רקע
אברהם שמואל שטיין
עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

…בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.

עוד חי ורוטט בזכרון השבטים הד עלילות הגבורה של שמשון, אשר עשה שׁפטים באויב הפלשתי המזויין אך נלכד ברִשתה של אשה זרה – ושוב הסעירם מעשה הפילגש בגבעה, אשר עוד מעט והכרית שבט מישראל. עובדי-האלילים שוב עושים שָׁמות בבית ישראל, רועֲצים בו, משחיתים בעמלו, ויותר מכך – בנפשו ובמורשתו. כפעם בפעם יתחַשרו ענני סכנה ואימה מעל לראשם של הכובשים המנצחים מאתמול, הכורעים ברך לפסילי העץ והאבן של הגויים ודבקים במנהגיהם והולכים אחר שרירות-לבם ותאוותם.

והארץ הטובה, ארץ הצבי, שׁסועה ומבותרת, שטופה בתועבות דַמים וזימה – ואלוהי ישראל עומדים בְּמערכה נואשת נגד חבורות-חבורות של עַצבֵי עץ ואבן, כסף וזהב, נגד המִדבר ואיש-המדבר שנְשימתם אש-קדים לוהטת ומכלה… וגם בשִׁילֹה, במשכן הקודש, אליו נשואות עיני השארית השומרת אמונים, פָשָׂה הרע. איש הישר בעיניו יעשה ויפשע –

לילה בשׁילֹה. דוֹק תכלת ענוגה עוטה את המשכן. רוח קלילה ניתקת מן הגבעות הסמוכות ומנשבת ביריעותיו הנרחבות. מן האפלה הכבדה הרבוּצה בפנים מזדקרים שֹירטוּטי המזבח וארון ברית הקודש; על המזבח יעלו המנחות והקרבנות – וארון-הברית ילך לפניהם במלחמותיהם עם אויביהם. על כסאו ליד השער ישב השופט הישיש, מאזין לדמי הלילה, רוקם הגוּת לבו – נגוהות חיוורים-סגלגלים שפוכים על כסף זקנו ושִׁפעת שׂער ראשו.

נַחֲרת הבנים, בני-הבליעל, מנאצי הקדשים, פורעת הדממה. הכוהן הישיש והחלוש הוֹגה בהם, בבניו, אשר שֵׁמע תעלוליהם הגיע לאוזניו והסב לו מפח-נפש וצער לא-יתואר. הזוללים מקרבנות-המנחה ומחללים הקדשים, השוכבים עם הנשים הצובאות אל שער המשכן, המתעללים בעם הפשוט והישר העולה לשילה בחוזק-יד, באכזריות-של-טמטום. האלה יהיו ממשיכיו, שומרי גחלת סינַי, שופטי ישראל? כל דבר מוסר ותוכחה אשר הטיף להם - אין לבם פתוח ואין אוזנם כרוּיה לקולטם. הרי שעלה הכורת על בית עלי ואין לו המשך, הרי שצרעת הטומאה עלתה כפורחת בארץ ואף חדרה אל תוך הבית הקדוש הזה – והלב הזקן, שׂבע הייסורים והצער והחרדות, מתחמץ מצער ומתוגה.

אחד-אחד דועכים כוכבים במרום, ועדיין אין השינה נדבקת בעיניו הכהות מזוֹקן של השופט. הפלשתי משתולל ומתעלל ומסתער אל חומת ישראל בבַרְזלוֹ ובפסיליו. מי יעמוד להם לשבטי בני עַמו לעת כזאת, מי יקום נגד הרוח הרעה הסוערת באוהליהם? ודאי, עוד שׂרדו נאמנים בישראל, רובם פשׁוּטי-עַם המה, העובדים בשדות ומהלכים אחר העדרים במרעה. הם-הם העולים למשכן בשׁילֹה, ברכב וברגל, להשתחוות וּלְחַלוֹת פני אֵל בזבח ובמנחה, וכל דבר אשר יהיה בין איש לרעהו ובמשפחה יביאו אליו. והם שופעים תום ואמונה בָרה. מתוכם תצמח תשועת ישראל, גם אם אין לראות עתה אֶפֶס קָצֶה…

הרי המשפחה מהר אפרים. הוא, אלקנה, חסון וחזק, ריח שדות נודף הימנו וטוהר השמים בעיניו. אפרתי – ושדותיו ברָמָתַים צוֹפים. מימים ימימה, לתקופות השנה, יעלה האיש להשתחוות ולזבוח בשילֹה ועמו שתי נשותיו – פנינה ובניהָ וחנה העקרה. מדֵי יהגה בו, בבית זה, העולה כעץ רענן נטוע על פלגי אהבה ששורשיו עמוקים ופריוֹ מבורך – והָמה לבו בקרבו. זו המסירוּת הנעלה שהוא מגלה לאשתו העקרה, אשר שדי הֵמר לה והֶעטה עליה כלימה וצרתהּ תַקניטֶנָה! “חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי – כן סח לה ברוב חיבתו בשעת הזבח בשילה – ולמה ירע לבבך, הלא אנֹכי טוב לך מעשרה בנים!”

כפעם בפעם יראֶנָה כורעת תחת עָקַת הצער, מתפתלת בייסורי נפשה ומפילה תפילתה. באחת הפינות תידָחק ותתכווץ, בדוּלה מאדם ומעולם, להתייחד עם גורלה. היא, בת הכפר והטבע השופע שמחת ההַפְרָאָה והפְּרִיָה, הצמיחה והגידול; היא, שנועדה להיות אם המגדלת בנים ובנות ברוֹך אהבה וברחמים גדולים – רחמהּ סגור, משוּלה היא לקוץ ממאיר. בוֹשה ונכלמת, מושפלת עד דַכּא, תרבה להפיל תחינתהּ לפני אלוהים – בו כל אמונתה ותקוותה. ולא תתרעם ולא תמרוד.

ופעם אחת, אחרי אֹכלה ושְתותה עם בני-ביתה בשילֹה, התייחדה ארוכות-ארוכות בפינתה, משתוחחת ומתפללת ודמעותיה יורדות בכבדות שקטה. והשופט הזקן היושב על הכסא אל מזוּזת ההיכל רואה אותה בהשתוחחהּ ושפתיה נעות חרש, משׂיחה נפשה המְרוּדה. והוא לא ידע כי נדרה ותאמר:

אם ראֹה תראה בעֹנִי אֲמָתךָ וזכרתני, ולא תשכח אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לאלוהים כל ימי חייו ומורָה לא יעלה על ראשו –

ויחשבנה עלי לשיכורה ויאמר אליה:

- עד מתי תשתַכרין? הסירי יינך מעליך.

ותען חנה ותאמר:

- לא, אדוני, אשה קשת-רוח אנֹכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני אלוהים. אל תיתן את אֲמָתך לפני בת-בליעל, כי מרוב שׂיחי וכעסי דיברתי עד הנה.

ויען עלי ויאמר:

- לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעִמו.

ותאמר:

- תמצא שפחתך חן בעיניך.

ותלך האשה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד.

אכן, תקווה חדשה נסך בה השופט. אפס, בשובה לביתה ולכפרהּ, הרָמָתָה, ניעוֹרו בה מחדש, וביתר עוז, הכאב והציפיה והעלבון להט וצרב. מסביב – יקום צוהל משוּפע ברכה, ורק היא לבדה עֲרירה וצמוּקה. מה יִסְכּנוּ לחֲשׂוּכת-הבנים אהבת בעל וחסדו? גם מבטי-הלעג של צרתהּ כְּשׁיפוּדי-אש הבוערים בבשר החי. הנה משחקים בניה בשדה, כגְדיים, ואביהם יחבקם וילטפם. לא, אין עינהּ צרה באושרה של צרתהּ. כה יתן לה אלוהים וכה יוסיף, שהרי לא בן יורש תבקש כי אם פרי רֶחֶם שיָגֹל חרפתהּ – והיא כבר הקדישה אותו לעבודת האלוהים כל ימיו… שׁעֵה אֵל לבקשת אמתך, רצֵה המַתָת… הן אף רחל, לפני לדתה את יוסף, בן פוֹרת עֲלֵי עַין, קנאה בצרתהּ, היא אחותה, ותִתאַנֶה ליעקב שאהבה נפש לאמור: הבה לי בנים ואם אַיִן מתה אנֹכי… גאוַת הגבר על יוצאי חלציו, אך הם כל חייה של האֵם, על אף – ואולי משום – הקללה הקדומה: בעצב תלדי בנים…

ובוקר אחד קמה השכם עם שחר ממשכבה – ועיניה דולקות, סערה מתחוללת בלבה וחרדה רוטטת בכל יצורי גֵווהּ. האומנם ריחם אלוהים אֲמָתוֹ ויַמטר על ארץ תַּלאוּבוֹת ויִצו לדַרדר לפרוח ולהניב פרי, או שמא לנסות ירצה? הרי אין נבצר ממנו, ברצותו עקרה תלד שִבעה ורבַּת בנים אומללה. אדים תכלכלים פרושׂים על גבי שדות. לאִטם הם נמוגים והולכים – מַוְרידים, מַתריגים, עוד מעט ושמש זהב תבקע במזרח ביקוד שלהבות. כאַיָילה שלוּחה תמהר לעבודתה. אכן, לשוא היתה תפילתה, כי נפתחו לפניה שערי רחמים. נהרה תקרן על פניה ותאיר בעיניה, וגל של גיל יציפֶנָה חרף כל מַשׂא הצער והכלימות שנשׂאה בבדידותה בחֶביון לבה -

היא ממהרת לעבודת יומה בשדה – וסודה טמון עמה כגרעין שנזרע בחיק התֶלֶם. היא מטַפַּחתוֹ בצנעה, תהגה בו בלא הפסק, תרוֶה אותו בתפילות הודיה יומם ולילה. בחריצות שבעתַיים תעבוד וסודהּ לא תגלה – זה הסוד היקר מכל יקר. כן, עתידה היא להיות אם, לגדל תינוק, זה התינוק אשר מעִם האלוהים שאלה אותו ואשר נדוֹר נדרה להקדישו לו. יום זה גדול מימים בוֹא יבוא – אף כי ירחק עוד – ודמיונה מציירוֹ במיטב הצבעים. הוא ייצא לאוויר העולם והיא תֵיניקוֹ חלב שדיה, תטרח בגופו הקטן ותשמור עליו מכל פגע ותקלה ואורב, בעיניו הבהירות תשקיף ותלטף מחלפות ראשו. גאֹה תגאה חדוותה כפלג הרים בראשית אביב. העבודה בשדה תשבות – וכל יושבי רָמָתַיִם צוֹפים יבואו לשמוח עמה בשמחה שיערוך אלקנה אישהּ. ואז יעלה לשִילֹה לזבוח את זבחו כאשר הִסְכּין מימים ימימה ולבשׂר הבשׂורה לעלי הישיש ולקיים הנדר. היא לא תעלה עם בני-ביתה, אלא לאחר היגָמלוֹ של הנער ואז תביאוֹ למשכן, לעלי, לעבוד לפני האלוהים כל ימי חייו. ואת צרתהּ לא תרעים ולא תקניט ולא תזכיר לה את אשר הֵרעה לה בעֹניָה. לא. רק תפילה חרישית תשׂא, תפילת-הודיה של העֲקרה האֲמֵלָה אשר רוחמה וחרפתה נאספה –

אפלה כבדה רבוצה במשכן כמַשׂא אילם רוחש סוד בלילה הצונן. השופט הישיש והחלוש יושב בפתח כאשר הִסְכּין מזה שנים רבות, וידוֹע ידע כי לא ירחק היום והוא ייאסף אל עמיו. לבו המיוגע הולם בכבדות. הוא נושם את ריחות הלילה, תפוס להגוּתוֹ-חרדתו. אמנם יוצאי חלציו פשעו ועיווּ, אך לא אלמן ישראל… עתה ברור לו בתכלית, כי קם לו סוף-סוף יורש וממשיך אשר יישב על כסאו לשפוט את ישראל ולצאת במערכותיו ולשמור בקנאות על מורשתו בדמות זה הנער, בן הכפר אשר בהר אפרים, אשר התהלך לפניו בשנים האחרונות לבוש אֵפוֹד ושימשוֹ באמונה רבה ובדבקות אין קץ.

ושוב חוזרת ונפרשׂת לעיני רוחו ההִשתלשלות המופלאה של העניינים אשר יד ההשגחה כיוונה אותם. הוא רואה את חנה, מרת-הנפש וטובת הלב, הוא זוכר את יסוריה וצערהּ ואת הנדר אשר נדרה. לא לשוא היתה, איפוא, גם הברכה אשר בירכהּ. והרי אף אֵם שמשון עקרה היתה ושנים רבות לא ילדה. מיין ומשכר הדירה עצמה וכל מאכל טמא לא בא אל פיה. והמלאך נראה אל האשה ההיא ויאמר אליה:

כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר האלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכמוה כאֵם שמשון קיימה נִדרהּ ברוב נאמנות וקנאות.

שנים נקפו מִני אז כאשר נערכה בשילֹה שמחת הזבח הגדול עם הולדתו של הנער. שנים – אך זכר הלילה ההוא, השַׂגיב והנורא, לא פג מלבו עד היום. עד סוף ימיו חיֹה יחיה בו זכר ליל ההִתגלות. עלטה כבדה רבוּצה היתה במשכן נֶאֱפֶדֶת סודות וחרדות – ונר אלוהים טרם יכבה… בבהירות נחרצת הוברר לו, כי אכן נועד הנער לשליחות הגדולה. היא גָמלה מתוכו בכוח-אדירים, בעוז תביעה עצמית, באש אכזרית ממַרקת עווֹנות – והוא עצמו לא ידע כי האלוהים נגלה לו. עוון בית עלי לא יתכפר בזבח ובמנחה עד עולם – אלה הדברים אשר אמר לו אז, בלילה ההוא, ליל ייסורי הנפש והמצפון – ומה נֶאֶמנוּ הדברים האיומים האלה! אכן, עוד לא קם שופט לישראל מימי משה אשר כך יראה שליחותו, ובכוח כזה יתבע מעצמו ומעַמו התאמצות והיטהרות ואל מיטב הקרבנות לא ישעה, כי אִם ללב האדם ולמעשיו, ובעוז כזה יילחם על אֲמִתוֹ.

עתה גדל הנער ויהי לאיש. גאוַת אמו יולדתו עליו, על כי בקנאות תקיפה וישרת-דרך של עובד אדמה הוא שומר אמונים ליעוּד שדבק בו, לו הוקדש מִבּטן, וממנו לא יסטה ולא יירָתע. וכל העם מדן ועד באר-שבע – אמונם ותקוותם בו, כי הוא-הוא אשר יציל ויושיע, כי קם להם שופט הראוי לעמוד בראשם, להדריכם ולצאת במַערכותיהם.

יודע עלי כי זה האיש אשר אלוהים שלחוֹ לעַמו, אשר יאסור מלחמה נחרצת בבַּעל ובעַשתוֹרת ובכל מנהגוֹת הגויים והבליהם וזנוניהם; מלחמה בתועבה וברשעוּת, בבּצע ובעושק. שנה-שנה יסוֹב על פני משכנות ישראל, בבית-אל, בגִלגל ובמצפָּה ישפוט את העם – יוכיח ויעודד, יתבע וינחם. אך מקום קָבע לשִבתו, בכפרו, רָמָתַים צוֹפים, החבוּי בהרי אפרים בין שדות אביו, בבית אמו הוֹרתו – ושם גם בּנה מזבח לאלוהים. בידיו הנאמנות מופקדת עתה מורשת סינַי ובו נִתגַלמה – הוא עצמו מיסודות רציפותהּ שאינם נכנעים ונטמעים לעולם. מאִמו, גידול-השדה-והעבודה, גיבורת-הרוח ויפת-הנפש, הנאמנה והטהורה – באו לו כְּליל מידותיו וסגולות אופיו ואי-הכניעה ואמונתו כסלע האיתן. עתה שבשׂוֹרות מרות אחת מרעוּתהּ רודפות זו את זו, ויד הערלים אָכפה מאוד על ישראל וזעקתו עולה עד לב השמים, בָּרי לו, לעלי הישיש – כי עתידה להתקיים נבואתו הקודרת וכי האסון לא יפסח גם על ביתו; אך ברי לו גם, כי לא יאֹבד ניר לבית ישראל.

המלצות קוראים
תגיות