(מתוך “עולמות נשכחים”)
בבוקר קיץ יפה אחד חשתי מתוך שנתי ביד חמימה את ראשי, פקחתי את עיני וארא –אמי גוחנת עלי, בחבה וברחמים רבים ואומרת לי:
– אברם’ל, הידעת, שהיום ערב חתונה של בריינדלי. בני, קומה ונלכה אל אבא…
שתי דמעות נתלו בריסי עיניה היפות, נתלו ועמדו שוממות… במהירות לבשתי את בגדי, נטלתי את ידי ומלמלתי "מודה חטוף, לקחתי את סדורי והחילותי לדפדף בו.
– תתחיל היום מ“יוצר אור”, –אמרה האם. – עוד עליך והשעה דחוקה.
אחותי הכלה עמדה לבושה לבנים. פניה חורים ועיניה נוצצות. כולה נדמתה לשושנה לבנה, נוגה, ביום סתיו אחי הגדול דוד עמד גם הוא עצוב ורציני ביותר. כולם לבושים, נכונים ללכת. חכו רק לי.
כשגמרתי להתפלל נתנה לי אמא נתח חלה יבש, משיורי הגישה לי גם חצי הצלוחית חלב. טבלתי את החלה בחלב ואכלתי לתיאבון.
אמי, אחותי ואחי לא טעמו היום כלום, – צמים הם.
כשכיליתי לאכול, הובילה אותנו אמנו אל חדרה של הסבתא. מיום שמת אבי חלשה הסבתא, וזה שבועות אחדים, שאינה יורדת מעל המיטה. היא תברך את בריינדלי, תברך אף אותנו לפני לכתנו אל “המקום הטהור”.
הסבתא היתה מעולם קטנת-קומה ובימים האחרונים קטנה עוד יותר. כשהיא שוכבת במטה על הכר הלבן הגדול, מכונסה אל תחת לשמיכה האדומה, דומה היא לילדה בת שתים-עשרה. גדולות הן רק עיניה, שחורות ונוצצות באפלוליתו של החדר, אשר הוילון שעל החלון האחד שבו מורד תמיד עד אדנו ואינו נותן לקרניה של השמש לחדור אל תוכו.
פניה דומים לפיסת קלף מעוך וקמוט. כל חייה, כחותיה, התרכזו רק בעיניה. ועיניה של הסבתא אמנם היו נפלאות, גדולות, שחורות וברק להן. מזהירות היו תמיד באיזו אור גנוז, סודי, לא מעולם זה… נשקפו מהן רוך וזוך ורחמים רבים, – רחמים ביחוד. אהבה הסבתא את כל אדם ורחמיה על כל הבריות. מי שראה פעם אחת בחייו את עיניה של הזקנה לא היה שוכח אותה כל ימיו.
כשנכנסו אל חדרה, בקשה אמנו אותה שתברך אותנו לפני לכתנו אל ה“מקום הטוב”. הסבתא הצליפה עלינו מבט של חבה ותרמוז על פיה: אסור לה להפסיק, מתפללת היא…
בחשאי ישבנו כולנו איש על מקומו מסביב למטתה ברחוק מקום קצת והחרשנו דום.
והסבתא מתפללת בחשאי, קולה לא נשמע, רק שפתיה, נעות, מלחשות. מכוסה היא עד צוארה, כשידיה הקטנות מונחות לה פשוטות משני עבריה מזה ומזה על השמיכה ומתחת לריסי עיניה הסגורות למחצה נפלו טפות של דמעות קטנות ודקות בזו אחר זו.
מתפללת הזקנה ובוכיה. ה“עטרה” שלה נפלה מעל ראשה זה כבר. ועכשיו – נפלה עטרתה החדשה, – בנה יחידה, אשר מלא את מקומו. לא זכה המסכן להוביל את יחידתו-בכורתו אל תחת חופתה… אלמנה צעירה נשארה, שוממה ועניה ובניה קטנים, אפרוחים בלי אב, בלי מנחם, בלי מרחם. תועים הם כצאן אובדות במדבר בלי דרך… מי יפרנסם? מי יכלכלם? מי יראה לו את הדרך, לחתנה של בריינדלי? ודוד’ל? כמה זקוק הוא עוד למורה דרך ומנהל! נוסע הוא לוואלוזין… אברם’ל הקט מתחיל גמרא – ואין איש…
ומתפללת הסבתא ומביטה על כלתה ובניה, מתפללת… קולה אין נשמע, שפתיה רק לוחשות חרש ומעיניה מתגלגלות ונושרות טפות קטנות, דקות… ואובדות בתוך קמטי פניה.
גמרה הסבתא להתפלל. אמי תמכה בה ותושיבה נשענה על הכר המורם קצת. נגשנו כולנו אליה והיא שמה את ידיה הקטנות והצנומות על ראש כל אחד וברכה ולטפה ברחמים גדולים.
בריינדלי אחותי נפלה על צואריה, כשהיא מתמוגגת בדמעות. הסבתא חבקה את ראשה אל חזה הצנום ותבך מרה.
– שפרה בתי, – אמרה הסבתא, בהביטה על אמי בעיניה הפקחיות, וכמה אהבה ורחמים היו במבטה זה! – שפרה בתי, שמעי-נא היטב לדברי והביני אותם. הולכת את אל המקום הטהור – אל תאבדי זמן לחנם. סדרי את הכל בתחילה, שקלי וערכי את כל טענותיך. צריך, בתי, לדעת מה לבקש, איך לבקש ומאת מי לבקש דבר זה ומאת מי – דבר אחר, כי לא ראי צדיק אחד כראי צדיק אחר. אילו יכולתי אני ללכת אתכם… בודאי כך הוא רצונו, אסור להרהר אחרי מדותיו.
– קודם כל הלא תלכי אליו, – וקולה נשבר פתאום, נפסק… בלעה את דמעתה ותוסף לדבר, – בודאי תלכי אליו בראשונה, אל האב… של הכלה… אל תדברי עמו על-אדות פרנסה – יסלח-נא לי, יהודי בטלן היה, לא היתה לו שום השגה בעניני העולם הזה. מתמיד היה כל ימיו, בתורה עסק… יומם ולילה… בקשי, שפרה, ממנו על בן-זוגה של בריינדלי, שיהיה יהודי כשר, זוהי – ראשית כל, והשנית… על “מערכה” טובה בקשי. והעיקר – והזקנה אינה יכולה עוד להתאפק וגומרת מתוך בכי – ש“הבנין” יהיה בנין עדי-עד… עדי-עד… אל יפול, אל יחרב, חלילה…
– ועל דוד’ל בקשי… בקשי, שתהי לו התמדה… יש לו אמנם מוח בקדקדו, אבל התמדתו רפויה והעיקר היא – ההתמדה. ובקשי… כאשר ילמד בישיבה הקדושה אל יט, חלילה, מן הדרך. שמעתי, אומרים, שהטומאה התגנבה גם לשם…
– אל הזקן שלי כי תבואי, אל תתביישי כלל מפניו. אין דבר מה שהוא שם “מן הגדולים”… לעילא ולעילא… מתגאה… אפילו בחלום לא יתראה… שוכחים הם הגברים… אל תיראי אותו, בתי, לכי אליו וקראי… קראי לו בקול… אל תתיראי כלל וכלל! לא תמיד גן-עדן… לא תמיד זיו השכינה… תענוגים… פנוקים… יש לו לדאוג לבני-ביתו, יש לו לדאוג… לבניו, לנכדיו… ספרי לו, שמחר יום חופתה של בריינדלי, ושהיא יתומה, אין לה אב… ספרי לו זאת, אפשר שאינו יודע כלל מזה… אפשר… הגברים, דרכם בכך… הודיעי-נא לו, שבריינדלי הולכת אל החופה ושהיא יתומה עזובה… ישתדל… יעשה-נא דבר מה למענה… עמו, בתי, תוכלי גם על פרנסה לדבר. חכם היה הזקן שלי, בקי גם בעניני דעלמא… דברי עמו, בתי, אל תתביישי… אפשר… יתן ה'… אחרי חתונתה של בריינדלי… הנערים, נערים המה, אל תדאגי להם, בדרך טובה ילכו, זכות אבותם תגן עליהם… למה אדמו פניך? צעירה עודך לימים, יפה… לא ראית עוד את עולמך כלל… כלום כלה את לי? בת, בתי ממש את! נאנחה דום הזקנה ואמי בוכה בקול…
– דייך, אל תבכי… שם על קברותיהם תשתטחי, תבכי לשובע. מוטב, שתאזיני לדברי ולא תשכחם. מן הזקן שלי תפני ותלכי אל קברו של אבי-אבא, אל דוד’ל בעל-הגלות, גלות “ערך”… מן הנסתרים היה, זמן רב היה נחבא, מסתתר… עד שרמזו לו מן השמים, שהגיעה שעתו להתגלות. עץ יבש עומד על קברו. כל מצבה אין, רצונו היה בכך, חפץ היה להיות נסתר במותו, כמו שהיה בחייו, ואיש לא ידע את קבורתו. “שם” לא הסכימו לזה, ובאותו הלילה הראשון לקבורתו צמח עץ גדול על קברו, בן לילה… וימים רבים עמד העץ, גדול פרח, לבלב… והיה תמיד ירוק, תמיד רענן ומלבלב – עד שהתחילו הגזירות, ומכיון שהתחילו – יבש העץ בן לילה אחד… ואל תשכחי לבקר את קברו של רב יעקב שלא-עשני-גוי. יהודי, ימחול לי, לא למדן היה, אבל… אבל יהודים שכמותו אינם עוד בדורות הללו. על קברו התפללי ואמרי לו, שדורשת אני בשלומו. כלום לא תבקשי ממנו, לא צריך… יהודי פקח היה, מעצמו יבין. סוחר גדול וחכם היה, די לו ברמיזה. והוא… אל תדאגי, יעשה כל מה שביכלתו לעשות… ידיד נאמן היה להזקן שלי ולכל בני-ביתו.
ועל קברו של רב שמשונ’לי תהיי. יתפלל-נא על בריינדלי, על “מערכה” טובה בשבילה. – לבנות ישראל היה דואג… יהודי גדול היה… מקברו תשמאילי אל הברכה הנשקפה מתחת לההר ותבואי עד ה“אוהל”. תכתבי ארבע פתקאות. על זו שלך – תכתבי את שמך ואת שמה של אמך. שומעת את? של אמך ולא של אביך. “שם”, התביני, האם חשובה מאד. ואת שמה של בריינדלי תכתבי ושל דוד’ל ושל אברם’ל. את הכל כתבי בקיצור. אצל שמך – פרנסה, אצל שם בריינדלי – מערכה טובה, לזה של דוד’ל תורה ויראת שמים ולשל אברם’ל – הבנה. אל כל פתקה ופתקה תקשרי חוט ומחט ותלחשי: – “ר' יעקב הקדוש! הבאתי לך מחט וחוטים כשרים”. – שלש פעמים תלחשי כך ואחרי כן תקומי ותאמרי בכונה גדולה: “כשם שנשרפת על קדושת השם, כך ישרף מזלי הרע”. אמירה זו, בתי, סגולה בדוקה היא. אל תשאלי… קשיות שואלים בליל הסדר… עשי כאשר אני מצוה. על קברו של הדוד ר' מרדכי אל תשכחי להיות, למען השם, אל תשכחי! עני היה כל ימיו, עזוב ושכוח היה בחייו ועזוב ושכוח היה במיתתו. איש לא עמד בשעת יציאת נשמתו, גוע בדמי הלילה ואיש לא ידע. עשי לו “מלא”… בניו… מה היה להם? מה קרה אותם? אין איש יודע… אין איש שומע… מרדכי המסכן!
ודוממת יושבת הזקנה, שקועה היא במחשבותיה ועיניה סגורות. הרואה היא את עולמה בעבר? הצופיה היא מרחוק את העתיד לבוא? מי יודע?…
– ואחרי זאת תבקרו את כל הקברים ותקיפו אותם, – התחילה שוב הזקנה לצוות ולהזהיר ובקולה נשמע איזה פחד טמיר. – כאשר תקיפו את כל הקברים ותחושו בנפשותיכם ובלבבותיכם, שהם טהורים וכשרים, ושלכל הפחות באותה שעה אין בכם לא קנאה ולא שנאה וכל טינא לאיש, תגשו אל הקבר “פרחי דמעות”, – הזקן פנחס יראה לכם, – ותפילו עליו רק דמעה אחת ומבלי דבר דבר, בלי הוציא הגה מפיותיכם ומבלי הבט לאחור – תמהרו והלכתם לדרככם!
– נו, לכו לכם לשלום…
בחשאי, מלאים יראת הרוממות וחרדת קודש, יצאנו את החדר של הסבתא, נשקנו את המזוזה והלכנו לנו אל “המקום הטוב” שקועים כל אחד בהרהורים נוגים, סודיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.