רקע
אברהם שמואל שטיין
קסמי מולדת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

… והנה נחות כפות רגליהן על גדות הירדן.

שמש-אש יוקדת-לוהטת בצניחתה-גסיסתה מנשקת את שולי הארגמן של האופק. מאדימים גלי הירדן. משב-רוח קליל צונן מחליק על פני היקום המשוּלהב.

דִמדומים. השקיעה נוטפת רסיסי נגוהות-נגוהות מפזזים בין עשבים ושׂיחים. ירוק ואודם, אודם וירוק. מסוֹבכֵי גדות הירדן עולה רעש מעומעם. בהֶמיָה חרישית זורם הנהר בנפתוּלי ערוצוֹ. דממת חלום.

שלוש נשים נחות מעמל-דרכים בשׁרב, מִנִי רמות מואב ועד הלום. הן נחות. האחת סמוכה על אבן, טובלת רגליה במים הזכים. אבק-דרכים על גופה ובגדיה. עייפות כבדה נסוכה באֵיברי גופה, חרוּתה בפניה השזופים-חרוּכים, המיוּזעים – אך אין בכל אלה כדי לטשטש יְפי נעוריה בפריחתם ולסָאֵב גְאון האִשה והאדם שבה. רות המואביה היא.

בסמוך לה נעמי הזקנה. ראשה-שׂיבה מדוּבלל ופנים חרושי-יגון וסבל רב. הנה היא מתרוממת בכבדוּת. ממלאה נאֹד-העור במי הירדן הזורם לרגליה, מוציאה פלח-דבלים וקָלִי-שִבּולים עטוף בעלי-עץ. היא לועסת לאִטה – ולידה כלתהּ השניה, ערפה, טורחת בהדלקת אש בזרדים היבשים למדורה. שלוש נשים, מוּכּוֹת-גורל ועייפות-נדוּדים, ליד מדורה, מבקשות מעט מחסה, מעט מנוחה. הֲתימָצא?

ירח שט במרומים. הלילה פורש כנפיו על היקום. תשושת-כוח, שׂבעת ייסוּרים וכְלִימוֹת, שכוּבה הזקנה על מצע-הדשא (שתי כלותֶיהָ בקִרבתה) – ועיניה פקוחות. אין השינה נדבקת בעפעפיה. הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קָמה בשלה ושדות-חציר משוּבצי-פרחים עולים בנחיריהָ. סוער הלב בקִרבה עם המגע באדמת המולדת. עשר שנים עברו מִנִי אז, עשר שנים תמימות מאז דרכה לאחרונה על האדמה הזאת, אך האם לא תמול שלשום נתרחש הדבר?

היֹה היו שנים שלווֹת, צלחֵות, שׂבעות, וביתה, בית עובדי-אדמה מיהודה, אֶפרָתים, שִׂגשג אז לתפארת בשדות הסמוכים לבית-לחם, מעֶברוֹ השני של הירדן. אלימלך בעלה ושני בניה, מַחְלוֹן וכִלְיוןֹ, עוד היו בחיים, בעצם כוחם. יחד עם שכניהם, עובדי-אדמה כמותם, היו בני-המשפחה עולים מימים ימימה לחַלוֹת פני אלוהי ישראל בעוֹלה ובמנחה. בית-לחם, עיר הלֶחם, הברכה והשירה היתה, מוקפת גנים וכרמים ויערים ועדרי צאן ובקר הרועים בשדות. ואז בא האסון. כחֶתֶף ירדה הבּצורת, כמַכּת האַרבּה שאין עצה ותוּשיה נגדה. התבואה בשדה לא נבטה, ואשר נבט – קמל ונבל. זלעפוֹת-שידפון הסתערו מן המדבר והִצְמיתוּ כל חי. אובד-עצות, אין-אונים עמד עובד-האדמה אל מול שדותיו האֲבֵלים והצחיחים ועמלוֹ העָקר. והאדמה צמאה מאד-מאד, יבֵשה וסדוקה וחרוּכה רבצה אין-אונים. נָדַמה שירת בוצרים בכרמים, נאלמו נבלים וכינורות, צאן ובקר פיותיהם פעוּרים, גוֹעים מר בצמא. וכאשר בושש הגשם לבוא ושַוועת תפילתם של האדם והחי למים לא נשמעה – לא עצרו רבים כוח לעמוד בסבל. אז ירד גם אלימלך מבית-לחם יהודה לגור בשׂדי מואב ועמו אשתו נעמי ושני בניו. הבצורת והרעב, דומה, ניתקו השורשים שקשרו ביתהּ לאדמת מולדתו, לבני עַמו, אחזוּם בציציות ראשם ויגרשוּם אל אשר נשאו העיניים – מעֵבר לירדן שטוחות רמות פוריות, שדות מרעה ודגן, ארץ הגולן והגלעד והבשן. וקִרְיות מואב רועשות וסואנות, רבים בהם התענוגות והומה העליזוּת, ומעל כל הר וגבעה עולה קטורת לאלוהי השוא - - -

היא חוזרת ורואה בדמיונה וחיה בשנית את השנים ההן, שנות החטא והטמיעה באדמת הנֵכָר. הבנים זנחו כליל מורשת עמם, נסחפו בזרם חיי הפריצוּת, השחיתוּת והרשעוּת, לשון זרה לשונם ובנות זרות שוכבות בחיקם ומנהגי מואב מנהגיהם. יותר מהבצורת שעָקרתהּ מאדמתה – הכאיב וצבט צער השקיעה ביְוֵן טוּמאת מואב. לא אחת התייפחה בחשאי בלילות-נדודים – אך צהלת הערֵלים הטביעה את יגון האֵם שקוננה על ילדיה-אפרוחיה… בודדה היתה וחלשה – ולעומתה הבעל, הבנים, הבית אשר נעקר מרגבי מולדת נאמנים וישקע בחוצות הערלים הסובאים והנואפים האלה. הבנים שטיפחה וריבתה זנחו תורת אביהם, גדלו וישׂאו להם נשים מבנות מואב, אשר שם האחת ערפה ושם השניה רות. לימים מתו גם הם. אלמנה בודדה נשארה, גלמודה, ובתוך עַם נֵכר וזר וערֵל-לב. וגעגועיה הטמירים גברו בה ולא הִרפו הימנה ובכוח רב משכוּהָ מן עמק הבָּכָא הזה חזרה אל בני עמה אשר מעֵבר לנהר, אל מולדתה וּכפרהּ. שתי כלותיה, שארית הפליטה של ביתה וחייה אשר עלה עליהם הכוֹרת, שכובות עתה לידה, נמוֹת. הירדן מפכּה כאז ונושא מימיו הזכים בהֶמיה חרישית בין שיחים ואילנות. הירדן – כחוּט השׁדרה למולדת, ראשו בחיק הלבנון המכסיף ורגליו טובלות בים… בין הירדן והים הגדול שוכנים שבטי בני עמהּ הנתונים במאבקים אכזריים ובלתי-פוסקים עם שכניהם הלוחצים אותם בחזקה: מי יַדבּיר את מי? מי למי יהיה למַס-עובד? כבחֶבלי-קסם היא נמשכת למולדתה, לארצה ולאלוהיה – כלום לא בגלל הזניחה אותם יסרהּ אלוהי ישראל, אֵל קַנָא ונוקם, ויקח ממנה את בעל-נעוריה ואת שני בניה ויעַרטלהּ מִכל?

קצרים לילות הקיץ – ובהירים. אך יעלה השחר תעבור את הירדן ותעלה בדרך בואכָה בית-לחם אפרתה. מה גדול, מה כביר ונעלה הרגע הזה! שוב, כלפני עשר השנים שחתכו גורלה, תדרוך על האדמה היקרה הזאת, אדמת-אבות אין-בִּלתָהּ. היא תכרע ותיצמד אליה באהבת-נעוּרים סוערת, שניתקה מחַרצוּבותֶיהָ, ותרווה אותה בדמעותיה. הֲיָבינו לנפשה, היִסלחוּ לה?

מכריה ומודעיה יפגשו בה, יָנוּדו לה ראש: אשת אלימלך האפרתי, הנעימה בנשים, העשירה בגבירות, איכה היתה עניה ושוממה, המהלכת רעבה ודווּיָה בצִדי שדות? כל עץ וכל אבן יזילו דמעה וינוּדו לה. הכלבים יחרצו לשון לעוּמתה, יתנפלו עליה בחימה שפוכה ושומרי החומות יגרשוּהָ בחרפה. נעמי יקראו לה, והיא תענה: אַל תקראו לי נעמי, כי הֵמר שדי לי מאד. ריקם אני שבה אליכם, בודדה וגלמודה, אומללה וקשַת-רוח. לְשַד חיי נסחט, חֶמדת עולמי נִקְפּדה. דווּיה ומושפלת אני שבה אליכם, שדות ארצי, לנשום באוירכם ולסיים פרשת חיי באדמה בה טמונים עצמות אבותי. בית-לחם! בית-לחם! הֲתַאכיליני מלַחמֵך, התַגמיעיני תירוֹשֵך? על מה גורשתי מגבולך, על מה אוּלצתי לנוטשך ולחזור אליך עתה חסרת-כל, שפחה חרוּפה ומנודה ולהתפלש בעפרך? אבותי, בַּקשו אתם את אלוהי ישראל עלי ועל הארץ הזאת - - -

סבוכה ושקועה ברקמת הזיוֹתיה היא צופה בתכלת השמים העמוקים, הזרועים כוכבים. היא מאזינה להמיה החרישית אשר לירדן וללחש-הסודות בסוֹבכי גדותיו. עוד מעט ויעל שחר צעיר, רענן וחכלילי, עוד מעט וכפות רגליה תדרוכנה על האדמה הנכספת.

לידה צמודות השתים, ערפה ורות, אכולות צער ויאוש אף הן. הֲקוראות הן מחשבותיה, היורדות הן לתהומות ייסורי נפשה? היא יודעת: אין הן רוצות לחזור לבתֵי הורים, כי אם להילָוות אליה בדרכה אל הארץ הבלתי-נודעת להן. מדוע דבקו בה, בזקנה התשושה, אשר מבניה נתאלמנו? ערפה נלחצת אליה, מנשקת שׂערהּ, מלַטפתָהּ. ולצִדה האחר נלחצת אליה רות, שותקת ועיניה דומעות חרש.

היא משדלת את השתים:

שובנָה, בנותי, למה תלכנה עִמי, העוד לי בנים במעַי והיו לכם לאנשים? לכנה כי זקנתי מהֱיות לאיש. צר לי עליכן, בנותי, צר לי מאד. שובנה אל ביתכן ואל עַמכן – שם תמצאנה אנשים חדשים, תלדנה בנים ותִגַל חרפתכן מעליכן.

ערפה מקשיבה לדברים – ולבה סוער בקרבה. אכן, אפשר והצדק עִמה, עם הזקנה, אשר מאז התהלכה בצדק וביושר עם כלותיה. אין איש ישראל אוהב את מואב – הֲתמצא שם, מעבר לירדן, תגמול לאסונה וניחומים לכאבה? עוד אחרוני כוכבים רומזים ברקיע והיא מנשקת לזקנה ונפרדת הימנה – והדמעות חונקות בגרונה. היא חוזרת - וארבע עיניים מלוות את צללית גופה הנמוגה בחלל לבלי-שוב.

רות נלפתת ביתר עוז בחמותהּ ומתייפחת חרש בחיקה. היא לא תיעָתר לשום שידוּל. היא לא תיפרד ממנה, אמו של אישהּ המנוח, אמהּ שלה, כאשר לא תיפרד לעולמים מזיכרונות חייהם המשותפים. היא לא תעזבֶנָה לנפשה. ואף שנתאלמנה והיא עודה צעירה – ואולי משום כך – חזוֹר תחזור אל מקור מחצבתו של אישהּ (אם כי הוא עצמו זנחוֹ) ואל בני עמו. ואם בעווֹנו מת – וּתכַפר היא על העווֹן. ותאמר רות וקולה נרגש מאוד ותקיף:

אַל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תָליני אָלין, עַמֵךְ עַמִי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם איקָבר. כה יעשה אלוהים לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך.

ותרא נעמי כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה.

שתי נשים, מלוּכדות בגורל אחד ובתוֹחֶלֶת אחת, צועדות מערבה. זיק-תקווה קטן נדלק בהן. הן צועדות לקראת המחר הסתום. קרני-שמש ראשונות הפציעו מן האופק והאירו את המרחב הרוגע כאשר חצו רגליהן את הירדן - - -

 

ב

גבעות, עמקים. שיחים סבוכים. סלעים קרחים. שדות, שדות. בקתות-חֵמָר של עובדי-אדמה. אוהלי-רועים מלבינים. עצי-תומר זקופים ועצי-זית רחבי-נוף. כרמים. עדרי צאן ועזים. נוף-מולדת הוא – ומלאכת הקציר במלוא גַעֲשהּ בסביבות בית-לחם.

דופקים שני לבבות, רוטטים וסוערים. כל צעד נוסף קדימה מעורר בזקֵנה זיכרונות נעוּריה הקורנים, נעוּרי-מולדת שאין להם חליפה, צער וגעגועים בהם, כאב וכוסֶף בהם. האחרת – חרדת העתיד המעורפל, מעוּלף-התקוות מתנגן בה. גולָה החוזרת לביתה ולמולדתה – האחת. גֵרה הנצמדת לאלוהיה החדשים - האחרת. חרדת ציפיה לנעמי, כאשר יחרד לב פצוע של אהובה, שגורל מר ניתקהּ מעם דודהּ בחיר-נפשה, ועתה היא חוזרת אליו בערבית ימיה, לאחר שנים רבות ומרות של ניתוק. היא הוֹגה בראשית אהבתה – ואת נפשה לא תדע. היא שותקת בהליכתהּ, נאלמת דום, שכן איך תפצה פה וּתחַלל קדושת המגע המחודש? הֲיש ביטוי וניב בשפת אדם להֶמיַת-הלב הזאת? ככל שתגבר החרדה והסערה בלב הזקנה, כן תלך ותכבוש שמחה חנוקה את רות. שתיהן גומעות בעיניהן את מראות בית-לחם. שירת הלבבות כמִצטרפת אל תוך שירת היקום, כּנִמְסכת בתוכה, חדוַות העמל והברכה והשׂובע קוסמת ומְשַכּרת. הנה דורכות רגליהן במחוז-חפצן. ציפורים אובדות-דרך, פצועות-כנפיים שחזרו לקן. –

רועדת הזקנה כאחוּזת-קדחת. הגעגועים והנוחַם שחילחלו בה שנים, שדוּכּאו בתוקף נסיבות גורל אכזר ותקיף, כמבקשים להתפרק ולהבקיע את הלב החולה. פתע היא כורעת-צונחת תחתיה, נלפתת לאדמה החמה בכל כובד גופה, כובשת ראשה בשֶלֶף היבש, הלוהט, מטיחָתוֹ בה, מַרטיבתוֹ בדמעותיה. אהוּבה המתרפקת על חזה דודהּ אהובה שנטַשתו במשוּבתהּ, מפללת-מבקשת סליחתו-מחילתוֹ באֵלם ניב. שהרי לאמיתו של דבר לא זנחה אותוו מעולם: הן גם במרחקים, בצהלת פיתוייו ומעלליו של הנֵכָר שמוֹר שמרה לו אמוניה, פייסה וטיפחה אותו במעמקי לבה, הוא חי תמיד בזיכרונה, בחוויותיה ובחלומותיה הכמוסים ביותר. ועתה חזרה לחֵיקו. עתה תדבק בו ביתר שׂאת ולהט, בשארית כוחה ונשימתה, עד אחרית ימיה. הֲיבין לה, הֲיסלח לה, היֵט לה מבט חסדו, הייעָתר לדבר עמה, הייענה לה – והיא קָמלה ונָבלה, והגבר גאה וחזק ושולט. לו המשפט ולו עושר ונכסים ושדות ברוּכי-יבול וגרנות שופעות ועבדים ושפחות לרוב.

רות מגישה לה, לנעמי, לגימת מים מן הנֹאד. מנגבת זיעתה. מקימה אותה. הן ממשיכות דרכן – והִנָה בבית-לחם בתחילת קציר שׂעורים בסמוך לשדהו של בועז, מודעו של אלימלך בעלה של נעמי.

ברכת האדמה בזהב הקמה. גלי שיבּולים בשלות עמוסות, מגוּונים פרחי-בר צבעוניים, כופפות ראשן לקרקע, מצפות לקציר. נתנה הארץ יבולה, יש שׂכר לעמל. חדווה שלֵווה רועפת על העובדים בשדות, על הרים וגיאיות, בין בקתות ואוהלים, על ציפורים ובעלי-חיים. הרינה הגואה מדביקה את שתי הנשים. מְעָרָה נטפי גיל בשממַת לבבן. לא, לא יעזוב אלוהי ישראל אֲמָתוֹ!

גופות שזופים מתנועעים בקצב תנופת חרמשים ומגלים, - קציר בשדות בית-לחם. הנשים מאַלמות אלומות ושירה בפיהן. נערים חומדים לָצון עם ריבוֹת. בריחוּק-מה, ליד מדוּרה, מתקינים את סעודת-הצהרים לקוצרים. פה ושם מלקטים דַלֵי-עַם באין מפריע בפאתי השדה המשוּפּע בַּר: ישׂבּע האדם, תשׂבּע הבהמה, לא ייכָלם הדַל.

צעיר גבה-קומה, חסון-גֵו, ניצב על הקוצרים: נערו של בועז. בזוית פיו שיבּולת-שׂעורה דוקרנית. הוא המשגיח על העבודה, עיניו בכל פינה.

מאז הבוקר הבחין בה, במְלַקטת החדשה, ששָבתה לבו בחן יופיה, באצילות תנועותיה, בשלוותהּ הגאה. על הנערים הקרבים אליה וגם עליו – לא תתן דעתה. כרוֹקמת בצנעה ארשת מחשבות עלוּמות - - - לא, אין היא מן המלקטות שהוא מורגל בהן – על כך עמד מאז נראתה בשדה זה. ואחד העובדים הזקנים גילה לו כי רות המואביה היא זאת, כלתו של אלימלך המנוֹח, אשר זה מקרוב חזרה עם חמותה משם, משם!

העבודה בשדה במלוא תנופתה, ואין שׂם לב לרוכב הקרב בשביל. דמות רחבַת-גרם, שׂער זקנו ושפמו מצהיב כעֵין השׂעורה הבשלה, חיוך רב-רצון נסוך על קמטי פניו המעוגלים. הוא מתקרב ברכיבה אִטית, סוקר שדהו, מעיף מבט על עבדיו ושפחותיו העובדים בו. לאחר מכן הוא ניגש אל נערו הניצב על הקוצרים – מבטו צמוד לדמות אחת המלקטות – ולוחש לו על אוזנו: ההִבחין גם הוא במלקטת החדשה, הֲנעגָן מבטו בעיניה השואלות, החולמות?

הוא יורד מן הסוס וצועד ישר אליה. הסומק פורח ועולה בלחייה ולִבה פועם בחוזקה. הֲקורא הוא את מחשבותיה, היודע הוא מה רב רעבונה לבית וללחם ומה עז ויוקד הטמיר בכיסופיה – לגאול שֵׁם בעלה לבל ייכָרת מעַמו? היא משתטחת לרגליו ברוב הכנעה וכובשת ראשה בקרקע. מצפה. שותקת.

שׁוּר: בועז מרימה בזרועותיו, מלטף בחיבה מְשי-שׂערה, מסתכל בה כשותה בצמא חן יופיה, כמבקש לפענח תעלומת חייה. (הקוצרים מפסיקים לרגע עבודתם ומבטיהם נפנים בתמיהה אליו). אכן, הוא יודע נדיבוּת-לִבה הרבה, אשר נטשה ארצה וביתה ותלך אחר חמותה, אשת אלימלך, אל עַם אשר לא ידעה תמול שלשום – את אשר עשתה למען האלמנה הזקנה, ואת אשר עשתה למען הָקים שֵׁם בעלה. אלוהי ישראל אשר באה לחסות בצל כנפיו ישלם לה פעלהּ, ירפא פצעיה ולא תאבד בעוניה. עד גמר הקציר תישאר בשדותיו כאחד העובדים בשדה, איש לא יגע בה ולא יכלימֶנָה. יחד עמם תאכל ויחד עמם תשתה ולא תחסר דבר – לא היא ולא חמותה הזקנה. אסוֹף תיאסף חרפתן. בתום הקציר יראה איך יפול דבר: הֲיגאלֶנָה הגואל הקרוב ממנו ויאספנה אליו, או אם בגורלו תעלה המצווה הזאת.

 

ג

ליל בהיר, ליל חלום, בעיצומו של הקיץ. שדות ובקתות שקועים בשנָת, שנת-עמלים מתוקה. ציוץ בודד של ציפור שאיחרה בנשף. שירת-קסמים שלֵווה מרחפת בחלל. שירת הקיץ והדַיִש והלחם אשר הוציא האדם ביגיע-כפיו הישר מאדמת מולדת, היא שירת-החיים מדור אל דור, שירת השורשים היונקים ממעמקים, הפריחה הבשׂוּמה יפת-הצבעים והיבול הדשן והשופע. היא שירת הגדול בניצחונות אשר למלחמת הנצח של היד היוצרת, המפריחה, המניבה חיים ושלום.

מעלות השחר ועד ראשיתו של הלילה הקצר נמשכת מלאכת הדיש. אדם ובהמה רתומים בה, נתונים לה ללא שיוּר. ערימות-ערימות של גרעינים יבשים מצטברות והולכות, גרעינים אשר לא ייסָפרו מרוב, הנשלפים מן האֶשבּולים המצהיבים תוך העלאת תימרות אבק. הגרעין – הוא הלחם, הוא הזרע, הוא יסוד היסודות של הקיום הקושר את האדם לרגבי מכורה. מה רבים הזיעה והעמל, התקוה והחרדה השקועים בזה הגרעין הקט, ושעל כן כה ייקר לטורחים בצבירתו ובאֲגירתו. ואפשר כי יודעים המה, בני משפחת האדמה, כי הוא, הגרעין, הפודה אותם מקללת “על חרבך תחיה”, ממאֵרת הגזל והדמים, הבצע וההונאה. ועל כן כה טוב לבם עליהם, ועל כן כה חזק ביטחונם בעצמם ובאדמתם.

חצות. בין אלומותיו בגורן הגדושה שוכב בועז. וטוב לו ערשׂו זה בליל קיץ מיציע-מלכים. דומה עליו כי הוא נושם בנשימה אחת עם המוֹנוֹת-המוֹנוֹת השבּולים הקצוּרות אשר ברצונו לחבקן אל לבו באהבת אין-קץ – ואז יחבק את אדמת מולדתו ואת כל אלה אשר טרחו בזריעתם ובגידולם, בטיפוחם ובקצירם ואשר התפללו בחרדה לטל ולגשם בעִתם ואשר כמוהו נכספו לגרנות המלאות. במוחו הומה היין מסעודת אמש לכבוד הדיש, ריחות שֶלֶף וחציר עולים באפו.

קצר הלילה, עוד מעט יגוז-יחלוף – ומעטה מנוחת הגוף בימים האלה. עם הנץ השחר יקום – עם הראשונים – לעמל היום הדרוך. מהשחר ועד הלילה הוא המנצח על המלאכה. רבים הדברים הטורדים אותו, אך אין דעתו ולבו נתונים להם בימים אלה – ומדי תיאחז בהם מחשבתו, שוב תינתק מיד ותחזור ותיעָגן בעניין האחד – הדַיִש – אליו היא צמודה עד תום.

והרי המלקטת אשר הופיעה בפאתי שדהו בין קציר החיטים וקציר השׂעורים. לא אחת הגה בה, לא אחת טרפה קורי מחשבתו. האם לא מן השמים נשלחה אליו לעת כזאת, למען יהיה בידו להחיות אותה ואת חמותה הזקנה, לאסוף את חרפתן ולהקים את שם אלימלך האפרתי על ביתו? והן הוא עצמו, הבַּעַל בעַמָּיו, האם לא הגיעה שעתו להקים בית בישראל ודור-המשך? ושוב יורד דוֹק תנומה על עפעפיו הלאים. הוא נם. נשימתו הכבדה הולמת קצוּבות בדממה העמוקה.

ופתע חרד ויתנער. זעו-נעו אלומות. השוכב מי למרגלותיו ונשימתו נבלעת בהררי השיבּולים? מה לו כי נחרד? הוא משתרע שוב אפרקדן על האלומות, אך אין השינה חוזרת ומתקשרת בעיניו. חום חריף ומשכר נמסך בכל אֵיברי גופו לא ידע פִּשרוֹ.

ושוב עולה באוזניו איוושת תנועה קלה באלומות. הוא נחרד קמעה. האם חלום הוא חולם, או ממשות חסרת-פּשר היא? לאִטה נשלפת, צפה ומתרוממת מעלה מתוך השיבּולים דמות מסתורית. אשה. והיא שותקת. כדבוקה למקום. רק עיניה הלוהטות נעוצות בו בתפילה חרישית נוּגה. אחר תהִיָה של רגעים במראה המופלא והתמוה הוברר לו בבת אחת – בתחושה יותר מאשר בראיית עיניים – כי אכן רות היא זאת, המואביה יעלת החן ויקרת-הרוח.

עוד היא מהרהרת, נבוכה ונפחדת על העזתהּ הגדולה – ושתי זרועות לופתות אותה בכוח וברוֹך. וכמאליה עלתה השאלה על שפתיו (אף שכבר חש וידע מי הנמצא לידו) ויאמר:

- מי אַת?

ותאמר:

- אנוכי רות אֲמָתךָ ופרשׂת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה.

ויאמר:

- ברוכה אַת לאלוהים, בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לֶכֶת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר. ועתה, בתי, אל תיראי – כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שַעַר עמי כי אשת-חיל אַת. ועתה, כי אמנם כי אִם גואל אנוכי, וגם יש גואל קרוב ממני. לִינִי הלילה והיה בבוקר: אם יגאלך טוב – יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך – וגאַלתיך אנוכי, חי אלוהים. שִׁכבי עד הבוקר.

וישכב לידה, גופו ליד גופה החם, המפרפר מבעד לשמלת-הבד הלבנה, ועיניו ניבטות בעיניה המאירות-היוקדות. הוא מתאַווה לה, אך לא יגע בה. רק את ידיה ילטף ומצחה ינשק. לא, הוא לא ידבק בה בזה הלילה, אף כי מאד-מאד נכסף אליה; הוא לא יפר מצוות ישראל, ורק אם אלוהים יעדהּ לו והיתה לו לאשה שוכבת-חיקו ואֵם בניו.

לבה של האשה הצעירה רָחב וגָאה בה – ודמעות עומדות בעיניה. דמעות-גיל הן, דמעות תקווה וישע. חלום שטיפחה בלִבה קרוב להיות ממשוּת, חרפתה תיאסף ופרשת מְרוּדֶיהָ תסתיים, פדוּת ותיקון לזכר אישהּ המנוֹח קרובים לבוא. מה גדול ונשגב יהיה היום הזה, יום כלולותיהם, יום בו תוחזר העטרה ליוֹשנָה ובמשפחה החדשה-הישנה יוּקם שֵׁם המת על נחלתו.

לא עצרה האשה כוח לדבר עוד בגאוֹת רגשותיה. נרתעה קמעה, נשיקה לוהטת חתמה במצחו – ותצטַנף למרגלותיו עד הבוקר.

המלצות קוראים
תגיות