תִּהְיֶה כְּלַבְלָב נָבוֹן?

לֹא תִּהְיֶה עָצוּב! נָכוֹן?

טַלִי אֶת אָזְנָיו הֵקִים –

זֶה סִימָן שֶהוּא מַסְכִּים.

וְאָכֵן לַמָחֳרָת

טַלִי הִצְטַעֵר רַק קְצָת.

גַם דָאַג, אַךְ לֹא רָטַן –

עַד אֲשֶׁר חָזַר עֵרָן.

וְאֶת זֶה שֶאָז הֶחְלִיט,

הוּא שָכַח – וּלְתָמִיד.

לפני הרבה־הרבה שנים לא היה הטוס יפה כל־כך כמו היום. לא היו לו בזנבו כל הצבעים הרבים – לא צָהֹב ולא יָרֹק, לא כָּחֹל ולא כל היתר. הטוסים היו דומים לצפרים אחרות, שצבע הנוצות שלהן אָפֹר. ורק דבר אחד היה להם מְיֻחָד – על הראש בָלְטָה צִיצָה יפה, ומי שראה טַוָס חשב, שיש לו כתר על הראש. ועוד הבדל – הטוס היה מסגל לפרש את זנבו, ואז נִרְאָה הזנב כמו מניפה פתוחה. מי שראה טוס מרחוק חשב, שהוא רואה כדור אפר.

בכל־זאת לא קנאו הטוסים לא בַּתֻּכִּי ולא בַּחוֹחִית ולא בצפור אחרת בגלל הצבעים השונים שבנוצות. ואפלו לא קנאו בפרחים. להפך, שמחו מאד, כי לפרחים עלי־כותרת צבעוניים. הם טִיְלוּ בין הפרחים, ונהנו מן הריחות הנעימים. אהבו הפרחים את הטוסים, והטוסים – את הפרחים. היו מתנהגים כמו חברים טובים.

הטוס הוא עוף־קרקע. אבל הוא מסגל גם לעוף ולהגיע למרחקים גדולים. היו הטוסים עפים למקומות שונים, ואחר־כך באים ומספרים לפרחים כל מה שראו – הלא הפרח אינו יכול לזוז ממקומו. ספרו על ערים ועל כפרים, על ימים ועל אניות, על ילדים ועל משחקיהם ועוד ועוד. היו הפרחים שומעים, ונהנים מאד מן הספורים, היו מודים לטוסים שלהם, ומפיצים עוד יותר ריחות נעימים. כי צריך לדעת – כאשר הפרח נותן ריח טוב, סימן שטוב לו, שהוא שמח ונהנה.

פעם אחת שִׂחֲקָה להקת טוסים בשדה יֶרֶק. השדה היה מלא וגדוש פרחים. והפרחים מכל הסוגים ונכל הצבעים והשמש חִמְמה את הפרחים ואת הדשאים ואת הטוסים. וכלם שמחו שמחה רבה, והיו במצב־רוח מצין. פתאם התחילו הפרחים להתלחש ביניהם, והטוסים שמו לב, שהם גם רועדים מפחד. לא הבינו מה קרה. אך כשהסתכלו בצד, ראו עדר חמורי־בר מתקרבים אל השדה. חמורי־הבר צעדו לאט, ולעסו את כל הירק בדרכם. הבינו הטוסים, מדוע נבהלו ידידיהם. הפרחים ידעו, שאם יראו החמורים את השדה שלהם, יבואו ויאכלו את כל הירק וגם אותם בתוך זה. נבהלו גם הטוסים, והתחילו לחשב מה לעשות, כדי להציל את הידידים. אך לא נשאר זמן רב, כי החמורים כבר היו קרובים למדי, וצריך לחשב מהר־מהר. ובינתים רועדים הפרחים מפחד. מה יהיה?

והנה ברגע מסוים עלה על דעתם של הטוסים רעיון נפלא: הם כלם יתיצבו בכמה שורות בִקְצֵה השדה, יפרשו את הזנבות ויעמדו זה ליד זה, והחמורים לא יוכלו לראות שום דבר מלבד הזנבות הָאֲפֹרִים.

כך החליטו וכך עשו.

התחילו הטוסים לצעד לעבר חמורי־הבר. וכאשר היו לא הרחק מהם, נעצרו ועמדו בכמה שורות צפופות מאד, ואחדים מהם התחילו להתעופף מעל חבריהם העומדים על הקרקע. כך הסתירו גם את השדה גם את פרחיו.

והחמורים מתקרבים ורואים לפניהם במקום שדה – טוסים אפרים. חשבו – כנראה, אין עוד ירק במקום הזה. פנו לאחור והלכו להם למקום אחר.

ואך נעלמו החמורים, התחילה השמחה. הטוסים רקדו והתעופפו וברכו את הפרחים. והפרחים נפנפו בעליהם ובכותרותיהם, והודו לעופות החביבים על הצילו את חייהם, ושרו להם שיר־תודה:

תּוֹדָתֵנוּ בִּשְבִילְכֶם

לְעוֹלָם נִשְמֹר –

כִּי אוֹתָנוּ הִצַלְתֶּם

מִשִנֵי חֲמוֹר.

ותוך כדי שירה העיף כל אחד מן הפרחים עלה אחד מכותרתו אל להקת הטוסים. בבת אחת נתמלא האויר המוני־המונים של עלים מכל הצבעים. עפו העלים, נתערבבו והתישבו על נוצותיהם של הטוסים. ומפני שכל פרח שלח את המתנה באהבה רבה, נדבקו העלים אל הנוצות ולא נשרו מהן. וכאשר נבלו העלים, נשארו כל הצבעים על נוצות הטוסים עד היום הזה.

תַּבְנִיוֹת, תַבְנִיוֹת,

גַם גְדוֹלוֹת וְגַם קְטַנוֹת.

מַתָּנָה הֵן שֶל אָבִי,

לֹא מִזְמַן אוֹתָן הֵבִיא.

כָּךְ לֶאֱפוֹת אֲנִי יָכוֹל

פַּשְטִידוֹת, עוּגוֹת מֵחוֹל.

אַךְ הַחוֹל צָרִיךְ לִהְיוֹת

קְצָת רָטֹב, קָשֶה לֶאֱפוֹת

אִם הַחוֹל יָבֵש מְאֹד.

תִּשְאָלוּנִי, בְּוַדַאי,

אֵיךְ נִרְאוֹת תַּבְנִיוֹתַי? –

טוֹב, בְּסֵדֶר, מְצֻיָן!

אֲסַפֵּר עַל כֻּל־כֻּלָן.

לְמָשָל, הִנֵה אֶחָת –

לָה צוּרָה שֶל מַחֲבַת.

וְהִנֵה תַבְנִית שְנִיָה –

הִיא דוֹמָה לָאֳנִיָּה.

וּשְלִישִית? – זוֹ הַשְלִישִית,

הִיא דוֹמָה לְחִפּוּשִית.

כָּאן אַחַת – עָלֶה עָגֹל,

וְאַחֶרֶת – תַּרְנְגוֹל.

זוֹ – בַּנָנָה מְתוּקָה,

וְהִנֵה – כְּמוֹ סְתָם עוּגָה.

תִשְאָלוּנִי, כַּמוּבָן,

בִשְבִיל מִי אֲנִי מוּכָן

לֶאֱפוֹת וְלַעֲבֹד? –

אֲגַלֶה לָכֶם הַסוֹד:

יֵש לִי כֶּלֶב בְּלִי זָנָב,

וְלֵיצָן אֲדֹם־הָאַף,

וְדֻבּוֹן וְגַם בַּרְבּוּר,

שֶמַקוֹר לוֹ קְצָת שָבוּר.

כָּל אֶחָד מֵהֶם אוֹהֵב

מַמְתַקִים בְּכָל הַלֵב.

כָּל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל

כָּל הַיוֹם שֶלֹא לֶאֱכֹל,

וְלִבְכּוֹת, וְרַק לִבְכּוֹת,

אִם לֹא יְקַבֵּל עוּגוֹת.

זוֹ בּוּשָה, אַךְ שוּם דָבָר

עַד הַיוֹם לִי לֹא עָזַר.

וּבְכֵן, צַעֲצוּעִים,

יֵש הַיוֹם דָבָר טָעִים

כְּתוֹסֶפֶת לֶחָלָב –

אַךְ תֵּשְבוּ יָפֶה עַכְשָו.

מָה? – קָשֶה לְהַאֲמִין

רַק עוּגוֹת לָכֶם אָכִין.

כֵּן, עוּגוֹת אֹפֶה לָכֶם –

וְכֻלָן, כֻּלָן בִּקְרֶם.

תִּשְאָלוּנִי – מַה פִתְאֹם?

מַה הַחֲגִיגָה הַיוֹם? –

זוֹ הַפַעַם וְלֹא עוֹד,

שֶאָכִין לָכֶם עוּגוֹת.

כִּי עוּגֹות וּמַמְתַקִים

לַשִנַיִם מַזִיקִים.

כָּךְ רוֹפֵא הִסְבִּיר לִי, כֵּן –

כְּשֶסָבַלְתִּי מִן הַשֵן,

וּבָכִיתִי גַם בַּיוֹם

גַם בַּלֵיל מִכְּאֵב אָיֹם.

אָז גָמַרְִתי. לֹא רוֹצֶה,

לֹא אַכְנִיס כָּל זֶה לַפֶּה.

וּמֵאָז שִנַי בְּרִיאוֹת,

חֲזָקות מְאֹד־מְאֹד.

גַם לָכֶם כָּל זֶה אָסוּר –

שֶתִּהְיו בְּרִיאִים. בָּרוּר?

מֵאָבִי רַק אֲבַקש

תַּבְנִיוֹת חָמֵש אוֹ שֵש,

שֶיִקְנֶה הַיוֹם לִי עוֹד –

שֶל פֵירוֹת שֶל יְרָקוֹת,

וְאָכִין כְּבָר מִמָחָר –

מַה שֶהָרוֹפֵא אָמַר.

וְתֹאכְלוּ בַּסְעוּדָה

אַחֲרֵי הַפַּשְטִידָה

עוֹד מָנוֹת לֹא מַזִיקוֹת –

כְּמוֹ פֵּירוֹת, כְּמוֹ יְרָקוֹת.

לֹא טָעִים? כְּבָר תִּתְרַגְלוּ –

הָעִקָר שֶלֹא תֶחֱלוּ.

תִּיק חָדָש לְיוֹם־הֻלֶדֶת

לי קָנָה הַדוֹד.

הוּא אָמַר כִּי "מְלֻמֶדֶת

הַיַלְדָה מְאֹד".

כִּי אֲנִי לְבֵית־הַסֵפֶר

כְּבָר הולֶכת. כְּבָר.

וּצְרִיכָה לָקַחַת סֵפֶר,

עֶפְרוֹנוֹת, נְיָר.

מֵעַכְשָו אַכְנִיס לִי פְּנִימָה

אֶת הַכֹל – לַתִּיק.

וְאוֹתוֹ עַל גַב אָשִׂימָה

אוֹ בַיָד אַחֲזִיק.

כי מִלְבַד כְּתֵפוֹת הַשְתַּיִם

גם יָדִית לַתִּיק.

וְשֶלֹא אֶשְׁכַּח בֵּינְתַּיִם –

גַם מַנְעוּל מַבְרִיק.

כְּבָר מָחָר לְבֵית־הַסֵּפֶר

אֶת תִּיקִי אֶקַח –

בְּוַדַאי אִתּוֹ כָמוֹנִי

כָּל אֶחָד יִשְׂמַח.

וְאוּלַי: יַלְדָה אַחֶרֶת –

מִישֶהוּ יַחֲשֹב,

כְּשֶיִרְאֶה אוֹתִי עוֹבֶרֶת

עִם הַתִּיק בָּרְחוֹב.

תַּם הַקַיִץ – וְחוֹזְרִים

לַכִּתָּה, לַשִּעוּרִים.

אַךְ גַם הַשָנָה נִלְמַד

בַּכִתָּה שֶל אֶשְתָּקַד.

כָּךְ הוֹדִיעָה וְחָזְרָה,

כְּשֶנִפְרַדְנוּ – הַמוֹרָה.

כָּל הַקַיִץ הַכִּתָה

עֲזוּבָה לְבַד הָיְתָה.

עַל דַלְתָּה תָּלוּ מַנְעוּל,

"כִּי אַחֶרֶת עוֹד עָלוּל

מִישֶהוּ, לִפְנִים לַחֲדֹר –

לְלַכְלֵךְ: אוֹ אַף לִשְבֹּר.

גַם כִּתָה מְאֹד דְרוּכָה,

וְרוֹצָה קְצָת מְנוּחָה" –

כָּך אָמְרוּ לָנוּ.

אָכֵן

אִישׁ בָּהּ כְּלָל לֹא הִתְעַנְיֵן

כָּל הַקַיִץ הַנִפְלָא –

וְהִיא נָחָה, נָחָה לָהּ.

אַךְ אֲנִי סָבוּר, שֶהִיא

לֹא שָׂמְחָה כְּלָל – כִּתָּתִי.

כִּי אֵלֵינוּ רְגִילָה

כְּבָר מִזְמָן. וּבִשְבִילָה

בּוֹדֵדָה לְהִשָאֵר –

זֶה עָצוּב הַרְבֵּה יוֹתֵר.

אַךְ דַיֵינוּ – מֵעַתָּה

שוּב שוֹקֶקֶת הַכִּתָּה.

מֵאִתָנוּ לֹא פָּחוֹת –

הִיא תִּשְׂמַח בַּהַפְסָקוֹת.

וְאַרְבַּעַת הַקִירוֹת

שוּב מִצְחוֹק יוּכְלוּ לִרְעֹד.

כָּךְ הָיָה גַם אֶשְתָקַד,

כָךְ יִהְיֶה תָמִיד, לָעַד.

עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּרוּר –

גַם הַחֶדֶר בַּשִעוּר

מִשְתַּתֵּף. וְזֶה לַמְרוֹת

הַשְתִּיקָה שֶל הַקִירוֹת.

מַקְשִיבִים הֵם כָּל הַזְמַן –

כְּמוֹ תַלְמִיד חָרוּץ, שַקְדָן

לְדִבְרֵי הַהַסְבָּרָה

שֶל מוֹרֶה אוֹ שֶל מוֹרָה.

וְנִדְמֶה לִי, שֶתָמִיד

עֵת מֵשִיב יָפֶה תַּלְמִיד,

הַקִירוֹת קְצָת זוֹהֲרִים.

אַךְ אם מִישֶהוּ מֵקִים

צְעָקוֹת, מַפְרִיעַ סְתָם –

אָז כָּל קִיר נִרְאֶה נִכְלָם

וְעָצוּב מְאֹד: "מַה זֶה

בַכִתָּה פִּתְאֹם נַעֲשֶׂה?"

וְהַקִיר עָצוּב גַם אָז,

וְאוּלַי גַם מְרֻגָז,

כְּשֶעַצְלָן אֶת שִעוּרָיו

לֹא הֵכִין, וְהוּא נִצָב,

וְשוֹתֵק אוֹ מְגַמְגֵם.

לֹא, הַקִיר לֹא מְרַחֵם.

אַךְ בִּזְמַן שֶל מְסִבָּה,

עֵת הֶחָג עָלֵינוּ בָּא –

מִי אֲזַי אֵינוֹ מַכִּיר

שֶׁשֻּתָּף לַגִיל כָּל קִיר?

וְקוֹרֵן הוּא לֹא מְעַט,

אִם גַם הוּא אָז מְקֻשָט.

וּבְכֵן, כִּתָּה, שָלוֹם!

בִּרְכוֹתֵינוּ לָךְ הַיוֹם.

שוּב אֲנַחְנוּ שֻתָפִים

לְחַיֵי שָנָה יָפִים.

נזכר אבנר, שראה בגן־החיות פלמינגים רבים, ועופות אלה דומים מאד לחסידות. רק שֶרַגְלֵי הפלמינגו אֲרֻכּוֹת יותר מֵרַגלי החסידה, ויש לו צואר אָרֹך שמתכופף ומתפתל ועוד דבר יפה מאד – כנפיו יפות מאד, והצבע שלהן לא וָרֹד ולא אֲדֹם, וּקְצָת קרוב גם לורֹד וגם לאדֹם.

– אינני זוכר, אם כבר ראיתי צבע כזה. – אמר ליחיאל.

– זהו צבע הארגמן – אמר יחיאל – וצבע כזה יש לפעמים לַשמש השוקעת. וכל זה בא לו לפלמינגו, מפני שהוא אוהב מאד את אפרוחיו. וכל זה בא לו בבת אחת, כי פעם אחת רצתה פלמינגית אחת להציל את אפרוחה.

לא הבין אבנר איזה אפרוח, ומה קרה לו לאפרוח, ומה פתאם להציל אותו?

ספר יחיאל:

לפני שנים רבות מאד היה הפלמינגו צפור כמו כל הצפורים. צוארו לא היה אָרֹך כל־כך, וגם לא התפתל. רגליו היו קצרות מרגליו היום. והנוצות – כֻּלָן לבנות, אף טפה אחת של ארגמן לא היתה בהן. אך גם אז היה חי בסביבת בִּצוֹת וּנְחָלִים.

פעם אחת עמדה פלמינגית על שפת הנחל, וחִטְטָה במקורה בקרקע וחִפְּשָׂה אֹכֶל. היה זה לפנות־ערב, והשמש שקעה וכסתה את השמים בצבע ארגמן. הפלמינגית היתה פצועה בכנפה ולא יכלה לעוף. היא טִיְלָה לה על החוף, והיתה עליזה מאד – גם מפני שמצאה אכל רב לכל המשפחה, וגם מפני שצבע השמש השוקעת היה היום יפה יותר מאשר בכל יום אחר, וקרניה חממו לה את הכנף ולִטפו את הפצע. היה לה טוב, והיה לה נעים.

התהלכה הפלמינגית לאט־לאט ושרה לעצמה ולַשֶמש שיר כזה:

שֶמש, שמש השוֹקַעַת!

חֲמוּדָה אַתְּ, מְתוּקָה אַת –

אין כָּמוֹךְ יָפָה בִּזְמַן

שֶצִבְעֵךְ הוא אַרְגָמָן.

בַמַיִם, ליד שפת הנחל, היה מוּטָל בול עץ, ועליו שִׂחֵק לו האפרוח הקטן שלה. וגם הוא שמח ושר לו בשפת האפרוחים שלו. מי הוציא אותו מן הקן, ושם אותו על העץ הזה? – אמו. היא החליטה, שעד אשר תִּגְמֹר את העבודה, יְשַׂחֵק לו הפעוט במזג־אויר נחמד כזה בחוץ.

פתאם הגיע גל מים חזק, וּבְמַכָּה אַחַת נתק את בול העץ מן החוף. באותו הרגע עמדה הפלמינגית ליד המים וראתה את המתרחש. אך, מכיון שכנפה היתה פצועה, לא יכלה לעוף כדי להציל את ילדה. מיד הושיטה את מקורה ותפשה ענף, שֶבָלַט מן הבול. היא רצתה למשׂך את העץ עם בנה חזרה אל החוף. אבל העץ היה כָּבֵד, וזרם המים חזק יותר מדי, והיה קשה לפלמינגית לִסְחֹב נגד הזרם. אבל גם להרפות מן הענף לא יכלה. היא ידעה, שאם היא תַרְפֶּה, יִסְחֹף הזרם את הבול, ובסוף יִטְבַּע בְּנָהּ יחידָהּ.

החזיקה בענף בכל כוחה, ופתאם הרגישה, שרגליה נעשו ארכות קצת יותר. ברגע הראשון חשבה, כי זה נדמה לה, אבל מיד אחר־כך חשה, כי הן מתארכות עוד ועוד. והנה חשה, כי גם צוארה התחיל להתארך ולִגְדֹל יתר ויותר. אבל גם זה לא עזר לה, כי הזרם לא נחלש, וסחב את העץ ואת אפרוחה. הבינה הפלמינגית, שהיא לא תוכל להיות אֲרֻכָּה כל־כך כמו הנחל. אך בשום אֹפן לא יכלה לוַתר על יַלְדָה. וידעה שהיא מֻכְרָחָה להציל אותו.

מֶה עשתה?

תָּפְשָׂה במהירות את האפרוח במַקורהּ, ורצתה להעביר אותו אל החוף. אבל בתוך החִפָזוֹן נִשְמַט הַפָּעוּט מן המַקוֹר והתחיל לִצְנֹח לְמַטָה, אל המים. הושיטה האם בזריזות את צוארה כדי לִתְפֹשׂ אותו כשהוא עדין בָאֲוִיר. ובאותו הרגע חשה, כי הצואר התכופף והתפתל. וכך הצליחה לִתְפֹשׂ את האפרוח בַּמַקוֹר, וְהִניחה אותו על החוף.

עֲיֵפָה מאד היתה הפלמינגית אחרי המעשה הזה. כל גופה כָּאַב, אך בַּכָּנף הבריאה לִטְפָה את הבן הקטן שרעד מפחד. היא לטפה וְנִחמה אותו ואמרה לו, שכבר עכשו הכל בסדר, ואין לו מה לפחד.

את כל זה ראתה השמש השוקעת, ושָׂמחה גם היא בְשִמְחַת הָאם וּבְנה הקטן. אבל על המעשה הזה, שעשתה הפלמינגית החליטה השמש להשאיר מַתָנָה לְתָמיד, וּפִזְרָה קְצָת מן הארגמן על כנפי האם הטובה.

ומאז נשארו כנפי הפלמינגים אַרְגְמָנִיוֹת. אבל גם הרגלַים נשארו אֲרֻכּוֹת, וגם הצואר נשאר אָרֹךְ ומתפתל – הכל לזֵכר אותו מקרה היפה.

רוּחַ לְאִטוֹ מַסִּיעַ

עֲנָנִים עַל־פְּנֵי רָקִיעַ

לְאוֹרוֹ שֶל יוֹם.

אֶל קִצָּה שָנָה הוֹלֶכֶת

מִזְדָּרֶזֶת הַשַּלֶּכֶת,

בָּא גַם סוֹף לַחֹם.

כָּךְ שָנָה בַּסְּתָו נִגְמֶרֶת

אַךְ בַּסְּתָו שָנָה אַחֶרֶת

כְּבָר תִּקְרַב כַּחֹק.

תְּהֵא זוֹ שְנַת שָלוֹם וָנַחַת,

וּגְבוּלוֹת בְּצוּרִים – אַל פַּחַד.

כָּל אוֹיֵב יִסּוֹג.

שְנַת עוֹלִים בִּמְלֹא הַקֶצֶב,

יִקָּלְטוּ – יָפוּג הָעֶצֶב.

לוּ תְּהֵא שְנַת רָצוֹן.

אַךְ נִדְאַג־נָא מִצִּדֵּנוּ,

שֶיְהֵא טָהוֹר לִבֵּנוּ,

צֶדֶק בּוֹ יִשְכֹּן.

אלול, תשנ"א

הִנֵּה כְּבָר הִגִיעַ

הַיוֹם הַמַתְאִים.

נִגַש בְּמַפְגִיעַ

סֻכָּה לְהָקִים.

אַךְ לֹא מִמִסְגֶרֶת

נִצְחִית, מוּכָנָה –

כָּזוֹ הַנִמְכֶּרֶת

כָּעֵת בַּשְכוּנָה.

נָכוֹן, הִיא אֵינֶנָה

תּוֹבַעַת לַעֲמֹל,

אַךְ אָנוּ עַצְמֵנוּ

נִבְנֶה אֶת הַכֹּל.

רֵאשִית יֵש לָגֶשֶת

מִגְרָש לְיַשֵר.

פְּנִינָה תְּחַפֵּשׂ אֵת

חַגַי – מַעְדֵר.

יִשְאַל לוֹ כָל יֶלֶד

פַטִיש מֵאָבִיו

אוֹ צְבַת – וְכָל אֵלֶה

מִיָד לְהָבִיא.

עַכְשָו יֵש לָלֶכֶת

לִשְאֹל חֳמָרִים.

פְּעֻלָה מְסֻבֶּכֶת? –

רַק לֹא לְהַגְזִים!

הָבִיאוּ־נָא הֵנָה

קְרָשִים וּמוֹטוֹת.

נַחֲזִיר לִשְכֵנֵינוּ

אַחֲרֵי הַסֻכּוֹת.

לַגַג עוֹד נִדְרֶשֶת

כִּפָּה יְרֻקָה –

הַסְכָךְ וְהָרֶשֶת.

גַם הֵם לַסֻכָּה.

שָם גְזֹמֶת מוּנַחַת

מִכָּאן לֹא רָחוֹק.

יֵצֵא מִי לָקַחַת –

הַכֹּל עוֹד יָרֹק.

חָסֵר רַק עוֹד לָנוּ

סֻלָם – זֶה הַכֹּל.

וּמִי מֵאִתָנוּ

יָבִיא, מִי יָכוֹל?

עַכְשָו אֶל הַמְלֶאכֶת –

זְמַן רַב לֹא נִשְאַר –

הֵן הִיא הַמוֹשֶכֶת,

וְהִיא הָעִקָר.

לַחְפֹר, לְחַזֵק אֶת

מוֹטוֹת הַפִּנוֹת.

בְּסֵדֶר, בְּשֶקֶט

סֻכָּה תַּעֲמֹד.

כָּעֵת לְחַבֵּר אֶת

לוּחוֹת הַכְּתָלִים.

אֲנַחְנוּ כַּוֶרֶת –

הַכֹּל עֲמֵלִים.

זְרִיזוּת וּקְצָת יֶגַע,

הַרְבֵּה תְּשׂוּמֶת־לֵב!

חֲבָל עַל כָּל רֶגַע,

הַיוֹם הֵן חוֹלֵף.

וּכְבָר מִסְתַיֶמֶת

בְּנִיַת הַסֻכָּה.

רְאוּ – אֵיזֶה חֶמֶד,

כַּמָה מְתוּקָה!

עַכְשָו נְקַשֵט אֶת

קִירוֹת הַסֻכָּה –

טִרְחָה כָּאן מוּעֶטֶת

אֲבָל רַב עֶרְכָּהּ.

תְּמוּנוֹת לְכֻלָנוּ,

קִשוּט אוֹ צִיוּר –

מֵהֶם שֶבִּצַעְנוּ

בְּעֵת הַשִעוּר.

מוּבָן, שֶשָמַרְנוּ

מִינִים אַרְבָּעָה,

עֲדִי שֶהִשְאַרְנוּ –

תּוֹרוֹ כָּעֵת בָּא.

סוֹף־סוֹף כְּבָר הֵכַנוּ –

וּבְלִי כָּל עֶזְרָה –

סֻכָּה מִשֶלָנוּ,

סֻכָּה יְקָרָה.

עַד שֶבִקֵר אבנר בגן־החיות לא ראה חסידה מִיָמָיו, וכשראה אותה, זָכַר את השיר ששרים הילדים:

חַס־חַס־חֲסִידָה!

עַל רַגְלֵךְ הַיְחִידָה

אַתְּ עוֹמֶדֶת, יְשֵנָה,

וּשְנִיָה אֵין לָךְ? אֵינָהּ?

אבל בגן ראה גם חסידות שעמדו על שתי רגלים. שאל אבנר את יחיאל:

– מדוע שרים הילדים על החסידה, שהיא עומדת על רגל אחת. הנה אני רואה, שיש לה שתי רגלים, והיא עומדת על שתיהן?

– נכון – הסביר יחיאל – שהחסידה עומדת על שתי רגלים, אבל לפעמים גם על רגל אחת, וזה כאשר היא יְשֵנָה. אך לא תמיד עמדה על רגל אחת. כמו כל הצפרים האחרות עמדה על שתי רגלים גם בשנתָהּ. אבל החסידה אינה גרה באותו מקום בכל ימות השנה. בַּחֹרף היא נודדת מן הארצות הקרות אל הארצות החמות.

פעם נשארה לגור כל החרף בכפר אחד, היא בנתה לה קן על עץ גבוה, וגִדְלָה האת בִּתָהּ, חסידה הקטנה. הבת הקטנה אהבה להסתכל ולראות, מה עושים ילדי הכפר, ורצתה לחקות אותם. היא חשבה, שכל מה שעושים ילדים הוא טוב ויפה.

ראתה ילדים מתגלגלים בחול – התגלגלה גם היא.

ראתה ילדים מתפנקים – התפנקה גם היא לפני אמה החסידה.

פעם הסתכלה בעד החלון של אחד הבתים, וראתה ילד מוֹצֵץ אצבע לפני שנרדם. מצא הדבר חן בעיניה, והחליטה לעשות בדיוק כמוהו. באה אל אמה החסידה וספרה לה על זה. אבל אמה צחקה, כאשר שמעה את הדבר הזה. הצחיקו אותה גם הילד וגם הבת שלה:

– רק ילד קטן מוצץ – אמרה האם – וכאשר הוא גָדֵל קצת, הוא מבין שזה לא יפה, ואז הוא חָדֵל למצֹץ. אבל אַתְּ – איך את יכולה למצץ. הלא את אינך ילד?

– אין דבר! – אמרה החסידה הקטנה – תראי, שאני אמצץ. רק אצא החוצה לשחק קצת.

צחקה החסידה־האם וחשבה שהבת תִּשְכַּח. אבל בערב, כשחזרה החסידה הצעירה לַקן עֲיֵפָה ממשחקי כל היום ורצתה לְהֵרָדֵם, נזכרה. ואז הרימה את רגלה, כדי לִתְחֹב את אחת האצבעות לתוך במקור. אך, כיון שהיתה העיפה מאד, נרדמה פתאם, בבת אחת, והרגל נשארה מורמת – לא הגיעה אל הַמַקור, וגם לא נשמטה למטה. וכך יָשְנָה כל הלילה.

לַמָחֳרָת צחקה האם. הבת התבישה מאד והבטיחה, שהיום כבר תדע להתגבר על העיפוּת שלה. אבל גם בערב זה קרה אותו הדבר – שוב היתה עיפה כל־כך, שנרדמה כבר לפני שהצליחה להכניס את האצבע לתוך המקור, והָרֶגל נשארה כפופה ותלויה כל הלילה.

וכן חזר הדבר ערב־ערב.

והתרגלה החסידה הצעירה להרים את רגלה ולישן על רגל אחת. וגם כאשר גדלה, לא יכלה להגמל מזה. ואף כאשר היו לה אפרוחים, ישנה על רגל אחת. וּבָנֶיהָ הקטנים למדו ממנה לישן בצורה כזאת. ובשום אפן אין החסידות יכולות לישן אחרת מאשר על רגל אחת.

– ואם כואבת לה הרגל? – לא הבין אבנר.

– אם הרגל כואבת, אין לה בְּרֵרָה. אז היא מִסְכֵנה מאד־מאד. –השיב יחיאל. וגם הוא רחם על החסידה.

1

אוּרִיאֵל – אֶת מִי אוֹהֵב?

אֶת הוֹרָיו מְאֹד־מְאֹד.

וְאוֹהֵב דּוֹדִים, דּוֹדוֹת.

וּמוּבָן – סָבִים סַבְתּוֹת.

עַל הַזְרוֹעַ שֶל סָבוֹ

מִתְיַשֵּׁב לוֹ כְּדֵי לִלְמֹד,

וְסוֹחֵב אֶת הַמּוֹרֶה

לַעֲבֹר לְיַד קִירוֹת.

2

וּמִכָּל הַיְלָדִים

אוּרִיאֵל אוֹהֵב אֶת תֹּם.

וּלְשַׂחֵק אִתָּהּ מוּכָן –

כָּל הַבֹּקֶר? – כָּל הַיּוֹם.

גַּם אוֹהֵב אֶת דּוֹדָנוֹ,

שֶעֲדַיִן הוּא “קָטָן”.

אַךְ כָּעֵת רָחוֹק־רָחוֹק –

בְּפָרִיז יְהוֹנָתָן.

3

מַה שֶאוּרִיאֵל אוֹהֵב –

סִפּוּרִים. וְזֶה לֹא סוֹד.

אַךְ אוֹהֵב עִם הַהוֹרִים

גַּם לָשִיר וְגַם לִרְקֹד.

וּבְלֵיל־שַבָּת קִדּוּשׁ

וְלוֹמַר “אָמֵן” בַּסוֹף.

וְאַחֲרֵי הַהַבְדָּלָה

גַּם לָשִיר “שָבוּעַ טוֹב”

וּמוּבָן שֶמֵּאָבִיו

אוּרִיאֵל הַרְבֵּה לוֹמֵד.

וּכְדֵי לְהִתְפַּלֵל –

כְּבָר לָמַד לְהִתְנַדְנֵד.

ומוֹשֵךְ אֶל הַקוּמְקוּם,

אֶל פָמוֹט, תְּמוּנָה, עָלֶה.

וְשוֹאֵל: “מַה זֶה?”, “וְזֶה?”

וְחוֹזֵר וְלֹא נִלְאֶה.

וְחוֹזֵר, חוֹזֵר בְּלִי סוֹף

עַל “קוּקוּם” עַל “מוֹט”, “נָה”, “לֶה” –

כְּאִלּוּ בָרִאשוֹנָה

אֶת כָּל אֵלֶּה מְגַלֶּה.

וְקוֹרֶה – אֶת אוּרִיאֵל

מַשֶהוּ מְאֹד מַרְגִּיז.

אָז לַדֶּלֶת הוּא צוֹעֵד,

וּמוֹדִיעַ “לְפָרִיז!”

וְאוֹהֵב עוֹד אוּרִיאֵל

לְדַבֵּר בְּטֶלֶפוֹן,

וְעִם הַצִּלְצוּל הוּא רָץ

לְהַגִּיעַ הָרִאשוֹן.

וְקוֹרֵא בְקוֹל “אַלוֹ”,

וְשוֹלֵחַ נְשִיקָה

לְ"סַתָּא" או לְ"סַבָּא"

קוֹלָנִית אַךְ מְתוּקָה.

בּוֹאִי, רוּחַ, וּפַזְרִי

עֲנָנִים מֵחֲצֵרִי.

שֶיַפְסִיק הַגֶשֶם, דַי –

כָּךְ לִדְפֹּק עַל שִמְשוֹתַי.

הוּא מַפְרִיעַ לָאָבִיב

וְלַשֶמֶש לְהַזְהִיב.

לָמָה חֹרֶף עוֹד נִמְשָךְ

זְמַן אָרֹךְ כָּל־כָּךְ, כל־כך?

וְעַכְשָו הַכּל רָטֹב,

שְלוּלִיוֹת וּבֹץ בָּרְחוֹב –

אִי אֶפְשָר שָם לְטַיֵל,

כִּי הַגֶשֶם מִשְתּוֹלֵל.

לֶחָצֵר הָעֶצֶב בָּא –

נֶעֶלְמָה לָהּ הַכַּלְבָּה.

גַם הַכֶלֶב נֶעְלַם,

וְהַכְלַבְלָבִים – כֻּלָם.

רַק הַחֲתוּלָה אֵינָה

עֲצוּבָה – הִיא יְשֵנָה.

מִן הָעֵץ נוֹזְלוֹת דְמָעוֹת,

כִּי גַם הוּא עָצוּב מְאֹד.

רוּח, דַי! גָרְשִי מַהֵר

עֲנָנִים מִן הֶחָצֵר!

לפני שנים אחדות היה חרף קשה מאד. כבר חשבנו שהגיע אביב – היו ימים חמים, וַאֲפִלו ימי שָרב. ופתאם שוב נעשָה קר, והגשמים חזרו. ביום גשום כזה ירדו הטפות בהמון ובמהירות גדולה. פשוט אי־אפשר היה לצאת החוצה. וְתָמָר נאלצה לַשבת בַבית כל הזמן. כי לבית־הספר לא הלכה היום. בַתיה המורה חולה, וכל הילדים נשארו בבתיהם. מה לעשות בבית? אמא עסוקה במטבח, אבא הלך לעבודה. החליטה תמר ללכת אל הדודה שלומית. והדודה גרה לא הרחק, באותו הרחוב ממש. וכשיש לה פנאי, היא מספרת ספורים יפים. וכשהיא עסוקה, היא נותנת לתמר את הבֻּבה הגדולה לשחק בה. והרי אין לתמר בבה כזאת העוצמת עינים. ויש לה שתי שמלות – אחת וְרֻדה ואחת תְּכֵלת. בבה זאת היא של עינת, הדודנית של תמר. אך עינת בבית־הספר, והבבה נחה לה בעגלתה.

אבל מה לעשות כאשר הגשם מפריע, ואי־אפשר ללכת? חִכְּתָה תמר, וחכתה. כבר גמרה לשיר את כל השירים שהיא יודעת. סדרה את כל צעצועיה, פעם ועוד פעם. אולי יִפָּסק הגשם סוף־סוף. ואכן, כשגמרה לסדר את הצעצועים בפעם השניה, ואפלו הספיקה לנקות את במבי, שהיה מלֻכלך קצת, ולהעמיד אותו בְפִנָתו, פסק הגשם. השמש התחילה לזרֹחַ, ואמא חשבה, שלא ירד עוד גשם, והסכימה שתמר תגש אל הדודה.

כשהגיעה תמר אל דודתה, מצאה את הדלת נעולה. כנראה, הלכה שלומית לחנות או למקום אחר.

התעצבה תמר מאד, אבל ישבה תחת הגגון, על המדרגה שלפני הדלת, וחכתה.

נגש אליה חתלתול קטנטן. הוא היה שמח, כי הגשם פסק, ולא הבין מדוע תמר עצובה. התחיל לַעֲבֹר הלוך־ושוב ולחַכֵך את גופו ברגליה. יש ילדים הנבהלים, כשיצור חי נוגע בהם. תמר אינה פחדנית, ולא נבהלה כלל וכלל. היא אוהבת בעלי־חיים, וקֹדֶם־כֹּל גורים קטנים, כי הם נחמדים מאד ומרֻצים מאד כשמשחקים אתם. אבל כעת חשבה רק על הדודה ועל הבבה. שאל החתלתול:

מיאו־מיאו־מיאן, ילדה

מָה אַתְּ עֲצוּבָה כל־כך?

בואי נְשַׂחֵק יחדיו,

כי הגשם כבר הָלַךְ.

אבל תמר לא הקשיבה כלל. ראה החתלתול, שלא אִכְפַּת לה, וכי היא מוסיפה להיות עצובה, הלך לחפש לו חבר אחר למשחק, ותמר אף לא שמה לב לזה שהוא הלך לו.

התקרב אליה שַבְּלוּל. לאט־לאט זחל על־פני החול שליד המדרגה. זחל בקו ישר אל תמר, כאלו בקש לדבר אתה על דבר־מה. הוציא מן הקונכיה את ראשו ואת שני המחושים ואת שתי עיניו שהסתכלו כל הזמן בתמר. כשראה, שהיא לא מְנָסָה לפגֹע בו, התפלא מאד. הוא רגיל, שילדים תופשים אותו, וכל אחד מהם רוצה לִנְגֹעַ בו. הוא מתכנס, כמובן, מיד לתוך קונכיתו, כי הוא אינו אוהב טרדנים. אך הוא גם מפחד מפני ילדים – יש ביניהם רעים, כאלה שמוכנים לדקר אותו. התחיל השבלול לדבר אל תמר ולהודות לה על שהיא אינה פוגעת בו:

אַתְּ ילדה טובה מאד,

לא רָאִיתִי עוד כָּזֹאת.

לעולם לא אֶשְכָּחֵךְ –

תודתי על טוּב־לִבֵּךְ.

אך קול הלחישה של השבלול היה נמוך כל־כך, שלא הגיע לאזניה של תמר. אבל גם אִלוּ ידע להרים את קולו, גם כן אולי לא היתה שומעת, כי חשבה רק על הדודה ועל הבבה. וגם אלו שמעה לא היתה מבינה, שהרי אינה יודעת את שפת השבלולים. ראה השבלול, שהיא לא שמה לב אליו, זחל לו והמשיך בטיולו.

פתאם פגעה טפת גשם באַפָּה של תמר. ואחריה הגיעה טפה נוספת אל היד. אז הבינה, שהנה שוב עלול הגשם לרדת, ושלומית עֲדַיִן לא הגיעה. החליטה לחזר הביתה ולא לחכות עוד. אבל נחליאלי קטן התיצב תחת הגגון ויעץ לה:

אין לך מה לָרוץ עַכְשָו,

כי הגשם כבר התחיל.

יֵרָטֵב לא רק הגב –

יֵרָטֵב כָּל המעיל.

ואמנם שוב ירד גשם חזק, ותמר נשארה יושבת על המדרגה. אבל היא לא היתה עצובה עוד, כי הנחליאלי עמד כל הזמן לא הרחק ממנה, הניע את זנבו, הסתכל בה ולא ברח. שמחה תמר, שהוא אינו פוחד מפניה, וחשבה לשיר לו את השיר הנחמד על הנחליאלי – השיר שבתיה למדה בכתה – אבל באותו הרגע הוא התרומם ועף לו, כי אל הבית התקרבה שלומית, והוא לא ידע, כי זוהי דודתה של תמר, וגם היא לא תעשה לו כל רע. הצטערה תמר על בריחתו, וקראה לו שֶיַחזֹר. אבל הוא כבר היה רחוק ממנה. פתחה הדודה את הדלת ונתנה לה את הבבה. שִׂחֲקָה בה תמר, אבל הצטערה על כי הנחליאלי לא נשאר גם הוא.

יֵש לְאַבְרָהָם אָחוֹת.

הִיא קְטַנָה, קְטַנָה מְאֹד.

לָאָחוֹת קוֹרְאִים דִּינָה,

וְכָל־כָּךְ הִיא מִסְכֵּנָה –

שוּם דָּבָר לֹא מְבִינָה,

כִּי תִינֹקֶת הִיא דִינָה.

מַה יוֹדַעַת הַקְּטַנָּה?

לֹא לָשֶבֶת, לֹא לַעֲמֹד,

לֹא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת

שוּם דָּבָר פָשוּט מְאֹד.

לֹא יוֹדַעַת לֶאֱכֹל,

לֹא לִשְתּוֹת, לֹא לְדַבֵּר,

וְגַם לֹא דָבָר אַחֵר.

אִי אֶפְשָר לָה לְסַפֵּר

סִפּוּרִים,

לָשִׁיר שִׁירִים.

הִיא פָשוּט לֹא מְבִינָה.

מַה תִּינֹקֶת בְּכָל־זֹאת

כֵּן יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת?

רַק לִינֹק וְרק לִבְכּוֹת.

לֹא! סְלִיחָה! – גַּם לְלַכְלֵךְ,

חִתּוּלֶיהָ. וְעוֹד אֵיךְ?

אַךְ גָּרוּעַ עוֹד יוֹתֵר –

לְדִינָה אֵין שוּם חָבֵר.

וְלָכֵן הִיא עֲצוּבָה,

עֲצוּבָה מְאֹד, מְאֹד.

לְשַׂחֵק גַּם־כֵן כְּלָל לֹא

מְסֻגֶּלֶת אֲחוֹתוֹ.

אַבְרָהָם הֲרֵי הוּא אָח

וּמֵבִין כָּל־כָּךְ, כָּל־כָּךְ

אֶת דִּינָה

הַמִּסְכֵּנָה.

וּכְשֶמְטַפְּלִים הוֹרָיו

בְּדִינָה, הוּא לֹא נֶעֱצָב,

וְאֵינֶנוּ מְקַנֵּא,

כִּי לְאַבְרָהָם הַרְבֵּה

חֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת.

וְתָמִיד יָפֶה מְאֹד

מְשַׂחֵק עִם חֲבֵרָיו,

כַּאֲשֶר כֻּלָּם יַחְדָּו

נִמְצָאִים שָם בֶּחָצֵר

אוֹ בְּכָל מָקוֹם אַחֵר.

וְדִינָה אָז בּוֹדֵדָה.

וּכְשֶאַבְרָהָם לֹא כָאן,

הוּא הָלַךְ לוֹ כְּבָר לַגַּן,

וְאִמָּהּ הִיא בַּמִטְבָּח,

וְאַבָּא בָּעֲבוֹדָה –

אָז דִּינָה הִיא לְבַדָּהּ.

אָז הִיא עֲצוּבָה כָּל־כָּךְ,

וְחוֹשֶבֶת עַל הָאָח

שֶהָלַךְ לַגַּן, הָלַךְ.

אַבְרָהָם מֵבִין אֶת זֶה,

וְלָכֵן לֹא מְקַנֵּא.

הוּא נָבוֹן מְאֹד, נָבוֹן.

זֶה נָכוֹן?

כֵּן, זֶה נָכוֹן!

רַקֶּפֶת

מַשְׁקֶפֶת

מִנְּקִיק –

הַסְּלָעִים.

שׁוֹלַחַת

בְּנַחַת

מַבָּט

שֶׁל פְּלָאִים.

מִצְנֶפֶת

מַקֶפֶת

רֹאשָׁהּ

הַפָּעוּט.

קָשֶה לָהּ

בַּסֶלָע

לָגוּר

בִּבְדִידוּת.

בָּרוּחַ

יָנוּעַ

רֹאשָׁהּ

הַקְטַנְטַן –

מַבֶּטֶת

בְּרֶטֶט:

הֲיֵש

מִי עוֹד כָּאן?

כָּל בֹּקֶר הולכת מרב אל הגן. אִמָּא הולכת אתה, משאירה אותה בין הילדים, וחוזרת הביתה. אין לה פנאי לְאִמָּא, עליה להכין את ארוחת־הצהרים, וּלְסדר את הבית. ויש עוד עבודות רבות. אבל מרב אינה עֲצוּבָה גם בלי אִמָּא. בַּיָּמִים הראשונים היתה בוכה, כי לא רצתה להשאר לבד עם הילדים. אֲפִלּוּ רבקה הגננת לא עזרה הרבה, כי מרב היתה ילדה קטנה, וּפָחֲדָה לְהִשָאֵר בלי אמא. לאט־לאט התרגלה, וְכָעֵת היא הולכת לַגַּן בְּרָצוֹן.

יש שם נדנדה, וַאֲפִלּוּ – שְתַּיִם. אַחַת בשביל הילדים הגדולים, ואחת – בשביל הלא־כל־כך גדולים. יש שם בֻּבּוֹת, קֻבִּיּוֹת ועוד צעצועים שונים. יש שם מכונית עם הֶגֶה מסתובב, ואפשר לָשֶבֶת בָּהּ. יש מָטוס, שאפשר לַעֲלוֹת במדרגות אל המוֹשָב שלו, ועוד ועוד. מרב משחקת יפה, ואוהבת את כל הילדים. סליחה, לא את כֻּלָּם. כי יש ילדים שֶבּוֹכִים כל היום, כמו תינוקות. וּמֵרַב אינה אוהבת לשחק אתם. יש גם כאלה שֶמְיַדִּים אֲבָנִים או שופכים חול לַשְׂעָרוֹת. גם את אֵלֶּה אין מרב אוהבת.

היא משחקת בכל המשחקים, אבל יותר מִכֹּל היא אוהבת לטפל בַּעֲרוּגָה. זוהי ערוגת פרחים שֶסִדְּרוּ הילדים. נכון רבקה הגננת עזרה להם, אבל הילדים שומרים עליה: הם מַשְקִים אותה. בכל יום הם מְנַכְּשִׁים את הָעֲשָׂבִים הַשוֹטִים, שרוצים לָקַחַת מן הפרחים את המזון שלהם. הם בודקים, אוּלַי הגיע לָעֲרוּגָה עַרְצָב, שמפריע לַצמחים שלהם לִגְדֹּל. היו ילדים שֶאָמרו, כי לא עַרְצָב הוא הַיְצוּר שמפריע לצמחים לִגְדֹּל, כי אם כֶּלֶב־מַיִם. כאשר שאלו את רבקה, הסבירה להם, שיש אנשים הקוראים “כלב־מים” לַיצור הזה, הַחַי בְּחוֹרִים תַּחַת פְּנֵי הקרקע, ואוכל את הַשָרָשִים. אבל נכון הוא השם “ערצב”, מפני שכלב־מים הוא בעל־חיים גדול מאד, אשר חי גם במים וגם על הַיַּבָּשָה, אבל אוכל לא שרשים כי אם דָּגִים וִיצוּרֵי־מים אחרים.

וּמַה חושבים הפרחים על הילדים? – הם, כַּמּוּבָן, מְרֻצִים מאד מן הַטִּפּוּל. וּבְכָל בֹּקֶר הם מְבָרכים בברכת “בקר טוב” את הילדים המטפלים בהם, וגם את מרב. אמנם הקול חַלָּש כָּל־כָּךְ, שאדם לא יָכוֹל לִשְמֹעַ אותו. אבל מרב בְּטוּחָה, שהם אוהבים אותה, כמו שהיא אוהבת אותם.

פַּעַם אחת, כאשר רדפה מרב אחרי פרפר לבן בחצר הגן, גִלְּתָה פֶּרַח אחד שלא ראתה עד אז. מדוע? – פשוט, מִפְּנֵי שהוא צָמַח לא בערוגה, כי אם תחת הספסל, בְּפִנָּה שֶבֶּחָצֵר. היה זה סביון צָהֹב, מַמָּש כָּזֶה שהיא אוהבת – כי לא פעם קָטְפָה סביונים בַּדֶּרֶךְ מן גן הַבַּיְתָה, והביאה מתנה לאמא. מרב ראתה כעת את הסביון, רצתה לָגֶשֶת אליו, אבל חשבה: “אין דבר, אחר כָּךְ. עַכְשָו אֶתְפֹּשׂ את הפרפר”.

הסביון שהיה חלש מאד, לחש אליה:

רַחֲמִי עָלַי, מֵרַב,

תְּנִי לִי מַיִם קְצָת לִשְתּוֹת.

כֹּה צָמֵא אֲנִי עַכְשָו,

וְחַלָּש מְאֹד־מְאֹד.

אבל מר לא שמעה, והוסיפה לִרְדֹּף אחרי הפרפר. אמנם הוא התחמק מִמֶּנָּה, והיא נשארה בלי פרפר, אך בֵּינְתַיִם שָכְחָה גַם את הסביון. והפרח הַמִּסְכֵּן חִכָּה וחכה, אך לשוא. מרב שכחה.

פתאם כִּסּוּ עננים את הַשָמַיִם, וגשם קל התחיל לטפטף. שָׂמַח הסביון ואמר לעצמו: “מְצֻיָּן, בָּא בדיוק בזמן. מי יודע, אם אוכל להחזיק מַעֲמָד עוד זמן רב”. והוא פנה לֶעָנָן:

הוֹי, מַה טוֹב, עָנָן, שֶבָּאָתְ.

שְלַח גַּם לִי טִפּוֹת כַמָּה.

כִּי אַחֶרֶת פֹּה לְמַטָּה

אֶתְיַבֵּש מִן הַצָּמָא.

אבל הגשם לא עָזַר כְּלָל. הַטִּפּוֹת נסו להתקרב אל הסביון, אך לוח־העץ הֶעָבֶה שֶל הספסל הפריע. הָאֲדָמָה סָבִיב־סָבִיב הָיְתָה רְטֻבָּה וּרְווּיָה, ורק תחת הספסל נשארה יבשה. והפרח המסכן נשאר צָמֵא. והיה עָצוּב מאד.

אַחֲרֵי שֶפָּסַק הגשם יצאו שוב מרב וַחֲבֵרֶיהָ לֶחצר. פתאם זָכְרָה את הסביון הַבּוֹדֵד וְהָלכה אליו. היא רָאֲתָה, שהוא לא קִבֵּל מן הגשם אף טפה אחת, בעוד שיתר הפרחים שתו לִרְוָיָה. היא הֵבִינָה, שהוא צמא, ורצתה להביא לו מים בַּמַּזְלֵף. אֲבָל באותו הָרֶגַע ראתה שהנדנדה פנויה, ואפשר להתנדנד. וַהֲרֵי כָּל הַבֹּקֶר לא התנדנדה. שָכְחָה את הפרח המסכן, וַאֲפִלּוּ לא נִגְשָה אליו. הסביון התחנן מֵרָחוֹק:

אוֹי, מֵרַב. אוֹי, רַחֲמִינִי!

עוֹד עַכְשָו לֹא מְאֻחָר.

אִם הַפַּעַם לֹא תַשְקִינִי,

לֹא תִּרְאִי אוֹתִי מָחָר.

אך מרב לא שמעה – כל־כך היתה מְרֻצָה מן הנדנדה.

“יַלְדָה רָעָה”, אָמַר הסביון בְּלִבּוֹ, “רק על עצמה היא חושבת. לִקְטֹף היא אוהבת, אבל לְהַשְקוֹת אותי שוֹכַחַת. מוּכָנָה לְשַׂחֵק בכל מִשְׂחָק, אבל להגיש לי קְצָת מַיִם – זה לא.”

בינתים הגיעה שעת־הצהרים. פִּתְאֹם רָאֲתָה מֵרַב אֶת אִמָּהּ, שנכנסה לֶחָצֵר של הגן. סִפְּרָה הָאֵם, שהיא עָבְרָה פֹּה, ונכנסה לָקַחַת את בִּתָּהּ. שמחה מרב מאד, כי יום־יום היא הולכת הביתה יחד עם חגית השכנה שלה, שֶאִמָּהּ שלה באה לקחת אותה מן הגן.

בַּדֶּרֶךְ סִפְּרָה לְאִמָּא על הפרפר ועל הנדנדה ועל משחקים אחרים שהיא שִׂחֲקָה. אבל אך הגיעו הביתה נִזְכְּרָה בַּסַּבְיוֹן, שֶעֲדַיִן לא שָתָה כל היום. היא הבטיחה לעצמה שמחר, מיד אחרי שתבוא לגן, תַּשְקֶה אוֹתוֹ הַרְבֵּה־הַרְבֵּה, בעד יוֹמַיִם בְּבַת־אַחַת.

ואמנם, לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר מִהֲרָה מאד. היא ספרה לאמא שֶעָלֶיהָ לְמַהֵר לַגָּן, כִּי פרח אחד כְּבָר מחכה לה מאתמול בבקר, והוא חלש כל־כך, ואין מי שמשקה אותו. הָאֵם שָׁמחה מאד, שמרב היא ילדה טובה, הדואגת מאד גם לפרח אחד.

אֲבָל כְּשֶבּאוּ לַגַּן כבר היה מְאֻחָר – הסביון המסכן התיבש, נָבַל כֻּלּוֹ. ולא היה צֹרֶךְ לְהַשְקוֹתוֹ עוֹד.

מפולנית: אהרן מזיא

בְּאָחוּ רֵיק אַחַת הָמְתָה,

בַּגָּן שִׂחֲקָה לָהּ אֲחוֹתָה.

שָׁם חֶרֶש־חֶרֶש וְקַלּוֹת

עָלִים לִטְפָה לְאַט, אִוְּשָה,

וְנֶחְלְשָה…

הָרִאשוֹנָה, הַפִּרְחָחָה,

בִּצְעָה הִפּוּךְ, וְהִשְתַּטְחָה.

נָשְבָה וְחָגָה וְקָפְצָה,

וְאָז זִנְּקָה אֶל עָל. מִשָם –

הִפּוּךְ נוֹסָף. וְהִתְפָּרְצָה

לַגָּן הַמְרַשְרֵש, הַנָּם.

שָׁם חֶרֶש־חֶרֶש וְקַלּוֹת

עָלִים לִטְפָה לְאַט, אִוְּשָה,

הָרוּחַ הָאָחוֹת…

פִּזְּרָה פִּרְחֵי הַדֻּבְדְּבָן –

פָּרַץ בִּצְחוֹק אָז כָּל הַגָּן.

אֶת אֲחוֹתָהּ הִיא אָז חָטְפָה,

לָאָחוּ כְבָר עִמָּהּ עָפָה.

יַחְדָּו רוֹדְפוֹת דְּרוֹרִים, עָבִים,

חוֹמְקוֹת, פּוֹרְצוֹת לְבֵין טְחָנוֹת,

מַטְעוֹת כְּנָפַיִם טִפְּשוֹנוֹת.

יָמִין וּשְׂמֹאל, שְרִיקָה נִשֵּׂאת.

מִשְתּוֹלְלוֹת, וּבְכֹחַ עַז

נוֹשְבוֹת.

שֶיִּקָּחֵן הַשֵּד!

וְאִלּוּ בַגָּן – הַס, הַס…

לא פעם, לפני שהשמש הולכת לִישֹן, היא נפגשת עם הירח גבוה־גבוה בשמים. הם מברכים זה את זה ונפרדים מהר. השיחה אינה נמשכת זמן רב. הירח אומר לשמש: “שֵנָה מתוקה!”, והשמש לַיָרֵחַ: “טיול־לילה נעים!”.

אבל פעם אחת התארכה השיחה. השמש סִפְּרָה לַירח, כי בשכון החדש יש ילד ושמו גבי, והערב נשאר גבי ללון בחוץ.

– איך זה? – שאל הירח – איך יכול ילד קטן לִישֹן בחוץ? יש לו מִטָה? וּמִי יְכַסה אותו? והלא יהיה לו קר. וגם הטל ירטיב אותו. אי־אפשר להבין.

ואז ספרה השמש, שֶגַבִּי הוא עקשן גדול. כל היום הוא מתרוצץ בחוץ. אמו קוראת לו כל היום: “גבי, בוא הנה! גבי בוא לֶאֱכֹל! גבי, אל תָרוּץ בַּכּביש! גבי אל תְשַׂחֵק במים, כי אתה מלכלך את בגדיך!” אבל גבי אינו מקשיב, ואינו מתחשב בדברי אמא. בכל הַשִכּוּן שומעים בלי־הפסק את הקריאות “גבי! גבי!”, אך הוא אינו שם לב. והיום קרה דבר חדש. לפנות ערב קראה אמא לגבי, שיבוא הביתה להתרחץ, לֶאֱכֹל ארוחת־ערב וללכת לישן. אבל גבי התעקש וענה: “לא רוצה!”. דבר כזה עֲדַיִן לא קרה.

– מָה? – שאלה אמא –לא תבוא להתרחץ?

– לא אתרחץ. לא רוצה! – ענה גבי.

– ואיפֹה תֹאכַל?

– לא אֹכַל. לא רוצה.

– ואיפה תִישַן?

– אִישַן בחוץ.

– טוב! – אמרה אמו, והשאירה אותו לנפשו.

בַּתְּחִלָּה שָׂמַח מאד, כי אמא מרשה לו, והוסיף להשתובב. אבל לאט־לאט הלכו כל הילדים לבתיהם, וגבי נשאר לבדו. ואז התחיל להתעצב קצת. הוא התחיל להסתכל בדלת, אולי תצא אמא ותקרא לו. אך אמו לא נגשה אפלו לחלון. הסתובב לו גבי בחצר, עבר על־יד הגדר, מצא לו מקום ליד המחסן שבפנה הימנית של החצר, והתישב שם.

הוא רצה לֶאֱכֹל, אבל הִתְבַּיֵש ללכת אל אמא – הֲלֹא הוא עקשן.

רצה לשתות חלב חם שהוא אוהב, כמו בכל ערב. אבל התביש – העקשן.

רצה לשבת ליד השלחן, ולקחת כַּפִּית וּמַזְלֵג, רצה שאמא תלביש אותו את הַסִנָּר הַכָּחֹל, כמו בכל ערב. אבל התביש – העקשן.

ואז רצה לִבְכּוֹת, אבל גם־כן התביש.

כל זה ספרה השמש לירח, וּבִקְשָה ממנו לָשִׂים לב לגבי, ולראות מה הוא עושה – אם הוא נרדם, ואם לא בכה.

נפרדה השמש והלכה לה לִישֹן, והירח טִיֵּל לו בשמים גָּבוֹהַּ־גבוה. אבל כהתחיל להיות מְאֻחָר, הזדרז אל השכון החדש. וְחִפֵּשׂ את גבי, אל לא ידע איפה למצא אותו. כל הבתים דומים שם זֶה לָזה. בכל בית יש גג רעפים אָדֹם. כל הבתים בני שתי קומות. ממש אי־אפשר להבחין ביניהם.

“מה לעשות?”, חָשַב לו הירח, “איך אמצא את גבי?” וּפִתְאֹם ראה על־יד אחד הבתים, אֲחוֹרֵי המחסן, יושב לו ילד קטן כְּבֶן שָלֹש, וּבוכה.

בינתים התאספו כל הכוכבים מעל ראשו של גבי, עמדו ולא רצו לזוז ממקומותיהם. הסתכלו, הסתכלו בַּמִסְכֵּן, אך לא ידעו מה לעשות. היו כאלה רִחֲמוּ עליו, אבל רֻבם היו מרֻגזים. נגש הירח.

התחילו הכוכבים לספר לו על גבי, שהתעקש ונשאר בסוף בחוץ, בַקֹר וּבָרְטִיבות, וְעָלוּל אֲפִלּוּ להצטנן. אבל הירח ענה להם, שהוא יודע את הכל. התחילו כלם להתיעץ מה לעשות.

אמר כּוֹכָב אֶחָד: טוֹב לוֹ, טוֹב לָעַקְשָן –

שֶיֵשֵב לוֹ כָּכָה כָּאן!

הוסיף שני: מִשְתּוֹלֵל הוּא כָּל הַיוֹם,

וְאוֹהֵב צָרוֹת לִגְרֹם.

התרגז השלישי: מִמָחָר תִּרְאוּ – כַּמָה

הוּא בְקוֹל אִמוֹ יִשְמַע.

נסה כוכב אחר להתערב ולהגן על גבי:

מַה בִּכְלָל אֶפְשָר לִדְרֹש

מִפָּעוֹט כְּבֶן שָלֹש?

אבל מכל הצדדים צעקו אליו:

לֹא נָכוֹן, הוּא כְּבָר גָּדוֹל,

וּמֵבִין יָפֶה הַכֹּל.

השתיק אותם הירח בקולו השקט:

זֶה הַכֹּל נֲכוֹן מְאֹד.

לַעֲזֹר יֵש בְּכָל־זֹאת!

אבל אף אחד מהם לא ידע מה אפשר לעשות. כל אחד הבין, כי זוהי הפעם האחרונה. כי גבי לא יַחֲזֹר עוד על מעשיו. ואז החליט הירח לנסות ולהעיר את אמו של גבי – אולי תסלח לו. התקרב אל החלון וראה שֶהַתְרִיס איננו מוּגָף. שָלַח את אורו בְּעַד הַשִמְשָה אל הַחֶדֶר פנימה, ולחש:

אָנָא, עוּרִי אֵם שֶל גַבִּי!

רַחֲמִי עַל בְּנֵךְ הַקָט.

לֹא יִהְיֶה עוֹד רַע אַף פַּעַם.

תִּסְלְחִי כָּעֵת בִּלְבַד.

התעוררה אמא, יצאה אל גבי וראתה, שהוא באמת בוכה וּמִתְחָרֵט. הוא הבטיח, שלא יתנהג עוד ככה, וּבִקֵּש סליחה. סלחה לו אמא, נשקה אותו, והכניסה אותו הביתה.

שמח הירח, הִתְחַיֵךְ והמשיך בטיולו. ורק הכוכבים לא רצו להתפזר, וכל הלילה נשארו במקומותיהם, ודברו על גבי ועל עקשנותו.

ומאז באים כוכבים לילה־לילה. כל אחד מהם עומד במקומו, וְכֻלָּם מְחַכִּים – אולי שוב יתרחש דבר־מה עם גבי.

אבל הם מחכים לַשָוְא.

הִתְעוֹרֵר מֻקְדָם הַבֹּקֶר.

קַר. רוֹצֶה עוֹד קְצָת לִישֹן.

מִתְקָרֵב אֶל קִיר הַבַּיִת,

וּמֵצִיץ בְּעַד חַלוֹן.

מִסְתַּכֵּל בַּבַּיִת פְּנִימָה:

“יֵש לָכֶם אוּלַי תַּנוּר?”

אַךְ הַכֹּל עוֹד יְשֵנִים פֹּה –

כְּבָר רוֹצֶה מִפֹּה לָסוּר.

וְהִנֵה אֶת הָעֵינַיִם

מְשַפְשֵף, וְקָם – יָרוֹן.

הוּא רוֹאֶה אֶת אוֹר הַבֹּקֶר,

וְנִגָש אֶל הַחַלוֹן.

“מַה קָרָה?” – שוֹאֵל בְּלַחַש,

כִּי הַכֹּל עוֹד יְשֵנִים.

“קַר לִי, קַר” – סָח הָאוֹרֵחַ –

“אֶצְלְכֶם, נִדְמֶה, נָעִים.”

וְהִנֵה נֵעוֹר גַם מֶנִי,

וְשוֹאֵל אָז אֶת אָחִיו:

“פֹּה מֻקְדָם? מַדוּעַ? לָמָה?”

וּמִיָּד יָרוֹן מֵשִיב:

“מַה לַעֲשׂוֹת, שֶקַר לַבֹּקֶר?”

מֶנִי מְחַיֵּךְ וְסָח:

"שֶיָרוּץ וְיִתְחַמֵם לוֹ,

וְיַגִיעַ אַחַר־כָּךְ.

הֵן לִשְנֵינוּ יוֹם־הֻלֶדֶת.

טוֹב יִהְיֶה, יִהְיֶה גַם חַם.

יֵהָנֶה פֹּה עִם כֻּלָנוּ,

גַם מִן הָעוּגוֹת יִטְעַם."

וַאֲזַי שוֹאֵל הַבֹּקֶר,

וַעֲדַיִן קַר לוֹ, קַר:

"וַהֲרֵי לָכֶם עוֹד אָח יֵש,

וְאַיֵה הוּא אִיתָמָר?"

"לוֹ עַכְשָו אֵין יוֹם־הֻלֶדֶת,

כְּבָר הָיָה" – בְּבַת־אַחַת

הַתְּשוּבָה נוֹתְנִים הַשְנַיִם –

“שֶיָּנוּחַ לוֹ עוֹד קְצָת.”

“טוֹב” – מַסְכִּים אִתָּם הַבֹּקֶר –

"טוֹב, אָבוֹא אֶל הַשִׂמְחָה.

גַם אֲנִי אֶשְׂמַח בְּיַחַד

עִם כָּל בְּנֵי־הַמִשְפָּחָה.

וְהַמְסִבָּה מָתַי מַתְחֶלֶת?" –

הוּא שוֹאֵל, וְהֵם עוֹנִים:

"יֵש עוֹד זְמַן, בֵּין־הָעַרְבַּיִם

מִתְכַּנְסִים הַמֻזְמָנִים."

“חַ־חַ־חַ” – צוֹחֵק הַבֹּקֶר.

"הֵן חָשַבְתִּי, עוֹד מְעַט

אֶתְעַנֵג וְאֶתְחַמֵם לִי,

וּמִקֹר לֹא עוֹד אֶרְעַד.

הֲתֵדְעוּ, שֶבֵּין־עַרְבַּיִם

כְּבָר הַרְחֵק אַסְפִּיק לִהְיוֹת?

בִּלְעָדַי אִם־כֵּן תָּשִירוּ,

תֵּהָנוּ מְאֹד־מְאֹד.

וַאֲנִי אָרוּץ אֵלֵךְ לִי,

אֶתְחַמֵם בַּדֶרֶךְ כָּךְ.

וְלַמְסִבָּה בִּידֵי הָרוּחַ

נְשִיקוֹת לָכם אֶשְלַח.

וְאִם שֵנִית אוֹתִי תַּזְמִינוּ

לַמְסִבָּה – בְּעֹנֶג רַב

אֶשְתַּתֵּף. אֲבָל הַקְדִימוּ

לִשְעַת־בֹּקֶר – כְּמוֹ עַכְשָו."

קשה לָדַעת מה קָרָה לְגַדִי. תמיד היה ילד טוב. וְהִנֵה בַשבועות האחרונים התחיל להשתולל ואינו נותן מנוח. הוא מֵקִים רַעַש בֶחָצֵר, מתרוצץ בבית מִפִּנָה לְפִנָה, נוגע בכל דבר, הופך אותו או מקלקל סתם.

גם בבעלי־חיים שולח גדי את ידו. רואות עיניו נְמָלָה ממהרת לקן שלה, ומיד אָצוֹת רגליו לִרְמֹס אותה. מְטַיֵל לו חתול בחצר – מְיַדֶה בו גדי אֲבָנִים.

ולא עָזַר, מַה שהסבירו לו ההורים, השכנים, וַאֲפִלו החברים – הוא בְשֶלוֹ.

לפני כמה ימים נִטְפַּל גדי לַפְּרָחים. אמא מְגַדֶלֶת בֶּחָצר ירקות וּפְרָחִים. יום־יום היא מטפלת בָּהֶם –מַשְקָה, עוֹדֶרֶת, מְנַכֶּשֶת עֲשָׂבִים רָעִים. מוסיף הדבר יֹפִי וגם תוֹעֶלת. רֵאשִית – בית מלא ירקות, וממש כאלה האהובים על גדי: עגבנית אֲדֻמוֹת, פלפל יָרֹק, מלפפונים, חסה, גמבה וצנוניות נחמדות. וְשֵנִית – הַפְּרָחִים. הם מקשטים את הבית ומפיצים סביבם ריח נעים. גְדֵלִים בַגִנָה: וְרָדים וצִפֹּרן, לֹע־הָאֲרִי וְסַיפָנִים. אֲפִלּוּ צַבָרים קְטַנים נִצבים בשורה יְשָרָה. אבל דַוְקָא את הָעֲרוּגָה הזאת גדי אינו אוהב. אמנם הוא כבר ילד גדול, בן ארבע, אך אינו רוצה להבין שהפרחים חשובים מאד. הוא טוען לפני אמא:

– לא צריך את זה, וְדַי!

אמא חוזרת ומסבירה, שאין קִשוּט יפה יותר לֶחָצֵר וְלַבַיִת מִפְּרָחִים. אבל הוא מתעקש ואיננו מסכים. מדוע? – גדי בעצם אינו יודע. אך מכיון שהוא עקשן, הרי הוא אומר: לא ודי! פשוט אינו רוצה להבין. מכיון שכך, אָסְרָה עליו אמא לגשת לערוגת הפרחים.

יוֹמַיִם שָמַר גדי על הָאִסוּר. אבל ביום השליש, אחרי שהלכה אמא לחנות הַמַכֹלֶת לקנות לחם ושמן, וגדי נשאר לבדו בבית, החליט לצאת לערוגה וְלַעֲקֹר את הפרחים השנואים עליו.

בקצה הערוגה ראה את שִׂיחַ הצִפֹּרֶן, ולוֹ פרחים לבנים וּוְרֻדִים. נִסָה תְחִלָה לַעֲקֹר אותו בִשְלֵמוּתוֹ. נִסָה, התאמץ אך לא הצליח. מכיון שֶכָךְ, התחיל לִתְלֹש עָלִים וּפְרָחִים וְלִזְרֹק אותם על האדמה. התחנן הַשִׂיחַ וּבִקֵש:

אֶת פְּרָחַי אַל־נָא תִּקְרַע!

מֶה עָשִׂיתִי לְךָ רַע?

גדי, כַמוּבָן, אינו מכיר את שפת הפרחים. אבל גם אִלּוּ הכיר, לא היה שומע – יותר מדי היה עסוק בעבודתו החשובה. סִיֵם לְהַשְחִית את כל הַצִפָרְנִים, ועָבַר אל הסֵיפָנִים. גם הם בִקְשוּ, התחננו:

הִסְתַכֵּל בְּכוֹתְרוֹתֵינוּ

וּרְאֵה – הֵן נֶחְמָדוֹת.

כָּל פַעֲמוֹנֵי פְּרָחֵינוּ –

צִבְעֵיהֶם יָפִים מְאֹד.

גדי לא חָשַב, כי פרחים יכולים לְדַבֵר. אבל גם אִלּוּ יָדַע על זה, והיה מֵבִין את הבקשה, לא היה אִכְפַּת לוֹ. הוא שונא אותם, והוא חִבֵּל עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל.

כְשֶסִיֵם בַסֵיפָנִים, פָנָה בְהִתְלַהֲבוּת אֶל שִׂיחַ הַוְרָדִים. לחש לו הַשִׂיחַ וְהִזְהִיר אותו:

אַל־נָא תִתְנַפֵּל עָלַי,

כִי קוֹצִים בְגִבְעוֹלַי.

תְּקַבֵּל פְּצָעִים, שְׂרִיטוֹת –

מִיָדֶיךָ דָם יִשְתֹּת.

אָמְנָם גדי לא שָמַע את לַחַש השיח, אֲבָל נִזְהַר בכל־זאת, כי לא פעם נִדְקַר בְקוֹצָיו. אך כיון שהוא נֶחְפַּז לְסַיֵים את מלאכתו לִפְנֵי שֶתַחְזֹר אִמוֹ, נִשְׂרַט בְיָדָיו, והשְׂרִיטוֹת הִכְאִיבוּ. בְפַעַם אַחֶרֶת היה בְוַדַאי בוכֶה, אבל הפעם לא שָׂם לֵב לָזֶה.

והנה התקרֵב גדי אל הצַבָרים. “את אֵלֶה”, חשב, “לא צריך אֲפִלּוּ לַעֲקֹר. פשוט, אפשר להרביץ בַיָדַיִם, ואז הם יִשָבְרוּ. הלא הם קְטַנים כָּל־כָּךְ.”

ראו הצברים את גדי מתקרב אֲלֵיהֶם, וצָחקו ולָעֲגו:

חַה־חַה־חַה! תִּינוֹק הִנֶךָ!

אִם עָלֵינוּ אַךְ תִּגְחַן,

תִּצְטַעֵר עַל מַעֲשֶׂיךָ,

שֶעָשִׂיתָ לָנוּ כָּאן.

נְשַלֵם לְךָ כְּבָר, אֶחָא,

כִּי נִשְקֵנוּ חַד, מוּכָן.

גדי, כַמוּבָן, לא חשב הרבה, ורק התלהב שהִנֵה־הנה יוּכַל לִשְבֹּר וְלַהֲרֹס את הצמחים כֻלָם. וְרָצָה לַעשות את זה מַהֵר – הֲלֹא רק “הקטנים האלה” נִשְאֲרוּ בָעֲרוּגָה.

אל תִשְאֲלוּ מֶה הָיָה הַסוֹף.

פִּתְאֹם שָמְעוּ הַשְכֵנִים יִלְלוֹת־כְאֵב עוֹלוֹת מִגִנַת הפרחים. כשבָאוּ בְרִיצָה, מצאו את גדי פָצוּעַ וּמְדֻקָר בשתי ידיו, שהיו מלאות קוצים. אפלו בפניו נֶאֶחְזוּ קוצים. גדי יִלֵל וּבָכה. כל נגיעה קלה הכאיבה. הקוצים דָקְרוּ בְלא הפסק. וּמִכֵיוָן שהיו קטנטנים, אי־אפשר היה להוציאם בידים, והובילו את גדי אל הרופא. הרופא עָמַל כמה שעות, וכשהביאו את גדי הביתה, היו פניו ושתי ידיו מְכֻסוֹת בתחבושות.

ימים רבים שכב גדי בַמִטָה. קרוביו וַחֲבריו באו, אָמְנָם, לְבַקֵר אותו. הם רִחֲמוּ עליו, אך כֻלָם יָדעו, כי עֹנֶש זה בא לו בגלל עקשנותו, ומפני שלא רצה להבין מה שמסבירים לו.

יֵש כְנָפַיִם לַמָּטוֹס.

לַדִּמְיוֹן גַּם־כֵּן, גַּם עֹז.

מִי מֵהֶם מַמְרִיא יוֹתֵר –

גַּם גָּבוֹהַּ גַּם מַהֵר?

מַהוּ, מַהוּ הַפִּתְרוֹן? –

הַמָּטוֹס אוֹ הַדִּמְיוֹן?

הַפִּתְרוֹן קָצָר, קָצָר –

מִי מֵהֶם אֶת מִי יָצַר?

סֹבָּה, סְבִיבוֹנִי, מַהֵר

מֵחֶדְרִי – לָרְחוֹב. מִשָם

כָּל הָאָרֶץ תְּבַקֵר,

וְתָרוּץ – אֶל הָעוֹלָם.

קֹדֶם־כֹּל אַל תְּדַלֵג

עַל דִירוֹת שֶל הָעוֹלִים.

עוֹד אֶתְמוֹל הָיוּ הַרְחֵק,

וְהַיוֹם – יִשְׂרְאֵלִים.

וְאִם לֹא יֵדְעוּ עִבְרִית

(לֹא הִסְפִיקוּ עוֹד לִלְמֹד),

אָנוּ – בִּשְׂפָתָם תַּגִיד –

אוֹהֲבִים אוֹתָם מְאֹד!

אָז אַרְצוֹת עוֹלָם בַּקֵר,

רוּץ וְקַח בְּרָכוֹת עִמְךָ.

יְהוּדִים־אַחִים הַכֵּר,

וְהָבֵא לָהֶם שִׂמְחָה.

הֵן רַבִּים עוֹדָם פְּזוּרִים

בְּאַרְצוֹת תֵּבֵל גְדוֹלָה.

וּמַרְאֶךָ גִיל יַזְרִים

לַלְבָבוֹת שֶבַּגוֹלָה.

וְחִיוּךְ שֶל תִּינוֹקוֹת

וּצְחוֹקוֹ שֶל יֶלֶד רַךְ –

כְּשֶתֵּצֵא הַרְחֵק לִנְדֹד,

מַתָּנָה אִתְּךָ תִּקַח.

וּתְסַפֵּר עַל נֵס כַבִּיר

שֶקָרָה – וְלֹא רַק אָז

לִיהוּדָה הַמַכַּבִּי

וּלְעַמוֹ שֶצַר רָמַס.

כֵּן, בַּשֵׂר־נָא בַּתְפוּצוֹת:

לֹא מִזְמַן הַנֵס חָזַר,

שוּב יָדְעוּ מְעַטִים לִכְפּוֹת

נִצְחוֹנָם עַל רֹב אַכְזָר.

וּמְדִינָה־בֵּיתָם נִבְנֵית,

וּמְצַפָּה לָהֶם בְּלֵב,

וּבוֹאָם, אָנָא, עוֹדֵד –

אֶל בֵּיתָם הַמִתְרַחֵב.

כל אדם יודע, שֶהָאֲגוּדָל הוא אֶצְבַּע קְטַנָה.

כל אדם יודע, שבכל יָד יש אגודל אחד.

וכל אדם יודע, ששני האגודלים בשתי הַיָדַיִם שָוִים בְגָדְלָם, והם גְדֵלִים יחד עם יתר האצבעות. הַיֶּלֶד גָדֵל, ועִמוֹ גְדֵלוֹת הידים, וגדלות האצבעות, וגם האגודלים.

את כל זה יָדע גם יוסי. יוסי אהב, כמובן, את כל אצבעותיו. אבל יותר מכלן אה את אגודלָהּ של ידו הַשְׂמָאלית. הוא אהב אותו כל־כך, עד שהיה מחזיק אותו כל היום בַפֶּה. גם בָערב, לפני שנרדם, לא חדל אפלו לרגע לִמְצֹץ את אגודלו. כל יתר האצבעות היו עצובות, כי חשבו שיוסי אינו אוהב אותן.

לילה אחד, אחרי שיוסי נרדם, והוציא מפיו את האגודל, פרץ ריב בין האצבעות. הריב היה כה חזק, עד שיוסי כמעו התעורר.

הָרִיב הִתְחִיל, כאשר הִתְפָּאֵר הָאֲגוּדָל לפני אחיותיו:

רַק אוֹתִי יוֹסִי אוֹהֵב,

רַק אוֹתִי הוּא מְחַבֵּב,

גם את אַבָּא לֹא כָּל־כָּךְ,

גם אֶת אִמָּא הוא יִשְׁכַח,

בִּי הוא מְטַפֵּל בְלִי הֶרֶף

מִן הַבֹקֶר עַד הָעֶרֶב.

התחילו האצבעות לַעֲנוֹת, כֻלָן יַחַד, וְהַרַעַש היה גדול כל־כך, עד שאי־אפשר היה להבין, מה אומרת כל אחת מהן. לבסוף, כשכלן השתתקו, אמרה זֶרֶת, האצבע הקטנה, זו שנמצאת בדיוק מול האגודל באותה היד:

אִם תַּקְשִיב לִדְבַר הַזֶרת,

אִם תִּשְמַע, מַה הִיא אוֹמֶרֶת,

אָז תֵּדַע, הָאֲגוּדָל,

שֶאַתָּה לֹא עוֹד תִּגְדַל.

הפסיק אותה האגודל, וצעק אֵלֶיהָ:

מִקִנְאָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת,

וּשְטֻיוֹת אַתְּ מְסַפֶּרֶת.

מִי זֶה יַאֲמִין לָך, זֶרֶת?

אבל זרת התעקשה, לא וִתְרָה לָאֲגודל, וחזרה שוב על דבריה. הריב התחדש ונמשך, עד אשר הִתְּעַיְּפוּ האצבעות ונרדמו גם הן.

אולם זרת צָדְקָה. יום אחד הוציא יוסי את אצבעו הָאֲהוּבה מפיו, הִבִּיט בָּהּ, ופתאם גִלָה דָבָר מוּזָר מאד: האגודל חדל לִגְדֹל. כל האצבעות הִתְּאָרְכוּ וְגָדְלוּ, אמנם לא הרבה, אבל האגודל נשאר קטן כפי שהיה. הסתכל יוסי באגודל השני, של היד הימנית. והנה הוא בסדר. גם הוא גדל קצת־קצת. הסתכל שוב באגודל השמאלי וראה, שהוא לא רק קטן יותר, אלא גם חִוֵר, לא וָרֹד כמו יתר האצבעות.

מַה לעשות?

רֵאשִית כֹּל, כַמובן, פרץ יוסי בבכי, ורץ לאמא. היא הביטה באגודל, ולבסוף אמרה:

– נכון, האגודל באמת חִוֵר, וגם חָדַל לִגְדֹל. צריך לָלֶכת לָרופא.

מיד התחרט יוסי על שפנה לאמא, כי ברגע שהוא שומע את המלה “רופא”, הוא חושב על זריקה. ומפני זריקה הוא פוחד פחד גדול. אבל אחרי שראה שוב את אגודלו המסכן, הסכים.

הרופא גר באותו הרחוב, שבו גר יוסי. אך כאשר הגיעו אליו, נתברר שהוא נסע לעיר אחרת. הלכו לחפש רופא שני, אבל גם אותו לא מצאו בביתו, ומי יודע מתי יחזר. התחיל כבר יוסי לפחד ולהתרגז:

– מי ירפא את האגודל שלי?

סוף־סוף מצאו רופא שלישי, שלא נסע לעיר אחרת, וגם היה בבית. הוא לבש את חלוקו הלבן, הרכיב משקפים, ואחז את אגודלו של יוסי. סובב אותו ימינה ושמאלה, ולבסוף אמר:

– אצבע זו לא יכולה לִגְדֹל, וגם לא תִּגְדַל עוד. היא תִּשָאֵר קְטַנה מִכָּל האצבעות.

– מדוע? – שאלה האם.

ויוסי כמעט שהתחיל לבכות.

– מפני שיוסי מוצץ אותה וּמפריע לְגִדוּלָה. – ענה הרופא – האצבע גְדֵלָה כמו פֶּרַח בַגִנָה. הפרח גָדֵל, אם הוא מקבל אור־שמש, ואם מַשְקִים אותו מַיִם במדה מספקת. אבל אם השמש לא תָּאִיר את הפרח, ואם יַשְקוּ אותו מים בלי הפסק, יחדל הפרח לִגְדֹל, יְאַבֵד את צִבְעוֹ הַיָפֶה וְיֵּרָקֵב. והאצבע שלך, יוסי, נמצאת כל היום וכל הלילה בתוך הפה הָרָטֹב, ואיננה רואה את אור־השמש. מפני זה היא לא תגדל.

– לא, לא! אני רוצה אגודל גם ביד השמאלית כמו ביד הימנית. אני לא אֶמְצֹץ! – קרא יוסי.

– אם כך, – אמר הרופא – אם לא תמצץ עוד, אני מוכן לעזר לך, וְטוב כי בָאתָ היום. אלו בָאתָ בְּעוֹד שבוע, כבר היה מאחר, ולא הייתי יכול לעשות שום דבר. אפלו נִתּוּחַ לא היה עוזר.

לקח הרופא צנצנת, שהיו בה עשבים יבשים וּמְרֻסָקִים, שָׂם קְצָת עַל הָאַגוּדָל שְֶל יוֹסִי, וְחבָש אותו בְתַּחְבֹּשֶת. כַּעֲבֹר שָבוּעַ הֶחְלִיף הרופא את הַתַּחְבֹשֶת, וכן כַעַבֹר שבועַיִם וּשְלֹשָה. אחרי חֹדֶש הבריא האגודל השמאלי, והיה דומה לאחיו הימני.

ויוסי לא מצץ עוד. כל פעם, כאשר רצה להכניס את אצבעו לפה, זכר את דברי הרופא על הסכנה הנשקפת לאצבע, ונזהר.

לילה אחד, כשיוסי יָשֵֵן במטתו, פָּנָה האגודל אל אחיותיו האצבעות ואמר:

כֵן, הָיִּיתִּי אָז טִפְּשוֹן,

וחשבתי לא נכון. והייתי גם גֵאֶה,

ונָהַגְתִּי לֹא יָפֶה.

סְלַחְנָה, סְלַחְנָה, אַחָיוֹת,

סלחנה לי בְּפַּעַם זאת.

צָחקו האצבעות וסָלחו לָאֲגוּדָל על התנהגותו אז. כלן שמחו, כי גם הוא הבין, מה היה עלול להיות גורלו בגלל אהבתו של יוסי. אך כיון שהאצבעות היו עיפות אחר יום של משחקים, נרדמו כלן מהר מאד.

מפולנית: אהרן מזיא

שָם, בִּרְחוֹב הָאַלוֹנִים,

גָר חָשוּם הַשְאֵלוֹנִי.

אַךְ פוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו

כְּבָר מַטְרִיד בִּשְאֵלוֹתָיו:

כַּמָה צְעָדִים עַד הַיָם הַקָרוֹב?

מַה יַחֲשֹב הַשֻלְחָן, אִם יוּכַל לַחֲשֹב?

אֲבָל מַה מְבַשְלִים לַמְלָכִים בְּלִפְתָּן?

וְאֵיפֹה הַתְחָלַת הַכַּדוּר הַקָטָן?

וּבְמֶטְרִים אֶפְשָר גַם לִמְדֹד עַצְלָנוּת?

אֵיךְ יוֹדְעִים בְּוַדַאי שֶגַם “אוּטִי” הִיא רוּת?

“תַּרְנְגֹלֶת טִפְּשָה” – מִי קוֹבֵעַ אֶת זֶה?

לְכַמָה זְבוּבוֹנִים יֵש מָקוֹם בְּכוֹס תֵּה?

אֲבָל לָמָה צְרִיכִים הַקֵרְחִים קָרָחוֹת?

מִי רוֹכֵס כַּפְתּוֹרִים לְצַוַאר תַּרְנְהוֹד?

אֵיךְ הִגִיעוּ שְחוֹרֵי הַשֵׂעָר לָעוֹלָם?

שְנֵי כְּתָמִים שֶל הַדְיוֹ – מַהוּ כָּל מִשְקָלָם?

לְהַאֲמִין לָאִלֵם הַנוֹתֵן הַבְטָחוֹת?

וְצִפּוֹר - גַם תּוּכַל לְפָרָה לִהְיוֹת?

וְהַסָב כְּבָר יוֹשֵב זֶה שָנָה, בְּלִי הֶפְסֵק,

מְחַפֵּשׂ פִתְרוֹנִים, וְחוֹשֵב, מִתְעַמֵק.

גַם סַבְתָא קְצָת נִסְתָה עַל תְּשוּבוֹת לְהַרְהֵר.

וְחָדְלָה, כִּי הִכְסִיף שְׂעָרָהּ חִיש מַהֵר.

וְאִמָא נֶעֶשְׂתָה עַצְבָּנִית – זֶה אָיֹם!

כַּדוּרֵי כְּאֵב־רֹאש הִיא בּוֹלַעַת כָּל יוֹם.

וְאַבָּא? – הוּא לְמַעַן חָשוּם מְחַפֵשׂ

רַק שֵׂכֶל יָשָר. אַךְ קָשֶה לְנַחֵש –

יַצְלִיחַ לִמְצֹא?

מָתַי? וְאֵיפֹה?

מי אוֹמֵר, שטושי טִפֵּש או טִפְּשוֹן?

לא נכון! הוא אינו טפש כלל וכלל. אך לפעמים מבקשים ממנו לעשות דבר־מה או שולחים אותו לְסַדֵר איזה ענין, והוא ממהר כל־כך לְמַלֵא את הבקשה, עד שאינו חושב איך לעשות, ולמה שלחו אותו. וכאשר מישהו עושה את מעשיו בפזיזות, ואינו חושב כלל, הוא עלול להיות מצחיק, ואז חושבים שהוא טפש.

אֲסַפֵּר על כמה מעשים ממעשיו של טושי, ותאמרו גם אתם שהצדק אתי.

א

אמא תפרה לטושי זוג מִכְנָסַיִם קצרים. אמא יודעת לִתְפֹּר יפה, ותופרת לו גם חֻלְצות נחמדות. אבל הפעם תפרה לו רק מכנסים. הקודמים כבר צרים וקטנים עליו. כי טושי גָדֵל, וּמִפַעַם לְפעם יש להכין לו בֶגֶד גדול מן הקודם. גָזְרָה אמא את הבד, חִבְרָה בעזרת מחט וחוט לָבָן את החלקים השונים, ישבה ליד מכונת־התפירה והתחילה לִתְפֹר. ואין לכם מֻשָׂג, כמה אוהב טושי את התפירה במכונה, שֶיֵש לה שני גלגלים מסתובבים: אחד גדול למטה ואחד קטן למעלה. אמא אומרת, שזו מכונה יְשָנָה מאד, היא הָיְתָה של סַבְתָא, וכשאמא לָּמְדָה לתפר קִבְלה אותה במתנה מִסָבָתָה. לאמו של דָוִד, חברו של טושי, יש מכונה חדשה, ובה רק גלגל אחד מסתובב. אבל אמו של טושי אוהבת את המכונה שלה, כי זאת מתנה. המכונה תופרת טוב מאד, מפני שאמא שומרת עליה, מְשַמֶנת אותה מפעם לפעם, מנקה אָבָק, וסוגרת אותה אחרי התפירה. אמא אומרת, כי על כל מכונה צריך לִשְמֹר, ובודאי אם היא מתנה, ובודאי ובודאי, כשהמתנה היא של סַבְתָא.

טושי נֶהֱנֶה מאד כשהוא רואה, באיזו מהירות מסתובב הגלגל הגדול השחור למטה, וכיצד מסתובב במהירות גדולה עוד יותר הגלגל הקטן שלמעלה, זה המבריק כמו רְאִי. ושני הגלגלים האלה מְחֻבָּרים זה אל זה ברצועת עור צָרָה וְעָבָה. והרצועה הזאת רָצָה מהר מאד, עד שקשה לשים עליה אצבע, כי אפשר לקַבֵל מכה חזקה, האצבע יכולה אפלו להִשָבֵר. ואז צריך לִנְסֹעַ לבית־החולים ולִשְְכַב שם זמן רב.

טושי אינו מפחד מפני בית־החולים, אבל אינו רוצה לנסע שמה. הוא רוצה להיות פה, לשחק בחצר עם דוד, להיות בבית עם אמא. ומפני זה אינו נוגע ברצועת העור הֶעָבָה, הוא מסתכל בה מן הצד ושָׂמֵֵחַ, כי היא רצה מהר כל־כך.

הוא גם אוהב לראות, איך קופצת הַמַחַט, עולה ויורדת בלי הרף, ואינה מִתְעַיֶפת כלל וכלל. והיא עושה את זה מהר כל־כך, עד שקשה לראות את קפיצותיה, ושומעים רק את הזמזום שלה:

ז–ז– ז–ז–ז–ז!

טושי אוהב לראות גם את הבד, אשר זז כל הזמן בעצמו, גם כשאמא אינה דוחפת אותו, ואינה מושכת אותו.

והנה ישבה לה אמא ליד המכונה והתחילה את התפירה. עומד לו טושי בַצד ונֶהנֶה. המכונה מטרטרת ורועשת, ולבו של טושי מלא שִׂמְחָה והנאה.

ופתאם: ז–ז– –ז– – –זזזז. נעצרה המכונה.

מה קרה? – אָזַל החוט. ובלי חוט אי־אפשר לתפר. כל אדם יודע את זה. וגם טושי יודע. שלחה אותו אמא לחנות שיקנה חוטים:

– אבל תבקש חוטים חזקים מאד! – הוסיפה.

יצא טושי אל החנות. אבל בדרך נִזְכַר, שֶרָאה בְפִּנַת הֶחָצר חוטי־ברזל.– ומה יכול להיות חזק מחוטי־ברזל? – חשב טושי – אמא בודאי לא תוכל לקרע חוטים אלה, וגם במכונה לא יִקָרעו. החוטים של הַחֲנות נקרעים. ואפלו החזקים מאד נקרעים.

חזר טושי מן הרחוב, רץ והביא לאמא את התיל שהתגלגל בחצר:

– קחי, אמא, זה חזק יותר מן החוטים של החנות, וגם לא כדאי להוציא כסף.

ב

ושוב הצטרכה אמא לתפר. וּמְעַנְיֵן – שוב את המכנסים של טושי. אך הפעם כבר לא במכונה אלא ביד. למה לתפר שתי פעמים אותם המכנסים? ומדוע לא במכונה אללא בחוט ומחט שביד?

במקרה זה היה טושי אָשֵם. הוא שִׂחֵק עם דוד בחצר. התגלגלו שניהם על האדמה, ולא שָׂמוּ לֵב, כי הם קרובים לְגֶדֶר־התיל הדוקנית. ולפתע נִנְעַץ אַחַד הקוצים של התיל במכנסים החדשים של טושי, וקרע בהם קרע גדול – בוּשָה ממש להתהלך במכנסים כאלה. עוד טוב, שֶרַגְלוֹ של טושי לא נדקרה בקוצי הַגָדֵר – מפני שהתיל הדוקרני הזה אינו נקי, קוציו חלודים, ומי שנדקר בהם עלול לקבל אֲפִלוּ הרעָלת־דם. מה זו הרעלת־דם לא ידוע לטושי. אבל, כנראה, והי מחלה רעה מאד – כאשר אמא מזכירה אותה, היא מרחיבה את העינים, ככה שאפשר לְהִבָהֵל.

ובכן נקרעו המכנסים. מה אפשר לעשות? – צריך ללכת לאמא. היא תכעס, ובצדק – איך אפשר ככה? מדוע לא נזהר ולא שמר על מכנסים חדשים, שאמא תפרה לפני שבועים? – אך מה בכל־זאת אפשר לעשות? אמא תכעס, אבל סוף־סוף היא תתקן – הלא היא אמא!

– אוי, מֶה עשית? את המכנסים החדשים קרעת. ואיפה אקח לך אחרים? ואיך לא תתביש ללכת במכנסים קרועים? וַאַפִלוּ אֲתַקן לך, יִראו מיד את הַקֶרַע.

היה טושי עצוב עוד יותר, כי הוא יצטרך ללבש אותם כל־הזמן. מעכשו הוא יזהר מאד בכל צעד שהוא יַעשה. הוא יזכֹר. אבל עכשו – מי שיראה את התֶפר הגדול יבין מיד שטושי אָשֵם. זה עצוב.

לקחה אמא את המכנסים, ורצתה לָשבת ולתקן אותם. חִפְּשָׂה את המחט ולא מצאה. מישהו לקח אותה ולא החזיר לַמקום. אמרה לטושי:

– לְבַש את המכנסים הקודמים שלך, ורוץ אל אסנת – לשְאֹל מִמֶּנה מחט.

אסנת זו אמו של דוד. וטושי, שאוהב את חברו, אוהב גם את אמו, כי היא אשה טובה. אל הוא חשב, שהוא יוכל לַעֲזר לאמא בלי המחט של אסנת. ענה לאמא:

– אין צֹרך. יש לי מְחָטים. והרבה.

– מֵאַיִן לך מְחָטִים הרבה? – התפלאה אמא.

– תראי, תכף אביא לך. – השיב ורץ אל פנתו.

ובאמת – מאין לו לטושי מחטים, הלא הוא אינו יודע לתפר. מעולם לא נתנה לו אמא מחט ליד. ובכל־זאת היו לו מחטים, אך לא לתפירה. לפני זמן רב, אולי לפני שנה, נסע טושי עם אבא לטיול, והם בִקְרוּ גם בחֻרשת אֳרָנִים. מצא טושי על הקרקע מַחֲטֵי־אֹרן רבים שנָשרו מן העצים. האדמה היתה מְרֻפֶּדֶת ממש במחטים כמו בשטיח, וטושי לא שמע אפלו את צעדיו, כאשר דרך בַחֹרְשָה. אבא נתן לו אז קֻפסת גפרורים ריקה, וטושי מלא אותה במחטי־ארן.

כעת נזכר טושי במחטי־הארן וחשב, שכל מחט היא מחט, ובכל מחט אפשר לתפר. הביא את הקפסה לאמו ואמר:

– בבקשה, קחי כמה תרצי!

פתחה אמא את הקפסה וּפָרצה בצחוק:

– טפשון שכמותך! בִּמחטים כאלה אי־אפשר לתפר. אמנם קוראים להן מחטים, כי הן אֲרֻכות כמו מחטים, ואף דוקרות קצת, אבל לתפר בהן אי־אפשר.

ג

וּמעשה אַחֵר שקרה, קרה עם אבא.

אביו של טושי כותב מכתבים רבים. אבל הוא אינו משתמש בעט רגיל, כי אם בעט נובע. עט כזה ממלאים בדיו, וכותבים בו עד שהוא מתרוקן. לפעמים אחר שבוע או יותר. ואז ממלאים אותו שוב בדיו.

פעם בקש טושי מאביו את העט, כי רצה לצַיֵר משהו. אביו נתן לו, אבל אצבעותיו של טושי התלכלכו בדיו. הסביר לו אבא, כי זה קורה רק למי שאינו רגיל לעט נובע. מי שֶמִתְרַגל אליו אינו מתלכלך כלל. ואז הַכָּתוּב נקי יותר ויפה יותר.

בזמן האחרון התחיל העט לכתֹב כתב עָבֶה, מפני שאבא כותב הרבה מאד, והצפֹּרֶן כבר ישָנה, והיא השתפשפה במשך כל השנים. אבא אינו אוהב, כאשר האותיות הכתובות עבות מדי. קָנה צפּרן חדשה. אבל לפני שהספיק להחליף את הקודמת, היה צריך לכתב מכתב דחוף וקצר. הוא חשב, שהוא יצליח לכתב עוד בצפּרן הישָנה כמה שורות אֵלֶה. אבל הוא לא הספיק לגמֹר את השורה הראשונה, והצפּרן הזאת התחילה גם לִשְׂרֹט את הניר. טושי עמד לידו והסתכל בו. בקש אבא ממנו:

– טושי, בַחדר הסמוּך יש צפּרן חדשה על השֻלחן. הָבֵא לי, בבקשה!

לא חשב טושי הרבה, שמע “צפרן”, יצא לחדר הסמוך, וראה על השלחן אֲגַרְטַל פּרחים, וּבוֹ כמה צפּרנים. כבר רצה לקחת אחד הפּרחים האלה בשביל אבא. אבל אמר בלבו:

“לקחת לאבא צפּרן אחת, אביא לו את כל הצִפָּרְנִים!”

אך מיד הֶחליט אחרת:

“לקחת צפּרנים אלה? אֵצֵא לֶחצר ואֶקטֹף פּרחים רעננים, מן הַערוגה.”

יצא טושי בריצה לֶחצר, נֶחפַּז אל שִׂיחֵי הצפּרן, אשר צמחו בָעֳרוגה שעל־יד הכניסה, וקָטף את כל הצפּרנים שבַשִּׂיחַ הראשון. אבל אחרי־כן חשב:

“זה מעט בשביל אבא. שכן בִקֵש אבא רק צפּרן אחת, אך בודאי עוד מעט יצטרך עוד אחת, ואחר־כך שוב ושוב. אביא לו את כל הצפּרנים, מכל הערוגה.”

התחיל לקטף את הפּרחים, ופתאם הוא שומע את קול אביו:

– טושי! מה אִתְּךָ? איפה אתה? איפה הצפּרן שבקשתי?

השיב טושי:

– כבר, כבר אני בא!

והזדרז לגמֹר מיד את מלאכתו. אסף את כל הפּרחים ורץ אל אבא בשמחה רבה:

– בבקשה, אבא, הֵבֵאתי לך לא רק צפּרן אחת שבקשת – הִנֵה כל הצפּרנים שהיו בחצר. ככה יותר טוב. הכל בבת אחת.

א

אַךְ, הַבֹּקֶר מִתְעוֹרֵר,

וְאָבִיהָ שֶל מִרְיָם

כְּבָר יוֹצֵא אֶל הֶחָצֵר.

אֵת בַּיָּד לוֹ אוֹ סֻלָם.

כִּי לִפְנֵי שֶהוּא יוֹצֵא

לַעֲבוֹדָתוֹ, הַרְחֵק,

מִתְעַסֵק הוּא בֶּחָצֵר –

מְתַקֵן אוֹ מְפָרֵק.

בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים

מִקוֹצִים חֶלְקָה פִּנָה.

גַם הֵכִין שְתִילִים שוֹנִים.

מְסַדֵר הוּא כָאן גִנָה.

הוּא יִשֵר הָאֲדָמָה,

מַיִם מִצִנוֹר הִזְרִים,

עֲרוּגוֹת סִדֵר כַּמָה,

בֵּינֵיהֶן – שְבִילִים צָרִים.

– לָמָה, אַבָּא, תְּמַהֵר? –

מִתְעַנְיֶּנֶת לָהּ הַבַּת.

– עוֹד שָבוּעַ – הוּא אוֹמֵר –

יִהְיֶה יוֹם ט"ו בִּשְבַט.

רֹאש־שָנָה הוּא לָאִילָן,

אַךְ לֹא רַק לָעֵץ זֶה חַג.

וְנָכִין גִנֹנֶת כָּאן

לְעֵצִים וּלְיָרָק.

וּמִרְיָם בָּאָב קִנְאָה,

וְחָשְבָה בַּלֵב: "אוּלַי

גַם אֲנִי אוּכַל גִנָה

לַעֲשוֹת לִי? –בְּוַדַאי!

גַם מָחָר בֵּית־סֵפֶר אֵין,

הַמוֹרָה אֶתְמוֹל חָלְתָה.

וְהַמַחֲלִיפָה גַם־כֵּן

לֹא תָבוֹא – חֻפְשַת־לֵידָה.

אַךְ אֵיפֹה מָקוֹם אֶקַח?

כִּי בַּבַּיִת – אִי־אֶפְשָר.

בֶּחָצֵר? – תְּפוּסָה כָּל־כָּךְ,

אֵין פָּשוּט פֹה מַעֲבָר."

וְחָשְבָה מִרְיָם, חָשְבָה

וְהֶחְלִיטָה לְבַסוֹף

לְסַיֵּר אֶת הַסְבִיבָה,

לְחַפֵּשׂ גַם בָּרְחוֹב.

מַה לְבַד הִיא מְטַיְלָה? –

לֹא גִלְתָה לְאִיש הַסוֹד.

הָעִנְיָן הוּא רַק שֶלָהּ

וְחָשוּב, חָשוּב מְאֹד.

שָם מֵעֵבֶר לְבֵיתָהּ,

בַּקָצֶה שֶל הַשְכוּנָה,

יֵש פִּנָה נָאָה, שְקֵטָה,

אִזְדָרֶכֶת שָם יֶשְנָהּ.

צֵל רָחָב לָעֵץ הַזֶה

וְכִמְעַט בְּכָל הַיוֹם.

יְלָדִים שָם מַחֲסֶה

מְחַפְּשִׂים בִשְעוֹת הַחֹם.

בֵּין בֵּיתָהּ וּבֵין הָעֵץ

יֵש עַל תֵּל חֶלְקָה קְטַנָה.

וְרַעֲיוֹן חָשוּב נִצְנֵץ:

"פֹּה אָכִין מָחָר גִנָה!

ב

אַךְ אֶתמוֹל הֶחְלִיטָה לָהּ,

וְהַבֹּקֶר – כֹּה מֻקְדָם –

כְּבָר עוֹמֶדֶת בְּשִׂמְלָה,

רְחוּצָה וַחֲמוּדָה.

– מַה פִּתְאֹם? וּמַה קָרָה? –

הִתְפַלְאָה אִמָהּ מְאֹד.

הַתְּשוּבָה כֹּה מוּזָרָה:

– לֹא חָשוּב,אִמָא, זֶה סוֹד.

אְַך עָבְרוּ דַקוֹת כַּמָה –

כְּבָר גִלְתָה. כִּי מַה לַעֲשׂוֹת?

לֹא תַּסְתִיר הֵן מֵאִמָהּ

שוּם דָבָר, אֲפִלוּ – סוֹד.

עֲסוּקָה אִמָהּ מְאֹד

בַּתְאוֹמִים רַן וּמְנַחֵם,

אַךְ אֶת מִירִי לֹא פָחוֹת

הִיא אוֹהֶבֶת מִשְנֵיהֶם.

לֹא אָמְרָה אִמָהּ מִלָה,

רַק לָקְחָה אֶת מִגְבַּעְתָּהּ,

וְתָפְרָה שוּלַיִם לָהּ –

רְחָבִים הֵם מֵעַתָּה.

לֹא רָאָה עֲדַיִן אִיש,

שֶמִרְיָם תוּכַל לֶאֱכֹל

אֲרוּחַת־הַבֹּקֶר חִיש

כְּמוֹ הַיּוֹם. וְאֶת־הַכֹּל.

ג

כָּל הַיְּלָדִים עוֹדָם

מִתְהַפְכִים בַּחֲלוֹמוֹת.

אֵין רוֹאִים בַּחוּץ אָדָם,

רַק מִרְיָם שָם תַּעֲמֹד.

הִיא סוֹקֶרֶת אֶת שִטְחָהּ:

“עֲרוּגָה פֹּה אֲסַדֵר”.

וּמִיָּד, וְתוֹך בִּטְחָה

מְנִיפָה אֶת הַמַעְדֵר.

הוּא עוֹלֶה לְאַט אֶל עָל,

אַךְ יוֹרֵד מַהֵר־מַהֵר.

עֵת בָּאֲדָמָה נִתְקָל –

רְגָבִים הוּא מְפוֹרֵר.

וְאִם קוֹץ לוֹ שָם יִצְמַח,

אוֹ אַף צֶמַח רַךְ, תָּמִים,

לְמִרְיָם זֶה הַיְנוּ־הַךְ –

תְּקַצֵץ בְּלִי רַחַמִים.

כִּי אִם יִּשָאֵר לִגְדֹל

עֵשֶׂב כָּלְשֶהוּ שוֹטֶה

לַגִינָה הוּא רַק יָכוֹל

לְהַפְרִיעַ – לֹא יוֹתֵר.

כָּך אָבִיהָ מִתָּמִיד

לָהּ מַסְבִּיר אֶת הָעִנְיָן:

– עֲשָׂבִים יֵש לְהַשְמִיד,

וְלִפְנֵי זְרִיעָה בַּגַן.

וּמִרְיָם הוֹלֶכֶת כָּאן

צַעַד־צַעַד לְאִטָהּ,

מְקַצֶצֶת כָּל בַּרְקָן

וְעוֹדֶרֶת אַדְמָתָהּ.

ד

וְהִנֵּה לָהּ נִזְדַמֵן

פֶרַח אֲדַמְדַם אֶחָד

עַל גִבְעוֹל יָרֹק, שָמֵן,

מִתְבּוֹדֵד לְבַד־לְבַד.

"אֵיזֶה פֶרַח! לֹא מֻכָּר!

בְּעָלִים כָּל־כָּךְ עָשִיר!

אַךְ כָּרֶגַע הָעִקָר:

לְהַשְמִיד אוֹ לְהַשְאִיר?

לְהַשְמִיד? – חֲבָל, חֲבָל.

אֵיךְ אֶפְשָר בְּלֵב שָקֵט?

לְהַשְאִיר? אוּלַי? – אֲבָל

זֶה אַסוּר, וּבְהֶחְלֵט.

וְאוּלַי אֶת אִמָא’לֶה

בִּקְפִיצָה אָרוּץ לִשְאֹל,

וְהַפַּעַם אֲמַלֵא

מַה שֶהִיא תֹאמַר – הַכֹּל!"

אַךְ הָרוּחַ הָרוֹעֵש

מְגַלֶה, נִדְמֶה לָהּ, סוֹד.

כְּאִלוּ אוֹמֵר־לוֹחֵש,

מְיָעֵץ מַה לַעֲשׂוֹת.

– אֶת הַפֶרַח הֵן תּוּכְלִי

לְהַכְנִיס לְכוֹס. עַכְשָו

תַּעַדְרִי הַשֶטַח בְּלִי

לְהַשְמִיד אוֹתוֹ לַשָוְא.

“הוֹי, נָכוֹן!” – זֶה לֹא עָלָה

כְּלָל וּכְלָל עַל דַעְתָּה.

וְקָטְפָה וְרָצָה לָהּ

חַת וּשְתַּיִם אֶל בֵּיתָהּ.

וְחָזְרָה לָעֲבוֹדָה

תֵּכֶף וּמִיָּד מַמָש.

הַמַעְדֵר שוּב בְּיָדָהּ,

וְעוֹבֶדֶת מֵחָדָש.

ה

וְהִנֵה כְּבָר יְלָדִים

מוֹפִיעִים בָּרְחוֹב הָרֵיק.

וְכֻלָם נֶעֱמָדִים.

זֶה סַקְרָן וְזֶה לוֹעֵג:

– מַה צָרִיךְ פֹה לִהְיוֹת?

– מַה פֹה תַּעַדְרִי פִתְאֹם?

– מִירִי, תַּעַזְבִי שְטֻיוֹת,

נְשַׂחֵק כְּמוֹ שִלְשוֹם.

– זֹאת גִנָה, דָבָר חָשוּב –

הִיא עוֹנָה בְקוֹל בָּרוּר –

לַמִשְׂחָק אָשוּב, אָשוּב,

רַק אֶגמֹר אֶת הָעִדוּר.

כְּבָר כֻּלָם הָלְכוּ מִכָּאן,

רַק מִרְיָם לֹא תְּוַתֵּר.

הִיא עוֹבֶדֶת כָּל הַזְמָן

כְּמוֹ אִכָּר בַּמָעְדֵר.

מִזְדָרֶזֶת נְמָלָה

לֶחָצֵר - שָם יֵש קִנָהּ.

נֶעֱצֶרֶת: "לָמָה לָהּ

לְמִרְיָם לַעֲשוֹת גִנָה?"

נְמָלָה הֵן לֹא תֵּדַע

מַהוּ חַג שֶל ט"ו בִּשְבַט.

וּלְמִירִי עֲבוֹדָה

כֹּה רַבָּה, וּזְמַן – מְעַט.

וְלַנְמָלָה פְּנַאי אֵין

לַעֲמֹד פֹּה עַל הַתֵּל –

עֲבוֹדָה רַבָּה בַּקֵן,

וְאָסוּר לְהִתְבַּטֵל.

אַךְ כֵּיצַד אֶל הֶחָצֵר

הִיא תַגִיעַ תּוֹךְ דַקוֹת?

הַמַעְדֵר אֵינוֹ עוֹצֵר

מַכּוֹתָיו הַחֲזָקוֹת.

וּמַמָש יֵש סַכָּנָה,

כִּי אֶפְשָר לְהִפָּגַע.

– מַעְדֵר, הַפְסִיקָה־נָא

לְפָחוֹת רַק לְדַקָה.

אֵין לִי פְנַאי כָּאן לַעֲמֹד,

וְהַקֵן שֶלִי רָחוֹק. –

מִתְחַנֶנֶת הִיא מְאֹד.

אַךְ הַהוּא עוֹנֶה בִּצְחוֹק:

– חַ–חַ–חַ. מַצְחִיק אָמְנָם

שֶמִמֶנִי תְּבַקְשִי.

יֵש לִפְנוֹת רַק אֶל מִרְיָם,

כִּי אֲנִי פֹּה רַק מַכְשִיר.

וּמִרְיָם בַּעֲמָלָה

כֹּה שָקְעָה, שֶמִשִׂיחַת

הַמַעְדֵר וְהַנְמָלָה

לֹא שָמְעָה אַף צְלִיל אֶחָד

כִּי הֵם מְדַבְּרִים בְקוֹל

כֹּה נָמוּךְ שֶשוּם אָדָם

כְּלָל לִשְמֹעַ לֹא יָכוֹל –

וְאַף לֹא יָבִין שְׂפָתָם.

אַךְ פִתְאֹם הִבְחִינָה בְָּהּ,

בַּנְמָלָה הֶחָרוּצָה.

– נוּ, בְּבַקָשָה רַבָּה!

תַּעַבְרִי, אִם אַתְּ רוֹצָה –

כָּךְ לַנְמָלָה פָנְתָה

וְהִפְסִיקָה רֶגַע קָט

הָעִדוּר שֶל גִנָתָהּ

הַנְמָלָה עָבְרָה מִיָּד

ו

בְּאוֹתָם הָרְגָעִים

לְאָחוֹר שָלְחָה מַבָּט.

וְָהָיה לָהּ טוֹב, נָעִים –

כִּי הִסְפִיקָה לֹא מְעַט.

כֵּן, הִסְפִיקָה לֹא מְעַט,

חֲתִיכֹנֶת רַק קְטַנָה

נִשְאֲרָה לִגְמִירַת

הָעִדוּר שֶל הַגִנָה.

וְאַךְ אָז הִיא שָׂמָה לֵב,

כִּי הַשֶמֶש בַּמָרוֹם

כְּמוֹ תַּנוּר בּוֹעֵר־לוֹהֵב

מְחַמֶמֶת אֶת הַיוֹם.

רַק שוּלֵי מִגְבַּעְתָּהּ

לֹא נָתְנוּ – הַמְתֻקָנִים –

לַחַמָה הַלוֹהֵטָה

לְהַתְקִיף אֶת הַפָנִים.

"אִמָא’לֶה דוֹאֶגֶת לִי –

כָּךְ חוֹשֶבֶת לָהּ מִרְיָם –

"אֵין כְּמוֹ אִמָא’לֶה שֶלִי,

אֵין כָּמוֹהָ בָּעוֹלָם!.

וְהִנֵה הִיא נִזְכְּרָה:

"עֲבוֹדָה רַבָּה לִי עוֹד.

אַךְ אֶגְמֹר. זֶה לֹא נוֹרָא."

וְהֵחֵלָה לַעֲבֹד.

מִמִצְחָה יוֹצֵאת זֵעָה.

כָּל טִפָּה – גְדוֹלָה, חַמָה.

הַטִפוֹת– אוּלַי מֵאָה –

וְנוֹפְלוֹת לָאֲדָמָה.

לֹא, מִרְיָם לֹא תִכָּנַע,

אֶת הַכֹּל הִיא מֻכְרָחָה

לְסִיֵּם – כָּךְ רְצוֹנָה –

אָז תָּבוֹא הַמְנוּחָה.

ז

עֵץ הָאִזְדָרֶכֶת שָם,

עֵץ זָקֵן, מָלֵא כָּבוֹד.

מְרַחֵם הוּא עַל מִרְיָם,

שֶקָשֶה כָּל־כָּךְ תַּעֲבֹד.

"לָמָה לָהּ לָבוֹא לְכָאן

לַעֲמֹל?" – הָעֵץ שוֹאֵל

אֶת עַצְמוֹ. וּכְבָר מוּכָן

לְהַזְמִין אוֹתָהּ לַצֵל:

– יַלְדָתִי, לוּ לַעֲצַת

יְדִידֵךְ הַטוֹב הִקְשַבְתְּ,

בְּצִלִי תֲנוּחִי קְצָת.

פֹּה נָעִים, קָרִיר עַכְשָו.

הָעִדוּר? הוּא לֹא יִבְרַח,

קְצָת יוּכַל עוֹד לְחַכּוֹת.

כָּל פוֹעֵל עוֹבֵד וְנָח.

בּוֹאִי, נוּחִי שְתֵּי דַקוֹת!

מִירִי אֶת דִבְרֵי הָעֵץ

לֹא שָמְעָה, גַם לֹא תָבִין.

אַךְ בָּרוּר לָהּ – מְיַעֵץ

מְנוּחָה, וְגַם מַזְמִין.

אַךְ הִיא לֹא תוּכַל לָזֹאת

לְהַסְכִּים. הִיא מְשִיבָה:

– אִזְדָרֶכֶת, רַב תּוֹדוֹת.

אַתְּ תָּמִיד כֹּה אֲדִיבָה.

מִצְטַעֶרֶת, בֶּאֱמֶת,

שֶעַכְשָו לֹא אֲנַצֵל

אֶת הַזְמָנָתֵךְ – כָּעֵת

לֹא אוּכַל לִשְכַּב בַּצֵל.

כִּי אָמְנָם קָשֶה וְחַם,

אַךְ לִדְחוֹת? זֶה לֹא וָלֹא!

אֵין דָבָר, אָנוּחַ גַם

אַחֲרֵי הָעִדוּר כֻּלוֹ.

מֵזִיעָה אֲנִי כָּל יוֹם,

גַם כְּשֶנָחוֹת יָדַי,

אִם בַּשֶמֶש אוֹ בַּחֹם

אֶתְהַלֵך יוֹתֵר מִדַי.

וְרוֹאָה אַתְּ, כִּי אֲנִי

עֲסוּקָה מְאֹד־מְאֹד,

וְלִגְמֹר עִדוּר גַנִי

רַק מְעַט נִשְאַר לִי עוֹד.

ח

וְאָכֵן נִגְמַר מַהֵר

הָעִדוּר – אַחֲרֵי דַקוֹת.

רַק צָרִיךְ עוֹד לְיַּשֵר,

אַחַר־כָּךְ גַם לְהַשְקוֹת.

וְעַכְשָו – פְּרָחִים לִשְתֹּל

אוֹ לִזְרֹעַ. אֵיךְ? אֵיפֹה?

בְּדִיּוּק אַבָּא הַכֹּל

יְלַמֵד כְּשֶיָּבוֹא.

עֲבוֹדוֹת רַבּוֹת אָמְנָם

מְחַכּוֹת. אַךְ – אֵין דָבָר.

גַם שִבְעָה יָמִים יֶשְנָם.

וְהַכֹּל יַתְחִיל מָחָר.

לְהַיוֹם יַסְפִיק וַדַאי,

כִּי מִרְיָם כְּבָר עֲיֵפָה.

אַךְ הַכֹּל, הַכֹּל כְּדַאי –

פֹה תִּהְיֶה גִנָה יָפָה.

רַק פְרָחִים פֹּה יִצְמְחוּ.

הֲמוֹנִים, אוּלַי מֵאוֹת.

וְיָדוּעַ – פֶּרַח הוּא

גַם דָבָר חָשוּב מְאֹד.

פֶרַח הוּא לֹא רַק נֶחְמָד –

גַם לַבַּיִת הוּא נָחוּץ.

אַךְ כָּעֵת – דָבָר אֶחָד:

לַמִקְלַחַת יֵש לָרוּץ.

ט

וְאַבָּא אַחֲרֵי שֶשָב

וְשָמַע כָּל שֶעָשְׂתָה,

אֶת מִרְיָם מָשַךְ אֵלָיו

וְחִבֵּק, נִשֵק אוֹתָהּ.

– חָרוּצָה הָיִית תָּמִיד –

אֶל מִרְיָם הִפְנָה דְבָרָיו –

אַךְ מַה שֶהַיוֹם עָשִׂית

גַם קָשֶה, עֶרְכּוֹ גַם רָב.

עַד הֶחָג שֶל הָאִילָן

רַק שָבוּעַ, זֶה הַכֹּל.

אַךְ יַסְפִּיק לָנוּ הַזְמָן

גַם לִזְרֹעַ גַם לִשְתֹּל.

בֶּחָצֵר עֲצֵי פֵּירוֹת

אֲחָדִים נִטַע, אוּלָם

חֲשוּבִים וְלֹא פָחוֹת

הַיְרָקוֹת, כֻּלָם.

טוֹב מְאֹד אִם כֵּן שֶאַתְּ

תְּגַדּלִי פְרָחִים עַתָּה.

וּבְיוֹם שֶל ט"ו בִּשְבַט

אֶת הַכֹּל נִזְרַע, נִטַע.

– וְגַם לִי יֵש הַצָעָה –

כָּךְ אָמְרָה הָאֵם לָהֶם –

אֶשְתַּדֵל וְגַם אֶמְצָא

זְמַן כְּדֵי לָצֵאת אִתְכֶם.

אָז נִקַח אִתָּנוּ אֶת

תְּאוֹמֵינוּ לַגִנוֹת.

יִשְכְּבוּ לָהֶם, בְּעֵת

שֶשְלָשְתֵּנוּ נַעֲבֹד.

נְשִיקוֹת הֵן הַתְּשוּבָה.

וְאִמָא הוֹסִיפָה עוֹד:

– אַךְ כָּעֵת לָךְ חֲשוּבָה

הַמְנוּחָה. עָמַלְתְּ מְאֹד.

אַחֲרֵי הָאֲכִילָה

הַשֵינָה הַיוֹם נַקְדִים.

וּמָחָר תָּנוּחִי לָךְ,

אוֹ – מִשְׂחָק עִם הַיְלָדִים.

וְאוּלַי עוֹד יוֹם אֶצְלֵךְ

יַעֲבֹר בְּמִשְׂחָקִים.

וַאֲזַי לְגִנָתֵך

בְּכֹחוֹת מְחֻזָקִים.

זוֹ הַפַּעַם לֹא סֵרְבָה

מִירִי – כְּלָל לֹא. כִּי אָמְנָם

מֵעוֹלָם כֹּה עֲיֵפָה

לֹא הָיְתָה עוֹד. מֵעוֹלָם.

וּבְעוֹד יָמִים מְעַט

הַתָּכְנִית בֻּצְעָה כֻּלָה –

וְעָבַר יוֹם ט"ו בִּשְבַט

גַם יָעִיל וְגַם נִפְלָא.

מי אוהב סכריות? – ילדים רבים. וּמִי אינו אוהב אותן? – ילדים רבים אחרים. גם רֵעוּת אינה אוהבת אותן. מדוע? – כָּכָה. מפני שֶמִסֻּכָּרִיוֹת מקבלים כְּאֵב שִנַּיִם.

לפני שנים אחדות אהבה גם רֵעוּת לְלַקֵּק סכריות או לִלְעֹס אותן. ועוד יותר אהבה אותן מפני שהן צבעוניות – מכל הצבעים, שמוצאים חן בעיניה: אֲדֻמּוֹת, יְרֻקּוֹת, צְהֻבּוֹת, כְּתֻמּוֹת, חוּמוֹת ועוד ועוד, ממש אותם הצבעים שֶבָּעֶפְרונות, אשר קִבְּלָה בְּמַתָּנָה ליום־הַהֻלֶּדֶת. אֲבָל פעם אחת קבלה כאב חזק כל־כך בַּשֵן, עד שֶבָּכְתָה כל היום ולא יכלה להתאפק. וַאֲפִלוּ בַלילה לא יכלה לְהֵרָדֵם בגלל הכאבים החזקים. למחרת בַּבֹּקֶר הלכה אל רופא־השנים, והוא הסביר לה, שֶבַּכֹּל אשמים הממתקים האלה, וקֹדֶם־כֹּל הסכריות. אחר־כך חשבה רעות וחשבה, וּבַסּוֹף החליטה, שלא תֹאכַל עוד סכריות. החליטה, וְעָמְדָה בַּהַחְלָטָה. בַּתְּחִלָּה היה קשה לה מאד, מפני שהית רגילה לממתקים, וקשה למישהו שרגיל לאיזה דבר לְהִגָּמֵל ממנו. בִּפְרָט היה קשה לה, כשרָאֲתָה את הַחֲבֵרוֹת קונות סכריות בַּקְיוֹסְקְ, וּמְלִקְקוֹת לאט או לוֹעֲסוֹת מהר. אבל לאט־לאט התרגלה לְאֱכֹל פֵּרוֹת במקום סכריות. וּכְשֶמִתְחַשֵק לָהּ מַשהו מתוק מאד, היא מבקשת מֵאִמָהּ תְּמָרִים או תְּאֵנִים יְבֵשוֹת, ולפעמים צִמוּקים. וּמֵאָז לא היה לה כאב שנים אפלו פעם אחת. ועכשו, כשהיא רואה ילדים אוכלים סכריות, מיד היא נזכרת, שֶמֵאֲכִילַת מַמְתקים מקבלים כאב שנים, ואז אין הסכריות מושכות אותה כְלָל.

בכל־זאת קונָה רֵעות סכריות. לָמָּה? – כדי לקבל צעצועים יפים. לפני זמן־מה מָכְרוּ בקיוסקים סכריות עֲטוּפוֹת בִּנְָיר שָקוּף דַקִּיק וּמַבריק, וּלְכָל אַחַת מהן היה מְצֹרָף צעצוע קטנטן מֵחֹמֶר פלסטי. גם הצעצועים הם בצבעים שונים. כל אחד מהם נחמד מאד, ורבים מהם אפשר להעמיד. את החַיָּלִים אפשר לסַדֵר בְּטוּר, את הפילים ואת הנמרים ואת יתר החיות אפשר לסדר עֲדָרִים־עדרים. ויש עופות, ויש רָהִיטִים, ויש כְּלֵי־עֲבוֹדָה. וּמַה אֵין? – אֲפִלּוּ אותיות של האלף־בית ישנן. אמנם רעות עֲדַיִן אינה יודעת לקרא – הֲלֹא היא בגן – אבל היא אוהבת לֶאֱסֹף אותיות ולסדר אותן בשורות, ממש כמו בספר. אין דבר, אבא הבטיח שיַראה לה, איך מרכיבים את השם שלה, היא רק מחכה שיתפנה לזה.

ומאין לה לרעות צעצועים רבים כל־כך? – הֲלֹא אין לאמא הרבה כסף, שתוכל לתת לה יום־יום לִקְנִיַת סכריות, אם אינה אוכלת אותן? זה נכון. וּבְכֵן היא עָשְׂתָה שֻתָּפוּת עם דפנה ועם לאה. הן אֵינָן אומרות “אנחנו שֻתָּפוֹת”. הן אומרות “אנחנו שֻתֶּף”. דפי ולאה אוכלות את הסכריות, והצעצועים הם של שְלָשְתָּן, אבל הם נמצאים אצל רעות. וכך יש להן צעצועים רבים. הרבה כל־כך שאי־אפשר לִסְפֹּר – אוּלַי חֲמִשִים ואולי שִשִּים ואולי עוד יותר. וְהֵן מְשַׂחֲקוֹת יחד.

תמיד, כאשר היו דפי ולאה הולכות לְבָתֵּיהֶן, לא היו מספיקות לְסַדֵר את הצעצועים, כי היה מְאֻחָר. והן אוהבות לשחק עד הרגע האחרון, עד שכבר צריך ללכת לַאֲרוּחַת־הערב. וּמֶה הָיְתָה עוֹשָׂה רֵעוּת? – כשחזרו חברותיה לבתיהן, נזכרה שגם היא רעבה, והתעצלה לסדר כל דבר במקומו. אספה את כל הצעצועים לַעֲרֵמָה אחת בַּפִּנָּה, וחשבה שְתֵּכֶף עם גְמַר הארוחה תספיק לסדר כל דבר במקומו. אבל אחרי יום מִשְׂחָקִים היתה עֲיֵפָה מאד, ושכחה על זה. ומיד אחרי ארוחת־הערב נֶעֶצְמוּ הָעֵינַיִם, וּבְקֹשִי הספיקה להתפשט וּלְהִכָּנֵס לַמִּטָּה.

וְכָך נִמְשַךְ הדבר ערב־ערב. אמא הסבירה לרעות וּלְחַברותיה, שכדאי לסדר את הצעצועים לפני סיום המשחק. אבל עד לפני שבוע לא מצאו להן פְּנַאי לְכָךְ, וְתָמִיד דָּחוּ את הסדור – “עוד רגע” ו"עוד רגע" – עד שֶהֶחשיך, ושוב אי־אפשר. כל ערב הבטיחה כל אחת לעצמה, וכלן יחד לאמא של רעות, שמחר כבר תסדרנה. אבל לַמָחֳרָת חָזַר אותו הדבר – שוב שכחו.

גם לפני שבוע קרה אותו הדבר. רֵעוּת שכבה במטה וחשבה, שבאמת לא יפה לִנְהֹג כך עם הצעצועים הנחמדים. אבל מה היא אֲשֵמָה, שהם נחמדים כל־כך, עד שאי אפשר להפסיק את המשחק ולהתחיל לסדר אותם. ועוד היא חושבת, וּפִתְאֹם הגיע לְאָזְנֶיהָ רַעַש. היא הקשיבה היטב – הרעש בא מתוך ערמת הצעצועים. היא מסתכלת ורואה – איזו ערבוביה! כל אחד מהם מתחיל לָנוּעַ. וְהִנֵּה מתקרבת הג’ירפה אל מִטָתָהּ וּמִתְרַגֶּזֶת:

הִיא שָכְבָה לָהּ וְלֹא קָמָה

לְסַדֵּר אוֹתָנוּ קְצָת.

מַה זֶה? – אֵין כָּאן סֵדֶר! לָמָּה?

בּוֹאוּ, אֶל הַקְּיוֹסְקְ נִצְעַד!

אבל האריה הַכָּחֹל שואג בקול, ואינו מַסְכִּים לדבריה:

סֵדֶר? לָמָּה? לֹא אִכְפַּת!

מְיֻתָּר הוּא כָאן עַכְשָו.

יַעֲשֶׂה לוֹ כָל אֶחָד

אֶת הַטּוֹב שֶבְּעֵינָיו!

והוא אינו מחכה לְדִבְרֵיהם של הצעצועים האחרים, הוא תוֹפֵשׂ את הַמַשּוֹר הַיָּרֹק שֶמוּנָח לְיָּדוֹ, ומתחיל לְנַסֵּר את הַכִּנּוֹר הוָרֹד. מתחיל הכנור לְיַלֵּל, קופץ הַתַּרְנְגֹל הַצָּהֹב על הכסא, מן הכסא אל השלחן, משם על הארון, וקורא

– קוקוריקו! בואו ונציל את הכנור!

אבל הגמלים והקופים מתקוטטים ביניהם, ואינם ממהרים לַעֲזֹר. הַקַרְנַף השחור תופש את הַמַּסְרֵק וּמתחיל לְסָרֵק את התּוֹתָּח, כי הוא חושב שיש לו שְׂעָרוֹת. מתרגז התותח ויורה בָּאֲוִיר. שומע הָרוֹבֶה הַחוּם יריות, ומתחיל גם הוא לעשות אותו הדבר. והטלפון מְטַרְטֵר ושואל: “מַה קָרָה?”. נבהל הַדֻּבּוֹן הקטן ההולך על שְתַּיִם, תופֵשׂ פַטּיש, ומתחיל להכות על הפסנתר. הַשַּׂקְנָאִים והנמרים חושבים, כַּנִּרְאֶה, שֶזֹאת מוּסִיקָה, ויוצאים בִּמּחוֹלות. הַכַּדּוּרַגְלָנִים עוזבים את הכדורים שלהם, ומתחילים לרוץ בין החיות, וכל אחד מהם מחפש בָּעַרֵמָה. מָה? – לא הֵבִינָה רֵעוּת. והאניה הָאֲדֻמָּה זזה ממקומה, ועל הַסִּפּוּן רואה רעות את הָאוֹפַנּוֹעָן אוחֵז את הַצְּבָת הַכְּחֻלָּה ואת המפתֵּחַ הַלָּבָן ואת החצוֹצְרָה הַזְּהֻבָּה, והוא מְחַצְצֵר וּמְחַצְצֵר, והרעש גדול מאד, וּשְנֵי הַמְטוֹסִים הירקרקים טסים באויר וזורקים מלמעלה סכריות צבעוניות. כל אחד מן הצעצועים מתנפל על חברו ורוצה לַחטֹף לעצמו את כל הסכריות. מתחילים לריב ולהכות זה את זה. והאותיות בּורחות וְצוֹרְחוֹת בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹת: “הַצִּילוּ! הצילו!”.

פחד נפל על רעות. היא רוצה לצעק אֲלֵיהם שיפסיקו, כי יש הרבה סכריות, וכל אחד מהם יקבל את שלו, אבל הקול אינו יוצא מגרונה. היא בטוחה, שעוד מעט יִשָּבֵר הַכֹּל, ולא יִשָאֵר אף צעצוע אחד שָלֵם. היא רוצה לבקש מהם שיתנהגו יפה, אבל הקול שלה אינו זז. הִיא מתאמצת וּמִתאמצת, עוד מעט תבכה.

וְאָז… התעוררה מִשְנָתָהּ.

הסתכלה בְפִנַּת צעצועים. הַכֹּל מוּנָח בַּעֲרֵמָה אחת כמו קֹדֶם, בלי סדר. והיא רואה את האריה ליד המשור, ואת הקרנף ליד המסרק. ושניהם ליד התותח – ממש כמו בחלום.

– לא! – החליטה – די! לא אשאיר אותם עוד באי־סדר כזה.

ירדה ממטתה וסדרה את הכל יפה־יפה: את הפילים לחוד, את הקופים לחוד, את כל הַפָּרָשִים יחד, את הַמְטוסִים בַּצַּד, וְכָךְ – את הכל.

וּמֵאָז שומרת רעות על הסדר. ולפני שהולכות להן דפנה ולאה לבתיהן, מסדרות שְלָשְתָּן כל דבר במקומו.

וּמֵאָז לא חָלְמָה רֵעוּת חלומות רעים עוד.

בַּגָלִיל, בֵּין הִָרים

מְהַדְהֵד קוֹל אָבִיב.

צִיץ כּוֹתֶרֶת מֵרִים

וּמַקְשִיב, וּמַקְשִיב.

וְצוֹמְחִים, נִרְקָמִים

בָּאֲוִיר הַסוֹדוֹת.

מִשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

מִזְדַקְרוֹת אַגָדוֹת.

וְסִפּוּר יִשָמַע

עַל גִבּוֹר לְלֹא־חָת,

שֶנִלְחַם בַּשְמָמָה

בְּיָדוֹ הָאֶחָת.

שְׁמוֹ יוֹסֵף. וְהַיָד

הַמַחַרֶשֶת כִּוְנָה,

אַךְ רוֹבֶה לָהּ נִצְמַד

בְכָל עֵת סַכָּנָה.

כִּי הַמָוֶת אָרַב

מִכָּל גֶבַע וָגַיא

לְיוֹסֵף וּלְרֵעָיו

שֶהֶחֱיוּ אֶת תֵּל־חַי.

וְהִגִיעַ יוֹם מַר –

וְהִנֵה מִתְקָרְבִים

בַּעֲלֵי־בְּרִית מִדְבָר

כְּאַלְפֵי זְאֵבִים.

וְהָרִים מְעִידִים

וּמְסַפְּרִים בְּגָאוֹן

עַל גְבוּרַת יְחִידִים

שֶעָמְדוּ מוּל הָמוֹן.

וְסוֹדוֹת נִמְשָכִים

בֵּין אִילָן לְאִילָן,

וְזוֹקְפִים הַפְּרָחִים

אָזְנֵיהֶם בְּעִנְיָן.

וְשָנָה עוֹד אֶחָת

הִצְטָרְפָה לֶעָבָר,

אַךְ אִתָהּ לֹא נִכְרַת

אוֹת י"א בַּאֲדָר.

(מעריב לילדים 1.3.85 א' באדר תשמ"ה)

כָּל הַגָן מִתְרַגֵז:

אֵיךְ מָחָר נִתְחַפֵּשׂ?

מָה אֶפְשָר לְהַחְלִיט?

הֲלֹא אֵין כָּל תָכְנִית!

וּפִתְאֹם יַעֲקֹב

מִתְפָּרֵץ מִן הָרְחוֹב:

הַצָעָה לִי יֶשְנָהּ –

נִתְחַפֵּשׂ לְגִנָה!

כָּל אֶחָד לוֹ בּוֹחֵר

פְרִי כָּזֶה אוֹ אַחֵר.

כָּךְ אֲנִי, לְמָשָל,

אֶתְחַפֵּש לְבָצָל.

בַּמַחְסָן אַחַר־כָּךְ

סְמַרְטוּטִים לי אֶקַח,

אֶתְעִטֵף וְאַשְמִין

כְּמוֹ כַּדוּר. עוֹד סָדִין

חוּם־בָּהִיר לִי אֶשְאַל.

וַאֲנִי כְּבָר – בָּצָל.

וְאַתָּה, יְחֵזְקֵאל,

תִּתְחַפֵּשׂ לְפִּלְפֵּל.

כָּאן מִצְנֶפֶת יֶשְנָהּ

יְרֻקָה, יְשָנָה.

קַח נְיָר עוֹד לָזֶה,

הִתְעַטֵף בּוֹ יָפֶה,

וּבַלְבוּש הַיָרֹק –

כְּבָר פִּלְפֵל יֵש מָתוֹק.

עַגְבָנִיָה אֲדֻמָה –

תִּהְיֶה רְאוּמָה.

וְהַכְּרוּב? – כֵּן, הַכְּרוּב

עַל גִדְעוֹן הוּא אָהוּב.

מִי בּוֹחֵר לוֹ צְנוֹנִית? –

יְהוּדִית אוֹ רוֹנִית?

מְלַפְפוֹן עוֹד חָסֵר –

יִהְיֶה זֶה אָשֵר.

וְצָרִיךְ מִישֶהוּ

לִהְיוֹת לְקִשוּא.

וְיֵש עוֹד, וְיֵש עוֹד

יְרָקוֹת, גַם פֵּירוֹת.

רַק יַחְלִיט כָּל אֶחָד

מַה בָּחַר – וּמִיָד.

זֶה נִפְלָא! מְצֻיָן!

הִתְלַהֵב כָּל הַגָן.

וּבְחַג הַפּוּרִים

בְּפִיוֹת פְעוּרִים

כָּל יַלְדֵי הָרְחוֹב

הִסְתַּכְּלוּ בְּיַעֲקֹב

וּבְיַלְדֵי כָּל הַגָן

שֶצָעַד, כַמוּבָן,

בְּשִירָה וּנְגִינָה

מְתֻחְפָּשׂ לְגִנָה.

מי יודע להבדיל בין רָמִי לְבֵין גַמִי?

מֵראש אני יכול לוֹמַר לכם, שלא כדאי אפלו לנסות. בין כך ובין כך לא תצליחו. יש אומרים, שתאומים דומים זה לזה כשתי טִפּוֹת מים. אבל אם זה נכון, הרי רמי וגמי דומים זה לזה כמו שתי טפות מים מאותו הברז או מאותו הנָהָר. לא רק שאתם לא תדעו להבדיל ביניהם, אֲפִלו חברים שלהם אינם מצליחים.

ולא פעם קורים מקרים משעשעים. מישהו מדבר אל רמי וחושב, שהוא מדבר אל גמי. ואך כאשר גמר, אומר לו רמי שהוא איננו גמי. וגם לְהֵפֶךְ – מדבר מישהו אל גמי וחושב, שלפניו עומד רמי.

ונוסף לזה שהם דומים מאד, גם הבגדים שהם לובשים דומים בַּכֹּל: אותה החֻלצה ואותם המכנסים. אותה הצורה ואותם הצבעים.

יש כאלה האומרים, כי אפלו אמם אינה מבדילה בין רמי לבין גמי, וכי היא טועה לא פעם. אבל זה לא נכון. גם אמא וגם אבא יודעים היטב־היטב, מיהו רמי ומיהו גמי. ולא זו בלבד, הָאֵם יודעת אפלו להבדיל בין הנעלים של שני התאומים. אמא היא אמא ויודעת הכל. ואל ידבר מישהו סתם.

אבל יש אצלם דבר־מה עוד יותר מְעַנין – הם אוהבים אותם הדברים. וגם זה מוזר מאד. יש תאומים, שאינם אוהבים אותם הדברים, ואלו רָמִי אוהב בדיוק מה שאוהב גַמִי, וגמי – מה שאוהב רמי.

ולא רק זה. ינסה אבא לבקש מֵרָמִי, כי יעשה דבר־מה. מיד צועק גמי, שגם הוא רוצה לעשות את זה. ואם יבקש אבא מִגַמִי, שֶיִגַש לאיזה מקום, מיד אומר רמי, שהוא רוצה לגשת לשם.

יש אחים, ולא רק תאומים, שאצלם קורה דבר הפוך – כל אחד מהם מטיל על אחיו. למשל, ליד ביתם של רמי וגמי גרים שני אחים, שמעון ועָמוֹס. אתמול בִקְשָה אִמָם משמעון, שיביא לה שמן מן הַחֲנוּת. התחיל שמעון להתאונן שתמיד שולחים אותו, תמיד הוא מֻכרח לעשות הכל, ואחיו עמוס אינו עושה שום דבר. אחר־כך בקש אבא מעמוס, שיִּמְזֹג מים לְקַעֲרִית התנגולות בחצר. מה אתם חושבים? איך השיב עמוס? – ממש כמו אחיו שמעון:

– שוב אני צריך לעשות הכל, ושמעון אינו עושה שום דבר. כל היום הוא רק משחק, ואני צריך לעבֹד כל היום.

ועליכם לדעת ששניהם, גם שמעון גם עמוס, אינם עושים בשביל הבית כמעט ולא כלום.

אצל רמי וגמי לא קרה דבר כזה אף פעם אחת. לא זו בלבד, שאיש מהם אינו מתאונן, שהכל הוא מֻכרח לעשות, אלא להפך – כל אחד מהם רוצה לעשות הכל בעצמו.

ינסה אבא לבקש מרמי, שיקטוף את התות הגדל בערוגה שבחצר ביתם. מיד טוען גמי שהכל עושה רמי, והוא – לא. מה עושה האב? – מסכים ששניהם יִקְטְפוּ את התותים. וּשְנֵיהם יושבים להם בחצר, רמי בקצה האחד של הערוגה, וגמי מולו – בקצה השני. כל אחד מהם קוטף תותים וְשָׂם בַּטֶנֶא שלו. כל אחד מתאמץ להגיע מהר יותר מאחיו אל אמצע הערוגה. כל אחד גם רוצה, שעבודתו תהיה טובה, שלא להשאיר במחצית הערוגה שלו תותים גדולים, וגם שלא לקטוף תותונים קטנים, אשר צריכים עוד לגדֹל.

לפני שבוע בקשה אמא מגמי, שיעמד במטבח ליד המרק המתבשל בַּסִיר וְיַשְגִיחַ שלא יִגְלֹש. התעקש רמי שהוא רוצה לשמר, כי הוא עֲדַיִן לא עשה שום דבר. סוף נצבו שניהם במטבח, ושמרו יפה־יפה על הסיר. וברגע שהתחיל המרק לרתֹח, פרצה צעקה מפיות שניהם בבת אחת:

– אמא!!!

ואמא באה בריצה למטבח, והסירה את הסיר מן הַכִּירָה.

ככה זה אתם תמיד.

האם זה טוב? – זה טוב, מפני שהם אינם עצלנים, ומוכָנים לעזר בכל רגע, כאשר עזרתם נחוצה. אך אם מישהו אינו יודע גבול, זה לא טוב כל־כך. אם הָעִקָר אצלו, שהוא יהיה תמיד ראשון, ואינו חושב אם זה יזיק למישהו אחר – זה כבר לא טוב.

ועם רמי וגמי קרה לפני שנה מקרה כזה. היה זה בחג הפורים. שניהם הלכו יַחַד אל הדודה נעמי, שגרה בקצה הרחוב הסמוך. למה הלכו לשם בפורים? – בודאי כבר נִחַשְתֶּם בעצמכם. הלא בפורים יש משלוֹחַ־מנות. והם נשאו אתם את משלוֹחַ־המנות של אבא ואמא. נעמי היא צמחונית, ואמא אפתה בִמְיֻחָד עוגת שְקֵדִים וצִמוּקִים – כפי שהדודה אוהבת – הוסיפה סכריות־שֻׂמְשֻׂם וגם בקבוק מיץ־ענבים. אָרְזָה את הכל יפה־יפה, קִשְטה את הסל, ושאלה:

– ילדים, מי רוצה ללכת אל הדודה נעמי? יש משלוח־מנות.

– אני! – קרא במהירות רמי.

– אני! – נֶחְפַּז להָשיב גמי.

– טוב! – החליטה אמא – תלכו שניכם, כי הסל הזה עם הַתְכוּלָה שֶלוֹ כָבֵד לְאֶחָד בלבד. אך אל תריבו בדרך. זכרו, שניכם יחד תשאו את הסל. יחד – אין ראשון ואין שני.

הסכימו הילדים, לקחו את הסל וְיָצְאוּ לדרך.

אבל אך יצאו מן הבית אל הרחוב, התחיל כל אחד מהם לַחֲשֹב, כי אחיו אוחז לא טוב את הסל.

התחיל רמי:

– אתה אוחז נמוך, וּמַשהו יפֹּל החוצה.

כַעֲבֹר רגע טען גמי:

– עכשו הצד שלך גבוה, והבקבוק יפל ויִשָבר.

סוף־סוף היה הסל בגֹבַה מתאים, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי.

פתאם היה נדמה לגמי, שאחיו מתקדם יותר ממנו. לא יָכֹל להסכים לכך:

– למה אתה רץ כל־כך? העוגה תִמָעֵךְ, ומה יגיע אל הדודה? איזה משלוח־מנות יהיה זה?

– לא נכון! – ענה רמי בקול – אני הולך בסדר. אתה זוחל כמו צב. ומתי נגיע אל הדודה? אולי בערב.

– אתה רץ ותלקל את המנות!

– לא נכון. רק אתה זוחל, ובגללך נאחר. ואולי תצא הדודה מן הבית, ולא נמצא אותה.

רבו ביניהם יותר ויותר, עד שהתחיל כל אחד מהם לִמְשֹךְ את הסל לצדו. בתחלה משכו קצת, אחרי־כן קצת יותר, עד שהסל התחיל מתנדנד בחזקה, עולה ויורד, קופץ פעם ימינה אל רמי, ופעם שמאלה אל גמי.

ופתאם – בום! ברגע אחד נָטָה הסל יותר מדי לַצד, ובקבוק המיץ נשמט מתוכו. אך כשעדין היה הבקבוק בָאֲוִיר, רצה רמי לִתְפֹּשׂ אותו, כדי שלא יִפֹּל על הַמִדְרָכה ולא יִשָּבֵר, ואז השמיט את הסל מידו. נפלה העוגה, ועמה גם הסכריות.

מובן שרמי לא הצליח לתפש את הבקבוק באויר. הבקבוק נפל ונשבר. המיץ נשפך, והעוגה נפלה בדיוק לתוך שלולית המיץ שעל המדרכה. אמנם היא היתה ארוזה יפה בניר, אבל הניר היה דק. נרטבה העוגה ונתפוררה, הניר נקרע, ומובן שאי־אפשר היה להחזיר אותה לסל, ביחוד אחרי שגם רסיסי זכוכית היו על המדרכה, ובודאי נדבקו כמה מהם לעוגה, כי הלא העוגה נפלה עליהם. הדבר היחיד שנשאר היה שקיק הסכריות.

מה לעשות עכשו?

הכניסו בחזרה את הסכריות לסל, אבל לא ידעו מה לעשות – לחזר הביתה או להמשיך וללכת אל הדודה, ולספר לה את הכל.

לבסוף החליטו ללכת אל הדודה.

שמעה נעמי מה שקרה להם, וּפָרְצָה בִצחוק. אחרי־כן אמרה להם:

– אתם באמת ילדים טובים. ותודה לשניכם על כך, שֶרְצִיתֶם להיות בסדר, ולהביא אלי את משלוח־המנות מהר ובמצב טוב. אבל עשיתם גם מעשה רע: כל אחד רצה להיות טוב יותר מאחיו, אבל שכחתם את העקר – משלוח־המנות צריך להיות בסדר, ומפני זה יצא דבר רע. טוב מאד, אם הילד חרוץ ושקדן אך כאשר איננו חושב על מעשיו, הוא עלול להביא נזק יותר מתועלת. ואתם לא פעם רבים ביניכם, כי כל אחד מכם רוצה להיות חרוץ יותר ושקדן יותר, אבל לפעמים שוכח כי החשוב ביותר הוא הדבר שעליו אתם רבים. כמובן, גם טוב להתחרות, אך יש להיזהר מפני נזק. אל תשכחו את העקר – על מה אתם מתחרים. אחרת תגרמו צרות לעצמכם ולאחרים.

חזרו רמי וגמי הביתה, ובדרך חשבו שהדודה צודקת.

ומה אתם חושבים?

א

לֹא הַרְחֵק מִן הַכִּנֶרֶת

כְּפָר יָרֹק יֶשְנוֹ. לְשָם

עִם הוֹרֶיהָ לְבַקֵר אֶת

מִשְפַּחְתָּה נָסְעָה מִרְיָם.

נֶחְמָדָה הִיא כָּל מִשְפַּחַת

הַדוֹדִים, הַדוֹדָנִים.

וְכָל אֵלֶה לָאוֹרַחַת

מַסְבִּירִים יָפֶה פָנִים.

– בּוֹאִי, מִירִי, וְאַרְאֶה לָךְ

עֲגָלוֹת וְלוּל נָאֶה,

גַם סוּסִים – כָּךְ אֱֱלִימֶלֶךְ

בֶּן הַתֵּשַע מִתְגָאֶה.

הַקָטָן מִבֵּין הַשְנַיִם,

בֶּן שָנָה בְּסַךְ־הַכֹּל,

דֹב מוֹשִיט בִּשְתֵּי יָדַיִם,

וְצוֹעֵק “בּו־בּו” בְּקוֹל.

וּמִפְּנֵי שֶהִיא שוֹאֶפֶת

כְּבָר מִזְמַן עֶגְלָה לִרְאוֹת,

הִיא רָצָה מַהֵר לָרֶפֶת,

אֶל מִשְפַחַת הַפָּרוֹת.

לָעֶגְלָה – יָדָהּ מוּשֶטֶת.

זוֹ – אֶל הַיַלְדָה פּוֹנָה.

רַק שֶמִירִי קְצָת פוֹחֶדֶת,

פֶּן תִּגַע בָּהּ לְשוֹנָהּ.

הִיא נִרְתַּעַת. אֱלִימֶלֶךְ

מִתְפָרֵץ בִּצְחוֹק, כְּשֶהִיא

שוּב פּוֹנָה: – זֶה רַק נִדְמֶה לָךְ

שֶנִבְהַלְתִּי, עֶגְלָתִי!

וְשִׂמְחָה גְדוֹלָה תּוֹקֶפֶת,

וּמַמָש מַצְחִיק אוֹתָהּ,

כַּאֲשֶר עֶגְלָה בָּרֶפֶת

מִן הַדְלִי חָלָב שוֹתָה.

כִּי בְּכָל שְנוֹתֶיהָ מִירִי

טֶרֶם רָאֲתָה כָּזֹאת.

הִיא קוֹרֵאת לָהּ: – אַל תַּשְאִירִי

אַף טִפָּה אַחַת שְתִי עוֹד!

אָז מַזְכִּיר כִּבְאַקְרַאי לָהּ

אֱלִימֶלֶךְ הַדוֹדָן:

כְּבָר קָרוֹב מְאֹד הַלַיְלָה,

עוֹד מְעַט יָבוֹא לְכָאן.

שָם – מִיָּד אֶפְתַּח הַדֶלֶת –

יֵש פָרוֹת שְחוֹרוֹת, חוּמוֹת.

הִסְתַּכְּלִי, כֵּיצַד אוֹכֶלֶת

כָּל אַחַת יָפֶה מְאֹד.

מִירִי בּ"שָלוֹם" נִכְנֶסֶת

וּ"בְתֵאָבוֹן" קוֹרְאָה.

נֶהֱנֵית – כֵּיצַד לוֹעֶסֶת

אֶת הַיֶרֶק כֶָל פָּרָה.

וְלִפְנֵֵי שֶהִיא בּוֹרַחַת

אֶל הַלוּל, אֶל הָעוֹפוֹת,

הִיא נִגֶשֶת בְּלִי כָּל פַחַד:

– יְלָדוֹת אַתֶּן טוֹבוֹת.

וְעַכְשָו אֲנִי בּוֹרַחַת –

גַם לַלוּל רוֹצָה לַעֲלוֹת,

וְאַגִיד “שָלוֹם” בְּיַחַד

לְהַרְבֵּה תַּרְנְגוֹלוֹת.

– בּוֹאִי, בּוֹאִי! – אֱלִימֶלֶךְ

מְזָרֵז – כִּי נְאַחֵר,

וְהַלוּל לֹא יְחַכֶּה לָךְ

וְיֵּלֵךְ לִישֹן מַהֵר.

– וַאֲנִי כְּבָר לֹא קְטַנְטֹנֶת –

מִתְפָאֶרֶת הַקְטַנָה –

לֹא צְרִיכָה עַכְשָו לִישֹן (אֶת

הַשֵנָה מִרְיָם שׂוֹנְאָה).

– אַתְּ גְדוֹלָה – אוֹמֵר הַיֶּלֶד

אַךְ עוֹד לֹא כָּמוֹנִי אַתְּ.

וּפוֹתֵחַ אֶת הַדֶלֶת

שְל הַלוּל לְאַט־לְאַט.

– זֶהוּ לוּל. כָּל תַּרְנְגֹלֶת

עוֹד מְעַט תִּישַן. אַךְ כָאן

מִירִי מַתְחִילָה לִשְאֹל אֶת

אֱלִימֶלֶךְ הַדוֹדָן:

– וְאֵיפֹה יֵש לָה פיגָ’מָה?

וְאֵיפֹה נַעֲלֵי־בֵיתָהּ?

וְתַּגִיד, תַגִיד לִי לָמָה

לֹא רָאִיתִי פֹּה מִטָה?

מִצְטַחֵק לוֹ אֱלִימֶלֶךְ,

אַךְ אוֹמֵר לָהּ כְּמֻמְחֶה:

רַק בַּבַּיִת אֶעֱנֶה לָךְ,

אֶת הַכֹּל לְאָז נִדְחֶה.

שָם, רְאִי! חוֹלָה נִבְדֶלֶת –

לוּל קָטָן וּקְצָת מוּרָם.

– יֵש לָהּ חֹם? וְגַם נָזֶלֶת?

מִתְעַנְיֶנֶת לָהּ מִרְיָם.

– מִסְכֵּנָה! – מִיָּד אוֹמֶרֶת –

תִּתְכַּסִי טוֹב בִּשְׂמִיכָה,

וְתַזִיעִי, כִּי אַחֶרֶת

לֹא תַּבְרִיאִי. לֵיל מְנוּחָה.

ב

וְלַמָחֳרָת – הַשֶמֶש

אַךְ לִטְפָה אֶֶת מִטָתָה –

כְּבָר רָצְתָה לָרוּץ כְּמוֹ אֶמֶש

אֶל כָּל זֶה שֶרָאֲתָה.

וּבְקֹשִי עַצָרוּהָ –

שֶתִּגְמֹר הָאֲרוּחָה.

אַחַר־כָּךְ מַהֵר כְּרוּחַ

מִירִי לֶחָצֵר בֶָרְחָה.

וּמִיָד אֶל מַכִּירֶיהָ

מִן הָרֶפֶת וְהַלוּל –

מוּכָנָה לְהִתְרוֹעֵעַ

עִמָהֶם בְּלִי סוֹף, בְּלִי גְבוּל.

– בֹּקֶר טוֹב! – לְכָל הָרֶפֶת –

אֵיךְ יָשַנְתְּ, עֶגְלָה שֶלִי?

וְהִנֵה הִיא כְּבָר טוֹפֶפֶת

בְּדַרְכָּהּ אֶל הַלוּלִים.

וְהִנֵה בָּא אֱלִימֶלֶךְ –

הוּא יַדְעָן, כְּמוֹ גָדוֹל –

וְאוֹמֵר: – שִמְעִי, נִדְמֶה לָךְ,

שֶרָאִית כְּבָר אֶת הַכֹּל.

יֵש סוּסִים, וְיֵש גַם פֶּרֶד,

מְכוֹנוֹת לַעֲשָׂרוֹת.

הַיַלְדָה אוֹתוֹ עוֹצֶרֶת:

– לֹא רוֹצָה אֶת זֶה לִרְאוֹת!

רַק דָבָר אֶחָד – אֶפְרוֹחַ! –

כַּאֲשֶר שוֹמְעָה מִרְיָם,

אֵין לַיֶּלֶד עוֹד מָנוֹחַ,

וּשְנֵיהֶם רָצִים לְשָם.

וּשְנֵיהֶם רָצִים בְּיַחַד –

אֶפְרוֹחִים שָם בֶּחָצֵר.

הִיא מַמָש מִגִיל רוֹתַחַת,

אֵין לָהּ פְנַאי לְהֵעָצֵר.

– אֵיזֶה יֹפִי! – הִיא צוֹעֶקֶת –

צְהַבְהַבִּים, תִגְשוּ אֵלַי!

הוּא מַשְתִּיק אֶת מִירִי: – שֶקֶט,

וְנִתְפֹּש אֶחָד אוּלַי.

וּלְפֶתַע הוּא קוֹפֵץ אֶל

הַפִּנָה כְּמֹו סְעָרָה.

וְתוֹךְ רֶגַע הוּא כְּבָר אֵצֶל

מִירִי שוּב, בַּחֲזָרָה.

בְּכַפּוֹ יֵש לוֹ אֶפְרוֹחַ,

מְצַפְצֵף לוֹ הַנֶחְמָד –

כְּלָל אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְרֹחַ,

וְיוֹשֵב לוֹ עַל הַיָּד.

– תֵּן גַם לִי, הוּא חֹמֶד־חֹמֶד –

מְבַקֶשֶת הִיא מִיָּד –

הוּא רָזֶה, מִסְכֵּן, עוֹצֵם אֶת

שְתֵּי עֵינָיו בְּבַת־אַחַת.

אַךְ בְּרֶגַע שֶהַיֶּלֶד

לָהּ מוֹסֵר אֶפְרוֹחַ זֶה,

הַיַּלְדָה כִּמְעַט נִבְהֶלֶת:

– מְדַגְדֵג לִי, הָרָזֶה.

ג

וּפִתְאֹם וְהִיא נִזְכֶּרֶת

וּפוֹנָה אֵלָיו עַתָּה:

– לֹא רָאִיתִי הַכִּנֶרֶת,

לֹא הֶרְאֵיתָ לִי אוֹתָהּ.

– רְחוֹקָה הִיא – אֱלִימֶלֶךְ

לָהּ מַסְבִּיר אֶת הַדָבָר –

רְחוֹקָה, לָכֵן בַּמֶה לָךְ,

אֶעֱזֹר כָּרֶגַע, כְּבָר?

– טוֹב! – אוֹמֶרֶת הִיא – בְּסֵדֶר.

נְשַׂחֵק בָּרֶפֶת שוּב,

אַךְ תָּבִיא אוֹתָהּ לַחֶדֶר

אַחַר־כָּךְ, זֶה לֹא חָשוּב.

– כְּמוֹ תִּינוֹק אַתְּ מְדָבֶרֶת –

מִתְפָרֵץ הוּא כְּלָבִיא –

אֵיךְ אֶפְשָר אֶת הַכִּנֶרֶת

אֶל הַחֶדֶר לְהָבִיא?

הִיא אֵינֶנָה צַעֲצוּעַ,

לֹא חֲמוֹר וְגַם לֹא דֹב.

תֵּכֶף לָךְ אַסְבִּיר, מַדוּעַ

אִי־אֶפְשָר אוֹתָהּ לִסְחֹב.

זוֹ יַמָה גְדוֹלָה – כִּנֶרֶת.

מִי לִרְאוֹת אוֹתָהּ רוֹצֶה,

זֶה יִגַש לְשָם, אַחֶרֶת

לֹא יִרְאֶה וְזֶהוּ־זֶה!

וּמִיָד צוֹעֵד הַצֶמֶד

כְּבָר בִּדֶרֶךְ לִיִמָה.

עַל כִּנֶרֶת הִיא חוֹלֶמֶת,

אַךְ מַה זֹאת כִּנֶרֶת? מָה?

– שָם! הִנֵה! – פִּתְאֹם מֵרִיעַ

אֱלִימֶלֶךְ כָּאֲרִי.

וּבְאֶצְבָּעוֹ מַצְבִּיעַ: –

– שָם מַבְרִיק דָבָר, תִּרְאִי!

וּשְנֵיהֶם בְּכָל הַכֹּחַ

בְּרִיצָה לַחוֹף בָּאִים

עֲיֵפִים – אָסוּר לִשְכֹּחַ –

הַשָרָב אֵינוֹ נָעִים.

יָם שָקֵט, רַק קֶמֶט־קֶמֶט – –

כְּמַרְבָד רָחָב, גָדוֹל.

מִירִי עוֹד מַהֵר נוֹשֶמֶת,

מַתְחִילָה מִיָּד לִשְאֹל:

– פֹּה יֵש מַיִּם!? זאת כִּנֶרֶת?

כְּמוֹ אַמְבַּטְיָה, רַק יוֹתֵר!

וַאֲנִי תָּמִיד “אוֹמֶרֶת”,

שֶזֶה מַשֶהוּ אַחֵר.

אֱלִימֶלֶךְ אַךְ שוֹמֵעַ

וּפוֹרֵץ בִּצְחוֹק מִיָּד:

– מִתָּמִיד אֲנִי יוֹדֵעַ,

זֹאת כִּנֶרֶת, לֹא אַמְבָּט!

אַךְ רְאִי! שָם עַל הַמַיִּם

בַּרְוָזֹנֶת־בָּר שְחוֹרָה

מְשַקְשֶקֶת בַּכְּנָפַיִם

וְטוֹבֶלֶת מַקוֹרָה.

הִסְתַּכְּלִי. עוֹד קְצָת יָמִינָה.

שָם מִפְרָשׂ לָבָן, נֶחְמָד.

זֹאת דוּגִית קְטַנָה. רְאִי־נָא,

הִיא שָטָה כָּל־כָּךְ לְאַט.

וּבַצַד הַהוּא, רוֹאָה אַתְּ?

שָם הָרִים גְבוֹהִים, נָכוֹן?

וְהַהוּא שָם, אַתְּ יוֹדַעַת,

הַר־זָהָב – זֶהוּ חֶרְמוֹן.

הוּא זְהַבְהַב, כִּי הוּא צָבוּעַ

בְּקָרְנֵי הַשֶמֶש כָּךְ.

וְתָּמִיד – דָבָר יָדוּעַ –

שֶלֶג עַל הָהָר מוּנָח.

אוֹר הַשֶמֶש אִם אֵינֶנוּ –

לְמָשָל, יוֹם מְעֻנָן –

אָז לָבָן הוּא יִהְיֶה,נוּ,

כִּי הַשֶלֶג הוּא לָבָן.

מִירִי לְדִבְרֵי הַיֶלֶד

מַקְשִיבָה בְּפֶה פָּעוּר.

כְּלַל וּכְלַל אֵינָה שוֹאֶלֶת,

וְשוֹמַעַת כְּמוֹ סִפּוּר.

ד

אַךְ פִּתְאֹם הִיא מִתְעוֹרֶרֶת:

– אֱלִימֶלֶךְ, הִסְתַּכֵּל.

שָם זָהָב! תִּרְאֶה – שַרְשֶרֶת

כמו לְסַבְתָא שֶל רָחֵל.

בּוֹא נֵלְֵך מַהֵר אֵלֶיהָ –

זֶה קָרוֹב מְאֹד לְכָאן.

הִיא יָפָה – אַתָּה יוֹדֵעַ?

בוֹא, נָרוּץ! אַתָּה מוּכָן?

– חַה – חַה – חַה! אֵיזוֹ שַרְשֶרֶת –

הוּא מַסְבִּיר – הַשֶמֶש רַק

מְשַׂחֶקֶת בַּכִנֶרֶת.

כָּךְ כָּל בֹּקֶר – זֶה מִשְׂחָק.

אַךְ מִרְיָם לֹא נֶעֱלֶבֶת –

שֶיִצְחַק, יִצְחַק לוֹ קְצָת.

רַק רוֹצָה הִיא כְּבָר לָשֶבֶת,

עֲיֵפָה הִיא לֹא מְעַט.

וְשוֹכְבִים בַּצֵל הַשְנַיִם

וְנָחִים לָהֶם כָּעֵת.

מִירִי מַבִּיטָה לַמַיִם,

מִתְפַּלְאָה וְנֶהֱנֵית.

וּפִתְאֹם הִיא מִתְיִשֶבֶת,

אֶת רֹאשוֹ הִיא מַחֲלִיקָה:

– כֵּן אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת!

וְנוֹתְנָה לוֹ נְשִיקָה.

– כִּי אַתָּה הַכֹּל יוֹדֵעַ –

בְּשִׂיחַה הִיא שוּב פּוֹתְחָה

וּמוֹחֵאת בִּשְתֵּי יָדֶיהָ –

מִי הַכֹּל לִמֵד אוֹתְךָ?

הוּא צוֹחֵק וְסָח – טועַה אַתְּ,

לֹא אַנִי פֹּה לְבַדִי,

שֶיָכוֹל הַכֹּל לָדַעַת –

כָּל יַלְדֵי הַכְּפָר יוֹדְעִים.

בִּשְבִיל מִירִי זֶהוּ פֶּלֶא –

אֵיךְ יָכוֹל כָּךְ לִהְיוֹת?

לֹא מוּבָן דָבָר כָּזֶה לָהּ,

וּתְמֵהָה מְאֹד־מְאֹד.

– אַךְ כָּעֵת – וְהִיא מַפְצֶרֶת –

בּוֹא הַבַּיְתָה לֶאֶכֹל.

כְּבָר רָאִִיתִי אֶת כִּנֶרֶת,

כְּבָר רָאִיתִי אֶת הַכֹּל.

וּמִפְּנֵי שֶכְּבָר לָנוּחַ

הֵם הִסְפִּיקוּ לֹא מְעַט,

וְנוֹשֶבֶת גַם הָרוּחַ,

שוּב פּוֹתְחִים הֵם בְּמִצְעָד.

הֵם שָבִים מִן הַכִּנֶרֶת,

אַךְ שוֹתֵק לוֹ כָּל אֶחָד.

רַק בַּלֵב הִיא מְהַרְהֶרֶת:

מְצֻיָּן פֹּה. כֹּה נֶחְמָד!

ה

וּבָעֶרֶב בָּרַכֶּבֶת

שָבָה מִירִי לְבֵיתָהּ.

אַךְ הִיא כְּבָר אֵינָה יוֹשֶבֶת

כָּרָגִיל שְקֵטָה־שְקֵטָה.

כַּיָדוּעַ, גָרָה מִירִי

בְּחָצֵר יָפָה, הוֹמָה.

אַךְ מֵאָז חָזְרָה לָעִיר, הִיא

בַּלֵילוֹת עַל כְּפָר חוֹלְמָה.

וּבַיוֹם הִיא מְסַפֶּרֶת

רַק נִסִים וְנִפְלָאוֹת:

עַל פָּרוֹת וְעַל כִּנֶרֶת,

אֶפְרוֹחִים, עֶגְלָה וְעוֹד.

אַף־עַל־פִּי שֶמִירִי גָרָה

בְּבִנְיָן יָפֶה וָרָם,

הִיא רוֹצָה לָשוּב הַכְּפָרָה,

הִיא רוֹצָה לָשוּב לְשָם.

פולי היא ילדה טובה – כמעט בכל דבר. היא אוכלת בסדר, הולכת לישן בזמן, שומרת על הנקיון, וכאשר היא מתלכלכת, היא לא מתעצלת – הולכת אל הברז, לוקחת סבון ומתרחצת יפה.

ובכל־זאת לא הכל בסדר.

דבר אחד אינה אוהבת – להסתרק. היא כבר ילדה גדולה. אבל את המסרק היא שונאת. ואפלו – את המברשת לשערות. וכל פעם, כשאמא קוראת לה להסתרק, מנסה פולי לדחות לאחר־כך. לא פעם פרצה בבכי. היא טוענת, שהסריקה מכאיבה. אך זה מצחיק ממש. כל אדם מסתרק – גם הילדים הקטנים, ואפלו התינוקות, ואיש אינו בוכה. סימן, שזה לא מכאיב כלל וכלל. כל מי ששומע על התנהגותה של פולי צוחק. הכל מסבירים לה שזה לא יפה. אבל היא בשלה – אינה רוצה להסתרק.

פעם אחת, אחרי שפרצה בבכי, החליטה אמה לוַתר לה, ודי. יהיה מה שיהיה. הלא אי־אפשר לריב עמה בכל יום. תלך לה פולי פרועה. סוף־סוף תבין בעצמה, שהיא מתנהגת כמו תינוקת. ופולי שמחה מאד – כאלו קבלה איזה צעצוע נחמד. מהיום והלאה לא תסתרק עוד. ישכב לו המסרק השחור בפנה, על־יד המברשת הצהבה – היא לא צריכה אותם.

כל אותו היום שחקה פולי פרועה, לא הסתרקה אפלו לפני השנה. אבל השערות החלו להסתבך. וביום השני גם נתלכלך הראש, כי פולי שחקה בחול, וגרגרי החול חדרו לה בין השערות. היא נסתה לנער את החול, אבל הוא לא יצא משם, כי השערות כבר היו סבוכות מאד, פקעות ממש, כמו פקעות־הצמר, שהיו לאמה, בזמן שסרגה את האפדה הירקרקת. פולי התחילה לחוש, כי משהו לא בסדר. החול גרד קצת. אבל כשחשבה על המסרק, החליטה להשאיר את כל החול בשערות, ובלבד שלא להסתרק, ואפלו – שלא לראות את המסרק.

אבל אחרת חשבו השערות. הן לא היו מרוצות כלל וכלל מזה שהן מלכלכות ובלתי־מסדרות. הן החלו להתרעם ולהתרגז, אך פולי לא ידעה על זה. כל היום שחקה, וכמעט לא חשבה עליהן. ופעם אחת – והיה זה כעבר כמה ימים – אחרי שהיא נרדמה עיפה, החלה שיחה בין השערות, ואחת מהן הציעה:

נִרְדְמָה לָהּ, עֲיֵפָה.

נְסַדֵר־נָא אֲסֵפָה.

הָבָה נִתְיָעֵץ עַכְשָו,

נְדַבֵּר עַל הַמַצָב.

כלן הסכימו. מכל הצדדים התחילו להתלונן על פולי:

– רַע מְאֹד עִם פוֹלִי זֹאת.

– לֹא אוֹהֶבֶת שְׂעָרוֹת.

– לֹא רוֹחֶצֶת, לֹא סוֹרֶקֶת –

אִי־אֶפְשָר לִישֹן בְּשֶקֶט.

ורק בִּפְקַעַת אַחַת נמצאו שְׂעָרוֹת, אשר נִסוּ להגן על פולי:

נְקִיָה הִיא בְּכָל־זֹאת,

וְכָעֵת – סְתָם מִתְעַקֶשֶת.

יְלַטְפוּ אוֹתָנוּ עוֹד

גַם מַסְרֵק וְגַם מִבְרֶשֶת.

אך רב השערות היו מרֻגָזוֹת כל־כך, שלא רצו אֲפִלוּ לִשְמֹעַ את הדברים האלה. מכל הצדדים צעקו, שאי־אפשר לחכות עוד. וְשַׂעֲרָה אחת שֶמֵעַל למצח צעקה יותר מכלן:

אֵין כָּל צֹרֶךְ, אֲחָיוֹת,

כְּבָר סָבַלְנוּ דַי מִמֶנָּה!

מָה אִם כֵּן יֵש לַעֲשוֹת?

בּוֹאוּ תֵכֶף נַעַזְבֶנָּה!

לעזב את פולי? דבר כזה לא עלה עד כה על דעת השערות. בעיני רבות מצאה חן ההצעה הזאת, אבל היו גם רבות, שבקשו לנסות עוד פעם, ולחכות כמה ימים, לפחות עוד יומים. ובעקר התחננה קְוֻצַת שערות שעל־יד האֹזֶן הימנית – למרות הַסֵבֶל, שגם היא סבלה מן הלכלוך ומאי־הסדר:

רַק יוֹמַיִם. הֵן נִמְאַס

גַם לְפוֹלִי כָּךְ לָלֶכֶת.

וְאִם לֹא – נַסְפִּיק גַם אָז

לַעֲזֹב אֶת הַמְלֻכְלֵכֶת.

וכך החליטו – לחכות עוד יומים. אל זה כבר היה מאחר. מן הלכלוך החלו להפתח פצעים בראש, וכאשר כבר הסכימה פולי, שאמה תְסָרֵק אותה וְתַחפף את הראש, אי־אפשר היה לעשות שום דבר. פשוט שִנֵי המסרק לא יכלו לחדֹר לתןך הסבך שעל ראשה, הפקעות היו קשות כמו כדורים, ואף נשברו כמה שִנַיִם. לא היתה בררה אלא לגזז חלק גדול של השערות. פּולי בָּכתה – איך תתהלך גזוזה, כמעט כמו ילד – ולכל חברותיה יש שערות יפות, ולכמה מהן – אפלו צמות קטנות. אבל שום דבר לא עזר. לא עזרו גם הבטחותיה, שמעכשו תסתרק יום־יום. המסרק לא הצליח להסתדר עם הַקְוֻצוֹת הסבוכות. רק המספָּרַיִם ידעו לַחדֹר. ותוך רגעים מספר נפלו שערות על הרצפה, פקעות־פקעות. רב השערות הצטערו על שהן מֻכְרחות להפרד מפּולי, שהיא ילדה טוב כל־כך, וַחֲבל שהיא לא אוהבת להסתרק. אך היו גם כאלה ששמחו, כי סוף־סוף עזבו את פולי, ולא יצטרכו לסבל אצלה:

שֶתִּבְכֶּה, תִּבְכֶּה הַבַּת!

אַךְ לְמִי זֶה כְּבָר אִכְפַּת?

לְהַזְנִיחַ לֹא מְעַט

הִיא יָדְעָה הֵיטֵב־הֵיטֵב.

וְכָעֵת וַדַאי כּוֹאֵב,

גַם בַּבַּיִת הִיא תֵּשֵב.

וְאָמְנָם ישבה פולי בבית כמה שבועות. היא התבישה לְהֵרָאות בעיני החברות בלי שערותיה הארכות ויפות, והיתה יוצאת החוצה לעתים רחוקות. ואך לאחר שצמחו שערותיה מחדש, יצאה אל הילדים. אבל מאז לא הזניחה עוד את שערותיה, ובמשך הזמן שכחו הכל את המקרה הזה, ולא הזכירו אותו עוד.

עִדִית – בַּת שָנָה וָרֶבַע,

לְדַבֵּר תּוּכַל רַק קְצָת,

אַף־כִּי כָּל הַיּוֹם עַד שֶבַע

מְפַטְפֵּט הַפֶּה הַקָט.

מִן הָעֶרֶשׂ מַשְמִיעָה אָז

“נוּמִי, אִמָא!” – עַל עַצְמָה.

וְנִסְגַר יוֹם צְחוֹק וּמַעַשׂ,

וְעוֹטְפָה אוֹתָהּ תְּנוּמָה.

אַךְ טָעוּת לַחְשֹב שֶאָצָה

לַמִטָה - הפְּעוּטָה.

בַ"כַּדוּר" קוֹלָהּ נָעָצָה,

וְרַגְלָהּ בּוֹ בּוֹעֳטָה.

פֶתַע – לַחַלוֹן עֵינֶיהָ

וְרֹאשָהּ הַמְתֻלְתָּל,

שָם “חֲמוֹר” – הָשֵב לָרֵעַ

“אַה־הוּ, אַה־הוּ” לֹא תֶחְדַל.

“אוֹטוֹ בָּא” וְ"אוֹי", לְמַעְלָה –

“אַוִיוֹן” שָם מִתְנַשֵׂא.

ו"גוֹ־גוֹ" הִיא תַּרְנְגֹלֶת,

“עֲגָלָָה” לָהּ כָּל כִּסֵא.

לֶאֱכֹל הִיא מִזְדָרֶזֶת

לְכִסְאָהּ, לְשֻלְחָנָהּ.

וְתִּדְרֹש “בֵיצָה” וְ"גֶזֶר"

וּ"ּבַּנַנָה" וּ"גְבִינָה".

וְלִשְתּוֹת – זֶה “תּוֹתּ”. יָדֶיהָ

מוֹשִיטָה הִיא אֶל הַכּוֹס.

וְאִם קְצָת נִשְפַּךְ עָלֶיהָ –

אֵיךְ אֲזַי אֶפְשָר לִכְעֹס?

אַךְ עַל כֹּל הִיא מְבַכֶּרֶת

לְטַיֵל בְּתּוֹךְ הַכְּפָר.

כָּל לְחִי שֶלָהּ אָז וֶרֶד,

בְּעֵינֶיהָ – גִיל יִבְעַר.

אָז “מְעִיל” תִּדְרֹש וְ"כוֹבַע",

“תִּיק אָדֹם” וְגַם “חֻלְצָה”.

אָז “סִכָּה” הִיא לָהּ לָשׂבַע,

גַם “תְּמוּנָה” לֹא נְחוּצָה.

הֵן בַּחוּץ “חָתוּל” שָם “מִיַאוּ”,

וְהָ"עֵז" “מֶה” מַפְלִיטָה.

נוּ, הַגִידוּ – “בֹּץ” אָז מַהוּ

לְעִדִית הַפְּעוּטָה?

לַפָּרָה קוֹל־"מוּ" הֵרִימָה,

“דִיאוֹ, סוּס” – קוֹלָה צוֹעֵק.

אַךְ הִנֵה חֲנוּת – קָדִימָה!

וּמִיָּד אֶל הדֶלְפֵּק.

לַמוֹכֶרֶת הִיא נִגֶשֶת

יָד תּוֹפֶשֶׂת לַ"דוֹדָה",

מוֹלִיכָה אֶת הַנִרְגֶשֶת

לַקֻפְסָה: “עוּגָה, תּוֹדָה?”

מְחַיְּכָה עֵינָה שֶל רֹתֶם,

צְחוֹק זוֹרֵם לוֹ מִן הַלֶּטֶף

שֶל הָאֶצְבָּעוֹת כֻּלָּן.

בִּזְרִיזוּת תָּנִיעַ מֹתֶן

בִּזְחִילָה אֲבָל בְּשֶטֶף.

אַךְ הַקִּיר צוֹחֵק: עַד כָּאן!

וּכְלַבְלָב עֲקֹם־הַחֹטֶם

מְיַבֵּב בִּלְחֹץ הַחֶטֶף –

אָז יִתְמַהּ מַבָּט צַחֲקָן.

בִּמְהִירוּת אֶל עָל אֶת רֹתֶם

כְּשֶתָּרִים, אֵין פַּחַד נֵטֶף –

רַעַם צְחוֹק כְּמוֹ מֵעָנָן.

לֹא הָלְכָה כַּרְמִית אֶל רֹתֶם,

גַם לֹא רֹתֶם אֶל כַּרְמִית,

לֹא הַיוֹם וְאַף לֹא קֹדֶם –

כָּךְ מֵאָז וּמִתָמִיד.

מַהִי הַסִבָּה – תַחְשֹבוּ –

רְחוֹקוֹת אַרְצוֹתֵיהֶן?

חַה־חַה־חַה – שְׁתֵיהֶן בָּאָרֶץ,

וּקְרוֹבוֹת גַם עָרֵיהֶן.

וְאוּלַי פָּרַץ הָרֹגֶז,

רִיב אוּלַי יֵש בֵּינֵיהֶן? –

צְחוֹק גַם זֶה. לֹא רִיב, לֹא כַּעַס –

לֹא הָיוּ, לֹא יִתָּכֵן.

לֹא מוּזָר? הַאִם לֹא פֶלֶא? –

הֵן שְתֵּיהֶן בְּנוֹת דוֹדָנִים.

אֵיךְ אֶפְשֶר לֹא תִפָּגַשְנָה

לְשַָחֵק – זֶה לֹא נָעִים?

וּבְכֵן אַסְבִּיר – הַקְשִיבוּ –

זֶה דָבָר פָּשוּט מְאּד.

הֵן קְטַנוֹת כָּל־כָּךְ; הַשְתַּיִם –

אַף־עַל־פִּי שֶ… חֲכָמוֹת.

אַךְ אֵינָן יוֹדְעוֹת לָלֶכֶת.

מַה קָרָה? – מִיָד אַגִיד:

חֳדָשִים שְמֹנָה לְרֹתֶם,

וּשְלֹשָה רַק – לְכַרְמִית.

בֻּבָּה נחמדה מאד קִבְּלה שרה’לה במתנה מן הדוד. גדולה בהרבה מן הבֻּבֹּנֶת הפִּצְפֹנֶת, שהיתה לה עד עכשו, והבֻבֹנת הזאת – מִימִי קוראים לה – קטנה כל־כך, עד ששרה’לה יכולה להכניס אותה לכיס שבּסִּינָּר הכָּחֹל. מימי אינה יכולה להזיז יד או רגל. ובודאי שאינה עוֹצֶמֶת עינים, כאשר משכיבים אותה לישֹן. לא כן הבבה החדשה. לא רק שידיה מתנועעות ורגליה מתנועעות. יש לה גם שערות, שערות ממש – כמו לשרה’לה, ואפשר לסָרֵק אותן. וכאשר משכיבים אותה לישן, היא עוצמת את עיניה. אומרים לה “ליל מנוחה” והיא נרדמת מיד. ושׂמלה יש לה נֶהדרת ממש, עם פרחים קטנטנים. ואפלו סנר אָדֹם, שמתכפתר בשני כפתורים לבנים. הוי, כמה שמחה שרה’לה כשקבלה אותה. מיד נתנה לה שם “נילי”, כי זה שם יפה – ממש כמו הבבה.

והנה קרה אתמול מקרה. כאשר רצתה שרה’לה להשכיב את נילי לישן אחרי־הצהרים, והפשיטה אותה את הסנר, נפל כפתור אחד, זה שבַּכְּתֵפָה היְמָנית, והתגלגל לו. שרה’לה לא ראתה את זה כלל. הבבה הבחינה בדבר, אבל היתה עיפה כל־כך, עד שלא הסתכלה, לאן התגלגל הכפתור.

השכיבה שרה’לה את נילי בְּמִטָּתָהּ של הבבה, והיא עצמה התפשטה ושכבה במטתה הגדולה, ונרדמה גם היא. אבל נילי נרדמה רק לזמן קצר, והתעוררה עצובה.

“מה אֶעשה בלי כפתור?”, חשבה לה בלבה. “איך אוכל ללבש את הסנר?”

חשבה, חשבה, ופתאם החליטה לָקום וּלְחפש. חֶרש־חרש ירדה ממטתה, כדי שלא להעיר את שרה’לה, והתחילה לחפש. הלכה בַחדר הלוך וחזור, הסתכלה סביב, אך לא ראתה את הכפתור. עמדה עצובה על־יד פִּנַּת הצעצועים וחפשה גם שם. ראה אותה הכלבלב הצָּהֹב – זה שאָזנו האחת נקרעה ונָשְרה כבר מזמן – ושאל אותה בלחש, כי גם הוא לא רצה להעיר את שרה’לה:

מָה אַתּ עֲצוּבָה כֲּל־כָּךְ?

מָה אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת לָךְ?

התפלאה נילי, שהוא איננו יודע – היא חשבה, שהכל יודעים מה קרה לה, ואמרה:

מְחַפֶּשֶׂת? – כָּמּוּבָן!

לִי אָבַד כַּפְתוֹר לָבָן.

נִעְנַע הכלבלב את אזנו היחידה יָמִינה וּשׂמֹאלָה. ונילי הֵבינה, הוא אינו יודע שום דבר.

שאלה את הפרה הלבנה בעלת האזנים השחורות:

לֹא רָאִית, פָּרָה, גַם אַתְּ

כַּפְתּוֹרִי אֲשֶר אָבַד?

אך הפרה קשקשה בזנבה וענתה:

לֹא רָאִיתִי כְּלָל וּכְלָל,

שֶכַּפְתּוֹר שֶלָךְ נָפַל.

פתאם ראתה נילי את מימי הקטנטנת, ופנתה אליה:

לַעֲזֹר אוּלַי תוּכְלִי

לְחַפֵּש כַּפְתוֹר שֶלִי?

אבל מימי, כמובן, לא יכלה לזוז – היא קטנטנת כל־כך, ואף אינה יודעת להזיז לא יד ולא רגל. והיא אמרה:

אֶצְטַעֵר מְאֹד, אָחוֹת,

אַךְ רַגְלַי אֵינָן הוֹלְכוֹת.

נֶעֶצְבה נילי, וכבר רצתה לבכות. היא דאגה, שלא תוכל ללבש את הסנר. אבל מכל הצדדים לָחֲשוּ הצעצועים:

לֹא הַבְּכִי וְלֹא הַפחַד

לֹא יוּכְלוּ לָךְ לַעֲזֹר.

שָרָה’לֶה יַלְדָה פִּקַחַת –

הִיא תִּמְצָא אֶת הַכַּפְתוֹר.

וכך אמנם היה. הבבה שכבה בחזרה במטתה וחכתה בסבלנות. וכאשר התעוררה שרה’לה והתלבשה, התחילה להלביש גם את נילי, ואז ראתה שחָסֵר כפתור. מיד הֵחֵלָה לחפש בכל מקום, וּבַסּוֹף מצאה אותו תחת המטה. היא הרימה את הכפתור, לקחה את הסִּנָר, ורָצָה מִיָּד אל אמא.

מִפּוֹלָנִית: אהרן מזיא

מַה תֹאמְרו? – זֶה כְּלָל לֹא צְחוֹק,

הָאָבִיב כְּבָר לֹא רָחוֹק.

חֲפַרְפֶרֶת זֹאת שָׁמְעָה –

אֶת אַפָּהּ הִיא מְעַקְמָה.

וּסְבָרָה הִיא מַעֲלָה:

– הוּא יָבוֹא בַּעֲגָלָה!

מֳתְקַפֵּד קִפּוֹד נֶעֱלָב:

– הוּא יָבוֹא עַל גַּלְגַּלָיו.

– הָאָבִיב? – שָׁרַק נָחָשׁ –

אוֹפַנַּיִם לוֹ רָכַשׁ.

אַךְ פָּשׁוֹשׁ צִיֵּץ בְּעֹז:

– הוא יַגִּיעַ בְּמָטוֹס!

– מַה פִּתְאֹם? – טָעַן עוֹרֵב –

אַחֲרָיו אֲנִי עוֹקֵב,

וְרָאִיתִי אֶשְׁתָּקַד

מִן הָאוֹטוֹבּוּס יָרַד.

–לֹא נָכוֹן! אֲנִי עָרֵב,

עַל אוֹפַנוֹעַ הוּא רוֹכֵב!

– לִי יָדוּעַ, בְּלִי סָפֵק –

בִּמְכוֹנִית אָבִיב נוֹהֵג.

– מֶרְכָּבָה יֵשׁ לוֹ. – בָּרוּר?

– מֶרְכָּבָה? זֶה סְתָם דִבּוּר.

– וַאֲנִי לָכֶם אַגִיד:

הוּא יָשׁוּט. יֵשׁ לוֹ דוּגִית.

אַךְ אָבִיב בָּרֶגֶל בָּא.

בַּגָּנִים שִׂמְחָה רַבָּה.

לִכְבוֹדוֹ פְּרָחִים, נִצוֹת,

הֵם הִסְפִּיקוּ לַעֲנֹד.

(מעריב לילדים 22.3.85)

הַגְּשָמִים חָלְפוּ הָלְכוּ,

וּבַחוּץ צוֹחֵק הָאוֹר.

הָאֲוִיר נָעִים, וְרַךְ הוּא.

לַצָּפוֹן נָסוֹג הַקֹּר.

הָאָבִיב בִּמְלוֹא הַחַיִל

מִתְקַדֵּם בְּעֹז עַכְשָו –

גַּם בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל

נִשְמָעִים פַּעֲמוֹנָיו.

לֹא הַרְחִק כְּבָר מֵאִתָּנוּ

הוּא הִסְפִּיק לְהִתְבַּצֵּר.

וְשִמְשוֹ עֵדָה: לְכָאן הוּא

מִתְכַּוֵּן לָבוֹא מַהֵר.

הָעֵצִים שוֹלְחִים מִזְרָחָה

מַבָּטֵי תִקְווֹת בְּלִי צֵל.

עוֹד מְעַט וְהַתִּפְרַחַת

מִכָּל עֵבֶר תִּצְטַהֵל.

וְנִדְמֶה, שֶיָּד נוֹבֶטֶת

בֶּחָלָל שֶל הָעוֹלָם –

יַד שָלוֹם לוּ תְהֵא מוּשֶטֶת

מֵאָדָם אֱלֵי אָדָם.

מִי זֹאת עַל כִּתְפֵי אָבִיהָ

כָּךְ יוֹשֶבֶת רְכוּנָהּ,

וּלְבֵיתָהּ מִיָּד תַּגִּיעַ –

בַּקָצֶה שֶל הַשְכוּנַה?

מי זאת, באמת?

לא כדאי לנחש!

רק בשכונה מכירים אותה. ולמי איננו יודע מי זאת, אגלה תכף בעצמי. זוהי מרים, החוזרת מטיול עם אביה ואמה. אבא הוא חיל, ובא אתמול לחפשה. גם אמא אינה עובדת היום, אף־כי זהו יום הששי. כיון שאבא הגיע הביתה, קבלה גם אמא חפשה. והיא גם לא צריכה להכין שום דבר לקראת שבת, לא לקנות ולא לבשל – את הכל הכינה לפני שאבא הגיע, ולכן יכלה כל המשפחה לצאת לפני־הצהרים לטיל אחורי השכונה, בין הפרדסים. כעת הם חוזרים שלשתם הביתה לארוחת־הצהרים. וּמרים, שעדין קטנה היא, התעיפה מאד, ואבא הרכיב אותה על כתפיו.

זה הכל.

אבל זה גם לא הכל. כי מרים התעיפה בסוף הטיול. כל הזמן התהלכה ורצה בחולות של הדרכים ובין שורות העצים בפרדס. והיתה עליזה וערה מאד. האדמה בפרדס לא ישרה, ולא קל לילדה קטנה להתרוצץ שם זמן רב.

בעת הטיול נזדמנו לה דברים מְעַנינים ויפים: אבנים חלקלקות ועגלות, שבלולים וחלזונות, לְבָנים וּמפֻספסים. את הכל אספה ושמה לתוך הסל, שאבא הביא לה במתנה. אבל מכל הדברים היתה מרֻצה מֵאצטרבל, שמצאה לא הרחק מן הגדר. סביב לפרדס יש שורת ברושים גבוהים, ובצל הברושים ישבו לנוח קצת. שם מצאה מרים את האצטרבל. היא הרימה אותו מן האדמה וקראה בשמחה: “הנה גֻלה!”. אבל אמא הראתה לה את הברושים והסבירה, שהאצטרבלים גדלים על העצים האלה. ואז הבחינה מרים, שעל העץ הקרוב ביותר תלוי אצטרבל אחד עגלגל. פנתה אליו בבקשה: “אצטרבל, בוא לסל!” אבל היתה רוח, ולאצטרבל נדמָה כי היא אומרת:

אִצְטְרֻבָּל עֲגַלְגַל,

בּוֹא וָרֵד אֵלַי לַסַל!

התנדנד האצטרבל ברוח, יחד עם הענף, ולמרים נדמָה שהוא משיב:

אֵיךְ לַסַל שֶלָךְ אָבוֹאָה,

וַאֲנִי עַל עֵץ גָבוֹהַּ?

חשבה מרים, חשבה: מה אפשר פה לעשות? ובסוף הציעה לו: בִּקְפִיצָה תָּבוֹא אֵלַיו" ושוב נדמָה לאצטרבל שהיא קוראת:

בִּקְפִיצָה

אַמִיצָה

תִּקְפֹּץ אוּלַי

יָשָר אֵלַי!

צחק האצטרבל:

אֵיךְ אַצְלִיחַ לְקַפֵּץ,

וַאֲנִי קָשוּר לָעֵץ?

מרים שמעה רק את רעש העלים ברוח. אבל האצטרבל לא זז ממקומו. התעצבה מאד, כי לא ידעה מה ליעץ לו עוד. ואז בא אבא לעזרתה. הוא הושיט פשוט את ידו למעלה, וקטף את האצטרבל. מרים הכניסה אותו יחד עם הקודם לתוך הסל. אז ראתה עוד אצטרבלים רבים על העצים. היו ביניהם גם קטנים־ירקים גם גדולים־אפרים. מרים רצתה את כלם. אבל מלא לה את הסל. ומרים שמחה, שתוכל לקחת את הכל הביתה.

ובינתים, בזמן שאבא ומרים עסקו באצטרבלים, הספיקה אמא לקטף קצת פרחים. ישבה לה בצל הברושים, וקלעה זר בשביל מרים. קלעה ושרה:

זֵר אֶקְלַע בִּשְבִיל הַבַּת,

זֵר פְּרָחִים לִכְבוֹד שַבָּת.

שמה מרים את הזר על ראשה, לקחה בידה את הסל, המלא אצטרבלים ויתר הדברים החשובים, ורצתה להמשיך את טיולה בין העצים. אבל אז חשה שהיא עיפה, ואבא הרכיב אותה על כתפיו. וכיון שכבר התקרבה שעת־הצהרים, החליטו לחזר הביתה.

א

בין קְנֵי־הַסוּף

אשר על שְׂפַת

היאור תָּצוּף

תֵבָה בַּלָּאט.

ושם בִפנים

שוכב תינוק,

ורדרד פנים,

יפה, עָנֹג.

הבֹקר אוֹר,

ורוח קל

יצא לַיְאור

וְלָעוֹלָל.

הוא מרשרש

בין סוּף יָרֹק,

וסוד לוחש

הוא לתינוק:

"קטן הִנְךָ

אבל תִגְדַל,

ואת עַמךָ

תציל, תִגְאַל.

כי רַע לָעָם,

מַר וְקָשֶה.

אך את כֻלם

תציל, משה."

והתינוק

מקשיב דומם

לְסוֹד מָתוֹק…

והוא נרדם.

ב

על שפת היאור

הרחק משם

נִצְבָה לִשְמֹר

עליו מִרְיָם.

הָאָח הקט

יקר הוא לה,

והיא תִרְעַד

כֻּלָהּ, כֻּלָהּ.

כי אם יָקוּם

עַל הַתֵבה

נחשול עצוּם –

הן היא תִטְבַּע.

וגם אפשר –

עָלוּל לָבוא

תנין אכזר

לִטְרֹף אותו.

היא חֲרֵדָה:

מַה יתרחש?

הוי, מי יֵדַע?

מי יְנַחֵש?

אֲבָל הנה

מרים שוֹמְעָה

קולות של בְּנֵי-

אָדָם כַּמָה.

ואז מרים

פונָה מַהֵר

לַסוף הָרָם

לְהִסְתַתֵר.

אָבל מִפֹּה

תוכל לִרְאוֹת –

זוֹ בּת־פרעה

עִם נְעָרוֹת.

ג

כל בֹקֶר הֵן

לְכָאן בָּאוֹת

להתרענן,

לִרְחֹץ, לִשְׂחוֹת.

אבל מה כאן

בַּסוּף היום?

כלל לא מובן!

מה זה פתאם?

תֵבָה! אָכֵן!

בֵין הַקָנִים!

וּמְעַנְיֵן –

מַה יש בִּפְנִים.

ואת אַחַת

הַנְעָרוֹת

שָלְחָה מִיָד

לִבְדֹק, לִרְאוֹת.

הַנַעֲרָה

יָרְדָה לַסוּף,

וּמִהֲרָה

מִשָם לָשוּב.

אל הנסיכה

חיש התקרבה,

וזו לקחה

את התבה.

ותמהון

לַלֵב עָלָה –

תִינוֹק קְטַנְטֹן,

חָמוד, נפלא!

היא מַחליטה,

כִּי לַהֵיכָל

תִקַח אִתָהּ

את הָעוֹלָל.

היא תְחַנְכוֹ

כמו שֶצָרִיך –

בְּבֵית פרעה

יִגְדַל נָסִיך.

ד

שָׂמֵחָה מִרְיָם,

אָשְרָה כֹּה רַב.

תִשמַח הָאֵם,

יִשְׂמַח הָאָב.

וּקְנֵי־הַסוּף

אף הם שְמֵחִים:

משה יָשוּב

אֶל הָאַחִים.

וְהוּא יָשוּב

גָדוֹל, חָכָם,

אָדָם חָשוב,

מַצִיל הָעָם.

מִיהוּ, מִיהוּ הֶהָמוֹן?

מִי הַצוֹעֲדִים בְּאוֹן?

כָּל בְּנֵי־יַעֲקֹב הִנָּם –

לַנְּדוּדִים יָצָא הָעָם.

מַחֲנֶה עָצוּם וָרַב –

גַּם זְקֵנִים, נָשִים וָטַף.

בְּלִבָּם תִּקְוָה גְדוֹלָה,

מִפִּיהֶם תְּפִלָּה עוֹלָה.

וּמֵאַיִן הַהוֹלְכִים?

מָה אַתֶּם כָּל־כָּךְ שְׂמֵחִים?

מִמִּצְרַיִם שֶל פַּרְעֹה.

מְאַרְצוֹ כָּעֵת נָבוֹא.

עֲבָדִים הָיִינוּ שָם,

רַק בָּנִינוּ אֶת אַרְצָם.

וְקִבַּלְנוּ בִּתְמוּרָה

עִנּוּיִים וְעֹל נוֹרָא.

וּלְאָן, בְּנֵי־יַעֲקֹב?

יֵש לְדַרְכְּכֶם גַּם סוֹף?

אֶרֶץ לָנוּ עַתִּיקָה –

לְבוֹאֵנוּ מְחַכָּה.

גַּם אִם אֵין הִיא אֶרֶץ טוּב

כְּמוֹ מִצְרַיִם – לֹא חָשוּב.

כִּי שֶלָּנוּ אֶרֶץ זֹאת.

זוֹהִי אֶרֶץ הָאָבוֹת.

לַחְמְכֶם מוּזָר – לֹא רַךְ

וְלֹא קָשֶה – פָּרִיךְ כָּל־כָּךְ.

הֵן יָצָאנוּ בַחֲצוֹת,

וְאָפִינוּ רַק מַצּוֹת.

לֹא יָכֹלְנוּ לְהַמְתִּין

עַד אֲשֶר יֶחֱמַץ כַּדִּין

הַבָּצֵק בַּמִּשְאָרוֹת.

וְלָקַחְנוּ בִּצְרוֹרוֹת.

וְהָאִיש? הָאִיש הָרָם?

מִי צוֹעֵד בְּרֹאש הָעָם?

זֶה מֹשֶה! אָדָם נִפְלָא!

הוּא דְרָכִים לָנוּ גִלָּה.

הוּא עוֹרֵר רָצוֹן פָּשוּט –

לְפָרֵק על הָעַבְדוּת.

וּמוֹלִיךְ הָעָם עַכְשָו

אֶל הַיַּעַד הַנִּכְסָף.

רוּת אֶל דָנִי מְמַהֶרת

לְשַׂחֵק ב"זוג או פרט",

בְּמִשְׂחַק הָאֱגוֹזים.

אגוזים לָהּ בַּחָפְנַיִם,

גם מְלֵאים כִּיסֶיהָ שְנַיִם –

בֶּאֱמֶת! הן לא אגזים.

היא את דני מחפֶּשֶׂת

בֶּחָצר, על המרפסת.

“מַה זה? דני הִסְתַּתר?”

אך הִנֵה עומֵד הַיֶלד

בַּפִנָה וּמְגַלְגֵל אֶת

אֱגוֹזָיו מַהֵר־מהר.

“ואוּלַי תִרְצֶה”, חוֹקֶרת,

"לְשַׂחֵק בְּ’זוּג אוֹ פֶּרֶט'

וְאַסְביר, וּבְדִיוק.

אגוזים בַּיָד אָשִׂימָה,

וְאַתָּה תַּגִיד אָז לִי: מַה

יש לי פרט? יֵש לִי זוּג?

לְנַחֵש אִם רק תצלִיחַ,

אגוזֵי כֻּלָם תַּרְוִיחַ –

כל שֶיֵש בַּיָּד שֶלִי.

לְנַחֵש אם לֹא תצליח,

אגזֶיךָ תֵּן אָז לִי, אַךְ –

כַּמִסְפָּר שֶבְּיָדִי.

טוֹב אותי הֵבַנְתָּ, דָנִי?"

“כֵּן”, עוֹנֶה הוּא, "כִּמְדוּמַנִי,

שֶאֲנִי יודֵעַ טוב".

רוּת אֶת המשְׂחָק מַתְחֶלֶת,

מושיטה יָדָה לַיֶּלֶד:

“נוּ, נַחֵש, וּבְלִי לַחֲשב!”

דני מְמַצְמֵץ הָעַין

ושואל אותה: "מֵאַיִן

כְּבָר אֵדַע מַה שַׂמְתְּ בַּיָד?

לֹא רָאִיתִי בְּשוּם אֹפֶן,

כַּמָה אגוזים בַּחֹפֶן.

מִי יודע? אַתְּ, רַק אַתְּ!"

“תנחֵש כְּבָר”, רוּת מַפְצֶרֶת,

"יש לי זוּג או יש לי פרט?

כָּךְ מְשַׂחֲקִים, רַק כָּךְ".

וחושב, חושב לוֹ דני,

ואומר אָז: "כִּמְדוּמַנִי –

פרט! לא, לא! זוג יש לָךְ!"

רותי את הַיָד פּוֹתַחַת

וסופרת לו בְּנַחַת:

"חֲמִשָה! לי פרט יֵש!

תן לי, דני, את חֲמֵשֶת

אגוזיך", היא דוֹרֶשֶת,

“לֹא הִצְלַחְתָּ לְנַחֵש”

דָן מוֹרִיד הָאַף לְמַטָה,

על פָּנָיו עַצֶבֶת שָטָה,

וּפוֹרֵץ פִּתְאֹם בִּבְכִי:

"לא רוֹצֶה מִשְׂחָק בְּפֶרֶט,

לֹא בְּזוּג וְלֹא אחֶרֶת!

אגוזים שֶלִי, שלי!"

מְפַיֶּסֶת רוּת וְסָחָה:

"קֹדֶם הֵן נִדְבַּרְנוּ כָּכָה,

לֹא יָפֶה עַל זֶה לִבְכּוֹת!

עוֹד רַבִּים הם אגוזֶיךָ,

וְכָעֵת בָּא תּוֹר עָלֶיךָ,

שְאַל אַתָּה בְּפַעַם זֹאת!"

דָנִי מְנַגֵב הָעַיִן,

אגוזים שָׂם בַּיָדַיִם,

ושואל בְּקוֹל סוֹדִי:

"רוּתִי, נַחֲשִי אַתְּ, כַּמָה

אגוזים הסתַּרְתִי שָמָה?

וּבֵין־כָךְ אַתְּ לֹא תֵּדְעִי.

כֵּן, הִפְסַדְתְּ, הפסדת הַפַּעַם"

דָנִי מִתְפָּרֵץ כְּמוֹ רַעַם

וְצוחק, צוֹחֵק בְּקוֹל.

וְהִנֵה כָּל יָד אחֶרֶת,

כי ביד יָמִין יש פֶּרֶט,

אך גם זוּג יֵש – בְּיַד שְׂמֹאל.

– אתה יודע, יחיאל, שהנמר דומה מאד לחתול. רק שהוא גדול מאד. אולי גדול יותר משני חתולים יחד. – אמר אבנר.

צחק יחיאל:

– הוא גדול אפלו מחמשה ומששה ומעשרה חתולים, והוא חזק מהם. הוא טורף יצורים חיים שונים ואוכל אותם.

– מה יש? – טען אבנר – גם החתול טורף עכברים ואוכל אותם. ולא רק עכברים. השכן שלנו אומר, שצריך לסגר יפה את הלול, כי החתולים יכולים לטרף את האפרוחים הקטנים. ויש לַשָכן הזה גם זמיר קטן, צפור נחמדה, והוא מחזיק אותה כל הזמן בכלוב. הוא אומר, שחתולים יכולים לטרף את הזמיר.

– זה נכון – הסביר יחיאל – אבל הנמר טורף לא רק יצורים קטנים, אלא חיות ובהמות גדולות. ויש נמרים שטורפים גם בני־אדם, ומפני זה אין אדם הולך לבדו ביער שיש בו נמרים. אמנם בארץ יש נמרים, שאינם טורפים בני־אדם אם לא מתגרים בהם, אבל בארצות אחרות, ששם הנמרים טורפים גם בני־אדם, לוקחים אתם אלה שהולכים ליער כזה רובים, ויורים בחיות האלה.

– ומה אוכל הנמר? – התענין אבנר.

– אם תלך לגן־החיות לפנות־ערב, לפני שסוגרים את השער, תראה שנותנים לנמר בשר לא־מְבֻשָל.

– רק לנמר, ולא לחיות אחרות? – הוסיף אבנר לשאל.

– לא רק לנמר. גם לאריה, לדב, לזאב ועוד חיות, ואפלו לעופות־טרף. אבל שמעתי, שאין בין החיות בעל־חיים רע ואכזרי כל־כך כמו הנמר.

– ומדוע יש לו כתמים שחורים על גופו? – נזכר אבנר.

– כתמים אלה נקראים חברבורות. – הסביר לו יחיאל – ואתה יודע, איך הוא קבל את החברבורות?

– לא! – הזדרז אבנר להשיב.

– חברבורות אלה באו לו בגלל לבבו הרע. וזה היה לפני שנים רבות מאד. אולי אלף ואולי אלפים רבים. אז היה עורו חלק, ללא כל כתם. אבל אכזרי הוא היה לא פחות מאשר היום.

פעם אחת החליט הנמר ללכת כל היום ולטרף כל מי שיפגש בדרך. ואפלו כבר יהיה שבע, יטרף עוד ועוד. ואז יֵדע כל בעל־חיים ביער, שאין יצור חזק ממנו.

כך החליט וכך עשה.

יצא לטיולו ופגש אַיָלָה, אילה נחמדה שרעתה בשדה. התנפל עליה הנמר וטרף אותה.

הלך הלאה וראה ארנבת אֲפֹרָה רובצת תחת שיח ונחה לה. הכה אותה הנמר מכה אחת בכפו הגדולה והרג אותה במקום.

וכך הלך וטרף כל מי שבא לקראתו.

הגיע לבִצָה. ראה ליד הבצה לַהֲקָה של ברוזי־בר. זנק אליהם הנמר, ורצה לטרף גם אותם. אבל הברוזים נכנסו לבצה, והנמר לא יכל להשיג אותם, כי אין הוא יודע לשחות כמוהם. והם שחו להם והגיעו אל אי קטן לא הרחק מן החוף. יצאו לאי וישבו להם להתחמם בשמש.

התהלך הנמר על שפת הבצה וחשב, חשב, כיצד יוכל לפתות את הברוזים האלה שיצאו אליו.

התחיל לשיר להם שיר – אולי זה יעזור:

בּוֹאוּ, בַּרְוָזִים, אֵלַי –

יַחַד נְשַׂחֵק.

לָמָה זֶה תֵּשְבוּ לָכֶם

פֹה הַרְחֵק־הַרְחֵק?

אבל הברוזים הבינו היטב־היטב מה הוא רוצה, וכמובן, לא היה להם חשק להתקרב אל החיה הטורפת הזאת. הגדול שבהם פנה אל הנמר ואמר לו:

– גע־גע־גע! מדוע נבוא אנחנו אליך? בוא אתה אלינו! אתה האחד ואנחנו הרבים.

– אבל אינני יודע לשחות. – טען הנמר.

– אין דבר! – ענה הברוז החכם – המים אינם עמקים, ואתה גדול. ואתה יכול להגיע אלינו ברגל.

רצה הנמר לבדק, אולי באמת רדודים המים, ואפשר להגיע אל הברוזים. חשב לו, שאם יגיע אליהם, יטרף את כלם, וקדם־כל את הגדול שבהם, זה שמזמין אותו למשחק, ודוקא אותו יאכל בראשונה.

נסה להעמיד רגל בבצה וראה – נכון, המים אינם עמקים כל־כך. הכניס רגל שניה – בסדר. הכניס גם את שתי רגליו האחוריות – באמת בסדר גמור. התחיל לצעד קדימה, ופתאם חש, כי האדמה מתחילה להיות רכה, ובקשי הוא מוציא את רגליו. ובכלל מתחילים המים להיות מלכלכים – בץ ממש. התחרט על כל ההליכה הזאת במים ורצה לחזר. אבל אז חש, כי קשה לו לצאת. ובינתים התחילו הברוזים לידות בו בץ. ומפני שהם היו רבים, נתכסה גופו תוך כמה רגעים בבץ שחור ודביק.

ראה הנמר שהוא בסכנה, אזר את כל כחותיו, והצליח סוף־סוף לצאת מן הבצה. אבל כשיצא לחוף, היה כלו שחור מן הבץ. התחיל להתנער בכל כחותיו, אבל הבץ היה דביק מאד. התגלגל בחול – אולי יסיר החול את הלכלוך הזה. ואמנם זה עזר לו, אך לא לגמרי – כתמים שחורים נשארו בכל־זאת על כל עורו.

התחילו הברוזים ללעג לו, וכלם יחד שרו לו מרחוק:

הוּי, כַּמָה אַתָּה יָפֶה!

מְנֻמָר כָּל־כָּךְ!

לֹא חָשוּב שֶזֶה רַק סְתָם

כָּכָה מְלֻכְלָךְ.

והברוז הגדול ראה שהנמר מצטער – נתן לו עצה:

– שמע־נא, אם אתה מתביש בכתמים האלה, אתה יכול לשטף אותם במים.

– איפה אני יכול לעשות את זה? – שאל הטורף.

– לא הרחק מכאן יש נחל, שם אין בץ, המים שם זכים. תגש לנחל, תכנס מים, והזרם ישטף ממך את כל הבץ.

– לא! לא! לא! – צרח הנמר – די לי! די! בשום אפן לא אכנס לנחל. מוטב כי ישארו הכתמים האלה, אבל למים לא אכנס עוד.

וככה נשאר כל גופו של הנמר מכסה בחברבורות עד היום הזה.

הַמְדוּרָה לְשוֹנוֹתֶיהָ

לְכָל עֵבֶר תְּשַלַּח,

מִסָּבִיב הַכֹּל רוֹגֵעַ –

שֶקֶט בַּמֶּרְחָק נִמְתַּח.

נִיצוֹצוֹת עָפִים מִנֶּגֶד –

כֹּה קָרוֹב אֶל הַפָּנִים.

לַדְּמָמָה חֶבְרָה מוֹזֶגֶת

שיר שִמְחָה וְאֵיתָנִים.

בּוֹ דְּמֻיּוֹת כְּמוֹ בָּעֲצֶרֶת –

מֵרֵאשִית יְמֵי עַם חַי.

בֵּינֵיהֶן אַחַת גּוֹבֶרֶת –

רַבִּי שִמְעוֹן בַּר־יוֹחַאי.

וּבוֹקְעוֹת מִן הַשַלְהֶבֶת

גַּם דְּמֻיּוֹת מִדּוֹר גּוֹאֵל

שֶל אַחִים עָלוּ הָשֵב אֶת

הָאוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל.

וְעַלִּיז, עַלִּיז הַזֶּמֶר –

פֹּה יִפְרֹץ, פֹּה יַהֲלֹם.

וְהַלֵּב קוֹפֵץ, פּוֹעֵם, עֵר

לָאֶתְמוֹל וְלַהַיּוֹם.

הַשִירָה אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת –

כְּבָר מָחוֹל בָּהּ מִשְתַּלֵּב.

מִסָּבִיב בָּרַח הַשֶקֶט,

עִם הַגּוּף רוֹקֵד הַלֵּב.

כּוֹכָבִים רוֹקְדִים בְּקֶצֶב,

גַּם יָרֵחַ, אֹפֶק, גַּיא –

אֵין מָקוֹם עַתָּה לָעֶצֶב,

זֶה לֵילוֹ שֶל בַּר־יוֹחַאי.

בַּסוּגַר אַרְיֵה צוֹעֵד,

מֵחֵמָה כֻּלוֹ רוֹעֵד –

זֶה שְלֹשָה יָמִים שֶכְּלָל

לֹא טָעַם שוּם מַאֲכָל.

וּפִתְאֹם לִבּוֹ נִרְגָש –

לַסוּגַר אָדָם נִגָש.

אֶת הַבְּרִיחַ הוּא מֵסִיר,

דְרוֹר נוֹתֵן הוּא לָאָסִיר.

וְכִמְעַט בִּדְהִירָה

בָּא הַכְּפִיר אֵל הַזִירָה.

שָם הוּא נֶעֱצָר נִדְהָם –

הַקִרְקָס מָלֵא אָדָם.

הֲמוֹנִים שֶל רוֹמָאִים

אֶל הַמַחֲזֶה בָּאִים.

כִּי הַיּוֹם, כָּךְ הֵם יוֹדְעִים,

רֹאש מוֹרְדֵי הַיְהוּדִים

יֵאָבֵק עִם כְּפִיר רָעֵב,

וּמוּבָן – הוּא יִטָרֵף.

וּבֵינְתַיִם הַמוֹרֵד

בַּזִירָה בָּדָד עוֹמֵד.

בַּר־כּוֹכְבָא נִצָב מַמְתִּין,

בְּלִי חֲנִית, גַם בְּלִי סַכִּין.

הָאַרְיֵה נִרְכָן, מוּכָן

לְזַנֵק אֶל הַקָרְבָּן.

נְהָמָה מוֹצִיא צְרוּדָה –

הֲכָנָה לַסְעֻדָה.

וְהַכְּפִיר פִּתְאֹם קוֹפֵץ

אֶל טַרְפּוֹ. אַךְ זֶה כָּעֵץ

בְּמָקוֹם אֶחָד נִצָב,

לֹא יָנִיעַ גַם עַפְעַף.

אָז אֵרַע דָבָר מוּזָר –

מִטַרְפּוֹ הַכְּפִיר חָזַר.

כֹּחַ רַב וְנֶעְלָם

אֶת עֵינָיו סִנְוֵר־הָלַם.

כְּמוֹ בָּרָק אַדִיר, אָיֹם,

הִתְפָּרֵץ אֵלָיו פִּתְאֹם

מֵעֵינָיו שֶל הָאָדָם.

וְעֻזוֹ גָוַע־נָדַם.

בַּקִרְקָס כָּל הַקָהָל

מְבֻלְבָּל וּמְבֹהָל.

מִי שָמַע? מָתַי? אַיֵה?

מֵאָדָם יִסוֹג אַרְיֵה?

אַךְ הִנֵה כְּבָר מִתְאוֹשֵש

הָאַרְיֵה, וּכְאִלוּ אֵש

אֶת קְרָבָביו הִדְלִיקָה שוּב,

אֶל טַרְפּוֹ מִהֵר לָשוּב.

בַּקִרְקָס עוֹבֵר מִלְמוּל:

מַה כָּאן מִתְרַחֵש מִמוּל?

וְשֵנִית וְגַם שְלִישִית

הוּא נָסוֹג אֲחוֹרַנִית.

וּפִתְאֹם קָרָה דָבָר

כֹּה נִפְלָא וְכֹה מוּזָר –

הַשָבוּי בְּאוֹן אַדִיר

אֶגְרוֹפוֹ הֵטִיל בַּכְּפִיר.

מֶלֶךְ הַחַיוֹת כָּרַע

עַל הַחוֹל שֶבַּזִירָה,

וּבִן רֶגַע שֶחָלַף

בַּר־כּוֹכְבַא יָשַב עָלָיו.

הָאַרְיֵה נָרוֹם וְקָם,

אַךְ נִכְנַע הוּא לָאָדָם –

תּוֹךְ שְנִיָה עִם הָרוֹכֵב

אֶל הַשַעַר מִתְקָרֵב.

בְּעָצְמָה רַבָה כָּעֵת

אֶת הַשַעַר מְמוֹטֵט,

וְהַחוּצָה מִתְפָּרֵץ

וְדוֹהֵר, קוֹפֵץ, קוֹפֵץ.

פְּעוּרֵי־פִּיוֹת תְּקוּעִים

עַל עָמְדָם הָרוֹמָאִים:

הֶחָלְמוּ פֹּה כָּל הַזְמַן,

אוֹ מַמָש הָיָה בְּכָאן?

בְּאוֹתָהּ שָעָה גוּפָא

בַּר־כּוֹכְבָא כְּמוֹ סוּפָה

עַל מֶרְחַב שָׂדוֹת מוּעָף

לַעֲמֹד בְּרֹאש אֶחָיו.

סֻלָמִי נִשְעָן אֶל עֵץ,

עַל צִדִי תָּלוּי תַּרְמִיל.

בִּימִינִי – הַמַקְטֵפָה,

וּבַשְׂמֹאל – תַּפּוּז מַבְשִיל.

כֹּה נֶהְדָר הַפְּרִי הַזֶה.

“פְּרִי הָדָר” – שְמוֹ לֹא לַשָוְא.

גַם רֵיחוֹ מְרַעֲנֵן,

קְלִפָּתוֹ – כְּתֻמָה, זָהָב.

וְהַבִּיטוּ – שוּם פְּגִיעָה

אֵין בַּפְּרִי אֲשֶר נִקְטַף.

לֹא פַּצְעָה הַמַקְטֵפָה,

לֹא – צִפֹּרֶן, לֹא – עָנָף.

וְעַתָּה אַכְנִיס אוֹתוֹ

אֶל אֶחָיו שֶבַּתַּרְמִי.

לֹא לִפְגֹע בַּקְלִפָּה –

בִּזְהִירוּת יֵש לְהַטִיל!

פְּרִי קָטוּף אֲשֶר נִפְצַע –

סַכָּנָה שֶהוּא יִרְקַב,

וְהָרִקָבוֹן יַעֲבֹר

גַם אֶל תַּפּוּזִים־שְכֵנָיו.

וַהֲרֵי בְּאַרְגָזִים

פְּרִי לְחוּ"ל שוֹלְחִים. וְאָז

עוֹד עָלוּל לְהֵרָקֵב

כָּל הַפְּרִי שֶבָּאַרְגָז.

וּבִמְקוֹם שֶהוּא יָבִיא

בַּת־צְחוֹקוֹ הַתַּפּוּזִית –

רֹגֶז מַר וְטַעַם רַע

הוּא מִן הָאַרְגָז יוֹשִיט.

בָּעוֹלָם מָה אָז יֹאמְרוּ.

עַל הַפְּרִי הַמְקֻלְקָל,

עַל עֲבוֹדָתֵנוּ כָּאן,

עַל אַרְצֵנוּ זוֹ בִּכְלָל?

וְהַפְּרִי – הֵן רֶטֶט חַם

לְהָבִיא אִתּוֹ יָכוֹל

גַם לִמְקוֹמוֹת קָרִים,

וּלְאַחֵינוּ – קֹדֶם־כֹּל.

וּבְכֵן, צָרִיך מַהֵר

לְהַשְלִים אֶת הַקָטִיף.

וְהַפְּרִי מִלְבַד טַעֲמוֹ –

גַם בְּרָכוֹת יִשָׂא בְּפִיו.

בפעם הראשונה נסעה הֲדַס ברכבת כשהיתה בת שבע. שני אחיה אהוד ויניב, כבר נסעו בה כמה פעמים. גם חברים לא־מעטים סִפְּרוּ, כי נעים מאד לִנְסֹעַ בָּרַכבת. אבל הדס ראתה אותה רק בסרטים, בטלוויזיה ובקולנוע. והיא רצתה מאד לנסע בה. אביה רפאל הבטיח, כי בַּחֻפשה הראשונה מבית־הספר, בְּחֹל־הַמוֹעֶד פֶּסַח יסעו ברכבת. אבא הבטיח וְקִיֵם את הבטחתו. הוא הִתְפַּנָה לְיוֹם מן העבודה ויצא לְטַיֵּל עם שְלֹשֶת הילדים. אמא מרגלית וִתְרָה, כי היתה עסוקה בענין דחוף מאד. לטיול הצטרף גם הדוד בן־ציון עם שתי בנותיו, שולמית בת השש וצוּפִית בת החמש. גם הן לא נסעו עד אז ברכבת. הם חיים בכפר שָכֵן, אך כדי לנסע יחד, באו בַבֹקר לבית הדוד רפאל.

כֻּלָם נֶהֱנו מאד מן הנסיעה, וּבְעִקָר שָלֹש הבנות. הן התלהבו מזה, שלא היו מֻכְרחות לָשֶבת בַּמקום בכל זמן הנסיעה כמו בִמכונית קטנה. והרי אֲפִלוּ בְּאוֹטוֹבּוּס, ששם יֵש מַעֲבָר בין שורות המושבים, קשֶה לַעֲבֹר ממקום למקום, כי האוטובוס מִטַלְטֵל, וְצָרִיך לְהִזָהֵר מאד שלא לִנְפֹּל. כדי ללכת במעבר זה בעת הנסיעה, צריך לְהֵאָחֵז בַּמוֹשָב או בְּעַמוּד או בְּמוֹט שֶמֵעַל לַמוֹשָבִים. ברכבת כמעט אין טלטולים. אפשר לעבֹר מחלון לחלון ולראות נופים יפים ורבים, ואפשר אֲפִלוּ לעבֹר מקרון לקרון. הדס היתה מאֻשרת מן הַחִדוּש שהכירה. למחרת, אחר שנחה מן העיפות של יום הטיול הָארֹך, כתבה חבור, ואחרי החֻפשה מסרה אותו לַמוֹרָה. והמורה קראה אותו לפני הכתב, כי הוא היה מענין ויפה.

כשחזרו הַמְטַיְלים, באו גם הדוד בן־ציון ושתי בנותיו לנוח קצת, לפני שחזרו לכפר. מרגלית שמעה על כל מה שראו והרגישו, וגם היא שמחה מאד. היא שעלתה ממרוקו ספרה, כי שם היו רכבות אבל מעט. ומפני זה היו נוסעים כמו בָּאָרֶץ בְּעִקָר באוטובוסים או במכוניות קְטַנוֹת. גם להורים שלה היתה מכונית פרטית. ובן־ציון שעלה מפולין ספר, שבארץ־המוצא שלו דוקא היו הרבה רכבות, ומפני זה הן נסעו לעתים קרובות מאד. באוטובוסים בין־עירוניים נסעו הרבה פחות מאשר ברכבת.

– ומדוע אפשר ללכת ברכבת כשהיא נוסעת, ולא נופלים? – שאלה הדס – וזה לא כמו באוטובוס.

– כי האוטו נוסע בכביש, ולא תמיד הכביש חלק, וכל שֶקע וְגבשושית גורמים טלטולים. הרכבת נוסעת על פסי ברזל, והם ישרים וַחֲלקים. המכונית צריכה לִסְטוֹת פַּעַם יָמִינָה וּפַעַם שְׂמֹאלָה, לפעמים לְהָאֵט כשהכביש עמוס, ופעם להיפך – כשאין הרבה רכב, אפשר להגביר את המהירות. כל זה יכול לגרום טלטולים. ולא רק זה. הרכבת, שנוסעת על פסים חלקים וישרים, היא לבדה במסלול שלה, ושום רכבת אחרת לא תבוא לקראתה, וגם לא כזו שתרצה לעקוף אותה. ואין לה סבה לטלטולים – סכם רפאל.

– ואיך נוסעת הרכבת? – התענינה שולמית.

– הַקַטָר סוחב אותה. – השיב אהוד, שהיה רגיל לקרא הרבה ספרים. – הַקַטָרִים היו נוסעים בעזרת קיטור. אבל לאט־לאט התחילו לבנות קַטָרים, הנוסעים בעזרת זרם חשמלי.

– איך חשמל יכול לסחב קרונות? – הוסיפה שולמית לִשְאֹל – כשאני רוצָה שיהיה אור בחדר, אני מדליקה את החשמל.

– נכון, – העיר יניב – אבל חשמל נותן לא רק אור. בלי חשמל אי אפשר לִשְמֹעַ רדיו וְלִרְאוֹת טלוויזיה. והחשמל נותן גם כוח להפעיל מכונות שונות. הנה יש לנו מַטְחֵנַת־שְקֵדִים ומכונת־כביסה, ובלי חשמל אינן פועלות.

– ואצלנו בגן יש רכבת. וגם היא נוסעת על פסים – התערבה צוּפִית.

– איך? – שאל רפאל.

– מחברים אותה לחשמל. – השיבה צופית.

– וכמו הרכבת־הצעצוע נוסעת גם הרכבת האמתית, שמֵסִיעָה בני־אדם או מובילה משאות כדים – הסביר רפאל, הדוד שלה. – בַּקטר, זה הקרון הראשן של הרכבת, שעליו דבר אהוד, יש מנוע חזק מאד, והוא סוחב את כל הקרונות האחרים. המנוע מקבל את כוחו האדיר או מקיטור או מחשמל. ויש גם מקורות כֹּחַ אחרים.

– בפולין – הצטרף לשיחה בן־ציון – נסעו רֹב הרכבות בעזרת קיטור. ואם תרצו, אקרא לכם שיר יפה על קטר כזה, שכתב המשורר יוּלְיַאן טוּבִים. הוא היה יהודי, אבל כתב את שיריו בפולנית.

– ומדוע לא כתב עברית? – היה יניב סקרן לדעת.

– כי הוא היה מבית יהודי מתבולל. – הסביר בן־ציון.

– מה זה יהודי מתבולל? – שאלה צופית.

– יהודי שלא מדבר בשפת עמו, כי אם בשפת הארץ שהוא חי בה. – הוסיף בן־ציון.

– גם בכתה שלי יש ילדים עולים שלא ידעו עברית. – ספרה הדס – היתה ילדה, שדברה רק רוסית כשהגיעה לכתה, וילד שדבר אנגלית.

– ואצלנו – הוסיפה צופית – באו שני ילדים מאתיופיה ולא ידעו עברית.

התברר, שגם בכתות של יתר הילדים הגיעו עולים, שלא ידעו עברית כלל או שידעו מלים מעטות, ודברו בשפות של ארצותיהם: ערבית, צרפתית, ספרדית, רומנית ועוד.

– אם כן איך נבין את השיר הפולני? – שאל יניב את דודו.

– אקרא את תרגומו העברי. – הבטיח בן־ציון.

כֻלם הסכימו, ואֵהוּד חשב בלבו, שאם הדוד לא אמר מי שתרגם את השיר, סימן שהוא עצמו עשה את זה. כי בן־ציון כותב שירים, וגם מתרגם שירים לעברית. וגם יודע לקרא אותם יפה.

ואכן התלהבו הילדים מן השיר היפה. והודות לקריאתו של בן־ציון בלט יָפְיוֹ עוד יותר. יש בו מלים המזכירות בצליל את קולות הקטר והגלגלים. ובן־ציון גם ידע לשנו את מהירות הקריאה, והילדים כְּאִלוּ ראו ממש לפניהם את הקטר ואת הרכבת כֻּלָה.

כבר בהתחלה דִמְיְנוּ השומעים את הקטר הכבד, וכאלו שמעו ממש, איך “נוֹשֵם הוּא בְקֹשִי”: “פּוּף! אֵיזֶה חֹם!” ומיד אחרי זה: “אוּף! אֵיזֶה חֹם!”. ובן־ציון האריך את המלים “פּוּף” ו"אוּף", והוציא אותן מפיו, כשהוא נושף ממש כמו קטר. אחרי־כן שוב “רָאוּ וְשָמְעוּ”, איך הקטר מתחיל לזוז, כאשר קרא בן־ציון לאט־לאט כל מלה והפסיק, ושוב קרא מלה ושוב הפסיק:

תְחִלָה – יָזוּז

לְאִטוֹ הַקַטָר

בִּכְבֵדוּת כְּרָדוּם

כְּמוֹ צָב, עַל פַּסָיו

ובסוף “שמעו” את שקשוק הגלגלים בקצב אחיד, כשהרכבת כבר בשיא המהירות

"כָּכָה זֶה, ככה זה, ככה זה, כָךְ!…

כשנגמרה ההתלהבות הוסיף בן־ציון הערה, שהיתה מוּזָרָה בעיני הילדים:

– הרכבות הן כלי־תחבורה טוב ויפה ונעים. אבל לי הן מזכירות גם דברים רעים מאד, דברים אֲיֻמים.

– מה? סַפֵּר, בבקשה! – בִּקְשוּ הילדים.

– זה אי־אפשר לספר בכמה מלים. אלה דברים חשובים ועצובים. אבל כלנו עיפים. אנחנו גם צריכים לַחֲזֹר לַכפר. אני מזמין אתכם אלינו. בעוד תשעה ימים יהיה “יום הזכרון לשואה ולגבורה”. בואו כלכם.

רפאל ומרגלית הוֹדוּ והבטיחו שיבואו עם הילדים.

ובן־ציון וּבְנוֹתָיו הודו על הטיול הַמְהַנֶה ועל הָאֵרוּחַ הַנָעִים, וְנָסְעוּ.

מפולנית: אהרן מזיא

עוֹמֵד לוֹ קַטָר בְּתַחֲנַת־הָרַכֶּבֶת

כָּבֵד וְעָצוּם. זֵעָתוֹ הַנוֹטֶפֶת –

שְמֵנָה כְּמוֹ זֶפֶת.

עוֹמֵד,

וְנוֹשֵם,

וְנוֹשֵף,

וְגוֹעֵש.

בִּטְנוֹ

הַלוֹהֶטֶת

פּוֹלֶטֶת

הָאֵש.

אַךְ! – אֵיזֶה חֹם!

כָּךְ! – אֵיזה חֹם!

פּוּף! – אֵיזֶה חֹם!

אוּף! – אֵיזֶה חֹם!

נוֹשֵם הוּא בְּקֹשִי – הַלַהַט מֵצִיק.

אוּלָם פֶּחָמִים עוֹד מוֹסִיף הַמַסִיק.

שַרְשֶרֶת קְרוֹנוֹת לַקַטָר הֻצְמְדָה.

כָּבֵד כָּל אֶחָד – הוּא עָשוּי מִפְּלָדָה.

וְגָדוּש כָּל קָרוֹן – בְּנֵי־אָדָם פֹּה נוֹסְעִים.

אַךְ הִנֵה קְרוֹן־פָּרוֹת, בַּשֵנִי – יֵש סוּסִים,

בַּשְלִישִי – בַּרְנַשִים שְמַנְמַנִים מְסֻבִּים,

יוֹשְבִים וּבוֹלְעִים נַקְנִיקִים מְרֻבִּים.

בָּרְבִיעִי – בָּנָנוֹת, אֶשְכּוֹלוֹת מֻבְחָרִים.

וְהִנֵה חֲמִישִי – בּוֹ שִשָה פְסַנְתֵּרִים.

בַּשִשִי יֵש תּוֹתָח, כְּבָר מוּכָן הוּא לַקְרָב.

עַל קוֹרוֹת שֶל בַּרְזֶל מֻצָבִים גַלְגַלָיו.

הַשְבִיעִי – שְתֵּי גִ’ירָפוֹת, וְדֹב, וְגַם פִּיל.

וּבְתוֹךְ הַתְּשִיעִי – בְּהֵמוֹת פְּטוּמוֹת.

עֲשִׂירִי – בּוֹ שַׂקִים, מִזְוָדוֹת בְּמֵאוֹת.

הַקְרוֹנוֹת – אַרְבָּעִים, וְאוּלַי אַף יוֹתֵר,

אֲבָל אֵין לִי מֻשָׂג, מַה שָם עוֹד מִסְתַּתֵּר.

אַךְ לוּ בָּאוּ אַלְפֵי גְבַרְתָּנִים בְּמִצְעָד,

וְאַף אֶלֶף קְצִיצוֹת לוּ בָּלַע כָּל אֶחָד,

וַאֲפִלוּ מָתַח אֶת שְרִירָיו כָּל גְבַרְתָּן –

לֹא היוּ מְזִיזִים – כֹּה כָּבֵד הַמִטְעָן!

וּלְפֶתַע – שְרִיקָה!

וּלְפֶתַע – צְפִירָה!

הַקִיטוֹר – זָע

הַגַלְגַל – נָע!

תְּחִלָה –

לְאִטוֹ

בִּכְבֵדוּת,

כְּמוֹ צָב,

יָזוּז

הַקַטָר

מְרָדוּם

עַל פַּסָיו.

מֵנִיעַ קְרוֹנוֹת וְגוֹרֵר תּוֹךְ עָמָל –

וְזֶה אַחֲרֵי זֶה מִסְתּוֹבֵב כָּל גַלְגַל.

מֵחִיש צְעָדָיו, כְּבָר הַקֶצֶב נִמְרָץ.

דוֹפֵק, מְתוֹפֵף, וְהוֹלֵם, וְהוּא רָץ.

לְאָן זֶה? לְאָן זֶה? לְאָן זֶה יִדְהַר?

מִגֶשֶר לֵחֹרֶש. מִשָם – אֶל הָהָר,

וְעָף בֵּין שָׂדוֹת.

פַּס־דַרְכּוֹ מְסֻמָן,

וְטָס וְנֶחְפָּז לְהַגִיעַ בַּזְמַן.

בְּקֶצֶב בּוֹלֵם הוּא, הַקֶצֶב לוֹ יַךְ:

כָּכָה זֶה, כָּכָה זֶה, כָּכָה זֶה, כָּךְ!

מַחֲלִיק בְּקַלוּת לְמֶרְחָק מְרֻחָק,

כּאִלוּ הָיָה כַּדוּרוֹן שֶל מִשְׂחָק.

לֹא גוּש שֶל פְּלָדָה מְיֻזָע, מִתְרוֹצֵץ,

כִּי אִם צַעֲצוּעַ מִפַּח אוֹ מֵעֵץ.

וְלָמָה? וְאֵיךְ הַקַטָר כֹּה יִטְרַח?

וּמִי כָּאן, וּמִי כָּאן מֵאִיץ בּוֹ כָּל־כָּךְ –

כִּי רָץ הוּא, כִּי טָס הוּא בְּרַעַש, בְּקוֹל?

הֲלֹא הַקִיטוֹר – אַחֲרַאי פֹּה לַכֹּל.

פּוֹרֵץ הַקִיטוֹר מִן הַדוּד לַבּוּכנָה,

וְלָא כָּל גַלְגַל מִכָּל צַד יִכָּנַע.

דוֹחֶקֶת בּוּכְנָה: רַק מַהֵר, רַק מַהֵר!

כִּי גַם לַבּוּכְנָה הַקִיטוֹר לֹא וִתֵּר.

נוֹקְשִים גַלְגַלִים בְּטִרְטוּר מְמֻשָךְ:

כָּכָה זֶה, כָּכָה זֶה, כָּכָה זֶה, כָּךְ!…

יָמים אחדים לפני יום־הזכרון־לשואה־ולגבורה בִּקְשָה מרגלית ממנהל בית־הספר לשַחרר ליום זה את שְלֹשֶת הילדים – אֵהוּד, יָנִיב וַהֲדַס – כדי שיוכלו להשתתף במִפגש משפחתי. המנהל הסכים. גם אסתר בקשה רשות הן מן המורָה של שולמית הן מן הגננת של צוּפִית, וּשְתֵּי הבנות קבלו רשות להשאר בבית עם האורחים שיבואו מן העיר. ואחרי־הצהרים, ערב יום־הזכרון, כשהגיעו רפאל וּמשפחתו לַכְּפר, נתקבלו בשמחה רבה. הדודה אסתר, שהיא אחותה של מרגלית, כִּבְּדָה אותם במיץ של התפוזים, שקטפה בַּבֹּקר מן העצים שלהם שבחצר. ומיד הזכירה הֲדַס לַדוד בן־ציון, שהוא הבטיח לְסַפֵּר להם משהו לא־טוב על רַכָּבוֹת.

– נכון, – אמר בן־ציון – כשאני רואה רכבת או שומע את המלה “רכבת”, אני רואה לְפָנַי דברים אֲיֻּמִים, שֶקָרוּ בעת מלחמת־הָעולם ה־2, כי על היהודים עברו אז שָנִים אימות. אני עצמי עדין לא חייתי בַַּתקופה הזאת. נולדתי בוילנה חמש שנים אחרי המלחמה, וכל שאני יודע הוא מה שֶסִפְּרוּ לי ומה שֶלָמדתי וקראתי.

בעוד כשתי שעות תְּשַדֵר הטלויזיה מירושלים את הטקס, הפותח את יום־הזכרון־לשואה־ולגבורה. אני מַצִיעַ שֶכֻּלָנוּ נִצְפֶּה, כי זה טקס חָשוב מאד. אבל לפני־כן נֹאכַל ארוחת־ערב. עד הארוחה יש לנו קצת זמן, ואני אֲנַסֶה להסביר, מדוע כָּל מחשבה על רכבת מזכירה לי את השואה.

– אבל מה זאת שואה? מדברים על שואה, ואני לא יודעת בדיוק על מה מדברים – שאלה הדס.

– כשאומרים “שואה”, מִתְכַּוְנִים לְהֶרֶס אָיֹם או לְחֻרְבָּן שלא היה כמוהו. – הסביר הדוד – לָעָם הגרמני קם שליט אַכְזָר שונא־ישראל, זהו היטלר, שֶהֶחליט להשמיד את כל היהודים בעולם. אתם כֻּלְכֶם זוכרים את פַּרעֹה מלך מצרים, אשר רצה להשמיד את עמנו, והוציא פְּקֻדָה להטביע את כל הבנים שֶיִּוָלְדוּ. כתוב בתורה, שהוא צוה “כל הַבֵּן הַיִּלוֹד היאורה תשליכוהו”. פרעה לא הצליח להשמיד את עמנו, וחג הפסח הוא גם לְזֵכֶר הַמַפָּלה שלו. וזוכרים את הָמָן הוא רצה להשמיד את כל היהודים, אשר היו במדינות המלך אחשורוש? גם המן לא הצליח, וּפורים הוא לזכר המפלה של המן. עם ישראל נִצַל בשני המקרים – נִסִים ממש קרו לנו, ושני האויבים נכשלו. היטלר הגרמני הצליח הצלחה חלקית. הוא השמיד שְלִיש של עמנו, שִשָה מליונים. ורק בנס לא עלה בידו להשמיד את כל העם היהודי. ובכל־זאת הביא עלינו שואה כזאת, שלא היתה לנו מעולם.

– אבל היום הזה הוא גם יום־הזכרון־לגבורה. איזו גבורה יש פה? – תָּמַהּ יניב.

– רבים חושבים, כי גבור הוא אדם חזק. מי שמנצח. אך לא תמיד זה כך. – הבהיר בן־ציון – למשל: איש לא יאמר, כי פושע המתגבר על אדם חלש ממנו הוא גבור. ונקח מקרה אחר לגמרי, כאשר חלש מנצח את החזק. החלש הוא הגבור, כמובן. אבל – ועכשיו הַקשיבו היטב – גם אִלוּ נִצַח הֶחזק, יכול להיות שדוקא החלש הוא הגבור.

– איך זה? – לא הבינה שולמית.

– אסביר בעזרת דוגמה שכֻּלכם מכירים, בעזרת הספור על דוד וגלית. – המשיך בן־ציון – בואו ונבדֹק יחד מה שקרה פה. גם צוּפית שמעה על המאבק ביניהם – הגננת סִפרה בגן. נכון?

– כן, – אִשְרה צופית – דוד נִצַח את גלית הפלשתי.

– ומי שלמד ספור זה בתנ"ך זוכר בודאי גם איך התחיל המאבק. – המשיך בן־ציון את הסברתו – בכל המחנה של המלך שאול לא נמצא מישהו, שהיה מוכן להתמודד עם הענק הפלשתי. גלית קלל את אלוהי ישראל ואת כל עם ישראל. אבל הכל פחדו ממנו, שכן הוא היה בעל כח אדיר, וגם לבש שריון מכף רגל ועד ראש. והיה חמוש בנשק מסֻכן. ואיך יצא דוד לקראתו? – בלי שריון, זאת אומרת שגופו לא היה מוגן, כי היה חָשוּף לכל פגיעה מוחצת. וּמֶה היה הנשק שלו? – מקל רועים, חמש אבני־נחל וּמִקְלָעָה. זה הכל. אִלוּ נצח גלית, לא היה בנצחונו מן הגבורה, שכן טבעי כי החזק מנצח את החלש ממנו, ובודאי כאשר החלש חשוף לכל מכת חרב או כידון. והרי אֲפִלוּ מַהלומַת אגרוף־סתם של ענק אדיר כזה היתה עלולה לגרם לו נזק מסֻכן. וגם אלו נהרג דוד במאבק זה, היה הוא נשאר הגבור ולא גלית.

– באמת? – פקפקה הדס בכל־זאת.

– כן, – הצטרף רפאל לשיחה – כי גבורה היא ההפך מפחד. כל יצור חי מְפַחֵד. הפחד הוא דבר טבעי בכל יצור חי. ואם אדם כובש את הפחד שלו, ולא לטובת עצמו, הריהו גבור. גלית לא פחד מפני דוד ולעג לו. כי ראה לפניו נער צעיר, בלי נשק, וגופו חשוף. גלית לא ראה סכנה לעצמו. ואלו דוד סִכֵּן את חייו. ולא למען תענוג שֶלוֹ, ולא למען תועלת שלו, כי אם כדי להגן על כבוד אלהים ועל כבוד עמו. ומפני זה הוא הגבור. ולא חשוב, איך היה נגמר הדוקרב: בנצחון או במפלה. אתם מסכימים?

– כן! – ענו הילדים במקהלה. וַאֲפלו צוּפית, שלא כל מִלָה של אביה או של הדוד היתה מובנת לה, נענעה בראשה. סימן שהסכימה.

– אבל אני לא מבינה, איפה הגבורה של היהודים בעת השואה. – לא וִתְּרה הדס.

– את צודקת, הדס. – הסכים בן־ציון – עד עכשו דברנו רק על סוג אחד של גבורה, כאשר אדם חלש נלחם באויב חזק ממנו. ונראה בהמשך שיחותינו, שהיו מקרים רבים כאלה, כשיהודים חלשים נלחמו בנאצים החזקים, ובצורות שונות. אבל יש עוד סוגים של גבורה. ואני רוצה לספר על גבורה אחרת – כאשר מישהו נלחם לא עם אויב, אלא עם עצמו. כאשר הוא מוכן אפלו להזיק לעצמו, כדי לעשות טוב למישהו אחר.

– אני לא מבינה שום דבר. – התלוננה שולמית. וצופית נענעה בראשה, סימן שגם היא לא הבינה.

– מוטב, שאסביר בעזרת ספור ששמעתי מאבא ז"ל. המקרה קרה בְּרכבת, ולא בְּרכבת־סתם, כי אם בִּקְרון רכבת, שהובילה יהודים לְאוֹשְוִיץ, למחנה־ההשמדה המפֻרסם ביותר שהיה בפולין. אז, כמובן, ידעו מעטים מאד מה מתרחש שם, כי הגרמנים הפיצו שמועות, כי זה מחנה־עבודה רגיל, ומעל שער הכניסה היה כתוב באותיות ענקיות: העבודה מְשַחררת.

כמו כל הרכבות, שהסיעו מגורשים למחנות כאלה, גם זו לא היתה רכבת־נוסעים, כי אם רכבת־מַשׂא, שהיתה משמשת בדרך־כלל להובלת מטען לא חי או בְּהֵמוֹת. בקרונות לא היו לא ספסלי ישיבה, לא חלונות, זאת־אומרת שגם לא היה בהם לא אור ולא אִוְרוּר. גם לא מֵי־שתיה וכו'. והגרמנים הכניסו לתוך כל קרון כה הרבה יהודים, עד שכֻלם עמדו דחוסים בצפיפות, כמו דגים בְּקֻפְסַת סרדינים. והדלתות היו נעולות. אמנם היה אז חרף, וירד שלג, אבל בפנים היה יותר מדי חם, מחנק ממש. מפעם לפעם התעלף מישהו.

באחד הקורנות נסעו נער צעיר, אולי בן שתים־עשרה, ואחיו הקטן, אולי בן שבע. הם עמדו ליד הדלת. כנראה, נִדגְחֲפוּ פנימה ברגע האחרון, כשהקרון כבר היה מלא עד אפס מקום. הם לא ידעו איפה הוריהם, ואם הם חיים בכלל. הנער דאג לאחיו הקטן שהיה חלש מאד. וכל הזמן חשב, כי החֹם בקרון והמחנָק מחלישים את אחיו עוד יותר. ועלה בראשו הרעיון, שאם יפתחו את דלת הקרון, הוא יתכופף מהר, ויחטף קצת שלג, שהצטבר בודאי על המדרגה של הקרון, ואחיו יבלע את השלג ויתרענן קצת. כל פעם שהסתכל באחיו הקטן, חשב מיד גם על הדלת ועל המדרגה המכוסה שלג לבן ורך.

ופתאם אמנם נפתחה הדלת לרגע. היא נפתחה, וכמעט מיד נסגרה בחזרה. אבל הנער הספיק להתכופף אל המדרגה, חָטַף חֹפֶן שלג, ורצה להגיש אותו לאחיו, ואולי גם לקחת לעצמו לקיקה, וכבר הושיט את ידו האוחזת את השלג בְּכִווּן פיו של האח. א בו בָּרֶגַע רָאָה, כי אשה, שעמדה לא הרחק ממנו, ותינוק על זרוֹעָהּ, מסתכלת בקנאה בחפן השלג. היא לא הֵעֵזָה לבקש בשביל התינוק שלה, שאולי היה גם חולה – כי איך אפשר לבקש אוצר כזה, שהנער הִשִׂיג אחר זמן רב כל־כך בשביל אחיו הקטן והחלש, אולי כדי להציל אותו. היא גם ידעה, כי אף אם תבקש ממנו את השלג בשביל תינוקה, לא ימסר לה הנער, כי האדם דואג קדם־כל לעצמו או ליקר בשבילו. אך לפתע קרה דבר שהיא לא חשבה עליו. ברגע שהבחין הנער בעיניה של האשה המסכנה, שִנָה בבת־אחת את כִּווּן היד שלו. ובמקום שהשלג יגיע אל פיו של האח הגיע אל יד האשה. הוא מסר לה את השלג, שֶתַּגִיש אותו מיד לתינוק שלה, עוד לפני שיתמוסס השלג למים, והרי המים יטפטפו מן היד לְמַטָה.

האח הקטן הבין מיד את המצב. ולא רק שלא כָּעַס על אחיו, אלא אף אמר לו: “אני לא רציתי לשתות, אני לא צמא”. הנער חִבֵק את אחיו החלש, ושניהם פרצו בְּבֶכִי.

כְּשֶסִּיֵם בן־ציון את הספור השתתקה החבורה. איש לא דבר, ורק שתי הדודות וכמה ילדים מחו דמעות.

– נכון, – העיר אהוד אחרי כמה רגעים – זאת גבורה גדולה גם של הנער גם של אחיו הקטן. הם חשבו, כי התינוק סובל יותר מהם, ואולי גם ימות, ולא התחשבו בצמאון הָאָיֹם שלהם. הם וִתְּרוּ על דבר שאי־אפשר להשיג, שכל אחד מן הנוסעים היה בודאי נותן את כל מה שהיה לו כדי להשתיק את הצמאון.

אבל יש לי שאלה אחרת: למה פתחו את הדלת של הקרון?

– אינני יודע – השיב בן־ציון – כי יש כמה אפשרויות. אבל כעת מאחר, נחזר אל השאלה הזאת מְאֻחָר יותר. אסתר כבר הכינה את ארוחת־הערב, ועלינו לְסַיֵם אותה לפני פתיחת יום־הזכרון.

הירשקה היה פרטיזן בַיערות שבסביבת וילנה בעת מלחמת־העולם השניה. הוא השתַּיֵךְ לִיחִידָה לוחמת, שפעל נגד הצבא של גרמני הנאצית ןנגד משַתְּפֵי־הַפְעֻלָה הלא־גרמנים עם צבא זה. שמו היה צבי לוין, אבל שָם, בַּגולה, קראו לו הירשקה, שכן צבי ביידיש הוא הירש, ובני־משפחתו וחבריו קראו בשם־החִבָּה “הירשקה”. היה זה בחור גדול ויפה־מאד, ישר וטוב־לב. כל מי שהכירוֹ אהב אותו.

פעילותו ביער הֵחֵלה, כאשר חִסְלוּ הגרמנים את גטו־וילנה. אך כבר בגטו היה הירשקה חבר ארגון הפרטיזנים היהודים המאוחד (פ.פ.אוֹ). בְּערב חָרְפִּי קר ואָפֵל, כשבחוץ ירד שלג סמיך, התאספו בסוֹדֵי־סודות כמאה וַחֲמִישִים צעירים מכל התנועות שֶבָּעִיר, והחליטו להקים ארגון חֲשָאִי, כדי להגן על יהודים. הירשקה היה ביניהם.

פחות מֵחָדְשַיִם לאחר־מכן כבר נשלח לִמְשִימַת חַבָּלָה במרחק 40 קילומטר מִוִילנה, לַעֲיָרָה בֶּזְדַן. בתוך העיר וילנה נמנעו פ.פ.אוֹ. מפעֻלות כאלה, שהיו מעוררות חשד אצל הגרמנים, כי אלה מעשי יהודים. חשד כזה היה עלול להביא לרציחת המונים או אֲפִלוּ לְחִסוּל הגטו כֻּלוֹ. בסביבות בֶּזְדַן היו שְׂדות כָּבוּל, המשמש כחֹֹֹמֶר־דֶלק. הנאצים הקימו מחנֵה־רִכּוּז,, והביאו מגטו־וילנה גברים ונשים לִכְרוֹת את הַכָּבוּל. ביניהם היו שלושה מֵחַבְרי פ.פ.או. במרחק לא גדול מן המחנה עברו רַכָּבוֹת, שהִסִיעוּ אל הֶחזית חַיָלים, ציוד מלחמתי ואספקה. הצבא הגרמני, שפלש לתוך ברית־המועצות, הלך אז מנצחון לנצחון. וכל רכבת כזאת היתה חשובה לו מאד. וְכַמובן היה חשוב, שהיא תגיע בזמן. והנה הגיעו שלשת הפרטיזנים למסקנה, שאפשר לחַבֵּל בתכניות האויב, ולפרק קטע גדול של פסי־הרכבת. הם בִּקְשו מן המפקדה בוילנה לא חָמְרֵי־נֵפֶץ ולא מוקשים להטמין תחת הפסים, פשוט מפי שלארגון לא היו כל אלה. תָּכְנִיתָם היתה לְפָרֵק בעזרַת מַפְתֵּחַ־מַבְרֵג רָגִיל, שהיה אפשר להשיג. הם בקשו רק רשות לבַצֵעַ את הַפְּעֻלָה.

חבלה כזאת מביאה תמיד נזק חמור לכל רכבת, ובודאי לרכבת צבאית, וּבְוַדאי וּבְוַדאי בעת מלחמה. אם לא מגלים את החבלה בזמן, והרכבת מַגִיעָה בִּמְלוֹא כֹּחָהּ וּמְהִירותָהּ, עלולים הקרונות הראשונים להתהפך, והבאים אחריהם יעלו עליהם בכל מהירותם וּמִשְקלם. אך גם כשמגלים את הדבר בעוד מועד, והרכבת מספיקה לַעֲצֹר לפני הקטע הַמְפֹרָק, עובר זמן לא־מועט עד שמתקנים את הכל, ועד שגומרים לבדֹק אם אין עוד מעשי חבלה בקטעים נוספים של הפסים ובסביבה. ובעת קרבות, כאשר הרכבת ממהרת אל החזית, הפגיעה חמורה מאד, שכן כל אֵחוּר עלול להביא אסון לַלוחמים.

המפקדה של פ.פ.או. שָלְחָה את הירשקה, שֶיִּבְדֹק את התכנית, ואם היא טובה – לארגן את הפעלה. היה עליו לְוַדֵא גם אם המשימה אפשרית לבצוע, גם אם אין סכנה, שֶיִפֹּל חשד כי יהודים עשו את הדבר. הירשקה הגיע, בדק הכל וְאִשֵר. ארבַּעַת הפרטיזנים הצליחו לְפָרֵק מאות מטרים של הפסים. הכל בֻּצַע בסודיות ובמהירות כזאת, שאיש לא הֶעֱלה על הדעת, כי פועלי המחנה היהודים היו מְסֻגָלִים לכך. ואיש לא נִתְפַּשׂ ולא נֶעֱנַש. וּבְוַדאי שלא עלה כל חשד, שֶמְפַקֵד הפעלה בא בִמְיֻחָד מִגֶטוֹ וילנה.

אך עִקַר הפעֻלות החשובות של פ.פ.או. בַּגֶטוֹ היו אחרות. הארגון היה צעיר, לַחֲבריו לא היה נִסְיוֹן לְחִימָה. ואף לא ידעו להשתמש בְּנֶשק. ולכן הדבר הראשון ההכרחי היה נשק, ונשק – שאפשר להסתיר וּלְהַבְרִיחַ לתוך הגטו. זו היתה משימה מְסֻכֶּנֶת מאד. הגרמנים אָסְרוּ על יהודים להכניס לתוך הגטו אֲפִלוּ אֹכֶל. והיה מקרה, שתפסו ליד שער הגטו זַמֶרֶת יהודִיָה מְפֻרְסֶמֶת, שֶרָצְתָה להבריח קילוגרם גְרִיסִים. היא נאסרה, הֻשְלְכָה לְבֵית־הסֹהר, ונרצחה שם אף בְלֹא מִשְפָט. אִלוּ נִתְפַס מַבְרִיחַ נֶשק, היו הורגים מיד גם אותו גם את משפחתו, ובודאי עוד יהודים רבים. ובכל־זאת היו פרטיזנים ופרטיזניות שהסתכנו והצליחו. הירשקה היה בין הראשונים שֶהֵעֵזוּ והצליחו.

ליד וילנה היה שְׂדֵה־תעופה, והיה שם גם מַחְסַן נשק. הירשקה עבד בְמחסָן זה. הוא היה פועל מְצֻיָּן, פִּקֵחַ וּמְנֻמָס. וַאֲפִילו הגרמנים אהבו אותו, ונתנו בו אֵמוּן. והירשקה נִצֵל אֵמוּן זה, כדי לִגְנֹב נשק מן הרוצחים הנאצים וּלְהכניס לַגטו למען הַצָלַת יהודים.

אֲבָל אַַךְ ביער התבלט הירשקה כפרטיזן מֻכְשָר וְנוֹעָז. הוא השתתף כמעט בכל הפעלות, כְּפָקוּד אוֹ כִּמְפַקֵד. וּבַיְעָרוֹת היה אפשר לְבַצֵעַ מעשים, שלא היה להם מקום בַּגטו: לפוצץ גשרים ורכבות, לחבל בְּעַמוּדֵי טלפון, לֶאֱרֹב בכבישים למכוניות של האויב, להעניש מְשַתְּפֵי־פְעֻלָה עם הנאצים ועוד ועוד. כמעט בכל הַמִבְצָעִים הַמְסֻכָנִים בְּיוֹתֵר השתתף הירשקה. כל פרטיזן שָׂמַח כְּשֵיָדַע, כי גם הירשקה יהיה בַּקבוצה הַמְבַצַעַת. תמיד היה חיוכו על השְׂפָתַיִם, תמיד מָלֵא תקוה שיהיה טוב. אבל על עצמו ועל הַסַכָּנוֹת שהיה בָּהֶן לא דִבֵּר. אֲפִלוּ לְחַיָה’לֶה אשתו לא סִפֵּר.

מדוע הסתיר גם ממנה? קֹדֶם־כֹּל מפני שהיה צָנוּעַ, ולא אהב להתפאר. הוא לא ראה במעשיו דָבָר מְיֻחָד, אף־כי כל האחרים ראו בו גִבּוֹר. שנית – לא רצה שחיה’לה תֵּדַע פרטים. אִלוּ סִפֵּר לה בכל מקרה מה הוא עשה, ובאיזו סַכָּנָה היה, היתה פוחדת בלי הֶפְסֵק בכל פעם שיצא לִפְעֻלָה.

אולם פעם אחת חזר לַמחנה, והיה כלו מְזֻעזָע. והיה לו קשה להסתיר את מה שקרה.

קבוצה של חמשה פרטיזנים יצאה לפוצץ רכבת. לִמְפַקֵד הַמִבצע הזה נקבע חברו הטוֹב של הירשקה, מוֹטְל (מרדכי) גופשטיין. הפעֻלה הצליחה. בדרך חזרה נשארו ללון בכפר שקט, בִּסְבִיבָה.. שהיו בה הרבה פרטיזנים, רֻבָּם לא־יהודים. כָּרגיל, נשאר אחד מן החמשה ע המשמר, והיתר יָשְנוּ אחרי המַאֲמָץ הקָשֶה. לפנות־בֹּקֶר הבחין איש המשמר בַּאנשים רבים המתקרבים אל הכפר. הוא הזעיק את הַיְשֵנִים. הם יצאו מיד החוצה, אך לא ידעו מי הם הבאים – פרטיזנים או אויבים. אבל לא הספיקו הרבה לַחשֹב, כי תֵכֶף ירד עליהם מָטָר של יריות. המוצא היחיד שנשאר להם היה לַחֲצות בִּצָה גדולה. הם נסוגו לשם תוך יריות לְעֵבֶר האויבים. אבל בעת הנסיגה נפצעו שלושה מֵחֲמֵשֶת הפרטיזנים, וביניהם מוטל. והוא נפצע קשה. הירשקה לקח אותו על כתפו, והתקדם עם כל הקבוצה. הפצוע היה כבד מאד, אבל הירשקה, שהיה גדול וחזק, סרב שמישהו יחליף אותו בנשיאת הפצוע. אלא שמוטל עצמו ראה שוא מכביד על הנסיגה ומסכן את חבריו. הוא בקש אז, שישאירו אותו בבצה, והם יסתלקו מהר. אבל הירשקה והאחרים תנגדו בכל תֹקף. ואז מסר מוטל את תת־המקלע שלו, שלף את אקדוחו, והרג את עצמו. בידי ארבעת הנותרים לא נשאר אלא לברֹחַ מהר מן הגרמנים הרבים הלא־עיפים ולא־פצוּעים, שרדפו אחריהם וכמעט השיגום. הם הצליחו לשוב אל המחנה, אבל גופת מְפַקְדָם שָקְעָה בבצה הטובענית.

עוֹד הַשַחַר זוֹחֵל עַל גַגוֹת יְרוּשְלֵם

אַפְרוּרִי וְרָדוּם, וְאוּלַי גַם חוֹלֵם.

עוֹד הַכֹּתֶל שָרוּי בְּשֵנָה שֶל שַבָּת,

לֵיל־שַבָּת־הַגָדוֹל יֵעָלֵם עוֹד מְעַט

קוֹל פְּסִיעֹות מְהַדְהֵד בְּאַחַד הַרְחוֹבוֹת,

הַפְּסִיעֹות אֶל הַכֹּתֶל מַהֵר מִתְקָרְבוֹת –

רַבִּי קְלוֹנִימוֹס הוּא הַמְקַדֵם אַשְמוּרוֹת.

גַם הַיוֹם כָּרָגִיל, עַל עַרְשׂוֹ לֹא יִשְקֹט,

גַם הַיוֹם כִּבְכָל יוֹם בָּא לִפְקֹד מְקוֹמוֹ,

כְּדֵי לִשְפֹּךְ אֶת שִיחוֹ, לְבַקֵש עַל עַמוֹ.

הוּא חוֹלֵץ נְעָלָיו. בְּמִצְחוֹ הוּא נִשְעָן

אֶל אַבְנֵי הַקְדוּמִים וְסוֹפֵג קְדֻשָתָן.

קֹר הַלֵיל שֶל אָבִיב אֵיבְרָיו מְעַטֵף,

אַךְ הָרַב אֵינוֹ חָש אֶת הַקֹר. כָּל הַלֵב

בִּתְפִלָה מִתְמַזֵג, מִשְתַּפֵךְ וְנִשְטָף –

מִתְחַנֵן עַל עַמוֹ הָאֻמְלָל, הַנִרְדָף.

וּפִתְאֹם בְּרִיצָה אֶל הָרַב בָּא שַמַש

בֵּית־כְּנִיסְתָּהּ הַגָדוֹל שֶל הָעִיר, וְנִרְעָש

וְנִפְחָד מְסַפֵר: "הֲמוֹנֵי עַרְבִיִּים

בֵּית־הַכְּנֶסֶת פּוֹרְצִים וּבְזַעַם תּוֹבְעִים

שֶאוֹתְךָ,… אֶת הָרַב… שֶנַסְגִיר לְיָדָם.

כִּי אַחֶרֶת יִזְרֹם – מְאַיְמִים – זֶרֶם דַּם

יְהוּדֵי הַקְהִלָה הַקְדוֹשָה, עַד אֶחָד" –

כָּךְ סִיֵּם הַשַמָש בְּקוֹלוֹ הַנִרְעָד.

"הַאוֹתִי מַאֲשִימִים הֵם – הָרַב אָז שוֹאֵל –

שֶרָצַחְתִּי הַנַעַר מִבְּנֵי יִשְמָעֵאל –

גוּפָתוֹ לְיַד בֵּית־הַתְּפִלָה נִמְצְאָה,

וְנָטַלְתִּי דָמוֹ לֶאֱפוֹת הַמַצָה?"

מְאַשֵר הַשַמָש, אַךְ בַּלֵב הוּא נִדְהָם –

מִי גִלָה לְרַבוֹ הַדָבָר כֹה מֻקְדָם?

וְעוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַהֲמוֹן עֵרֶב־רַב

בָּא כְּחֶתֶף לְכָאן – וְיָשָר עַל הָרַב

בְּאָלוֹת, נִבּוּל־פֶּה וּמַכּוֹת כְּאֶחָד,

וּסְחָבוּהוּ ישר, אֶלֵי בֵית־הַמִשְפָּט.

אֶת אוּלַם הַמִשְפָּט הַגָּדוֹל, הַנִרְחָב,

מְמַלֵא אֲסַפְסוּף תּוֹךְ דַּקוֹת עַל גְדוֹתָיו.

גַם גוּפַת הַנִרְצָח בַּפִּנָה כָּאן נִמְצֵאת.

הַשָאוֹן מְרֻבֶּה, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת

מְנַצְחִים הַקוֹלוֹת הַצוֹרְחִים: "מוֹת יוּמַת

הָרוֹצֵחַ הַזֶה הַנִבְזֶה, וּמִיָּד!"

וְאֶחָד גְבַהּ־קוֹמָה וְצָעִיר מֵרֵעָיו

מְחָרֵף וּמְגַדֵף וּמְצַעֵק עַל הָרַב,

וְנִדְחָק קְפוּץ־אֶגְרוֹף לַיָּשִיש הַנֶאֱשָם.

הַקַדִי מְהַסֶה הֶהָמוֹן בָּאוּלָם,

וּבְזַעַם פּוֹנֶה לַיְהוּדִי בִּשְאֵלָה:

"הֶחָטָא לְךָ פַעַם הַנַעַר הַלָה,

כִּי שָפַכְתָּ דָמֹו, דַם נָקִי לְלֹא־חֵטְא?"

“לֹא!” – מַכְחִיש הַזָקֵן בְּקוֹלוֹ הַשָקֵט –

הֶעֱלִילוּ עָלַי עֲלִילָה נִבְעָרָה!"

מִתְגַעֵש הֶהָמוֹן וְכֻלוֹ סְעָרָה:

“הָרוֹצֵחַ אַתָּה־הוּא! בְּפִיךָ כָּזָב!”

מְחָרְפִים אֶת הָרַב, מְחָרְפִים אֱלֹהָיו.

וְאוֹתוֹ הַצָעִיר שוּב עוֹלֶה עַל כֻּלָם –

צִוְחוֹתָיו מְנַסְרוֹת בַּחֲלַל הֲאוּלָם.

וְחוֹזֵר הַקַדִי וּמַשְקִיט הָרוּחוֹת

וְשוֹאֵל: "הַזָקֵן, הֲתוּכַל הוֹכָחוֹת

לְהָבִיא לְאִמוּת נִקְיוֹנְךָ מֵאַשְמָה?"

בַּדְמָמָה שֶיָּרְדָה לָאוּלָם שוּב נִשְמָע

בִּבְהִירוּת, בִּצְלִילוּת, קוֹל הָרַב הַשָקֵט:

"כֵּן, אוּכַל! אֲבַקֵש לְיָּדִי רַק לָתֵֵת

גִלָיוֹן שֶל נְיָר וְגַם עֵט וְגַם דְיוֹ,

וּלְעֶזְרִי הַנִרְצָח בְּעַצְמוֹ אָז יָבוֹא,

וְהוּא־הוּא שְיְגַלֶה לָכֶם מִיהוּ רוֹצְחוֹ".

מִסְתַּכְּלִים הַכְּנוּסִים בִּתְמִיהָה כֹּה וָכֹה –

מְבוּכָה וְזִלְזוּל וְחֵמָה בִּמְעֹרָב.

הֲיָצָא מִדַעְתּוֹ – לוֹעֲגִים – זֶה הָרַב?

בְּכָל־זֹאת נֶחְפָּזִים וְרָצִים כְּדֵי לָתֵת

הַמְבֻקָש לְיָדָיו – זוֹ פְּקֻדַת הַשוֹפֵט.

וּמִיָּד לְאַחַר שֶרַבִּי קְלוֹנִימוֹס

מְקַבֵּל אֶת הַכֹּל, הוּא טוֹבֵל הַקוּלְמוֹס.

יוֹם שַבָּת. הַכְּתִיבָה אֲסוּרָה הֵן, אֲבָל

כָּאן פִקוּחַ־הַנֶפֶש שֶל כָּל הַקָהָל.

וְרוֹעֶדֶת הַיָּד, אַךְ בְּלִי כָּל שְהִיוֹת

הִיא רוֹשֶמֶת מַהֵר צֵרוּפֵי אוֹתִיוֹת

שֶל שֵמוֹת קְדוֹשִים. וּלְאַחַר שֶפָּנָה

אֶל אָבִיו בַּשָמַיִם בְּרֹב כַּוָנָה

וּבִקֵש יְשוּעָה בְּקוֹל רָם וְנִשְבָּר –

עַל שִׂפְתֵי הַנִרְצָח הוּא מַנִיחַ הַנְיָר.

נִפְעָרִים הַפִּיוֹת שֶל רַבִּים בֶּהָמוֹן,

מֵעֵינֵי כָּל אֶחָד מִתְפָּרֵץ תִמָהוֹן,

וְאֵלָיו מִתְלַוָה חֲרָדָה, בְּעָתָה.

כִּי דָבָר שֶכָּזֶה לֹא נִרְאָה עַד עַתָּה –

הֶהָרוּג הִתְנַשֵׂא, הִתְיַשֵב לוֹ לְאַט,

וְהוֹלִיךְ אֶת עֵינָיו הַמֵתוֹת לְכָל צַד

וְהִשְהָה מַבָּטוֹ עַל כָּל אִיש, וּפִתְאֹם

הִתְרוֹמֵם וְזִנֵק כַּנָמֵר לַמָקוֹם

שָם עַכְשָו הַצָעִיר הַגָבוֹהַּ נִצַב

(הָרִאשוֹן בִּמְחָרְפָיו וְתוֹקְפָיו שֶל הָרַב),

הִתְנַפֵּל עַל הַלָה וְהוֹצִיא קוֹל אָיֹם:

“זֶה רוֹצְחִי!” וְצָנַח שוב חָלָל בַּמָקוֹם.

נִזְדַעְזַע בּוֹ בָרֶגַע הָאִיש הַצָעִיר,

וַאֲחוּז בַּלָהָה גַם הִסְמִּיק גַם הֶחְוִיר.

וְהוֹדָה שֶבִּקֵש עֲלִילָה שֶל דָמִים

לְהָטִיל עַל הָרַב הַיּהוּדִי הַתָּמִים,

כִּי יָדַע – הָאָסוֹן יִזְדָרֵז וְיָבוֹא

גַם עַל כָּל הַיְהוּדִים, עַל שְנוּאֵי לְבָבוֹ.

אַךְ, שָמַע הַשוֹפֵט – חֲרוֹנוֹ הִתְפָּרֵץ,

וְצִוָה וְתָלוּ הָרוֹצֵחַ עַל עֵץ.

תַּחַת הַר הזֵיתִים זֶה מֵאוֹת בַּשָנִים

הִתְבַּלֵט גַל גָדוֹל שֶכֻּלוֹ אֲבָנִים.

זֶה קִבְרוֹ שֶל רַבִּי קְלוֹנִימוֹס אִיש הַנֵס.

מֵאוֹתוֹ יוֹם הָרַב לְתוֹכוֹ הִתְכַּנֵס,

וְנַפְשוֹ מְנוּחָה לֹא יָדְעָה אַף בִמְעַט,

כִּי־עַל־כֵּן הוּא חִלֵל אֶת קְדֻשַת הַשַבָּת,

בְּכָתְבוֹ הַשֵּמוֹת הַקְדוֹשִים עַל הַנְיָר.

אֶת חַיָּיו, שֱעַדַיִּן נוֹתְרוּ לוֹ, עָבַר

בִּתְשוּבָה וּבְצוֹמוֹת. וְלִפְנֵי שֶגָוַע

הוּא הִשְאִיר לַדוֹרוֹת הַבָּאִים צַוָאָה –

שֶהוֹאִיל וְחִלֵל הַשַבָּת בְּחַיָּיו,

הֵן דִינוֹ דִין סְקִילָה, וּבְכָךְ הוּא חַיָּב –

מְצַוֶה הוּא אֵפוֹא – בִּמְאַת הַשָנִים

הַבָאוֹת לְהַשְלִיךְ עַל קִבְרוֹ אֲבָנִים.

וְכִבֵּד כָּל יְהוּדִי, וּמִלֵא אֶת הַצַו,

וְהֵטִיל אֶת אַבְנוֹ עַל קִבְרוֹ שֶל הָרַב –

הַקָדוֹש, שֶהִצִיל דֶרֶךְ נֵס הַקָהָל.

כָּךְ גָדַל, כָּךְ צָמַח, כָּךְ עָלָה זֶה הַגַל.

דֶּגֶל זֶה כָּחֹל־לָבָן,

וְלִבּוֹ – מָגֵן דָּוִד.

מִתְנוֹפֵף, תִּקְוָה מַקְרִין.

בְּגָאוֹן עַל חַג מֵעִיד.

מְבַשֶׂרֶת

כָּל פִּנָּה:

חַג הַיּוֹם

לַמְּדִינָה!

לֹא אַחַת אוֹיֵב הִפְעִיל

כְּלֵי־מַשְחִית בְּכַוָּנָה –

מֵאַרְצֵנוּ שֶנַּעֲקֹר,

הַיְחִידָה וְהַקְטַנָּה.

אַךְ עַמֵנוּ

הִתְלַכֵּד –

נֶגֶד הָאוֹיֵב

לָצֵאת.

לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל

קָם הָעָם כְּאִיש אֶחָד.

וִיהוּדִים שֶבַּתְּפוּצוֹת –

הֵם עָזְרוּ, וְלֹא מְעַט.

האויב

נָחַל תָּמִיד

מַפְּלָה

בְּכָל חֲזִית.

אַךְ נָפְלוּ בַּמַּעֲרָכוֹת

יְקָרִים מְאֹד לָעָם.

גַּם לָהֶם יוֹם זֶה הוּא חָג –

תְּמוֹל הֶעֱלֵינוּ אֶת זִכְרָם.

הֵם קְדוֹשֵי

הַמְדִינָה –

הֵם נָפְלוּ

לְמַעֲנָהּ.

מְחַיֶּכֶת הַחַמָה,

שָׂשׂ אִילָן עַל עֲנָפָיו,

גַּם כָּל פֶּרַח הִתְקַשֵּׁט,

וְצִפּוֹר תָנִיד כָּנָף.

הִיא יוֹדַעַת,

מְבִינָה:

חַג הַיּוֹם

לַמְּדִינָה!

שַחַר יוֹם שְלִישִי

תֵּכֶף יִתְעוֹרֵר,

רֶטֶט חֲרִישִי

בַּמַחֲנֶה עוֹבֵר.

הַיְּהֵא הָאוֹת

שֶהֻבְטַח שִלְשוֹם?

הַאָמְנָם יַעֲמֹד

דְּבַר מֹשֶה הַיּוֹם.

עוֹד סָפֵק יִבְעַר

בְּעָמְקֵי כָל לֵב,

וְהַבֹּקֶר כְּבָר

מִמִּזְרָח קָרֵב.

וּפִתְאֹם בְּרָקִים

מְפַלְּחִים תֵּבֵל,

חֲרָדָה מֵקִים

רַעַם מִתְגַּלְגֵּל.

וּמוּזָר. אָיֹּם –

גַּם הָהָר חָרֵד,

וְעָשָן לָרוֹם

מִתַּמֵּר כְּמוֹ נֵד.

בְּעָשָן כָּבֵד

הַר סִינַי טוֹבֵל,

קוֹל שוֹפָר רוֹעֵד –

וּמַרְעִיד תֵּבֵל.

אַךְ הִנֵּה נִקְלַט

קוֹל מֹשֶה בָּעָם,

וּתְשוּבָה מִיָּד

מֵהָהָר תִּרְעַם.

לִוְתָה אַגָּדָה אֶת

גוֹלֵי הַדּוֹרוֹת.

עַל נֵבֶל־הַלֵּב לֹא

הִפְסִיקָה לִפְרֹט –

נִגּוּן עַל מַמְלֶכֶת

עָבָר וְעָתִיד,

נִגּוּן בְּלִי קַרְקַע אַךְ

נִגּוּן שֶהִתְמִיד.

לְפֶתַע כְּמוֹ קֶסֶם

בָּרֹם הִדְהֲדָה

קְרִיאָה: "אִם תִּרְצוּ – אָז

אֵין זוֹ אַגָּדָה!"

לוֹחֶשֶת הָרוּחַ

בְּאֹזֶן הַיְּקוּם:

"הָיָה אִיש הָרוּחַ

מֻפְלָא וְעָצוּם.

הָיָה וְאֵינֶנּוּ

כִּי מֵת הָאָדָם,

וְאִלוּ רוּחוֹ – הוּא

קַיָּם עִם הָעָם.

שוֹלַחַת הַשֶּמֶש

קַרְנֶיהָ לַיְקוּם.

כָּל קֶרֶן רוֹמֶזֶת:

"הָעָם עוֹד יָקוּם.

הָיָה אִיש כְּמוֹ שֶמֶש

קָרַת עַם הִרְעִיד,

נַפְשוֹ הַלּוֹהֶטֶת

הָיְתָה גַּם לַפִּיד."

וְיָם עִם יַבֶּשֶת

אַף הֵם מְסַפְּרִים

עַל אִיש כְּמוֹ סַעַר

הֵקִים מִשְבָּרִים.

גַלִּים שֶהָלְמוּ עַל

לִבּוֹת עַם סוֹבֵל:

"חִזְקוּ וְנִסְלֹל

הַדְּרָכִים לַגּוֹאֵל?"

הָרוּחַ, הַשֶּמֶש,

תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

שְׂמֵֵחִים כִּי הוֹפֶכֶת

לְיֵּש אַגָּדָה.

לְיֵּש שֶהֶחְלִיט מִן

דַּרְכּוֹ לֹא לָזוּז,

לְיֵּש שֶיָּקָר לוֹ

יוֹם כּ' בְּתַמּוּז.

אִכָּר לַמּוֹשָבָה מוֹצָא

הִגִּיעַ לֹא מִזְּמָן –

בְּאַדְמָתוֹ נָטַעְתִּי עֵץ

צָעִיר וְרַעֲנָן.

קָשָה הָיְתָה כָּל הַקַּרְקַע –

מַמָּש אַדְמַת טְרָשִים.

אֲבָל הָאֶרֶז הַצָּעִיר

יִשְלַח פֹּה שָרָשִים.

כִּי בְּרוֹזָה – זֶה שֵם הָאִכָּר –

יָדַע הַרְבֵּה לַעֲבֹד,

עַד שֶהָפַךְ אֶת הַקַּרְקַע

לְפוֹרִיָּה מְאֹד.

וּכְמוֹ הָאֶרֶז גַּם עַמִּי

יַשְרִיש בְּאֶרֶץ זֹאת

הוּא יְחַיֶּה אֶת הַשְּמָמָה –

זוֹ אֶרֶץ הָאָבוֹת.

וְגַם אִם יֵּעָקֵר הָעֵץ –

אוֹיְבִים רַבִּים יֶשְנָם –

עַמִּי מִפֹּה לֹא יֵעָקֵר,

לָעַד יָשוּב הָעָם.

בְּמוֹצָא, בְּחֶלְקַת אַדְמָתוֹ שֶל בְּרוֹזָה, נָטַעְתִּי שִלְשוֹם אֶרֶז צֳעִיר.

(מִיּוֹמָנוֹ שֶל הֶרְצְל 4.11.1898)

א

בָּא הַקַּיִץ. וְנָעִים.

חַם מְאֹד אוֹ רַק חָמִים.

מִשְׂחָקִים. אֵין לִמוּדִים.

אַךְ קוֹרֶה גַּם לִפְעָמִים…

אַךְ קוֹרֶה גַּם לְעִתִּים

לֹא נִמְצָא מִשְׂחָק נָאוֹת,

מַשֶהוּ אֵינוֹ מַתְאִים,

אֵין פָּשוּט מַה לַעֲשׂוֹת.

כָּךְ קָרָה גַּם לְיַלְדֵי

הַבָּתִּים סְבִיב לַמִּגְרָש.

דָּנוּ – מַה לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי

לְהַמְצִיא דְּבַר־מָה חָדָש.

וְהִצִּיעַ אָז שָאוּל:

"לָמָּה לָנוּ הַשִׂיחוֹת?

נְאַרְגֵן מָחָר טִיּוּל –

לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת.

כְּמוֹ עִם הַמּוֹרֶה יִגְאָל –

נְבַלֶּה יָפֶה מְאֹד.

מִי אֵלֵינוּ אָז יוּכַל

בַּסְּבִיבָה לְהִדַּמוֹת?"

וְקָבְעוּ לָצֵאת מָחָר,

אַךְ הַשַחַר יְנַצְנֵץ.

לַמִּפְגָּש מָקוֹם נִבְחַר –

בַּפִּנָּה, לְיַד הָעֵץ.

ב

וּבְכֵן הַחֶבְרַיָּה

הִתְכַּנְּסָה לַמָּחֳרָת.

וּשְרִיקָה אַחַת חַיָּהּ –

זָז קָדִימָה הַמִּצְעָד.

אֵין לָכֶם מֻשָּׂג בָּרוּר,

מַה נָעִים לִצְעֹד מֻקְדָּם.

שֶמֶש אָז אֵינָהּ תַּנּוּר,

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִרְדָּם.

אַךְ לֹא אַאֲרִיךְ אַף קְצָת.

בְּקִצּוּר נִמְרָץ אֹמַר –

עַד הַחֹרֶש הַמִּצְעָד

בִּשְלֹשִים דַּקּוֹת נִגְמַר.

וְלֹא אֲסַפֵּר, כֵּיצַד

שָם הַזְּמַן עָבַר־זָרַם.

לֹא אֶמְנֶה בִּמְפֹרָט

אֶת הַמִּשְׂחָקִים כֻּלָּם.

אֲגַלֶה רַק זֶה, שֶכָּאן

כָּל מִשְּׂחָק יָשָן, נִטָש –

שוּב גִּלּוּ בּוֹ רֹב עִנְיָן,

כְּאִלּוּ מִשְׂחָק חָדָש.

הַשָּעֹות חָלְפוּ מַהֵר

בְּלֹא צֵל שֶל שִעֲמוּם

(שֶכְּאִלּוּ הִסְתַּתֵּר

מֵחֲמַת יוֹם חַם, חָמוּם).

אַךְ, בְּהִתְקָרֵב שְעַת

צָהֳרֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם,

הֵם הֶחְלִיטוּ פֶּה אֶחָד

אֲרוּחַת־שָׂדֶה לִטְעֹם.

כָּל אֶחָד – טַיָּל הוֹגֵן –

דֵּי מָזוֹן הֵבִיא לְכָאן,

יֵש אֵיפוֹא רַק לְאַרְגֵּן

הַבִּשוּל וְהַשֻלְחָן.

אַךְ תְּחִילָה יֵש לְהַבְעִיר

מְדוּרָה וּלְהָכִין

מַיִם רְתוּחִים בַּסִּיר –

כָּךְ נָהוּג – כַּחֹק וָדִין.

לַמַּעְיָן יִצְחָק פָּנָה,

וְהַיֶּתֶר לְקוֹשֵש –

הִתְפַּזְרוּ לְכָל פִנָּה –

חֹמֶר הַסָּקָה יָבֵש.

ג

עוֹד חֲצִי שָעָה בִּלְבַד,

וְהָאֵש כְּבָר לִחֲכָה

עֲנָפִים שְבוּרִים בַּיָּד

בְּלִוּוּי קְרִיאוֹת־שִׂמְחָה.

כָּל אֶחָד מִן הַיְלָדִים

לָהּ הוֹסִיף מָנָה נָאָה

וּמִיָּד פָּנָיו הִקְדִּים

שְׂכַר טִרְחָה – הַהֲנָאה.

רַק דָּבָר אֶחָד פָּשוּט

שָכְחָה כָּל הַחֶבְרָה –

אֶת חֻקַּת הַזְּהִירוּת,

שֶיִּגְאָל אָז הִסְבִּירָהּ.

אִם הָרוּחַ – יֵש לִבְדֹּק –

מְנַשֶּבֶת, וּלְהֵיכָן?

גַּם לְהִתְרַחֵק – זֶה חֹק –

מִשָּׂדֶה, חֹרְשָה, בִּנְיָן.

וְלִשְמֹר יֵש כָּל הַזְּמַן

עַל הָאֵש לְבַל תַּחֲרֹג

מִשִּטְחָה הַמְסֻמָּן –

יֵש לִזְכֹּר – גַּם זֶהוּ חֹק.

הָרוֹצִים – יֵש לְהוֹסִיף –

בִּמְדוּרָה, מְחֻיָּבִים

לְהַרְחִיק סָבִיב־סָבִיב

כָּל יְבֹשֶת עֲשָׂבִים.

וְיִגְאָל הוֹסִיף אָז עוֹד,

וְחָזַר, הִדְגִּיש, לֵאמֹר:

״מְחַבְּלִים – גַּם לִיעָרוֹת

מִתְנַכְּלִים. זֶה יֵש לִזְכֹּר!

אַל נַעֲזֹר לָהֶם אֵיפוֹא.

הֲלֹא הֵם שׂוֹרְפִים עֵצִים –

לְהַמְאִיס עָלֵינוּ פֹּה

אֶת חַיֵּינוּ הֵם רוֹצִים."

אַךְ אֲבוֹי! כָּל זֶה נִשְכַּח

בִּרְגָעִים מְלֵאֵי שָׂשׂוֹן

וְשִׂמְחָה, וּלְפִיכָךְ

לֹא אֵחַר לָבוֹא אָסוֹן.

כֵּן, הַכֹּל, הַכֹּל נִשְכַּח.

אִיש מֵהֶם לֹא שָׂם אֶל לֵב,

כִּי סָמוּךְ לָהֶם כָּל־כָּךְ

הֵן הַחֹרֶש מְלַבְלֵב.

וְהַמָּקוֹם – גַּם זֶה נִשְכַּח –

סַכָּנוֹת בּוֹ זוֹמְמוֹת –

מְכַסָה אוֹתוֹ מִשְטָח

שֶל חָצִיר יָבֵש מְאֹד.

וְהָרוּחַ – אֵין מַזָּל –

הוּא נָשַב חָמִים, יֵָבש,

אֶל הַחֹרֶש, שֶפָּזַל

בְּעֵיניֵ פְּחָדִים לָאֵש.

ד

וְהִנֵּה זָזָה הָאֵש

מִתְּחוּמֶיהָ, לְאִטָּה,

וּפִתְאֹם – הַלֵּב רוֹגֵש –

הֵן פּוֹנָה הִיא לַמַּטָע!

אָז הִבְזִיק הַזִּכָּרוֹן

בָּרָאשִים וּבַמֹּחוֹת,

אַךְ בֵּינְתַיִם הֲאָסוֹן

הִתְקַדֵּם לוֹ בַּטּוּחוֹת.

פַחַד מָוֶת מִסְתָּעֵר

וְכוֹבֵש אֶת הַלְּבָבוֹת.

כְּבָר הָאֵש נִשֵּׂאת מַהֵר –

מִי יוֹדֵעַ לְכַבּוֹת?

הַשַּלְהֶבֶת, בִּרְאוֹתָהּ

אֶת הַפַּחַד וְהַחִיל,

מַחְלִיטָה: "חֶבְרָה שוֹטָה –

עוֹד יוֹתֵר אֶתְכֶם אַבְהִיל!"

מִשְתּוֹלֶלֶת כְּבָר בְּקוֹל,

וּלְשוֹנוֹת שֶל בּוּז לוֹהֵט

מוֹצִיאָה, וְאֶת הַכֹּל

מְפַצְּחָה תּוֹךְ גִּיל לְאֵיד.

טוֹב שֶלֹּא הַרְחֵק מִשְָּם

פּוֹעֲלִים עָבְדוּ בַּכְּבִיש.

אַךְ רָאוּ תִּמְרוֹת עָשָן,

רָצוּ סַעַד לְהָחִיש.

אַךְ הִסְפִּיקוּ רַק מְעַט

לְהַצִּיל מִן הַמַּטָע.

כִּי הַתַּבְעֵרָה מִיָּד,

בְּחוּשָה שֶכְּבָר עַתָּה

מִתְקָרֵב מַהֵר סוֹפָהּ,

הִיא גִּבְּרָה עוֹד חֲיָלִים,

וּבְחִפָּזוֹן שָׂרְפָה

נְטָעִים, בַּדִים, עָלִים.

הַיְּלָדִים מֵאָז אָמְנָם

מַטָּרָה רָאוּ קְדוֹשָה,

וּמָסְרוּ לָהּ רֹב זְמַנָּם –

לְשקֵּם אֶת פְּנֵי חֹרְשָם. –

אַךְ שָנִים לְזִכְרוֹנָם

לֹא הֵנִיחַ הַסִיּוּט

שֶל הַמְּחִיר שֶאָז שֻלַּם

בְעַד חֹסֶר זְהִירוּת.

מַה קָרָה לוֹ לַיְהוּדִי? מַה קָרָה לְזֶה אַמְנוֹן?

מִתְפַּלְּאִים כָּל הַשָׂרִים, מִתְפַּלֵא גַּם הַהֶגְמוֹן.

הֵן תָּמִיד הוּא מְדַיֵּק – הֶגֶה כִּי יֵצֵא מִפִּיו,

כְּבָר אֶפְשָר לִסְמֹךְ עָלָיו, אַחֲרַאי הוּא לְכָל נִיב.

וְהִנֵה שְלֹשָה יָמִים כְּבָר הִסְפִּיקוּ לַעֲבֹר.

וַהֲרֵי הוּא הִתְחַיֵּב תְּשוּבָתוֹ הַיּוֹם לִמְסֹר.

מַשֶּהוּ קָרָה וַדַּאי – הַהֶגְמוֹן חוֹשֵש מְעַט,

וְשוֹלֵחַ רָץ אֵלָיו, אֶל רַבִּי אַמְנוֹן מִיָּד.

וּבֵינְתַּיִם הַשָּׂרִים נִגָּשִים אֶל הַחַלּוֹן,

מְזִינִים עֵינָם בַּנּוֹף הַחוֹבֵק אֶת הָאַרְמוֹן.

יַעַר וְגִבְעוֹת קָמָה הַגּוֹדְשִים שִׂמְחַת לֵבָב.

רַב הַיְּבוּל מִבְּכָל שָנָה – שְנַת בְּרָכָה וְעֹשֶר רַב.

בִּשְנוֹתָיו שֶל זֶה אַמְנוֹן הַבְּרָכָה הִיא פִי כַּמָּה.

כִּשְרוֹנִי מְאֹד הָאִיש. גַּם עָשִיר, מָלֵא חָכְמָה.

וְהִנֵה חוֹזֵר הָרָץ וּמוֹדִיעַ לָאָדוֹן:

“לֹא יָבוֹא הַיְּהוּדִי – בִּמְפֹרָש אָמַר אַמְנוֹן.”

לֹא הוֹאִילוּ גַּם שָׂרִים שֶהָלְכוּ כְּדֵי לְשַדְּלוֹ.

פְּנֵי כֻלָם הֵשִיב רֵיקָם, וְסֵרַב. רַק לֹא וָלֹא!

לֹא יָצְאָה שָעָה קַלָּה – הֱבִיאוּהוּ לָאַרְמוֹן.

עַל פָּנָיו שַלְוָה פְּרוּסָה מְהוּלָה בְּחִוָּרוֹן.

"מַה קָרָה לְךָ, אַמְנוֹן? גַּם פָּגַעְתָּ בִּכְבוֹדִי,

גַם לֹא בָּאתָ לַמּוֹעֵד. הֵן הִבְטַחְתָּ, יְהוּדִי.

הִתְחַיַּבְתָּ לְהָשִיב אַחֲרֵי שְלֹשָה יָמִים,

אִם דָּתֵנוּ תְּקַבֵּל, אִם לְהִתְנַצֵּר תַּסְכִּים."

מַחֲשֶה רַבִּי אַמְנוֹן, וְעַפְעַף אֵינוֹ מֵנִיד.

אַךְ מַחֲצִית דַּקָּה דַּיָּה אֶת הַכֹּל לִסְקֹר שֵנִית.

וְחָלְפוּ בְּזִכְרוֹנוֹ הַשִּׂיחוֹת מִכָּל הַזְּמָן –

הַלְּחָצִים, הַשִּדּוּלִים שֶל גְּדוֹלֵי מַגֶּנְצָא כָּאן

שֶיָּמִיר אֶת דַּת עַמּוֹ בְּדָתָם זוֹ הַנּוֹצְרִית

"כִּי צוֹדֶקֶת הִיא יוֹתֵר, רַחֲמָנִית וְאֱנוּשִית.

וְאִלּוּ דָּתוֹ שֶלּוֹ – כְּבָר סוֹפָה קָרֵב עַתָּה.

רַק שְׂרִידִים עַקְשָנִיִּים עוֹד שוֹמְרִים עַל גַּחַלְתָּה.

וְאִם הוּא, רַבִּי אַמְנוֹן, יֵעָנֶה וְיִתְנַצֵּר,

יִצְעֲדוּ בְּעִקְבוֹתָיו גַּם שְׂרִידֵי עַמוֹ מַהֵר.

יְשוּעָה גְּדוֹלָה לָהֶם מִן הַמַּעֲשֶׂה תִּצְמַח –

כָּל נוֹצְרִי אֶל יְהוּדִי יִתְיַחֵס כְּמוֹ אָח אֶל אָח.

וּמוּבָן, שֶהוּא עַצְמוֹ – לוֹ נָכוֹנוּ עֲתִידוֹת.

לֹא יֻפְרַע עוֹד הַכִּשְרוֹן לִמְרוֹמֵי חֶבְרָה לַעֲלוֹת."

כָּל שִדּוּל אָרַךְ זְמַן רַב, אַךְ הוּא חֶרֶס הֶעֱלָה.

תְּשוּבָתוֹ הָיְתָה בְּרוּרָה – לֹא וָלֹא. עִקְבִית. שְלִילָה.

רַק לִפְנֵי שְלֹשָה יָמִים, עֵת תְּקָפוּהוּ כְּתָמִיד,

הוּא הִבְטִיחַ, כִּי הַיּוֹם תִּנָּתֵן תְּשוּבָה סוֹפִית.

וּמַדּוּעַ כָּךְ נָהַג? מִפְּנֵי מָה הִשְאִיר חֲשָד

כָּלְשֶהוּ בְּלִבּוֹתָם לְסִכּוּי אֵיזֶה – לִשְמָד?

אָז הָיָה עָיֵף כָּל־כָּךְ, לֹא מָצָא לוֹ דֵּי כֹּחוֹת

לַהֲדֹף הַנִּמּוּקִים, וּבְסֵרוּבוֹ לַעַמֹד.

אַךְ, כְּשֶלְבֵיתוֹ יָצָא, נְקָפוֹ לִבּוֹ מִיָּד:

הֵן דַּוְקָא הַבְטָחָתוֹ – הִיא יָצְרָה אֶת הַחֲשָד.

וּמֵאָז יִסְּרוֹ קָשוֹת, וּבְלִי־הֶרֶף, לְבָבוֹ.

וְיָדַע כִּי מֵרְצוֹנוֹ לַהֶגְמוֹן לֹא יָבוֹא.

הוּא סֵרַב לִשְתּוֹת, לֶאֱכֹל, וְנָפַל גַּם לְמִשְכָּב.

לֹא עָזְרוּ דִּבְרֵי עִדּוּד שֶל קְרוֹבָיו וְאוֹהַבָיו.

גַּם שִעֵר אֶת מַר־קִצּוֹ. "אַךְ תְּהֵא זוֹ כַּפָּרָה –

הִכְשִילַתְנִי לְשוֹנִי. וְהִרְשַמְתִּי – מַה נוֹרָא! –

כִּי אֱמוּנָתִי חָלְשָה, וְנָכוֹן לַהֲמִירָהּ

בְּעַד עֹשֶר וְכָבוֹד. מַה קָרָה לִי? מַה קָרָה?

אֵיךְ שָכַחְתִּי אֶת חַנָּה? אֵיךְ שָכַחְְתִּי הַבָּנִים?

אַף הַקָּט בֵּין הַשִּבְעָה גַּם טַבַּעַת לֹא הֵרִים –

פֶּן יַרְשִים אֶת הַקָהָל, כִּי לַצֶּלֶם הוּא כָּרַע,

וּבִמְקוֹם קִדּוּש־הַשֵם חַי נִשְּאַר – זֹאת הַתְּמוּרָה."

כָּל הַהִרְהוּרִים הָאֵל כָּךְ עַבְרוּ כְּמוֹ בְּמִצְעָד

בְּמֹחוֹ הַמִּתְיַסֵּר בַּחֲצִי־דַּקָה בִּלְבַד.

וּמַעֲנֵהוּ בָּא צָלוּל: "לְשוֹנִי שֶכָּךְ עָשְׂתָה

תִּכָּרֵת, תּוּצָא מִפִּי – זֶה מַגִּיעַ לִי עַתָּה."

הַשָּׂרִים רָתְחוּ: חֻצְפַּת יְהוּדִי – מִי כָּךְ שָמַע?

אַךְ לְשֵמַע זֶה הַגְּזָר אֲחָזָתַם תַּדְהֵמָה.

בְּרַם קוֹבֵעַ הַהֶגְמוֹן, וְדִינֹו צוֹדֵק יוֹתֵר:

"הַלָּשוֹן דִּבְּרָה נָכוֹן – הִיא בְּפִיךָ תִּוָּתֵר.

רַק רַגְלֶיךָ שֶסֵרְבוּ לְהוֹלִיךְ אוֹתְךָ, אַמְנוֹן,

תְּקֻצַּצְנָה – הֲלֹא הֵן שֶמָּנְעוּ מַעַשֶׂה נָכוֹן.

יְיֻסְּרוּ עוֹד אֵבָרִים. וּמַדּוּעַ? – זֶה פָּשוּט –

הֵן הָיוּ עוֹד שֻתָּפִים בְּמִמּוּש הַחֲצִיפוּת."

הַהֶגְמוֹן גָּזַר דִינוֹ, וּבְקוֹל צָלוּל בִּטֵא.

הִלְלוּ הַגְּזָר שָׂרָיו: “זה הוֹלֵם אֶת הַחוֹטֵא.”

גְּזַר־הַדִּין בֻּצַּע מִיָּד בְּתוֹסֶפֶת "נְעִימָה״ –

עַל כָּל פֶּצַע וַחֲתָךְ מֶלַח עוֹד נִזְרָה קִמְעָה.

כָּל עִנּוּי – כְּאֵב תָּפְתֶּה, אַךְ הֱחֶנִיק רַבִּי אַמְנוֹן

יִסּוּרָיו – גַּם הֶגֶה קַל לֹא הוֹצִיא מִן הַגָּרוֹן.

עַל חֶטְאוֹ בִּקֵּש כַּפֵּר – כָּךְ קִבֵּל עָלָיו הַדִּין.

וּשְלָחוּהוּ לְבֵיתוֹ, כְּשֶכֻּלּוֹ עָטוּף סְדִינִים.

וְהִנִּיחוּ לְיָדוֹ קִצְצֵי הָאֵבָרִים.

לְלַמְּדֵנוּ – גַּם הָגוּן הַמּוּסָר שֶל הַנּוֹצְרִים.

עַד רֹאש הַשָּנָה נוֹתְרוּ רַק יָמִים. וְהוּא הִפְצִיר

בִּקְרוֹבָיו לַהֲבִיאֹו בֵּית־הַכְּנֶסֶת שֶבָּעִיר.

הִשְכִיבוּהוּ עִם קְצָצָיו הַמְלוּחִים סָמוּךְ לַשַ"ץ –

לְקַדֵּש הוּא הִתְכַּוֵּן אֶת הַשֵּם הַנֶּעֱרָץ.

וּבַחֲזָרַת הַשַ"ץ, כְּבָר לִפְנֵי קְדֻשַּת מוּסָף

הוּא בִּקֵּש הַמְתֵּן מְעַט, הִתְגַּבֵּר עַל יִסּוּרָיו,

וּבְקוֹל צָלוּל פָּתַח: וּבְכֵן לְךָ תַּעֲלֶה קְדֻשְָה – – –

וְהִתְחִיל אָז לְתַנּוֹת תֹּקֶף קְדֻשַת הַיּוֹם

הַנּוֹרָא וְהָאָיֹם – – – וְהִמְשִיךְ בְּדַם לִבּוֹ

לְקַבֵּל עֹל הַבּוֹרֵא הַמּוֹכִיחַ, הַדַּיָּן – – –

וּבְגָמְרוֹ אֶת הַסִּלּוּק¹, נִסְתַּלֵּק וְנֶעֱלַם

מֵעֵינֵי רוֹאִים, שֶכֵּן לְקָחוֹ בּוֹרֵא עוֹלָם.

הַפִיּוּט “וּנְתַנֶה תֹקֶף קְדֻשַת הַיּוֹם”

הִתְפַּשֵּט.

בְּלֵיל שְלִישִי לְמוֹתוֹ בָּא בַּחֲלוֹם

הַמְעֻנֶּה אֶל רַב הָעִיר, קְלוֹנִימוֹס בֶּן מְשֻלָּם,

וְצִוָּהוּ לְשָלְחוֹ לִיהוּדֵי כָּל הָעוֹלָם.

וּמֵאָז זֶה הַפִיּוּט

מְמַלֵּא אֶת הַשְּלִיחוּת –

הוּא גַּם עֵד זִכָּרוֹן

לַקָּדוֹש רַבִּי אַמְנוֹן.

אב, תשכ"ח

בַּבֹּקר, אחרי שֶקָמו האורחים, פנתה אסתר אֲלֵיהם:

– אנחנו רגילים לֶאֱכֹל בארוחת־בקר ראשונה רק פרי, ולאחר שעה או שעה וחצי – ארוחה מְגֻוֶנֶת. אבל לכם אכין ארוחה כפי שאתם רגילים.

אך אֵהוּד, יָנִיב וַהֲדַס רצו לאכל בדיוק כמו בבית הדודים. רפאל ומרגלית שמחו, שילדיהם אינם נוהגים כמו ילדים מְפֻנָקים, ומוכנים לְוַתֵר על הֶרְגְלֵי הָאֲכִילה שלהם ועל מאכלים אהובים עליהם.

על השלחן היו פירות שונים של העוֹנה: תפוחי־עץ, שסק, תפוזים ואשכוליות. הפירות היו רחוצים וּמְשֻפְשָפִים היטב בַּזרם של הבֶּרז בעזרת מַטְלִית קָשָה, כדי לְסַלק את חומרי הריסוס, שאולי היו על הקְלִפָּה. הסבירה אסתר מדוע היא מְשַפשפת היטב בזרם המים גם את הפירות שֶמְקַלפים:

– עַכְשָו מְרַססים את רֹב הפירות. וְאִם נְקַלֵף פרי כזה – למשל: תפוז או תפוח־עץ – בלי שֶנְנַקה את הקלפה מֵחֹמר־הָרסוס, יִדְבַּק חֹמֶר זה אל הידים שלנו. ומן הידים יַעֲבֹר אל הפרי, ומן הפרי אל הפה.

אחרי שֶסִיְמוּ את האכילה, יָצאו אל החצר, וְיָשבו בְּצִלוֹ הגדול שֶל אַחַד הָעצים.

מיד שָאֲלה שולמית:

– אַבָּא, אתה דברת על גטו. איפה גטו זה?

– לא גטו אחד היה. – הסביר בן־ציון – בְּעִיר שהיו בה יהודים קבעו הגרמנים, שֶכֻּלָם חיָבים לגור רק בכמה רחובות או בשכונה קטנה. סביב המקום הזה הקימו גָדֵר. מָקום סָגור זה נקרא “גטו”. היתה שם צפיפות נוראה. בכל דירה גרו כמה משפחות. ומקרים רבים הצטופפו כמה משפחות בְּחדר אֶחָד. היהודים עָבדו קשה מאד, מי שלא מצא עבודה, נשלח למקום רחוק. מובן שאיש לא רצה לִנְסֹעַ, אבל לא היתה בְּרֵרָה. היו שֶנִסוּ להתחמק. אך מי שהצליח להתחמק ונשאר בגטו, לא היתה לו עבודה, והוא סָבַל רָעָב, כי לא קִבֵּל כרטיס־מזון. וּלְמִי שלא היה כרטיס כזה, לא מָכְרוּ שוּם אֹכֶל. רֹב הנשלחים לא חָזרו, ולא ידוע מה קרה להם: אולי מתו מֵאֲפִיסַת־כֹּחוֹת, ואולי נוּרוּ לַמָוֶת בידי השומרים עליהם – בגלל איזה שטות. ואולי נשלחו לְמַחֲנֵה־השמדה. מי יודע? מלבד זה היו חוטפים גברים שהלכו ברחובות הגטו, ומכריחים אותם לַעֲבֹד עבודות־פרך שונות גם רבים מן החטופים לא חזרו לַמשפחות. בין אלה היו גם שני דודים שלי.

– אבל אני יודע, – הפסיק יניב את ספור דודו – כי מי שעובד עבודה קשה לא נֶחֱלָש. הַשְרִירים שלוֹ דַוְקָא מתחזקים.

– נכון, – השיב לו אהוד – אבל בִּתְנַאי שהאֹכל שלו טוב, כדי להחזיר לו את הכֹּחות שהציא בָּעֲבודה. ועוד תנאי, שֶהָאֹכל הוא בְּכַמוּת מַספקת. אֲבָל אם האכל גם רע וגם מעט, האדם נחלש מאד. קראתי, שהיהודים בַּגֶטָאוֹת וּבַמַחֲנוֹת קבלו פחות אכל, ממה שצריך לקבל תינוק. כי הגרמנים היו מְעֻנְיָנִים שהיהודים יֵחָלְשו. כי לְאָדם חַלָש אין רצון להתמרד.

– בדיוק כך. – אִשְרָה מרגלית – אדם חלש נוטה גם יותר לְהִדָבֵק במחלות, וגם עלול לָמוּת מַהֵר יותר. וַהֲרֵי זוֹ היתה כַּוָנָתָם של שונאי ישראל.

– אבל יכלו לקנות אכל בַּחֲנֻיוֹת?! – שאלה הֲדַס.

– לא היו חניות שמכרו מזון כמו אצלנו. – הסביר בן־ציון – הוא נִמְכּר רק לפי כרטיסי־מזון. ונכון מה שֶמָסַר אהוד – מה שמכרו ליהודים היה

עלוב וּמוּעָט מאד.

כְּשֶכָּבְשו הגרמנים את וילנה, כבר היה ידוע, מה שֶעָשׂוּ ליהודים בְּעָרים אחרות. רבים רָצו לִבְרֹח. אבל רק מעטים הצליחו. כבר יומַיִּם אחרי הכבוש נֶחְטְפו גברים יהודים שהיו בָּרְחובות, ונשלחו לעבודות קשות מאד. וחשוב לָדַעַת, כי החוטפים היו לא גרמנים כי אם ליטאים. מלבד זה נאלצו יהודים לשים טְלַאי צָהֹב על הבגד העליון וְאָסְרו עליהם לָלֶכת על הַמִדְרָכוֹת. והיו עוד גְזֵרות רעות.

– וְלָמָה עזרו הליטאים! הֲלֹא הגרמנים כבשו גם את ארצם? – התפלא יניב.

– לא רק ליטאים עזרו. גם פולנים, גם רוסים, גם אוקראינים ואחרים. – הסביר רפאל – לכל אלה שעזרו לגרמנים קוראים “מְשַתְּפֵי פְּעֻלה”. והם התאכזרו ליהודים במקרים רבים מאד עוד יותר מן הגרמנים, מפני שהם שָׂנאו את היהודים יותר מאשר את האויב הָאמתי של ארצם. בין משתפי הפעֻלה האכזריים ביותר היו הָאוּקְרַאִינִים וְהַלִיטָאִים. למשל, במחנה־ההשמדה טְרֶבְּלִינְקָה, לא הרחק מִוַרְשָה, היה אוקראיני אחד, דֶמַנְיוּק שמו. אבל היהודים כִּנו אותו בכנוי “אִיוַן הָאָיֹם”, בשמו של קיסר אכזרי מאד ברוסיה לפני כמה מאות שנים. איון זה מטרבלינקה היה גרוע מֵחַיָה פִּרְאִית, והרבה יותר אכזרי מן הקיסר הרשע ההוא.

– קראתי, – הוסיפה מרגלית – שהיו גוֹיים, אשר שוטטו בְּחוצות הָעִיר וַרְשָה וגם בערים אחרות, כדי לְגַלות את מי שיצא מן הגטו בלי רשיון, וְהֵסִיר את הטלאי הצהֹב. וכאשר גִלוּ יהודי כזה, מסרו אותו לגרמנים. לָרֹב היו הורגים את היהודי שנתפס, ומשתפי פעלה כָּאֵלֶה היו מקבלים תַּשְלום בעד כל יהודי שהסגירו.

– והיו גם מקרים – הזכירה אסתר – שיהודים ברחו ממחנות־השמדה. וּפוֹלַנִים הִכִּירו שֶאֵלֶה לא־פולנים, והסגירו אותם לידי הגרמנים.

– איך הבחינו שֶאֵלֶה יהודים? – שאל יניב.

– לפי כמה סימנים. – השיבה אסתר – קֹדֶם־כֹּל הִכִּירו בְּדֶרֶךְ־כְּלָל את היהודי לפי מַרְאֵה פניו. שנית לא קשה להכיר אנשים שנמלטו מן המחנה. הם היו לבושים בגדי אַסִיר. וּבִכְלָל היה המראה שלהם עָלוּב מאד.

– כְּשֶמָנִיתִי קְצָת מן הַצָרות שיָרדו על יהודֵי וילנה בִּתְחִלַת הַכִּבּוּש – אמר בן־ציון – לא הגעתי לַדָבָר הגרוע ביותר. כבר חודשַיִם אחרי הכבוש שִלְחוּ אַלְפֵי יהודים לְפּוֹנָאר.

– לאן? – שאל יניב.

– פוֹנָאר – ענה בן־ציון – הוא מקום יפה מאד בעל נוף נהדר, לא הרחק מוילנה. עד המלחמה היו נוסעים לְשָם בקיץ לבַלות בחיק הטבע. וְכִתּוֹת בָּתֵּי־הַסֵפֶר, וְחַבְרֵי תנועות־הנֹער ועוד היו יוצאים לפונאר לטיולים או למחנות־קיץ. הנאצים בחרו דוקא מקום נפלא זה, כדי לַהֲרֹג את יהודי וילנה והסביבה. אך הם רִמוּ את היהודים וְהֵפִיצו שמועָה, כי בפונאר יש מַחֲנֵה־מִיוּן, ומשם מעבירים למקומות־עבודה שונים.

כמה ימים אחרי הַשִלוּחַ לפונאר גֵרְשו את כל יהודי העיר לשני גֶטָאוֹת קְטַנִים, גטו א' וגטו ב', והם נדחסו שם בצפיפות אֲיֻמָה. הנוֹתָרים, שכבר לא מצאו אֲפִלוּ פִנָה קטנטֹנֶת, נשלחו לפונאר. כעת באו הָאַקְצִיּוֹת במהירות זוֹ אחר זוֹ.

– אקציות? מה זה? – הפסיקה שולמית.

– לְכָל פעֻלה הֲמוֹנִית נֶגד יהודים קראו הגרמנים “אקציה” – הסביר לה אהוד.

– תכף תָּבִינִי – הוסיף בן־ציון – למשל: במוצאי־יום־הכפורים הקיפו גרמנים וליטאים את הגטו הגדול, גטו א'. ליטאים עברו מבית לבית, וּפָקדו על בעלי תעודות־עבודה מסֻיָמות לָצֵאת עם משפחותיהם אל שַעַר הגטו, כי שָם יחתימו את התעודות בחותמת חֲדָשָה. מי שלא היתה לו תעודה נשלח לגטו ב'. אך כל זה היה שֶקֶר. הובילו מן השער יָשָר לפונאר. מלבד זה הוציאו ביום־הכפורים עצמו רַבִּים מאד מגטו ב' לשם. בסך־הכל הוּצְאוּ אז לפונאר קרוב לארבעת אלפים יהודים. זו היתה האקציה של יום־הכפורים.

לאט־לאט נוֹדַע, מָה עושים שָם לַנִשְלָחִים. אִכָּרִים שֶגָרו בַּסְביבה סִפְּרו, שֶבְּכָל יום שומעים מפונאר קולות־יריה של רובים. ויום אחד ברחה אִשָה מן המחנה וספרה, כי הורגים את כל היהודים בִּירִיוֹת. רַבִּים מאד לא רצו להאמין. אבל בין הנֹער היו רַבִּים שֶכֵּן הֶאֱמִינוּ.

– וְלא התנגדו? – שאל יניב.

– היו שהתנגדו. למשל: בְּאַחַת הָאקציות גִלוּ ליטאים מַרְתֵּף, שֶשָם התחבאו יהודים. גרמנים נכנסו פנימה ואז התנפלו עליהם שני בַּחוּרִים, אֶחָד מהם בסכין, השני בגרזן. אך הגרמנים הרגו אותם בִּירִיוֹת אֶקְדָחִים.

– וְלֹא היו בין הגויים כָּאֵלֶה שֶעָזרו? – התפלא אהוד – קראתי, שהיו חסידי־אומות־העולם. וָאֲפִלו באים כאלה מפעם לפעם לישראל, והם זוכים לכבוד.

– אהוד צודק. – הסכים בן־ציון – אלה באמת גבורים אמתיים. מפני שגם הם סִכְּנוּ את חייהם, כי גם עליהם היו מלשינים. וכאשר גִלוּ הגרמנים, כי ההלשנה נכונה, היו הורגים גם אותם גם את היהודים שהם הסתירו. אבל גויים כאלה היו מעטים מאד. ומשתי סִבּוֹת: א) רֹב הגויים שָׂנאו את היהודים, וחָשבו שהיטלר עושה מעשה טוב בזה שֶמְשַחְרֵר אותם מן היהודים הַשְׂנוּאִים עליהם. ב) היו אחרים שֶרִחֲמוּ על הָאֻמְלָלִים, אבל לא רצו לסכן את עצמם ואת משפחותיהם.

– והנֹעַר הפולני לא רִחֵם על הַמִסְכֵּנִים? – בקש יניב לָדַעַת.

– קראתי, שבין בני־הנער היו אפלו אכזריים יותר מֵהוֹרֵיהֶם. – הֵעִירָה מרגלית. ובן־ציון הוסיף:

– סִפֵר לי מישהו שברח מן הגטו שלו, שכאשר דָחֲפוּ את היהודים לתוך המכוניות, כדי להסיע אותם אל רַכֶּבֶת־המָוֶת, עמדו נערות פולניות בְּתִלְבֹֹּשֶת בית־הספר, חֻלְצוֹת לְבָנוֹת וחצָאִיוֹת בְּצֶבַע כָּחֹל־כֵּהֶה, וּמָחֲאוּ כַּפַּיִּם.

–ולא ברחו מן המכוניות? –הִתְקַשָה יניב לְהָבין.

– לא היה טַעַם לִבְרִיחָה. הם לא ידעו, שֶיַסִיעוּ אותם למחנה־המות. וְאִלוּ ברח מישהו, היו יורים מיד אחריו והורגים אותו. וְאִלוּלֵי פָגַע בו הכדור, לא היה מספיק לברח. אֵלֶה שמחאו כַפַיִּם וְרַבִּים אחרים היו מוסרים אותם בחזרה לגרמנים. אַל נִשְכַּח, שלפני כל אקציה היו הגרמנים מודיעים, כי מעבירים את המשלוח למקום־עבודה או לגטו אחר וכד'.

– ואיך ברח מִי שֶסִפֵר אֶת כל זה? – שאלה הדס.

– הוא התחמק בִשְעַת הַמְהוּמָה, כשהוציאו את כֻּלָם מן הֶחָצֵר. הוא הצליח להסתתר באחת הדירות, שהחלונות פנו אל הרחוב. לא התקרב אל החלון, וראה הכל מרחוק. – הסביר בן־ציון.

ברגע זה הִצִיעָה אסתר להפסיק לַאֲרוּחַת־הַבֹּקֶר.

כְּשֶיּוֹאָב

הוּא עַל הַגַּב

שֶל הָאָב –

הוּא שָׂמֵחַ, אֹשֶר רַב.

טוֹב לוֹ,

טוֹב לוֹ לְיּוֹאָב.

חִיּוּכוֹ

נוֹטֵף זָהָב.

בַּמַּצָּב

הוּא מְאֹהָב.

לֹא רוֹצֶה

לִהְיוֹת שוֹבָב.

רַק אַ־אַ

מַכְרִיז עַכְשָיו.

וְחִיּוּךְ:

גַּם עַל שִנָּיו

הַפִּצְפּוֹנוֹת.

אַךְ הַשִּׂיא הוּא

כְּשֶאָבִיו

אוֹתוֹ מַשְּכִּיב

עַל כַּף יָדוֹ,

וּמֵרִים אוֹתוֹ

אֶל עָל.

אָז יּוֹאָב

בְּקוֹל יִצְהַל.

וְעַכְשָיו

נָא – שִׂימוּ לֵב,

וְשִמְעוּ הֵיטֵב.

וְאֹמַר לָכֶם דָּבָר –

יֵרָאֶה מוּזָר.

מַשֶּהוּ, רַק מַשֶּהוּ.,

אֲבָל נָכוֹן, פָּשוּט –

עַל רֵעוּת?

עַל יוֹנָתָן?

כֵּן־כֵּן: עַל יוֹאָב

ועַל אֶחָיו.

כְּמוֹ הַבְּכוֹר

(הוּא יוֹנָתָן)

וּכְמוֹ רֵעוּת

(הִיא הָאָחוֹת)

גַּם יוֹאָב אוֹהֵב לִשְׂחוֹת.

כְּבָר נוֹהֵג

כְּמוֹ שַׂחְיָן,

כְּמוֹ רֵעוּת וְיוֹנָתָן.

תִּתְפַּלְּאוּ:

יוֹאָב? שַׂחְיָן?

הֲלֹא הוּא פִּצְפּוֹן כָּזֶה!

הַאֶפְשָר? הַיִּתָּכֵן?

הֵן בַּיָּם הוּא יִסְתַּכֵּן?

וְהַשְאֵלָה חוֹזֶרֶת,

לֹא מַרְפָּה לְרֶגַע:

רֵעוּת –

כְּבָר עוֹד מְעַט בַּת שֶבַע;

יוֹנָתָן –

שְמוֹנֶה וָחֵצִי;

וְיוֹאָב

רַק בֶּן שָנָה.

כְּבָר שַׂחְיָן?

מוּזָר.

הַתְּשוּבָה:

גַּם זֶה אֶפְשָר.

כִּי יוֹאָב

הַכֹּל יָכוֹל.

הַחִקּוּי שֶל כָּל גָּדוֹל

מִמֶּנּוּ בַשָּנִים –

זֶה טִבְעוֹ

שֶל כָּל תִּינוֹק,

אָדָם אוֹ חַי אַחֵר.

וְיוֹאָב,

הַכֹּל יוֹדְעִים,

אֵינֶנּוּ מְפַגֵּר.

רַק הֶבְדֵּל

בּוֹלֵט מְאֹד

בֵּין הָאָח וְהָאָחוֹת

לְבֵין אֲחִיהֶם

הַצָּעִיר.

הֵם – בַּיָּם

אוֹ בַבְּרֵכָה.

הוּא שׂוֹחֶה לוֹ

בָּאֲוִיר.

וְכָל זֶה בַּבַּיִת –

מֵעַל רֹאשוֹ שֶל אַבָּא.

יוֹאָב מֵנִיעַ

אֶת יָדָיו,

הוּא מַפְעִיל

אֶת שְתֵּי רַגְלָיו –

כְּמוֹ שׂוֹחֶה

שְׂחִיַּת־פַּרְפָּר.

מִי דוֹמֶה אָז

לְיּוֹאָב?

אֵין כָּמֹהוּ

מְאֻשָׁר!

יוֹנָתָן, יוֹנָתָן

מַה לְאוּרִיאֵל נָתַן?

הוּא נָתַן לוֹ נְשִיקָה –

מְצַלְצֶלֶת, מְתוּקָה.

וּמַדּוּעַ הַדּוֹדָן

כָּךְ נִשֵּק? – זֶה כֹּה מוּבָן!

אוּרִיאֵל? וְאוּרִיאֵל?

כְּלָל וּכְלָל אֵינֹו שוֹאֵל.

כִּי מֵבִין הוּא מִפְּנֵי־מָה

הַנְּשִיקָה כָּל־כּךְ חַמָּה.

יוֹנָתָן הוּא בֶּן־הַדּוֹד –

אוֹהֲבִים מְאֹד־מְאֹד.

אוּרִיאֵל מִיָּד מֵגִיב –

מְנַשֵּק אוֹתוֹ עַל פִּיו.

אַךְ מוֹסִיף, כִּי יוֹנָתָן

הוּא מִמֶנוּ קְצָת קָטָן.

מִתְרַגֵּז אָז בֶּן־הַדּוֹד –

וְכוֹעֵס מְאֹד־מְאֹד:

לֹא נָכוֹן!

אֲנִי קָטָן?

כְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ לַגָּן.

מָה אוֹמֵר אָז אוּרִיאֵל?

הוּא אֵינֶנּוּ מִתְבַּלְבֵּל,

מְחַבֵּק אֶת בֶּן־הַדּוֹד,

וְעוֹנֶה: "נָכוֹן מְאֹד.

אַךְ תֵּדַע, וְזֶה וַדַּאי,

שֶנּוֹלַדְתָּ אַחֲרַי.

אַךְ אֲנַחְנוּ דּוֹדָנִים.

זֶה חָשוּב, וְזֶה נָעִים.

מִתְחַיֵּךְ אָז יוֹנָתָן –

פָּג כַּעֲסוֹ עַל הַדּוֹדָן.

וּמִיָּד שְנֵי הַיְלָדִים

שוּב הִנֵּה הֵם יְדִידִים

וָתִיקִים וּמְתוּקִים –

מִתְחַבְּקִים וּמִתְנַשְּקִים.

כְּבָר יוֹאָב הוּא בֶּן אַרְבַּע.

הוּא מִן הַגְּדוֹלִים בַּגָּן.

אַךְ שִמְעוּ, מַה שֶקָּרָה

לְיוֹאָב אַחֵר – מִזְּמָן.

בֹּקֶר אֶחָד

יָשַב לוֹ יוֹאָב

בֶּחָצֵר שֶל הַבַּיִת,

יָשַב וְחָשַב.

וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה –

רָחוֹק שָם יוֹשֵב

כֶּלֶב, שֶקָּם

וְאֵלָיו מִתְקָרֵב.

כַּאֲשֶר זֶה קָרַב,

וְהִגִּיעַ אֵלָיו,

רָאָה אָז יוֹאָב

שֶזֶּהוּ כְּלַבְלָב.

הוֹשִיט לוֹ יוֹאָב

אַחַת מִיָּדָיו.

רָצָה לְלַטֵּף

אֶת רֹאש הַכְּלַבְלָב.

כִּשְכֵּש הַכְּלַבְלָב

מִיָּד בַּזְּנַבְנָב –

סִימָן שֶיוֹאָב

מָצָא חֵן בְּעֵינָיו.

בִּקֵָש אָז יוֹאָב

חָלָב מֵאִמָא

בִּשְבִיל אוֹרְחוֹ זֶה

שֶהָיָה בַצָּמָא.

הוֹצִיאָה אִמּוֹ

תַּחְתִּית עִם חָלָב.

לִקְלֵק הָאוֹרֵחַ,

כִּשְכֵּש בַּזְּנַבְנָב.

פִּתְאֹם בָּא אָדָם

וְרָאָה אֶת הַכֹּל.

פָּנָה אֶל הַכֶּלֶב

וְקָרָא לוֹ בְקוֹל:

“בּוּמִי שֶלִּי” –

קָרָא בְשִמְחָה –

"בּוֹא, וְתָשוּב

חֲזָרָה לְבֵיתְךָ!"

שָמַע הַכְּלַבְלָב

אֶת קוֹל אֲדוֹנָיו,

חָדַל לְלַקְלֵק,

וְרָץ אָז אֵלָיו.

אָמַר הָאָדָם

“תּוֹדָה” לְיוֹאָב,

וְשָב לוֹ הַבַּיְתָה

עִם הַכְּלַבְלָב.

כְּשֶאִמָּא שָמְעָה

עַל בּוֹאוֹ שֶל הַזָּר,

שָׂמְחָה שֶהַכֶּלֶב

הַבַּיְתָה חָזַר.

יוֹאָב הִצְטַעֵר

שֶלְּבַד כָּךְ נִשְאַר,

אַךְ שָׂמַח גַּם הוּא

בְּסוֹפוֹ־שֶל־דָּבָר.

רחובות, ח' בתמוז תשנ"ט 22 ביוני 1999