בֵּין עֲרֵמוֹת סְפָרִים    🔗

א: בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה

אני מגולל בספר מצוין שנשכח, והוא ספר “המדריך” מאת משה פרילייך, חלק ראשון, כולל חקירות ודרישות בעניני הדת וביאורי ופירושי התורה והמצוה. נלוה אליו מבוא על-אודות קורות בנין הדת והשתלשלותה ועל-אודות הכיתות הגדולות והמפורסמות, שעמדו בישראל מימי עולי-הגולה עד היום הזה. ומקרא מישעיהו החוזה מאיר לפניו: והיה שָם מסלול ודרך הקודש יקָרא לה וכו' והוא-למו הולך דרך ואוילים לא יתעו.

עוז-רוח ועיון-משפט להמחבר. הוא שואל חרוץ ואף משיב. מקשר הוא את המאורעות ומגלה הוא את הלוט על פני המאורעות. לשונו חרב חדה ומלוטשה. והוא מיסר גם בשוטים גם בעקרבים. בלב מלא פחד אנו קוראים את דבריו ואף בשרנו עלינו יכאב.

“פרשות ופסוקים רבים באו בתורה – הוא אומר – בהבטחת אלהים להאבות, לתת להם ולזרעם אחריהם ארץ כנען לגבולותיה. ואחר-כך, אחרי יציאת מצרים, באו ציוויים מיוחדים בפסוקים ובפרשות שלמות. לבוא אל הארץ ההיא ביד חזקה. להשמיד ולגרש את כל יושבי הארצות ההן ולשבת תחתם. – והשאלה הגדולה ועמוקה מהבין: באיזו זכות וּמשפט באו שבטי ישראל בחרב נוקמת נגד שבעה העמים, אשר מעולם לא חטאו ולא פשעו ולא עשו דבר להם? ולא זו בלבד, אלא שמימות אברהם אבינו ויצחק ויעקב בניו, לא בלבד שמצאו להם מנוח בארצם ומקום-מרעה למקניהם, אלא שהתנהגו עמהם באהבה ואַחוה ושלום ורעוּת וכיבדו אותם ונתנו להם זכות וּמשפט אזרחים ואת מבחר קבריהם לקבור בהם מתיהם. גם בלכתם למצרים לא גזלו ולא חמסו אותם, איה איפוא הצדק והמשפט. לשאת חרב-נוקמת נגד עם נכבד ואנשי מידות כאלה? והיותר קשה בענין זה, הוא הציווי בשם ה' ופקודתו. השופט כל הארץ לא יעשה משפט וצוה יצווה לבני-עמו דבר זר, אשר ישתומם אדם עליו וכיליותיו ישתוממו לדעת פשר הדבר?”

“שאול ישאלו העמים – ירים המחבר קולו – ויאמרו: ליסטים אתם, מזוינים כאריה משחית וכנמר טורף יצאתם לבלוע עמים וארצות לא עשו לכם ולאבותיכם דבר רע. נהפך הוא. אהבו וכיבדו אותם מאד; ואתם קמתם תחת אבותיכם הישרים להרוג ולאַבּד גויים רבים, טף ונשים יחדיו טבחתם ולא חמלתם ונשמה לא השארתם ותקחו לכם את ארצם, הונם ורכוּשם. ועוד תזידו לאמור: בציווי ובפקודת האל הגדול הגיבור והנורא, ד' צבאות קדוש ונורא שמו, באנו. הוי, בנים סוררים”

“הן למצרים ירדתם כנשיאי הארץ ואחד מראשי שבטיכם, יוסף שמו, החיה את הארץ ומילט בחכמתו את יושביה מזלעפות רעב וכפן, וגם לארצות אחרות היתה אורה על ידו. אחר-כך עשו בני-מצרים עמכם רעוֹת ויענו אתכם להכחידכם ולכלוֹת את שמכם. עליכם, על האכזרים האלה, באה הפּקוּדה והמצוה בתורתכם לאמור: לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו; ועל עם הכנענים חפי-הפשע, עם עשו לאבותיכם אך טוב וחסד כל הימים, התהלכו אתכם וישבו בקרבכם, עליהם יצאה הפקודה להשמידם מתחת שמי ה'. זה הוא הגמול אשר גמלתם להם. הלא אבן מקיר תזעק”

“תניא בתוספתא: בן חבר, שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ, אין אביו חושש, שמא יאכילנו טהרות; ואם יודע שיאכילנו טהרות, הרי הוא טמא ובגדיו טמאים מדרס”.

“ראה הבן כמה פחיתות יש להם כמה קשים הדברים, שיצאו מפי התנאים האלה ריבוני דעלמא כולא היש משפט מעוּות כזה, שאתה התרת להם הקדושים, שהם פירות שביעית, כנאמר לגר וליתום ולאלמנה יהיה לאכלה, ולא חלקת בין פרוש לעם-הארץ; והחכמים עיותו משפטיך לומר, שחולין טהורים אסוּרים לעם-הארץ ואמרו, שאין מאכילין לע”ה טהורות. שמו גדולים וקטנים"

"והתימה גדולה על הברייתא, שאמרו “בן חבר הולך אצל אבי אמו עם-הארץ ואין אביו חושש, שמא יאכילנו טהרות; ואם יודע, שיאכילנו טהרות, הרי זה אסור ומדרס לפרושים. – ומי יתן, שהיה בעל הברייתא עתה והייתי שואלו: מה הם הדברים להוציא חורבה בעולם שכל הלומד זו הברייתא או ישַבשנה או מניח לימודו לגמרי ויאמר הכל הבל ויבטל מן התורה. ובעל-הברייתא נותן הדין וכו‘. כל הדברים נשקלים במשקל ישר שלא יִכָּבד אחד על חברו, וזה העני ישָקל במשקל הפוך; ואז יאמר, מי ראה, מי שמע כזה דברים המהופכים בלי ברירה וכו’ כאלה”.

לא מלבי הוצאתי את הדברים, הכל לקחתי ככתבו וכלשונו מספר קבלה ישן: ספר הקנה, הנקרא גם ספר**הפליאה. **

בוא וראה עד הכן היו מגיעות הגזירות הרחוקות של הפרושים, ובודאי שיצא שכרם בהפסדם ועלינו לתת תודה לצדוקים שקמו נגדם, לבל יעברו חוק וּגבול בפעולותיהם ולבל יעבירו את רוח הפנימית מפני המעשים החיצונים בערכם אל מקדש ה' ועבודת הכוהנים".

“נאמר התוספתא ונשנה בירושלמי ובבבלי: מה בין כוהן השואף את הפרה לכוהן של יום-הכיפורים, כוהן של יום-הכיפורים הפרשתו לקדושה ואחיו הכוהנים נוגעים בו; כוהן בשורף את הפרה הפרשתו לטהרה ואין אחיו הכוהנים נוגעים בו, חוץ מן המסייעים אותו בשעה שהוא מָזה. – ועל החילוק הזה יש לנו לטעון, עצוֹר במלין לא ניכל, החילוק הזה יורה על יסוד אחר רעוע אצלם בהכנת התורה על עומק כוָנתה, בשוּמם את העיקר לטפל והטפל לעיקר”…אף אלה דברי חכם הם, דברי בעל “מאמר האישות” על תכוּנת הרבנים והקראים.

ב: טְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת

הנה “מאמר על ישמעאל, שחיבּר על הדתות והוא כסיל, שדיבר אף על דתנו השלמה, והוא לרב הגדול רבינו שלמה בר אברהם בן אדרת זכור לטוב”.

“ראיתי אויל חכם בעיניו, התעתו עינו ושיבשוהו עורונו לדבּר אף על ספרנו המקודש ספר תורת משה. – תחילת סכלוּתוֹ אמר, כי מצא מן הפחיתות זה, שיחס הספר אל יהודה מן הזנות אל כלתו, והאמת יורה דרכו והאומר, כי דברים אלו כשאר כל הדברים, שיראו בעיני כל חולק בתורתנו, שהם הפך הנאות וכל-שכן מה שנגלה חטאת העם הגדולה יחזק בעיני כל בעל-שכל, שכלל תורתנו וכל מה שכתוב בה מן בנסים והאותות וקרבתנו אל השם יתברך אמת. ויתבונן כל בן דעת, אם יש רבים או יחידים חוקקים על ספר חטאיהם הגדולים ומִרים, למען יעמדו ימים רבים לזכר עוון להיתפש, – ואתה, בבן-אדם, פּקח עיניך וראה, אם הוּשם זה בספר מפי משה רבינו עליו השלום הנה אמת; ואם נוסף בו לאחריו איך סבלו מלכות דויד וכל המלכים היוצאים מן השושלת לכתוב זה בספר ולא מחקוהו? ואם יטען הטוען, שזה כולו נוסף וכל מה שב בתורה מן החלק הזהלא חרה חורבן, ירגיש כל מרגיש וכל מי שיש מוח בקדקד ואם היה באפשר ללקט כל הספרים שהם ביד הישראלים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום וישבשו אותם באותו השיבוש ולא ימלט אחד מהם שיתחלף מחברו הענין או במלה מן המלות?”

“עמדו החכמים וקיבלו התורה מפי משה ומסרוה לתלמידיהם ודקדקו בכל המצוות, עד אשר לא השאירו מלה מיותרת בכלל וכו'. והמשוגע הזה חסר-המוח איך בא להטיל שיבוש בספר מקודש? – עוד אמר המשוגע, שמצא בספר דברים, שיש לו מאד מן הנטיה והחילוף”.

עוד אמר, שהתורה לא היתה לעולם ביד יהודי אלא כוהן… ונשארו בזה יותר מאלף שנה והיה בקלקוּל זה הזמן מהפסד דתם וכפירת מלכיהם… והם מודים, שיואחז בן יאשיה בבו אמון בו מנשה המלך המיוחס לדויד מחק כל שמותיו של האל יתברך בתורה, ושאחיו יהויקים המלך אחריו שרף התורה בכללה… עד שהחזירה להם אחרי היכּרת ממשלתם לזמן מרובה איש מן הסופרים נקרא עזרא כמו זה לא יחזק שאריתה לעולם. – ואם אמרו, שכבר היה הקלקול באלה בענינים, נביא ושליח יבטיח בהם הפסד התורה בקבלתם, אמור להם, שאין כל נביא שיבוא קורא עליו ספר מי שהקדימו כמו שלא תבוא אצל משה רבינו קריאת עליו נבואת אברהם, יצחק ויעקב, יוסף ונוח, ואין ספק בהכרח שאלו הנביאים הגיע אליהם דיבור וציווי לא בא למשה בביאור כלל, ובזה לא תתחייב בדעת שיבואו נביאי ישראל בקריאת התורה.

“אלו דבריו (של הישמעאלי) ואני (שלמה) אומר: תחילת דברי פיהו סכלות”.

ברורים דברי אותו הישמעאלי הם דברי מין בדוי והשערותיו בדבר מגילות התנ“ך ומחבריהם נאמרים בספר “קורות ישראל ואמונתו” “חידושי מהרש”ה בתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ורש”ה מה הוא אומר לפי דעת המינים אסף וקיבץ חקר ומצא של“ה הירש”.

“בימי ירבעם – אומר המין – חי האפרתי, שאסף או כתב איזה ספרי תורה, גם זאת עשה, שהעתיק רוב המגילות וציוני האבנים אשר עליהם כתב בן שבט יהושע את דבריו ודייק לכתבם בשם משה רבו ויקרא את שמם תורה מצוות וחוקים. – הרבה פרשיות בתורה וספר ויקרא בפרט בכתובים היו מונחים במקדש עריהם ובערי הלויים; מהם היו להם בקבלה מדור המדבר; בזמניהם השונים הוסיפו מנהגים שונים, אשר יסדו מלכי יהודה וישראל, או שערכו הם בעצמם לדורות או לבני-דורם, כפי רוח הזמן. – בכמה ספרי תנ”ך נמצאו דברי קבלת הנביאים ומגילותיהם, בארץ-ישראל, אשר דעותיהם רחוקות מדעות הכוהנים תופשי-התורה ומדעות המחזיקים במצוות המעשיות. – הרבה דברים נמצאו בתנ“ך ממגילות הכוהנים והנביאים בבבל וחלק גדול מהתנ”ך הוא מספרי קורות ונבואות, מוסר ושירים של כוהנים ונביאים העולים מבבל ושאחריהם עד זמן היוָנים".

“יאבו נא חכמים וישימו לאַל דברי המינים”.

ג: קוֹל סָכָל

“בצאת אבותינו מירושלים אחר החורבן ובבואם לבבל (ושיבתם) לא היתה להם שוום קבלה ממשה רבינו עליו השלום, כי מיהושע וזקנים עד עזרא, שהיה ראש לכנסת-הגדולה, לא הושגה אפילו על תורה שבכתב, כל שכן על שום ביאור ותורה שבעל-פה, וכן מסוף כנסת-גדולה עד אחר חורבן שני פחות מכן, בהיותם חלוקים לכמה כיתות; ורק אז בתחילת הגלות התחילה הנהגה חדשה”.

"כאשר רצו לחדש ולפרש כרצונם החכמים ההם דברי התורה ומצוותיה, ולא מצאו קצת מהם אפילו רמז משמעות בתורה, נעזרו מפרשת: כי יפלא ממך דבר וגו' ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. – וראה באותה פרשה עצמה, איך התחכמה התורה לברר דבריה הפך מזה…

“דוק ותתמה מה שהגיע מיהירותם, עד שאמרו: לא תסור מן הדבר אששר יגידו לך ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. – נפלה לארץ סמיכה רבה דלא זה. והרי הוכחה, שלא היה לחכמי המשנה, וכל-שכן לאמוראים גאונים ורבנים אחריהם לא קבלה ולא רשות מן התורה לצוות מה שציוו וּלתקן מה שתיקנו. רק מדעתם עשו מה שעשו, חשבו ליַסד והרסו, לסדר ובלבלו”…

“כפי מרבית המצוות ירבו החטאים. הנם מעבירים (החכמים) את עם ה‘, כי אם לא היו להם לקיים רק אשר נצטווּ ממשה, כמעט נתקיים סהם ועמך כולם צודקים. – אם הניחו תורת-משה מפורשת ומתוקנת קלת הקיום, כאשר כּוון בה נותנה, באמרו: כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו’. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. (ולוּ היה) ביאור קלותה והיותה נוחה על הבריות (ולו הורו), שאין כוַנת המעשה אלא ההדרכה להודעת וידיעת ה' ואהבתו בעשות הכללות ולא הדקדוק בחלקי חלקיו”, היותה גם מתקבלת ביותר.

“כבר היה לעולמים הטוב המקווה באחרית הימים מביאת המשיח וגאולת-ישראל, האומות הראשיות ומלכיהם, אשר ביקשו ולא מצאו דת לאחוז בה, עד שהוצרכו לקחת תורת-משה אך עם החילוף והזיוף היו מתדבקים בה ומקבלים אותה עליהם כצורתה ותיקונה, והיינו לעם אחד, וכולנו יהודים מושלים בעולם וכסא-דויד נכון בירושלים והמקדש על מכונו וכבוד ה' עלינו זורח.– (אמנם על ידי) בן שחקו על משבּתנו ותקנות היתירות, מעשי עוללים ויונקים, ולא יכלו לצייר במוחם קשיי קיום ועול כבד כזה,היותה תורת אלוה אלהים ממעל, וירדו בנו כשונאים ויתנו אותנו לעבדים, והנה אנחנו לבז ולמשיסה לעג וקלס לכל הארצות, יורדים ואינם עולים כל יום ביותר”.

גם את הדברים האלה, שאליהם עוד יש לדון, לא מלבי הם, לקוחים הם משלושה מאמרות לר' אמתי בר ידעיה, השיב עליהם רבי יהודה אריה ממודינא ב“שאגת אריה”, בקובץ “בחינת הקבלה”.

מִסִּפְרֵי זִכָּרוֹן    🔗

א: מוֹתוֹ שֶׂל גוֹאֵל

ב“ספר המסעות” של רבי בנימין בר יונה מטודילו, שהלך ובא ותר ארצות רבות ורחוקות, ובכל מקום שבא כתב את הדברים, שראה ושמע מפי אנשי-אמת אנו קוראים בר מאורע רב, שקרה בגואל אחד, שקם לבני ישראל להתיר חרצובות הגלות ולבנות בית לעמו, ואחריתו רעה וכלימה גם יחד, כלימת נצח. – – –

ששם הגואל **דויד אל רועי. ** עיר מולדתו עמדיה והוא היה לומד לפני ראש"ד ולה מר חסדאי ולפני ראש-הישיבה עלי גאון. גדול היה דויד בתורת משה ובהלכה ובתלמוד, הוא ידע לשון ישמעאל, בקי היה בספרי החרטומים והמכשפים וכל חכמה חיצונית לא נעלמה ממנו. ויהי היום ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס, לקבץ שרידי עמו היושבים בהרים ולצאת להלחם בגויים ולתפוש את ירושלים מידי זרים. הוא עשה אותות לעיני כל והאמינו בו רבים וקראו אותו משיחנו. הלא יתקע בשופר לחירות הגוי.

שמע המלך, כי קם איש עברי נגדו, שלח אחריו שיבוא לפניו. ויקם דויד ויעמוד לפני המושל בלי מורא ופחד. אמר לו המושל: האתה הוא מלך היהודים? ענה לו דויד ואמר: כן דברת. ציוה המלך לתפשו ולשימו במצודה אשר על נהר גוזן, מקום אשר שם אסירי המלך אסורים עד יום מותם. וראו זה: אך שלושה ימים עברו והנה משיח העברים התיר את עצמו מבית-הסוהר, אם כי שומרים מזוינים צופים עליו. בא ועמד לפני המלך, התפלא זה וקרא: מי הביאך הנה? ומי התירך מכבליך? ענה השליח ואמר: חכמתי עמדה לי, לא אירא ממך והמונך. ציוה המלך לתפשו שוב ונעשה דויד לרואה ואינו נראה. את קולו שומעים ואת פניו אינם רואים, התפלאו המלך ועבדיו על כוח מעשיו. ויאמרו: אין מכשף יותר גדול בעולם הזה.

אף הוא, דויד הלך בו ביום ממדינת המלך לעיר מולדתו עמדיה, מהלך עשרים יום הלך ביום אחד בכוחו של שם-המפורש והגיד לבני שבטו את אשר קרהו. וישתוממו כולם על רוב חכמתו.

נתירא מלך פרס מדויד אל רועי המשיח וישלח מלאכים אל מושל בגדד לדבר עם ראש-הגולה ועם ראשי-הישיבות למנוע את בן עמם להניע את לב ישראל; ואם לא יאבו לשמוע לו, יתן צו להרוג את כל היהודים אשר בארצו. היתה עת צרה לקהילות העברים אשר בפרס; ואף הם שלחו כתבים אל ראשי-הגולה ואל ראשי-הקהילות לאמר: למה נמות לעיניכם גם אנחנו וטפנו? מנעו את האיש היושב אצלכם ממשיחתו ולא ישָפך דם נקי.

הזדיינו גדולי האומה וראשי בית-הדין, הזמינו את דויד לפניהם ואמרו לו: דע לך, כי לא הגיע עוד זמן הגאולה; לא בכוח יגבר אדם, חדל לדבר באזני העם, כי שלוח אתה, ואם לא, מנודה תהיה לכל בית-ישראל לא נכנע אל רועי להם ולא נשמע לעצת הזקנים והחורים. היה הימים ההם מושל אחד ושמו בן אלדין, והוא נכנע למלך פרס, וביקש למצוא חן בעיניו. מה עשה? שלח וקרא לחמיו של דויד אל רועי. שיחד אותו בעשרת אלפים זהובים, ויבוא הלז בסתר אל בית המשיח והוא ישן על מיטתו, ויקם עליו ויהרגהו נפש. כה נתבטלה עצת הגואל. ואחרי שפייסו את המלך במאה דינרי זהב שככה חמתו ותשקוט הארץ.

חותן הגואל, אבי האשה אשר נתן לו, קם על שארו ובשרו וימיתהו חרש. ידו נגאלה בדם ועשרת אלפים שקלי זהב, שׁם בכיסו חלף זדון לבבו. ולא נזדעזעה ארץ בבל על חזון-דמים זה, ואף לא אחד מספרי הזכרונות אשר לנו הרשיע את קין הלז, ולא הציבו לו מצבת-קלון

ב: הַנָּבִיא מִשׁנבר"שׁ

לפי “בית-מדרש”, חדר שישי

ויהי בשנת אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית-האלהים אשר בירושלים עיר הצדקה הגיעה מגילת-ספר לשבט היהודים אשר בקורפו, כתובה מחכם נודע בשם (והוא חסדאי קרשקש בעל “אור ה'”) ומעידה על נביא וגואל, שקם אז לישראל בגלות ספרד, בו חמש ועשרים שנה היה הנביא, והוא עניו ושפל רוח – ובתורה לא למד הרבה ולא היה יודע לשון-קודש; ונגלה אליו אליהו התשבי וכד שמן המשחה בידו וישפכו על ראשו וימשכהו ויאמר: לך אל בני ישראל וכזה תדבר: בניסן הבא יהיו כם אותות ומופתים ונגאלתם ותנח עליו רוח ה' וידע לדבר צחות בלשון עבר. שלח אחריו המלך ויבוא לפניו ידבר עמו, והנה כיסהו הענן, ושמעו מלאך משׂיח עמו מתוך הענן. ויעש הנביא אותות ומופתים גדולים. אמר המלך: ננסה אותו גם באש, לדעת אם נביא-אמת הוא. מיד ציוה להסיק כבשן שלושה ימים ושלושה לילות. השליכו את המנבא למדורה, ולא נגעה בויצא ממנה שמח וטוב לב.

על הנביא ההוא העידו גם אברהם העברי, גם משה בן עמרם, גם המקדש לישמעאלים, העומד על יסוד משכן שלמה, נעל בימיו את דלתותיו ועדין לא נפתחו.

ויהי היום קמו על המתנבא החכמים והסופרים בעירו וישבו על כסאות המשפט לדון אותו. אמרו לו: תן לנו מופת כי שליח אלהים אתה; ואם לא תעשה כזה, דע כי מות תמות ענה הוא ואמר: אם לא יתנו לי מן השמים מה אתן לכם? רצו הדיינים לפסוק עליו מיתה. ואביו ואמו בוכים על פתח האוהל…

ג: מְחַלְּלֵי שַׁבָּת

היהודים בקרית אסטרגום אשר בהונגריה המדינה – קורא אני בספר “קורות התורה והאמונה בהונגריה” מאת יקותיאל יהודה גרינוַלד – החזיקו במצוות בימי-קדם והיו שומרי שבת כהלכתה ומקנאים קנאת השבת. אין אף אחד בהם עובר על פקודי אלהים וסעיפי הדינים ואין מי מהם עובר גם על נדנוד קל. הפיץ אל שדי, ה' צבאות שמו, את בני שבטי-יעקב בין גויי הארצות ומשפחות האדמה. קנאת הדת שוררת בכל הגבולות, פוסקים, משמתים, מחרימים ועונשים.

בשנת ד' אלפים ותת“ק בערך נסעו שני יהודים מרַינשבורג, בי אברהם ברבי חייא ואחיו רבי יעקב ברבי חייא, עם עגלות טעונות סחורה מארץ רוסיה ואמרו להביאן לעיר ההיא. מנהלי העגלות היו שׂכירים נוצרים. בערב-שבת בעוד יום באו אל עבר נהר דונא, העובר לפני אותה עיר; נשברו אופני העגלות ואנוסים היו לתקנם ושהוּ עד הערב. – כעבור שני האחים את המעבר כבר התקדש ליל השבת. המה באו אל שער העיר, והעברים כבר עוזבים את בתי-הכנסיות בכלות התפילה לאלהי השבת. ראו אנשי העדה כי האורחים חיללו את ליל המנוחה, לא שאלו בשלומם. בבוקר לא היניחו אותם להיכנס ל”בתי-האלהים“, קמו ו”הבדילו אותם מתוך הקהל". בראשון לשבוע העמידו עליהם, על האורחים, בית-דין; ואלה גזרו עליהם שיצומו שבעה שבועות ויום אחד, חמישים ימים רצופים; ובעבור ימי התעניות הקשים באלה יצומו עוד שנים-עשר חודש שלושה ימים בכל חודש, שני וחמישי ושני, שלושים ושישה ימי-צום אלה יהיה נגד שלושים ושש כריתות שבתורה…

ד: בַּעֲלִיַּת בֵּית -דִּין

דיני-ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ודיני-נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה… דיני-ממונות המלמד חובה מלמד זכות, המלמד זכות חוזר ומלמד חובה; אבל בדיני-נפשות המלמד חובה יכול לחזור בו וללמד זכות; אבל מי שלימד זכות אינו יכול לחזור בו וּללמד חובה… בודקין לנפשות. סנהדרין הדנה אחת לשבעים שנה נקראת חבלנית… מי שנברא בצלם, יד אדם לא תהיה בו להמיתו. אחריות הדין ועומק הדין מי ישורנו

היו מַכניסין עדי-נפשות לבית-דין והיו מאיימין עליהם לאמור: שמא משמועה שמעתם, שמא בעיניכם לא ראיתם ואת אשר תאמרו ותגידו הגיע לכם רק עֵד מפי עֵד; שמא ראיתם וטעיתם, שמא לא כיוַנתם כראוי וכל עדוּתכם רק בת-השערה היא, שמא טינא בלבכם, שמא מחליפים אתם חשד במעשה, שמא חלום בהקיץ חזיתם ושמא נכשלתם גם אתם. הוו יודעין, שלא כדיני-ממונות דיני-נפשות; בדיני ממונות אדם נותן ממון כופר טעוּתו וּמתכפּר, אבל אוי לו למי שטעה והגיד לשוא בדיני-נפשות, דם הנאשם ודם זרעו וזרע זרעו תלויים בו בעֵד ורבץ בו חטאו כל הימים. כל המאַבד נפש אחת, מעלים עליו כאין איבד עולם מלא מי אתה בו-אדם ואיך יעלה זדון בלבך להאשים את חברך ולעקור חייו. גם אלהים אינו דורש את הנפש, כי אם הכנעת הנפש. שופך דם האדם מעליב את הבריאה, מעליב את הוצר; בושה וחַמה אז וחפרה הארץ, ואַנו ואבלו אראלים וקוראים: עשו אותנו פלסתר, הכל יחזור לתוהו ובוהו

אחרי דור הסופרים קמו התנאים, אחריהם האמוראים, אחריהם רבני סבוראי, הגאונים מסדרי ההלכות והפוסקים. עמלו בתורה ובדברי-חכמים והוסיפו בה להקל או להחמיר. רבו הפּלפּוּלים לשם “חידוד” ועיון ורבו גם השאלות לדין ולמעשה, הבדילו בין דיני-שמיא לדיני-ארעא, בין עיקרים ובין טפלים, בין יסודות ועליות, כל רב לדין בעירו הוא ככוהן וכסופר בימים שלפנים. מטמאים ומטהרים, אוסרים ומתירים, פוסלים ומכשירים. מסר שוכן-מרומים את תורתו לשומרי-המפתחות. מי יאמר לבר-נש: עד פה תבוא ולא תוסיף

כתוב בספר “חוט המשולש”, שהיתה יכולת ביד בית-דין של “ועד ארבע ארצות”, שנמסרה להם הנהגת קהילות ישראל, לשפוט וליסר כל משחית ומכלה מבני עמנו. בידם היה גם שבט-מוּסר ליסר את המוֹסר והולך רכיל, אשר הזיק לבני-עירו בשוט לשונו.

ומספר הגאון בעל “חתם סופר”, ש“הוא בעצמו היה באותו מעמד”, כאשר דנו בית-דין של קהילה אחת מוסר אחד.

הוא, המספר, היה נער כבן-שלוש-עשרה, והרב הגדול בעל ספר “מראה כוהן”, שהיה אחד מראשי ועד-ארבע-הארצות, הוליך אותו עמו, בהיותו בדרך, כדי להשתעשע עמו בדברי-תורה, באו הרב והנער לעיר ברודי, עיר החופש, והובילו אותם אז לחדר גדול, ששם היה מקום הועד וּמושב הבית-דין. יום דין היה דייני העיר ישבו בראש השולחן, והאורחים ישבו בצדם. “איש זקן בעל צורה וקומה מגודל”, הוזמן היום לדין. וכי נפתחה הדלת ונכנס לחדר, חשב הרב האורח, בעל “מראה כוהן”, שהוא איש תלמיד-חכם ונכבד, ועמד בכסאו “לכבודו”, וקיים מצות והדרת פני זקן. רמזו לו לחדול מזה, כי האיש נשוא-הפנים “מוסר” היה ודנו אותו עלמעשיו. – אחרי גבית העדות ושקלא-וטריא יצא הנאשם חייב בדינו. במהירות רבה נעשה הדבר. בהשקלא-וטריא נראה שהיו כאן איזה צדדים לזכות. אבל לא לנו הדין. לא אמרו להנשפט: צו לביתך מיד אחרי שנתחייב אותו זקן “הוליכו אותו שלוחי בית-דין לחדר מיוחד וחנקו אותו, למען ישמעו ויראו ולא יזידון”.

כה נתחנך נער רך, שניבאו לו עתידות בתורה ובהלכה. ולא נראית יד דופקת על החלונות לא נשמעה בת-קול האומרת: אוי, רבנים ודייני ארצות, פתחו גם מסכת סנהדרין וראו עד כמה כיוַנתם למשנת הסופרים ותורתם. גם אותו רב וגדול בעל “מראה כוהן” לא מחה נגד זה, לא קם על רגליו לקרוא: יבוא בעל-מחשבות, בורא האדם בצלם דמות תבניתו, ויפרע מכם

רוֹמַנִים נוֹשָׁנִים    🔗

א: בְּאִשּׁה

המאה השלישית לאלף הששי – יסַפר התולדותי יקותיאל גרינוַלד בספרו “קורות התורה והאמונה בהונגריה” – חי בעיר אובין איש עברי ושמו שניאור ברבי אפרים, והוא מחשובי הקהילה, איש נודע בעמו וקרוב למלכות, ולו אשה וּבנים. ויהי היום וירא אשה נוכריה נאה ביותר, “רוח שטות נכנסה בלבו” ויחשק לבבו בה לאהבה. שכח אשת-נעוריו וּבניו שילדה לו והלך ודבק בבת אֵל נכר. וכאשר נודע הדבר בעיר, קצפו עליו ראשי העדה ודייניה ובקשו לענשו כפי מידת “העונש בימים ההם” ויגמרו אומר “לגלח את זקנו” ולשימו לשמצה לעין כל. אמר שניאור גם הוא “להציל נפשו מהבושה” ויעזוב את עמו ואת אלהיו", נכנס אל תחת כנפי האמונה הנוצרית וקיבל גם שם חדש. אשתו ובניו נשארו בדת היהדות

ושניאור גם אחרי שהמיר את דתו לא בזָה תורת ישראל ולא הֵצר לבני עמו, אדרבה, דאג לטובתם והיה להם לשתדלן ועמד בכל פעם לימינם. ניחרו בו חבריו הנוצרים, רבים מהם ביזוהו וקיללהו, ויש שאמרו גם להכותו נפש על מעשיו אלה; והוא לא “שינה טעמו” ולא נזר מבני אחיו לפנים. כל קהילה וקהילה עברית, בצר לה ודבר לה עם הרשו, פנתה אל אותו מומר; והוא יגע ועמל, עדי הסיר כל עלילה וגזירה קשה מעך בני יהודה. לפני חג פסח אחד השׂתרגה על צואר היהדות בגליל זה “עלילת-דם” ויאמרו להרוג ולשרוף את כל זרע יעקב; והוא לא נח ולא שקט, עד שעלתה לו לברר את עצם הדבר. “נהרג המלשין ועַם היהודים ניצלו”. – רגיל היה שניאור בר אפרים גם לחַלק צדקה לעניים בכל יום ערב – שבת, אבר נחתך מעַמוֹ ומשבטוֹ, והוא חש בצערם ומשתתף בחלקם.

בני המומר, כאמור, היו נאמנים לתורת היהדות ושומרים את המנהגים, שם האחד היה אברהם ושם השני אפרים. הם באו לבית-הכנסת בכל יום להתפלל, תפילין בראשיהם וטליתות עליהם. איש לא הקל כבודם ולא סגר בפניהם את השער לה'. רק שאלה אחת העסיקה את הרב דמתא, רבי נפתלי הרץ, כי יקָראו האחים לעלות לתורה אם ישאו עליהם שם אביהם ויאַמר: עמוד אברהם, עמוד אפרים בני שניאור, או יקראו אותם סתם. סוף-סוף פנה שניאור עורף לדתו ואיך ישאו את שמן בעדת אל? פנה אותו רב בשאלה זו לשני גדולי ישראל, אל המהר“ם פדובה ואל הרב הגאון רבי אליהו הלוי בקושטא: ילָמדו רבּי הגולה, מה לעשות בזה ואיך להתנהג? ותנח רוח על הרב מהר”ם וישב, שאם גם שניאור בר אפרים “מדומה בין הנוכרים, מחשבתו ניכּרת מתוך מעשיו” “וראוי לקרבו” –

והנוצרים לא חדלו לצַער את בן-בריתם, העלילו עליו, התנפלו על ביתו והסבו לו הרבה צער. באחרית ימיו “מת בתשובה”. אז עזבו בניו את העיר ויצאו לפראג הבירה. ו“שמה דרו עד מותם”…"

ב: קִיוּם חֲלוֹם

אחרי מות אחי יהודה אריה ממודינא ועלה עליו הכורת – יסֵפר בעל “חיי יהודה” בקורות ימיו – דיבּרה אמו אליו יום יום לאמור “לוּ הקשבת למצותי ותנחמני מן דאגתי, קח לך את בת-אחותי היא אסתר לאשה, כי ישרה בעיני, בקרובי אֶקָדש ובביתנו ישכון שלום”. – כשדברים האלה דיבּרה גם באזני בעלה ותבקש אותו, כי יאוֹת גם הוא לדברי-הברית. היא הריצה מכתב גם לאחותה בדבר הזה; אף היא תשיב אמריה, שיעמוד הדבר. – ויהודה אריה בעל-דמיון היה ובעל-לב ויתאַו לראות בחָזון את האשה היעודה לו ממרומים, להיות בת-זוגו. ויעש שאלת-חלום “בתפילה ובלי השבעה” ויחכה למוצא הדבר… ויהי בלילה ההוא והוא שוכב על מיטתו וישן “והנה זקן אחד אוחז בידו ויביאהו לפני קיר אחד, אשר עליו היתה תבנית מצוּירה ופרוכת פרושׂה עליה. הרים הזקן את המסוה והנה הופיע ציור נערה אחת מפיקה הוד בצביון מלבושיה. – זו היתה תבנית הנערה אסתר בת דודתו. – עוד עיני העלם מביטות בה, והנה נשתנתה הצורה, חלפה ועברה, וצורה של נערה אחרת התנוססה על הקיר ולא ידע מי היא?” – –

ויקם יהודה בבוקר ויספר את דבר החלום לאביו ולאמו ולא האמינו בזה. ימי אלול באו, השנה היתה שנת ה' אלפים שלוש מאות וארבעים ותשע ליצירה. ויצא יהודה ואמו הספינה אנקודה ויתמהמהו בדר בויניציה. שם באו דברים בין אֵם הנער ובין אחותה אֵם אסתר על-אודות החיתון ותבואנה לידי גמר בקשר-האירוסין ב“תקיעת כך” וב“קבלת קנין” והשמחה בין בעלי-המשפחה רבה היתה. אחרי איזה שעות הופיעה הכלה לבושה במלבושים מאותו הצבע שראה הנער לפני זמן על יריעת הקיר החָזון; והנערה באמת יפה בבנות היתה משכלת ובעלת-חן ויגל לב החתן וישׂשׂ ויאמר: נתקיים בי “מצא אשה צמא טוב”.

עברה שנה ויבוא קיץ, הגיע תור הנישואין. קרא יהודה לאוהביו ולקרוביו לחוג עמו חג החתונה, ויבוא עם בני משפחתו לויניציה שמחים וטובי-לב. אבל בבואם שמה מצאו את הכלה שוכבת על ערשׂ-דוי. בראשית אמרו בני-הבית, כי אין רע ופחד ועוד מעט ורפואה תהיה לה, אבל מיום ליום גבר עליה החלי ויאמרו נואש לחייה ו“לב הנערה כלב האריה ולא נבהלה” למראה מר המות. ביום אחד בבוקר – ערב שבת היה – קראה הכלה לחתן יהודה לדבּר עמו. וּבבואו החדרה ויקרב אליה, חיבקה ונשקה לו ואמרה: “ידעתי, כי זה עזות-מצח הוא, אבל אלוהים יודע, כי בשנת האירוסין לא נגענו זה בזה אפילו באצבע קטנה, ועתה בפרק המיתה רשות-מות נתונה לי; לא זכיתי להיות רעיה לך, כך נגזר עלי במרום. ה' את רצונו יעשה. הַזמֵן לחכם אחד, למען אתוַדה”. ותפן הנערה אל הקיר ותבק…

אחרי שעה בא חכ העיר, ותתוַדה הבתולה פני אלהי הנשמות על חטאים ועוונות ופשעים, לפי המנהג והחוק. הוריה ואֵם החתן אָצלוּ לה ברכה לחיי-עד. עבר יום השבת העצבון ותמהון, ובצאת מלכת-השבת ופנתה מקומה לימי החול, הוציאה הנערה את נשמתה. ויובילוה ב“הכנסת כלה” לבית-המועד. ויגדל הבכי בבית ומחוץ; וכל יודעיה ומכיריה אָנוּ לה.

“תיכף לקבורתה” קמו על יהודה ועל אמו קרובי הנערה ויאמרו: “הנה אחותה רחל הבאה אחריה טובה כמוה, כהמתה, למה נגרע, לבלתי התמיד בקורבה ולקבל תנחומין”. ויפצירו בחתן עד בוש. גם אמו אמרה לדבק טוב. לקח החתן רשות גם מאביו ונתרצה לדבר ויבוא עם רחל אחות אסתר בברית.כה נתקיים דבר החלום עד גמירא.

ג: שְׁתֵּי נָשִׁים בְּחַיִּי יַעֲקֹב עָמְדִּין

“באמצע החורף של שנת תע”ד – יספר הגאון יעב“ץ הזכרונותיו, נקובים בשם “מגילת ספר” – נסע אבי, זכור לטוב, ללונדון, לשבת שם כמה שבועות, ואותנו בני-ביתו שלח בספינה דרך ים לעיר עמדין. ישבנו שם כגֵרים עד אחר הפסח. ובני העיר הקטנה הזאת עשו לנו כבוד והסבו לנו נחת-רוח כפי יכולתם. התורני מר עמדין, עליו השלום, רצה לתת לי את בתו לאשה. הנערה היתה מלומדת ומשׂכלת, לא היתה דוגמתה בכל ארץ אשכנז… אביה רצה להפריז לי סך גדול לֵנדה, כי היה עשיר מופלג מאד וגם בעל-תורה. גם בתו חושקת היתה להדבק בתורה וביחוס… אך מטעם ידוע במשפחת האיש הזה, נמנע אדוני מורי ואבי, בשובו מדרכו להתרצות אל הברית ולומר לדבק טוב… והיה הדבר נסיון גדול מצדי… וכבר הייתי בר-דעת וידע לשקול הדברים במאזני בחינה נכונה… לא נעלם ממני, שהיה הקשר השה שידוך הגון מאד בעדי, שידוך לא נמצא כמוהו, מצד הקרן והעשירות גם יחד. היה נראה לכּל שזאת דרך ישרה לפני; בנקל הייתי יכול לבוא על ידי הקישור הזה לתכלית השלמות… וגם ידעתי היטב, שאדוני מורי אבי לא היה בידו לתת לי מאומה לנדה. די היה בידו להפקיע את עצמו ואת בני-ביתו הנעים ונדים ואינם יודעים מקום לשבת. לאידך, היה מר עמדין וּבני-ביתו מחבבים אותי מאד ומפצירים בי להפיק זממם. עם כל זה, אם היתה דעתי נוטה לכך, שלא להניח דבר הגון זה, לא ביקשתי לצער את אבא מורי חלילה. – אותו פגם-משפחה לא היה אמנם שקול כל כך להתרחק על ידו, כי לא היה פסול בעצם חס ושלום; וכבר דבקו כל גדולי קציני אשכנז במשפחה ההיא, משפחת עמדין, משפחה גברה ידה במעלת החסד והגדולה. ידעתי גם ידעתי, כי לא בכל יומא מתרחש שידוך כזה. – ואני לא גיליתי אף מה שבלבי ונכנעתי לקבל מאהבה הסכמת אדוני מורי אבי, זכור לטוב, והחלטתי, שזה השידוך אינו מהשם. שלא נועדב נערה זו לבת-זוגי, כי לגדולה מזו הייתי מתוקן בענין זיוג מצד משפחה”.

“אך הנה אחרי ימים יום צר ומצוק מצאני. ביקשתי לי עדה לכהן בה בתור רב. ואותה האשה החשובה, אשר חשקה נפשה בי אז, ולא עלתה בידה להפיק זממה, היתה מוכנה עם כל זה להיטיב עמי… ויהי כאשר זימן השם הדבר לשבת על כסא הרבנות דעיר עמדין – היא, האשה הזו, השתדלה בדבר הזה בכל נפשה – גמלה אתי חסד הרבה ועם אשתי עליה השלום. וחיבה יתרה הראתה לכל בני-ביתי והתנהגה עמנו באחוה וקרבה עצמית” (דף נ"ח).

ננסה להעתיק לנו את המאורע הזה ללשוננו אני. ובאמת גם בלשונו המאובנה של יעב"ץ הנה מובלטת דיה קרבת נפש אשה זו, שדבקה באהבה בבן רב ומורה, וזכרה לו רגשי נעוריה, גם כאשר כבר בא בברית אם אשה אחרת וילדה לו.

הנערה היתה בת איש נדיב ועשיר וגם יודע תורה, איש עושה חסד עם הבריות ושמו נודע בשערים. היא למדה שפת הארץ, השכילה בדברי מדע ותבונה, לא כדרך הבנות בימים ההם. רבות מחשבות בלבה, ואין איש כגילה בעיירתה והתרועע אתו… והנה בא לאתרא בן גאון ורב בעמו, וגם הוא מושלם ותורני היה ואיש מתרגש לרוב. אם גם בלי לב רחב ובלי טוהר שבלב. – ויבוא הצעיר בחברת בית-אביה. ראתה אותו הנערה המשׂכלת ותחשק בו. גם הוריה אמרו לדבק טוב ויתחננו ויבקשו את הגר הצעיר, כי יפרושׂ כנפיו על בתם. בקשו לבנות לו בית ולשכלל מעמדו. גם הנער נטה חוּבּוֹ אחרי דבר הברית. וישב הרב הזקן מדרכו ויאמר: אין משפחה שאין בה דופי מתדבקת במשפחה בה שמץ דופי… אין שואלים ללבבות. בונה בן-אדם חָיִּץ לעצמו וסוגר עליו את דרך-החיים. אולם בת-ישראל ידעה לאהוב ולהוקיר את בחיר נעוריה עד יום מותה.יהי זכרה חָרוּת.

אנו מוסיפים לגולל בדפי הזכרונות האלה.

הרב הצעיר יעב“ץ בא בדרכו לעיר פראג הבירה, בימים ש”היה אז האַייבישיצר אצל רוב היהודים בתכלית השפלות“, ויתאכסן בבית דודו עליו השלום; ושם נעשה לו נסיון, ביחוד בעניני הנפש… נסיון מעין נסיונו של יוסף הצדיק ועוד בקצתיתר. – אז היה (יעב"ץ מספר) בחוּר רך בשנים בכל תוקף חותו… וזמן רב עבר עליו שנפרש מביתו. והיה רעב אחרי אשה. ושם (בבית הדוד) נזדמנה לו נערה פנויה. ילדה יפת-תואר מאד… קרובתו בת-דודתו מתיחדת עמו בכל יום… והיא העֵזה פּניה להראות לו חיבה יתרה ולהתקרב אליו… כמעט נשקה לו… גם בהיותו שוכב במיטה ניגשב היא (בכל פעם) לכסותו היטב במצע, כלומר, דרך חיבת-קרובה… ובאמת, אם היה שומע לעצת יצרו, לא היתה (הנערה) מנעת ממנו חפצו… וכמה פעמים היה קרוב הדבר לצאת חס-ושלום אל הפועל. – הכל היה כאש בנעורת… פעמים רבות לא היה בבית שום אדם זולתה… הוריה גם לא היו רגילים לבוא הביתה, כי היו יושבים בחניתם בשוק; כל היום היו טרודים במחיתם… ואם לא היה השם יתברך נותן לו ליעב”ץ, כוח עצום להתגבר על יצרו הנלהב… כמעט כּפה אותו לעשות צרכיו… לולי חסדי ה' כי רבו עליו לעמוד בנסיון הזה, נפלא מכל הנסיונות (מי יודע מה עשה השטן לו). הוא המסַפּר, היה איש בכל תוקף כוחו ויצרו, בת יפה ונעימה ניצבת לנגדו ומראה לו בכל פעם עניני חיבה וקרבה…קרובה היתה לו נערה זו ובת-משפחתו, היא נתאלמנה זה ימים, פנויה היתה וילדה רכה. ואולי טהורה היתה או היתה מטהרת את עצמה, אם היה רוצה בכך… הוא היה גם בטוח בה, שאם היה חפץ למלא תאותו וחפצו בה, שלא תגלה את סודו (ולא תגחד לאיש כי ניגש אליה). והוא כבש (עם כל זה) את יצרו, המית את חומו והסכים להרוג את יצרו. לבו חלל ולא מילא תאותו, לחטוא עם בת קרובו (דפים פ“ב, פ”ג).

וברוך ה' – יסיים בעל הזכרונות לאמור – שניצלתי מאש להבה, בשכר זה אתנצל אני וצאצאי עד עולם מאִשוֹ של יצר-הרע ומאשה של גיהינום. אשרי אדם עוז לו בו, רגלי חסידיו ישמור".

ד: בַּת חָכָם

מחבּר ספר “משנות חכמים” – מסָפּר בעל ה“שבחים” – היה עוסק בתורה כל הימים לרבּות הלילות, אשתו היתה צופיה הליכות ביתה ותדאג למזון ולמחיה. להם בת אחת כבת שתים-עשרה שנה. בימים ההם חי רב החסידים הנודע בשם ה“מגיד הגדול”, ולו בן חשוב ושמו

אברהם; ותמת עליו בעלת-בריתו בנעוריו וגם הוא היה קרוא לשמי-מרומים. ותנח הרוח על אביו לשלוח שני שליחים לזווג את הנער האמורה לבנו. המה באו לעיר רחוקה ויציעו את הענינן לפני אֵם הילדה. והיא גם לא שמעה את שם הרב מעולם ויהי הדבר לתמהון בעיניה. כי הרבו לדבּר על לבה שלחה אחרי בעלה לבית-המדרש ותאמר: בטוב בעיניו יעשה. והוא הסכים לדבר וימהרו אחרי סופר, לכתוב את התנאים במזל-טוב. עוד הסופר יושב לפני הגויל וקסת הסופר בידו אמרו השליחים: כתבו על הרב כטוב בעיניכם, רק הנערה אתנו תצא. ענו האם והאב

לאמור: הלא נותנים לפי מידת חכמים לבתולה שנים-עשר חודש, תשב אתנו עוד שנה. אמרו השליחים: אל נק תאחרו זמן הנישואין, דבַר רבנו אתנו. ראו ההורים, שמהשם יצא הדבר ובסכימו גם לזאת. אולם הרב לא חפץ להתבטל מלמודו, שב לבית-מדרשו והאם והבת נסעו עם שליחי “המגיד” לקרית מושבו ויחוגו שם עד החתונה ברוב עם. ככלות שבעת ימי המשתה שבה אֵם הכלה לביתה בחדוה והילדה, היא הכלה, נשארה בבית הרב.

בלילה אחד שכבה הערה ותחלום, שהיא נכנסה לטרקלין גדול והנה יושבים בהיכל זקנים נשואי פנים כחצי גורן עגולה ודנים את אישה בן הרב לקחתו ממנה. חגרה עוז, ניגשה לפני בעלי הסנהדרין והחלה לטעון לפניהם בזכוּתו. ותיקץ והנה חלום ולא סיפרה לשום אדם דבר החלום. בלילה השני נשנה חלומה וראתה את המראה מתמול. וכן היה גם בלילה השלישי. ראו הדיינים שטענות הנערה נכוחות, האריכו את חיי אישה לשנים-עשרה שנה. והיה הדבר לה למתנה ממרומים. כאשר השכימה בבוקר ונכנסה לחדר, קם חמיה מכסאו, הילל מעשיה ויברך אותה. כעבור שנים עשרה שנה שבק רבי אברהם חיים ואלמנתו עוד צעירה לימים. שלח רב אחד נודע לדבּר בה. וחלום הציר והנה עודר לפני טירה נאה והרב המת עומד לפניה ושתי ידיו פרושׂות על הגג וקורא בקול: מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להיכנס בטרקלין שלי ויקץ ויבן, עד היכן הדברים מגיעים.

ה: זִוּוג רִאשׁוֹן וְזִוּוּג שֵׁנִי בְּחַיֵי רַב

הנני מעתיק איזה קטעים מספר ימי הרנ"ת, שבו יסופר מענין התקרבות מורנו הצדיק וכו' הר“ר נתן זלל”ה אל רבנו הקדוש אור האורות וכו' הרב רבנו נחמן זצוק“ל והעתים אשר עברו עליו, מיום התקרבותו ז”ל אליו עד יום הסתלקותו ז"ל וכו'.

בקטע הלז יסופר על מות אשתו הראשונה של הרב הפלאי ומהלך הדברים אז בין החברים.

ביום חמישי ערב חג השבועות שמע התלמיד רבי נתן מפי רבו עניני תורה וכו'. גם הביאו לו להרב מעיר אחת בלי-כסף חדשים, ולקחם מיד הנותן ובירך עליהם ברכה שהחיינו… (כי באותה שעה, שמכבדי הרב סובבים אותו וּמושיטים לו כלי-כסף חדשים והוא מברך ברכת שהחיינו, אשתו של המקבל שוכבת בחדר הסמוך על מיטה לא תרד ממנה עוד, אין אנו שומעים כאן). – אחר-כך סמוך לערב, בעת שכבר החלו להתאסף לתפילת המנחה, נפטרה אשתו הראשונה של הרב ז“ל. ורבנו ז”ל עמד בשעת יציאת נשמתה. – וסיפר אחר-כך “שכאשר יצאה נשמתה, בעת שעמד שם, בודאי היה לו צער גדול מאד וּבלבול-מוחין, לפי מדרגתו, והוא היה צריך לעשות ולכוון מה שהיה צריך לטובתה; אבל השם יתברך עזרו אז מאד, שבעוצם הצער והבלבוּל פּעל ועשה לטובתה מה שהיה צריך לה”.

והנה תיכף שנסתלקה האשה הרבנית ועלתה נשמתה למרומים זירזו עצמם מאד אנשי החבורה הקדושה דק"ק זסלב ועסקו בקבורתה מיד בזריזות נפלאה, ולא התחילו לתבוע שום שכר-קבורה מרבנו זכרונו לברכה, רק סמכו עליו, אם ירצה ליתן להם אחר-כך שכר מה (מה גדול חסדי האנשים האלה) והם זירזו עצמם ולקחו מיד את המתה וקבורה במהירות גדולה (מהספד דברים לכבוד המתה אשת הרב הגדול גם כן אין אנו שומעים כאן), באופן שהיתה שהות אחר קבורתה לנהוג אבלוּת שעת מועטת (ולקיים אותה מצוה); ואותה שעה עלה למנין שבעה, כידוע. “וזה היה לנו לטובה וישועה גדולה, כי על ידי זה זכינו לשמוע מפיו הקדוש תורה נפלאה בחג השבועות הזה”.

והנה בתחילה נתנו להרב חדר בבית-המדרש להתפלל שם. אך אחר שנסתלקה אשת הרב, ציוה שכל תלמידיו יתפללו בביתו, במקום שנסתלקה. וכל ליל שבועות לא דיבר הרב עם חברים כלל. – רק עסק בתורה בשעת הסעודה בין מאכל למאכל, ואחר הסעודה ישב ביניהם, והיה ניעור בלילה עמהם יחד, ואמר תיקון-ליל-שבועות במהירות ובהתמדה, ולא פנה לשום אשם לדבּר בעלמא. – ואחרי שגמר התיקון, שכב לנוח שעה מועטת מאד. ואחר-כך התפלל עם תלמידיו יחד. וכן בסעודת-שחרית בים הראשון דחג השבועות גם כן לא דיבר עם תלמידיו מאומה, רק עסק בכל זמן הסעודה באמירת האידרא רבא בזוהר הקדוש. ובין כל מאכל ומאכל אמר את האידרא בקול נעים ונפלא מאד… ואחר –כך אמר דבר נאה ונכתב במקום אחר. – – –

זהו מעט העצבון שהיה בראשון לחג. אבל בליל שבת-קודש, שהוא שני דשבועות, אז לבש הרב שוב את ה“שטריימיל”, ואז התחיל להראות לתלמידיו פּנים מסבירות קצת… ושב בראש השולחן כדרכו; ואחר גמר הסעודה, אחרי ברכת-המזון, היה מזמר לעצמו אתה נגלת וברוך שמך וגו' והיה מזמר זה בניגון נפלא ונעים… וישב אחר-כך עם קצת אנשים, שנשארו עמו עד אור היום וכו'. וכן בסעודת – שחרית (ביום השני של חג השבועות) ישב הרב עם תלמידיו

בשמחה כדרכו בכל יום-טוב. – וכל בני-העיר (שכבר שכחו לגמרי את דבר המתה), שלחו משקאות לכבוד הרב, וחילק הרב (את מתנותיו) בשמחה (לכל המסובים). בסעודה שלישית (של אותו יום חג) אמר הרב תורה; והתחיל מן המקרא “ויבן ה' אלוהים את הצלע”. –

“במוצאי שבת – יסיים רבי נתן – ישבנו עמו, עם רבנו, עד אור היום, וברוך הוא (יתברך), אשר עזרנו גם בעת צרה הזאת, שנפטרה אשתו הראשונה של רבנו וכו'. ואף על פי כן לא אבדנו דברי התורה, בהיינו צריכין לקבּל ממנו”…

ואנו אין אנו יודעים מה טיבם של דברי-תורה אלה בלי רושם המות שבא באהלינו ובלי יראת-הרוממות מפני חידת המות – – –

לא עברו ימים, באותו זמן בין שבועות לראש-השנה, מוסיף רבי נתן לסַפר בזכרונותיו, נשתדך רבנו זכור לטוב עם אשתו השניה בם עיר בּרוֹדי. ואחר זה שב לביתו ואמר לתלמידיו בשבת-קודש, שהוא רוצה לספר להם ענין נסיעה שלו; וסיפר אז את המעשה על “זבוב ועכביש” אשר בסיפורי מעשיותיו; ואף אחד מן החבריה לא הבין, איזו שייכוּת יש לסיפור הלז עם בדב רנסיעתו. הוא סיפר אז גם את המעשה מ“הרב ובנו היחיד”. – בחודש אלול חג הרב את חג-הנישואין עם האשה הזאת ואמר, שכל מי שזכה לעמוד על יד חופה זו מחלו לו כל

עוונותיו. – –

עברו ימים, חלה הרב מחלה אנושה, והוא גוסס על מיטתו. בנותיו לא היו אז סביבו; וגם אשתו שבא אתה בברית, לא מלאה לבה להיכנס לחדר-המות, לבכות לבעלה, כי אשה שניה היא לו ו“לא היתה לה שום התחברות עמו”. – סתירה לחזון ביום החופה. – היא ישבה ובכתה בחדרה לבדה. לא ציוה הרב עליה כיהודה הנשיא ולא שמענו עוד על גורלה אחרי מות אישה.

מִן הַקָּרַאִים    🔗

א

“ביום ששי בשבוע, בששה ועשרים יום לחודש שבט, שנת אלף ושלוש מאות ושלושים ותשע שנים למספר יונים, והוא ארבעה אלפים תשפ”ח ליצירה", – קוראים אנו בנוסח כתובה קראית ישנה. אשר נמצאה בגניזה שבקאירה בירת מצרים ונדפסה באחד ממאספי “ירושלים” של א. לוּנץ, – "ביום הזה בא לירושלים עיר הקודש, תיבנה במהרה בימינו, חזקיה הבחור הטוב בן בנימין לפני הזקנים החתומים למטה בכתב הזה ויאמר אליהם “היו עלי עדים וקנו ממני מעתה, וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכוּת, שאני אומר לפניכם ואני לא שוגה…ולא טועה… ולא מוכרח… כי אם בתום-לבי ורצוני, שנשאתי וקניתי לי וקידשתי את סריה, הנערה הבתולה בת צדקיה בן נריה, במוהר ובכתב ובביאה, כמצות משה איש האלהים, זכרונו לברכה, וכדת ישראל הטהורים הקדושים… ואני אלביש ואכסה ואכלכל אותה, ואעמיד כל צרכיה וחפציה הראויים לה, כדי כוחי והשגת ידי… ואחיה עמה באמת ובצדק… באהבה ובחיבה, ולא אתאונן לה… ולא אאשים…ולא אגרע אותה שארה, כסותה ועונתה, כבני-ישראל הזנים ומפרנסים ומלבישים ומכסים את נשיהם הכשרות… ועושים לה הראוי להן באמונה וביושר”…

תום ואמונה בא אלמוני הבחור בלב רך וענוַת-חסד לפני הזקנים וראשי הדת יעיד לפניהם, כי בתום לבו וברצונו הגמור הוא נושא ומקדש נערה בתולה פלונית לו לאשה. הוא ילבישה, הוא יכסה אותה ויכלכל אותה ויעמיד כל צרכיה וחפציה הראויים לה, כדי כוחו והשגת ידו, ושיהיה עמה באמת ובצדק, באהבה ובחיבה… תום ואֵמון, דברי אמון ואנו מאמינים למדבר ככה. מאמינים אנו לאיש הזה, שלא יעשוק את הבאה עמו בברית ולא יתאונן לה ולא יעשה לה עוולה.

“צריך האדם להתנהג עם אשתו על צד השלום והרחמים והחנינה”, מזהירים פוסקי הקראים, לא פחות מהרבנים. “ולא יטיל אדם אימתו ביותר על אשתו, ולא יתנהג עמה על צד שארו אכזרי, אלא יהיה חיבורו עמה מתוך שמחה ואהבה וחיבה”… (גן-עדן לר' אהרון השני, סדר נשים, פרק י"ז). וזאת היא השבועה, שנהגו הקראים להישבע בעת קדשם את נשותיהם: “בברית הר סיני ובחוקי הר חורב אני פלוני בן פלוני מארשׂת פלונית בת פלוני היות לי לאשה על טהרה וקדושה במוהר, בכתב ובביאה, כדת משה וישראל הטהורים והקדושים”… (שם פט"ז).

לאידך, מאשרת הנערה הבתולה סריה בת צדקיה בן נריה האמוּרה בכתב הנזכר לפני אותם הזקנים, כי תרצה להינשא לו לחזקיה הנזכר, ולהיות אשתו וחברתו בטהרה וקדושה ויראה, לשמוע בקולו ולכבדו ולהוקירו ולעזרו, ולעשות בביתו כל הדברים שבנות-ישראל הכשרות עושות בבתי בעליהן, ולהתנהג עמו באהבה וחיבה… ולהיות תחת ממשלתו ואליו תשוקתה…

סריה הנ"ל מכניסה נכסים אל בעלה חזקיה. והוא מאשר אותו כתב, כי באו כל הנכסים האלה אל ביתו, ויהיה הכל ברשותו ותחת ידו; וכי קיבל על נפשו, שישמרם ככל אשר לו ולא ישנה מהם מאומהבלי דעת אשתו ובלא רצונה. – ועוד קיבל עליו אחריות כתובה זו, עליו ועל נכסיו אחריו, בלי אשר יאַבּד או יבלה אותה. והתנו ביניהם, שאם חס-ושלום תצא סריה מן העולם בלי ילד מבעלה, ישיב כל שהביאה עמה אל יורשיה ממשפחתה. – פה בא סדר דברים הלכתיים ממש.

וגם על-מנת-כן לוקח הנושא את הנשואה, – “על-מנת שישמור מועדי ה' בראיית הירח… ובהימצא האביב בארץ-ישראל… ובלי לאכול בשר בקר וצאן בירושלים עד יתכן מזבח ה'… ושלא יצא אל משפטי הגויים להחליף משפטי התורה”…

אמנם קשה, גם קשה על היחיד בבני-ברית, שיחד עם האַלה והשבועה, אשר ישבע לאשת בריתו כי יתאחדו, יחזיק גם בברית עם מנהגי העם ודרכיו מאז לשמור אותם ולעשותם. אבל יש בזה זכרון-אלהים על יד מעשה בני-אדם. – –

הנה משמאלם של בני הכיתה הדתית הזאת המעטים עדת בני הגויים והמונם לאין מספר, ומימינם אחיהם הרבנים, שלא אחיהם הם עוד; ואלה, בני הגבירה, אינם מקדשים עוד על פי ראיה ואוכלים בשר מן הבקר ומן הצאן, בעת שמזבח ה' צבאות חרב ואין עוֹלה ואין זבח קרבן. – והנה ניגוש ניגש אחד בהקהילה הקטנה הזאת, לבנות בית חדש בישראל ולשאת אשה כדת. איך לא יפעם הלב? ואיך לא יגשו ההורים והזקנים אל הכיתה הבודדה הזאת אל נושא האשה ולא יקראו לו: אחינו בן-ישראל, זכור גם את דת-אלהים בשעה זו ותן לנו את ידך לעבור את תורת הנביא בתום ובאמונה. ולאידך, איך לא יושיט אותו צעיר, שלבו מפכּה אהבה וחיבה לבתולה מיועדתו, כי תבוא אליו אל אהלו להיות עמו לחיות עמו לעולם, את היד לאחיו, להשבע לאלהים, שלא יצא אל משפטי הגויים ושלא יחליף את משפטי התורה, משפטי תורה מורשה לקהילת קודש.

וגם אני נשבעתי אז.

ב

והנה לנו באותו מאסף “ירושלים” גופא דברי “קורות חצר הקראים עם בית-כנסת שבו, שבפה עיר הקדושה”, נעתקו מאת חכם הקראים משה הלוי על ידי הר' צדוק טרבלום; והכניסם מר א. לונץ באוצרו **לקורות עדת הקראים בירושלים. ** ודברים אלה אינם כלולים בעיקר רק קורות עדת הקראים, כי אם גם מכילים ביחד עם זה קורות עדת הרבנים. שנאה בין אחים, שנאה כבושה מאז, והמועט נדחה מפני הרוב…

בימים קדמונים היתה “עדת בני מקרא בעיר דמשק עדה גדולה ונכבדה, מספר משפחותיה כשלוש מאות וחמישים איש, ורובם היו אנשי-חיל, יראי-אלהים וחכמים גדולים וגם עשירים גדולים. רבים היו בהם, שהיו מרואי פני הממשלה, והיו משרתים בממשלה באמונה וביושר במלאכת הוצאת המטבעות, וגם היו מזקקים את הכסף והזהב, ובכל משא-ומתן היה להם יד ושם; והיו מתערבים עם המושלים ואילי הארץ, ודבריהם היו נשמעים אצל השופטים והשוטרים, ובכל מעשיהם היו מוצלחים וגם היו בהם בעלי-אומנות, צורפים ואורגי בגדים יקרים של משי וסוחרים גדולים בכל מיני סחורות”. וביניהם אז גם מחבר ספר קראי, נודע בשם “זקן ונשוא-פנים, איש חכם ונבון, תם וישר, והוא איש נכבד וחשוב ואחד ממנהיגי העדה וסוחרי הארץ”.

ו“באותו זמן בעוונותינו הרבים לא היה בעיר הקודש ירושלים אפילו איש אחד מעדת בני-מקרא, כי מרוב עניָם כולם עזבו את ירושלים והלכו להם לדמשק ולמצרים ולשאר קהילות. ונשאר בית-הכנסת של העדה הזו סגור וחצרות העדה ריקים, מבלי איש יושב בהם שנים רבות. – ויבואו אחיהם הרבנים וכבשו את החצרות… ויחלקו להם את החצרות ואת הבתים, איש לפי חלקו, וישבו בם… והרב הגדול של הרבנים, ראש העדה הגדולה, לקח חלקו את החצר הגדול, שהוא חצר בית-הכנסת, ונאחז בו… וישב בבית הגדול והמפואר שהיה בחצר”. – עזוב עזבו עובדי אלהים עתיק בעוז ובעקשנות כּיתית בלי גבול את העיר הקדושה, מצודת-דויד, מפני ענים ומרודם; ויקומו אחיהם הגדולים ויחזיקו באשר עזבו.

“ויהי היום והחכם הקראי החשוב הנזכר שוכב בביתו וירא בחלומו יהנה איש זקן בא אליו ומראהו כמלאך-אלהים ויקרא לו ויאמר: שמואל – ויאמר: הנני. ויאמר: קום מהר ולך לך לירושלים והצל את בית-הכנסת וחצרות הקדושים מיד הרבנים, כי הצל תציל אותם מידם. – וייקץ שמואל מחלומו, ולא זכר את החלום ולא שׂלו לבו, ויאמר בלבבו, הלא חלום הוא והחלומות שוא דבריהם. ויבוא אליו עוד האיש הזקן בחלום בלילה השני ויאמר לו: הלא אמרתי אליך בליל אמש, שתקום ותלך לירושלים ותציל את נחלת וירושת אבותיכם מיד הרבנים; ואתה לא שמעת בקולי, ועתה קום מהר ולך-לך לירושלים, ואל תאחר, והצל את חצרות הקדושים מיד הרבנים. והאלהים יהיה עמך בכל אשר תלך ובכל אשר תפנה תצליח”.

וייקץ שמואל מחלומו, וגם בפעם הזאת לא חשב את החלום למאומה ויאמר, הלא דמיון הוא, המחשבות הבל הנה. ויהי בלילה השלישי, ויבוא אליו האיש עוד בחלום ויאמר לו: קום מהר ולך-לך לירושלים והצל את בית-הכנסת וחצרות הקדושים מיד הרבנים, ואל תתעקב פה אפילו יום אחד; ואם לא תלך במהרה, דע כי מות תמות, וייקץ שמואל משנתו וירא, והנה הם דברים קשים ונוראים מאד, יאמר כי לא דבר ריק הוא".

ויקרא לנשיאי העדה ולכל העם מבני-מקרא אשר בדמשק ויספר להם את דבר החלום אשר חזה ואת דברי הזקן אליו בחלום הלילה, אשר דיבר שלוש פעמים. ויען כל העם יחדיו כאיש אחד: מה' יצא הדבר להציל את הגזילה אשר נגזלנו; ואתה קום ולך, ו“יהי ה' עמך, ויהי בעזרתך, וישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך”. ויקבל עליו השליח את מלאכות ה‘, לעמוד לימין קהילתו. ויעניקו לו כסף וזהב להוצאות-הדרך וימסרו לו את שטרות המקנה ואת שטרי החוזה. “ויעשו מעמד גדול ביניהם ונאספו כולם באחדות, והתנדבו נדבתם כל העדה, כקטן כגדול, העשיר בשורו והדל בתורו, כל איש כפי כוחו והשגת ידו” נתן לדבר-מצוה. וגם מתנות יקרות מסרו בידו, כי יתנן לגדולי ירושלים ואציליה, שיעמדו לימינו בדבר המשפט. ויצא שמואל בטוח בה’ המושיע, כי לא יזנח אותו זנוח ואת משפטו, משפט צדק. "ויקח את בניו ובנותיו וכל זרעו עמו, עשרים וארבע נפשות “במספר, ויסע עם מחנהו לבוא לירושלים”.

ויבא החכם הקראי הדמשקאי הזה עם מחנהו לעיר הקודש בשמיני לחודש אדר, והעיר ריקה מבני עדתו וחברתו, אין איש יוצא לקראתו ואין איש מודע אוספו הביתה, כי הלא נכרי הוא פה. והוא גם לא ידע, איה רחוב הקראים מאז וחצרם. ויעמדו בשער כעיר, וירא והנה איש אחד רבני הולך לדרכו, ויפנה אליו ויאמר לו: איה בית הרב הגדול שלכם עתה. הראיני נא ביתו בגודל חסדך“. ויאמר הרבני, כי חשב גם את הזר לרבני: “בוא עמי ואני אַראך בית הרב”. וילך עמדו שמואל, הוא ומחנהו, ויבואו לפני חצר הרב, ותעמוד המחנה בחצר. והוא, שמואל לבדו, “נכנס אצל הרב ויתן לו שלום ונשק את ידו בדרך כבוד, כראוי וכנהוג”. ויצו לו הרב לשבת, כי לא ידע, כי איש קראי הוא, ויחשבהו לרבני. נפנה הרב ויאמר לאחר זה לבא: מי אתה? ומה מלאכתך? ואיזו סחורה בבאת עמך?” – רב לעדת ירושלים שואל את האיש אורח, הבא לשערי ירושלים, לטיב הסחורה שהביא עמו, – ויען הבא ויאמר: “אנכי מבני-מקרא מעיר שמשק ובאתי לירושלים לחוג את חג הפסח, ואחרר החג אשוב אל מקומי ולארצי דמשק; ועתה אבקש מיד אדוני, שיצוה לאחד ממשרתיו, שיתנו לי בית-מושב להסתופף בו, אני וכל אשר לי”.

ו“כשמוע הרב כי איש קראי הוא, חרה אַפּוֹ באיש המביא אותו אליו”. ויקצוף קצף גדול גם על שמואל", ויאמר לו: “לך מעלי, כי לא יש לי בית לתת לך, ואני איני מקבל קראים בביתי, אפילו רגע אחד”. וכשמוע שמואל הקראי את דברי הרב, נשבר לבו בקרבו… “אנה אלך? אנה אבקש מנוח להסתופף בו אני וביתי?” ויאמר לו הרב: “אני לא אקבל אותך בביתי, לך מעלי… ואַל תעמוד פה אפילו רגע אחד… לך בקש לך מקום ללון, בטרם שיעבור היום, ואַל תתעכב פה”. “ויפול רבי שמואל ארצה” – הנני מעתיק מלה במלה מהכתב – וישתחוה לפני הרב ויבך ויתחנן לו ויאמר: “עשה עמי ועם הילדים והנשים האלה, העומדים בחוץ, חסד גדול ונלין רק הלילה הזה אצלך בחצר בית אחד” – אנו נזכרים, כי אותו הבית שיך לבני-מקרא ואינו שיך כלל לאותו הרב – “ומחר אבקש בית במקום אחר, ונלך ונשב שם”. ויחר אף הרב בו ויאמר לו, להקראי המבקש: לך מעלי ואל תעמוד פה רגע אפילו רגע אחד “ויצו עליו את משרתיו ויאמר להם: “הוציאו את הקראי הזה מעלי והשליכוהו מחוץ לשער החצר”. – מיד קמו המשרתים ויחזיקו בידו וישליכו אותו סחוב והשלך מחוץ לשער החצר”. סחוב והשלך – מעשה סדום ועמורה בחוצות ירושלים

לא אאריך ברשמי הסיפור הלאה, איך קם ה' לעזרת הקראי ואיך מצא מסילות ללב השופטים והפָּחוֹת, כי ראו צדקת הקראי וצדקת נחלתו, ואיך הושבה הגזילה לבעליה. האגדה תעמוד לימין הצדיק. ואפילו התירוץ, כי עדת הקראים הנושנה נשארה חייבת לעדת הרבנים איזה סך, ובזכות זו קמו והחזיקו בנחלת העזובה, לא יספיק להטעים את דברי המאורע. ואנו בני-בניו של אותו רב, בושנו ממעשיו. – – –

ג

מימים קדומים לאחרנים. הנה לפנינו תקנות אבן רש": לקהל הקראים בהַליץ במדינת גליציה… הפנקס הזה המוכן ומזומן פּה קהילה-קדישא הליץ, שכתוב בו כל דבר אשר יקרה בקהל על דרך הכתוב: כתוב זאת זכרון בספר לדור אחרון וזה תכתיב יד אב“ן רש”ף (אברהם פירקוביץ ) עבד כל ישראל. תכתוב זאת לדור אחרון, למען ידעו בנים יולדו, וקומו ויספרו גם הם לבניהם…

וזה הדבר: אדוננו מורנו ורבנו החכם הקדוש, הזקן והישיש מורה צדק ומרביץ תורה בכל קהילותינו הקדושות העליונות. אשר בגליל קרים יע“א, ובגלילות ליטא ובפולין, עטרת ראשנו הר”ר אברהם, המכונה בשם אבן-רש“ף, בן אדונן הגביר המורם, כמע”ר שמואל המשכיל הצדיק והחסיד התמים, נשמתו במרומים, אשר תיקן תקנות ישרות בעניני הדת הקדושה הנוהגות להתקנת ביניהם, אשר בהם ישתוו ויהיו לאחרים, שלא יהיה שום הבדל ביניהם וכו' וכו'. – והטה לנו חסדו לערוך לפנינו תקנות ישרותֹּמועילת, אשר בהם ננהיג את עצמנו, לבלתי נטות מהן ימין ושמאל… אשר קיבלנון מעכשיו לקיימן, וגם זרעינו יוצאי-חלצינו יתחייבו להנהיג בהן את עצמם וזכרו לא יסוף מזרעם…

ואלה הם דבריו החקוקים על ספר בדיו מעשה אצבעותיו בשה ה‘. "היום היום ו’, י“ג סיון תרל”א, לסדר חוקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ. חוקה אחת הקשיבו לדברי תוכחתי, הטו אזנכם לאמרי פי וישמע אליכם אלהים אפתח במשלים פי, אביע מנהגים מני קדם, אשר שמענו ונדעם ואבותינו סיפרו לנו… לא נכחד מבניהם לדור אחרון, בנים יולדו ויקומו ויספרו לבניהם",

כתוב בתורה מפורש ענין ברית המילה. – וכתוב ה' פקד את שרה, – וכתוב ואברהם זקן בא בימים. – וכתוב אחריו, ויוסף אברהם ויקח אשה וגו‘, – וכתוב וישא עקב את רגליו, – וכתוב וילך איש מבית לוי, – וכתוב ויואל משה לשבת את האיש, – וכתוב ובועז עלה השער, – שמונה אלה מקראי-קודש יעידון ויגידון, כי בימי אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב ועמרם ומשה רבנו ובועז הנשיא, לא היו נוהגים לעשות משתה וסעודה במילות וחתונות וכו’. אם כן מנהג הסעודות, אשר נהגו האחרונים, איננו סבל ירושה מן הכתוב…

רק אחרי-כן, אחרי-כן “תיקנו להם בני-ישראל מנהגים חדשים לקוחים משכניהם, להרבות השמחה כאנשי-דורם בסעודות האירוסין…סעודות החתונות… סעודת הנזיר בפולין ובליטא… סעודת האבלים…” ויחל העם “לאכול ולשתות ולהשתכר… דודים ורעים, סובאי יין וזוללי בשר… ולמרבה המשתה ושלומות (חגיגות) אין קץ”.

הוי, גיבורות לשתות יין ואנשי-חַיִּל למסוך שכר, קורא הרב הקראי כנביא ירושלים. הוי, גיבורים וגו‘. והיה כנור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם… ואת פועל ה’ לא יביטו ומעשה יגיו לא ראו… והנה ששון ושמחה, הרוג בשר ושחוט צאן… אכול בשר ושתה יין… כל שולחנות מלאים קיא צואה…

מרבה מרבה גם עם הקראים בסעודות וחגיגות. מרבה לשתות ולאכול בסעודות שהם עושים לשם מצוה, שסופם – אכילה גסה ושתיה רבה.כה היו שרידים משבטי יה לזוללים וסובאים, לאוכלי בשר ולשותי יין. ונגדעה קרן-יעקב להיות אך עובד-אלהים זנח בית-ישראל. וקמו ועמדו מנהיגי הקהילות והחכמים הגדולים, בראותם, כי הדור פרוץ. לגדור גדר נגד שמחות הוללות הללו. קמו חכמי קלעא, ואחריהם גם חכמי ק"ק גוזליווא וגזרו, שלא לעשות סעודות בחתונות… כח אם לכבד את הבאים למילה או לאירוסין או לחתונה בכוס קטנה של יין וכף אחת קטנה מחזיקה כבר מתוק מטוגן… אן לקחת ביצה מבושלת, לכרותה לארבע חתיכות ולתת רבע לכל איש מן הקרואים.

מקצה אל קצה. ממאכלי צאן ובקר ומשתיה של כדי יין לעשרות יסתפקו מעתה בכוס קטנה ובביצה מבושלת… והעם מחשה ומקבל עליו גזר-דין של התקנות האלה.

אנו מוסיפים לקרוא:

ונחנו כורתים אמנה וכותבים תקנות, ועל החתום חכמינו ומשכילינו וזקניננו לקיים את כל תוקף התקנות האלה, לבלתי סור ימין ושמאל.

מצות המילה היא המצוה הראשונה, עשה אותה אברהם אבינו בביתו… ולא בבית

האלהים בבית שם ועבר… ולנו בניו היום בהליץ, לקחת מוסר השכל ממנו, לעשות כמעשהו, למול את הבנים בבתי הוריהם…ולא בבתי-הכנסת… משום לא תגלה ערותך עליו… שזה עוון פלילי… ועוד. הפריעה אסורה לנו מן התורה, משום לא תוסף עליו ולא תגדע ממנו… לא תוסיפו על הדבר, אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו… והפריעה הוספה ממש… והעושה אותה, עושה חמס, כי יוסיף כאב על כאב… ועוד.

התקנה השנית לאירושין, – האירושין יעשו כמנהג בכתיבת-התנאים של האירושין,בהסכמת תרי הצדדין… שלא יהיו האירושין באונס… לא מצד המארש ולא מצד המאורשת…ואחרי כתיבת וחתימת תנאי האירושין וקריאת המארש את ברית הר סיני… יתכבדו כל הנמצאים כל אחד ואחד בכוס אחת יין וכף אחת קטנה דבר מתוק ויברכו את המארש והמאורשת במזל טוב, וילכו לבתיהם בכבוד, בלי שום סעודה…

ג)התקנה השלישית לחתונה. – החתונה תעָשה בבית בלי חפיפת ראש וקריאת: ורָאה אל עבדיך פעלך. כי לא כנערות בני מקרא הקרימיות הצנועות, הסגורות בבתיהן כאַמות, נערות בני מקרא פולוניות, שכל אדם חוזה אותנה, גם לפני האירושין והחתונה אחר-כך. ואם כן ירָאה אל עבדיך היא בכרה לבטלה…

ד) ודוקא תהיה החתונה בבית הכלה, ולא בבית-הכנסת, כי אסור לנקבות להיכנס בתוך בית-הכנסת, ששם ספרי-התורה הקדושים, משום נקבותן. – ואין אחת מהן תפרש פתאם נדה, ותטמא את בית ה' חס ושלום.

ה) לפנים בקהילות פולין וליטא היו מגלחים (הקראים) במספרים את ראש הכלה, כמו את האשה השבויה… וזה הדבר להם בטעות… ועוד. ואין זה אך רק להתדמות לשכינהם הרבנים בגילוח שער הנשים וכו'. בחשבם, שבעבור זה יאהבו אותם כאחיהם; ואינם יודעים פסק גאוניהם הגדולים, **שהקראים לא מתאחים לעולם… **

לכן, רבותי הקדושים – מבקש ומתחנן המתקן התקנות האלה מאת העדה הקראית – תפול כמו תפילת עבדכם, חסד אלהם לכל אחיכם בני-מקרא, קהילות העליונות הגדולות והקטנות, שכרתו ברית-אמת מן היום הזה והלאה, לבלתי השחית עוד לבתולות הכלות, את שער יפי הנשים וכו'. ותלכנה בשערותיהן, אשר נתן להם הטבע, עד יום מותן…

אור וצללים צללים ואור לא תיכנסנה נקבות לתוך בתי-אלהים משום נקבותן. ולאידך, אָל תשחיתו את שערותיהם, אשר בהן נתברכו מאת הטבע ליופי. שער באשה לא ערוה היא, רק יפי הטבע ומי יזיד להשחית את אשר יתן ואשר יעניק לנו.

ושמענו מאלה, כי רבים מבני-הקראים היו מקריבים שערות נשותיהם לקרבן קרבת-הרבנים, והם-הם נעצו הרב בבית-המדרש וקראו: הקראים אינם מתאחים לעולם

חיים פעוטים נתונים לנו במסגרת תקנות הללו לאברי שבט אחד אבד בעָניוֹ, שחי בתורתו וסבל הירושה בין שלומי אמוני ישראל זה עידן ועידנים. ואם תשאלו לאותם שלומי אמוני ישראל גופם. יענו ויאמרו: אין תורה לעם הזה ואין ירושה לו.