הקדמה    🔗

העובדות הטבועות ביסודו של ספר זה, מקורן בתעודות, שלוקטו על ידי המחבר בשעת שירותו ככתב צבאי בצבא ההגנה לישראל. המחבר אסיר תודה במיוחד לכתריאל כץ ומונטי ג’יקובס, קציני לשכת העתונות הצבאית, וכן ליעקב כהן, חבר מערכת “מערכות”, על הסיוע היעיל בהשגת החומר ובדיקתו.

תודת המחבר נתונה בזה לשר־החינוך זלמן שזר, וכן גם למזכיר איגוד עובדי המדינה, בן־ציון וייסמן, על מאמציהם האישיים. כל המוסדות הצבאיים גילו נכונות יתרה לעזור למחבר באיסוף החומר. זהו ספר עובדות, והחלק הדמיוני שבו הוא בתחומי האפשרי והקרוב לודאי, ואינו יוצא, בכל אופן, מגדר האופיני. במלים אחרות: הדמיון בא במקום המציאות במקום שזו חדלה להיות גלוייה לעין.

אוקטובר, 1950.

 

פתח־דבר    🔗

אין שטחה של ארץ־ישראל אלא החלק החמישים משטחה של ערב הסעודית והחלק המאה משטחן של סעודיה, סוריה, עיראק ומצרים ביחד. כיסית קטנה זו בשיפולי החוף המערבי של חצי אי־ערב, שראשה מעל לחיפה וחודה שבדרום, ליד עקאבה, מגיע אל שפת הים האדום, משולה היתה לנרתיק של מפתחות־סתרים לגנזי כספות, התלוי על לוח־לבם של משרד־המושבות הבריטי ושל העולם הערבי.

כמה בטלנים סיפרו פעם לציבור היהודי בארץ־ישראל, כי ספר התנ"ך הוא שמשך את האנגלים לארץ זו. האנגלים יראי שמים הם, כידוע. והואיל והגשמים תכופים בארצם, ואילו בארץ ישראל זורחת השמש שמונה חדשים רצופים ללא הפוגה, – ברור הדבר, כי הארץ הזאת נראתה בעיניהם כמטריה נאה המקושטת בסמלי הנצרות.

לאמיתו של דבר, גרמו להתענינותה של אנגליה בארץ ישראל תפיסות הרבה יותר חדישות מאשר אלה של הנצרות הקדומה, וחומר הרבה יותר מוצק מאשר קרני השמש. בשביל אנגליה ברוכת השפע, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשניה, גרמו לכך עסקי תעלת סואץ, הנפט, ים המלח, הניצול הקולוניאלי והדרך להודו. בשביל אנגליה פושטת־הרגל שלאחר מלחמת העולם השניה – גרמו לכך עסקי תעלת סואץ, הנפט, ים המלח והניצול הקולוניאלי וכן ה"חגורה האנטי־סובייטית". גורמים אלה הם שהיוו את “קרני השמש” האמתיות, והם עלו בקסם האקסוטי שלהם על כל תמונות רוכבי־הגמלים. העובדה, שאותה תפיסה בדבר הדרך להודו, נסוגה, לאחר אבדן הקיסרות ההודית, בשביל התפיסה של החגורה האנטי־סובייטית – היתה מקרה של מזל בשביל מדינת ישראל הצעירה. שהרי חגורה זו אינה עוברת את ארץ הודו, כי אם את ארצות ערב, שאפשר להגיע אליהן גם בלי תעלת סואץ.

בחגורה זו היתה מדינת ישראל הגורם הפחות מוכר מכולם. וסילוקו מעל הבמה היה רצוי, לא לבד מטעמי בטחון אלא גם מטעמים מסחריים. אין האנגלים אוהבים, מטבע בריאתם, לזהם את ידיהם בדם. וכך החליטו לקשור את הנאה עם המועיל, והעבירו לידי “הליגה הערבית” את התפקיד של השמדת ישראל; המועיל – משום שהשמדה זו פירושה ריתוק החגורה האנטי־סובייטית והבטחת הענינים המסחריים; הנאה – משום שנצחונה של “הליגה הערבית” היה מוסיף לה איחוד וחיזוק פסיכולוגי.

כי הליגה לא היתה מאוחדת. הליגה לא היתה חגורה. אף כי אפשר שהיתה מעין חגורת־הצלה בשביל עמדות־החלוץ האנגליות במזרח התיכון.

נצחון של ישראל היה דוחק בהכרח את ענין “הליגה הערבית” לעולם האשליות; היה מפוצץ את תכניות החגורה האנטי־סובייטית במזרח והיה בועט בעיטה אחרונה בעסקי המסחר האנגליים במזרח הקרוב. ובהתאם לגובה הסיכון והסיכויים של המשחק היה גם גודל ההשקעה של הליגה. ארץ־ישראל נהפכה, כספרד בימי מלחמת האזרחיים, לגיא חזיון של מבחן־כוחות חדש, בין כוחות הקידמה והריאקציה.

*

מורם ורבם של כל סוכני המזרח הבריטיים הוא קולונל לורנס, פרש־המדבר האנגלי, ומעריץ פרשי־המדבר הערביים. תלמידיו יושבים ישיבת קבע, או ישיבת עראי, בכל מקום ומקום ביבשת־אפריקה ובארצות ערב. כל מקם שבו מוקפת חצר ערבית עלובה חוטי תיל דוקרני, וכל מיני פחות, אמיתיים ומדומים, נכנסים ויוצאים שם; כל מקום שאַנטנות־אלחוט מזדקרות מתרוממות בו מתוך מערות עתיקות בערי פיראטים קדומות, וזקיפים כושיים עומדים על המשמר, יחפים, חבושי קסדות־פלדה, ורוביהם מכודנים – אפשר לנחש עליו, כי סוכנים אלא נטו בו אוהליהם והקימו בו מרכז מטה שלהם. כמה וכמה עוזרים להם, בשכר ושלא בשכר. מיסיונרים ונזירים, מורות ומורים, חוקרים ארכיאולוגיים ומזרחנים, החיים חיי מלאכים ושליחים של הדת הנוצרית, ומכינים ואוספים ידיעות בשביל הקצינים הבריטיים. ומשקיף הזר ישתומם שוב ושוב, לראות, כי תמיד מתנגשים כוחו עוינים ונרצחים אישים־יריבים ומתפוצצות מכונות־תופת וקמות מדינות בובות ומורכבות ממשלות־בובות ומתארגנות בריתות בובות שונות דוקא ברגע הנכון והמתאים בשביל האנגלים. הזורעים פשעים – זהב יקצורו.

רק פעם אחת עמד אחד מגדול תלמידיו של לורנס לצדו של הישוב היהודי בארץ־ישראל, היה זה בשנות המאורעות 1939–1936. שמו של אדם גדול זה היה וינגייט. אבל מה שעשה צ’ארלס אורד וינגייט בשביל היהודים הלא עשו מאות קצינים אנגליים בשביל הערבים. כמה מפליא איפוא הדבר, שתלמידיו של וינגייט זה, האחד והיחיד, היכו בסופו של דבר, את תלמידיהם של מאה בני־לורנס האחרים.

כנופיות ערביות פעלו בארץ, חדרו מארצות־ערב השכנות. המופתי היה מעודד אותן, הנאצים היו מספקים להן נשק, אפשר כי במוחו של משרד־המושבות הבריטי התחיל מדמדם, זו הפעם הראשונה, הרעיון, כי המזרח הקרוב מרגיש בלחץ של משטרו. ולכן התחיל משרד־המושבות לחפש לו בעלי ברית, לצורך לחץ־שכנגד.

אין האינטליג’נס הבריטי שולח לפעולה בקרב העמים השונים אלא ידידים אמיתיים. לורנס היה ידידם האמיתי של הערבים ואילו וינגייט היה ידיד־אמת ליהודים, ובני לורנס החדשים, ששמם היה עכשיו גלאב־פחה, נשלחו בהמונים אל הערבים.

וינגייט ארגן את הפו"ש – פלוגות שדה, שפעלו בלילה. יחידות קומאנדו, שהיו מורכבות רובן מיהודים ומיעוטן מאנגלים, והיו מצוידות בנשק חדיש ביותר. הן פעלו נגד הכנופיות במסעות־הפתעה ליליים. היו מופיעות במפתיע בשטחי האויב, מנצלות את המבוכה המתהווה, והולמות באויב מהלומות מוחצות. אלה היו, אם תרצו, מעין פעולות ג’ונגל, כמסעות פלוגות היערות שהוגשמו אחר כך על ידי וינגייט בבורמה, במלחמתו נגד המסתננים היאפניים, ושעיקר סודם – פעולות בזק של יחידות קטנות העוברות מרחקים גדולים, ועורכות התקפות הפתעה מוחצות, הנראות כפעולות של חטיבות גדולות. אכן, עלה בידי וינגייט להשמיד את הכנופיות בארץ ישראל ולהניסן, ואף להטיל אימה על כפרי הגבול. והואיל ומעולם לא הוציא את הסיסמה “האנגלים באים”, כי אם היה מפיץ תמיד את הסיסמה “היהודים באים”, למדו הערבים לקח ממראה־עיניהם והתחילו לכבד את השכן היהודי, אשר עוד לפני שנים לא רבות כונה בפיהם “וולאד איל מות”.

*

וינגייט היה ידיד היהודים, ואולם הוא היה ידיד יהודים אנגלי יחיד, כנגד מאה ידידי־ערבים אנגליים. הוא היה נועז ומחושב. אינטליגנטי במידה יוצאת מן הכלל ורב כשרון. בשמי בורמה נספה האיש בטיסת תצפית. תכסיסי הקומאנדו של בעלי הברית במלחמת העולם השניה ושל “צבא ההגנה לישראל” במלחמת העצמאות היו ילדי־רוחו. כי המפקדים המנוסים ביותר והמדריכים הותיקים ביותר של צ.ה.ל. באו מפלוגות הפו"ש של וינגייט. לורנס נוצח על ידי וינגייט – פרש־המדבר על ידי איש חיל־הרגלים האפור והמפוכח.

באה מלחמת העולם השניה. באה שנת 1940–1941. בישוב היהודי פעל אז בסתר אדם אחד, ואליהו גולומב שמו, אחד מאנשי העליה השניה שיסדו את הסתדרות העובדים, את הקבוצות הראשונות, את מוסדות הפועלים בארץ. אדם זה עמד על כך, כי רק נס יוכל לעצור את קלגסי היטלר בחוף הצפוני של אפריקה. בלי לדעת, כי נס זה היה קרוב, הכין את בחירי הנוער היהודי למלחמת פארטיזאנים וייסד את הפלמ"ח, שנתפרסם אחר כך לא לבד בארץ ישראל אלא גם בפי האויב.

לאמיתו של דבר, היה הפלמ"ח המשך של פלוגות פו"ש מיסודו של וינגייט, אלא שפלוגות הפו"ש היו התחלה, תאים ראשונים של צבא מקצועי. ומבחינה חברתית ומשקית כאחת אין לו אח בדברי ימי הצבאיות. הדור הצעיר בישראל מתגבש בפעם הראשונה בחטיבה מלוכדת. והלא בו, בדור צעיר זה, סתום כל הסוד של מדינת ישראל.

פלמ"ח אלו ראשי תיבות, שפירושן פלוגות מחץ. פלוגות אלה גויסו מטובי הנוער בארץ. מהנוער החלוצי שהכשיר עצמו לחיי קיבוץ ולחיי חקלאות, ושהיה חדור רעיונות סוציאליסטיים והחלטיות של הגשמה, ויצר את הטיפוס של איש המגן ואיש האדמה כאחד – ההופך למציאות את חלומם של אבות התנועה הציונית ושל אבות הישוב על התחדשות העם.

מארגוני הנוער השונים בארץ הובאו הבחורים אל הפלמ"ח ואומנו אמון צבאי וחקלאי כאחד בקבוצים ובקבוצות השונים בארץ. ואם כלי־היריה כוסו בעלים, לא היתה זו הסואה. היה זה חינוך מחושב לחקלאות. היתה זו השאיפה והמטרה, שאחרי הפעולה החלוצית של החייל הצעיר, תבוא הפעולה החלוצית של המתישב הצעיר, איש חיל־המילואים. כל חייל – מתישב, וכל מתישב – חייל. מחנות האוהלים של הפלמ"ח ליד הקבוצות והקיבוצים בארץ היו מחנות־הצבא הראשונים של ישראל.

ההכשרה הצבאית כשלעצמה לא היתה בשביל ילידי הארץ בשנת 1941–1940 בגדר חידוש. “ההגנה”, ארגון צבאי, שפעל במחתרת ונרדף על ידי השלטונות הבריטיים, כבר היתה אז בת עשרים שנה. החידוש שבפלמ"ח היו מקצועות הלמודים שלו. בהתגוננות סטאטית, מתוך אשנבי־יריה של בטון התחילה “ההגנה”. ואילו הפלמ"ח יצא בעזרת כלי יריה ישנים ומתוקנים ורמונים מתוצרת בית, ללמוד את התנועה בשדה, התמרון הטאקטי, והפעולה העצמאית, שבה היה כל אחד צריך להיות בקיא בשימוש בכל כלים. האמון היה אמון־קומאנדו, והתכוננות להחזיק מעמד בכל מצב שהוא, להתגבר על כאבים, רעב וצמא, עייפות ופצעים; לבוז לסכנה, ולהיות מוכן לקדם את פני המות.

חילו של היטלר כבר עמד אז בצפון אפריקה. ושירות האינטליג’נס הרשה בטוב־לבו ליהודים שבארץ ישראל, להתכונן למלחמת גרילה נגד הנאצים. שכן לא היה מקום לצפות, כי הערבים יהיו מוכנים לנהל מלחמת־גרילה כזאת נגד היטלר. המופתי ישב בברלין, בחצרו של הדיקטאטור הגרמני. ופון־ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי כתב, בפקודת היטלר, ב־31 באפריל 1941 אל המלך המצרי פארוק: “המנהיג מגלה התענינות רבה בתעודה שהועברה אליו לפי הוראות הוד מלכותו. הוא מעריך את המצב הקשה שבו נתונה מצרים. המנהיג מודה להוד מלכותו על הידיעות הסודיות שהמציא הוד מלכותו למנהיג, באמצעות הציר המצרי”. ואחד משליחיו של היטלר כתב: “הנסיון שלנו בעבר מוכיח, כי הדרך הבטוחה והטובה ביותר למסירת הוראות לפארוק, היא באמצעות חותנו זולפיקאר־פחה שהיה עד הזמן האחרון ציר בטהראן וחזר עכשיו למצרים. זולפיקאר־פחה הוא אחד הידידים האינטמיים ביותר של המופתי. לפיכך אין דרך טובה יותר להגיע אליו מאשר באמצעות המופתי”.

היטלר דן אז בתכנית לארגן בריחתו של המלך פארוק לאזור שבו שולט הצבא הגרמני. והוא נתן פקודה: “להושיט לפארוק כל עזרה אפשרית ולאפשר לו את המשך פעילותו, ואף לקבל אותו בכל הכבוד הראוי למלך האוהב אותנו”. כל התעודות האלה נמצאו, בשנת 1945, בארכיונים הגרמניים הסודיים שנפלו לידי בעלי־הברית. אבל גם אם שירות האינטליג’נס הבריטי טרם ידע בשנת 1940־1941 את מלוא תוכנן, היה נהיר לו על כל פנים, כי שנאת האנגלים דחפה את עמי ערב ושליטיהם אל בין זרועותיו של היטלר, ואילו מצבם המיוחד של היהודים הפך אותם, ברגע זה, לבעלי־בריתה של אנגליה.

אלפים רבים של יהודים התנדבו לצבא הבריטי, אומנו על ידי קצינים בריטיים והתכוננו למלחמה נגד חיל הנאצים המתקדם לעבר המזרח הקרוב. ליחידות הפלמ"ח נודע תפקיד מכריע בהכנות המקומיות של הישוב למלחמת גרילה, בשיתוף־פעולה עם בעלי הברית. חברי הפלמ"ח הם שסייעו להדוף את כוחות הפלישה של חיל וישי ליד מתולה. הם שליוו את האנגלים במסע הדיכוי שלהם נגד מתקוממי המרד הנאצי בעיראק, בראשותו של ראשיד־עלי. יחידת הטיס הראשונה ופלוגת הים הראשונה היו מורכבות מחברי פלמ"ח. הם אשר שלחו בשנת 1941, לפי הוראות האנגלים, את ספינת המוטור ובה 23 אנשי קומאנדו יהודיים, שמתפקידם היה לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי הסורית, ועקבותיהם נעלמו. יחידות קומאנדו יהודיות (פלוגות המות) השתתפו בפעולות גירוש הפאשיסטים האיטלקים מחבש, ומבחר אנשי הפלמ"ח נשלחו כצנחנים לאירופה, לארצות הבאלקאן, כדי לעזור ליהודי אירופה וללוחמי הגיטאות, ואף הם – רובם, גורלם היה כגורל אנשי אותה סירה שהלכו ולא שבו.

בעשרים ושלושה באפריל, 1943, נשלח כרוז זה מגיטו וארשה אל לוחמי־המחתרת הפולניים בחלק “הארי” של וארשה־העיר: “אזרחי פולין, לוחמי החירות. לקול רעם התותחים, בהם הורס הצבא הגרמני את בתינו, את מעונות האמהות, הנשים והילדים שלנו; לקול טרטור מכונות היריה שהוצאנו במאבק עם הג’נדארמים הגרמניים ועם אנשי “ה.ס.ס.” מוגי הלב – מוקפים ענני עשן ולהבות אש, לקול המשווע לעזרה של הנרצחים בגיטו וארשה – אנו, שבויי הגיטו, שולחים לכם, את ברכותינו מקרב לב. אנו מרגישים בצערכם העמוק, ואנו יודעים על דמעות ההשתתפות ועל התפילות שבהן אתם מלווים את הקרב האחרון שלנו בגיטו וארשה, שהפכנו אותו למבצר, ואנו מגינים עליו כעל מבצר. אם נחרץ גורלנו לכליה, אם האויב האכזר יבקיע את החומות – אנו לא ניכנע. כמוכם כמונו לא נכיר אלא מטרה אחת: נקם וגמול לאויב, על כל מעשי הזועה והחרפה אשר עשה. זהו הקרב על חירותנו ועל חירותכם. זהו הקרב על כבודנו וכבודכם החברותי, האנושי והלאומי. אנו ניקום את נקמת הפשעים של אושווינצ’ים, טרבלינקה, בלזן ומאידנק, תחי ברית המאבק והדמים של פולין הלוחמת, יחי החופש. מות לפולשים, לרוצחים ולתלינים. נילחם עד טיפת הדם האחרונה”.

ב־28 ביולי, 1942, נוסדה אחרי התיעצות חשאית בגיטו, “ההגנה”, שלרשותה עמדו, עד ראשית שנת 1943, 22 קבוצות קרב, וביחד – קרוב לשש מאות איש. במשך כל אותו הזמן, מיולי ועד אפריל, נבנו ביצורים, בונקרים, עמדות ומנהרות־קשר תת־קרקעיות, בהתאם לנקודות־ראות טאקטיות. כל אלה הקיפו בטבעת אחת את החלק הפנימי של הגיטו, שהיה קרוב ביותר לנהר הויסלה, המפריד בין וארשה ופראגה פרברה. לוחמי החופש היהודיים קיבלו נשק ממקורות שונים ומשונים: בכסף שנגבה כמס־מלחמה בתוך הגיטו, בכספים שנשלחו מהארץ; על ידי יצור־בית של נשק פרימיטיבי כמו פצצות ורימונים, ועל ידי שוד מן האויב לפי השיטה הפארטיזאנית. למעלה ממאה אקדחים, כמה רובים ומקלעים, ומאות פצצות, רמונים ובקבוקי מולוטוב, וכן כמות ניכרת של חמרי נפץ ומוקשים – זה היה כל הציוד שנמצא בידי לוחמי הגיטו בראשית מאבקם. בליל ה־19 באפריל, 1943, הועלה המסך של המערכה הראשונה לטראגדיה הוארשאית. בשתים בלילה הקיפו משמרות צבא גרמני את הגיטו ברווחים של 25 מטר בין משמרת למשמרת. החיילים הגרמניים התחילו מסתננים לתוך הגיטו בקבוצות קטנות, שנים שנים או שלושה שלושה, כדי להפתיע את הלוחמים. עד אשר בשש בבוקר נמצאו בתוך הגיטו אלפי אנשי ס.ס. וצבא, מצוידים בטאנקים ובתותחים קלים, בכלי רכב ובמכוניות תחמושת ואמבולנסים; עורכים וסדורים לקרב, על מטותיהם, בחלק הבלתי מאוכלס של הגיטו, ומוכנים לעבור להתקפה על רובעי הגיטו הפנימיים.

בינתיים כבר ירדו מזמן יושבי הגיטו לבונקרים ולמנהרות התת־קרקעיות. ורק הלוחמים תפסו עמדותיהם ופתחו באש־מקלעים מנקודות שונות על הנאצים המסתערים. אש זו היתה מלווה מטר־רמונים, שנזרקו בהצלחה מתוך הבתים. מיד נתרוקן הרחוב וכעבור רבע שעה נתגלגלו ובאו הטאנקים, שהתקרבו לעמדות הלוחמים. הטאנק הראשון נפגע בבקבוק־מולוטוב והתפוצץ בלהבות. שני הטאנקים שהלכו אחריו, וחיל הרגלים הגרמני הצועד אחריהם, שבו על עקבותיהם בבהלה ונרדפו במטר רמוני יד ובאש רובים מדויקת. מאתים איש נפלו מן הגרמנים בהרוגים ופצועים, ואילו לוחמי הגיטו לא איבדו אלא אדם אחד.

כעבור שעתיים העמידו הגרמנים בשטח שבין הגיטו הפנימי והחיצוני תותחים קלים, והתחילו יורים אל בתי היהודים. וכשפונו העמדות הקדמיות, התחילו הנאצים מתקרבים וחודרים פנימה. ואולם, באגף של הגרמנים המתקדמים היה עוד קו־עמדות יהודיות, שלא פתחו באש עד כה, והגרמנים לא גילו אותו. מעמדות אלה פתחו עכשיו באש מדויקת ובמטר רימונים, ושוב נפלו חמשים נאצים, והנותרים נסוגו בחפזון. בחמש אחה"צ לא נמצא אף גרמני ברובעי־הגיטו המאוכלסים. כולם נסוגו אל הרובע העזוב מאדם.

למחרת התרכזו באדמת ההפקר שבין הגיטו ובין הרובע “הארי” יחידות גדולות של “ס.ס.”, בשעה 3 אחה"צ התקרבו 300 אנשי “ס.ס.” אל שער הברזל, שפוצץ ברגע הנכון במוקש חשמלי על ידי לוחמי הגיטו. הגרמנים הניחו אחריהם 100־80 הרוגים ופצועים וברחו מן המקום. כעבור שעתיים חזרו ערוכים בשורות קרב, והתקדמו בזהירות יתרה. שלושים עברו בעד השער ההרוס פנימה, אבל רק שנים מהם חזרו, הנותרים חוסלו ברימוני יד ובקבוקי מולוטוב. עכשיו ראו הגרמנים צורך לעצמם להפעיל את הארטילריה. והם פתחו באש תותחים על רחובות הגיטו מארבעה רוחות. שני קציני “ס.ס.” גבוהים הופיעו ותבעו כניעה ומסירת הנשק. הלוחמים השיבו באש. אנשי “ס.ס.” שהעיזו להתקרב אל בנין בית־החרושת, אשר בו התבצרו הלוחמים, נאלצו להסוג, לאחר שנגרמו להם אבידות כבדות. ושוב לא נותר אף גרמני אחד בתחומי הגיטו.

הקרבות סביב הגיטו הוסיפו אומץ ועוז לאנשי המחתרת בוארשה. הגיוס למחנות־עבודה שהתארגן אז על ידי הגרמנים, לא הוכתר בהצלחה. אף הנהלות בתי החרושת ובתי המלאכה בחלק “הארי” של העיר היו דוחות באמתלאות שונות את מועדי חידוש־העבודה במפעלים. השלטנות הצבאיים הודיעו, כי ינקטו ברובע “הארי” אמצעים נמרצים כמו בגיטו, ואף הפולנים פתחו פה ושם בהתקפות רימונים על יחידות “ס.ס.”, ארבעים מאנשי הס.ס. נהרגו ונפצעו בדרך לגיטו על ידי אנשי המחתרת הפולנית, והנותרים לא יכלו להתקדם אל המטרה.

ראש המשטרה הנאצי של וארשה החליט להעלות את הגיטו באש. הפעולה בוצעה בזורקי־להבות ובפצצות תבערה. התשובה של לוחמי הגיטו היתה: פיצוץ המחסן, שבו ריכזו הנאַצים את הרכוש שנשדד מהיהודים, וששוויו היה הרבה מיליונים זהובים זהב. הגרמנים שביקשו לגלות את כל הבונקרים והמנהרות של הגיטו, התחילו משתמשים בכלבי ציד ובמכשירי־האזנה חשמליים. אבל לוחמי הגיטו השכילו למנוע כל גישה אל אזור הבונקרים, ולהדוף שוב ושוב, בקרב־מגן נועז, את האויב המתקרב. בסופו של דבר נאלץ האויב, נוכח אבדותיו הכבדות ותבוסותיו הגלויות, להפיץ את השמועה, כי בראש לוחמי הגיטו עומדים כמה קצינים גרמנים עריקים.

לבסוף נהיתה שאלת כיבוש הגיטו לשאלת כבוד בשביל הגרמנים. התקפה באש־תותחים כבדים, והפעולה בזורקי־להבות נתקלו בחומת־אש אחידה, שהקיפה את כל פנים־הגיטו. מטוסים גרמניים מנמיכי־טוס זרעו פצצות־תבערה ופצצות עזות־נפץ לרוב. אלפי יהודים נשרפו חיים באש הגיהנום הזאת. הנואשים שקפצו מחלונות הבתים הבוערים אל הרחוב, ולא ניספו עם קפיצתם, נפלו מכדורי הגרמנים. החום היה כה עצום, שמדרכות־הרחוב נהפכו לעיסה נופלת של זפת ובטון. והלוחמים נאלצו בשל כך, לא פעם, לעזוב עמדותיהם. אף על פי כן, היו מחדשים פעם בפעם את קרב הפארטיזנים נגד האויב מבין איי־החורבות בתוך ים־הלבבות¹, כשקסדות־פלדה גרמניות לראשיהם ומדים גרמניים לגופם, בעוד רגליהם עטופות בלויי סחבות. הם היו אורבים לאנשי “ס.ס.” ומפילים בהם חללים, כאשר רק השיגתם ידם. הקרב נמשך יומם ולילה ללא הפסקות. ולמרות הכוחות הממוכנים העצומים שהופעלו על ידי הגרמנים, ולמרות השאון והרעש של רכב־המלחמה שדהרו בכל פינות הכרך, נאלצו לבסוף הנאצים לכבוש את הגיטו בקרב פנים אל פנים, בית אחרי בית וסימטה אחרי סימטה. לבסוף לא נמצאו עוד בגיטו לא אנשי “ס.ס.” ולא ג’נדרמים כי אם מכונות־השמדה גרמניות בלבד, תותחים ומטוסים, טאנקים ומשורינים, שמהם הופעלו זורקי הלהבות, וכל אלה הרסו את הרובע באופן שיטתי.

רק בשמיני במאי שלטו הגרמנים במצב במידה כזאת, שכבר הקיפו את הבונקר המרכזי של לוחמי הגיטו ושמו מצור על כל מוצאיו ומבואיו. מפקד לוחמי הגיטו נתן ליושבי הבונקר את הפקודה להתאבד. אחד אחד התאבדו האנשים ביריה ואתם גם מפקדם הגיבור, מרדכי אנילביץ'. רק 40 מלוחמי גיטו וארשה נשארו בחיים: הם הסתתרו בצנורות הביוב של העיר, וכעבור יומיים הוצאו משם על ידי יהודים שהתחבאו ברובע הפולני של וארשה, והובאו למקומות סתר.

כמעט כל הנותרים בחיים עלו אחר כך לארץ ישראל. הם נדדו בדרכים ארוכות, שסכנת אויבים נאציים וידידים בריטיים אורבת להם, עד שהגיעו לארץ בדרך המחתרת – הפלמ"ח ו"ההגנה" – לוחמי הגיטאות נפגשו אחר כך עם לוחמי הארץ ומגיניה, התידדו אתם והחליפו עמהם דברים על נסיונותיהם הקרביים.

בדרום הארץ, יסדו את הקבוץ יד־מרדכי, לזכר מרדכי אנילביץ'. ונקודה זו חסמה אחר כך את הדרך בפני המצרים, שביקשו להתקדם לעבר ארץ ישראל. אנשיה ומגיניה נלחמו באותה גבורת אריות, שהעולם לא פילל עד אז לראותו אצל בני העם היהודי.

*

נגמרה המלחמה. באו השנים 1945, 1946, 1947. הפרשה האיומה של רצח 6 מיליונים יהודים באירופה, נתגלתה לעין השמש. החוקרים והבודקים פתחו ובדקו את תנורי־הגז, את קברות האחים ואת הארכיונים, שבהם היו סגורים וערוכים נעלי תינוקות, תעודות, תצלומים ובגדי הנרצחים.

הנאצים קראו לזאת “פעולות חיסול”. בדרך זו “חוסלו” 6 מיליונים יהודים. האינקביזיציה הגרמנית הגדילה לעשות מן האינקביזיציה הספרדית. הנותרים בחיים תעו־נדדו, ללא תכנית, וללא־סיכוי, על פני אירופה. הם חיפשו את קרוביהם. הם חיפשו את שארית רכושם. אולם, כל מה שהמצפון הנוצרי ונציגותו האפיפיורית עלי אדמות יכלו להושיט להם היה ריהוט חדש למחנות־המות הישנים, כמקלטים לעקורים ולנידחים. תמה תקופת המחוסלים והחלה תקופת הנידחים. אכן, היו אלה הישגים מזהירים של המוסר הנוצרי במאה העשרים. אנגליה הפעילה את כל אניות המלחמה של הצי הים־תיכוני וכיוונה את לועי התותחים הכבדים אל ספינות המעפילים העלובות, שבהן אצו אודים מוצלים, שרידי הטבח האירופי, אל חופי ארץ ישראל.

בינתים הלכו ופחתו הספקות האחרונים של יושבי הארץ ביחס לקשרים של ידידיהם הבריטיים עם התנ"ך. ארץ ישראל נהפכה יותר ויותר למדינת־משטרה, שגדרות־תיל חילקו אותה לאזורי־בטחון בריטיים. כנגד כל 13 אזרחים היה אז בארץ חיל או שוטר בריטי אחד לפחות. חוקי שעת־חירום ביטלו את תוקפם של החוק והמשפט האזרחי. בכל יום נערכו גירושים, חיפושים ומאסרים על ידי אנשי העולם התחתון, המכונה משטרה פוליטית, או “סי.אי.די.”. באביב, 1947, ערכו הבריטים תמרונים במדבר סיני, שגילו את הסיבה האמיתית לשיטת־בטחון מופרזת זו, שנקטו בה בארץ ישראל ושבלעה 30% מהכנסות המדינה. אלה היו תמרונים נגד פלישה דמיונית של הצבא האדום למזרח הקרוב. שהרי אם לניצול כלכלי, אפשר היה להשיג את המטרה בפחות הוצאות ובפחות אנשים, ובמידה מסוימת הושג ניצול זה במלוא ההצלחה. עמדות כלכליות חשובות ביותר נפלו לידי הבריטים. וההון הבריטי קיבל זכויות מונופולין רבות ושוחרר ממסים וממכס.

ממשלת המאנדאט דיכאה את התעשיה המקומית ומנעה התפתחותה על מנת לגרום באופן מלאכותי להעלאת הוצאות־המחיה וליצור מצב אינפלאציוני, שיועיל גם הוא לעניני השיווק של הסחורה הבריטית. מכל הסכומים העצומים שסחטה ממשלת המאנדאט מהמוני האוכלוסיה בארץ, ובעיקר מן הישוב היהודי, לא הוצאו לצרכי־חינוך, בריאות ושירותים סוציאליים אלא 8% בלבד. כל פועל ופועל בארץ היה מפריש איפוא משכרו למען שמירת רמת־החיים של אזרחי בריטניה. 70% מן האוכלוסים הערבים במדינה הוסיפו להיות אנאַלפביתים, אחרי שלושים שנות שלטון בריטי בארץ ישראל. ובעוד אשר באנגליה אתה מוצא שמונה מיטות לחולים לכל אלף תושבים, לא היו ליהודים אלא שתי מיטות לאלף (בעיקר בזכות שירות־בריאות של הועד הלאומי ו"הדסה") ואילו לערבים לא היה אלא כשליש־המטה לכל אלף תושבים. כל ההכנסות זרמו לאנגליה.

ברור הדבר ששיטת דיכוי וניצול זו, אי אפשר היה לקיימה נגד הרצון המאוחד של יהודי ארץ ישראל ושל הערבים היושבים בה. לפיכך השתדלה ממשלת המנדט הבריטית להסיח את דעת האוכלוסיה מן הבעיה העיקרית, ולהגדיל את הניגודים והאיבה בין היהודים והערבים באמצעות סוכנים ובמדיניות המכוונת לעורר חיכוכים מתמידים. דוגמה נאה לכל יכול לשמש החרם על “סחורות ציוניות”, שהכריזה עליו “הליגה הערבית” בקאהיר, בשנת 1945, ברשות יועציה הבריטיים. החרם נמשך עד שנת 1947, ללא הפרעה מצד הממשלה הבריטית. חרם זה היה אמצעי של המדיניות הבריטית בארץ במחזה הדראמתי של ליבוי שנאה מלאכותית. והתוצאה היתה, כמובן, כי בתקופת החרם הערבי־יהודי גבר היצוא הבריטי למזרח הקרוב והוגדל פי ששה.

מדיניות בריטית זו גרמה לכך, שבתוך הישוב היהידי קמו יסודות קיצוניים, אשר ביטאו את זעם ההמונים בפעולות צבאיות מתוכננות, ודיברו בגלוי על גירוש האנגלים מן הארץ, ועל כינון מדינת היהודים. בשנות החרם הערבי שבויים על ידי האנגלים, ובימי התמרונים של הצי הבריטי נגד אניות־המעפילים ממחנות הנידחים באירופה, הגיעה המתיחות לשיאה. ואף פעולות הטרור של ארגוני המחתרת הקיצוניים הגיעו לשיא.

ארגון “אצ”ל" (ארגון צבאי לאומי) שביצע פעולות קומאנדו נגד מוסדות המשטרה והצבא הבריטי בארץ, ששדד מחסני נשק בריטיים וגרם אבדות לבריטים בנפש וברכוש. קבוצת הפורשים השניה, “לח”י" (לוחמי חירות ישראל), כיוונו את רוב מעשיהם לטירור אישי והתמחו בטרור פוליטי. ביניהם היו גם כמה אנשים משכילים ואף שמאליים בדעותיהם. עובדה זו מצאה את ביטויה בהדגשת הצד האנטי־אימפריאליסטי בספרות התעמולה שלהם.

ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון בחזית הדרום. בצד ימין: האלוף יגאל אלון.

"הדוידקה", הנשק שהפיל את אימתו על הערבים בראשית המלחמה, וממציאה דוד לייבוביץ

וצבא ההגנה לישראל עם נשק מודרני בקרבות הנגב

שני הארגונים היו מודיעים על מעשיהם אחר כל התנפלות ואחרי כל מעשה־רצח, בעלוני־קיר. ואת האמצעים הדרושים לפעולתם היו משיגים על ידי התנפלויות על בנקים ועל מחסני סחורות בריטיים־יהודיים, וכן על ידי סחיטות מס־כפיה מן התושבים. הם לא היוו אלא מיעוט קטן מבחינה מספרית בישוב, שדחה את שיטותיהם והתנגד למעשיהם. הרוב המכריע של הישוב היהודי בארץ היה במצב של כוננות, להתגונן בפני יסודות אלה, אשר היו עלולים לגרום בעתיד למלחמת אזרחים.

ממשלת המנדט שהפיקה תועלת מאי־הסדרים, וידעה לצוד דגים במים עכורים, מצאה בהתפתחות ענינים זו, תואנה נוחה לעצמה, להגדיל ולהגביר את מנגנון הצבא והמשטרה שלה בארץ. אבל דבר אחד נעלם מעיניה: כי יש דעת קהל בעולם, וכי יש ארגון אומות. ואף על פי שהללו אינם מגיבים כרגיל על כל עוול סוציאלי וכלכלי, הרי הם מגיבים למראה דם הנשפך. ובארץ ישראל זרם דם רב, גם מצד התוקפים וגם מצד הנתקפים. בשנה האחרונה לשלטון הבריטי בארץ, מראשון באפריל, 1947, ועד ראשון באפריל, 1948, היה מספר האבידות הבריטיות: 13 קצינים ו־161 חיילים הרוגים, 37 קצינים ו־332 חיילים פצועים. ובפעם הראשונה בתולדות ארץ המאנדאט נשלחו לארץ העולה בלהבות ועדת־חקירה לא־בריטית. היה זה בקיץ 1947, לאחר שביקרו בארץ אומללה זו במשך 30 שנה ועדות בריטיות, או ועדות מושפעות על ידי הבריטים, שהמלצותיהן ותוצאות־חקירותיהן לא הביאו אלא לידי המשכת שלטון המאנדאט הבריטי בארץ הזאת. המלצותיה של ועדת־חקירה זו סייעו לכך, שבמושב העצרת של האומות המאוחדות, ב־29 בנובמבר, 1947, הוחלט על הקמת שתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית. ובזאת הקיץ הקץ על משטר המאנדאט הבריטי בארץ, ומדינת ישראל היתה לעובדה.

היהודים חגגו את יום ההחלטה ברוב שמחה. הערבים הכריזו על שביתה כללית, משך ארבעה ימים, כנראה לפי עצת האנגלים. ובזאת התחילה למעשה מלחמת העצמאות, ונהרי־נחלי הדם הראשונים התחילו לזרום.

*

וזו הכרוניקה של הסדר והחוק האנגלי בארץ, בחודש דצמבר, 1947:

בראשון בדצמבר הודיעו העתונים על התקפה מפרדס במטר־יריות שנערכה על אוטובוס “אגד” ליד וילהלמה, בדרך מנתניה לירושלים: ששה יהודים נהרגו ושמונה נפצעו.

ב־3 בדצמבר הודיעו העתונים: ארבעה יהודים נהרגו ורבים נפצעו. מכונית־טאקסי יהודית נרגמה באבנים בכניסה לתל־אביב, ליד אבו־כביר. המכונית נעצרה במחסום והועלתה באש. ההמון הערבי הקיף את יושבי המכונית, המית בדקירות את הנהג, ורדף אחרי הנוסע שברח לפרדס הסמוך והרגו.

ב־4 בדצמבר מודיעים העתונים, כי תושבי הכפרים הערבים פאלוג’ה וחארתיה ארבו לשלושה מחברי הקבוץ נגבה, שביקרו בקבוץ גת הסמוך, ממזרח לפאלוג’ה, התנפלו עליהם ורצחום נפש. במחוז תל־אביב נהרגו שמונה יהודים ונפצעו 43. וכעשרים דליקות נתלקחו עקב הצתות בגבולות תל־אביב ויפו.

ב־7 בדצמבר מודיעים העתונים על מות כמה פצועים קרבנות המאורעות האחרונים, בבית החולים. שלושה מחברי “ההגנה” נהרגו בשעת מילוי תפקידם.

ב־8 בדצמבר מודיעים העתונים על התקפה שנערכה על שיירת אוטובוסים לירושלים: ארבעה יהודים נהרגו.

ב־9 בדצמבר מודיעים העתונים על קרבות בנקודות שונות בארץ: שלושה יהודים נהרגו. שכונת התקוה ליד תל־אביב, הותקפה מן הכפר הערבי סלמה, התקפה צבאית, בחיפוי־אש מנשק אוטומאטי, כמה בתים של השכונה בית־יעקב שבגבול שכונת־התקוה, הועלו באש. ההתקפה נהדפה על ידי אנשי “ההגנה”.

ב־10 בדצמבר מודיעים העתונים על שמונה חללים יהודיים במקומות שונים בארץ.

ב־11 בדצמבר מודיעים העתונים, כי ששה חברים מקיבוץ גבולות נהרגו בשעת העבודה, בשדה. בפעם הראשונה מודיעים, כי המשטרה הבריטית, הממטירה אש מעמדתה על גג בית “סי.אַי.די.” ביפו בכיוון עמדות יהודיות בגבול תל־אביב, התחילה משַלחת כדורי זרחן אל רובע מחסני העץ והנגריות היהודיים, כדי להעלותם באש. אף מכבי האש מת"א, החשים לעזרה, מותקפים מגג “סי.אַי.די.” במטר־יריות.

ב־12 בדצמבר מודיעה העתונות על ההתקפה הראשונה שנערכה על שיירה בדרך לכפר עציון, הקיבוץ של הפועל המזרחי בצפון־מזרח ירושלים: עשרה יהודים נהרגו והארבעה נפצעו. בדרך לירושלים הותקפה שיירה ליד תל־אביב, בכפר הערבי יאזור, על ידי 30 חיילים מן הלגיון העבר־ירדני החונה בארץ בפיקוד האנגלים: יהודי אחד נהרג וחמשה נפצעו. בו ביום נהדפה התקפה מרוכזת ראשונה של כנופיות ערביות על העיר העתיקה בירושלים.

ב־14 בדצמבר מודיעים העתונים על מעשה זוועה בלוד. מכונית טאקסי של נוסעים יהודיים, שהלכה משדה התעופה בלוד בכיוון תל־אביב, נעצרה על ידי המון מוסת, שכפה את הנהג לצאת ואחר הצית והעלה באש את המכונית על נוסעיה היהודים. שרידי המכונית וכן ארבע גויות מפוחמות נמצאו אחר כך.

ב־15 בדצמבר פירסמו העתונים מאזן דמים זה: במשך 14 ימי המאורעות נהרגו 84 יהודים ונפצעו 155. לא תמיד מספרי העתונים מדויקים, כי על הרוב הם מפגרים אחרי העובדות. על מקרים רבים מודיעים באיחור רב והמספרים הולכים ומשתנים, הואיל וכמה מן הפצועים מתים בבית החולים. לעתים קרובות מגיעות ידיעות שונות וסותרות, שאי אפשר, אף מטעמים טכניים, להעלות תמונה ברורה מן המתרחש. הארץ בוערת באש. אנשי עמדות־מגן יהודיות מאולצים להתפרק מנשקם. מחרימים את הנשק ומפנים שקי חול. ומעבירים אותם לבסוף לעמדות הערבים. פעולות אפתעה של ההגנה המביאות לידי כיבוש עמדות ערביות מביאות גם כן, לעתים קרובות, לידי תפיסת נשק־מגן יהודי שהוחרם, זמן מועט לפני כן, על ידי האנגלים.

ב־17 בדצמבר מודיעים העתונים, כי מכונית משא של קבוץ רביבים הותקפה בנגב: 4 יהודים נהרגו.

ב־23 בדצמבר מודיעים העתונים, על התקפה שנערכה על בת־ים, שמדרום ליפו: שלושה יהודים נהרגו.

ב־24 בדצמבר מודיעים העתונים על התחדשות ההתקפה הערבית על בת־ים: ארבעה יהודים נהרגו. כל אותו הזמן נמשכות ההתקפות על השיירות בדרך לירושלים. וכבר עכשיו מתגלים לעין הקוים הכלליים של הקרבות העתידים לבוא. במקום רובים יבואו אחר כך תותחים ובמקום אנשי הכנופיות היחפים – טאנקים בריטיים, שעליהם יהא מצויר הסמל של ממלכת עבר־הירדן. משך כל אותה תקופה מתקיפות כנופיות ערביות באין מפריע את רכבות המשא של ממשלת המנדאט מכל הבא ביד. הצבא הבריטי, שידע לערוך תמרונים כה אדירים במדבר סיני, אין בדעתו כל עיקר להתערב ולעשות משהו להגנת רכוש המדינה ושירותי התובלה. אדרבה, סוכנים בריטיים מקילים את המלאכה על ראשי הכנופיות, ומרמזים להם על הזמנים ועל הרכבות המתאימות ביותר. אמנם כמה שוטרים מוספים מלווים, למראית עין, את הרכבות, ואף יורים אילו יריות בודדות באויר, אך בכל אופן אין כאן סיכון של דם בריטי, מפני שאף השוטרים המוספים הם ערבים ארצישראליים, העוברים אל הכנופיות על נשקם, ומניחים אחריהם את הקרונות הפתוחים והמרוקנים בנוף העזוב, ללא דאגה יתרה לפקחי הרכבת הבריטיים שיבואו אחריהם.

ב־25 בדצמבר מודיעים העתונים מחיפה: 23 הרוגים, הרבה פצועים.

ב־28 בדצמבר מודיעים העתונים בדבר התנפלות באיזור ההרים על שיירה בדרך ירושלים: 5 הרוגים. כדורי הערבים עוברים בשריקה סמוך לראשיהם של אותם האנשים שנועדו אחר כך להוות את ממשלת ישראל הזמנית.

ב־30 בדצמבר מודיעים העתונים על פעולות תגמול בכל הארץ. אין פעולות תגמול אלה ראשונות, ולמעשה נערכו מראשית המאורעות. המדיניות הבריטית כפתה על הישוב את המדיניות הזאת. כי המדיניות הבריטית התבססה על ניצול הניגודים בין שני העמים והחרפתם. לא היהודים התחילו במשחק הזה. תמיד היו המתחילים־בדבר האנגלים ובעלי בריתם הערבים, אלו האפנדים וחוגי הריאקציה הערבית, שכל פרנסתם על הנחשלות והבערות של ההמונים הערביים. הללו ראו את עיקר הסכנה בישוב היהודי המתקדם, ברמת החיים שלו הגבוהה באופן יחסי ובארגוני הפועלים שידעו להגן על זכותו של הפועל ועל רמת שכרו.

על כן שמחו שליחיו של בווין ביותר על המאורע שהודיעו עליו העתונים ב־31 בדצמבר, ביום האחרון לשנת 1947: חברי אצ"ל בחיפה הטילו פצצה על קבוצת ערבים, שעמדו בתור ליד משרד בתי הזיקוק. ומעשה זה לא זו בלבד שגרם למותם של ששה ערבים ולפציעתם של שלושים ואחד ערבים נוספים, אלא אף הקל את מלאכת ההסתה בין הערבים העובדים בבתי הזיקוק, והביאם לידי ביצוע טבח אכזרי בחצר בתי הזיקוק ובבניניו, שבו ניספו קרוב לחמשים יהודים.

המלחמה

 

השיירה לבן שמן    🔗

מיג’ור ויליאמס הדור בלבושו, בעל שיער מכסיף קצת ותוים חדים מסביב לזויות־פיו – ממש מודעת־פרסומת חיה של סיגרה משובחה למעשן המפונק – יושב לו במחנה הצבאי הקרוב לבית נבּאללה, ב־14 בדצמבר 1947. בשעת אחר הצהרים, וקורא ב"פלסטיין פוסט".

מיג’ור ויליאמס הוא ממלא־מקום המפקד של המחנה. ומפקדו קולונל בראון יצא ביום הקודם לירושלים והטיל עליו את האחריות למחנה כקצין הגבוה ביותר בדרגה אחריו. הקצין בראון יש לו ידידה יהודיה בירושלים, אשה גרושה מן החברה הטובה, והיא אמידה למדי. אין אנשים אלה אנשי־מוסר, אומר ויליאמס בלבו, כשהוא מהרהר בידידתו של בראון. ובאמרו “אנשים אלה” הרי הוא מתכוון גם ליהודים וגם לקבוצה מסוימת של קצינים אנגלים שבאו בקשרים משפחתיים־מדי עם האוכלוסיה היהודית, ובזאת ירדו, בעיני ויליאמס, מן הרמה המוסרית הנעלה של העם האנגלי.

השעה היא שעת אחר־הצהרים קרירה ומעוננת, אך נטולת גשמים של יום דצמבר ארצישראלי, אשר בו נראה אופק הכחול מעבר להרים בבהירות משונה, והמרחקים בין תושבי הארץ מתקצרים מאליהם ומקרבים אותם זה לזה. הצצה אחת מבעד חלון הקסרקטין, פותחת לפני מר ויליאמס מראה נהדר לעבר הרי ירושלים. במקום הזה, שבו תלויה עננה גדולה מעל לשרשרת ההרים הכחולה, נמצאת ירושלים זו, שבה שוהה עכשיו מר בראון אצל ידידתו.

אם להודות על האמת, נדדה שנתו של מר ויליאמס בלילה הקודם. כל הלילה חלם חלומות מעיקים, וכמה פעמים התעורר באנקה. אבל כשהאיר היום שוב לא היה יכל להזכר בפרטי נאום־ההאשמה הדראמתי שנאם כל הלילה. ולא בפשעים, שאת הענשים עליהם תבע בחלומו בתוקף, וגם הוציאם אל הפועל. אבל דבר אחד היה ברור לו: הוא חלם על יהודים. והוא דן אותם למיתה, ואף הוציא אותם להורג באש ה"טוֹמיגאן". עכשיו נראה הדבר מוזר בעיניו, שבחלומו היה צריך להתגבר על הרבה מעצורים פנימיים, כאילו היה קשה לאיש כמוהו לדון יהודי למיתה ואף להמיתו ביריה.

ותוך כדי קריאות העתון “פלסטיין פוסט”, העתון היחיד בארץ שהוא יכול לקרוא בו בלשונו שלו, הוא הולם פתאום בשולחן בכף־ידו, כל כך מרגיז אותו הטון שבו כתובים הדברים. זהו טון של עתונאים מנוסים, דיפלומאטים ומדינאים, מכל שורה ושורה מדברת אליו בגרות־מחשבה וכשרון לשלטון עצמי. מר ויליאמס הוא כבן ארבעים כיום, הוא חייל מקצועי. את חייו הקדיש לשליחותה של התרבות האנגלית בין עמי העולם, הזקוקים לה כל כך. ובשעה שהוא קורא בעתון הזה, יש לו הרושם כי עמים אלה יכולים לכאורה להתקיים גם בלי עזרתם של הבריטים. אילו ידע זאת קודם, היה פותח לו חנות לצרכי עישון במאנצ’סטר, אף היה נושא אשה ומקים ולדות.

אגב, זה לו כמחצית השעה שהוא שומע יריות. היריות ניתכות מטווח של 700 מטר בקירוב, והן מתקרבות והולכות עד כדי 400 מטר. אלה הן יריות תת־מקלעים, ובין צרור לצרור, התפוצצויות קלות של יריות אקדח והתפוצצויות כבדות של רימוני־יד.

לפתע נשמע קול נקישה על הדלת, הנפתחת בסערה, והסרג’נט ממגדל־הצופים מתיצב לפניו בעמידת דום.

סליחה, אדוני. בחוץ על הכביש, משהו לא בסדר. התקשרנו בטלפון עם משטרת פתח־תקוה ואלה קישרו אותנו עם משטרת־הכפרים. שיירת אספקה יצאה בשתים אחה"צ לבן־שמן, בליווי טנדר פתוח של נוטרים ומשמר־ליווּי של אנשי־ההגנה. יותר מזה לא ידוע להם.

ויליאמס מעיף מבט על השעון: השעה שתים וחצי. הכן אנשיך ונצא.

כעבור חמש דקות צעדו בסך עשרה אנגלים אל שער הכניסה של המחנה, ובראשם מיג’ור ויליאמס והסרג’נט. היריות נשמעות עכשיו מקרבת־מקום. ויליאמס – אקדחו בידו, והאחרים לופתים תת־מקלעים, ורצועות־הקסדות הדוקות לסנטרם. מרחוק נראות שתי מכוניות־משא צבאיות אנגליות, עומדות בשער. הנהג יצא. הזקיף מתרוצץ הנה והנה ומנופף בזרועותיו. אנגלים ויהודים לבושי אזרחית מוציאים מתוך מכונית־המשא השניה שתי אלונקות, ומעמידים אותן על הכביש. גויית חלל אחד כבר מוטלת על הארץ, מכוסת אדרת. היריות פוסקות.

ברגע שמופיע ויליאמס משתרר שקט. הסרג’נט מצווה על אנשיו לעמוד. הם קופצים ועוברים למצב דום. הזקיף הסמל ניגש אל ויליאמס, מזדקף, מצדיע ומודיע: “התנפלות יהודית על מחנה הלגיון הערבי, אדוני. אנגלי אחד נהרג, שני יהודים נפצעו קשה”.

ויליאמס אקדחו בידו, והוא מעיף מבטו על סביביו. ליד מכונית המשא השניה עומדים ארבעה אזרחים, ומהם שנים – ידיהם תומכות בשלישי, חולצותיהם קרועות ופניהם ובגדיהם מגואלים בדם. ממכנס אחד של האמצעי שבהם, זה שהשנים תומכים בו, מטפטף דם על המדרכה. ויליאמס ניגש אל שתי האלונקות שלפני המכונית הקדמית, אלה הם שני נערים צעירים לימים, אחד שחרחר ואחד שערותיו בהירות. שערותיהם הדבוקות בדם סמיך נופלות להם על פניהם. השחרחר לבוש פקרס בלבד, שהאדום בו מרובה על הלבן. בחולצה השתמש לחבישת פצע בגב, והיא נתמלאה דם כספוג זה. ואף האלונקה הוכתמה בכתמי דם רבים. בהיר השיער שכוב שכיבה אפאטית. רגלו השמאלית נקטעה עד הברך, ומן האבר המקוטע שותת אטית דם שחור, הנוזל ונעצר, מתלכד לגבשושיות וחוזר ונוזל על הכביש, מבעד לאריג האלונקה.

ויליאמס מעיף מבטו על שתי מכוניות המשא. בתוך הרדיאַטור נראים נקבי כדורים רבים, וכן גם בדפנות המכונית ובזגוגיתה. צמיג אחד נתפקע. אין ספק, המכוניות והנוסעים באים מקרב. הנה, מהרהר ויליאמס, שני תיאורים נוגדים זה את זה: שיירת אספקה לבן־שמן, או – התנפלות על מחנה הלגיון הערבי.

הוא רוכן על הבחור השחרחר, שחולצתו חבושה לו לפצע שבגב, וטוען את אקדחו.

“האם איש־ההגנה אתה?” שואל הוא אותו.

“כן”, עונה הבחור שפניו מעוותות מכאב, “איש־ההגנה אנוכי”.

ואז משעין ויליאמס את אקדחו הטעון על חזהו של הפצוע ומכריז: “הגיעה שעתך האחרונה”.

*

אותה שעה רואה איציק, בן הי"ח את חייו עוברים לפניו כסרט הנע.

אין כאן הרבה מה לראות מבחינה חיצונית. בית ספר ו"הגנה". הורים, אחים ואחיות, לימוד ואימוני מגן. ובראש וראשונה – הידידות עם החבר־המפקד, הקשיש ממנו בשלש שנים, והשכוב עתה על האדמה, על ידו, זה האדם האהוב עליו ויקר לו מאז. איציק עוצם עיניו, והוא שומע את שריקות הכדורים ואת הצויחה הקלה; צרור כדורים ממכונת־יריה של האויב פגעה בברכו של ידידו וכטעה את הרגל כבאזמל החד. הרגל הקטועה נופלת מן המכונית אל הכביש. המכוניות ממשיכות דרכן במטר־הכדורים. ומניחות אחריהן את האבר הקטוע.

בשתים יצאה שיירת האספקה מפתח־תקוה, כדי להביא צרכי מזון לבן־שמן, הוא כפר הנוער המשתרע בלב הסביבה הערבית, ואשר סכנת מצור צפויה לו בעתיד הקרוב. הילדים הלומדים בבן־שמן, הדור הצעיר הגּדל בבן־שמן – אסור להם שירעבו, אסור להם שישארו ללא מציל ומגן, ובכן, יוצאים אנשי ההגנה עם הנוטרים היהודים ונחלצים לעזרת בן־שמן ואמנם, בחדשים הבאים אף יקחו חלק בהגנתה.

מאחורי פתח־תקוה, בדרך ראש העין, משתרעות לאורך הכביש גבעות ורמות. עליהן עומדים בתים ערביים, מרחוק נראים ערבים רצים ומנפנפים בידיהם, נשמעות צעקות, וקריאות. ופתאום פותח מישהו באש מכונת־יריה, ממרחק מאה מטר בלבד, מתוך בנין ערבי. והיריות מכוונות אל הצמיגים של שיירת המכוניות. אין המכוניות האלה משורינות, שלא למשוך את תשומת לב האנגלים. מכונת לואיס גאן הנושנה, שהרכיבו הנוטרים על הטנדר ההולך בראש השיירה, נשק רשמי־ממשלתי של חיל הנוטרים, מוצאת מכלל שימוש לאחר חמש יריות. המכוניות מחישות מהלכן. המכוניות הקדמיות בשיירה, עם הנוטרים בראש, מצליחות להבקיע לה דרך לבן־שמן. המכוניות האחרות, שרותקו למקומן עם הפגיעות במנוע ובצמיגים חוסמות את הדרך זו בפני זו. והואיל ומכונת היריה התוקפת מכוונת את לועה קצת יותר למעלה נפגעים פגיעות מוות גם הנהגים המלווים. רק אנשי הטנדר האחורי, המשמש מאסף לשיירה ושבו יושבים ששה מאנשי ההגנה ומשיבים אש מכל הכלים הבלתי־ליגאליים שברשותם – עולה בידם להתקדם תוך כדי האבקותם ולחדור למחנה הלגיון הערבי.

הלגיון הערבי הוא יציר כפיה של אנגליה, הוא מוחזק בכספי הממשלה, ממונע ומצויד בנשק בריטי ומפקדיו הגבוהים – בריטיים. עוד לפני הפלישה הרשמית של עבר הירדן לישראל חונים אנשי הלגיון במחנות צבאיים בנקודות שונות בארץ, ומשמשים כאילו תגבורת לחיל־המצב הבריטי בארץ. לאמיתו של דבר, הם צריכים לקבל את הירושה מידי הבריטים המפנים את הארץ עם סיום המנדט. הפעם ישבו אנשי הלגיון, חובשים קסדות פלדה בחפירה שליד הכביש, וירו ממכונות יריה אש קטלנית אל שיירת בן־שמן.

אין זכרונות אלה תופשים במוחו של איציק אלא חלקית־השניה. איציק זה, שקנה אקדחו של מר ויליאמס מושען אל חזהו – זרק את כל הרמונים שברשותו על הגבורים התוקפנים מן הלגיון הערבי, עד שקיבל צרור־כדורים בגב, והרגיש בהתהוותו של חלל מעל לעצם־הירכים. מושיט הוא את ידו אחורנית ומחזירה אדומה מדם. מיד הוא קורע מעליו את חולצתו, וסותם בה את הפצע, שהדם קולח מתוכו. במצב של שכיבה הריהו יורה כמה צרורות אל התוקפים, עד אשר שתי המכוניות הצבאיות הבריטיות העוברות שם במקרה מסיעות את הפצועים משם, לאחר איום בנשק על ידי חברים הפצועים קל, שעיכבו אותם ותבעו עזרה.

בדרך נתקע כדור ערבי בעינו של אחד האנגלים, והוא כורע ומת, בלי להפליט מלה. צרור כדורים שני מקטע את רגלו של המפקד היהודי.

איציק יודע עתה, כי הכל עבר. מעכשיו הם מוקפים ערבים ואנגלים, המוות שהוא קרוב אליו כל כך זה כמחצית השעה, שוב אין בו כדי להפחיד. “אתה יכול להמית אותי”, אומר הוא באנגלית רצוצה אל מר ויליאמס, “אין אני מפחד מפניך”. והנה מתרחש משהו אשר לא ייאַמן. מתוך הקבוצה של עשרת החיילים האנגלים, שצעדו והגיעו זה עתה אל מר ויליאמס, קם אחד, איש מידות ושחור שער, משליך הצידה את הקסדה והתת־מקלע, משתער על ויליאמס ומוציא מידו בכוח את אקדחו. האקדח של ויליאמס עף בכיוון אופקי על פני השדה ופולט כדור עם הנפילה על הקרקע.

ושוב מתרחש משהו אשר לא ייאמן. מיג’ור ויליאמס וחיל האלמוני עורכים פתאום ביניהם מאבק־אגרופים, לפי כל כללי ההתאגרפות, ובסופו של דבר בורחים מן המקום כל החיילים האנגלים, ואותו חייל אלמוני מרים את המיג’ור שלו בשתי זרועותיו ומטיחו אל הקרקע, ואינו מרפה ממנו עד שהקצין ויליאמס פולט את שיניו התותבות בפנים מעוקמות, ומסתלק מן המקום כשהוא מצווח בקצף ובחוט של דם על שפתיו: “אני אלמד אותך לקח”!

המנצח מתקן חולצתו וחגורתו, מחליק ומיישר שערותיו, מתכופף מאל לאיציק ואמר לו בעברית לקויה: “אתה מן ההגנה? אל תפחד, הוא רצה להרוג אותך. כל עוד אני פה לא יאונה לכם כל רע! שמי ג’ורג'. אם תהיה דרושה לך עזרתי, קראֵני.”

איציק שאלו: “היהודי אתה?” ושוב אירע דבר אשר לא ייאמן, ג’ורג' היסס, הזדקף, הביט על סביביו, אם אין שומע, רצה להגיד משהו. אבל ברגע האחרון החליט אחרת והסתלק בריצה בלא אומר ודברים.

בשעה שלוש הוכנסו ששת הפצועים אל מרפאת המחנה, בלי שיופיעו לנגד עיניהם עוד פעם המיג’ור או ג’ו. שם כרכו להם תחבושות גזה על פצעיהם והניחו אותם בלי אוכל ומים עד תשע בערב. היו שכובים על ספסלי־העץ והדם הוסיף לזרום מפצעיהם. בתשע הוצא המפקד, ידידו של איציק, במצב של חוסר הכרה, והועבר למכונית, באמבולנס. אך בדרך לבית החולים מת. איציק התעורר מעלפונו במיטה של בית החולים. רופא הזריק לו זריקה אמר לו בגרמנית, שיהיה צורך לעשות ניתוח קל, כדי להוציא את הכדורים מגבו. ושוב איבד הכרתו. בינתים נערך הניתוח, והוא לא התעורר אלא באולם החולים הגדול אליו הובא מחדר הניתוחים. שם היה שכוב שלושה ימים, יחד עם יתר ארבעת הפצועים מן השיירה. האנגלים בבית החולים לעגו לו והאחות המגישה לו את המים היתה שופכתם על פניו, כאילו שלא במתכון. שכן יהודי הוא ומן ה"הגנה" הוא בא.

במשך כל הזמן הזה אין הם מקבלים אוכל. שוטר אחד. הרושם עדות בפרטיכל ליד מיטתו של איציק, קם באדיבות, אומר “תודה רבה”, ומחלק לו פתאום מכת־אגרוף. שאלתו הראשונה, לאחר שהוא פוקח עיניו מן ההרדמה, היא: מה שלום ידידו. הוא בסדר, אומרים לו, “אוֹקיי”. החום והרעב מחלישים אותו יותר ויותר. וכשהוא רואה ביום השלישי חובש יהודי, ש"מגן דוד אדום" על שרווּלו, הרי הוא מצעק ואומר: “הצילונו, הצילונו! כי לא נצא מכאן חיים”.

ביום השלישי מעבירים אותם באמבולנס יהודי לתל־אביב. בדרך נודע להם, כי 14 ממלוי השיירה נהרגו, והמפקד בין המתים. מר, מר מאד היה לו לאיציק, כל הזמן; אולם עכשיו הוא פורץ בבכי, הם נתנו לידיד נפשו להתבוסס בדמו, עד שמת. עדיין המלים האחרונות ששמע איציק מפיו מהדהדות באזניו. היה זה בשעה שהיו שניהם שכובים על אלונקות, זה ליד זה. והדם היה מקלח מהרגל הקטועה: ״וכי מה חשבת״, אמר, ״כלום לשם תענוג התגייסנו להגנה? כלום בשביל לעשות עסקים, או בשביל להכיר בחורות נאות? ידענו כי יום אחד נצטרך לשלם את המחיר היקר ביותר – את מחיר חיינו״… איציק מתיפח, הפעם הראשונה בחייו הסיר בן השמנה עשרה כל מתג ורסן בעיני רוחו הוא רואה את פני העלם המת, וכפות ידיו מגפפות את הפנים היקרות, אין הוא יודע, כי ברגע זה עצמו טס האמבולנס דרך אדמת־ההפקר, על פני עמדות ערביות, חשוף לכדורי האויב ובלתי מוגן על ידי המשוריין האנגלי, שפנה לו עורף וחזר על עקבותיו בסיבוב יפו–תל־אביב, אולי מתוך ההנחה, כי מעכשיו יוכלו הערבים לפתוח באש על מכונית "מגן דוד״ המתקדמת לה חסרת ליווי ומגן, אבל הערבים החמיצו הפעם את ההזדמנות, ולא קלטו את הרמז הדק. המכונית עברה בשלום.

*

מלחמת ישראל הלכה והתפתחה ממאבק על דרכי התחבורה ושיירות למאבק על כפרים ומשלטים, שמהם היה האויב מסכן את הכבישים ואת התחבורה. מתוך ההכרח לתפוס עמדות־מפתח לאורך הכבישים, נבע גם ההכרח לפזר את ריכוזי האויב, שלאורך עמדות המפתח האלה. לבסוף התברר, כי אין להבטיח את התחבורה ואת קיומם של הישובים המרוחקים אלא על ידי טיהור כל השטחים של הארץ, התלוים זה בזה.

מחצית המיליון של הערבים המקומיים הכפריים והעירוניים, שגורלם כפליטים גורם לכך שהעולם הנוצרי יגלגל רחמיו עליהם, מכרו מזמן את נשמתם לאויבי הישוב שבין האנגלים, למארגני הפלישה ממדינות ערב, ויחד עם אלה הפסידו במשחק. הם תקפו ורצחו ושדדו ולקחו חלק בפשע הגדול. ובמקום שהיו חפים מפשע, כפו עליהם לבצע את הפקודות של הכנופיות המסתננות ושל צבאות־הפלישה של העמים־האחים השכנים. ואין הם חפים מפשע אלא במידה שחפים כל שאר העמים, שביצעו פקודות־פושעים ללא כל התנגדות. הם פתחו במלחמה נגד ישראל, בעצת סוכנים וקצינים אנגלים ובעזרת צבאות־ערב. היה זה בעיניהם טיול קצר, איזו “פאנטאסיה” עליזה וקצרה. הם ברחו מן הארץ כשותפים לפשע, כמשתפי־פעולה. כפושעי מלחמה שגרמה למלחמת ישראל. לכן מוטב, שכל המזילים דמעות על גורלם מתוך רגש הוּמאני, ידעו ויבינו, כי אין מדינת ישראל יכולה להחזיר לגבולותיה את האויב. כשם שאין הצ’כים או הפולנים יכולים להחזיר לגבולות ארצם את הגרמנים. על הקרבנות החפים מפשע של מלחמת־אירופה אין העולם הנוצרי מרבה לדבר. מלחמת היהודים הפכה חצי מיליון חבלנים ופורעים לפליטים. פורעים וחבלנים אלה שיתפו פעולה עם כוחות־השחור של הריאקציה הבינלאומית ושל האימפריאליזם הבריטי בעבר הקרוב. מן המארב העיזו לערוך מלחמה מבישה כמוגי־לב. ואם ניגפו במערכה, לא עוד יסוב הגלגל ההיסטוריה אחורנית! לא עוד יוחזרו לארץ “קרבנות חפים מפשע” אלה.

 

ישובי הנגב    🔗

אם נעביר סרגל על פני טבורה של אותה כיסית שבמפת ארץ ישראל, במקום שהשטח מתרחב והולך והופך למשולש שחודו מסתיים בעקבה – נקבל קו חשוב ביותר מבחינה צבאית של חגורה המלאה נקודות היסטוריות של שדות־קרב בעבר. חגורה, או איזור זה הוא גם האיזור של קרבות־ההכרעה על הנגב. באיזור זה אתה מוצא את יד־מרדכי, מג’דל (מגדל גד) ופאלוג’ה וכן מבצר עיראק־סוידאן ועיראק אל־מנשיה, שעליהם דובר אחרי כן הרבה בסוף המלחמה. באיזור זה אתה מוצא גם את נגבה, הנאזרת בגבורה ששמרה על דרך־המעבר לנגב הדרומי, וכן את הקיבוץ הקטן גת שממזרח לפאלוג’ה.

קבוץ גת נוסד בשנת 1942. בשנת 1946 נוסד ממזרח לו הקבוץ גל־און. היו זמנים שבהם היו מישבים ברוח, ולאו־דוקא בחומר. בימים ההם היו ששים או מאה צעירים, חלוצים וחלוצות, היוצאים לחיי־קיבוץ, באים ומקימים בן־לילה את צריפי העץ שלהם ואת גדר התיל מסביב לחצר, בעזרת טראקטורים ומכונות ובסיועם הפעיל של מאות מתנדבים מכל נקודות־הסביבה, הקרובות והרחוקות. כך היו מקימים ישובים, שהיו גם עמדות חלוץ אסטראטגיות. ליד צריפי העץ – מגדל צופים יצוק בטון שהיה שואב ומעלה מים למעלה, ומזרימם לצינורות הישוב; גדרי תיל לרוב, ובמקרה הטוב ביותר – אף חדר־אוכל מבטון. כך עמדו ישובים אלה. כצעצועים שהוצאו מקופסה של קרטון, ויושביהם הצעירים לא פיללו כלל, כי יום אחד יצטרכו לעמוד בידים ריקות נוכח התקפה של טאַנקים ותותחים, בני 25 אינטש. היו נוטעים שתילים במדבר ומתוים שדרות של עצים. ובחלומם כבר ראו צמרותיהם מתנדנדות ברוח ומשמיעות איושות קלות. ומלמעלה, כמעוף הצפור, נראו כל אלה כנקודות־חיבור רבות־חידה של קוים גיאומטריים על פני שדה שומם. אכן, מחלקת המפות של ריגול האויב לעגה לכל אלה. ואף על פי כן, זכו הישובים הללו לראות בנצחונה של הרוח האנושית. והנה, כיום אחרי השמדת הטאנקים של האויב, הם עולים שוב כפורחת, וקמים לתחיה במדינת ישראל הנבנית.

אבל אז, בזמן ההוא, ישבו הנערים והנערות האלה ליד נטעי העצים הרכים, שרו שירים ויצאו ברקודים והתווכחו על סוציאליזם ועל חלומות נאים בדבר עולם יותר טוב, בקרבת דרכי־פלישה של כוחות שחורים משחור שבאנושות. ממזרח לגל־און ולגת – חברון, עיר האבות. כביש חברון המוליך לפאלוג’ה עבר על פני הקיבוצים האלה במרחק שני ק"מ, והוא הדבר שהציל אותם מגורל גוש עציון. ואף על פי כן, היו שניהם קרובים למדי אל הכביש בשביל שירגישו בהם ואף יטרידו אותם, ולבסוף גם ינתקו אותם כליל.

בביצוע התפקיד הזה הצטיינו ביותר תושבי העיירה הערבית פאלוּג’ה. תחילה תפשו ליד הכפר חאַרתיה שלושה מחברי גת, שהיו בדרכם מנגבה והרגום. אחר כך היו תוקפים באופן שיטתי בהדרכתו ובפיקודו של קצין מצרי, את שיירות האספקה ההולכות לגת, עד שניתקו דרך זו. ילדי גת וגל־און הרעבים לא קיבלו מעכשיו את לחמם אלא ב"אופן סמלי", בשקים שהיו מורדים במצנחים ממטוסי ישראל הראשונים שנקראו “פרימוסים” על שום שאון המנוע שלהם. רק בסוף פברואר העיזה שיירה אחת, בליווי משמר שוטרים מוספים להבקיע לה דרך ולהגיע לגת. ואולם, בדרך־בחזרה הותקפה השיירה בעשרים וחמישה בפברואר מול פאלוג’ה. אחד ממלויה נהרג, ומכונית אחת נשרפה. אנשי גת ראו את ערבי פאלוג’ה מתקרבים אל המכונית הבוערת ורוקדים סביבה. והואיל והשוטרים המוספים שהותקפו הם בכל זאת ב"כ מוסד ממשלתי, ראו האנגלים חובה לעצמם להתערב, והבטיחו הגנת הצבא לשיירות ההולכות לגת ולגל־און. כך חודש קו השיירות לגת, בליווי משמר צבאי חזק. אבל כעבור זמן קצר אירע משהו מוזר. הקצין המצרי שפקד על פאלוג’ה ועל הכפרים הערביים הסמוכים, יצא בפעם הראשונה בגלוי נגד האנגלים, והכריז נמרצות כי פאלוג’ה לא תוסיף עוד להרשות מעבר־שיירות יהודיות בעתיד.

אכן, מצב מיוחד במינו של צבא, המקבל פקודות מצבא זר. מכאן שאין להסביר את הדבר אלא בשתי דרכים: או שהפקודה באה מן המנצח, וחובה על המנוצח לקבלה, או שהקשר בין בעלי הברית הוא כה אמיץ שפקודת הקצין המצרי מחייבת את הקצינים הבריטיים. שוב הופסק קו השיירות לגת ולגל־און. מפקד המחוז הבריטי מעזה, הסוקר את אזורו בזחל נושא־ברן ודואג לסדר ולשקט בסביבה, היה עושה דרכו לגת קפנדריה, מכאן ואילך, היה עוקף את פאלוג’ה בריחוק רב. שהרי בפאלוג’ה יושב קצין מצרי שאינו זקוק לסרטיפיקאט בשביל להכנס לארץ.

ואלם, ב־13 למארס הבקיע לו הפלמ"ח דרך לגת. את הפלמ"ח אין פקודות הקצינים המצריים מחייבות כל עיקר. הפלמ"ח מעביר בהצלחה שיירת־אספקה גדולה. אבל בקרב ליד פאלוג’ה נופלים שבעה מאנשיו, שכן לא הלכה השיירה בדרך שבה הלך מפקד המחוז של עזה. ואין להוליך מכוניות־משא על פני השדות, בדרכים שבהן מהלכים הג’יפּים. בשעה שיחידת הפלמ"ח עמדה לחזור, התחלקה לשתי קבוצות. האחת הלכה עם משורין בראש בדרך הישנה, וכך ריכזה את אש הערבים, בעוד אשר האחרת חדרה ללב פאלוג’ה. בסגנונו של וינגייט פוצצה, לאורך הרחוב הראשי של העיירה, כמה בתים ועמדות, בלי שתפסיד אף אדם. הפעולה הצליחה במלואה. ומשלחת של תושבי פאלוג’ה פנתה אל מפקד המחוז של עזה, סיפרה לו על מעשים נוראים, וביקשה אותו בפיק ברכים ובשנים נוקשות זו לזו, לשוב להשתמש בכביש הראשי של פאלוג’ה ולתת לשיירת היהודיות ליווי צבאי בריטי, כדי להגן על תושבי פאלוג’ה השקטים ואוהבי השלום מפני התקפות ההגנה.

מאותו יום ואילך היה כביש פאלוג’ה פתוח לתנועת השיירות היהודיות עד גמר תקופת המנדט. משמר־ליווי בריטי קטן הספיק בשביל להבטיח לשיירות המכוניות מעבר.

כעבור שנה תמימה נחתם באי רודוס הסכם שביתת־הנשק בין ישראל ומצרים. הבריגדה המצרית התשיעית, שהיתה מכותרת בפאלוג’ה, פונתה. תושבי המקום והכפרים הערביים הסמוכים – ניתנה להם הברירה, לעבור למצרים או להשאר במדינת ישראל. 500 ערבים נשארו בארץ, 1000 בחרו לעבור למצרים ונצטרפו לזרם הפליטים הערבים. היו להם זכרונות בלתי נעימים, והם חששו בפני מעשי תגמול. קשה היה להם להאמין שאין היהודים שומרים כמותם על מצוות נקמת־הדם.

 

ירושלים    🔗

השיירות הראשונות לירושלים, מיום החלטת האומות המאוחדות מן ה־29 בנובמבר, כבר היו נתונות, בימות הגשמים של דצמבר ויאנואר, בסכנות מרובות, והצריכו הרבה אומץ לב, קור רוח והעזה מצד הנהגים ומצד משמר הליווי של חברי הפלמ"ח וההגנה כאחד. בבוקר השכם היו אנשי השיירה מתאספים ליד מכוניות המשא הכבדות בתחנת האוטובוסים המרכזית בתל־אביב, והיו מסתדרים לקראת ההפלגה. ובשעה שהאזרח התל־אביבי היה משפשף עיניו ומצחצח שיניו, כשהוא לבוש פיג’מה, לפני המראה, כבר נמצאה השיירה לירושלים במחצית דרכה. הנהגים ועוזריהם, וכן אנשי הליווי – שנים־שלושה אנשים למכונית – שהיו יושבים בין שקי תפוחי־האדמה ותפוחי הזהב בעמדות שאינן מוגנות מכדור כל עיקר – השתייכו כולם לאנשי המחתרת. אלה היו חיילים אמיצים, הלבושים לבוש ספורט אזרחי עד לבלי הכר. ושום משרד רישום לא הנציח את הפרטים עליהם ועל מוצאם. בשום תעודת שירות לא היו רשומים שמו וכתובתו של האדם הקרוב־ביותר, שיש להודיעו על מקרה מות. ושום משרד לנופלים לא אסף את תצלומיהם ואת פרשת חייהם. כרגיל היו יוצאים 25–50 אנשי ליווי מן המחתרת של “ההגנה” והפלמ"ח. וכל כפר וכפר ערבי “אוהב שלום”, שהיו עוברים בקרבתו, היה מקבל פניהם במקהלה של כלי־יריה שונים ומשונים, החל ביריות אַפלטוֹניות של קללות ומבטי איבה, ועבור לברד של מטר אבנים, וכלה בהתקפה מאורגנת ומוכנת מראש, מרובים וממכונות יריה. הגשם היה לעזרה לשיירות, כי גירש את הסוג האזרחי הקל יותר של התוקפים. ואולם בסביבה ההררית של ירושלים, לאחר שהשיירות היו עוברות את מישורי השפלה, ארבו להן בגשם בין הגבעות לועי רובים רבים. הקונצרט היה מתחיל; ואנשי המשמר היו משיבים אש. מתוך תיבות של קפה ותה, ומאחורי חביות של דגים מלוחים, היו נפלטים ללא הפוגה ברקי תת־מקלעים, והתוקפים בראשי הגבעות היו משתתקים קמעה. השיירות היו מחישות דרכן העוברות מארב אחרי מארב, עד שהיו מגיעות לירושלים. ואולם היה גם מעצור מסוג אחר, ליד מחנה לאטרוּן היתה תחנת ביקורת של הבריטים. במזג אויר גרוע היתה הביקורת שטחית ביותר, וכן גם בימים שלאחר “משלוח־מנות” למחנה הצבאי, בצורת ארגזי בירה או אווזים צלויים. אכן היו אלה רגעים של אידיליה כשהתת־מקלעים ורימוני היד היו שוקעים לתוך הסדקים שבין התיבות והשקים, ולא היו חוזרים ומופיעים אלא עם התחלת איזור ההרים ליד פונדק שער־הגיא. ואולם גם ברגעים של אידיליה אלה היה ברור, כי הגברת ההתקפות על השיירות תביא אתה בהכרח את חובת־ההגנה מן הקרקע, ותצריך החשת הקצב של הנסיעה בכביש.

ב־25 בינואר 1948, בתקופה שבה היו מעשי הרצח והשוד והתקפות־הנגד למעשים בכל יום שהודיעו עליהם העתונים מכל פינות הארץ, נערך הקרב הראשון ליד הכפר הערבי של הר הקאסטל. כפר זה משתרע מאחורי שער הגיא, הוא באב־אל־וואד, בלב איזור ההרים, במרחק מועט לפני מוצא. הר הקאסטל חולש, לרגל מצבו האידיאלי, על רצועות ארוכות של הכביש הירושלמי. החלוץ של שיירת אוטובוסים הרגיש אותו בוקר בתנועות חשודות בראש ההר, מעין התקהלות חשאית של ערבים מזוינים. ודאי התכוננו לאיזו “פאנטאסיה” שהיתה מכוונת נגד השיירות, המהלכות יום יום בכביש בין ירושלים ותל־אביב. פניה טלפונית לתל־אביב עיכבה את השיירה השניה, שעמדה לצאת לדרך, ובמקומה באה יחידה לוחמת של “ההגנה”, שכבשה את מעלה הר הקאסטל ופתחה במאבק עם האויב בראש ההר. קרב זה נמשך עד שעה 11. האויב קיבל תגבורת מן הכפרים הערביים השכנים “אוהבי השלום”. מספר אנשיו הגיע לבסוף עד 200 איש, והוא ניסה, שוב ושוב, לכתר את המחלקה של 30 אנשי ההגנה. אלא שבכל פעם היה נהדף באבידות קשות וכ־40 מאנשיו נפלו. בעשר וחצי הופיעו במקום צבא בריטי ומשורינים, והם פתחו באש מארבע מכונות־יריה כבדות על מחלקת ה"הגנה". וכך נפלו ארבעת המגינים הראשונים מבין היהודים. הכנופיה הערבית נסוגה והניחה את שדה־הקרב לבעלי בריתה הבריטיים. הללו הקיפו את היהודים ואסרו אותם. ורק כעבור כמה שעות הורשתה כיתת נוטרים להוציא מן המקום את הפצועים, לאחר שכבר היה מאוחר מדי, ורובם מתו מאבדן דם. נשקם של המתים ושל אלה שנאסרו אחר כך הוסתר שעה קלה לפני מעצרם, ובלילה באו אנשי הגנה אחרים ואספו את הנשק. חכמי חוק ומשפט, שהגדרותיהם המשפטיות נשגבות יותר ככל שמשפטיהם הקדומים שפלים יותר, מסוגלים אולי להגדיר את קרב ה־25 נינואר על הר הקאסטל כמעשה תוקפּנוּת יהודי. ואילו לאמיתו של דבר, נמנע על ידי התקפה זו מרחץ־דמים. היתה זו התקפה למניעת התקפה גרועה ממנה. כי אילו יצאה לפועל אותה פאנטאסיה ערבית, לא היו משמרות־הליווי הקטנות של השיירה יכולות לעמוד בפני ההמון המסתער. על כל פנים, הצבא הבריטי התערב בקרב זה, כבקרבות רבים אחרים, לא כשופט עליון, כי אם כצד מעונין. עדוּת כמאה עדים מסר ארנסט בווין בעצמו, בשעת ביקורו באמריקה, במארס 1949, כשאמר במסיבת עתונאים: “הקו שלנו היה פרו־ערבי בהחלט, כי כזה היה צו האינטרסים של הקיסרות במזרח הקרוב”.

*

במחנה 110, לא רחוק מבית נבאללה, יושבים מיג’ור ויליאמס, שכבר התקין לעצמו שנים תותבות חדשות, והקולונל בראוּן, בחדרו הפרטי של בראון. שיחתם שיחה מעניינת ביותר. בראון הוא אדם גבה קומה ובעל נימוסים וראשו הקטן כראש הציפור דומה כאילו הוא מסתתר מאחורי גופו רחב־המידות.

רוצה אני שתבין לרוחי – אמר בראון לויליאמס. רוצה אני שתבין, מה אצלי עיקר. אופן הטיפול שלי במקרה ג’ו צריך שיבהיר לך את נקודת השקפתי.

“כן, כמובן”, אמר ויליאמס, “אני מבין”.

“טוב”, אומר בראון. “אשר לגברת הזאת, מאיר שמה, ומוצאה מגרמניה. אין אני מבקר אצלה בזכותה היא בלבד, כי אם גם בשביל המסיבות החברתיות הנערכות בביתה. אגב ביקורי אין אני שוכח, כי אנגלי אנוכי. אם טובה ואם רעה – ארצי היא, – לא כן?”

כעבור רגע של דומיה מעיר ויליאמס: “טוב מאד”.

“בזמן האחרון”, אומר בראון, “הכרתי שם אדם אחד, סרג’נט אנגלי החונה בירושלים ושמו לוינגהם”.

בו ברגע נשמע קול דפיקה על הדלת ומזכירו של בראון מודיע, כי סרג’נט לוינגהם עומד בחוץ ורוצה לשוחח עם קולונל בראון.

נכנס סרג’נט לוינגהם. אדם גוץ, ששערותיו גזוזות מסביב לרקותיו, ופניו לא צעירות וחרושות קמטים עמוקים. וארשתן – של אי־רצון מתמיד ושל מרירות תמידית. תנועותיו קצובות והוא נוקש בעקביו בצורה איומה, תוך כדי עיקום מרפקיו. המלה היחידה שהוא מפליט היא: “סיר”.

“היכן המכוניות?” שואל בראון.

“לפני השער, סיר”.

בראון, ויליאמס ולוינגהם עולים על מכונית הג’יפ, העומדת בחוץ. בראון נוהג במכונית, והם עוברים בשער, שעל ידו נערך לפני חדשיים קרב ההתאגרפות בין ויליאמס וג’ו.

שוב עומדות מכוניות־משא אנגליות גבוהות לפני פתח הכניסה למחנה. הפעם הן שלוש. בראון קורא הצדה את הסמל־הזקיף.

“רוצה אני”, אומר הוא, “שסרג’נט יוכל להכנס ולבוא כאן באין מפריע. תחתום לו תעודת־מעבר חפשי. הוא נמצא בתפקידים מיוחדים, והוא יפנה אלי במישרין”.

מכוניות המשא נכנסות למחנה. בראשן הג’יפּ ובו שלושת האנגלים. הם ניגשים למחלקת התחמושת, ובראון נותן פקודה להטעין חמרי־נפץ. הוא חותם על תעודות ונירות שונים. כולם עושים תנועות קצובות. אנגליה אחראית לסדר, ובכן הכל בסדר. אנגליה כבר תדאג לסדר. כעבור שעתיים יוצאות שתי מכוניות־המשא מן המחנה. ליד הכניסה הן נעצרות. בראון טילפן וביקש, כי סרג’נט לוינגהם יחכה רגעים אחדים.

לוינגהם מחכה. פתאום עובר הג’יפּ של בראון ביעף בשולי חצר המחנה. הפעם יושב בו בראון לבדו, והוא מתקרב אל השער. הוא מוריד ממכונית הג’יפ מזודה משונה מגודל בינוני, והוא מסתודד בלחש עם לוינגהם. שניהם עומדים מן הצד ומחליפים מלים, שעה ארוכה. וכל הרואה אותם יכול לעמוד על כך בבהירות, כי לוינגהם זה, אדם חשוב הוא, ותפקידים מיוחדים לו.

“שכחתי לחלוטין”, אומר בראון בלאט, “את המזוודה הזאת תמסור בבקשה לגברת מאיר בשביל המהנדס פנקילוביץ. אל תשכח לומר, כי אדון בראון שלח את המזוודה. ההוראות בשביל פנקילוביץ הן בתוך המזוודה. אם הגברת מאיר לא תהיה בבית תקח אתך את המזוודה חזרה, ותנסה למסור אותה פעם שניה, תמסור רק באופן אישי, בסדר?”

“אוֹקיי, סיר”, אומר סרג’נט לוינגהם, נוקש בעקביו ומעקם מרפקיו, תוך כדי הצדעה איומה.

כעבור חמש שעות יושב קולונל בראון לפני מכשיר־אלחוט קטן לשידור ולקליטה, ושומע קריאה זו בגל מאד־נמוך:

“הלו הלו, מדבר שפאנקל 3, מדבר שפאנקל 3. היש משחת נעלים שחורה 110? היש משחת נעלים שחורה 110? עבור”.

בראון ממצמץ בעיניו. הוא מסובב כפתור ומשיב: “משחה שחורה 110, ברכה לשפאנקל 3, משחת נעלים שחורה 110. ברכה לשפאנקל 3. אתה שומע אותי? אתה שומע אותי? עבור”.

ומיד באה תשובה: “הלו, שפאנקל 3 משיב למשחת נעלים שחורה 110, שפאנקל 3 משיב למשחת נעלים שחורה 110. הקליטה טובה, הקליטה טובה, עבור”.

*

נאה היא ירושלים, הרים סביב לה, זו עטרת שלשלות־ההרים הכחולים שבמזרח, הנשקפת אל מול פני ים המלח ואל הרי חברון. כיד זו, המאצילה ברכה, משתרעת העיר על ראשי גבעות, ופורשת אצבעות של רחובות־אבן, המקושטים בבתים בנויים אבני־גזית, כבטבעות־מורשה מאוצר משפחתי עתיק של משפחת המונותיאיזם. ירושלים – עיר החסידים, המקובלים ותלמידי הישיבה. עיר המאוּרות והכוכים של חרשי המתכת וצורפי הכסף. עיר הקדושים והאוילים, עיר האמנים, הסטודנטים ואנשי הרוח. עיר שפעמוניה מצלצלים זה אחרי זה כמחרוזת מרגליות אקוּסטית המתנועעת בשעות מסויימות של היום מעל ליד המבורכת, משמיעה צליליה המהדהדים באויר ארוכות ונעלמים. ירושלים, עיר האזרחים חובשי הקסדות ונושאי הרובים, אשר בלילות דצמבר 1947 וינואר 1948 החלו לעמוד על המשמר מאחורי שקי־חול ומאחורי אשנבי־יריה של בטון. הם עומדים מוכנים, לקבל את פני הרעם בגלגל של ההיסטוריה, ולעמוד באחד הנסיונות הקשים ביותר שהיו מעולם.

בירושלים שרר סדר אנגלי. למאות משפחות ניתן צו פינוי לצאת מדירותיהן, מבתי העסק ומן המשרדים. לא ניתנה להם שהות אלא 48 שעות, לארוז את המטלטלים ולעזוב את מקומות מגוריהם ופרנסתם. האזורים המוחרמים הוקפו תיל דוקרני ונחסמו בפני עוברי אורח. 4 “אזורי בטחון” נקבעו בירושלים, שביתרו לבתרים את שני הרחובות הראשיים של העיר. בלב העיר הוקמו מחנות צבאיים מבוצרים, ששיוו לירושלים מראה עיר כבושה. בשביל כל איזור ואיזור הוצאו תעודות־מעבר מיוחדות, שעליהן צוין מוצאו של בעל־התעודה, ממש כבימי הנאצים, באות אנגלית “J”, בשביל כל היהודים. שבועות על שבועות היתה היציאה לרחובות בלילה אסורה, וימים רבים אסור היה לעבור ברחובות מסוימים גם לאור היום. גזירות אלה הוצאו לפתע, והונפו מעל לראשם של התושבים כקנסות קולקטיביים ללא כל הצדקה מוסרית, או משפטית. רמקולים היו משוטטים בעיר במשורינים, ומכריזים על צו־פינוי הרחובות, והמוני אזרחים היו נמלטים לבתיהם. אבל גם בימים “כתיקונם” לא יכלו אזרחי העיר הזאת לעבור בלי להתקל בכל קרן רחוב בלוע הפעור של תת־מקלעים המכוונים אל כל עובר ושב, תת־מקלעי הזקיפים ואנשי המשמרות הנעים, שהיו נישאים בסערה על פני העיר במשוריניהם. בירושלים שרר סדר גמור.

לאמיתו של דבר לא גרמו שומרי הסדר האנגלים אלא תוהו ובוהו. לא זו בלבד שלא הועילו לשמירת הסדר אלא שנתנו לכנופיות מסוריה ומעיראק, מיריחו ומרמאללה, מחברון ומשאר מקומות להסתנן ולחדור לירושלים. חשבונם היה, כי מלכים־בובות של ארצות־ערב ירשו את מקום שלטון המאנדאַט הבריטי, וכך יחזירו בעקיפין את השררה לידי בעליה הראשונים. לכבוד הנייטראליות הקדושה שמו במעצר כמה מאנשי ה"הגנה", והורידו אותם ממכוניותיהם ליד שיך ג’יראח. הם פוצצו את טחנת־הרוח בימין משה, המוכרת לכל תייר שביקר פעם בירושלים, הואיל ושימשה עמדת־מגן לאנשי ההגנה. ימין־משה, השכונה היהודית המבודדת הנשקפת על פני כביש חברון ומשמשת נקודת תצפית חשובה במקום המעבר של הכנופיות ההולכות לבית לחם, ובו בזמן – גם לוח־קפיצה אל הר ציון, ומתוך כך אף שער פריצה ושער יציאה של העיר העתיקה – לא היתה מותקפת באש הערבים ממגדל־דוד שדגל ירוק התנוסס עליו: תותחים אנגליים בני 25 אינטש, שעמדו בכביש בית לחם, הם שתקפו ממערב, מצד העיר, את עמדות ימין משה. הם תקפו עמדות אלה גם מגגו של “מלון המלך דויד”, שבו נמצאו משרדי הממשלה ולשכת העתונות הממשלתית. ובזמן שמנהל לשכת החדשות של הממשלה, מר סטאבּס היה מבטיח נאמנה לנציגי העתונות, כי האנגלים שומרים על נייטראליותם, היו תותחים אנגליים מעל הקומה העליונה שבבית הזה מכוונים את פגזיהם לעבר ימין־משה, זו עמדת־המפתח היהודית בקרב על העיר העתיקה.

מחודש יאנואַר ועד חודש מאי זעזעו פשעים רבים את העיר ירושלים. ב־1 ליאנואר נרצחו שני רופאים, בדרכם לבית חולים “הדסה”, סמוך לשיך ג’יראח, השכונה שהיוותה את לוח־הקפיצה הערבי לעיר העתיקה. שכונה זו נהנתה מחסותם של האנגלים ואיכסנה כמה כנופיות הערביות.

ב־4 ביאנואר הודיעה העתונות על פריצת אנשי ההגנה לתוך הרובע היהודי המכותר בעיר עתיקה. אנשי אצ"ל פוצצו, ב־5 ביאנואר, את המפקדה הראשית של הכנופיות הערביות בירושלים, וב־8 בו הטילו פצצה בשער יפו בשוק הערבי, הרגו 14 ופצעו 38 ערבים.

ב־2 בפברואר נתקרבה מכונית משא טעונה חמרי נפץ לבנין “פלסטיין פוסט” וגרמה התפוצצות, שזעזעה את כל העיר. חציו של גוש בנינים שלם נהרס, ו־20 איש נפצעו. מכיון שבשעה זו לא עבדו ב"פלסטיין פוסט", לא היו קרבנות בנפש. בינתים הודיעו כמה אנשים, כי הבחינו, שעה קלה לפני ההתפוצצות, בכמה אלמונים דוברי אנגלית, שטיפלו במכונית המשא הבלתי ידועה.

כביפו כן גם בירושלים התחילה פעילותם של הצלפים הערבים, בפיקוחו של השלטון הבריטי המזוין. צלפים אלה גורמים לישוב היהודי אבדות קטנות בלבד אך ללא הפסק. סביב ימין־משה והרובע היהודי בעיר העתיקה נמשכים הקרבות כל הזמן. בבוקרו של ה־26 בפברואר, מתעכבות 3 מכוניות צבאיות כבדות בריטיות ברחוב בן־יהודה. המכוניות עמוסות חמרי נפץ. הנהגים הבריטיים ומלויהם עוברים למכוניות־טאקסי המחכות להם במקום, ומסתלקים במהירות מן המקום. מיד לאחר כך נשמעת התפוצצות אדירה העוטפת בעשן את ירושלים כולה, מנפצת את השמשות בעיר וגורמת קרבנות־אדם רבים, 50 הרוגים ו־300 פצועים. מראה החורבן וההרס המתגלה אחרי ההתפוצצות הזאת, לא רבים דוגמתו אף בזירות הקרב האיומות ביותר במלחמה הזאת. עדי ראיה שונים מוסרים תיאור זה של אחד המשתתפים בהתנקשות: אדם גוץ ששערותיו גזוזות סביב רקותיו, ופניו חרושות קמטים עמוקים, ואומרות אי רצון ומרירות. אין ספק, שקיימת קבוצת טירור בריטית, שיש לה קשרים אל אנשי “החלונות הגבוהים”. סרג’נט לוינגהם נעלם מן הארץ לזמן מה. אומרים שיצא לרומא. ב־12 במארס מודיעה העתונות על התנקשות בפצצה בבנין הסוכנות היהודית. נהג ערבי משתמש במכונית של הקונסוליה האמריקנית, כדי לעבור באין מפריע על פני משמרות־המחסום היהודיים, והוא חודר ונכנס לחצר המוסדות הלאומיים היהודיים ברחביה. התוצאה: 13 מתים, 86 פצועים. אחרי ההתפוצצות שומעים כל היום חילופי יריות פראיים בין החיילים האנגלים ובין אנשי אצ"ל. ב־14 באפריל, 3 ימים אחרי מאורע דיר־יאסין, זה מעשה־הזועה חסר הטעם של אצ"ל בכפר הערבי, מותקפת שיירה בלתי מזוינת ההולכת לבית החולים “הדסה” ולאוניברסיטה, בצוחות פראיות: “נקם בעד דיר־יאסין” רופאים, אחיות, מנהל בית חולים, פרופסורים, סטודנטים ועובדי המוסדות השונים נהרגים ונשרפים. 76 איש נפלו ביום ההוא ו־26 נפצעו קשה, לעיני אנשי־ההגנה שחשו למקום. אנשי־ההגנה קצרה ידם לעזור, כי האנגלים אימו שבמקרה התערבות יהודית יכווונו אש תותחים על השיירה. וכך נאלצו אנשי ההגנה לראות במשך 5 שעות ובאפס מעשה את הפאנטאסיה עקובת הדמים של הסכינאים והרוצחים הערבים. כל זה התרחש לעיני החיילים הבריטיים, שעמדו במרחק של 100 מטר מאחורי עמדות של שקי־חול ולא נקפו אצבע להגנת השיירה, ואת הפצועים, הזוחלים ובאים לעבר עמדותיהם, היו מסגירים לידי הערבים. מקץ 4 ימים אחרי מעשה דמים זה, חדרו אנשי פלמ"ח לשייך ג’יראח בלילה בשני טורים וכבשו אחרי קרב קשה את המקום המאיים עלהגישה ל"הדסה" ולאוניברסיטה. אבל אין שייך ג’יראח דומה לימין־משה, שהיא לצנינים בעיני האנגלים. שכונת שיך ג’יראח נחוצה לו לקו הבריטי, ולעניני המזרח התיכון של בווין, ובפרט שהיא שוכנת על גבעה, ושלטת על הכביש המוליך לרמאללה, שיש להחזיקו פתוח בכל מחיר עד ה־15 במאי.

למחרת ניתן אולטימאטום לחיל־המצב היהודי בשיך ג’יראח, ולאחר שנמסר האולטימאטום פתחו האנגלים באש ארטילריה כבדה. תחילה – אל הרובע היהודי בירושלים החדשה ואחר כך – אל שיך ג’יראח. אש התותחים נמשכה עד שעה שבע ורבע, עד שנאלצו היהודים להעלות דגלים לבנים מבית נאששיבי העטוף אש ועשן, ופעמוני הכנסיה הקתדראלית תלתלו ברמה. בקרב זה עם טאנקים, תותחים ושריונים בריטיים, היו קרבנות היהודים בהרוגים ופצועים: 32 איש.

 

גוש עציון    🔗

בשלב ראשון של מלחמת ישראל עד ה־9 ביוני, היום הראשון להפוגה הראשונה, מתבלט הריחוק העצום שבין התפקידים הצבאיים ובין האמצעים החמריים העומדים לרשות המתגוננים לביצועם. מחסני הנשק של “ההגנה” שהיו מוצנעים שנים רבות בכל מיני מחבואים, נפתחו אמנם והוצאו מתוך הארגזים והעטיפות של השמן והשעוה, אבל נשק זה – לא הספיקה כמותו כל עיקר, וחלק ניכר ממנו נאכל, בכל זאת, על ידי החלודה. במטה הכללי של הצבא הישראלי המתהווה היו אלה שעות הכרעות כבדות ומכאיבות. והיתה דרישה מיוחדת של המוח והלב כאחד. בארץ שחילות אויב פועלים בתוכה, עומדים מפקדי־הצבא לפני הסתירה הקשה שבין השיקולים הכלליים שטובת הארץ כולה מחייבתם, ובין הנטיה הרגשית, לבוא לעזרת מקום מסוים מבודד ונתון בסכנה. אחד הכללים העיקריים של המשחק הצבאי אומר: כל התוקף, היזמה בידו והוא הקובע את אמצעי־הנגד של המתגונן, מתוך כך שהוא מרכזם במקום שהוא רוצה. אוי למטה כללי, החש להציל מקומות החשובים לו מבחינה רגשית ומפקיר, מתוך כך, את המקומות החשובים מבחינה אסטרטגית. המטה הכללי הישראלי שכמה מחבריו – אנשי הפלמ"ח לשעבר – לא הובא במבוכה על ידי התקפות האויב, אלא ביצע מיבצעים לפי תכניותיו הוא. בדרך זו הפר את האיסטרטגיה של האויב, בילבל מערכותיו, ובסופו של דבר שיתק אותו לחלוטין.

כפר־עציון הגוש עציון כולו שנלחם בגבורה עד טיפת הדם האחרונה, ועליו הגנו גם אנשי הגוש חברי הנוער הדתי, גם סטודנטים של האוניברסיטה הירושלמית, גם חברי הפלמ"ח – אי אפשר היה להצילם ולא הספיקו האמצעים להצלתם. הכוחות המעטים שעמדו לרשות המפקדה, היו דרושים לנקודות אחרות בארץ. אבל הגוש לא פונה כי אם נפל למען הנצחון. ובדרך שבה עמד ונאבק ונפל – מילא את תפקידו. כי בשעה שהאויב הסתער, סוף סוף, בכוח הטאנקים, התותחים והמשורינים, לעבר ירושלים, בה בדרך שהיתה חסומה לפניו זמן כה רב על ידי גוש עציון, כבר מצא את ירושלים החדשה מבוצרת ומוגנת. ושוב לא יהיה יכול להבקיע אל העיר. וכך נאלץ האויב לעשות דרך עקיפין ולהכנס לעיר העתיקה, שהיתה נתונה בין כך ובין כך בידי הערבים, ושבה נמצאו על פני אי קטן כמה מאות יהודים שלא היו מזוינים אלא בנשק קל ובתחמושת מועטת. ליהודים האלה, גיבורי העיר העתיקה, הכין האויב בעזרת הלגיון, קרב עציון שני. כל תהליך זה כולו לא היה אלא מאבק על רכישת זמן. כי עד שעלה באש גוש עציון ועד שנהרס הרובע היהודי בעיר העתיק, ניתנה למטה הכללי הישראלי שהות להכין פעולות אחרות, ששינו את פני המערכה.

הדם שנשפך מזבל את שדות ההיסטוריה. הדם המקציף מגדל גידולים נאים. ואסונם של רבים־רבים מעלה פרחים־של־אושר בשולי הדרכים. הדם הוא האנטיתיזה הלגלנית והבלתי־נתפסת של המוח. הדם הוא חסר־הגיון, והתחדשותו היא ביחס ישיר לאבדנו. הדם הוא אמצעי תשלום, שבו קונים העמים את ההכרה בהם, והמעמדות את – מהפכותיהם. אין העמים מתים מאבדן דם. הם מצטמקים ומתנוונים. אין העמים מתים בשדה־הקרב, כי אם במיטה. רק המות הטבעי הוא מות ממשי, ואילו המות הבלתי־טבעי – כמוהו כחיי נצח. מקומות הגבורה, שאדמתם רותה דם, מצפים למצבות זכרון של דורות מכירי־טובה בישובים פורחים ובמשטר חברה נעלה וצודק יותר.

לעולם לא תסופר החוויה של הל"ה, שחשו בליל ה־14 בינואר 1948, מירושלים, לעזרת גוש עציון, כי איש מבין היוצאים לא חזר. בהנהגתו של המפקד הראשון של גוש עציון, אחד המפקדים המוכשרים והותיקים של הפלמ"ח, דני מס, קיבלו עליהם סטודנטים, בחירי הלוחמים של הפלמ"ח את המשימה, וניסו להגיע ברגל לכפר עציון. הם התקדמו לפי שיטת וינגייט, כשהם מגששים להם את דרכם לאטם, וללא איושה קלה, בחשכת הלילה, עמוסים רימונים, חמרי־נפץ ומכונות יריה. ואולם אחד הפאטרולים של האויב הבחין בצלליות שלהם המתקדמות אט אט קדימה. הם הגיעו עד כדי מרחק 5 ק"מ מכפר עציון, עד לאיזור נבי־דניאל. והנה עלה השחר והם נאלצו לתפוס עמדות מאחורי הסלעים, כי כיתר אותם המון אויב, ובו כ־2000 איש. יום תמים נלחמו הל"ה נגד 2000 מתקיפים, אבידות רבות גרמו להם, אבל יתרון האויב היה עצום מדי. ובשעה שאחרון הפצועים זרק בשארית כוחותיו רמון־יד או קלע צרור יריות אחרון מתת־מקלע, כפי שסיפרו אחר כך עדי ראיה ערבים – מילא חובתו עד תום – הוא צנח תחתיו, כי גורלו היה: להקריב את דמו; כי מצווה היה: לסול את הדרך, למען יוכלו הבאים אחריו ללכת זקופי קומה. איש מהם לא חזר, אבל בין הערבים אשר בהרי יהודה וחברון רווחים עד היום הזה סיפורים ואגדות על מעשי הגבורה של הל"ה. ואומרים, כי אחד המפקדים הערבים הגיד אז: “אם כזה הוא יריבנו, כי אז הפסדנו את המערכה”.

ב־27 מארס, 1948, יצאה מירושלים השיירה האחרונה לגוש עציון. ירושלים הנצורה, שנאבקה מר בקשיי האספקה, אירגנה שיירה ארוכה של צרכי מזון, כדי לספק מחיה לעמדת החלוץ שלה בכביש חברון. נשלחו נשק, תחמושת וגם לוחמים, שהיו מוכנים להחליף את מגיני גוש עציון העייפים. הגדוד הששי של פלמ"ח ליווה את השיירה. והואיל והיו צריכים להכין לשם כך שריונים ומכוניות משורינות – וכלי רכב אלה היו שמורים במיוחד בשביל קו תל־אביב – ירושלים, היו מוכרחים לבחור לתכלית זו ביום השבת, שבו אין שיירות תל־אביב – ירושלים מהלכות. עובדה זו, שהיה קל לעמוד עליה, וכן ההרגל הירושלמי המיוחד במינו, להפוך כל פעולה קרובה נושא לשיחת העיר, גרמו לו לגדוד הששי כמה ספקות ביחס לאפשרות ביצועה של הפעולה שהאויב כבר ידע עליה.

אף על פי כן, יצאה השיירה לדרך. בראש המסע התקדם משורין גדול שהיה נועד לפריצת מחסומים, ועל ידו נסעה מכונית קטנה וקלה, לצרכי סיור ובדיקת הדרך לפניו. באמצע השיירה נסעו מכוניות המשא המשורינות, ובמאסף היו שני משורינים קטנים, שקיימו קשר עם המפקדה בירושלים, באמצעות רוכבי אופנוע וכן באמצעות האלחוט.

מוזר הדבר, כי רק אנשי הפלמ"ח הבחינו בדרך בתנועת אנשי כנופיות ערביים על פני רוכסי הגבעות. כשהגיעו לכפר עציון, פרקו שם, אותה שעה, מטענו של מטוס אחד והם נאלצו להמתין. ובזמן שהמתינו, בזבזו זמן יקר. בינתים הכין האויב את המחסומים, וכבר הגיעו ידיעות ראשונות: מחסומי אויב נראים מרחוק. הודעות חדשות: האויב מתרכז בהמונים לאורך הדרך. לפרוק ולחזור! – היה צו הרגע. שהרי כל רבע שעה של המתנה עזר לאויב להכין מחסום חדש. מוזר הדבר כי רק אנשי הפלמ"ח הבינו, מה עליהם לצפות מידי האויב, שחסם לזמן כה רב את הדרך לעציון ופתאום הועמד עכשיו בפני העובדה של פריצת טבעת־המצור.

לבסוף, אחרי הפסד זמן של שעה וחצי, יצאה השיירה מכפר עציון, ערוכה כפי שהיתה בבואה. בריחוק 3 ק"מ מן הכפר, הודיעו אנשי התצפית על מחסום ראשון בדרך. 3 מחסומים הרס המשורין הכבד, שפרצם וסילקם הצידה. האויב טרם פתח באש. אבל אפשר היה להבחין בו. מאחורי הסלעים היו רואים אנשים מזוינים, צופים לצד הכביש ומסלקים את ראשם ברגע שהשיירה מתקרבת. מתיחות היתה מורגשת באוויר. ומתיחות זו באה לידי ביטוי באש מכונות־יריה הפורצת ליד המחסום השלישי והמומטרת על צמיגי המשורינים. מכונית משא משורינת אחת סולקה הצדה. נוסעיה הבלתי־לוחמים מיאנו לצאת מן המשורין המפנה ולא יצאו אלא באיום באקדחים. 200 בלתי־לוחמים נמצאו בשיירה החוזרת. ורובם אחוזי חרדה, והם הכבידו מאוד את רגש האחריות של מפקד הפלמ"ח הממונה על השיירה.

והנה מתגברים על המחסום הרביעי, החמישי והששי. משורין הענק מסלק את כל המחסומים הצדה, מכונות־היריה ממטירות אש ופוגעות בגובה הצמיגים. ליד המחסום השביעי, הגדול שבכולם, נפגעו צמיגי המשורין הגדול. הוא משתער קדימה הסתערות נואשת, כשצמיגיו קרועים. ופתאום מודיעים למפקד: נשבר הציר. הענק שוכב ללא זיע. האויב עומד מיד על המצב, וממטיר אש איומה ממכונות יריה ומרובים אנטי־טאנקיים, על כל פני השטח.

אין המבוכה נמשכת אלא רגע אחד. מיד באה הפקודה: כל אשר גלגלים לו, והוא יכול לנסוע – יחזור לעציון. הנותרים, המוגנים על ידי משורינים אחדים, נסוגים לעבר הבית של נבי־דניאל. המשורינים תופסים עמדות מסביב לבית, האזרחים והפצועים מוכנסים פנימה. לפניהם, במרחק 300 מטר מזה, מוטל המשורין הגדול, מטרה לכדורי הערבים. והוא מוגן, בריחוק 200 מטר, על ידי משורין קטן, שעליו למנוע התקרבותם של הערבים.

הבית בנבי־דניאל בנוי בניה מוצקה, מאבנים מסותתות. דלתותיו פרוצות והוא ריק מאדם. הלוחמים מקימים עמדות על יד החלונות ועל הגג ומתחפרים כמיטב היכולת. אין הם יודעים, כי במרחק מאות אחדות של מטרים מפה נפלו הל"ה, לפני 3 חדשים. אין הם מנחשים, כי בקרבת מקום נמצא איזה קוטב מגנטי היסטורי, רב תעלומה, המושך אליו דמי לוחמים צעירים. הם נאבקים. בעלי נסיון הם בקרב, ובעלי גישה ספורטיבית לענין זה. ילדים הם, נערים צעירים, הממעטים לדבר בצורה האופינית להם, והם מעמידים את כלי־היריה שלהם בעמדות בהומור קל, והכלים הם: 3 מכונות יריה כבדות, 6 מכונות־יריה קלות, כמה מרגמות, רובים ותת־מקלעים. אין אפשרות להקים קשר עם המשורין הגדול, נוכח האש המרוכזת של האויב.

בינתים תפסו 1000 ערבים עמדות מסביב, וניסו לכבוש את הבית של נבי־דניאל בסערה. ואולם עוד לפני ההסתערות הראשונה, התרחש משהו איום: במשורין הגדול, פורץ־המחסומים, נפצעו קשה עד רדת החשכה 7 מבין 11 אנשיו. רק מפקד המשורין ועוד 3 מן המגינים היו פצועים קל, ומסוגלים לקרב. היה ברור, שהאויב ינסה להשתלט על המשורין בחשכת הלילה. ובצורה האופינית לו, יבקש להפוך את המשורין, על פצועיו היושבים בו, למרכזה של “פאנטאסיה” והילולא. המפקד החליט אותה שעה החלטה מיוחדת במינה: להציל את הפצועים מידי האויב, ויהי מה. הוא שלח החוצה את שלושת הפצועים קל. פקד עליהם להתחמק ולהגיע לכפר עציון, והוא פוצץ את עצמו יחד עם הפצועים, בו ברגע שידע, כי הערבים סמוכים מאוד למשורין, וקרוב לודאי שיפגעו גם הם בהתפוצצות הזאת.

בבית שבנבי דניאל שמעו את ההתפוצצות, והבינו מיד כי זרובבל הורוביץ, חבר הקבוץ תל־יוסף, מפקד־השריון הגיבור, נטל את היזמה לידיו. 11 מן החברים ניספו. ורק למחרת הודיע איש האלחוט שמותיהם של 3 חברים ממשורינו של זרובבל, שהצליחו להנצל והגיעו לכפר עציון.

תחנת הרדיו, בבית שבנבי דניאל, פעלה כל הזמן. הלוחמים, עלה בידם להגיע, תחת מטר כדורים, עד מכוניות המשא העומדות בחוץ, להוציא את הסוללות החשמליות מן המנועים ולהביאן לתוך הבית, וכך אפשר היה לקיים את פעולות השידור והקליטה. באותו אופן הוחבאו כמויות גדולות של תחמושת שנשארו במכוניות. וכך יכלו להודיע למפקדה בירושלים: התחמושת מספיקה לעת עתה. אחד המגינים מצא בקרבת הבית באר מים חיים. וכך נמצאה אפשרות להקל סבלם של הפצועים. אח"כ הורידו את לוחות הפלדה מאשנבי היריה של המשורינים, וקבעו אותם בחלונות, וכן – לפני שקי החול שעל עמדות הגג. הקרב של בית נבי דניאל נמשך כל הלילה עד לצהרים של יום המחרת. גלי התוקפים הסתערו שוב ושוב, ונהדפו באש עזה. מפקד הבית ידע כי אין לקיים את רוח התנגדותם של הלוחמים במצב הנואש הזה, אלא על ידי העסקתם המתמדת ועל ידי פעילות קדחתנית. אותו לילה ביצעו אנשיו מעשים נועזים מאין כמוהם: הם ערכו כמה פשיטות על האויב. בקבוצות קטנות הסתערו על הערבים הרוקדים מסביב למכוניות המשא הבוערות. באמצעות האלחוט קראו לעזרה מטוס “פרימוס”, שהופיע ברגע הנכון וזרק רימוני יד על טור אויב המסתער מאחורי מסך עשן.

עד לשעת הצהרים של היום הבא עמדה באנשים רוחם הלוחמת. ורק בצהרים, כשהודיעו להם מירושלים, כי צבא בריטי יצא לדרך “וחש להצילם” נפלה רוחם. כי הם הכירו היטב את המצילים האלה ואת תמרוניהם המחפירים, את שיטות פריקת־הנשק שלהם ואת בגידותיהם.

והנה הופיעו המשורינים והטאנקים הבריטיים ונעצרו במרחק קילומטר מהבית. שם עמדו עד שעה 5 אחר הצהרים. לאחר ששני הצדדים התחייבו להפסיק את האש, התקרב קצין בריטי בראש שיירת מכוניותיו לבית בנבי דניאל, ומסר את התנאים להוצאת הנצורים מן המקום. בהמשך המו"מ והשאלות, שהצריכו פניות למפקדה בירושלים, התקרבו הערבים על נשקם עד כדי 10 מטרים מן הבית, ולטשו עיניהם בסקרנות אל היהודים, שהחזיקו מעמד בפני המוני מתקיפיהם זה 30 שעות, ואף גרמו להם אבידות. התקרבות זו יצרה “עובדה קיימת”, ומנעה את המשכת הקרב. היתה זו בגידה אנגלית ראשונה. אחריה באה גם השניה. הקצין הבטיח, כי הנשק של הלוחמים יימסר בירושלים למוסדות היהודיים. ואולם עכשיו ראו, כי הרובים והתת־מקלעים נזרקו לצד השני של הכביש ונמסרו מיד לערבים. אבל כבר היה מאוחר מדי. הפצועים כבר נמצאו באמבולנסים של “הצלב האדום” – מלאכת “הצלה” האנגלית שוב אי אפשר היה לבלמה. וכך חזרו שרידי השיירה לירושלים, לאחר שהסגירו במקום את המכוניות, המשורינים והנשק. הם איבדו 12 איש, והם הובילו אתם 30 פצועים.

 

יפו    🔗

ב־5 בינואר הודיעו העתונים על פיצוץ מרכז “הנג’אדה” ביפו, על ידי אנשי אצ"ל. מכונית, הטעונה למראית עין תפוחי זהב, ונהגה לבוש כערבי, התקרבה אל הבית. “הערבים” התרחקו וחומר־הנפץ שהיה מוטמן מתחת לתפוחי הזהב הרס את הבית כולו על יושביו: מטה הנג’אדה, ראשי כנופיות וכמה קצינים ערביים זרים.

יפו עיר הנמל, משתרעת על פני צוק סלע על שפת הים; ליד הנמל מערות רבות, כעיי חרבות של טירות עתיקות, בהן שוכנים שחפים וגם אנשים. בדרום – כמה בנינים חדשים ובתי מלון בשביל האפנדים, שאביוני העיר ואנשי הכנופיות נתונים בידיהם ומוכנים למלא כל צו שהם נותנים להם. ביום שנודע על החלטת האומות ב־29 בנובמבר, היתה העיר כולה – עיר הפירטים, חולי הצרעת ובתי־הזנות לצבא הזר – נתונים כולם במצב רוח חגיגי. הכל התכוננו לכיבוש העיר תל־אביב השכנה; לחלוקת הבנינים והאנשים, ולביזת הרכוש היהודי, שכן כל יושבי תל־אביב – עשירים היו בעיניהם. היתה זו שעה של התרוממות רוח לתושבי יפו, שהצדיקה עוד יותר את הבטלה, המכובדת בלאו הכי על תושבי העיר הזאת. כל השיחות ברחובות, בבתי־הקפה ובשוקים סבבו־הלכו מסביב למלחמה, לנשק, לתחמושת ולגיוס לכנופיות; מסביב לפעולות היהודים ולנצחונות הערבים. אף על פי שהציבור הערבי לא נתן אימון רב מדי בסיפורי־הגבורה המתפרסמים בעתונות הערבית, היתה קיימת בכל זאת נטיה טבעית, להפריז בחשיבות הפעולות הערביות ולבטל ערכן של פעולות היהודים. רק לעתים רחוקות היה מישהו מיושבי־הקרנות הערבים מעיז להגיד: מה אתם רוצים? הלא הם כבר חדרו לרמלה, ואף צעדו בלב יאזור! אז היו הכל משתתקים ומבוכה היתה משתררת. אבל העינים היו תלויות בארצות־ערב השכנות, ועזה היתה התקוה, כי יבואו לגאול את הארץ. אף תהילתו של פאוזי קאוקג’י, ראש הכנופיות הערבי המפורסם, הלכה לפניו. וכך היו אומרים: אמנם היהודים בקיאים בתכסיסי מלחמה ובתמרונים, ואנו אנשים פשוטים אנו ואיננו יודעים אלא להתגונן. אבל בקרוב יבואו אחינו מן הארצות השכנות אדירי־צבא ומלומדי־מלחמה, והם יתמודדו עם היהודים. הערכתם היתרה של חכמי־התכסיסים היהודיים, הסותרת, לכאורה, את ההפרזה בערכן של פעולות הכנופיות הערביות – לא הפריעה להגיון הערבי. אי אפשר היה לנהל שיחה רצינית עם ערבי על פעולות אלה, על תוצאותיהן והשפעתן לגבי החלטת האו"מ. הם היו שקועים במאבק זה בכל מאודם. ודומה היה שאינם מסוגלים כל עיקר להרהר בדברים שמחוץ לרגעי־ההווה. רוב הסוכנים והפעילים ביפו, מארגני המאבק נגד היהודים – לא היה מוצאם מיפו. אף כי גם לא כולם מחוץ־לארץ היו, בשעת ההפסקות – שבין הפעולות, היו יושבים קבוצות־קבוצות בבתי הקפה של איזור הגבול, סמוך לעמדות היהודיות, והיו מחכים להתפתחות הענינים. חברי “המשמר הלאומי” היפואי היו עוסקים בריגול ובשמירה ליד מחסומי הדרכים, כדי למנוע הסתננותם של זרים. בערב היו חוגרים חגורות־פאר ונרתיקי־אקדחים מבהיקים והיו ניצבים בפינות הרחובות, המוליכים לרובעים היהודיים. ילדים ואספסוף היו מקיפים אותם, משתאים לנשקם הנאה ולכתובות המפוצצות שעל הסרטים הענודים לזרועם, ואולם, רוב העמדות הערביות הוקמו, בדרך כלל, ללא תכנית. כמעט כל נקודת־משטרה, הצופה מול פני תל־אביב, היתה מוקפה שקי חול. וכל צלף ערבי, עמדו לרשותו כמה עמדות מוסתרות, שהיה מחליף אותן לעתים קרובות ככל האפשר. אפילו ממגדלי המסגדים, שקדושתם לא מנעה את השימוש שבהם כעמדה גבוהה ובטוחה לצלפים מוסלמים הקולעים כדוריהם אל עוברים ושבים ואל מכוניות ברחובות תל־אביב.

תל־אביב סבלה. והיא התגוננה בהקימה קירות־מגן לרוחב רחובות, בשביל לתת מחסה לעוברים ושבים ברחובות מסוימים, בהם שילחו הצלפים את כדורי־המות מרחוק. כמו כן גויסו צלפים יהודיים מנוסים, בעיקר מבין משתתפי מלחמת־העולם השניה, שמתפקידם היה למצוא את הצלפים־המרצחים מן המארב, ולפגוע בהם.

על פעולת הצלפים היהודים הכבידו הרבה המסיבות, שלא עמדו לרשותם עמדות מרובות, המוסתרות מעין האנגלים והערבים כאחד. תמיד היו קשורים לעמדות־קבע מסוימות שהיו בטוחות פחות או יותר. אבל עמדות קבע סותרות, לפי עצם טבען, את העקרון של פעולת הצלפים. כי באופן זה אין הצלף יכול להעלים עצמו זמן רב מעין האויב. חזית יפו חולקה קטעים: קטעים, שצלפו² יהודים מומחים היו עורכים בהן תצפית, מבעד למשקפות, במשך שעות רצופות. לפעמים היו הצלפים היהודים עוקבים אחרי צלפים ערבים ימים תמימים. על מאבק חבוי ונסתר זה של הצלפים לא ידעו אלא מעטים מבני תל־אביב, שלא היו שומעים אלא את קול־היריה הבודדת. אלא שלא היה להם מושג, כל עיקר, מה פירושו. יש שלאחר המתנה של שעות רבות היה נפתח באחד הבתים חלון, קנה־רובה היה מזדקר החוצה וקול יריה היה נשמע. הצלפים היהודים היו מחזירים מיד אש אל החלון הנסגר, כדי להראות לחבר־במקצוע מן הצד הערבי, כי נבעו מצפוניו. לפי כל כללי משחק הצלפות היה הצלף שנתגלה מחויב להחליף מקום. ושוב היו ממתינים בצד היהודי חצי שעה ושעה. עד שהיו רואים בעד המשקפת כיצד נפתחת דלת בבית המבודד, ואדם שרובה בידו, מנסה לצאת ולחמוק. קליעה אחת אל ראשו של היוצא היתה משחררת שכונה תל־אביבית שלמה מסכנת־מוות מתמדת.

אלה היו ערבים של חילופי יריות מתמידים כמעט בין הצדדים. מבנינה של הבולשת, אותו בנין “סי־אי־די.”, שמילא תפקידו “הנייטראלי” בלשכת העתונות הממשלתית בירושלים, ירו האנגלים כדורים נוֹתבים לתוך לבה של תל־אביב. גם הערבים השתמשו במכונות יריה כבדות, ביחוד היתה מצטיינת שכונת אבו־כביר, שהיתה מלאה נשק כבד, והיתה עורכת ערב ערב “פטנטאסיה” של יריות מטווח רחוק. העיר תל־אביב היהודית לא עמד לרשותה בעת ההיא אלא מקלע ברן אחד ויחיד, שהיו מעבירים אותו במכונית טאקסי מעמדה לעמדה בחפזון רב, והיו מפעילים אותה פה ושם, כדי לעורר את הרושם שכל עמדה יהודית מצוידת במקלע ברן.

מזמן לזמן היו אנשי פלוגות החבלנים האנגליות מפוצצים בנינים והורסים עמדות, ש"הפרו את הסדר" לעתים קרובות מדי. את העמדה היהודית היו מפוצצים בדינאמיט, ואילו את העמדה הערבית – בפצצת עשן. כמה מן הבתים האלה של הערבים ביפו שפוצצו האנגלים למראית עין, עומדים עד היום הזה על תלם ואף מאכסנים כיום עולים ובתי־ספר למלאכה. אכן “הפאנטאסיה” היתה במלוא תוקפה. אבל למרות העזרה מצד כמה אנגלים ולמרות חכמתם של אנשי־המטה הערבים במפקדה היפואית; למרות שפע התחמושת, שהיתה מצויה בכמויות בלתי מוגבלות ביפו, ולמרות ההסתננויות הבלתי מוגבלות של לוחמים ערבים ומומחים זרים, לא הצליחו באף אחת מהתקפותיהם על תל־אביב. העמדה היהודית ליד בית חרושת “חלזון”, שהיתה חולשת על שדרות המלך ג’ורג' ועל דרך סלמה־יפו, ושהערבים כבר התקרבו אליה בטווח פעולה של רמוני יד, כדי 30–40 מטר, בלי שיצליחו לכבשה, היתה תקועה להם כעצם בגרון. העתון הערבי “אדיפע” כתב אז: “היהודים מחזיקים ‘בחלזון’, המבצר המכוון אל לב יפו, ואילו אנו עוזבים כפרים וערים ללא התנגדות. חרפה ובושה!”

בליל חג הפורים נעשה נסיון ראשון במרגמת “דוידקה”, שנבנתה בארץ על ידי נשק יהודי, ושקול יריתה היה מלווה רעש עצום. פגז אחד של מרגמה זו הרס בית־חרושת ערבי לקרח, על מפקדת הכנופיה שחנתה בתוכו.

בשבוע שלפני חג הפסח הגיעו לשיאם חילופי־היריות ההדדיים מ"נשק כבד" בקרבות הרחוב, שנערכו על ידי יחידות אצ"ל וחטיבות “ההגנה”. כעבור ימים אחדים נכנעה יפו, מחסניה היו מלאים צרכי מזון רבים, שיושבי תל־אביב לא ראו דוגמתם מזמן.

*

בשיך־מוניס, כפר ערבי קטן על גבעה הסמוכה לרמת־גן, התרחשו דברים מוזרים. כפר ערבי זה שהצטיין במסורת היחסים הידידותיים ליהודים, ושרוב תושביו דיברו עברית, הוא מצפון־מזרח לתל־אביב. יושביו היו מוכרים ליהודים ירקות ותוצרת חקלאית אחרת, אבל היו קונים סחורותיהם על הרוב ביפו. מכוניות־המשא שלהם שהיו עוברות קודם את תל־אביב ורמת־גן מעכשיו נאלצו לעשות דרך ארוכה בכביש לוד לעקוף את פתח־תקוה, ולהגיע לכפר בדרך השדות. ואולם מכיון שבסוף הדרך הזאת עמד גשר הירקון, שהיה נתון בידי היהודים, נמצאו תושבי הכפר תלויים תלות כפולה ומכופלת: מצד אחד היו תלויים במחסני־המזון של יפו, שהיו עשירים ומושפעים בסחורות, אחרי התנפלויות השוד על רכבות־המדינה, ומצד שני היו תלויים בנוטרים היהודיים שעל גשר הירקון, אלו נציגי “ההגנה” והישוב, שידעו לעמוד על המשמר ולהשגיח בשבע עינים על כל יוצא ובא.

בראשית מארס פורסם בעתונות מאזן־הקרבנות לחודש פברואר, לפיו נהרגו בארץ־ישראל, בחודש פברואר 1949, 499 אנשים, ונפצעו 1100. מ־30 בנובמבר ועד סוף פברואר, היינו: בשלושה חדשים בלבד, נהרגו 1378 איש ואשה, ונפצעו קשה 300.

בסוף שלושת החדשים האלה, שבהם היו פעולות האיבה ושפיכות הדמים כמעט להרגל, וכל מגע בין היהודים והערבים נתפרש כנסיון לריגול מהצד שכנגד, היו הנוטרים היהודים שליד גשר הירקון קונים מערביי שיך־מוניס ירקות וביצים, תרנגולות וסוכר. אותו הסוכר מנת חלקה של האוכלוסיה היהודית בקרונות הרכבת שנשדדו, ושהגיע עכשיו בדרכים מוזרות כל כך לתעודתו. בוקר בוקר, בדרך לעבודה בשדה, היו פלחים ערביים ונוטרים יהודים מחליפים דעות ומשוחחים ביניהם שיחות־חולין, שהיו רחוקות מכל רגש של איבה. ואם היהודים היו מנסים לנגוע בשאלה מדינית, מיד היו הערבים מסיימים שיחתם בהערה סבלנית ופאטאליסטית, כי ״נשגבים דרכי אללה מבינתנו״.

בינתים פינו הערבים בחשאי את ג’אמוסין ושבע־טחנות, בהמשך המו"מ עם מפקדת ה"הגנה" ברמת־גן. מקום זה בצד היהודי של הירקון, רבים היו מבקריו היהודים, בטיולים ברגל ובסירה, ועם בוא המאורעות – נסתתם מקור הפרנסה זה של הערבים מג’אמוסין.

מקור פרנסה שני – ופחות חוקי – של ג’אמוסין היה ברמת־גן היהודית, כפי שהוברר לחיל־המצב של רמת־גן – כשתפס את המקום: שלל של גנבות – חפצים ומטלטלים שונים שנגנבו בזמנים שונים ברמת־גן ובסביבה והוצפנו בצריפי הפח של הכפר. אחד הנוטרים מצא שם שריד אופנים של תינוקו, שנגנב ממנו לפני שנה, ועליו עוד התנוססה הכתובת של בעליו.

בוקר־בוקר היו הערבים עורכים תרגילי סדר. הנוטרים שעל גשר הירקון קבעו, כי הרועים והרוכבים בשדה, שהיו יוצאים עם בוקר לעבודה משיך־מוניס, חל שינוי בהתנהגותם, כאילו קבלו חיזוק רב ממקור בלתי צפוי, והם יכולים להרים ראשם בגאון. ללא יריה אחת תפסה יחידה יהודית בית עזוב בכניסה לשיך־מוניס, וחיכתה ללא פעולה להתפתחות המאורעות. היחידה עקבה אחרי המתרחש בשיך־מוניס, אך לא התקרבה. נוכחותה היתה צריכה לשמש עידוד ליסודות הפרו־יהודיים שבכפר, ולהביא את המסיתים־למלחמה שבכפר לידי פינויו.

אבל הטראגדיה הארץ־ישראלית התפתחה לפי קויה הכלליים אפילו במקום השקט הזה. כל המסיתים למלחמה יצאו, אבל גם ידידי היהודים יצאו אתם. במקום תרגילי־סדר, היו מסתדרות בוקר בוקר שיירות של פליטים. וגם הערבים שקיימו יחסי ידידות עם היהודים, משך עשרות בשנים, היו בין היוצאים.

הם יצאו עם ילדיהם ועם רכושם, ולקחו את מקל הנדודים בידיהם. הם עברו על פני הבית שבו ישבו היהודים ועל פני הנוטרים שעל גשר הירקון. איש לא נגע בהם לרעה ואיש לא בדק את מטלטליהם. הערבים הבחינו במבטיהם הרציניים של היהודים והרכינו ראשיהם. אכן היו אלה בני עם מנוצח ורצוץ שאינו מוכשר לשלוט בגורלו ולהתנגד לכוחות הריאקציה בתוכו אשר הביאו עליו הרס ואבדון.

פון־טאטנבאום היה רכוב על סוס לבן; הוא היה לבוש בגדי ערבי, ונמצא בדרך לחיפה, לפי פקודת קאוקג’י. פעם, בעבר, היה שמנמן למדי, ואף כיום הזה היתה דמותו סגלגלה, במדה מסוימת. קצין “ס.ס.” ומי שהיה מורה להתעמלות גרמני לאומי בעיירה גרמנית נידחת. שחצן ולגלגן מטבע ברייתו, נוטה להלצות גרמניות מבחילות. הוא הועבר באל־עלמין על ידי האנגלים בכבוד צבאי למחנה שבויים באיסמעליה. עבר את תהליך הדינאציפיקאציה, וקיבל הבטחה שישלח בחזרה לגרמניה המערבית. בינתים הסכים להתנדב למלחמת פלשתינה.

גם הוא רכב עכשיו ועבר על פני היהודים, שהסתכלו בו בדומיה, בלי להניד עפעף ובלי להראות סימן של איש שקט. אבל משום־מה אחזתו צמרמורת, ופתאום עלה בו הרצון לבקש סליחה על כל העוול ועל היסורים שגרם להם עד כה, באופן גופני ורוחני. הוא חצה את גשר הירקון. ושכראה את הנוטרים, שאף אחד מהם לא היה דומה בקלסתר־פניו לפרצופים המצוירים ב"שטירמר" של שטרייכר, דיברו אל לבו התוצאות ולא דרכי המחשבה המובילים אל התוצאות האלה. ולכן החליט: בחיפה עליו להסתלק ולחזור לגרמניה! אסור לו להתערב במלחמות לא־לו, לאחר שהמלחמה “שלו” כבר נעשתה לו זרה כמעט. לויטננט קולונל־פון־טאטנבאום, הסיסמה היא: “להסתלק!”

 

חלוקת הארץ    🔗

ב־13 בפברואר פירסמה ממשלת המנדט הודעה רשמית, שלפיה יש לראות את כל נפת השומרון כנתונה בידי הערבים וכמפונה על ידי השלטון האנגלי.

אמנם, עצרת האומות בהחלטתה במושבה מ־29 בנובמבר, 1947, החליטה על הקמת מדינה יהודית ובו בזמן גם על חלוקת הארץ לשלושה חלקים, כנקניקים אלה הקשורים בשתי נקודות־קשר זה בזה. בנקודת־הקשר הצפונית היתה עפולה עיר העמק; בנקודת הקשר הדרומית, היה מושב באר־טוביה. הסתערות על הנקודות האלה על ידי האויב היתה צריכה לנתק את הנקניקים זה מזה ולפצל את המדינה היהודית לשלושה איים מבודדים שהתנגדותם לא תהא בודאי ממושכת.

והנה, תכנית החלוקה לא היתה חסרת צל של “צדק טבעי”. השטח של האיזור היהודי היה מקביל, פחות או יותר לשטח של האיזור הערבי. לערבים הוקצו האזורים המאוכלסים בעיקר על ידי ערבים, מרכז המזרח ההררי, אלו סביבות שכם ותול־כרם, שנשענו על הירדן, הוא המשולש הערבי הידוע. ואילו רצועת החוף, 15 ק"מ רוחבה בממוצע, ניתנה ליהודים. נמצא כי היהודים קבלו בעיקר את האזורים שפותחו על ידם. ומלבד זאת הניחו בצדם מיעוט של 400 אלף ערבים עוינים.

3 האזורים של המדינה היהודית היו במצב משונה. האזור העליון, היתה צורתו כשל לשון ארץ צרה, שהיתה מוקפת שני שכנים אויבים; סוריה והלבנון. האזור השני, אזור רצועת החוף נגע ליד עפולה באיזור הצפוני, וסיומו מדרום לתל־אביב, ליד באר־טוביה. האיזור הדרומי היה הגדול שבכולם, והוא השתרע עד לים האדום. אלא שחלקו המערבי קוצץ קמעה, ולא עבר לאורך הגבול המערבי של ארץ־ישראל. מסביב לעוּג’ה אל־חפיר נוצר חצי עיגול ערבי, שנסתיים לאורך החוף בכיוון צפוני. בזאת הוקם שער הכניסה, ונפרש המרבד, שאמר לפולשים הערבים: “ברוכים הבאים”. השטח היהודי עבר איפוא בחצי־עיגול חששני מסביב לשטח הערבי, ממש כאותו חצי־עיגול שעקפו מפקד־המחוז האנגלי, בדרכו מעזה על פני פאלוג’ה.

ירושלים, עם הישובים היהודיים סביב לה, על מאה ועשרים אלף תושביה היהודים, החלק הששי מכל היהודים היושבים בארץ; על העיר החדשה היהודית, בניניה הגדולים וכבישיה הרחבים; על האוניברסיטה ועל המרכז הרפואי שלה; על גוש בניני הענק של בית החולים הדסה – כל אלה נשכחו על ידי עצרת האומות ברוב חפזונה. לפי החלטת האו"מ לא היו בירושלים, כנראה, אלא כנסיות אחדות ומקומות קדושים לנצרות. לפיכך היתה חובה להכריז על בינלאומיותה.

ואילו כל השאר – היה ערבי.

ערבי היה העיגול המארך שבטבורה של הכיסית, מעפולה ועד באר־שבע, ערבי היה פי־הכיסית בצפון, וכן גם הקטע בין האזור הצפוני היהודי ובין הים. ערבי היה האזור שמסביב לעוּג’ה אל־חפיר, שהזמין כאילו את המצרים לבוא ולפלוש, שכן היה סמוך ביותר אל הדרך לאיסמעליה, וכן גם אותו מסדרון לאורך החוף, שבו שימשו כפר־דרום, יד מרדכי ונצנים עמדות חלוץ יהודיות. אומני גזירה חתכו וחיברו שתי שרשרות שבכל אחת מהן 3 נקניקים המקושרים בנקודות־קישור משותפות. כל השולט בנקודות אלה יכול היה להפריד בכל עת נקניק ונקניק. אכן היה זה מצב מגוחך שתבע פעולה. וכך הבינו את תכנית־החלוקה שני הצדדים גם יחד. ארגון האומות החליט על שני יצורים מדיניים לא יציבים, והניח את הנורמאליזציה של השטחים האלה לאלוהי־המלחמה, שהיתה מוכרחה לפרוץ. ובמלחמה זו צריך היה היצור שהוא בר־קיום מבין שתי התאומים להבנות מחורבנו של חברו.

הכרזת המנדט מיום 13 בפברואר, 1948, על אבדן השומרון, לא באה כהפתעה. השומרון הוא מחציתו הצפונית של העיגול המארך הערבי, בלב הכיסית ששמה ארץ ישראל, ומרכזו – העיר שכם. צבא ערבי, החונה בשכם, יכול היה להשתלט על עפולה ולהגיע עד באר־טוביה. העיגול המארך יכול היה להתפשט לצד הים ולבתר את רצועת החוף היהודית הצרה, להטיל את היהודים לים ולהפסיק את הקשר בין צפון לדרום. בין כך ובין כך, היתה תכנית החלוקה של האו"מ מחוברת בצורה כזאת, שבהתפשטות כלשהי של האזורים הערבים היתה עשויה להביא את האזורים היהודים הסמוכים והצרים לידי התפצלות. כיס־הנגב הרחב לא היה מאוכלס באופן יחסי ולא היה אלא בבחינת “מזמור שיר לעתיד לבוא”. כיס זה היה ריק, ולא היה צורך ללחוץ עליו, כדי להטיל את תכנו לים. את המדינה היהודית אפשר היה להשמיד במסע־בזק משכם.

במשך שבועות רבים היו סורים, עיראקים ואנשי כנופיות פלשתינאים, שהתאמנו בהלכות מלחמה אצל הסורים, יושבים בשכם, על מפקדיהם ועל דגלם. בעתונות היו מתפרסמות ידיעות מעוררות בחילה, בדבר גילויי אדיבות יתרה מצד קצינים אנגלים כלפי ראשי כנופיות ערביים, אותם היו משחררים אחרי חיפוש קל ומעצר קצר ביותר.

כזה היה המצב. שכם והשומרון היו בידי חילות ערב. ולפי קנה המידה הקטן של הארץ הקטנה, הספיקו לכאורה 2000 איש מלומדי מלחמה, שאליהם נתלקטו כפריים מזוינים מכל הסביבה, כדי להביא לידי החמרתו. המפקד היה הקצין הסורי, זאפח ביי מחמוד, מי שהיה בשעתו סגנו של קאוקג’י, חבר המטה התורכי לשעבר ששרת בנאמנות את הנאצים יחד עם המופתי. המפעל כולו היה נתון לחסותה של הליגה הערבית, שנוסדה על ידי האנגלים, ושל הועדה הצבאית הרשמית שלה.

לאמיתו של דבר, לא הוּתוו גבולות החלוקה של ארץ ישראל אלא בשביל היהודים בלבד, ולא בשביל הערבים. המעברים ליד עפולה וליד באר טוביה שימשו “גזרת־גו” דקה ביותר, ליהודים בלבד. כ־400 אלף ערבים, שבאיזור היהודי, בערים ובכפרים, היו כמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, סוכני האויב, ראש־גשר למתנקשים ולפורעים, שיכלו לטייל באין מפריע באיזור היהודי ולהסתייע בגיס חמישי זה בלי להתענין הרבה בגבולות שהותוו על המפה לפי החלטת ארגון־האומות.

 

יחיעם    🔗

עוד לפני ה־23 בדצמבר נדדו כנופיות ערביות מהשומרון צפונה, אל הרי הגליל. אגב כך, לא הבחינו ביותר וביקרו גם בחלק היהודי של הגליל העליון המתבלט בקצה המזרחי של כיסית ארץ־ישראל בצפון. וכן עשו את דרכם בקטע הרחב שמעל לחיפה, ושם ערכו התקפה, ב־20 בינואר, על הקיבוץ יחיעם.

היתה זו התקפה ראשונה מסוג זה, שנתנסתה בה נקודת־ישוב יהודית בארץ עד הזמן ההוא. היתה זו התקפה מתוכננת ומוכנה מכל הבחינות על ידי אנשי מטה מנוסים. עובדה זו של ההכנה המדוקדקת התבטאה בין השאר גם בידיעות־שוא מוקדמות על נצחון ערבי בעתונות השקרים המצרית. “המנצחים” הודיעו על הנפת הדגל הירוק מעל ליחיעם עוד לפני תום הקרב. לאחר הדיפת ההתקפה ובדיקת עמדות־האויב שפונו נתקבלה תמונה זו:

דגל נאצי־פלשתינאי

כך תארו לעצמם הערבים בדמיונם סיום המלחמה עם היהודים. כשכבשו בחורינו את קטמון, בדרומה של ירושלים, מצאו בתוך בית את הדגלים האלה שסיפקו לערבים ידידיהם הנאצים בהשתדלות המופתי. הדגלים היו מוכנים “לעת־מצוא”.

הקרב על ירושלים בעינינו ובעיני הערבים

הכוח הערבי התוקף – יצא בלילה הקודם מבסיסו, ונערך להתקפה בשעות הבוקר המוקדמות. היה זה גדוד מחולק לשלוש פלוגות, ובכל פלוגה מאה איש. הפלוגה האחת היתה צריכה לרתק את כוחות ההגנה היהודיים. הפלוגה השניה היתה צריכה לנתק את דרכי התחבורה המוליכות למקום, והשלישית היתה צריכה לבצע את ההתקפה על הקיבוץ. למקרה כשלון של התכנית הראשונה, הוכנה גם תכנית מישנה שלפיה היו צריכים הצלפים לפתוח בפעולה ולגרום נזק רב, ככל האפשר, ליהודים. כמה מן המתקיפים חיפו על דרך הנסיגה, והיו שנשארו לשמור על הבסיס. לאחר שפוצצו את הגשר המוליך מן הכביש הראשי אל הקיבוץ פתחו באש מכלי־יריה אל הנקודה. ההסתערות נהדפה בשלב הראשון, לאחר שנגרמו לאויב הערבי אבדות כבדות. בהתאם לתכנית, החלו אז בפעולתם הצלפים, וכן פתחו באש־מרגמות, שגרמה – 4 אבדות ליהודים. כשהופיע הצבא הבריטי במקום, כדי לעמוד על המתרחש, כבר נסוג האויב מן הסביבה.

הטאקטיקה של התקפה זו, לא היה בה שום צד מקורי מיוחד, אף כי חוברה במטה של קאוקג’י. היתה זו טאקטיקה רגילה של התקפה, לפי התכנית הקלאסית, שלא חסרו לה אלא מסך־עשן ותמרוני הטעיה. מאות פעמים נהגו היהודים לפי שיטה זו, וניצלו את חסות אפילת הלילה כ"מסמך עשן³", כדי להסתער על עמדות ערביות. אבל בשביל להחזיק בעמדות מותקפות, ואף לכבוש עמדות שנתפסו, דרושה רוח קרבית. וברוח כזאת מותנה גם הערך המעשי של תכנית הפעולה. וכבר ביחיעם נתגלה, כמה עלובה וירודה רוח־הקרב הערבית, וכמה רב יתרונם ברוח־מלחמה כוחות־המגן היהודיים, שהיו נותנים לאויב להתקרב והיו מכים בו ללא חת וללא רתיעה. ביחיעם ניתן לקאוקאג’י, זה “גאֶרינג הערבי”, הלקח המר הראשון במלחמת העצמאות של ישראל.

פלוגת המחץ הערבית שהסתערה על יחיעם, נכשלה כשלון חרוץ. ואולם הפלוגה האחרת, שמתפקידה היה לחסום את הדרכים המוליכות ליחיעם, היתה לה הזדמנות, בבוקרו של אותו יום, לעכב ליד מחסום־הדרכים הרביעי משורין־תצפית יהודי, שבו היו 10 נוטרים יהודים ומפקדם, ושיצאו לבדוק את הדרך מנהריה ליחיעם, עוד בטרם הגיעו אליהם הידיעות על הקרבות ביחיעם. הם נכנסו לקרב עם כוחות האויב המכריעים. הקרב נמשך 3 שעות רצופות.

כמה דקות לאחר הפלגת המשוריין מנהריה הגיע המברק, כי נערכת התקפה כבדה על יחיעם. אבל כבר היה מאוחר מדי להחזיר את היוצאים. בזמן ההוא טרם קיימו קשר־אלחוט עם המשורינים. כעבור שעה חזר סארג’נט־המשטרה הבריטי, שנשלח מנהריה להדביק את השריון על יסוד ההודעה האמורה. הוא הודיע, שאין הוא יכול להתקדם לעבר המשורין הבוער מחמת האש העזה המומטרת מכל הצדדים. רק בצהרים, לאחר קרב של 3 שעות בין כיתת הנוטרים והפלוגה הערבית ולאחר ששבעה מהנוטרים נפלו חללים, יצאו טאנקים אנגלים להציל את הנותרים. מפקד הכתה שהובא בצהרים על־ידי אנשיו פצוע לנהריה, הודיע, כי במשך שלושת רבעי השעה הדף המשורין ליד המחסום הרביעי, באש־רובים ובמטר רימונים, את כל ההתקפות של האויב. אבל אנשי האויב התקרבו במידה כזאת, שלא היה סיכוי להחזיק מעמד. אנשי המשורין החליטו אז להסיר את ברגי לוח־הרצפה של השריון ולהיסוג לעברו השני של הכביש. ואולם כאן הותקפו, במפתיע, באש חזקה, ונלחמו שעתיים תמימות באויב, שנמצא לעתים קרובות כמטחוי רמון. רק הסלעים שימשו להם מחסה, עד שהגיעו הטאנקים הבריטיים, ועם הופעתם הסתיים הקרב.

היה זה יום יחיעם הראשון הוא יום ה־20 בינואר. ביום זה נפלו 11 קרבנות יהודיים, בהם 7 מאנשי המשורין ו־4 מהקיבוץ. ועדיין לא למד קאוקג’י לקח. ועדיין לא תפס את ההלכה שהורה לפאשיסטים העם הרוסי בתקופת פלישתו של היטלר, כי אין לך בעולם עם שרוח־קידמה מפעמת את לבו, שייכנע לכוחות השחור והריאקציה. ואפילו לכוחות אלה יתרון חמרי ארעי גדול, אי אפשר להם שלא יסוגו במרוצת הימים מפני היתרון הרוחני העצום של עם שוחר קידמה, הנאבק על קיומו ועד חירותו.

יחיעם היתה מנותקת, ואי אפשר היה להמציא לה אספקה אלא בדרך האויר. אחר כך בא יום יחיעם השני! ובאותה סביבה גורלית, שבה נאבקו בגבורה אנשי המשורין ב־20 בינואר נגד כוחות העולים עליהם פי עשרה, נאבקה כעבור 9 שבועות, ב־29 במארס, שיירה של 42 איש, באויב העולה עליהם פי כמה – ב־1000 אנשי־כנופיות ערבים. בקרב זה נפלו המתגוננים עד האחרון בהם. באותה שעה עצמה, שבה הגיעו לירושלים במשורינים בריטיים שרידי שיירת־עציון שפורקו מנשקם, לפי ההסכם הידוע, הגיעה לנהריה הבשורה המרה על מותם של ה־42.

23 אנשי הקומנדו היהודיים, שהפליגו בסירת־מנוע לעזרת בעלי הברית, בימי מלחמת העולם השניה; ל"ה אנשי המחלקה שחשה לעזרת כפר עציון; 42 אנשי השיירה האחרונה ליחיעם – אין יודע, מה היו רגעיהם האחרונים, כי נעלמו עקבות שעתם האחרונה בשאון גליה של ההיסטוריה! הנה כי כן עלו וגבהו המספרים של הגיבורים הנופלים בקרב, ופרשת־הדמים האיומה גדלה ונסתעפה. אבל רק עמים היודעים לבנות את חירותם, ברוכים במאורעות כאלה.

 

התנקשות ב"סולל־בונה" בחיפה    🔗

לויטנאנט הס.ס., הֶלמוט שרֶדֶר, עלם בן־טובים, בנם של מורה גרמני קפדן ושל אמא גרמניה הרוקמת כריות של ספות נאות להפליא, הגיע למצרים בדרכון מזויף של “הצלב אדום”, בעזרת קצינים בריטיים מחבל הרוהר. עכשיו הוא יושב על יד ההגה של מכוניתו האמריקנית, לבוש מדי קצין מצרי, ופניו מועדות לקאהיר. “הלמוט יקר”, כותב לו אביו, “אני מקוה, כי הזיעה לא תכלה את מדיך החדשים”. “הזהר והשמר בני מפני קרני השמש הלוהטת”, כתבה האם, “אין לך דבר קל יותר במזרח, מאשר לקבל מכת שמש”.

הוא עובר את קאהיר, ופניו אומרות החלטה נמרצת. המלחמה היא נגד היהודים. והלמוט חורק שן. בפניו הנפולות נראית חריקת השינים כשבירת עצמות. נגד היהודים! הוא מהרהר, ופניו אומרות מתיחות והתלהבות. את חג הפסחא חושב הלמוט לחוג בתל־אביב, שם יישפך דם יהודים לרוב, וגם נשים לא יחסרו לו.

אשר לנשים, זה לו 14 יום במזרח, ועדין לא ראה את רקדניות מחול־הבטן המפורסמות. השמש הזאת והשמים האלה מביאים אותו לידי הרהורים על ענינים ציביליים בהחלט, כמו אהבהבים ושעשועים. ומה יהיה בסופה של האנושות, אם תעסוק בבילוי זמן בלבד? מה אמר גיתה בענין זה? תוהה הלמוט לרגע, ואינו נזכר.

אכן, בגדיו של הלמוט מעלים אדי זיעה, הוא מהרהר ביפיפיה דמיונית, בהירת־שער ופנים נאות וגאות שתושיט לו חרב אבירים.

צעקה פראית מעוררת אותו מחלומותיו, עוד מעט והיה עולה על המדרכה. המון מצרי סוער פורץ כנהר סואן מסימטה צדדית, וממלא את הככר, שמכוניתו של הלמוט עמדה לחצותה. הללו משמיעים צעקות בלתי מובנות, מידים אבנים ומנופפים באגרופים. אין המשטרה נראית, והלמוט הוא החייל היחידי בסביבה. הוא עוצר את מכוניתו לזמן מה, ופותח את נצרת אקדחו. כבר הגיעה לאזניו השמועה, כי במצרים שורר אי־שקט. אבל בשל מה כל המהומה לא היה ברור לו, בעצם.

אבל פתאום נעשה הדבר ברור לו כל צרכו, הם נלחמים נגד האירופיים, נגד כל מי שאינו מצרי. אשה אירופית חוצה את הככר וההמון המוסת רודף אחריה. אין היא מרוחקת מהם אלא כמאה מטר בלבד, והיא רצה להציל את נפשה. אפשר להניח בכל הודאות, כי היא אבודה. כי מאת המטרים מתקצרים לשמונים ולששים. וכבר האבנים טסות ועוברות סמוך לראשה! הלמוט שולף את האקדח, מחיש את מהלכה של המכונית, חוסם את הדרך בפני האשה הבורחת. וברגע שבו הוא עוצר מכוניתו לפניה, פותח את הדלת בתנועת יד אחת, ואף מזמינה בצרפתית לעלות, הוא יודע אל נכון, כי זאת האשה אשר לה התגעגע לפני דקות אחדות, ושעלתה פתאום לנגד עיניו לאור היום, מתוך חלום אהבהבים שלו. אמנם, לא עלמה רכה היא. אבל שערותיה בהירות ופניה נאות וגאות. הוא מוביל אותה אל הרובע האירופי, בלי לתת בה מבט אחד, כעוד אשר היא משעינה ראשה אל קיר המכונית באפס אונים.

היום הוא יום ששי, יום חגם של המוסלמים, באקדח לא היה מוכרח להשתמש, ועכשיו הוא מחזירו לנרתיקו. השאון של המצרים והמוסתים נשאר מאחוריו, והדיו נדמו. עכשיו הם נוסעים ברחוב רחב ושקט, ובו כמה וכמה בנינים גבוהים, חדשים, נקיים ומתנמנמים. הלמוט מאיט את הקצב ומעיז להעיף עין על בת־לוויתו, עיניה עצומות והיא נושמת בכבדות. הוא מחליט איפוא לעצור את המכונית.

“כיצד את מרגישה?”, הוא שאל בצרפתית, רק עכשיו היא זוקפת גבה ומחליקה שערות ראשה אחורנית. במלים חמות ובהתלהבות היא מודה לו על מעשה החסד אשר עשה אתה, אגב התפעלות מאותות דרגת הקצין שלו, ממש כמו באגדה. אמא תשמח לשמוע, מהרהר הלמוט בלבו, כי אני מתארס! אביא אותה לדורטמונד, אקבל משרת פקיד ושנינו נגור בבית עם גינה. “למה, בעצם”, שואל הוא אותה, “רדפו אחריך הכלבים העלובים האלה?” ובעיני רוחו הוא כבר רואה אותה מחליפה עמו טבעות־נשואין.

וכאן מתרחש משהו מוזר, היא מזדקפת ופניה לובשות גאות מלכותית. היא מישירה מבטה, ואמרת בנחת: “מפני שאני יהודיה”.

חסל סדר הבית הקטן בדורטמונד! מבטו של הלמוט גולש על פני תלתליה הבהירים. אין הוא תופס, מנין שערות כאלה לאשה לא־ארית. בדומיה הוא מתניע את המכונית. תחילה הוא נוסע לאט, ואחר כך הוא מגביר את הקצב. ושוב הוא אץ כמטורף, בלי להסתכל עוד פעם בפני בת־לויתו, בכיוון הככר הגדולה. המכונית נעצרת בלב ההמון הסוער, והוא פותח את הדלת ודוחף את האשה החוצה.

ואחר כך הוא חוזר. מרחוק הוא שומע צעקה, דומה לו, כי הוא נתון במצב של אבדן־תחושה. הדם זורם למוחו ובאזניו ישמע הלמות־תופים כבשעת טירוף.

עד הערב אין הוא יוצא מפתח הבית של מועדון־הקצינים. הוא סובא וסובא, כמיות עצומות של יין שרף הוא מריק אל קרבו. “יהודיה בהירת שער”, הריהו מלהג בלשונו, “כמה יפה היתה, ודאי כבר נהרגה. אני הרגתיה, יחי הרייך השלישי!”

בלילה משוטטת ברחובות קאהיר מכונית צבאית, שאינה הולכת בקו הישר, ליד ההגה יושב קצין מצרי שיכור.

*

היהודים אין להם ברירה אלא זו: או שישליכו אותם לפני הכלבים או שיטילו אותם לים. ואין לך אפילו יהודי אחד שלא תפס ענין זה. אפשר שיש חילוקי דעות על פרצופה הרוחני של העזרה העצמית. אבל ברור כי אין עזרה מבחוץ, וכי אין עזרה אלא עצמית. ברור שרחמי הנצרות לא נולדו אלא בשביל נוצרים. מבחינה זו אין ליהודים כל מקום לספק. וכל יהודי נלחם כשגבו אל הקיר. אין הוא יכול אלא לצעוד קדימה, אך לא אחורנית. והואיל וכולם נתונים באותו מצב, והואיל ואת כולם אופף הרגש האחר, אין צורך לעשות ביניהם תעמולה למעשי גבורה, שהרי אין ברירה בידם. אפילו אם יש חילוקי דעות וניגודים, חיכוכים וסכסוכים בימי שלום, הרי בימי מלחמה כולם אנשים־אחים הקשורים בקשר בל־ינתק של הגורל ההיסטורי. קציני צבאות זרים, שהתארחו בארץ ישראל אצל הפלמ"ח ואצל צה"ל השתאו ליחס של החייל אל מפקדו; תמהו על האהבה, שבה מקבלים את הממונה ואת הסברתו. הם השתוממו ליחסי הידידות בין החייל הפשוט ובין הקצין בצבא ההגנה לישראל, יחסים העולים ביעילותם על כל תקנות ההצדעה והמשמעת שבתקנוני צבאות־חוץ. כל הדרגות בצבא ההגנה לישראל ניזונות מיחס חיובי זה, החבר המפקד אינו יצור זר, חניך אקדמיה צבאית, ובן למעמד מיוחס הנושא בלבו את יהירותו המעמדית. אדם מן השורה, שנבחר לבי מידת יחס הכבוד הכללי אליו. והוא חביב על החיילים יותר מאחרים ויודע להחליט על האמצעים היעילים ביותר בשעת הסכנה, בלי לאבד קור רוחו – הוא הנבחר על מנת להשלח לקורסים לקצינים, והוא החוזר כמפקד.

אין אלה מילטאריסטים ולא אתליטים מקצועיים, לא זוללי־אדם או מצחצחי חרבות, ולא רודפי אותות הצטיינות. אין זה עולה על דעתם, להתיחס לשבויים אחרת מאשר לפי תקנות ג’יניבה, ואם גם אין להם ידיעות מדויקות על תכנו של הסכם זה. לא כן אנשי אצ"ל ולח"י שאינם אהובים על רבים, בשל גישתם השונה בענין זה. ואולם הדרך הכללית, שבה הלך “צבא ההגנה לישראל” במלחמת העצמאות, מצטינת ביסודות רוחניים של הקידמה הפוליטית ושל העדר־הברירה ההיסטורי כאחד. לא בחיוך קל הדפו את ההתקפה הצבאית, את הקשר של הריאקציה השחורה הבינלאומית, לא כארי המגרש את הזבובים מעל רעמתו. כל אחד ואחד מהם נטל לידו את הרובה הישן ואת הכדורים שאוכלו למחצה מחלודה, וכולם חשו אל עמדותיהים. ואיש מהם לא עזב עמדה בלי פקודה. לא משום שהתקנות אוסרות זאת, אלא משום שהארץ ארצם והאדמה אדמתם והישוב ישובם והעיר עירם והקצין אשר מתוכם יצא, אהוד אליהם.

וכן משום שאין הם רואים דרך אחרת לעם ישראל, שלא כאנגלים, לא יכלו יהודי הארץ להיסוג לאין קץ על חשבון דמם של עמים אחרים ועל חשבון שטחיה של ארצות אחרות. כל נסיגה, כמוה כאיבוד לדעת. ואם מתוך מצב זה נולדו מעשי גבורה, לא היה בהם ולא כלום מן “הצבא־המקצועי” – ומן האתליטי, אלה היו פועלים ואזרחים, ששלחו ידם לנשק, ושהגנו על הישגיהם נגד כל מאמצי החבלה של הריאקציה.

עדיין אין האויב יודע כל צרכו היכן יקדים לתקוף, במטות הצבאיים בקאהיר, ברבת־עמון ובדמשק, יושבים קצינים אנגליים וערביים ומטכסים עצה, כיצד למחות את עם ישראל מעל מפת ארץ־ישראל. ועד שהם מעבדים את תכניותיהם, ועד שמגיע יום הפלישה הרשמי, מכוונים בינתים אנשי הועדה הצבאית של “הליגה הערבית”, ובראשם המופתי וקאוקג’י, את דקירות הפגיון הבאות מן השומרון.

הסתדרות העובדים העברית הכללית בארץ ישראל פיתחה מפעל קבלני לבניה ולסלילה מהגדולים ביותר במזרח ושמו “סולל בונה”. מחנות צבאיים ושדות תעופה נבנו בקבלנות בשביל האנגלים, ערים וכפרים – בשביל היהודים. אלפי פועלים ומהנדסים יהודים התפרנסו ממפעל זה. אין ספק כן נועד לו ל"סולל בונה" תפקיד גדול בהקמת מדינת היהודים ובקליטת המוני עולים חדשים בארץ. וכלום אין זה מועיל למטרות האויב לכוון את הדקירות, גם את דקירות הפגיון וגם את דקירות המחט, אל “סולל בונה”, ולפגוע במפעל ההסתדרותי ובהון הפועלי שנרכש בעמל רב?

ב־25 במארס מודיעה העתונות, כי מחצבות אבנים של “סולל בונה” על יד נוּריס, סמוך לעפולה, הותקפה על ידי כנופיות ערביות, ושבעה פועלים נורו מן המארב.

מיום שהורו האנגלים בירושלים הלכה והתוו דרך במעשי ההתנקשות והפיצוצים שלהם, היו מכוניות־משא ערביות, הטעונות חמרי־נפץ, מתקרבות בכיוון מוסדות־שלטון יהודיים ומרכזים יהודיים. היהודים נאלצו לנקוט ביקורת דרכים חמורה. בתל־אביב, בחיפה ובפרט בירושלים, הוקמו מחסומי דרכים יהודיים, ולא ניתן מעבר אלא למכוניות, שאין מקום לחשוד בהן. ליד המחסומים עמדו מכוניות־טקסי אזרחיות למראית עין, שבהן ישבו אנשי הגנה שעקבו אחר כך אחרי כל מכונית חשודה וליוו אותה כ״צלילים", עד שהיתה יוצאת מן הרובע היהודי ומתרחקת.

ב־18 במארס הודיעו מחיפה, כי מכונית ערבית הטעונה חמרי נפץ נתגלתה בעוד מועד, והובאה לידי התפוצצות על ידי יריות מרחוק, במקום שומם, שבו לא היתה עלולה להביא נזק. על אף כל אמצעי־הזהירות מצד היהודים, הצליחו הערבים לחדור, כעבור יממה, אל מחצבת “סולל בונה” שליד נוּריס, ולהגיע עד לבנין המרכז של “סולל־בונה” בחיפה.

אותה שעה היו שני נוטרים יהודים עומדים לפני הבנין על המשמר: מרדכי קומרניק וחיים גראף. אין הם עומדים כאן משום שהם לאומנים מטורפים, או סתם קנאים נאציים, כפי שתוארו היהודים אחר כך, על ידי עתונאי חוץ מסוימים, כי אם מפני שתפקיד הנוטרות אינו שונה מכל שאר תפקידים של האזרח היהודי בארץ. זוהי עבודה וחובה שיש למלאותה, והיא מבטיחה למשפחת פועל תנאי־קיום מינימאליים.

כל זה ברור כשמש וענין מאוד “מאטריאליסטי”, לכאורה. בכל ראשון לחודש מתווכחים עם השלטונות בגלל העיכובים בתשלום המשכורת של הנוטרים. וכך עומד אדם במועצת הפועלים ואומר: “יקח אופל את נותני הכספים שלנו”. וככל חייל הוא שופך חמתו בטרוניות ובתלונות. ואין לזה כמובן שום שייכות למילוי החובה ולאיכות המלחמתית שלו. הדבר ברור כשמש ומאטריאליסטי בהחלט.

והנה התקרבה המכונית, וערבי לבוש אירופית קפץ וירד מממנה וברח. מבין התיבות והחבילות הזרות והמוזרות שעל המכונית מיתמרת ועולה עננת־עשן קלה.

בלב מרדכי וחיים עולה מיד הרעיון: מכונת תופת! כשהם לעצמם, ודאי שהם יכולים להספיק להמלט אל המקלט הסמוך. אבל ברגע זה הם חדלים להיות מאטריאליסטים. ברגע זה הם פאטריוטים. שוב אין הם מעלים על לבם את הרעיון, כי בעוד שמונה ימים לא תנתן המשכורת, וכי שוב יהיה צורך לרוץ 20 פעם אל העיריה, להשתדל על השחרור מהמסים ומשכר־למוד, שחרור המגיע כחוק לכל נוטר. כל הטענות, הנימוקים והטעמים המאטריאליסטיים מסתתמים ואין אדם זוכר באותה שעה אלא את הענין הפאטריוטי: איך להציל את בנין “סולל בונה” ואת עובדיו מסכנת ההתנקשות של כוחות־השחור; של אנשי הכנופיות הערבים והאנגלים, ששלחו לכאן את מכונת התופת המוסעת על ארבעה גלגלים.

מיד הם מפעילים את פעמון־האזעקה ומצעקים לכל הצדדים; הם עוברים בריצה בכל מסדרונות הבית וקריאה אחת בפיהם: – “אזעקה! חושו למקלט: הצילו את נפשותיכם”. עננת העשן הקלה מוסיפה לעלות מהמכונית החשודה. הפתיל בוער, השניות מצטרפות לדקות. שוב אין האש מרוחקת אלא מרחק מועט מחומר־הנפץ. אבל השנים עומדים על המשמר. אין הם עוזבים את המקום. הם חוסמים את הגישה אל המכונית. אחד מהם עולה אל דוכן־הנהג פותח את מעצור היד, ובעוד הבנינים והרחוב מסביב מתרוקנים מאדם הם דוחפים את המכונית לאט לאט אל ככר־החנייה הריקה, הסמוכה. פתיל־ההצתה עודנו דולק. הדינאמיט כבר חש בחום המתקרב וכאילו הוא מתכווץ. שני הנוטרים חדלים ברגע זה להיות מרדכי וחיים. אין הם אלא עצם מעצמותיו של ישראל. אין הם עוזבים את עמדתם, כי הם אוהבים את העיר הזאת ואת הארץ הזאת. ויקר להם מחייהם רעיון ההגנה על שרידי ישראל בארצו.

שוב אין הם חיים ומרדכי, כי אם ראשי מטות; מדינאים ואנשי שם. לאחריותם משמעות על־אישית, משמעות היסטורית. היצילו את נפשותיהם? היהיו להם חייהם לשלל? הם דוחפים בכל כוחם את מכונית התופת, שפתילה מוצת וכולה טעונה חמרי נפץ, והם מעבירים אותה, למקום שאין בו סכנה.

ופתאום מזעזעת את חיפה התפוצצות אדירה. מלב העיר עולה ומיתמר ענן־עשן כבד. וכצמרת של עץ עתיק תלוי הענן שעה ארוכה מעל לבתים, עד שהוא מתפזר.

לא מאה איש נרגו כי אם 6 בלבד, וביניהם חיים ומרדכי. ליד מכונת התופת נקרעו לגזרים. בית “סולל בונה” עומד על תלו, ופועליו ופקידיו חוזרים אל משרדיהם מן המקלטים.

רק חיים ומרדכי לא יחזרו עוד. אך הם יחיו לעד בזכרון עמם.

והנה עוד מטען של חמרי נפץ, הפעם מצד היהודים, לא דקירת פגיון היא זו, ולא דקירת מחט אלא חלק מתכנית־ההגנה של ישראל, והוא נוגע לגשר שיך־חוסין (גשר בבנות יעקב) המשמש לתכנית הפלישה הסורית אל מעבר לירדן, ואשר עליו שומרים שריוני הלגיון הערבי. עדין המלחמה בשלב של תחרות מרוץ על הזמן. כל פיצוץ של גשר־פלישה מאלץ את האויב לדחות תכניותיו למשך 8 עד 14 יום. צבי פרוצל ונהגו הפליגו במכונית משא טעונה חמרי נפץ ב־14 בפברואר, 1948. הם לא יצאו בדרך ירושלים או חיפה לסביבה יהודית־ערבית מעורבת, כי אם נסעו לקראת האויב כדי להרוס את דרך הפלישה שלו. והם נפלו אל בין זרועותיהם של משוריני עבר הירדן.

על הגשר מיתרסים סוריים. הם עוברים מיתרס ראשון, אבל ליד השני מעכבים אותם ופתאום פותחים המשורינים העבר־ירדניים, מעברו השני של נהר, באש מכונת־ירי על מכונית המשא. והם נעים קדימה כדי לדחוק ולהדוף את מכוניתו של צבי פרוצל מעל הגשר.

צבי יודע כי אסור להפסיד זמן. הנהג קופץ לתוך הנהר וניצול מן הסכנה. בינתים מצית צבי פרוצל את הפתיל, ועורך מחדש את חבילות חמרי־הנפץ כדי להוסיף יעילות להתפוצצות. צבי, יש לו שהות, ואין הוא נחפז כל עיקר. מן הגשר הזה אין לזוז. כי הכרח הוא לעכב את הפולשים. לקפוץ לנהר ולשחות הביתה – אין בכך משום מעשה גבורה גדולה. את הגשר יש הכרח לפוצץ, ושום זקיף סורי או משורין עבר־ירדני לא ימנע בידו מלבצע את המשימה.

ההתפוצצות מוצאת אל הפועל. הגשר הרוס. צבי פרוצל שוב אינו זקוק לשחות הביתה. גויתו נקרעה לגזרים ליד מכונת־התופת.

מעשים כאלה לא נעשו עדיין על ידי שום ערבי. שום ערבי לא נשאר עומד, מתוך הכרה מלאה, ליד מכונת תופת בוערת. הערבים, אפילו האמיצים שבהם – עדיין עומדים לרשותם מדבריות וערבות, שטחים ענקיים השוממים מאין יושב. אליהם הם יכולים ליסוג בכל עת שיעלה הרצון לפניהם. אין הם עם קטן, היושב לחוץ ודחוק על אי מוקף אויבים, וגבו מופנה אל הים, והוא נאבק מאבק נואש, מאבק אחרון על קיומו. אדמות הערבים גדולות, פי מאה ויותר, מכל שטחה הבלתי־מחולק של ארץ־ישראל. שטחן גדול פי מאתים מן השטח שהוקצה למדינת היהודים בהחלטת האו"מ. היהודים נראים עכשיו בעיניהם של הערבים כמעט בלתי־נתפסים ובלתי מובנים. גיבורי־גיבורים הם; “אריות מקצועיים”! ואין הללו מבינים, ממש כמו האנגלים, כי אין כל אלה אלא פועלים ואזרחים פשוטים בדומוקרטיה היחידה במזרח הקרוב ששלחו ידם לנשק, הואיל ואין ברירה בידם, אלא לצעוד קדימה.

 

גשר בנות יעקב    🔗

היהודים, שלמדו בזמן מוקדם למדי לקרוא כהלכה במפות ובתכניות־החלוקה; להרחיב ולפתח את המעברים ליד עפולה וליד באר־טוביה, וכן לבצר את זה צוואר־הבקבוק הצר, העובר ממזרח למערב והמחבר את ירושלים, שהוכרזה על ידי האו"מ כעיר בינלאומית, אל הגוף של שטחי־החוף היהודיים.

הנסיעה לירושלים חדלה מזמן להיות ענין של טיול רומאנטי, היריות מן המארב, מבין הסלעים ומן ההרים, לא פסקו. שוב אי אפשר היה לפתור את הבעיה בטנדר פתוח ובתת־מקלעים, ואף לא במתת ברווזים צלויים בשביל האנגלים השומרים על לאטרון. מן האחד ביאנואר ועד האחד באפריל, 1948 – עד לראשית מבצע “נחשון” – עלה ליווי השיירות אל עיר הקודש והשלום במחיר חייהם של 25 יהודים. מכוניות משא משורינות – בליווי משורינים של צבא ישראל המתהוה, מזוינים במכונות יריה כבדות ובמרגמות קלות – לא יכלו לעבור בכביש ירושלים זה שבועות. הדרך היתה חסומה. פעולות החסימה החלו סמוך לתל־אביב, בכפר המרצחים יאזור. והיא הושלמה באיזור לוד־רמלה, והיתה למחסום־ענק אדיר, שהשיירות היו נאלצות לעקפו, ולעשות דרך ארוכה בעברן את חולדה שבדרום. הדרך לתל־אביב, היה לה מעתה צורה של חצי עיגול, שסופו מול לאטרון במרחק ניכר מאחורי רמלה, בסוף ארץ המישור שבידי האויב, במקום שהיתה מתחברת הדרך אל הכביש הישן. ליד לאטרון מתחיל האיזור ההררי שבידי האויב, בו התפתלה הדרך והגיעה, לאחר שני ק"מ, לשער הגיא שנהיה בחודשים הקרובים לשער־הגיהנום, ושהיה תפוס על ידי הערבים לאורך 15 ק"מ, עד להר הקאסטל. לא לחינם היה הר הקאסטל נקודת ריכוז לאנשי כנופיות, שבאו מביר־זית ומחברון. לא לחינם הטיל כאן עבדול קאדר חוסיני את יחידותיו העיראקיות לקרב, ודרש תגבורת משכם. לא לחינם רעמו כאן התותחים של קאוקג’י: הר הקאסטל נשקף אל פני קרית ענבים ואל פני ירושלים המערבית כולה. לפיכך אפשר היה להבחין בהתקרבותה של שיירה משני הצדדים, אפילו ממרחק גדול ביותר. תותח שהוצב על הקאסטל לא היה צריך להיות בעל טוח רחוק ביותר, בשביל שתגיע אשו אל קטע רחב של כביש ירושלים. וכך התעלמו מגוש רמלה־לוד, שהיו עוקפים אותו ליד חולדה, ופתחו בהסגר על ירושלים סמוך לפונדק הערבי של באב־אל־ואד. הסגר זה הגיע לשיאו, הטאקטי והטופּוגראפי כאחד, בהר הקאסטל. משלושה מרכזי־אויב ניזון ההסגר הזה: רמלה, עיירה שרובה ערבית־נוצרית, שממנה יצא במאורעות האחרונים ראש הכנופיות חאסן־סאלמה (שהוצנח במצנח על ידי הנאצים בתקופת המלחמה בסביבת יריחו וברמלה בחר כמרכז לו); מן המחנה הצבאי הערבי בואדי־צבאר, שמדרום לחולדה; ומן השומרון, בעיגול הערבי המארך, טבורה של הארץ, שנמסר על ידי האנגלים לערבים. משכם הצפונית ומרמאללה הדרומית, שבאיזור “המשולש הערבי”, נשלחו לכל עבר כנופיות ותותחים.

צבא ישראל היה אז בעצם התהוותו. לוחמי הפלמ"ח ומגויסי ההגנה, שלמדו בשעתו קרב פא"פ במקלות, בפגיונות ובחכמת הז’יאו־ז’יטזוּ, ושהסתערו בכל נשק שהשיגה ידם על האויב וחסמו בפניו את הדרך, ולו גם במטילי־ברזל ביד – נהיו לאט לאט לחטיבות, לגדודים ולפלוגות. אנשים מוכשרים מונו קצינים – לתחבורה, לאספקה, לחימוש, קציני קשר וקציני מודיעין. הם היו אחראים למחלקות הטכניות המסוימות, וקיבלו מן המטה פקודות־ביצוע מעובדות לכל פרטי פרטיהן, והיו מחזירים את ההעתקות בחתימתם. משטרה צבאית, שקיבלה הכשרה מיוחדת, חסמה את התנועה האזרחית ועמדה על פרשות הדרכים ובהצטלבויות־הכבישים, שבהם היה הצבא צריך לעבור, כדי לכוון את תנועת מכוניות המשא הצבאיות והמשורינים, העמוסים חיל רגלי ותחמושת לעיפה. התנועה כולה היתה מוצאת אל הפועל בתנאי איפול וסודיות גמורה.

עיקר יתרונו של חיל־גרילה הוא ברוחו הקרבית ומגרעתו – העדר ההכשרה הטכנית. עיקר יתרונו של צבא סדיר הוא בהכשרה הטכנית, ומגרעתו – בהעדר רוח קרבית מספקת. צבא ישראל התחיל ראשית דרכו כחיל־גרילה, ומבחינה מסוימת לא איבד מאופיו זה עד סוף המלחמה – על כל פנים, בכל מה שנוגע לרוח הקרבית של החיילים, ולמצב־רוחם בקו החזית. ואם בינתים קבלו יחידות־האספקה והשירותים בעורף צורה של צבא סדיר, היו תמהים רבים מאנשי יחידות־החזית, הבאים לחופשה קצרה מקומונות של אנשי־גרילה, שבהן ישבו בצותא עם הקיבוצים הגבוהים וקראו להם – בשמם הפרטי, ומשתאים למראה החדש בשבילם. כי הללו – אנשי גרילה היו, ואם גם מבחינה ארגונית היו תנועותיהם מבוצעות לפי סגנון אדמיניסטראטיבי המקובל בצבאות גדולים. לאמיתו של דבר, נמצאה בחזית הישראלית הסינתיזה הרצויה של רוח קרב עם הכשרה טכנית; של פעולות פארטיזנים ושל פעולות צבא סדיר. והוא הישג שמקורו, כשאר הישגי ישראל במדינתו, בהשתלשלות המצבים ההיסטוריים. — אומרים שכלבים אינם נאבקים בחירוף נפש אלא בחצר שלהם, ואילו במקום זר הם נוטים לנסיגה. אמת זו אמורה גם לגבי בני־אדם ועמים, ולא לגבי בעלי־חיים בלבד. היהודים שנאבקו בחצר־ביתם הם, פיתחו כשרונות קרב עצומים. ואילו המצרים, העבר־ירדנים, העיראקים והסורים, שנאבקו בחצר זרה – לא יכלו להחזיק מעמד אפילו בעזרתם של קצינים אנגלים ובסיועו של נשק וציוד אנגלי. הם לא יכלו לעמוד ככוח לוחם בעל חוט־שדרה, ונאלצו להיסוג בפני האמת ההיסטורית ולפנות ארץ לא־להם, שפלשו לתוכה ללא צדק וללא זכות.

 

מבצע נחשון    🔗

מבצע “נחשון” היה מבצע ראשון בהיקף גדול שבוצע על ידי צבא־ישראל. הוא נעשה במטה חטיבת הפלמ"ח “הראל”, בהנהגתו של המפקד הצעיר, יגאל אלון, קצין־המבצעים שנטל חלק בהרבה פעולות חשובות וגדולות, והיה אהוב על כל הישוב. רק מי שזכה להכיר קצין צעיר זה ולעמוד על עניוותו, יבין משום מה הוא אהוד כל כך, ומשום מה הוא טיפוסי בשביל הדור החדש בארץ; משום שהוא משמש דוגמה קלאסית להתחדשותו של עם ישראל בארצו.

בחצות הלילה נערכו המחלקות והפלוגות בחורשה הסמוכה לחולדה, מיטב הנשק והתחמושת נאספו והובאו מכל חלקי הארץ לחולדה; משורינים, מכוניות־הובלה, אמבולנסים וטנדנרים של אספקה עמדו מוכנים. מבצע־נחשון החל. במבצע זה הופעלו חלקים ניכרים של חטיבת “הראל”, וכן כוחות־עזר של ההגנה. ובסך־הכל, קרוב ל־1000 איש. לפי התכנית היו צריכים לבצע תנועת־מלקחים, שזרועה המערבית נשענת בנקודת הקוטר של חצי העגול על חולדה, וזרועה המזרחית נשענת על נקודת־הקוטר בירושלים, אליה הגיע אותו חלק של חטיבת “הראל” שליווה לפני שבועות אחדים את השיירה האחרונה שהגיעה לירושלים. חלק זה היה סגור ומסוגר מאז בעיר הקדושה, וקיבל את פקודותיו באלחוט מחולדה. בעוד הכוחות המערביים של מבצע “נחשון” נערכים בחורשה שליד חולדה, הגיחו הכוחות המזרחיים של מבצע “נחשון” מירושלים. עד הבוקר נכבשו 4 כפרים של האויב ליד חולדה, וכן הכפר הערבי חולדה, וכמה מישלטים מול המחנה הצבאי הערבי בואדי־סרר. אף המחנה היה נתון באש מתמדת, שריתקה את האויב ומנעה כל תנועה מצדו. המטה של ראש הכנופיות חאסן סאלמה, שיכול היה להשתמש בקטע רמלה־לאטרון של כביש ירושלים, הסגור בפני היהודים, ולהגיע במשך 20 דקה ללאטרון, פוצץ על ידי כיתת חבלנים של יגאל אלון, במסע נועז ללב רמלה. החבלנים התקדמו תחת חיפוי אש של מכונת־יריה, שכוונה אל עמדות הגג של הבית. וכך חדרו פנימה בלי שיבחינו בהם. הם חתכו את התיל הדוקרני והודיעו במשדר־שדה שלהם אל עמדת מכונות־היריה, שפתחו באש אל עמדות גג הבית וגרמו לחילופי יריות בטווח של 2 ק"מ ויותר. תחת “גשר של אש” זה הניחו החבלנים את מטענם וכיתת תת־מקלענים חיפתה על דרך הנסיגה, סמוך לפתח הבית. הבנין היה מלא סוכנים, משרדי־צבא ומחסני נשק. מישהו ירד במדרגות, כדי לעמוד על טיב הרשרוש החשוד, שהגיע לאזניו מלמטה, למרות שאון הטרטור של מכונות היריה. בצרור מתת־מקלע הופל הערבי הזה. מיד ירד עוד אחד ועוד אחד, שנורו בזה אחר זה. מטר־האש של מכונות היריה גבר על אש התת־מקלעים, 8 מאנשי האויב נורו בזה אחר זה בפתח הבית, ובינתים נסתימה מלאכת החבלנים. הפתילים הוצתו ומכונת היריה שפעלה במרחק 2 ק"מ הגבירה את אשה. קשר האלחוט פעל בלי הרף וכך ידעה המפקד על התפתחות הפעולה. החבלנים יצאו מן המקום בריצה והפילו עצמם לארץ. בעבור שעה קלה נשמעה התפוצצות אדירה. המטה של ראש הכנופיות חאסן סאלמה, על יועצעיו וקציניו הזרים – בהם כמה אנגלים ופולנים הועף באויר.

עד שעלה עמוד השחר, נתפסו מישלטים ליד לאטרון באב־אל וואד ובשער הגיא, על הגבעות ועל הרכסים, שלאורך כביש ירושלים, על ידי כיתות של לוחמי הזרוע המערבית במבצע “נחשון”, בלי שיופרעו על ידי הערבים מואדי־סארר ומרמלה. בחולדה נשמעו, זו הפעם הראשונה אחרי הפסקה של שבועות רבים, טרטור המנועים של מכוניות־משא, שנועדו להביא צרכי מזון לירושלים העברית הרעבה. בינתים, תפסו לוחמי הזרוע המזרחית של מבצע “נחשון” את הר הקאסטל. כיבוש ההר הראשון, ב־3 באפריל, היה קל באופן יחסי, ולא נגרמו בו אבדות ליחידה היהודית. היתה זו פעולה מונעת, פעולת־הקדם. שכן גם הערבים נתכוונו לתפוס את ההר, ואף הגיעו ידיעות על ריכוזי כנופיות ערביות למרגלותיו, בכפר הערבי צובא. כי השולט בהר הקאסטל שולט גם בקטע הכביש שבין קרית ענבים ובין ירושלים. ובשעה שהשיירה הראשונה עלתה ובאה מחולדה להרי ירושלים, כבר ישבה על הר הקאסטל יחידת־הבטחה יהודית, שלא היתה מודאגת ביותר מפעולות הצלפים מצד כפר צובא.

הקשר עם ירושלים חודש ב־3 באפריל. כמאתיים מכוניות־משא, טעונות צרכי מזון הגיעו לשערי ירושלים, בשיירה ארוכה, שנתמשכה לאורך 10 ק"מ, ונתקבלה על ידי התושבים של העיר בזרי־פרחים, בזמרה ובריקודים.

ואולם, מן המשולש הערבי הגיעה עצה: יש לעצור את “שיירות־המרצחים” היהודיות, ההולכות לירושלים. פעולה זו יש לבצע בכל תנאים שהם. המחנה הצבאי בואדי־סארר ומטה־הכנופיות ברמלה, אפשר היה לשתק פעילותם. לא כן המשולש, שם שלט המופתי, באמצעות ראש כנופיותיו פואזי קאוקג’י. והא נתן פקודה לסגנו עבדול קאדר, לחזור ולכבוש את הר הקאסטל, ולסגור שוב את הדרך לירושלים ליד קרית ענבים.

ב־8 באפריל הותקף הר הקאסטל על ידי 500 ערבים, שניסו להסתער על הכפר לכבשו בסערה. הקרב היה כבד ובו נגרמו אבדות לשני הצדדים. ואף כי ההתקפות נמשכו עד חצות הלילה, בליווי אש אוטומטית חזקה ומתוך שימוש בלתי מוגבל כמעט בתחמושת ובתגבורות חדשות; ואף כי יתרונו המספרי של האויב היה עצום, ולרשות היהודים לא עמדה אלא כמות מוגבלת של תחמושת – הדפו המגינים בגבורה את כל ההתקפות.

ב־7 בערב הצליחה קבוצה קטנה של ערבים להתקרב אל הקאסטל מצד דרום־מערב. 3 ערבים שאחד מהם היה לבוש אירופית, ותת־מקלע אמריקאני בידו, התקדמו בכיוון הבית היחיד בכניסה לכפר שעוד עמד על תלו – כפי הנראה מתוך כוונה לפוצצו. המגינים הבחינו בהם ופתחו באש, ושלושת הערבים נהרגו. לאחר בדיקת הגויות, זוהו השלושה כקצינים ערבים גבוהים. הערבי הלבוש אירופית היה עבדול קאדר בעצמו, אחד הקצינים המוכשרים ביותר של קאוקג’י, ואחד המפקדים הערבים המעטים שנפלו בקרב בלכתם בראש אנשיהם.

בינתים הוחמר המצב. ומגיני הקאסטל שלחו קריאות לתגבורת, הערבים תקפו גלים גלים, ותפסו את הגבעות הסמוכות, מתוך כוונה ליצור עניבת־חנק מסביב להר, שיוכלו להדקה ברגע הנכון. שעה קלה לפני חצות הופיעה מחלקת־פלמ"ח, ובראשה נחום אריאלי, המפקד שריתק את האויב בעזרת 30 אנשיו שעה ארוכה, עד שיחידת־ההבטחה היהודית יכלה לעזוב את הכפר תוך נסיגה מסודרת. המפקד בעצמו נפל עם סיום הפינוי, ליד מכונת־הברן, שממנה ירה עד הרגע האחרון, כדי לחפות באש על הכתה שלו הנסוגה משדה הקרב. עם חצות הלילה הגיעה לתחנת־האלחוט של מטה מבצע “נחשון” הידיעה: “נאלצנו להסוג ולעזוב את הקאסטל”. מגיני הקאסטל איבדו 20 ממיטב אנשיהם. מיד לאחר שנכבש ההר על ידי הערבים עברו הללו להתקפה על ארזה שליד מוצא, וקבוצת קרית ענבים היתה מנותקת. בבוקרו של יום המחרת נאלצו מכוניות השיירה האחרונה לירושלים לחזור כלעומת שבאו. הסכנה המאיימת על קו־האספקה לירושלים ולישובי העובדים הסמוכים אילצה את מטה “נחשון” להוציא בו בלילה, בחצות, את הפקודה: “יש לכבוש את הקאסטל בחזרה, בכל מחיר”.

היה זה רגע חמור. הלוחמים שהחזיקו בעמדות הקאסטל ופינו אותן לאחר קרב כבד, נדרשו עכשיו לחזור ולכבשן בו בלילה, ללא מנוחה, ללא שינה וללא שהות לשוב ולהערך כראוי. האנשים היו נעים ונדים כשיכורים, היו נרדמים באשר ישבו. במקום המתח הקרבי בא משבר נפשי פנימי, מרדים ומשתק. והנה הגיעה הפקודה מיגאל אלון, פקודת המטה הארצי: “עוד הערב יש לחזור ולכבוש את הקאסטל, הכרח הוא שהקאסטל יהיה בידינו. אני חוזר ואומר: הכרח הוא שהקאסטל יהיה בידינו”.

אין הרגלים נושאות את הגוף. רק מעטים מסוגלים לחשוב. ללא רצון פנימי מתנודדים האנשים ומתקדמים לפי הפקודה. הלאות משתפכת על הפנים כמסכת הרדמה שלפני הניתוח. רק דבר הפקודה גורר אותם קדימה וגורר אותם אחורנית.

היחידה הנערכת מחדש מתחלקת לשלושה ראשים. הראש האחד מתקדם בחיפוי אש של אותו קטע של כביש ירושלים, העובר ליד הקאסטל ושבו מוכרחה השיירה לחזור בבוקר לחולדה. הראש האחר עולה ממזרח למוצא, ומתקדם בסיוע כמה משורינים לעבר מחצבות צובא. הראש השלישי, המקבל חיפוי אש מן השני, הנמצא במחצבות צובא, מסתער מצד דרום על כפר הקאסטל. המשימה קשה מאוד, וכמעט מן הנמנעות, אין הרגלים והמוחות נשמעים לצו. כל פסיעה ופסיעה גורמת כאב. הנשק כבד ומכביד, וכל ציוד שיש לשאתו – משקלו כמה טונות.

אבל ראה גם ראה, הנה עולה עמוד־השחר של יום ה־9 באפריל. במזרח השמים מכחילים. השעה חמש. והנה נראות מכוניות־המשא של השיירה, היוצאת מירושלים לפי התכנית. שוב הם שוכחים את עיפותם ואת הרצון העז לישון. השיירה נמצאת בדרכה. הכרח הוא להציל את השיירה. ב־5.25 עולה טור־המחץ במעלה הקאסטל, וב־6 בבוקר נמצא הקאסטל שוב בידים יהודיות. הלוחמים ביערו את הסביבה מן האויב, שמטר־האש מצד מחצבות־צובא לא מצא כנראה חן בעיניו.

הדרך לירושלים פתוחה. למטה עוברת השיירה. נוסעות כמאתיים מכוניות; השיירה כולה – עשרה ק"מ ארכה.

השיירה הגיעה לחולדה ללא יריה אחת בה. ובחולדה נערכה מיד שיירה חדשה שחזרה והפליגה לירושלים. עד ה־20 באפריל, במשך 10 ימים רצופים היה הכביש פתוח ומוגן. השיירות הלכו לירושלים בתקופה זו. הוכן והוחזר הבסיס על הקטסטל. הכפרים העוינים צובא וקולוניה שליד מוצא נכבשו. קולוניה היא בין מוצא והקאסטל, ואוכלוסיה הערבים עזבוה לאחר הכיבוש הראשון של הקאסטל. מכאן ואילך ישבו בה שכירים זרים, עריקים אנגלים ופולנים וערבים מחוץ־לארץ. וכך שימש הכפר בסיס להתקפות על הכביש. בהתקפות אלה התקדמו הכוחות שלנו בשלושה טורים, שחיפו זה על זה. חיל־המחץ חיפה על החבלנים, ויחידות־מרגמות חיפו על חיל המחץ, מאחורי מסך העשן הטבעי של חשכת הלילה התקדמו שלושת הטורים, שגיששו דרכם באפלה, והצעידו צעד חשוב את ישראל לקראת הנצחון, לקראת עלות־השחר האדום כדם.

אך עדין היה יום הנצחון הסופי רחוק. שלושת שבועות של מבצע “נחשון” הביאו לידי שלוש תוצאות חשובות: א) העברת אספקה חיונית לירושלים וצבירת מלאי במחסנים שנתרוקנו; ב) הרחבתו הראשונה של רצועת הכביש הצרה שבידי היהודים לאיזור צואר, שאין לזלזל בו עוד מבחינה אסטראטגית והוא מבטיח קשר אל איזור החוף היהודי; ג) נסיון מבצעי רב ערך נרכש על־ידי צבא ישראל.

אמנם מבצע זה הביא גם מודעות־אבל לא מעטות לתל־אביב ולאיזור ירושלים. אבל האבות קיבלו את הבשורה המדאיבה באותו אומץ־לב שגילו בניהם בחזית. הכל השתתפו במערכה; העם כולו השתתף במלחמה, בכל נפשו ובכל מאודו. ובינתים התקרב יום ה־15 במאי, הוא יום הפנוי של האנגלים, יום ההכרזה על מדינת־ישראל ויום הפתיחה של הפלישה הרשמית. העם שהועמד אל הקיר, נאבק בכל כוחותיו ובגאוות־גיבורים קבר את חלליו.

*

בינתים הוסיף קאוקג’י לספוג מהלומות. מיחיעם נאלץ להחזיר את אגרופו השותת דם. על הקאסטל איבד את ראש־הכנופיות הארצישראלי המוכשר ביותר. ועכשיו ניסה את מזלו אצל הדרוזים, שהיו צריכים לעזור לו לכבוש את חיפה.

גם בג’בל דרוז, כבכל הכפרים של סוריה, הופיעו סוכניה של “הליגה הערבית”, כדי לרכוש לוחמים למלחמת שחרור נגד האויב הציוני. במקרה זה היה חריף ביותר הניגוד בין הדור הצעיר והישן בכפרים הערביים: כי רוב האבות קשורים בקשרי מסחר וידידות עם יהודי ארץ ישראל, יותר מן הפלח הערבי הרגיל. ואילו הבנים היו רובם מלומדי־מלחמה ושואפי קרבות יותר מרוב בני הפלחים הערבים. הדרוזים אינם אלא מיעוט היושב בתוך עמי ערב. הם נלחמו במדכאיהם, בתורכים ובצרפתים, ואף עזרו הרבה במלחמת־השחרור של סוריה. אבל מעולם לא זכו לתודה שהיו ראויים לה. ממשלות סוריה חקקו חוקים, גזרו גזירות והטילו מסים, הפקידות הסורית דיכאה אותם בג’אבל גרוז כאשר יכלה. מראשית מלחמת ישראל תפסו זקני הדרוזים, שקיימו קשרי ידידות עם היהודים והוקירו את רוח הקידמה שלהם, כי יש דמיון רב בין המאבק של המיעוט היהודי נגד עמי ערב הפולשים ובין מלחמת השחרור העתיקה של הדרוזים, שלא זכו לאכול את פירותיה, כי רומו על ידי הערבים. לכן הזהירו את בניהם שלא להענות לקריאתו של קאוקג’י, ולא לקחת נשק ביד למען הענין הערבי. ואולם הצעירים אהבו את מלאכת המלחמה, והיו צמאי הרפתקאות. הם קיוו לשוד ממון למלקוח נשים בחיפה היהודית. הם נשמעו לקריאת קאוקג’י והלכו ללא ברכת־אבות, וללא אמירת פרידה. הם עברו את הגבול שלא היתה בו כל שמירה, חדרו בדרך הכפרים הערבים אל האיזור היהודי של הגליל העליון, ופנו מערבה אל הגליל המרכזי, בדרך לחיפה, כאשר הוזמנו על ידי קאוקג’י. דרוזים אלה הגיעו עד לקיבוץ רמת־יוחנן, במרחק 10 ק"מ מחיפה ושם נכנסו להרפתקאה צבאית, שבה נפלו כמחצית מאנשיהם. הנותרים, בהם רבים פצועים, נסוגו אל ג’בל דרוז.

 

רמת יוחנן    🔗

ואולם עובדה היא, שיחידות־המגן הישראליות לא נתקלו מכאן ולהבא בלוחמים העשויים ללא־חת כדרוזים האלה שנלחמו ליד רמת־יוחנן.

כפרים ערביים רבים פונו בינתים מתושביהם, לפי פקודת ראשי הכנופיות הערביות ומושכי־החוטים שלהם מחוץ־לארץ. אותם הפוליטיקנים הערבים השופכים כיום דמעות תנין על מר גורלם של הפליטים, ומנסים להשפיע על המעצמות האירופיות והאמריקאניות, שיאלצו את ישראל להחזיר את הפליטים, נתנו בשעתו פקודה ישירה – או ששיתפו פעולה עם נותני הפקודות הישירות – לפינוי האוכלוסיה הערבית מערי ארץ־ישראל וכפריה. שכן כפרים וערים אלה היו דרושים להם כמרכזי־פעולה נגד התושבים היהודים. אף שני הכפרים הערבים אוּשה וקאסיר פונו על יסוד פקודה מוקדמת של מפקדים ערבים ושימשו מרכזי־פעולה נגד רמת יוחנן. משם הציקו לרמת־יוחנן בצורה כזאת, שהיה הכרח להפסיק את העבודה בשדות בשטחים שממזרח לקיבוץ. ואף בחצר הקיבוץ היה כל העובר בקומה זקופה בחזקת סכנה להפגע מצלף ערבי. כנהוג במקרים כאלה נקטו מגיני־המקום לא רק אמצעי הגנה סטאטיים אלא גם דינאמיים: נשלחו פאטרולים, ותוצאות סיוריהם שימשו חומר להכנה למהלומות נגד. פאטרול כזה שיצא מן הקבוץ נתקל ביחידות גדולות של הדרוזים, ונאלץ לערוך פעולת נסיגה קשה, שבה נפל האחראי לפאטרול, קצין־ההגנה.

אחרי המאורע הזה הוחלט על כיבוש אושה וקאסיר. כפר קאסיר הקטן נהרס, ואילו כפר אושה שימש מישלט מועיל לרמת־יוחנן ממזרח. אור ליום 16 באפריל נכבשו שני הכפרים ללא התנגדות מצד האויב. והואיל והכפרים נמצאו ריקים מאדם, היה הדבר חשוד במקצת. ואמנם, בבוקרו של ה־16 באפריל בשעה 7 פתחו הדרוזים בהתקפה על העמדות החולשות על כפר אושה, שבהן נמצאו יחידות־הבטחה יהודיות קטנות, ולא מצוידות כל צרכן, שנאלצו ב־8 בבוקר לפתוח בנסיגה. מיד התחיל האויב להמטיר אש ממכונות־יריה כבדות מן הגבעות שכבש. האויב בזבז תחמושת לרוב, וכפר אושה היה נתון באש כבדה. נפלו קרבנות ראשונים ובשעות קרובות הוברר שכוחות האויב מגיעים עד 300 איש; ויש ברשותם כ־50 מכונות יריה כבדות וקלות. ב־11 הגיעה לאושה תגבורת יהודית, בחיפוי שריונים, בגודל מחלקה אחת. המחלקה הביאה אתה מכונת־יריה כבדה אחד, שהופעלה מיד. 9 התקפות־הסתערות של האויב נהדפו, אף כי האויב ערך התקפותיו על אושה בחיפוי אש עזה. האויב גילה רוח קרבית יוצאת מן הכלל, ולא ויתר אפילו על שעל אדמה שכבש, הוא התקדם, תוך ניצול תנאי־הקרקע, בזחילה וללא הפסקה; התחפר תוך כדי כך, כחיל־רגלי מאומן, והגיע עד כדי 50 מטר רוחק מן העמדות הקדמיות של הכפר, שהיה הכרח לפנותן. בינתים הודיעה עמדת־תצפית אחת, כי האויב קיבל תגבורת שבאה במכוניות כבדות מצד הכפר הערבי שפרעם. ואמנם הלחץ של האויב גבר מיד. כדי להקדים התקפת האויב, יצאה מחלקה יהודית מאושה והתנגשה, לאחר תמרון עיקוף מוצלח, באחת מכיתות המחץ של האויב. נתפתח קרב פנים אל פנים, שבו הצליחו היהודים, בקרב גבורה נועז, להפיל חללים רבים מבין הדרוזים, ובכללם את הקצין המפקד של היחידה, שלחם בראש חייליו, כנהוג אצל הדרוזים, כשסכינו נעוצה בין שיניו. תודות לפעולת־הפתעה זו שותקה ההתקפה העקרית. ולאחר שהמחלקה היהודית חזרה אל עמדותיה, הצטמצמו הפעולות והיו לקרב סטאטי. בינתים הגיעו מצד רמת־יוחנן שריונים עם חמרי נפץ ותחמושת, ועם קפה חם וחזק בשביל הלוחמים העיפים. מכונת־היריה המקולקלת תוקנה והגיעה שוב למקום, ומיד לאחר כך חידשה את פעולתה. כשירד הערב הוחל בפיצוץ שיטתי של בתי הכפר, ובו בזמן התחילו שני הצדדים להערך לנסיגה. מוזר היה הדבר: מצד אחד עזבו הדרוזים את שדה המערכה ומן הצד השני עזבו גם היהודים את שדה הקרב בעת אחת, בלי שכל אחד משני צדדים יפרשו כהלכה את כוונות היריב. שניהם התרחקו בחסות האפלה. הדרוזים הניחו אחריהם 130 חללים ואילו היהודים – 6. כ־150 דרוזים נפצעו, ומן היהודים – 20. הדרוזים עזבו את ארץ ישראל וחזרו לסוריה, בעוד אשר היהודים לא חזרו אלא לרמת־יוחנן הסמוכה. למחרת בבוקר באו לאסוף את השלל שהניחו הדרוזים אחריהם. רק יללת־תנים היתה הקינה היחידה על תבוסתו של קאוקג’י בלילות הבאים.

הנה כי כן הפסיד קאוקג’י מקץ שבוע לנפילת עבדול קאדר חוסיני, את מיטב לוחמיו שהובסו בקרב ליד רמת־יוחנן. הם באו להלחם למען הענין הערבי, ורב היה עצבונם, כשראו שאין ערבי מן הסביבה דואג לכך לקבור מתיהם שנשארו בשדה הקרב. הערבים תארו לפניהם את היהודים כמוגי לב, ואת כיבוש חיפה – “כטיול” קל. ואולם למרות השימוש בחמישים מכונות יריה ומרגמות, שהעמיד קאוקג’י לרשותם, הוכו קשה בהתנגשות הראשונה עם כוחות היהודים. אושה וקאסיר נשארו בידי היהודים שנלחמו כגבורים וכחיילם מנוסים. קציניהם של הדרוזים נלחמו בראש החיילים, ולא מעטים מהם נפלו. לאמיתו של דבר, היתה סיבת ההחלטה על הנסיגה מאושה – איבוד כוחות־פיקוד רבים. שכן כל מפקדי המחלקות והפלוגות וכן סגניהם, נהרגו או שנפצעו.

בניהם של הדרוזים חזרו לכפריהם כג’בל דרוז מאוכזבים קשה, ורבים מהם פצועים, אבותיהם לא בירכו אותם ואיש לא דיבר אליהם לשלום. רק בינם לבין עצמם סיפרו סיפורי פלאים על מעשי הגבורה של היהודים, שבודדים מהם עמדו שעות על שעות בפני הכוח המכריע של האויב המסתער, ותגוננו עד לכדור האחרון ועד לרימון היד האחרון.

כעבור 4 חדשים נרפאו כל הפצעים וגדוד הדרוזים הראשון בצבא ישראל הוקם בפיקוד קצינים יהודים. וכמה מן הדרוזים, שנלחמו פעם נגד היהודים ליד רמת—יוחנן, שירתו עכשיו כסמלים בחיל־המיעוטים, והיו לידידי ישראל, אף השתתפו בהתלהבות בפעולות־הביעור של הפולשים הערבים מן הגליל.

עם כניסתם לצבא ההגנה לישראל, הביאו כמתנה כמה כפרים ערבים שכבשו, אף ביצעו פעולות נועזות, כדי להוכיח שהם ראויים לשרת בשורות חיל ידידיהם החדשים.

 

משמר העמק    🔗

חיפה, נמל המים העמוקים היחיד בארץ, ובו גם צנור הנפט העיראקי וגם בתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו־עיראקית, ביקשו האנגלים להניחה בידי הערבים, ואף הערבים לא חשבו אחרת. משכם מוליך הכביש לג’נין, מבצר הלאומנות הערבית. בג’נין מסתעף הכביש לזרוע מזרחית, העוברת את עפולה היהודית ולזרוע מערבית, העוברת לרוע־מזלה, על פני קיבוץ “השומר הצעיר” משמר־העמק. קיבוץ זה הוא מן הותיקים בארץ: הוא נוסד בשנת 1926. בוניו וחלוציו הראשונים הם כיום אבותיהם של דור צעיר של נוער עובד, יליד הארץ. אוהליו היו במרוצת הזמן לבתי אבן, ומניניו ומפיליו גדלו ונתרבו עד להיקפה של עיירה.

מיום ה־4 באפריל 1948 נאבקו אנשי משמר־העמק עם אלפי חיילים עיראקים, שהיו כפופים לפיקודו של קאוקג’י ושנסוגו חפויי־ראש לאחר הסתערות השריון הראשונה, ביום ההוא שבו הגיעו עד שערי המשק, לאחר קרב בין תותחים עיראקיים ובין מרגמות ו"פיאטים" יהודים. האויב שראה, כי לא יוכל לכבוש את המקום בדרך־המלך, נזדרז לתפוס את הכפרים הערבים שממזרח למשק, ולהעמיד בהם תותחים. מיד לאחר כך התחיל לירות לעבר משמר־העמק ולהרוס את בניניו. וכאן נתגלו כמה צדדים אופיניים לפעולות הקרב הארצישראליות. בעוד אשר הערבים הם, בדרך כלל, רובאים טובים, ויש להם גם צלפים משובחים, הוכיח הנסיון של מלחמת העולם האחרונה בסוריה, כי הארטילריה שלהם אין לה ערך קרבי, כי אם ערך פסיכולוגי בעיקר, ויותר משהיא מזיקה, הרי היא מעוררת רעש. חיל־רגלי נועז וקל־תנועה, כחיל הרגלי היהודי, נטל מן התותחים הערבים את רוב ערכם במידה כזאת, שקאוקג’י נאלץ להוציא את הפקודה “להעביר ערב ערב את התותחים הביתה”, לבל יפלו לידי יחידות הקומאנדו והפלמ"ח היהודיות. ואולם, חיל־הרגלי העיראקי היה נוטה להיסוג ביתר קלות ברגע שהתותחים המגינים עליו היו מסתלקים. מצב זה גורם, בסופו של דבר, לכך, שעמדות־המפתח הערביות נחשפות, ומגיני משמר־העמק מצליחים לכבוש את המישלטים שממזרח למשק. קרבם אל העמדות היהודיות באין מפריע. לפתע פתאום הומטרה עליהם אש הם תוקפים,כדי להוציא מידי היהודים את היתרון הטאקטי העצום. אך הם נהדפים. מאות חיילים עיראקיים מסתערים ונופלים בשדה־הקרב לאחר התקרבותם אל העמדות היהודיות באין מפריע. לפתע פתאום הומטרה עליהם אש קטלנית של מכונות־יריה.

אכן, לא היה ביכולתם של העיראקים להתמודד עם היהודים מבחינת הרוח הקרבית. מפקד־מחלקה יהודי אחד הסתער לקראתם ואחריו כל אנשי המחלקה, במטר של 100 רמונים פגע באויב שנערך להתקפה חדשה, ואילצו לנסיגה. הנה כי כן הפסידו הערבים את עמדות־המישלט שהיו בידיהם ללא תקנה, ומעכשיו ניסו לתקוף את הקיבוץ מדרום מצד השדות והפרדסים. ואולם, האש המדויקת של המגינים בעמק ושל אלה שבראש־הגבעה צלבה, והפילה בהם חללים רבים. בסופו של דבר, נסוגו נסיגה מבוהלת, שהיתה לה צורה של “פאנטאסיה” שלילית בהחלט, ברוח הסיסמה: “אויבים מסביב, המלטו על נפשותיכם”.

פעולות אלה התנהלו בפרק זמן של 14 יום לערך. קאוקג’י ברח עם אנשיו לשכם, והניח אחריו חללים רבים ומשורינים וכלי־רכב הרוסים. הוא היטיב לעשות בהחזירו את תותחיו בעוד מועד שאלמלא כן, היה מפסיד גם אותם. אותו בחור פלמ"ח, בן 17, שהותקף ביריות ממשורין העובר על פניו ליד משמר־העמק, והטיל אינסטינקטיבית רימון־יד על מתקיפיו, נתעורר אחר כך בבית־החולים, ומפקדו הסביר לו כי הוא הושלך לארץ בהתפוצצות איומה של מטען חמרי־נפץ שהיה נועד כנראה בשביל חיפה הערבית. התנהגותו סימלה את עמידתם של אנשי משמר העמק כולם, ואת טיבו של “המחסום החי” בדרך לחיפה, שקאוקג’י ראה אותו קודם כמשחק־ילדים.

 

טבריה    🔗

ב־18 באפריל פינו הערבים את טבריה. מפקד ההגנה בטבריה פירסם בו ביום הודעה שבה הוכרז על שלטון יהודי בעיר, ונתנו הוראות להגנת המקומות הקדושים והנכסים הנטושים.

טבריה זו, אשר על שפת ים כנרת, מאחדת בנופה את יפיפותה של שוייץ ואת שׁגב התנ"ך; טבריה, זו לוצרן של הגליל – חשיבותה האסטראטגית רבה. בקו הרצועה הצרה של הגליל העליון מוליך מבית־שאן למתולה עורק תחבורה ראשי, הוא כביש הגליל העובר לחופי הכנרת וחוצה את טבריה. שני ק"מ מצפון לטבריה מתחבר הכביש הזה בכביש עפולה, מקשר את הישובים היהודיים של הגליל עם תל־אביב. טבריה הערבית, לא זו בלבד שהיה בידה לנתק את הדרך אל הישובים היהודיים של הגליל התחתון, אלא היה בידה לפעול במקום ההתחברות של כביש זה עם כביש עפולה, לאיים על שאר ישובי הגליל העליון ולנתק בדרך זו את כביש הגליל כולו מכל קשר עם תל־אביב. לפיכך נודעה לטבריה חשיבות אסטראטגית יוצאת מן הכלל, בשביל הערבים ובשביל היהודים כאחד. אף על פי כן הסתלקו מן העיר ברגע שלא היתה שום הצדקה לכך מבחינה צבאית, רבים מהם ויתרו על בתים ומכוניות, מחסני מזון ונכסים. הם לא איבדו את טבריה בקרב כי אם הפקירו אותה. שלא כישובים וכקבוצים יהודיים, שהחזיקו בעמדותיהם גם במצבים של יאוש, הניחו הללו נשק ותחמושת, חמרי מזון ועמדות מצוינות, שעמדו לרשותם בטבריה. בלי להמתין לשלב ההכרעה האחרון, ובלי להקריב אנשים מאחורי מיתרסים, נמלטו על נפשם. מה גרם לכך, שויתרו על עמדותיהם בחפזון כה רב?

הגורם היה – כל כמה שלא יראה הדבר מוזר – לא השלמה מתוך יאוש, כבמקרה שיך מוניס, ולא פקודת ראשי־כנופיות, במקרה אושה וקאסיר, וכן לא מצפון בלתי שקט, כבמקרה פאלוג’ה וכארתיה. הערבים קבלו חדשיים לפני כן תגבורת של לוחמים עיראקיים שהתהלכו בגאון רב בעיר, והתנהגו כחיל־כיבוש מנצח. היתה זו הפעם הראשונה, שהתבלטו כמה קוים שהטילו אחר כך בהלה ומבוכה כה מרובה בין האוכלוסים הערבים המקומיים, בימי הפלישה הרשמית של חילות־ערב ובפרט בימי הפלישה המצרית. כל “חילות־השחרור” האלה בזו לאחיהם הפלשתינאים שבאו כאילו לשחררם. הם ראו את עצמם כ"גזע עליון" לעומת האחים הפלשתינאים המסכנים האלה. דבר זה גרם להם, שיתנהגו כלפיהם מתוך שחצנות יתרה ומתוך יחס של נגידים ומצוים. העיראקים בטבריה התנהגו ממש כמו שהתנהגו אחר־כך המצרים בעזה ובמג’דל, הם היכו ופצעו את העניים והחרימו את בתיהם של העשירים. הם נטלו מהם את המכוניות ואת הדלק, את חמרי המזון ואף את הנשים. והנה, העניים היו רגילים לספוג מהלומות, לא כן העשירים. היו בטבריה כמה משפחות ערביות נכבדות, שהיו להן בתים בדמשק וחסכונות בבירות, ובניהם למדו באוניברסיטאות־חוץ. סוף סוף, אין ההון קשור כל כך אל הקרקע הלאומית כמו סופגי המהלומות ממעמד הפרוליטריון. ובסופו של דבר, יכול גם אסון להביא למעמדות העליונים כמה וכמה הזדמנויות להרויח רווחים הגונים. רק במשטר שהיה בנוי על שעבוד גופני ורוחני של ההמונים לאפנדים, כפי שהיה בנוי המשטר הערבי בארץ, יכול היה להתרחש כדבר הזה, שהפרוליטר האביון וחסר־הכל רץ בעקבות אדוניו הבורח במכונית “קרייזלר”, אף כי לא יכול היה להדביקו. אכן, העשירים לא סיכנו הרבה במרוצתם, כי הם לא סבלו מחסור גם בגולה. הם רק יצאו לתקופת נופש קצרה, עד יעבור זעם, אל אחוזותיהם בלבנון, או אל בתי מלון מהודרים בבירת סוריה. בפרט לאחר שחיל השחרור העיראקי הרבה להציק להם יותר מחיל־ההגנה. אכן היה זה מעשה חבלה ערבי פנימי. המוני העניים, הנבערים מדעת וחסרי־האופי, רצו מתוך הבהלה אחרי משעבדיהם, שידעו מה הם עושים. התיש המפוטם, הוא האפנדי, צעד לפניהם, בראש העדר. ואחריו הלכו כל כבשי העדר, כשהם נדחקים זה אל זה, גועים ופועים.

גם בטבריה, כבכל שאר ערי הארץ, התחילו המהומות עם הכרזת ארגון האומות ב־29 בנובמבר, 1949. מהומות אלה קיבלו יותר ויותר צורה של מלחמת־עמדות, שלא הופסקה על ידי קרבות תנועה אלא לעתים רחוקות. ביחוד שירת את הערבים שרות רב מלון “טבריה”, ששימש להם משלט, מאחורי שער העיר. שלא כבערי ארץ ישראל האחרות, פנו נכבדי טבריה אל המוסדות היהודיים לעתים קרובות בבקשת שביתת נשק, ומבוקשם ניתן להם. וכך היו מתקימות הפסקות האש מזמן לזמן. מנהג זה, שהיה לכאורה חיובי מבחינת שמירת השלום, יסודו בסיכסוך המתמיד שבין כוחות העיראקים ובית משפחת השיך נאיף־כברי, שהעיראקים היו סמוכים על שולחנה. משפחה זו היתה עשירה מאד, בעלת הפירמה המסחרית הערבית הגדולה ביותר במקום. והיא גם שדעתה היתה נשמעת בעניני מדיניות בין עשרת הראשונים בעיר.

עד ה־8 באפריל נמשכה הפסקת־האש האחרונה בטבריה, והיא הופרעה פתאום על ידי התקפת־הפתעה ערבית על העיר העתיקה היהודית ועל העיר טבריה גופה. העיר העתיקה היהודית לא היתה מוכנה להתקפה זו כל עיקר. אלא שהיהודים לא עשו חשבונם הצבאי כערבים לפי מספר הלוחמים, או לפי כמות הנשק והתחמשת. שהרי אם לפי חשבון זה, היו היהודים צריכים לכאורה לפנות את טבריה מיד. ומאנם מפקד הצבא הבריטי הגיש אולטימאטום ליהודים, לפנות את העיר העתיקה ואף איים בהרעשת תותחים. ואולם, במקום ההסכמה לפינוי, קיבל המטה האנגלי־ערבי את התשובה הנאה מאת מפקדת ההגנה: “אנשינו לא יוצאו מתוך העיר העתיקה אלא כחללים”. לא רק ניסוח מדהים זה הוא שגרם להם לאנגלים שלא יבצעו את האיום בהרעשת ארטילריה. העיר העתיקה, שהיתה מנותקת ימים על ימים, ובלי כל קשר עם העולם החיצון, התנגדה בגבורה. לבסוף הצליחה מפקדת ההגנה לחדש את הקשר עם העיר העתיקה יהודית מצד הים, ולספק בסירות, בדרך ים כנרת, למגיני טבריה גם לוחמים גם נשק ותחמושת, תחת חיפוי אש חזק, ולהבטיח בדרך זו גם את הגנת הרובע היהודי וגם את אספקת־המזון הנחוצה לו.

הצעד הבא, לאחר הבטחת הרובע היהודי בעיר העתיקה, היה כיבוש מלון “טבריה”, שהוצא לפועל בלילה שבין 17 ל־18 באפריל. התנגדות האויב לא היתה חזקה ביותר. אף כי המהלומה המכרעה בקרב על טבריה לא נקבעה לפי התכנית אלא ללילה הבא, התרחש באותו בוקר שלאחר כיבוש מלון “טבריה” ב־18 באפריל, הנס הגדול של פינוי טבריה על ידי הערבים ללא כל קרב.

במשך כל תקופת הקרבות על טבריה התאמצו מנהיגי הערבים לגייס עזרה מן הכפרים השכנים. אבל הפלחים נמנעו מלהושיט עזרה לערביי העיר משני טעמים: גם משם סכסוך ישן שבין בני העיר ובין הפלחים, שטעמו היה כנראה מעמדי בעיקרו, וגם מחשש מעשי־תגמול מצד “ההגנה”. והואיל והערבים היו מנותקים מכל עזרה ומפולגים מבפנים בשל הסכסוכים עם העיראקים, ובשל התעמולה התבוסנית של פליטי כפר ערבי מסוים, שבתיו נהרסו על ידי לוחמי ההגנה – פנו הנכבדים הערבים, לפי המנהג הישן, בבקשת שביתת נשק אל המוסדות היהודיים. אבל הפעם קיבלו את התשובה הסתומה: “על שביתת נשק לא נוכל לדבר אתכם אלא לאחר ביצוע הפקודה שנתנה לנו”. זו הפעם השניה שהכרזת מפקדת ההגנה בטבריה הביאה לידי הכרעות צבאיות. משפחת הנכבדים נאיף טיברי ויתר המשפחות הנכבדות הפליגו במכוניות “קרייסלר” לנאות קיץ. בעקבותיהן יצאו המוני המעמד הבינוני הזעיר והעניים המרודים, יציאת חפזון שכזאת, שאנשי “ההגנה”, שהתקדמו אחריהם, מצאו שולחנות ערוכים, מיטות מוצעות, ומזווים ומחסנים מלאים.

מעשה טבריה מגלה לפנינו את פרשת היחסים המעמדיים באוכלוסיה הערבית. שלטונם של המנהיגים והאפנדים הערבים על ההמונים היה בלתי מוגבל, ואמצעי התעמולה שעמדו לרשותם – היו עצומים, החל בתעמולת השיכים והמוכתרים בכפרים ערביים מרוחקים וכלה באסיפות־עם ובעתונות היומית המופיעה בערים. כל המוסדות האלה היו מלאים, בשנים האחרונות, תעמולת ארס והסתה זדונית נגד היהודים. ואפילו הערבי המשכיל ובעל הרצון הטוב, שהיה קודם מוכן לעשות שלום עם הקבוצה המתקדמת אצל היהודים – אף הוא ניסתרה בינתו יותר ויותר. זה שנים נאמר באזני הערבים השכם והערב: שימו לב, בני ערב! המלחמה הבאה תהיה בינינו ובין היהודים! עליכם להיטיב ולהלחם, כי כל ערבי שיפול בשבי בידי היהודים בן־מות הוא! היהודים לא יניחו כל נפש חיה! בדרך־שקרים זו רצו לרומם את רוח הקרב של אנשיהם. ואילו לאמיתו של דבר השיגו את ההפך מזה, והגבילו את הנכונות הגמורה לבריחה מבוהלת ולעזיבת כל עמדת־מפתח. כל עוד היתה טבריה הערבית קיימת, הגיב ההמון כפי שהגיבו משפחות האפנדים בעיר. הסכסוכים עם העיראקים והבקשות על שביתת נשק לא היו אלא ביטוי להפרעות בתנאי־החיים הנוחים, שנגרמו לאפנדים. ואולם, עם פינוי העיר על ידי העשירים, הלכו אחריהם דלי הארץ כאן בלי רועה. וכך החליפו את הדלות המקומית במצוקה של נכר.

 

חיפה    🔗

אחרי קרבות במשך חדשים, שהלכו וגברו במרוצת הזמן, ובשלב האחרון שלהם הצליחו הערבים לעקם פה ושם את קו עמדות־הגבול היהודיות על הר הכרמל, מתלקח הקרב הסופי על חיפה עם פינוי העמדות האנגליות ב־21 באפריל ועם נסיגת האנגלים אל המושבה הגרמנית ואל איזור הנמל.

ההגנה תפסה מיד את העמדות שפונו על ידי האנגלים. אחמד ביי, ראש הכנופות החיפאי, שדיבר גבוהה אותו בוקר, בשעת פגישתו עם קצינים אנגלים, ואמר להם, כי ברגע שהאנגלים יצאו תעבור היזמה לידי הערבים, אם לא תהיה התערבות מצד הצבא האנגלי, נתן פקודת אש. מכל הצדדים ניתך מטר יריות פראי על רובעי־היהודים כמטרת ריתוק וחבלה בנקודת ההצטלבות של התחבורה, מזרח־מערב וצפון־דרום, המחברת את העיר החדשה עם הפרברים המזרחיים ועם ישובי הספר מזה, ועם הר הכרמל והנמל מזה.

חיפה, שצמתי הרכבת שלה, נמלה ובתי הזיקוק שלה נמצאו באיזור הערבי, ואילו באגפה האחד היתה המושבה הגרמנית, ובאגפה האחר הישובים היהודיים של מפרץ חיפה ופרברי־התעשיה היהודיים – מהווה צורת שתי־וערב הן מבחינת בנין־ערים והן מבחינת החלוקה האזורית של האוכלוסיה, והיא צורה ההולמת את הצורה האסטראטגית של הכבישים הראשיים. המאבק שהתלקח בחיפה בין שני חלקי האוכלוסיה, היה מאבק על השליטה בכבישים הראשיים האלה, שנהפך למאבק על חיפה העיר. מתוך הפסיפס הרב־גוני של פעולות־הקרב המקומיות, מתוך ריבוי המטרות שבחרו לעצמם קבוצות הלוחמים השונים ומקלעני־בּרן הערבים, התבהרו, בצהריו של אותו יום, שני מרכזי־פעולה: האחד היה הבורג' הערבי והאחר – הגשר בואדי רושמיה. הבורג' הוא בטבורה של ההצטלבות האסטראטגית והוא חולש על העליה מן הנמל אל הר הכרמל, וכן על המעבר המזרחי־מערבי מן המושבה הגרמנית אל הישובים היהודיים. זהו רובע עתיק מיוחד במינו, שנדבק בין הרובע הערבי של ואדי ניסנאס שממזרח לו ובין העיר החדשה (הדר־הכרמל) היהודית שממערב לו. הגשר מעל ואדי רושמיה הוא גשר־אבנים נהדר שממזרח לעיר ועליו מוצאו של המעבר המערבי־מזרחי הנכנס מאחורי הגשר לתוך חאליסה הערבית ומגיע לנוה־שאנן ולפרברי התעשיה היהודיים.

עד צהרי ה־21 באפריל נתברר, כי כוחות ערביים גדולים מתרכזים בואדי ניסנאס ובחאליסה, ומתכוננים לשתק את דרכי התחבורה של חיפה היהודית. בשעה 2 באמצע הקרבות, שנקודות גיבושם עוד לא הבהרו על ידי נקודות־התצפית היהודיות אלא בדרך ההשערה בלבד, ושלא יצאו עדיין משלב הפסיפס של התנגשויות מקומיות, מהומה כללית ונסיונות של פריצה – עברו היהודים לאופנסיבה מתוכננת ומרוכזת בהפעילם שתי יחידות משורינים. בהתאם להכרה הנ"ל נשלחה יחידה אחת בכיוון האליסה והשניה בכיוון הבּוּרג'.

היחידה המתקדמת לעבר האליסה נפרדה לשני ראשים ליד בית התעשיה מעבר מזה של הגשר: הראש האחד נשאר בבית־התעשיה, לשם חיפוי על הראש האחר שעבר את הגשר, ותפס את בית “הנג’אדה” שמעבר לגשר, ושממנו ניתנו לראות: הגשר, ערוץ הקישון והכביש. בשעה 2 וחצי נתפס בית “הנג’אדה”, ועוד נותרו 17 שעות רצופות, שבהן שימשו הכובשים עד למחרת, בשעה 8 וחצי בבוקר, מטרה נוחה לאש מרגמות ומכונות יריה רצחנית, כשהם מנותקים מכל קשר עם הכוחות היהודים; מטרה נוחה לרמוני היד העפים מבעד לחלונות ישר לתוך החדרים. ואולם, עמדת החלוץ היהודית בבית “הנג’אדה” החזיקה מעמד בגבורה במשך 17 שעות אף כי הלחץ העצום מסביב לא פסק אף לרגע. אף הפצועים שביניהם הטילו, במצב של שכיבה, רמוני יד מבעד לחלונות החוצה. בו בזמן עשו משורינים יהודים מאמצים נואשים להתקרב לבית, ולהושיט עזרה באנשים ובתחמושת. כמה וכמה מתנדבים ביצעו מעשי גבורה נועזים ביותר בהסתערם ביחידות, ובעברם את קו־האש הרצחני, כדי להגיע אל הנצורים. אך מחציתם של המתנדבים נפלה בדרך, מבלי להגיע לבית. במשך שבע שעות רצופות שלח מפקד הבית קריאות לעזרה, בשכבו ליד משדר האלחוט, עד אשר פגז־מרגמה פגע בו ובמשדר. הקרב על בית “הנג’אדה” בחיפה יירשם באותיות של זהב בדברי־ימי מלחמת העצמאות הישראלית, כקרב על הבית הבודד בנבי־דניאל, בדרך לגוש עציון.

בינתים הגיעה לתעודתה היחידה שנשלחה במשורינים אל הבורג', ונכנסה לקרבות־רחוב כבדים עם האויב. הלוחמים היהודים התקדמו מבית לבית דרך חצרות ומבעד לחומות־גדר וגגות. הם כבשו בית אחרי בית, הטילו רמוני־יד בעד לחלונות וגלגלו חביות של חמרי־נפץ במדרגות רחוב הבורג' הישן, כדי לסלק מחסומים ערביים ולהבקיע דרך. האויב היה נלחם בקשיות עורף והתנגד בחזקה. בבית חורי התבצרו 3 צלפים ערבים, ואי אפשר היה לסלקם אלא על ידי פיצוץ הבית. צלף ערבי אחר עמד עד לרגע האחרון בעמדתו, והיה מפיל חללים בין היהודים עד שפגע בו כדור. קרבות על כל בית ובית הם הרפתקאה עקובת־דם. חוק בל־יעבור בקרבות אלה הוא לשמור על קשיות עורף וקור רוח, פעולה אינסטינקטיבית ואומץ לב. פעולת סריקה ופעולת טיהור היא במקרה זה פעולה שהתחלתה בסילוק הניצרה וסיומה בהתמוטטותו של בית מגורים שלם. האויב נמלט אל הקומות העליונות, מתבצר על הגג ומטיל אל מול התוקף צרור חמרי־נפץ. בתוך החדר הסגור מטיחה התפוצצות גויות אל הכתלים ומרוצצת מוחות הנדבקים אל הקירות כדוגמני טפטין מעוררי זועה. הסיד והטיח מתפוררים, הבנינים רועדים כבימי הרעש, וצעקות התוקפים השיכורים־מקרב, וזעקת המתגוננים מתמזגים למקהלה אחת של שירת בלהות.

*

עם רדת הלילה כבר שלטו היהודים בבּוּרג' במידה כזאת שיחידות־החלוץ היהודיות חדרו לתוך הכניסה לבּוּרג' ברחוב סטאנטון, שעליו התנהל הקרב, הואיל והוא מהווה את העורק הראשי במעבר ממזרח למערב. ובזאת נסגרה הטבעת מסביב לבורג'.

המהלומה המכרעת באה בחצות־הלילה, עם התקפת ארטילריה על העיר העתיקה הערבית, במשך רבע שעה ניתכו על העיר העתיקה 50 פגזים, ששברו את רוח ההתנגדות של הערבים, והביאו אותם לידי בריחה מבוהלת עוד במשך שעות הלילה. בינתים הגיחה יחידה יהודית גדולה משכונת נוה־שאנן בכיוון לחאליסה. יחידה זו סרקה את השכונה באופן שיטתי, ובבוקר, בשעה שבע וחצי, הגיעה עד בית ה"נג’אדה". רק עכשיו הוצאו מן הבית 3 ההרוגים והפצועים הועברו אל בתי החולים. בשעה זו כבר היתה חיפה בידים יהודיות, והתנועה מן הנמל אל הר־הכרמל, ולאורך רחוב סטאנטון מזרחה, כבר התנהלה ללא הפרעה. באותו זמן כבר נמצאו ערביי ואדי־ניסנאס בדרך מנוסתם על פני המושבה הגרמנית, שם פורקו מנשקם על ידי הצבא האנגלי ועלו לסירות שבנמל, כדי להפליג למקום־מבטחים. באותו הזמן כבר פנה הגנראל האנגלי בחיפה, לפי בקשת נכבדי העיר, אל מפקד־ההגנה במחוז חיפה, וביקשו על ניסוח תנאי שביתת־הנשק.

ואלה היו תנאי שביתת־הנשק: מסירת הנשק והציוד הצבאי לידי כוחות ההגנה; העברת כל הזרים שבעיר אל תוך מחנה שבויים; כל הנאצים יימסרו למשפט צבאי של ההגנה; שלטון צבאי של ההגנה יוקם בכל העיר.

ב־4, אחה"צ, נערכה בבנין העיריה בחיפה פגישה בין באי כוח ההגנה ובין נציגי הערבים, בנוכחות הגנראל האנגלי. הערבים הודיעו, ראשית כל, על קבלת התנאים, אבל ביקשו רשות להרהר בדבר, וחזרו למועד הנקבע וההודעה בפיהם כי החליטו לדחות את התנאים ולפנות את 15 אלף ערביי העיר, אף כי הובטח להם שלומם ורכושם. הצבא האנגלי העמיד לרשות הערבים אמצעי־תחבורה לפינויים שנמשך עד הלילה הבא, ובזאת נסתיימה פרשת חיפה הערבית.

כמה נאצים ופולנים הסתלקו מוּסוים כערבים. בכניסה למושבה הגרמנית היו צריכים לעבור על פני אנשי ה"הגנה" וחילים אנגלים, שבדקו את החבילות וחיפשו נשק.

פון־טאַטנבאום היה רכוב על חמור לבן, שמצא לו בחצר ערבית, והחליט לפנותו יחד עמו. תעודותיו כשר־גדוד של חיל השחרור הערבי וכחיל־המטה של קאוקג’י היו מוסתרות בין הגרב וכף הרגל באופן שהיתה לו כל הזמן ההרגשה הבלתי נעימה, שהוא דורך על נייר. הוא קיוה, כי לא יחלצו נעליו, ולא יבדקו את זהותו. בקוּרס מזורז לשפה הערבית, שהשתתף בו, יחד עם כמה פולנים וגרמנים, נתמחה באמרות־ברכה, בפקודות ובקללות נמרצות השגורות בפי העם. הלחם הערבי לא נעם לחיכו, ובשר־כבש מבושל באורז כבר היה לו לזרא; הוא חשש, שמא יתחיל יום אחד לפעול⁴ ככבש. הוא רצה לחזור הביתה ולראות שוב בעיניו שקעת שמש בעיירה גרמנית ולשתות, אגב כך, כוס־בירה קרה אחת, ואולי גם שתים. הוא היה צמא מאוד. ביומיים האחרונים היה לו חם למדי. הוא הסתכל בגעגועים בגלי הים, בשעה שעמד ליד החמור וידיו מורמות, והאנגלים היו מפשפשים בכליו ובכיסיו. “אוֹקיי”, אמרו האנגלים. הוא לא סבל את רשלנותם ואת האמירוֹת האלה הבלתי־צבאיות: “אוֹקיי”, יס, סר “. כל זה הרגיז אותו לאין קץ. היהודים כבר ישרו בעיניו יותר. הללו לא היו חבושים קובעי־פלדה, אבל, היו חגורים אקדחים למתנם. הם עשו רושם כאנשים שקטים, הבטוחים בכוחם ומוכנים, למרות זאת, למו”מ. כל הקרב הזה, על חיפה, לא מצא חן בעיניו. הערבים לא היו לוחמים ולא היו תותחנים מימיהם. הדבר היחיד שהיו בקיאים בו, היתה קליעה מן המארב. התותחים שלהם לא עשו אלא “חורים באויר”. ועם התקרבות יחידת חיל־רגלים הקטנה ביותר, היו בורחים ונמלטים על נפשותיהם. ביחוד התנהגו כהדיוטות גמורים בלילה, והיו עורכים הילולות של זיקוקין די־נוּר, ללא טעם וללא שכל. כל זה הוסיף להם אומץ, עד שהיריב, שמרוב שאון לא הרגישו בהתקרבותו, היה משמיט את הקרקע מתחת לרגליהם. משל למה הדבר דומה: למעשה־הלהטוט של “ג’יאוּ־ג’יטסוּ” עם המרבד: הנתקף מפיל עצמו לארץ כאילו נפגע, אך אין הוא עושה כן אלא בכדי למשוך בבת אחת את המרבד מתחת לרגליו של התוקף, ובזאת הוא מכריעו. ומכאן שרצוי מאד להניח בנקודות אסטראַטגיות חשובות כמה “מרבדים”, שאין רהיטים כבדים מכבידים עליהם.

פון־טאַטנבאום עבר בשלום את המחסום, והוא רוכב על חמורו ועובר במושבה הגרמנית, בתוך שיירה של עגלות וקרונות וכן הולכי רגל רבים, כשמכוניות עוברות, פעם בפעם, על פניו, עמודות רהיטים ואנשים לעיפה. דומה המושבה הגרמנית לעיירתו הקרתנית, שלא יוסיף עוד לראותה. הבתים נאים ונקיים גגותיהם – גגות רעפים אדומים, הגדרות ירוקות, וכלונסאותיהם לבנים. הנה נטל אותו היטלר והטילו למזרח. אבל הוא רוצה לחזור לביתו! יקח השד את המלחמה העלובה הזאת! בני־כלבה ערביים אלה, לעולם לא יהיו לחיילים טובים. זו לו הפעם השניה שהיהודים נותנים לו לעבור בשלום, ושהוא עוזב עם הללו עמדות עזובות.

למטה, בנמל, הוא חולץ את הדרדסים הערביים, פושט את הגרבים ומוציא את תעודותיו, מסביבו מתאסף מעגל של ערבים. מהם שמצדיעים לפניו, ואילו הוא היה רוצה לירוק בפרצופם.

 

קטמון    🔗

ב־28 באפריל, מקץ 3 ימים לכיבוש שיך ג’יראח על ידי חטיבת “הראל” שהגיעה לבירה בשעת מבצע “נחשון” ולא נאלצה לעזוב את השכונה אלא תחת הלחץ הכבד של הטאַנקים והאַרטילריה האנגלית, תקפה אותה חטיבה את שכונת קאטמוֹן, ומצאה את הערבים מוכנים במידה כזאת, שהפסיקה את ההתקפה וחזרה לבסיסה, כנאמר בהוראות־לפעולה, שקבעו את גורם־האפתעה כתנאי עיקרי.

משהו לא היה בסדר בירושלים. גבר ההרגל הרע לדבר מראש על פעולות צבאיות העתידות להערך, ובראש חוצות דווקא. לאחר תקופת האיפול מוחלט והסיסמאות “זהירות! האויב מקשיב” – נשתררה, משום מה, אוירה של חוסר־חששות. ואילו לאמיתו של דבר היה כאן משהו שהיהודים בושו להודות בו, אף כי רבים התלחשו על כך בגלוי: היה ריגול יהודי, שבהכרה ושלא־בהכרה. כמה וכמה פעולות צבאיות היה הכרח לבטלן ברגע האחרון משום שהאויב קיבל עליהן הודעה מוקדמת. רווחו שמועות על מרגלים שנתפסו על ידי אנשי אצ"ל ושנהרגו ביריה. לפי חוקי משפט־שדה, בלי שאפשר היה לקבל ידיעות ברורות על המקרים האלה. היו כמה הוכחות לכך, שמרגלים פעילים בעיר. אותו חוסר אפשרות להציב גבולות בני־קיים, שגרם לביטולה של תכנית־החלוקה, הוא גם שגרם בירושלים למקרי טישטוש תחומים בשל נשואי־תערובת בין ערבים ובין יהודיות אחדות שעברן מפוקפק ביותר. הידיעות היו מסתננות כשם שהכנופיות היו מסתננות בשעתן בעד גבולות־החלוקה המלאכותיים אל נקודות־הישוב הערביות בפנים־הארץ.

העיר העתיקה של ירושלים מוקפת חומה, 14 ק"מ ארכה, ו־12 מטר גובהה הממוצע. העיר החדשה, שראשית גידולה בשנות השמונים של המאה הקודמת, בזמן שהמשטרה התורכית היתה סוגרת ערב־ערב את שערי העיר, ואין יוצא ואין בא. עיר זו התחילה לגדול ולהתפשט על הגבעות הסמוכות. היא מהווה פסיפס של אומות שונות, יש בה רובעים יהודיים וערביים, מוסדות שלטון ומחנות־צבא בריטיים, מוסדות סוציאליים ודתיים מארצות שונות, קונסוליות ובתי־חולים, בתי־יתומים ובתי־ספר. בתוך האנדרלמוסיה הכללית הזאת, פרצה מלחמה מסובכת ביותר בין 100 אלף יהודים יושבי העיר ובין 65 אלפים יושביה הערבים, בין תומכיהם האנגלים והערבים מזה, ובין תומכיהם היהודים מזה, במחומש שונה־הצלעות של העיר העתיקה, שצלעו האחת ליד שער יפו סמוך למגדל דוד קעוּרה פנימה, השתרעה העיר העתיקה היהודית בקצה הדרומי־מזרחי, ולה קו־מגע משותף עם הר־הבית ועם מסגד עומר, הלא הוא הקו של הכותל המערבי.

במערב השתרעה העיר החדשה והיא התקרבה אל הרובע היהודי בעיר העתיקה מצד דרום, באיזור הר ציון, המהווה כתשיעית בערך מכל השטח של העיר העתיקה, והנוגע, עם הארכת הקו של הכותל המערבי, בחומת התורכים העתיקה. באופן כזה היה “הרובע היהודי” בעיר העתיקה כאי בודד, המוקף אובים מכל צד – רובע עזוב, הנדחק אל הקיר של החומה התורכית, חשיבותה של שכונת ימין־משה שהיתה רתוקה באש ארטילריה של האנגלים, היתה לא בלבד בשל איומה המתמיד על כביש חברון, אלא גם בשל היותה משתרעת למרגלות הר ציון. מצד זה היתה העיר החדשה, היהודית, מוכרחה, יום אחד, לחדש את הקשר עם העיר העתיקה היהודית. מאחורי הר ציון הוליכו הכבישים בכיוון דרומי, אל השכונות היהודיות תלפיות, ארנונה ומקור־חיים, ואל קבוץ רמת־רחל, שליד כביש חברון. קיבוץ זה היה נתון באש מתמדת מצד רובע קטמון הערבי, והיה מנותק מן החלק הצפוני של העיר החדשה. קטמון, רובע עשירים היה, ובתיו בתי־אבן נאים. מתפקידו היה לפעול נגד ימין־משה, מדרום להר ציון, ולשתק מן הצד השני את העמדות הדרומיות ואת רמת רחל, כדי להניח את כביש חברון פתוח לצבאות הפלישה של המצרים והמעבר־ירדנים. רובע קטמון נחשב כמבצרם של הערבים בעיר החדשה, במקביל למבצר שיך־ג’יראח שבצפון. אותה בעיה שהיתה קיימת בארץ כולה, ושהביאה לידי כיבוש שטחים נרחבים על ידי הבטחת דרכי התחבורה, העמידה את מפקדת “ההגנה” בירושלים לפני התפקיד ההכרחי לכבוש את קטמון, ולהבטיח בדרך זו את הגישה לרמת־רחל. כתוצאה מכיבוש זה, צריך היה לבוא צמצומו של פסיפס האוכלוסיה בעיר החדשה, לרעת הסקטור הערבי. ומבחינה צבאית: יישור קוי החזית וביצורם, ויצירת גוש יהודי מלוכד.

אור ליום האחד במאי נתחדשה שוב ההתקפה על קטמון באותו האופן שבו נערכה, יומיים קודם, בעזרת מרגמות שפעלו מצפון־מזרח ותוך הסתערות, שעליה חיפו באש מצפון־מערב. תחילה נתפסו כבצפרני־העיט העמדות החיצוניות, ואחר כך עמדות־הערבים במנזר סט.־סימון.

מנזר זה, שבמזרחה של השכונה, שימש קודם מעון־קיץ לאפטריארך היוני של ירושלים. ובתקופה זו היה תפוס, כמה חדשים, בידי הכנופיות הערביות, ובו ישבו אנשי המטה הראשי של ראש הכנופיות איברהים אבו־דהיג’ה. עם קבורת עבדול־קאדר בעיר העתיקה בירושלים פשט איברהים אבו־דהיג’ה לפני המוני הערבים האבלים את גלימתו, חשף את חזהו והראה את פצעיו בקרב: אף קרא בקול נרגש: “אנו נילחם בקרב עד טיפת־הדם הערבית האחרונה.” ואולם אור ליום האחד במאי היה ראשון לבורחים! בחיפזון ארז את מזודותיו, נכנס למכונית־הלוּכּסוס האמריקנית, ונמלט לעיר העתיקה, שחומותיה העבות נראו לו יותר בטוחות מאשר קירות־המנזר. מאותו זמן לא הוסיפו לשמוע עליו, ועם גל־הפליטים נסחף והגיע גם הוא עד חברון העיר. בגידתו זעזעה את רוח הקרב של העיראקים והעבר־ירדנים. הפעם התנהגו האנגלים בניטראליות, וכיבו את האורות בקסרקטנים הסמוכים לקטמון. עם בוקר, בחמש, כשהחלה התקפת־הנגד הערבית, כבר היו רוב חלקי קטמון בידים יהודיות. כמה בתים פוצצו וכמה בתים נהפכו לעמדות. ואת המנזר סט. סימון לא יכלו להוציא מידי היהודים. התקפת־אגף יהודית על טורי המחץ הערבים, שבאה במפתיע מן הצד, גרמה להם מבוכה כה רבה, שהתחילו לזרוק לא בלבד רמוני־יד בלתי־מופעלים, אלא גם את כל הנשק הקל שבידיהם. הם ברחו בבהלה לאשר נשאום עיניהם.

שלוש פעמים ניסו הערבים לכבוש בחזרה את המנזר מידי היהודים. ואולם, כל התקפה מהתקפותיהם, שהביאה אותם, לעתים קרובות, עד כדי 20 מטר מהמנזר, סייעה בידי היהודים לכבוש שטחים נוספים בהתקפת־נגד.

בשעה 11 בערב זעזעה התפוצצות איומה את ירושלים: הערבים פוצצו את מחסן התחמושת בקטמון לבל יפול בידי היהודים. עד למחרת היום זרמו הפליטים בכביש חברון דרומה, ואפילו תחנת־הרדיו הערבית של רמאללה נאלצה להודות, כי קטמון פונתה על ידי הערבים.

בבוקר הוחלפו הלוחמים והוחזרו אל מרכז־העיר. הם נסעו במכוניות־ משא, ובמשורינים פתוחים, לבושים מעילי הסואה אמריקנים ועל ראשיהם כובע־הגרב המוזר, שנתחבב על אנשי “ההגנה”. הרחובות היו מלאים המונים, והתשואות גאו כסופה. אלה היו ילדים: תלמידי בתי־ספר, או סטודנטים של הסמסטר הראשון, הם עמדו במכוניות, מחייכים וקרוצים עין. מהם, שעישנו סיגריות, החיילים האנגלים נתנו להם מעבר והשפילו עיניהם לצדדים במבוכה. שני דברים לא נתקבלו, משום מה, על דעתם: הדבר הראשון, שהילדים האלה ניצחו בקרב והכריעו את גורל עמם, והדבר השני, שהם, החיילים נשארו הפעם באמת נייטראליים ולא הורידו מעל התותחים והטאנקים שלהם את מעטה האבק שנצטבר עליהם.

האומנם נתכוונו ברצינות לפנות את הארץ? האומנם יצאו מתוכה בתאריך הקבוע?

ברור בהחלט: לכיבוש קטמון על ידי היהודים לא ציפו האנגלים כל עיקר, הם פנו לשני הצדדים, אל הערבים ואל היהודים כאחד, להפסיק את האש! היתה זו אותה פניה של עשיית־שלום, שנהפכה בימים שלאחר־מכן לאות של “תיווך” ו"אהבת־שלום" נוצרית, שהיתה עולה וגוברת כברומטר זה, בו ברגע שמצבם של היהודים היה משתפר. בזאת הוכיחו, כי היו רוצים לראות במפלתם של היהודים. שכן לא היו מתערבים כל עיקר, בזמן שמצבם הצבאי של היהודים היה בכל רע!

התחיל מו"מ על הפסקת האש, ובו תבעו הערבים להחזיר להם את קטמון. בריגאדיר ג’ונס, מן המטה הירושלמי, בא בעצמו לקטמון, כדי לקבוע את־העמדות בין שני הצדדים. אבל הוא גורש באש צלפים ערבים מבקעה, ומן הקטע המזרחי של קטמון, שעוד היה ביד הערבים. כתוצאה מן הביקור המופרע הזה, הוצאו פקודות להפסקת האש, שאי אפשר היה למוסרן לערבים, משם שלא השתתפו במו"מ. היתה זו אחת הקומדיות המרובות של התיווך הבלתי מציאותי. קטמון נשארה בידים יהודיות. העיר החדשה עשתה צעד נוסף לאיחוד וגיבוש השטחים שברשותה.

 

צפת    🔗

ב־25 באפריל, 1948, נתמנה יגאל אלון מפקד עליון של כוחות הגליל. האנגלים מתוך אי־ידיעה על ההכנות היהודיות, ומתוך שביעות רצון מן ההכנות הערביות, הקדימו ופינו את הגליל העליון שלושה שבועות לפני ה־15 במאי, הוא תאריך הפינוי הרשמי. הגליל העליון הוא רצועה צרה, הבולטת במזרח מתוך הכיסית הארצישראלית שניתנה על ידי ארגון האומות למדינה היהודית והוסגרה עכשיו בידי הערבים. על פנוי זה לא הכריזו האנגלים חגיגית ובקולי קולות – כמו לפני חדשיים, עם פינוי השומרון. שכן כבר התחילו שואלים, באמריקה ובאירופה, מה ערכה של הערבות האנגלית לסדר ולשקט. בלי למסור הודעות רשמיות קיוו האנגלים ליצור בגליל העליון מצב דומה לזה שבמשולש הערבי, אבל הם שכחו, כי הגליל זרוע ישובים יהודיים וקיבוצים, שאוכלוסיתם אינה גדולה אמנם מבחינה מספרית, אבל ערכה בפעולות צבאיות רב מערכן של הכנופיות הערביות, אף שהן עולות עליה, מבחינה מספרית פי כמה. ואמנם, אף הגליל תרם בעתיד הקרוב את תרומתו לחזיון האופיני של הנצחון המדהים במלחמת העצמאות הישראלית, והוא חזיון הנצחון של איכות מתקדמת על כמות ריאקציונית.

יגאל אלון מצא את הגליל במצב של תוהו ובוהו, האנגלים מסרו לידי הערבים את המחנות הצבאיים, את שדות־התעופה ואת תחנות המשטרה (בניני טגארט) שנהפכו למבצרים. הגבול הטבעי של הירדן במזרח, קל היה לצלחו בכמה מקומות. ומקומות צליחה אלה, וכן הגשרים הקלו את תכניות־הפלישה. לאמיתו של דבר, התחילה פלישת הסורים לגליל כשלושה שבועות לפני הפינוי האנגלי בארץ־ישראל. במזרח תפסו הסורים ובמערב תפסו הבידואים ואנשי הכנופיות (גם הם רובם ממוצא סורי) את שרשרות הרכסים של רצועת הגליל העליון שרוחבה הממוצא – עד 15 ק"מ. בדרך זו שותק הכביש המוליך מצפון לדרום וחוצה את הגליל העליון ממתולה עד ים כנרת.

באופן כזה נותק הקשר, זה שבועות רבים, בין הישובים ההיסטוריים של היהודים בארץ ובין קיבוצי הגליל. העיר היחידה בגליל העליון, מלבד טבריה, היתה צפת, שבה שלטו הערבים, והיא שימשה להם נקודת־משען ומרכז, החולש על התחבורה בכביש עכו, ומקבל תגבורת ערבית מן המערב. אחרי כיבוש טבריה על ידי היהודים, אי אפשר היה להשתמש בכביש נצרת למטרות אלה, ורק כביש עכו העובר דרך צפת, נשאר בידי הערבים כעורק־תחבורה עם הגליל המערבי ועם השומרון. מצבם של יהודי צפת היה קשה למדי: זה שבועות רבים היו מנותקים ומרותקים באש מתמדת, ומזונם – מנות דלות בלבד. חטיבת “יפתח”, שהוקמה לשם שחרור הגליל, היו לפניה שני תפקידים: חידוש דרכי התחבורה וכיבוש עמדות־המפתח הערביות; הראשונה בעמדות־המפתח שלהם היתה צפת. מתוך הישענות על כוחות־המגן הסטאטיים של הקיבוצים הותיקים, שלעזרתם לא היו באים אלא במצב של סכנה יוצאת מן הכלל, פיתחו את מבצעיהם והפנו אליהם לאט לאט את שימת לב האויב, שראה בתדהמה כיצד היזמה מוצאת מידיו, וכיצד המעטים הנתקפים נעשים תוקפים, וכיצד כוחות־הפלישה הערביים – עוברים, על כורחם ושלא בטובתם, למצב של התגוננות. וזאת לזכור, כי גם בימים כתיקונם היה לערביי הגליל יתרון מספרי רב על היהודים. ועכשיו קיבלו תגבורת באנשים ובנשק מסוריה, ובשלב הראשון של הקרבות היוו כוח מכריע, שבראשו הלכו טאנקים ותותחים סוריים נגד האיכרים והחלוצים היהודיים, שלא היו מצוידים לרוב אלא בנשק קל.

ב־25 באפריל נמצאו בגליל 3000 לוחמים ערבים מזוינים. מהם – 2000 בצפת, 700 – באזור החולה, 300 – מדרום לראש פינה, כק"מ ממזרח לצפת. הללו היו נתונים לפיקודו של ראש הכנופיות קאמל אפנדי, שזכה לפירסום עלוב בימי המהומות של 1922, בזמן הפרעות בצפת. אכן, המצב של תוהו ובוהו היה ברום שיאו. מפקדים וצבאות מעטים בעולם היו מסוגלים להגיע אל ההישגים, שהגיעו אליהם היהודים במצב זה. אכן, רק קצין־מבצעים המחונן בגמישות יתרה כיגאל אלון, ורק צבא לוחם בעל רמה של חיל קומאנדו ובעל רוח קרבית כשל הפלמ"ח; רק עם העומד כשגבו אל הקיר, והלוחם על כל שעל אדמה – היו מסוגלים להציל את הגליל מגורלו של השומרון, ומידי כוחות־השמד מכריעים, תוך האבקות על עברי פי תהום.

המהלומה הראשונה של חטיבת־יפתח ניתנה לצפת הערבית. כביש עכו צורתו בסביבה זו כצורת חית הפוכה, שבקרקעיתה נמצאת צפת כמדליון זה, המחובר לשרשרת התלויה ומחוברת במזרח בראש־פינה היהודית, ובמערב – בכפר הערבי עין זיתים.^. אמנם, צפת הערבית קבלה אספקתה לא מעין־זיתים בלבד. עין זיתים לא היתה אלא הסדן שמאחורי הרובע היהודי של צפת, בצפון־מזרח, והיה מוכן לקלוט את מהלומות הפטיש, שבאו מדרום־מערב מצד צפת הערבית. אי אפשר היה לבער את עמדות הערבים מצפת, כל עוד לא סולק האיום בעורף מצד עין־זיתים.

ב־1 במאי נכבש ונהרס הכפר הערבי עין־זיתים, לאחר התקפה מוקדמת ממרגמות של 3 אינטש וממרגמות “דוידקה”. התקפת־המחץ היהודית נתקלה בהתנגדות מתוך הכפר הבוער, והקרב נמשך כשעה וחצי, עד שנסתיים לבסוף בבריחת הערבים, שהניחו אחריהם כמאה חללים ויותר, וכן נשק ותחמושת. שרידי הבנינים של הכפר פוצצו.

כ־700 מטר ממזרח לעין־זיתים, נמצא הכפר הערבי ביריה, שהיה מזוין בנשק רב ומבוצר ככל כפרי העליון, ושתפקיד ריתוקו, בשעת ההתקפה על עין־זיתים, הוטל על ראש חוליה עם 6 אנשים. חוליה זו באה, בשעת תפיסת הכביש שבין שני הכפרים, בטווח הפגיעה של מכונת־יריה כבדה מתחנת המשטרה שעל הר־כנען, שפתחה באש על היהודים.

ואולם במקום להיסוג פקד ראש החוליה להסתער על ביריה, שכן לא רצה לוותר על מילוי התפקיד שניתן לו: לחסום את דרך התחבורה. ולא היה יכול ליטול מאחיו לנשק, המסתערים על עין־זיתים, את החיפוי שניתן להם בעורף. ערביי ביריה ששמעו את קולות הקרב מעין־זיתים, וסברו, למשמע היריות של החוליה המתקרבת, כי כוח גדול עומד להסתער עליהם, מיד יצאו בבהלה מן הכפר, שנכבש על ידי שבעת הלוחמים. מפקד הפעולה מעין־זיתים, נודה לו אחר כך, להפתעתו, כי גם ביריה נפלה לידו כפרי בשל.

הקרב על באר־שבע, בירת הנגב

ומסע־הנצחון של חיילינו ברחובותיה

המצרים זממו לרמות אותנו ולהגניב מצרכים "כשרים" לפאלוג'ה אולם עיני ישראל פקוחות

עוד נשקף הפחד מעיניהם של "הלוחמים" הערבים בשבי ישראל

עם כיבוש שני הכפרים, היתה צפת הערבית מנותקת למעשה, זו הפעם הראשונה, כפי שהיתה קודם צפת היהודית.

הצד האופיני לכל פרשת הקרבות בגליל הוא, כי בו ביום שנעשתה פעולת ההכנה לכיבוש צפת, על ידי ההשתלטות על עין־זיתים ביריה, ערך האויב התקפה גדולה על קיבוץ רמת־נפתלי, במרחק 15 ק"מ מצפון לצפת. היתה זו התקפה ראשונה במינה, והיא בוצעה בסיוע טאנקים ותותחים. חברי רמת־נפתלי, עם מגיניה, התנגדו לאויב באותה מסירות נפש שגילו חברי גוש עציון ומגיניו, שעמדו עד הרגע האחרון בפני הפולש הערבי־ירדני, או חברי הקיבוצים באיזור החוף של הנגב, שהתנגדו בחירוף־נפש לפולשים המצרים. כל ההתקפות האלה נערכו בצורה דומה. מקורן היה בשגעון־גדלות לאומני, יליד המשטר הפיאודלי הערבי. כל אחת מן הארצות הערביות ראתה עצמה כ"מועמד טבעי" לתואר־הכבוד של מעצמת המזרח. הסורים שגו בשגיונות־התעמולה של “סוריה המורחבת”, המלך העבר־ירדני הגה רעיונות על איחוד מלכויות ההאשימים עם סוריה, לממלכת חצי־הסהר הפורה. מצרים ראתה את עצמה כקיסרות של הים התיכון. כל אחת מן המדינות האלה היתה צמאת שלטון והתפשטות כמדינות היטלר בשעתו, ולשונן מדברת גבוהה גבוהה, כגבלס. הם הזדינו והתכוננו, והם מוסיפים להזדין, במאבק על העמדה הראשונה במזרח הקרוב. בהתאם לשגעון־הגדלות הפאשיסטי ולפאטנט האורינטאלי של מעצמה גדולה, שכל אחת מן המדינות האלה נשאה בצלחתה, התנהגו גם הצבאות הפולשים שלהן בארץ־ישראל. הם היו תוקפים לאור היום, בכוחות מכריעים ומתוך בזבוז רב של תחמושת, אבל הם היו עושים את המשגה החמור ביותר שצבא יכול לעשותו: הם היו מזלזלים ביריב. בכל קרב וקרב היו מדמים, כי היהודים כבר התמוטטו; כי כוחם כבר נשבר; כי הם עומדים לברוח או להכנע. אבל כשהיו מתקרבים אחר־כך לישוב היהודי כמטחוי קליעה מדויקת, היו מרגישים בכוח האש הקטלנית של הנשק היהודי. ואז היו נסים מנוסת בהלה ויללה, והיו מניחים את המשך־המשחק המסוכן לארטילריה הכבדה שלהם. התותחנים היו מכוונים תותחיהם אל הבנינים, מתוך ההנחה שהיריב הנבער־מדעת יושב בקומות העליונות, ואחר שהקומות העליונות היו נהרסות, היו הטאנקים והשריונים מסתערים בהתקפה. בעקבותיהם היה הולך חיל הרגלים, שרוחו היתה שבה אליו למשמע קולות רעמי תותחיו שלו. הם היו מתקדמים במכוניות כבככר המצעדים והטכסים של המלך עבדאללה, מראה מרהיב עין של כלי רכב ומשחית, הנוסעים קדימה ללא מעצור ופולטים אש בלי הרף. חיל־הרגלים ההולך אחריהם היה בטוח בנצחונם, המחסום הראשון שבדרכם הוסט הצידה, זרי התיל הקדמיים – היו עוברים עליהם הטאנקים, ממעכים ומטיחים אותם בקרקע, כמגהץ זה. בלבם כבר היו הערבים בטוחים: האויב שותק! משמע, כי אש התותחים ריככה אותו ושברה לחלוטין את רוחו הקרבית.

אולם, לפתע היו מתרחשים דברים מוזרים, פה ושם היה מתפוצץ מוקש תחת משורין, שהיה נופל הצדה, ומתלקח באש. במקום אחר היה פגז אנטי־טאנקי יהודי פוגע בטאנק שנשאר עומד על תלו ומעלה עשן כסיר רותח שמימיו המבהילים עולים על גדותיו. טאנק שלישי הצליח להתקדם הלאה, וכבר נמצא סמוך לשער הנקודה היהודית. אולם, לפתע פתאום ניתך עליו מטר בקבוקי־מולוטוב והפכו לכדור של אש. עדיין הוא מנסה להסתובב ולהיסוג, אך בו ברגע משסעת אותו לגזרים התפוצצות איומה ומעיפה אותו הצדה. תהלוכת־הפאר מתחילה חוזרת על עקבותיה ובו ברגע מתחילות מכונות יריה להמטיר אש על חיל הרגלים, הנמלט יחד עם המשורינים וכך נכשלת ההתקפה השניה.

שוב רועמים התותחים ושוב הם מרעישים את הקומות העליונות, פגזים למאות נופלים בחצר הנקודה ושוב מתחדשת ההתקפה. הפעם, בלי חיל רגלים ובמרוכז מכל הצדדים, נוסעים הטאנקים קדימה. הפעם הם מצליחים לחדור לתוך חצר הנקודה. אין הטאנקים אלא עמדות מבוצרות ומשורינות של תותחים מרחיקי קלוע ושל מכונות־יריה כבדות. מנקודת ראות של קרב פנים אל פנים אין אלה אלא מלכודות־מות לצוות שלהם, שעיניה רואות וכלות בשעה שהיריב מטפס ועולה על המדרגה הצדדית, פותח מכסה צריח הפלדה, מלמעלה, ומטיל לתוך הטאנק רמון־יד.

ברמת נפתלי, בליל האחד במאי, בשעה שהמצב התחיל להיות מסוכן, הופיעו מטוסי ישראל, מטוסי “פרימוס” (על שום הרעש של מנועם היחיד) ובהם טייסי הפלמ"ח, שהטילו על הטאנקים חפיסות של חמרי־נפץ, הואיל ולא היו ברשותם פצצות־אויר ממש. התקפת הטאנקים נתמוטטה.

בלילה חזרו מטוסי “פרימוס” והביאו תחמושת ואף תגבורת לחטיבת “יפתח” שהצליחה להגיע לרמת נפתלי. ועוד דבר מה אירע אותו לילה: גדוד מחטיבת “יפתח”, המצויד ציוד מלא, חדר לתוך צפת היהודית ונצטרף אל מגיניה.

אותו הרעיון שהניע את היהודים להסתער על עין־זיתים, הניע את הערבים להסתער על ראש פינה. ראש־פינה היא שהבטיחה את התחבורה לצפת היהודית. והשיירות ההולכות בכביש־הגליל מטבריה, היו פונות, ליד ראש פינה, לכביש עכו, לתוך אותה חית הפוכה המוליכה לצפת. בשבוע שלאחריו כבר עמד יגאל וטאטא במטאטא־ברזל את כל רצועת־הארץ מטבריה ועד אילת־השחר, הוא הקיבוץ שמצפון לראש פינה, כדי לטהר את קטע הכביש האמצעי, המשתרע ממזרח לצפת, ורק משורינים היו יכולים עד כה לעבור בו.

תושבי צפת הערבים התחילו מתעצבנים יותר ויותר. תחילה פנו אל האנגלים וביקשו תיווכם. הצעותיהם של האנגלים נידחו על ידי היהודים. אחר כך פנו אל הסורים בבקשת עזרה, ואלה שלחו להם את האלף השלישי של הלוחמים הסורים. מלבד זאת פנו אל פאוזי קאוק’גי, שהביא גם תחמושת גם תותחים, גם הופיעו בכבודו ובעצמו לביקור מיוחד, שבא לעשותם רושם פסיכולוגי ולעודד את הרוחות. הערבים התחילו להתקיף ביריות את צפת היהודית, אור ליום ה־11 במאי השיבו היהודים בפעם הראשונה באש ארטילריה, בזאת נחתם גורלה של צפת הערבית: 8 מרגמות “דוידקה” שהועלו בחשאי, מפורקות לחלקיהן, אל עמדות הר־כנען והורכבו שם, פתחו בעת ובעונה אחת באש עזה על צפת הערבית ועל שלוש עמדות־המפתח שלה, המאיימות על הרובע היהודי: על תחנת המשטרה העירונית, על בית־שלווה, ועל המצודה העתיקה. תחנת המשטרה שעל הר כנען, שלא היתה מרוחקת מעמדות המרגמות היהודיות אלא כדי 300 מטר, והיתה נתונה בידים ערביות – לפי ההסדר עם האנגלים – לא הושם אליה לב לעת עתה. ארבע עמדות־מפתח אלה כיתרו את צפת היהודית מכל צד והמטירו עליה אש כל הזמן, הן נכבשו בזו אחר זו, אותו הלילה, בזמן שמרגמות “דוידקה” ריכזו את עיקר אשן בכיוון לצפת הערבית. הפעולה הקשה ביותר היתה: כיבוש תחנת־המשטרה העירונית. אל 3 חוליות־החבלנים היהודיות נורתה אש עזה מאשנבי־יריה של בטון שבבנין־מבצר זה, והוצאו מכלל פעולה. רק החוליה הרביעית הצליחה להגיע אל קיר החומה ולהניח את מטען חמרי הנפץ. טורי המחץ, שחדרו לבנין המבוצר בעד הפירצה שנבעתה בקיר החומה, נתקלו באויב שלא פנה עורף במנוסה, אלא גילה התנגדות ואילץ את הכובשים להכנס אתו בקרב פנים אל פנים מן האכזריים ביותר – קרב התגוששות ברמונים, בסכינים, בפגיונות ואף באגרופים ובשינים, תוך כדי התמוטטות גזוזטראות והתפוצצות בתי־מדרגות. בינתים פרצו כמה וכמה דליקות ברובע הערבי והמונים, אחוזי בהלה התחילו להסתער על מוצאי העיר, ואתם המטלטלים המעטים שהספיקו להוציא. בראש היוצאים נסעו מכוניות העשירים, קציני המפקדה “ומושכי־החוטים” של המלחמה הזאת. סוף סוף, מה אשמתם, אם סברו כי היהודים ישלימו עם מצב זה של מצור ויריות מהמארב, של נגישות ורציחות מתמידות ולא ירימו ראש? ככל העמים מוכי נגע הפאשיזם, לא הרהרו גם הערבים אלא על קרב ועל מלחמה, ולא על תוצאותיהן האפשרויות; לא על מהלומות־נגד ולא על תבוסות קשות וסבל רב. כשהתחילו להתענין אותו לילה, לאחר כיבוש שלוש עמדות־המפתח הערביות, בנוגע לעמדת־המפתח הרביעית שעל הר כנען, נוכחו עד מהרה, כי פונתה.

בצפת כולה לא נשאר אף ערבי אחד.

המנצחים מצאו ברובע הערבי, בצפת, גם תותחים גם מכונות יריה כבדות, גם ציוד ותחמושת לרוב. נמצאו מחסני־בנזין ומכוניות; מחסני מזון ובתי עשירים מלאי מותרות; מכונות תפירה חשמליות, מקררים ומקלטי רדיו חדישים.

מדוע חשובה בעיניכם צפת – נשאלו חברי המשלחת היהודית בלייק סאכסס. מדוע אתם זקוקים לצפת?

ההגיון הזר אמר, כי שלושת אלפי התושבים היהודים בצפת, שלעומתם עמדו תשעת אלפים ערבים ושהורגלו משנת 1922 ואילך להתקפות רצחניות, למעשה שוד, הצתה והתעללות כמעט כל שבע שנים, מיד שכניהם הערבים – היו צריכים לכאורה לפנות את צפת. האוכלוסיה היהודית בצפת עניה היתה. לא זו בלבד, שלא היו לה תותחים ומכוניות ומחסני מזון גדולים, אלא שלא היו להם למעשה כל נכסים חמריים הראויים לשם זה: ואכן מבחינה חמרית, לא היה לה הרבה מה להפסיד. אולם, מבחינה רוחנית היה זה מקום קדוש בשבילם. שהרי עיר עתיקה זו היא מולדת המסתורין של דת ישראל, עריסת הקבלה. שם קברו של רבי שמעון בר יוחאי בעל ספר “הזוהר”, שם קברו של האר"י הקדוש, ושם חי ופעל רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן הערוך". במקום זה – אומרים – סיים רבי יוסף את חיבורו הגדול, ובצל הריו הסתופפה שלשלת ארוכה של גאונים וגדולים בישראל. צפת נוסדה כמצודה נגד הרומאים על ידי המפקד היהודי יוסף בן מתתיהו, שעבר אחר כך אל הרומאים. במשך אלפיים שנה היתה עיר יהודית, היתה קשורה בדת ישראל ובגדולי התורה הישראליים. רוב תושביה חכמים ולומדי תורה, מקובלים וחסידים, היו במשך הרבה שנים קרבנותיהם של פורעי פרעות תורכים וערבים, ולא פעם עשו בהם המגפות, הרעב והרעש שמות. במקרה זה לא גילה העולם הנוצרי דאגה יתירה לשמירת מצבת־זכרון יקרת ערך לדת עתיקה.

בכביש עכו, החפשי לתנועה, היה קאוקג’י יכול להסתער קדימה, והיה מהווה את הזרוע השניה של מלקחי־המבצע, אשר זרועו הראשונה באה מסוריה. מעכשיו, עם חסימת הדרך ללב הגליל על יד צפת, נחלשה הזרוע השניה והיתה זקוקה לחיזוק־מה מצד הכוחות הלבנוניים.

 

בית דין נאצי    🔗

במחנה השבויים של ישמעאליה יושב למשפט בית דין נאצי. שלושה כושים עומדים במשולש, ובידיהם מקלות־גומי כבדים. בטבורו של המשולש עומד אדם צעיר. פניו גלויות וישרות־קו, שערותיו צהובות כהות ובלוריתו עבותה.

על יד השולחן יושבים 3 קציני גיסטאפו, ללא ציון דרגתם, האמצעי שבהם, אריך ואגנר, המנהל את השיחה, משעין גבו אחורנית, מגלגל את חוט המונוקל שלו מסביב לאצבעו, ימינה ושמאלה, פרצופו מצומק וגרמי, כשל קוף.

בנין הקסרקט הוא בן קומה אחת. לפני כל חלון משלושת החלונות, וכן ליד הפתח, עומד כושי ובידו מקל גומי. בסך הכל נמצאים בחדר שבעה כושים, 3 קציני גיסטאפו והנאשם.

“טענתך”, אומר ואגנר, “כי מצאת חוברת של “במה חפשית” בבית הכסא, אינה מתקבלת כל כך על הדעת. אילו מצאתי אני ספרות כזאת בבית הכסא, הייתי משתמש בה למטרה אחרת, ולא הייתי מביא אותה למטתי”. שני האדונים האחרים מחייכים. הכושים אינם מראים כל סימן של הבנה. “אין אדם מביא למטתו אלא דבר האהוב עליו. למשל תחת הכר שלי – אתה יכול למצוא את “מלחמתי” ואת כל כתבי עמיתנו אלפרד רוזנברג”.

הנאשם מעיז להשיב: “זוהי שאלה של טעם”. שבעת הכושים שעמדו קודם ללא נוע מעבירים את המקלות מיד שמאל ליד ימין, שלושת קציני הגיסטאפו, שישבו עד כה ישיבת הסיבה, זקפו גבם, ושרבבו ראשיהם מעל לשולחן, ואגנר חדל לטלטל את המונוקל שבידו, וצעק:

“תואיל לבלום פיך, חזיר שכמותך! עמוד דום! אין אתה נמצא כאן בבית־פטפוטים דמוקראטי! אתה עומד לפני הקצין הממונה עליך! מדוע אין החולצה שלך פרופה?”

הנאשם קופץ ועובר אבטומאטית למצב “דום”. אך למרות זאת הוא משיב, בשלווה ובבטחון:

“מפני שחם בחדר, הלא במצרים אנו נמצאים ולא בגרמניה”.

הכושים מעבירים שוב מיד ליד את מקלות הגומי, ואגנר נשען שוב אחורנית, ומשחק במונוקל שלו. גם שני האדונים האחרים נוהגים כמותו וחוזרים לישיבה דרך נוחות.

“הו, הו”, צוחק ואגנר, ובעינו מתלקח ניצוץ של רשעות. “בנידון זה”, אומר הוא, “נוכל למסור לך בקרוב ידיעות מפורטות. לאמיתו של דבר, אין הבדל גדול בדבר, מה מחשבות מתרוצצות במוחו של אדם כמוך. אבל הייתי רוצה לקבוע בנוכחותם של האדונים הנמצאים אתנו יחד בחדר, כי ישמעאליה – מקומה בגרמניה, כן רבותי! אי לזאת, אני מצווה עליך, לפרוף את חולצתך!”.

שוב מושיט הנאשם את ידו אבטומאטית ופורף חולצתו. ואגנר מכעכע בגרונו בשביעת רצון, מתוך שהוא קובע את גודל ההשפעה החינוכית של המשמעת הגרמנית.

“נחזור”, אומר הוא, “לענין החקירה שלנו? “במה חפשית” – הוא עתון של התוקעין פגיון בלבנו מבפנים! עתון זה מוצא לאור על ידי הקומוניסטים, היהודים והבונים החפשים, אם תמסור לי כאן את שמות כל האנשים הקוראים במחנה זה את העתון, לא יאונה לך כל רע”.

הנאשם מתנהג בצורה מדהימה, הוא צוחק ואומר:

“העתון הזה, רוב קוראיו – הקצינים האנגלים שבמחנה. היינו: אותם הקצינים האנגלים שיודעים לקרוא גרמנית: הוא נשלח מלונדון אל קצין אנגלי מסוים, יותר מזה איני יודע. תנסו איפוא לאסור את הקצינים האנגלים ולמצוא את העברין האמיתי”.

“אל תבוא אלי בסיפורי בדים כאלה!” צועק ואגנר בקול רם, נרגז ומורתח, והוא קופץ ממקומו. “עתון זה אינו יוצא בלונדון אלא במוסקבה. אתה שקרן, עמוד דום לפני הקצין המדבר אליך, אתה ידוע כקומוניסט וכסוכן סוביטי, אני דן אותך למיתה, יסודות מושחתים כמוך יש לעקור מן השורש!”.

בו ברגע מתנוצץ בידו האקדח, נשמעת יריה והנאשם כורע ונופל. הכושים משכיבים אותו על הארץ.

פתאום דופק מישהו על הדלת במרץ רב, ואגנר ממהר להצפין את אקדחו, “מי כאן” שואל הוא בקול נמרץ. “קולונל האריס” – משיב הנשאל. ואגנר ניגש אל הדלת, פותח את הבריח, ומציץ בעד סדק הדלת הנפתחת, שהוא פותחה בזהירות. “בוקר טוב, קולונל, אלה הם ענינים פנימיים שלנו, מקווה אני, שאין לך ולא כלום נגד זה? הלא הבטחת לנו בשעתו זכות לשלטון עצמי”.

“יתן לי להכנס”, אומר האריס, ופותח את הדלת: בעד הפתח אפשר לראות כיצד זקיפי המחנה מקיפים את הקסרקט חבושים קובעי פלדה. מאחורי האריס נכנס לחדר סרג’נט בריטי, ובידו אקדח שלוף.

משך רגע אחד שוררת דומיה בחדר. האריס מסתכל בשבוי הגרמני, השכוב על הרצפה, והוא ממלמל: “איזה מושג משונה יש לכם, הגרמנים, על שלטון עצמי”.

שבעת הכושים מעמידים את מקלות הגומי שלהם על יד הקיר. מספר הזקיפים העומדים מסביב רב למדי. וליד הסרג’נט עומד בפתח קורפורל־ענק ובידו תת־מקלע. קורפוראלים אלה אינם אינטליגנטים ביותר, והם מהירי חימה וקליעה.

בחוץ מתקרבת מכונית. קצין רפואי יוצא מתוך האמבולנס. שני חובשים הנושאים אלונקה צועדים אחריו. הוא נכנס, מצדיע קצרות, פושט כסיותיו, וכורע על ברך, ליד הנפגע.

“אוקיי” אומר הוא, וחוזר וקם על רגליו. אמירתו היתה מכוונת כנראה לשבוי הגרמני, הוא מרמז לכושים ואומר: “אין מצבו קשה מדי”.

הם מתרחקים עם הפצוע. אף הסרג’נט, שקולונל האריס רמז לו בינתים רמיזה קלה, מסתלק בלוית הקורפוראל וסוגר את הדלת מבחוץ. יש להודות על האמת, כי אריך ואגנר חיור כסיד. אין הוא מתנגד כל עיקר שעה שמצווה עליו האריס למסור את האקדח שברשותו. הוא מוציא מכיס־מכנסיו את האקדח ומושיטו, ללא אומר ודברים לידי הקולונל הבריטי. קולונל האריס נראה כצ’רצ’יל במהדורת־כיס; גוץ, שמנמן ובעל חדוות־חיים – בניגוד בולט לקצין הרפואי הטרזן, שהוא טיפוס מובהק של הגבר האליגנטי למופת. כל מי שמכיר את האריס, משתומם כיצד הוא מצליח שלא לעבור את הגבול המותר במשקל הגוף בשביל טייס, ולהשאר טייס־קרב, על אף היותו חובב אכילה גסה. כי לאמיתו של דבר הקולונל האריס הוא מפקד־גפה. האריס הוא גם מומחה לניבים ערביים של תחנת השידור הבריטית בקאהיר, ומלבד זאת – קצין אינטליג’נס, שמספרים עליו, כי לפני שנים רבות היה פעיל בסוריה. והוא שגרם לחיל וישי להסתבך בפעולת מתולה, שסיפקה תואנה נוחה לאנגליה לכבוש את סוריה כולה. קולונל האריס הוא אדם בעל פרספקטיבות. ואף כי הוא מוכן להשבע בכל רגע, כי אין לו שום שייכות עם השירות הדיפלומטי, וכי הוא אדם ירא־שמים, הרי הוא מבצע בכל זאת כמה וכמה תפקידים שאין להם שייכות כל שהיא ליראת שמים.

“כלי נאה” אומר הוא, ומרחרח בקצה הלוע של האקדח, מפרק את המנגנון ובוחן את הלוע הפתוח לאור היום. “אלא שאינו נקי ביותר”, אומר הוא וחוזר ומרכיב את החלקים. ופתאום הוא מבחין בכתובת חקוקה על קת האקדח: “א.ס. ג’ונסון, גדוד יורקשייר, פלוגה ג', מס' 16450, 1940”. ואגנר המבחין בכל, כי האריס קורא את הכתובת, פותח ואומר, כדי להקדימו: “מתנה מאת הלויטנטנט שלקח אותי בשבי. הוא ביקר אצלי אחר כך במחנה, והצטער מאוד על כך, שקצין גרמני נשאר בלי נשק”.

“התנהגות נאה של קצין בריטי” מלמל האריס והחזיר לואגנר הנדהם את אקדחו, בלי המחסנית, שתקעה לכיסו כלאחר יד.

“למה ירית?” שאל האריס את השבוי. ואגנר, שעמד כל הזמן נבוך, הרים בתנועה נמרצת את העתון הגרמני הזה שהיה מונח על השולחן, והושיטו להאריס.

“פרצו בינינו חילוקי דעות. היכן מופיע העתון הזה? בלונדון או במוסקבה?”

האריס נוטל את העתון לידו ומתחיל לדפדף בו, כעבור רגע הוא אומר: “אני מצטער להודיעך, כי העתון הזה מופיע בלונדון” תוך כדי דבורו הוא מוציא את המחסנית מכיסו ומחזירה לואגנר, הקופץ ועובר ל"דום". בחיוך של שביעת רצון ומצדיע.

“רבותי”, אומר האריס, קיבלתי הוראה לגייס אתכם למלחמה נגד הציונים, אתם מתגייסים בהתנדבות, הדרגה תהא כדרגתכם בצבא הגרמני. השירות הוא בחיל העבר הירדן, בחברת אנגלים ובחברתי אני".

“אני מתיצב מיד”. אומר ואגנר בהתרגשות יתרה, ונוקש עקבי מגפיו זו לזו.

“טוב מאד”! אחרי לחיצת ידים של הבנה שלמה, מוסיף האריס: “מחר נצא לחברון, השריונים של עבדאללה – לא שלנו – עומדים להתקדם לעבר ירושלים”.

 

כפר עציון    🔗

ואולם השריונים האלה, שבאו מחברון – נגרם להם עיכוב קל על ידי היהודים מגוש עציון. בסופו של דבר לא די בכך כי טאנק מטיפוס “שרמן” יעשה את הדרך מחברון לירושלים. הטאנק מצריך גם טיפול, אספקת תחמושת, מפקדה, אמבולנסים, רזרבה, ומלאי של דלק. גוש עציון הפר את האסטראטגיה של הלגיון הערבי, שירטה הדרך לפניו בכביש חברון.

מעטים קרבות־ההגנה, שנערכו בתנאי מצוקה חמרית כה רבה. בזמן הזה שבו נערך מבצע “יפתח” נגד הפולשים הסורים, ומבצע “מכבי” בשער הגיא, לפתיחת הדרך לירושלים – נערך הקרב על גוש עציון, שבו לא התערבו אלא מטוסי “פרימוס” אחדים, שהיו זורים את רמוני היד העלובים מן האויר, שהיו מתפוצצים כסוכריות־נפץ בקרב־"קונפטי", סמוך לטאנקים מטיפוס “שרמן” ולתותחים של 25 ליטראות, בלי לפגוע בהם ובלי להבהילם.

עמים, הנלחמים על חרותם, יש להם שני סוגי שירים – שירי־עצב שהם מהרהרים אותם בלבם, ושירי־גבורה, שהם שרים אותם בקול רם. לעם ישראל, שירי־עצב, שהוא שומרם בלבו על כפר־עציון, ושירי־גבורה, שהוא שר אותם בקול רם על הנגב. מאבדן כפר עציון ועד לכיבוש הנגב נמתחת הקשת של מלחמת ישראל בשלשלת ההתפתחות מאסון להצלחה, וממות לחיים.

15 ק"מ מדרום לירושלים, בין חברון ובית־לחם, משתרע, משמאל לכביש, המרובע של ארבעת הקיבוצים היהודיים לשעבר – כפר עציון, עין־צורים משואות־יצחק ורבדים. אלא הם – פרט ל"רבדים" של הקיבוץ הארצי – ישובי ה"פועל המזרחי", שהוקמו בין השנים 1943–1945.

ישובים אלה הוקמו בהתאם לתכנית להקיף את ירושלים אזור של ישובים יהודיים ולייסד בהרי חברון משקים חקלאיים הרריים, שעיקר פרנסתם על גני־פרי הנטועים בדירוג, וכענפי עזר להם – תעשיה זעירה, מחצבות־שיש ומלאכת בית. בנוף אגדי בין קירות אבן תלולים ובין עצי־הר מסוקסים ועתיקי ימים, בין יפה־נוף ארצי המשתרע צפונה, עד לירושלים ומערבה – עד למישורי החוף, ובין יפה־נוף שמימי, של תכלת הרקיע הארצישראלי – נבנו המדרגות של הקיבוצים האלה בטבורם של נטעי־נעמנים; של אלפי שתילי עצי פרי, שהיו ערוכים שורות שורות וטורים טורים כחיילים הללו חיילי־הצומח של השלום, גנים אלה, שנשמרו על ידי נערים רכים וששמרו על נערים רכים, הקיפו את הישובים הצעירים במערך עצום. והיה בהם, בישובים אלה, משהו מהגשמת האידיאל היווני העתיק: גוף ורוח במלוכד. תלמידי אוניברסיטאות, מהנדסים, מוסיקאים ומשוררים עבדו וחיו פה, חיי תרבות ברמה גבוהה. ואחרי יום עבודה קשה בכבישי האבן וברום המדרגות, היו שוקעים בויכוחים מעמיקים כאותם הפילוסופים הקדמונים של הגימנסיון היווני. עד שהגיעה שנת 1948 ובא האביב, שבו היו נאלצים לתפוס עמדות־מגן, בקסדות פלדה על הראש ובנשק ביד.

המרובע של הקיבוצים האלה, שהדרומי שבהם הוא כפר־עציון, היה מנותק מן הישוב היהודי, מזמן הקרב של השיירה האחרונה ליד הבית בנבי־דניאל. ארבעת הקבוצים התארגנו לגוש־התגוננות אחד, ולטבעת מגן אחת. בנקודת־הצטלבות של הכביש הפנימי בגוש זה היתה הגבעה הצהובה. והוא נתחבר אל כביש חברון בנקודה ששתי עמדות מורמות אוגפות אותה, ומהן אפשר לחסמה: מדרום – הכניסה ל"מנזר הרוסי", ומצפון – הכניסה במעלה רמת חירבת סוּאיר. בהררי־חברון, כבהרי הגליל, היה הכביש הגורם המכריע, שאף הטאנקים לא יכלו לעקפו, רק חיל־רגלי מובחר של אנשי קומאנדו יכול היה לפעול בהרים, בלי דרכים סלולות. וחיל רגלי כזה לא עמד לרשותם של הערבים. נשק אנטי־טאנקי ושני תותחים היו מספיקים בשביל לחסום את הדרך לעציון, סמוך למנזר הרוסי. ואפילו היו אלה טאנקים מטיפוס “שרמן”, אי אפשר היה להם, בהרים אלה, להגיע לגוש עציון, בלי לעבור על המנזר הרוסי. מאחורי שאלה הזאת הסתתרה השאלה החשובה יותר: שאלת הדרך לירושלים. כי אין להגיע מחברון לירושלים, בלי לעבור על פני המנזר הרוסי. ומה טעם לכבוש את המנזר הזה, ולהתקדם לירושלים, בלי להשתלט תחילה על גוש עציון, שהוא בערפו של המנזר? על דבר זה עמדו קציני המבצעים של הלגיון הערבי, ביום ה־4 במאי, בשעה שאנשי ההגנה של גוש עציון חזרו לכבשו, בפעולה נועזת ביותר, את המנזר הרוסי, וגרמו ללגיון אבדות כבדות בקרב שבו הפסידו “רק” 12 הרוגים ו־42 מהם נפצעו. המנזר הרוסי חוסם את הדרך לירושלים, וכל עוד קיים בערפו גוש עציון, אי אפשר היה לסלק מחסום זה באופן סופי. ודאי, בנשק אנטי־טאנקי ובשני תותחים אפשר היה להחזיק במנזר שבועות על שבועות, ולהפוך את גוש עציון למשמר־העמק שניה, ולפגוע בכבודו של עבדאללה אותה פגיעה קשה שנגרמה לקוקאג’י ולחילו. כשנמצאו גוויות הל"ה נקובות כדורים, והובאו לקבורה בגוש עציון, העמיד הצבא הבריטי לרשות הורי החללים ליווי משורינים שהביאם לעציון, היתה זו תגבורת אחרונה שהגיעה לעציון. במקום הורים אומללים יצאו גם לוחמי־"ההגנה" למקום, לטכס הקבורה, והם נשארו שם. אבל היתה זו רק תגבורת באנשים, ולא תגבורת בנשק. אין זאת, כי למען העמקת שיר־הגבורה הישראלי היתה דרושה גם שירה אלמת ועצובה זו של כפר עציון, היה דרוש גם הבית האלם והעגום הזה של כפר עציון, הבית המספר על האדם היוצא עם לפיד ביד נגד הטאנק של הברברים, והוא נדרס תחת זחליליו של רכב־הברזל.

אמנם, בטבורו של הגוש התקינו שדה־תעופה קטן. כבר היתה זאת ראשית דאגתו של המפקד הראשון של גוש עציון, דני מס, שנפל בראש הל"ה, בראותו שכל הדרכים לגוש הולכים ומנותקים. בשדה־תעופה זה היו נוחתים בכל יום מטוסי “פרימוס”, אבל מטוסים אלה לא היה בכוחם להביא תותחים או אפילו נשק אנטי־טאנקי. שיר עצבות היה נכתב והולך, ובתחילתו נשמע טון מזעזע קורע לב. אבל בעציון נכרתה ברית דמים שהיתה לרוח החיה בקרבות העצמאות של ישראל בעתיד, ושהאצילה מהוד גבורתה ומכוחה הפנימי על קרבות הנגב, שבאו אחר כך ועל שירת הגבורה שלו.

חברי עציון ואנשי ההגנה, הקימו שדה־תעופה, והם עבדו, יומם ולילה. בבנית ביצורים, מהם שעבדו 18 שעות ביום ומהם 20. בלילות לאור הירח היה הטראקטור חורש את אדמת שדה־התעופה, והאנשים היו חופרים תעלות קשר, מקימים ביצורים ומכינים בונקרים, בשעות היום היו פאטרולים יוצאים לסייר בסביבה ומשמרות היו שומרים על הגבעות במשלטים. וכך היו ממשיכים גם בעבודה הרגילה, מתוך שהיו דבקים בדעה, כי יש טעם לדבר, לזחול תחת מטר־פגזים אל הלולים ולהאכיל את התרנגולות, שלא ניספו עדיין בהדף־האויר של הפגזים המתפוצצים, או לרוץ בראש מורכן בתעלות הקשר אל הרפתות ולחלוב את הפרות; להפריד את השמנת מן החלב הרזה ולשטוף את תרמילי הגבינה, ולתלותם בשמש. בעוד הכדורים שורקים, והתותחים המכוונים על ידי האנגלים בתכלית הדיוק, פורקים את מטענם בזה אחר זה בקול רעמים, בלב החצר של הקיבוץ.

פעילותם של האנגלים היתה גלויה לעין כמעט, ותכניתם נתבהרה על כל צעד ושעל. לפני ההתקפה ב־5 במאי, שלחו האנגלים מטוסי תצפית שהנמיכו טוס וצילמו את פני כל השטח. וממשקפות במנזר הרוסי ועל גבעת חירבת־סואיר, אפשר היה להבחין בקצינים אנגלים, הסוקרים את השטח בלווי קציני הלגיון, שהיו ניכרים לפי כפיותיהם האדומות, ומכנסי־הרכיבה שלהם. המפקדים האנגלים היו עושים רישומים במפות והיו מורים ביד בכיוונים שונים. לאחר כיבוש המנזר הרוסי מידי הערבים, מצאו היהודים בין החללים שני אנגלים. לערבים לא היו ארטילריסטים, ותותחיהם נועדו רק להקים שאון ולעודד את אנשיהם. לפי הדיוק שבו פעלו התותחים בגוש עציון אפשר היה להבחין, כי התותחנים הם אנגלים, ולא היה אפילו חבר בקבוץ שלא ידע סוד זה.

ב־14 במאי יצאו האנגלים מירושלים. שלוש דרכים היו פתוחות לפני הלגיון הערבי, בשביל לבוא ולהחליף את חיל־המצב הבריטי: הדרך האחת – מרמאללה, הדרך השניה – מיריחו, הדרך השלישית – מחברון. המנזר הרוסי חסם את הדרך מחברון. ואולם, הלגיון הערבי שנחפז להגיע לירושלים ככל המוקדם, הסתער ב־12 במאי בכל עצמתו על גוש עציון.

ההתקפה התחילה בחמש לפנות בוקר, 500 איש היו בגוש עציון. מהם 400 לוחמים שפעלו בקטעים שונים, ביניהם אנשי “הראל”, ותגבורת של ההגנה מירושלים, שהחזיקו במנזר הרוסי בעמדת חירבת סואיר, וכן ב"גבעת־הסלעים" שחלשה על הכניסה הפנימית לכפר עציון, הוא הכביש הבא מן הגבעה הצהובה. לאויב היו שני גדודים ואתם 50 טאנקים ומשורינים וכן כמה תותחים כבדים, בעוד אשר מגיני עציון לא עמדו לרשתם אלא רובים, מקלעים ורמוני־יד. כרבבה פלחים הצטרפו לשני הגדודים של הלגיון הערבי כחיל־מאסף המוכן לשלול שלל ולבוז בז. וכל אחד מהם היה מצויד בנשק, במוטות ברזל, בפרידות ובשקים, בשביל להסיע את השלל. ההרים השחירו מרוב ערבים, שבאו אפילו מבאר־שבע ומן הנגב הרחוק, לקחת חלק ב"פנטסיה".

הענין הוא פשוט ביותר: הטנקים עומדים בריחוק 50 מטר מן הכביש, והם מכוונים תותחיהם אליך. אתה שוכב מאחורי שקי חול ואבנים, ובידך רובה. התותחים מתחילים לפלוט אש ולהרעים בקולם. כל מהלומה ומהלומה נותנת הדה. קנה־התותח מסתובב קדימה ואחורה, כזרועו של מאגרף ההולם ביריבו, יריה אחת – שני רעמים. וכך עומדים שמונה טאנקים ואתה רואה אותם בעינים פתוחות, ואתה מבחין כיצד המות הולך ומתקרב, עם כל פגיעת פגז. ואם משורר אתה וקומפוזיטור, ושמך צבי בן־יוסף, האהוד על הכל, ואשר שיריו מושרים בפי כל, מונח על ידך בעפר גם כתב־היד האחרון של שירך האחרון המוקדש למנזר הרוסי. ועל גליון ניר זה אתה צונח שותת דם, ומעורפל־הכרה. כי בּאוין החליט מה שהחליט, וגלאב־פחה מילא את הפקודה. והאדם היחיד – נשחק בין לוחות הפלדה וניטלה ממנו זכות לחיים.

6 שעות נמשך הקרב על המנזר הרוסי ועל עמדת חירבת סואיר, מה עצוב לב האדם ומה דלה יד הרוצח! אותה משפחה ערבית שעזבה את כפרה והצטרפה אל ידידיה בגוש עציון, לחיות במחיצתם, ברחה מן המנזר הרוסי לכפר עציון. בצהרים חדרו המשורינים והטאנקים לתוך הגוש. כדורי הרובים לא חדרו לשריוני הפלדה אלא נהדפו אחורנית כחלוקי־אבנים. הטאנקים התקדמו לעבר “הגבעה הצהובה” ופנו אל הצטלבות הדרכים המוליכה לכפר עציון, אותו רגע נחצה הגוש לשנים, וחדלה ההגנה המרכזית, הנקודות החלו מתגוננות כל אחת לחוד. “גבעת הסלעים”, שעליה ניסו לחסום את הדרך לכפר עציון כעשרים איש, עם רובים ומקלעים, נכבשה לאחר קרב של שעתיים, ובזאת נפתחה הדרך לכפר עציון. בקרב על “הגבעה הצהובה” נפל מפקד־האיזור משה זילברשמיט (מוש). האלחוטאית שלו הגיבורה טפסה ועלתה על גג בית־המטה, לתקן את האנטנה, ועד הרגע האחרון, שבו הסתערו עליה כלבי הציד הערבים, הספיקה לשדר שידוריה אל העולם החיצון, עד שנהרגה, ליד מכשיר השידור, בלי לגמור את פסוקה האחרון.

ועכשיו פתחה הארטילריה באש על כפר עציון. ההרעשה נמשכה עד הערב. אחריה בא ליל מנוחות איום, שבו לא עצם איש עין, כי הכל ידעו, מה יביא המחר. אנשים כתבו את מכתביהם האחרונים, התחבקו והתנשקו בפעם האחרונה. ב־13 במאי, בחמש לפנות בוקר, החלה ההסתערות על כפר עציון בסיוע אש תותחים וטאנקים, ההסתערות נגד נערים חלוצים, שלא היו בידיהם אלא רובים ומקלעים ואף על פי כן, הדפו עד הצהרים גל אחרי גל של המתקיפים. וכך הפילו 200 מן התוקפים מאחורי חורבות בנוסח סטאלינגראד. הקרב התנהל מבית לבית, עד שיצאו נושאי הדגלים הלבנים הראשונים, וגם הם נורו עם הדגל ביד. לבסוף הופסקה האש והנותרים בחיים נצטוו למסור את נשקם.

הוחל במסירת הנשק, קצין־לגיון גוּץ, הדובר גרמנית, הופיע. פרצופו הגרמני היה דומה לפרצופו של קוף, הוא ציווה על הלוחמים להתיצב לאורך קיר, כי יש לצלמם. במקום הצלם התקרב חייל־הלגיון עם תת־מקלע ביד, וירה בשבויים. הכנופיות פרצו ללב הקיבוץ. נערך מרחץ דמים, שאין דומה לו אלא בדמיונה של פנטסיה ערבית. רצח ללא גבול ומידה, כיאות לבני ערב הגיבורים, המשתוללים בטירוף סאדיסטי של פגיונות וסכינים, שינים נושכות ואצבעות חונקות. עשרים נערות שהסתתרו במרתף אחזו ברימוני־יד, ובטרם התקרב אליהן ההמון הערבי פוצצו הרימונים ונתרסקו לגזרים.

רק מעטים נצלו ממרחץ הדמים והגיעו לנקודות האחרות של גוש עציון, והבשורה האיומה בפיהם. אחד מאנשי הפלמ"ח נשא על כתפיו חברו הפצוע, הגיע עד לכביש הראש, ירה בחייל הלגיון, שעמד ליד אמבולנס ערבי והרגו, ואילו את נהג האמבולאנס אילץ באיום אקדח להתקדם ולנסוע בכיוון לירושלים, וכך הציל את חייו ואת חיי חברו.

בליל ה־13 במאי ראו אנשי 3 הנקודות האחרות של הגוש להבות־אש ותמרות עשן עולות מכפר עציון, וקבוצות קבוצות של שודדים ערבים פושטות בגבעות. בחצות הגיעה מן המטה הירושלמי הפקודה להכנע, ועם בוקר צריך היה לבוא שליח־האויב. היה עליהם להמתין שעה ארוכה, כי היום היה יום ה־14 במאי, ורוב כוחות הלגיון כבר התקדמו בדרך לירושלים. לבסוף הגיע נציג “הצלב האדום” ודרש מן החברים להסגיר את עצמם לידי “חיל השחרור” הערבי, הצעה זו נדחתה, כי חששו שמא יישנה מרחץ־הדמים של כפר עציון. אנשי כנופיות, שניסו להתקרב אל הנקודות נתקלו באש עזה ונסוגו. בצהרים הגיעו שני קציני הלגיון, בליווי שבוי יהודי ששימש מתורגמן. היהודים נשארו בעמדותיהם עד שהוחלפו בחיילי הלגיון ועלו על מכוניות־משא. רק באותו הרגע חדרו הכנופיות לחצרות הקיבוצים. הם המתינו כל אותה שעה על הגבעות הסמוכות ועל הכביש, אך לא מצאו אחר־כך אלא עדרי צאן מורעלים, מכונות הרוסות ובגדים וחפצי ערך שהועלו באש. המשפחה הערבית נרצחה בכפר עציון יחד עם ידידיה היהודים, עכשיו עלו באש גם הקיבוצים עין־צורים, משואות יצחק ורבדים.

בקרב על גוש עציון נפלו מהיהודים 160 איש, ומאנשי האויב 650.

קציני הלגיון נדו בראשם, כשראו את הנשק שהפחיד אותם זמן רב כל כך. כמה עלוב היה נשק זה מנקודת ראות טכנית־קרבית גרידא. אבל כמה עצום היה מנקודת הראות של רוח הלוחמים: מכשירים אלה הביאו תבוסה מבחינה צבאית, אך נצחון אדיר מבחינה מוסרית. אור ליום ה־15 במאי שודרה הכרזת העצמאות של ממשלת ישראל הזמנית. השידור הועבר ברגע בו נפרדו שבויי גוש עציון מישוביהם ויצאו למסעם בחשכת־הלילה.

ההכרזה על מדינת ישראל היתה מוארת באור זוועות של לפיד גוש עציון הבוער. וכך חזר גוש עציון להיות מה שהיה לפני 1943 – פינת חלומות הררית, תל־חרבות ומצבת־זכרון בדברי ימי הערבים בארץ ישראל שמרובים בהם שלבי הרצח וההרס על מעשי היצירה; דברי הימים המלאים אלמות, רצח ושוד גם בעבר גם בהווה. גוש עציון חזר להיות שומם, ויללת תנים נישאה ממנו בלילות, איזור גוש עציון חזר להיות ערבי.

 

מבצע “מכבי”    🔗

בעוד שנתעכבה התקדמותו של חלק מן הלגיון הערבי, ליד המנזר הרוסי, השלימו אנשי ה"הגנה", אצ"ל ולח"י בירושלים את כיבוש העיר החדשה. ה"הגנה" הגיעה לידי הסכם זמני עם ארגוני הפורשים. בו בזמן התפתח מבצע “מכבי”, שהיה מבחינת־מה חזרה על מבצע “נחשון” ונועד לפתוח את הדרך לירושלים – תל־אביב, שהיתה סגורה מן ה־8 באפריל.

ב־8 באפריל נפל עבדול־קאדר על הקאסטל. עם נפלו הפסידו ערביי ארץ ישראל באיזור ירושלים את מנהיגם המוכשר ביותר; את הקצין היחיד, שהיה אהוד על ההמונים במידה מספקת שיקבלו את עול משמעתו, ושידע לחלק את כוחותיו בצורה נכונה. הר הקאסטל נכבש, אמנם, על ידי הערבים. אבל מיד לאחר כך הוציאוהו לוחמי הפלמ"ח מידיהם. עברו 12 יום, עד שחזר קוקאג’י לאיתנו מן המהלומה שקיבל. ובמקום עבדול קאדר מינה את הערבי הנוצרי אמיל גורי, שהיה גם בלתי־מוכשר גם בלתי־מקובל על הערבים, וששימש תחליף גרוע ביותר לעבדול קאדר. אמיל גורי היה המפקד הארצישראלי האחרון על הכוחות הערבים המקומיים במחוז ירושלים. ולאחר “הופעת אורח” שלו ליד בית־מחסיר ב־20 באפריל, חזר לתחומי האלמוניות. הוא הוחלף בקציני הלגיון הערבי העבר־ירדני – גרמנים, ערבים או אנגלים, שחזרו ב־19 למאי לירושלים. אבל התחילו לנצח כבר קודם לכן על הפעולות הצבאיות באיזור זה.

ב־20 באפריל הגיעה לירושלים שיירה אחרונה של 300 כלי־רכב. 180 מהם הגיעו לעיר ללא הפרעה ואילו הנותרים הותקפו בשער הגיא ליד בית מחסיר על ידי 500 ערבים בפקודו של אמיל גורי, שהיה הממציא של התואר “שיירות מרצחים” בשביל שיירות־המזון היהודיות ההולכות לירושלים. בהתאם לפקודתו של קוקאג’י, לחסום את הדרך לירושלים בכל מחיר, פתח גורי באש, בגבעות שליד שער־הגיא, בין דיר איוב ובית מחסיר, ונכנס בקרב עם המלווים והנהגים של 120 כלי הרכב. קרב זה נמשך עד הערב, ובהמשך הקרב, הוצאו מכלל פעולה 30 כלי רכב שנגררו על ידי כלי רכב אחרים, בחסות תגבורת אנשי ההגנה, שהגיעה מירושלים, ושתפסו את הגבעות הסמוכות, וריתקו את הערבים מבית מחסיר, עד שאחרוני כלי־הרכב מן השיירה הגיעו לירושלים; בפעולת עזרה זו נפגע ונהרג מפקד דרך ירושלים – תל אביב, מכבי מוצרי, מול דיר־איוּבּ. כוחות העזרה של ההגנה הוחזרו, ומאות ערבים ירדו מבית מחסיר אל הכביש, ובנו את המחסום המפורסם שכתבי־חוץ סיפרו עליו סיפורי פלאים, והעידו כי ארכו 200 מטר וגבהו 2 מטר. אמיל גורי התפאר בפני אמריקנים, כי כל כלי־רכב יהודי, שיתקרב אל המחסום הזה יפוצץ. וכל זה, כדי להטיל אימה על ירושלים הנצורה. ואולם, עם סיום “מבצע מכבי”, שכונה כך על שם מפקד הפלמ"ח מוצרי, שנהרג ליד דיר איוּבּ, נתגלה, כי כל המחסום כולו אינו אלא גל של אבנים – מטר גבהו ושני מטר ארכו. בית מחסיר, ספק כפר ספק עיירה, היה המקום היחיד בשער־הגיא, שלא נעזב על ידי יושביו הערבים.

עיירה זו שהיה בה ישוב ערבי של 6000 נפש, היינו: כמעט כמספר ערביי צפת, אף על פי שלא היתה כה עשירה כצפת הערבית שבגליל, היו לה כל הסיכויים להיות, במשך הזמן, לצפת של שער־הגיא. בפרט לאחר שאמיל גורי גבע בה את מטהו וריכז בתוכה כנופיותיו ותותחיו. אור ליום ה־10 במאי התחיל מבצע “מכבי”, שמטרתו היתה להשתלט במחוז ירושלים על אותו הקטע של הכביש הראשי, שבו נפל מכבי מוצרי. הדחיפה לתכנון מבצע זה ניתנה עם התקרבות תאריך פנויה של ירושלים על ידי האנגלים ועם הצורך הדחוף לספק לירושלים היהודית צרכי מזון וחמרי מלחמה.

היומיים הראשונים של מבצע “מכבי”, שהגיע בתנופתו לא לבד עד בית מחסיר אלא אף עד שערי הפונדק של באב־איל־וואד – יסודו בהלצה צבאית־טאקטית שלא עמדו כראוי על אופיה הכתבים הצבאיים, רושמי תולדות הימים של הארץ בזמן ההוא. הלצה זו שמה קץ לקאריירה הצבאית של אמיל גורי רב המלל ודל־המעשה והיא היתה ראויה להיות ילידת רוחו של דראמטורג חריף וממולח, היודע להטיל זריזותו של דויד נגד כוחו של גלית, וגמישותו של השכל האינטליגנטי נגד הכוח הגופני המגושם. נקודת־הכובד של הקרב על כביש ירושלים הועתקה מירושלים מערבה, מהר הקאסטל אל בית מחסיר, ואחר כך מבית מחסיר אל לאטרון. מבצע “נחשון” הוליך את צבא ישראל עד כדי ריחוק 3 ק"מ מבית מחסיר, עד לכפר הערבי סאריס שנהיה עכשיו לבסיסו של מבצע “מכבי”. משך שני לילות יצאו זה אחר זה יחידות “הראל” בכיוון למערב, ותמיד היו חוזרות ללא פעולה כל שהיא. הן עררו את הרושם הברור אצל הכתבים הצבאיים כי נתקלו בקשיים טכניים. יחידות אלה התקדמו באופן כזה, שנגלו לעין האויב והמריצו אותו לכך שיתכונן לביקורן השלישי. ואמנם הערבים הכינו מלכודת שלתוכה נכנסו וצעדו הלוחמים היהודים, אור ליום ה־10 במאי, לחדוותו היתרה של אמיל גורי. אפשר כי עבדול קאדר לא היה נופל קרבן לתמרון זה, והיה נוהג זהירות במשורינים היהודים שנסעו לאור פנסים מלא, ואפשר שלא היה מרכז את כל אשו נגדם, אלא היה תופס עמדות בכל כיוונים. ואילו אמיל גורי האמין, כי המלכודת, ועמדותיו בבית מחסיר ימטירו יחד אש עזה בלי הרף על שיירת המשורינים היהודיים, שאנשיה היו מעטים, ואש מגיניה חלשה.

בינתים התקדמה מחלקת פלמ"ח ברגל, בעורף העמדות של “קבר השיך” בלי שירגישו בה הערבים, ובמרחק 3 ק"מ ממערב לבית־מחסיר הורידה מיחידת שריון, הבאה מצד חולדה, את נוסעיה החמושים והמצוידים בנשק כבד. הולכי רגל אלה שאיש לא שם אליהם לב, נשאו על כתפיהם־חלקי מרגמות כבדות, והגיעו בחשאי אל הגבעות המקיפות את בית־מחסיר. ערביי בית מחסיר וקבר השיך שלא פסקו מלהמטיר אש על המשורינים העלובים, שהעיזו לנסוע באמצע שער הגיא עד המחסום־הדרך המפורסם בלי להתפוצץ, כפי שאיים בשעתו אמיל גורי, הותקפו פתאום מקרוב באש רימונים. כשדים משחת התקדמו לוחמי הפלמ"ח ברוח תכסיסיו של וינגייט. במהירות הבזק ובברק אש מתמיד של תת־מקלעים הפילו מאות חללים מהאויב וטאטאו, תוך יומיים, את כל איזור שער־הגיא, בואך באב איל וואד.

בינתים התרחשו כמה תמורות גם באזור חולדה. כמבצע “נחשון” כן גם מבצע “מכבי” היו מבוססים על תנועת־מלקחים שזרועה המערבית היתה חייבת להרחיב את רצועת השטח הצרה שבין ואדי סארר ללאטרון. תפקיד זה, אפשר היה עכשיו לבצעו ביתר קלות, הואיל והמחנה הצבאי של ואדי סארר ונקודת־משען ערביות העלימו מאנשיהם את החזית החדשה בבאב אל וואד. וכך אפשר היה לכבשן בלי להתקל אלא בהתנגדות קלה, באופן יחסי. ליד דיר אַיוּבּ היו שתי זרועות־המבצע צריכות להתאחד. ובזאת היה ניתן האות לכלי־הרכב של השיירה האחרונה, שחיכו מן ה־20 באפריל בירושלים לאפשרות שיבתה לתל־אביב. ואולם שתי הזרועות לא התאחדו, והאות לא ניתן. כי בינתים עלה בזירת הקרב כוח חדש, הוא הלגיון הערבי שהתקדם מרמאללה במסע מזורז ובפיקודם של קצינים אנגלים, גרמנים ועבר־ירדניים. הם ביצרו את תחנת המשטרה של לאטרון וציידו אותה בתותחים כבדים, שמהם כיסו רצועת ארץ של 5 ק"מ, ביניהם ובין באב איל וואד, באש ארטילריה.

בזאת עזבו ערביי ארץ ישראל את זירת הקרב, הם ניגפו קשה, באזור ירושלים על כל פנים, ומסרו את ניהול הקרב בעתיד לכוחות חוץ. האנגלים שהקדימו לפנות את כל השומרון והגליל, פינו, ב־10 במאי, את לאטרון ושער הגיא. ואולם הכל היה מוכן יפה מראש – מבחינתם הם. אמנם, גורם אחד לא הביאו בחשבון: הוא הגורם של אומץ־לב ושאר־רוח מיבצעי אצל היהודים.

יחידות הקומאנדו של הפלמ"ח ידעו לא פעם להתקרב במסע־לילה ולנוע במהירות לרוחב שדות, הרים וגבעות, בלי להיות קשור בכבישים ובדרכים. הם הוכיחו לעין־כל את יתרון האדם על המכונה, ואת יתרונו של חיל־רגלי ממושמע, אמיץ ובעל שאר רוח על טאנקים ומכונות השמדה. אפשר כי כלי רכב ומכונות לא יכלו להתגבר על אותם 5 ק"מ ליד לאטרון אבל לוחמי הרגלים היהודים הצליחו להתגבר עליהם, לתמרן ולעבור במסעי לילה לכאן ולשם, בצלם של תותחי הלגיון. וכך נתפתח השביל שנהפך יותר ויותר לכביש ירושלים שני.

ואולם בשעה שאנו עומדים בה, עוד היה הכביש השני ענין רחוק ביותר.

הערבים נתקו את הדרכים לירושלים. היהודים סללו להם מתחת לאפם את "כביש בורמה".

דם רב נשפך עד שחטיבת "יפתח" כבשה את מבצר נבי־יושע

טופס מברק של מפקד גוש עציון למפקדה הראשית ("האויב תופש[^5] עמדות ברכס.משלטינו כולם בידיו. הבוקר הורעשנו קשה שעה בערך. האויב ניסה לפרוץ בכיוון לשער הראשי אך נסוג")

הסתערות פלוגת פלמ"ח על עמדה בצורה

מברק־היאוש האחרון של גוש עציון לאחר קרב גבורים

(“מברק אחרון מגוש עציון: הנשים והגברים נשלחים בדרך חברון. הפצועים מועברים לבית לחם. דרישת שלום לאנשי משואות. בזה נגמרה פרשת גוש עציון. הלילה לא נהיה כאן”)

אנשי או"ם החליטו שאין לנו צורך בשדה־התעופה של לוד. בחורינו חשבו אחרת...

גם על מבצר עיראק־סואידן מתנוסס סוף־סוף דגל ישראל

וזהו הר הקסטל, מקום נפילתו של עבדול קאדר חוסייני

זרועות מבצע “מכבי” התאחדו אמנם ליד דיר־איוב, ממזרח וממערב. ובמשך ימים אחדים אפשר היה לשתות קפה יהודי בפונדק הערבי של באב אל וואד. אבל לאמיתו של דבר לא נעשה איחוד זה אלא בגנבה ועל ידי עיקוף לילי של תותחי לאטרון הרועמים ובאב איל וואד, שמשך אליו את כוחות ואדי סארר ואת שרידי הכנופיות של מחוז ירושלים, נהפך בשלושת השבועת הקרובים לשדה־קרב, שבו נאבקים בלי הרף הכוחות היריבים.

עד סופה של המלחמה לא הוסיפו עוד יהודים לשתות קפה בבאב אל וואד. אולם דם יהודי רב נשפך בבאב אל וואד, ותחנת המשטרה של לאטרון נשארה בידי הלגיון הערבי.

פעולה אחת, שתוכננה יפה, היתה מצליחה אילמלא משגה שנגרם בשל חשכת הלילה, שבו לא נתפסה הגבעה הנכונה, והכוחות המסתערים נתקלו זה בזה בנקודה אחת, ובאו לבסוף בטווח אש האויב בשל האיחור בביצוע התכנית. אור זרקורים ואש מכונות־יריה אילצו אותם לסגת ולהערך שוב במרחק ניכר מאחורי לאטרון. מאותו יום לא נערכה תכנית פעולה חדשה נגד לאטרון. בינתים הגיעה שעתם של טאנקים ומשורינים יהודים, שהתחילו להתמודד עם הטאנקים של הלגיון. ובקטע הכביש אשר מול תחנת־המשטרה היו יורים פגזים באויב המבוצר ומשדרים שידוריהם אל המפקדה, עד שהתפוצץ השריון ועד שנפגע האלחוטן והשמיע: “הלו, הטאנק שלי בוער, הלו, הטאנק שלי…”

קטע לאטרון, שוב לא נכבש. וכך היו עוקפים אותו. ובשבועות שלאחר מכן נשארה ירושלים מנותקת מאיזור החוף.

 

פלישת צבאות ערב    🔗

ב־14 במאי ארעו שני מאורעות יוצאים מגדר הרגיל, שבאפשרותם לא האמינו עד הרגע האחרון אלא מעטים מן המעטים: האנגלים פינו את כוחותיהם מן הארץ, וממשלת ישראל הזמנית הכריזה על הקמת המדינה. בפעם הראשונה זכה הישוב העברי בארץ לראות במימושן של שתי שאיפות מדיניות שגרמו לו סיפוק רב. שני המאורעות כאחד, היה בהם משום הפתעה: תנועת הפועלים היהודית בארץ, שמתוכה יצאו רוב חברי הממשלה הזמנית וקברניטיה, החליטה על הצעד ההיסטורי לא מתוך לאומנות צעקנית, כי אם מתוך שיקול היסטורי של כובד־ראש. וממשלת המנדט הבריטית, שהקדימה את פינוי הארץ, עשתה זאת לפי החלטתה היא, עם תום שלטונה מבחינה חוקית, בו בלילה, בחצות, לפי החלטתה היא, ואם גם הומרצה לכך על ידי ארגון האומות.

נאום־פרידה של הנציב הבריטי האחרון לארץ־ישראל, הכיל גם פיסקה שגרמה צמרמורת למאזינים היהודים: הוא הבטיח להוסיף ולדאוג לשלום הארץ כמו עד עכשיו.

בבקרו של ה־14 במאי, בשעה שמונה בדיוק, עמדו 50 חיילים מגדוד סקוטי לפני ארמונו של הנציב בירושלים. הנציב העליון, במדי גנרל, עבר על פני חילי הגדוד הנבחר, בלוית המזכיר הכללי וקבוצה קטנה של פקידים גבוהים, שנשארו בירושלים עד הרגע הזה. היה זה טכס קצר ועצבני במקצת, וכאילו נערך בחפזון: הנציב העליון עלה, בלוית פמליתו, למכונית “רולס רויס” השחורה שעל דלתה היה מצויר הכתר הבריטי. הוא הפליג אל שדה התעופה הקטן של עטרות, ליד ירושלים. אותה שעה חגו שלושה מטוסי “ספיטפייר” מעל לעיר. הם חיכו למטוסו של הנציב העליון בשביל ללוותו בדרכו אל המושבה הגרמנית בחיפה, שהיתה עדיין תפוסה בידי האנגלים. מכונית “רולס רויס” השחורה נעצרה ליד שדה התעופה. ללא טכס נוסף עלה נציב העליון למטוסו. הפמליה עלתה לשני מטוסים אחרים. הטייסת הקטנה המריאה ואליה נצטרפו מיד שלושת מטוסי “ספיטפייר”, שחיכו לה במרומי הרקיע. ולאחר שחגו פעמים אחדות מעל ירושלים כאילו ביקשו להפרד ממנה פרידה אחרונה, הפליגו לבסוף צפונה.

בו ברגע, דקה אחת אחרי תשע, התקרב סרג’נט סקוטי אל התורן הגבוה שעל ארמון־הנציב. הוא הוריד לאט את הדגל הבריטי, שהיה מוּנף במשך 30 שנה בראש התורן הזה.

בארבע אחה״צ, של אותו יום, נתכנסה הממשלה הזמנית הישראלית לטכס חגיגי בבנין המוזיאון בתל־אביב, והכריזה על הקמת מדינת ישראל. הממשלה הזמנית תנהל את עניני המדינה בעזרת מועצת־המדינה, עד לבחירת האספה המחוקקת הראשונה על ידי העם. הכרזת העצמאות, וכן נאומי ראש הממשלה וכמה אישים אחרים ממנהיגי הישוב, שודרו בשעת הטכס “בקול ישראל”, וחזרו ושודרו ב־10 בערב באותה השעה עצמה, שמכוניות־המשא של שבויי עציון היו מוסעות בדרך ליריחו.

בו בלילה, בחצות, עשה מלכה של עבר־הירדן, עבדאללה בן חוסין, תנועה סמלית אחת. עד אותה שעה היה מדבר בחידות ובמשלים, ואי אפשר היה ללמוד מנאומיו ומהכרזותיו אלא שהוא כפוף למפקד הבריטי של הלגיון, ואינו אדון לעצמו. הפעם נתן ירית־אקדח בכיוון לארץ ישראל ונפרד מחייליו, שעברו בו ברגע את הגבול הארצישראלי. לאמיתו של דבר, היה זה טכס ההולם את הדמיון המזרחי יותר מאשר את המציאות, שהרי הפלישה העבר־ירדנית כבר נעשתה קודם לכן, עוד בזמן שלטון המנדט הבריטי. לאַטרון היתה בידי הלגיון, גוש עציון נהרס ונחרב. ומה שהיה לעשות – כאילו כבר נעשה למחצה: כיבוש הרובע היהודי של ירושלים העתיקה, שהיה מכותר ערבים מכל צד. כי הטאנקים והמשורינים של הלגיון הערבי מעבה"י, שהתגלגלו ובאו לירושלים, מצאו את העיר החדשה תפוסה בידי היהודים, והגנתה – בידי מומחים אנטי־טאנקיים מעולים ממלחמת העולם השניה, שאלצו את ענקי הפלדה של האויב, על תותחיהם, לעשות דרכם קפנדריה. לאמיתו של דבר, היו הפעולות הצבאיות של עבה"י מוגמרות, או קרובות־לגמר, בשעה שניתן על ידי עבדאללה האות בירית־אקדח לפתוח בפלישה הראשית.

בעת ובעונה אחת עם ירית האקדח של עבדאללה, ב־12 בחצות, בדיוק, הפליגו מבסיסים החיילים האחרונים של הפלישה שעוד לא נערכה, ועברו את הגבול הארצישראלי: 10,000 חייל מן הצבא המצרי התקדמו לאורך החוף בקו מסילת הברזל ישמעאליה־עזה, שנסללה על ידי גנרל אלנבי במלחמת העולם הראשונה. הם התקדמו הלוך ונסוע צפונה ועם בוקר הגיעו לעזה, בירתה של רצועת־הארץ שנועדה, לפי תכנית החלוקה של האו"מ, להשאר בידי הערבים. הם עברו – ללא הפרעה – על פני כפר־דרום היהודי, השוכן באמצע הדרך בין עזה ובין הגבול הארצישראלי. הנקודה, שבה חוצה מסילת־הברזל את הגבול המצרי ארצישראלי, היא באמצע, בין תחנת אל־עריש המצרית ובין תחנת עזה הארצישראלית. המרחק בין עזה לתל־אביב הוא פחות מן המרחק מאל־עריש לעזה. וכך עשו המצרים בלילה אחד את מחצית דרכם, בלי להתקל בכוחות לוחמים יהודים. התמרון עשה רושם על עתונאי־חוץ, אבל למעשה לא היה לו ערך רב, שכן לא עברו המצרים מנצחונם המדומה, באותו לילה, לנצחונות חדשים. הם הציקו קשה לנקודות הנגב, הרסו 3 קיבוצים, פסקו ראשיהם של פצועים והיכו את השבויים בקתות־רובים. אבל מעזה והלאה לא הרחיקו לכת, כי כל נסיונות התקדמותם מעבר לעזה סוכלו ונהדפו. לאמיתו של דבר, הגיעה הפלישה המצרית, כמו הפלישה העבר־ירדנית ב־15 במאי, אל קצה גבול אפשרויותיה.

הפלישה הצפונית של סוריה, עיראק והלבנון הנוצרית לא היתה לה שייכות יתרה עם תאריך ה־14 במאי, יום סיומו של המנדט הארצישראלי. כמה חדשים נמצאו חילים עארקים בשומרון, שהועמד לרשותם על ידי האנגלים כבסיס־הֵעָרכות. בסוף אפריל נוסדה חטיבת הגליל “יפתח”, כתשובה לפלישת סוריה והלבנון. פעולות האויב בצפון, ב־14, ב־15 וב־16 במאי, לא היו קשורות בפינוי המקרי של האנגלים ובביטולו של שלטון המנדט. נמצא, כי בבוקרו של ה־15 במאי לא נתווספו אלא 2 עובדות צבאיות חדשות: 10,000 חיילים מצרים בעזה, והפצצות תל־אביב על ידי מטוסים מצריים, ששדה־התעופה שלהם בעזה לא היה מרוחק מתל־אביב בקו אוירי אלא כדי 95 ק"מ בלבד.

ביום הששי, 14 במאי, הופיעו ב־3 אחה"צ מעל לתל־אביב שני מטוסי “ספיטפייר” בריטיים ועשו צלומי אויר. המטוסים היו מסומנים בסמלי חיל האויר הבריטי. מטוסי קרב יהודיים שהמריאו ב־15 במאי לרדוף אחרי מטוסי האויב, התוקפים את תל־אביב, הבחנו כי המטוסים היו מסומנים בסמלי חיל האויר הבריטי הרגילים, ושאחדים מהם היו אותם המטוסים שצלמו את תל־אביב מן האויר ביום הקודם.

גנרל קאנינגהם הוסיף לעשות למען השלום בארץ. מעכשיו הופיעו כמעט יום יום מטוסי “ספיטפייר” מעל לתל־אביב אלא שעיגולי הצבעים של הסמל הבריטי כוסו בסמל המצרי של חצי־הסהר ושלושת הכוכבים. בהתחלה חיפשו מטרות צבאיות־למחצה, שנודע להם עליהן מפי האנגלים. ואחר כך עברו להתקפות טרור על האוכלוסיה האזרחית, והיו יורדים בצלילה על גגות העיר וממטירים אש ממכונות יריה, ולא היו מרקיעים ועולים אלא לאחר שהטילו את הפצצות, כדי לא להפגע מרסיסי הפצצות. הם שלטו באויר והטילו אימתם על האוכלוסיה האזרחית, שנאלצה לעזוב את עבודתה, עם כל אזעקה ואזעקה, ולחוש למקלטים. היה הכרח להנהיג שירותי ה.ג.א., ואיפול חמור, וכך עברו כמה שבועות, עד שזכתה תל־אביב לקבל את תותח־המגן הראשון, ועד שנגמר שלב ההתגוננות הבלתי־יעילה במקלעי ברן על ידי מקלענים בלתי מנוסים מגגות תל־אביב. עברו חדשים עד שחיל האויר הישראלי עבר משמוש במטוסי “פרימוס” חד־מנועיים לשמוש במטוסי “מסרשמידט” ו"ספיטפייר", וטייסים יהודיים קיבלו לא לבד תפקידי תצפית, אלא גם נכנסו לקרבות אויר, והתחילו מפילים את מטוסי האויב במספר גדל והולך. בינתים נהרגו מפצצות־האויב נשים, ילדים וזקנים. בינתים נערכה התקפת־הטרור האכזרית בזניקת־צלילה על תחנת־האוטובוסים המרכזית של תל־אביב, ובה נספו 50 איש ויותר. בינתים חיפשו פצצות־התבערה־והנפץ של האויב את בתי החרושת לנשק של מדינת ישראל, אך לא פגעו אלא בבתי ספר ובגני־ילדים, בעוד אשר יצורם של התת־מקלעים והמרגמות הכבדות יישראליות נמשך הלאה בהצלחה. אין ספק, שחיל האויר הבריטי העמיד לרשות המצרים לא לבד מטוסים וטייסים אלא גם מפות, תצלומי־אויר וחומר ריגול. בסוף מאי נקלטה שיחת טלפון אופינית בין שני קצינים בריטיים, האחד במושבה הגרמנית, בחיפה, והאחר מחוץ לחיפה: הקצין היושב במושבה הגרמנית אמר: נהריה היא מחוץ לאיזור המוסגר הבריטי, אם תפציצו אותה אין זה מפריע לנו. חיל האויר הבריטי ימציא לכם את המפות. כעבור שעתים הפציצו המצרים את נהריה והרגו גננת ושני ילדים שנמצאו בגן. בו בזמן הודיע רדיו מוסקבה, כי מטוסי חיל האויר הבריטי מפליגים בלי הרף ממוסכי שדה התעופה של חבּניה שבעיראק, אל החזית הארצישראלית. שרות האינטליג’נס הבריטי פעל במלוא הקיטור. רוב קציניו השתיכו לחיל האויר הבריטי, ועסקו בסיורי תצפית בשמי הארץ.

בבוקרו של ה־15 במאי החלה מלחמת האויר הישראלית. תושבי העיר הנדהמים התעוררו לקול טרטור המנועים, וראו בעד החלון 5 “דבורים” מגיחות משמי הדרום, צוללות מעל לתל־אביב ומתחילות לרקד בגובה מועט, עולות ויורדות עד שהן מרגישות עצמן בטוחות, ופותחות באש מכונות יריה ובהטלת פצצות, המרעידות את האדמה ומקפיצות את הזגוגיות בבתי העיר. רק עכשיו התחילו הצופרים מיללים, וקולם היה קול מעורר זועה. היה זה קול יללה, העולה ויורד עם המטוסים, והנחנק בקול הרעמים של הפצצות המבקיעות את האדמה והבנינים. יללה זו כולה דומה היתה ליללת הערבים המשמיעים בסערת התקפה את קריאת הקרב שלהם בצוחת פראים: מות ליהודים, “איטבח אל יהוד!”

 

ירושלים הבקעת העיר העתיקה    🔗

ב־14 במאי בעשר בבוקר מקץ שעה לאחר המראתם של הנציב העליון ופקידיו הגבוהים, נעלם הג’יפ האחרון עם החיל הבריטי האחרון בכביש המוליך לרמאללה, ומרמאללה לחיפה.

בו בזמן יצא מבסיסו טור משורין של הבריגדה “הראל”, התקדם לעבר ירושלים, שם טיהר בבוקרו של ה־15 את המשולש הערבי, אשר לפני קטמון: בקעה, המושבה הגרמנית והמושבה היונית. עד שהגיע הטור המשורין לירושלים, היו כל בניני הממשלה בעיר, אזורי־הבטחון והמחנות הצבאיים, בידי הלוחמים היהודיים של ה"הגנה", לח"י ואצ"ל. סמוך לכל הבנינים והאזורים האלה נתרכזו כוחות לוחמים של הארגונים השונים, לפי “תכנית חלוקה” שנקבעה קודם. האנשים הסתערו על הבתים בו ברגע שיצא מהם החייל האנגלי האחרון. הערבים לא היו מסוגלים להכנה ארגונית מדוקדקת ומקפת כזאת, והם ראו מרחוק כיצד השתלטו היהודים, תוך שעות מעטות, על כל בניני הממשלה של העיר החדשה, והניפו מעליהם את הדגל הכחול־לבן. אף שהערבים פתחו מיד באש מטווח רחוק על הדגלים האלה, לא היה בידם להסירם. הם עזבו את בקעה, את המושבה הגרמנית ואת המושבה היוונית, ונסוגו לעיר העתיקה תחת הרושם של הדגלים היהודיים העולים מכל צד. הטור המשורין של הפלמ"ח שבא מדיר יאסין, לא נתקל אלא בהתנגדות מועטת. רק ערביי דיר אבו טור, לרגלי הר ציון, החזיקו מעמד, וכן תחנת־הרכבת ובית הדפוס הממשלתי הסמוך לה. פינה אחת ממזרח למושבה הגרמנית וממערב לכפר הערבי שילוח, הפרה את האחידות של העיר החדשה בידי היהודים. והנה קיבלה “חטיבת “הראל” את הפקודה להבקיע דרך אל יהודי העיר העתיקה, העומדים על נפשם מכותרים והנאבקים מאבק נואש זה שבועות. הרובע היהודי בעיר העתיקה, המשתרע על פני שטח של 200 על 200 מטרים, פונה על ידי האנגלים, כבר ב־13 במאי, ב־5.45 אחה”צ. עמדות האנגלים החולשות על אדמת ההפקר שבין הרובע היהודי ובין הרבעים ערביים, נתפסו מיד על ידי הלוחמים היהודים. אבל הם לא זכו ליהנות זמן רב מפרי הצלחתם זו. כי בה במידה שנחלש הלחץ הערבי על העיר החדשה עם פינוי בקעה והמושבה הגרמנית והיונית, עם פנוי דיר אבו טור וסביבת תחנת־הרכבת – גבר ועלה הלחץ הערבי בעיר העתיקה, אליה חשו להן מקלט הכנופיות הערביות שניגפו במערכה. ועוד לפני בואו של הלגיון הדפו את היהודים לא לבד מעמדות האנגלים אלא אף מכמה עמדות שהיו קודם יהודיות. יתרונם בנשק היה עצום. בין 14 ו־18 במאי נפצעו 80 מבין מגיני העיר העתיקה היהודית, שמספרם לא עלה על 180 איש, והפצועים הוצאו מכלל פעולה. לבסוף לא נשארו אלא 60 מגינים, מהם 25 שפצעיהם טרם הגלידו ורק 35 אנשים שלא נפגעו. מאחורי קבוצת לוחמים זו, שאנשיה, אנשי לח"י אצ"ל ו"הגנה", היוו באמת יחידה לוחמת מלוכדת אחת, עמדו 1800 אזרחים – נשים ילדים וזקנים, שהיוו נוכח הצמצום המתמיד של השטח, המון נסער ונרגש, שתבע להעלות את הדגל הלבן ולהציל את נפשות ה־2000 מטבח מיד הכנופיות הערביות, שכן אי אפשר היה לצפות מידם שמירה על הסכם ז’ניבה. קריאות העזרה מן העיר העתיקה, וקולות הארגעה מן העיר החדשה בהודעה על תגבורות העומדות לבוא, לא התיחסו אליהן ברצינות משני הצדדים. מפקד העיר החדשה סירב בצדק לגשת למיקרופון ולנהל את השיחה המובטחת עם מפקד העיר העתיקה: הוא ידע יפה כי האויב מאזין. וכשניגש בכל זאת לרמקול אחד מקציני־המבצעים של העיר החדשה, כדי לקבל את הדו"ח של מפקד העיר העתיקה, קרה הדבר שמפקד העיר החדשה חזה אותו מראש: האויב, שקיבל בדרך זו ידיעות על חולשת מגיני העיר העתיקה, על מספר הפצועים והמתים ועל מספר הכדורים הזעום שעומדים עדין לרשות המגינים – עבר להתקפה מכרעת במכונות יריה כבדות, מרגמות וחבילות חמרי־נפץ, שהוטלו מגגות רמים ופעלו יומם ולילה, עד שבסוף לא היו עוד בתים שגגותיהם לא נפגעו כמה פעמים ולא היו עוד לוחמים שלא נפצעו כמה פעמים, ועל אף היותם חבושי תחבושת וחלושים נשלחו בחזרה לעמדותיהם ברגע שיכלו להחזיק ביד רובה, שלא היו כבר בשבילו כדורים.

העיר העתיקה הירושלמית דומה לתל־נמלים, שתכניתה הולמת את רוח תכנון הערים בימי הבינים. סימטאותיה צרות רובן, משיעברו בהן כלי רכב. הן בנויות שכבות־שכבות של בנינים עתיקים, מנהרות ומרתפים. בתוך תל־נמלים זה של אבן, שאין לראות בו לא חול ולא אדמה, מלבד אשר בעציצים של המיסיונרים הנוצרים, התנהל עכשיו קרב אכזרי, אשר קוי המבצר שלו הובקעו בקירות עתיקים של בתים עזובים במטעני דינאמיט. היה זה בית־ספר אידיאלי לטכסיסי קרבות־רחוב, ברובע צפוף־אוכלוסים.

זוהמה ודם, מות ופצעים, התמוטטות עצבים והיסטריה, מעשי גבורה והקרבה עצמית, תקוות ואכזבות, הבקעת דרך ונסיגה – כל זה נעשה על פני שטח המצטמצם והולך, ולחץ מכל צד את העדה היהודית הקטנה בקרב היאוש האחרון שלה שהתנהל על מדרגות וגזוזטראות, על גגות וקמרונים, עם רמונים ביד וברובים, תת־מקלעים ואקדחים מול נשק כבד ותותחים.

עברו 5 ימים ליציאת האנגלים מן העיר העתיקה ולבגידת הכנסיה הארמנית ששימשה קודם עמדה לאנגלים ואחר־כך, לאחר תפיסתה על ידי היהודים, פונתה על יסוד הבטחתם החגיגית של הכמרים הנוצרים הארמניים, כי שום ערבי לא יכנס לכנסיה. ואולם, לאחר חצי שעה לאחר צאת היהודים, הועמדה מכונת־יריה כבדה בבנין הקדוש לנוצרים, שהמטירה אש על העמדות היהודיות ושימשה פתח להבקעת הרובע היהודי, אף כי ב־18 במאי הצליחה חטיבת “הראל” לשבור, למשך שעתים, את המצור הערבי על העיר־העתיקה.

הבקעת הדרך לעיר העתיקה, על ידי חטיבת “הראל”, קדמה לה כיבוש תחנת־הרכבת ובית הדפוס הממשלתי וכן דיר אבו טור, שאיימו על שיפולי הר ציון מדרום. הר ציון, שבפסגתו התבצרו במנזר הדומיניקאני “דוֹמיציאן” חיילים עיראקים בפיקוד בריטי, משתרע מול שער ציון, המוליך אל הרובע היהודי של העיר העתיקה. מוזר הדבר, שבנין של עיר־החומה התורכית מימי הבינים, היה חזק למדי בשביל לאלץ את הלוחמים החדישים להשתמש באחד משבעת השערים הקיימם, שהיוו את הנקודות החלשות במערכת הביצורים. העובדה, ששער ציון סמוך לרובע היהודי בעיר העתיקה, עשתה את הר ציון ואת שכונת ימין משה הקרובה, וכן את שכונת קטמון הערבית לשעבר, לנקודות־מוצא חשובות ביותר. היתה זו שרשרת של עמדות החולשות זו על זו, וכאן באה שכונת דיר אבו טור במקום קטמון. כוחות מסייעים של ה"הגנה", בפיקוד אנשי פלמ"ח, כבשו את דיר אבו טור במבצע מזהיר, ללא אבידות רבות. על גג הבית הקיצוני ישב מאחורי שקי חול מפקד־המבצע, וניהל את הפעולה בדרך האלחוט, בעוד אשר מכונת יריה מטיפוס “שפאנדאו” ריתקה את אנשי הכפר הערבי שילוח. במזרח הלמה מרגמה של שני אינטש את בתי דיר אבו טור, שהיו מסומנים במספרים בתכנית היהודית. וכך כבשו היהודים בית אחר בית ובמשך 5 שעות היתה דיר אבו־טור בידי היהודים. בשכונה לא נשאר אלא חיל־מצב קטן, ששלח אש – עד אור הבוקר – לכפר השילוח, שהשיב באש מקלעים.

ואולם, בבוקרו של ה־18 בנאי נהפכה אש המקלעים מכפר השילוח לאש תותחים. הפגזים פגעו בבית־הדפוס הממשלתי, שנתפס על ידי היהודים. הקצין האנגלי הריקסון, מפקד הארטילריה של הלגיון, הגיע לכפר השילוח ובהתאם להבטחת הגנרל קאנינגהם שאנגליה תמשיך לשמור על השלום בארץ ישראל, פתח בהתקפת תותחים על ירושלים והנהיג חידוש גדול, שהרי הערבים לא השתמשו עד כה אלא במרגמות בלבד. אור ליום 19 במאי הצליחה בכל אופן חטיבת “הראל” להתקדם מדיר אבו טור, שבדרום, ומימין משה, שבמערב, ולעלות בהר ציון וגם לקחת בשבי את חיל המצב העיראקי על שני קציניו האנגלים. היה ליל ירח בהיר. ומהר ציון נראו גגותיה של העיר העתיקה, שלא היו מרוחקים אלא כדי מאתים מטר. המשדר של מגיני העיר העתיקה, שידר מעכשיו קריאות מלאות התלהבות ותקוה של הנצורים, קפטן הריקסון טרם התחיל לפעול מכפר השילוח. אבל כלי הרכב שלו והתותחים כבר היו מדלגים על הדרך המשובשת, שחיבר ממזרח לירושלים את כביש בית־לחם עם כביש יריחו, ושהוליך את השיירה הבאה מדרום לירושלים, מגוש עציון, בחצי עיגול צפונה.

בשעה שתים בלילה, בדיוק, פתחו מרגמות “דוידקה” באש מהר ציון על הרובע הערבי ועל עמדות הערבים בעיר העתיקה. מרגמות אלה, תוצרת התעשיה המקומית הטילו רעש עצום והיריות באו תכופות, ושיתקו את קולות הנפגעים ואת רעם ההתפוצצויות במקומות־הריכוז הערביים. כוח האש והרעם של מרגמות “דוידקה” הוא עצום, ופעולתם היתה פיזית ופסיכולוגית כאחת. בדרך זו מילאו מרגמות אלה בזמן הראשון בצבא ישראל את חסרונה של הארטילריה.

בשעה 3 לאחר הרעשה במרגמות “דוידקה” משך שעה תמימה, זחלו והתקרבו שני חבלני פלמ"ח אל שער הברזל הכבד שבחומת העיר העתיקה הוא שער ציון, והניחו שם מוקש. והנה, המוקש התפוצץ, אך מדרגת השער האיתנה לא נהרסה, ורק השחירה מעשן ופיח. ואילו דלת הברזל הכבדה על סורגי הברזל מימי הבינים, 20 ס"מ עביה, עפה מעל ציריה ופינתה את הדרך לחיל־המחץ המתקדם, שתפס “ראשי־גשר” מימין ומשמאל לשער. כעבור 10 דקות, לאחר קרב רחוב קצר ברמוני־יד ובכלי נשק אבטומאטי קל, יכלו המסתערים להושיט יד אחים למגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה.

אבל הפגישה היתה קצרה, ולא נשאר זמן אף לפינוי הפצועים והחללים. אמנם, חודש הקשר בין העיר העתיקה והחדשה אך רק לשעתים בלבד. כי בינתים סיים הלגיון את מסעו מגוש עציון סביב ירושלים ממזרח, ורמאללה מצפון, וירד ירושלימה מן ההרים, בעוד אשר קפטן הריקסון, שהארטילריה שלו פעלה מכפר השילוח, כיוון תותחיו מדרום־מזרח אל העיר החדשה. הוא פתח באש תותחים על הר ציון, עד דיר אבו טור ועל בית הדפוס הממשלתי, עוד בטרם הופיעו משוריני הלגיון בצפון. אלה מאנשי חטיבת “הראל” שנמצאו עדיין בתוך העיר העתיקה, קבלו פקודת אלחוט לנתק את המגע ולחזור, כי “הלגיון עומד בשערי ירושלים”.

 

המאבק על ירושלים    🔗

אנשי “הראל” עזבו את העיר העתיקה, ושער ציון נסגר על ידי הערבים עד ה־28 במאי, הוא היום, שבו יצאו מן העיר העתיקה 1800 ילדים נשים וזקנים, וכן פצועים קשה, והתקדמו בתהלוכה מדאיבת לב, בהתאם לתנאי הפינוי, בכיוון לעיר החדשה, דרך שער ציון המכוסה פיח שחור.

בבוקרו של ה־19 במאי, שעות מעטות לאחר הנסיגה של אנשי “הראל” מן העיר העתיקה" התרכזו משורינים וטאנקים של הלגיון בצפון־העיר וליד שעפט, לשם התקפה על ירושלים החדשה.

היה זה מצב שכולו הפתעה. ואת השפעתו הפסיכולוגית יש לצרף אל חשבון הגורמים, שהמריצו להוציא את הפקודה הנחפזת על ניתוק הפעולה בעיר העתיקה. מן ה־16 במאי ואילך היתה העיר החדשה מוכנה וחמושה לקבל את פני האויב, הוא הלגיון שיבוא מדרום. והנה לפתע פתאום, נוכחה ב־19 בו, כי הלגיון בא מצפון, עוקף את העיר ויורד במסע־בזק מצד רמאללה. גוש עציון שבדרום העסיק את הלגיון עד ה־15 בחודש. מה גרם לו לגלאב פחה להקריב 14 יום, ולתת הוראות למפקד חיל השריון שלו, למיג’ור אשלי, להתקדם בדרך רמאללה, מאחר שכבר עבר על פני ירושלים וסמוך לה בדרום?

בבוקרו של ה־20 במאי נמצא הפתרון לחידה הזאת. יחידות שריון וארטילריה של המצרים התקדמו מעזה, בכביש הדרומי־מזרחי, לבאר־שבע, והקימו להם בסיס בעיר הזו, משם הפליגו צפונה־מזרחה על פני חברון ובית לחם, בו בכביש, אשר עוד שבוע לפני כן עברו הלגיון הערבי, בהסתערותו על גוש עציון. כוחות המצרים עברו על פני חורבות גוש עציון, והגיעו מדרום לירושלים עד לקיבוץ רמת רחל, ושם העמידו בחצי עיגול 40 תותחים כבדים, מהם בני 70 ליטראות. בזאת נתגלתה התכנית של מטות מצרים ועבר הירדן לערוך תנועת מלקחים – מצפון הלגיון, מדרום המצרים – ולהפגש ברחוב בן יהודה, שפאשיסטים אנגלים ביקשו להפוך אותו לתל חרבות, ואף על פי כן לא עלה חפצם בידם. רחוב בן יהודה לא נפל בידי הערבים, תושבי ירושלים נשבעו להפוך את עירם לסטאלינגראד שניה ולא לותר אף על שעל אדמה בלי לרוותו בדם.

הופעת הלגיון הערבי, שבא מצפון, הפכה את קערת כל התכנית על פיה, והכריחה לחבר בחפזון תכניות חדשות. שני הישובים היהודיים: עטרות ונוה־יעקב שבצפון ירושלים, בדרך מרמאללה ושעפט, פונו קודם לפי פקודת המטה ירושלמי. בעד המשקפת אפשר היה לראות, מחלונות הבנין של בית הספר לשוטרים בירושלים, את הערכותו של הלגיון בשעפט.

בית ספר לשוטרים זה, שעמד מול שיך ג’יראח והיווה את הנקודה הצפונית ביותר של ירושלים היהודית, עבר דרמה עזה משלו בימים ההם. ב־14 במאי פונה בית הספר על ידי האנגלים, וב־19 בו פונה על ידי היהודים, משפגעו בו פגזים ראשונים של הטאנקים העבר־ירדנים המתקדמים בכיוון לעיר. בבית ספר זה נמצאו מאות אקדחים ואלפי כדורים, וכן מחסני מדים ושמיכות של המשטרה הארצישראלית. כל המלאי הזה הוחרם על ידי אנשי אצ"ל מזוינים ב־14 במאי, והוצא מן המקום. כוחות־עזר של ההגנה שביקשו להשתתף בביצורה של נקודה אסטראטגית חשובה זו ובהגנתה מול עמדות האויב בשיך ג’יראח, הורחקו על ידי אנשי אצ"ל באיומים ובגידופים; לא היתה ברירה למפקדת ה"הגנה" אלא להניח את הגנת המקום ברשות אנשי אצ"ל, כמיטב כבודם ומצפונם. בינתים תפסה יחידה קטנה של אנשי ההגנה את הבתים הקיצוניים של שיך ג’יראח. וכך ניתנה אפשרות לשיירה לחדש את הקשר עם האוניברסיטה ועם בית החולים “הדסה”, שהיו מנותקים מן העיר חדשים אחדים. משך חמשה ימים החזיקו אנשי אצ"ל במקום, אולם לבסוף הביאו חיל־משמר קשישים ובחורות, שלא התאימו כל עיקר לפעולות קרב בעמדה קדמית זו. מלבד זאת שכחו לפוצץ את הגשר בין כפר שעפט ושיך ג’יראח. כשנפלו הפגזים הראשונים בחצר בית הספר לשוטרים, עזבו את המקום, ואתם יחד נאלצה ליסוג גם יחידת ההגנה הקטנה שישבה בשיך ג’יראח, ושנשענה על השיתוף עם המוצב אשר בבית הספר לשוטרים.

למרות זאת ניצלה ירושלים. היתה זו “פגישה” ראשונה של אנשי “ההגנה” עם הצבא הסדיר של חיל הפלישה, היתה זו פעם ראשונה לעמידתם של חילים יהודים, עם נשק קל ביד, נוכח טאנקים ומשורינים של האויב, שהשפעתם הפסיכולוגית היתה לא פחות עזה מהשפעת פעולתם הממשית. רק עכשיו אפשר היה לעמוד על חשיבות העובדה, שעשרים אלף ויותר מיהודי ארץ־ישראל שירתו בשעתו בחילות הברית במלחמת העולם השניה ואף רכשו להם כמה וכמה ידיעות צבאיות מועילות.

בעצם היה זה אליהו גולומב, אבי ה"הגנה" ורועה הרוחני, שהציל את ירושלים, בשעה ששלח חיילים וקצינים למסע המלחמה של בעלי־הברית נגד האויב הנאצי באיטליה, שבו למדו את תורת מלחמת הטאנקים וההתגוננות נגדם. אחד המומחים האלה למלחמת־טאנקים, מאנשי החטיבה המשורינת של “הראל” קיבל לידו את הפיקוד, והוא חישב ומצא – מתוך ידיעתו את הסדר הבריטי בשירות השדה – שמפקדי חיל השריון העבר־הירדני שמרו עליו, בודאי, בקפדנות יתרה – את הדרך האפשרית של הלגיון הערבי, מאחורי בתי מנדלבאום, בכניסה לרובע בית ישראל היהודי, שמאחורי שיך ג’יראח, העמיד טאנק אחד ועליו מרגמה בת שני אינטש. והעמיד עליו מומחה אנטי־טאנקי מן הבריגדה היהודית לשעבר. בבתים הסמוכים מסביב הציב אנשי פלמ"ח וה"הגנה", שצוידו בבקבוקי מולוטוב וברמוני־יד, והמתינו להופעתם של הטאנקים הראשונים של הלגיון.

בבוקרו של ה־19 במאי פתח הלגיון באש תותחים עזה משעפט. מטר הפגזים גרם, תוך שעתים, לעשרים וששה קרבנות יהודיים. אחרי ההרעשה התחילו הטאנקים נעים קדימה, ונכנסו, כמשוער על ידי המפקד היהודי ישר לתוך המלכודת של בתי מנדלבאום, ובטרם הספיקו רוכבי הטאנקים הערבים, הבטוחים בנצחונם, לתפוס מה קרה, הצליח המומחה האנטי־טאנקי היהודי לפגוע בשלושת הטאנקים הראשונים, בשמונה יריות פגזים. מוקש חשמלי הופעל בעורף הטאנקים, וכתוצאה מן ההתפוצצות נחסמה בפניהם הדרך בחזרה. פתאום התפרצו מן הבתים הסמוכים כשדים מזוינים כמה וכמה בחורים, ובידיהם רמונים ובקבוקי מולוטוב, והם תקפו את שני הטאנקים האחרים ההולכים אחריהם. והואיל ומיג’ור אשלי לא היה לו כל מושג, מה קטן כוחם של המתגוננים, נתן אות לנסיגה לאחר שהפסיד חמשה טאנקים בקרב.

תושבי ירושלים חיכו ברעדה להתנגשות ראשונה זו עם הטאנקים של האויב, שהפילו חיתיתם על הכל. השמועה פשטה בעיר מסופה ועד סופה: שלושה טאנקים של הלגיון הושמדו. שנים הוצאו מכלל פעולה ונגררו על ידי הנותרים משדה הקרב. תכסיסי מלחמה נבונה ועוז רוח שביאוש הביאו ליהודים את הנצחון בסיבוב הראשון. ותושבי ירושלים התחילו מהרהרים בלבם, כי גם טאנקים ומשורינים אינם שדים משחת, כי בני אדם נוהגים בהם ובני־אדם יכולים להתגבר עליהם.

מפקד הלגיון היה אובד עצות. הוא ציוה על הטאנקים והמשורינים להתיצב בשורה מול שכונת בית ישראל, ולפתוח באש תותחים מטווח קצר על העיר. מיד הפעילו היהודים את מכונת־היריה הצ’כית “בּיזה”,היחידה, שהורדה במטוס “פרימוס” בדיר יאסין, וקלעה כדורים אנטי טאנקיים אל רכב השריון של האויב, שהובקע ונפגע בצמיגיו, וכעבור שעה קלה נאלץ לסגת בשנית.

למחרת נסה הלגיון לפתוח בהתקפה של חיל רגלים מאחורי מסך עשן עצום. אבל ההתקפה נהדפה, והלגיון העביר את כוחותיו העיקריים אל העיר העתיקה. כשניסה הלגיון שוב לחדור מן העיר העתיקה לעיר החדשה, דרך השער החדש, ליד כניסת “נוטר דאם”, כבר פנתה להם ההצלחה עורף לחלוטין. היהודים כבר היו חזקים ברוחם ואף ציודם שופר במידה כזאת, שיכלו לעמוד בפני המתקיף.

אכן, הלגיון איחר את הרגע הגדול שלו, בבוקרו של ה־19 במאי, תודות להנהגה המצוינת של קצין־השריון היהודי. אמנם, בחצי העיגול הצפוני מסביב לירושלים עמדו 60 תותחים כבדים שפעלו יחד עם 40 התותחים המצריים בדרום, ובמשך 20 יום הטיחו בבתי האבן של ירושלים 20 אלף פגזים! ואולם לאחר שאף נסיון ההתקדמות המצרי ליד רמת רחל סוכל ושותק, קיבלו הפעולות מכאן ואילך אופי סטאטי בהחלט.

יום ה־20 במאי היה יומו של הצבא המצרי, שהגיע בדרומה של ירושלים עד רמת רחל, והתכוון לקיים את הראיון שלו עם הלגיון הערבי, ברחוב בן יהודה. אנשי ירושלים, שהחליטו להפוך את העיר לסטאלינגראד שניה, לא האמינו בלבם, שיוכלו להחזיק מעמד בפני כל ההתקפות של צבאות־אויב סדירים. וכשהתחילו עשרה תותחים להרעיש את רמת רחל, ועשרה משורינים וטאנקים חדרו לקיבוץ, יצאו אנשי חי"מ של ההגנה, שלא היו מוכנים משום בחינה לקרב זה, מתוך הבונקרים, ונסוגו לארנונה, בריחוק 800 מטר מהמקום. ובדרך נסיגתם, נפלו מהם 15 איש.

אותו רגע החמיצו המצרים את שעת הכושר הגדולה שלהם, מתוך שסמכו על המשורינים ולא על חיל־הרגלי שלהם, ככל שאר צבאות ערב. הם עברו את הנקודה, נוכחו כי היא עזובה מאדם, וחזרו לבסיסם, במקום להתבצר ברמת רחל. בלילה חזרו לרמת רחל יחידה של “ההגנה” ואצ"ל, והיא ידעה, אחר כך, להשיב אש למצרים, שחידשו התקפתם מקץ 4 ימים.

הקרב התחיל ב־10 בבוקר ונמשך עד 7 בערב. ב־2 אחה"צ בקעו הלהבות מחצר הקיבוץ, והקשר עם המגינים היהודים נותק. ב־7 בערב פורסמה הודעה על ידי המפקדה היהודית, כי מגיני רמת־רחל הושמדו, כנראה. ומצפון לרמת־רחל הוּתווה בחפזון קו־הגנה חדש. ואולם, הואיל וב־8 בערב עוד נשמעו יריות מאזור הקיבוץ, נשלח פאטרול־סיור למקום, שחזר ובפיו הבשורה, כי הקיבוץ הרוס, אבל עודנו נתון בידים יהודיות. רכב השריון המצרי נסוג, ובין הבתים מוטלות גויותיהם של 40 חיילים מצריים.

מיד לאחר כך נשלחה יחידה חזקה של ה"הגנה" לרמת־רחל, שביערה את קיני האויב האחרונים מדרום לרמת רחל, והחליפה את הלוחמים היגעים. הפעולה הוכתרה בהצלחה מלאה, ההתחרות בין אנשי ה"הגנה" ואצ"ל דירבנה האנשים למאמצים יוצאים מן הכלל. בני ירושלים לא יכלו כמעט לתפוש את ההצלחה המזהירה הזאת. הם התחבקו והתנשקו, ורקדו ברחובות. מאותו יום ואילך שוב לא ניסה רכב־השריון המצרי או חיל־הרגלי המצרי, להסתער על העיר החדשה. הם הסתפקו, מכאן ולהבא, בפעולות ארטילריה סטאטיות מארבעים תותחיהם.

לא עבר זמן רב ונתווסף גורם חדש, שצימצם את פעולות הארטילריה של הלגיון והמצרים, שלא היו למעשה אלא התקפות־טרור מעמדות־קבע על יושבי העיר. גורם זה היה: לטרון, והעברת הקרב על ירושלים אל הרצועה של לטרון – באב־אל־ואד, שרחבה 5 ק"מ. רצועה זו משכה אליה את כל הכוחות הערביים, והחלישה את הלחץ הישיר על ירושלים.

לא ייפלא שהלגיון הסתער על העיר העתיקה בכל הכוח. סוף־סוף מוכרח היה להמציא למלך עבדאללה איזה הישג ממשי, הצלחה כלשהי, שאפשר לנפחה ולהאדירה בסיפורי־תעמולה, כיד הדמיון המזרחי הטוב.

גם בלי עזרת הלגיון כבר נמצאו הכנופיות הערביות ברובע היהודי בעיר העתיקה, ופעלו שם ברחוב הראשי היהודי. עכשיו, בעזרת הלגיון והארטילריה שלו, נכבש בית אחרי בית ופוצץ. שוב אי אפשר היה לקוות לעזרה מן החוץ. המפקד היהודי בעיר העתיקה שלא עמדו לרשותו אלא 35 לוחמים שעוד לא נפצעו, ו־300 כדורים באשפותיהם, כשהם מגינים על העמדות האחרונות, הסכים שהרבנים יצאו אל הלגיון ויניפו דגלים לבנים.

ב־27 במאי נמסר הרובע היהודי בעיר העתיקה לידי האויב. בפנים אדומות מבושה סקרו חיילי הלגיון את בתי החולים ואת העמדות, ראו את 40 המתים ואת 100 הפצועים ואת 35 הלוחמים על נשקם העלוב ועל מצב־בריאותם העלוב עוד יותר. הם ראו את האוכלוסיה האזרחית. מהם שנעשו בעלי־מום, ומהם שהיו אחוזי היסטריה. והם לא יכלו להבין, מה עיכב בעדם כל הזמן להכנע. מאחר שהיו מוכרחים להביא למלך שבויים, ומאחר שלפי תנאי הפסקת־האש לא באו בחשבון אלא אנשים צעירים ובריאים בגיל הצבא, נאלצו הכובשים לצרף אל 35 הלוחמים הבריאים 255 פצועים וישישים, כדי להציג לפני השליט 290 שבויים. הם עזרו ליהודים במלאכת הפינוי, נשאו פצועים על אלונקות ואף השתמשו בנשק חם, כדי לגרש את ההמון המשתולל של הכנופיות ערביות, ששדדו, העלו באש, רקדו וייללו קריאות נקם ורצח. “איטבח איל יהוד”, צעקו הפורעים. כל בתי הכנסת ההיסטוריים בעיר העתיקה עלו באש, והמצפון הנוצרי לא נזדעזע ולא נתעורר ולא הרים קול מחאה. האפיפיור לא התערב, כי המקומות הקדושים האמיתיים לא היו, כנראה, אלא של המנצח ולא של המנוצח.

ב־28 למאי נפתח שער ציון בפעם האחרונה: מתוכו יצאה תהלוכה עגומה של 1800 איש ואשה, ישישים וחולים, שנראו נושאים את צרורות מטלטליהם העלובים ובראשם רב זקן וספר תורה בידו.

העיר החדשה ניצלה, ואילו העיר העתיקה, גוש עציון, עטרות ונוה יעקב הלכו לאיבוד. זה היה המחיר היקר שבו נפדתה העיר החדשה.

אבל, עוד לא היתה העיר החדשה חפשיה. 100 תותחים שתו עליה בחצי גורן עגולה מצפון לדרום, והמטירו מטר של פגזים, כאלף פגז ליום, על מאה אלף תושבי העיר היהודים, שהיו מנותקים מן העורף בשפלה.

 

נירים    🔗

“לא הטנק ינצח, כי אם האדם!”, כתובת זו על על גבי סרט באותיות אדומות התנוססה לרוחב חצר הקיבוץ “נירים”, – והיא שריד שנשכח מחגיגת ה־1 במאי – שעה שהצבא המצרי תקף את הקיבוץ, ב־15 בו.

קבוץ נירים בנגב, מקומו בפינה המערבית, שהצלע האחת שלה הוא הגבול המצרי והצלע האחרת – רצועת־החוף של עזה. במרחק 6 ק"מ ממערב לקיבוץ חוצה רכבת אלנבי את הגבול. יחידה של צבא מצרי, שזרם בלי הפוגה לעזה ברכבות ממצרים, ירדה במקום זה והעמידה ליד פסי הרכבת תותחים, שהתחילו מרעישים את קיבוץ נירים במרחק 6 ק"מ מן המקום. שני מטוסים מצריים, שחגו מעל לנירים, היו מכוונים את אש התותחים. היה זה נסיון ראשון של הצבא המצרי, לבדוק את הכוחות המגינים על הקיבוצים היהודיים בארץ־ישראל, ושתוארו אחר־כך עם כל כיבוש מצרי של־מה־בכך, ככוחות אדירים. נקודות ישוב זעירות שנכבשו ע"י המצרים, נהפכו בעתונות המצרית ל"מצודות־בטון המוגנות ע"י עשרות תותחים ואלפי חיילים יהודים, ואשר מאחוריהם עומדים מיליונרים יהודים מאמריקה, וברשותם הנשק האטומי של הדולר, שאין מי שיתגבר עליו זולת הצבא המצרי לבדו".

לאמיתו של דבר, היה קיבוץ נירים, ככל הנקודות האחרות שבנגב, מחנה־מדבר דל, ובו 50–100 חלוצים יהודיים.

מסביב לבתים הדלים, הצריפים, הסככות והאוהלים של קיבוץ נירים, מתוח תיל דוקרני, בית ילדים מבטון מזדקר באמצע החצר, והכל נראה כתקוע בחול, כבמחנה־מדבר של חיל רגלי ולא כמשק חקלאי. על נקודה עלובה זו פתחו באש־תותחים גיבורי מצרים, הפאשיסטים המרחיבים פה, ב־15 במאי, מן המרחק הבטוח של 6 ק"מ.

אמנם כעבור זמן מה, הם מתקרבים יותר. וההתקפה המגוחכת מגלה את כל חולשתם של הנהגת האויב ופיקודו. בזמן ההוא נמצאו בנירים כ־40 איש, מוכשרים לפעולת קרב. מהם נפגעו עם ראשית ההרעשה 12 איש, והוצאו מכלל פעולה. 28 הנותרים תפשו עמדותיהם, והעמידו את מכונות היריה במצב פעולה. אלא שסילוני החול, שנוצרו עם פגיעת הפגזים המרובים בחצר הקיבוץ, סתמו, על הרוב את לועי מכונות־היריה. בינתים התקרבו יחידות האויב, בחיפוי אש התותחים. הן כללו שיירה של 27 נושאי ברן, 4 טנקים, לפחות 20 משורינים ומכוניות־משא המובילות חיל רגלי. במרחק 400 מטר מן הנקודה, ירדו החילים המצריים מן המכוניות, כולם חובשי כובעי פלדה ולבושים מדי שדה בריטיים. מיד תפשו המקלענים עמדות ממערב לקבוץ בחצי גורן עגולה, ובמרחק 300–200 מטר מן החצר. אחד מהם נהרג בפגיעת כדור בערפו, בטרם הגיע לעמדתו. אחר כך התחיל חיל הרגלים המצרי צועד קדימה ללא סדר ומשטר, כעדר של כבשים, כשהם דוחקים ודוחפים זה את זה, וללא רוח קרב ממש. הלוחמים המצרים היו מחפשים להם מחסה מאחורי העצים הצעירים, שניטעו ע"י חברי הקיבוץ, ולא ניסו כל עיקר להתקדם בזחילה, או להתחפר. כעבור זמן קצר נסגרה הטבעת מסביב לקיבוץ, חבריו התכוננו לקרב האחרון, והכינו רמוני יד ושקים מלאים חמרי נפץ, בלי שיגיבו עד כה על המתרחש מסביב אלא ביריות צלפים בודדות בלבד. שנים מצריפי העץ ובעלי החי שבהם נפגעו מפגזי האויב ונשרפו. אף על פי כן, הספיקו יריות הרובים הבודדות של 28 המגינים בשביל לעכב את המשורינים המצריים. מקיבוץ שכן, במרחק 4 ק"מ מנירים הגיעה בזחילה יחידת־חובשים, שהביאה אתם רופא שהתחיל לעבוד. “המצודה העשירה נירים” לא היתה עשירה למדי, בשביל לכלכל רופא משלה.

המצרים התנהגו בצורה מוזרה מאד. לאחר שהסתירו את חיל הרגלים שלהם מאחורי העצים, ניסו הטאנקים שלהם להתקדם ונעצרו לפני שלט אנגלי, שעליו היה כתוב “זהירות, שדה־מוקשים”. וכך נשארו עומדים ולא העיזו לזוז מן המקום. בינתים נפגעו כמה מן המצרים בשדה הפתוח מן הכדורים הבודדים שנורו מעמדות הקיבוץ, והם התחילו מצעקים ומיללים. בזאת עוררו את חבריהם לבריחה, עד שאילצו אותם הקצינים, באקדחים שלופים, לחזור אל קו האש. טנק אחד שיצא לאסוף את הקצינים והמפקדים הפצועים – לחיילים הפשוטים שייללו בשדה לא דאג איש – נפגע באשנבו מכדור רובה פשוט – כדורים אנטי־טנקיים טרם היו בנירים. מיד נשאר הטנק עומד, דלתו נפתחה והחיילים, היושבים בתוכו, קפצו החוצה ונסו כל עד בנפשם בם, ואת הטנק עזבו לאנחות.

אחרי הצהרים נסוגו המצרים למחנה צבאי בריטי עזוב, בריחוק 2 ק"מ מנירים. הפעולה היחידה שלא הופסקה היתה אש התותחים המצריים, שחדלה עם רדת הערב, יחד עם התקפות־רכב השריון וחיל הרגלים, ולא נתחדשה עוד עד להפוגה השניה. חצר הקיבוץ, הבתים האחדים, הצריפים והאוהלים נהרסו קצתם, או שעלו באש. אבל סרט ה־1 במאי עדיין היה מתנפנף ברוח וקורא אחרי המצרים הבורחים באותיות אדומות על רקע לבן: “לא הטנק ינצח, כי אם האדם”.

 

נגבה    🔗

יש בדרום הארץ ישובים כמו כפר־דרום, יד־מרדכי וניצנים, שלא יכלו להחזיק מעמד בפני ההסתערות של הצבא המצרי ונפלו. בין כל אותם הישובים שהחזיקו מעמד בדרום הארץ בתנאים קשים עוד יותר מאשר נירים ושעמדו כצוק־סלע איתן בלב ים סוער, מתנוסס שמה של נגבה כדוגמה הקלאסית רבת התהילה של התגוננות הגבורה, מעטים בפני רבים, אנשי עבודה ומשק נגד צבא סדיר ורכב שריונו. גבורתה של נגבה מצאה את ביטויה גם במחזה מיוחד “בערבות הנגב” ליגאל מוסינזון הצעיר, שהועלה על הבמה.

בשנת 1939, היא שנת ייסודה של נגבה, היה קיבוץ זה הדרומי ביותר בישובי הדרום. ואילו כעבור 10 שנים, כבר היה לישובו הצפוני של הנגב, ולקשיש בישובים אלה. נגבה – מקומה באותה חגורה של קרבות־ההכרעה על הנגב, החגורה המקיפה ברמות מג’דל – חברון את הגזרה הדקה של הכיסית הארץ־ישראלית. עליה, על חגורה זו, מתנוססים שמות אכולי אש, עמוסי רעמים ושטופי דם, כמו: יד־מרדכי, פאלוג’ה, עירק־סואידן, עירק אל מנשיה ובית־ג’וּברין. מקומה של נגבה – בהצטלבות של הדרכים מצפון לדרום ממזרח למערב. במזרח היא מוקפת חצי עגול של משלטי אויב. עירק סואידן בית־עפא ואיבדיס. מצפון־מערב – ג’וליס עם המשלט המפורסם 113. וממערב חנה הצבא המצרי, שבא בכביש מג’דל־חברון, מצד מג’דל. יתרונה של נגבה על יתר נקודות החזית, שלא היתה מנותקת מן העולם החיצון אלא 4 ימים – מן ה־9 ביולי ועד ה־12 בו. 4 הקיבוצים של גוש עציון, העיר העתיקה היהודית וכן הקיבוצים של איזור חוף עזה, נעזבו אחרי קרבות גבורה, מפני שאי אפשר היה לשבור את טבעת־המצור אשר הושם עליהם. דוגמתה של נגבה מוכיחה, כי קיום הקשר עם העורף חשוב מכל בשביל ההגנה על עמדת מפתח. נגבה התגוננה בגבורה ככל הנקודות האחרות, ואם נהיתה לסמל לאומי לא נהיתה בעיקר אלא משום שניצחה במערכה, אף כי גבורתה ועוז עמידתה ראויים לתהילה רבה. נגבה זכתה לקבל תגבורת מתמדת באנשים, בתחמושת, בנשק ובמזון. כאן הופעלו התותחים הראשונים ומכונות יריה “ביזה” הראשונות; כאן נבחנו התותחים האַנטי מטוסיים, והנשק האנטי טנקי. כל אלה הגיעו בשיירות־לילה ארוכות מן הצפון, על פני כביש ממדרגה שניה, שהסתעף מן הכביש המשובח בריחוק 2 ק"מ מן הכפר הערבי ג’וּליס ומעמדת־המשלט הערבית 114, וירד לרוחב השדות אל קיבוץ נגבה.

קציני המצרים, בני אפנדים, שמגלבים בידיהם, היו דופקים בחילים ושולחים אותם לתוך אש מכונות־היריה היהודיות. התכנית המצרית היתה: להתקדם לאורך החוף ברכב השריון ולהגיע לתל־אביב במסע מזורז, שמסע־הבזק הגרמני בפולין שימש לו דוגמה ואבטיפוס. הם סמכו על עשרת אלפים איש שהביאו ממצרים, מהם 8000 צבא סדיר ו־2000 חיל־עזר של מתנדבים ממצרים, מלוב, טריפולי ומן הסודאן. הם בטחו בכשרונו של מפקדם מחמוד אל מוּוארי; בשתי בריגדות התותחנים שלו, על תותחיהן של 17 ו־25 ליטראות; ובמרגמות הכבדות, בטאנקים ובמשורינים, ובכמויות הבלתי מוגבלות של תחמושת שעמדו לרשותם. הם סמכו על חיל האויר המלכותי המצרי, ובו 6 טייסות של 20 מטוסי “ספיטפייר”, כל אחת. אחת מהן, על הצוות, עובדי הקרקע וספקי התחמושת, חנתה באל עריש, לא רחוק מן הגבול הארצישראלי. המצרים האמינו, כי יוכלו לערוך את התקפתם בשני ראשים; הראש האחד יתקדם לעבר תל־אביב, והראש האחר, דרך באר־שבע, ומשם צפונה – לחברון ולירושלים. ראש זה נעצר לפני רמת־רחל. דרכי התחבורה של המצרים על פני הנגב היו דומות, לפי התכנית המצרית, לסולם זה: שני קוים מקבילים מצפון לדרום, האחד לאורך החוף והאחר ממזרח, מעוג’ה אל חפיר, על פני באר־שבע וחברון, עד לירושלים. ובין שני אלה – שלבים שלבים, ממזרח למערב, האחד מעזה לבאר־שבע והאחר ממג’דל, על פני נגבה, לחברון. בסולם זה אמרו המצרים לטפס ולעלות אל לב־לבה של מדינת ישראל. הסולם עמד בחלל ריק וכמעט שומם, שבו טרם הופיע צבא ההגנה לישראל להתמודד עם המצרים.

הנגב התופש 45% משטחה הכולל של א"י בתקופת המנדט לא היה מאוכלס אלא 4% מן האוכלוסיה הארצישראלית. מבין 70,000 תושבי הנגב, לא היו אלא 16,000 עירוניים, העוסקים במלאכה ובחנוונות, בבאר־שבע, חן־יוניס, רפיח ומג’דל. כל השאר הם בדואים הנודדים במדבריות. מהם השתקעו רק 1500 בקירוב באיזור החוף, והוציאו את לחמם מן האדמה, כפלחים. משנת 1939 ועד 1948 נוסדו בדרום 27 ישובים יהודיים שכללו בסך הכל 3000 מתישבים יהודיים, שנאלצו עכשו להסתכל מחוסרי־ישע בהתקדמותו של הצבא המצרי. צבא זה לא הקדיש להם שימת לב ודאגה מרובה מדי, והקים את שלבי הסולם התחבורתי שלו על פני כבישי המדבר המכוסים חול, אף התקדם בסולם שתי המקבילות צפונה. ההפרעה החמורה ביותר, בשלב העליון של הסולם, נגרמה ע"י נגבה בין ג’וּליס שבצפון־מערב, ובין עירק־סואידן, תחנת המשטרה הבריטית לשעבר בדרום־מזרח. החיילים המצרים לא היו רגילים להיות מופרעים בארץ. הם הופיעו כאן כמיוחסים במדים בריטיים, וככל שאדוניהם האפנדים הלקום במגלבים, כן החזירו את המלקות ושדדו וחבלו בתושבים הערבים, ממש כמו החיילים העיראקיים, שבאו גם הם לכאן “כמשחררי הערבים הארצישראליים” ורדו בהם, אחר כך, באכזריות. הגברים היו נלקחים לעבודות כפיה, “ואחיהם” המצריים היו מזרזים אותם לעבודה במהלומות כבדות בקתות־הרובים. את הבתים היו מחרימים, וכן גם את הנשים.

מאחר שקו־הרכבת המוליך לעזה, לאורך החוף, היה אמצעי התחבורה החשוב ביותר, והיה חשש מפני מעשה־חבלה מצד אנשי הישובים היהודיים, היו מושיבים בקרוניות ההולכות לפני הרכבת, אל מרכז המפקדה בעזה, כמה מנכבדי העדה הערבית, שהיו ערבים בחייהם לשלמותם של פסי הרכבת. ובין היושבים בקרונית היו ראש־העיריה וחבריה ושאר נכבדים של העיריה, כשפני נסיון של המפקד העליון המצרי. גורם נוסף, שהגביר את הניגודים בין הערבים המצריים לבושי־המדים, ובין הערבים הארצישראליים שאינם לבושי מדים: פחדם של המצרים מפני הריגול, מתוך ההנחה שכל ערביי ארץ־ישראל קשורים עם היהודים קשרי ידידות ועסקים, ומוכנים למסור להם סודות בכל עת. מכאן נבע האיסור החמור של התידדות עם האוכלוסיה האזרחית שהוצא אל כל אנשי הצבא המצרי, כחיילים כקצינים. משפטי מוות רבים בוצעו בעוון הפרת תקנת הבטחון הזאת, וקרבנותיהם היו לא לבד ערבים אזרחיים ארצישראליים, אלא גם חיילים מצריים.

היו משפטי מוות גם בעוון פילוג פוליטי – אם של קומוניסטים ערבים ואם של סוכני עבדאללה, כי מצרים לא ראתה מעולם בעבדאללה ידיד נאמן או אפילו ידיד מפוקפק. חלומות עבדאללה להגדיל את ארצו ולספח אליה את סוריה ועיראק עוררו חשדות ואי־אמון במצרים. אי אמון זה, הוא שגרם, בעצם, לכניסת מצרים למלחמה. היא רצתה חלק בשלל, והיא היתה בטוחה, כי הפרס שתקבל תמורת ההשתתפות בכיבוש הארץ יהיה: חידוש המו"מ על סודאן, והגדלת חלקה של מצרים במניות החברה של תעלת סואץ, המכניסות שנה שנה רווחים של מיליוני לירות. על רקע החישובים האלה והניגודים המדיניים התפתח אצל המצרים רגש השנאה אל העבר־ירדנים, שהוא לכאורה רגש טבעי בשביל שני מתחרים ראשיים על העמדה של מעצמה ראשונה במזרח הקרוב. לפיכך רדפו המצרים את סוכני עבדאללה לא פחות מאשר את הקומוניסטים המדומים. וידידיה של עבר הירדן היו שנואים לא פחות מאשר ידידי היהודים. מכל המסבות האלה נובעת העובדה, שהצבא המצרי התנהג בארץ באופן יותר גרוע מיתר צבאות־ערב; הוא התנהג כחיל כיבוש, לא לבד כלפי היהודים אלא גם כלפי הערבים הא"י. נגבה מפריעה להם? היא תקפה באש את השיירות המצריות בשלב המזרחי־מערבי של סולם התחבורה? מיד הראו לנקודה יהודית עלובה זו עם מי יש לה ענין! בקצף על שפתים השתולל המטה המצרי ושלח יחידות תותחים ושריון נגד נגבה, אף ביקש להחריבה עד היסוד. הצבא המצרי הסדיר, הרגיל בשיטות־טרור נאציות, השתמש בשיטה זו ללא רתיעה והיסוס נגד נגבה; נקודת הישוב הקטנה במדבר.

בו בזמן שגמרו המצרים את מלאכת העמדת תותחיהם מדרום לירושלים, החלה המטרת אש־התותחים המצריים, הפצצות וגשם כדורי מכונות היריה על נגבה. ההפצצות נערבו ללא הפרעה ממטוסי־קרב מטיפוס “ספיטפייר” שבאו מאל־עריש, ושיצאו במחולות מעל לחצר הקיבוץ, באין מכלים דבר. מן ה־20 במאי ועד ה־11 ביוני, תקופת זמן של שלשה שבועות בלבד, ירדו על נגבה 8 אלפים פגזים, וב־15 התקפות אויר הוטלו עליה 80 פצצות. עד ה־11 ביוני, הוא יום פתיחתה של ההפוגה הראשונה, הועלו באש כל האהלים, הצריפים והסככות של הקיבוץ; הועפו ונהרסו כל הגגות, הושמדו כל העצים שבגנים וסביב הבתים, וחצר הקיבוץ היתה כולה זרועה משפכי פצצות. מבין 120 הפרות של הקיבוץ נהרגו 100, דיר־הצאן ולולי־העופות הושמדו; הפרדות והסוסים הומתו; האדמה היתה זרועה רסיסי פצצות, מתכת של פגזים וכדורים לרוב. מבין 8000 הפגזים, שירדו על נגבה, פגעו בה 4,000 ביום אחד בלבד, ב־3 ביוני, הוא יום ההתקפה הגדולה, עליה אמר קצין־מיבצעים מצרי שבוי, כי תוצאותיה עומדות בניגוד לכל הכללים הצבאיים שהיו ידועים עד כה! לאחר הרעשה עצומה כזאת, היתה ההסתערות של הטנקים וחיל־הרגלי צריכה להיות קלה, כטיול ממש, אל המטרה שנהפכה לעיי חרבות, ולא להתנגשות עם אויב חי וקיים, שהמית 127 מן המתקיפים, הוציא מכלל פעולה 7 טנקים והדף את ההתקפה בגבורה. “הוא” – קצין המבצעים המצרי – “אין מוחו תופס כיצד יכול מקום הרוס ומוחרב כנגבה לצבור מרץ ועוז כה רב, בשביל קרב־מגן בין החרבות ומתוך מחלות העפר?”

ואמנם, השתאותו של הקצין המצרי תיזכר פעם בדברי הימים. נגבה הגיעה לשלב, שתושבי ירושלים היו מוכנים להגיע אליו: הוא השלב של סטאלינגראד הארץ־ישראלית, שלב ההחזקה בתלי־חרבות בכוחות של רצון העם ובמסירותו נגד כוחות־השחור הבין לאומיים. שלב זה גילה את האיולת שבהרס המיכני ע"י עצם הופעתם של הלוחמים הפורצים מתוך הבונקרים להתקפת־מחץ, והודפים את האויב כאילו לא נפל דבר.

נגבה היתה ליישוב של בונקרים. מגיניה בתוך הבונקרים. בישלו בתוכם את ארוחותיהם, הקימו בתוך הבונקרים את בתי־המלאכה לתיקון נשק ואת בית־החולים. בבונקר היתה תחנת השידור והקליטה של האלחוט וכן המערכת ומכונת ההכפלה של עתון הקרב “קול נגבה”. מכל הארץ הגיעו מתנדבים, ובפרט – מקיבוצים מרוחקים שבאזורים הבטוחים באופן יחסי. כל אלה רצו להשתתף בהגנת מצודת נגבה ולא מעטים מהם נשלחו בחזרה. בנגבה עמדו גם נערים ונשים בעמדות עם נשק ביד, או שהיו משמשות מקשרות בתעלות־החיבור, והיו מעבירות פקודות במטר־האש והפגזים, והיו ממלאות תפקידן בשירות האספקה. האשה בארץ־ישראל היתה שוות זכויות לא להלכה בלבד. היא הצטיינה בקרב־מגן ונלחמה שכם אחד עם הגברים נגד הפולש הערבי. אותו קצין מצרי התפלא על כוחות המגן, שהיו מגיחים בשעת הסכנה מבין החרבות של הקיבוץ ההרוס, ושכבר עוררו השתוממותם של המצרים במקרה קודם, ברמת רחל.

המצרים הללו באו לארץ־ישראל שלא בטובתם. לא היה להם כאן לא מיעוט מצרי שיש להגן עליו ולא השקעות־כספים מצריות. עצם מעשה הפלישה – מעשה שחצני היה, כמעשה החרבתם של בתי־הכנסיות היהודיים בעיר העתיקה בירושלים על ידי חיילי הלגיון וכקשר השתיקה שקשר העולם הנוצרי בענין זה. העולם החליט, משום־מה, לגזול מהיהודים את זכותם לקיום כעם. אבל הנוער היהודי גמר אומר להחזיר לעם ישראל את זכותו זו הקדושה בקרב־גבורה! מה שהיה לחידה בעיני קצין המבצעים המצרי, היה דבר מובן ומוסבר בעיני הלוחם היהודי. ההכרה המלאה היא שהמריצה את אנשי התצפית לעלות, פעם בפעם, לראש מגדל־המים של נגבה, שהיה נקוב ככברה מפגיעת 150 פגזים של האויב, הואיל ושימש מטרה ראשית לתותחי עיראק־סואידן. איש התצפית במגדל המים של נגבה הותקף, נדרס, נרצח, הוחלף באנשי־תצפית חדשים, שידעו מה גורלם, אך היו עולים שוב ושוב אל ראש המגדל, כשמכשיר הטלפון ביד האחת והמשקפת ביד השניה; באמצע ההרעשה הכבדה ביותר של האויב לא גרעו ממנו עין. אכן, האדם התגבר על התותחים, על הטנקים ועל המטוסים והתכונן ליום הבא של חיי חופש ועצמאות.

מן ה־11 ביוני ועד ה־9 ביולי נמשכה ההפוגה הראשונה, לפי הוראת ארגון האומות. ב־9 ביולי התחדשו הקרבות ועד ה־12 בו היתה נגבה מנותקת זו הפעם הראשונה וללא קשר ממשי עם העורף. ב־12 ביולי נערכה התקפת הסתערות חדשה על הקיבוץ, והיא נהדפה כמו ההתקפה מן ה־3 ביוני. בשעת התקפה זו, הפסיד האויב 5 טנקים וכמויות גדולות של נשק ותחמושת. 300 מצרים נפלו חללים. בעשרת הימים, עד להתחלת ההפוגה השניה ב־19 ביולי, ירדו על נגבה שוב 7 אלפים פגזים, ונערכו עוד 16 התקפות־אויר, שבהן הוטלו עשרות פצצות. בהתקפת הבזק הזאת הופלו אחרוני הקירות הסדוקים של הבתים ההרוסים, והאדמה נחרשה חריש עמוק בפגזים ובכדורים. נגבה לא נכבשה. אחרי שלשה חדשי מצור שוחררה מצבת־הכיתור המצרית. האויב הפסיד בקרב זה יותר מאלף חללים ופצועים, נוסף על אבידותיו החמריות העצומות. 30 מחברי הקיבוץ ומן החיילים מפלוגת “החטיבה גבעתי” נפלו בהגנת הנקודה. נגבה היתה הרוסה. רק מגדל־המים עוד עמד על תלו, וסומכות הברזל עוד נשאו בגאון את גוף הבטון הסדוק והמנוקב, שנעשה סמל למלחמת ישראל וגבורתה.

 

עמק הירדן    🔗

הפלישה הסורית, שנערכה ע"י הזריזים המקדימים בגליל העליון זמן רב לפני ה־15 במאי, אי־אפשר היה לה שלא תסמן ביום זה משהו חגיגי ומיוחד, המעיד על תיאום־פעולה עם שאר ארצות ערב. לפיכך הסתערו בבוקרו של אותו יום היסטורי, בחוף המזרחי של ים כנרת, כוחות של הצבא הסורי על תחנת צמח, שפונתה ע"י הערבים לפי פקודה סורית, וכן על 5 קיבוצים שמדרום לכנרת: דגניה א', דגניה ב', שער הגולן, מסדה ואפיקים. בעוד אשר צמח ושתי הדגניות מהוות כעין משולש, מול חופו הדרומי של ים הכנרת, שוכנים שלושת הישובים האחרים דרומה מזה, ככפות שרפרף תלת־רגל, המוצב לחוף הכנרת. סביב שש נקודות אלה, מהן היתה צמח ותחנת המשטרה שלה כבושה בידי היהודים, התלקח מעכשיו הקרב. שטח זה מותחם מצפון ע"י חוף הכנרת, ממערב – ע"י הירדן, מדרום וממזרח ע"י נהר הירמוק, הזורם מן הסכר של מפעל־הכוח של רוטנברג בנהריים, ומצפון־מזרח ע"י הגבול הסורי, שבו נמצאת הכניסה הטבעית לכל הנוסעים הבאים מסוריה.

בבוקרו של ה־15 במאי, בשעה 7, הבחינו בחוף המזרחי של הכנרת ביחידות סוריות הנעות בכביש שבין העירה הסורית פיק ובין הכפר אל־חמה. ים כנרת היה נראה כאילו הוא קפוא כולו. ובקצהו הדרומי השתרע הכפר הערבי השקט צמח. גבעת אל־קסאר המארכת היתה תפוסה ע"י חיל־רגלי סורי ותותחים סוריים. גבעה זו נתמשכה לאורך החוף הדרומי־מזרחי של הכנרת כחתך ימני של גביע־ביצה, והיוותה את הרקע הגבנוני לנוף־המישור של צמח. חלק מן היחידות הסוריות נאחז בגבעת אל־קסאר והמטיר אש תותחים על שער־הגולן ועל מסדה, שלא היו מרוחקות מצמח בקו אוירי אלא כשלושה ק"מ. כוח סורי אחר התקדם בכביש פיק־אלחמה, עקף את גבעת אל־קסאר, ירד מצד צפון־מזרח אל צמח, והגיע עד לתא הבטון של משמר הגבול המנדטורי לשעבר. מאחורי תא זה נערך המיבצע הטאקטי הראשון של הכוחות הסוריים.

בנקודת־תצפית יהודית במערב מאחורי דגניה הושם לב אל תנועת הסורים ואל התנהגותם. היה זה מסע־בזק ממש, כמתואר בסרטים הסוביטיים, מימי פלישת הנאצים לפולין ולרוסיה. הם התקדמו בשני ראשים, בסך, כבככר־התהלוכה. לפניהם הלכו המשורינים והטנקים הקלים ואחריהם – במרחק־מה וללא קשר עם הטנקים – חיל־רגלי במכוניות־משא צבאיות, קובעי פלדה לראשיהם ורובים בידיהם, שהגבירו את הרושם של מחזה־בובות. אנשי עמק הירדן עוד לא ראו מימיהם הצגת־פאר כזאת. כל התהלוכה הנהדרת הזאת התקדמה עכשיו בכוונות תוקפנות בכיוון לישובינו, אף כי אנשי עבודה אלה לא רצו להאמין עד הרגע האחרון, שמישהו ירצה לבחון את כושרו הצבאי על גבם. אבל לאחר שראו מרחוק את פעולות ההיערכות של הסורים, הבינו סוף סוף כי אין הם מתכוונים אלא אליהם, אל אנשי הקיבוצים בעמק־הירדן, וכי אף המעשה המגוחך אינו אלא רציני ביותר בעולם מתועב זה.

מאחורי תא־הבטון של משמר הגבול המדטורי נמצאה תחנת־הסגר לצאן, שהוקמה בשעתה ע"י השלטונות הבריטיים, בשביל לבדוק בדיקה וטרינארית את הצאן והבקר המובאים לשחיטה מסוריה. תחנת הסגר זו היתה בנויה בניני־בטון מוצקים אחדים, ונחשבה על פי טעות בעיני קציני־המיבצעים הסוריים כעמדת־מפתח יהודית שלפני צמח. אחרי קרב־אש חד־צדדי, שנמשך שעתיים תמימות, נכבשה התחנה בשעה מוצלחת. לאמתו של דבר היתה התחנה ריקה מאדם, כי חיל־המצב היהודי הקטן פונה מתוכה זמן קצר לפני־כן.

מנקודת־התצפית שמאחורי דגניה ראו עכשיו, מה התמונה הטקטית שמצטיירת לעיני הסורים במסעם הצבאי בארץ־ישראל; למה הם מתכוננים, ומה למדו מן הנסיון. ליד תא הבטחון שעל הגבול לשעבר, ירדו המשורינים והטנקים מן הכביש והתקדמו דרומה, לרוחב השדות, כדי לתקוף באש את תחנת ההסגר מדרום וממזרח. אף כי לא השיבו להם אש, לא גרם להם הדבר מבוכה. כי כבר הגיעה לאזניהם השמועה על תחבולותיהם הטקטיות של היהודים. לאחר הרעשה כבדה, משך שעתיים, התקדם חיל־הרגלים בסדר תהלוכתי כבטכס צבאי והתקרב אל תחנת־ההסגר. רק במרחק מועט לפני השער של התחנה נערכו בסדר־קרבי וחדרו בזהירות לתוך התחנה. בחיפוי אש מכונות־יריה פתחו בפעולות “טיהור”: הם התקדמו בגישוש אטי זהיר לאורך הקירות של הבתים והסככות, הטילו רימוני־יד בעד הפתחים של החלונות והדלתות. אחרי רימון ראשון הטילו, ליתר בטחון, רימון נוסף לתוך חדר־המדרגות, וכך היו מתקדמים מטילים רימונים ועולים עד לגגות, ורק בשעה 12 יכלו להודיע למפקדה שלהם, כי כבשו עמדת־אויב עזובה לאחר “קרב כבד” עם צלליו.

במרחק מועט ממקום כניסתו של כביש אל־חמה לצמח, נמצא מחנה של חיל־הגבול המנדטורי לשעבר, ובו שדה־תעופה קטן, ששימש מטרה למבצע הסורי הקרוב. לאחר “התמוטטות התנגדות האויב” בתחנת־ההסגר, התקרבו הכוחות הסוריים המנצחים אל המטרה השניה, הוא המחנה הצבאי העזוב, מתוך ההנחה שכביש אלחמה, העובר למרגלות גבעת אל־קסאר ומוליך לצמח, מוכרח להיות בידי הצבא הסורי.

ושוב חזר ונשנה אותו המחזה: לאחר שהמשורינים והטנקים הקיפו את המחנה מדרום ומדרום־מזרח והומטרה עליו אש במשך שעתיים, הופעל שוב חיל־האויר הסורי, שסרק סריקה יסודית את הבתים ואת הקסרקטין, הטיל המון רימוני־יד על עכברים, עקרבים ופשפשים, עד שסיים את מלאכת הכיבוש של המחנה הצבאי לשעבר והיה יכול להשתמש בשדה־התעופה הקטן, כבמקום־חנייה למשורינים ולטנקים הסוריים. באותו זמן ירדה מגבעת אל־קסאר יחידה סורית, ותפסה את בתי המחנה הצבאי העזוב.

עם שני הכיבושים האלה נסתיימו המיבצעים של יום הפלישה הסורית הראשון. משך כל אותו זמן לא פסקה אף לרגע הרעשת התותחים של צמח, שער הגולן, מסדה ואפיקים, מעמדות ארטילריה על גבעת תל אל־קסאר ועל רכס ההרים טאופיק שממזרח לגבעה. ב־16 במאי החלה הרעשת צמח מצד סוריה. בינתיים נתקבצו ובאו לתחנת־ההסגר שליד הגבול ולגבעת־תל־אל־קסאר המוני אנשי צבא סוריים. אף הובאה תחמושת מספקת בשביל לפתוח מהכניסה המזרחית של צמח, עליה חלשה תחנת־הרכבת, בהתקפת־אש של 10 טנקים ומשורינים. מגיני־צמח לא השיבו אלא אש חלשה. במשך היום הועתקה הפעולה אל מדרום לצמח, נוכח חופש התנועה המוחלט כמעט של רכב השריון הסורי.

אכן, הגנת צמח היתה אולי אחת הפעולות הלקויות ביותר מבחינה ארגונית שנתקל בהן אי־פעם חיל־הפלישה ערבי בארץ־ישראל. המצב בתחנת ההסגר ובמחנה הצבאי כבר העיד על כך ביום הראשון לפלישה. והרי קציני־המיבצעים הסוריים העריכו יותר את התכסיסים וההכנות של היהודים כפי שראינו. אמנם, עוד לא היה בתולדות ההגנה היהודית גילוי של נאיביות כה מרובה, כבמקרה ההכנות להגנתה של צמח. אפשר שמבחינה פסיכולוגית טהורה היה זה מוסבר; האנשים לא האמינו פשוט שיארע מה שאירע. דומה היה עליהם, כאילו הם יושבים בבית קולנוע ומסתכלים במלחמה לא־להם! נשק כבד לא היה להם, ואף מומחים צבאיים לא היו. הם החזירו אש ברובים ישנים וחלודים ובתת־מקלעים, כאילו התנגשו גם הפעם בכנופיות ערביות, או בגנבים בודדים המסתננים מעבר לגבול, ולא בצבא סדיר ומצויד ציוד חדיש.

ה־17 במאי לא הביא שום מאורע חדש. רק הפעולות מהיום הקודם הוגברו, ויחידות־השריון הופיעו במספר רב יותר. החזית התרחבה מעתה בקשת רחבה, ממזרח לתחנת־הרכבת ועד לנקודה שמדרום־מערב לתחנת־המשטרה של צמח, שעל גגה היתה מכונת־יריה פותחת, פעם בפעם, באש נגד מטוסים סוריים שנכנסו לקרב במספר גדול והולך בפצצות ובאש־מקלעים. ב־18 במאי, בשעה 4.30, התחילה ההתקפה האמתית על צמח בהרעשת־תותחים שהלכה וגברה, ושעוד לא היתה דוגמתה לכובד. 10 טנקים ו־20 משורינים התחילו מתקדמים, וב־5.30 הגיעו למבואות הדרומיים מזרחיים של צמח. רכב־השריון התקדם ברווחים ניכרים זה מזה, ובחיפוי אש־תותחים עזה במידה שאין לתארה. וזה בזמן שכל מפקדי־צמח המנוסים כבר נפגעו באש האויב. בשעה 6 הגיעה הידיעה למשקי עמק הירדן על פינוי עמדות־ההגנה המזרחיות הקדמיות של צמח.

מצבם של מגיני צמח היה קשה ביותר! 2 תותחי ההגנה הקלים הצרפתיים נגד מטוסים, שמנעו עד כה, במידת־מה, את התקרבותם של הטנקים – לא החזיקו מעמד. התותח האחד נפגע פגיעה ישירה והוצא מכלל פעולה. התותח האחר – היה הכרח להעבירו לדגניה א', כדי למנוע נפילתו בידי האויב, לאחר שהקטע שבו פעל, היה קרוב לגמר־כיתור. באמצע היבבות הקצרות של מקלע “ברן” ושל מכונות־היריה “שאטו” הצרפתית, נשמעו הדפיקות הממושכות של “ביזה” הצ’כית, שבעזרתה ביקשו מגיני צמח לשמור על הריחוק ביניהם ובין הטנקים, לאחר אבדן שני התותחים האנטי־מטוסיים, ולהרויח זמן רב ככל האפשר כדי לדחות את ההסתערות של חיל־הרגלי. ואולם, מכיון שמכונות־יריה אלה נמצאו בעמדות שמעל לקרקע, ובצמח לא היו בונקרים ולא תעלות קשר או עמדות תת־קרקעיות – אחד המשגות⁵ הכבדים ביותר של הגנת המקום – התמוטטו עמדות מקלעני־"ברן", “ביזה” ו"שאטו" שמעל לקרקע, עם פגיעות הארטילריה של האויב. המגינים היו משתאים לתכסיסי הפעולה של רכב השריון הסורי, שהשתמש בכדורי שריון לרוב, העוברים גם פלדה, גם בטון. אחדים ממשורינים אלה קיבלו עליהם את התפקיד הקל של המטרת־אש מתמדת על הרווחים שבין הבתים, כדי למנוע כל תנועה של המגינים.

אכן, מגיני צמח היהודים, היו משוללים כל אמצעי־מגן שיהא הולם את חומרת המצב. דבר זה נגרם קצתו מחמת המצב העלוב של הציוד הטכני אשר לחיל־המגינים בזמן ההוא, וקצתו – מסיבות מקומיות שונות. הם היו משוללים ארטילריה וטנקים ותמיכה ממשית של חיל־אויר. לא היה להם נשק אנטי־טנקי מספיק, וכן לא היו להם שדות מוקשים ומלכודות טנקים, שהיו מאלצים את צוותות־הטנקים והמשורינים לצאת מכלי הרכב ולבוא בטווח האש של מכונות־היריה. העדרן של עמדות תת־קרקעיות שייך גם הוא לסוג החולשות המקומיות הקשות של הגנת צמח, וכן – חוסר כל נסיון בשימוש בבקבוקי מולוטוב. באופן כזה לא ניצלו המגינים את התקרבות רכב השריון של האויב מן הטווח הנכון. היה זה משחק קלאסי של רכב־שריון, ממש תמרון של בית־ספר, שבו התקרבו אנשי רכב השריון הסורי עד לשערי צמח. מספר הקרבנות בין המגינים ומספר כלי הנשק של ההגנה, המוצאים מכלל פעולה, הלכו וגדלו עם צמצום טווח היריה של האויב ועם התקרבותו של רכב השריון והטנקים היורקים אש בעצמה גדלה והולכת.

ב־8 בבוקר חצו הטנקים הסוריים את פסי הרכבת ועברו לרוחב השדות, מדרום לצמח, בשביל להיערך לפני תחנת המשטרה שבקטע המערבי של צמח. טור משורין שני עלה ממזרח, בכביש הראשי של צמח, המתחיל ליד תחנת־הרכבת, והתחיל נע מערבה ויורה לכל הצדדים, לעבר תחנת המשטרה. בו בזמן חסם הטור באשו את הדרך לדגניה, שהיא המשך הרחוב הראשי של צמח, ומנע כל תגבורת אפשרית מצד זה, מעבר לגשר הירדן. שלשה טנקים סוריים כבר פנו קודם דרומה, ועכשיו היו מרתקים באשם את שער־הגולן, מסדה ואפיקים.

ההסתערות הסורית מערבה, בכיוון לתחנת־המשטרה, אילצה את היהודים להיסוג. כמעט כל המפקדים וסגניהם נפלו או שנפצעו. רק בתחנת המשטרה עוד החזיק מעמד מפקד הגדוד השני, צביקה לבקוב, אשר אף על פי שנפצע בכדור בפה הוסיף לנהל את הקרב. פינוי צמח נעשה קשה מאד. הטנקים הסוריים המטירו אש מתמדת על כל הקו. ומי שנתגלה לעין האויב – נורה. המגינים התקדמו מערבה בזחילה, ולעתים קרובות נאלצו לעזוב את נשקם. רק מעטים הצליחו להגיע לדגניה א', בלי שיוכלו לתת הסבר על תמרון־התחמקותם אלא זה – שהלכו לפי האינסטינקט. ב־8.30 בבוקר היתה תחנת המשטרה מנותקת. צביקה לבקוב, המפקד הגבור שם את התעודות הצבאיות שברשותו מתחת לראשו, שלף את ניצרת הרמון ופוצץ את עצמו כמו שפוצצו את עצמם זרובבל הורוביץ ו־20 הבחורות של כפר־עציון.

בזמן ההוא ניסתה תגבורת מדגניה א' להבקיע לה דרך בשביל להציל את המצב. התגבורת נתקלה באש עזה של הטנקים הסוריים, רבים נפלו והנותרים נאלצו להיסוג. רק עכשיו, לאחר שרכב השריון הסורי כמעט שהשלים את כיבושה של צמח, נכנס חיל־הרגלים הסורי לפעולה. הוא התקרב במכוניות־משא, טיפס מעל לפסי הרכבת, עבר על פני החרבות והגוויות, וכיתר בגבורה את תחנת המשטרה, שהיתה מלאה חללים ועד שעה 9 הושלם כיבושה.

חלה הפסקה קצרה בקרב. ילדי עמק־הירדן פונו בחפזון רב מהמשקים והמבוגרים התכוננו לקבל את פני הסורים, בפעולות קדחתניות של חפירת תעלות ועמדות תת־קרקעיות, שעל חשיבותן עמדו באיחור זמן ניכר, לפי הנסיון המר של מגיני צמח.

בשעות אחה"צ המוקדמות התחילו טייסי האויב, להטיל עלוני־תעמולה בגרמנית, אנגלית ועברית מעל לכל המשקים, בהם נתבעו יושבי עמק־הירדן לכניעה. תעמולה זו היתה מלווה הפצצה. אעפ"כ לא היו פעולות נוספות של הצבא הסורי בעמק־הירדן. בו ביום, בשעת אחה"צ, הגיעה לדגניה א' וב' התגבורת הראשונה של פלמ"ח. פלוגה מגדוד “יפתח”, שכבש את צפת, ושהביאה אתה דגלם של יחידת מתנדבים עיראקיים מובסת. בו בערב הצטרפו אל הלוחמים האלה, שהיו מצוידים במרגמות כבדות ובנשק אנטי־טנקי, אנשי יחידת התותחנים הראשונה של צבא ישראל וברשותם התותחים הכבדים הראשונים.

בחשכת הלילה חצו נערים בני 16–19 את גשר הירדן, הסתערו בכיון לתחנת־המשטרה שהיתה תפוסה בידי הסורים, ובנשק “פיאט” ובמרגמות קלות וכן ברימוני־יד ובמכונות יריה מטיפוס “שפאנדאו” כבשו את בנין ביה"ס מול תחנת המשטרה. לאחר כיבוש בנין ביה"ס התקדמו הלאה בזחילה, בראשות מפקדים בני 20, כשהאלחוטאים עם מכשירי הרדיו הניידים לימינם. על פני השדה הזרוע חללים, שלחו את החבלנים על אף אש קטלנית של מכונות יריה סוריות, עד לחומת הבנין של תחנת המשטרה. אולם חומר־הנפץ התרטב בטל הלילה של עמק הירדן, והמוקש לא התפוצץ. וכך נאלצו להיסוג, אבל הם הספיקו לקלוע קודם מקרוב כמה קליעות “פיאט” אל קירות הבטון של המצודה. ורישומן של פגיעות אלה בבית המלא סורים היה עצום. רק כעבור יומיים – לאחר פינוי צמח ע"י האויב – נודע להם, מה עצומה היתה הפגיעה. הסורים נסוגו בזחילה בדלגם על חללים יהודיים וערביים.

בו בלילה פונו שער־הגולן ומסדה מיושביהם. מתישבים בגיל 40–60 שנה – דמויות ידועות בתולדות ההתישבות – הפקירו מתוך זעזוע של יאוש, את עמל הייהם, וכנופיות ערביות חדרו לתוך שני הישובים, שדדו והעלו באש את כל הרכוש.

ב־19 במאי התחיל הריכוך באש ארטילריה שלפני ההתקפה על הדגניות, באותו האופן שבו קדמה התקפת הארטילריה וההסתערות על צמח. ובעוד אשר בבוקרו של ה־20 במאי הלך וגבר מטר הפגזים על דגניה שבישר הסתערות גדולה, הופיעו טייסי ישראל בפעם הראשונה בעמק הירדן, הטילו פצצות על ריכוזי הערבים בצמח וגרמו דליקות גדולות.

מה שאירע מעכשיו בדגניה א' וב', התגברות רוחם של לוחמי עמק הירדן על הזעזוע הפסיכולוגי הארעי, – שנגרם בשל תוצאות הקרב על צמח ובשל הפינוי הבלתי מבוסס של שער הגולן ומסדה – אי אפשר יהיה להסבירו הסבר שלם לעולם! אפשר שהשפיעה כאן הופעתו של הדור הצעיר, הופעת פלוגת פלמ"ח בת 90 איש, שהביאה אתה לא לבד את דגלם של העיראקים מצפת אלא גם נשק חדיש, ואפשר שהשפיעה הופעתה של יחידת הארטילריה היהודית הראשונה. ואולי השפיע הניתוח של מהלך הענינים בצמח, וכן ההתעסקות המתמדת בחפירת עמדות ותעלות, וההכנה הגופנית והרוחנית לשימוש בבקבוקי מולוטוב. על כל פנים, בדגניה א' וב' חל המיפנה ב־20 במאי ועל עמק הירדן כולו עברה רוח חדשה.

משעה 04.45 ועד 07.45 בבוקר, שלש שעות רצופות, נמשכה התקפת הריכוך של הארטילריה הסורית, לפני ההסתערות של הצבא. דגניה א' משתרעת ממערב לצמח קרוב לשפת ים הכנרת, בריחוק של ק"מ וחצי לכל היותר מצמח. בריחוק 800 מטר מדרום לדגניה א', עומדים בתיה של דגניה ב'. שתי הקבוצות עוסקות גם בדיג ומספקות לא לבד דגי כנרת לשוק אלא גם קרפיונים מן הבריכות הגדולות שבין דגניה א' ודגניה ב'. תולדות עמק הירדן וחוף הכנרת שלובים עם הנוף עם רגשות עזים ועמוקים ועם קשרי רוח רבים באמנות העיצוב והיצירה השירתית. הסביבה רוויה אגדות מתולדות הישוב החדש בארץ, המוסיפות עוז ורגש לתנועה הלאומית.

עוד ב־19 במאי הביאו אנשי הפלמ"ח אוכל למתישבים הקשישים שבעמדות ומצאו אנשים מדוכאים שקיבלום במנוד־ראש באלם שפה. בשעה שצעירי הפלמ"ח הבטוחים בנצחון אמרו להם: יהיה טוב! אמר אחד: “חוששני שכבר לא יהיה טוב”. ואולם, ב־20 במאי נשתנה הכל: בין לילה נתחדשה רוח ההתנגדות והמגינים התלכדו למהלומה המכרעת בהתנגשות עם האויב. ב־8 בבוקר יצאו הטנקים הסורים הראשונים מתחנת ההסגר והתקדמו לאורך חוף ים הכנרת, בחיפוי אש הארטילריה בכיוון לדגניה א', שההתקפה עליה קדמה להתקפה על דגניה ב'. הכל היה נראה אחרת מאשר בצמח. משעת בוקר מוקדמת הרעישו מרגמות כבדות בדגניה א' את צמח ואת ריכוזי חיל־הרגלי של האויב, בשביל לעכב התקדמותם. טנק ראשון שהתקדם לאורך החוף נפגע בפגז מדגניה א', ושלדו מוטל עד היום לחוף הכינרת. טנק אחר התקרב לשער הכניסה של הקיבוץ וגיהץ גדר־התיל הראשונה, אך נפגע בו ברגע פגיעה מלאה מ״פיאט". סופו של טנק זה שעבר לשירות בחטיבת השריון של “צ.ה.ל”. טנק אחר, מאותו טיפוס, גיהץ בזה אחר זה שתי גדרות־תיל, אך נפגע ליד חפירת מגן בבקבוקי־מולוטוב, פלט את יושביו החרוכים, ונשאר רבוץ באשר נדלק והיה למכיתות שרופות. עוד 2 טנקים הוצאו מכלל פעולה – האחד בירית “פיאט”, והאחר – בפגיעת בקבוקי מולוטוב, שעמק הירדן גילה אותם רק עכשיו, והשתמש בהם בהתלהבות.

אכן, רוח הקרב לא נעדרה! 5 טנקים של האויב הוצאו מכלל פעולה בזה אחר זה. הקרב על עמק הירדן הוכרע באותו רגע! שום טנקים סוריים, ופחות מזה חיל־רגלים סורי, לא העיזו עוד להתקדם לעבר דגניה א'. הם נסוגו והסתפקו בהמטרת אש־תותחים מטווח רחוק.

מראה הטנקים שנפגעו ועלו באש ומראה הטנקאים הקופצים אחוזי להבה מתוך צריחי כלי־רכבּם, ונפגעים בכדורי מכונות־יריה – השפיע על יחידת הטנקים הסורית השניה, שנועדה להתקפה על דגניה ב'. רכב השריון שלה שמר על המרחק ההוגן! וכמו הטנקים העומדים לפני דגניה א', הסתפקו במתן־אש מטווח רחוק. וכך היו טנקים אלה משוטטים אנה ואנה, בזיגזג משונה, בלי להתקרב יתר על המידה, והיו מחפים על חיל־הרגלים המדלג אחריהם אנה ואנה, וחושש מפני התגלות לעיני המקלענים היהודיים, מאחר שכבר איבד ביום זה כּ־200 איש.

ב־12 בצהרים, לאחר שהוברר כי הסורים התיאשו מכיבוש דגניה א' וב' בהתקפות־הסתערות, התחילו מרגמות “דויד’קה” להמטיר אש על ריכוזי הטנקים ועל צמח, וגרמו בהלה ומהומה. ב־2 אחה"צ הצטרפו לקונצרט זה, בפעם הראשונה בארץ־ישראל, קולות הרעמים של תותחי הארטילריה היהודית, אשר פגזיה הקולעים למטרה המריצו את האויב לנסיגה מלאה ולפינוי צמח.

אכן, הדבר אשר לא ייאמן היה לעובדה – הסורים פינו את צמח, והם פינו אותה בבהלה, בלי לדאוג לחללים ואף לא למחסני התחמושת והנשק. ב־20 במאי חדר הפלמ"ח לתחנת־המשטרה של צמח, ומצא את החדרים מלאים חללים סוריים, כתוצאה מקליעות ה"פיאט", שנורו על ידם בעד הקירות החיצוניים לפני 2 לילות. הם לא מצאו בפנים אלא חללים בלבד. הם פרצו חדרים ומצאו גם את גויות צבי’קה לבקוב וחבריו, אנשי ה"הגנה" הותיקים; ושוב – חללים סוריים. והנה גם הגויות של אנשי כיתת התגבורת מדגניה א', שנפלו באש התותחים של הסורים. אנשי הפלמ"ח חיפשו את חבריהם, זיהו גויות יהודיות לפי סמל “אתא” שעל צוארון החולצה, כי סימני הזיהוי מאזבסט טרם יהיו אז בצבא ישראל.

בבוקרו של ה־22 במאי התקדמו כוחות ה"הגנה" והמתישבים הותיקים לעבר שער הגולן ומסדה שפונו על־ידי כנופיות האויב במנוסת־בהלה, לאחר שפוצצו ושרפו את רוב הבתים. החללים, שבאווין רצה במותם, הובאו לקבורה. חללי ישראל – באהבה ובצער, חללי הערבים – ברגשי־זוועה אלמים.

*

במארס, 1948, נחתם בין עיראק ועבר הירדן הסכם צבאי־כלכלי ההולם את הנטיות המשותפות הפרו־בריטיות של מדינות ההאשימים, העיראקית והעבר־ירדנית, ואם גם לא את דעת הציבור העיראקי ברובו. עבדאללה וגלאַב פחה נתמנו מפקדים עליונים של חילות־הפלישה. בצבא העיראקי היו 2000 קצינים ו־35 אלף חיילים. הוא היה מצויד בנשק אנגלי ואמריקני, ב־200 משורינים וב־20 טנקים. היתה בו יחידה הררית מיוחדת, המצוידת בנשק מיוחד וכן חיל־האויר, שהיו בו ארבע טייסות, ובזמן האחרון גם הזמין 34 מטוסי־קרב מאנגליה. למטה מצמח מסתעף עורק־תחבורה חשוב, בצורת כביש ומסילת־ברזל, בקו ישר דרומה, ומוליך אל סכר רוטנברג במרחק של 9 ק"מ מצמח, מקום שם נאגרים מי הירמוק, ונשפכים על פני גלגלי הטורבינות לתוך הירדן, ומניעים בכוח נפילתם את הגנראטורים של תחנת־הכוח אשר לחברת החשמל הארץ־ישראלית. חברת החשמל, המספקת זרם אור וכוח לכל ארץ־ישראל – היא חברה רשומה באנגליה. ונהרים, מפעל־הכוח שלה, הוא בשטח עבר־הירדן, סמוך לגבול הארץ־ישראלי. בהמשך פינוי המחסנים והחמרים הבריטיים, עם גמר תקופת המנדט – שהתנהל בדיוק נמרץ ומתוך תיאום גמור עם פינוי הפקידות האנגלית – נתפסה גם תחנת הכוח של נהרים, שבה עבדו פועלים ערביים ומהנדסים יהודים ספורים, בליל ה־15 במאי, ע"י יחידה עיראקית בפיקוד עבר־ירדני, ללא כל התנגדות.

אגב, כאן המקום להעיר שעם פנוי המחסנים והציוד הבריטי בגמר תקופת המנדט, הוצאו מהארץ לא לבד נשק בריטי למצרים, אלא גם נפט גלמי מהנמל ומבתי הזיקוק בחיפה אל נמל טריפולי הסורי, אשר עוד לפני שבע שנים ביצעו בו יחידות־קומאנדו בריטיות מעשי חבלה. יתר על כן, גם בצפון ים המלח במפעלי חברת האשלג שהוקמו על־ידי יהודים ובהון מאנגליה שרובו יהודי – נמסרו לידי עבדאללה. והישג־הנדסה יהודי מפואר זה הופקר לשרירות לבם של “ילדי המדבר”, שהחריבו את רובו של המפעל מצד זה של ים המלח.

תפיסת תחנת הכוח של נהריים ע"י העיראקים היתה הפתיחה הרשמית לפלישה העיראקית, שנערכה כבר קודם בשכם ונעשתה ברוח השירות ההדדי העבר־ירדני־עיראקי להון הבריטי. 30 יהודים מעובדי נהריים, מהנדסים פקידים ושומרים, הצליחו לחצות את הירדן על נשקם, ולהגיע לקיבוץ גשר שבצד הישראלי, בריחוק ק"מ וחצי דרומית־מערבית לסכר הירמוק.

כשנודע למפקד העבר־ירדני, לאחר “כיבוש” נהריים בראש חייליו העיראקיים, כי המהנדסים והשומרים של המפעל עזבוהו על נשקם וברחו לגשר, לא עלה על דעתו רעיון אחר אלא לשלוח אולטימטום לישוב היהודי הסמוך להסגיר את 30 האנשים על נשקם, בו ביום ב־14 במאי, בשעות אחה"צ. במקרה של סירוב ימחה את גשר, בו בערב, מעל פני האדמה. זה היה סגנונו ולשון אחרת לא הבין. הוא בא עם מגלב־הפרשים בידו, וסבור היה כי היהודים יבהלו מפני מגלבו, כמו הפלחים, הרגילים בשלטון־העריצות של האפנדים בכל ארצות ערב ומקבלים אותו כחוק אלוהי, שאין לשנותו.

בינתיים נדחה יום גזר־דין של גשר עד 15 במאי, הוא יום הפלישה הרשמי לארץ־ישראל היהודית. ב־2 בלילה פוצצו חברי קיבוץ גשר, מטעמי זהירות, גשרי־ברזל אחדים על הירדן ועל הירמוק. התפוצצויות אלה נשמעו בקיבוץ הדייגים עין־גב, שבחוף המזרחי של הכינרת, באמצע הרעשות התותחים של הסורים על קיבוץ זה. הסורים פתחו בהרעשת עין־גב, כהכנה להסתערות, מתוך ריכוז־אש של 150 פגז לשעה. ההרעשה החלה ב־1 בלילה ונמשכה עד שעה 3. זו היתה, בעצם, הכרזת המלחמה על עמק הירדן. ב־7 בבוקר פנה הכוח העיקרי של הסורים לעבר צמח, ואילו העיראקים פנו לעבר גשר, שהורעשה, משעה 5.30 ממשלטים שליד כביש אירביד הבא ממזרח, באש מרגמות ותותחים ובפצצות משני מטוסים עיראקיים.

מוזר הדבר, אך בעוד אשר ב־15 במאי התחיל הלקח המר של צמח, – אשר בשביל עמק הירדן הצפוני הגיע לכלל סיומו רק ב־20 בו, כעבור חמשה ימים עם הגנת הגבורה על דגניה א' – קיבל החלק הדרומי של עמק הירדן, במרחק 9 ק"מ מצמח, את פני הפולשים הערבים ביד חזקה, והגיב הגבה ריאליסטית על התמונה רבת־הרושם של חיל־הפלישה והמתקדם בתותח וברכב. חילות האויב האלה, שגילו לתצפית של גשר מעבר לירדן, בכביש איבדיס, סמוך לחורשה שבה נמצאה פעם תחנת־מכס, נבלמה התקדמותם אחרי כמה יריות קולעות למטרה מנשק אנטי־טנקי. והם איבדו בנקודה זו שלשה משורינים, שתי מכוניות משא ואופנוע ומספר ניכר של חיילים.

בו בלילה התכוננו העיראקים לתקוף את גשר התקפה רבת־רושם. מאחר שכל גשרי הירדן נהרסו, והמעבר היחיד, ליד תחנת־המכס, היה נתון באש “פיאט”, התקדמו כמה וכמה טנקים ומשורינים של האויב אל תחנת השאיבה לנפט של חברת הנפט העיראקית, במרחק 4 ק"מ מגשר, במקום שצנור הנפט של מוסוּל חוצה את הירדן, בדרכו לחיפה. ליד תחנת־שאיבה זו נמצא מעבר־הירדן שהערבים מהסביבה היו רגילים לעבור אותו יחפים, מקום שמימיו רדודים ושבו העבירו עכשיו טרקטורים את המשורינים העיראקיים אל הצד המערבי של הירדן.

בבוקרו של ה־16 במאי, בשעה 05.45, החלה הרעשת גשר מצפון מצד אירביד, שגרמה נזק לרכוש, אך לא אבידות בנפש, הואיל וחברי הקיבוץ עברו לעמדות תת־קרקעיות ולבונקרים. בשעה 07.30 התקרבו אל תחנת־המשטרה, שמדרום לקיבוץ, בצד המערבי של הירדן, אותם שבעת המשורינים שחצו את הירדן בלילה הקודם ליד תחנת־השאיבה של חברת הנפט העיראקית, וחזרו עכשיו ופתחו באש על גשר. הרעשה זו, משני צדדים, נמשכה עד 12 בצהרים. ב־12 פתחו העיראקים בהסתערות משלשה צדדים. ההתקפה באה משני ריכוזי־אויב שמעבר לירדן – מצפון־מזרח ומן הריכוז השלישי מעבר מזה, במערבו של הנהר, על רכס־גבעות שנקרא “גבעת הגמל”, על שום שתי דבשותיו.

מגיני גשר הבינו מיד, ששני ריכוזי־האויב שמעבר לירדן לא שימשו אלא למטרות תמרוני הטעיה והסחה, ולא היה להם תפקיד ממשי, הואיל והתנועה מאיזור זה מוכרחה לבוא על פני תחנת־המכס, שהיתה נתונה לאש “פיאט” יהודית עוד מיום אתמול. על כן רוכז כל כוח־האש מגשר על “גבעת הגמל”, שבה העיז חיל־הרגלי של האויב להתקדם 200 מטר ונהדף, לאחר שנפלו ממנו 60 איש במדרון שבין גבעת הגמל ובין גשר. עד הערב ניסה האויב להוציא את חלליו משדה־הקרב. ואולם שדה־תבואה שעלה באש, למרגלות “גבעת הגמל”, הכביד עליו את התפקיד הזה. מלבד זאת אירע עוד מאורע טבעי אחד, שמגיני גשר הגבירו תקלתו: מי הירדן גאו פתאום וסיכנו את כל המעברים של הירדן שמחוץ לגשרים. רק יחידי סגולה ידעו, כי נפתח סכר הירדן שבין נהרים וגשר, וכי הוא נתון בידים יהודיות. גלי השטפון ניתקו את הקשר שבין האגף המערבי והאגף המזרחי של העיראקים.

ב־17 במאי נתחדש המשחק, במידה מוגברת. שוב פתחו העיראקים עם בוקר, בהתקפת ארטילריה, שמצאה את חברי הקיבוץ בבונקרים ובעמדות תת־קרקעיות. ושוב הופיעו שלשה ריכוזי חיל־הרגלים מעבר לירדן: החיילים העבר־ירדניים שמטפחות אדומות לראשיהם מזה, והעיראקים שמטפחותיהם לבנות על “גבעת־הגמל” מזה. כל שלושת הכוחות האלה, כאילו התכוננו להתקפה. ואילו, לאמיתו של דבר, לא יכול היה להתקיף אלא כוח אחד, זה שעל “גבעת הגמל”, שממנה היתה ניתכת אש מרגמות ומכונות־יריה כבדות על העמדות שבמורד, אלו עמדות־גשר שלמטה, שהיו זקוקות להגנה מלמעלה יותר מאשר מצד החזית, בשל תנאיה הטופוגרפיים הבלתי־נוחים ביותר של גשר. ושוב התקרבו המשורינים העיראקיים מצד דרום. הפעם הגיע מספרם עד 20, והם תפסו עמדה בחצי־גורן עגולה סביב תחנת המשטרה, כשהם פולטים אש בלי הרף. התקפת חיל־הרגלים, שהחלה בשלש אחרי הצהרים מ"גבעת הגמל", נהדפה בקלות. ואילו המשורינים, שעמדו לפני תחנת־המשטרה ושעברו בשעה 4 אחה"צ להתקפת הסתערות, העסיקו את המגינים עד לשעת־השקיעה ב־7.30. משורינים אלה התקרבו בסדר קרבי למופת, פלטו אש, לסירוגין מכל כלי־היריה על תחנת המשטרה, ונעצרו, מזמן לזמן, כדי לכוון את הכוונות ולקבוע את המרחקים. עד שעה 6 בערב הוציאו המגינים מכלל פעולה 3 משורינים. דבר זה גרם, שהוצאו מכלל פעולה למעשה 6, הואיל ו־3 אחרים היו צריכים לעסוק מכאן ואילך בגרירת הנפגעים מן המקום ולא השתתפו בקרב. עם שקיעת החמה התקרבו המשורינים והגבירו את אשם. כל הזמן דאגו הרצים אנשי־הקשר לאספקת תחמושת לתחנת המשטרה, באוצם בתעלות־הקשר הפתוחות למחצה תחת אש האויב. הם היו רצים עמוסים חגורות־כדורים, ארגזי רימונים ופגזי מרגמות. כך היו מתקדמים מחסני־התחמושת החיים האלה בזחילה על ארבע, והיו מוכנים כל רגע להתרסק על מטענם, עם פגיעת כדור אויב. רצי־הקשר האלה ואנשי התצפית הם אלמונים. אך כל אחד מהם התנהג בגבורה עילאית. כבנגבה, כן גם בגשר, עלו בזה אחר זה, בראש מגדלי התצפית, אף כי ידעו יפה, שכל אחד מהם מהווה מטרה לתותחי האויב. הם גררו את ארגזי התחמושת ונשאו אותם על הגב, אף כי ידעו יפה שהשטח נתון בטווח האש העזה של האויב. על הגיבורים האלה לא נכתב עדיין שום שיר, משום שאינם יחידים כי אם לגיון; לגיון גדול אחד, אפור ואלמוני השוכח את עצמו תוך כדי מילוי חובתו.

כשירדה החשכה, אחרי 8 בערב, נתקרב אחד המשורינים אל גדר־התייל, המקיפה את תחנת־המשטרה, והמטיר כדורי מכונות־יריה על הגדר, כדי לפוצץ את המוקשים שמאחוריה. התותח האנטי־טנקי, שהיה מוכן בתחנת המשטרה – אי־אפשר היה להפעילו כראוי, בשל המבנה הטכני של אשנבי היריה שבתחנה. אולם עכשיו, בשעה שהמשורין ניסה לפרוץ את השער, נשלחו למטה שני אנשים ובידיהם בקבוקי־מולוטוב, לצאת לקראת “האַיל” המשורין והממונע. השער החזיק מעמד, המשורין נסוג, וערבי אחד נשלח להניח מטען של חומר־נפץ. שני המגינים קפצו אחורנית בעוד מועד ולאחר ההתפוצצות זרקו את הבקבוקים בעד הפירצה שבשער, על המשורין המתקרב, שנדלק והתחיל נסוג אחוז־להבות, עד שנעצר באמצע הדרך. זה היה המשורין הרביעי שהעיראקים נאלצו לגרור אותו אחורנית משדה־המערכה.

האויב לא הוסיף עוד לתקוף את גשר. צמח נפלה בינתיים וחזרה ושוחררה. אבל המפקד הערבי שהבטיח למחות מעל פני האדמה את גשר, שקיבלה בינתיים תגבורת, לא היה יכול לעמוד בדיבורו. עוד כמה ימים נמשכו תמרוני ההטעיה של האויב ממזרח לירדן, והמשחק על “גבעת הגמל” ממערב לירדן, וכן טיולי־החידה של המשורינים ממזרח לתחנת־המשטרה. אחר כך התרחק האויב, בהדרגה, וחיסל את עמדותיו, אחת לאחת.

ב־25 במאי נתפסה “גבעת הגמל” ע"י אנשי ה"הגנה" ובוצרה והיתה לעמדת־משלט של קבע.

 

הגליל    🔗

המטה של חטיבת “יפתח”, אשר בניגוד לכוחות המגן הסטטיים של הישובים הבודדים היוותה כוח דינמי, בעל כושר תנועה רב הפועל באופן חפשי, נוכח שוב פעם, לפי תהליכי הפעולות ליד דגניה וגשר, בצדקת העקרון המקובל עליו מזמן, כי השליטה בדרכי התחבורה של הארץ היא שהצילה את הישוב. כי בזכות שליטה זו אפשר היה – עוד לפני התחלת האופנסיבה הגדולה – לשלוח יחידות־תגבורת קטנות בכיוונים שונים לפעולות עזרה והתקפה. עמק־הירדן ניצול ע"י יחידות תגבורת קטנות אלה, שהגיעו ברגעים הנכונים למקומות הנכונים. חטיבת “יפתח”, שנשענה על כוחות־המגן הסטטיים של נקודות הישוב, ובשעת הצורך הוסיפה להם תגבורת קטנה של כוחות אופרטיביים, נפנתה מעכשיו לתפקידיה הגדולים.

הפלישה בגליל הצליחה פחות מכל, בזכות פעולות מבצעי־הפלמ"ח. אף כי גם פלישה זו, כפלישת המצרים והעבר־ירדנים, עמדה כולה בסימן סיסמת נירים: “האדם נגד הטאנק”; ואף כי בתחילתה גרמה כאב וסבל בעמק הירדן ובגליל העליון, שכן השתתפו בפלישה זו לא־פחות משלשה טורי־מחץ סוריים במזרח וטור מחץ לבנוני אחד במערב – נהדפה בכל זאת, צעד אחרי צעד, ע"י יגאל אלון וחטיבתו. בסופו של דבר נתחזקו העמדות היהודיות, והגליל טוהר מלוחמי האויב מבית־שאן ועד מתולה. הזרוע המערבית־הלבנונית והזרוע המזרחית־הסורית לא התלכדו מעולם למלקחיים, אף כי הועדה הצבאית של “הליגה הערבית” חלמה כל הזמן על “מלקחיים” כאלה. אחת הסיבות להצלחה היהודית היא ללא ספק חסימת שערי הגליל העליון בעוד מועד, בפני כנופייות הגליל התחתון והשרון ע"י כיבוש בית־שאן, טבריה וצפת, החולשות שלשתן על הצטלבויות הדרכים המכריעות. אעפ"כ אפשר להשתומם על כך, ששיני הסורים והלבנונים לא נתקעו כראוי בלשון הכיסית הארץ־ישראלית של הגליל העליון. והלא לשון זו במקום שהיא יוצאת מן הכיסית – אין רוחבה עולה על 14 ק"מ, ומקומה הרחב ביותר אינו אלא 15 ק"מ. אמנם, בגליל המזרחי נמצאים 50 ישובים ותיקים ומבוססים באופן יחסי, לעומת 30 הישובים הצעירים ודלי האוכלוסין בנגב, הגדול ממנו פי שמונה. 50 ישובים אלה הראו כוח התנגדות עצום, אף ידעו להשיב מלחמה, בכל כובד המהלומה, ובייחוד ברגע שצבא־ישראל בא לעזרתם.

במערב, במקום שלשון־הגליל העליון יוצאת מן הכיסית הארץ־ישראלית ונכנסת בין הלבנון במערב ובין סוריה במזרח, ניסו כוחות הלבנון לנגוס נגיסה ראשונה בכיוון הכביש העובר מצפון לדרום, כשהם נשענים על הכפרים הערביים מלכיה וקדש ועל תחנת המשטרה של נבי־יושע, שהוא מבצר טבעי אדיר שנמסר לערבים ע"י האנגלים, בעזבם את הארץ. בנין תחנת־המשטרה הוקם, ע"י ממשלת המנדט, בזמן אחד עם יתר תחנות המשטרה הבצורות, שנבנו לפי תכנית טיגארט, בסופם של ימי המאורעות האחרונים. אז התחילה מתקרבת שעתה של המלחמה בנאצים, והיה צורך להרחיק מאזורים מזוימים בארץ לא לבד כנופיות ערביות, אלא גם צנחנים גרמניים, שחששו ביותר לפעולותיהם במזרח הקרוב, והיה רצוי להקים כמה וכמה עמדות־בטון איתנות, שיהיו חולשות על הארץ מבחינה טקטית ואסטרטגית כאחת. וכך הוקמו תחנות המשטרה, שכל אחת מהן היא כמבצר קטן, ששטחו הקדמי ניתן למיקוש מאחורי גדרות־תיל, וקירותיו בלתי חדורים לכדורים, ואף את חלונותיו אפשר לסגור בלוחות־פלדה; במגדליו – אשנבי־יריה מפלדה, והם מצוידים בזרקורים ובעמדות מכונות־יריה שהן במצב של כוננות מתמדת. תחנת המשטרה של נבי־יושע, ליד קיבוץ רמות נפתלי, מילא אותו תפקיד, כמו עיראק־סואידן שליד נגבה: הוא ריתק את הקיבוץ באשו ואיים בו בזמן על קו התחבורה החשוב מתל־אביב, מרכז האספקה לגליל, אל מתולה, שבצפון הגליל העליון. בכפר מלכיה שבגבול הלבנוני, אשר בסמוך לו מחנה צבאי עזוב, חנו מאה לוחמים ערבים. ובקדש, בין מלכיה ונבי־יושע, מאתיים, בעוד אשר בתחנת המשטרה של נבי יושע התבצרו 150 איש. יחד עם מאתים הכפריים המזוינים של הסביבה ומאתים וחמשים חיילי המחץ הלבנוניים, שחנו מצפון למלכיה בכפר הלבנוני עטרון ושנועדו לשמש רזרבה למלכיה – עמדו באיזור של נבי־יושע כולו 900 ערבים מזוינים ומצוידים בנשק חדיש, בתותחים, במרגמות, במכונות יריה כבדות ובמשורינים – בריגדה שלמה. כל אלה קיבלו אספקה מן הלבנון, דרך מלכיה. ולרשותם עמדו כמויות תחמושת בלתי מוגבלות כמו לרשות כל יתר חילות־הפלישה הערביים.

הערבי של הגליל העליון הוא פראי יותר ומלחמתי יותר מאחיו באזורי הארץ האחרים. קירבת הגבול מצד אחד – המרוחק לכל היותר 8 ק"מ ממקום מושבו; קרבתם של מושבות וקיבוצים יהודיים פורחים מהצד השני, המעוררים את יצר הקנאה והשוד – כל אלה השפיעו עליו כדי לחזקו במסורת השימוש בנשק של שודדי־דרכים. כמעט כל הכפרים הערביים של הגליל השתתפו בפעולות המלחמה נגד ישראל. מאתים אנשי הכנופיות שפעלו באיזור נבי־יושע, לא היו אלא חלק מן הנוער הערבי המגויס בגליל העליון. ומי שמכיר את תולדות המלחמה הזאת, עומד על מלוא האיולת שבתביעת מדינות ערב ממדינת ישראל, להחזיר את כל האויבים המושבעים האלה, שפעלו יחד עם צבאות־הפלישה נגד ישראל, אל כפריהם ואל אדמותיהם, לאחר שנוצחו במערכה ונפלו בשבי, או שברחו אל מעבר לגבול.

בין ה־14 לבין ה־30 במאי פוצצו גשרים רבים בגליל בשטח הלבנוני והסורי. איזור הררי זה עשיר במקורות מים. רבים מהם הולכים אל הים וכמה מנחליו הולכים אל הירדן, לפיכך מגשרים את כבישיו גשרים רבים ואפשר לעכב פלישות־אויב ע"י פיצוצם, ולאלצו לעשות דרכי עקיפין ארוכות. אחד הגשרים האלה בצפון, באיזור הלבנון, מעל ללשון הארץ של הגליל העליון – הוא גשר הליטאניס ההולך אל הים. בגשר זה תלוי השימוש בכביש הבא מן העיירה הלבנונית מרג’־עיון, המתחבר ליד מתולה עם כביש הגליל. כביש זה, חשיבותו ממדרגה ראשונה ובו נעו בשעתו כוחות וישי, עם התקדמותם לצד ארץ־ישראל. אין הלבנון עשיר בכבישים. ופיצוץ גשר בלבנון שיתק, למשך שבועות, את תנועת הצבא, הואיל ואין דרכים אחרות ולא גשרי־עזר זמניים. כשנודע לש"י הישראלי, כי במרג’־עיוּן מתרכז כוח רב, היה ברור כי אין כוונתו של כוח זה אלא לחזור על המסע של חיל־וישי ולפלוש למתולה, הצפוני שבישובי ארץ־ישראל, ששימש כבר בשנת 1940 שער־פלישה. לכן שלח יגאל אלון, בליל ה־19 במאי, יחידת־קומאנדו מיוחדת, שמתפקידה היה לחדור ללבנון ולפוצץ את גשר ליטאניס הגדול. בו בלילה תקפה חטיבת “יפתח” את מבצר נבי־יוּשע.

טור המחץ יצא מבסיסו, כשתכניות־מבצע מפורטות עמו, והתקדם בסדר צבאי ובדומיה, בכוון ההר נבי יושע. בשלב זה של הפעולה, לפני התחלת הקרב, היה דומה הרבה יותר ליחידת אספקה, המעבירה משאות בלילה, בזהירות ומתוך רווח ניכר בין איש לאיש. האנשים נשאו על גבם חלקי־מרגמות, ארגזי פגזים, מכונות יריה מטיפוס “שפאנדאו”, ונוסף על כך נשא כל אחד רובהו על שכמו וחבילה של חמרי־נפץ תחת בית שחיו. בחגורה היו תלויים רמוני יד ותחמושת. ארבעה אנשים נשאו שני “פיאטים”. לפניהם צעד המפקד והאלחוטאי שלו, שמכשיר השדור שלו היה פתוח והיה משדר כל הזמן למפקדה כל נשימה קלה, כל צעד וכל יריה בודדת של האויב המרוחק.

במפקדה ישב קצין־המבצעים לפני מפה (1:20.000), שעליה היו רשומים סימנים מוזרים מסביב לנבי יוּשע וקדש, והאוזניות לראשו. הוא הקשיב לרחושי־הלילה, לנשימה הכבדה של טור־המחץ, המתקדם לאט ובדומיה, המאומן אימון קרבי ממושך ומגיב לכל פקודה־לפעולה הגבה כמעט מכנית, ללא היסוס וללא ערעור אחרי טעם הפקודות.

“אנו מתקרבים לנבי יושע”, מסר האלחוטאי בקול חרישי לקצין־המבצעים שלו, “האויב שותק, הוא לא הרגיש כנראה בהתקרבותנו”. בחדרו של קצין־המבצעים גוברת המתיחות. מדוע שותק האויב? אולי נכנס טור־המחץ לתוך מלכודת?

פתאום נשמע באזניות קול טרטור מוזר, כמו יריות מרגמה. האלחוטאי מודיע: “אש שגעונית מתחנת־המשטרה לכל הצדדים. סוף סוף הרגיש בנו האויב. אנו עומדים בפני קו חוטי־התיל”. מיד לאחר כך מצלצל קולו של הקצין שהלך עד כה בראש הטור, ועכשיו מסר את סמכות הפיקוד בצורה צבאית לקצין אשר בחדר־המבצעים במפקדה, וביקש הוראות.

קצין־המבצעים קפץ ממקומו. הוא עומד רכון על גבי המפה ועפרונו נוגע, פעם בפעם, בנקודות המסומנות בכתב־סתרים. הוא מוסר פקודות מפורטות בתכלית הפירוט, בלשון טכנית מיוחדת שהיא גם מרוכזת וגם מביאה בחשבון את כל הדברים הקטנים שבקטנים. מלה אחרונה שהוא משמיע: “אש”.

באוזניות נשמעות יריות עזות, שריקות, זמזומים. מיד מגיעים הדוחי"ם, ועליהם באה תשובה בצורת פקודות חדשות. קצין אחר רושם בפרוטוקול כל שידור וקליטה ורושם את הזמנים בעזרת שעון, שאינו מסיח דעתו ממנו אף לרגע קל.

עשר חגורות של גדרות תיל מבוצרות בטון, בגובה איש, מקיפות את תחנת־המשטרה, ויש הכרח לפוצצם, באש מכונות יריה ומטר רימוני־יד. הקצין מחדר־המבצעים קובע כיצד הפעולות מוצאות לפועל לפי קולות ההתפוצצויות. אין הפעולה מתקדמת במהירות יתרה. אל הגדר אין להגיע אלא בזחילה, כדי להניח את חמרי הנפץ. אחר כך צריכים החבלנים להיסוג. כל פיצוץ של גדר נמשך רבע שעה. בינתים פועלות משני הצדדים מכונות־היריה והמרגמות. זיקוקי הערבים – זמזומם נשמע באפרכסת. הם מאירים את שדה הקרב באור בהיר בטרם הם כבות ונופלות בחזרה לתוך חשכת הלילה. אין להתגבר על עשר חגורות של גדרות־תיל אלא לאחר עבודה מאומצת של שעתים וחצי.

לפני הגדר האחרונה ממש נשמע רעם מוזר, ממושך וזועם. בצפון עולה פתאום, ממרחק רב, אלומת־אור עצומה. בקרניה מתאבכים ענני עשן: גשר ליטאניס פוצץ, במרחק 30 ק"מ מצפון לנבי יושע. כעבור חצי שעה מגיעות עוד חדשות מחדר־המבצעים של המפקדה: “הלו, הלו, יונה שלוש, יונה שלוש, אנו חוזרים מפיצוץ גשר הליטאניס. אנו מביאים אתנו פצוע קל אחד”. והנה מגיעות עוד ידיעות נוספות. “הערבים יוצאים מקדש”. והנה ידיעה מנבי יושע: המכשול האחרון פוצץ. אנו עומדים לפני חומת תחנת־המשטרה. אין לנו כל חומר־נפץ נוסף. במזרח – עולה השחר. האויב מתחיל לראותנו.

בבוקרו של 13 במאי נסוג טור־המחץ מנבי־יושע, ותפס את המשלטים הסמוכים. עד הערב ריתק באשו את תחנת המשטרה. שלשה אנשים סרבו להשתתף בנסיגה זו ונשארו באשר היו מרצונם החפשי: חובש, שלא רצה להפקיר שני פצועים; מקלען שביקש לחפות על נסיגת האנשים, ומפקד יחידת ההסחה, שמינה ממלא־מקום לעצמו, ונשאר כדי לעזור למקלען בחיפוי על אנשים. שלשתם נמצאו אחר כך חללים. הם הלכו לקראת המות מרצונם הטוב, כמתנדבים, מתוך הכרה שבדרך זו יצילו את חיי חבריהם.

אור ליום ה־17 במאי נתחדשה ההתקפה בחומר־נפץ חדש. ב־17 במאי, ב־2 אחר חצות, כבר היתה תחנת־המשטרה בידים יהודיות. הערבים ברחו. רמת נפתלי, והכביש המוליך מצפון לדרום שוחררו. עם פיצוץ גשר הליטאניס ננעל שער־הפלישה הלבנונית, ליד מטולה. מעכשיו לא נשאר כשער פלישה אלא שער־מלכיה, אשר סביבו התרכזו הקרבות בימים הבאים.

היהודים רכשו נשק בכל אשר מצאו. הם ידעו כי רב כוחו של האויב, וכי רבות ממנו מזימותיו של ידידו האנגלי. הידיד האנגלי תמך בגלוי בצד הערבי. אחרי ההודעות על המראת מטוסי חיל־האויר הבריטי משדה־התעופה של האַבאניה בעיראק לחזית הארצישראלית, מסר רדיו מוסקבה ידיעות חדשות על פריקת טנקים אנגליים כבדים בבצרה, הנמל העיראקי במפרץ הפרסי. טאראסנקו, נציג אוקראינה, שאל במושב האו"מ את אנגליה המטעימה את “נייטראליותה” – אם אין זו השתתפות אנגלית במלחמה, כששלש אניות אנגליות הנושאות נשק נמצאות בדרך לנמלי ערב? מרבת־עמון מסרה העתונאית האנגלית הולינגוורת, כי ארצות־ערב “כבר קיבלו במאי וביוני אספקה ניכרת של נשק ותחמושת, הרבה יותר משקיבלו היהודים מארצות מסוימות בגוש המזרחי”. קצינים בריטיים הוסיפו לחבר תכניות בשביל המבצעים הערבים. כשמסר בווין, ב־25 במאי, כי מספר הקצינים הבריטיים בלגיון הערבי הוא 35, היתה זו, על כל פנים, הודעה באמיתות העובדה, שנמסרה ב־2 ביוני על ידי אבא אבן, נציג ממשלת ישראל הזמנית, כי מספר הקצינים וסגני־הקצינים הבריטים של הלגיון מגיע עד 225 איש. ואין צריך לומר, שהודעה זו היתה יותר קרובה לאמת המדויקת. ב־12 ביוני הודיע רדיו מוסקבה: “בראשית השנה, עם פתיחת ההתקפות הערביות, עשתה אנגליה הסכמים סודיים עם מצרים ועבר הירדן, שבהם הבטיחה פינוי נוסף של צבאה מאיזור תעלת סואץ, וחידוש המשא ומתן בענין סודאן, בתנאי שמצרים תמסור את רוב השטח שתכבוש בארץ־ישראל לידי עבדאללה. בהסכם עם עבר הירדן הותנתה על ידי הבריטים הקמת בסיסים צבאיים בריטיים במספר רב, על אדמת ארץ־ישראל”. סמוך לסופה של ההפוגה הראשונה, ב־1 ביולי, הודיע רדיו מוסקבה: “25 קצינים בריטיים הגיעו לראץ־ישראל לפי הזמנת “הליגה הערבית”, כדי לנהל את הפעולות הצבאיות לאחר תום ההפוגה. חמשה מבין קצינים אלה יצאו, מיד לאחר הגיעם מאנגליה, אל גזרת־החזית של נצרת, כדי לנהל משם את הפעולה נגד חיפה. קבוצה אחרת כבר הגיעה אל מרכז המפקדה המצרית בדרום, ושם היא משתפת פעולה עם קצין “ס.ס.” לשעבר, מי שהיה גנרל אייכמן, הפעיל בפיקוד המקומי וממונה על המתנדבים הגרמניים והאוסטריים שגויסו למלחמה על ידי הערבים”.

ביולי, 1948, עם התחלת ההפוגה השניה בארץ־ישראל פנו ממשלות מצרים וסוריה אל משרד־המלחמה הבריטי, וביקשו ממנו רשות, לשלוח משלחות לרכישת מתנדבים באזורי הכיבוש של גרמניה, כדי להוציא לפועל פעולת גיוס נרחבת למען צבאות ערב בפיקודם של קצינים גרמניים לשעבר. האנגלים חששו כי רכישת מתנדבים בצורה גלויה זו תעורר רעש, ולכן, העדיפו את רכישת המתנדבים האלה בעזרת קציני האינטליג’נס.

אחרי תבוסת המצרים בנגב, בסוף אוקטובר, קיבלו הסוכנים הבריטים של האינטליג’נס תביעה נמרצת, לשלוח למצרים קציני־תעופה גרמניים.

 

מעשה ב"ספיטפיירים"    🔗

ב־3 בנובמבר יצאה קבוצת מתנדבים, שאליה השתייכו מפקד החטיבה ה־14 בחזית הרוסית גנרל שלֶמֶר וחמשה ראשי־כנף של חיל־האויר הגרמני, מן העיר קלן בדרכם לארץ, והגיעו עד אינסברוק, מקום שם נאסרו על ידי אנשי המשטרה הצבאית הצרפתית. ברשות הקצינים מצאו הצרפתים תעודות מזויפות של “הצלב האדום”. נציגי “הצלב האדום” במזרח הקרוב, בגרמניה ובארצות אחרות, נתבקשו כתוצאה מגילוי המקרה, לאסוף ידיעות על ארגון זה של “רכבת” מחתרת, בלי “לעורר רעש רב מדי”. כתוצאה מן הידיעות שנתקבלו, הוברר שהסוכנים הבריטיים ארגנו את הנסיעות האלה לפי הוראות של שירות האינטליג’נס. בו בזמן פתחו הבריטים בלחץ דיפלומטי על אנשי “הצלב האדום” שיפסיקו את חקירותיהם. הובטח להם, לאנשי “הצלב האדום”, בתורת “שירות־שכנגד”, שלא יוסיפו עוד בעתיד לזייף תעודות של “הצלב האדום”. סוף סוף, מומחים אנשי האינטליג’נס בטשטוש עקבות.

ישראל רכשה נשק וייצרה נשק ותחמושת. לא לבד חמש מדינות ערביות הסתערו על גבולות המדינה הצעירה, וחדרו לתוכה. לימין הפולשים עמדו גם אנגלים ופולנים, גם נאצים גרמניים ופאשיסטים איטלקים. דומה היה כי “הציר” קם שוב לתחיה. לא חסרו אלא ספרדים של פראנקו ויאפאנים, בשביל להחיות את מחול השדים המסוכן מימי מלחמת העולם השניה; מחול־המתים מבית הקברות של הפאשיזם והנאציזם, אשר ערבים וגם אנגלים מסוימים, ובראשם ארנסט בווין, העלו אותם מקברותיהם ונעשו מנצחים שטניים על מקהלות־רפאים זו.

הגיוס התקדם במלוא הקצב. חיילי “ההגנה”, אצ"ל ולח"י, לא היו אנשי צבא סדיר; אלא קבוצות של לוחמים מתנדבים, אנשי מחתרת, פארטיזנים. מתפקידה של המדינה הצעירה היה: לפרק ארגונים אלה ולהכניס את חבריהם לתוך כור ההיתוך של הצבא, צבא ההגנה לישראל. כעשרים אלף איש שירתו כמתנדבים בצבאות הברית בתקופת מלחמת העולם השניה, ולבשו מדים בריטיים. אנשים אלה סיפקו, על הרוב, את הקצונה ואת סגני־הקצונה של צה"ל, שהוקם בחפזון רב. עם תום פרשת ההגנה, אצ"ל ולח"י, היו גם ימי הפלמ"ח ספורים. הפלמ"ח מילא תפקיד מיוחד במינו, בשנים האחרונות. לא לבד מבחינה צבאית אלא גם מבחינה חברתית ואידיאולוגית. כחטיבת קרב היה הפלמ"ח כח לאומי, כחטיבה חברתית היה הפלמ"ח גוף סוציאליסטי. אף על פי כן, הוסיפו, לעת עתה, יחידות הפלמ"ח להתקיים כחטיבות, שגיוסם ואספקתם הצבאית והחברתית נעשו מעכשיו בצנורות־הצבא. עשרים אלף החיילים היהודיים בישראל מצבאות הברית לשעבר, גויסו לצה"ל. הרב־טוראים, הסמלים והסגנים ויתר אנשי הקצונה הנמוכה נתמנו מדריכים וקצינים. ויש שעלו למדרגת קציני מטה בצה"ל. אליהם הצטרפו המדריכים והמפקדים של ארגון ה"הגנה" במחתרת, והם היוו את שורות ראשי הפיקוד, שקיבלו את זרם המתגייסים במחנות הגיוס, יום יום במשך 24 שעות רצופות, אימנו אותם והדריכו אותם.

הגיוס התחיל בזמן מאוחר באופן יחסי, בשל חוסר חופש תנועה ופעולה, שנגרם לרגל נוכחותם של האנגלים. ציוד המתנדבים בנשק ובבגדים וטקס שבועת־האמונים למדינה – נעשו אחר כך. זמן רב עבר עד שנתקבלו כל הסמלים וסמני הדרגות; עד אשר הקצינים וסגניהם קבלו את תווי דרגותיהם הרשמיים, ועד שהונהג סדר, משטר ונוהג צבאי. הדבר נמשך זמן רב, ולפעמים הונהגו החידושים תחת אש האויב ממש, בהפסקה שבין אזעקה לאזעקה, באמצע פעולות המלחמה, נגד האויב שהיתה לו שהות להזדיין ולארגן את צבאו הסדיר שנים על שנים. עכשיו פלש אויב זה לארץ מכל צד, וביקש להציפה באש ובדם. עבר זמן רב, משום שהצרכים היו מרובים, ומשום שאש המלחמה אחזה בכל פינות הארץ. לאמיתו של דבר התקדמו המאורעות תוך מהירות אגדתית. בין לילה הוקם צבא ההגנה לישראל, הולבש, צויד בנשק ואף השיג, תוך כדי התהוותו, נצחונות מזהירים.

ביום האחרון לחדש מאי גויסו טכנאי האוירונים. מבין עשרים אלף המתנדבים היהודים ששירתו בצבאות הברית, היו כאלף איש ששירתו בחיל האויר הבריטי. מהן ששרתו חמש שנים, ורק 25 מהם הוכשרו לשרת בצוות הטיסה, כתותחנים, נווטים וטייסים. אף אחד מהם לא הועלה למעלה מדרגת סמל, בהתאם למדיניות של המפקדה הבריטית בקאהיר, שלא הצטינה באהבת ישראל. עכשיו התייצבו לשירות בחיל־האויר הישראלי כל אלה ששירתו פעם בצוות הקרקע, הטכנאים־האויראים, שנמלטו במטוס־הברית מכרתים והגיעו לבלגיה. הם היוו את הקאדרים ואת סגל הקצונה של חיל־האויר הישראלי, שדברי ימי התפתחותו משך ששה חדשים בלבד היא רבת סודות ורבת פלאים כאחד, ועוררה תדהמתו של כל העולם כולו.

ככל שממעטים מטעמי בטחון למסור עובדות ומספרים רשמיים, כן רבות השמועות מסביב לנושא העדין, ונעשות במרוצת הזמן תחליף לאמת. שהרי אין מוסד רשמי שיעיז להסיר את צעיף־התעלומה ע"י מסירת הודעה על מספרים מדויקים ועובדות כמו שהן. אין זאת אומרת, שכל ההשערות רחוקות מן האמת. לפעמים הן קרובות אליה מאוד. ואולם, אחד הפרטים הפאנטאסטיים ביותר, והעטופים בצעיף של איפול מוחלט, הוא פרק התפתחותו ומאמציו המלחמתיים של חיל־האויר הישראלי על מטוסיו וטייסיו.

מזמן לזמן היתה העתונות הישראלית מפרסמת, במרכאות כפולות, ידיעות סנסאציוניות מעתוני חוץ לארץ על חיל־האויר הישראלי. ידיעות אלה לא הוכחשו אך גם לא אושרו, ולא ניתן להן פירוש רשמי מוסמך. מטוסי־קרב ומפציצים היו ממריאים משדות־תעופה באנגליה ובארצות הברית. לא הם ולא טייסיהם נראו חוזרים אי פעם למקום המראתם. בצרפת ובאיטליה נערכו לא פעם נחיתות־אונס, מחמת חוסר בנזין של מטוסי מלחמה, אשר טייסיהם היהודים לא יכלו למסור ידיעות ברורות על מטרת נסיעתם, והם הושמו במעצר.

על קומדיה מיוחדת במינה נמסר באנגליה. חברת סרטים רכשה ששה מטוסי “ספיטפייר” בשביל לערוך תצלומים לסרט – מחיי חיל האויר הבריטי. נשכרו שחקנים, רקדניות – עיר־סרטים שלמה. ובמשך ארבעה ימים שיחקו וצילמו בשקידה מרובה. ביום החמישי, המריאו המטוסים יחד עם מנהלי המפעל כולם ונעלמו בין העננים לבלי שוב. שדות התעופה של אנגליה ואמריקה נעשו לא בטוחים. כפי הנראה היה קיים שירות חשאי מיוחד שפעל וניצל את קשריו בעולם כולו, כדי להרכיב באמריקה ובאירופה טייסות קרב ומפציצים ולשלחם לארץ־ישראל.

הענן הכחול של התעלומה שאפף את הענינים האלה, והערפל האפור של הבלתי־ידוע והסודי, הוסיפו להם כוח משיכה והרבו להעסיק את הדמיון. שוב ושוב סופר על טייסים נוצריים, שסוכנים פנו אליהם בשאלה, אם יש ביכולתם לערוך טיסה, ללא חנית הבינים, לתל־אביב. שוב ושוב הודיעו על עובדות, שמידת־אמיתותן היתה יותר חשודה ככל שפרטיהן היו מרובים יותר. היו שנקבו סכומי משכורות גבוהות של טייסים, שהיו ממתינים בבתי מלון להמראה לארץ־ישראל. והיו שסיפרו על חוזים נוחים ביותר בשביל טייסי קרב באמריקה ובאירופה. באשר עשן – שם גם אש, אומרים. האש פרצה בארץ־ישראל, ובאוקטובר, 1948, ירדה על ראשיהם של המצרים שתלו עיניהם ברקיע ולא הבינו, מה קרה כאן: חיל־האויר הישראלי הסתער בלהקי־טיסה מלוכדים, ששלטו ברקיעים. ואף העולם לא הבין מה קרה.

באוקטובר הגיע עריק מחיל האויר הישראלי לשדה התעופה בפאריס, והעריק הזה מסר כאילו פרטים סנסאציונים על חיל האויר הישראלי. מוזר הדבר, שאף עריקים רוסיים היו נוכחים בשדה־תעופה זה, דווקא בשעה שהיה נחוץ להחיות את התעמולה אנטי־הסוביטית⁶, כיוון שפאריס היא כידוע עיר הדיפלומאטים. אף את העריק הזה מחיל האויר הישראלי לא ראה איש, ואיש לא הבחין בנחיתת מטוסו. אבל טורי העתונים היו מלאים פרטים עליו, ועל טייסת ההובלה של חיל האויר הבריטי המביאה לילה־לילה, במטוסי הובלה כבדים, נשק מצ’כולובקיה וחלקים של מטוסי “מסרשמידט” שמרכיבים אותם בבתי־מלאכה תת־קרקעיים בישראל. עובדה זו גרמה לו, כאילו, לאותו טייס – שהוא אויב הגוש המזרחי – לערוק מחיל־האויר הישראלי ולהזהיר את העולם מפני ישראל המקבלת נשק מן המזרח דרך פראג.

העובדה שצ.ה.ל. נלחם במלחמה הזאת בנשק צ’כי, ושחיל האויר הישראלי טס במטוסים צ’כיים, לא הוכחשה בסופה של מלחמה זו, על ידי אף אחד ממשתתפיה. הטייס שערק לפאריס שכח רק דבר אחד: הוא לא הסביר, מאיזה טעם היו כל מעילי ההסוואה, השמיכות, רצועות־הרובים, חגורות הכדורים, הילקוטים והמדים וכמעט כל ציוד המשנה של צה"ל מוחתם בחותמת ארצות־הברית. אכן, כבר אירע פעם בהיסטוריה כדבר הזה, שארצות הברית וברית המועצות הלכו יחד! היה זה ב־29 בנובמבר, עם קבלת החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה היהודית. בציודו של צה"ל הלכו שוב שתי המעצמות זו בצד זו.

*

לווינגהאם ישב ברומא, לשם תפקידים מיוחדים.

רומא היתה שוב העיר הקדומה מלאה חיים וססגוניות ובה היו מרחפים גם תיירים גם יונים, אשר איזו טעות שבדמיון העבירה את כולן לוינציה, בשביל ללכלך את ככרות העיר שלפני חזיתות ארמונות הריניסאנס היפים – והיא זכותן המקודשת שאינה מוטלת בספק. רומא חזרה להיות העיר הקדומה שנערותיה הנאות שבעולם, והטרזניות מבנות פאריס, ובחוריה הפראיים וההדורים ביותר שבאירופה, שביום מבריק לובן עיניהם ובלילה – להב סכינם. רומא חזרה להיות העיר הקדומה; חלום החיים על נהר הטיבר, שהאמריקנים מסתכלים בו מבעד למשקפיהם, ובה גם קומוניסטים, גם ניאו־פאשיסטים, גם רעבים, גם מפגינים, גם אסיפות בוחרים, גם ריפורטרים בינלאומיים. עיר זו ניצחה לפני אלפים שנה את ירושלים. ועכשיו היתה – עקב היחס הבלתי ידידותי של קאהיר – למקום מושבו של שרות האינטליג’נס במזרח הים התיכון. שירות זה ביקש לנצח את ירושלים בשניה, והוא חלש על נתיב־האויר הקצר ביותר לתל־אביב. כי אותה שאלה מפורסמת שהיו שואלים את פי הטייסים הנוצרים בענין טיסה בלי חניה, לתל־אביב, היתה לה, לפעמים, המשמעות הברורה: היכול אתה לטוס ללא חניה מרומא לתל־אביב?

לווינגהאם דר במלון “רומא”, בקומה שניה, בחדר 91. מיום שקיבל את מכתב האיומים מאת אצ"ל, התחיל סובל ממחלת עינים ומרכיב משקפים כהות. שוב אין שמו לווינגהאם, כי אם לוי, והוא מעיד על עצמו שהוא יהודי. תסרקתו קצרה משהיתה, וכאילו דבוקה לרקתו. הבעת פניו מרה ומאוכזבת. אבל במקום מדי הסרג’נט, הריהו לובש חליפה אזרחית שגזרתה מצוינת, וכולו עושה רושם של אדם עשיר ובלתי תלוי, היושב באולם־ההמתנה של המלון הגדול וקורא עתונים, ורק לעתים רחוקות הוא מטייל קצת ברחובות העיר.

מלון “רומא” הוא מלון הטייסים. ומקומו – מול שדה התעופה, ליד כביש רחב שבו אפשר להגיע אל לב העיר ואל מרכזה המסחרי בחמש דקות. כאן גרים העשירים והמפונקים שבקהל נוסעי המטוסים הבינלאומי. הסוחרים הכרסתניים והגבירות האפורות כעכביש, שמחרוזות־פנינים גדולות לצוארן, וכן גם “נוער הזהב” המצלצל באצעדות מזהב טהור ומרשרש בבגדי ערב ומתרוצץ במכוניות מהירות – ממש כבסרט של הוליווד. לווינגהאם, המכונה לוי, יושב מאחורי גל של עתונים. הוא מרכין ראשו, שכן משכורתו ניתנת לו מאת שירות האינטליג’נס, והוא עלול להפסיד את משרתו ולחזור להיות שען קטן בסימטה לונדונית, מחוץ לכל התנועה הגדולה הזאת של גלגלי החברה הטובה והאדירה שבעולם.

לווינגהאם הוא מר־נפש. כל האחרים הם עשירים באמת, ואילו הוא מעמיד פני עשיר, משום שזה תפקידו כרגע, לשבת במקום הזה ולפזול לצד האחרים, המשתעשעים באמת. לווינגהאם מקבל דואר הרבה. לפחות ששים שמות ופרטים רבים, ולפעמים גם תצלומים של טייסים העומדים לצאת לארץ־ישראל, הומצאו לו בזמן האחרון. כן תוארו לפניו סוכני חיל־האויר הישראלי, וכמה מטוסים “חשודים”, שיש להניח כי הם עומדים להבריחם לארץ־ישראל. מלבד זאת בא אדם צעיר אחד בכל יום, בשעה קבועה, ומוסר מכתב בשביל לווינגהאם. מכתב זה מכיל גם כן דין וחשבון של פקיד משדה התעופה המקבל שוחד משירות האינטליג’נס. הלה מודיעו על כל המטוסים הנוחתים יום־יום, ועל הרכב הצוותות שלהם, באופן שיהיו ללווינגהאם פרטים מדויקים על התנועה בשדה התעופה. הוא משווה את הדין וחשבון משדה התעופה עם ההודעות של הממונה עליו ועם הרישומים בספר האורחים בבית המלון “רומא”, והוא מנסה למלא את התפקיד המוטל עליו, שהוא: לעכב בכל האמצעים את המראת המטוסים והטייסים לארץ־ישראל.

והואיל ומר לווינגהאם מרכיב משקפים כהות⁷, אין להבחין בו אף פעם, אם הוא קורא, או שהוא מסתכל בפני ההאנשים. והוא מסתכל בפני האנשים, כל אימת שהוא מחזיק לפניו עתון. כרגע נמצאים בבית המלון ששה טייסים. אבל אין הללו חשובים בעיניו. הם משתייכים לצוות של חברות תעופה בינלאומיות. לווינגהאם מכיר בכל אדם, אפילו הוא לבוש אזרחית, אם הוא טייס או לא. טייסים אלה הם מטיפוס מיוחד: צעירים הם ואליגנטיים, ספורטאים ושובי־לבבות. סוחר אמריקני הוא טיפוס אחד, וטייס הוא טיפוס אחר.

מלבד זאת יש בבית המלון שתי צעירות אשר לווינגהאם מתענין בהן. הוא עוקב אחריהן בזהירות, בלי לעמוד על טבען, על תפקידן ועל סיבות ישיבתן במלון יקר זה. אלו הן שתי אחיות, היושבות בחדר 63, סמוך ללווינגהאם, ושתיהן רשמו בספר־האורחים, כי הן יהודיות מארץ־ישראל.

יום אחד, בשעה 11.30 לפני הצהרים, מוסר לו הנער השליח במלון מכתב משדה־התעופה: שני טייסים הגיעו במטוס־ציד אמריקני “יו.ס.אל.פי.” 36.709, שמותיהם: לאוניל כהן וגורג' ברלינג. הם מפליגים ב־3 למאלטה. לווינגהאם מזדעזע: יש לפעול מיד! הגיעה השעה! סוף סוף העלה דג בחכתו.

ליאוניל כהן הוא מן המעולים שבטייסי חיל־האייר הבריטי במלחמת העולם השניה. לחשבונו יש לזקוף 35 מטוסים נאציים ויותר, שהפיל בקרב. עם פרוץ מלחמת העצמאות היהודית בארץ־ישראל העמיד את עצמו לרשות חיל האויר הישראלי והתחיל לפעול למען ארגון להקה אירופית של טייסי קרב שיצטרפו להגנה. ג’ורג' ברלינג הוא בן 29 שנה, טייס קרב קאנאדי ממדרגה ראשונה, שהיה פעיל במלחמת העולם האחרונה במאלטה, והפיל בקרב־אויר 32 טייסים נאציים. ברלינג הוא ידידו של לאוניל כהן, נוצרי שהתנדב מרצונו הטוב לחיל־האויר הישראלי, משום שאף הוא כלאוניל ידידו, נלהב למפעל הבניה היהודי בארץ־ישראל ומלא אהבה לטיסה. כהן וברלינג היו ידועים לו ללווינגהאם יפה, שכן קיבל כבר קודם גם את תצלומיהם, גם את מספר מטוסם. לבו של לווינגהאם, השען ובעל המלכודות, ניתר בקרבו, מרוב חדווה כי סוף סוף יש בידו להנחית מהלומה, שתעלה את שמו ואת כבודו במשרד הים תיכוני של האינטליג’נס.

מר לווינגהאם מיהר לשדה־התעופה. ב־12 כבר עמד במשרד ההנהלה, ליד איש סודו מאחורי המחסום, והסתכל בטייסים ובנוסעים, שהגיעו בשעה האחרונה, ועברו על פניו בזה אחר זה, אף הראו תעודותיהם. לבסוף הגיע תורם של שני טייסים. שני בחורים יפי־תואר וגבהי קומה. טיפוסים ספורטיביים. אחד בהיר־שער והשני שחרחר, ג’ורג' ברלינג וליאוניל כהן. לווינגהאם מסתכל בהם מתוך סקרנות, בלי לגלות את התרגשותו. אנשים אלה היו כובשי לבבות שחצנים האוהבים לחיות ולהנות מן החיים ואם גם לסכן אותם בלי הרף. משכורותיהם היו גבוהות, וכך יכלו להשתעשע. נוער של זהב – הרהר בלבו לווינגהאם במרירות.

ב־1 אחר הצהרים יצאו הוא ואיש־סודו, שהיה לבוש מדי פקיד שדה־התעופה הרומי, אל מסלול ההמראה. בידו של לווינגהאם היתה מזוודה. הם התקרבו למטוס הקרב “יו.ס.אל.פ. 36.709”, שעמד בירכתי המסלול. משמר שדה־התעופה שהשגיח על פינה זו של השדה, הצדיע בראותו את מלווהו של לווינגהאם. האנגלי נכנס לתוך המטוס ומלווהו נשאר בחוץ. כעבור 5 דקות חזר לווינגהאם ויצא. הוא כיוון את שעון מכונת־התופת כך, שפעולת ההצתה היתה מוכרחה לבוא מקץ שלוש דקות לאחר הפעלת מכשיר הניווט.

ב־2 אחר הצהרים ישב לווינגהאם בחדר האוכל של מלון “רומא”. האולם היה מלא אנשים, נוסעים וטייסים שהגיעו זה עכשיו. ליד שולחן מרופד ראה את כהן וברלינג יושבים בחברת שתי הצעירות הארצישראליות, מחדר 63. היתה זו קבוצה בולטת. הכל הסתכלו בהם, אך לא הפריעו לארבעתם שדברו אנגלית שוטפת, והכירו כנראה אלה את אלה מקודם. פתאום ראה לווינגהאם אורח חדש נכנס. דמות ענק, אתליט, בגילו של ברלינג, שכתפיו רחבות וסנטרו בולט וכולו נראה כמאגרף. בכניסה לאולם נשאר עומד, תר ומחפש בעיניו כאילו חיפש אדם מסוים. מה זה? – שאל את עצמו לווינגהאם. מדוע נעץ הזר מבטו בסוכן האינטליג’נס הקטן?

אבל זה עבר. המבט שננעץ בו הרפה ממנו כעבור רגע, והוסיף לנדוד, אף נעצר ליד השולחן, שסביבו ישבו כהן וברלינג.

היה משהו במחזה זה שעורר ענין רב, ולא בלווינגהאם בלבד. דומה היה, שכל האולם מתענין במתרחש. הזר ראה את כהן ואת ברלינג ואת שתי הצעירות. ודאי חיפש אותם, כי התקרב אליהם מיד, בירך אותם בלחיצת יד, והחמישה עזבו את האולם לאחר שיחה קצרה.

כעבור שעה קלה נכנס לווינגהאם לחדרו. הוא שמע קולות שיחה בחדר הסמוך. השעה היתה שתים וחצי. פתאום נשמעה דפיקה. הוא נגש לדלת ופתח בחוץ עמד הנער־השליח, שהביא העתק מספר־האורחים, ובו היה רשום ג' מישלסון, מקצוע: מאגרף. אזרח בריטי. בדרך לתחרות מאגרפים ברומא. הגיע מקאהיר במטוס צ’כי. ישהה כאן כשבוע. חדר 65. הוא הניח את ההודעה הצדה ושקע במחשבות. אין הוא אוהב אנשים המבליטים הבלטת יתר את כוחם הגופני. הוא עצמו נמנע מזה כל ימיו.

ב־3 עלו ברלינג וכהן למטוסם. לווינגהאם עמד ליד חלון חדרו, צופה אל פני שדה התעופה. הציץ בשעונו וראה ב־3 בדיוק מטוס קטן ממריא לרקיע, מסתובב ומטפס ועולה בצורה לולינית. שלוש דקות אחרי שלוש הגיעה המטוס לגובה הטיסה הרגיל; ולא נראה אלא כנקודה זעירה במרומי השמים. פתאום ראו מלמטה זיק הניתז מן המטוס, שהתלקח כולו באש, וככדור בוער נפל־צלל למטה. יותר מזה לא יכול היה לראות בעד החלון של בית־המלון ברומא. וזה היה הכל. לווינגהאם שפשף ידיו בחדווה. הוא הראה את יכולתו. הוא התחקה על עקבותיהם וגם הפיל אותם בפח. בעד מלאכה זריזה זו יקבל ודאי אות־הצטינות ואולי גם יעלה בדרגה. היה זה בשבילו יום בלתי רגיל. לווינגהאם רחץ כפיו ופניו, שכן הזיע קצת קודם. עכשיו ירד לבאר, כדי לגמוע גמיעות אחדות, והאלכוהול גרם לו שירצה לישון. הוא חזר לחדרו. נעל הדלת במפתח ושכב.

ודאי ישן עשה ארוכה, כי בשעה שהתעורר היתה אפלה מסביב. שאון קל העיר אותו. משהו נפל על הרצפה. בשעה שזקף גבו והתישב, ראה פתאום בבהלה כי אבן עפה כנראה בעד החלון ונפלה ליד ספתו על הרצפה. זהו איפוא השאון שעוררו. ליד האבן – פתק. הוא הדליק את המנורה בידים קדחתניות, רועדות ומזיעות. על הפתק היה כתוב: “היה זהיר”. האינסטינקט המגוחך של פחדן הוא לכבות את האור. באפלה הרגיש את עצמו יותר בטוח. אין ספק, כי האויב היה קרוב. האויב הכירו, הוא ארב לו. הוא הסתיר את הפתק, והחליט ללכת מיד אל הממונה עליו. בחפזון יצא מן החדר. סגר את הדלת במפתח ורץ במדרגות על פני אנשים שהסתכלו בו נדהמים. ברחוב נשאר עומד, התחיל ממשש בכיסיו ונבהל שוב. הוא שכח לקחת אתו את האקדח. אבל לא היה עוז בלבו לשוב. משהו נראה היה קשור במלון זה, והוא לא היה מסוגל להסביר לעצמו את גודל הפחד שאפפו.

שררה אפלה. הפנסים דלקו ברחוב וברחובות נשמע זמזום. כשהתרחק כדי שלשה צעדים מדלת בית המלון, כדי לקרוא לטקסי, הרימוהו פתאום והושיבוהו בתוך מכונית, שעמדה לפני הפתח. המכונית הותנעה מיד והתרחקה בקצב מהיר.

הוא רצה לצעוק בקול גדול. אבל לידו ישב אחד ענק, שלפת בכפו את שתי ידיו וסגר את פיו בידו האחרת: ג’ו מייכּלסון, המקצוע: מאגרף, בדרך לתחרות־התאגרפות ברומא. ליד ההגה ישבו שתי הבחורות מחדר 63, האחת נהגה במכונית. ואילו בידי האחרת היה אקדח, ופניה היו מכוונות אל המושב האחורי.

“סרג’נט לווינגהאם – אמר ג’ו – עלי למסור לך דרישת שלום מקולונל בראון מפקד המחנה 110, ליד בית־נבאללה. גם מרחוב בן־יהודה יש לי בשבילך דרישת שלום. אתה רצחת את שני ידידי, את ליאוניל כהן ואת ג’ורג' ברלינג. לאושרנו יש לנו ידידים רבים. כך למשל, יש לנו הרבה ידידים במחנה 110, שהמציאו לי את תצלומך. לגודל הצער לא תוכל להמשיך עוד בעבודתך רבת־ההצלחה”.

מכונית הדורה עברה בסימטה נידחת של רומא. יריה אחת נשמעה וגופתו של סרג’נט לווינגהאם הוטלה אל תוך הטיבר.

ב־23 במאי נודע לצבור הארצישראלי, כי מכונת־התופת שהוצפנה באורח בלתי־ידוע במטוס, שמה קץ לחייהם של שני טייסים גדולים, של ליאוניל כוהן וג’ורג' ברלינג מעל לשדה התעופה של רומא.

 

כפר־דרום    🔗

ב־12 במאי, שלושה ימים לפני הפלישה הרשמית, ירו המצרים ירית־גישוש ראשונה, בהתקיפם את הקיבוץ הדרומי ביותר שברצועת החוף העזתית, את כפר־דרום, שבין רפיח ועזה – באמצע הדרך, ק"מ אחד ממזרח לקו מסילת־הברזל.

שטח חצרו של הקיבוץ הגדול היה בסך הכל – 90 על 80 מטר וההגנה עליו הופקדה בידי 30 צעירים מגודלי־זקן, בגיל 18–19 שנה, ועשר צעירות בגיל זה. תכנית הבניה של הקיבוץ כללה, עד אז, שני בתי־אבן, ועל גגותיהם עמדות תצפית, ושלושה צריפי־עץ. היתה להם פרה אחת. אשר טרם המליטה, ושלושים תרנגולות שלא הטילו עדיין ביצה. ״מצודה״ זו לא נבנתה על גבעה, ולא היתה מוקפת קירות־בטון. היא הוקמה במישור הפתוח, בחולות הדרום, ובפברואר 1948 הוקפה גדר תיל, משום שערביי הסביבה החלו מראים סימנים של איבה. הם תקפו באש מכונת־יריה את הפרידה היחידה של הקיבוץ, שהיתה רתומה לעגלה, והם המטירו אש־מקלעים על חצר הקיבוץ ואילצו את החברים להביא על כתף את השחת בשביל הפרה ואת המזון בשביל 30 העופות משדות הערבים הסמוכים. הואיל והעגלה והפרידה והדרך אל השדות המרוחקים של הקיבוץ כבר נפלו בידי השכנים הטובים".

פרשת כפר־דרום היא פרשת 40 |“בני רובינזון־קרוזו” צעירים השרויים במדבר, מנותקים מעולם התרבות ומוקפים גלים זידוניים של הים הערבי, בלי שיהיו מסוגלים ליזמה מיבצעית, או אף לגרימת הפרעה, במידה רצינית, לצבא המצרי. אף על פי כן נגזרה גזירה שיהיו קרבן־עולה על מזבח שאיפת הכיבושים המצרית. המצרים נחלו בכפר־דרום נצחון זול למדי ומצאו הזדמנות נאה ונדירה לעצמם, למלא בו ב״נצחון" זה, את דפיה של עתונות קאהיר, רבת השקרים וגדושת הניפוח.

אמנם, נערי כפר־דרום, כבני כל הישובים האחרים, גמרו אומר, לעמוד על נפשם. הם בנו בונקרים, הצפינו מוקשים ליד גדרות־התיל, וקיימו קשרי אלחוט עם מפקדת הנגב. מטוסי ״פרימוס" דאגו להמציא להם אספקה מינימאלית בדרך האויר, אלא שאספקה זו היתה כה מינימאלית, שעם פינויים לשטח ישראל ב־9 ביולי, נראו רזים ומצומקים כשחפנים גמורים, מזי־רעב, ממש עור ועצמות. הם חיו חיי נצורים ומנותקים מכל מקום של ישוב. כאדם בודד התועה ימים רבים באי שומם, והמתפרנס מן ״האוויר" ממש.

ב־10 במאי המליטה הפרה של כפר־דרום; ופגז התותח הראשון פגע בחצר הקיבוץ. למחרתו של אותו יום התקרבו חיילי האויב בזחילה כשמטעני חומר נפץ על גבם, אל הקטון בשני בתי הבטון, ובו הבאר והמשאבה. פגיעה ישירה של כּדוּר מתוך אחת מעמדות־המגן העיפה באויר את החבלנים הערבים על מטענם. בחוטי התיל נאחזו בתרי גופותיהם. בידי אחד החללים, היו מספריים של תיל. החבלנים ועוזריהם התחפרו קודם מסביב למחנה. עכשיו הופרעה נסיגתם על ידי הצלפים היהודים. ומכוניות ״חצי־הסהר האדום" היו אוספות, כל אותו יום, את קרבנות הנסיגה הזאת – אל בתי־החולים ובתי־הקברות של עזה.

בבוקרו של ה־12 במאי הבחינו אנשי תצפית ישראליים בתנועה חשודה בתחנת־הרכבת הקרובה, דיר אל־בלאג. בלילה הקודם הוארה הסביבה באור זיקוקים מצד היהודים. ב־4 בבוקר נשמע מתחנת הרכבת קול צפירה עזה. מיד לאחר כך פתח האויב בהרעשת הקיבוץ באש מרגמות כבדות, שהחריבה את שני בנייני־הבטון. פתאום הוחלפו הפגזים הנותבים והמאירים בפגזי־עשן. המחנה כולו התעטף בערפל. ערבים לבושי־מדים, ובידיהם רובים מכודנים, הסתערו קדימה ותפסו את החפירה שמסביב לקיבוץ. על קיומה של חפירה זו הודיע להם קצין בריטי, שביקר בקיבוץ לפני ימים אחדים. על אף מטר־האש המתמיד ממכונות היריה של הקבוץ, הצליחו הערבים להחזיק בחפירה, עד שנקראו להיסוג, בהישמע קול צפירה חדש מתחנת־הרכבת. היתה זו התקפה מצרית ראשונה על הקיבוץ. אחר כך מצאו בכיסיהם של החללים המצרים. גפרורים וסכיני־גילוח, כציוד המתאים להתעללות בשבויים היהודים. המלחמה הזאת כולה לא היתה למעשה אלא מסע־פרעות ממשי, הערוך בצורת מסע־צבאי מדומה, שבו ביקשו מעלילים רחוקים להשתמש בידי מתעללים קרובים – ידים ערביות – בשביל לערוך את טבח־הדמים.

אבל דבר זה לא עלה בידיהם. שוב נשמע קול הצפירה מתחנת־הרכבת. שוב החלה הרעשת הארטילריה. אותה יחידה של חיל־הרגלי המצרי, שלא הצליחה להיסוג אל עמדותיה הראשונות, נפגעה בפגזי התותחים, שהומטרו בפקודת האדונים הקצינים, בני האפנדים. כי במה נחשבו בעיניהם חייהם של כמה מאות פלחים? לאחר הרעשה במשך שעתים מתותחי 25 ליטראות שגרמה דליקה בצריפי הקיבוץ האחרונים ושבה נהרג אחד ונפצע אחד ממגיני הקיבוץ, התקרבו אל החצר מצד החורשה 7 טאנקים בליווי חיל־רגלי חמוש מכף רגל ועד ראש. המטרה שהוצבה לפניהם, היתה מאוד חשובה: כיבוש בית גן־הילדים בסערה. פגיעה ראשונה מכלי־נשק אנטי־טאנקי גרמה לו לטאנק המצרי הראשון, שיחזור על עקבותיו. אחריו נמלטו 6 האחרים, ובזאת ניטל החיפוי מחיל־הרגלי, שהומטרה עליו אש מכונות־יריה עזה. לא היתה ברירה בידי הפלחים אלא להיסוג בחפזון, שוב נשמע קול הצפירה ופגזי התותחים המצריים ירדו כברד על ראש חיל־הרגלי הנסוג. עד שעה חמש אחר־הצהריים רעם קול התותחים. גוויות החללים התחילו מעלות צחנה. עד מהרה, ברוח הלוהטת של המדבר. הפרה והעגלה, וכן שלושים התרנגולות – לא היו עוד בחיים. בצריפי העץ לא נותרו אלא אודים עשנים שהעידו על מקום ישוב־לשעבר. מכשיר האלחוט של כפר־דרום אותת כל הזמן קריאות עזרה. אבל בו בזמן שידר גם ידיעות חשובות אחדות: ״הלו מטה! הלו מטה! רכבת הולכת צפונה, מובילה חמישה־עשר טנקים כבדים, עשרים ושניים משוריינים, עשרים זחלים, שנים־עשר תותחים כבדים וששה קרונות עם חיילים. הלו מטה הלו מטה – מתי יגיעו הטנקים שלנו? התותחים שלנו?״

הבטיחו להם עזרה. תמיד הבטיחו עזרה. אין טעם לעמוד על המצב לאמיתו ברגעים כאלה. כשנשמע בבוקרו של ה־13 במאי קולות שיקשוק של שרשראות בחורשה הסמוכה, דומה היה עליהם, כי טנקים יהודיים באים לעזרתם.

אבל טרם הגיעה שעתם של הטאנקים היהודיים. לפתע פתאום הגיח מן הערבה טנק ״שאֶרמן", אחד מאלה שפונו על־ידי האנגלים מארץ־ישראל והובאו למצרים. הטנק הסתער ברעם וברעש על פני החפירות וגדרות התייל אל תוך חצר הקיבוץ, כשהוא יורה בלי הפוגה מתותחו וממכונות היריה שלו.

ברוך יהיה ממציאם של “בקבוקי מולוטוב”! הבקבוקים הבוערים ניתכו על ראש הענק מעברים. כעבור רגע נתלקחו לוחות הפלדה של השריון ובערו באש עזה, כקירות הצריפים של הקיבוץ מיום אתמול. טנק שני, שהתקרב מאחורי הטנק הבוער, כבר חוזר על עקבותיו – שלא להיפגע. שוב מנצח האדם את המכונה; לב אנוש מנצח את הרובוט, שלא נברא אלא בשביל להרוס.

בו בזמן נערכת התקפת חיל־רגלי בעורף הקיבוץ. ההתקפה נעצרת באש רובים ובשדה מוקשים. האויב נסוג אל החורשה שבין הקיבוץ ותחנת־הרכבת – אחוז להבות־אש ותמרות־עשן, רדוף רימוני־יד וכדורי־רובים.

אף על פי כן, הגיעה התגבורת. היא לא באה רתומה לשרשראות פלדה ולזחלילי־שריון. היא באה איטית, חרש חרש, וחדרה לכפר־דרום בהחבא בחשכת הלילה. אלה היו אנשיה של יחידת פלמ"ח, שפעלה בנגב. אגב נסיונם להבקיע להם דרך אל הקיבוץ הנצור, הותקפו ונפצעו כולם. שליש מכלי־הרכב שלהם אבד בדרך. אבל על אף היותם מוכים ופצועים, הביאו לקיבוץ מלאי של נשק, הגדול פי שלושה מזה שניתן להם למסירה לכפר־דרום. בדרך צברו נשק ותחמושת לרוב, מן הציוד של החללים המצריים. הם הגיעו לקיבוץ הנצור ברכוש גדול. מהם היו חבושי תחבשות, ומהם – צולעים על ירכם. אבל עד מהרה נשתלבו במערכת ההגנה של הקיבוץ, פיתחו את ביצוריו והגדילו את מספר הבונקרים שלו עד שנים־עשר. הם שהתחילו מוציאים את עלון החדשות ״קול החפרפרת", ולדאוג לכך שתיערך קבלת־פנים חמה לכבוד הסודאנים, שתקפו את החצר בהילוך של טיול, בקומה זקופה, אחרי התקפת אויר של מטוסי ״ספיטפייר", וביקורם החטוף של שנים־עשר טאנקים מצריים, שחזרו על עקבותיהם עם רישומה של הפגיעה הישירה בטנק הראשון בטור.

אין לך דבר האיום יותר ממראה המעמד השליט, השולח אל מלתעות המוות את הפלחים־העבדים. בכל החזית שנגולה על ידי צבא מצרים בארץ־ישראל חזרה ונישנתה הדוגמה של כפר קאקון, שזעזעה את היהודים הרבה יותר מאשר את הערבים הנוגעים בדבר במישרין. הסודאנים – כאילו נידונו למיתה על ידי המפקדה המצרית. דמויות־ענק אלה, שזרועותיהם כמשוטי־סירות של דרום־היאור; שכתפיהם השחורות רחבות כמפרשים, ואצבעותיהם ברזל, כשל גודעי־העצים בלב אפריקה – נעשו חייליו של פארוק, שבז להם בלבו וירק עליהם בפומבי, הם נשלחו לקרב־האש כשרובה מכודן בידם וחמשה כדורים באשפתם. אסור היה להם לשכב, או להתקדם בזחילה. סמליהם ידעו, כי אם יותן להם לצנוח – לא יעיזו עוד קום. על כן נצטוו להסתער בקומה זקופה ובריצה מתמדת. ומספר הכדורים המועט שניתן להם היה צריך למנוע בידם למצוא ריווח והצלה במשחק של חילופי־יריות. תפקידם היה: קרב־כידונים. וכדי לדרבנם לתפקיד זה, הילכו אחריהם קציניהם בני האפנדים, כשמגלבים בידיהם וקללות נמרצות בפיהם. ואכן, היו הענקים מטרה נוחה לכדורי מכונות היריה, וטרף לתן ולעיט העט עליהם למחרת יום הקרב.

בימים שלאחר מכן ויתרו המצרים על רעיון חידוש ההתקפות המכוונות אל כפר־דרום. אבל ההסגר, הסגר הרעב והצמא נמשך, ובו נאבקו הנצורים על ידי פשיטת לילה בשדות, לאסוף את החבילות שנזרקו מאוירונים בסביבה ביום הקודם: על ידי מסעות לילה אל הכפרים הערביים הנטושים שבסביבה ועל ידי חלוקת הנוזל היקר שבמיכלי המים המעופשים של מכוניות התגבורת, שהגיעו לפני שבוע ימים. חלוקת־מים זו נצטמצמה עד כדי כוס מים ליום וחלוקת מלאי ״הקוואקר" – עד כדי צלחת אחת של דיסה לארוחת־הצהריים. משך חמשה שבועות לא התפשטו המגינים; לא החליפו בגדיהם, לא רחצו פניהם וידיהם. בחפירות־ההגנה בישלו ארוחתם הדלה בשרידי הקרשים והלוחות מן הצריפים ההרוסים. ובכל יום ויום עברה על פניהם רכבת האספקה המצרית. ואף כי גם מושגי האספקה והתזונה של המצרים לא היו אז ברום המדרגה – הללו לא סבלו על כל פנים חרפת רעב. על יד דיר־אל־בלאג עמדו תותחים מצריים אחדים, שהענישו באש בעד כל תנועה קלה שבקלות בכפר־דרום. וכך לא הועיל גם התיקון הארעי של המשאבה, שעשאוה ככברה ושוב לא נשנה הנסיון של מים מקרוב. אף מסעות הלילה מן החצר אל הסביבה, לשם שבירת הסגר הרעב – הובחן בהן עד מהרה. וכך היו המשתתפים במסע חוזרים בידים ריקות ואף מזכים את חצר־הקיבוץ, בפרס מיוחד: בפגזי לילה בני 25 ליטראות מצד המצרים!

ב־11 ביוני, בשעה 10 בבוקר, הוחגה התחלתה של ההפוגה הראשונה. קבוצת ערבים וקצינים מצריים הגיעו לקיבוץ, כשדגלים לבנים בידיהם, לשם חילופי דברי נימוס ונשיקות ידידות של כזב עם מפקדי הקיבוץ. ערבים מכל הסביבה באו לחזות בפלא הגדול, שיהודי כפר־דרום עודם בחיים, אף כי יישובם נהרס לחלוטין.

על אף נשיקות־הכזב ודברי הנימוסין – לא הוקל הסגר הרעב על כפר־דרום. שיירת האספקה הקטנה, שהגיעה למקום, היתה נועדת בעיקר להוצאת הפצועים, ולא להמצאת אספקה לנותרים. ועם בואה – נתחדשו הרעשות הארטילריה המצרית בעצם ימי ההפוגה.

שוב ערך קצין או"ם ביקור של שיגרה בכפר־דרום, והסביר לנצורים הסברים של שיגרה, בלי שישתנה המצב אף כהוא־זה. השיירה לא יכלה לחזור. אבל היא הביאה לפחות לנצורי כפר־דרום עתונים ישנים, שהכילו חדשות מרעידות בשבילם וכן מכונה לטעינת מצבר, שבעזרתה נתחדש הקשר האלחוטאי עם הסביבה, קשר שידור וקליטה.

יום אחד הופיע אחד מפקידי האו"ם וביקש רשות להרחיק את חללי הערבים משדות הקיבוץ. הרשיון ניתן, הואיל ובקיבוץ ראו בכך חשיבות סאניטארית. אבל למחרת היום נתהווה מצב משונה: הערבים שבאו לאסוף וחלליהם – אחזתם בחילה למראה הגוויות המרקיבות והמעלות צחנה.. והיהודים נאלצו לשדלם למלא תפקידם, בהזכירם להם, שאין זה נאה להפקיר חברים לנשק ולדגל לתנים ולעיט. רק שידולים אלה השפיעו על הערבים שיאספו עצמות ושרידי גוויות ויטעינו אותן על מכוניות משא וירחיקן ממקום. העדות המזעזעת לפשע השפל של הרפתקת הפלישה המצרית.

יום אחד לפני גמר ההפוגה פונו מגיני כפר־דרום בפעולת לילה מוצלחת. מאחר שנודע למגינים, כי עומדים לערוך התקפה גדולה על הקיבוץ קיבלו הוראה מן המטה לפנות את המקום ההרוס, שלא היה לו, מעתה. שום ערך צבאי מיוחד, תשעה קברים הניחו אחריהם מגיני כפר־דרום, ולא היה ספק בידם בנוגע לגורל הנכון להם לקברות־הגיבורים.

למחרת היום פתחו המצרים בהרעשת כפר־דרום מכל תותחיהם. משך עשרים וארבע שעות רצופות. אחר כך הסתערו מכל צד ועבר תריסרי טאַנקים, הסתערות־המונית. כשראו המצרים שאין כל תשובה מצד המגינים נסוגו במבוכה. אחר כך חזרו ונערכו להתקפה מחודשת, התקדמו בזהירות ובאיטיות יתרה; פוצצו עמדה אחרי עמדה ובונקר אחד אחרי משנהו עד שעמדו, סוף סוף, על כך, שעלה בידם לכבוש מקום שומם וריק מאדם.

כפר־דרום לא היה אלא בבחינת מסתכל, ואם גם מסתכל רב־סבל־וגבורה, במסע ההתקדמות של המצרים. החטיבה התשיעית המצרית ניסתה לכבוש נקודת־ישוב זו אך עד מהרה נוכחה לדעת, כי אין המאמץ הצבאי היוצא מגדר הרגיל שווה בערך המקום, מבחינה אסטרטגית. לבסוף הסתפקה אותה חטיבה בכך, שקיימה את ההסגר על כפר־דרום – עד היום האחרון לפינויו, ועד בכלל.

לא כן יד־מרדכי, שנוסדה על ידי שרידי לוחמי הגיטאות, לזכר מפקדם הנאפד בגבורה, מרדכי אנילביץ', שנפל בקרב גיטו וארשה. קיבוץ זה, בריחוק 13 ק"מ מצפון לעזה, ו־8 ק"מ מדרום למג’דל, נמצא על אם־הדרך של החטיבה התשיעית, הוא כביש־החוף לתל־אביב. נקודה זו – אי אפשר היה לנסות ולהתקיפה או לשים עליה הסגר ולעוקפה, כמו את כפר־דרום. מנקודות ראותה של החטיבה התשיעית, היה הכרח להוגות מן המסילה את יד מרדכי תחילה, הואיל והיה בידי מגיניה לעצור שיירות ההולכות מעזה למג’דל, כשם שהיה הכרח, מנקודת ראותו של הלגיון הערבי, להוגות מן המסילה את ישובי גוש עציון.

מוזר הדבר, אבל 700.000 יהודי ארץ־ישראל, שהתגוננו בפני 6 מדינות־ערב שאוכלוסייתן הכללית עולה על 21 מיליונים, היו טירונים בענייני הנהגת מדינה, ורחוקים מאוד מצבאיות מקצועית. אבל הם נאלצו להשיב תשובה לצבאות סדירים של חמישה מלכים ושל שש מדינות, ששלחו לארצם 30.000 חיילים מקצועיים, נוסף על רבבות רבות של אנשי־כנופיות והאספסוף המקומי ״אוהב השלום".

כל מה שהוקם על ידי מגיני הישוב והמדינה, לא הוקם אלא תוך כדי מלחמת־המגן, תוך כדי טבילת־האש. בצל קרבנות כפר עציון, בקרב הגבורה של יד־מרדכי – קמה מדינת ישראל ונהייתה לעובדה חיה ואיתנה. היא נהיתה לעובדה, על אף כל אויביה ומנדיה, והיא מצאה לה ידידים ותומכים בכל העולם בקיבוצי היהדות הגדולים, ובעיקר – ביהדות האמריקנית, שלא יכלה להישאר בגדר משקיף נייטראלי בהתאגרפות מרה זו בין יריבים לא שווים.

כי הקרב, קרב־ההתאגרפות היה אכזרי ואיום. אמנם, יחסי הכוחות הכלליים כמעט כבגיטו וארשה, אלא שהפעם ניצחו לוחמי הגיטו! אותם הבחורים שהטילו עצמם כפגזים וכרימונים חיים אל מתחת לזחליל, הטנקים – הם שבנו את המדינה, לוחמי עציון ויד מרדכי הם שביצרו יסודותיה.

 

יד־מרדכי    🔗

חמישה־עשר אלף פגזים נורו אל נגבה תוך 35 ימים. על יד־מרדכי ירדו שלושים אלף פגזים במשך חמשה ימים. ההתקפה החלה ב־19 במאי. כל אותו זמן נמצאו בקיבוץ 35 לוחמים, וכלי הנשק שברשותם היו 38. בכלל זה: 33 רובים, שלוש מכונות יריה ו־2 מרגמות. 112 ילדים של המשק, עם הגננות והמטפלות, פונו מן המקום בלילה הקודם. משך שעתיים זרעו מטוסי האויב מוות ואבדון, הטילו מגובה נמוך פצצות כבדות, שהרעידו את האדמה, קול רעמן לא פסק אלא ב־12 בצהרים, כשהופעלו תותחי האויב ללא הפוגה ובתדירות אש של שלושה תותחים בבת־אחת. בין 12 ו־12 וחצי, משך מחצית השעה הסתערו אלפיים מצרים, בארבעה גלים, על העמדות ההרוסות במטר־הפגזים, אבל המגינים קיבלו פניהם במטר רימונים מתעלות־הקשר ומן החפירות הסמוכות והצליחו להדפם במרחק מועט מן הגדר. המצרים הניחו אחריהם 150 – 200 חללים, שגרמו למפקדה המצרית פחות צער משגרמו ארבעת חללי הקיבוץ להבריהם.

ב־12 וחצי נתחדשה אש התותחים בנוסח הישן: סוללות, בנות 3 תותחים ירו, בזו אחר זו, אל אותה המטרה, והשיגו בדרך כך, את הרציפות של אש מתמדת. בין מגיני הקיבוץ היו לוחמים ותיקים מאל־עלמיין ומסטאלינגראד, שהעידו אחר כך, פה אחד, שעוד לא נתנסו מימיהם באש ארטילריה כה עזה ומטורפת. הבזבוז העצום של פגזים, המספר הרב של תותחים ומרגמות שהופעלו נגד המטרה הצנועה – לא באו כנראה אלא משום נחיתותו של חיל־הרגלי המצרי שלא יצלח, מטבעו, אלא לשמש זיזיל־מצב במקום שומם, או בנקודת־ישוב שפונתה. מתפקידה של הארטילריה היה, איפוא: להשמיד בכל מקום את תושביו או להכריחם לפינוי, למען יוכל חיל־הרגלי לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. במקרה דנן פעלה תחילה הארטילריה כתער־הגלבים, יישרה את פני הקרקע והרסה כל בניין ומחקה כל בליטה. אחר כך בא חיל־הרגלי לבדוק, מה גדלו של מספר המגינים שניצלו על ידי התחפרות ועל ידי כיסוי השוחות במסגרות־עץ, בלוחות־פח ובשקי־חול. בו בזמן היה צריך לעמוד על מידת רוח הקרב של המגינים ועל כוח האש שלהם. כשפני־נסיון שימשו לקצינים 2000 חיילים מצריים, שכל עשירי שבהם נפגע בכדורי המגינים וברימוניהם. הגוויות שנשארו מוטלות בשדה הקרב, העידו על כך כי היריב היהודי טרם הושמד, ושאינו מוכן לעזוב את המקום. ושוב ירד על הקיבוץ הפטיש החזק של הארטילריה המצרית. הוא מחץ ושרף – לא לבד בתי־עץ ותילי־נייר, אלא ניתץ והיתך כל חומר מוצק על פני אדמת הקיבוץ, הרעשה זו נמשכה לסירוגין, חמשה ימים. ביום השני התקדמו שוב 4 גלים של חיל־רגלי מצרי קדימה. היה להם תפקיד נוסף: מאחר ש״החפרפרות היהודיות" לא ירו כל הזמן, ואילו הצבא המצרי המהולל – לא היה לו סיכוי לכבוש את המקום אלא לאחר שתאזל תחמושתם של המגינים – היה חיל־הרגלי צריך לגרום להם, למגיני המקום, שיפתחו באש ושיבזבזו תחמושת. קציני מעמד־האצולה המצרית לא התנגדו כל עיקר לכך, שהאספסוף הנתון לפיקודם ישמש מטרה לכדורי היהודים. סוף סוף, לא יפריע הדבר הרבה לחיי התענוגות של השליטים בארמונות קאהיר ואלכסנדריה, אם מספר האוכלוסיה בביקתות־החמר של איזור היאור יופחת בכמה מאות ואלפים.

ושוב רעמו התותחים, והתפוצצו הפגזים. נקיטת אמצעים גדולים ועצומים ושימוש בכלים אדירי־כוח נגד מטרות קטנות – אופייניים הם לפעולות ההתקפה של צבאות־ערב, ומעידים כמאה עדים על הערכה יתרה של הלוחם הישראלי וזלזול־יתר בחייל שלהם. ההתקפה נפתחה בדרום, בצורת הקשת, וסוללות תותחים השלימו אותה מצפון, במטר פלדה עז. לשם תמרון כיתור זה הופעלו טנקים ומשוריינים, בשביל ליצור קו־אש סטאטי לאורך הדרך, שבה השתמשה הארטילריה ההולכת הלוך ונסוע צפונה. המצרים העמידו פנים, כאילו הם חייבים בחיפוי על הדרך הזאת, מפני אש הרובים ומכונות־היריה הקלות של היריב, שלא היתה לו אפילו אפשרות להושיט ראשו מבעד לחפירות, כל שכן להשתמש ברובה שאינו מרחיק קלוע ופגוע למרחקים כאלה. לא היתה זו לאמיתו של דבר אלא תהלוכת־פאר של כלי־השמדה, אבל לא אחת מפעולות־המלחמה השקולות. ״תהלוכת פאר" זו הלמה יפה את רוחו של איש המזרח אוהב הברק והטקסים. היא הלמה יפה את רוח השנאה וההשמדה שפעמה את ראשי הנאצים המצריים, ששאפו לחיסול הקיים, לשריפת כל היקום ולהפעלת קרון־המוות.

כעבור ארבעה ימים הרס האויב את כל ״הנשק הכבד" של המגינים – על אף כל תמרוני החפרפרות שלהם – שלוש מכונות יריה ושתי מרגמות, מיתקני הטלפון והאלחוט; את טובי הלוחמים והמפקדים, היינו: רובם של אלה שהעיזו להושיט ראשם מבעד הפירות המגן, למרות האש הקטלנית. פגזי האויב נברו באדמת הקיבוץ, בשטח הקדמי, והרסו את רוב שדות־המוקשים סביבו. מטר הפגזים היה סמיך. הם נפלו ברווח של ס"מ זה מזה ופוצצו את המוקשים ואף העיפו עם ההתפוצצויות, כמה מחלקי הגדר, לא נשארו אלא תלי חרבות מזה, ושדה חרוש פגזים ושומם, זרוע גרוטאות מתכת מזה. מבנייני הקיבוץ לא נותר אלא שלד־הבטון של מגדל המים, המנוקב ככברה מפגיעות ישירות של פגזים. שלד זה היה נשען על ארבעת עמודי־ הברזל שלו, כעל רגלים כושלות.

שלושת המקלטים התת־קרקעיים, שנבנו בשביל ילדי הקיבוץ, שימשו בתי חולים שבהם אוכסנו 60% מאנשי מחלקת־התגבורת שהגיעו לנגבה ביום השני להרעשה. אלה היו פצועים ומוכי־הלם, קטועי יד ורגל. בהם גם כמה מחברי הקיבוץ, שנהיו פתאום בעלי מום; היו שם אנשים השרויים בתדהמה ובדכאון, ואנשים המתפתלים בכאבים עזים עד כדי טירוף. המטפל בהם היה רופא הקיבוץ הבא בימים, שביום הרביעי לטיפולו התעלף כמה פעמים וקצרה ידו להמשיך בעבודה האיומה והמפרכת.

עוד בטרם חדל הקשר התחבורתי עם העולם החיצון, חדל הקשר הנפשי. המצב היה דומה לזה של כפר־עציון וכפר־דרום. מרחוק אפשר היה להבטיח עזרה, אך קשה היה להמציאה. ״המהלומה מן החוץ", שהיתה צריכה להביא את הישועה, נהייתה לסיסמה, אבל בשעה שאניה נטרפת בלב ים, והמים חודרים לתוכה בעד עשר פרצות, מצווה רב־החובל לסתום את העיקריות שבהן, ומתעלם מן הפחות חשובות. מן ההתקפה הראשונה של הלגיון על כפר־עציון ועד להתקפה הראשונה של הלגיון על ירושלים, חלפו ששה ימים. בששת הימים האלה ניצלה ירושלים וכפר עציון הוחרב עד היסוד, מן ההתקפה הראשונה של המצרים על יד־מרדכי, ועד להתקרבותו של חוד השריון המצרי לאשדוד – עברו עשרה ימים. בעשרת הימים האלה ניצלה תל־אביב, ואם גם יד־מרדכי הוחרבה עד היסוד, כי 700,000 יהודי ארץ ישראל לא בנו לעצמם מצודות ומבצרים, העומדים בפני כל שריון ותותח, כי אם יישובים חקלאיים צנועים, המוקפים גדרות־תיל, כתריס בפני אנשי־כנופיות, ומוגנים ברובי־ציד, מפני גנבי צאן ושודדי בקר. הם לא נוצרו בשביל להחזיק מעמד נגד תהלוכת־פאר מצרית־נאצית של רכב שריון ותותח. בכפר־עציון, בעיר־העתיקה בירושלים, בכפר־דרום, ביד־מרדכי ובניצנים – גברה בימים האחרונים הדעה, כי הפקירו אותם לשיני־הטרף של האויב; כי זנחום ושכחום והקריבו אותם כשעיר לעזאזל של עם ישראל. אבל דעה זו לא החלישה את רוח־הקרב של המגינים. היא פעלה כטיפת־מים על שלהבת־אש והעלתה גלי־מרץ וגבורה סוערים אחרונים, הגובלים בטירוף־הדעת.

אדם יושב בבונקר אחד, ביום החמישי להרעשת יד־מרדכי, ושלושת ידידיו אתו. לפני רגעים מעטים התנהלה ביניהם שיחה קצרה ועכשיו הסתכלו בעיניים בוהות – כל אחד נכחו. ״עזבו אותנו לאנחות" אמר הראשון. ״נשכחנו כמת מלב", קבע השני. ״אין אנו חשובים למדי בעיניהם", טען השלישי. והרביעי החרה־החזיק אהריהם: „אין להם כל מושג, מה מצבנו".

הם הביטו נכחם והשעינו גבותיהם אל כלונסאות־המסעד של הבונקר כשרוביהם נתונים בין ברכיהם ובחגורתם שלושה רימונים. בבונקר שררה אפילה. רק במקום שחפירת הקשר נכנסת למבוא מעל לשלשת כבשי־האדמה. בכניסה לבונקר, היו נראים, בלי חשך ברקי היריות. שלושה ברקים ושלוש פגיעות־פגזים, מיד לאחריהם, מרעידים את האדמה! כך נמשכות רעידות־אדמה אלה 5 ימים רצופים. כשהחלה ההרעשה, עם היריות הראשונות, האמינו כי יעלה בידיהם לכבות את הדליקות, להסתיר ולהציל את הטראקטורים והקומביינים במקום־מבטחים. אבל עד מהרה נוכחו לדעת, כי לא לבד בעלי־החי, אלא גם היבול, האסמים, המכונות החקלאיות וכל הנכסים של הקיבוץ נידונים למיתת־שריפה ולא הנכסים בלבד, אלא גם בעליהם הקולקטיביים, לא נותרה להם ברירה אלא אחת: להתחפר, לבוא במחילות־עפר ובשוחות ולהציל את הנפש, לשעה קלה. אכן, כולם טרם ידעו אז, מה איומה הבשורה שנושאת האדמה המורעדת ליושבי בונקרים, עם כל מהלומה ומהלומה של הפגזים המוטחים בה. כולם טרם ידעו, כמה ממהרת כל אחת משלושים אלף מהלומות־הרעם לחדור לאוזניהם של הנצורים ולהרעיד את הסמוכות והכלוני סאות של המקלט העלוב. ביום החמישי להרעשה, התמוטטה מחצית הבונקרים של הקיבוץ, בלי שאף אחד מהם ייפגע פגיעה ישירה.

חמישה ימים – חמש שנים. אומרים כי העצורים בכלא, בתא בודד ומבודד, עלולים להגיע לידי טירוף־הדעת, לשמע קול טפטופם המתמיד של מים הנוזלים מפיית ברז המקולקל. חמישה ימים וחמישה לילות ירדו כברד משמים פגזי תותחים ולא טיפות־מים. וכל אחד מן הפגזים זרע מוות ואבדון. וכולם יחד עברו שלושים אלף פעם מעל לראשיהם של הניצולים והמחופרים. אבל רק מעטים מהם לקו בזעזוע עצבים, או שנאלמו, או שהחלו מגמגמים והועברו למקלט שנעשה בית־חולים. כל האחרים, שלא יצאו מדעתם ונשארו בחיים שקעו במצב נפשי של בדידות והתבדלות כאחת; של אדם גלמוד בין חבריו של יחיד הנטול קשרי־נפש עם הסביבה, והוא השלב הקודם לטירוף הדעת.

ארבעה שישבו בבונקר אחד, חברי קיבוץ אחד, כולם ידידים ורעים לשעבר. עכשיו היה כל אחד מהם כאילו נתון במעצר יחיד, בודד ומבודד. וכל אחד מהם שומע קול טפטוף הפצצות חמישה ימים רצופים, וכל אחד חוזר במחשבותיו ביעף אל עצמו, אל הפגישה שלו עם המוות.

אדם יושב בבונקר וחדל להיות אדם; חדל להרהר בידידים, בבני משפחה, בקשרי־רגש ובקשרי־לב, ברגעי אושר ובימי־רווחה; בילדות ובעבר. אדם זה גלמוד ובודד. וברזי־המים של מטר די־נור מטפטף ומטפטף, בלי הרף ובלי חשך, בלי רחמים. הקיבוץ, החברים, המשפחה, האהבה, ההורים, הבנים – הכל נחלש ונקרע מן האדם, כצל שנקרע ונפרד מפטר שלומיאל. אדם בלי עבר הוא אדם בלי צל. ולא נותר אלא המופשט בתכלית של ה״אני" המקבל את פני המוות הוודאי.

עזבו אותנו לאנחות. נשכחנו כמת מלב. אין אנו חשובים למדי בעיניהם. אין להם כל מושג מה מצבנו.

לשם מה כל המשימות האלה? – מהרהר בלבו האדם הבודד בבונקר. כל שיחה ושיחה יוצרת יסודות ושרשים משותפים ומפיצה חמימות, המקשרת. אל החיים. כל שיחה ושיחה בין רעים מביאה לידי הסחת־הדעת מן העיקר, מן התפקיד הראשי: לעמוד בטבורו של שדה־קרח־וכפור, לבן כשלג; לעמוד בודד ומבודד ולקבל את פני המוות, להיתלש מכל קשר עם תבל ומלואה.

חמישה ימים הם שרויים בבדידות גמורה. כל אחד מהם בודד ומבודד, גלמוד וערירי, כערער בערבה. חמישה ימים אלה – כחמש שנים בעיניהם: בדרך הארוכה של מאסר־יחיד, בדרך הארוכה על פני גבול הטירוף, בצבת הלחץ המתמיד של גשם־המוות החדגווני המטפטף ויורד מן הרקיע, חמישה ימים תמימים. כיצד אפשר לו, לאדם, להבין את עובדת הקיום? כיצד אפשר לתפוס את טעם חיי המשפחה, הקיבוץ, והקשר לחיים בכלל? וצחוק־ילדים מהו? וחדוות־הצמיחה של עץ שנשתל בעצם ידיך אתה? ואהבה מהי? והנאה רוחנית משיחת־רעים? על הכל ירד שלג, שכבת כפור עבה כיסתה את הכל. וכל אחד מהם עומד לבדד; וכל אחד מהם מתאמץ לקבל את פני המוות כדבר המובן מאליו, ולעזוב את עמק־הבכא בצורה תכליתית ככל האפשר.

כן, בצורה תכליתית ככל האפשר! ארבעת האנשים שבבונקר מסתכלים זה בזה, כאילו הילכו כל רעיונותיהם בשביל אחד! אין טעם למיתה אלא אם כן היא נוקמנית; אלא אם כן היא נוקמת את גזילת החיים, את ניתוק קשרי המשפחה, הקיבוץ, החברה והיצירה. אין טעם למיתה, אלא אם כן היא פורעת את החשבון הגדול של מאסר־יחיד, של ההליכה גלמוּד לקראת מלאך־המוות! מאסר תחת מאסר; בדידות תחת בדידות! מוות תחת מוות! הבא להרגך – השכם והרגו! בכוחות האחרונים, בזרוע אמיצה; יש לקטול את האויב! בכל כובד המעמסה של בדידותך־מאונס, של המיתה־בעל־כרחך! שהרי לא מתוך שנאת החברה ומתוך הבחילה בחיים אתה טובע בנחשול־הבדידות והנך הולך למות – כי אם מתוך תאוות הרצח והכיבושים האווילית והבהמית של צר ואויב, שאינו הס לבזבז במחיר חייך שלושים אלף מפגזיו!

הארבעה מסתכלים זה בזה. שוב אין הם ידידים ורעים ותיקים. כל אחד מארבעתם מרוחק מחברו ת"ק פרסה. כל אחד מארבעתם מכין עצמו לקראת קץ הימים שלו.

אך לפתע פתאם הם מרגישים שוב, כי ידידים הם, וכי הם משתייכים לחבורה אחת וקשורים באגודה אחת. הם חשים, כי התמורות הנפשיות רבות־האימים שחלו בהם בחמשת הימים האחרונים, עשו אותם לאנשים רבי־אימים, הפוסעים בקו־הגבול של הטירוף המוחלט, והם יודעים, כי כל אחד מהם מסוגל למעשה־גבורה, למעשה־נקם ולמעשה טירוף; למעשה נקם של גבורה, הגובל בטירוף; לגילוי סודות נפש ותכונות נפש ברגע־החיים האחרון – סודות שלא שיערם מעולם לא אדם זה עצמו, ולא אחד מחבריו.

הרגע האחרון לא רחוק הוא, עוד מעט ותשורנו עינם. דבר זה הם מרגישים, לפי ליאותם הגופנית, המגיעה עד כדי אפיסת כוחות גמורה לפי החולשה הכללית של הגוף ולפי סבלות הרעב והצמא. הם יודעים, כי מלאך־המוות רוצה היה לפוגשם באחת הפעולות, בקרב־האש. ושוב אין לדחות פגישה זו לזמן רב, כי עוד מעט – ולא יהיו מסוגלים לשום פעולה שהיא.

לפתע פתאם הם נבהלים, כי למשך רגע אחד מואפלת הכניסה. בפתח מופיע אחד הרצים המקשרים, אלו הגבורים האלמונים המתרוצצים בחפירות הפתוחות שבין העמדות, הבונקרים והמפקדה, ומביאים חדשות, פקודות. ותשדרות. הוא צועק: האויב חדר לחצר! צאו כולכם" ושוב נעלם האיש בדרכו לבונקר הקרוב, אשר גם אליו הוא נושא את הבשורה המרה. האדם. מן הבונקר, ושלשת חבריו אתו, מסתערים ורצים החוצה. הוא מרגיש בחוש, כי הגיע הרגע הגדול. הם אצים אל העמדה מס. 10, ומוצאים אותה ריקה. הבונקר על ידה הרוס. כאן הם נתקלים במקשר־הרץ השני, הקורא אליהם בעברו על פניהם בחפזון: ליד העמדה מס. 1 עומד טאנק מצרי!". הם חוזרים על עקבותיהם, ורצים אל העמדה מס. 1. רעם התותחים נחלש קמעה. שומעים טרטור מכונות יריה מקרוב, והתפוצצויות של רימוני־יד. האדם מהבונקר ושלשת ידידיו הם על סף־השגעון. מתחת לרגליהם, בטבורו של שדה השלג הצח, שבו הם עומדים חמשה ימים ומחכים לבואו של המות, צץ והתרומם פתאם מגדל נישא ורם, שהעלה אותם למעלה. עדיין שדה השלג מבהיק בלבנותו מסביב, עדיין הנכונות לקראת המות של האדם הבודד, נתוק־הקשרים, בעינה עומדת. אבל האדם מן הבונקר עומד עכשו בראש המגדל, מסתכל מתוך פיזור־הנפש על המהומה שמתחת לרגליו, מסתכל ואינו קולט פרטים, ופתאום הוא שומע את עצמו מצווח: ״מנוולים ארורים! ימח שמכם! מנוולים ארורים, ימח שמכם!״

והנה הגיע למטרה, והוא רואה את הטאנק עומד. זהו אחד הטאנקים הנאים ביותר שראו עיניו בעתונים המצוירים מימי מלחמת־העולם. הטאנק עומד, ואיננו יכול לזוז. האדם מהבונקר איננו מסוגל להבחין בשום פרטים. אין הוא רואה, שידידיו מסתערים על הטאנק ולהסתערותם ־־ כל סימני הטירוף. הטאנק יורה בלי הרף ממכונות־היריה שלו ומתותח השדה הקטן, בלי לשים לב לאיזה כיוון נפלטת האש. טירוף, צעקות, שכרון־חושים, הרס והשמדה, קללות נמרצות: ״כלבים ארורים, ימח שמכם!" – מישהו תלה בחגורתו צרור רימונים, ובידו עוד רימון. הוא רץ לקראת הטאנק, אך נפגע בצרור אש ממכונת היריה של המצרים ונופל בטרם הוא מגיע אל הענק כמטחוי־רימון. עוד מישהו אינו זורק רימון אלא מסתער על הטאנק, נאחז בקירותיו, מטפס ועולה בזחלילין ובגלגיליו, נאחז בכל בליטה ובכל מוט עד שהוא מגיע לצריח קטן. שם הוא נדבק על לוחות הפלדה ושולף את ניצרת הרימון בשביל להתרסק יחד עם רכב הברזל של האויב.

־ האדם מן הבונקר רואה בהיפתח המכסה של הצריח. סודאני, שפניו אחוזי בהלה ופיו פעור, מושיט את ראשו בעד הפתח מוכה־תדהמה. בינתים הגיע האדם מן הבונקר עד הטאנק, והוא מכוון את רובהו אל חזהו של הסודאני. לחיצה אחת על ההדק, ורעם היריה נבלע כמעט כולו בתוך ההמולה הכללית. על חולצת חייל־האויב נראית נקודה אדומה אחת. הסודאני נופל אחורנית. האדם מן הבונקר רוצה לטעון רובהו מחדש, והנה נפתח מכסה שני של הטאנק, ושני מצרים קופצים ויוצאים מתוכו, אבל דא עקא – אין לו יותר כדורים. אין ליד־מרדכי תחמושת, יד־מרדכי נלחמת בקתות הרובים וברימוני־היד האחרונים. והאדם מהבונקר רוצה להניף רובהו ולהוריד את הקת על ראשו של המצרי הסמוך ביותר. אבל המצרים כיוונו בינתיים את לועי רוביהם אליו. ובעוד מוחו טרוד ברעיון: מדוע אין הם יורים? הוא מרגיש פתאם בהדף אויר עצום של רימון המתפוצץ לרגליו – הדף המרימו וזורקו 10 מטרים הלאה מזה.

לא קרה לו אסון. ודאי פצע קל. ברגלו הוא מרגיש כאב ובידו הוא ממשש את המכנס: דם, נוזל אדמדם, סמיך ודביק.

מרחוק הוא רואה את הטאנק בוער, מסתובב לאט בשביל להיסוג. הוא מרגיש ליאות בכל אברי גופו. רוצה היה לשכב באשר נפל, ולישון. להרדם תרדמה עמוקה! עם ההתפוצצות נשמט הרובה מידו. מדוע לא ירו בו המצרים? מדוע אין הם יורים, הגבורים הללו?! מדוע מוצאים בכל מקום את חללי המצרים, כשרובים בידיהם שניצרתם סגורה.

האדם מן הבונקר נזכר, כי פעם אחת הצפין רובה וכמה כדורים במרתף של מחסן הקבוץ. הוא מתרומם ממקומו, אץ אל הבנין ההרוס. המרתף לא נותץ לחלוטין. הכניסה פתוחה. הוא יורד במדרגות בקפיצה אחת. ופתאם בא לקראתו סודאני, שהסתתר כאן כנראה בשעת היריות, והסודאני מכוון אליו את לוע הרובה.

״עכשו נגמר הכל", אומר בלבו האדם מן הבונקר. והוא אומר זאת לעצמו בשויון נפש. בעמדו בראש המגדל הרם, הוא מוכן לרגע זה ואינו נרתע כל עיקר, אבל הסודאני אינו יורה. האדם מן הבונקר קופץ אחורנית. שולף את הרימון האחרון מחגורתו, מוציא את הניצרה ומטיל את המתכת המתפוצצת לתוך המרתף.

איך שהוא, הוא מוצא את חבריו. ההתקפה נהדפה בכדורים האחרונים וברימוני־היד האחרונים. אך יצא הטאנק מחצר־הקיבוץ, ושוב מתחילה ההרעשה של תותחי האויב. עוד התקפה אחת כזאת לא יוכלו להדוף!

בלילה הם קוברים את עשרים וארבעת מתיהם בקבר־אחים, מאה ושמונה חברים עוזבים, עם הנשק האחרון ביד, את יד־מרדכי. רק חובש וחובשת נשארים מרצונם הטוב ליד הפצועים, הזקוקים לעזרתם. הם גם השבויים הראשונים הנופלים בידי המצרים. חברי הקיבוץ לא העלו על דעתם, כי ב־4 בנובמבר 1948 יצליח צבא ישראל לכבוש בחזרה מידי האויב את המקום הזה, ובעוד חמשה חדשים יעמדו יחד לפני קבר־האחים המוחרב והמלוכלך בידים טמאות.

בבוקרו של ה־24 במאי כבש צבא המצרים המנצח את חצר הקיבוץ השומם והמפונה. כיבוש זה עלה לצבא המצרי במחיר חייהם של ארבע מאות חיילים מצריים.

באוקטובר נמצא בבאר־שבע עתון מצרי ישן; שבו ניתן תיאור נרחב של פרשת יד־מרדכי בשביל הציבור המצרי. תאור זה ניתן כנראה כהסברה על האיחור שחל בכיבוש תל־אביב. וכך נאמר באותו תאור:

״יד מרדכי, או ‘קו מג’ינו’ בפי היהודים, זוהי המצודה האדירה ביותר של הציונים בנגב. מסביב למקום מתוחים חמשה גדרי־תיל מחושמלים וממוקשים. מאחורי גדרות התיל פרושה רשת של ביצורים עצומים, חפירות, בונקרים ועמדות לרוב. לרשות המגינים עמד נשק מכל הסוגים, שמשתמשים בו הצבאות החדישים ביותר. בכלל זה – גם תותחים וטאנקים. על המצודה הגנו אלף חיילים מאומנים, מלומדי־מלחמה. שום צבא שבעולם לא היה מסוגל לכבוש מקום זה. כשנכנסנו לחצר, מצאנו בניני אחוזה גדולים, רפתות ולולים, בתי־מלאכה ואפילו בית־חרושת וכל זה נעזב על ידי המתישבים ועכשיו מונף הדגל המצרי על המצודה".

תאור זה היה מלווה תמונות של המלך פארוק, העומד על יד מגדל־המים של הקיבוץ; תצלומי המפקדה המצרית, טאנקים ותותחים שהרעישו את המקום, זקיפים מצריים ליד הכניסה, ויסודות של בתים אחדים שנהרסו בפגזי המצרים, ואשר על ידם בישלו עכשו חיילים מצריים קפה, ליד המדורה.

״אחרי כיבוש יד מרדכי – נאמר בסופו של הדין וחשבון בעתון המצרי – פתוחה הדרך לתל־אביב".

ב־28 במאי הופיע החוד של יחידות מצריות ממונעות גדולות באשדוד, 20 ק"מ מצפון ליד־מרדכי, 36 ק"מ מדרום לתל־אביב, בהמשכו של כביש החוף, שהתנועה בו הופרעה קודם על ידי מגיני יד־מרדכי.

ראדיו קאהיר הודיע בצהלה: ״חילות ערב מסתערים לעבר בירת היהודים, העיר תל־אביב, בתנועת מלקחיים אדירה! המצרים כבר עומדים באשדוד, 35 ק"מ מתל־אביב. העבר־ירדנים נמצאים ברמלה – לוד, 20 ק"מ מתל־אביב. והעיראקים עומדים, בצפון־מזרח, בקלקיליה, סמוך מאוד לעיר היהודית נתניה".

ידיעה זו ממצרים, ששודרה בסוף מאי לא היתה בעצם אלא פירוש צבאי של החלוקה של או"ם. למעשה לא אירע שום דבר מלבד מה שהשטחים שנועדו בתכנית החלוקה לערבים, קלטו את צבאות ערב ואיכסנו בתוכם אגרופים משורינים מורמים של השכנים העוינים, שאיימו על השפלה היהודית ועל תל־אביב. למעשה לא היתה תכנית החלוקה אלא תנועת מלקחיים של אויבי ישראל שזרועותיה היו מכוונות מזה ומזה לעבר תל־אביב.

 

ניצנים    🔗

ניצנים הותקפה ב־7 ביוני על ידי אותה החטיבה התשיעית, שפאטרול־השריון שלה הגיע לאישדוד מצפון לניצנים ב־28 למאי, ארבעה ימים אחרי כיבוש יד־מרדכי המפונה. היתה זו נקודת הישוב השלישית והצפונית ביותר באיזור החוף, שנכבשה על ידי המצרים, משמאל לכביש החוף. באותו ריחוק מהכביש כמו כפר־דרום, ובמרחק 40 ק"מ מדרום לתל־אביב ו־4 ק"מ מדרום לאישדוד. בהתאם לתכנית החלוקה השתייך לערבים כל איזור החוף, עד לקו העובר 3 ק"מ מצפון לאישדוד. היה זה אותו ״פרוזדור" שהובטח לערבים בשביל להקל עליהם את הגישה לתל־אביב. מנקודת־הראות של תכנית החלוקה, היו כל שלשת הישובים האמורים – כפר־דרום, יד־מרדכי וניצנים – בתוך השטח הערבי. מבחינה טופוגראפית היה איזור הערבה שדה־תמרון מצוין בשביל טאנקים, שממנו היה קל המעבר לתוך השטח היהודי, שבי נשתנו תנאי הטופוגרפיה באופן שאזורי הגבעות הכבידו במקצת על פעולות רכב השריון.

ב־3 ביוני, כשחדרו שריוני המצרים מעבר לשטחי הערבה של אישדוד לתוך אזור הגבעות הישראלי, ליד ייבנה, כדי להתקרב יותר אל המטרה הנכספת – תל־אביב, נתקלו בפעם הראשונה ביחידות־קומאנדו יהודיות שהיו בקיאות בתכסיסי פעולה נגד טאַנקים, והדהימו את המצרים באש מכונות־יריה מתוך ג’יפים ותותחים נגד טאנקים, הפועלים במהירות הבזק. בקרבות־בזק קטנים וקצרים הדפו את המצרים אחורנית כדי 15 ק"מ עד אשדוד. צבא ישראל הצליח לבלום את החוד הצפוני של רצועת החוף המצרית באישדוד, ולהקים עמדות מסביב. ההתקדמות המצרית נשברה ושותקה סופית.

אייכמן וקציניו הנאציים והאנגלים, שפקדו על הבריגדה התשיעית באו במבוכה. מחצרו של פארוק הגיעו ידיעות, כי אין המלך הצעיר מרוצה מן העזרה, שהושיטו לו ״ניצולי״ הרייך השלישי, ותיקי הנאצים ולוחמיהם. בעוד אשר עבדאללה, מתחרהו האישי והמדיני של פארוק, הצליח להביא לרבת־עמון כמה מאות שבויים יהודיים בתהלוכת נצחון, לא לכד עד עכשו הצבא המצרי אלא שני שבויים יהודים בסך הכל. השלישי, פצוע קשה, מת בדרך. לפיכך, כשהגיעה הצו למפקדת הבריגדה התשיעית, להביא שבויים לקאהיר – והצו הגיע לאחר התבוסה ליד ייבנה – לא נותרה להם למפקדי החטיבה התשיעית המצרית, שהיו כלואים באיזור החוף הצר של עזה, אלא לנסות ולהשתלט על ניצנים, שבתוך השטח שלהם, ושלא הקדישו לה, עד כה, שימת לב יתרה.

ב־2 ליוני הובאו לפני שני הצדדים הלוחמים תנאי־ההפוגה של או"ם, הצבא המצרי לא הצליח להתאחד עם צבא עבר־הירדן ליד ירושלים, וכן לא עלה בידו לפרוץ אל מעבר לגבול של רצועת החוף הערבית של עזה. ניצנים, זו ״כפר־דרום של הצפון", היה בידה לשמש לפארוק ולעתונות הזולה שלו בקאהיר, תחליף זול לנצחונות שבוששו לבוא ערב ההפוגה הקרובה. סוף סוף לא היה זה גאה להניח קני־התנגדות של היהודים בתוך האיזור הנתון בידי הצבא המצרי. אף על פי שלא היתה לניצנים שום חשיבות צבאית, וכיבושה לא היה בו כדי להשפיע על מהלך מלחמת־הבזק, נקבע יום ה־7 ביוני כיום ההסתערות על הקיבוץ.

כבר ב־18 במאי הועברו ילדי ניצנים בשעות הלילה לבאר־טוביה בריחוק 8 ק"מ מניצנים. כל אחד מן החברים לקח ילד והוליך אותו על פני השדות שעתיים תמימות. בסוף הדרך היה הכרח לשאת את הילדים על כפיים. והתהלוכה כולה, לאור הירח, היתה ראויה למכחולו של צייר גדול. כעבור ארבעה עשר יום שלחו אל הילדים גם את האמהות. רק מירה בן־ארי, האלחוטאית של הקיבוץ, אולי האם היחידה בצבא ישראל, שנלחמה אותה שעה בעמדות־החזית, התנגדה לפינויה מקו־האש. סוף סוף, אמרה, רבות הנערות הנלחמות כמוה בתוך שורות צבאות ישראל עם נשק ביד, שכם אחד עם הגברים. לא רק בכפר עציון ובעיר העתיקה של ירושלים, כי אם גם במקומות רבים אחרים. בין הרצים־המקשרים של גשר, יד־מרדכי ונגבה, היו נערות רבות. בניצנים נלחמו נערות ונשים ישראליות מארצות דרום אמריקה טיפוסים גאים ובלתי־נשכחים אלה של בנות־ישראל שמחו להגן בחלבן ובדמן על הארץ ולמחות את הכינוי ״המין החלש" כהגדרה לבנות־מינן. אבל כאם בישראל, שהתנגדה להצטרף אל בנה הקטן, וחזרה אחר־כך לתפקידה בחזית ואף סרבה להצטרף אל האמהות המפונות מניצנים, עמדה מירה בן־ארי יחידה כמצבת־זכרון לגבורה ולתהלה של האם הישראלית במלחמת העצמאות.

שש שעות נמשך ״כיבוש הבזק" של נקודה עלובה זו המכונה ״ניצנים" ע"י הצבא המצרי רב־התהילה. היתה זו, גם הפעם, ״תהלוכת פאר" של מכונות ההשמדה; תמרון חסר־שחר של הארטילריה, שריכזה את כל תותחיה נגד מטרות כה עלובות וכה קטנות. כי כל המטרות של ניצנים לא היו למעשה, אלא מקלטים אחדים. וכל הנשק ״הכבד" של הקיבוץ היו חמשה מוקשים נגד טאנקים. לאחר ברד הפגזים של הארטילריה באה הפריצה ע"י הטאנקים, המאבק ברימוני־יד של האדם במכונה, מבית לבית. בני ניצנים החליטו להחזיק מעמד עד הערב, שכן הבטיחו להם תגבורת. אבל התגבורת לא באה. ומפקד הקיבוץ, שאנשיו התגוננו בבתים האחרונים, ולא הצליחו לפרוץ את טבעת המצור בכיוון אל הים, נטל בבוקרו של ה־8 ביוני את הדגל הלבן, ויצא לקראת החיילים של האויב.

מירה בן־ארי, שהשמידה קודם את מפתח־הקוד (כתב־הסתרים) וקברה באדמה את מכשיר האלחוט, ליוותה אותו בדרכו. היא שלטה בעברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית, והיה עליה למלא תפקיד מתורגמן, במשא ומתן של מפקד הקיבוץ עם נציגי הכנופיה הפאשיסטית הבין־לאומית של פארוק. לא לחנם הגדיר היטלר בשעתו, באותה תעודה מפורסמת משנת 1941, את המלך פארוק ״כשליט האוהד אותנו". אייכמן שלח לשני הקצינים המצריים שחיכו לנציג ניצנים לא רחוק מן העמדות המצריות, גם את לויטנאנט הלמוט שרדר, מפקד ה״ס.ס." הוא נתן לו כמה הוראות פנימיות, שהלמוט לא היה יכול למלא אותן. הואיל והמצרי, שהלך לפניו, מיהר וירה מאקדוחו במפקד, הנושא את הדגל הלבן.

המפקד נפל, והדגל הלבן כיסה אותו כמו־תכריכים, מירה בן־ארי עמדה לבדה מול שלשה קצינים מצריים. אחד מהם אקדחו היה שלוף בידו. הלמוט היה מעלה זיעה. נדמה לו כי עיניו מטעות אותו. נדמה לו, שהוא מכיר את הצעירה הזאת, העומדת לפניו. נדמה היה לו, כי זו האשה שישבה פעם על ידו במכונית בקהיר, והיא ששימשה נושא למודעת־אירוסין, שהיה מוכן לשלוח אל אמו בדורטמונד. היתה זו מודעת אירוסין להלכה, ולא למעשה, שכן כעבור שתי דקות דחף אותה צעירה מתוך מכוניתו, ושמע את קול צעקתה, בשעה שההמון הערבי הסתער עליה מכל צד. יהודיה היתה ובשל האכזבה הקשה שגרמה לו בהופעתה אז, כבר שתה כמויות עצומות של י"ש ונעשה אורח של קבע בקאסינו בקאנטינה של הקצינים. ולא עוד אלא שכבר קיבל נזיפה מאייכמן בשל כך, צעירה זו לא היה יכול לשכוח. אכן, היא היא הצעירה מקאהיר.

ושוב התחיל דמיונו פועל במהירות הבזק: מעכשו לא היה לו כל ספק כי זוהי אותה צעירה. היא ניצלה וברחה לארץ ישראל. מעתה תבוא למחנה־שבויים מצרי ואין לך דבר פשוט מזה, מאשר לבקש מאייכמן שישתדל אצל המפקד המצרי, אצל מוחמד, שימנה את הלמוט שומר על הנשים השבויות. מובן מאליו, שאשה זו תהי יד־ימינו. מפקחת ראשית ימנה אותה! ומובן מאליו, שיבקש ממנה סליחה על התנהגותו בקאהיר.

כל הרעיונות האלה צצו במוחו של הלמוט במחצית־השניה, שהחלה עם הריגתו של מפקד הקיבוץ ונסתיימה עם שליפת האקדח על ידי מירה בן־ארי ועם הריגת רוצחו של מפקדה בקליעה אחת אל המטרה.

מעכשו אין אלה אלא שני קצינים מצריים, העומדים אל מול האשה היהודיה. האקדח המעלה עשן עודנו לפות ביד ימינה. שני הצדדים מהססים רגע. מצדו של הלמוט אין לצפות לפעולה. מאחורי שני הקצינים המצריים עומדות פלוגות צבא, חמושות מכף רגל ועד ראש ומאחורי האשה היהודית עומד ישוב מוחרב ומגיניו העייפים עד מות, וברשותם כדור אחרון. אין האשה מרימה את ידיה, ואין היא משליכה את נשקה, עומדת היא בגאון; כשאקדוחה שלוף בידה, ואינה זזה ואינה נופלת לארץ, בשעה שהקצין המצרי השני קולע ופוגע בה. והנה קורה הדבר אשר לא יאמן. האשה, שהכדור פגע בראשה, ודמה נוזל מתוך חור קטן שמאחורי אזנה אל חול המדבר לופתת בכוחה האחרון את קת האקדח, ויורה פעמיים ופוגעת בשני הקצינים.

האם הישראלית בן־ארי הרגה שלשה קצינים מצריים ובמותה נקמה את דם מפקדה. במרחק מועט זו מזו, מוטלות חמש גויות ״האומרות כבוד״ לשמירה המופתית של תקנות ז’ניבה מצד המצרים. הרעיון האחרון במוחו של הלמוט הוא: מעשה הנבלה שלך בקאהיר ידוע לה היא הכירה אותך ולכֵן ירתה בך! באת על שכרך! היא שילמה לך כגמולך!

שלשים ממגיני ניצנים נפלו. מאה נלקחו בשבי אחרי השמדת הנשק המועט שנשאר ברשותם. סוף סוף זכה פארוק להביא שבויים למצרים מחזית ארץ ישראל. המטרה הנעלה הושגה! הוא הוליך אותם ב״תהלוכת פאר" כפי שאפשר היה לשער מראש. במג’דל, העיר הערבית בין ניצנים ובין ידי מרדכי, קיבלו את מאת השבויים בתקיעת חצוצרות.

כל האוכלוסיה הערבית המקומית ״אוהבת השלום" יצאה לחזות במחזה. במשך כל השנים שעברו לא היו להם לערבים של מג’דל שום סכסוכים עם שכניהם אשר בניצנים וביד־מרדכי. יחסים ידידותיים היו אלה, וראשי המקומות היו עורכים ביקורים זה אצל זה. הערבים היו מתאמנים בדיבור עברי, והיהודים בדיבור ערבי. אף על פי כן, לא נחה דעתם שבשכנותם נמצא משהו זר לחלוטין; גוף קיבוצי חי, טכניקה אירופית ותרבות של המערב. גוף זה השתקע והכה שרשים, פעל ובנה, גדל והתפתח.

הערבים הללו אהבו את מדבר השממה, את עדרי הצאן על האדמה חרבה, את סכסוכי המשפחה ואת נקמת הדם, את חטיפות הנשים ואת רצח הנערים. הרגיז אותם הדבר, שצעירים וצעירות אלה ישבו בקיבוץ היהודי בצותא, והיו להם בתים נאים מסודרים, בגדים נקיים ושרות רפואי תקין. הרגיז אותם הדבר, שלא נולדו שם ילדים חולי־עגבת, ושהגברים לא היו מסתנוורים לפתע־פתאם. אמנם הם לא יכלו להעלות שום תלונה ממשית נגד שכניהם אלה מלבד מה שהללו כל כך שונים מהם ולא חיו חיי עבדות ושעבוד כמוהם, הפלחים הנתונים בידי האפנדים ומשועבדים להם בנפשם ובמאודם.

עכשו עברו על פניהם מאת השכנים מניצנים כשבויים מצריים. הם היו מוסעים במכוניות משא וקהל הצופים ברחוב רקד מרוב חדוה וירה יריות של שמחה באויר, אף העלה דגלים ירוקים על גגות הבתים והריע לקול תקיעת החצוצרות! המכובדים והעשירים של מג’דל, שנסעו בשעתם בקרוניות הרכבת לפני כל רכבת צבא מצרית, כשפני־נסיון לגילוי מוקשים, צהלו עכשו מרוב נחת. הם, שהיו עלולים ״לעוף" כל רגע באויר, לכבוד המלך פארוק וחייליו, הזמינו עכשו זה את זה לכרות־חג והיו תוקעים כפותיהם לתוך קערות האורז הגדולות, ושולים מתוכן את כדורי בשר־הכבש. אכן, היתה הרווחה! באדמות יד־מרדכי וניצנים יכלו שוב הרועים הערביים לרעות את צאנם. אללה אכבר!

לפני תחנת המשטרה של מג’דל התאסף האספסוף הערבי. רצח הנערים לא היה זר להם, ועוד יותר מזה – רצח הנערות. הם ידעו: מאת השכנים מניצנים היו צריכים ללון בתחנת המשטרה. והם דרשו להוציאם אליהם. אבל חיילי הצבא המצרי סגרו על כל מבואות התחנה. השבויים שהגיעו בשתי מכוניות צבא, נדחפו בקתות הרובים לתוך חצר־התחנה, אף ספגו מכות לחי ומהלומות לרוב באותה חצר. בעוד אשר האספסוף המוסת של מג’דל היה צמא לדם, והיה מחליף יריות עם החיילים המצריים, הגנו על שבוייהם שלא ברצון רב. אלא שפקודת פארוק חזקה עליהם: להביא שבויים לקאהיר!

בחצר של תחנת המשטרה צולמו השבויים. ובעוד הצלם עושה כה וכה, הגיעו לאזניהם הקולות הסואנים של החוגגים בחוץ. קצינים ממטהו של אַייכמן, דוברי גרמנית ומקללי גרמנית, פושעי מלחמה גרמניים מובהקים שהוחזרה להם עכשיו דרגתם הצבאית הקודמת, היו סוטרים לשבויים על פניהם ויורקים בפני השבויות. הפצועים קשה נורו בניצנים והפצועים קל הובאו לתוך בית החולים הצבאי. כשהתיצב הרופא של הקיבוץ, והציע בלשון אנגלית את שרותו לטפול בפצועים ניגש אליו קצין מצרי וחלק לו מהלומת־אגרוף בפנים. עינו של הרופא נעצמה למשך 14 יום, מעוצם המכה והתפיחות.

בלילה ישנו על רצפות־אבן ללא כל שמיכה. למחרת היום נתנו להם קצת מרק עדשים. מרק זה ניתן להם שלש פעמים ביום, במשך עשרה חדשים. במהלומות אגרוף ובקתות רובים היו דוחפים אותם אל מכוניות. המשא, ומורידים אותם מעליהן. אחר כך הוכנסו לתוך קרונות רכבת של בהמות, ובכל הדרך – עד אל־עריש – שמעו השבויים יריות, שהחליפו ביניהם שומרי הקרונות עם השכנים הערביים ״אוהבי השלום", יושבי רצועת החוף של עזה. באל־עריש קשרו להם מטפחות על עיניהם. שוב ניתנו להם מהלומות, והם הוכנסו לתוך מחנה השבויים. כך היו מחלקים להם מהלומות בכל יום יחד עם תבשיל־עדשים, עד אשר הנצחונות הקטנים של צבא ההגנה של ישראל נתעצמו והיו לנצחונות גדולים, ומספר השבויים המצריים בידי היהודים הלך ורב. לבסוף חדלו המכות לחלוטין.

אגב, ראוי להזכיר גם כן, כי כמה שבויים יהודיים, שבקשו מים, נכרתו ראשיהם! חמשה־ששה ראשים כרותים הועלו על מוטות והוצגו לראוה בככר של מג’דל ב־8 ביוני, יום החגיגות העממיות הגדולות. המוני הערבים רקדו מסביב לגולגלות המתים ריקוד פראי בנוסח הישן, והואיל והנביא מוחמד אסר עליהם את השכרות שמשתיה, השתכרו ההמונים משכרות הרצח.

מיסטר ויליאמס עבר ב־8 ביוני בככר השוק של מג’דל, וראה מרחוק זאת תהלוכת הגולגלות, ואת ההתלהבות היתרה של הקהל הערבי. הוא נשלח ממחנה 110, שליד בית נבאללה, ישר אל המפקדה של הבריגדה התשיעית. שחנתה בזמן ההוא במחנה של אלכסנדריה.

עם הבריגדה הזאת חזר לארץ ישראל כקצין־מבצעים. בעברו דרך מקרה במחנה השבויים בישמעאליה – ששימש בו בזמן בית־כלא צבאי לחיילים אנגליים עבריינים – נודע לו, כי ידידו ג’ו הרביץ מהלומת ״נוק־אוט" לזקיפים וברח. כשחצה את ככר השוק של מג’דל במכוניתו, עלה במוחו כמה רעיונות על השליחות התרבותית האנגלית במזרח. –

סוף סוף, אמר לעצמו עם כל הזרות שבתרבות היהודית, אפשר היה למוד אותה בקנה מידה אירופי. ואילו הערבים הללו – אף על פי שקיבלו עליהם ברצון את עול שליחות התרבות האנגלית במזרח, הרשו לעצמם בכל זאת לכרות ראשיהם של אויבים שבויים, ולהציגם לראוה בככר השוק. עד עכשו סבור היה מר ויליאמס, כי דברים כאלה אין למצוא אלה באיי הדרום או בג’ונגל האוסטרלי בין פראי־אדם. עכשו למד לדעת, כי גם ערבי ארץ הקודש לא הושפעו מהתרבות האנגלית במידה כזאת שיימנעו מהילולא פראית של אוכלי אדם.

דבר זה גרם לו מבוכה. פתאם העלה על דעתו, שכל אויבי היהודים כולם – גם בעלי קרונות המות ותאי הגז, גם רוצחי הילדים וכורתי הראשים במג’דל – כולם ברברים המה! והוא לא ידע עד כה!

ב־27 באוקטובר 1948 שוחררה ניצנים מידי האויב המצרי. כעבור שבוע, ב־4 בנובמבר, כבשו חיילים יהודיים את יד־מרדכי ואת מג’דל. תושבי מג’דל יצאו לקראת היהודים כשדגלים לבנים בידיהם. הם קללו את המצרים והללו את היהודים כ״אחים" ו״משחררים" מעולו של המלך פארוק.

במארס 1949, אחרי חתימת הסכם שביתת־הנשק עם מצרים, חזרו מאת השבויים של ניצנים מאל־עריש לישראל. 10 חדשים תמימים היו אוכלים עדשים שלש פעמים ביום. בסופו של החודש השביעי לא הפליאו עוד מכותיהם. ובחדשיים האחרונים חדלו בכלל להרים עליהם יד. השבויים הפכו את מחנה השבויים לקיבוץ. השליטו בו סדר ונקיון. משמעת ותכניתיות; ערכו קורסים לידיעת הלשון וללמוד התנ"ך. סדרו בתי־מלאכה לאמנויות־יד ולשרטוט טכני. משלוחי הכסף והחבילות, שהגיעו מארץ ישראל לפי כתובות פרטיות, חולקו באופן קיבוצי ושווה לכל השבויים – לתמהונם הרב של פקחי המחנה המצריים.

אין זאת, כי במלחמה הזאת ניצח הכוח המוסרי, שהיה קשור ברוח הקיבוץ. כמה מן הקצינים המצריים, שהתידדו עם שבויים יהודיים, אמרו לבסוף לידידיהם, כי הם רוצים לבקר בארץ ישראל ובפרט בקיבוצים, לאחר שקיבלו לקח רב־רושם על חיי קיבוץ לפי התנהגותם של שבויי ניצנים. אף כאן, כבמקרה השבויים הישראליים בעבר הירדן, חזרה ונשנתה אותה התופעה: השבויים היהודיים הקימו את החברה הקיבוצית שלהם בכל מקום שבאו אליו. ולא רק קצינים מצריים, כי אם גם עבר־ירדניים וסוריים, נתרשמו עמוקות ממפעל הבניה היהודי בישראל. על אחת כמה וכמה – שליחי ״הצלב האדום", ששמעו על המחנות־לדוגמא, ובאו מרחוק לחקור את התופעה המוזרה הזאת.

במרס 1949 חזרו מאת שבויי ניצנים לישראל. הם נסעו באותה הדרך שבה הוצאו למצרים. אבל הפעם שרר שקט מסביב. יריות לא נשמעו. תושבי מג’דל נמנעו להתקרב אל השיירה, והעמידו פנים כאילו אין הם יכולים להזכר בשום פנים בכל אותן החגיגות העממיות, ובפרט בגולגלות הכרותות שהוצגו לראווה בככר השוק.

הפעם שררה דממה במג’דל, ואילו קול תקיעת החצוצרות נשמע בבאר טוביה הסמוכה.

במקום אחד הצליחו המצרים והעבר־ירדנים להתאחד בירושלים: במגדל־דוד! היה שם בראש מגדל זה, חדר עגול, שרצפתו רקובה וחלונותיו סגורים בסורגי ברזל והכניסה אליו במדרגות לוליניות. בחדר ישב קצין הגיסטאפו אריך וגנר, אדם רזה שפני־קוף גרמיים לו, ולעינו האחת מונוקל, שהיה מעבירו מימין לשמאל ומשמאל לימין, בעוד הפגזים מתותחי האויב פוגעים בירושלים מכל צד. וגנר שימש בתפקיד איש־תצפית של תותחני עבר־הירדן ומצרים, והיה עומד בקשר מתמיד עם הסוללות שלהם בעזרת מכשיר אלחוט, בסיוע של סגן עבר ־ירדני, שהיה מתרגם את דבריו מגרמנית לערבית, והיה נמצא אתו בחדר אחד, ומשרת את מכשיר־האלחוט.

מגדל־דוד, שמעליו התנוסס עכשו הדגל הירוק, היה מוגן בקדושת הזכרונות ההיסטוריים של היהודים. אף על פי שאיכסן כל הזמן צלפים ומרגמות של האויב, לא פגעו בו היהודים לרעה. הם לא עשו זאת משום שמרגמות “דויד’קה” לא היהו מרגמותיה של מעצמה זרה. מעצמה כזאת לא היתה מהססת בשעת הצורך להרוס בנינים, המפריעים לה מנקודת־ראות טקטית, כבמקרה טחנת־הרוח בימין־משה. כל עוד היה מגדל־דוד בידי הערבים, היתה זו אחת הנקודות הבטוחות ביותר בירושלים. כי אחת החליטו היהודים – לא לפגוע בו בשום פנים ואופן! וכך בא יום אחד אריך וגנר עם פלוגה מצרית קטנה, גרש את אנשי־הכנופיות מהמגדל, והקים נקודת־תצפית לארטילריה מתחת לגג־המגדל.

בוקר בוקר, שעה אחת אחרי עלות השמש, וערב ערב, שעה אחת לפני שקיעתה וכן בשעות אחר הצהרים המוקדמות – בין שתים־עשרה ושתים – היו עשרות תותחים מצריים ועבר־ירדניים מכוונים את אשם אל ירושלים, לפי הוראות מנקודת־התצפית שבראש מגדל־דוד. כל המטרות היו כשרות! מחסני מזון, מיכלי־מים, מרכזי מפקדת־ההגנה, בתי־מלאכה לפצצות ולרימונים ומחסני תחמושת נהרסו בפגיעות ישירות. וכשהיו מחליפים את מקום המחבוא, היה האויב מגלה עד מהרה ע"י סוכניו את המקום החדש, ומכוון את תותחיו למטרה. עד 11 ביוני נהרגו בירושלים מרסיסי־פגזים חמש מאות מתושביה וכמספר הזה נעשו בעלי־מומין. אבל הארטילריה לא היתה נשק היחיד שבידי האויב. הנשק האחר היה רעב.

התושבים רעבו ללחם. בשביל לקבל חצי ככר לחם, חצי גלון מים ומעט מרגרינה או ריבה לכל נפש, היו צריכים לעמוד בתור שעות על שעות, בעצם מטר ההפגזות, בלי לדעת אם אפשר יהיה לשוב בשלום הביתה עם כל השלל הזה. בלילה היו הילדים יוצאים אל הפרברים החיצוניים, לאסוף עשבים וגידולי פרא בשדות לאכילה. היהודים היו מסתכלים על נשים ערביות, שהיו אוספות קודם את הירק הזה לשם מזון, בתמהון ומלווים אותן במנוד־ראש, אבל הרעב אילץ אותם לשנות דעתם בענין זה. מעכשיו חדלו לזלזל גם בעשבי בר.

 

מבצע “יפתח”    🔗

ב־28 במאי כבש הגדוד הראשון של חטיבת “יפתח” את מלכיה, הוא שער הפלישה של הלבנונים, הנקודה המערבית ביותר בקו המאוזן קדש – נבי־יושע, שנעשה מחנה צבאי ערבי. בזאת סולק מן הגליל גורם אי־הבטחון האחרון, שחסם את הדרך בפני הפלישה מהלבנון. היתה זו הפעולה האחרונה והמקיפה ביותר של מבצעי “יפתח”. והוא גם המחזה האחרון שהוצג לתפארת ע"י הנוער הארצישראלי של הפלמ"ח. מה שבא אחר כך, אחרי מבצעי “יפתח”, שוב היה קנינו של צבא ההגנה לישראל כולו.

אנשי הפלמ"ח הוכנסו לתוך כל יחידות־הצבא. הסגנון של המבצעים נעשה יותר מוצק; הציוד, כמו החומר האנושי, נעשה יותר דומה באופיו הטכני והבלתי־אישי לאלה של צבא סדיר. על כיבוש מלכיה לא נלחמו בגליל אלא פרטיזנים, מתוך שיתוף־פעולה עם אנשי ההגנה האזרחית בכל מקום ומקום. הם סיירו סיורי לילה מסוכנים בשטח האויב; הם פוצצו גשרים, מחסני נשק ואספקה בתכסיסים של אפתעה ופעולות־בזק בנוסח וינגייט, וכך גם עוררו אצל האויב השערות מוטעות מיסודן על כוחם המספרי הממשי ועל ציודם.

ליד מלכיה ערך שוב הפלמ"ח הצגה מזהירה, שבה הופגנו רוח־הקרב שלו וכשרונותיו המבצעיים כאחד. אור ליום ה־29 במאי יצאו שתי יחידות־רגלי יהודיות מבסיסן, ובחסות האפלה הגיעו עד לקרבת מלכיה. אלה היו יחידות־המחץ הנועדות להתקפה העיקרית. בו בזמן עבר טור משורין את הגבול הלבנוני ליד מנרה, הוא הקיבוץ, השוכן על הגבול בריחוק 10 ק"מ מצפון למלכיה. טור זה התקדם במעלה הכביש, במקביל אל הגבול הלבנוני.

מגמת פניו של הטור היתה: דרומה בכיוון למלכיה. בנבי־יושע הועמדו התותחים היהודיים, שהצילו לפני 10 ימים את עמק הירדן, ולועיהם הופנו עכשיו, ממרחק 2 ק"מ, בכיוון למלכיה. ברמת נפתלי הוטענו המפציצים הראשונים של חיל־האויר הישראלי מטען של פצצות וחיכו לאות הניתן להתחלת הפעולה. בעוד אשר פלוגה שנועדה לערוך תמרוני הטעיה, יצאה בליווי רכב־שריון וחיל רגלים מצד נבי יושע. מכיוון קדש, הכפר השכן למלכיה, התקדם הטור המשורין בכביש הלבנוני דרומה. המטוסים נושאי־הפצצות כבר הופעלו מנועיהם בשדה־התעופה של רמת־נפתלי, ובנבי יושע הושמו פגזים ראשונים בתותחים. ב־11 בדיוק המריאו המטוסים, והתותחים רעמו בקול. פלוגת ההטעיה פתחה באש מכונות־יריה, ובו בזמן כבר התקדם הטור המשורין לאורך החזית, עד הכפר הערבי דיר־בלידה. כאן נכנס לקרב קצר, כשפתחו עליו באש אנטי־טאנקית. אבל הקרב נסתיים עד מהרה בבריחת האויב. אף כי נגרם איחור קל לטור המשורין בשל הצורך בתיקון כלי־רכב אחדים. התקון נעשה בזריזות מרובה, וכלי המשחית הופעלו שוב. בקרבת העירה הלבנונית עיטרון, שבו מתחיל קטע המוליך למלכיה, נתקל הטור המשורין משלשה משורינים לבנונים וב־4 מכוניות משא טעונות חיילים ותחמושת, שהיו בדרך למלכיה, לאחר שנדרשה עזרה באלחוט ע"י מגיני המקום הערביים, נפתח קרב קצר, שבהמשכו התפוצצו מכוניות־המשא ושלשת המשורינים עלו באש יחד עם יושביהם. אש עזה האירה את הקטע האחרון של הדרך המוליכה למלכיה.

הקרב על מלכיה החל כשעה וחצי לפני שהגיע לשם הטור המשורין, שנתעכב בדרך פעמיים. אף על פי כן הצליחה פלוגת ההטעיה להטעות את האויב ולהסיח דעתו לחלוטין. בעוד התותחים והמטוסים פורקים מטענם במלכיה, ופלוגת־ההטעייה היהודית מחליפה אש מכלי נשק אבטומטי עם מגיני מלכיה הערבים, הופיעו פתאם, מצד בלתי־צפוי לחלוטין, יחידות המחץ היהודיות ועברו להתקפה. הופעתן באה בהפתעה גמורה, כי הערבים לא הבחינו בהן קודם כלל. שעה וחצי נמשך הקרב ונסתיים באחת עשרה וחצי. סוף סוף לא חנו במלכיה אנשי־כנופיות, כי אם חיילים לבנוניים וסוריים סדירים, שהחזיקו מעמד זמן־מה, ואף היו נערכים כל פעם מחדש ומשדרים קריאות עזרה נואשות. רק לאחר שהרגישו החיילים הערבים בערפם בטור המשורין הבא ממנרה, שסברו עליו תחילה שהוא תגבורתם, התמוטטה התנהגותם לחלוטין. כשראו את עצמם מותקפים ומורעשים מכל הצדדים השליכו את כלי נשקם וברחו באפלה בכוון לפנים־לבנון. בשעה שתים בלילה הושלם ביעור המקום ותפיסתו ע"י הגדוד הראשון של חטיבת “יפתח”. חבלנים סילקו את המוקשים ויחידות טכניות הקימו עמדות על משלטי הגבעות מסביב למלכיה.

בבוקרו של ה־29 במאי, בשעה 8, שלח האלחוטאי היהודי מאחד הגגות הרמים במלכיה קריאה זו למטה “יפתח”:

“הלו! השעה 8. המחנה והכפר מלכּיה בידינו. עמדת משלט חשובה מעבר לגבול בידינו. עמדה זו חולשת על הצטלבות־הדרכים של מלכיה־בלידה־עיטרון ועל קטע הכביש עד מנרה”.

בחמשת השבועות האחרונים הותקפו רמת־נפתלי ומנרה, וכן קיבוצים אחרים של הגליל, באש מתמדת. תחבורתם נותקה והושם עליהם הסגר זה ימים על ימים. חמשה שבועות רצופים לא יכלו להתקדם בכבישי הגליל אלא משורינים. וחברי הקיבוץ ופועלים חקלאיים נפלו קרבן להתנפלויות ולאש האויב. שדות הועלו באש ויבול רב הושחת. רק עם כיבוש נבי יושע הוחלש במידה ניכרת הלחץ, מ־16 במאי ואילך, אך לא בוטל לחלוטין.

שורש הרע היה במלכיה, ששימשה בסיס פלישה ללבנונים, לאחר שדרך הפלישה הצפונית, ליד מתולה, נותקה עם פיצוץ גשר הליטאניס. הפולשים היו מסתננים בלי הרף, ומלכיה שימשה להם בסיס ומרכז אספקה. ב־16 במאי נחסמה דרך הפלישה מצד מתולה. ב־28 במאי נסגר גם שער הפלישה במלכיה. ורק עכשו שקטה הארץ בצפון.

השקט נמשך עד ה־6 ביוני, בו תקפו שלשת אלפים חיילים סוריים, בסיוע טנקים ומטוסים, את מלכיה, וחיל המצב היהודי שלא יכול לעמוד בפני הלחץ הכבד, נאלץ לפנותה. 9 ימים היתה מלכיה בידים יהודיות. כשחזרה לידי הסורים, לא הוציאו אותה מידיהם חיילי צבא ההגנה לישראל אלא בסוף אוקטובר. חטיבת “יפתח” – כבר לא התקיימה אז. יחידות חדשות של צבא ההגנה לישראל, שזכו לטבילת־אש ראשונה ליד מלכיה, לא השיגו מיד תוצאות טובות. על מלכיה, כמו על אישדוד, סגרו מסביב, והיא גרמה צרות מרובות והעסיקה את חיילי צבא ההגנה לישראל בפעולה שהיתה סטאַטית בעיקרה. עד שבאה התקפת הסתיו הגדולה שבה נסרק הגליל ממערב למזרח וביטלה את כל הצירופים והחשבונות הטאקטיים של האויב פעם לתמיד.

עד סוף אוקטובר הוסיפה מלכּיה לשמש ראש־גשר מערבי, שצבא ההגנה לישראל בקש להשתלט עליו מצד נבי יושע. אבל צבא זה היה זקוק לכמה שבועות עד שיגיע לכושר האופנסיבה המלא. רבים מהחיילים טרם הספיקו אז לקבל מדים, כל שכן אמונים. היה זה פלא שהכיסית הזאת של הגליל העליון לא נְגסה האויב, על אף כל ההצלחות הקודמות של היהודים, שהרי השינים כבר היו נעוצות בבשר הרך. עוד שני טורי שינים, לעומת מלכיה ומדרום לה, נתקעו לתוך בשר הגליל ב־9 ביוני בגבול המזרחי, ליד משמר הירדן.

המושבה משמר־הירדן שוכנת על הכביש הראשי מדמשק, וחוסמת את המעבר בכביש זה לראש־פינה ולצפת. שלשה ימים לאחר שהסורים חזרו וכבשו את מלכיה, שני ימים לפני ראשיתה של ההפוגה הראשונה, ב־9 ביוני, ב־5 בבוקר, הסתערו אלפי סורים בטאנקים, תותחים ובנשק אוטומטי כבד על המושבה וכבשוה בשעה 11, לאחר שאזלו התחמושת והכוחות של המתגוננים, ששדרו קריאות עזרה ולא נענו ומספר חלליהם ופצועיהם היה רב למדי. הסורים הרסו את הכל ושדדו מכל הבא ביד. הם לקחו שבויים, ביניהם 8 נשים, “החרימו” את כל הכסף ואת חפצי הערך ושלחו את שבוייהם ברגל, לדרך ארוכה. אחר כך צילמו אותם, הושיבו אותם במכוניות סגורות והביאו אותם לדמשק. שם אולצו לעבור בדך ברחובות בעיר כשידיהם מורמות, על פני המון סוער ומצעק. אחר כך נעשתה משמר־הירדן ראש־גשר סורי שני בגליל העליון. אמנם היהודים סגרו עליו במיטב יכולתם, אבל עד סוף המלחמה נשאר בידי הסורים. שיירות הגליל היהודיות היו עוברות על פני הלוע הפעור של האויב בליווי משקיפי או״ם – ליד מלכיה וליד משמר־הירדן. ורק חיל מצב יהודי מנע את האויב מלסגור את הלוע ולקטוע את הכיסית העליונה של הגליל עליון. אמנם במשך הזמן הוּקהוּ שיניו של האויב, ושוב לא היה כוחו יפה אף בשביל אותה משימה.

במצב זה מצאה ההפוגה את הגליל העליון ב־11 ביוני. עצם העובדה שאפשר היה לשתק את ראשי־הגשר של פלישות האויב, לסגור על כוחותיו ולהכריחם לפעולה סטאטית – היה זכותו של מעשה־הטיהור המוקדם של הגליל העליון ע"י חטיבת “יפתח”. אותם השכנים “אוהבי השלום” מכפרי הגליל ואותם אנשי הכנופיות שגורשו ע"י חטיבת “יפתח” גירוש מוחלט, היו מערערים ודאי את האזור כולו מבחינה טאקטית והיו מקרבים את ראשי־הגשר של מלכיה ומשמר הירדן זה לזה, ומקטעים את כיסית הגליל העליונה לחלוטין. אבל בזכותן של אותן פעולות מוקדמות, לא היה כיבוש מלכיה ומשמר־הירדן על ידי הערבים לפני תום פעולות האיבה, אלא בגדר הישגים־לראוה, ללא ערך צבאי ממשי רב. האויב קיווה לשנות את המצב הקיים לטובתו ברגע האחרון, אבל הוא לא הצליח לשנות את המצב הצבאי מיסודו.

 

שומרון    🔗

תנועת המלקחיים של צבאות ערב, שעליהן היתה גאוותו של רדיו קאהיר בפרשנותו הצבאית, שוּנתה בימים הקרובים על ידי חיילי צבא־ההגנה לישראל, וזרועות המלקחיים הורחקו קצת זו מזו במהלומות פטיש נמרצות.

לאחר שהתקדמות המצרים מייבנה בכיוון אישדוד נהדפה ושותקה, ולאחר שפעולות חטיבת “יפתח” בגליל העליון יצרו את התנאים המוקדמים לבלימת ראשי־הגשר של הפלישה הסורית במלכיה ובמשמר־הירדן, התחילו יחידות־הצבא הישראלי לפעול בשומרון ולהלום על ראשי אצבעותיהם של העיראקים, שחשקה נפשם גם הם בזרי־דפנא של תהילה צבאית. פעולות אלו נערכו סמוך לפני התחלתה של ההפוגה הראשונה, באופן שהן משתייכות עדיין לתמונה הכללית של המצב הצבאי ששרר ב־11 ביוני.

האליפסה המאונכת של השטח הערבי שתוכננה ע"י מחברי תכנית החלוקה של האו"ם באופן שתהא לוחצת על רצועת השטחים הצרה של מדינת היהודים ותוכל להעמיד את ירושלים במצב של “בינאום” כאי בודד בים הערבי – נשתנתה צורתה במידת־מה ב־25 הימים הראשונים של המלחמה, בין ה־15 במאי ו־11 ביוני. המבצעים “נחשון” ו"מכבי", וכן הפעולות הקרביות הראשונות בנגב הצפוני, הניחו כעין בקבוק־מים כרסתני במאוזן, שכרסו מגיעה בצפון עד חולדה, ובדרום – עד גת, ואילו צוארו הדק והשביר מגיע עד ירושלים ממזרח ובסיסו באישדוד, עם סיבובה של ירושלים 90 מעלות צפונה. לפי זה הגיע קשר השינוץ היהודי של האליפסה הערבית עד ירושלים. בצפון, ליד עפולה גרמו הנצחונות במשמר העמק ממערב, וכיבוש בית־שאן ממזרח, להתהוות התנאים המוקדמים לפעולות־הכנה, שנעשו, בראשית יוני, משני צדדים. כוחות אלכסנדרוני הגיעו עד ג’נין, עיר־המבצר של הלאומנות הערבית, החולשת על הצטלבות־הכביש המוליך משכם לצפון.

בזמן אחד עם הפעולות של אלכסנדרוני המכוונת לג’נין, פעלו באיזור נתניה יחידות אחרות, ולחצו על עיר השומרון תול־כרם, אשר גם בה עובר כביש חשוב לשכם, ושאיימה כל הימים על הדרכים לצפון, יחד עם ג’נין. איום זה אילץ, לבסוף, את היהודים לבנות כביש־חוף, שיעקוף את שתי “האחיות” המסוכנות, ג’נין ותול־כרם כאחת.

מדרום לנתניה וליד גבול השומרון שוכנת רמת־הכובש והמושבה כפר־סבא, סמוך לגבעה שעליה משתרעת כפר־סבא הערבית. השכנות הערבית לא היתה ידידותית כל עיקר, כבמקומות אחרים בארץ. תושבי כפר סבא הערבית, שבערפם ישבו הלוחמים העיראקיים בעיר השומרון קלקיליה, הרשו לעצמם לרתק את כפר סבא היהודית באש־צלפים מתמדת, להבעיר שדות ולהתנפל מן המארב על פועלים יהודיים חקלאיים בעבודתם.

בראשית יוני הקיפו שלשה טורים יהודיים את כפר סבא הערבית באישון לילה וכבשו אותה בקלות, אך נתנו לתושביה לזרום אל השומרון. שני הטורים התבצרו בכפר סבא הערבית, ואילו הטור השלישי נכנס לפנות בוקר באש של טור משורין עיראקי, שבא מקלקליה ושהוזעק ע"י הפליטים הערביים. ליהודים נגרמו אבדות קשות, ורק מעטים מהפצועים־קל הצליחו להמלט ולהודיע על טבח־הדמים שערכו העיראקים. יחידות גדולות של הצבא הישראלי שהדפו את הטור המשורין, מצאו את חללי היהודים, כשגויותיהם מחוללות, איבריהם כרותים ואצבעותיהם קצוצות. כמה מהחללים נמצאו ערומים כביום היוולדם.

היחידות שהדפו את הטור של העיראקים, כבשו כעבור שני לילות את טנטורה שמצפון לנתניה, נקודת־החוף האחרונה בין נתניה וחיפה. שירות־הידיעות היהודי הודיע בזמן האחרון, כי עיירת־חוף ערבית נאה זו שימשה מרכז־הסתננות לסחורה ערבית וגם לקצינים ערביים, שבאו בדרך הים ממצרים והמשיכו דרכם שומרונה ביבשה, בריחוק 15 ק"מ מן המקום. הדייגים הערביים של טנטורה היו עוזרים נאמנים בהברחת אנשים וסחורות, והצי הישראלי לא היה חזק למדי בשביל להשגיח על פינה זו. שוב הסתערו על טנטורה 3 טורים, שהקיפו אותה מסביב. הטור הדרומי נתקל בחגורת־שמירה חלשה. הטור המזרחי הותקף באש יריות מצד הפליטים ואילו הטור הצפוני חדר ללא קושי לתוך הכפר, שנכבש על נקלה. בין 800 השבויים היו מצרים רבים וגם כמה קצינים נאציים, שהובאו למחנות־שבויים יהודיים, וזכו מתוך כך ליהנות מרמת־החיים היהודית ומתקנות־החסות של הסכם ז’נבה.

ב־4 ביוני, בו ביום שיחידות־קומאנדו יהודיות כבשו את יבנה והדפו את חיל־השריון של פארוק המסתער על אישדוד, חדרו היחידות המנצחות מטנטורה שבצפון לקו נתניה־תול־כרם, וכבשו את הכפר הערבי קקון, שהיה בידי העיראקים ושחלש על הצטלבות־דרכים חשובה מתול־כרם.

כפר קקון, אשר עוד לפני חמשים שנה היו תושביו חולי מלריה ורעבים ללחם, ומיום בוא היהודים לארץ התעשר מאוד ועלה לגדולה, נתן ברצון רב להפוך את בניניו ואת סביבתו למבצר עיראקי, שכן לא הכיר טובה ליהודים כל עיקר. העיראקים חפרו שלש טבעות של חפירות מסביב לגבעת קקון והעמידו מכונות־יריה בריחוק של 10 מטרים זו מזו, שהמטירו אש על שלושת הטורים התוקפים. כמה ליקויים טכניים ומקרים רעי־מזל גרמו לכך שנתקלקלו שלש מכונות־יריה “שפאנדאו” שבידי הכח היהודי המתקיף. אף על פי כן לא ויתרו החיילים היהודיים על תכניתם. ברובים ובתת־מקלעים, וכן ברימונים ביד, הסתערו על שלש טבעות הביצורים, ותוך חצי שעה כבשו את הכפר. כשהגיעה למחרת הבוקר תגבורת עיראקית מתול־כרם, קיבלו היהודים את פניה במכונות־היריה שהוציאו מידי מגיני קקון הערביים ביום הקודם. מאות חללים עיראקיים נערמו, אותו יום, במורדה של גבעת קקון.

כשהסתכלו היהודים מקרוב בחללים העיראקיים שבחפירות המגן, נוכחו לדעת, כי כולם היו קשורים בחבלים ארוכים בקרסוליהם זה לזה. באופן כזה מצאו בחפירות פלוגה עיראקית שלמה של פגרים מתים. התמונה המחרידה צולמה ופורסמה בעתונות היהודית. המפקד העיראקי לא היה לו כנראה – אמון במגיני החפירות, והוא הגיע לכלל רעיון מקורי: למנוע את בריחתם אחד אחד, מתוך שקשר אותם בעבותות זה לזה. אין צורך לומר, כי הגבורים העיראקים נטבחו ככבשים באש התת־מקלעים היהודיים.

גל של בחילה עבר את הצבוריות היהודית. מי בעצם רצה במלחמה הזאת? מי היה האחראי לרצח ההמוני הזה של חיילים ערביים, שלא רצו ללכת למלחמה ולא רצו ליפול בקרב? היכן הוא מצפון־העולם, נוכח צליפות המגלבים שבהן הריצו לקרב את הסודאנים; נוכח העבותות והחבלים, שבהם קשרו את העיראקים זה לזה בעמדותיהם? והלא ערכם כחיילים לא עלה על ערכו של צאן המובל לטבח! מיהו, איפוא, זה שרצה בפלישה הזאת? אכן, אפשר מאוד שרצה בה מישהו שהיה מרוחק בעצמו משדה־הקרב ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.

 

דרך בורמה    🔗

בטרם כבש הגדוד השביעי של חטיבת “הראל” את הכפרים בית ג’ין ובית סוסין שמדרום לכביש ירושלים, מול לאטרון, והפך אותם לעמדות־משלט יהודיות, היו “הולכי רגל” יהודיים עוקפים את שני הכפרים בחשכת הלילה בנסותם להגיע מירושלים הנצורה לתל־אביב.

באמצע מאי עשו שלשה אנשי פלמ"ח – שאף אחד מהם לא היה למעלה מבן 20 – את הנסיון הנועז, להתגנב להגיע לתל־אביב דרך השטח הערבי, על פני לאטרון. הם הצטיידו בתת־מקלע, באקדח וברימונים. הסיעו אותם עד למשאבת המים הקטנה מול בית־מחסיר, שהוליכה מים לירושלים מן המשאבה הראשית ליד לאטרון. על יד באב־אל־וואד המטירו עליהם אש פטרולים של הלגיון. כל אותו זמן היו השלושה מסתתרים מאחורי צוק־סלע, בשביל שלא להתגלות לאויב. אחרי שלוש שעות רצופות של יריות נתעיפו חיילי הלגיון והסתלקו, כי היו משוכנעים שטעו טעות של ראיה. וכך נפתחה לפני השלושה הדרך להרטוב, המוארה באור הירח. שלשת ההרפתקנים הוסיפו להתקדם דרומה, בקו זה. למטה מבית־סוסין פנו מערבה ועקפו את בית־ג’יז. לפני עלות השחר הטילו את עצמם לתוך שדה שבלי־שעורה, כי הגיעו לאזניהם נביחות הכלבים וצעקות התושבים של כפר ערבי. עם עלות השמש ראו עיניהם מרחוק את בתי חולדה היהודית. הם התקרבו לחולדה בזחילה, ורק ברגע האחרון נכנסו בקומה זקופה, מלוכלכים ומכוסים טל. הם נכנסו כמעט בלי שישגיחו בהם; טיפוסים כאלה היו מרובים בסביבה. הם נכנסו אל מטה הפלמ"ח והודיעו למפקד של קבוצת “הראל” המערבית, כי הדרך ירושלים־חולדה פתוחה. הודעה זו כמוה כבשורה שהדרך מירושלים לתל –אביב פתוחה, זו הפעם הראשונה, על אף המחסום של הלגיון לאורך 5 ק"מ של כביש לאטרון.

ברגע זה נוצר מצב ענינים סנסציוני, שלא עמדו עליו אותה שעה אלא מפקדי חטיבת “הראל”. מיד נשלחו תשדורות אלחוט מחולדה לירושלים. תשדורות אלה גרמו לקבלת החלטות ולתכנון פעולות, שהביאו, בסופו של דבר, לידי אחד ההישגים המדהימים ביותר במלחמה הזאת: לידי פתיחת דרך־עקיפין לירושלים בין ההרים, שארכה כדי רבע מאורך הכביש ירושלים–תל־אביב, שנבנה במשך 7 שנים על ידי האנגלים. דרך עקיפין זו הוכשרה משך חודש, וכונתה בשם “דרך־בורמה”, לפי דוגמת הדרך הידועה שנסללה ע"י האנגלים במלחמת העולם השניה בין העיר הסינית קונמין ובין העיר הבורמנית לאשיו, שממנה פתח וינגייט בפעולותיו המהוללות, בעורף היאפאנים.

דרך בורמה היהודית לא פעלה בעורף הערבים, כי אם לעיניהם ממש! רק רכס ההרים שבין בית־ג’יז ובין בית־סוסין היה ליהודים למחסה כמחיצת־מגן.

ובעוד התותחים של לטארון רועמים ואש מכונות־היריה מרככת את בית־ג’יז ואת בית־סוסין לקראת ההתקפה היהודית המכרעת, נפגשו למרגלות בית־ג’יז ובית־סוסין מפקד הפלמ"ח הירושלמי, שנתן את הרשות לשלושת אנשיו, לעשות את דרכם בפעם הראשונה לפי בקשתם הם, במנוד ראש, ואשר בלילה שלאחריו נסע בעקבותיהם במכונית־ג’יפ, עם מפקד הפלמ"ח מחולדה שקיבל את הדו"ח של השלושה ומיד פנה באלחוט לירושלים. לבסוף יצא ראשון בדרך זו מזרחה, בראש משמר־צופים, בטרם יערכו פעולות מקיפות יותר. הם נפגשו למטה מבית־סוסין, שהותקפה אותה שעה על ידי אנשי הגדוד השביעי. איש לא ציפה, אותה שעה, שאפשר יהיה לעלות בסביבה פראית זו ללא דרך בכלי רכב. אבל מכוניות־הג’יפּ השיגו את הבלתי־אפשרי! מעכשו סומנה הדרך, ולאור הירח והזיקוקין של הערבים מלאטרון, שלא הבינו מה מתרחש למטה מן הכביש, הוחלט על האמצעים הדרושים ועל תכנית־העבודה בשביל הלילות הקרובים.

בלילה שלאחר אותו טיול נועז של השלשה, עלו בחפזון מכוניות ג’יפ וביניהן גם מכונית הג’יפּ הפרטית של ראש ממשלת ישראל, ועליהן חלקי נשק, תותחים ופגזים, במשעול המוליך למרגלות בית־ג’יז. השיירה טיפסה ועלתה על פני סלעים ומדרונות תלולים, השיגה פלוגת־רגלי של הגדוד השביעי, שהתקדמה בדומיה, ואשר כל אחד מאנשיה נשא ששה רובים בשביל החברים בירושלים. פלוגה זו התקדמה מזרחה, אבל לא עלתה על כביש הרטוב, ליד באב־אל־וואד, המקום שבו הותקפו השלושה על ידי קלעי הלגיון. הללו עלו תחילה מאחורי בית־מחסיר וירדו אל תחנת־השאיבה הקטנה, ושם נקבעה נקודת מיזוגה של דרך בורמה עם כביש ירושלים הישן. הם הגיעו בשלום לירושלים עם בוקר, ומסרו 450 רובים להגנת העיר החדשה. החיילים הולכי־הרגל לא הרגישו כמעט במכוניות־הג’יפּ שטיפסו ועלו באפילה צפונה. המכוניות תעו בדרך, מכונית ג’יפ אחת התגלגלה למדרון, והשיירה חזרה אחר כך לחולדה, כלעומת שהלכה. ירושלים המורעשת מתותחים ערביים, נאלצה לחכות עוד לילה אחד, עד שזכתה לקבל את התותח היהודי הראשון, שיוכל להשיב אש לאויב.

בלילה השלישי כבר היתה דרך־בורמה במלוא פיתוחה הארגוני והטכני. שוב נפגש המפקד הירושלמי עם המפקד מחולדה. היתה זו תנועת־המלקחיים הישנה של מבצע “מכבי” ו"נחשון", שהזרימה לדרך בורמה אנשים, מכונות, ומרץ משני הצדדים. בלילה השלישי גדל מספר מכוניות־הג’יפּ פי שלושה, ובצל רכס ההרים בית ג’יז–בית־סוסין עמדו ציוני דרך. טרקטורים ודחפורים ליוו את השיירה של התותחים, המפורקים לחלקיהם. לפני בית־מחסיר, במקום “הקלשון” שבו התחיל הקטע הקשה ביותר של הדרך, עמדו המוני פועלים מירושלים, שקיבלו את המטען מהמכוניות ונשאו אותו על כתף בין ההרים, עד תחנת־השאיבה. בתחנה הוטען המטען היקר על מכוניות משא, בלי שירגיש בדבר הלגיון הערבי, ומשם הובל ירושלימה.

כך הגיעו לירושלים התותחים הראשונים.הערבים בעיר העתיקה, הגרמני וגנר במגדל־דוד שפשפו את עיניהם: כחלום היה הדבר בעיניהם. ואמנם, חלום הוא זה שהיה למציאות, חלומם של תושבי ירושלים היהודית.

באותו יום שבו פתחה הארטילריה היהודית באש בירושלים, פונו תושבי העיר העתיקה הערבית ברוב בהלה מן המקום.

שוב ניצלה ירושלים מכף אויביה. בצל עמדות־המשלט היהודיות של בית ג’יז ובית מחסיר החלה העבודה בכביש החדש, שבה עסקו יום יום משך 24 שעות טובי פועלי הכבישים של תל־אביב וירושלים. בצלן עבדו יחידות־מהנדסים מפוצצי־סלעים, טרקטורים ודחפורים. באמצע הדרך היו נפגשות תמיד קבוצות־פועלים ממזרח וממערב, מכוניות משא ומכוניות ג’יפּ שהיו מביאות חמרי מזון ונשק עד לנקודה האחרונה של הכביש ההולך ומתארך, הולך ומתקרב משני הצדדים. סבלים ירושלמיים היו מרידים אז את המטען לתחנת־השאיבה אשר מול בית־מחסיר. בריחוק 100 מטר מזה היו עמדות־המשלט היהודיות מרחיקות באשן את הפטרולים של הלגיון, שנעשה סקרני יותר ויותר, מאחר ששם לב, בתחנת־המשטרה של לאטרון, לפיצוצים המרובים, לרעם, לרעש ולעשן. בינתים היו שיירות ארוכות של חמורים וגמלים, טעונים שקים ותיבות, מתקדמות בהרים. ובהפסקות שבין חילופי אש הארטילריה, גבר הרושם אצל אנשי הלגיון, כי צידם התחמק מידם! כי ירושלים חדלה להיות עיר נצורה! רוח הארגון, הטכניקה, הנכונות של ההמונים והכושר הגופני, הכשירו את דרך העקיפין של היהודים לא לבד להובלת משא חשוב אלא גם לתנועת נוסעים.

כל זה לא ירד כטל מן השמים! בזיעת אפיים של אלפי מתנדבים וחיילים ומאמץ על־אנושי הושג הדבר הזה, שהדהים את העולם כולו. אמנם היו גם רגעי משבר קשים, עד שהצליחו הדחפורים והטרקטורים להעמיק כהלכה. בשביל שיוכלו לנוע בדרכים, היה צורך להוריד גבעות ולישר הידורים. וכל זה נעשה בטווח־האש של לאטרון. אמנם, באותם הרגעים המסוכנים היו מגבירים את הקרב על לאטרון באופן מלאכותי, כדי למשוך כדורים ופגזים רבים ככל האפשר לצד אחר. אבל כמה פגזים מצאו בכל זאת את דרכם עד לגבעות של דרך־בורמה. והיה צורך בשידול רב מצד מפקדי הגדוד השביעי, שניצחו על העבודה בשביל לשכנע את נהגי הטרקטורים האזרחיים שימשיכו בנסיעות־הסיבוב המסוכנות שלהם.

מקץ 4 שבועות היה כביש בורמה מוכן. החפירה היתה עמוקה למדי בשביל להעלים את התנועה בכביש מעין האויב. הכביש היה חלק למדי, בשביל שאפשר יהיה לנסוע בו בלי הפסקה מחולדה ועד לתחנת השאיבה. “מחנה הצוענים” של עובדי הכביש, התנועה של נושאי־הסבל, השוק המזרחי של שיירות החמורים והגמלים נעלמו והיו כלא היו. ב־14 ביוני גילתה המפקדה של הצבא את הסוד הגדול והודיעה ברבים: לילה לילה הולכות שיירות בדרך־סתרים לירושלים “מתחת לאפה” של לטארון, שההתקפות המתמידות עליה שמשו הסואה להכנת כביש־בורמה היהודי.

אותה שעה טרם נודע ברבים, כי ליד כביש בורמה הלך והתקרב בצעדים אטיים מחולדה, בדרך לירושלים, צינור מים, לרוות צמאונה של הבירה. מקור המים לצנור זה היה ראש העין, בשומרון. ראס־אל־עין, או ראש־העין היתה תפוסה בידי החיילים העיראקים. המים מראש העין הגיעו עד לתחנת השאיבה בלאטרון, אך לא זרמו מכאן לירושלים, הואיל והלגיון שיתק את המשאבה. אלא שמנהל מכון המים הירושלמי עמד בעוד מועד על הסכנה, ועוד בטרם שותק צינור המים, ציווה לנקות ולהכשיר לשימוש את הבורות למי גשמים – כאלפיים במספר – שנמצאו בעיר. הבורות מולאו מים ונסגרו, ואחר כך שימשו “מלאי־ברזל” לשעת מחסור. ב־7 במאי הופסק זרם המים בצינור לאטרון כתוצאה ממעשי חבלה ערביים. ב־12 במאי הודיעה ממשלת המנדט, שאין היא יכולה למסור את מעין ראש־העין ליהודים, על אף הכרזותיה הקודמות, שתעשה כן. אותו רגע נפתחו אלפיים הבורות של ירושלים וסיפקו מים לעיר עד 22 ביולי, בכמות מסוימת ליום ולאדם, בפיקוחו של “משמר העם”, שהיה משגיח על העומדים בתור־המים. משמר מתנדבים זה רבים מאנשיו נפצעו וחמשה נהרגו בשעת ההפגזות עד אשר הוזרמו מים חיים בצינור המים הירושלמי מחולדה אל רשת המים העירונית.

לאט־לאט התקדם צינור זה ממשאבה ליד רחובות ועל פני חולדה אל תוך ההרים. יוזמי המפעל לא הוטעו על ידי הבטחותיו של ברנאדוט בענין תיקון משאבות־לאטרון וחידוש אספקת המים לירושלים, שעשה אותם – תנאי לשביתת נשק. וכשפוצצו משאבות לאטרון ב־11 לאוגוסט על ידי הערבים כבר זרמו המים בצינורות דרך בורמה זה שלושה שבועות, וסיפקו מים חיים לירושלים.

המרץ וכושר־האמצאה היהודיים, הגבורה של צבא ההגנה לישראל ורוח ההתנדבות וההקרבה של המוני האזרחים, הולידו את כביש בורמה ואת צינור־המים מחולדה. עדיין לא הספיק הכוח הצבאי בשביל לכבוש את מבצר לאטרון ולכן עקפו אותו. אבל הכוח המוסרי, שהתבטא במבצע כביש בורמה עלה על כל הפגנות הכח הצבאי, ושימש תנאי קודם להם. כח מוסרי זה היה אופיני לאדם היהודי, שעתיד היה להוות חומר מובחר לצוות יחידות־הטנקים היהודיות בעתיד.

מוכתר של כפר ערבי מניף את הדגל הלבן ומזמין את חיילינו לשחררם מ"חיל השחרור" של קאוקג'י

זקני כפר ערבי בגליל חתמו על כתב־כניעה.

אותו לילה היסטורי, אור ליום ה־15 במאי, שבו פג תוקפו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, החליטה עצרת האו"ם לשלוח לארץ ישראל את המתווך. 11 יום לאחר בואו לחיפה, ב־11 ביוני, ב־10 בבוקר הופסקה האש, על יסוד ההפוגה שהוכרזה למשך 4 שבועות. הפיקוח על ההפוגה נעשה על ידי 63 מומחים צבאיים, שנתמנו לכך מטעם או"ם. בהם: 21 אמריקנים, 21 צרפתים ו־21 בלגים. הם ליוו את ועדת הפיקוח שהורחבה אח"כ הרבה, לפי בקשת הרוזן ברנדוט. ב־2 ביוני נמסרו לעתונות תנאי ההפוגה. הם כללו בעיקר 4 הוראות: איסור יבוא הנשק; איסור שינויים במצב הגבולות: התרת ההובלה של שיירות מזון ונוסעים בדרך ירושלים, והתרת העליה של גברים ונשים בגיל צבאי לארץ, בתנאי שיוחזקו במחנות מיוחדים ולא יאומנו אמון צבאי בתקופת ההפוגה.

ב־3 ביוני נודע תוכן תביעות־הנגד של הערבים: הם דרשו למסור את ארץ־ישראל לשלטון ערבי “כחטיבה פוליטית אחת”, וכן סגירת שערי העליה היהודית לחלוטין. תביעות אלו גילו מה רב חוסר הרצינות של הערבים במשא־ומתן זה. הם גילו העדר חוש־מציאות גמור, ולא היתה להם הבנה אלא בשביל תקיעות ותרועות של חצוצרות התעמולה הדימאגוגית.

 

תוכנית ברנאדוט    🔗

קשה לנהל משא־ומתן עם דיקטטור! לא פחות קשה לנהל משא־ומתן עם נציגי עם של אנאַלפאַביתים! הנציגים הללו, כדיקטטור “חד־בדרא”, פטורים לחלוטין מהגורם המווסת של דעת הקהל ושל הדמוקרטיה. כל חכמתם של אלה: לאומנות קיצונית ושוביניזם ברברי, ומטרתם לנהל את המשא והמתן כך, שהצד שכנגד יפסיד הרבה ככל האפשר. עכשו עמדו עריצי עמי־ערב הבלתי־מבוגרים לפני נציגי או"ם, וחתכו גורלם של 20 מיליונים אנאלפביתים. במשטר הערבי הפיאודלי אי אפשר היה שיכריע ההגיון או המוסר, או הסכם־שבכתב, כי אם החרב בלבד. לפיכך היו כל מאמציו של הרוזן ברנאדוט נידונים לכשלון מראש.

לפיכך הצליח הרוזן ברנאדוט להביא תוך שבוע לידי חתימת תנאי ההפוגה בנפרד. סוף סוף אפשר היה להם לערבים גם לחתום על הצהרה, וגם להצהיר את ההיפך בעת ובעונה אחת. כי לאמיתו של דבר הכריעה החרב. היהודים נמצאו בג’נין, הכבידו לחצם על תול־כרם, החזיקו בירושלים, הדפו את ההסתערות המצרית ושלטו בגליל העליון. ניתוח מדוקדק, שאף המפקדים הערבים היו מסוגלים לו, הוכיח, כי כל ההצלחות של הערבים עד כה לא היו אלא הצלחות לראוה ולא הישגים של ממש. רוברט מילר, כתב “יוּ.פ.” ברבת־עמון, הודיע לעולם: ב־26 ימי קרבות נגרמו לערבים אבידות בנפש עד 5000 איש ויותר. הם חתמו על הסכם ההפוגה של ברנאדוט. אך מנוי וגמור היה אתם, שלא לקיים אותו.

היהודים, בניגוד לברנאדוט, לא סמכו יותר מדי על ההבטחות הערביות ועל ההתחיבויות של מדינאי ערב. ולא מתוך שוביניזם, כי אם מתוך שהטיבו להכיר את אופים של שכניהם. הם ידעו בלבם, כי החרב היא שהכריעה ולא החתימה על ההסכם.

במשך 4 שבועות היה יבוא הנשק אסור, אבל הערבים היו מביאים נשק מכל מדינות־הים, בכל יום ויום. במשך 4 שבועות אסור היה לעשות שינוים בגבולות. אף על פי כן, נמצאו הגבולות “בתנועה” מתמדת כל אותו הזמן. סימני הגבול היו מועתקים ממקום למקום בכל עת ובכל שעה. הערבים היו מתאמצים לרמות את ועדת הפיקוח כמיטב יכולתם. תנועת שיירות־המזון והנוסעים לירושלים היתה צריכה להתחדש בזמן הזה. אבל למעשה נשארה הדרך לירושלים סגורה. ואלמלא בנו היהודים, בעוד מועד, את כביש בורמה, ואלמלא הניחו את צינורות־המים לירושלים, היו מאת־אלף תושביה היהודיים של העיר גוועים ברעב ובצמא. מכיון שנאסר על אנשים בגיל צבאי להתאמן אמונים צבאיים בארץ, בארבעת השבועות האלה, נערכו אמוניהם בחוץ־לארץ.

אף הערבים היו נאלצים להחליף את חמשת אלפי האבידות שלהם בחיילים חדשים, והם הביאו חיילים ממדינות ערב.

עובדה היא, בכל אופן, שאיש לא פיקח על גבולות ארצות ערב, ואיש לא השגיח על שמירת תנאי ההפוגה מצדם מחוץ לתחומי ארץ ישראל. ב־5 ביוני פורסמו הצעות השלום של הרוזן ברנאדוט. הם חוברו ברוח ההשקפה האנגלית. את שטחי ארץ ישראל הערבית יש למסור לעבר־הירדן. על בינאום ירושלים לא דובר בהצעות. אך העיר הקדושה צריכה היתה להמסר, לפי ההצעה, לידי עבדאללה. היהודים היו צריכים לבוא בברית פדרטיבית עם עבר־הירדן המורחבת, לותר על הנגב לטובת עבדאאלה ולקבל, תמורת זאת, את הגליל כולו. חיפה היתה צריכה להיות לנמל חפשי, ושדה־התעופה של לוד לנמל־אויר חפשי, בשביל להקל על אפשרויות התחבורה האוירית של עבדאללה, ולתת לו גישה לים־התיכון.

למעשה היתה תכנית ברנאדוט, בעיקרה, תכנית לטובת עבדאללה ברוח האנגלים. דבר זה נתגלה ביחוד בסעיף הנוגע ל"עסק־החליפין" של הנגב. תכנית ישנה של האנגלים אמרה, שיש למצוא תחליף לתעלת־סואץ, כדי להפטר מלחצם של המצרים. לשם זה יש לחפור תעלה, 140 מיל ארכה, לרחבו של הנגב, מעקבה לעזה, במקום תעלת־סואץ, שארכה 100 מיל. באופן כזה היו הכנסות־התעלה, שהגיעו ב־1947 עד 12 וחצי מיליון לירות, זורמות ישר לאוצר האנגלי. בעקבה היה חיל־מצב בריטי, ובעזה – מצרי. הנגב כולו היה מעניין מאד מבחינת המחצבים שבו. ואף ריח קל של נפט נדף ממנו. מלבד זאת היו בו די שטחים נרחבים הדרושים לעיקופה של תעלת סואץ.

תכנית ברנאדוט הותקפה בחריפות על ידי היהודים. ב־20 ביולי הודיע רוברט אלן מניו־יורק, ממקור מוסמך, כי ברנאדוט מתנגד באופן אישי לתכנית־החלוקה ותומך ברעיון הפדראציה. דבר זה לא הפתיע את כל מי שעיין בהצעות־השלום של המתווך.

 

אלטאלינה    🔗

בארבעת השבועות, שבין 11 ביוני ו־9 ביולי, נתחדשו דברים מדהימים. ב־28 ביוני יצאו השוטרים הבריטיים האחרונים והחיילים האחרונים של הצבא הבריטי מהעיר חיפה. רבים מהם שתו לשכרה והיו עליזים ביותר על שהם חוזרים בשלום הביתה. רבים מהם לא ראו, שנים על שנים, את הנוף הקריר של האיים הבריטיים, והם התגעגעו לביתם, להוריהם ולנערותיהם. מהם, שכבר נתבשרו שהם נשלחים לאפריקה, שתו מרוב צער וקיללו את שרידי האימפריה. כמה סיבות גרמו לכך, שהיחסים בין היהודים והאנגלים בחיפה היו יותר טובים מאשר בשאר ערי הארץ. בתקופת המאורעות, חורף 1947 – אביב 1948, לא ירו אלא תותחים בריטיים מעטים על עמדות יהודיות בחיפה. נמל המים העמוקים של חיפה שהיה בניהול אנגלי – על אניות המלחמה ואניות הסוחר שבו – וכן בתי־הזקוק לנפט החשובים, הביאו לידי מגע אמיץ בין הקצינים והמהנדסים, בין המלחים והעובדים היהודיים. מגע זה הביא לעתים קרובות לידי יחסי חברה וחברות טובים. המפקד של חיל־המצב בחיפה התיחס בזמן האחרון אל היהודים בהגינות, פחות או יותר. והיו גם אנגלים שנפרדו מידידיהם היהודים בדמעות בעינים, והבטיחו להם לחזור אל חיפה היפה. בנמל חיפה הורד הדגל הבריטי והועלה הדגל היהודי.

לאחר שהכירו במדינת ישראל ארצות הברית וגם ברית המועצות, התחילו להגיע הכרות רשמיות חדשות, כמעט כל שבוע. מדינות הגוש המזרחי הלכו בעקבות ברית המועצות. ואילו כמה ממדינות אירופה המערבית, התלויות בבריטניה, עדיין היססו להכיר כמדינה, שלא לעורר את רוגזו של בּווין.

ב־20 ביוני אירע מאורע “אלטאלינה”, שהעסיק את הצבור היהודי 5 ימים רצופים. היה זה נסיון ראשון של פוטש מצד אנשי אצ"ל, שרצו לקבל לידיהם אניה טעונה נשק, שבאה מחוץ לארץ והובאה עד החוף הישראלי. פטרולים של צבא ההגנה לישראל מנעו את פריקת הנשק, והודיעו למטה על המאורע. המטה התקשר עם ממשלת ישראל הזמנית, שפקדה להפעיל את הפלמ"ח, לשם דיכוי נסיון הפוטש. הממשלה נקטה כל אמצעי הבטחון, שממשלה חייבת לנקוט במצב כזה. נוסעי “אלטאלינה” הורדו מהסיפון, אבל פריקת הנשק לא הורשתה. האניה המשיכה דרכה לתל־אביב, מתוך הנחה ששם יבואו אוהדיה של אצ"ל לעזרת אנשי האניה לפריקת־הנשק. האניה עמדה בקשר־אלחוט עם מפקדי אצ"ל ביבשת, שאירגנו מסע על תל־אביב, ומקום המיפגש היה נקודת־החוף שבה הועלתה “אלטאלינה” על שרטון.

לפתע פתאם איים צלה של מלחמת־אזרחים על המדינה הצעירה. קציני אצ"ל וחייליו ששירתו בצבא ההגנה לישראל עזבו את היחידות שלהם, שלא ברשות, והגיעו במכוניות־משא לתל־אביב. בו בזמן עברו יחידות־פלמ"ח במשורינים ברחובות העיר, תפסו את העמדות החשובות ביותר ברחובות המובילים אליהם, וחסמו את הדרך בפני אנשי אצ"ל. בין “אלטאלינה” ובין החוף טרטרו מכונות־היריה, עד שמרגמה הביאה את אנית־התחמושת לידי התפוצצות, והפכה אותה ללפיד אחד בוער ומעלה עשן, משך 4 ימים רצופים. בו בזמן הופעלה המשטרה הצבאית, שאסרה עשרות קצינים מאנשי אצ"ל והביאתם למחנה־מעצר ליד יפו. תל־אביב היתה במצב מלחמה. ברגעים הראשונים בא הצבור היהודי במבוכה, מתוך חוסר נסיונו ותמימותו המדינית. והיו רבים שהצטערו על הנזק החמרי שנגרם עם פיצוץ אנית־הנשק היהודית, וכן על הסכנה של מלחמת־אחים. אבל אחר־כך נוכח הציבור לדעת, שהיה בכך לא לבד משום הבעת־כח ותקיפות של ממשלת ישראל הזמנית ברגע הנכון ובמקום הנכון, אלא גם משום מעשה רב־רושם כלפי חוץ.

הממשלה הצעירה יצאה ממאורע “אלטלינה” מחושלת, הן מבחינה פוליטית פנימית והן מבחינה פוליטית חיצונית. הוכנו משפטי־בגידה נגד ראשי אצ"ל. רק מעטים הבינו והעריכו את פעולת הפלמ"ח בשטח זה; הפעם הצילו את המדינה ממלחמת־אחים הרת סכנות.

ב־5 ביולי נודע תוכנה של תכנית־השלום שחיבר המתווך. התכנית קיפחה את היהודים מבחינת השטח, בשללה מהם את הנגב, מבחינת העצמאות על ידי אשור ריבונותו של עבדאללה, ומבחינת הטלת עול הפיקוח הבינלאומי – על חיפה ולוד. התכנית לא הכירה בזכותם ההיסטורית של היהודים על ירושלים, ולא הכירה בזכויות הצבאיות של היהודים, שהיו פרי ניצחונותיהם בשדה הקרב. כפיצוי יחיד ניתן ליהודים הגליל. שכבר היה בידיהם למעשה.

תכנית ברנאדוט גילתה לא־מעט מהלכי־הרוחות ששררו בחוגי “הצלב האדום” הבינלאומי, שכבר הכירו מזמן “בחצי־הסהר האדום” של צבאות ערב, אך סירבו להכיר ב"מגן דוד אדום" בכל העקשנות.

דברים מדהימים התרחשו בזמן ההפוגה הראשונה. כמה ידידים נתגלו כשונאים וכמה שונאים כידידים. הדבר המפתיע ביותר, שהתרחש בארבעת השבועות האלה, היתה הולדתו של צבא ההגנה לישראל, שבאה בעת ובעונה אחת עם הולדתו של חיל האויר הישראלי והצי הישראלי. לפתע פתאם נולדו גם אניות מלחמה, גם מפציצים, גם מטוסי־קרב וגם טנקים ותותחים. איש לא ידע מאין באו כל אלה. רובי חיל־רגלי מטפוס “מאוזר”, מכונות יריה מטיפוס “שפאנדאו” ומכונת היריה הכבדה “ביזה”, מרגמות מגודל שונה ו"פיאט", שידע להבקיע לוח של רכב־שריון ולשרוף אותו מבפנים. מנין באו כל אלה? ומנין באו המדים, המעילים, בגדי ההסוואה, הילקוטים והחגור, הנעלים והכובעים?

כתבו של “דיילי אכספרס” הודיע מישראל: לרשות היהודים עומדות 8 טייסות “מסרשמידט 109” מתוצרת צ’כוסלובקיה, ומפציצים אמריקניים פועלים מנקודות־משען שונות בארצות אירופה המזרחית. הטייסים הם אמריקנים. 90% מהם יהודים ומשכורתם – 120–200 לירות לחודש.

מה אירע כאן? מה חולל את התמורה הזאת, תוך 4 שבועות בלבד? מאחורי כל אלה עמד “סוכן” מסתורי ביותר: העם היהודי, שהקדיש את כל כוחות האינטליגנציה שלו, ואת כל אמצעיו החמריים, למטרה האחת הזאת: קום תקום מדינת היהודים, על אף כל אויביה ומשנאיה!

 

מבצע “דני”    🔗

ביום ו', ב־9 ביולי, בשעה 10 בבוקר, נסתימה ההפוגה. הצעתו של ברנאדוט להאריכה – נתקבלה על ידי היהודים, אך נדחתה על ידי הערבים.

מיד התחילו ההתקפות של המצרים על נגבה, ונעשה נסיון של התקדמות מצרית מאישדוד לצד באר־טוביה. שתי ההתקפות נהדפו בנשק אנטי־טנקי ועל ידי יחידות־קומאנדו רכובות על מכוניות־ג’יפ. אבידות כבדות נגרמו למצרים. מטוסים מצריים הפציצו את תל־אביב ומטוסים ישראליים הפציצו בפעם הראשונה את דמשק.

עם חידוש התקפותיהם של הלוחמים היהודים על לאטרון ועל הכפר צרעה על יד הרטוב, מדרום לכביש בורמה, נתעורר אצל האויב הרושם, כי הכוונה היא: לכבוש את הכביש הירושלמי הישן. השערה זו גרמה שיעביר כוחות ניכרים ממרכז רמלה־לוד לאיזור לאטרון. בו בזמן נעשו הכנות, אור ליום השבת, לפעולה יהודית, שמטרתה היתה: לקצץ את זרועות המלקחיים המפורסמות של צבאות ערב – ברוח תנועת המלקחיים של תכנית החלוקה של או"ם – במקום הצר ביותר, המאיים על תל־אביב איום קשה.

אם נעביר קו מאוזן דרך יפו ונתקדם בכיוון למזרח, מהלך 15 ק"מ, ניתקל במושבה הגרמנית וילהלמה, כפר נאה ונקי המכוסה גגות רעפים אדומים. כפר זה שימש במלחמת העולם האחרונה מחנה־מעצר בשביל הידידים והקרובים הארץ־ישראליים של אייכמן. הכביש המחבר את לוד עם יפו בזוית קהה, נשקף מערבה אל כפר אנשי הכנופיות המפורסם יהודיה, ודרומה – אל לוד, שדה־התעופה הראשי של ארץ־ישראל – על שטחי המישור הנרחבים שלו ועל מגדלו הרם והאפייני. אם נאריך את קו מבטנו דרומה, בקו הכביש לוד, נראה, מאחורי שדה־התעופה את העיר הערבית לוד, שגדלה כגודל מחציתה של יפו, ושהיתה פעם עיר־המחוז שאליה השתייכה ת"א. המשולש יפו– וילהלמה – רמלה, אשר הצלע המזרחית שלו וילהלמה – רמלה מחופה מן האגפים ע"י כמה כפרים ערביים, נתפס ב־9 ליולי ע"י אנשי הלגיון וע"י בדואים ומקומיים, שהשתמשו בהם כמוצב וכחיל־עזר. משולש זה עלול היה להוות בכל רגע סכנה דחופה לתל־אביב, ברגע שיקבל תגבורת בטאנקים ובתותחים. בשתי נקודות בא המשולש הזה במגע ארטילריה עם העורקים הראשיים של התחבורה היהודית: ליד יהודיה בצפון, המרוחקת מכביש תל־אביב – חיפה 7 ק"מ בלבד, וליד רמלה בדרום, המרוחקת מכביש לתל־אביב – רחובות, הוא הכביש לנגב, 7 ק"מ בלבד. לא רחוק מאמצעיתו של משולש זה נמצא שדה־התעופה לוד הנ"ל, שלפי תכנית ברנאדוט היה צריך להחליט על בינאומו. אל קבוצות הכפרים שבצד המזרחי של המשולש השתייך גם בית־נבאללה, על שני מחנות הצבא שלו, וכן כפר־הילדים היהודי בן־שמן, שהיה מנותק מכל קשר עם העורף, מיום ההתקפה הרצחנית על השיירה היהודית, ב־14 בדצמבר 1947, והיה נתון לסכנה מתמדת של התקפות טרור.

ההתקפות על לאטרון ששימשו קודם תמרון־הטעיה בשביל סוללי דרך בורמה, שימשה מעתה תמרון הטעיה בשביל מבצע “דני” על שם דניאל מס, מפקד מחלקת התגבורת שנשלחה לכפר עציון, הוא דניאל מס, אשר גויתו וגויות 34 חבריו נמצאו יחד נקובות כדורים ככברה בהרים הסמוכים לעציון.

בבוקרו של ה־10 ביולי עברו יחידות חיל־רגלי יהודי את פתח־תקוה, מצפון למשולש יפו—וילהלמה–רמלה, והתקדמו בדרך זו דרומה, בכיוון שבו התקדמה ב־14 לדצמבר, 1947, אותה שיירה אומללה לבן־שמן. מאותו יום עברו 7 חדשים, שמבחינת התפתחות המאורעות וחשיבותם – כמוהם כשבע שנים. הפרטיזנים שנשקם וציודם היה עלוב, נעשו בינתים ליחידות־מחץ מובחרות, שעלו על האויב גם בתכסיסים וגם בכוח האש.

בו ביום התקדם טור רגלים מדרום, מצד חולדה, צפונה, ונפגש עם הטור הצפוני ליד בית־נבאללה. הכפרים הערביים, שעמדו לשטן בדרך שני הטורים, נכבשו ומוצבים הועמדו בהם. בין הכפרים שנכבשו ע"י הטור הצפוני היו: יהודיה ווילהלמה. בלילה הקודם התקדמו פטרולים של אנשי קומאנדו ישראליים במכוניות ג’יפ ובאו במגע ראשון עם בן־שמן, אחרי 7 חדשי ניתוק ומצור ערבי. בפעם הראשונה ראו עיני מגיניה של בן שמן את חיילי צבא ההגנה לישראל. מכוניות הג’יפ המשיכו בדרכן ועוררו התרגשות והתפעלות בכפר היהודי. בשעת ההפוגה ביקרו כמה סוכנים אנגליים בכפרים הערביים, טיפוסי “לורנס של כיס”, שניהלו תעמולה נגד היהודים וניסו לשכנע את הפלחים, כי לא רב כוחם של החיילים היהודים. מה רב היה לכן תמהונם של נהגי מכוניות־משא ערביות, שהגיעו עם מטען של תרנגולות לכפר עינבה, ונתקבלו בקריאות צהלה של חיילי הפלמ"ח, בלשון הערבית המדוברת. מסביב לבית־נבאללה, בנקודות שבהן אפשר היה לחשוש להתקפות־נגד של הלגיון הערבי, תפסו שתי יחידות חיל־רגלים יהודיות עמדות־משלט וחיכו לתמיכה מצפון של יחידות ממונעות ושל יחידות שריון משדה־התעופה בלוד, למען יוכלו לכבוש את בית־נבאללה ולגרש את הלגיון.

בינתים הופעלה יחידת־שריון ראשונה של צבא ההגנה לישראל, וקבעה לפני הקשת פתח־תקוה–חולדה, החובקת את איזור־הקרבות ממזרח, קשת פנימית, קטנה ממנה, מצפון־מערב, לרוחב השדות ומסביב לשדה התעופה. כל כוח ההתנגדות של האויב נשבר באש־ארטילריה מדויקת. טנק כבד של הלגיון נפגע והועלה באש. 9 משורינים, הראויים לשימוש, נמצאו בשדה־התעופה ונפלו לידים יהודיות, ומיד הופעלו נגד האויב, שאנשיו פוזרו אל כל עבר באש המרוכזת היהודית. מכונות היריה הערביות שחיפו על נסיגתו, השמיעו רק קול ענות־חלושה, תוך כדי נסיגה מזורזת והתרחקות מהירה משדה התעופה. הנה כי כן הפך שדה־התעופה בלוד בסיס ליחידת־שריון יהודית, וחדל לשמש בסיס לתכניותיו של עבדאללה ובווין. ובשעה שיחידת־עזר של צבא ההגנה לישראל באו לקבל מידי יחידות־המחץ את העמדות שנכבשו, נערך בינתים טור־השריון בשדה התעופה, פשט זרוע אחת מזרחה, אל בית נבאללה, לעזרת חיל־הרגלים הנלחם שם, וזרוע אחת דרומה, בכיוון ללוד.

למחרתו של אותו יום, ב־11 ביולי, נפלה בית נבאללה, ומכוניות ג’יפּ ומשורינים עברו בסערה את לוד, כשבראשם מתקדם טאנק גדול שהוצא מידי אנשי הלגיון בצורה הראויה בהחלט לשימוש. טנק זה הרס עכשו את מחסומי הדרך של לוד והיה פולט פגזים של 25 ליטראות. היתה זו הסתערות־בזק של מכונות פולטות אש שהתקדמו כשדים ורוחות, ועברו את רחובות לוד לאורכם ולרוחבם, כדי לשבור את רוח ההתנגדות של 35 אלף תושבי העיר. הטור המשורין הגיע עד לתחנת המשטרה שבין לוד ורמלה, בה התבצרו, בפיקוד בריטים, חיילים של הלגיון, שאילצו אותו לחזור. הטור חזר ועבר שוב בסערה את לוד, הניח את העיר בידי יחידה קטנה של 300 אנשי פלמ"ח ושב לשדה־התעופה.

מה שאירע בלוד ב־24 השעות הקרובות הוא סיפור בפני עצמו. מבחינה טופוגראפית שוכנת העיר בקמרונו של אמפיתיאטרון, אשר הגבעות מסביבו נתפסו מכל צד ע"י היהודים. מבחינה פסיכולוגית זועזעו התושבים מכוח־האש של המשורינים ושל מכוניות־הג’יפּ שלנו. הערבים קבלו את הרושם, כי כוח צבא יהודי עצום כבש את העיר. מעכשו חששו, כי מפציצי צבאות ערב יהפכו את העיר לתלי חרבות. לפיכך יצאו לקראת פלוגת הפלמ"ח – שנשלחה למטרות סיורי פטרול אחרי המשורינים ומכוניות הג’יפ – כמה אלפים מתושבי העיר הערבית, ובידיהם דגלים לבנים. הללו היו מתחננים על נפשם ומבקשים להכניסם למחנות שבויים, הואיל והם חוששים שבתיהם ייעשו קבריהם. מבוכתם של אנשי הפלוגה היהודית היתה גדולה, שכן לא היו מוכנים לקבל כל עיקר המון שבויים כזה. את הנוצרים שבין השבויים כיונו לחצר־הכנסיה, ואת המושלמים – לחצר המסגד. שם העמידו עליהם משמרות, בלי שינסו לחרוג מתחומי העיר, כי המצב חייב עדיין התבצרות והבטחת החלק הכבוש של העיר.

עד למחרת היום בבוקר היה המצב מעורפל. בינתים הגיע קצין – קשר יהודי כתגבורת יחידה לפלוגה, ששלטה ב־35 אלף תושבים. הוא פתח במשא־ומתן עם ראש העיר ועם הנכבדים הערבים. כתוצאה ממשא ומתן זה נשלחה משלחת לתחנת המשטרה שבין לוד ורמלה. משלחת ערבית זו היתה צריכה לבקש את הכניעה לצבא היהודי, למען שלום התושבים של לוד, אבל המשלחת נתקבלה ביריות, וחזרה כשהיא נושאת את גוית ראש־העיר שנורה ומת.

אף על פי שעמידתם של אנשי תחנת־המשטרה עודדה את רוחם של הקיצוניים הערבים בלוד, שקיוו למפנה במהלך המלחמה לטובתם, הוסיפו התושבים לבוא למאות ולבקש לקבלם כשבויי־חסות. בשביל למצוא מקום בחצרות הכנסיה והמסגד לאנשים בגיל הצבאי, נשלחו הביתה בחזרה הנשים, הילדים והזקנים. עם כל בוקר היו יוצאים פטרולים של הפלמ"ח ובודקים את המצב בעיר. במקרה אחד הסתער עליהם המון מוסת, ואחד מן הקהל זרק בהם רימון. בפטרול היו שני אנשי פלמ"ח בלבד. אך האחד מהם הספיק לזרוק את הרימון בחזרה, ועל ידי כך נקטעה ידו. פטרול אחר נתקל, בשעת הצהרים, בשני משורינים של הלגיון, שהתגנבו וחדרו ללוד העיר, כשהם מכוסים ענפי זית וענפי תפוחי־זהב. משורינים אלה ניסו מיד להסתער על הפטרול היהודי, שהיו בו שני צעירים ושתי צעירות. אבל עוד באותו ערב הצליחו הארבעה לשוב בשלום, לאחר שחבריהם כבר אמרו נואש לחייהם. הופעתם של שני משוריני הלגיון מצד אחד ועמידתם העקשנית של מגיני תחנת־המשטרה מהצד השני, גרמה להתעוררות תקוות חדשות בלב האוכלוסיה הערבית. מכל הצדדים התחילו יורים על החיילים הישראליים. ואותם הערבים, אשר עוד לפני זמן מועט כל כך הכריזו על רצונם בשלום, בשתוף פעולה עם השלטון היהודי, פנו, עם ההזדמנות הראשונה שנראתה להם כנוחה ביותר, נגד “האויב־הכופר”. היתה זו לכאורה בגידה גלויה ובו בזמן הפגנה בולטת של הכמויות הגדולות של נשק שהיו עדיין מוסתרות בעיר, ושעל אף הדרישות של קצין־הקשר היהודי לא נמסרו כמצווה וכמובטח. כשגירשו החיילים היהודיים את המשורינים של הלגיון, חדלו גם היריות של תושבי־העיר שוחרי השלום. שוב נעשה הסכם בין קצין־הקשר היהודי ובין הנכבדים הערביים, כי כרוז יעבור בחוצות העיר וידרוש מן האוכלוסיה לשים את כל הנשק שברשותם לפני פתחי־בתיהם. שאם לא כן היתה סכנה, שהחיילים היהודיים יפגעו בערבים נושאי־הנשק, בלכתם למסור אותו לשלטונות. התחילו מחפשים כרוז, אך לא נמצא גם אחד שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד עד שרועה־עזים זקן הודיע, שהוא מוכן למלא את הפקודה.

בליווי שני חיילים ישראליים עבר הרועה הזקן ברחובות העיר וקרא בקול את ההודעה אבל שום רובה או כלי־נשק אחר לא נמצא אחר כך לפני פתח בית של אחד התושבים הערביים. בלילה רעדה העיר והבתים רקדו מהלמות הרעמים של הקרב על תחנת המשטרה. התחנה הורעשה באש־התותחים היהודית ובבוקר היתה ריקה מאדם. לפי עדותו של ערבי זקן ופצוע, שנמצא בתחנה בשעת הקרב, ברחו מגיני המבצר בעד החלונות האחוריים אל היער הסמוך, ומשם נמלטו כנראה ללאטרון, ולא מצאו אפילו שהות לשים מוקשים בבנין, או בשטחו הקדמי.

בבוקרו של ה־13 ביולי, 24 שעות קודם לכן, הודיעה העיר רמלה על כניעתה וראשיה חתמו על הפקודה כדת. הערבים של לוד קיוו עדיין, כי הלגיון יבוא לעזרתם, שכן לא ידעו מה פשר היריות בלילה. ברגע הראשון סבורים היו כי אירע נס, והלגיון כבר חש לעזרתם. במפקדת הפלוגה השמינית נודעה להנכבדים הערבים של לוד האמת המרה. מעכשיו התמוטטו עצביהם לחלוטין. ברור היה להם, שהם נתונים בידי היהודים, אשר עליהם סופר מזמן, כי הם “הורגים כל שבוי ערבי”. והלא הם חששו במיוחד מפני נקמת היהודים בשל הבגידה שבגדו תושבי לוד ושבעדה שילמו בחייהם חיילים ישראליים אחדים. עוד מעט – אמרו בלבם – יופיעו מפציצים ערביים, ויהפכו את העיר לעפר ואפר.

הם שפכו דמעות־גיל ולחצו את ידו של קצין־הקשר היהודי, אף קיללו את מנהיגיהם, כשנודע להם, כי המפקדה היהודית הציעה לכל תושבי לוד הערבים יציאה חפשית מהעיר ללא בדיקת חפציהם. כל מי שביקש להשאר בעיר הצטרך להסכים לחיפושים בבתים ולהחרמת הנשק שיימצא ואף היה צפוי לעונש במקרה של אי־מסירתו. שעתיים לאחר ההודעה הזאת יצאו 30 אלף ערבים מן העיר. רק מעטים מהם נשארו ובראשם כהן הדת הנוצרי, שהצטיין בכל תקופת המשא ומתן עם היהודים ביחסו הענוותני והמתון ובהופעה אומרת בטחון. 30 אלף הערבים, על מטלטליהם וצרורותיהם, כלי־רכבם ופרותיהם עזיהם ותרנגולותיהם, יצאו בכיוון אל הלגיון הערבי. הם סתמו את הדרכים של הלגיון ותבעו ממנו לחם ומים. הם הפגינו הפגנות לפני “חיל השחרור” של עבדאאלה, אשר הביא עליהם אסון. אכן לא היו אלה המפגינים הערביים היחידים. גם בעיר העתיקה בירושלים נערכו הפגנות של צמאים וההמונים הסוערים נשאו כרזות, עליהן היה כתוב: אצל היהודים מחלקים את המים במידה שווה ובצדק, אצלנו מקבלים את המים רק העשירים. מפקד המחוז הירושלמי, אחמד חילמי פחה, שם במעצר כמה מפגינים ערביים, אך הרוחות לא שככו.

תושבי לוד הערביים, שהתנגדו בעקשנות כה מרובה למסור נשקם ליהודים, לקחו אתם את הנשק בדרכם אל “חיל השחרור” העבר־ירדני. הידעו פליטים אלה יום אחד להבדיל בין שחרור של אמת ובין שחרור של שוא ושקר? היבינו יום אחד, מי ומי גרם לאסונם? הידעו כי המעמד השליט של האפנדים והפוליטיקה הצבועה שלו הם בעיקר שהמיטו אסון על תושבי ארץ ישראל הערביים?

עם כבוש מחוז רמלה־לוד נשברה אחת המלתעות של המלקחיים הערביות. עם כיבוש שדה התעופה לוד בטלו סיכוייו של הרוזן ברנאדוט לקבל את הסכמתם של היהודים לבינאום שדה התעופה, שהיה נתון קודם בידים ערביות. סוף סוף שוכנע גם הרוזן המתווך, שלא בלייק־סאכסס ובפאריס יוכרע גורלן של לוד ושל חיפה, כי אם בארץ־ישראל.

שוב נעשו הכנות מזורזות להוציא פקודה חדשה על הפוגה. מועצת הבטחון החליטה: הקרבות בארץ ישראל מסכנים את שלום העולם.

בארץ ישראל עוררה ההחלטה חיוכים. לא היה יהודי שלא חייך בלבו: מדוע לא סיכּנו נצחונות הערבים את שלום העולם, ורק הנצחונות היהודיים עוררו פתאום חששות כה כבדים? האומנם כה דרוש לו, לשלום העולם, תבוסתם של היהודים? הנה כי כן הועמד שלום העולם בסכנה משום שהיהודים הצליחו לכבוש את רמלה ואת לוד. ובימים הקרובים נשקפה לו, שלום העולם, סכנה עוד יותר חמורה, מבחינת גודל הצלחותיו של הנשק היהודי ונצחונותיו של החייל הישראלי.

 

הגליל התחתון    🔗

מדינת היהודים, בצורה שתוכננה על־ידי ארגון האומות, לא היתה בעלת כושר קיום.

מי מן העמים והמדינות המיוצגים בארגון האומות, היה מרשה שהעורק הראשי של הארץ היוצאת לחיי עצמאות, לב־לבה ומרכז חייה, יימצא במרחק 7 עד 15 ק"מ מן העמדות המבוצרות של האויב, העלולות לשמש בכל שעה בסיס־הגיחה להתקפות צבאיות מאורגנות? מי מן המדינות המיוצגות בארגון האומות היתה פועלת אחרת משפעלה מדינת ישראל, נוכח איום תנועת המלקחיים המתמיד מצד האויב – איום שהיה טבוע באופיים של הגבולות הארעיים? ומי מהם היה מוותר על תיקון קוי־הגבולות האלה רבי־הסכנה? מי מן המדינות המיוצגות בארגון האומות היתה מוכנה לסכן את עצם הקיום של העם ואת עתידו, על־ידי הקמת חומה סינית חדישה שהיתה מאלצת עוברים ושבים בעיר ובכפר לעבור בראש מורכן ובתנועה נחפזת באיזור הסכנה?

אכן, מדינת היהודים בצורה שבה תוכננה בתכנית החלוקה, לא היה לה קיום. אפשר היה לחברי ארגון האומות שיאמרו: נחסל את העמדה היהודית בארץ־ישראל, נבטל את זכויותיה, נתעלם מן העובדות שיצרה; נצוה על היהודים לקבל עליהם גזרת גלות בין הגויים בשלישית. אבל למטרה זו, ולשם ביצוע החלטות כאלה, היה ארגון האומות צריך לשלוח לארץ־ישראל 50 דיביזיות חמושות ומצוידות וצי של אניות־פינוי, המוכנות להוליך מן הארץ 700 אלף נפשות. על כן העדיפו חברי ארגון האומות את תכנית הקמתה של מדינת היהודים. אולם ברגע שהוטל על היהודים להקים את מדינתם היו חברי הארגון הבינלאומי צריכים להבין, כי המדינה, העתידה לקום, מן ההכרח שתהיה גם בעלת כושר קיום! ובראש וראשונה, פירוש הדבר: קביעת גבולות שיש בהם משום ערובה לבטחון.

24 השעות הראשונות של הפלישה, מבוקרו של ה־15 במאי ועד בוקרו של ה־16 במאי, הוכיחו בכל הבהירות, מה פירוש הדבר בשביל היהודים, אם אמנם יראו את קוי הגבולות שהתווה להם ארגון או"ם כגבולות סופיים: היה זה קיום מסוכן ביותר בין זרועות־מלקחיים, שנוצרו על־ידי צבאות ערב. משל למה הדבר דומה: אילו היו מבקשים מן הארנבת שתשתכן וגם “תשתקע” בין מלתעות שיניו של השועל, מתוך התקוה שהשועל לא יהדק מלתעותיו הואיל וארגון־האומות איים בעונשין במקרה שהשועל יעשה כן.

היהודים החליטו שלא לראות את קוי הגבולות שהותוו על־ידי או"ם כקוים סופיים. השימוש במונח “פלישה”, שהונהג בעתונות העולם, כבר הגדיר כשלעצמו את העובדה שאין לך אדם בעולם התופס ברצינות את קוי־החלוקה של ארגון האומות. שהרי מנקודת הראות של ארגון האומות לא היתה הפלישה צריכה לבוא לעולם כלל וכלל. לכל היותר היו צבאות ערב רשאים לתפוס את השטחים שנועדו לערבים. ואף לפעולה זו לא קיבלו שום רשות וסמכות מטעם המוסד הבינלאומי העליון. ואולם צבאות ערב לא התענינו כל עיקר בגבולות החלוקה. כבר ב־26 הימים הראשונים נערכו הצבאות האלה לאורך הגבולות של ישראל, בלי לעבור אותם באיזה מקום שהוא. הם עמדו מוכנים לזניקה לפני פתח ביתה של ישראל. הזניקה נדחתה, עקב ההפוגה הראשונה, כדי ארבעה שבועות. ואולם בסוף ההפוגה הראשונה ראו היהודים חובה לעצמם ליטול מידי צבאות ערב את יתרונם זה. ודבר זה לא ניתן למימוש אלא על־ידי עבירה על קוי הגבולות של ארגון האומות ופתיחת התקפת־הנגד הישראלית על הפולשים.

כל מה שאירע מכאן ואילך, לא אירע בשביל להרגיז את ברנאדוט, או כדי להקניט את ארגון האומות. כל זה לא אירע כתוצאה משוביניזם לאומני צמא־כיבושים, כי אם בהשפעת ההכרה הברורה, שמדינת היהודים, כפי שרצה בה ארגון האומות, לא יהיה לה קיום אלא אם כן יתוקנו הגבולות שהותוו על על־ידי ארגון זה.

השעה היתה קצרה, ולא משום זה בלבד שהגיוס והנשק בלעו הון רב. ברגע זה היה יתרון נוסף לכוחות הלוחמים היהודיים על פני כוחות הערבים, הואיל ויכולתם בטקטיקה צבאית ובתיאום הפעולות הצבאיות של יחידות צה"ל היתה גדולה הרבה משל הערבים. יתרון חשוב אחר ניתן ללוחמים היהודים בפרט בפיקוד הנמוך של סגני הקצינים והסמלים, ששמו לב לביצוע הפעולות לכל פרטיהם, ושימשו מופת לחיילים בהתנהגותם, בפיקוד ובהדרכה. ואילו היחידות הערביות היו יוצאות כצאן בלי רועה, לאחר שהיו מקבלות את הפקודות מקציניהן, והיו באות באש־הלוחמים היהודים, כמים הנסחפים ונשפכים אל התהום. עדיין היה יתרון חשוב זה ליהודים. אבל צבאות הערבים למדו והתקדמו, וצבא ההגנה לישראל היה גדל־המורים שלהם. בהתנגשות עם הכוח הצבאי היהודי למדו לקח. והלא סוף סוף לא היו המצרים רחוקים כל כך מרחובות, הלגיון – מפתח תקוה, העיראקים מנתניה, והסורים, אחרי מסע בגליל, מחיפה העיר והנמל. היתה זו רק שאלה של זמן. שהרי היהודים – אילו היו בידיהם האמצעים הטכניים שעמדו לרשות הערבים – ודאי שהיו כובשים שטח כה קל לפגיעה כמדינת ישראל, בזמן קצר. אבל הערבים למדו לקח. ולא היה טעם להאריך במשחק עם האויב ולעשות אותו מלומד־מלחמה. לאחר שעמדנו על ההכרח לשנות את הגבולות של ארגון האומות, עמדנו גם על ההכרח השני, והוא ההכרח של פעולה מהירה וזריזה.

באותם תשעת הימים, מן ה־‎9 ביולי ועד ה־18 בו, לא זו בלבד ששוחררו רמלה ולוד, ובזאת הורחבו הגבולות בכיוון מרכז חשוב של הלגיון, אלא חוסל גם הכיס בצורת חצי־סהר, התלוי בין חיפה וטבריה בצפון, ובין הגליל התחתון. חצי־סהר זה הוצא מתוך השטח הערבי, נצרת שוחררה ולפאוזי קאוקג’י ניתן לקח כזה, שבשלושת החודשים הקרובים לא היה עסוק אלא בריפוי פצעיו של חילו.

רבים בציבור הישראלי לא ידעו כי דו־קרב בין המושבה סג’רה ובין הכפר הערבי לוביה, בריחוק 10 ק"מ בקו ישר ממערב לטבריה, שימש, במובן האסטרטגי, פתיחה למאבק על טבריה, ומאבק זה נמשך עד אמצע יולי; מאבק על הקשר מעפולה לכביש הגליל, הוא הקשר מאיזור תל־אביב לצפון.

כביש עפולה יוצר ליד לוביה זוית קהה, שזרועה התחתית תלויה בכיוון לכפר תבור ומשם היא עוברת דרומה־מערבה, בכיוון לעפולה, כמעט בקו ישר. לוביה, שבה התבצרו כ־800 עיראקים וכנופיות קאוקג’י, חסמו את המעבר בזרוע העלית של כל כביש עפולה, ואילצו את המכוניות היהודיות ההולכות לגליל, לעבור, ליד כפר תבור, בכביש ממדרגה שניה, בכיוון לחוף הכינרת, ולעקוף בדרך זו את כל סביבת סג’רה. אבל לוביה היתה לא לבד זוית קהה של כביש עפולה. היא היתה גם זוית כהה של הדרך המקשרת את נצרת עם הלבנון, היוצאת מנצרת המערבית ועולה אל הרי הצפון במאונך. דרך נצרת־הלבנון זו הוטרדה מן המושבה היהודית סג’רה, בריחוק 4 ק"מ מדרום להצטלבות־הדרכים, ממש באותה מידה שבה הוטרד מלוביה כביש עפולה־טבריה. ההבדל היה רק שתותחי לוביה יכלו לחסום את כביש עפולה־טבריה מרחוק, ואילו לסג’רה לא היו תותחים עד ה־12 ביולי. ועל־כן היתה הטרדה של הדרך הערבית, אך לחסימת הדרך חסרו האמצעים.

זמן מועט לפני שביתת הנשק הראשונה כבשו הסורים את משמר הירדן, והקימו ראש גשר בגליל המזרחי. אחרי עבודות־ביצור קדחתניות באיזור סג’רה, שהיו דומות באופיין לעבודות הביצורים של המצרים בנגב, ושהיו מלוות מכות נאמנות במקלות ובקתות רובים, שירדו על ראש הפלחים המקומיים המסכנים, שהיו להם לעבדים, הרחיבו העיראקים וביססו את עמדותיהם בכפרים הערבים מסביב לסג’רה בתקופת ההפוגה הראשונה, הקימו משלטים וריכזו בסביבה זו כשליש מכל כוחותיו של קאוקג’י. על־ידי הכנותיהם המקיפות נתגלו קלפיו של קאוקג’י עוד לפני חידוש פעולות האיבה: ההסתערות על טבריה ואיחוד הכוחות עם הסורים, באמצעו של כביש הגליל.

דבר זה היה טבוע בעצם בתכנית־החלוקה של ארגון האומות, שפורש כנכון על־ידי האנגלים, בשעה שהושיבו באיזור הלא־יהודי את הכוחות הזרים של צבאות ערב, וסייעו להם, במישרין ובעקיפין. אבל דבר אחד לא עלה בידיהם של האנגלים: הם לא מנעו לידתה של מדינת ישראל. אף על פי כן קיוו, כי בעזרת קוי־הגבול הקטלניים של החלוקה יעלה בידי האויבים לשסע את הרך הנילוד לגזרים, ולעשות בדרך זו מעשה מועיל למען קיום שלום־העולם.

לאמיתו של דבר, לא היו ההכנות מסביב לסג’רה אלא איום – אפשרות שעוד לא הגיעה לידי הגשמה. משחק השאח הצבאי מתבסס על שיקולי האפשרויות הרחוקות והקרובות־לודאי, ועל ניחוש צעדיו של האויב. עדיין לא היה בה, בסג’רה, משום איום על דרך נצרת. אבל איום זה עלול היה להיוצר בכל רגע עם התווספות כוח לא־גדול של תותחים וטאנקים לערבים. אותו רעיון שהביא את היהודים לידי התקפה על רמלה ויהודיה, הוליד במוחם של הערבים את הרעיון של ההתקפה על סג’רה. הכרח היה להם שלפני הזניקה לטבריה יבטיחו לעצמם חיפוי בעורף.

סג’רה היהודית ידעה מה צפוי לה. בעד המשקפות הצבאיות אפשר היה לראות את התבצרותם של הערבים ואת הכוחות המגיעים מנצרת, ולא היה לאל ידם של מגיניה לעצור באש מכונות־יריה את הטאנקים ואת המשוריינים המגיעים. האיזור ההררי, הזרוע קוץ ודרדר, הכביד על הקמת עמדות תותחים. וברוב המקרים אי־אפשר היה להגן על התותח אלא בגלי אבנים ובהסואה כל שהיא בשיחים ובקוצים.

רק ארבעה ימים לפני חידוש הקרבות הגיע לסג’רה גדוד של אותה חטיבה, שנלחמה בעבר הירדן והגנה על גשר ודגניה. ומאחורי אותם גלי האבנים העלובים, שקשה היה לכנותם בשם “עמדות” התכוננו לקרב נגד קאוקג’י.

שלוש עמדות הגנו על סג’רה: האחת בצפון, במרחק 150 מטר מתא־המשמר של משטרת המנדט העשוי בטון, שנהיה לעמדה ערבית. השניה במערב, והשלישית בדרום. היא שימשה חיפוי בעורף של שתי העמדות האחרות. מתפקידה היה: למנוע פריצת טורים משוריינים ולחפות באש על הגישה הצפונית־מזרחית למושבה וללוביה. מן הצד השני תפסו אנשי לוביה עמדות מצפון־מזרח לסג’רה, בריחוק ק"מ אחד מן הכניסה למושבה. בכביש המוליך ללבנון עמדו, בריחוק 5 ק"מ מצפון מסג’רה, ארבעה תותחים, שלועיהם היו מכוונים לסג’רה. בעמדות הערביות מסביב למושבה רוכזו מרגמות במספר רב, וכן גם בדרכי התחבורה הערביות. מרגמות אלה, יחד עם התותחים, המתינו לסופה של ההפוגה ולפקודה הראשונה למתן אש.

היהודים שהיו חלשים מבחינה מספרית ומבחינת הציוד הצבאי, ניסו ליטול את היזמה לידיהם, עם חידוש הקרבות ב־9 ביולי, על־ידי כמה פעולות נועזות. הם כבשו את עמדת תא־המשטרה ערבית בצפון. אבל נאלצו לאחר קרב עז, שנמשך כל אותו יום ה־9 ביולי, לעזוב את העמדה. בשבע בערב הגיעו ארבע מכוניות משא, ובהן תגבורת מנצרת, וכן שני משוריינים המצוידים בתותחים קלים, שהתחילו להמטיר אש עזה על העמדות היהודיות. בינתים הוברר, במשך אותו היום, כי בדו־קרב בין העמדה הדרומית של סג’רה ובין עמדות לוביה, שהמטירו אש במבואות המושבה, היה לערביי לוביה יתרון־אש ניכר. וכך אפשר היה להם להעביר את עמדותיהם שנמצאו תחילה במרחק ק"מ אחד ממבואות המושבה, עד לגבעות שלא היו מרוחקות מן הכניסה למושבה אלא כדי שלוש מאות מטר. בקרב־לילה, אור ליום 10 ביולי, גרשו היהודים את הערבים מן הגבעות האלה בפעולת־אפתעה, שהקבילה לה פעולת־אפתעה שניה ליד כפר סבת. כפר זה, שמדרום ללוביה, עלול היה לאיים על סג’רה בכל רגע. לפיכך הוחלט לפוצץ את בתיו. היתה זו פעולה טיפוסית בשביל דרכי הלחימה של וינגייט. באישון־לילה נראו כוחות היהודים בעיני הערבים כגדולים ומרובים, והאויב הוטעה בחישוביו. מתוך רושם האיכות בקרב, הוטעה להפריז הרבה בהערכת הכמות.

בבוקרו של ה־10 ביולי החלה התקפה על העמדה המערבית, מול כביש נצרת. ליד העמדה היה שטח מת, ואי אפשר היה להבחין בהתקרבות האויב, אפילו בריחוק 30 מטר ממנה. באופן כזה הופיעו פתאום סמוך לעמדה 300 ערבים, לאחר שהמטיר האויב אש תותחים ומרגמות על המגינים היהודיים וריתק אותם. ברגע האחרון נאלצו הערבים להיסוג מפני אש מכונות־יריה כבדות. היו אלה מכונות היריה הכבדות שהצילו את סג’רה. כדוריהן החודרים ומבקיעים שריון, ריתקו את רכב האויב בכביש נצרת, ואילצו שיירה, שבאה מהלבנון ושנועדה לנצרת, לחזור על עקבותיה.

בשבע בערב התחדשה ההתקפה על העמדה המערבית. הפעם התקרבו 120 מתקיפים בארבעה זחלי־שריון, שהמטירו אש מכונות יריה על העמדה המערבית, ואף עלה בידיהם לתפוס את הקצה האחד של עמדה זו. ארכה של העמדה כולה היה 60 מטר. יחידת קומנדו יהודית עקפה 60 מטר אלה, הסתערה על האויב, שכבר עסק בהקמת עמדות מכונות יריה, בהתקפת־פתע מן האגף. בקרב פנם אל פנים הצליחה יחידת־הקומנדו לגרש את האויב מעמדת־המפתח.

ב־11 ביולי, בשעה 7.30 בערב, נתחדשה ההתקפה על העמדה המערבית בנוסח הישן. ושוב נפל אותו הקטע לידי האויב כביום הקודם. ושוב הוציאו אותו הלוחמים היהודיים מידי הערבים. כל אותו היום היתה מגיעה תגבורת מנצרת, ולוחמי סג’רה היו מטרידים את השיירות, אך לא היה בכוחם לאלצן לחזור כלעומת שבאו.

הערבים קבעו את יום ה־12 ביולי כיום־ההכרעה על גורל סג’רה. בינתיים מוּקש השטח המת, שליד העמדה המערבית, על ידי היהודים. הערבים שפתחו הראשונים בהסתערות ב־12 ביולי, הועפו באויר. אבל הפעם היו הערבים כה בטוחים בנצחונם, שהמשיכו בהסתערות על גוייות חבריהם. להתפתחות ענינים כזו ציפתה יחידת־הקומנדו היהודית, שפתחה בהתקפת־נגד מן האגף, בטרם הספיק האויב להגיע לעמדה המערבית, וכך עלה בידה לרתק אותו ולגרום לו אבידות גדולות, בקרב פנים אל פנים. הנותרים ברחו בבהלה איומה, למעשה היה זה רגע תבוסתו המכרעת של קאוקג’י. 300 אנשי הכנופיות המזויינים, שחיכו על הגבעות מסביב לסג’רה, כנראה כחיל־תגבורת לפריצת המושבה ולשדידתה – כמו חבריהם למקצוע על גבעות עציון – הסתלקו בערב, איש לעברו ובקבוצות קטנות, לאחר שלא עלה בידם להצליח כצלפים, בשל מטר־האש העזה ממכונות־היריה היהודיות.

בשבע בערב הגיעה לסג’רה יחידת תותחנים יהודית, שתפסה עמדה. למחרת בבוקר החלה משתתפת במשחק הקרב ברעם יריות. וכך הגיע בשביל הערבים הרגע שחששו מפניו: התגבורת הטכנית למגיני סג’רה. תותחני צה"ל אינם נוהגים לירות סתם, לשם הילולא וחינגא, כחבריהם למקצוע בחילות־ערב. אלה הם סטודנטים למאתימטיקה, או תלמידי התכניון, היודעים את המקצוע ואינם יורים לחלל האויר, כי אם מכוונים יפה אל המטרה ומספר הפגזים השוטים מועט אצלם, בדרך כלל.

ב־13 ביולי היו עמדות הערבים וריכוזי חיל הרגלי שלהם ואף המשוריינים הבאים מכביש נצרת, וכן גם כפר לוביה בעצמו – נתונים כולם באש הארטילריה היהודית. ומן הנמנע היה לערבים לפתח את פעולותיהם. רגש רווחה יוצא מגדר הרגיל נפל בחלקם של מגיני סג’רה, שעמדו בקרב שלושה ימים ללא הפוגה, ועשו מאמץ פיסי על־אנושי בהגנה על המקום.

ב־14 ביולי פתח קאוקג’י בפעולות ריכוך, באש ארטילריה כבדה, על סג’רה, בטרם נגש לנסיונו הנואש האחרון, לפרוץ את עמדות המגן של המקום. המאבק על סג’רה כבר ריתק שליש מכוחותיו של קאוקג’י בפעולות הקודמות. הפעם פתח ראש הכנופיות בהתקפה משני כיוונים, כשהוא נתמך על ידי שני מטוסי־מלחמה עיראקיים, שהיו מפציצים מגובה נמוך את העמדה המערבית. לרוע המזל הופרע אותה שעה הקשר האלחוטאי בין עמדות הארטילריה היהודיות ובין המפקדה בסג’רה. וכך הצליחו שלושה משוריינים של האויב להגיע עד למבואות המושבה. בו בזמן הסתער חיל־הרגלי של האויב,על העמדה המערבית גלים־גלים. ועם כל גל וגל שנהדף – סבל אבידות. קשר האלחוט בין עמדות התותחנים ובין המפקדה חודש והמשוריינים גורשו. רק התקפות חיל־הרגלים על העמדה המערבית חזרו ונשנו שמונה פעמים, עד רדת הלילה, וכאן נערכה התקפת־הלילה הערבית הראשונה בדברי ימי מלחמת העצמאות הישראלית. האויב עלה על שדה מוקשים, שנזרע ליד העמדה המערבית בשעת הדמדומים על ידי חבלנים יהודיים, אחרי הדיפת ההתקפה השמינית. התקפת הלילה היתה התשיעית למנין באותה יממה, והיא היתה מלווה יללות איומות של הפצועים הערבים וצליפות־אש של מכונות היריה שנעורו לחיים. ההתקפה נסתיימה בבריחת האויב לאשר ישאוהו רגליו בחשכת הלילה.

בשלושת הימים שלאחר מכן, עד ה־17 ביולי, נתרוקנו עמדות הערבים, והאש האבטומאטית שלהם שימשה לחיפוי הנסיגה. הכפר לוביה היה נתון באש התותחים היהודיים, ובכפרים ובעיירות הסמוכות הועלו דגלי הכניעה הלבנים. ב־17 ביולי התקשר האלחוטאי היהודי מסג’רה עם האלחוטאי הערבי מלוביה ותבע כניעה מוחלטת וללא תנאי. תחילה השיבו הערבים בסירוב. בשעות אחר־הצהריים של אותו יום הודיע האלחוטאי הערבי ליהודים, כי החיילים מוכנים לקבל את דרישת הכניעה, אבל הקצינים פקדו להחזיק בלוביה בכל מחיר.

על אף הפקודה המפורשת של הקצינים הערביים, נכבשה בכל זאת לוביה למחרת ב־18 ביולי, בין 3 ו־4 אחר הצהריים, ללא התנגדות. היה זה היום האחרון לקרבות והראשון לשביתת הנשק. קאוקג’י הפסיד ליד סג’רה 400 מאנשיו. מבין היהודים נפלו 24. סג’רה, שקיבלה תגבורת קטנה בתותחים, השיגה את המטרה שמפניה חשש קאוקג’י כל הזמן: כביש נצרת נחסם, והתנועה מן הגליל לתל־אביב, על פני לוביה, נתחדשה. וכשם שלא עלה בידי המצרים להפגש עם עבר־הירדנים ברחוב בן־יהודה בירושלים, כך לא עלה בידי קאוקג’י להפגש עם הסורים בכביש־הגליל. בבהלה איומה ברח, בראש אלפיים מאנשי הכנופיות שלו, מן הגליל אל השומרון. המשחק ליד סג’רה מצא חן בעיניו כל כך שלא שם לב לחלוטין לכל מה שהתרחש בצפון ליד חיפה. וכשהרגיש בדבר, כבר היה מאוחר מדי בשבילו לערוך כוחותיו, כדי לעמוד בפני הסכנה החדשה.

אכן, היו אלה ימים בלתי־רגילים, תשעת הימים שבין שביתת הנשק ראשונה והשניה. ב־9 ביולי התחילו אנשי חיל־הרגלי, בסיוע משוריינים ותותחנים של ההגנה, בפעולות מיוחדות במינן באיזור שממזרח לחיפה. הם טיהרו את גוש הכפרים הערביים שמסביב ליחיעם. נקודה זו היתה מנותקת מן העולם החיצוני היהודי מזמן ההתקפה הרצחנית של אלף אנשי הכנופיות והכפריים על 42 מגיני השיירה האחרונה ליחיעם. וכמו יושבי בן־שמן, לא חידשו גם הם את המגע עם העולם החיצון אלא עכשיו, וראו בפעם הראשונה את צה"ל שהוקם בינתים. אלה היו חיילי קומאנדו, חיל־רגלי אפור מבית מדרשו של וינגייט. לא חברי קיבוצים העומדים במאבק נואש נגד אויב שכוחו עדיף; ולא “ציוויליסטים” שגוייסו לעמדות־הגנה בשעת הדחק, כי אם חיילים מאומנים, הבקיאים בקרב־תנועה ובתכסיסי־שדה, שירדו מגוש יחיעם בקו־הקשת, וטאטאו במטאטא־ברזל “כיס” של חצי סהר בגליל התחתון. בזאת העלו קומה אדירה על “קומת־הקרקע” של מעבר עפולה, בין הגליל העליון ובין מערב־חיפה, שלפי תכנית או"ם היה גדלו כגודל הנקודה, ואילו הם הוסיפו עליו שטח נרחב, בשיעור 30 ק"מ.

במרחק 4 ק"מ מנצרת עמדו, מצדי הדרך היורדת מן הצפון, שני כפרים: צפורי (ספוריה) ועילוט שנכבשו ב־16 ביולי. בזאת נפתחה הדרך לנצרת. 9 הטאנקים ששלח קאוקג’י ממפקדתו שהיתה מורכבת גרמנים ואנגלים, לקראת היהודים המתקדמים – נאלצו להיסוג וברחו. הם הסתדרו מיד לאחר כך במבואות נצרת, בחצי־גורן עגולה. אבל כעבור זמן מועט הוצאו מכלל פעולה, על ידי טאנקאים יהודים 6 מתוך 9 הטאנקים הערביים, אף שהערבים הכינו להם עמדות, וכל היתרונות הטאקטיים היו לצדם.

נצרת נכבשה יומיים לפני כיבוש לוביה. המשחק סביב סג’רה מנע בידי קאוקג’י להגן על נצרת בצורה הראויה. תותחי סג’רה ניתקו כבר ב־13 ביולי את הקשרים של נצרת למזרח ולצפון. בדרכי המערב של נצרת חייליו של וינגייט, נשרי ההגנה, שתקעו צפרניהם בציפורי ובעילוט, טאטאו הצדה את 9 הטאנקים העיראקיים וכבשו את נצרת העיר, כמעט ללא התנגדות, מצד האויב. על אחד הטאנקים העיראקיים שנפגעו נמצא סמל מוזר – סימן “מגן־דוד”, ובו תקועה שאבריה. אבל משאלת לבם של הערבים לא באה: ניצח המגן־דוד, אשר שיבר את ה"שאבאריה". קו הגבול האוילי של תכנית החלוקה ליד עפולה – תוקן, כשם שתוקן קו־הגבול האוילי ליד לוד־רמלה. מדינת ישראל נאלצה להוכיח בכוח הנשק את זכותה לחיים.

נצרת הנוצרית קיבלה את פני הצבא היהודי בסבר פנים יפות, כקבל שלגיה את פני הנסיך, ומצב רוחה היה טוב למדי, על אף עוצר־הבית. כוהני הדת חתמו על תעודת הכניעה, הודו על העמדת משמרות של משטרה צבאית לפני הכנסיות הנוצריות והמקומות הקדושים לנצרות, וכן על ההתנהגות הטובה של החיילים היהודיים. בעיר הוטל עוצר. אבל שלא כבמקרי גזירות־העוצר של האנגלים בתקופת המנדט, לא נורו יריות אל האזרחים שיצאו לגזוזטרת ביתם. החיילים הצעירים הוזמנו לקפה תורכי לבתי הערבים ושם שמעו, מפי רובם ככולם, שתי שאלות בלבד: מתי תחובר נצרת לרשת החשמל היהודית? ומתי יספקו מים לנצרת? בלילות היו יושבים לאור עששיות־הנפט, ואת המים היו נאלצים לשאוב ולהביא בכדים מן הבארות. אבל הם ביקשו להיות חדישים ככל האפשר – להאזין לראדיו ולהשתמש במקררים חשמליים. היתה זו עיר נאה ונקיה, שבנייניה יפים ורחובותיה מסודרים, ואין מכיר בה, שהיא חסרה חשמל ואספקת מים סדירה.

לכיבוש לוד־רמלה מצד אחד, ונצרת – מן הצד השני, היו הדים עצומים. ב־18 ביולי החלה שביתת הנשק החדשה בסיסמה: איום על שלום העולם. האפיפיור הציג כמה תביעות של הגנה על המקומות הקדושים. העולם לא היה נוכח בשעת המו"מ עם נכבדי לוד. הוא לא ראה כיצד חברי הפלמ"ח עזרו בידי הערבים היוצאים לאסוף את ילדיהם ומשפחותיהם, למלא את נאדותיהם מים, ולקחת צידה לדרך. האפיפיור לא היה לו מושג על חינוכם של חיילי ישראל, שנטו יותר לאהבת הזולת מאשר לשנאה, ושלא נתכוונו להשיב על חורבן המקומות הקדושים ועל ניתוץ בתי המדרשות והכנסיות היהודיים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, בהחרבת מקומות קדושים למוסלמים או לנוצרים.

אמנם, ניתנת האמת להאמר, כי האפיפיור לא הרים קולו למען הגנת המקומות הקדושים בשעה שבערו באש 28 בתי כנסיות ובתי מדרשות בירושלים העתיקה. ואי אפשר היה לו להעלות על הדעת, כי היהודים כובשי נצרת ינהגו במידת החסד ויביאו לערבים הנוצרים אור ומים, אף ישמרו מכל משמר על הכנסיות שבעיר, אכן, פעמוני נצרת צלצלו ובישרו את בשורת השחרור מאפילת הקנאות.

 

רצח ברנאדוט    🔗

מבחינה רשמית לא היתה דרך בּוּרמה קיימת. מבחינה רשמית לא היה ידוע כלל, שמים זורמים בצנורות מרחובות, על פני חולדה ובית ג’ין, לתוך תחנת השאיבה הקטנה אשר מול בית־מחסיר. דרך המים של בורמה היתה למעמסה על כמה מעיינות ותחנות־שאיבה של הדרום. והואיל והעיראקים כבר פינו את ראש העין שליד פתח תקוה לאחר כיבוש רמלה ויהודיה על ידי היהודים, מתוך החשש שינותקו ויבודדו – שוב לא היה אלא עיכוב קטן אחד בדרך לאספקת מים זולה לירושלים, בקו־המים הישן: הפעלת תחנת השאיבה הראשית שליד לאטרון. אבל בינתיים נחתמו תנאי שביתת הנשק בין הצדדים. ואחד מהם כלל אספקת מזון ומים, לא לבד לישובי הנגב היהודיים, אלא גם לירושלים היהודית. היה זה נסיון לבחון את האפשרות של בינאום ירושלים, ובו בזמן גם כלכלת 100 אלף אוכלוסיה היהודיים, על יסוד הסכמים שבכתב עם הצד־שכנגד הערבי. נסיון זה נכשל לחלוטין. הסכמים־שבכתב – אין להם כל ממשות במזרח. בלאטרון ישבו אנשי הלגיון. ליד נגבה ישבו המצרים ושיירות או"ם היהודיות לא עניינו אותם כלל. לדעתם הכריעה החרב ולא עשיית־השלום הבינלאומית. ממשלת ישראל הזמנית ראתה בהפרת תנאי השיירות על ידי הערבים, הן לגבי ישובי הנגב והן לגבי ירושלים, פגיעה בתנאי שביתת־הנשק. וכך הגיעו הדברים לידי שתי פעולות נפרדות, ערבית והיהודית: ב־12 באוגוסט פוצצו הערבים את תחנת־השאיבה של לאטרון. ב־14 באוקטובר נתחדשו הקרבות על דרכי־הנגב על ידי היהודים.

בשלושת חדשי שביתת הנשק, מ־19 ביולי ועד 15 באוקטובר, חזרו ונשנו, בהיקף מורחב, התהליכים של תקופת שבית־הנשק הראשונה. הערבים לא קיימו שום תנאי מתנאי שביתת־הנשק, משום שהתנאים נסבו על “כופרים יהודיים”. היהודים נאלצו להשיב על הפרות התנאים מצד הערבים, שאם לא כן היו הללו רואים בכך סימני כניעה. אנגליה סיפקה לארצות־ערב נשק ותחמושת, מתוך שהסתמכה על הסכמים קודמים מלפני תקופת המלחמה בארץ ישראל, ולא ראתה כל סיבה לעצמה לבטל הסכמים אלה. גם היהודים קיבלו נשק מחוץ לארץ, אף פיתחו תעשיה משוכללת. בשולי שטחי־ההפקר היו העמדות מרקדות לכאן, ולכאן הנה ושוב. היתה זו תנועת גלים, עולים ויורדים עם הופעתם והסתלקותם של פקחי או"ם. כמה שיירות נועזות, בליווי קציני או"ם, הגיעו לנגב ובדרך לאטרון־ירושלים. אבל, כעבור זמן מה היו השיירות נתקלות באש מצד המצרים או העבר־ירדנים. ולאחר שנגרמו להן אבידות בנפש־אדם, היה הכרח להפסיק את התנועה. וכך נתעצמה התנועה בדרכי־בורמה, והגיעה לשיאים – הן ב"דרך־בורמה" לירושלים והן ב"דרך בורמה" אוירית לנגב. הערבים שהפסידו ב־9 הימים שלאחר ההפוגה הראשונה 20% מכוחותיהם – חללים, פצועים, שבויים ועריקים – ובסה"כ כ־5000 איש, העמידו בתקופת 3 החדשים של ההפוגה במקום האבידות לוחמים אחרים, והגדילו את חיל המצב שלהם בנגב מ־10 אלפים עד 20 אלף. אבל גם היהודים לא החמיצו את השעה. בסוף יולי גויסו השנתונים 1907–1912, וגלי העליה הביאו, שבוע שבוע, אלפי צעירים יהודיים לישראל. הם באו באניות ישראליות ובליווי יחידות של הצי הישראלי. ביחוד גברה העליה מארצות־המזרח, שבהן הגבירו הערבים את רדיפותיהם על המיעוט היהודי, מתוך שביקשו להתנקם על תבוסותיהם בארץ ישראל. ב־20 ביולי נערכו פרעות בקאהיר. 250 יהודים נהרגו. רבים הושמו במחנות ריכוז ורכוש רב נשדד. האפיפיור שתק. מעולם לא ראו ברומא את חיסול היהודים “כאיום על שלום העולם”.

אבל לא זו בלבד שלא קוימו תנאי ההפוגה אלא אף ההפוגה עצמה לא נתקיימה. כל עוד לא הופסקה תנועת השיירות לנגב, היו נאלצים להאבק על כל שיירה ושיירה. בירושלים לא פסקו היריות. ב־7 באוגוסט נמסרה לידי ברנאדוט, מטעם ממשלת ישראל הזמנית, רשימה של 45 הפרות־ההפוגה בירושלים על ידי הערבים. הוא השיב על כך, כי ברשותו נמצאת רשימה ערבית דומה. ב־14 באוגוסט נערכו בירושלים תנועות של חיל־רגלי ערבי, בחסות מסך עשן ובליווי אש תותחים ומרגמות. ב־15 באוגוסט התפתחו תנועות חיל־הרגלי הזה להתקפה רבתי של הלגיון הערבי שנהדפה. כל זה נקרא בשם “הפוגה”. בשטח אדמת־ההפקר, שבין תלפיות והעיר העתיקה, תפסו הערבים את ארמון הנציב וירו מתוכו לעבר תלפיות והעיר החדשה, בלי להתחשב הרבה בתביעות מטה פקחי או"ם, שדרש 6 פעמים לפנות את ארמון הנציב – אך לשוא. כשלא נענו לדרישה גם בשביעית, ועבר־הירדנים העלו תותחים על גג הארמון, ראו אנשי צה"ל הכרח לעצמם לתפוס את חוות הלימוד החקלאית שבין תלפיות ובין ארמון־הנציב. רק ברגע זה התעורר מצפונו של העולם, ונגד היהודים דוקא. ברנאדוט האשים את ישראל רשמית בהפרת־ההפוגה בשל אותו מעשה. המשחק נעשה שקוף יותר ויותר! בעוד הרוזן ברנאדוט מכה בתוף התרומות למען העזרה לפליטים הערבים, ועוסק בתכנון תכנית להצלת 300 אלף פליטים פלישתינאים, שהיו רחוקים מלהיות “אוהבי שלום וחפים מפשע”; בעוד הוא משבח רשמית בקאהיר את הערבים על מידת ההתאפקות שגילו בהפוגה – פירסם שר החוץ הישראלי ב־18 באוגוסט הכרזה, שלפיה היה ברור, כי הערבים ערכו בלילות של 12–15 באוגוסט התקפות כבדות, שלא נפלו מן ההתקפות בימי פעולות־האיבה הבלתי מוגבלות. בהתקפות אלה נהרגו 8 יהודים ו־17 נפצעו. ב־3 בספטמבר הביאה סו"ס תפיסת החוה החקלאית שליד תלפיות על ידי היהודים לידי פינויו של ארמון־הנציב על ידי הערבים. ואז נסוגו היהודים לעמדותיהם הראשונות. אדמת־ההפקר שליד תלפיות הוכרזה כאיזור של הצלב האדום.

ביום ב', 6 בספטמבר, התחילה הרעשת ירושלים מתותחים ערביים. במשך 10 ימים הורעשה ירושלים לסירוגין מתותחי הערבים. 10 יהודים נהרגו ו־25 נפצעו. באותו זמן הכריז ברנאדוט בקאהיר: “ברגע זה אני מרוצה מאוד ממצב ההפוגה בארץ ישראל”. 5 קציני או"ם נהרגו על ידי ערבים בשעת מילוי תפקידם ו־7 נפצעו. אבל ברנאדוט שיבח את התאפקותם של הערבים ואת שמירתם על ההפוגה. הערבים חסמו את הדרך בפני שיירות האספקה לנגב. הם הרעישו, על יד לאטרון, את השיירה ההולכת לירושלים בחסות או"ם ורצחו 4 אזרחים יהודיים, שהאמינו מתוך קלות־דעת, כי הערבים ישמרו על תנאי ההפוגה. הם שילמו בעד אמונתם זו בחייהם, אך ברנאדוט עדיין היה סבור, שהכל בסדר. הוא היה בעל חוש צדק מפותח מדי משלא ילמד זכות על הערבים.

בהתאם למסורת הנוצרית של עשיית הטוב, על אף כפיות־הטובה מצד הזולת, הבטיח הרוזן ברנאדוט ליהודים ב־11 באוגוסט, כי לאחר מו"מ שניהל במשך שבועות עם הערבים, תגיע ועדת־מומחים יהודית ללאטרון, למחרת היום, ותוכל לנקוט את כל האמצעים הדרושים לתיקון תחנת־השאיבה ולהפעלתה. בו בזמן תבע, כמעשה שכנגד, להחזיר מיד את 400 התושבים הערבים של הכפר שליד ירושלים שנכבש על ידי היהודים בקרבות האחרונים. “אם לא תקבלו את הכרעתי – אודיע על כך למועצת הבטחון של האו”מ", הכריז הרוזן. הטון שלו עורר רוגז. העתונות הישראלית נמנעה מלהגיב בחריפות. אך הפעם לא יכלה לשכך את סערת הרוחות. אין ספק, כי פעילותו של ברנאדוט ערערה את כבודו של או"ם בעיני הציבור היהודי. מטוסים שלא זוהו טסו בלי הרף מעל שטחי ישראל. ועל אף ההכחשות העקשניות של ברנאדוט רווחו השמועות, כי אלה הם מטוסי חיל־האויר הבריטי, שהיו מסיירים במרחב האוירי הישראלי, בידיעתו של המתווך ובלבוש של פקחי או"ם, והיו ממציאים אחר כך תצלומים אויריים למדינות־ערב.

ב־11 באוגוסט אחר הצהריים הגיע האלף האריס, מפקד טייסת חיל האויר הבריטי לבוש מדיו הרשמיים, אל תחנת השאיבה בלאטרון, וניגש אל פקיד או"ם, בחיוך על שפתים כשסיגרה בפיו, כמנהג צ’רצ’יל, והוא קורץ בעין אחת, ושואל, אם לא יבואו הלילה אל תחנת־השאיבה קציני או"ם. הפקיד השיב בשלילה. התחנה הוכרזה אמנם כאיזור או"ם, אבל שום משמר לא הופקד עליה. האלוף חילק סיגריות, חזר למכוניתו והפליג לראמאללה, למסור את הבשורה המשמחת.

בו בלילה הועפה תחנת־השאיבה באויר. מטען חמרי־הנפץ הונח ופוצץ כהלכה, ולא נשארו מהתחנה אלא חרבות וגרוטאות. על הדליקה הודיעו לברנאדוט טלפונית. הוא קפץ מתוך מטתו בפיז’אמה: “מה?! – שאל את פקיד או”ם שהביא לו את הידיעה – האלוף האַריס? ודאי אתה מתכוון למפקד־הטייסת האַריס?"

ב־18 בספטמבר ירטה הדרך לפני מכוניתו של הרוזן ברנאדוט בכביש ירושלים. גיפּ עמד לרוחב הכביש ושני טרוריסטים יהודים, שתת־מקלעים בידיהם, התקרבו למכונית. האחד פתח באש אל מכונית־הליווי, והשני פגע בצרור־כדורים ברוזן.

מיד לאחר רצח ברנאדוט קיבלו כל הקונסוליות הזרות בישראל מכתב כתוב במכונת־כתיבה, שבו נאמר: “אנו רצחנו את ברנאדוט מפני שהיה סוכן בריטי, וביצע את הפקודות של אנגליה”, ועל החתום: “לוחמי חרות ישראל”.

היתה זו פעולת אחת הקבוצות של שרידי לח"י, שירדה למחתרת. המדינה הקציבה פרס של 5 אלפים לירות למגלי הרוצח. בפעם הראשונה מיום קום המדינה הוטל עוצר על ירושלים היהודית. נערכו חיפושים בכל הארץ. נאסר קיומו של ארגון לח"י ומנהיגי לח"י – 200 איש ויותר – הושמו בכלא. רצח ברנאדוט היה מקביל לנסיון ההפיכה של אצ"ל מסביב ל"אַלטלינה". הדבר גרם לממשלת ישראל נזק מדיני חמור בעולם בכלל ובסקאנדינאויה בפרט, ואי־נעימויות רבות; אסיפת־האזכרה למתווך הנרצח עוררה אצל כמה מחברי או"ם את הנטיה לממש את תכניתו. במקומו של המתווך בא ד"ר באנץ', עוזרו ויד־ימינו, שקיבל מעכשיו משמר־ליווי ישראלי חזק.

 

המלחמה במצרים    🔗

מצב ההפוגה היה רחוק מלהיות משביע רצון. המצרים הקימו בשתי תקופות־הקרבות הרשמיות קו מאונך ממערב למזרח, שראשיתו בכביש שליד מג’דל בחוף הים, ועל פני חאראתיה, פאלוג’ה ובית־גוברין הוליך מזרחה, אל חברון. על קו זה שמרה בריגאדה שלמה. היה זה השלב העליון של סולם הדרכים המצרי, שקיים את הקשר בין עזה, מרכז־המפקדה, ובין פאלוג’ה, הבסיס של הבריגדה התשיעית וחיל המצב המצרי שליד ירושלים. בו בזמן ניתק את כל הנגב היהודי, שלמטה מקו זה, מן העורף. נגבה, במרחק 9 ק"מ ממזרח למג’דל, איימה על דרך זו של המצרים, והאויב ריתק אותה באשו מתחנת־המשטרה הסמוכה של עיראק־סואידן. שני הצדדים, גם המצרים וגם היהודים השתדלו לסלק בנקודה זו את מרכזי־ההפרעה ההדדיים; המצרים – על ידי התקפות של חבלנים ואנשי קומאנדו על תחנת המשטרה של עיראק־סויאדן, שלא הצליחו גם הן. מעמדת־התצפית שעל מגדל־המים בנגבה ראו את הפגיעות בקירות הבטון של מצודת עיראק־סואידן באותה הרגשה שצופי המצרים מעיראק־סואידן ראו את נגבה. נגבה ועיראק־סואידן עמדו זו מול זו כשני אילים, שקרניהם מורדות להתקפה, ואין זה יכול להתגבר על זה. זמן קצר לפני ראשית ההפוגה השניה פרצו היהודים פירצה בדרך ממערב־למזרח של המצרים, על ידי כיבוש חאראתיה בעזרת טאנקים וחיל מחץ של חטיבת “גבעתי”, בין עיראק־סואידן ובין פאלוג’ה. היה זה אותו כפר־המרצחים שאנשיו הרגו בשנה הקודמת, בראשית המהומות, 3 מחברי נגבה. עם כיבוש חאראתיה עקפו היהודים את עיראק־סואידן. וכך הועתק תפקידה של נגבה – לשמור על הדרך הפתוחה לדרום כדי 5 ק"מ מזרחה. עם ראשית ההפוגה החדשה נוכחו המצרים לדעת, כי דרך־המלך שלהם נפרצה, וכי שיירות יהודיות עוברות אל הדרום. הם לא התחשבו הרבה בכללי־ההפוגה, וב־14 הימים הראשונים של השלום המדומה בפיקוח או"ם, ערכו 2 פעולות לשם תיקון ההפסד שנגרם להם עם פריצת חאראתיה: הם הקימו עמדות־משלט מדרום לחאראתיה, ובזאת עיכבו שוב את השיירות היהודיות וסתמו את הפירצה, וכן ערכו נסיון־התקפה על המשלטים היהודיים ליד בּיר־עסלוּג'.

ליד ביר־עסלוג' התפתחה דרמה אנושית וצבאית מיוחדת במינה. את הכפר העלוב הזה – חושות אחדות של נאות־מדבר, בקדמת מדבר סיני – חצה כביש מוצלף ושטוף סופות חול – הוא העמוד המזרחי של סולם־הדרך המצרי, שהולך ממצרים על פני באר־שבע לחברון. היתה זו הדרך שבה הלך טיטוס, במסעו מרומא לירושלים. אף פארוק רצה ללכת בדרך זו, לאחר שהיהודים החלו לפגוע בדרך ירושלים השניה, העוברת באיזור נגבה־חאראתיה שבצפון. הלא סוף־סוף עמדו יחידות מצריות ואתן 40 תותחים ליד ירושלים ואסור היה לתת להן שינותקו.

אבל ליד ביר עסלוג' התחפרו במשלט של גבעה 50 חיילים של צה"ל. הם היו מנותקים. כל הדרכים מסביב היו חסומות בפניהם, ולא היתה להם שום אפשרות לקבל אספקה ותחמושת. אף על פי כן החזיקו מעמד 6 חדשים, מראשית הקרבות על כפר־דרום. באמצע ההפוגה הסתערו עליהם משוריינים, טאנקים ותותחים של הצבא המצרי, ולבסוף – אלפי חיילים מחיל־הרגלי המצרי. אף על פי כן החזיקו מעמד. הם לא נתנו למצרים להתקדם לעבר באר שבע, וחסמו בפניהם את הדרך. כדי להגיע לבאר־שבע נאלץ הצבא המצרי האדיר לנסוע לעזה, ולהאריך דרכו הרבה בכביש עזה–באר שבע, ומשם – בחזרה לנגב. וכל זה מפני שליד ביר עסלוג' קנו שביתה 50 חיילים יהודים, שלא נתנו רשות־מעבר לצבא המצרי. לבסוף בנו המצרים דרך בורמה מיוחדת, 7 ק"מ ארכה, כדי לעקוף את חמישים המגינים. כשנפלה באר שבע ראו החמשים את המצרים זורמים דרומה גלים־גלים והמטירו אש על הטורים הבורחים והגדילו את הבהלה. הם שימשו איפוא שסתום בטוח, והם לא נתנו למצרים מעבר, אלא בכיוון אחד – למצרים.

בתקופת ההפוגה, שהניחה את דעתו של הרוזן ברנאדוט המנוח, התאמצו המצרים לשוא לכבוש את ביר עסלוג'. אבל בדבר אחד הצליחו – הם סגרו מסביב על חאראתיה. פקחי או"ם משכו בכתפיהם: אין מטילים סאנקציות אלא על החלשים, אבל לא על החזקים. ולעת עתה עדיין נראו המצרים חזקים למדי. המצרים חזו מראש כי הללו ימשכו בכתפיהם, כשם שמשכו בכתף בזמן שנחסם כביש לאטרון ובזמן שפוצצה תחנת־השאיבה. גם הפעם אמרו הפקחים: “מה לעשות! פקדנו על המצרים לתת מעבר לשיירות אל ישובי הנגב, אבל אין המצרים מסכימים לכך!”

ברוח זו התנהלו הענינים גם באזורים אחרים. לאחר שעבר־הירדנים ניסו מזלם ליד לאטרון וירושלים, והמצרים ליד ביר עסלוג' וחאראתיה, ניסו גם העיראקים מזלם ליד בן־שמן, בתפסם את המשלט היהודי על הר מודיעין, בהתקפת־פתע המונית. אמנם העיראקים גורשו אחר כך, אבל גוויותיהם המחוללות של 24 חיילי־משמר יהודים, שהחזיקו בעמדה זו, היו למצבת־זכרון איומה של ההפוגה, ואם גם לא עוררו מתרדמתו את מצפונו של העולם. גם מעשה מודיעין לא הביא את הפקחים אלא לידי משיכת כתפיים. כל עוד היהודים הם המוכים – אין לחשוש לרצינות המצב ולשלום העולם.

בינתיים נתקררו הרבה יחסי אנגליה־מצרים. ראדיו רמאללה, “תחנת המזרח הקרוב” שבקפריסין, וכן ראדיו לונדון הזהירו את הערבים: עם חידוש הקרבות יתפסו היהודים את כל ארץ־ישראל. המצרים דרשו הרחקתם של כל החיילים הבריטיים מאיזור תעלת סואץ ואת סיפוח סודאן למצרים. הבריטים שלטו בסודאן למעשה ועוררו את שאיפות ההתבדלות הלאומית הסודאניות. תבוסתם של המצרים בנגב נתגלתה לזוממי התככים במשרד־המושבות הבריטי באור חדש: כהפגנת חולשתה הצבאית של מצרים, וכהוכחה לצורך בעזרה צבאית בריטית, וכן כהזדמנות נאה לעבדאללה להכנס כמנצח לנגב. כן ראו בתבוסה סיכוי מוגבר לקבלת תכניתו של ברנאדוט, שנדחתה עד כה על ידי הערבים, בהתאם להשקפותיהם הבלתי ריאליות והמאכסימאליסטיות. מעכשיו אפשר היה לתאר לפניהם את התכנית כאמצעי אחרון למניעת תבוסה צבאית גמורה של צבאות־ערב בארץ־ישראל.

ב־9 באוקטובר הגיעו הדברים לידי קרבות כבדים בנגב. המצרים שהתכוננו במשך 3 חדשים התכוננות צבאית יתירה, שהעידה על כוונות תוקפניות, התקיפו את ישובי הנגב ואת משלטי היהודים כמה וכמה התקפות מרוכזות. ההתקפות נהדפו והיהודים כבשו מידי המצרים 2 משלטים נוספים. שני הצדדים מחו בפני האו"ם, ופקחי או"ם משכו בכתפיהם. המצרים לא צייתו בין כך וכך לפקודותיהם. זה 3 חדשים פקדו על המצרים לתת מעבר לשיירות היהודיות ליד חאראתיה. אבל מכיון שהצבא המצרי ראה את עצמו כצבא ערבי יחיד בארץ ישראל שעוד לא נוצח, ראו מפקדיו אפשרות לעצמם להתעלם מפקודת או"ם, בפרט שעדיין קצרה ידו של צה"ל להוסיף משקל יתר לפקודות האו"ם.

בבוקרו של ה־15 באוקטובר ניסתה שיירה יהודית לעבור אל הנגב ליד חאראתיה. אלה היו מכוניות של שיירת־אספקה המלווה קציני או"ם. התותחים המצרים, שפתחו אותו רגע באש על השיירה היהודית חתמו את גזר דינו של הצבא המצרי בארץ־ישראל.

בו ביום, לעת ערב, נכנס כוח חדש לפעולה בזירת הקרב הארצישראלית, כוח שהבשיל במסתרים, והסתער עכשיו במלוא עוזו על 4 הטייסות של חיל האויר המצרי שחנו באל־עריש: חיל האויר הישראלי הצעיר, שהסתער בחטיבות קרב מלוכדות של מפציצים ומטוסי קרב, הפך את שדה התעופה של אל־עריש לעפר ואפר. אחרי ההתקפה לא נותרו אלא שלדיהם השרופים לגרוטאות של המטוסים המצריים. במהלומה חזקה אחת השתלטו היהודים על המרחב האוירי המצרי בארץ־ישראל. הכוח העיקרי של חיל האויר המצרי נהרס. והתגבורת בטייסות־קרב, שלא חנו למזלן באל־עריש, נהדפה בקלות, תוך כדי אבידות כבדות לאויב, במכונות ובטייסים. בו בזמן הופעל הצי הישראלי שהישוב בארץ לא ידע עד כה על קיומו אלא מעט מאד. אנשי הצי טיבעו את אניית הדגל הגדולה “פארוק”, פארו וגאוותו של הצי המצרי, והעמידו את כל רצועת־החוף של עזה בטווח התותחים של אניותיהם.

חיל־הרגלי הישראלי האפור, אנשי וינגייט שעמדו בפני חיילי ה"פאנטאסיה", עטופי “הכפיות” לראשיהם, מסוג פרשי המדבר של לורנס, התחיל לעוג עוגותיו בחזית האויב בבוקרו של ה־16 באוקטובר. כלי הרכב של הקומאנדו, ג’יפים, משוריינים, טאנקים ותותחים, יצאו לפעולה וביום אחד ניתקו את כל קוי התחבורה של האויב. ב־8 ימים, עד ה־24 באוקטובר, הכו על החומש את הצבא המצרי הגאה והאדיר, המיתו 2000 חיילים מצריים, ולקחו בשבי מצרים במספר רב. הציוד הרב של יחידות שריון ותותחים מצריות שלמות היו להם לשלל. הם כבשו את אשדוד וחזרו לניצנים, מלווים הלמות פטישים של חיל־האויר הישראלי שסלל לפניהם את הדרך. בצבא המצרי השתלטה דימוראליזציה גמורה. 700 עריקים מצריים נתפסו על ידי משטרה צבאית מצרית בגבול. פארוק הודיע על פעולות־טיהור בתוך חבר הקצינים המצרי ועל פיטורי קצינים גבוהים והעמדתם לפני בית דין צבאי.

ממשלת ארץ ישראל הערבית, שהתבססה בעזה בהנהגתו של המופתי, והתכוננה לקבל לידה את השלטון האזרחי בארץ ישראל,עקרה מושבה לקאהיר. שכן לא נמנע חיל־האויר הישראלי מלפגוע ב"משרדי הממשלה" שלה כמה פגיעות ישירות. עבדאללה, שנתבקש על ידי פארוק להושיט לו עזרה צבאית, הציג, כתנאי להתערבותו, את הסגרתו לעבר־הירדן של המופתי הירושלמי, שעמד לו לשטן בדרכו כל הימים – כאויב מושבע של תכניות בית ההאשימים. היתה זו דרישה, שפארוק לא היה יכול למלא אותה ושעבדאללה מצדו לא היה מעוניין במילואה במיוחד. שכן לא היה ברצונו, כל עיקר, לספוג את המהלומות שנועדו למצרים בנגב. בינתים נהרס לחלוטין החלק העליון של סולם־הדרכים המצרי בנגב. נוצרו 3 “כיסים” מצריים: אחד מסביב למג’דל, שנותק מעזה על ידי טריז ישראלי, שהגיע ליד בית־חנון עד החוף; אחד ליד פאלוג’ה שבו נמצאו שרידי הבריגאדה התשיעית, בהנהגתו של אַייכמן ומטהו הנאַצי; ואחד ליד ירושלים, שממנו לא היו המצרים יכולים לערוך טיולים לחברון אלא ביום ראשון. כי בכביש חברון–באר־שבע הישן ישבו היהודים. שם – על יד בית־ג’וברין, ופה – בבאר־שבע. כך נותקה חברון, והערבים החלו לעזוב את העיר בבהלה.

ב־22 באוקטובר נכבשה באר־שבע, לאחר קרב שנמשך 6 שעות. הוא החל ב־3 לפנות בוקר ונגמר ב־9. עם כיבוש באר־שבע שוחררה ממצור בית־אשל, שממזרח לעיר האבות שהיתה מנותקת במשך חדשים מהישוב היהודי.

50 אנשי “השסתום” ליד ביר־עסלוג' באו במגע ראשון עם הפאטרולים של צבא ההגנה לישראל, המתקדם דרומה. באר שבע מרוחקת מירושלים 96 ק"מ, ומעזה – 48 ק"מ. כמה מבארות העיר עטורות אגדות מימי אברהם אבינו. תושבי העיר מראים בגאון את אשל אברהם. הנגב שוחרר ושיירות ישראל נעו מעכשיו, דרך חרות, בכבישים המשובחים של הנגב.

 

מפלת קאוקג’י    🔗

באמצע אוגוסט הוקמו יחסים דיפלומאטיים בין ישראל וברית המועצות. לציר ישראל במוסקבה נתמנתה גולדה מאירסון. לציר ברית המועצות לישראל נתמנה פאבל איבאנוביץ יירשוב, ששימש קודם בתפקיד חשוב בקונסוליה הסובייטית באנקארה, והגיע ב־9 באוגוסט לתל־אביב. עם־ישראל לא ישכח את העזרה הידידותית של ברית המועצות, שהושטה על ידי נציגה גרומיקו באסיפה הכללית של עצרת האומות, ב־29 בנובמבר 1948 נעשה נסיון מצד הדיפלומאטיה האמריקנית לחדש את הצעת החילופין של ברנאדוט – חילוף הנגב הדרומי בגליל המערבי. כעבור 8 ימים הציעה ברית המועצות לבטל רשמית את תכנית ברנאדוט, ולקבוע את פינוי צבאות הפלישה הזרים מארץ ישראל כיסוד לכל הצעדים שתחליט עליהם מליאת עצרת האו"ם.

אבל מלחמת העצמאות הישראלית היתה לא לבד מלחמת קיום אלא גם מלחמת קיבוץ גלויות. קיבוץ גלויות פירושו קיבוצם של בני כל המעמדות מבני כל הארצות, ללא הפליית מעמד או מיעוט יהודי באיזה חלק עולם שהוא. שערי העליה הפתוחים הביאו גם הון, גם מלחמת מעמדות, גם תופעות של ספסרות, גם אכזבות. אבל כל זה הקסים והדהים, כמימושו של חלום עתיק של עם מעונה.

ארגון האו"ם היה חסר ישע. על ההפוגה הראשונה שמרו הצדדים, אם לא לפי כל התנאים עכ"פ לפי רוחם. שבת הנשק משני הצדדים, בהפסקות קלות. לא כן ההפוגה השניה, שלא כיבדו אותה לא כתנאיה ולא כרוחה. הקרבות, ההזדיינות והגיוס נמשכו משני הצדדים, ובפרט מן הצד הערבי. מלבד זאת חיבלו הערבים בזדון באספקת המזון לירושלים ולנגב. פקודות או"ם לפתוח את הדרכים, לתת מעבר לשיירות – לא הושם אליהן לב כלל. לפיכך היה מוזר הדבר, כי אותו ארגון או"ם אשר האופנסיבה היהודית באה להוסיף תוקף לפקודותיו, שהמצרים התעלמו מהן במשך 3 חדשים, ואשר פקחיו רמזו, בהתאם לכך, לא פעם בצורה בלתי רשמית: “נסו מזלכם”, פקד ב־19 באוקטובר על היהודים לחזור לעמדותיהם מה־15 בו. כאילו לא היה ברור לכל הנוגעים בדבר, שחוסר הריאליות של העמדות מן ה־15 באוקטובר הוא שגרם להתעלמות מפקודות או"ם על ידי המצרים.

לאמיתו של דבר, קיבל עליו הצבא הישראלי ב־15 באוקטובר משימה, שהיתה בעצם מתפקידיו של צבא בינלאומי: לפתוח בחזקה את הדרכים, שנחסמו על ידי המצרים שלא־כחוק. תשובת ממשלת ישראל על פקודת האו"ם מ־19 באוקטובר היתה כליל השלמות: היא דחתה את החזרת המצב לקדמותו, הואיל ולא היתה בו שום ערובה לחופש התנועה של השיירות היהודיות, ולכיבוד פקודות או"ם על ידי הערבים. בתשובה נקבע, כי לא צבא ישראל הוא שחדר למצרים, כי אם צבא מצרים הוא שפלש לארץ ישראל, וכי ממשלת ישראל הומרצה לנקוט אמצעים צבאיים, לשם ביצוע פקודות קודמות של או"ם. לפיכך יש לראות כתנאי קודם לכל תיקון בעמדות שנרכשו רק מו"מ על שביתת נשק.

*

קאוקג’י, שהחלים מפצעיו שנפצע בגליל, לפני 3 חדשים, ראה את ימי כיבוש באר שבע על־ידי צה"ל כרגע הנכון להתגרות בצבא זה בגליל. לדעתו, נחלש ודאי צה"ל הרבה בקרבות הנגב, והוא ראה זאת כשעת־כושר לעצמו. אחרי תבוסתו הראשונה, ליד משמר־העמק, והשניה – ליד סג’רה ונצרת הביאה אותו מסקנת טעות זו אל תבוסתו השלישית, שראשיתה ליד מנרה וסופה ליד תרשיחה. ותבוסה זו היא שהביאה את שארית הגליל התחתון – שלא נכבשה עדיין על ידי צה"ל במיבצע נצרת – לידים יהודיות. תוך 48 שעות נשלמה פעולת־טאטוא ענקית שהחלה ב־28 באוקטובר ושביטלה את חסימת הדרכים ואת שיתוק התחבורה בקו צפת־מנרה ושיחררה את האיזור של חצי־סהר, שבצדו המזרחי במעלה ים־הכינרת עד למלכיה, במקביל אל כביש הגליל המרכזי ובשכנותו.

כביש הגליל לא היה בטוח ביותר מזמן כיבושה המחודש של מלכיה על ידי הסורים ב־6 ביוני, בקטע שבין משמר־הירדן ונבי־יושע, שרחבו 10 ק"מ. השיירות היהודיות נסעו כעל חודי שינים של מלתעות־השועל. כדי להסדיר את התנועה צפונה, קבעו פקחי האו"ם עם הערבים שעות מסויימות ביום, שבהן יותן לשיירות לעבור באין מפריע. ב־22 באוקטובר פתח קאוקג’י את האופנסיבה שלו בגליל בשתי פעולות: הוא כבש את המשלט של קיבוץ מנרה על גבעת שיך־עוֹבּד, מצפון לקיבוץ, ומיד פתח באש תותחים ומרגמות אל הקיבוץ. בו בזמן תקף שיירה יהודית בקטע הכביש בין נבי־יושע ומנרה, בשעות שנקבעו על ידי פקחי או"ם לתנועה ואילץ את השיירה לחזור לצפת.

במשך שבעה ימים היתה מנרה מנותקת לחלוטין ונתונה באש ארטילריה ומכונות־יריה. נסיונות מחודשים שנעשו להעביר שיירות צפונה, בחסות פקחי האו"ם, נכשלו לחלוטין והביאו לידי הפסד של 4 משוריינים, שנהרסו על ידי תותחי קאוקג’י. צפת, ששימשה מרכז להפלגת שיירות־הגליל, היתה נתונה באש כבזמנים קודמים, לאחר שעלה בידי הערבים לכבוש משלט בין צפת ועין־זיתים.

על מגדל תחנת־המשטרה של נבי־יושע עמדו פקחי־האו"ם, וקציני המבצעים של צה"ל הסבירו להם בעזרת מפות ומשקפות־שדה את המצב כמו שהוא. הנה כביש הגליל והנה מנרה, נאמר להם, וכאן מקרוב הכפר הערבי מאס, שממנו יורים אל מנרה והנה בלידה ובמערב – קדש ומלכיה, ובדרום – רמת־נפתלי היהודית. את גבעת שיך עוֹבּאד שליד מנרה, שעליה התבצרו הערבים, אין לראות מצד זה. אבל אפשר לראות את הדרך ליד קבוצת יפתח, במקום שהיא מתפתלת למרגלות־הגבעה. הנה שם נשארו רבוצים שני המשוריינים של השיירה הראשונה, ושם נהרסו גם שני משוריינים אחרים, שבאו להוציאם מן המיצר והושמדו גם הם באש תותחים. 4 משוריינים מוטלים שם, ומנרה מנותקת. לילה אחר לילה ממציאים לנקודה מזון ותחמושת בדרכי סתר במשעולים פתלתלים, על גבי פרידות. אכן, המצב אין לסובלו. “או־קיי” אמר קצין האו"ם, “אבל זה יומיים ששורר שקט. אנו נדאג לכך ששיירותיכם יוכלו להמשיך בדרכן”. הסרג’נט של האו"ם מעלה את המצבר החשמלי על הגג, מחבר אליו את משדר־האַלחוט ופונה בקריאת “האלו” ובסימני ההיכר המקובלים אל קצין או"ם שעל גג התחנה במלכיה. וכך מתנהל המו"מ, בין הגג של נבי־יושע ובין הגג של מלכיה, על הפוגה ועל חידוש תנועת השיירות ועל שעות היום, שיש לקובען לתנועה המותרת.

לא רבים בארץ האנשים המאמינים עוד בכל התקנות והסידורים האלה. שום אומה שבעולם לא היתה מרשה לאו"ם לצמצם את תחומי ריבונותה, ולמנוע פעולות נגד חילות־פולשים־ושודדים שחדרו לגבולותיה. אכן, יש הכרח ללמד אותם פרק בהלכות דרך־ארץ ויראת כבוד לצבא ישראל ולמדינת ישראל. כל עוד מלכיה היא מרכז הצבא הערבי, ותרשיחא – מרכז לאספקת תחמושת ומזון לערבים, וכפרי הלבנון משמשים עמדות־משלט ובסיסי פעולה, לא יחדלו כפרי הגליל מלהיות קני כנופיות. וכל עוד לא יעקרו מן השורש את הרע הזה – לא תשאר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית אלא קומדיה, החלטה שעל גבי הנייר בלבד.

התפתחותו של צה"ל הגיעה כבר לשלב כזה, שבו הניעו הרעיונות האלה לפעולות צבאיות ממשיות. צבא ישראל שם לאל את המשימות של בוין, ואת התכניות של ברנאדוט. אותו שטח של הגליל בין צפת ויחיעם, שנמצא עדיין בידי הערבים, בידי סורים, לבנונים, עיראקים ואנשי כנופיות ארצישראליים, בפיקוד קאוקג’י – טואטא במטאטא ברזל.

אור ליום ה־29 באוקטובר הפליגו בחסות האפלה, בדרכי חול ובפנסים מואפלים מכוניות משא, משוריינים טנקים קלים וכבדים, זחלים, ג’יפים ותותחים, שלועיהם מכוסים ושוב משוריינים וטנקים, ושוב ג’יפים ומכוניות הובלה ונושאי־ברן ומכוניות מטה על קציניהן. השיירה כולה נעה, ללא רעש, על פני מרבץ החולות של הדרכים. בצריחי הטנקים ישבו האלחוטאים, ולראשם מחוברות האזניות, תחת קובעי הפלדה. הם שוחחו שיחות חשאיות עם מטות במקומות לא ידועים. בהצטלבויות הדרכים עמדה משטרה צבאית וכיוונה את השיירות. רק השרשראות של הטנקים השמיעו צלילים קלים וגשרי העץ העראיים נאנחו תחת עומב הטונות של ברזל ופלדה שנתגלגלו ועברו מעליהם. אלפי חיילים ומאות כלי רכב נעו באותו לילה. הם נכנסו לתוך חורשת אוקאליפטוס, אל בין מטעי ההדר וחורשות־הזיתים והסתדרו בצל העצים. קציני ההסוואה נתנו הוראות. כלי הרכב כוסו ענפים. חרש קיבל הגליל את היחידות הלוחמות ותלה מסך ירוק על פני רכב הברזל, כתרנגולת זו המכסה על אפרוחיה. הערבים לא הרגישו בתנועה, ולא ידעו ולא כלום. הערבים לא ניחשו כלל שבחורשה הסמוכה לריכוזי החיילים שלהם – ליד המחסנים והמשלטים וצומתי הדרכים – עמדו תותחים וטנקים ישראליים, יחידות קומאנדו וחבלנים, חיל רגלי ואמבולנסים. וכל אלה מוכנים לפעולה עם פקודה ראשונה. לסלק את המסך הירוק ולהגיח ברעם וברעש, מתוך המחבוא.

מטוס בודד התקרב עם בוקר מן הלבנון. טס בגובה רב וצלל מעל למחנה של קאוקג’י במלכיה, בלי להתקרב כדי טווח יריה אל תותחי ההגנה. הוא הסתובב פעמים אחדות מעל המחנה. קציני מבצעים עיראקיים בחנו אותו במשקפת. הוא חזר והתרומם, עלה לגובה הקודם וחזר כלעומת שבא בכיוון הלבנון. ובעוד הקצינים העיראקיים תרים אחריו בעיניהם ומנענעים ראשיהם, הגיעה פתאום מן המזרח טייסת מפציצים ישראליים. הם טסו בסדר קרבי כחסידות בסתיו. ובטרם היותם מעל למלכיה, ובטרם יתחילו תותחי ההגנה של הערבים לתת אש, צלל אחד המפציצים למטה, לתוך אש הגיהנום של הפגזים המתפוצצים, וחזר והתרומם, מעבר מזה של המחנה. מיד לאחר כך התפוצצו בלב המחנה 4 פצצות. תותחי־ההגנה הבקיעו שחקים ברעשם, המטירו אש על המפציץ השני, שצלל אל תוך המחנה, עוד בטרם חזר המפציץ הראשון אל חבריו. ושוב טיסה זריזה־וגנדרנית והטלת 4 פצצות. והנה המפציץ השלישי– אף הוא צולל ופורק מטענו. כך היו המפציצים צוללים במהירות מוגברת, בזה אחר זה, מטילים מטענם על המטרה ופגיעותיהם – פגיעות ישירות. לא הספיק המפציץ השמיני לגמור את המחול, והנה טייסת חדשה של 8 מפציצים, מגיעה מן המזרח ובאה להחליף את הראשונה.

בו בזמן שנהרס המחנה הצבאי של מלכיה מן האויר, הוסר המסך הירוק של הענפים והעצים מעל טורי השריון והרכב ב־20 חורשות של הגליל – טנקים, משורינים, ג’יפים ומכוניות הובלה זזו ממחבואיהם. התותחים התחילו להרעים בקולם ולירוק אש קטלנית. תוך 48 שעות הוצאו הערבים ממחבואם האחרון, בגליל התחתון, מסעסע ומתרשיחא, ששימשו מרכזי־המטה ומרכזי־האספקה של האויב. המשלטים ממנרה ועד מירון טואטאו, וכמה כפרים ערביים לאורך הגבול הלבנוני, ששימשו בסיס פעולה לכנופיות, נכבשו על ידי צבא ישראל. קאוקג’י ברח אל הלבנון, שכן נחסמה לפניו הדרך אל השומרון. חיילים יהודיים, שהשתתפו בחיל־הפלישה לאירופה של הצבא האמריקאי, וגם יחידות דרוזיות וצ’רקסיות של צבא ישראל, לחמו כאן שכם אחד עם חברי הפלמ"ח הותיקים ועם אנשי הקומאנדו החדשים, והשיגו הישגים נפלאים. יחידים הסתערו ברימוני יד על עמדות מכונות־יריה של העיראקים ובערו אותן. התלהבות עצומה מילאה את לב החיילים, שלחמו מתוך הכרה מלאה בצדקת ענינם ומתוך ידיעת הקשר המוסרי של כל העמים שוחרי הקידמה בקרב נגד הריאקציה והצביעות.

הגליל שוחרר, ממערב ועד מזרח ומדרום ועד צפון, אנשי הכפרים הערבים, הסוגדים לכוח, באו לקראת המנצחים כשידם על לבם ושבועת נאמנות בפיהם. אלה שלא הקדימו לברוח מן הכפרים ומן העיירות, נשבעו אמונים ואהבה לבני ישראל. הם קיללו נמרצות את קאוקג’י ואת המופתי ואת בווין ומשרתיו. הם העלו ברמה את דגל ישראל מעל לבתיהם, וביטאו בהערצה ובמבטא ערבי את שמות מנהיגי ישראל וראשי ממשלתה. “יחי אפנדי מוסה שרתוק, שהכה את שבעת צבאות ערב” – קראו קול אחד. “יחי אפנדי אבן־גוריון, שהבטיח למיעוטים הערבים, כי ישמור על זכויותיהם ויחי אפנדי וייצמן, מלכנו ואדוננו!”

כשעבר במכוניתו מי שהיה עתיד להיות נשיא של מדינת ישראל, פרופ' וייצמן הישיש על פני כפרי הגבול של הלבנון הכבושים – נתקבל בתשואות רמות של יושבי הכפרים הערביים, והיה צריך להתחרות עם השייכים הכפריים בכרות החגיגיות, שהיו עורכים לכבודו, ולתקוע אצבעות לתוך הסירים המלאים תבשילי אורז ובשר־כבשים.

 

מג’דל    🔗

הואיל והערבים לא דאגו ביותר לקדושת ההפוגה שנכנסה לתוקפה ב־24 באוקטובר, לא ראו גם היהודים שום סיבה להחליש את לחצם על שני “הכיסים” המצריים שליד מג’דל ופאלוג’ה. כיס מג’דל חוסל ב־4 בנובמבר, אחרי בריחת חיל המצב שהיה נתון להתקפות אויר בלתי פוסקות. ואילו כיס פאלוג’ה הוגן ממערב על ידי תחנת המשטרה עיראק־סואידן שלא נתנה מנוח לנגבה, וממזרח – על ידי הכפר הערבי עיראק־אל־מנשיה, שנעשה למבצר. אנשי “כיס” זה הוסיפו להחזיק מעמד עד לגמר המו"מ על שביתת־נשק עם מצרים.

ב־4 בנובמבר נכנסו חיילי ישראל לעיירה מג’דל. בשביל האורגים הערבים העניים של “מאנצ’סטר הערבית”, המכונה מג’דל, שהיו מייצרים בהמון בדים פשוטים בשביל האוכלוסיה הערבית, אספו פעם הפועלים היהודיים, חברי ההסתדרות, כסף, לתמוך בשביתתם במאבק למען שיפור תנאי חייהם. מעשה זה לא מצא חן כל עיקר בעיני בעלי התעשיה והאפנדים של מג’דל. הם ראו בכך ראייה נוספת לסכנה הציונית־הסוציאליסטית. מאותו יום ואילך תרמו והתרימו במשנה־מרץ למטרות תעמולה אנטי יהודית ולמטרות ההסתה והמהומות של המופתי. וכך לא נתנו דריסת רגל ליהודי במג’דל, ואף שיתפו את העיירה במאורעות 1947–1948 והכשירו את האוכלוסיה מבחינה אידיאולוגית לקבלת פני “חיל השיחרור” המצרי. בשכרון הנצחון הראשון התלהבו התושבים למראה ראשי יהודים כרותים, שהועברו מניצנים אל ככר השוק של מג’דל. ומסביב להם יצאו רבים במחול ובריקודי חרבות, לקול חצוצרות ויריות של חג. אבל אחרי ימי ההילולה, באה תקופת האכזבות. הצבא המצרי השתכן במג’דל, והיה שולח במגלב ביד את האורגים העניים לעבודת חפירות ולכל מלאכה קשה. כמה בעלי־תושיה עשירים הוצאו מבתיהם המרווחים, שבהם השתכנו הקצינים המצריים והפכו אותם ל"אזורי בטחון", ממש כמו האנגלים בשעתם בירושלים. דומיית מוות ירדה על מג’דל. וככל שהתנהגותם של המצרים היתה יותר קולנית ויותר שחצנית, וככל שגברה שרירות לבם ורבתה התפרעותם, כן העמיקה הדומיה בעיירה הערבית מג’דל. אורגי מג’דל נזכרו שוב ושוב באוספי־הכספים של חבריהם הפועלים היהודיים שמצפון לעירם, בימי השביתות במג’דל. הם נזכרו בראשים הכרותים של היהודים שהובאו לקבורה במקום סתר. ובמוחותיהם נתרבו יותר ויותר רעיונות הכפירה בצדקת הקו הרשמי של המדיניות הערבית.

המשלחת המצרית ברודוס למו"מ לשביתת הנשק עם ישראל. (משמאל לימין: מוסה,קולונל רחמני, קולונל עדין – יו"ר, קול. שרין, לט־קול. ריאד)

רודוס: שביתת הנשק בי ישראל ועבר היקדן. (משמאל לימין: ד"ר באנץ', מפלה, קולונל ג'ונדי, גנרל ריילי)

בסוף אוקטובר חזרו היהודים. אבל הפעם באו בדרך האויר. טייסות־מפציצים צללו על מג’דל. המצרים הסתתרו במקלטים ולא נתנו לאורגי מג’דל להכנס פנימה. אבל זמן רב לא יכלו להסתתר שם. מסיתי המופתי הלכו בעקבות רבם לקאהיר. אחר כך התכנסו כל אנשי חיל־המצב המצרי, ועלו על מכוניות משא, לאחר שטענו עליהם קודם את כל מלאי החוטים של מג’דל. הם הסתלקו בלווי מכוניות “קרייזלר” של בעלי התעשיה “ופני העיר”, ששילמו משך כל השנים הקודמות את הוצאות ההסתה האנטי־יהודית ושהיו ראשי המארגנים למעשי הגבורה של כריתת ראשי הפצועים מניצנים. האורגים, שנותרו במג’דל, היו הולכים בטל, מחוסר חוטים. הנכבדים והעשירים עזבו את המקום. ואלה שנשארו שימשו אצל המצרים, ב־5 החדשים האחרונים, שפני־נסיון להסעה בקרוניות־רכבת על פני הפסים, לשם בטחון מפני מוקשים, ולבל יבולע חלילה לרכבה הצבאית המצרית. כל אלה הרימו עכשיו דגלים לבנים מעל לגגות ולמגדלים של העיירה.

שוב ירדה דומיה על מג’דל. המפציצים היהודים חדלו להרעיש את העיר. ב־4 בנובמבר נכנס צבא־ישראל העירה. החיילים עברו על פני בתי־דירה, בתי־מלאכה ובתי־עסק סגורים. על הדלתות ועל השערים הודבקו הכרזות המפקדה של חזית הנגב, שבהן בירך המפקד את החיילים־המנצחים, ודרש מהם, בו בזמן, להמנע ממעשי־נקם וממעשי שוד. משטרה צבאית תפסה עמדות בכל הכבישים והצטלבויות הדרכים של עיר האורגים, כדי למנוע התפרצויות של חיילי־ישראל השיכורים מנצחון. שוב נשתררה דומיה במג’דל, לא נשמע קול חצוצרות ולא יריות רובי צייד של שעת הילולה. דוממים עמדו האורגים ושפני־הנסיון של מוקשי מסילת הברזל – והסתכלו בכניסתו של הצבא הממושמע ביותר שנכנס אי־פעם לעיר הזאת.

שיחות שהתנהלו אחר כך בין היהודים ובין תושבי מג’דל. שרוחם שבה אליהם לאט לאט, היו דומות בדיוק נמרץ לשיחות שהתנהלו בתנאים דומים בגליל. האורגים חזרו לעבודתם, במידה שהשיגו חוטים. החיים במג’דל חזרו אט־אט למסלולם הרגיל. במקום ראש העיריה הערבית שהקדים לצאת לקאהיר – בא אחד מ"שפני־הנסיון" של המוקשים, שנשאר בתוכה. בראש המגדל של תחנת המשטרה במג’דל הונף דגל ישראל. צבא ישראל במג’דל לא העמיד פני “חיל שיחרור” ולא דיבר גבוה־גבוה. הוא בא כמנצח והעמיד חיל־מצב בעיר. אבל דבר אחד היה ברור, בכל זאת, לאורגי מג’דל: בקרוב עמדו לייסד במקום אגודת פועלי אריגה, לקבוע תעריפי שכר לעובדים ותנאי מינימום סוציאליים. היו אלה אותם החברים למעמד ולגורל, שדאגו להם בימי השביתה ותמכו בהם בשעת מצוקה. המון העם למד לקח. ואילו האפנדי, שזרע את זרע השנאה בין שני העמים, כבר ברח מזמן לקאהיר.

אותו יום, 4 בנובמבר, חזרו ליד־מרדכי יחד עם הצבא אותם חברי הקיבוץ שהצליחו בשעתם לעזוב את שדה־הקרב בשלום. הם מצאו את המקום חרב ומוחרב. רק חורשת האיקליפטוס שנטעו, עדיין עמדה על תלה ובירכה אותם בפקעים ירוקים ורעננים. החברים חיפשו את קבר האחים של העשרים והארבעה שהניחו אחריהם. אבל המצרים הפכו בינתיים את המקום לתל של אשפה. ובעוד השבים עומדים ומסתכלים במרחבי הנגב, והכל נראה בעיניהם כחלום. – ראשית היות הקבוצה, תקופת חורבנה ולבסוף כיבושה על ידי צה"ל – הגיע לאזניהם פתאום רחש מוזר כמשק כנפי צפרים גדולות. אותה שעה עצם כל אחד מהם עיניו, והרגיש צמרמורת בעצמותיו. לא צפרים היו אלה ולא מטוסים אלא הרוחות של דברי הימים! אֵלת הצדק העוורת, היא שנגעה בכנפיה, תוך טיסה, ביד־מרדכי המעונה והמוחרבת.

 

עיראק־סואידן    🔗

ב־8 בנובמבר הובאה לנגבה ארטילריה כבדה. צבא ההגנה לישראל ניסה פעמים אין מספר לכבוש בסערה את עיראק־סואידן. מעיראק־סואידן על פני פלוג’ה ועד עיראק אל מנשיה, ישבה הבריגדה המצרית התשיעית בפיקודו של אייכמן. שם התחפרה והתבצרה, אף הושיבה תותחנים אנגליים ליד התותחים. הללו ידעו לא לירות לחלל האויר, כי אם אל המטרה. על אף ההפוגה, הוסיפו לירות על נגבה, כאילו לא חלו בינתיים שום תמורות בנגב. אחרי האופנסיבה הגדולה בנגב, ב־15 באוקטובר, שכונתה בשם המיוחד במינו “עשר מכות”, נפתחה הדרך לנגב מג’וליס ועד כּאוכּבּה, והורחבה על ידי כיבוש מג’דל עד הים. בדרך זו הפסידה תחנת המשטרה של עיראק־סואידן את ערכה הראשון, ואת החשיבות שהיתה לה בשמירה על המשעול הצר אל הנגב, שהוליך בשעתו עקלקלות על פני המשלט 113, רב התמורות והקרבנות. סוף סוף הועבר הקו מנגבה לחאראתיה אבל גם עכשיו היה בטווח התותחים של עיראק־סואידן. תותחים אלה חיפו על כיס פאלוג’ה ממערב.

ב־8 בנובמבר חידשו הארטילריה וחיל האויר הישראלי את חשבונם הישן עם עיראק־סואידן. חרבות נגבה, מתי הקיבוץ ונכיו לא היו אלא סעיף אחד בחשבון זה. לחובתה של עיראק־סואידן היו צריכים לזקוף גם את המצור, במשך חדשים, על הישובים הצעירים של הנגב, את כדורי המות והפצעים של עשרות חבלנים צעירים, ששימשו תחליף לתותחים בצבא ישראל, ושהתגנבו בחשכת הלילה בליווי חיילי קומאנדו, וניסו פעמים אין מספר לפוצץ את ביצורי תחנת המשטרה. מעשי גבורתם הם רומאן בפני עצמו, לא פחות ממעשי הגבורה של החמישים בביר־עסלוג' ולא פחות מפעולות הקומאנדו, שנעשו מעבר לגבול, בעורף האויב שבגליל העליון.

פעמים רבות לאין מספר ניסו חבלני ישראל להגיע עד חומת המבצר. אבל היו שם לא פחות מ־12 קוי־תיל ובטון, שנמתחו מסביב לתחנת המשטרה. ועם כל רשרוש קל היו הערבים שבמבצר פותחים באש זיקוקין אדירה, שמנעה מן החבלנים את המסתור של חשכת הלילה, ולא הניחה להם שהות לחתוך חוטי התיל. וכך היו נאלצים לזרוק את חבילות חמרי־הנפץ מעבר לגדר ולהביאם לידי התפוצצות מוקדמת. באופן זה היתה הפעולה כולה נהפכת לקרב גלוי. ממגדל־המצפה היה המקלען הערבי ממטיר אש על המטרה המוארת זיקוקין ומכונת היריה הכבדה היתה מחזירה אש אל האשנבים.

פעמים אחדות הצליחו המסתערים להבקיע להם דרך בעד סבך התיל ולהגיע עד לחומה בלי להתחשב במטר הרימונים שהומטר עליהם מצריח־המבצר. אבל בינתיים היה עולה עמוד השחר ומאלץ את התוקפים להיסוג. אכן, בשביל התקפת “ארטילריה המהלכת על שתיים” לא הספיקה השהות של לילה אחד להבקיע את מבצר עיראק־סואידן. פעמים אין מספר נקרעו חוטי התיל, ופעמים אין מספר תוקנו למחרת היום על ידי המצרים. פעמים אין מספר נפגעו החבלנים בכדורי המקלעים ונפלו על גושי הבטון שנשאו על כתפיהם את סבך חוטי התיל. פעמים אין מספר התרוממו בחמת זעם של הסתערות־הקרב, לאור הזיקוקין של האויב, דמויות רבות־גבורה שהטילו רמוני יד אל אשנבי הצריח של המבצר. אך קצרה ידם לפגוע במקלעים ולשתקם. היתה זו תמונה שסימלה את המאבק על עיראק־סואידן. האדם המוקף ברקים, זקוף־קומה עומד בקרב נואש נגד מבצר החשכה שאין לכבשו; הוא עומד – כולו אש יוקדת של מרי, ושיכחת כל כללי הזהירות, ליד חברו שכרע־נפל על ידו, והוא מטיל רימוני נקם אל מצודת האויב. שוב ושוב נתחדשה ההתקפה במקום הזה, בלי לעורר מחאה כלשהי מצד האנשים שנשלחו לקרב. הם ראו את עצמם כמגיני עקרונות השכל והתבונה הבונים והיוצרים ערכים, נגד עקרון ההשמדה והחרבן הבלתי־ראַציונאלי; נגד שלטון החושך והריאקציה. וככל שנתארכו הצלליות של המבצר על הגבעה במזרח, כן נעשתה ההתקפה יותר מרה ועקשנית, יותר נועזת ונאפדת־גבורה.

לבסוף היה בידי צבא ההגנה לישראל להשתמש נגד עיראק־סואידן במקום מטעני־חבלנים בפגזי תותחים ממש ובפצצות מטוסים. מנקודת המצפה של מכון־המים ההרוס בנגבה אפשר היה לראות את המפציצים המתקרבים ואת פעולת התותחים היהודיים. התחוללו רעמים וברקים, עלו ענני עשן ומחסני תחמושת הועפו באויר. וכשנמוג העשן, לא נשאר מן המבצר הגאה אלא חומה מכוסה פיח. נהרס שער המבצר ומבעד החלונות הונפו דגלים לבנים. סוף סוף עלה בידי טור ג’יפים ומשוריינים ישראליים לעלות לאור היום במעלה הגבעה, באותה הדרך רבת היסורים שזחלו בה החבלנים בשעות הלילה. המצרים, שלא עלה בידם לברוח לפאלוג’ה, קיבלו את פני חיילי ישראל בידים מורמות. על שקי החול ובחלונות ובאשנבים נראו גוויות מוטלות כשקתות הרובים עדיין לפותים באצבעות הידים שקפאו.

 

פאלוג’ה    🔗

מבצר זה שהאנגלים החזיקו בו עד ה־15 במאי, לבל יפול חלילה לידי מגיני נגבה ולמען יוכלו המצרים להכנס לתוכו, היה לו חלק נכבד בהתפתחות הקרבות האחרונים בנגב ובתבוסת־הצבא המצרי. עיראק־סואידן חדלה להיות עמדה קדמית של פאלוג’ה. ועל הצריח המכוסה פּיח, שנראה עכשיו לא יותר יפה ממכון המים של נגבה, הועלה דגל ישראל.

העמדה הקדמית של פלוג’ה במזרח, עיראק אל מנשיה; הכפר הקטן שבראש הגבעה, שהמצרים הפכוהו למצודה – לא נכבש אלא כעבור 6 שבועות. נקודה זו שהיתה מוגנת על ידי קציני הבריגדה הפאשיסטית הבינלאומית, היא הבריגדה התשיעית של פארוק, החזירה לקדמותו, בצורה מוזרה, את המצב הקרבי מימי ראשית מלחמת ישראל. אלא שהמצב היה הפעם הפוך: הפעם הזאת היו אלה הסודאנים שישבו בבונקרים, ובעמדות תת־קרקעיות, ולא הוציאו ראשם החוצה, בעוד אשר מלמעלה עפו פגזי הארטילריה היהודית. והיהודים הם שהסתערו הפעם ברובים מכודנים לאור היום בסיוע המשורינים והטנקים, והיו נתקלים באש מכונות היריה והמרגמות של האויב המצרי המחופר. היתה זו התקפת הכידונים הראשונה, שנערכה לאור היום במלחמה הזאת. היתה זו ההתקפה האחרונה.

הלקח של עיראק אל מנשיה היה כפול: הוא העיד, ראשית־כל, על ערך ההתחפרות והמסתור התת־קרקעי שהציל את הסודאנים. אך בו בזמן הצדיק את אופי הבזק של המבצעים היהודיים בכל החזיתות האחרות. דבר זה הוכיח, כי צה"ל היה מורם ורבם של צבאות ערב. וככל שנתארכו שעות־הלימודים בארץ ישראל, קנה לו התלמיד נסיון מעשי רב יותר. הקרבנות של עיראק אל מנשיה לא הלמו כל עיקר את חשיבותו הטקטית או האסטרטגית של המקום, בפרט לאחר שהתברר, שקל יותר להרעיב את פלוג’ה מאשר לכבשה.

פלוג’ה פתחה את מלחמת הנגב ופלוג’ה היא שסיימה אותה. התחמושת והנשק של הבריגדה התשיעית, או של שרידיה – היו רבים לאין שיעור. כשויתרו המצרים על כיס מג’דל, לא ויתרו הרבה, אבל על כיס פלוג’ה לא יכלו לותר. אותו לא יכלו לפנות. שכן היה זה “אי” מצרי בים של צבא יהודי, שלא ככיס מג’דל שהיה מוקף חיילים יהודים רק משלושה צדדים והיה פתוח לצד הים, שבו הועברו גבורי “חיל השחרור” בסירות ערביות לעזה. בכיס פלוג’ה לא היו “סירות־הצלה” ערביות. חיסולו של כיס פלוג’ה היה מוליך את חיילי המצרים אל מחנות שבויים יהודיים, והיה מעורר סנסאציה גדולה בעולם, במשפטים נגד פושעי המלחמה אייכמן וחבריו שנמצאו שם, וכן היה מעשיר את אוצרות הנשק היהודיים בכמויות גדולות של תותחים, משוריינים ונשק מסייע.

וכך ניתנה הפקודה באלחוט מאת פארוק: להחזיק מעמד! ניתנה להם הוראה שלא להרגיז את היהודים אבל גם לא לתת להם להתקרב. וכך הושם מצור על פלוג’ה, כעל כפר־דרום בשעתו. אלא שהפעם היה המצור כבד פי אלף. וכמו כפר־דרום בשעתו, החלה גם פלוג’ה לרעוב. נשק היה לה לפלוג’ה לרוב. אבל לא לחם ולא רפואות בשביל פצועים וחולים. הגיעו הדברים עד לידי בקשה רשמית מאת ממשלת מצרים אל ממשלת ישראל – באמצעות הצלב האדום – להרשות משלוח של צרכי רפואה ותחבשות אל פלוג’ה. ממשלת ישראל נענתה בחיוב לבקשה, בהצביעה, תוך כדי כך, על סירובה של ממשלת מצרים לבקשה דומה בזמן המצור על כפר־דרום.

ב־30 בנובמבר התקרבה שיירת פלוג’ה המצרית בליווי קציני או"ם ובחסות דגל הצלב האדום, אל עמדת החזית היהודית בעיראק־סואידן. השיירה נעצרה, ובהתאם למוסכם נערך בה חיפוש על ידי קצינים יהודיים. בין התרופות נמצאו 160 חלקי־חילופים למכונות יריה, וכן חבילות־מזון, שנועדו בשעתן לישראל, ועליהן הכתובת “חיפה”, ושהוחרמו על ידי שלטונות מצרים שלא־כחוק, באניית־משא שעגנה בנמל אלכסנדריה. חלקי מכונות־היריה, וכן חבילות־המזון נעכבו, ושיירת צרכי־הרפואה הוחזרה, בשל המעשה של הפרת־אמון. קציני או"ם ו"הצלב האדום" משכו בכתפיהם, כרגיל. “אני מצטער”, אמר קצין־הקשר הישראלי האחראי. השיירה חזרה לעזה וענן העשן שנשאר אחריה העיד, כמאה עדים, על העובדה של הריבונות היהודית בנגב, אשר עוד לפני 3 חדשים לא היה מי שירצה להאמין בה.

*

פון טאטנבאום חולה קדחת. חומו גבוה, הוא שוכב בחדר ריק מסוייד, בקסרקטיני פלוג’ה המכונים “חדרי־שיכון לקצינים”. באותו חדר על מטה הסמוכה שוכב מי שהיה קצין הגיסטאפו אריך וגנר, וקורא בפעם החמש־מאות ת “מלחמתי” להיטלר. וגנר בריא־אולם. אבל מכיון שאין להם מה לעשות ואסור להרגיז את היהודים, הרי הם מתבטלים, מרבים לישון, משחקים בקלפים ובדומינו, מעשנים נרגילות או מקטרות, הכל לפי הארץ שממנה הם באים. בעמדות יושבים חיילים סודאנים. סרג’נטים גרמנים ואנגלים דואגים להגנת המקום שאין בה – כמעט צורך, הואיל ובזמן האחרון אין כמעט שום התקפות. פון טאַטנבאום רזה מאד. כל אכילתם – סארדינים, צנימים ומרק עדשים. הרופא, מצרי הדובר גרמנית, אמר, כי פון טאטנבאום צריך לקבל זריקות וטבליות של חינין. הוא פנה באַלחוט לקאהיר ודרש תרופות. התרופות נמצאו בדרך, בשיירה של הצלב האדום שמעברה אושר על ידי היהודים. פון טאטנבאום נראה ככל האנשים השמנים ששולח בהם רזון, פניו כוסו קמטים, והוא נראה זקן. עיניו גדלו כאילו והן יושבות עמוק בחוריהן.

בוקר־בוקר וערב־ערב עולה החום. בצהריים הוא פוחת, ובמקומו בא אותו מרק־העדשים העלוב העשוי “להוציא אדם מן הכלים”. הם מכנים את הצבא המצרי “צבא חיל־העדשים” ואת חייליהם – “חיילי העדשים”. פון טאטנבאום מתחיל פתאום לדבר חרש, ועיניו נעוצות בתקרה.

“שמע נא וגנר”, הוא פותח ואומר, בלי להתענין בשאלה אם וגנר מקשיב לו "אני רוצה להגיד לך משהו. קח את האקדח שלך מכיסך, טען אותו והכינו במקום נוח, סמוך ליד. ודאי אתה זוכר, כי בישמעאליה ביצעת מעשה רצח, שבזכותו העלו אותך בצבא המצרי בדרגה. עכשיו יש לך הזדמנות נאה לעשות מעשה רצח שני – לחסל קצין “ס.ס.” ותיק חולה־קדחת, שאין לו כל חשק להוסיף לחיות על ידך כאחד החמורים. כן, חמור גדול אתה וגנר. נדמה לי כי יש לי 40 מעלות חום. מצחיק הדבר, אבל בכל פעם שהיה לי חום הייתי מרבה לדבר, הייתי נואם נאומים. החום מפעיל את רוחי כביכול. איזה אי שקט פנימי, איזו עצבנות מיוחדת מאלצת אותי לדבר לאין קץ. ובכן, שמעני, אתה חמור חמורותיים! סלק את ספרך הצדה. כידוע לך, הייתי מורה־להתעמלות בקלוב האספורט של ראוכפאנגסוורדר – שליד ברלין. בזאת הייתי עוסק בערבים. וביום הייתי מגדל פרחים. בגן הפרחים שלי עבדו 8–10 אנשים. הייתי מקובל על הבריות. אפשר לומר אחד מן הנכבדים יד־ימינו של ראש העדה. את המולדת הגרמנית כיבדתי תמיד. היה זה עניין של מסורת במשפחה שלנו. אבא שלי היה גרמני לאומי, והסבא הכיר את ביסמארק פנים אל פנים. ומובן מאליו, שהייתי המזכיר של המפלגה הגרמנית־הלאומית במקום. היהודים לא עניינו אותי מעולם במיוחד. זכור לי שהיו אצלנו יהודים עשירים וגם עניים. מעולם לא העליתי על דעתי ששאלת היהודים כה חשובה. היו לי פועלים אריים. את המחוצפים שבהם זרקתי החוצה, ואת הצנועים שבהם השארתי לעצמי. זה היה ברור. מדוע אי אפשר שיהיו אַריים מחוצפים ואריים צנועים? ומדוע אי אפשר, שיהיו גם יהודים מחוצפים ויהודים צנועים? אכן חמור אתה, וגנר! ועלי לומר לך זאת! כמה וכמה “אַריים” מברלין שהכרתי – היו חצופים ביותר. האם בשל כך היינו צריכים לצאת למלחמה נגד הברלינאים, ולהקיף את ברלין גדר־תיל ולהפוך אותה למחנה־ריכוז אחד? אני מבין. אתה נאצי בעל השכלה, ומיד תתחיל להסביר לי את ההבדל שבין הגזעים. היהודים הם גזע מזרחי, וכו'. אני אינני מתמצא בכל אלה. אני רק נזכר, שקראתי פעם, כי משהו אינו בסדר בענין זה של החלוקה הגזעית. הלא גם המצרים הם סוף סוף גזע מזרחי. ומדוע אוהב מנהיגנו כל כך את המלך פארוק? ומדוע הוא מתגאה כל כך בנאצים המצריים, כאילו היו יותר צנועים ויותר אציליים או יותר מכובדים מן היהודים? ובכלל אשאלך, למי הזכות לקבוע ולפסוק, איזה עם הוא אצילי, צנוע ומכובד, ואיזה לא?

“המכיר אתה את העולם התחתון של ברלין? המכיר אתה את הטיפוס העברייני של הכרך הגדול? בטיפוס הזה בחר היטלר, להכניסו ל”ס.ס.“, ולו הטיף, כי הוא “הגזע העליון” אשר על פני האדמה, וכי לו הזכות היחידה לראות את כל גזעי העולם האחרים כ”עולם התחתון", ומותר לו להעמידם לפני מכונת־היריה ולחסלם במחנות־ההשמדה.

"איזה חמור אתה, וגנר, אם אתה מוסיף להאמין בכל אלה עד היום הזה! דע, כי כל בני האדם שווים! אך שטות היא להאמין כי איזה עם שהוא טוב או רע מחברו! כל עם ועם אוהב את מולדתו, אבל אין זו סיבה מספקת שיושמד על ידי עמים אחרים האוהבים את מולדתם שלהם. אין לי כל ספק, כי מישהו מעונין בכל הרמאות הזאת של התורה הגזעית! אין לי ספק, כי תורה זו הומצאה, כדי לרכוש את לב ההמונים לרעיונות הכיבושים של מנהיגיהם! כל תיאוריה מדינית המביאה לידי מלחמות כיבוש היא פשע של כנופיות מעונינות. מה לנו ולארץ ישראל? ומה לנו ולצ’כוסלובקיה, או לצרפת, או לפולין? ולמה הלכנו לרוסיה? כל אותם הפושעים המעונינים בכיבוש ארצות לא־להם, חיברו תיאוריות פוליטיות ושלחו אותנו להרפתקאות, למרחקי מרחקים. אכן, היינו חיילים שכירים, עבדים נרצעים של התעשיה הגרמנית. איזוה חמור אתה, וגנר, שלא ירדת לסוף דעתי, ואינך רוצה להבין לרוחי.

“ומה, אתה חושב, הננו ברגע זה? ברגע זה הננו עבדי־עבדים של איזו כנופיה חדשה! ודאי יש פה נפט באיזו פינה ארורה של הישימון הזה. בשנים הראשונות של “הרייך השלישי”, עוד לפני המלחמה, עבדו אצלי בגננות כמה יהודים שהתכוננו לצאת לארץ ישראל. הם אמרו, כי הם חלוצים, ואינם רוצים שכר בעד עבודתם. הם הודו לי שהגשתי להם פעם צלחת־מרק. ועוד זכור לי, כי בפרוטות שקיבלו באיזה מוסד יהודי קנו תפוחי־זהב ארצישראליים, וכיבדו בהם אותי ואת פועלי. אמרו לי שבארץ ישראל גדל פרי־הדר, ושפועלים יהודים עובדים שם בפרדסים, וקוטפים את הפרי. חלוצים אלה היו שקודים על עבודתם, אנשים צנועים ושקטים. הם השתייכו לארגון אחד. וכשאחד מהם לא היה מיטיב לעבוד, היו מחליפים אותו באחר. מזמן לזמן התחלפו הפועלים. יצאו הותיקים ובאו חדשים. כמה מפועלי “האַריים” כבר היו לובשים אז בגדי “ס.א.”, אבל איש מהם לא נגע במתאמנים היהודיים שעלו אחר כך לארץ ישראל. אחד מהם שלח אחר כך גלויה מארץ ישראל לפועל ראשי אצלנו. הגלויה עברה מיד ליד. שמחנו כי עלה בידינו לעזור לצעירים אלה ללמוד מלאכה. אחר כך עלה היטלר לשלטון, אחר כך באה המלחמה. “חזית העבודה” הגרמנית אילצה כל פועל וכל נותן־עבודה להכנס ל”ס.א.“. כל המסרב היה מפסיד את זכויותיו הסוציאליות, ויש מאתנו שאילצו אותם להכנס ל”ס.ס." אבל היו גם חמורים כמוך, שהלכו מרצונם החפשי, והלשינו על כל אחד שסירב להתנדב, אילצו אותי לקרוא את כל הכתבים התיאורטיים של התורה הנאצית, כדי שאוכל להשתתף בויכוחים. אין אני פרופסור, ולא די לשפוט על הערך הפילוסופי והפוליטי של ההשתפכויות האלה. אבל הדיבורים היו רבי מרץ והמליצות היו מליצות רהב. אפשר לך לשנן לבן־אדם כל מה שאתה רוצה, אם רק אתה משנן לו את הדברים בעקשנות וברציפות והלא אתה קורא עד היום הזה את כל הטינופת הזאת, ומתפעל מן המלים החזקות.

"הנה כי כן, נשלחנו לאפריקה משום שכמה גזעים שם לא היו “עליונים” למדי. עד שבאו האנגלים ולקחו אותנו בשבי, והעבירו אותנו, ברוב־אדיבות, לישמעאליה.

והנה נגמרה המלחמה. גרמניה הרוסה והיטלר מת, ואנו עודנו יושבים בישמעאליה, כי אין ממהרים כל כך לכתוב את חוזה־השלום. ופתאום אומרים לנו: עלו על ארץ ישראל, הסתערו על היהודים! ועכשיו אני אגיד לך משהו, חמור חמורתיים! מי אמר לך, שהיהודים הם גזע נחות? אין גזע נחות בעולם! כל הגזעים הם עליונים! רק הפושעים הם נחותים ופושעים יש בכל מקום! האומנם עלינו לעמוד בראש הערבים נגד היהודים? האמינה לי, כי למשימה כזאת אין כל שחר ואין כל תקוה. עד עכשיו לא נחלתי אלא בזיונות. הצבא הזה, צבא ישראל, הוא הממושמע ביותר שראיתי בימי. הייתי בשיך מוניס והייתי בחיפה. ובכל פעם נתנו לנו לצאת, בלי להפיל שערה משערות ראשינו ארצה. אך זה נקרא צבא ממושמע!

“עכשיו נדמה לי, כי אנו עומדים לפני פינוי פלוג’ה. תמיד אני מחפש ותר בעיני אחרי הצעירים השקטים והצנועים, שעבדו אצלי פעם בגננות ושכיבדו אותי פעם בתפוחי־זהב, ושלחו אחר כך גלויה מצויירת מארץ ישראל. הם מנצחים אותנו, ואף על פי כן הם נותנים לנו לעבור. לפעמים הם שמים מצור על איזור שלם, אך אינם מבזבזים אפילו כדור אחד. ועוד טבע נאה יש להם – הם שומרים על חוזה ז’נבה! כלום אנחנו היינו מסכימים פעם לתת רשות להעביר צרכי רפואה לכפר יהודי במצור?”.

“מה אתה סח?” שיסע אותו פתאום וגנר, והרים מבטו מן הספר שלפניו.

“אני שואל אותך, האם הרשינו פעם להעביר צרכי רפואה לאחד הכפרים היהודיים הנצורים? אולי תשיב לי לשאלה זו?”.

“הנח לי”, נוהם וגנר ברוגזה, וחוזר אל ספרו. פון טאטנבאום מוסיף לנאום. קולו חדגוני וחרישי ומרדים במקצת. זהו קול של אדם אחוז־קדחת.

“איזה בן אדם מאושר אתה” אומר פון טאטנבאום “אתה קורא בפעם החמש־מאות את הספר הזה אף על פי שאתה בקיא בו מהדף הראשון ועד הדף האחרון. ואם יום אחד יאבד לך הספר – תוכל לצטט אותו בעל פה. כבר קראת אותו 500 פעם. ותקרא בו 1000 פעם. וכל פעם שתקרא – תהיה מוקסם מחדש. אבל אני יכול להגיד לך מראש שני דברים: ראשית כל, לא תעבור שיירת התרופות, כי המצרים ינסו להבריח גם צרכי־אוכל ונשק”.

“אתה מדבר מחום”, קרא פתאום וגנר ושם את הספר הצדה.

“ושנית”, אמר טאטנבאום, בהמשיכו בשלווה בקו־ההגיון שלו, “עוד יובילו אותנו יום אחד מפלוג’ה למצרים, על פני עמדות היהודים וקציניהם, ובסופו של דבר יערוך לנו פארוק טכס צבאי בקאהיר, למען לא ירגיש העם המצרי, כי הפסדנו את המלחמה הזאת”.

,מה אתה סח? אין אתה שומע מה שפיך מדבר. מוטב לך שתשמור פיך ולא תדבר שטויות".

“הפסדנו אף את המלחמה הזאת, וגנר”, אמר טאטנבאום “ורק חמור חמורתיים כמוך אינו מרגיש בדבר! זה חצי שעה שאני אומר לך, כי חמור אתה, ואתה אינך שם לב! היהודים אנשי־חסד הם, והם נותנים ליריביהם לעבור. אין הם זקוקים לגוויותינו. הם זקוקים לקרקע, לאדמה, שעליה אנו עומדים. כמה זה יפה לראותם עומדים דוממים וצופים בפינוי האויב, כמה זה נעים להסתכל בתוי־פניהם הישרים ובעיניהם האומרות סקרנות. לאחר שאנו עוזבים את מקום תבוסתנו – אין הם מקללים ולא יורקים בפרצוף, ואין הם רוצחים את חסרי המגן, כפי שנהוג אצלנו ואצל הערבים. כן, חמור חמורתיים – אצלנו ואצל הערבים! אם היה מי שהתנהג למופת במלחמה הזאת – הרי זה היהודים! ואם הם לא יתנו לשיירה של “הצלב האדום” לעבור, תהא זו אשמתנו! יום אחד יערוך המלך המצרי תהלוכת פאר של הנותרים בחיים. הטפשים המצריים יאמינו, כי נצחונם הוא זה ואני אומר לך: יהא זה נצחונם המוסרי של היהודים, אם אנחנו נשוב הביתה חיים ושלמים!”

אותו רגע נפתחה הדלת לרווחה וקצין גרמני נכנס.

“רבותי” אמר, “שיירת הרפואות הוחזרה מעיראק־סואידן. בתוך המטען של החינין היו גם חלקי מכונות יריה וצרכי מזון”.

נשתררה דומיה. טאטנבאום עצם את עיניו. לבסוף אמר חרישית: “אה, חמור חמורתיים שכמוך”. הוא נתכוון לוגנר.

 

מו"מ על שביתת נשק    🔗

בסוף אוקטובר הציעה אנגליה לאו"ם לפתוח במסע עונשים פוליטיים וצבאיים נגד ישראל. ההצעה נדחתה על ידי האו"ם. בינתיים הוסיף ד"ר באנץ' לחפש דרכים, להצלת שרידי תכניתו של ברנאדוט בענין הנגב. במקום הנסיגה אל עמדות־קבע, הציע נסיגה לעמדות־עראי. קודם לכן דרש את פינוי באר־שבע ולא נענה. ממשלת ישראל דחתה רשמית כל הצעה לפתרון שאלת־הנגב, המתבססת על תכניות ברנאדוט. ממשלת ישראל נשענה על החלטת נובמבר, 1947, של או"ם, שלפיה שייך כל הנגב כולו לישראל. בינתיים חדרו סוכנים אנגליים למצריים, וניסו להציע את המשכת הקרב על הנגב כתמורה למו"מ על תיקונו של חוזה ההגנה האנגלי־מצרי משנת 1936, שהבטיח עזרה הדדית לבעלי החוזה ובסיסים צבאיים לבריטים בסודאן ובתעלת־סואץ.

ב־28 באוקטובר הכריז שר־החוץ של ממשלת ישראל הזמנית על נכונותה של ממשלת ישראל במו"מ ישיר עם מצרים על שלום. על אף ההתנגדות הנמרצת של ישראל וגם של מדינות הגוש המזרחי לתכנית ברנאדוט, אישר בכל זאת ארגון האומות את התכנית כיסוד למו"מ שהתחיל עם מצרים. התפתחות הענינים בצפון וכן כיבוש עיראק־סואידן על ידי הישראליים ב־15 בנובמבר, גרמו למועצת הבטחון שתוציא פקודה על הפסקת האש מיד, ועל פתיחת מו"מ בענין שביתת נשק. שוב הופיעה מחדש הצעת החליפין של חלק מהנגב בגליל המערבי. הפעם צידדו בהצעה זאת דיפלומאטים אמריקניים. האו"ם וישראל דיברו בשני קולות שונים. ישראל, אף על פי שיצאה כמנצחת מן ההתמודדות, הושיטה ידה לערב לשלום, בהתאם להכרזתה מ־28 באוקטובר. אבל המנוצחים התנו תנאי שהמנצח יסוג אל עמדותיו הישנות ויוותר על פירות נצחונו. היתה זו קומדיה שרק מעטים עמדו עליה במלוא היקפה. גנב החודר לבית זר, נתפס על ידי בעל הבית, והוא מושלך החוצה. מטעמים סוציאליים מוכן בעל הבית לוותר על הסגרת הגנב לידי המשטרה. אבל הגנב שיריבו עודנו אוחז בצוארונו, מכריז ואומר: “אין אני מוכן להשלים אתך אלא בתנאי שתתן לי במתנה את קערת־הזהב, שכבר היתה בידי בשעה שתפסת אותי”. וכאן קם חכם־משפטים בינלאומי, העומד לימין הגנב, ואומר: “תחילה תחזיר את קערת הזהב ואחר כך תוכל לעשות אתו שלום!”.

כל זה לא היה אפשרי כמובן, אלמלא היה בעל הבית יהודי, ואלמלא נתמך הגנב המצרי על ידי אפוטרופסים אנגליים ממשרד־המושבות. ממשלת ישראל הזכירה בתשובתה למועצת הבטחון מ־15 בנובמבר את הכרזתה מן ה־28 באוקטובר, והדגישה כי אי אפשר לה לנהל מו"מ על בסיס שדחתה אותו במפורש. לבסוף התפטר אותו חכם־משפטים, שחס יותר מדי על הגנב. ב־24 בנובמבר הכריז ד"ר באנץ', כי שליחותו, שהיתה המשך השליחות של ברנאדוט – יש לראותה כאילו נכשלה.

עם הכרזתו של באנץ' הקיץ הקץ על תכנית ברנאדוט. כגולת הכותרת לנצחונה של ישראל גם בשדה הדיפלומטיה, היתה הפגישה ב־29 בנובמבר, 1948, הוא יום השנה להחלטת החלוקה של או"ם. הפגישה נערכה בין המפקד היהודי באיזור ירושלים, אלוף דיין, ובין המפקד של הלגיון העבר־ירדני. שני אלה החליטו להפסיק את פעולות הצלפים בחזית ירושלים. וזאת, ללא תיווך וסיוע של פקחי או"ם. היתה זו פגישה ישירה רשמית ראשונה בין יהודים וערבים מיום פרוץ המלחמה, הסדר ראשון בין שני העמים השכנים ללא התערבותו של צד שלישי. מדינת ישראל ניצחה מבחינה צבאית, משום שהצדק היה אתה מבחינה מדינית. והיא ניצחה מבחינה דיפלומאטית, משום שנלחמה למען האמת.

אבל, מדינת ישראל הוסיפה לעמוד בודדה, במאבקה למען האמת. עמי ערב טרם למדו לקח! עבדאאלה, שקבל השראה מאנגליה, כינס קונגרס ביריחו, שבו הוכרז על המלכתו משני עברי הירדן. הכרזה זו עוררה סערת התמרמרות אצל יתר מדינות ערב, שלא הפסידו כל כך הרבה חיילים בארץ ישראל, בשביל ששטחיה הערביים של הארץ יפלו לידי עבדאללה, שאף הן ידי אנגליה. מצרים התחילה מדברת על “דקירת הפגיון של עבדאללה בגבם של חילות ערב”. הפרלאמנט העיראקי דרש, שממשלת עיראק תתנגד לכל תכנית ליסוד מדינה יהודית בארץ ישראל, ותבע לעבד תכניות צבאיות חדשות. ההתקרבות הישראלית עבר־ירדנית בירושלים, ראו בה בטעות בגידה אנגלית. אין זאת כי יש לעבדאללה הסכם סודי עם ישראל, אמרו, שהרי חדל לדבר על “פלשתינה”, והוא מדבר רק על “השטחים הערביים בפלשתינה”. נמצא שהוא מוכן לוותר על שטח מסויים של ארץ ישראל לטובת היהודים. הקונגרס הערבי ביריחו השיג את המטרה המבוקשת. גילויי שאיפות ההתפשטות של עבדאללה עוררו, כמו תמיד, סערת מחאות ורגשי מלחמתיות בלתי מציאותיים אצל מדינאי ערב, ובפרט אצל המצרים. האנגלים השפיעו על עבדאללה שיבטל את הכרזת יריחו, ולא חסכו נשק מן המצרים לקראת התמודדות חדשה בנגב. אבל התכניות לא עלו יפה.

 

מבצע “עין”    🔗

המצב היה מאוד מגוחך. מצרים נלחמה לבדה. ארצות ערב האחרות העלו קצף על שפתיהם, הכריזו הכרזות מחאה ונופפו באגרופים, ולבסוף עמדו מנגד והסתכלו באפס מעשה, בזמן שצבא ישראל הכה את המצרים בנגב, בלי שינקפו אצבע לעזרת בעל הברית הגדול ב"ליגה הערבי". לשוא שלחה מצרים קריאות עזרה. עמי ערב נתגלו בכל חולשתם ופירודם. הם התחרו ביניהם על הבכורה. כנסיכי מצרים בשעתם, כן גם מלכי ערב קיבלו כל אחד נשק ותחמושת מאת אנגליה, בטרם יצאו האנגלים מן המזרח. וכמו בהודו, כן גם בארץ ישראל לא היתה אנגליה השלישי־הצוחק, כי אם הרביעי־הפושט־רגל. הגיעה השעה לסגור את דלתותיו של משרד־המושבות.

מצרים נלחמה לבדה. היא לא נלחמה על הנגב, שלא היתה זקוקה לו כל עיקר, ושלא היתה מסוגלת להפיק שום תועלת מאדמתו למען עמה. היא נלחמה בנגב בעד סודאן ובעד סואץ ונגד החוזה האנגלי־מצרי משנת 1936. היו דיפלומאטים בריטיים, שרמזו, פעם לעבדאללה ופעם לפארוק, כי הנגב הוא “המטבע הקשה”, שאנגליה מוכנה לקבל אותו כתשלום תמורת פינוי או ויתור בריטי. תוך כדי המו"מ על שביתת נשק הובאו שני גדודים ממונעים בעוצמה קרבית בין עוג’ה־אל ־חפיר וביר־עסלוג'. תפקידם היה כתפקידה של הבריגאדה התשיעית ליד חאראתיה – לעקוף את עמדות החלוץ של דרך הנגב היהודית, מדרום, לחסום דרך זו, ולהסתער בבת־ראש מערבה, לעבר עזה – כדי לנתק שוב את כל הנגב, הפעם – דרומה מבאר שבע, המישחק הועתק דרומה, אבל לא חל בו שום שינוי יסודי.

פינוי הבריגדה התשיעית, המרותקת בפאלוג’ה, שימש אמתלה להארכת המו"מ. ממשלת ישראל היתה מוכנה לתת לחיל־המצב בפאלוג’ה לצאת שלבים־שלבים, בהתאם לשלבי המו"מ על שביתת נשק. תחילה הסכימה ממשלת מצרים. אחר כך באה באמתלאות ובסיבוכים שונים, שמטרתם נתגלתה עם הפעולות הצבאיות שפתחה בהן באותו זמן. פקחי או"ם הרשו למצרים להשתמש בדרך עוג’ה, כתחליף לכביש החוף המוליך לעזה, על אף המחאה של ממשלת ישראל, שחזתה מראש, כי יעקפו את באר שבע וינסו שוב לחסום את הדרך דרומה, מביר־עסלוג' לעזה. לא היה כל ספק, שמצרים דחתה את המו"מ על שביתת נשק, כדי להרויח זמן לשם זיונם וציודם מחדש את כוחותיה. התנגשות ממערב לנירים עם מצרים שחיבלו בצנורות המים של הנגב, ב־6 בדצמבר, הביאה לידי החשת תגבורת משני הצדדים ולידי פגיעה ב־5 טנקים מצריים, שנתגלו אחר כך כטיפוס של טנק אמריקני חדיש ביותר שקיבלו כנראה מהבריטים. טיפוס זה הגיע לפני זמן קצר לאנגליה כדוגמה, ועכשיו נבחן בנירים “בתרגולת־קרב” שעלתה למפקדת קאהיר במחיר חייהם של 100 חיילים מצריים. ב־20 בדצמבר התפייס עבדאללה עם מצרים ודחה את הכתרתו למלך של “ירדניה”.

ב־22 בדצמבר דחו המצרים את המשכת המו"מ על שביתת נשק. ואז הכריזה ממשלת ישראל, כי היא רואה את עצמה חפשית לפעול, והיא פתחה באופנסיבה היהודית הראשונה בנגב, שהביאה אותה לתוך תחומי שטחיה של מצרים.

*

מבצע זה כונה על ידי כתבי חוץ הצבאיים שבארץ בשם “מיבצע האפלה”, בשל האיפול הגמור שהוטל על מסירת ידיעות מן החזית. בפי היהודים כונה בשם “מיבצע עין”, בשל שמות שלוש המטרות הראשיות של המיבצע – עסלוג', עוג’ה ועג’ילה.

ב־23 בדצמבר הכריזה ממשלת ישראל, שהיא שומרת לעצמה את זכות חופש הפעולה. ב־29 בו נתנה מועצת־הבטחון פקודה דחופה, להפסיק את פעולות האיבה. פקודה זו – קבלתה לא אושרה רשמית על ידי המצרים אלא ב־6 בינואר. לפיכך אי אפשר היה שתיכנס לתקפה אלא ב־7 בו. ב־16 הימים האלה שבין ה־23 בדצמבר 1948 וה־7 בינואר 1949 קרו דברים, שלא נודעו ברבים, אלא זמן רב לאחר מכן. אבל כמה מן המאורעות שהביאו לידי פקודת הפסקת־האש המבוהלת של ארגון האו"ם, כבר נתגלו בהודעות הראדיו של רבת־עמון, בירת עבר הירדן. משם הודיעו בפירוש, כי צבא ישראל חדר למצרים וכבש את אל־עריש. דובר צבא ההגנה לישראל לא הכחיש ידיעה זו, שעוררה סנסאציה בעולם וגרמה לבווין, שיציע עזרה צבאית למצרים על יסוד החוזה משנת 1936, הוא החוזה שעל ביטולו ניהלה מצרים מו"מ ללא הצלחה משך שנים על שנים. ועכשיו ראה משרד־המושבות הבריטי שעת־כושר נאה להתקרבות ולהתפייסות עם המצרים, לצורך אישורו.

מצרים היתה אכולה מריבות פנימיות. ארגון פאשיסטי קיצוני, ברית “האחים המוסלמים”, ערך הפגנות, והדברים הגיעו לידי התנגשויות דמים. בנובמבר הוכרז ארגון זה כבלתי־ליגאלי וירד ל"מחתרת". ככל הפאשיסטים בארצות תבל, שמו להם, גם חברי ארגון זה למטרה: לעשות שפטים בכמה וכמה יריבים ואויבים ציונים וקומוניסטים, אנגלים ותומכי עבדאללה, בונים חפשיים וסתם זרים וכופרים.

ממשלתו של נוקראשי־פחה, ראש הממשלה הפרו־בריטי, ראתה הכרח לעצמה לנקוט אמצעים משטרתיים נמרצים, כדי להשתלט על תנועה זו בראשיתה. מאסרים המוניים, חיפושים, מחנות ריכוז וצנזורה חמורה על העתונות, וכן העלמת הידיעות השליליות, המגיעות מהחזית הארצישראלית – כל אלה שימשו נשק במלחמה הפנימית. מזמן לזמן נערכו תכניות ל"מסע על קאהיר". בינתיים נתגלו כמה וכמה מחסני נשק סודיים, ששימשו עילה למאסרים המוניים נוספים. אחרי המאסרים באו מעשי רצח פוליטיים מצד “האחים המוסלמים”. ואחרי מעשי הרצח – מאסרים חדשים. ב־27 בנובמבר נרצח נוקראשי־פחה בבנינו של משרד הפנים בקאהיר. בו ברגע שניסה להכנס למעלית של משרד־הפנים, ניגש אליו אדם צעיר, ששומרי־ראשו של ראש הממשלה סברו, כי הוא פקיד ממשלתי. הצעיר שלף מכיסו אקדח במהירות הבזק, וירה בנוקראשי 6 יריות. ראש־הממשלה המצרי מת מפצעיו במקום. עם מאסרו הודה המתנקש כי הוא חבר ארגון “האחים המוסלמים”, וכי הוא רצח את נוקראשי “על שמכר את סודאן לאנגליה ואת ארץ־ישראל ליהודים”.

על אף האיסור החמור שהוכרז על פירסום ידיעות מן החזית ושבעזרתו העלימו במשך חדשים את מהלך המאורעות הצבאיים בנגב מעיני הציבור המצרי, נודעה ל"אחים המוסלמים" העובדה של הכשלון המצרי בארץ ישראל.

המזרח נמצא במצב של תסיסה. מצרים הפיאודאלית חששה מפני הקידמה היהודית, מפני הדוגמה הסוציאלית ומפני היכולת של היהודים. מדינת־ישראל השכנה איימה בעצם קיומה על שכניה ושימשה דוגמה להמוני העובדים והפלחים העניים בארצות ערב וגורם ממריץ להתקדמות סוציאלית. המעמדות השליטים בארצות־ערב ביקשו להתגונן מפני סכנה זו בדרך הטיפוסית של הקמת ארגונים פאשיסטיים. אבל ארגונים אלה שאפו להשתלט על המדינה, והממשלות המלוכניות ביקשו להפטר מהם בעזרת שיטות משטרה. בעצם לא היו שיטות משטרה אלה מכוונות נגד הפאשיזם, שהיה קרוב לרוחה של חצר־המלוכה המצרית, כי אם נגד ההתפתחות החברתית שסכנה מיוחדת היתה כרוכה בה לרגל קירבת הדוגמה הישראלית.

הצנזורה המצרית על העתונות היתה הרבה יותר חמורה והרבה יותר מקיפה מן הצנזורה הצבאית היהודית, שגזרה איפול על המאורעות בנגב, מטעמים צבאיים טהורים, עם ראשית “מיבצע עשר מכות”. רק בדרך זו אפשר היה להבין את העובדה, שקצינים מצריים גבוהים היו מגיעים, על פי טעות, במכוניותיהם לכביש באר־שבע, והיו נלקחים בשבי. הם האמינו, באמת ובתמים, כי כביש זה עודנו בידיים מצריות. לאמיתו של דבר סייע האיפול על הידיעות מצד היהודים והעלמת הידיעות מצד המצרים להצלחתו של “מבצע עין”. וכך גברה המבוכה של הצבא המצרי במידה כזאת, ששימשה שיא ללא תקדים, לעומת כל מקרי המבוכה הצבאית הערבית הקודמים בארץ־ישראל. שירות הידיעות של נוקראשי, שהופעל תחילה לשם מלחמה במהומות פנימיות במצרים, נתגלה כגורם רב־אסונות, לאחר שהורחב והופעל אף בתחומי הצבא המצרי. החיילים המצריים היו נכנסים אל בין עמדות היהודים ונופלים בפח, משום שלא היה להם כל מושג, היכן הם נמצאים והיכן נמצאים היהודים. פלוגות מצריות שלמות היו נכנעות לג’יפּ יהודי בודד, משליכות את נשקן ומרימות ידיים. היתה זו תופעה דומה למה שאירע בשלב האחרון של מלחמת בעלי־הברית נגד גרמניה הנאצית: שיטת האיפול הגמור על הידיעות שנקטו בה הנאצים תחילה כאמצעי פוליטי־פנימי, רק החישה את תהליך ההתמוטטות הגמורה, והיתה לרועץ לרודנים.

כשהוסר הצעיף מעל תעלומת “מיבצע עין”, נתקבלה התמונה דלקמן: “מיבצע עשר מכות” ניפץ את החלק העליון של סולם־הדרכים המצרי בנגב. מיד ניגשו המצרים לחיזוק החלק התחתון של סולם דרכים זה, תוך כדי העמדת פנים של נכונות למו"מ על שביתת נשק. והנה, סולם־דרכים זה לא היה קיים, למעשה, אלא בחלק של שני העמודים בכביש החוף המערבי, אל־עריש–עזה, ובכביש המדבר אל־עגיילה–עסלוג'. השלב התחתון של הסולם היה שלב אל־עגיילה–אל־עריש. השלב העליון–כביש עסלוג’־עזה. החלק השני של הסולם מצפון לעסלוג', היה נתון בידי היהודים. מאל־עגיילה שהיתה בתחומי מצרים, כמו מאל־עריש,הוליכו כבישים לתוך מצרים, שנפגשו בישמעאליה. ומשם באו שיירות האספקה והתגבורת המצרית. מיד לאחר כיבוש באר שבע ניטל השסתום של החמישים מביר־עסלוג', הואיל ובאר שבע פעלה עכשיו כשסתום יהודי יעיל ביותר. במקום חמישים החיילים היהודים, הופיע חיל מצב מצרי בעסלוג', שהתחפר, ושתפקידו היה לסגור על באר שבע. במקביל להכנות של המצרים לאורך כביש אל־עגיילה–עסלוג' נשלחו פאטרולים יהודיים לסייר את הסביבה עד עוג’ה, בגבול המצרי־הארצישראלי. הם הביאו אתם שתי ידיעות חשובות: א. הם מצאו את המשלטים, לאורך הגבול עסלוג’־עוג’ה, תפוסים על ידי יחידות מצריות חדשות, שבאו מישמעאליה. ב. הם גילו את שרידי הדרך הרומאית העתיקה, שהיא, כנראה, הדרך המקורית, שבה פלש טיטוס לארץ ישראל. שרידי דרך זו עוברים במקביל לכביש הראשי ואפשר לפתח אותם לדרך צרה, בכיוון אחד.

היה זה בסוף דצמבר. ירד הגשם הראשון. הוא הפך את המדבר לאגמי־ביצות, והעמיד בפני התנועה הצבאית בעיות חמורות, שהיו דומות לבעיות “החזית השניה”, והצריכו תכניות של יחידות־הנדסה. יחידת ההנדסה של צה"ל, שסללה את כביש בורמה לירושלים, על פני סלעים בתוהו־לא־דרך, ורק לפני חדשיים סיימה את סלילתו של הכביש ואת ייצובו והתאמתו לתנאי החורף הארצישראלי – הוטלה עכשיו לתוך הנגב, תיקנה את שרידי הכביש הרומאי באש הפטרולים של האויב ומשלטיו, והפכה אותו לדרך־בורמה של הנגב, תוך שני לילות, שלאחריהם יכלו הטראקטורים למשוך את רכב ההובלה ואת יחידות הארטילריה דרומה, בלי שיצטרכו להשתמש בכביש הראשי, התפוס על ידי המצרים.

תקצר הדעת מהבין, כיצד היה אפשרי הדבר שהכנות טכניות כאלה, בתיקון הדרך ובהכשרתה, נעלמו מעיני המצרים, או שנתפרשו על ידיהם שלא כהלכה. כי בסופו של דבר הלא עמד כל “מיבצע עין” בסימן המאבק על רצועת החוף של עזה. מבאר שבע התקדמו יחידות־מחץ יהודיות אל נירים, והחלו לתקוף את חאן־יוניס, במרחק מה מרפיח, בשער הארצישראלי אל רצועת החוף של עזה, תוך הסתערות עזה של תותחים ומטוסים. בזאת עוררו את הרושם כי הם מתכוונים ליצור כיס־עזה חדש ולנתק את החלק העליון של רצועת עזה על יד התקדמות בכיוון הים ליד חאן־יוניס. ידיעה זו הגיעה עד העתונות האנגלית וראדיו לונדון מסר, בשידורו הערבי, כי היהודים התקדמו בין חאן־יוניס ובין הגבול המצרי עד לים. לכן יש לראות את כל הצבא המצרי, שמצפון לקו זה כמנותק. ראדיו קאהיר אישר שמועות אלה במסרו ידיעות על קרבות עזים באיזור חאן־יוניס.

אחרי קרב־ים קל, מול חוף תל־אביב, רדפו יחידות של הצי הישראלי אחרי התוקפים הנמלטים, לאחר נסיגתם אל המים הטריטוריאליים המצריים – במקביל לתנועת־החוף של עזה, ונכנסו לפעולות של ארטילריה ושל חיל־קומאנדו ימי. בזאת חיזקו את הרושם, כי הכוחות הישראליים מתכוונים לעזה.

ובעוד עיני כל העולם נשואות אל עזה, והמצרים מטילים את רוב כוחותיהם לאיזור החוף, כדי להדוף את התקפות חיל־קומאנדו של הצי הישראלי ולהגן על חאן־יוניס – התרחשו במזרח, בדרך־הרומאים העתיקה השטופה גשמים וסופות, דברים יוצאים מגדר הרגיל: מבאר שבע יצאו שלושה ראשים דרומה. הראשון שבהם, בחלק הסופי של הדרך שעוד לא תוקן, התקדם בעזרת טראקטורים עד לתחנת־הגבול של עוג’ה. כיבושה של עוג’ה חתם את גורלה של הבריגדה המצרית, שנלכדה בין עסלוג' ובין עוג’ה. שני הראשי הצפוניים של הכוחות היהודיים הרבו להציק למצרים ליד עסלוג', ובאמצע הדרך הרומאית. המצרים ברחו בבהלה גמורה ובאי־סדר מוחלט דרומה, תוך כדי כך הושמד גדוד ממונע מצרי וגדוד שני נלכד בשבי, על מטהו. האלוף המצרי, מפקד הגדוד, נדהם לראות לעיניו צבא ישראלי, שאת הופעתו הפתאומית במקום זה לא היה יכול להסביר לעצמו בשום פנים. הוא סיפר, כי נמצא בדרך לבאר שבע והיה בטוח שהעיר בידיים מצריות. נשתרר תוהו ובוהו גמור! חיילים מצריים וקצינים עברו בבהלה את הגבול, ופניהם דרומה. רבים מהם נתקלו בג’יפים של חיל־הקומאנדו היהודי. בכביש הראשי שנתפנה, התחננו לפני החיילים היהודים לקחת אותם בשבי. אחד לץ, מאנשי הפלמ"ח, הוריד את השלט “גבול ארץ ישראל” מן המוט וחיבר אותו אל הג’יפּ שלו, וכך נשא עמו את הגבול קדימה, יחד עם צבא ישראל הרודף אחרי האויב, בעומק 40 ק"מ לתוך תחומי מצרים. החיילים היהודים רדפו אחרי שרידי הבריגדה המצרית שלקחו אותם בשבי ליד אל־עגיילה.

כיבוש אל־עגיילה, שמאחוריה היתה הדרך פתוחה לישמעאליה ולקאהיר – לא בא בהתאם לתכנית המתוכננת מראש. כיבוש זה בא דרך אגב, מתוך רדיפה אחרי האויב הנסוג ומתוך הכוונה להכותו שוק על ירך, למען יאלץ להסכים לשביתת נשק. כוונה זו היתה לא לבד של ממשלת ישראל ושל המפקדה הצבאית הישראלית, אלא גם של כל חייל וחייל ישראלי. ההתמודדות הצבאית עם מצרים דמתה לקרב־מתאגרפים שההכרעה בו נמנעה בכל פעם על ידי השופט של או"ם, שהיה מפסיק את הקרב, פעם בפעם, לפני שניתנה מהלומת “נוק־אוט” למצרים.

הפעם היה מנוי וגמור עם היהודים. לסיים את המלאכה. הנסיון הוכיח שהמצרים לא יפסיקו פעולותיהם אלא לאחר שיספגו מהלומת “נוק־אוט”. המפקד הישראלי של חזית הדרום, שנסע בעקבות חייליו, לא היה יכול להדביקם. כל מקום שהגיע אליו, אמרו לו שם בקריצת עין: “הם כבר התקדמו הלאה”. בעוג’ה נודע לו, שעברו את הגבול. והיה עליו לעבור עוד 40 ק"מ עד אל־עגיילה, למען יוכל ללחוץ את ידי המפקד הכפוף לו, שביצע את הפעולה.

הוחלט לנצל הזדמנות מיוחדת במינה זו ולהפליג מערבה בשלב התחתון של סולם הדרכים, בכיוון אל־עריש. היהודים, שיצאו מעבדות מצרים לפני 3400 שנה, לא היה להם שום ענין לשוב למצרים, שהיתה קשורה אצלם בזכרונות רעים ומרים. הם לא התכוונו אלא להרוס את שדה התעופה של אל־עריש, שלא זכה לביקורים ישראליים בעבר, אלא מן האויר. מעכשיו הופעלו התותחים הישראליים וחבלני ישראל הרסו את שדה־התעופה ללא תקנה. בהזדמנות זו הושמדו גם כן כמה מטוסי “ספיטפייר” חדשים שבחדשים.

הגיע ה־7 בינואר. חיילי חזית הדרום כבר קיבלו קודם מאת ממשלת ישראל את הפקודה להיסוג לשטח ישראלי. זמן מועט לפני שנכנסה לתקפה ההפוגה החדשה, הגיעו אל רפיח, תחנת־הגבול שליד החוף, וסגרו עליה ממערב ומדרום. רק עכשיו הושלמה התמונה של “מיבצע עין” על ידי ההתפתחות המקרית בסיבוב האחרון שלו. גלילת השלב התחתון של סולם־הדרכים, שהתחילה בבאר־שבע ועברה דרומה עד אל עגיילה, ומשם בחצי־גורן עגולה עד אל־עריש ועד רפיח שבחוף. היה זה המיבצע הגדול ביותר במלחמת הנגב. סולם־הדרכים המצרי נשרף וכלה כעשן. רק העמוד המערבי שלאורך החוף עוד התקיים בצורת הכביש לעזה. לידי צבא ישראל נפלו, בהמשכו של מיבצע זה, 12 טנקים כבדים ו־150 כלי רכב צבאיים מכל הסוגים. 700 חללים מצריים מנו בשדות־הקרב ועוד כ־700 מצרים נפצעו ו־700 נישבו.

רק עכשיו התחיל באי רודוס מו"מ רציני בין ישראל ומצרים על אודות שביתת נשק. מי שספג מהלומת “נוק־אוט” אדירה, פנה אל השופט והתחנן לפניו: האם אין עיניך רואות שקיבלתי מהלומת “נוק־אוט”?

מן היום הראשון “למיבצע עין” גבר אי השקט של בווין. הוא ראה, בחרדה גדלה והולכת, כי תכנית־החליפין שלו – חילוף הגליל המערבי בנגב הדרומי – הולכת לאיבוד. הישראליים לוקחים לעצמם את הדרוש ואת המגיע ואינם שואלים את פי בעלי התכניות. לונדון היתה מוכנה להושיט עזרה צבאית, אבל הסתמכה על החוזה המצרי משנת 1936. בווין לא המתין לתשובה המצרית. הוא הכין את העתונות הבריטית ואת הציבור הבריטי למיפנה סנסאציוני במדיניות המזרח הקרוב של בריטניה. ב־4 בינואר הודיע רשמית למשרד־החוץ האמריקני, כי יחידות קרב בריטיות נמצאות בדרך לעקבה, לשם החשת תגבורת לחיל־המצב הבריטי שם. בעוד העתונות הבריטית דנה באפשרות של מלחמה בין אנגליה וישראל, נודע לציבור ב–15 בינואר על תמרונים בריטיים בטריפולי, באיזור החוף, הדומה מאוד לנוף הארצישראלי בנגב. על פעולות נחיתה אמפיביות, ועל שימוש בשמות של ישובים יהודיים מדומים, הדומים לשמות נקודות־ישוב ארצישראליות.

וכך נתהווה מצב מתוח, שהיה עלול להביא בכל רגע לידי התפרקות. מוזר הדבר – הגֵץ זינק, אבל ההתפרקות וההתפוצצות לא באו. אחר כך התברר, כי אמריקה מנעה בעד בעל־הברית הבריטי מלפגוע בגלוי בישראל.

 

המטוסים הבריטיים בנגב    🔗

ב־7 בינואר, שעות אחדות אחרי התחלת ההפוגה, הופלו 5 מטוסי חיל האויר הבריטי מצפון־מזרח לרפיח, מעל לשטח ישראלי, על ידי טייסי־קרב של חיל האויר הישראלי.

עם בוקרו של אותו יום הותקפו ממזרח לרפיח יחידות של צבא ישראל ששבו מאל־עריש לתוך תחומי ישראל. התוקפים היו טייסי־קרב מצריים. מטוסי קרב ישראליים יצאו לקראת המצרים והפילו בקרב אוירי מטוס “פיאט” מצרי. המטוסים המצריים האחרים הונסו. באופן מוזר הופיעו, בו בזמן, 4 מטוסי “ספיטפייר” בריטיים שהנמיכו טוס מעל לעמדות היהודיות, ושהופלו – האחד על ידי תותח אנטי־אוירי, והשני, בקרב אויר עם טייסים ישראליים. בעוד שני המטוסים האחרים מתרחקים, צנח במצנח טייסו של מטוס “ספיטפייר” שנורה, נפל בשבי ישראל ונחקר על ידי קציני־מבצעים ישראליים. הוברר, שהטייס שנשבה הוא מחיל האויר הבריטי, מן הטייסת 208, החונה בפאיד, באיזור התעלה. טייסת זו היתה עורכת טיסות סיור מעל לאזורי הקרב בארץ ישראל, מראשיתה של המלחמה. תחילה – בידיעתו של ברנאדוט ואחר־כך של ד"ר באנץ'. מטוסיה הוליכו גם מכונות־יריה טעונות וגם מצלמות, והם שגרמו כנראה לאותן “טיסות מסתורין”, שהיו מודיעים עליהן מן הגליל ומן הנגב, בזמנים שונים של תקופת מלחמת העצמאות.

ב־7 בינואר יצאו 4 טייסים אנגליים לשם סיור באזור רפיח. מתפקידם היה לבדוק את המרחב שבין עוג’ה ורפיח ולהביא ידיעות על המצב של שני היריבים. נאמר לטייסים, כי המפקדה הבריטית אינה יודעת אלא מעט מאד על מקום המצאם של הכחות הלוחמים ועל מהלך הקרבות, והיא מעונינת מאד בכל ידיעה.

המטוסים הבריטיים הופלו בשטח ישראלי, כפי שמעיד מקומם של שרידי המטוסים השרופים ומקום מעצרם של הטייסים הבריטים על ידי צבא ישראל. אכן, מטוסי מדינה זרה, הטסים מעל לשטחה של מדינה, שבה מתנהל קרב, רשאים לחזות מראש, כי הם עלולים להיות נתקפים ומופלים לארץ. האחריות למאורע זה נפלה, איפוא על ראש האורחים הבלתי־קרואים ומפקדיהם, שנתנו להם הוראה לסייר באיזור־קרבי לא להם, מתוך ההנחה, כי השיתוף עם מטוסי הקרב המצריים ישמש להם מחסה. ואכן, היה קשר ללא ספק בין הטייסת המצרית ובין הבריטית, שכן הופיעו שתיהן בזמן אחד במרחב אחד.

הטייס הבריטי שנשבה לא הרגיש את עצמו בטוח כל כך. היה לו הרושם, שהוא דיבר קצת יותר מדי. הוא מסר את שמו של הקצין ששלחו ואת שמות חבריו הטייסים ודרגתם. היחס אליו היה מצוין. הוא קיבל אוכל משובח, משקה וסיגריות, ונמצא בחברתם של טייסים ישראליים המדברים אנגלית צחה. יוצאי הארצות האנגלו־סכסיות שבין הטייסים הישראליים מיהרו לברך את חברם־למקצוע ולשמוע מה בפיו. כמה מקציני חיל האויר הישראלי שירתו בתקופת המלחמה בחיל האויר הבריטי, ואם גם בדרגת סרג’נטים בלבד. עכשיו הם שווים לקצין הבריטי בדרגה. טפחו לו על כתפו ואמרו “האלו, ג’וני!” הטייס הבריטי היה עול־ימים, והוא גילה את הקלפים של חיל האויר הבריטי בארץ ישראל, בלי לדעת מה הוא עושה.

באותו יום, בשעה 4 אחה"צ, עם ראשית ההפוגה נפתחה הדלת בבית המלון בבאר שבע, שמשמר צבאי עמד בפתחו, והוכנס טייס בריטי שני, חבר לסבל באותה טייסת שצנח במצנח חצי שעה לפני כן, ונפל בשבי הישראלי. אף הוא התנהג כטייס הראשון.

חצי שעה קודם לכן הבחינו מצפון־מזרח לרפיח, במקום שהופלו בו אותו בוקר מטוס מצרי ושני המטוסים הבריטיים בטייסת של 12 מטוסים, שטסה בכיוון צפוני מעל לשטח ישראל, אפשר היה לראות בכל הבהירות את הפצצות תחת כנפיהם. המטוסים טסו במיבנה קרבי: שמונה בשורה אחת וארבעה מלמעל, לשם חיפוי. 4 טייסי־קרב ישראליים המריאו לקראתם. תוך כדי הקרב האוירי, התפוצץ אחד המטוסים של האויב באויר, ומתוך מטוס שני, הבוער באש, צנח במצנח הטייס אל בין העמדות הישראליות. עשרת המטוסים האחרים פנו עורף, וחזרו למצרים. אחר כך נמצא ליד נירים שלד מטוס שרוף של חיל האויר הבריטי, ובו נמצאו שרידי גווייתו של מפקד טייסת בריטי. על יסוד בדיקת הניירות של הטייס הבריטי השבוי, שהיה טייס חיל האויר הבריטי, הוברר, כי ב־30 ביוני, 1948, נשלח, מטעם הטייסת 208, לטיסת סיור על פני חיפה, ושם עשה כמה תצלומים. הוא נפצע קל. הוא נחבש ונתכבד ב"ויסקי". הטייס קבל מכשיר־רדיו לתוך חדרו, שבו יכול היה לשמוע מוסיקה, וכן קיבל גליונות של “פלסטין פוסט”, שבו סופר – באחד הימים הקרובים – בדבר נפילתם בשבי של הטייסים הבריטיים וכן בעניין הפלת 5 מטוסי חיל האויר הבריטי בשטח הישראלי – על כל התסבוכת הדיפלומאטית הכרוכה בדבר.

תסבוכת דיפלומאטית זו היתה רצינית למדי. משרד־החוץ הבריטי, שהסתמך על התמרמרות הציבור, לרגל הפלת חמשת המטוסים הבריטיים, פתח בפעולת־הסתה לנקם בישראל, ותיאר את המסיבות של המאורע המצער בצורה מסולפת. לפי הנוסח שיצא ממשרדו של בוין, לא היו טייסים אלה אלא “חובבים” שנזדמנו למקום במקרה, והותקפו מעל לשטח מצרי על ידי טייסי־קרב ישראליים, אף על פי שלא התגרו בהם ולא היו מזויינים. לפי גירסה זו הועברו הגוויות של הטייסים הבריטיים בלילה לשטח ישראלי, כדי ליצור עובדות שאינן הולמות את האמת. בינתיים אמר בוין לתת פקודה לטייסת־מפציצים בריטית במאלטה לתקוף את תל־אביב. אך פקודה זו בוטלה ברגע האחרון, תודות להתערבותה של אמריקה.

*

באחד מארבעת מטוסי־הקרב הבריטיים, שחיפו על טייסת המפציצים המצרים ליד רפיח, ושאחד מהם בלבד חזר לבסיסו, ישב מפקד־הטייסת האריס, מנהל מחנה השבויים של ישמעאליה. הוא שגייס לא מעט נאצים בשביל חילות־ערב, והוא שגרם לפיצוצה של תחנת השאיבה בלאטרון, ועורר בזאת רוגזו של ברנאדוט לזמן מה. הפעם היה האריס ראש הבורחים, שניים מהמטוסים שעזבו אתו יחד את שדה התעופה בפאיד, לפני רגעים אחדים, הופלו בלהבות. 8 המפציצים המצריים כבר הקדימו לברוח, והאחד מהם התפוצץ. האריס לא הספיק אלא לקבוע, בקללה נמרצת, כי טייסי־הקרב הישראליים מטיבים לרדוף ולהפעיל את מכונות־היריה ברגע הנכון. פתאום הרגיש כעין נקישה קלה במפרקת, וראה שאצבעו נפצעה.

הוא הרגיש את עצמו בטוב. אפשר שזו שריטה קלה, אמר. בפאיד ישימו לי תחבושת, ובזאת יגמר הענין. אבל כעבור רגע הרגיש, שאינו יכול להזיז את זרועו הימנית. בהתחלה נדמה היה לו שזה כאב של שגרון. אבל הכאב הלך וגבר. איזו הרגשה של קור ושל שיתוק התפשטה מן הכפיים עד לזרוע. ופתאום לא שלט עוד בידו, שהיתה תלויה לו כמדולדלת, מימין להגה. אין זאת, כי נפגע העצב, אמר בלבו, אבל דבר זה אפשר לתקן במחלקה החירורגית. כאבים לא היו לו. היה זה מוזר מאד להרגיש, כיצד התחושה נעלמת מן הזרוע. ביד השמאלית תפש את ההגה. הוא סטה כנראה דרומה מזרחה. ועכשיו ראה, מתחת למטוס, את נירים, שהיטיב להכירה מטיסות סיור קודמות. הוא המשיך בטיסה, כשהוא מכוון את המטוס ביד שמאלו. לאחר שעבר מעל לנירים, אירע לו משהו מוזר: לא היו לו כאבים, הוא הרגיש את עצמו בטוב. אולי יותר מדי בטוב.

עייפות ירדה על אבריו. עייפות משונה, שלא יכול היה להתגונן בפניה – כאילו לאחר בליעת סמי־שינה. אדם יושב במטוס ונח לו, והטיסה נוחה מאד. העייפות גוברת והולכת.

לפתע פתאום, חש, כי המוות אורב לו, כי המוות פגע במפרקתו. אך הוא לא התרגש. עייפותו הלכה וגברה, ראייתו נתערפלה והלכה. כמה נעים להרדם בצורה כזאת, להרדם לבלי קום. המחשבה על המוות לא הפריעה לו. דומה הדבר, כאילו ביקשו לעורר אדם לאה מדי, הרוצה לישון בכל לבו, ואמרו לו איזו חדשה סנסאציונית. בעוד שאדם זה אין בלבו אלא רצון אחד – לסלק את כל החדשות והבשורות המגיעות אליו מן העולם החיצון, ולהמשיך בשינה.

ואכן קצין־הטיסה האריס ישן, והרגשתו האחרונה שהרגיש היתה: התפוצצות עזה והתלקחות אש, שהוא נמצא במרכזה. מחשבתו האחרונה היתה: תחנת השאיבה עפה באויר! כעבור רגע צנח ראשו הצדה.

מדרום לנירים נמצאו שלד־מטוסו ההרוס ושרידי גוויתו השרופה.

האריס היה הטייס הבריטי החמישי שהופל אותו יום. לחיל האויר הישראלי לא היו כל אבידות. הוא הצליח להדוף את כוחות הפלישה הערביים מהארץ, תוך שיתוף־פעולה עם צבא־ישראל ועם הצי הישראלי, מתוך מסירות־נפש בלתי רגילה.

המחאה הבריטית על הפלת 5 הטייסים נשלחה אל “המוסדות היהודיים הרשמיים בתל־אביב”, שכן לא הכירה אנגליה רשמית במדינת ישראל. ממשלת ישראל הזמנית סירבה לקבל מחאה זו, בשל הכתובת הבלתי מספקת. הקונסול הבריטי בירושלים, וראדיו רמאללה פנו אל העתונות הערבית ואל הצבור הערבי, שלא לעשות את ענין הפלת 5 המטוסים של חיל־האויר הבריטי על ידי טייסי ישראל ענין להודעות מרעישות. אין זה מוסיף כבוד לבעל־הברית.

ביום ה', 13 בינואר, לפני הצהריים בשעה 11, הוחל באי רודוס במו"מ על שביתת נשק עם המצרים, בראשותו של ד"ר באנץ', שסיים את שליחות ברנאדוט, והתחיל מכהן ברשות עצמו. רק ברגע זה הופסקו טיסות־הסיור של חיל האויר הבריטי מעל שטחי הקרב המצריים־ישראליים.

 

הסכם רודוס    🔗

עד לחתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ב־22 בפברואר, התרחשו דברים מדהימים. ב־16 בינואר, 3 ימים לאחר פתיחת המו"מ על שביתת הנשק, עברה שיירת אספקה ראשונה לפלוג’ה, דרך העמדות היהודיות, ללא בדיקה. קציני או"ם קיבלו עליהם את האחריות לתוכן המטען. בו ביום הועלו 2 הטייסים הבריטיים, שנפלו בשבי מצפון־מזרח לרפיח, על סיפונה של אניה בריטית בחיפה, שהובילה אותם הביתה. הם היו נבוכים, נמנעו מלהשיב על שאלות של העתונאים בנימוק, שאסור להם לתת ראיונות.

ב־20 בינואר הגיעו ידיעות לעתונות, על מאסר אלפי אנשים מתומכי המופתי בעבר־הירדן, שהחליטו לנהל פעולות־גרילה נגד ישראל, וגרמו למהומות בתעמולתם. מאחר שלא הצליח עבדאללה לקבל לידיו את המופתי, כי פארוק סירב להסגירו, הסתפק המלך הירדני בהענשת תומכיו.

ב־25 בינואר הוכרז, לפי החלטת ממשלת עבר הירדן, על הקמת “הממלכה הירדנית ההאשימית”. בזאת לא נפתרה כמובן השאלה על ריבונות עבדאללה משני עברי הירדן, כשם שההכרזה לא חייבה בשום פנים את ממשלת ישראל, שלא הכירה בה.

בו ביום נערכו בישראל בחירות לכנסת הראשונה. לבחירות אלה חיכתה האופוזיציה בארץ וגם בחוץ לארץ. היא רצתה לדעת את האמת על האופי הפוליטי של מדינת ישראל. אמריקה כבר הקדימה ונתנה לישראל 35 מיליון דולאר מן הסכום הכללי של 100 מיליון שהנשיא טרומן הואיל להקציב כמילווה למדינה החדשה. מתוך 120 מקומות בפרמנט לא קיבלו הקומוניסטים בישראל אלא 4 מקומות. מפא"י קיבלה 46 מקומות, מפ"ם – 19 מקומות, הדתיים – 16 מקומות, המפלגה הפרוגרסיבית –5 מקומות, ומפלגת “חרות” (אצ"ל) – 14 מקומות. ב־29 בינואר, 4 ימים אחרי הבחירות, הכירה אנגליה דה־פאקטו בממשלת ישראל, ואחריה בא זרם הכרות של כמה וכמה מדינות, באירופה ובחבר־העמים הבריטי, שלא חיכו אלא לאות זה מלונדון. בווין לא הצליח להחזיק בעמדת האיבה המזויינת כלפי ישראל. ממשלת הלייבור ביקשה איפוא לתקן, במידת האפשר, את מה שקלקל בווין – לאחר שפתחה ביחסים דיפלומטיים עם ישראל.

בבחירות לכנסת השתתפו 440.095 בוחרים. תוך שנה אחת, לאחר יסוד מדינת ישראל, במאי 1949, היה מספר העולים שבאו ממחנות אירופה ומכל קצות העולם, שוה למספר הערבים שעזבו את הארץ, לפני פלישת מלכי ערב. ב־15 בפברואר 1949 נפתחה בירושלים ישיבת הכנסת הראשונה. בשעות אחר־הצהרים המוקדמות הצטופפו עשרות אלפים ברחובות ירושלים, ובפרט לפני פתחו של מלון “עדן”, שבו התאכסנו הנשיא פרופ' וייצמן והציר הסובייטי. שוטרים ומשטרה צבאית שמרו על הסדר. הדרך הקצרה מבית הכנסת “ישורון”, שבו נערכה תפילת הודיה חגיגית, ועד לבנין המוסדות, שבו נערכה ישיבת הכנסת, היתה מלאת אדם רב. מכוניות השרים והנבחרים עברו לאט בסך. עיניים רבות ניתלו בבן־גוריון, ראש הממשלה, ובנשיא – ד"ר חיים וייצמן. פלוגת כבוד של המשטרה קיבלה את פני השרים והנכבדים, כשעברו על פניהם ד"ר וייצמן ובן־גוריון – ניגנה תזמורת המשטרה את “התקוה”, והשוטרים הניפו את דגל המדינה. בין אורחי הכבוד בישיבת הפתיחה עוררו ענין מיוחד ראשי מנהיגי הדרוזים ונציגי הכנסיה החבשית, שהופיעו בלבושם הלאומי.

בשעה 4 אחה"צ בדיוק נשתררה דומיה באולם־הישיבות הגדול, נפתחה הישיבה הראשונה של הפרלמנט הישראלי, שהיתה כסמל־נעילה לקרב הגבורה של ישראל, במאבק על עצמאותו. קרב זה התנהל בכשרון צבאי ודיפלומאטי רב, והוא פתח פרק חדש בדברי ימי ארץ־ישראל ועם־ישראל כאחד.

כעבור 10 ימים נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים. רצועת החוף של עזה נשארה בידי המצרים, ואילו הנגב – כולו בידי ישראל. כיס פלוג’ה חוסל, ואיזור עוג’ה פורז. האוכלוסיה האזרחית של מחוז פלוג’ה וחיל־המצב המצרי במחוז חברון־ירושלים הורשו לצאת, יחד עם מטלטליהם, על פני השטח היהודי ובליווי משמרות חיילים יהודים. אלף ערבים יצאו מפלוג’ה, מחשש נקמת הישראלים, ועברו למצרים. 500 נשארו בעיראק־אל־מנשיה. ביצורי פלוג’ה נהרסו. בין 1200 המצרים בחיל המצב של פלוג’ה המשוחרר נמצא גם פושע המלחמה אייכמן, שנולד, לפי השמועה, במושבה שרונה הגרמנית ליד תל־אביב, ושנמלט, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, אל היטלר.

באחד במארס, מקץ 14 יום לאחר טכס הפתיחה של הכנסת הראשונה בירושלים, נערך בקאהיר טכס כניסתם של אנשי חיל־המצב בפלוג’ה, טובי הבריגדה התשיעית. על טקס חתימת הסכם שביתת־הנשק ברודוס, שנחוג על ידי המשלחות והעתונאים משני הצדדים, וכן על ידי עתונאי חוץ, בסעודה חגיגית ידידותית, שבה ישב ראש ד"ר באנץ' רב־הזכויות, ושבה דנו ראשי המפקדים של הצבאות על מבצעי הנגב כעל תחרות ספורט – לא נמסר לצבור המצרי אלא מעט מן המעט. מימי ההסכם של ד"ר וייצמן עם האמיר פייסל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה הסכם שביתת־הנשק של רודוס תעודה ראשונה, שנשאה עליה חתימות רשמיות משותפות של יהודים וערבים. היה זה הסכם ישראלי ראשון עם מדינה ערבית שמילא את לב היהודים תקוות לעתיד ואת לב הערבים – זעם נסתר. הטכס שנערך לשרידי הבריגדה התשיעית בקאהיר, נתפס על ידי הציבור המצרי שלא בצורה הנכונה, כטכס של נצחון צבאי שעוד לא אושר רשמית. ואמנם בזאת רצה המלך פארוק. היה זה סם מרדים ומשכר להמונים. נערכו תשואות סוערות לחוזרים, והקצינים הורידו חרבותיהם לפני הבמה המקושטת בדגלים, לאות כבוד. המצרים הפסידו את המלחמה הזאת יחד עם בוין, ולמראה הסודאנים ותותחיהם הכבדים שנסעו בעקבות החיילים, גברו התשואות והיו לסופה.

פון־טאטנבאום צעד ליד וגנר. כשהורידו חרבותיהם והסתכלו ימינה, לצד הבמה של המלך המצרי, אמר פון־טאטנבאום בלחש:

“זהו טכס של אבל, היו צריכים להוריד את הדגלים עד חצי־התורן, ולנגן מאַרש של קבורה. מדוע הם שמחים כל כך, החמורים הללו?”.

“עדיין אין הם יודעים, כי נוצחו” – השיב וגנר חרש.

אפשר שהם לא ידעו זאת לעולם! אפשר שלא יחדלו מלחשוב, כי הם המנצחים. שהרי הם ממשיכים במשחק הצבאי ובשעשועי ההזדיינות. ברודוס הוסכם, כי אניות ההולכות לישראל יורשו לעבור את סואץ באופן חפשי. אבל המצרים עיכבו והוסיפו לעכב כל אניה שהיתה “חשודה”, כי פניה מועדות לישראל. ולא עוד אלא שהיו מאלצים את רבי החובלים לפרוק את המטענים במצרים, בשביל להחרימם, בניגוד לכל חוק ימי ובינלאומי. השאלה היא, כמובן, כמה זמן אפשר יהיה להסתיר את האמת מעיני ההמונים. כמה זמן ירשו המונים אלה למנצליהם הפיאודאליים להמשיך במדיניות ההרפתקנות ולקרוא למלחמת מצוה נגד הישראליים.

*

היה חורף קר בירושלים. עוד במארס היו כדורי שלג עוברים בטיסה בין העמדות היהודיות והעבר־ירדניות. המלחמה נמאסה על החיילים. הם חדלו לשחק בכדורי עופרת והתחילו לשחק בכדורי־שלג. עם ההכרה דה־פקטו שהכירה אנגליה בישראל, ניתנה רשות לעבדאללה, לעשות הסכם של שביתת נשק עם הישראליים. אחרי טכס התהלוכה של הבריגדה בקאהיר, נערכו טכסים דומים גם ברבת־מון. גם שם הושמעו תשואות, אלא שברבת עמון היתה האמת ידועה לרבים. והם שאלו זה את זה, בשעה שהצדיעו זה לזה: “עדיין אין הם יודעים, כי המלחמה הזאת היתה חסרת־טעם וחסרת־תועלת”.

ושוב עלה גל אבק של מזימות דיפלומאטיות בינלאומית חדשות, שהביאו כמעט לידי צחצוח חרבות. ד"ר באנץ' שלח אזהרות רציניות לישראל ולעבר הירדן, עד שנוכח לאחר סיור קטן, כי אותה יחידה ישראלית שהאשימו אותה בחדירה לשטח זר, לא שיחקה אלא משחק כדור־רגל עם חיל־המצב הבריטי בעקבה. שמו של ד"ר באנץ' הלך לפניו. הוא השיב על האיום של בוין, לפתוח באש על היחידה הישראלית בעקבה, תשובה נמרצת. הדיפלומאטים העבר־ירדנים ניסו “לעשות הון” מתפיסת איזור־החוף של אילת על ידי צה"ל, והפיצו שמועות־שוא על התנגשויות בין העבר־ירדנים והישראליים.

בעוד הדיפלומטיה הבריטית חורשת מזימות, התרחצו בחוף אילת חיילים יהודים ואנגלים באחוה וברעות, ואף שיחקו בכדור רגל, בשתי קבוצות: ישראל ואנגליה. איש לא רצה במלחמה. רק בווין מיאן להשלים עם העובדה, שניגף במערכה. ובזאת היה דומה לקהל הערבי, שהשתתף בטכסי הפאר בקאהיר וברבת־עמון. מחוף עכו היפה שבצפון, ועד להררי אילת אכולי השמש לחוף ים־סוף, השתרעה מדינת ישראל, שעיקרה לא היה ב־15 במאי 1948 אלא: כביש תל־אביב־חיפה ועוד כמה שטחים זעומים ומצומצמים – ממש עור וגידים, העוטים את עצמות הכבישים המזרחיים האחדים.

בסוף מארס 1949 יצא בווין לניו־יורק. הוא נמצא בדרכו לוושינגטון, שבה הכריז בגילוי לב, במסיבת עתונאים, כי מדיניותה הארצישראלית של אנגליה בשנים האחרונות היתה פרו־ערבית. הוא נימק זאת בטובת עניניה של הקיסרות הבריטית במזרח הקרוב. בסופו של דבר, היה זה המדינאי הבריטי הראשון שזנח את ההסואה הידועה על “הניטראליות הבריטית המסורתית”, ותיאר את מצב הענינים כמו שהוא.

בניו יורק קיבלו את פניו סטודנטים יהודים בהפגנה סוערת. עגבניות רקובות הועפו אל מכוניתו. שני מפגינים נאסרו והועמדו לדין בעוון הפרעת הסדר הציבורי. השופט האמריקאני, שהיה צריך לטפל במשפטם של שני המפגינים הצעירים, הכריז בראשית הישיבה של בית־הדין, כי הוא מבקש למנות שופט אחר, הואיל והוא נוטה חיבה לנאשמים. “מנקודת־הראות שלהם”, אמר, “הכינו קבלת־פנים ידידותית באופן יחסי לאדם זה, שלא חשש לכוון תותחים בריטיים בים התיכון לעבר אניות־מעפילים עלובות של שרידי הטבח ההיטלראי באירופה”.

מקומות של קרבות מכריעים במלחמת השחרור תש"ח – ט