בשם עמנו וארצנו קול קורא / יוסף ויתקין

אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון    🔗

אחים!

בה בעת שמטרתנו הציונית האמיתית ברורה פחות או יותר, והיא תחייתנו הלאומית והמדינית על אדמת ציון, הנה הדרכים המובילים אותנו אל מטרתנו עודן חתולות בערפל, תועים אנו בהן זה עשרים שנה ויותר. ובה במידה שהרבינו ללכת, שדימינו שמטרתנו (הציונית) עוד מעט ותושג, בה במידה הלכנו, בלי להרגיש את זה, הלוך והתרחק ממנה עד עוד מעט ואבדנו לנצח…..

הסיבות העיקריות להיותנו תועים, הנן: שאיפתנו לקפיצת-הדרך ואמונתנו היתירה בקירבת מטרתנו וקלוּת השגתה. אמונתנו זאת גרמה לנו שבנינו לנו מגדלים פורחים באויר, ובדמיוננו ראינו את עצמנו עפים ישר אל מטרתנו, כמעט בלי כל עמל וקרבן מצדנו. ושאיפתנו לקפיצת-הדרך גרמה גם היא, שעזבנו ובזינו לדרך הארוכה והקשה, שהיא אולי גם היותר בטוחה ונכונה וגם היותר קצרה, ותועים אנו עד עתה בדרכים הקצרו שבחרנו, חסרי סבלנות אמיתית, חסרי מרץ, נבוכים ונואשים מכל דיחוי ועיכוב ונסוגים אחור מכל מכשול וקרבן קטן.

למען צאת סוף-סוף מהמבוכה ולמען מצוא את הדרך הנכונה, עלינו לפקוח את עינינו לראות וגם להתבונן אל חוקי החיים ומלחמתם בכלל ואל חוקי חיי הלאומים בפרט. עלינו ללמוד ולחקור כיצד מגן אינדיבידואום על חייו וקיומו וכיצד עושׂה זה עַם שלם. הסתכלותנו זאת תראה לנו את הדרךְ בה נלךְ ואת המעשה אשר נעשה.

אחים! מלחמת-החיים האישית, זו המלחמה הקשה והנוראה שראשיתה העריסה וסופה הקבר, זו המלחמה המלאה אכזריות מבהילה וקרבנות אין-סוף, ידועה לנו, צעירי ישראל, למדי…. מי מאתנו לא הולך מוכּה ופצוע מחִציה? כולנו יודעים היטב את מצבו החלשׁ {של הפרט} וערכו במלחמה זו. כולנו יודעים כמה עמל ומרץ צריך הוא לתת, כמה כוח ודם צריך להקריב, בחפצו גם הוא להשיג לו איזו עמדה על שדה-קטל זה – החיים. כולנו יודעים גם כן מהנסיון עד כמה יוכל החלש והנרדף והנדכא לקוות להינצל, להתרומם ולהתחזק גם אם הוא יאמר להישען על התקיפים לוחציו….ואין בכלל אלא מה שבפרט: מלחמה תמידית נוראה, גלויה ונסתרה, שוררת גם בין הלאומים, וגם פה החסד והצדק לבד המה מכלי-הזין היותר קהים ואי-מצליחים. ואוי לעם הבוטח אך בם! גם במלחמה זו רק כוח, מרץ, סבלנות אין-קצה ומסירות-נפש – המה, רק המה, יכולים להנחיל סוף-סוף את הנצחון.

התבוננו נא, אחים, וראו! כמה כסף ועמל יקריב כל אחד מהעמים האדירים החיים אתנו כיום, כמה דם ודמעות ישפוך בעד נצחון לאומי קטן בערך, בעד שוק לתעשייתו או בעד חלק ממנו, בעד איזו מושבה רחוקה, שלפעמים לא יוכלו בניו להתישב בה לעולם. התבוננו עוד וראו, כמה מקריבים העמים המשועבדים רק שעבוד מדיני, עמים אשר ארצם עודנה תחת רגליהם ושפתם הלאומית עודנה בפיהם, כמה מקריבים המה על מזבח חירותם המדינית וחופש התפתחותם הלאומית! הנה רק נסיון להשתחרר, וכפריהם עולים בלהב השמימה, עריהם נהרסות בסערות מלחמה ובנקמת אויב, גיבוריהם נופלים על שדות-קטל, נהרגים על במות מַטבּח ונמקים בבתי-כלא. ויש אשר לא יצליחו בכל חירוף נפשם, והאויב יחוג את חג נצחונו על קברות גיבוריהם המנוצחים, אך גם אז היפול לב העמים האלה, היעזבו תקוָתם? לא ולא! עינינו כבר ראו עמים כאלה מחליפים כוח ומנסים שנית, שלישית, את כוחם, או הנצחון או המוות…. (גם אבותינו עשו כן כל עוד רגשות עם חי לא עממו בקרבם. גם עמי הבּלקנים, אשר ניצלו והשתחררו בעזרת אחיהם בני גזע ודת אחת וחסדם, היש מספר לקרבנות שהקריבו על מזבח חירותם מצדם הם?

ואנחנו, אחים, אנחנו אשר הכל, הכל חסר לנו: שהננו חסרי ארץ, חסרי שפה לאומית, שגם רגשות לאום חי כמעט שמתו בקרבנו, אנחנו, אשר לרגלינו לוע של הר שריפה, תהום בוערת, אנחנו שנואי התבל, הבנים החורגים לטבע, נגיע אל מטרתנו, שרחקה בגלל כל אלה פי אלף, אך על-ידי צירופי מניות, וארבעים פרוטות, על-ידי קיבולת מעשית ופוליטיקה וחסדי מלכים וחצרותיהם? אחים, היש חסד בפוליטיקה ורחמים במלחמת עמים הגלויה והנסתרה? התצלח הפוליטיקה הבלתי נתמכת במאות אלפים כידונים בעת הצורך?

אחים! הראו נא על נצחון שנקנה הן בחומר והן ברוח, הן מצד הכלל והן מצד הפרט בלי קרבנות מתאימים לערכו ולרום המטרה! אמנם, אחים, כוחותינו דלים והמטרה כל-כך נשגבה ממנו, אך בגלל זה עצמו אין לנו לחבק ידינו אף רגע, אם חפצים חיים אנו. בגלל זה עצמו צריכים אנו להתאמצות כל כוחותינו, להתמכר למטרתנו זו באהבה בלי מצרים, במסירות-נפש שלא תדע גבול ובסבלנות אין-קצה! חלילה לנו לרמות את עצמנו ואת העם, אשר בשמו נדגול לומר: קלה היא הדרך וקצרה. הרעיון הזה היה בעוכרינו, הוא הביא כבר חלק גדול ממנו לידי בגידה בדגל. עלינו להביט בלי מורךְ נִכחנו, אם גם ניוָכח שׁדרכנו קשׁה וארוכה עד מאד. עלינו לבוא סוף-סוף לידי הכרה זו, שתהיה הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר, עלינו ללכת בה, בלי להביט אחורנית. עלינו להכיר סוף-סוף שאת אניותינו כבר שרפו, שמפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל! עלינו לשוות לנגד עינינו את הטראגדיה הנוראה של חיינו החמריים והרוחניים יחד, את התהום שבה הננו יורדים וטובעים, בעבירת האדם וזדון לבו ובסיבת מצבנו אי-הנורמלי. עלינו לעמול בהשגת ארצנו, להילחם כנואשים, כדובים שכולים! כל מכאובינו, כל מחאותינו ואנחותינו הנוראות שנעצרו בגרוננו מאין יכולת להתפרץ החוצה מפחד אויב, צריכות להשתפך עתה בעבודה לאומית ענקית, אי-טבעית, להצלתנו ותחייתנו! עלינו לחנך בהכרה זו את עצמנו ואת כל אחינו הצעירים.

אמנם, לא בלבות רבים תחדור ההכרה הזו, ולא רבים, ואולי גם מעטים, יישארו במחננו לפיה, בפרט בזמן הראשון, אך הנפסיד בזה הרבה? העזרו לנו במלחמתנו הקשה אלו רבבות השכירים ששכרנו בארבעים פרוטה האיש? הלא רוח מצוייה נשׂאָם, וכלבוש החליפו דגלם!….אחים, עמנו שם לבו מעולם אל האיכות ולא אל הכמות, תורתנו גם היא מצווה לנו לשלוח מאת מחננו את כל אלה שיש לחשדם שחייהם הפרטיים יקרו להם מהעם כולו, את כל רכי-הלבב, אשר יוכלו בעת סכנה להשליך את דגלם ולברוח. נלך גם אנו בדרך זאת.

מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מכל לוחמיה לא כסף, כמו שנואלנו לחשׁוב עד עתה, אלא אהבה בלי מצָרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות רבה מאד. ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל מספר אנשים אשר בריאותם, שנותיהם, ומצב משפחתם ירשוּם להסתדר במסדרה בעלת משמעות חזקה ולהתמכר לעבודת העם.

אך מה יעשו האנשים האלה, כיצד יעבדו את העם וילחמו מלחמתו?

על החיילים האלה להיחלק לאגודות לא גדולות בנות מאה וגם חמישים איש, לבוא ארצה ישראל ולעבד אדמתה ולהתישב סוף-סוף על הקרקע, כמעט בלי עזרה צדדית או בעזרה היותר קטנה שתושב בזמן היותר קטן, ולסדר את חייהם שיפרחו בחומר ורוח.

זה יהיה חובם וזאת תהי מטרתם, אשר ישיגוה רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות: מלחמות עם זולתם ועם עצמם, מלחמות עם הטבע ועם האנשים, עם עם-הארץ, עם סדרי הממשלה, עם המחסור המחלות והרעב, והיותר נוראה תהי מלחמתם עם הסביבה הנרקבה, חניכת הפילנטרופיה. והמלחמה צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים. עליהם יהיה לעמוד בנסיון גם ביום היותר נורא לבלי הסתבך ברשת הפילנתרופיה, היונקת ומוצצת נשמתו של האדם כעלוקה זו היונקת את דמו.

גיחוך יופיע על שפת קוראים רבים בקראם את הדברים האחרונים האלה. כיצד, עוד פעם הסתה ל“קליין קולוניזציה”?… רוצים לייסד עוד איזו מושבה גוֹוַעת, איזה מקור חדש לשנוֹררוּת, וכי לזה באו כל הפראזות המפוצצות האלו? וכי לזה קראו עבודה, מלחמה? הישוב הקטן פשט את הרגל, עשרים שנות נסיון הראו לנו שאי-אפשר לפי התנאים הנוכחיים לעשות דבר-מה בארץ ישראל.

אודות פשיטת הרגל של הישוב הקטן שומעים אנו מכל עברים, ועוד יותר – בארץ ישראל עצמה.

אך האזינו, אחים ושמעו! אין אנו רוצים ליסד מושבה למען הוסיף עוד מושבבה בארץ ישראל ולא על יסודות ההונאה ותקווֹת נפרזות. לא ולא! רוצים אנו שתיוָסדנה מושבות חדשות, אשר תהרוסנה את כל ההשקפות המוטעות של העם בכלל ושל יושבי הארץ עצמה על הישוב הנוכחי ועל אפשרות ההתישבות בארץ לפי התנאים הנוכחיים. רוצים אנו שהמושבות האלה תיוָסדנה לא על-ידי איש פרטי ולא על-ידי ציבור, זולתי על-ידי המתישׁבים עצמם. רוצים אנו שׁהמושׁבות האלה תַראינה לנו שׁלא הצלחנו עד עתה בישוב אך מפני שלא עשינו בו מאומה, לא עשינו מאומה בתור עם אובד וטובע החָפץ לרכוש לו את ארצו, להציל חייו! עליהם להילחם במעשה עם היאוש שבמחננו, עם הנסיגה לאחור והבגידה בדגל.

אומרים לנו בשם הנסיון שהישוב לא יוכל להצליח בארץ אם לא ישוּנוּ התנאים תכלית שינוי, הה! אל יעז איש לדבר בשם הנסיון! מה ניסינו לעשות להתקרב למטרתנו, איזה קרבן הקרבנו על מזבחה? הנחשוב את הכסף הפילנתרופי לכספנו, ואת האומללים, שהשחית בנפש ורוח, לחלוצינו? ההקרבנו על מזבח שאיפתנו חלק האלף מזה שמקריב עם אחר לא להציל חייו, אלא להשיג לו איזה שוק לתעשייתו? ההקרבנו אנו בעשרות השנים האחרונות על מזבח ארצנו חלק האלף מזה שהקרבנו בעצמנו בזמן הזה על מזבחות זרים?….

מה עשינו בתור עם להצלתנו, מה עשינו אנו אשר התאספנו סביב דגל ציון? דיברנו, ובפרט בזמן האחרון, בשבעים לשון; הרימונו אבק עד לשמים, עיוַרנו את עינינו ואת עיני עם הארץ; זכינו כבר לקריאה הידועה “הנה עם עלה ממצרים ויכס את עין הארץ”, זכינו גם לברכות בלעם, שלא הביאו לנו ברכה, וממקומנו הן לא מַשנו!…..

אמנם התאספנו לאספות מרעישות, נאמנו נאומים נלהבים, נדבנו ברגעי ההתלהבות גם מספר פרוטות, אך הבזה ייגָאל עם? את החלוצים הראשונים, שבגורלם נפל כל קשי ההתחלה, עזבנו לנפשם ביום נסיונם המר, ותבוא הפילנתרופיה ותרעילם בזהבה, ותעש את חלוצי הישוב ובוניו באמת לשונאיו ומחריביו. אחריהם היו באים לארץ עוד צעירים בודדים, מזוינים באהבה רבה לארץ ובחפץ כביר לדבר מעט ולעשות הרבה. אך המה אבדו לנו ולארץ, ובאשׁמתנו! אנחנו לא סידרנום, לא עודדנום, ולא נתַנו להם תוכן ומטרה ברורה ומסוימה. להיפך, בשם חיבת ציון וציוניות ריפינו את ידיהם, קיצצנו את כנפיהם ונעזבם לנפשם בהכירנו אותם למיותרים, ויורעלו גם המה מהסביבה המורעלה ויפלו!… רובם שבו כלעומת שבאו, רק יותר אומללים, והנשארים נספחו אל הסביבה הנרקבה ויתבוללו בתוכה. נסעו פה ושם גם נושכי נשך, פושטי רגל, שהתלהבו מחשבונות הכנסות הכרמים הידועים, ולהם שמחנו……

ואת עבודה כזו חשבנו וחושבים אנו לעבודה עממית מתאימה לגודל המטרה, ובתמימות שׁל ילד או שׁל זקן מתיַלד האמַנו כי מתקרבים אנו אל מטרתנו! ועתה בהיפקח עינינו לראות עד כמה רחוקה המטרה ועד כמה לא השגנו מאומה, הננו מאשימים את הארץ ותנאיה המיוחדים. אחים! נודה גלוי שלא עשינו מאומה, ולכן גם לא השגנו מאומה!

ועתה אין מקום ליאוש אלא לעבודה. עלינו אך עתה להתחיל לעשות תיכף בלי כל דיחוי ועיכוב, כי עוד מעט והארץ תפול בידי אלה שלא נוציאה מידיהם לעולם. מסילות הברזל הנבנות בה, המטעים השונים המתפתחים בשנים האחרונות משכו אחריה את עיני העמים החזקים ממנו הרבה, ועוד מעט ופתיל-תקוָתנו האחד ייקרע! עלינו למהר לתת גאולה לארץ ולהושיבה באחינו, ושני הדברים האלה יכולים להתפתח אך אחרי שינוי השקפת כל העם על הישוב בארץ, ואת השינוי הזה צריכות להביא האגודות האלה בהשגת מטרתן.

עם עני ודל אנחנו, עם נדכא וחלש, אך הן יש לנו אוצרות לאומיים אשר יוכלו לבוא לעזרתנו, לוּ היינו אנו, המדברים בשם ציון, מסורים לה בזו מסירות-הנפש של עם חי הלוחם על קיומו! יש לנו אלפי צעירים ואולי גם רבבות המקריבים את נפשם ושופכים את דמם על מזבחות זרים, להוָתנו, גם המה היו אתנו לוּ הבינונו אנו בעצמנו מה עבודה עממית דורשת, לו הבינונו אנו ששאיפה לאומית לא תבוא על תנאי, כי שאיפה כזו לא תדע מעצורים ומכשולים, שברבות המכשולים יתאמצו וירבו גם הכוחות והיא תוסיף ללכת בדרכה. יש לנו חברות כ“יק”א“, “בני ברית”, “אגודת אחים” וכדומה, המונות באוצרותיהן מיליונים רבים. האם עשינו איזה דבר למשכן אלינו? תקנה יק”א (קרי: הבארון, כי יק"א לעת עתה לא עשתה עוד מאומה בארץ, וההשחתה הנוראה של האיכרים גרמה לזה שרחקה עתה מעבודה בארץ פי אלף מקודם) אדמה, תרחיב את הישוב, מסכימים אנו בטובנו, ואחרים ממנו דורשים זה בחזקה, ואנחנו כולנו המתימרים לציונים נחכה לצ’אַרטר. ואם בינתים תמצא לנו אוגנדה, קונגו ועוד נלך לשם (האמת היא שגם לשם לא ילכו, כאשר רואים אנו שכל הגיבורים בעלי המחאות, כל אלה הדורשים אוגנדה וטריטוריות בכלל לשם עבודה ועזרה מהירה לעם, לא נתנו פרוטה לאֶכספדיציה…. ועלובה זו צריכה לחכות לרחמי בן עם זר….) אך אם אנו הציונים, נאמר שאין לעשות בארץ מאומה לפי התנאים הנוכחיים, איך תתן היא את אוצרותיה ותניחם על קרן הצבי? ולמען שתדרוש היא צ’ארטר בעדנו או למען שתתן לנו את אוצרותיה, עלינו להכריחה להכירנו בתור עם, עם החפץ בקיומו, תחייתו, והנכון לחרף את נפשו בעדם. אך הנשיג את חפצנו זה על-ידי נאומים ומאמרים ריקים או על-ידי איכרינו במושבות? הלא כראשונים כאחרונים עלולים במעשיהם להוכיח ממש ההיפך!

איך נוכל לדרוש מהחברה הנ“ל, וכן מיתר החברות, אמון בנו ובשאיפתנו אם היא הכירה את אלה שאנחנו קוראים להם חלוצינו (ושחלק מהן היו לפני שנים רבות ראויים לשם זה) לאנשים נשחתים ועצלים, שונאי הארץ יותר מחברי החברה הנ”ל ומנהליה! איך תוכל יק"א, ולפיה יתר החברות, להאמין בהצלחת הישוב, אם כל אלה שהיא מביטה עליהם כעל מגשימי רעיוננו, אם המה יונקים כעלוקות את לשדה ובה בעת צועקים כי הישוב לא יצלח, מקללים ומבזים את הארץ ותקותנו, ושונאים תכלית שנאה את האיש האוהב את הארץ באמת והמוכיח להם שאפשר גם עתה לחיות בארץ ביותר אהבה ומרץ, ביותר הסתגלות את תנאיה הטבעיים והמדיניים, האיש הזה ייקרא בפיהם “שונא ציון”, כינוי במושבות לציוני ציון…..

איך יוכלו אלפי צעירים הנלחמים במחנות זרים לבוא אלינו, אם אנו בעצמנו צועקים שאין לנו מה לעשות, שהננו מוגי-לב המתיאשים ובורחים מפני כל מכשול. היראים מכל עבודה קשה וכבירה ומכל קרבן? איך נוכל למשכם אלינו אם אנחנו לא נבין בעצמנו את נשמת הצעירים ההם ומרי נפשם, אם תחת למשכם אלינו בעבודה קשה ורמה עוזבים אנו אותם לנפשם או דורשים מהם פרוטות. והמה, עיורים מעלבון וכאב, מחאה וכעס על רודפיהם, אמרו כשמשון בשעתו, העזוב מעמו גם הוא: תמות נפשי עם פלשתים, וכמוהו מנסים המה לקעקע את בירתם…….

לתקן את כל המעוּוָתים האלה תהי תעודת האגודות אשר צריכות להיוסד ומטרתן. הן תשנינה את השקפת כל החברות הנ"ל, את השקפת כל העם על אפשרות העבודה בארץ ועל כל תנועתנו, ואחרי שינוי השקפתם תבוא עזרתם הכבירה לגאולת הארץ ולישובה, ועזרתם אז תהי עזרה לאומית, עזרה כזאת, אשר שני הצדדים, הנותן והמקבל, יבקשו את טובת המטרה הלאומית שתהי לנגדם תמיד. האגודות האלה תמשוכנה אלינו את כוחותינו הצעירים היותר רעננים, בהראותם, כי יש גם עתה בתנועתנו עבודה כבירה, עבודה הדורשת התאמצות כל הכוחות החמריים והרוחניים יחד. והן תשגנה את מטרתן זו לא בנאומים ובאסיפות, אלא בעבודה כבירה ומצליחה.

על חברי האגודות, ראשית כל, להסתדר במסדרה חזקה, בעלת משמעת מוחלטת ולבוא ארצה ישראל. בזמן הראשון עליהם לעבוד בתור פועלים במושבות ובערים אצל עברים ונכרים, בכל מקום שימצאו עבודה, ואחרי אשר יסתגלו קצת אל הארץ והאקלים, אחרי אשר ישיגו קצת נסיון בעבודה מאלה שקדמום, עליהם יהיה להשיג חלקות-אדמה מיוחדות בתור קניה או חכירה למספר שנים הגון, אצל יק"א, הנאציונל פאנד או חברות אחרות, אצל ערבים, אצל הממשלה, אם אפשר יהיה, וליסד עליהן מושבות, אשר תפרחנה לא בעשרת מליונים, אלא הודות לעמלם שלא ידע גבול, חריצותם ומסירות נפשם, ובהצלחתם ואשרם תושג גם מטרתם, והיה אשרם אושר העם.

ועתה, אחים יקרים! יש בכם הרבה ששאפו מכבר לעבוד עבודת העם, לתת לו את חייהם ונפשם, והמוכשרים לזה מפאת כוחם הגופני ומצבם המשפחתי, ורק השקפותינו המוטעות על עבודת הישוב עצרו בכם, עתה הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! עמנו גווע, ארצו עוד מעט ותחמוק ממנו לנצח, חושו, מהרו לעזרתו! הסתדרו, קבלו עליכם משמעת חזקה, משמעת לחיים ולמוות (המשמעת היא יסוד האחדות והתרכזות הכוחות ובלעדיה אין כל נצחון), עזבו, שכחו את כל מה שהיה יקר לכם עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעבודת העם! אינכם מיותרים, כאשר הרגילוכם לחשוב, נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה, הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה, בסבלנות אין-קצה, ובואו!

דעו לכם, כי עמנו חולה ואומלל, ולכן אין לכם לקוות ממנו עזרה, עודדות וגמול, ואַל לכם לבוא בתרעומות ותביעות. עלכים לעזור לו ולעודדהו, וגמולכם היחיד היותר רם ונשגב יהיה השגת מטרתכם. דעו לכם, שעליכם לברוא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, וליושביו – את כבוד העם ואהבתו שאיבדום, וכל זה יבוא אך ורק בהשגת מטרתכם. אך היכוֹנוּ נא להילחם עם הטבע, עם מחלות ורעב, עם אנשים, שונאים וגם ידידים, נכרים ואחים, עם שונאי ציון וציונים….. היכוֹנוּ לקראת משׂטמה ואכזריות הסביבה, אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, היכוֹנו לקראת לעגה וביטולה, לקראת יאושה האוכל מנפש ועד בשר, לקראת הוכחותיהם וחשבונותיהם שאין להם יסוד ושאי-אפשר להכחישם אלא במעשה ונסיון. היכונו לקראת מכשׁולים, אשׁר יונחו גם בידי ידידים ורעֵים, היכוֹנוּ לקראת היותר קשה והיותר נורא, וגם – לקראת הנצחון! ונצחונכם נצחון העם. רבים מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריכם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת-שלום זו, תימשך עד הנצחון!

אך היזהרו נא מנפול מחרב היאושׁ ומחִצי לעג ושׂנאה, חוסר סבלנות וגבורה. נקטו כלל זה בידכם: “מוטב על המָגֵן ואַל בלעדיו!”

איש הירא ורך-הלבב אל יִכּנס במסדרה זו, על כל אחד החפץ לתת את ידיו לה יבדוק את עצמו, את מזגו וטבעו היטב בטרם יִכנס בה, בטרם יישבע למסור את כל חייו וכוחותיו לעם. במסדרה זו צריכים להיכנס אך גיבורים מרי-נפש, שילחמו בעד משאת-נפשם כנואשים, בלי כל צל מחשבה על נסיגת-אחור בזמן מן הזמנים.

הצעירים הרוצים לעבוד את עמם ושאינם מוכשרים להיכנס למסדרה הנ"ל מסיבות שונות, יכולים להסתדר באופן אחר לעבוד במקומם ברוח זו, ובכוחם לעזור הרבה לאחיהם שיעבדו את עמם בארץ עצמה.

מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חַדשו את ימי ה“ביל”ויים" ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו.

חבורת צעירים מארץ- ישראל

אדר א', תתל"ו לחורבן (תרס"ה)