א. 🔗
באמצע הלילה, מתוך שינה, הרגישה ליזה, כאילו יד נגעה בה, והיא התעוררה. קמה נרגשה כולה וישבה במטה. רועדת ורוטטת יושבת היא ועיניה פקוחות, לטושות מפחד נעלם, זר ולא־מובן. מביטה היא ביראה אל תוך החלל ואזניה נטויות לשמוע.
פרכס מה בקרבה… מבעד החרך של הדלת, המוליכה אל חדרה של מאריה דמיטריובנה, שהיא מתגוררת בביתה, מזדקר קו־אור אדמדם מהעששית האדומה הקטנה, הדולקת לפני האיקונין כל הלילה. מגיע לאזניה צרצורו של הצרצר ותקתוקו של שעון־כיסה הקטן, המונח על השלחן סמוך למטתה. עוצרת היא נשימתה ושומעת קול דפיקות לבה הנפעם.
ושוב פרכוס… ושוב… האמנם זה הוא?…
ולבה דופק כפלים. כל בשרה סומר.
והלא ידעה זאת מכבר. חכתה ודאגה… ועכשיו היא כל־כך נפתעה, נדהמה!
ושלא מדעתה מתפרץ מפיה: “אמא! אמא שלי!”…
והכל צף ועולה בזכרונה. הכל מתגלה לפניה פתאום באותה האימה ובאותו הפחד הנורא של ההולך יחידי בלילה. תועה הוא ההלך ונע באפלה, ופתאום והוא עומד לפני תהום נורא, ואין לפנים ולא לאחור.
היֹה היה הדבר אחרי הריבולוציה, כתום הכל… יחידה נשארה פה בעיר הגדולה. באפס מעשה – בלא כל צורך במעשה, באין תקוה, באין מטרה בחיים. הכל אבד. היה חלום – ואיננו…
חבריה וחברותיה נדונו מי למיתה ומי לארץ־גזירה. נשארו רק אלה ההולכים לפי תומם ונסחפים עם הזרם – עבר הזרם והם ככפיסי־עץ ושבבים דקים הללו, שהשלכו ונעזבו אצל השלוליות ואגמי־הרפש.
פה ושם נשארו שבלים בודדות, לקושות – החרמש לא נגע בהן. וסופת־סתיו מלקה אותן בשדה השומם והעזוב.
האוניברסיטה סגורה; ולוּ גם היתה פתוחה – מה צורך בה? לשם מה ובשביל מה תלמד?
לנסוע הביתה, אל אבותיה, אל העיירה? – והיא כל־כך נתרחקה מהם, נכריה היתה להם. לא יכירוה, לא יבינוה.
בודדה נשארה בעיר הגדולה הזאת.
ואיך וכיצד נספחה אל “האגודה החדשה”? כיצד התודעה אל חבריה ונספחה אל הזרם עמהם? – אין היא יודעת, אין היא זוכרת.
התחילה איזו אורגיה נוראה… הוללות ושרירות־לב.
וכוחים ושקלות־וטריות על האהבה…
האהבה היא האחת, הגדולה, הרחבה… תמצית החיים, ראשיתם ותכליתם. אהבה חפשית בלא איסורים, בלא כבלים.
אין היא זוכרת את החברים, את החברות. אין היא זוכרת גם אותו.
היה רגע אחד של שגעון, של שכרון.
זה כמה אשר התרחקה מהם ותעזבם. נקעה נפשה מהם.
אבל בימים ההם…
בודדה היתה, גלמודה. נעה הארץ תחתה ואין עמדה לה. בקשה איזה ענין לנפשה, שיבלענה, שישכיחנה מעצמה ומכל העולם כולו.
־ האהבה מקשטת את החיים, מיפה אותם וצורפתם. רק היא שמרבה להם גוונים שונים וקושרת להם כתרים, כתרי־זוהר.
וחייה כל־כך אפורים, קלושים.
היא נפלה על האהבה רעבה, צמאה, שוקקת… דומה היתה כפרפרת זו, שראשה סחרחר והיא נופלת לתוך האש.
איזה נחשול גדול הרימה על גבו ונשא אותה הרחק, הרחק… נשאה וטלטלה, נשָׂאָהּ והשליכהּ…
ליל־שגעון אחד…
היה אז אביב נפלא. כולם היו ביער, אשר שם עובר הנהר וחוצה אותו.
וביער העצים עומדים בעצם לבלובם, וכל מיני דשאים משכרים בריחם החריף והמבושם. היער עצמו כאילו שכור היה, שכור האויר והבושם. כל הטבע כולו כהלום יין.
ועל פני הנהר סירות מחליקות. והסירות מלאות בחורים ובתולות, וכולם כאילו שגעון אחד אחז אותם, שגעון האביב המגרה ומפתה.
קול רננות, זמירות, צחוק וקלות־ראש.
ויפה הלילה מאד. הלבנה בהירה, הרוחות הקלות לוחשות ומשדלות ומעוררות את הלב הנדהם, השוקק, והאור הנוח והחור עושה הכל כה נוח וכה פשוט וכה מובן…
והנהר משתובב, מכה ומעלה גלים רחבים, השוטפים מפנים ומאחור. והסירה מחליקה עליהם, טופפת ומרקדת מגל אל גל.
־ העיקר הוא לא בכמותה, ולא באריכות־ימיה של האהבה, אלא באיכותה… – שומעת היא את קולו העמוק והלוהט של בן־לויתה. – יש שעה אחת קלה של אהבה, שאתה קונה בה עולם מלא…
וידו החזקה והחמה אחזה בה – והסירה עם הנהר, עם הגלים השוטפים, עם אור־הלבנה החור, עם היער המשחיר משני העברים – הכל נבלע ונעלם בערבוביה אחת של ערפלי־חשק.
ב. 🔗
פיטרובנה הזקנה, אשר מאריה דמיטרובנה הוליכה אותה אליה, אמרה לה, כי כאשר “יבוא היום”, תבוא אליה – ואז תעשה לה את כל צרכה.
מאריה דמיטרובנה ספרה, שפיטרובנה זו מתעסקת ב“דברים האלה” זה שנים רבות. מומחית היא לזאת כמילדת מלומדה, ועוד יותר ממילדת, ואין היא דורשת הרבה בשכר טרחתה, מעונה ושולחנה.
־ בודאי, אילו היה לך כסף… אולם פיטרובנה זקנה טובה היא, ואפשר לסמוך עליה.
כאשר באה ליזה אל ביתה הקטן בסימטה נדחת ועזובה מחוץ לעיר, עמדה אז פיטרובנה, כשראשה ורובה בפתחו של התנור הגדול, והתעסקה בגריפת גחלים בשביל המיחם הקטן, שעמד אצלה.
־ פיטרובנה…
הזקנה הישירה את גבה, פנתה אליה, הצליפה עליה מבט סקרני מתחת לגבותיה הארוכות והלבנות ורטנה:
־ אה, כבר התחילו…
ליזה עמדה לפניה חורת. לחייה נפלו, רזו, ועיניה השקועות בחוריהן הביטו עליה כשואלות, מתחננות. בידה האחת אחזה אמתחת קטנה, ובשניה – את שתי כנפות מעילה, שאי־אפשר היה להן להתרכס על הבטן המלאה.
־ התחילו בלילה…
־ כך, כך. נוּ, הכנסי.
פיטרובנה הגישה לה כסא לשבת. ליזה תמכה את ראשה בשלחן החשוף, מבלי הסיר את מעילה מעליה, ודמעות גדולות, אלמות, התחילו זולגות מעיניה שלא מדעתה, זולגות ומתגלגלות בחשאי מעל לחייה.
פיטרובנה התעסקה במיחם, טפלה בשפיתת הקדירות בתנור, כשהיא מדברת בין קדירה לקדירה עם האורחת, מתכוונת לשדלה בדברים ולהפיס דעתה. אולם ליזה ישבה דומם ולא ענתה על דבריה. מתוך עריבה גדולה אחת, שעמדה לימינו של התנור, התאבך ועלה אד חריף וחמיץ, פעפע מתחת התקרה הנמוכה והעלה זיעה על הזגוגיות הקטנות של החלון האחד. וליזה עדיין יושבת כפופה ומכווצת, כולה מתמכרת אל המכאובים המשונים, הלופתים את לבה באימה בטמירותם ובחידושם. גויתה הצעירה והבלתי־מנוסה בהם התקוממה לנגדם בכל תוקף. והזקנה מוסיפה לפטפט, מדברת, שואלת… ליזה מתרגזת כולה לשמע פטפוטה, המעורר בה גועל־נפש חריף עד להתעלף, אך מתאפקת היא בכל עוז ונושאת בשרה בשניה.
הזקנה הגישה לה קערה מלאה כרוב כבוש. ליזה סלקה את הקערה מעל פניה. אז ישבה הזקנה אל השלחן ממולה, הקריבה אליה את הקערה ואכלה מתוכה במנוחה שלמה, במתינות. הבית נמלא צחנת שומן מקולקל וריח חריף וחמיץ. ליזה מהרה ועברה ברגלים כושלות, מתוך רגש של פגול עז, ממקומה וישבה אל החלון, ושם כסתה במטפחתה את פניה עד למעלה מחטמה והביטה זועפת אל החוץ.
כשגמרה הזקנה לאכול, קמה מלפני השלחן והשמיעה, כי נחוץ לה ללכת למקום אחד, ובהגיע “השעה” שוב תשוב. כיון שנסגרה הדלת מאחורי הזקנה, מיד התנפלה ליזה מלוא קומתה על המטה החורקת, וכל חלל הבית נתמלא קולות יללה מנסרים.
מה היה אחר־כך – אין ליזה זוכרת. אפשר שעבר יום, ואפשר – שני ימים. רק הרגש הרגישה, שפעם היה החדר מלא צללים אפלים, כהים־אפורים, ופעם – הלבין החלון הקטן, וכך עברו המראות חליפות, והיא מתהפכת בחבליה, מתלבטת על המטה, צועקת, מפרכסת, מורטת שערות ראשה, נושכת את אצבעות ידיה עד שפך דם.
והזקנה גוחנת אליה, מטפלת בה, משדלתה בדברים. אצבעותיה הצנומות והחדות עוברות ומחליקות על בשרה הלוהט בקור מקפיא הדם. גופה סולד בקור זה. היא דוחפת אותה מעליה. קמה מעל המטה ומתאוה לרוץ, לרוץ מפה. והזקנה משכיבה אותה על המטה בחזקת היד.
ורגעים – והמכאובים יחדלו, הצירים ירפו ממנה, בינתה תשוב. אז תרגיש את עצמה כל־כך עזובה, אומללה, מנודה מאלהים ומאדם. ואז יעלה לפניה זכרון אמה וזכרון אביה המנוח.
“היודע הוא בצערה שם, בשמים?”
ומתפלאה היא על עצמה: היא, שהשמים היו לה למשחק ושם “אלהים” פג אצלה כליל, – האמנם כל־כך רוכך מוחה עכשיו?
ומה טוב היה לה, אילו היתה אמונה בלבה.
אילו היו באמת אלהים בשמים, כי־אז ודאי לה, שאביה היה עומד לה עתה בשעת מצוקתה.
הלא כל־כך אהבה אותה! יחידה היתה. אהובה היתה…
ואמה… אלמלי ידעה אמה!…
והמכאובים, אחרי אשר נחו, כאילו החליפו כח ונעשו עוד יותר נוראים, יותר עצומים. כחיות־טרף, כנחשים צפעונים מתנפלים הם עליה ושולחים בה שניהם. מלופפת צירים וחבלים מתלבטת היא כדג שנמשה מן המים, צועקת, בוכיה, מיללת באין אונים ועל־יד המטה עומדת הזקנה נבוכה ואובדת־עצות.
־ אילו היית מצולבת…
־ מה?
־ סלחי לי על דברי – את הלא יהודית את, לא־מצולבת… אומרת אני: אילו היית מצולבת…
־ כי־אז?…
־ כי־אז הייתי מבקשת את האב איוואן לפתוח “שערי גן־עדן” במסגד. סגולה בדוקה ומנוסה…
ליזה לא ענתה דבר.
המכאובים חדלו לשעה קלה, ובמוחה של ליזה מתלבטים דברי הזקנה על־דבר פתיחת שערי גן־עדן, שהיא סגולה נפלאה. והיא חושבת:
“לכולם יש סגולות… לכולם יש על מי לסמוך בשעת צרה, ורק לה, אויה לה, אין אלהים… בזה אחר זה המירה אותם והחליפתם, החל מאלהי אבותיה וכלה באחרון שבאחרונים… אלהים רבים היו לה ועכשיו אין לה אף אחד… והיסורים נוראים כל־כך, והסכנה גדולה כל־כך וקרובה, ואין ישועה לה ומפלט אין… מי יעמוד לה? מי יעמוד לה?…”
ושוב מכאובים, נחשול של מכאובים חדשים – והיא מתכווצת, מפרפרת, מאמצת כל כחותיה וצועקת: “פיטרובנה, חוסי! רחמי!”
־ אם קדושה ורחמניה! – מצטלבת הזקנה.
־ לכי אל הפופ… לכי… אמרי לו… הלא היא גם היא היתה אם… לא, אל תלכי!… מוטב שאמות… יפה לי המות… לוּ מַתי! – התחננה ליזה ועיניה הקמות ננעצו בפניה של פיטרובנה. – לו מתי…
־ לא כל־כך מהרה, יפתי! וכי סבורה את, שהמות יחמול על אחת מאחיותינו? גורלנו המר, גורל נשים! – קראה הזקנה בפנים צנועים ומחתה דמעה קטנה אחת, שעלתה בין ריסי עינה.
הרבה מבכירות ראתה פיטרובנה בחייה – אבל לידה קשה כזו עוד לא ראתה. “אפשר, היהודיות הן כך? עם אומלל ומקולל!”…
וליזה מתהפכת בציריה. פניה נהפכו לירקון וכל בדי גוה מרטטים.
־ אל קדוש! אל אדיר! – לוחשת הזקנה. – מה לעשות? והוא בודאי צוהל שם כסוס מזוין, בחור יפה זה, את אחת הטפשות… אֶח, גורלנו המקולל, גורל נשים!…
עברו שני ימים, והנה גם היום השלישי פנה לערוב… ליזה אינה צועקת עוד, אינה נותנת במרום קולה. הומיה היא כגור־כלב אובד ונדח. שוכבת היא כבול־עץ ומתיפחת בקול נחר. עיניה נפלו, שקעו, פניה חודדו. הזקנה לא יכלה עוד להתאפק – קמה ולבשה את אדרתה הבלה ומהרה אל מיטריץ, שומר המסגד.
־ מיטריץ!… יֶפים מיטריץ! פתח־נא, רחימאי, את ה“שער”…
־ זו למה? על־פי איזו פקודה? לילה בחוץ, לא ראשון בשבת ולא חג היום. מה אירע?
־ אח־אח, מיטריץ! יולדת אצלי… אחת… אף כי…
והזקנה נזדרזה ותחבה בהסתר־פנים מטבע של כסף לתוך ידו.
־ ה“שער” מושיע… יודע אתה, מיטריץ, דרך נשים… אח־אח, מיטריץ יקר! מבכירה היא העניה… מלומדת…מאלו “הגזוזות”, – אף כי זו צמתה עד הברכים תגיע…
־ אי לך, פיטרובנה, פיטרובנה! כלום יש לך עסקים עם הללו שכמותן? הלא תיראי אלהים ומלך! לא, זקנה, בשביל אלה לא אפתח את ה“שער”! את אלה חייב כל איש ישר להלקות בראש כל חוצות, בין שהן מלומדות ובין שאינן מלומדות – שד אחד! טפו!…
ובצלצלו במפתחות פנה אליה עורף ושב אל המסגד.
־ ישלם לך האלהים! – קראה אחריו הזקנה במר־נפשה.
השומר הניע יד לעומתה: ניחא!
־ הוי, לאן את? – קחי לך את כספך – אין לי צורך בזה… ב“גזוזות” הרי היא מטפלת, בחלאת מין האדם… טפוּ!…
כשחזרה הזקנה, שכבה ליזה דוממה, כולה מכווצת, מקופלת, הומיה בקול־נכאים דק, ככלבלב מוכה.
בחדר הקטן שררה דומיה כבדה. דומה, כאילו אימת חכיון מלאה את כל פנות החדר, את כל חללו.
־ אם קדושה, הושיעי־נא!…
ופיטרובנה מעלה בלבה את דבריה של ליזה: “הלא גם היא היתה אם!”
־ “יפה אמרה! זידובקה – וחכמה כזו!”…
והנה ליזה פוקחת עיניה ומביטה לפניה… מקשיבה אל הנעשה בקרבה. עיניה ננעצו בפיטרובנה, ספק שואלות, ספק מבשרות…
פיטרובנה נחפזת אליה, מציצה בה – ופתאום נהרו פניה:
־ אם חסדיה וקדושה! נו, התחיל, התחיל… אנא, הטהורה! הלא גם את היית אם! גם את חלת, ילדת… הושיעי־נא, עמדי־נא לה! – ופיטרובנה עמדה לטפל מסביב ליולדת בתנועות מזורזות ובמשנה התאמצות. פניה מכוסים אגלי זיעה גדולים כעדשים, ובחדר השלך הס…
בלילה ההוא ילדה ליזה בן.
ג. 🔗
– היליכי את זה… היניקיהו אחת או שתים! – אמרה לה פיטרובנה באותו הבוקר עם הנץ־החמה והקריבה לפניה מין צרור לבן מחותל ומכורבל, אשר מבין חתוליו הרבים נשקפו פנים קטנים ואדומים, מצומקים ומקומטים, כפני תפוח צלוי, ומגוחכים מאד.
כשאמצה את הרך המחותל בפעם הראשונה אל שדה המלא והגמיש והרגישה את חום בשרו הענוג, נמלא לב ליזה הרגשת אושר לא־נודע. פניה קרנו בשחוק תמים, צנוע.
– שמחה היא! – קראה פיטרובנה באותו הטון הקשה והיבש, שהיה בקולה תמיד בהתהלכה עם יולדות אלו. – אל תשמחי אל גיל ככל הנשים, לא רבות תשתעשעי עמו…
אך ליזה אינה שומעת. בזהירות רבה לקחה את הילד וחלצה לו את שדה. וזרם שמחה גדול ורחב וחם שטף את כל לבה, השתפך והתפשט בכל גופה, כששפתי התינוק הקטנות והחמות נגעו בשדה. רגע אחד נשמטה הפטומת מפיו, והוא מניע את ראשו הקטן ומבקש, ומבקש… וליזה מביטה בו ועיניה מתרחבות.
בגויה החלשה והמעונה התחיל הדם להתעורר ולהכות גלים. תוסס ומפעפע הוא בכל העורקים, שכולם כאילו דופקים ועונים לקול הזמרה הגדולה, הרחבה והעמוקה, המזמרת בקרבה.
שירת האם!
כשירדה ליזה ביום השלישי מעל המטה, הרגישה סחרחורת בראשה, כשכורת יין, – ותצנח על הכסא, אשר אצל השלחן, ותשען בראשה על שתי כפות ידיה.
פיטרובנה הביטה עליה מרחוק מתוך סקרנות, הזינה מבטה בעיניה הגדולות, הכחולות כפרחי־הדגן, בשערותיה הארוכות, הפזורות על כתפיה החשופות, הזכות, שהופזו בגונן הערמוני לנוכח קרני השמש, המזדקרות מתוך הזגוגיות הקפואות למטה והבהירות למעלה.
– נו, יפה. התעודדי, התחזקי, ועל־אודות התינוק צריך לחשוב…
ליזה העיפה עליה את עיניה, חשבה רגע ואמרה בקול רך ולוחש:
– כך… צריך יהיה לחשוב.
– דבר המובן. על־אודות הילד לא נדברנו. את בעצמך, את בעצמך צריכה לכלכל דבר כראוי וכנכון.
– יודעת אנכי.
– יודעת – ואיככה לא תדעי? אין מה להתמהמה הרבה ולדון בזה. רק יום אחד או יומים – הרי גם אני לא עשירה אנכי. אשה זקנה אני, וזאת היא פרנסתי…
והזקנה יושבת תפושה במחשבות וסנטרה החד מתנועע, ונראה, כאילו היא לועסת מה בפיה.
– יודעת את, דוידובנה, מדברת אני כלפי זה… מה שאת מיניקה אותו, אינך עושה נכונה. מפנקת אַת אותו ביותר… שלא לטובתו… לא חלב־דם היא מנת־חלקם של אלה; גדלים הם על לחם מרוכך במטלית… נו, אם יקר הוא לך כל־כך, קני לו בקבוק עם דד של גומי. בבית־המרקחת תמצאי… מוכרים שם… וגם זאת לדעת: החלב בימים האלה ביוקר גדול. לא יסולא בזהב? – אמרה הזקנה מתוך נענועי ראשה והוסיפה:
– גם לו, גם לך ייטב… התביני?
יצאה אל התנור, פשפשה שם רגעים מעטים והגישה לליזה כוס תה חם: – שתי, דוידובנה, וחממי את קרביך, חממי… הכל קר, רפוי ומתמוטט בקרבך…
מבעד לחלון הנמוך נשקף יום אפור בשלהי נובמבר. בין האזוב והקנים הנובלים, שעלו בימות הקיץ על המעזיבה הגדולה, הלבין שלג רך, שנפל בלילה. עצב עמום וקשה לפף את ליזה, והיא יושבת כפופה ומרגישה בדמעות, הפורצות מעיניה. מן המטה הגיעה לאזניה המית התינוק. הבליגה על קשי יגונה, קמה ומהרה אליו ברגלים כושלות.
־־־־־־־
למחר יצאה ליזה העירה לבקש עבודה. זה מכבר הלכו ופחתו שעוריה, שהיו לה בבתי אנשים אמידים, – הללו מאנו למסור לידה את חנוך בניהם ובנותיהם משום שהיתה מן ה“אדומים”, והללו שנשתיירו לה, מכיון שהרגישו ב“מצבה”, פטרוה גם הם. כל הימים האחרונים היתה חיה בחסדה של מאריה דמיטריובנה, שהכינה את שלשת ילדיה אל הגימנאזיום, ובשכר זה התגוררה בביתה ואכלה לחם על שולחנה.
ליזה החליטה לקבל על עצמה איזו עבודה שהיא, ובלבד שתמצא בני־אדם, אשר יאספוה אל ביתם עם הילד. כל היום סבבה ברחובות העיר, דפקה על דלתות רבות – ואת מבוקשה לא מצאה.
– עם ילד… אפילו אם תוסיפי לנו אַת מכיסך – לא נוכל לקבלך. – תשובה זו וכדומה לה שמעה כמעט בכל מקום.
רק באחד הבתים נאות זקן אחד קרח לתת לה עבודה, אולם מיד הכירה בדבריו ובמבטי עיניו של זה, שלא העבודה העיקר אצלו. פניה אדמו מכעס ובושה, ומבלי דַבר דבר פנתה ויצאה את הבית. ושעות רבות אחר־כך היה לבה מתעטף בקרבה בחרדה אלמת לזכר עיניו הקטנות והמחייכות של אותו זקן.
כל היום תעתה ברחובות העיר הגדולה. השמים אשר מעליה היו עכורים, דלוחים. שלג רך וטחוב נפל ארצה. רגליה עיפו וכבדו. הטחב חדר לכל אבריה, וכחותיה הולכים וכלים. כבר הודלקו הפנסים, הלילה כבר בא, והיא עדיין הולכה ובוססה בטיט־חוצות. הולכת היא באין שום מטרה לנגדה, כאילו שכחה אחרי מה ולמה יצאה, שויון־נפש תקף אותה. לבבה ריק ומוחה שומם. אין כל מחשבה, אין כל הרהור.
האיר לנגדה חלון של חנות קטנה אחת, בני־אדם נכנסים ויוצאים. הדלת חורקת, בסבבה על צירה, עמדה והביטה בחלון הקטן. מתנועעים שם צללי אשה יוצקת דבר־מה מבקבוק אחד למשנהו, ובזוית עומד בן־אדם פרוע־שער ומעיין בפנקס. נתקלה בספסל אצל עמוד הפנס ממול החנות, צנחה עליו וישבה.
תקפו עליה זכרונות והרהורים מטושטשים.
שם, בעיירתה… לאביה היתה חנות כזו. והיא רואה אותו, את אביה – הנה דמות־דיוקנו, והנה פניו העגומים, מצחו הרחב והעינים הגדולות, הקודחות… פילוסוף היה אביה. כך קראו אותו בעיירה: “דוד הפילוסוף”.
ורואה היא אותו יושב כפוף, מעיין במין ספר עתיק, מכורכם־עלים. כולו שקוע בו, ראשו ורובו. והנה הדלת נפתחת וקונה נכנס. והרי הוא מרים את ראשו מעל הספר, מביט ותוהה, משתומם על הקונה – זוכר מה… והוא קם בלי חמדה ממקומו, מודד, שוקל, נותן ומקבל – וחוזר שוב אל ספרו…
ורואה היא את אביה בבוקר השכם. עוד חושך בחוץ, זה אך קרא התרנגול הראשון – והוא יושב על הספרים הרבים, המגובבים בלי סדר זה על־גבי זה, פותח את האחד ומעיין בו, פותח את השני ומדפדף. ופניו רצינים, מרוכזים. גליונות הרבה מונחים לפניו, וסמוך להם – קסת ועט. והוא מבקש, מחפש בספרים הרבים… והנה קרנו הפנים, העינים דולקות, מזהירות, ומין גיל פנימי משתקף מהן – הוא מצא… הוא מצא… הכל מחוור, הכל ברור…
אביה כותב ספר.
ואביה זה רצה “לעשות ממנה דבר גדול”. כך היה אומר, והיה מוסיף: “חבל, שלא נולדה זכר. אילו ניתנו לזכר כשרונות מצוינים כאלה, ודאי שהיה מחזיר את העולם לתוהו־ובוהו!”…
וכמה אהב אותה, כמה התפאר בה! וכמה גדלה שמחתו, כאשר עלה בידו, אחרי הרפתקאות רבו, להכניסה אל הגימנסיה!
יחידה היתה לו, אין לו זולתה לא בן ולא בת.
ואז באו ימים, והיא התחילה אמנם “להחזיר את העולם לתוהו ובוהו”, אך לא כרצון אביה ולא לפי השגתו. היא נסחפה בזרם הכביר, השוטף, ואביה רק פשט זרועותיו לעומתה ופניו פני נדהם ואובד־עצות…
והזרם הכביר הביאה עד הלום – עד אותו הלילה…
והיא זוכרת את הבוקר ממחרת הלילה ההוא.
רטט עובר בכל גופה. באותו הבוקר, אחרי ליל שכרון ומצוי כוס ההוללות עד תומה, נתקבלה הטלגרמה על־דבר מות אביה.
ובאפלת הערב יושבת היא על הספסל, ליד הפנס, ומתאמצת להעלות מתוך ערבובית הסערה החשכה פרטים־פרטים: הנהר הגדול, הגלים הרחבים, זמרת בחורים ובתולות, צחוק־עליזים פרוע, סירה טופפת מעל לגלים… והנה פניו השוחקים, לסתותיו החומדות, הדורסניות, נשמתו הלוהטת וידו הגדולה, החזקה, החמה, המכניעה וכובשת הכל…
ובאותה שעה אפשר שגסס אביה.
־ – – – ־ ־ –־––––־ ––־––
נגעה שלא במתכון בשלג שנפל על הספסל, התעוררה וקמה.
חרקה שוב הדלת בחנות שממולה, השחירו מקרן־זוית ברחוב עגלון וסוסו, עברו על פניה צללי בני־אדם.
והיא עומדת תוהה. עולה במוחה דבר־מה נחוץ, איזה רעיון עיקרי, המתבהר ומִטשטש חליפות – ואין היא יכולה להתרכז בו, לתפשו.
התינוק…. נזכרה בו!
הוא רעב שם… בבוקר השכם עזבה אותו. לא אכל. רעב הוא, בנה… בנה…
אל רחום וחנון!
ולעיניה – המטה הגדולה המזוהמה בביתה של פיטרובנה, המטלית. במטלית זו מחותל ילדה, שוכב לו גלמוד ונעזב והומה לנפשו, הומה… והיא שכחה אותו!
הלא אֵם היא!
דאוויד שלה, בנה ובר־בטנה…
דוד – ולא דאוויד… שם אביה היה דוד. ר' דוד צדיקוב. מגזע קדושים הם. אחד מאבותיה הקדמונים מת על קידוש־השם. קבלה היא במשפחתם מדור־דור.
לא. לא יקרא שמו דוד… אל יחולל שם אביה בשמו של…הממזר הזה!
ממזר?… כמה מגונה מלה זו; כמה אכזריות בה! במה אשם הוא, זה הפעוט הרך, היקר, הנחמד, הנקי והטהור, בנה ובר־בטנה, בן־אונה?…
אוי לאם!… מתחילה היא לחשוב יהודית… אוי ואבוי לאם!… כל היום לא אכל דודל שלה… דוידוניו…
דוידוניו… ד־וי־דו־ניו… מה נעימה היא השפה! והיא כמעט שכחה את שפת אמה, לא הרהרה בה זה ימים רבים!
־ דוידוניו שלי, רעב אתה?… רעב, עולל־טפוחי?… הנה הולכת אמך אליך… אמך הרעה… הרעה… שכחה את דוידוניו שלה…
והיא קמה ורצה. רצה היא בכל שארית כחותיה, בכל מאמצי רגליה הרפויות והכושלות. ולבה הומה, לבה בוכה בקרבה:
“דוידוניו, קרבני הקטן, עולתי התמימה, בני ובר־בטני!”…
בפתח נתקלה בפיטרובנה – זו עמדה כפופה, כולה מכורבלת, והיא אוחזת בשתי ידיה דבר־מה הטמון מתחת למטפחתה הגדולה.
– סטיפאנידה פיטרובנה, לאן?
– הסי, הסי, יפתי…
פיטרובנה הקישה בחשאי על לבה: כאן. כאן הוא!
– רחמתיך, דוידובנה, ענוגה את. לא משלנו. לא כפרית. לא לך עבודה כזאת. נו, ורחמתיך… בעצמי אשאהו. אניחהו באחד המקומות הטובים… אף צפור לא תצפצף…
דוממה ורועדת תפסה ליזה את הזקנה בשתי ידיה והתחילה הודפת אותה אחורנית. פיטרובנה העיפה עליה שתי עיניה האפורות, התבוננה אליה רגע, ובקול חנון לחשה: “נו, ניחא, ניחא… אמרתי – לטובתך אעשה זאת”… ופניה המקומטים הוארו באור חם:
– אם, אם… גם היא, מלכת השמים היתה אם…
ליזה נטלה את הילד על זרועותיה, התנפלה עמו באין־אונים על המטה, ובידים רועדות, ממהרות חלצה לו שדה, כשעיניה זולגות דמעות בזו אחר זו.
– מוצלחת את, אליזאביטה דוידובנה, איני יודעת בעצמי מפני מה אהבתיך כל־כך… למן השעה הראשונה, שראיתיך… – פטפטה הזקנה, בערכה את השלחן. – עכשיו… ראי־נא… רעיון טוב עלה בלבי… דיך… די להניק אותו!… אָח, מפנקת את אותו… נזכרתי, אליזאביטה דוידובנה, בסוחר זקן אחד ואשתו. לא רחוק מזה ביתם, ומפתן גבוה לו… עשירים הם וערירים… באחד הלילות אניחהו על המפתן, וכצל אתחמק לי ואלך… אף צפור לא תצפצף…
נגשה אל ליזה ודגדגה אותה מתחת לזרועה.
– נו, בואי, הנה השלחן ערוך. כל היום, בידוע, לא אכלת… יש שם בתנור כרוב מטוגן בחלב, גם דייסה השארתי לך וחלב מעט… קומי, יפתי, ותאכלי…
נפלה ליזה על צואר הזקנה, נושקת לה ובוכיה ומדברת דבור חטוף, מהיר, דבריה יצאו דחופים, מבוהלים ומקוטעים מפיה – מדברת ובוכיה…
– יצאה מדעתה! נו… הרגעי, עלמה, הרגעי…
ד. 🔗
ליזה אמרה לזקנה, כי בעוד יום אחד – ואפשר גם למחר – הבטיחו לה מקום. יקבלוה יחד עם הילד… שם תלַמד שלשה נערים וילדה קטנה אחת.
– תשׂבעי ממרורים… אוי, תשבעי! – אמרה הזקנה. – למה לך הילד? נו, דומי, דומי… אחכה לך עוד ימים אחדים, רק ימים אחדים. הלא תביני – מקומך נחוץ לי… אחרת צריכה לבוא במקומך, אף היא מבנות מינך, מהמלומדות …
ושוב תעתה ליזה ברחובות כל היום, ושוב בקשה מקום לה, בקשה ולא מצאה.
נואשת ונרגזת חזרה כנטות היום, כולה עיפה ויגעה. ואז נקרה במחה בפעם הראשונה מחשבה, כי הילד אסר אותה בכבלי־ברזל.
וכשהתחיל הילד לבכות, נזרקה מרה מפיה: הוי, הפורענות שלי, האלם!
נרגזת וכועסת נטלה אותו על זרועותיה, והתינוק פרכס בידיו וברגליו הקטנות וגעה בבכי.
נמלא לבה רחמים עליו. השכיבה אותו על הכר, עמדה על ברכיה לפני המטה, הרכינה ראשה אל הגוף הקטן והתענגה על חומו, היוצא ממנו, והתחילה ללטף, לנשק את הברכים הקטנות, הרכות, את הבטן הקטנה עם השרר הארוך, את הפנים הקמוטים, את העינים העצומות: בני! בני! בני!…
הזקנה לא היתה בבית, החדר נמלא צללי ערב. מירכתי הבית, מבעד החלון הקטן, עדיין הלבין האור הקלוש של היום הנוטה לערוב, והיה החלון דומה לעין כהה גדולה אחת, הסוקרת בשויון־נפש את שתי הבריות העזובות והמנודות.
ולמחר, עם אור הבוקר, יצאה שוב לבקש לה ולילדה מקום־מנוחה.
החליטה לקבל כל עבודה שתהיה: תשרת, תבשל, תעשה כל עבודה קשה וגסה.
ושוב תעתה, נדדה מרחוב לרחוב, מבית לבית, – והיום רד מאד, והיא עיפה ורפת־כח, הולכת בברכים כושלות ועומדת להנפש אצל כל קיר, נשענת אל כל עמוד.
כחותיה עזבוה. כל היום לא אכלה.
צנחה וישבה על מפתן אחד הבתים. מוחה מטומטם ולבה מאובן. אין היא מרגישה כלום. אין היא רוצה כלום. רק חפץ אחד ממלא אותה – להתכווץ ולשבת פה אלמת־דוממת. אל יראנה איש ואיש אל יפריענה…
אך הנה נגעה בה יד: – “הוי, את! לא פה מקומך. לכי, מהרי ולכי מזה!”
שוטר גבה־קומה ורחב־כתף עומד לפניה, מביט עליה בשאט־נפש. קמה ושרכה דרכה הלאה, הולכת לאטה ומתנודדת כשכורה.
חזרה הביתה וישבה על הספסל כשהיא לבושה בבגדיה, תומכת את ראשה על השלחן ופניה מחרישים.
בקרן־זוית הבהבה העששית לפני האיקונין. על הכותל דלקה עששית־נפט של פח, והנפט מפעפע ומזמזם בתוכה. מתחת לתנור צרצר הצרצר, שומם וחד־קולי, בהפסקות קטנות. על התנור שכבה הזקנה מעוטפה ומכוסה בבלואי־סחבות ונאנחה לפרקים. עצמותיה כאבו.
– שלג… סופת שלג תתחולל מחר. – נבאה הזקנה באנחה מעל התנור. – רגלי וכל עצמותי כואבות.
ליזה לא ענתה.
– הוי, מה זה היה לך?… למה תחרישי? אפשר רעבה את? פשפשי שם בתנור…
– צריכה אני ללכת… אל בית־המרקחת אני צריכה ללכת… בקבוק צריך, דד…
– אהא, כבר חכמת באחריתך? לא תניקיהו עוד?
– לא.
כל היום נשתעממה הזקנה. רגליה הכואבות לא נתנוה לצאת החוצה ולדבר דבר עם איש, לפטפט קצת; ולכן שמחה על האוזן השומעת שמצאה לה, ופתחה כמדברת לעצמה:
־ אֶח־אֶח!… ראה ראיתי בשנות חיי הארוכות רבות כאלה, למאות, לאין מספר… וכמה חלקתי אותם בעצמי, את הפעוטים! כמה השארתי על המפתנים, בגני העיר על הספסלים, ולכמה מצאתי מקום אצל עשירים ערירים… ולמי לא חלקתים? לסוחרים, ולבתי־המחסה, ולבתי־היתומים… והן, הבתולות הטפשות הללו, בכו בדמעות שליש, לא נתנו פוגה לעיניהן, מאנו להתנחם על חמדת נפשן, שניטלה מהן… עכשיו זקנתי ושבתי, וסבורה אני, שהמלכות היתה צריכה להוציא חוק במדינה לבלתי לדת נקבות, כלומר: למעט בהולדתן של נקבות… למה להן חיים, לנפשות עלובות אלה? מארת־אלהים רובצת עליהן מיום צאתן מרחם אִמן! בואי וראי: הנה שלך, בחירך רצתה נפשך בו, – הוא בודאי יש לו כבר אחרת, נאה ממך. ומה איכפת לו? נטל מה שרצה וחמק־עבר – לכי בקשי את הרוח בשדה!
ליזה ישבה כאלמת. רגע שררה דומיה רבה בבית.
– שמעי, את… הנרדמת?
– לא.
– אם כן, שמעי־נא ואיעצך לטוב לך. רבות עשו והצליחו. אינך רוצה שאניחהו על אחד המפתנים או באחד המסדרונים, – ניחא. אפשר צדקת. הלא בעוד את פונה כה וכה – והילד יקפא בקור. או כלב יבוא, או חזיר יסחבהו… היו גם מקרים כאלו… אבל להפטר ממנו את מחויבת, אם חפצה חיים את… ואת יפה כל־כך. עיניך, שערותיך – כולך תפוח מלא עסיס ועכשיו שמעי־נא לי, הזקנה, וייטב לך. קחי אותו וישבת ברכבת של מסילת־הברזל, תעברי תחנה אחת או שתים, תעזביהו שם בחשאי, וברכבת השניה תשובי העירה… שם ברכבת חם, נוסעים כמה אנשים למיניהם. חזקה, שלא יאבד. מי יודע? אפשר שעשיר אחד או גברת אחת יחמלו עליו… יש אשר נסיך גדול ועשיר לוקח ילד כזה ומאמץ אותו לבן לו. כבר אירע כזאת. הכל תלוי במזל…
ליזה ישבה כאלמת.
פעמים אחדות הקיצה הזקנה פיטרובנה באותו הלילה. עצמותיה כאבו ולא הניחו לה לישון. אז ראתה את ליזה והנה היא יושבת עדיין לבושה בבגדיה, ראשה נשען אל השלחן, לא תנוע ולא תזוע. הזקנה התמרמרה בלבה על הנפט ההולך לאבוד בשעה מאוחרת כזאת, אך לא אמרה כלום. באפלולית התנור רחפה לפניה דמות־דיוקנה של “האם הקדושה”: “גם היא היתה אם”…
ובחוץ התחוללה סופת שלג. בארובה בכה הרוח, בעששית פעפע הנפט והצרצר צרצר וצרצר.
– לא לחנם כאבו עצמותי. – דברה הזקנה לעצמה ותתהפך על צדה, וכרגע נרדמה.
ה. 🔗
בקרן־זוית ברכבת, סמוך לחלון, ישבה ליזה, ועל הכר הקטן, מעוטף ומחותל, שכב הילד. בידים רועדות הניחה אצלו בקבוק קטן מלא חלב ודד נתון על פיו. אצבעותיה רטטו, כשבקשה את פי הילד. בקשה ולא מצאה, עד שגחנה אליו. אז תחבה את דד הבקבוק לתוך פיו וישבה אצלו.
הרכבת מלאה אנשים, מלתחות ושקים. מלמעלה, על האצטבאות, ומלמטה, מעל הספסלים, מתאבך ועולה עשן הפאפירוסות והמקטרות, – עשן חריף ומחניק. מבעד לחלון הקטן נשקף ליל שחור. האופנים משתקשקים וחורקים על פסי הברזל, הרכבת מתנודדת והמכונה שורקת בקול יליל.
לפניה עומד איש גבה־קומה, בעל זקן מגודל, אשר גלידי־קרח ושלג עדיין תלויים בזקנו, והוא מרכין אליה ראשו ואומר: “הרתיעי־נא, בַּרישניא, ואשב גם אנכי. לא רחוק דרכי”.
ליזה דחקה עצמה ופִנתה לו מקום על־ידה.
– אה, פעוט לך כאן? ואני סבור הייתי… למקום רחוק?
– לא, לא־רחוק… רק תחנה אחת…
– אצל בעלך היית? בעיר?
רעד עבר בכל עצמותיה. נדמה לה, שהאיש יודע מה שבלבה, ובכוונה הוא רוצה להכנס עמה בדברים. והיא מתחרטת על שאמרה לו “רק תחנה אחת”.
– לא אצל בעלי הייתי… נוסעת אני אליו… תחנות אחדות… לא רחוק…
– טוב ויפה… כך, כך, יפתי… תחנות אחדות…
ליזה הסבה פניה אל החלון.
פתאום נזכרה, כי הילד אינו מעוטף כראוי. רק מטפחת אחת עליו, והרוח נושבת בעד החלון.
הסירה את המטפחת החמה שעליה והעטיפה בה את הילד – ועדיין לא נחה דעתה.
מי יודע, כמה ישכב פה עד שירגישו בו – אחר־כך, כשתעזבהו יחידי לנפשו…
– אלי, אלי! – פרצה אנחה מלבה שלא מדעתה, ומיד הביטה מסביב בחרדה: אפשר שמעו? שמעו והבינו?
איש לא פנה אליה. הכל היו עסוקים וטרודים בסדור מלתחותיהם. הכל בקשו להם עצה להציע את מקום מושבם בכל אשר מצאה ידם ולהתנמנם קצת.
תחבה את כפה מתחת לחיתולי הילד, נגעה ברגלו הרכה, החמה, הרגישה ברוך בשרו – ולבה נמלא רחמים, ועיניה התחילו זולגות דמעות.
הסבה פניה אל הקיר ותשען עליו.
– גם אותך, שכנתי, שינה חוטפת?…
ולבה מלא הרהורים: הנה היא אצלו, גוחנת עליו, קרובה לו. ובעוד חצי שעה?…
בעוד חצי שעה יהיה דוידוניו שלה עזוב פה, יחידי, רך וקטן, נפש קטנה ועלובה… והיא תסע אז ברכבת החוזרת אל העיר, כעצת פיטרובנה. בכל רגע תתרחק ממנו, הלוך והתרחק, הלוך והתרחק… מי יחמול עליו? מי ישים עינו לאהבה ולחומלה על יתום קטן ועלוב זה, שאמו האכזריה השליכתו מאחריה?…
האופנים משתקשקים, חורקים על פסי הברזל, המכונה שורקת בקול יליל, הרכבת מתנודדת, ומסביב לה – אנשים זרים, הללו מתנמנמים והללו מתלחשים. אין מרגיש בה, אין רואה, אין יודע את צערה הגדול, את חטאה הנורא!
אין איש יודע, אך הרכבת יודעת: האופנים, המכונה, החלון המתנודד ומזדעזע וכל הרכבת כולה – הכל משקשקים בחבורה ועונים אחריה בקול: “ילד קטן עזוב פה, ילד קטן עזוב פה, ילד קטן עזוב פה!”…
– נרדמה שכנתנו! – פונה בעל הזקן אל סוחר כרסני אחד, שישב על הספסל ממולו. – נרדמה, – והיא אמרה, כי בתחנה הקרובה עליה לרדת.
– תנמנם קצת. עד התחנה עוד תקיץ. בעיר היתה… ודאי רצה, קנתה בחנויות… והנה גם פעוט זה… הפעוטות הללו טרדנים הם. לא יתנו שינה לאמותיהם…
וליזה תומכת ראשה בכותל, גוחנת בלאט אל הילד ומקשיבה לנשימתו החשאית והשוקטת. לאזנה עולה ריח בשרו וחומו הנעים לה כל־כך. ואופני הרכבת עדיין חוזרים על שירתם הזעומה: " ילד קטן עזוב פה! ילד קטן עזוב פה!"
ולא יכלה עוד להתאפק. מרגישה היא בדמעות, העולות וחונקות את גרונה. עוד מעט ומלבה הכבוש יפרוץ בכי גדול, איום ונורא.
קפצה ממקומה ומהרה אל המסדרון הקטן שבין קרון לקרון. שם עמדה, דבקה בחושך אל הקיר המושלג והלח והתחבטה בו מתוך בכי עצור. והסופה סוערת, מיללת… השלג נופל, והאופנים כאילו עזבו פתאום את שירתם הקודמת, הברורה, והחלו עתה לשיר שירה אטומה ואלמת. אין אומר ואין דברים, רק בשורה איומה ואכזרית יוצאת משקשוקם הנמרץ, טסה ומיללת בחשכת הלילה, במרחק השחור…
תחנה.
הרכבת עמדה. מבלי הביט לא לפניה ולא לאחריה מהרה ליזה וירדה.
נדמה לה: פלוני דחפה.
תוהה, כנטועה ומסומרה, עמדה ליד פסי הברזל פניה אל הרכבת, שזה עתה ירדה מעליה.
הסופה נישאת, אבק שלגים מתאבך. קול הפעמון נשמע: אחת… שתים… היא תעלה, תעלה… ילד קטן עזוב שם! בנה הוא, בר־בטנה…
ילדה נשאר שם… נשאר יחידי… המטפחת צנחה מעליו… רגלו הימנית ערומה… הבקבוק נתגלגל ונפל לקרקע… והוא צועק… צועק…
– עמדו!… ילדי!… ילדי!…
הכל נתעלם מן העין. מתחוללת סופת שלג בשדה, ואשה פרועת־שער רצה בשלג אחרי המסע הארוך, שולחת ידיה לאויר וצועקת:
– א־א־א!….
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.