יום ב', 1 בפברואר, 1932    🔗

אבינועם ילין בא למשרד לשאול בשם מחלקת החינוך הממשלתית לדעתנו, אם התערבותה של הממשלה עשויה להועיל למציאת פתרון לסבך שבבתי־הספר. ברקסון, מדזיני ואני ישבנו אתו, כדי להתיעץ. הוסכם בינינו שברגע זה אין מועיל בהתערבות. מצד שני עוררנו את שאלת השתתפותה של הממשלה, ביחוד לתקופת־השביתה. ילין הבטיח לבררה במחלקתו.

בצהרים ירדנו לתל־אביב, לישיבת הועד הפועל של ההסתדרות. בסדר־היום היו שני סעיפים, שהתענינתי בהם במיוחד: הראשון – השתתפות “הפועל” ב“מכביה”. אלה מבינינו שהשתתפו בישיבות עם ה“מכבי” – שרתוק, קצנלסון ואני – היו תמימי דעים שעל “הפועל” לעשות כל מאמץ להשתתפות. בדרך כלל תמך הועד הפועל בדעתנו בתוספת סייגים אחדים, ביחוד – התנאי התובע להזמין מחוץ־לארץ מועדונים הקשורים ב“הפועל”, בעוד שעד כה הוזמנו מחוץ־לארץ מועדוני “מכבי” בלבד.

הסעיף השני – הוראותיה החדשות של הממשלה בדבר איגודם המקצועי של עובדי־הממשלה, שנוסחו לפי דוגמת חוק האיגוד המקצועי השמרני לאחר השביתה הכללית באנגליה בשנת 1926, האוסר על עובדי הממשלה להצטרף לאגודה מקצועית הכוללת עובדים מחוץ לעובדי־הממשלה. פירוש הדבר בתנאינו אנו – ניתוק הסתדרות עובדי הרכבת, הדואר, והטלגרף מעל ההסתדרות. הוראות אלו כבר אושרו על ידי מזכיר־המדינה.

ואיני סבור שנצליח לשנות את החלטת הממשלה בענין זה. ודאי רואה גם ווקופ בחוק האיגוד המקצועי משנת 1926 חוק מועיל וטוב. יעצתי לועד הפועל לנסות ולהכין קו־הגנה שני בפניותיו, והוא – לקבוע קו מבדיל בין עובדי־ממשלה, היינו: פקידים ופועלים המועסקים על ידי הממשלה, כגון מסיקים, נהגי קטרים, קונים וכו'.

 

יום ג', 2 בפברואר, 1932    🔗

בבוקר ישיבה ברוב עם – אוסישקין, רופין, סמילנסקי, גרנובסקי, שקולניק – להיועץ על קוי התכנית החיובית שתוגש למנהל הפיתוח. מובן שהיו שתי מגמות כלליות: המגמה האחת, ובראשה אוסישקין, השמחה לכל צמצום בתכנית הפיתוח, עד אפס, משום הסכנה שבה לבית הלאומי העברי (ככל שתצומצם התכנית תקטן הסכנה שבה), השניה, השואפת לבחינת עצם הבעיה. לבסוף ניסה אוסישקין את כוחו במזימה, בטענו כי הנהלת הסוכנות בירושלים אינה רשאית לפעול בלי לבוא בדברים עם לוקר וברודצקי בלונדון, עם סוקולוב בארצות־הברית, ועם פרבשטיין בורשה. למזלנו כבר התקשרנו עם לונדון ואין כל חילוקי־דעות בינינו.

יוליוס רגר¹, שחזר זה עתה מאירופה, בילה בחברתי כמעט שעתיים ומסר בפרטי פרטים דין־וחשבון מענין על מצב הענינים בגרמניה, על האוירה בתנועה ההיטלרית, התגובה בקרב היהדות הגרמנית, הלכי־הרוח בנוער שלנו והאפשרויות למשיכת הון פרטי לארץ־ישראל.

בבית – ישיבה עם כמה מחברי: בן־גוריון, ברל כצנלסון, אברהם קצנלסון, בן־צבי, שפרינצק – שרציתי לשמוע את חוות־דעתם על הצעות הפיתוח.

בערב – ישיבת ההנהלה על אותו נושא, השלישית ביום זה לליבון הדברים. ביררנו בעיקר את ההצעה על הבנק החקלאי.

 

יום ד', 3 בפברואר, 1932    🔗

אפשטיין, מהקרן הקיימת, הביא הצעה לגילוי־דעת על החכרת אדמות ודי חורית, שתפורסם על ידי הקרן הקיימת.

גולדשמידט, ממחלקת־הפיתוח, בא לבקש מספרים אחדים בנוגע להוצאות הייצור החקלאי באדמות שלחין. סיפר על הסקירה ההידרוגרפית ועל תכניותיו לקידוח בחלקי־הארץ השונים.

אחריו בא מ. שפירא מ“הפועל המזרחי”, לבקש חומר על העסקת פועלים עברים בעבודות ציבוריות, שהם נזקקים לו לשם שיחה עם הנציב העליון. אמרתי לו שאני מוכן בכל עת להמציא לו אינפורמציה, אבל אני מתנגד בהחלט למנהג החדש של משלחות מטעם מפלגות אל הנציב העליון. “המזרחי” מיוצג הן בהנהלת הסוכנות והן בועד הלאומי. אם סבורים הם שיש בידם הצעות מיוחדות שראוי להביאן לפני הנציב העליון – עליהם לפנות אל אחד משני המוסדות הללו ולפעול בתיווכם, וכמוהם ינהגו הארגונים האחרים, הספרדים והציונים הכלליים, ארגוני הנשים והתימנים וכל השאר. לא יהיה זה מן המועיל להטריד את הנציב העליון, בלי להגיע לתכלית כל שהיא. ברוח זו כתבתי מכתב חריף אל הנהלת “המזרחי” העולמי.

ביררתי עם ד"ר לוריה את מצבו של כפר־ילדים, שאמרו להפכו לבית־ספר מרכזי לעמק, בחסותה של הסתדרות העובדים. אמרתי, שלפי מיטב ידיעתי אין מניעה מצד הכשרות, הואיל והועד הפועל מסכים שלא תינטל האפשרות משום ילד לבקר בבית־הספר בגלל שאלת הכשרות. אולם נראה שאין ההסתדרות מוכנה ליטול על עצמה את האחריות הכספית; נוסף על כך סבורים שאין כפר־ילדים עשוי לשמש יותר מאשר את גוש עפולה, המרכזי שבגושי העמק.

אחר־הצהרים בא פרידנטל מן ה“מכבי” והודיעני כי מצבו ב“מכבי” הארצישראלי הוחמר, בשל יחסם הבלתי־פשרני של אנשי “הפועל”.

 

יום ה', 4 בפברואר, 1932    🔗

עסקי כל הבוקר בניסוח מכתב אל פרנץ‘, הכולל את הצעותיו לשימוש בקרנות־הפיתוח, המבוססות על ההצעות וההחלטות של ישיבת ההנהלה מיום ג’ בערב ועל המברק מלונדון. אחר־כך טילפן פרנץ' וביקש פגישה דחופה לאחר־הצהרים, הואיל ונקרא לבוא אל הנציב העליון ביום המחרת השכם בבוקר.

שיחה מענינת עם מיכאל אסף² על המצב במזרח התיכון, תיאום המדיניות הצרפתית והבריטית בלבנט וביקורו הקרוב של איסמאיל צידקי.

ישיבה נוספת עם “המכבי” ו“הפועל”, סוערת ועקרה – על אף השתתפותם של קפלן ודוב הוז בשם הועד הפועל של ההסתדרות. הישיבה נסתיימה שוב בלי תוצאות חיוביות, ויש עתה להניח בודאות כי “הפועל” לא ישתתף. זה היה הנסיון האחרון. סלע־המחלוקת היה הפעם הדרישה כי ההזמנה תכלול גם את חברי “הפועל” ואוהדיו שבחוץ־לארץ. “המכבי” העולמי רוצה מאד למנוע הקמת הסתדרות ציונית לספורט־הפועלים שתתחרה בו בחוץ־לארץ, ולכן אין ברצונו לעודד השתתפות מועדונים וארגונים בחוץ־לארץ הנוטים ל“הפועל”. לנציגי “הפועל”, בכללם חברי הועד הפועל, נדמה כי אין הם רשאים לותר על חבריהם.

נאלצתי לעזוב את הישיבה לפני סיומה, כדי להיפגש עם פרנץ' במלון המלך דוד. הראיתי לו באורח פרטי את מכתבי שניסחתי אותו בוקר. ביחוד רצה להיודע מפי מה הן ההצעות שנציע במקרה שאמצעי־הפיתוח שיועמדו לרשותנו יהיו מצומצמים הרבה יותר מן הדרוש לבנק חקלאי. לא העלמתי את דעתי שאם כוונתם היא להסתפק בעשרת אלפים לירות, לא היו צריכים לטרוח ולמנות מנהל פיתוח; את המעט הזה אפשר היה להשיג בתחום סמכותה של מחלקת החקלאות.

 

יום ו', 5 בפברואר, 1932    🔗

שוחחתי עם הסטטיסטיקן שלנו על החומר שיש להכין בשביל הדין־וחשבון שיוגש לחבר־הלאומים ועל התזכיר על חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה. בקרוב יהא עלינו לחדש את בירורינו עם גזברות הממשלה, כדי להגיע לאיזו נוסחה סופית שהיא.

התראיתי למשך רגעים אחדים עם המזכיר, בלוית פרידנטל. כיון שיונג היה עסוק עם ווקופ, ביררנו עם נורוק את פרטי ההקלות למשתתפי ה“מכביה”. אשר ליונג, ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו בדבר משתלות משקי־הפועלות. השיב כי הוחלט סופית לשלילה בענין רכישת שתילים, אבל לעומת זה ניתנה הוראה ברורה למחלקת החקלאות למצוא דרך לסייע למשקי הפועלות. הצעתי שאולי טוב יהיה למסור משתלה אחת או שתים ממשתלות־הממשלה לקבוצת־הנערות על פי חוזה. לטענתו בדבר הבדלי־השכר השיבותי בהבטחה שהוצאות־הייצור לא תעלינה בגלל סידור כזה. אחרי כן דומה היה שהוא מוכן לבחון הצעה כזאת, והעברתי את ההצעה לרחל בן־צבי.

יצאתי לתל־אביב, ראשית – לפגישה עם עירית תל־אביב בשאלת המשטרה. בינתים נפגש רוקח שנית עם ספייסר והגיש כמה תביעות נוספות, בהתאם למכתב ששלחתי אליהם לאחר שקראתי את ההסכם הזמני שלהם. כוונתם עתה להשיג את הויזה שלי לדרכיתם לפני שיופיעו לפני מועצת העיריה! כן אומרים הם “להכניס” אותי כל כמה שיוכלו בעבי הקורה של הטלת שיפוטה של תל־אביב על יחידת המשטרה הכפרית. לא גמרנו את ישיבתנו, מפני שבחדר הסמוך נערכה ישיבה שביררה מחדש את שביתת המורים, ונדרשתי להשתתף בה.

שביתת־המורים מתקרבת לקצה, הנהלת הסוכנות לא ויתרה עד כאן, משום שפשוט לא נמצא בידינו דבר שיכולנו לותר אליו… המורים מפסידים את עמדותיהם במהירות רבה. הוריהם של עשרים אלף ילד, הנמצאים זה חודש ימים מחוץ לכתלי בית־הספר, מתחילים להתקומם. נציגי המורים נאבקים עתה על נוסחאות להצלת כבודם. אפשר שמצאנו נוסחה כזאת היום אחר־הצהרים.

בערב – ישיבת המליאה של מרכז המפלגה.

 

יום שבת, 6 בפברואר, 1932    🔗

כל היום ישיבה מתמדת של מרכז המפלגה. ציר הויכוחים בישיבה – הרצאת בן־גוריון על המצב המדיני ותכנית לפעולה. פירוש הדברים למעשה – הצעה לפתוח במשא ומתן עם הממשלה בלונדון על בסיס של תכנית־פעולה לחמש או שש שנים. “פיאטיליטקה” ציונית זו צריכה לכלול הסכם על היקף־עליה מסוים, רכישת קרקע באזורים אחדים, ערבות בריטית להלואה להתישבות ועוד. השאלה היחידה שיש לשאול: למה תעשה הממשלה הבריטית כל זאת? או במלים אחרות: כלום נתגלתה בשנים האחרונות איזו מגמה במדיניות הבריטית בארץ־ישראל הנותנת יסוד להאמין כי יש להם ענין בתכנית מעין זו? אם לא – מדוע לא? קיצורו של דבר: דעתי המוחלטת היא שיש לפתוח במשא־ומתן עם הממשלה הבריטית, וכי בתנאים הקיימים אין להתכוון בשום פנים להצהרה חדשה, לפירוש חדש של המנדט, לסעיפים חדשים – אלא לתכנית־פעולה מוסכמת. למשא ומתן כזה יש להקדים שיחות על הנחות־היסוד של המדיניות המוגשמת על ידי בריטניה הגדולה במזרח התיכון – בלי לדבר על נוסחאות, אלא על הבעיות המדיניות הממשיות. אם אפשר להצליח ולהביא את הממשלה הבריטית לכלל הכרה, כי בתנאים המדיניים הקיימים – לא כאלה שבהם ניתנה הצהרת בלפור – יש שותפות אינטרסים יסודית בינינו לביניהם וכי כל תכנית פוליטית אחרת תביא בהכרח, בפרק זמן קצר או ארוך, לאבדן עמדתה של בריטניה במזרח התיכון – כי אז נוכל להביא לפתיחת פרק חדש במדיניותה המעשית. על יסוד זה אולי נוכל לעבד יחד תכנית־פעולה משותפת. אם לאו ישנה השיגרה הקיימת של יום־יום. מושפעת מאד על ידי האנשים שאומנו בשירות ההודי ומוגשמת בידי אנשים המושפעים מאד מנסיונם בארצות־ערב – ולא נגיע לשום דבר!

 

יום א', 7 בפברואר, 1932    🔗

במשך הבוקר עברתי על גל ניירות.

ויטלס בא וסיפר כי הוזמן על ידי פרנץ' לשוחח עמו על תכנית קונסטרוקטיבית לקרן־הפיתוח. הוסכם בינינו להיפגש אחר־הצהרים, כדי לתאם את פעולותינו.

ב־3.15 אחר־הצהרים היתה לנו ישיבה של ההנהלה עם ויטלס, לאחר שנתנו לו לבדוק את תיקינו הנוגעים לכך. ביררנו נקודות אחדות שהיו שנויות במחלוקת. בדרך כלל אפשר לומר כי ויטלס נוטה על נקלה לקבל את הרעיון של קו אחיד במדיניות הארצישראלית, שבתנאי הארץ פירושה לעתים הנמכת הרמה הכללית. בשמה של מדיניות “פלשתינאית” מנמיכים את רמת חיינו שלב אחרי שלב עד לדרגה הערבית. הוא הדין בדרגות־השכר, בסידורים שבבתי־החולים, ברשת בתי־הספר – ואולי יהיה כך גם בבנק החקלאי. יתר על כן, ויטלס אינו סבור שעל הסוכנות היהודית לשאוף לפיקוח על בנק חקלאי ממין זה. לדעתו צריך הבנק להיות מוסד שהון מניותיו ישולם על ידי בנקים בודדים, המעונינים בקרדיט חקלאי: הבנק המרכזי, הבנק של מול³, אפ"ק, ואולי בין השאר – חלק מסוים על ידי הסוכנות היהודית. עם זה נדמה לי בדרך כלל, כי פרנץ' לא יצליח בנסיונו להעמיד אנשים בודדים – בעלי משק בכלכלה הארצישראלית – כנגד מוסדות־הציבור העבריים.

לתה בא קלמטס, אנגלי ששירת בתפקיד אחראי בהנהלת־הדואר העיראקי. שרתוק נפגש אתו קודם לכן. הוא חבר למפלגת־העבודה הבלתי תלויה, לדבריו – יחיד בכל הפקידות הבריטית שבעיראק. איש צעיר, גבה־קומה, עליז ויפה. לאחר שנות גלות נהנה מן הפגישה עם אנשים בעלי השקפה פועלית. שוחחנו על מקדונלד, על בריילספורד, על מפלגת־העבודה הבלתי־תלויה ועל עתידו של הסוציאליזם הבריטי. הוא מתגורר במושבה האמריקאית, וכבר קיבל רושם ברור כי החוגים האדוקים בנצרותם אינם מתלהבים להתקדמות היהודים בארץ־הקודש, והסברותינו על הנעשה האירו את עיניו.

שלג יורד כל היום, שלג ממש, כדי גובה של סנטימטרים אחדים. כל ירושלים מתרגשת עליו, אולם אני אינו סובלו.

ישיבת ההנהלה כל הערב.

 

יום ב', 8 בפברואר, 1932    🔗

בבוקר בה הופיין ושמעתי מפיו סיכום מענין מאד על מצבם של הבנקים כאן ובלונדון. במידה שמדובר בארץ־ישראל, מעודד המצב למדי. אשר ללונדון – או שאינו יודע את הפרטים, או שאינו רוצה לגלותם אף בשיחה גלוית לב. על כל פנים, לדעתו חלפה שם המתיחות של משבר־הסתיו.

נכנסו אברהם שפירא⁴ וליברכט⁵ מפתח־תקוה וסיפרו על ביקורם בכרך שבעבר הירדן ועל פגישתם עם ר.פ. ועם ח.ט., שאליהם התודעו בימי ביקורם בארץ בזמן הועידה המוסלמית. הם נענו להזמנתם לביקור־גומלין והתענגו על הכנסת־אורחים בדוית אמיתית. שהו שם כמה ימים וכל אחד מהם קיבל במתנה סוס מגזע ערבי טהור. שני הנכבדים הציעו הצעות מהצעות שונות לרכישת קרקעות, אולם ותיקינו המנוסים נזהרו מלהסתבך בתכניות גדולות. מצד שני היו רוצים להוסיף ולקיים את קשר הידידות שנקשר בדרך זו ולגמול להם במעשה נאה. ר. פ. אומר לנסות ולנטוע תפוזים על אדמתו, ושפירא מציע שנשלח שתילים וכמה ממומחינו למטעים, שידריכום בצעדיהם הראשונים. באופן זה יזכו הם להנאה של ממש ואנו נוכל להמשיך ולפתח את קשרינו. סבורני כי הצעתם זו בדרך כלל טובה ומועילה הרבה יותר ממתנה ארעית, כגון מכונית וכדומה. אולם אין עמי פרוטה לא לכך ולא לכך, ותהא ההצעה נפלאה שבנפלאות. הבטחתי לנסות ולהשיג אמצעים ממקורות מיוחדים.

נפגשנו שוב עם ויטלס, לאחר ביקורו אצל פרנץ'. הוסכם ביניהם כי ויטלס יכין אף הוא את הצעותיו בכתב. בכלל נדמה לי ששיחת אתמול הועילה הרבה ומנעה סתירות בין עמדתנו לבין עמדתו.

ארוחת־ערב סעדנו בבית חיימסון. נכחו גם משפחות בנטויץ', ד’אומול ובאומן.

 

יום ג', 9 בפברואר, 1932    🔗

נפגשתי עם ויץ, כדי לנסות ולנטוע בלבו את ההכרה, עד מה חשובה והכרחית היא בדיקתם של תיקי תביעות המנושלים. הוא מצדו הסביר לי, כי הטעויות וההשמטות הבולטות בבדיקת תיקי ודי חורית כפי שנעשתה עד כה – רבות הן. כשבדק את החומר שהוכן מצא במקרים רבים סתירות בולטות בין תשלומי המעשר ובין שטחי הקרקעות שהתובעים השונים תובעים להם. במקרים מסוימים עלולות טענותינו להכשיל אותנו. יתר על כן, במכתב־הלואי לחומר הובאו מספרים מפוקפקים מאד, ויש לבדוק אותם ולתקנם. וכך נאלצתי, לצערי הרב, לחזור בי מהחלטתי ולדחות גם את שליחתם של התיקים הראשונים. למעלה מתשע־מאות תיקים נמצאים עתה בידינו, ועד היום לא הצלחנו להחזיר אפילו תיק אחד!

הלכתי אל ג’ונסון, שחזר זה עתה מאנגליה, כדי לחדש את שיחותינו על חלקם של היהודים בהכנסות־הממשלה – ענין שעסק בו בסתיו. יודעני כי הנציב העליון לוחצו אף הוא בענין זה. פתיחה לדברי שימשה הטענה כי הממשלה הודיעה לנו שעיבדה נוסחה והגישה אותה לאישורו של מזכיר־המושבות; לפיכך היינו רוצים לדעת מה היא הנוסחה, כדי שנוכל לחוות את דעתנו עליה. ג’ונסון הכחיש וטען שלא עובדה כל נוסחה חוץ מזו שהוגשה לועדת שאו. הממשלה מחכה שאנו נביא הוכחות לערעורנו על המספר של 32 אחוזים שקבע סיר ספנסר דייוויס בעדותו לפני הועדה. מסרתי לידו (לפי שעה – באורח פרטי) את הטיוטה הראשונה של תזכיר הסטטיסטיקן שלנו, שישמש יסוד להמשכת בירורינו. הוסכם בינינו להיפגש שנית לאחר שיעיין בטיוטה. חלקנו בהכנסות־הממשלה מסתכם בתזכירו של גורביץ ב־43 אחוזים; סלע המחלוקת הוא, איפוא, ההפרש של 11 אחוז.

הלכתי אל רוטנברג, למלון המלך דוד, לשאול אותו כמה שאלות בדבר השמועות המהלכות בארץ־ישראל על לורד רידינג – עבאס חילמי. השמועות הגיעו כפי הנראה ללונדון והחרידו את אנשינו שם. הוא חזר על תשובתו שאינה משתמעת לשתי פנים, והיא – שרידינג לא ניהל שום משא ומתן פוליטי עם עבאס חילמי או עם איזה אדם אחר, ואם דיבר עם הנציב העליון על שינויים קונסטיטוציוניים – ודאי לא עשה כן אלא לשם אזהרה. הוא ביטל בתוקף את האפשרות שרידינג העלים ממנו משהו מעין זה. בנסיעתו למצרים לא נגע רוטנברג כלל באיזה ענין פוליטי. הוא לא השתתף בשום קבלת פנים רשמית מאלו שנערכו לכבוד לורד רידינג על ידי ראש הממשלה המצרי או על ידי מישהו אחר. אף לא היה באותם הימים בקהיר.

כשחזרתי אל המשרד מצאתי את דיזנגוף, רוקח ושושני מחכים לי, להמשכת ישיבתנו בעניני משטרת תל־אביב, שנאלצנו להפסיקה ביום ו' שעבר. לא חפצתי לשעשע את נפשם ולהגביל את עצמי על ידי מתן אישור רשמי להסכמם עם ספייסר. דיזנגוף היה מדוכא במקצת ולא העלים זאת. עד שחבריו ראו חובה לעצמם להדגיש, שלא נראה אותם כראות מנוצחים שבאו לבקש שנסייע בידם. על כל פנים שידלוני ועוררוני שאקבל על עצמי להיודע מפי הנציב העליון ומפי ספייסר אם יש טעם לפתוח שוב במשא ומתן על בעית היסוד של המיזוג, והבטחתי לעשות כן.

אחר־הצהרים – קבלת פנים לראש־ממשלת מצרים בבית הממשלה. באולם־הריקודים הגדול נתכנס קהל רב מנכבדי כל העדות: אנגלים, יהודים וערבים, לאורך שולחן־התה הגדול. הנציב העליון נשא נאום יפה ונטול כל צביון. איסמעאיל צידקי השיב והודיע לקהל־השומעים את החלטת הממשלה המצרית לבטל את תשלום המכס על תפוזים מארץ־ישראל בעונה שבין אפריל ואוקטובר; משמע – בעונה שאין בארץ תפוזים למשלוח! תחילה סבור הייתי כי הנחה מפוקפקת זו תועיל לפחות לפיתוח הקירור בארץ, אולם הודעתו כי במצרים כבר ניטעו תפוזים על שטח של שלושים אלף פדן בערך, שמה את תקוותי לאל. מיתקני הקירור במצרים משוכללים יותר מאלה שלנו, והם יוכלו לשמור את פירותיהם, אף כי יש אומרים שטיב התפוז המצרי גרוע הרבה מן התפוז שלנו. מטרת־ביקורו של איסמעאיל צדקי לא נתבררה איפוא. נראה לי שנכון להגדירה כמטרה משולשת: ראשית – פעולה שכנגד לתמרוניו של עבאס חילמי; שנית – פעולה שכנגד לאהדה הגדלה והולכת שזכה בה הופד עקב השתתפותו הפעילה בועידה המוסלמית; שלישית – לחזק את ידי מפלגת האופוזיציה שהוא אורחה, כביכול. גלוי לעין שהחוסיינים קרירים ונוהגים אחד בפה ואחד בלב בקבלתם את פני האורח.

ליד שולחן־התה ישבתי בצד חג' אמין והרב הראשי קוק. אוסישקין שראה אותנו מרחוק, המשיל עלינו את דברי הנביא הידועים: “וגר זאב עם כבש… ונער קטון נוהג בם”. שכני מן הצד האחר היה מר יעקבו פראג', הסגן הנוצרי של ראש־העיריה.

מבית הממשלה חזרתי אל המשרד, שבו עמדה להיערך הישיבה הסופית עם הועד הלאומי ועירית תל־אביב להפסקת שביתת המורים. מעמד המורים נתרופף כל כך שהם מבקשים להם דרך להביא את השביתה לידי גמר. לא נשכרו מאומה – לא בגלל כושר־המלחמה שלנו, אלא מחמת התנאים האובייקטיביים, שאינם מניחים מקום לירוח. בישיבה נערך מאבק עז על התשלום בעד ימי שביתה, אבל לבסוף נמצאה נוסחה מפרשת – והשביתה הגיעה לקצה, לאחר ביטול הוראה משך חודש חסר שני ימים.

 

יום ד', 10 בפברואר, 1932    🔗

י. ל. גולדברג⁶ הזקן בא בשליחות של תיווך. שמע מפי אברהם שפירא על ביקורו בכרך. דיבר עם אוסישקין על האפשרות שהקרן הקיימת תיטול על עצמה חלק מן האחריות הכספית. עתה הוא מבקש ממני להיפגש עם אוסישקין בענין זה ולמצוא פתרון מעשי לשאלה זו.

שוחחתי עם גרנובסקי על המשא־ומתן הקרוב עם חברת־הנפט העיראקית. מקפרסון עומד לבוא בסוף שבוע זה לירושלים, ורצונו לחדש את שיחותיו על חילופי קרקעות שהתחיל בהן בשעת ביקורי האחרון בחיפה. הקרן הקיימת לישראל סבורה שלא יהא קושי מיוחד להגיע לידי הסכם עם אנשי צנור־הנפט, אף על פי שתכנית החילופין, כפי שעלתה בדעתו של מקפרסון, מסובכת ואינה ניתנת לביצוע. נוסף על פס־הקרקע הצר הדרוש להנחת הצינור ישנה בעיה של קרקע לבתי־הזיקוק ולבריכות־הנפט בשטח מפרץ חיפה, שהיא מסובכת יותר, וכפי שמצאתי – בעיה רבת ענין. כלולה בה כל הבעיה של תכנון העיר והתפתחותה של חיפה בעתיד. על כל פנים אין גרנובסקי רואה אף בכך נקודת תורפה שאין להתגבר עליה. הקרן הקיימת לישראל נוטה בדרך כלל לדעה שמשא־ומתן זה יתנהל במישרים בינה לבין חברת מפרץ חיפה וחברת הנפט העיראקית. הואיל ואיני מבקש לי טרדות נוספות – אינני מתנגד לכך. הסוכנות תצטמצם מעתה במשא־ומתן על הספקת פועלים וקניית תוצרת הארץ בזמן הנחת הקו.

ד"ר קצנלסון הודיעני כי מושב אסיפת־הנבחרים נדחה לסוף החודש, ושאלני להרצאתי שעלי להרצות במושב זה. הדבר יוחלט בישיבה הקרובה של ההנהלה.

עליתי לאוניברסיטה, להרצאת הפתיחה של בנטויץ' על “ירושלים – עיר־השלום”. הד"ר מגנס לא סיפר לנו כי משהו “מתבשל” ולא הכין אותנו למה שעלול להתרחש, ולכן לא הייתי מוכן למשהו יוצא מגדר הרגיל. רמז ראשון נרמזתי עם הידיעה שנמסרה לי בשעת כניסתי לאולם, על שלושה כרוזים שחולקו הבוקר בחתימת ארגוני־סטודנטים שונים. היה כבר מאוחר מדי לעשות דבר. אך פתח בנטויץ' בהרצאתו פרצה שערוריה ונשתלטה מהומה, עד שקראו לשוטרים בריטיים, שאסרו כחמישה־עשר מחברי “הנוער הלאומי” בראשותו של אבא אחי־מאיר. מי שלא ראה בעיניו מחזה זה לא ידע לעולם את מידת הכיעור והמיאוס שבו. לאנגלים לא איכפת הדבר; הערבים יצהלו; אנשים מן החוץ יראו בכך שערוריה אוניברסיטאית רגילה ותם ונשלם! אני התביישתי בעומק לבי. הטענה בדבר המשטרה שאין להרשות לה להיכנס לאוניברסיטה – אינה מתקבלת על לבי. כל עוד יהיו חוליגנים באוניברסיטאות – יהיו גם שוטרים! איני יכול להסכים למוסר של ראשי־אוניברסיטאות אנטישמיים, המכריזים על בניני האוניברסיטה כעל מקום קדוש, בלי שיתנו את הדעת לפשעים המתחוללים בהם. אולם איומה היא השיטה הנלחמת בדעות השנויות במחלוקת על ידי פרעות, ואיום פי כמה המראה של קהל גדול העומד חסר־אונים מול מעשי־אימתנות הנעשים על ידי כנופיה קטנה של בני הפקר שאינם יודעים מעצור. מצד שני נראה לי כי לא טיפלו כלל בדבר. אם ידעו שלטונות האוניברסיטה אפילו שמץ ממה שעתיד להתרחש אסור היה להם לפתוח את אולם־ההרצאה לקהל; היה עליהם להימלך בדעתנו; היה עליהם להתיר את הכניסה אך לאורחים מוזמנים בלבד. בשעה שעזבנו את הר־הצופים הייתי נבוך ומדוכא כל כך, שפיקפקתי אם כדאי ללכת אותו ערב לבית־הממשלה.

אף על פי כן הלכתי, משום שלא העזתי לא לבוא. נערכה שם ארוחה כדת וכדין לכבוד ראש ממשלת מצרים ותופיק דוס־פחה, מיניסטר התחבורה (קופטי). היו שם אנשים רבים, ביניהם משפחות יונג, הרון, נורד, דרייטון, קמפבל, ספייסר, מפקד־הצבא, הקונסול המצרי ועוד. היהודים היחידים מלבדנו היו – משפחת מגנס. ליד השולחן איתרע מזלי, כי נשארתי בלא גברת, כנראה – בגלל מחלתה של הגברת קמפבל. סימה ישבה ליד המזכיר הראשי, וכך ביליתי את זמני בלימוד תולדות־חייו של רוחי עבדול האדי⁷, שישב לצדי וסיפר לי מנסיונו, נסיון של קונסול תורכי בקיוב ובאודיסה; ובאמת ענד על חזהו שורה מרהיבה של אותות־הצטיינות תורכיים וידע הרבה על יהודי רוסיה. בשיחת הגברים שלאחר הארוחה ביררתי עם קמפבל את ההכנות לנבי־מוסא. אמרתי שאיני מרגיש כי מתיחות אנטי־יהודית בלתי רגילה תלויה באויר, אולם רבות השמועות על תגרות גדולות בין הסיעות הערביות השונות, ואם תפרוץ מהומה, קשה יהיה להשתלט על המצב. משחזרנו אל הגבירות נצמדנו, ספנסר ואני, למשך כל הערב איש לרעהו, עד ששלישו של הנציב נתיאש ממנו לאחר נסיונות־שוא אחדים לשתף אותנו בשיחת־חולין נעימה. ביררנו את שאלת מיזוגה של משטרת עירית תל־אביב. הוא מרגיש, כנראה, כי רוקח ושושנה פרסיץ “בגדו” בו. לדעתו ויתר להם בכל סעיף וסעיף. הם אמרו לו שהוא “ניצח” אותם והבטיחו להגן עליו מפני המועצה העירונית. עתה נדמה לו שהם רוצים לסגת שוב. הוא פעל לפי הוראותיו הברורות של הנציב העליון, ואינו סבור שיש סיכוי כלשהו לחזור ולדון על הבעיה מעיקרה. דיברנו על ה“קולפק”⁸. הוא ניסה לבטל את כל הענין ואמר לי שרוב קציני־המשטרה הבריטיים “התאהבו” בכיסוי־הראש הקבקזי ומתהדרים בו כבסמל המשטרה. הסברתי לו, כי בעינינו הרי זה סימן נוסף למגמה הכללית “לערב” את כל הארץ ולמעט את דמותנו. נגענו בשאלת הנוטרים, והבטיחני להכין מדים בצורה שתהיה אמנם שונה ממדי המשטרה הכללית, אולם יהיה בה כדי להבליט את מעמדם. בהמשך הדברים נגענו ברצח יגור, ואותה שעה המו באזנינו באולמי־האורחים השיחות המקובלות שלאחר סעודה. גם ספייסר נוכח עתה לדעת כי בחיפה ובעיבורה פועלת כנופיה טרוריסטית. רוצה הוא להתחקות על העקבות ולמצוא את האנשים ששכרו את הרוצחים. מצוא ימצאם, אף אם ישכנו כבוד במקומות “הגבוהים”. ויהא זה אפילו הנציב העליון. עניתי לו כי הנציב העליון בא לארץ אחרי רצח יגור… אבל עליו להמשיך בקו זה ולא להירתע מפני פגיעה באנשים רמי־מעלה שבחיפה ומחוצה לה.

 

יום ה', 11 בפברואר, 1932    🔗

הקולונל קיש חזר הבוקר ובא למשרדנו. שוחחנו ארוכות והוא סיפר פרטים מענינים רבים על מצב הדברים בלונדון. אשר לתכניותיו מסתבר כי בדעתו לנסות את כוחו בשוק הפרטי ביסוד איזו חברה להשקעות, שתשיא עצות לבעלי הון על הדרך הטובה ביותר להשקעת אמצעים, תעבד תכניות בשבילם ותנהל בשמם עת העסקים. כן יש עמו הצעה מופשטת בדבר מרכז חליפין לפרי־הדרים, דוגמת מרכז־החליפין לפרי־הדרים בקליפורניה; ורעיון מופשט עוד יותר – על איזו משימה הכרוכה ברכבת, שאנשי חברת־האשלג עומדים לבנות לאורך עמק־הירדן. ברור כי קיש בעל מרץ הוא; עזה החלטתו להישאר כאן, ואני מלא התפעלות לעוז שהוא מוצא בלבו לנסות את מזלו בדבר חדש לגמרי ובתנאים הרופפים של חיי־הכלכלה הארצישראליים.

ד"ר נורד בא לביקור. אמש נזדמן לי לומר לו מלים אחדות בדבר עבאס חילמי ואיסמעאיל צדקי. נראה שמצא ענין בהסברותי (ודאי – בקשר לדין־וחשבון שלו לברלין) ובא לשוחח עמי. נודע לו ממקור ערבי הנחשב בעיניו כמהימן, שעבאס חילמי הוא סיבת ביקורו של ראש ממשלת מצרים.

המהנדס ב. בא שנית, להגיש את הצעותיו להעסקת פועלים עברים בעבודות הציבוריות ובעבודות הקבלניות מידי יהודים.

שיחה טלפונית עם דיזנגוף, שהודיע לי כי מועצת העיריה שמעה את הדין־וחשבון שלהם על המשא־ומתן בענין המשטרה ועל מסקנות ישיבתנו האחרונה. המועצה החליטה לדחות כל פעולה עד שאבוא אליהם. לאחר שנמלכתי מעט בדעתי הסכמתי לרדת לתל־אביב בתחילת השבוע הבא.

אנדרוס וגורדון באו לארוחת־ערב. אנדרוס עסוק עתה בועדת מס הקרקעות, אולם כבר ודאי הדבר שיתמנה סגן מנהל־הפיתוח. עליה ראויה לציון, אף כי במחוז הצפון נרגיש מאד בהעדרו. הוא רמז לי רמז קל על ההחלטה הגרועה בענין פיגורי המסים של הקרן הקיימת לישראל.

 

יום ו', 12 בפברואר, 1932    🔗

בא מקפרסון, מחברת־הנפט העיראקית. נפגש עם אנשי הקרן הקיימת ובא אתם לידי הסכם ברוב השאלות השנויות במחלוקת בדבר הקרקע. נראה שהקרן הקיימת לישראל מעדיפה תשלום במזומנים על חילופי־קרקע, ועיבדה נוסח המתאים לתקנותיה. דעת שנינו היתה שיש להמשיך במשא־ומתן הישיר ביניהם. כתוצאה מכך נתיחדה שיחתנו בעיקר על עניני עבודה וקניית אספקה בארץ.

הלכתי להתראות עם הנציב העליון, לבירור הסדר בעבודות הציבוריות. הפגישה נמשכה שעה ארוכה למדי ושוב הקשיב בתשומת־לב ורשם רשימות. השאלה היא רק – מה יצא מזה?

הוא פתח באינצידנט המעציב שאירע בהרצאת הפתיחה של מר בנטביץ' (באוניברסיטה) והביע צערו עליו. אמרתי שיש כמובן להצטער על כך, אולם אין להגזים בחשיבותו. בכל מקום ומקום קל לכנופיה קטנה בערך של צעירים להקים שאין ולהפריע בכינוס אוניברסיטאי. יש לראות את המקרה לאורה של טרגדיה אישית. ברור שההפגנות הופנו כנגד המרצה ולא כנגד הנושא. מר בנטוביץ' נהג לשבת בין שנים, ואולי בין שלושה כסאות. הערבים האשימוהו שהוא ציוני חסר מעצור; האנגלים הפקירוהו מפני שהוא יהודי; בעיני היהודים הוא דוגמה לטיפוס היהודי הרוצה להיות אובייקטיבי עד כדי כך שהוא מעדיף לעשות עוול לעצמו מלעורר חשד של אי־צדק כלפי אחרים. הוכחה לכך – הקריאה ללכת אל המופתי וללמדו דרכי שלום. הנציב סבור שכל מקום שמטיפים בו לרעיון השלום טוענים טענה דומה; בצרפת אומרים: הטף שלום למוסוליני! בגרמניה – הטף שלום לצרפת! אמרתי לו שאין להכחיש כי ישנן כתובות מסוימות במדינות העולם הזקוקות להטפת שלום יותר מן השאר. אין ספק שמוסוליני זקוק יותר לשיעור בחוקי־השלום הבינלאומיים ואין ספק שהמופתי זקוק לכך ביותר. אולם הצרה היא שהאנשים שאינם יודעים דרכי שלום אינם מוכנים לקבלם.

הנציב סיפר לי אחר כך שהוא הולך ביום ב' ליפו לפגישה עם הפרדסנים. העירותי שאין ליחס חשיבות להנחה שנתן ראש־הממשלה המצרי לפרדסנים על ידי שהפחית את מחצית המכס לתקופת אפריל־נובמבר. אנשים תוהים על המשמעות האמיתית של ביקור איסמעיל צדקי בארץ ישראל ובסוריה, בפרט מיד לאחר ביקורו החטוף של הוד מעלתו בקהיר ולאחר סיוריהם של עבאס חילמי ואורחים נכבדים אחרים. שמועות משמועות שונות פורחות באויר.

הנציב גילה לי, כי לנסיעתו לא היה שום אופי פוליטי. כן גילה שהמטרה העיקרית של ביקור איסמעיל צדקי, היתה לפעול נגד סיור התעמולה של עבאס חילמי במזרח התיכון וכי למאמציו של זה להשיג את כסא המלכות בסוריה קדמו הסכם עם החצר בקהיר והשלמה עם בריטניה באיזו צורה שהיא. הנציב השיב כי לפי מיטב ידיעתו אין כל הסכם בין פואד לבין קודמו. ההשלמה עם בריטניה הגיעה רק עד כדי הארחתו של עבאס חילמי בבית הממשלה למשך לילה אחד. רוצה הוא לדעת מה מידת הענין ששי לעם היהודי בהמלכת עבאס חילמי על סוריה. עניתי שיחס היהודים לשאלה זו הוא פחות או יותר חוסר ענין בכלל. הוא העיר כי ליהודים אסור לשכוח את ההשפעה החוזרת האפשרית של מאורע כזה על דעת הקהל הערבית בארץ־ישראל. אמרתי לו שכיון שכבר הגענו לענין המדיניות במזרח־התיכון בשעה זו, רצוני לשאול את ה. מ. אם תפסתי נכונה את התפתחות הדברים בזמן האחרון. נדמה לי כי בשנה האחרונה הושג תיאום מוחלט של המדיניות הצרפתית והבריטית בסוריה, במצרים, ואולי גם בארץ־ישראל. הקיץ הקץ על המדיניות שנהגו בה בעשר השנים שלאחר המלחמה, והוא הנסיון “להסתדר” עם האגף הקיצוני של התנועה הלאומית בארצות אלו. מדיניות זו נכשלה. באוכלוסיה שבכל מקום גדלו כוחות מתונים, העולים על פני השטח ומגבירים את לחצם. ממשלת צדקי נתבצרה במצרים נגד הופד, ואם יצליח צדקי להחזיק מעמד עוד כמה שנים פור תתפורר מפלגת הופד. בסוריה נשבר הגוש הלאומי (הכותלה); ואילו גם נערכו עתה בחירות חפשיות בדמשק ובחלב, לא היו הופכים את פני הדברים ולא היו משנים את משקל הכוחות באסיפה המחוקקת. גם בארץ־ישראל הולכת ומתארגנת מפלגה מתונה. יש אמנם טענות למנהיגי מפלגה זו – הנהלתם בעירית ירושלים אינה בשום פנים דוגמה לאדמיניסטרציה צולחת – אולם מאחוריהם עומד גוף של דעת־קהל מתונה הראויה לעידוד.

הנציב השיב כי מסקנתי בדרך כלל נכונה היא. אשר לנאששיבים רוצה הוא לברר עמי סעיף אחד בתכניתם והוא – סעיף המועצה המחוקקת. המפלגה המתונה מתכוונת לעשות את המועצה המחוקקת עמוד־תווך בתכניתם, והיא רוצה לדעת מה יהיה יחס היהודים אליה. אמרתי לו כי בתנאים הקיימים אין ספק שהישוב היהודי לא יתן ידו לתכנית של מועצה מחוקקת. אני עצמי שיניתי את דעתי בענין זה מאז 1922, כשסיר הרברט סמואל הציע את הצעותיו לתחוקת הארץ. הסיבה המכרעת לשינוי זה – שאז הייתי בטוח בתיאום פעולה בין החברים היהודים והבריטים של מועצה מחוקקת בבעיות־יסוד; ואין פירושו של דבר גוש המצביע יחד בכל שאלה בודדת, אלא תכנית משותפת ביחס למגמה היסודית של המדיניות. עתה שוב איני בטוח בכך ואינני סבור כי יש לצפות שהעם העברי, לפי מעמדו בשעה זו, יעמיד את עצמו בסכנה של שלטון הרוב הערבי. בדרך כלל היו שלוש תקופות בהתפתחות ההצעות התחוקתיות לגבי ארץ־ישראל. אפשר לומר שהרברט סמואל ניסה להרכיב מלמעלה גוף תחוקתי מרכזי. נסיונותיו נכשלו אז בגלל החרם הערבי. הלורד פלומר הפך את המגמה וניסה לבנות שלטון עצמי מתוך תאיו היסודיים. זהו הזמן שבו נתחבר הנוסח הראשון של חוקת השלטון המקומי. הנציב: האם יש נוסח כזה? עניתי כי לפי ידיעתי נתחבר הנוסח בשלהי 1928, וסיר ג’ון צ’נסלור הודיע לראשי־העיריות בארץ ולסוכנות היהודית כי בקרוב יוגש להם להעיר הערותיהם. אחר כך באו המהומות, ובשלהן חזר סיר ג’ון לרעיון הריכוז בהתפתחות הקונסטיטוציונית. לדעתי צדק הלורד פלומר בתפיסתו היסודית. יש לחשוש שכל גוף תחוקתי מרכזי שיוקם כיום בארץ־ישראל יתנוון ויהפך לבמת־תמיד של ריב מפלגות ותעמולה קבועה חסרת מעצור; עד מהרה יגיע לנקודת־קפאון מתמדת וכל פעם ידרש הנציב העליון להתערב ולהטיל ויטו, וספק אם יגיע בזמן מן הזמנים לכלל דיון יסודי בשאלות אדמיניסטרטיביות, תחוקתיות ומשפטיות. התפתחות המוסדות עד כדי שלטון עצמי צריכה לעבור שלושה שלבים מוקדמים: א) פיתוח שלטון עצמי מקומי; ב) פיתוח שיטתי של ועדות מיעצות למחלקות־ממשלה; ג) ועדים משותפים שבהם ישותפו נציגי האוכלוסיה. דוגמת הועדה לתחוקה בעניני־עבודה ראויה לחיקוי. שמא כדאי למנות ועדה משותפת לשם דיון בחוקת השלטון המקומי ולקדם בכלל פיתוח שיטתי של גופים כאלה, כדי שנציגי העם יבואו בהם במגע עם ענינים אדמיניסטרטיבים ותחוקתיים. הנציב השיב שגם הוא נוטה לדעת מעין זו, אולם הקושי – בהבטחה שהבטיחה ממשלת ה. מ., שכן קשה יהיה לבטלה אם מפלגת נאששיבי תלחץ בנקודה זו. אשר לשלטון עצמי מקומי – שאל לדעתי אם יש להקים מעין מועצות איזוריות, בנוסף על העיריות. עניתי לו כי אין הממשלה צריכה להשתעבד לתורות פרלמנטריות רק משום שהבטיחה הבטחה, אלא עליה לדון לגופו של ענין – על עתיד הארץ ושלומה. אשר למועצות אזוריות המלצתי קודם לכן על תכנית מעין זו, אף על פי שהיא מסורבלת במקצת, בגלל שטחה הקטן של הארץ.

עברתי אחר כך לענין שבו חשבתי לטפל בשיחה זו: מדיניות העבודות הציבוריות של הממשלה. המצב הוא עתה, שמחוץ למאתים הפועלים העברים המועסקים בבנין הנמל בחיפה עובדים בכל הארץ ובכל עבודות הממשלה פחות ממאה יהודים. דוקא עבודות הנמל הוכיחו שמקום שהממשלה מגלה בו רצון תקיף לתיקון הדברים, אפשר להשיג הרבה, לפני שנה הכחיש המהנדס הראשי בחיפה את האפשרות להעסיק מספר רב יותר של פועלים יהודים – ממש באותו תוקף שבו טוענת עתה מחלקת העבודות הציבוריות אותה טענה. אולם סיר ג’ון צ’נסלור דחק מצדו, מינה את סגן מנהל־הכספים מר ג’ונסון לאחראי – והענינים בחיפה זזו במידה ניכרת. הנציב הפסיקני ואמר כי מר ג’ונסון הוא אדם נבון מאד. כן, אמרתי, הוא ניסה לעזור. עליו גם לעבד את החומר שעל פיו יחשב חלקם של היהודים בהכנסות־הממשלה. חישוב הנוסחה הוא עתה כזה: גזברות הממשלה מעריכה את חלקם של היהודים כדי 32 אחוז. חישובי היהודים מראים 43 אחוז. לכאורה – הבדל חשוב למדי של 11 אחוז. אולם חשיבותו של מספר זה נעלמת לאור העבודה שהעסקת היהודים רחוקה מאד גם מן האחוז שנקטה הממשלה, ובכך מודה אף היא. אין לדחות את העסקת היהודים כדי 32 אחוזים. עד שיתברר אם האחוז הנכון הוא 43 או 38. זה מכבר אמרתי למזכיר הראשי, כי לא הנוסחה החשבונית מענינת אותי, אלא המגמה של מדיניות־הממשלה. אם יתפתחו הדברים לפי הקו הזה – אי אפשר שלא תתגבר ההרגשה כי הבטחות ראש־הממשלה אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. הממשלה מנקודת־ראותה היא צריכה לראות את הסכנה שבהרגשה זו.

הנקודה השניה בבעיה זו – השיטה. יודעני כי ג’ונסון דיבר עם הנציב וחלק על שיטת הקבלנות כפתרון הולם יחידי. סגן מנהל־האוצר מעדיף חוק של שכר מנימלי. אין ספק שהישוב העברי – והסתדרות העובדים הכללית בכללו – יעדיפו חוק של שכר מנימלי משיטה של קבלנות המבוססת על סחיטת מירב המאמץ מן הפועל הבודד. אולם חוק של שכר מינימלי אינו קיים, ואין אני מאמין כי הועדה לתחוקת־עבודה בהרכבה הנוכחי תנהיג חוק כזה. יוצא אם כן שעלינו לבחור בין שיטה של קבלנות ובין אבטלה בכלל – ובחרנו לעבוד לפי שיטה של קבלנות, עד שיונהג שכר מינימלי.

השאלה השלישית היא – עבודות העיריות. בעוד שהסוכנות היהודית מתווכחת עם הממשלה על הניסוח התיאורטי של הכנסות העיריות – נעשה המצב בעבודות העיריות קשה מנשוא. לדוגמא – המצב בירושלים, שאוכלוסיתה, בהתאם למפקד האחרון, היא עברית בששים אחוזים ושרוב תושביה, אינם מיוצגים במועצת העיר, בה מגיע חלקם של היהודים בעבודות העיר לאפס. הנציב שאל אם על הממשלה לצוות על העיריות איזה סוג של פועלים עליהן להעסיק. עניתי לו שסגן מושל־המחוז משתתף בקביעות כמפקח בועדה לאישור חוזי־העבודה של העיריה. עד כאן השתמש בסמכותו, כדי לאשר את ההצעות הזולות ביותר בלי יוצא מן הכלל. אם תינתן לי הוראה להגן על התביעות המוצדקות להעסקת עבודה עברית, גם בלי להתעלם מנימוקים של חסכון וטיב – תשא ההוראה פרי.

הנציב אמר שרשם לפניו את כל דברי ויעיין בהם. הוא התחיל לדבר על העליה. לפי מיטב ידיעתו ניתנו בשדיול האחרון 350 רשיונות לעולים־עובדים. בטוח הוא שהפעם יוגדל השדיול לעולים־עובדים, אמנם – לא במספר רב. עניתי כי לרוע מזלנו בא הוד מעלתו לארץ־ישראל בתקופה שבה מיחסים חשיבות לשדיול של 350 רשיונות, אבל לפני זמן לא רב ניתנו אלפי רשיונות כל חצי שנה. ואל נא יחשוב שתוספת של כמה מאות רשיונות תעורר התלהבות בעם העברי. אמר כי מר חיימסון הכין תזכיר והוא רוצה לתתו לי באורח פרטי, שאקרא בו ואחוה דעתי עליו לפני שנדון על מספרי השדיול הבא. הוא מקווה כי אהיה תמים־דעים עמו אם יעריך את מר חיימסון כאדם הגון. אמרתי לו שאין לי מסיבה להטיל ספק בהגינותו של מנהל מחלקת־העליה, אבל לדעתי יבש לבו לגמרי וגישתו היא ביורוקרטית. בעוד שמאת מנהל מחלקת־העליה נדרש יחס אנושי דוקא. רק לפני ימים מעטים באה לידי בקשה להעלאת הורים שנדחתה על ידי מנהל מחלקת העליה. מפני שהכנסתו החדשית של המבקש פחותה במאה מיל מן הסכום הנדרש לפי החוק. במקרה אחר שוללים במשך שנים רשות משלושת בנים להעלות את הוריהם, משום שהם יושבים במשק תל־יוסף, שאין המנהל רואה אותו מבוסס מבחינה כלכלית. אולם יש להוסיף, כי סגנו גרוע אף ממנו. הוא נסתבך ללא מוצא בסעיפים מעשי־ידיו להתפאר ואינו יכול למוצא את ידיו ואת רגליו בסבכיהם.

הנציב השיב כי שמע על כך, אשר לעלית הורים נתן הוראה למר חיימסון לנהוג בבקשות אלו ביתר רוחב לב.

בשעת שהותי במשרדי־הממשלה ביקשני יונג להיכנס לחדרו. אמר כי בידו דין־וחשבון מקצין־המחוז המוסר, כי ערביי ודי חורית מתחילים להתמרד. עונת החרישה נגמרת והולכת; כבר הפסידו את יבול האבטיחים; אם לא ינתן להם עתה לחרוש – יפסידו גם את עונת הדורה. פרנץ' טילפן לאוסישקין וביקש להרשות לממשלה לחתום על חוזה־המשנה לפני שיחתם החוזה העיקרי בין הקרן הקיימת לישראל ובין הממשלה. אוסישקין השיב תשובה שלילית מוחלטת. המזכיר הראשי שאל לדעתי ולנכונותי להתערב. אמרתי לו כי אמנם, חבל מאד אם הערבים באמת יפסידו את העונה; שום צד אינו מעונין בכך שהממשלה תחכור את הקרקע ותתן לערבים לשבת עליה בלי שיהיה להם דבר לעשות בה; אם יתבטלו יגרמו צרות. מצד שני – צריך להבין שעצם חתימת חוזה־המשנה תקבע מראש את מעמד הקרן הקיימת לישראל בענין זה. על כל פנים אבוא בדברים עם אוסישקין ואברר אם אין להחיש את חתימת החוזה העיקרי. עדיין נשאר מעט זמן לחרישה אף אם לא ירדו גשמים בשבוע הבא או בשבוע שלאחריו.

ניסיתי להתקשר עם אוסישקין בטלפון, וכבר לא היה במשרדו. באתי איפוא במגע עם הורוביץ והסברתי לו את המצב הקשה בו נימצא אם יפסידו הערבים את האפשרות לעבד את הקרקע בשל הדחיה שנגרמה על ידינו. הבטיח להחליף דברים עם גרנובסקי.

בארבע אחר־הצהרים הלכנו אני ושרתוק, לבית אגרונסקי, לפגישה עם עוני ביי עבדול הארי. נתרשמתי מדבריו יותר מאשר בכל שיחותי הקודמות עם הערבים – אף על פי שהיה נרגז עקב כאב־שינים עז. הנה אדם, שהוא בלי ספק, על אף הסתירות שבנהגו הפרטי והעסקי, פטריוט קנאי, שאינו ותרן בהשקפותיו הלאומיות; אדם שחותנו נתלה בידי התורכים כמהפכן ערבי, שהוא עצמו נידון למיתה שלא בפניו. הוא מתגאה על מאמר שכתב ביום שביתת־הנשק בשנת 1918 ושביקש לפרסמו בכמה עתונים בפריס, בכלל זה – ב“הומניטה”, ובו קונן על גורל בני־עמו שהמלחמה נסתיימה בשבילם סיום מוקדם מדי ושיירה בידי היריבים האירופיים כוח מספיק לדיכוי המזרח.

שיחתנו התחילה בהערות כלליות על האימפריאליזם כנקודת־מוצא. הייתי יכול ללכת בעקבותיו בקלות ו“לשבות את לבו”, אילו הצטרפתי להרשעה סיטונית של המשטר הקולוניאלי באירופה. אבל לא הייתי מוכן לותר, ועל אף מבע הדאגה המרובה בפניו של שרתוק ניסיתי להוכיח בדוגמאות ממצרים ומהודו, כי האדמיניסטרציה הבריטית אין בה משום פנים מאותה קללה כוללת כפי שמקובל לתארה, כשם ששלטונם של איסמעאיל צדקי או של שליטי הודו בני־המקום, או של המשטר הקפיטליסטי הבלתי תלוי, אין בו בשום פנים מאותה ברכה כוללנית המתוארת בפי רבים. אף על פי כן יצאנו בשלום יחסי מתגרת פתיחה זו.

משעברנו לשאלות ארץ־ישראל אמר עוני ביי שאינו רואה כל תועלת בויכוח בין יהודים ובין ערבים על בעיות־היסוד. מבין הוא יפה ללאומיות היהודית, אולם יש התנגשות־אינטרסים יסודית שאין לבטלה בשיחות. השבתי כי אופן מחשבה זה הוא, לדעתי, הפשוט והמקובל ביותר. קרוב לודאי שרוב היהודים יסכימו עמו בסרבו לחתור להתקרבות, אולם המתבוננים לעובדות מקרוב מוכנים להעז ולגשת לפתרון הבעיה. כשם שאין לבטל בויכוחים את ניגודי האינטרסים שעליהם דיבר, כן אין לבטל עוד בויכוחים את מציאות היהודים בארץ־ישראל. מעמדם הכלכלי והסוציאלי של היהודים בארץ עומד כבר עכשיו מחוץ לכל יחס לכוחם המספרי, ואין תועלת לעצום עינים ולא לראות מציאות זו. המדינה הארצישראלית שוב לא תהיה לעולם מדינה ערבית טהורה. אם תשתלט קיצוניות נמהרת ופזיזה על הצד הערבי – תעבור על הארץ תקופה ממושכת של מלחמת־אזרחים, שתביא בעקבותיה סבל וחורבן למאות ולאלפי אנשים, ובסופו של דבר נעמוד ממש במקום שבו אנו עומדים כיום. אם עוני ביי אינו נגרר אחרי הלכות מופשטות מסוימות, אלא דואג באמת ובתמים לשלומו של העם הערבי בארץ־ישראל – מוטב שיחתרו, הוא וחבריו, למציאת בסיס של מודוס ויונדי. וכך הגיע הויכוח לשאלת העתיד הקונסטיטוציוני של ארץ־ישראל. אגרונסקי הדגיש בשיחה קודמת עם עוני, שאנו בעד “פריטי”. הסברתי לו כיצד אנו מבינים מושג זה – בהבדל משויון, שפירושו למעשה שלטונם העריץ של מספרים. הסברתי והדגשתי שאם יונהג שלטון הרוב, ברור שהערבים ישלטו בכל הנוגע לכלל ארץ־ישראל, ואילו היהודים ישתלטו על כמה עמדות־מפתח מן החשובות ביותר. לעירית ירושלים יהיה רוב יהודי וראש־עיר יהודי, הוא הדין לגבי תל־אביב ויפו, בעוד שעיר הנמל וצנור־הנפט צועדת אף היא במהירות לקראת הגמוניה יהודית. עוני ביי לא ענה, אולם גלוי היה לעין שנתרשם. הוא השתמט מתשובה באמתלה של כאב־השינים והציע כי ניפגש שנית בקרוב, לשם המשך השיחה.

בערב סעד אצלנו הקולונל קיש. היה זה ליל־השבת הראשון שלו אחרי שובו לארץ. שוחחנו משך שעות על הנקודות המרובות שבנסיוננו ועל ענינינו המשותפים.

 

שבת, 13 בפברואר, 1932    🔗

אחרי הצהרים בא הד"ר פישל, מן האוניברסיטה, ומסר לנו סקירה מענינת על ביקורו בבגדאד, קורדיסטן ופרס, שערך לא מזמן. הוא נסע לשם לחפש כתבי־יד נדירים, ביחוד – ממקור פרסי־יהודי. שמענו מפיו כמה פרטים מענינים על חיי היהודים בהרי קורדיסטן השוממים. אף על פי שהיהודים שם סיגלו את עצמם לאורח־החיים הקשה של שכניהם, אף על פי שקהילות יהודיות רבות שבכפרים הנידחים אינם מונים אלא משפחות מעטות – הם מוסיפים לקיים את אפים המיוחד.

אחר כך, לשעת־התה, באו שני יהודים מחלב, שעשו בארגנטינה עשרים ושמונה שנים, וכנראה צברו מיליוני לירות בתעשית הטכסטיל. זהו ביקורם הראשון בארץ־ישראל, והם כמעט יוצאים מכליהם מרוב התלהבות. עדיין לא ברור אם יהיו מוכנים לעשות משהו בארץ.

בערב – הישיבה המכוננת של ועד־העיר החדש על סיעת הפועלים החזקה שבו. מחזה מוזר במקצת. חבל שישיבת־הפתיחה שיעממה, בגלל המנהג הנפסד של נאומי־ברכה בשם כל מוסד ומוסד: ראשית – הועד הלאומי, מיוצג על ידי שלושה נואמים: בן־צבי, אוסטרובסקי והגב' סולד; אוסישקין, המהווה מוסד לאומי לעצמו, שנשא נאום־תעמולה ציוני נוגע עד הלב, ורבים אחרים. סבורים היו כי אנאם בשם הסוכנות היהודית, אך הצלחתי להשתמט מזה. כולם התפלאו, והעתונאים לטשו עין. אפילו חברי ממפלגת פועלי ארץ־ישראל שבועד־העיר נתאכזבו מרה.

משם הלכנו למסיבה שנערכה על ידי גוש הסטודנטים של מפא"י לכבוד חברי המפלגה שבין גומרי־האוניברסיטה הראשונים. היתה זו פגישה נאה לבחורים מתרוננים ומתבדחים, ושהינו בה עד אחרי חצות, לבסוף הרצינו ותבעו ממני לנאום. לאמיתו של דבר נתאויתי כאן לומר מלים אחדות, ודיברתי על המצב באוניברסיטה. בקשר למקרה שקרה בשעת־נאומו של בנטויץ', על הסתירה בין שיטת חינוכו לבין שאיפותינו בארץ, ועוד. תוך כדי נאומי הסברתי את משמעו העברי האמיתי של התואר *. A.M לפי צורתו העברית מ. א., והוא: “מה אעשה?” נאמו גם שפרינצק ובן־צבי.

 

יום א', 14 בפברואר, 1932    🔗

התראיתי עם אוסישקין בבוקר, בדבר החשת חתימתו על חוזה־החכירה לקרקעות ודי חורית או מתן הסכמתנו שהערבים יתחילו לחרוש לפני חתימת־החוזה. אוסישקין התנגד לשני הדברים ועלי להודות שנתרשמתי מנימוקיו. צודק הוא בהחלט באמרו, שאם יתחילו הערבים לחרוש שוב לא יהא תוקף לטענותינו בכמה מסעיפי־החוזה. וכיון שחשיבותם של כמה מן הסעיפים מרובה ביותר, כגון סעיף החזרת הקרקע לידינו בלא אריסים בגמר החוזה, – אפשר להבין מדוע אין הקרן הקיימת לישראל מוכנה לותר מלכתחילה. אשר להחשת המשא־ומתן גילה אוסישקין רוחב־לב מספיק באמרו שהממשלה יכולה לקבל בלי ויכוחים נוספים את הצעת־החוזה שהוגשה על ידי הקרן הקיימת לישראל. אף על פי כן שידלתיו להחיש את מהלך המשא־ומתן.

סרתי לחדרו של וייץ, לברר אם מבחינה חקלאית נכונה טענתה העיקרית של הממשלה, כי עונת החרישה ליבולי־הקיץ תיגמר בעוד ימים אחדים. לפי סברתי אין זו אלא טענת סרק. אם יהיו עוד גשמים, תספיק השעה להתחיל בחרישה אחרי הגשמים. אם לא ירדו – ודאי יהא המצב רע, אבל הפרש של שבוע או שבועים אין בו כדי לתקן הרבה.

הלכתי עם סימה לבית־הממשלה ומשם יצאנו לסיור עם הנציב העליון ועם אחותו. מגמתי היתה הפעם שפלת החוף בסביבי תל־אביב, בהדגמה מיוחדת של התישבות תת־עירונית על פני שטחים מצומצמים ביותר. אפשר באמת להתפעל מראה העינים בשעה שעוברים בשכונת־בורכוב או רמת־גן ורואים את הישגיהן של משפחות עבריות המשתייכות למעמד הזעיר העני, על שטח קרקע של דונמים אחדים, בעלות פרה אחת או שתים, שטח זעיר של גן־ירקות, גן עצים או פרדס קטן – וזה אך בכוחם של עבודה קשה וכושר התמדה. בדרך לתל־אביב נעצרנו לשעה קלה ליד מגדל הצלבנים ברמלה, עברו לאיטנו את תל־אביב עד לחוף הים ומשם, דרך רמת־גן, (שבה סיירנו כמה גנים ומשקים זעירים, את בית־הספר, את בית־החרושת לשימורים “עסיס”) לפתח־תקוה, לשם סיור פרדסי חברון. הנציב העליון נתרשם מאד, כנראה, ממראה עיניו בבתיהם ובגניהם של בעלי המשקים הזעירים שברמת־גן; שאל שאלות רבות, וביחוד חקר לאורח־חייהם של האנשים בארצות־מוצאם. זוהי נקודה שאני חוזר ומדגיש לפניו, כדי שיראה את האנשים לאור עברם ויבין נכונה את השינוי שכבר נתחולל באופי היהודי בהשפעת הארץ.

הנסיעה ליפו וחזרה לירושלים נתנה לנו שהות רבה לשיחה. נסיתי לנצלה כמיטב יכלתי. אחת השאלות המעסיקה כנראה את הנציב היא – שאלת חידושה של עירית ירושלים. אפשר שהגיעו אליו הדים מבירורי השאלה שנתפרסמו בזמן האחרון בעתונותנו. ראשית שאל להבדל בין “יהודי ארצישראלי” לבין יהודי הגר בארץ, וכפי שגיליתי נתכוון לשאלת האזרחות. אחר־כך חקר לדעת אם יושבים בירושלים יהודים רבים שאינם אזרחי ארץ־ישראל ואם שלילת זכות־הצבעתם תשפיע במידה יסודית על תוצאות הבחירות לעיריה. נסיתי, כמובן, להוכיח כי באופן זה תישלל זכות־ההצבעה ממספר ניכר של תושבי ירושלים. אם אפשר להבין תקנה כזו לגבי מוסד מחוקק כללי, הרי שאין להצדיקה בבחירות עירוניות, שיש לשתף בהן כל משלם מסים היושב בקביעות בתחומי העיר. נוסף על כך ניצלתי את ההזדמנות להסברת היסוסיהם של היהודים לקבל את האזרחות הארצישראלית, וביחוד בעלי הררכיות מסוג א‘; בריטים, אמריקאים, גרמנים ואפילו צ’כים. הדגשתי לא רק את אי־נוחותם של הללו בקבלת הנחות בנסיעות, ויזות וכו’ אלא גם את התוצאות הרציניות הצפויות להם אם יפסידו את ההגנה הקונסולרית ואם יהיו נתונים לשיפוטם הגמור של השלטונות הארצישראליים.

בהמשך שיחתנו נגע בענין עבר הירדן, ושמחתי להזדמנות שניתנה לספר באורח פרטי לסיר ארתור על הפניות שחוזרים ופונים אלינו בחדשים האחרונים כמה מרמי־המעלה בעבר־הירדן ומעוררים אותנו להתחיל בפעולה כלכלית וברכישת קרקעות. בלי להזכיר שמות סיפרתי לו על הצעותיו של מ. פ. ועל הנסיונות שנעשו בזמן האחרון על ידי ר. פ., קודם סבורים היינו שלפי שעה טוב שלא לנגוע בשאלה זו, כל זמן שלא הגענו למלוא כוחנו בעבר־הירדן מזה, אולם שתי עובדות משוות לבעית עבר־הירדן דחיפות יתירה. האחת – בעית הקרקע בעבר הירדן המערבי, שהוחמרה בזמן האחרון מטעמים פוליטיים; השניה – השפל הכלכלי והקפאון בעבר־הירדן המזרחי, המכריחים את עתירי הקרקעות ואת ה“פחות” לבוא ולהציע את הצעותיהם. שלושה גורמים בעבר־הירדן יש להביא בחשבון: האמיר, הנציג הבריטי והשיכים. עד כאן היה זה מעין מעגל־קסמים, שבו הטילו את האחריות איש על רעהו. עתה אולי ניתנת האפשרות לחרוג מן המעגל. אשר לנציג הבריטי, מובטחני כי הוא רוצה בכל לבו להתרחק מתפקיד העלול לגרום לו צרות. עתה תפקידו פשוט בתכלית הפשטות: ארץ דוברת ערבית, שרוב תושביה נודים ויש לנהלה בדרך השיגרה הקבועה וקיימת לגבי מדינה מסוג זה. כניסת היהודים לעבר־הירדן תסבך את התפקיד ותחייב יזמה וערנות מתמדת.

סיר ארתור סיפר כי נגע בשאלת עבר־הירדן בחליפת המכתבים שלו עם לונדון. התשובה שקיבל היתה ממש כך – שתתוספנה צרות חדשות. אין הוא סבור שזהו נימוק מספיק. אין להתעלם מבעיה זו, ולאחר זמן מה, אולי במרוצת השנים הקרובות, נוכל להתקדם.

פרשה זו שימשה פתיחה הולמת לדיון על נושא שביקשתי לי מכבר שעת כושר לעוררו: יסודות המדיניות הבריטית במזרח התיכון ועמדתם הבלתי בטוחה, האופורטוניסטית ללא תקנה, הבלתי מוכשרת והמיאשת, של החוגים הרשמיים. אמרתי שאין זו הפעם הראשונה לקיסרות הבריטית להפסיד עמדות חיוניות עקב עמדה כזאת, ואם לא יחול שינוי – עלולה ארץ־ישראל בפרק זמן קצר למדי להיות לחוליה בשרשרת המדינות הלבנטיניות, לחופו המזרחי של היום התיכון, שתתמזגנה בהמשך התפתחותן למעין פדרציה בעלת אורינטציה אסיתית ונוגדת למערב. כל החוזים והסידורים הדומים להם הם תחבולות בנות־חלוף. אם אין למנוע התפתחות כזאת בעיראק, אפשר ואפשר למנעה בארץ־ישראל, בתנאי שיעודדו את טיפוחו של ישוב יהודי חזק.

ווקופ אמר שהוא מסכים בדרך כלל למסקנה זו, והוא סבור כי אנשים כגון ידידו אמרי חושבים ממש כך.

בדרך חזרה ביררנו בעיקר שאלות עליה, וקודם כל את השאלה של הפחתת סכום־הכסף הנתבע מעולים בעלי־מקצוע מאלף לחמש־מאות לירות. לפתיעתי הרבה נתחור לי כי נימוקיו של חיימסון חזקים מכל אשר ראה הנציב בביקורנו ברמת־גן. דומה שלא שוכנע בסיכויי הצלחתם של אנשים בעלי הון של 500 לירות, וברור היה שאינו מוכן לעשות איזה מעשה פזיז תחת לחץ.

בערב השתתפנו בארוחה שנערכה במלון המלך דויד על ידי קבוצת ידידים של הא' והגב' בנטביץ', לרגל שובם לארץ־ישראל.

 

יום ב', 15 בפברואר, 1932    🔗

בבוקר – ישיבה עם גרנובסקי, רופין ובבלי, לדיון חדש של הצעותינו למסי־הקרקע כהכנה לישיבה של ועדת מסי־הקרקעות שנקבעה למחר.

ל. ר., המארגן עכשיו מפלגת פלחים כנגד שתי “הקבוצות האריסטוקרטיות” הותיקות, טילפן למשרד. הוא עומד לקרוא לועידת פלחים ביפו ומבקש את עזרתנו לארגונה. הוא הנהו אחד הבודדים בשורת הפוליטיקאים הערבים הצעירים המגלה סימן ראשון לאומץ־לב אזרחי. בועידת הנוער דיבר בגלוי נגד תכנית החרם. נסיונו החדש אף הוא נועז.

אברמסון טילפן ושאל אם רצוננו להיפגש לבדנו עם הועדה, או יחד עם פיק"א, ועניתי לו שאין התנגדות מצדנו לישיבה משותפת. אחר כך פניתי אל ויקטור כהן והזמנתיו לסעוד עמי בצהרים, כדי לקיים בירור מוקדם. עברנו על החומר סעיף אחר סעיף, וגילינו שבדרך כלל אין חילוקי דעות בינינו. כהן אמר לי כי לביק, קצין סידור הקרקעות, נחשב כמועמד ראשון במעלה למשרד מנהל הבנק החקלאי שיוקם במסגרת תכנית הפיתוח, או בעקבות המלצות הדין וחשבון של סטריקלנד.

הא' והגב' ויטלס וד"ר שלזינגר ואשתו באו לסעוד עמנו בערב. שוחחנו על יסודות האידיאולוגיה הציונית – דבר שלא עשיתיו מכבר.

 

יום ג', 16 בפברואר 1932    🔗

שהיתי כל הבוקר במשרד נציב־הקרקעות, עם הועדה המורכבת מן האדונים אברמסון, קרוסבי ואנדרוס, לשם בירור ההצעות למסי־הקרקעות. מצדנו השתתפו ויקטור כהן, שרתוק ואני.

כשחזרתי למשרד מצאתי את יוליוס ברגר מחכה. המשכנו את שיחתנו של המצב בגרמניה ועל האפשרויות של פיתוח שיטות חדשות לתעמולה הארצישראלית, שתותאם במיוחד לצרכיו המיוחדים של המעמד הבינוני היהודי בשעה זו.

טברסקי⁹, שחזר עתה מחוץ לארץ נכנס לרגע קט.

אחר־הצהרים ישבתי עם בן־גוריון, דב הוז, בן־צבי ושרתוק. דיברנו בעיקר על ההצעות הקרויות בשמו של עבאס־חילמי.

בערב סעדנו בבית השופט פרומקין, עם משפחת בנטביץ' ועם שופטים ערבים אחדים (חאלדי, חיאט, וג’ראללה).

 

יום ד', 17 בפברואר, 1932    🔗

כל הבוקר עסקתי בהכנת גילוי־דעתי במסיבת העתונאים אחר־הצהרים. אמנם, המסיבה נקראה קודם כל לשם הזמת ה“פצצה” הרביזיוניסטית על מה שקרוי “הצעות עבאס חילמי”, אבל איני רוצה בשום פנים להקדישה אך ורק לפרק זה של “גילויים” דיפלומטים מלאי סנסציות, שאינם אלא הבל ורעות רוח. כמה מן העתונאים הארצישראליים, ובראשם מר שלום שורץ מ“דואר היום” במאמרו “מזימה אנגלית־ערבית לחיסול הציונות”, יצאו מכליהם במידה כזו עד שלא יהיה מן המועיל לרתק יותר מדי את תשומת לבם לענינים כאלה. הוספתי על כן בשורת הענינים שבדעתי לברר את הבעיות של מסי־הקרקעות, של חידוש פני העיריות, של סיפוח אנשי־ציבור למועצות ולועדות ממשלתיות.

מסיבת העתונאים התנהלה אחר־הצהרים לפי הקוים שנקבעו מראש. דומה כי גם הפעם מילאה את תפקידה. מסיבות־עתונאים אלה חייבות להיעשות מוסד של קבע. חשיבותן רבה, הן כנשק כלפי חוץ והן כאמצעי־השפעה כלפי פנים.

ישר ממסיבת העתונאים נסענו לתל־אביב, לישיבת חברי הועד הפועל הציוני והועד המנהל של הסוכנות היושבים בארץ. קראנום לישיבה כדי להביא לפניהם את הענינים הנוגעים להצעות עבאס חילמי, כדי להוציא לפחות מלבם של כמה אנשים אחראיים את הרגשת הסכנה הכרוכה במשא־ומתן סודי. בישיבה זו יכולתי למסור את כל הפרטים, בעוד שבמסיבת־העתונאים מסרתי רק גילוי־דעת כללי. קראתי לפניהם את ההצעות, ניתחתי אותן וביקרתי את התכסיסים הרביזיוניסטים – לצערי, לא בלי תוספת־לעג קלה, שכה קשה לי לדכאה בי בהזדמנויות כאלה. אוסישקין נזף בי מיד על שאני נוהג קלות־לשון בשאלה רצינית החיונית כל כך. נתגלע ויכוח ממושך, שבו השתתפו מוסנזון, ברלין, סופרסקי, אנשי “המזרחי”, בן־גוריון, בן־צבי, שרתוק ומרמינסקי. עניתי, וכמה מן השומעים אולי התפלאו שוב לצורה הבלתי־מתונה של תשובתי למר אוסישקין.

 

יום ה', 18 בפברואר, 1932    🔗

חזרתי בשעה מאוחרת מתל־אביב, כיון שהישיבה נמשכה אמש עד שתים אחרי חצות.

בדקתי ניירות רבים שנצטברו.

 

יום ו', 19 בפברואר, 1932    🔗

אחדים מחברי גוש הסטודנטים של מפא"י באו לבקש עצה על יחסם לענשים החמורים ולגירושים מן האוניברסיטה שהוטלו על המפריעים בהרצאת בנטביץ'. הם רוצים לפרסם גילוי־דעת בשם הגוש, וביקשתי מאת משה לשבת אתם ולבדוק את תכנו של גילוי־הדעת.

קפלנסקי בא לומר שלום ערב צאתו לאירופה, לשם השגת כסף בשביל התכניון.

 

יום שבת, 20 בפברואר, 1932    🔗

הצטננתי מאד וביליתי כל היום בקריאת עתונים וסטרצ’י¹⁰.

 

יום ראשון, 21 בפברואר, 1932    🔗

נכנסו הכסטר וברקסון, ושוחחנו על הסדרים שיש לעשות בקשר לבואו של פרבשטיין, העומד להגיע מחר בבוקר.

חיימסון בא לביתי ושהה בו כשלוש שעות. תחילה תהיתי על מטרת ביקורו, ורק בהמשך־השיחה הבינותי שהוד מעלתו הטיל עליו לבקרני. שליחותו היתה – להודיע לי כי הנציב העליון החליט, כנראה על פי עצתו, שלא להסכים לפי שעה להפחתת הסכום הנתבע מעולים בלתי מקצועיים מאלף לחמש־מאות לירות. נראה שהתוצאה היחידה של שיחתי משבוע שעבר ושל ביקורנו ברמת־גן היא – שהסכים למסור למנהל מחלקת־העליה את הסמכות המוחלטת לותר במקרים מיוחדים על אלף הלירות, ונוסף על כך – לקבוע סוג חדש של עולים שידרש מהם הון מחמש־מאות ועד אלף לירות, וכן לתת הנחות לבעלי מקצועות מסוימים. סמכותו של מנהל מחלקת העליה מסויגת באופן כזה בסייג המוציא מן הכלל את המקצועות השכיחים ביותר (חנונים קטנים וכו'). דבר זה היה יכול להיות צעד חשוב קדימה, אילמלא היה לנו עסק עם אנשים ביורוקרטים עד כדי יאוש. אין לקוות הרבה בשעה שיושבים שם חיימסון ובדקוק, שאינם אלא מה שהם. ניצלתי את ההזדמנות לנסות ולהביא את חיימסון לידי הכרת הצורך בבקורת כללית של שיטת השדיול, ושוחחנו על הצעות אפשריות לשינויים. אני חייב להודות כי לאחר שהקשבתי למסקנותיו בדבר הצעות החדשות כמעט שנטיתי לחשוב כי מוטב להשאיר את הדברים כמות שהם. הצעת רופין למסור בידי הסוכנות היהודית את הבקורת על העליה, בתנאי שתיפסק בשעה שחוסר־העבודה יגיע לאחוז מסוים – מחייבת לדעת חיימסון לא בלבד מינוי מפקחי־עבודה ממשלתיים בכל עיר ובכל מחוז, אלא מצריכה גם יסוד לשכות־עבודה ממשלתיות. הצעתו של ברל כצנלסון להעמיד לרשות הסוכנות מספר גדול של רשיונות, נאמר עשרת אלפים, ולתת לה להשתמש בהם כראות־עינה עד שיקלטו כולם ואז יעניקו לה מספר רשיונות אחר – מחייבת בדיקת־שוק־העבודה כל חודש או כל חדשיים. שתי ההצעות תגרומנה איפוא להטלת פיקוח ממשלתי חמור יותר על שוק העבודה מן המקובל כיום. חיימסון מסייר עתה בכל הארץ, החל בתל־אביב ובמושבות וגמור בחיפה, כדי לאסוף עובדות ומספרים לקראת המערכה על השדיול הבא.

בערב בא גרבובסקי, ממועצת פועלי פתח־תקוה, והיתה לנו אחת משיחותינו הארוכות וגלויות –הלב על תוך תוכה של תנועת הפועלים.

 

יום ב', 22 בפברואר, 1932    🔗

גרנובסקי נכנס. אחר כמה ישיבות מתוחות ו“חמות” למדי עם יונג ועם דרייטון, נוסח סוף סוף חוזה־החכירה של ודי חורית. הקרן הקיימת לישראל קיבלה כל מה שדרשה, ועונת־החרישה טרם נסתיימה.

ענין שני שביררנו היה תשלום פיגורי־המסים שהקרן הקיימת לישראל חייבת בו. הם קיבלו אתראה מאת קיטרוץ' לשלם עשרת אלפים לירות עד ה־29 בפברואר. יעצתי לו לבקר אצל המזכיר הראשי בענין זה.

ישיבה ראשונה של ההנהלה בהשתתפות פרבשטיין. אחר כן הלכנו, הכסטר, ברקסון ואני, אל הקונסוליה האמריקאית, לקבלת־הפנים שנערכה במלאת מאתים שנה להולדת ג’ורג' ושינגטון. קהל רב, כל ירושלים הרשמית, נכח. רוב זמני שוחחתי עם השופט וב ועם הקונסול הגרמני, שחקר ליחסנו להצעת חוק־החינוך שנתפרסם זה מקרוב. הגרמנים, וכפי שהבינותי מדבריו גם הקתוליים, מתנגדים נמרצות להטלת הפיקוח על בתי־ספר עדתיים ולמינוי מורים מטעם הממשלה, כפי שמוצע בחוק. הסכמתי להמציא לו את הערותינו לחוק מיד לאחר שננסחן.

בבית – ארוחת־ערב לכבוד משפחת יונג, הליידי ארליי והקולונל קיש. הנושא העיקרי לשיחה ליד השולחן – זכות־הבכורה האימפריאלית וארץ־ישראל.

אחרי הארוחה הלכנו כולנו לשמוע לנגינתו של ישה חפץ, בתיאטרון “אדיסון”. התיאטרון היה מלא עד אפס מקום, אולם חפץ היה קר ולא הלהיב את הקהל. אפילו חובב־מוסיקה נלהב כהוד מעלתו לא נתרשם. תכניתו של חפץ הותאמה כנראה לקהל שומעים לבנטיני או מצרי. אחר הקונצרט הלכנו לקבלת־הפנים שהגב' לנדוי ערכה לכבוד המנגן ושהפכה לנשף־ריקודים רגיל, בלי כל זיקה ניכרת לאמן המהולל.

 

יום ג', 23 בפברואר, 1932    🔗

בשעה עשר – פגישה עם מר טרסטד, התובע הכללי החדש. הרושם שעשה עלי לא היה טוב ביותר. נדמה לי שמבחינה אינטלקטואלית הוא קרוב לבינוני – בלי ספק נחות מבנטביץ'. לא ניכר בו גילוי לב, עצור מאד ואין תוכו כברו – אם אני מעריכו נכונה. אפילו דרייטון עושה רושם חזק יותר והוא שיחזיקו – כאן או מלונדון – בצל כנפיו. אף על פי שלא היה כאן אלא ביקור של נימוס בלבד, מצאתי לי עילה לשוחח עמו על שחרורם של שלושה מבין חמשת הבדוים שנאשמו ברצח שטאל־זוהר ושאלתיו אם התובע הכללי יתערב בדבר כדי להביאם לדין על אף החלטתו של שופט השלום. השיב כי יוכל להתערב רק אם תובאנה הוכחות חדשות. הממשלה היא שחייבת להשיג הוכחות אלו, כי משרד התובע הכללי אין לו הכלים הדרושים לחקירת פשעים. שאלתיו על הצעת החוק לסכסוכי־הקרקעות, אבל עדיין לא הובאה לפניו.

טרסטד העיר דרך אגב כמה הערות שנונות על נסיונו בקפריסין, דיבר בזלזול על המועצה המחוקקת שם, שבה ניתן, לדעתו, למיעוט המוסלמי משקל יותר מן הראוי, בשל מצבו המיוחד כבן־ברית לאדמיניסטרציה הבריטית. לא נתחוור לי אם נתכוון בכך לרמוז שאין להקים כלל מועצה מחוקקת בארץ־ישראל, או שאין האדמיניסטרציה צריכה לתלות את גורלה ביהודים בתוך מועצה כזאת, לכשתוקם.

ליידי ארליי ביקרה ביקור רשמי במשרדי, בסוכנות. בשיחה, שנסבה על עניני חינוך, השתתפו הכסטר וברקסון. היא דיברה על הצורך בקיצוצים נוספים בתקציב החינוך בשנים הבאות – דעה שהכניס כנראה בלבה סימון מרקס¹¹ – ועל האפשרות שהממשלה תקבל על עצמה לנהל את רשת החינוך העברי. היא ערנית, מגלה ענין רב, אבל מופשטת מדי בדעותיה על עניני הארץ, כיון שאינה מסוגלת לתפוס את התוצאות המעשיות של מסקנה הגיונית.

אחר בא ד"ר טון, בדבר סידורים כספיים הנוגעים לחברת “הכשרת הישוב”.

בא לשיחה ד"ר סלונימסקי, מי שהיה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה של ג’ון הופקינס¹² (אם איני טועה, גורש משם בימי המלחמה כפציפיסט ואוהד גרמנים), תלמידו ועוזרו של הרמן כהן¹³, ועתה פרופיסור בסמינר של סטיפן וייז.

אחר־הצהרים חידשתי את פגישותי עם סגן מנהל־הכספים הממשלתי בענין חלקם של היהודים בהכנסות־הממשלה. עברנו על פרקי המסים הישירים. אשר להכנסות המחלקות של הרכבת, הדואר והטלגרף הסכמתי לפי שעה להניחן מחוץ לחשבון ולנסות ולחשב את חלקנו בהכנסותיהן בנפרד.

בעשר בלילה בא פתאום מר מגניק, נציג שירות הידיעות “הוואס”¹⁴, ושוחחנו כחצי שעה בערך על האינטרסים הצרפתיים במזרח התיכון והשפעתם על מצבם של היהודים בארץ.

 

יום ד', 24 בפברואר, 1932    🔗

הפרופיסור מגנוס הירשפלד, החוקר היהודי הגרמני המפורסם לבעיות המין, בא לביקור במשרד בלוית עוזרו הסיני הצעיר והטרזן. הוא מסייר עתה בעולם וכבר ביקר באמריקה, בסין, בהודו ובערב. ארץ־ישראל היא תחנתו האחרונה לפני שובו לאירופה. הוא הכזיבני במקצת, ביחוד ברגע שבו הוציא את האלבום הידוע לרישום שמות מפורסמים ואמרות – אבן־בוחן חמורה לבחינת האינטליגנציה של כל אדם.

אפשטיין הביא הצעה לגילוי־דעת על המשא־ומתן בענין ודי חורית שהמשרד הראשי של הקרן הקיימת עומד לפרסם, מאחר שנסתיים ניסוח חוזה־החכירה.

הרמן¹⁵ וטון – שניהם באותו ענין כספי הנוגע לחברת “הכשרת הישוב”, שבו מעונינת גם קרן היסוד.

אחר־הצהרים השתתפתי באסיפת האגודה הכלכלית הארצישראלית שנערכה ביתו של ואן וריזלנד, כדי לשמוע הרצאה מפי מר לואיס פרנץ' על “פונג’אב וארץ־ישראל”. אין כמובן כל קשר אורגני בין השתים, חוץ מנסיונו האישי של אדם שנקלע ביד המקרה לשני המקומות, ממש כך, אפשר להשוות ארכה של ספינה לגילו של קברניטה… אף על פי כן היו בהרצאתו פרטים מענינים רבים. טוב כשיש תעלות המשקות חמישה־עשר אלף דונם בבת אחת, וטוב שחברת־התעלות יכולה לסחוט מן האכרים ארבעים אחוז דיוידנדים. שני הדברים אינם בגדר האפשר בארץ־ישראל. אותי ענינו ביותר דבריו של חוקי שימור הקרקע בפונג’אב, האוסרים, כפי שהוא מספר, העברת קרקע מבני שבטים וכיתות חקלאיים מסויימים לידי אחרים – כדי להצילם מיד נושכי נשך. אולם נדמה שעוקפים אף חוקים אלו – על ידי שמצרפים מזמן לזמן קבוצות חדשות לסוג הכיתות החקלאיות.

אחרי הרצאת פרנץ' נסעתי לתל־אביב לישיבת מועצת העיריה, למסור דין־וחשבון על המשא־ומתן בענין המשטרה ולהבהיר לפניהם את עמדתי לבעית המיזוג. מסרתי הודעה מקיפה, הזכרתי את שלבי המשא־ומתן השונים ולא נמנעתי מלציין את יחסם של אנשי־העיריה אל המחלקה המדינית. סבורני שבדרך כלל היתה בכך תועלת רבה. ההרגשה הכללית במועצת־העיריה היא לטובת שיתוף פעולה ככל האפשר, ואיני חושב שתהיינה עוד צרות.

 

יום ה', 25 בפברואר, 1932    🔗

בבוקר – שיחה ארוכה עם הנציב העליון.

ביקשתי את הראיון בקשר להופעתי באסיפת הנבחרים העומדת להתכנס ב־29 בפברואר. אמרתי לנציב בפתיחת שיחתנו כי זהו המבחן הפרלמנטרי הראשון ליחסו של הישוב העברי אל הממשלה הארצישראלית אחרי בואו, ואל הנהלת הסוכנות היהודית החדשה. אפשר שאהיה נתון ללחץ ולמבחן קשים, ונדמה לי שאני רשאי לבקש הסברים לשאלות נכבדות אחדות העלולות להתעורר. הנציב שאל תחילה להרכבה של אסיפת הנבחרים, שיטת הבחירות, הבוחרים וכו' ואמר לי אח“כ לשאול את השאלות. התחלתי בדין וחשבון של מנהל מחלקת הפיתוח. הצעתי לפני זמן קצר למסור לנו את הדין־וחשבון באורח סודי, לפני שיוגש לנו באופן רשמי. לא ראיתיו עד כה ואין יום שבו לא תופיע עליו איזו שמועה מדאיגה. עלי לדעת היכן אני עומד. איני מוכן להשתתף במשחק־מחבואים בתקוות עמי. נהגתי ביושר כלפי הממשלה, וודאי שתמיד נהגתי ביושר כלפי עמי. יתר על כן, מעלה יתירה בהגשת הדין־וחשבון באורח בלתי רשמי, שכן אפשר יהיה לתקן ענינים אחדים שאולי אינם חשובים כשהם לעצמם אבל חשובים הם מבחינת תגובתו הפסיכולוגית של העם העברי. בכך איטיב להבין ממר פרנץ'. הנציב השיב שקיבל הוראה מפורשת ממשרד המושבות לא למסור את חלקו הראשון של הדו”ח לפני שיוכן חלקו השני. הן ידוע לי שהוא שעיכב את פרסום הדו“ח של מר פרנץ'. אבל יכול הוא לומר לי באורח פרטי כי לדו”ח של מר פרנץ' לא תהיה, לדעתו, שום תוצאה שיש בה כדי להזיק לפעולותיה של ההסתדרות הציונית. עד לפני זמן קצר תבע מר פרנץ' פרסום חוק לפיקוח על העברות קרקע בארץ כולה; ידוע לי שהוא התנגד לדעה זו, והצעה זו לא תתקבל. אמרתי לו, שהואיל ואין בידי לעיין בדין־וחשבון, אבקש רשות לשאול שאלות אחדות. כדי לברר לעצמי מה דעה עלי קבוע. חוזרת ונשנית השמועה כי הדין וחשבון כולל המלצה להגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים באיזור החוף. תשובתו היתה שלילית. אחר כך, אמרתי, שמעתי שבמשרד ה“ורקו” בנצרת מכינים רשימה של השטחים בבלפוריה ובעפולה שנרכשו על ידי יהודים מאמריקה שעדיין לא עלו לארץ. אומרים שרשימה זו נדרשה בקשר לישוב ערבים מנושלים. הנציב שאל לכוונותיהם של רוכשי קרקעות שנשארו בחו"ל ואמר שאין כל יסוד לשמועה זו. נוסף על כל נימוק אחר – ודאי לא יציע מר פרנץ' להושיב קבוצת ערבים מבודדת בשכנות לישובים עבריים. אבל, רוצה היה לדעת מיהו הפקיד שפעל במידה כזו של חוסר אחריות. אמרתי לו שלא ייחס חשיבות יתירה להודעתו של פקיד מקומי, אבל אין זו אלא דוגמה לסוג השמועות המעוררות מידה מרובה כזו של דאגה ורוגז.

הנציב חזר לענין הגשת הדו"ח לסוכנות באורח בלתי רשמי ואמר שימלך שנית בדבר עם משרד המושבות. רוצה היה לשאול אותי שאלה בסוד גמור. הנכון הוא שישנה בארץ דעה של פרנץ' כי אינו מתאים ביותר לנהל את תכנית הפיתוח – מחוץ ליחס האנושי־יהודי שהוא מגלה, כביכול? אמרתי לו גלויות שיש הרגשה כזאת. איני רוצה לפגוע חלילה בכבודו, אולם נדמה לי שסיר ג’ון סימפסון היה אדם בעל כשרון מסוג אחר לגמרי. אז שאלני אם נכחתי בהרצאתו של מר פרנץ' מיום אתמול וכיצד נתרשמתי. עניתי שאמנם, אין כמעט כל קשר בין שני הנושאים – פונג’אב וארץ־ישראל – והחוליה המקשרת היא רק נסיונו האישי של מר פרנץ', אבל היו בה בהרצאה הרבה ידיעות מענינות. דרך אגב, היתה זו ההרצאה הראשונה של החברה הכלכלית הארצישראלית שנכחו בה פקידים בריטיים רבים כל כך. לעתים תמיה הייתי על כך שאין ענין רב יותר באסיפות מעין אלו. הנציב קיבל את הדבר לתשומת־לבו ואמר כי מעולם לא שמע על קיומה של חברה זו.

עברתי לענין העליה – הפחתת הסכום הנדרש מעולים בעלי הון לסך 500 לירות. וביתר יחוד – שאלת הקרובים. לא זו בלבד שהיה לקולונל קיש בקיץ שעבר רושם ברור כי ממשלת הארץ הציעה הפחתה עד 500 לירות, אלא שמשרד המושבות הודה בכך לפני הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון. הפרופסור ברודצקי הביע למשרד המושבות את תודת העם העברי. ומשרד המושבות גנז כרגיל את התודות במלתחתו, בלי לרמוז שישנה איזו אי־הבנה בענין זה. יתר על כן, בשיחה עם סיר ג’ון שקבורי¹⁶ שנתקיימה לאחר זמן הודיע כי אפשר שההפחתה לא תגיע אלא ל־750 לירות ולא ל־500 – הוכחה נוספת לכוונתו של משרד המושבות להפחית את ההון הנדרש. נוסף על כך חקרה סוכנות יט" א בדבר ואף פירסמה את תוצאות חקירותיה – שמשרד־המושבות הסכים להפחתה. עתה יטענו כנגד הנהלת הסוכנות כי לא זו בלבד שלא זכתה להישג, אלא אף הפסידה דבר שהושג תחילה. אם הוד מעלתו חושש להרחיק לכת יותר מדי הייתי מציע להסכים עכשיו להפחתה כללית עד לסך 500 לירות למשך תקופה של, נאמר, שנה אחת ולראות כיצד תפעל התקנה. הנציב השיב, שאמנם חשב על תקופת־נסיון, אולם מר חיימסון הסביר לו שאם תינתן פעם הנחה זו אי־אפשר יהיה לבטלה עוד. רבים מאנשים אלה עלולים ליפול למעמסה על שוק העבודה, וספק אם הסוכנות היהודית תוכל לדעת את אשר יקרה.

הסברתי לו שאם יודגש מלכתחילה שזו היא תקנה לנסיון ותבוטל אם תביא לתוצאות שאינן רצויות – לא יוכל שום איש להתנגד לכך. חוץ ממקרים בודדים אין להניח שאנשי המעמד הבינוני מסוג זה יהפכו לעובדים שכירים אם יכשלו. אולי יעזבו אחדים מהם את הארץ. הסוכנות היהודית תקבל על עצמה להתחקות על גורלם של העולים מסוג זה ולמסור דין־וחשבון לממשלה. חקירה כזאת נערכה בשנת 1927 ביחס לעולים של שנת 1925, ונוכל להגיש את החומר למר חיימסון אם ידרש לו.

עברתי אחר כך לנקודה השניה בסעיף זה: עלית קרובים. הוא הפסיקני ואמר, כי ודאי ידוע לי שנתן הוראה למנהל מחלקת־העליה לנהוג ביתר רוחב לב לגבי סוג עולים זה. השיבותי שרוחב־לב זה יונהג במיוחד, כפי שהודיעני מר חיימסון, לגבי קרובים בשנות־העמידה, הורים וכו‘. אני מדבר על סוג אחר: קרובים בגיל של עולים־עובדים, ארוסות וכו’. בידי הסוכנות היהודית יש עתה רשימה שלקרוב ל־2600 אנשים מסוג זה. יותר מאלף בקשות הועברו לממשלה. הנחת הממשלה היתה, שאנשים אלה יכנסו לשוק־העבודה, אף על פי שיש להם קרובים בארץ. הסוכנות היהודית ערכה חקירה מיוחדת בשאלה זו והגיעה למסקנה שחלק מסוים, אולי עד 50 אחוז, מעולים אלה אמנם מחפש עבודה, אבל השאר אינם נוהגים כך: מתחתנים או חיים עם משפחותיהם ומנהלים את משק־ביתם. הצעתי שיתחשבו בחלק זה מסוג הקרובים ויוציאו אחוז מסוים של קרובים משדיול העולים־העובדים. הנציב ענה כי נתן הוראה למר חיימסון לגלות יתר נדיבות־לב ביחס לארוסות. הוא מבין את תוכן הצעתי. הוא חקר את המקרה של שלושת האחים פרידמן בתל־יוסף, ומר חיימסון הסביר כי הורשו להעלות את הוריהם, אבל הם רצו להביא עמם גם חמישה ילדים נוספים, ולדעתו אין מצבו הכלכלי של המשק מצדיק זאת. אמרתי לו כי פרט זה לא היה ידוע לי, אולם סבורני שאין כלל להעלות על הדעת כי שלושת האחים יתנו למשפחתם ליפול למעמסה על הציבור. בטוחני שהם שולחים עכשיו מכאן כסף לקיומם. יוצא שהם גם נושאים בעול ההוצאה וגם מונעים מהם לחיות יחד.

עברתי לשאלת העבודות הציבוריות. חלפה שנה מאז נתפרסמה אגרת ראש־הממשלה, וכפי שכבר ציינתי בהזדמנות קודמת לא נשתנה המצב כל עיקר. בשעה שמתווכחים אם חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה הוא 32 או 41 אחוז, לא הגענו בעבודות הממשלה אפילו ל־30%. אשר לשדיול העבודה יבקש עתה מר חיימסון ממחלקת העבודות הציבוריות ומן המזכירות הוראות בדבר מספר היהודים שיש להוסיף על השדיול ומן התשובה תלוי גם ההיקף שאליו יגיע השדיול.

הוא העיר שקשה כמובן למחלקת העבודות הציבוריות לקבוע מראש כמה יהודים תוכל להעסיק. לפי דברי האגרת של מקדונלד בדבר העבודות הציבוריות אין חלקם של היהודים בהכנסות=־הממשלה אלא גורם אחד, אבל לא הגורם הקובע את היקף ההעסקה. אשר לתכנית־הביוב הירושלמית שהזכרתי בשיחה קודמת – הוגד לו שהעיריה דרשה מן הקבלנים המשתתפים בהתחרות לקבוע בהצעותיהם את אחוז הפועלים היהודים שהם מוכנים להעסיק. אמרתי לו שחוזה־הביוב הירושלמי חשוב אמנם מאד, אולם שאלת העסקת־היהודים בעבודות הממשלה נכבדה יותר. אני מקבל את ההנחה שאין להתחשב רק עם חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה, יש להוסיף גם את הנימוק של קידום הבית הלאומי העברי ונימוקים דומים. העיקר הוא – למצוא דרך שתבטיח חלק מתאים של עבודה עברית בממשלה. הנציב שאלני – מה לדעתי יהיה היקף השדיול שיוצא על ידי הסוכנות למחצית השנה הבאה? השיבותי שאין בידי לקבוע מספרים מדויקים, אולם הוגד לי שהמצב בשוק־העבודה נשתפר במידה ניכרת. בעלי־תעשיה בתל־אביב מתאוננים על עלית השכר בגלל המחסור בידים עובדות. במחצית השנה שחלפה דרשה הסוכנות 1700 רשיונות, ונדמה לי כי עתה יגיע המספר בערך ל־2300 ועד 2500.

כן דיברתי על הגדלת הקצבות הממשלה לשירותי החינוך והבריאות והנציב שאל אחר כך כמה שאלות.

הוא שוחח עם מר פרנץ' בשאלת הערבים המנושלים ומסר לו את המספר שנקטה הסוכנות היהודית, היינו – אלף בערך. פרנץ' השיב על כך שקודם לכן הייתי טוען שאין כלל בעיה כזאת – וכיצד אסביר סתירה זו, כביכול בדברי? הסברתי, שלפי כל הזכור לי בדק הד"ר רופין שורה של מקרים שיתכן שיש בהם משום נישול ערבים – ולא הגיע אלא למספר של 800 עד 1000. בשיחותי עם מר פרנץ' הדגשתי וחזרתי והדגשתי שאין שחר לטענה בדין־וחשבון של שאו, שהתהוות פרוליטריון חסר־קרקע על ידי רכישת קרקע מצד יהודים היתה אחת הסיבות העיקריות שגרמו למהומות. הוא הדין במסקנה שהסיק סיר ג’ון סימפסון, כי ענין הערבים המנושלים גרם לכך ש־29.4 אחוזים מן האוכלוסיה הכפרית הערבית חסרים קרקע. הבעיה אינה קיימת כלל במידה שמדובר בסכנה סוציאלית המאיימת על הארץ, אף כי אין ספק שישנם כמה מקרים בודדים של סילוק מן הקרקע.

הנציב אמר שהוא מבין את הענין, ושאל בהמשך דבריו לדעתי על הצפוי בחגיגות נבי מוסא. עניתי לו אמנם, יש מקום לדאגה כשחגיגות נבי מוסא חלות בחג הפסח העברי ובפסחא של הנוצרים, אולם הפעם איני סבור שיש מקום ליהודים לחשוש, אבל אפשר שתהיינה התנגשויות בין הסיעות הערביות, אז קשה יהיה להשתלט עליהן. הנציב השיב שדעה זו מתאימה לידיעות שבידו, והמשטרה כבר אחזה באמצעי זהירות על כל צרה שלא תבוא.

הנציב עבר כאן לשאלת המועצה המחוקקת שהזכירה בשיחה קודמת. הוא אמר אז כי אפשר שמפלגת נשאשיבי תתבע פתרון לבעיה – והנה הם כבר תובעים. נוסף על כך, ישנה הבטחה שניתנה על ידי ממשלת ה. מ. בספר הלבן של 1930. הוא מברר עכשיו את הענין באורח בלתי רשמי עם כמה ערבים, והיה רוצה לבררו גם עמי ועם עוד כמה יהודים. אמרתי לו שהייתי מעדיף להציע שתיקבע שיחה מיוחדת לבירור בעיה זו, שהוד מעלתו רשאי כמובן להתיעץ עם מי שירצה, אולם עליו לדעת כי בבעיה מעין זו ילך הרוב המכריע של הישוב העברי בארץ אחרי מוסדותיו הלאומיים. אפשר שיצאו כמה יהודים שדעותיהם תהיינה שונות בענין זה, אולם יהיה הנציב העליון סמוך ובטוח שתשעים אחוז מן הבוחרים העבריים יימנעו מהצבעה אם יוגד להם מטעם הסוכנות היהודית והועד הלאומי כי עליהם להימנע מלהשתתף בבחירות למועצה כזאת. בטוחני כי בתנאים של עכשיו לא תשתתף האוכלוסיה העברית בבחירות למועצה מחוקקת. עלי לחזור ולהדגיש כי מאז 1922 נשתנו התנאים שינוי יסודי. היהודים לא החרימו את הבחירות בשנת 1922, משום שהיה להם יסוד להאמין בהבטחתו של סיר הרברט סמואל כי בענינים יסודיים יהיה במועצה שיתוף־פעולה יהודי־בריטי. הרגשת־בטחון כזאת שוב איננה עתה. לא יהיה זה מן המועיל שהיהודים יכנסו למועצה המחוקקת במצבם הנוכחי, כדי שיהיו נתונים לשלטונו של רוב ערבי, ולו גם רוב המתנהל על ידי מר נשאשיבי. לא באנו לארץ־ישראל כדי שישלוט בנו רוב ערבי, ואיננו רוצים לגדל את ילדינו בארץ שרוב ערבי שולט בה. יתר על כן, ד"ר וייצמן הסביר הסבר היטב ערב פרסום הספר הלבן, כי לפני כל שינוי תחוקתי יש לערוך ועידת שולחן עגול של שלושת הגופים: בריטים, יהודים וערבים, כדי להכין את הבסיס לכל שינוי של המשטר העתיד לבוא.

הנציב אמר, כי לא ידע על הצעת ד"ר וייצמן, אולם הוא הגיע בעצמו לאותה מסקנה גופא. הוא מניח שהעם היהודי יהיה מוכן להשתתף בועידת שולחן עגול מעין זו. אמרתי לו שאף זה אינו עוד ענין פשוט (כאן הפסיקני ואמר: האומנם הגיעו הדברים לידי כך?). הדבר תלוי בתכניתה של ועידה כזאת. היהודים יצטרכו לקבל תחילה הבטחה שתנאי המנדט לא יהיו ענין לויכוח בועידת השולחן העגול ושלא יוחלט דבר הפוגע במדיניות הבית הלאומי העברי.

הוא השיב כי המנדט הוא בשבילו יסוד מוסד לכל קונסטיטוציה וכי הוא לא יתן ידו לשום מעשה החורג מתחום זה. ברור שמן המועצה המחוקקת תינטל הסמכות לדון בכל הנוגע למנדט ולבעיותיו היסודיות. נוסף על כך הרי יהא קיים גוש החברים־הפקידים שבמועצה, שישגיח על מדיניות־היסוד. הסברתי לו שקשה למתוח קו מבדיל בין ענינים הנוגעים למדיניות המנדט לבין ענינים שמחוצה לה. כל פעולה תחוקתית או אדמיניסטרטיבית עלולה להשפיע על מדיניות המנדט, אם במישרים ואם בעקיפין. אשר לחברים הרשמיים (פקידים) של המועצה – מסתבר שהנציב העליון יהא נתון במצב קשה ביותר, כי יצטרך תמיד להתערב בפעולת המועצה, להטיל ויטו, לאסור ולתקן. חזרתי והצעתי שתקבע שיחה מיוחדת לבירור בעיה זו. הסכים לכך והוסיף כי ברור לו שתפקידו לא יהיה קל עם הקמת המועצה.

דיברנו עוד על הכללת ארץ־ישראל במכסי־העדיפות האימפריאליים ועל סיורנו הבא. השיחה נמשכה כשעה וארבעים דקה.

תייר אנגלי בשם רדסטון – ברור לחלוטין שנקרא לא מכבר רוטשטיין – התקיף אותי בלי רחמים במטר שאלות וטענות. אחת הנקודות העיקריות היתה טענתו על חוסר הטיפול בבתים וחידושם, וביחוד בתל־אביב!..

מול בא להשמיע שתי הצעות, ושתיהן נראות בעיני הגיוניות וחשובות. האחת נוגעת להכנת נוסחה טובה יותר להגדרת יכולת הקליטה של הארץ לעליה. כל מי שהשתתף בדיונים על שדיול לרשיונות־עבודה יסכים שקשה להמציא שיטה מסורבלת ונפסדת יותר. דומה כי בדעתו של מול לצרף – על ידי השואה הדדית – את מספרי הסטטיסטיקה של יצור, תעסוקה, יצוא, תשלומי־שכר, יבוא הון וכו' של עשר או שתים־עשרה השנים האחרונות, ולצייר עקומה שתבטא את גידולם של כל הגורמים הללו. עקומה זו עלולה לתת לנו את הממוצע להתפתחות הפרוגרסיבית של יכולת הקליטה, שלפיו אפשר יהיה לקבוע את מספר העולים שיש להכניס לארץ. אין ספק שיש בכך משהו. ההצעה השניה נוגעת לתחוקת המים שפרנץ' עסוק עתה הרבה בהכנתה, לפי סברתו. הוא צודק באמרו כי פרנץ' אולי מרחיק לכת יותר מכפי שהוא חושב. אין ספק שהדין־וחשבון של פרנץ' יכלול משהו על הסדרת מקורות המים התת־קרקעיים. מול העסיק אדם במעין חקירה על בעית המים. הוא מציע עכשיו שנעמוד על המשמר ונברר את ההנחות והזכויות שהסוכנות היהודית, בשמה או בשם הקרן הקיימת לישראל, תוכל להשיג בתחוקה המוצעת.

וילקנסקי סעד אצלי בצהרים ושוחחנו על האפשרות שהכסטר יקבל לידו את הנהלת תחנת־הנסיונות, אף אם יסרב לקבל על עצמו את מחלקת־ההתישבות.

שתינו תה במלון עם ליידי ארליי. שיחה נעימה מאד על הנושא האהוב עלי: המדיניות הבריטית במזרח התיכון והבית הלאומי העברי. סיפרה כי הנציב העליון השמיע באזניה דברי־ידידות על התפתחות היחסים האישיים בינינו.

הבאתי לפניה את שאלת הקרן לפעולה הערבית; סיפרתי, דרך משל, על האפשרות לקשור קשרים עם אחדים מראשי השבטים החזקים ביותר שבעבר־הירדן תמורת סיוע מסוים, וסיפרתי לה על התכנית לנטיעת פרדסים קטנים בשביל שנים מהם. אמרה שהיא מחכה לבואו של צעיר יהודי עשיר, סיר פ. ד., ותשוחח עמו על כך.

בערב השתתפתי בקבלת־פנים שנערכה בפנסיון גולדשמידט לכבוד פרבשטיין על ידי מפלגת “המזרחי”. נאמו הרב קוק ואסישקין, סופרסקי¹⁷ ואלמליח, הרב פישמן ומישהו מ“הפועל המזרחי”.

חזרתי הביתה ב־10.30 לשיחה עם בן־צבי, שרתוק ונציגי נקודות־העמק על מצב הבטחון.

 

יום ו', 26 בפברואר, 1932    🔗

עוד ישיבה עם ג’ונסון ממחלקת־הכספים, שנמשכה מ־3 אחר־הצהרים עד 7 בערב. הפעם – על הכנסות המכס; ענין מסובך הרבה יותר. הוא עומד לנסוע בשבוע הבא לחיפה, כדי לברר עם סטיד¹⁸ כמה פרטים. עד כאן לא היו מצדו סטיות חשובות ביותר מהערכותינו.

 

שבת, 27 בפברואר, 1932    🔗

הלכתי לועידה של הסטודנטים חברי מפא"י. השתתפו צירים מן האניברסיטה, מן הטכניון ומן הסמינריונים השונים למורים. הקשבתי לדינים־וחשבונות מן המקומות השונים. היה בהם ענין רב וחדרתי שוב להלך־הרוח של הנוער בשעה זו.

כל אחר־הצהרים זרם מבקרים, ובלילה ישבתי על ניירות.

 

יום א', 28 בפברואר, 1932    🔗

נכנסו שקולניק והרצפלד¹⁹, מלאי קובלנות וטענות. מימון התקציב של השנה עדיין תלוי באויר, אף כי מוציאים עתה לשם כך שטרות לשנות 1933־4. טרם הוחלט על הרכב הועדה להתישבות המעמד הבינוני בודי חורית ועל נציגות המרכז החקלאי בה.

משלחת מטעם תושבי עפולה נפגשה עם פרבשטיין ואתי. בראש המשלחת אדם בשם שפירא, המוכר לי מלפני שנים רבות, כשנפגשנו בימי המהפכה הגרמנית אי־שם בחבל הרור. אנשי עפולה מלאים עתה תרעומת ומרירות. החלומות על עיר־הזהב בעמק לא נתקיימו, כידוע לכל בר־בי־רב. הם נאבקים קשה. עכשיו הם תולים את תקוותיהם בפרבשטיין, שימצא תיקון לכל קובלנותיהם.

אחר־הצהרים ערכתי בביתי קבלת־פנים לכבוד פרבשטיין. מלבד כל יקירי ירושלים העברית נכחו הקונסולים של פולין.

בערב – ישיבת ההנהלה. אחרי הישיבה, בשעה מאוחרת מאד, בא שושני מעירית תל־אביב, כשליחה המיוחד, והביא אתו תזכיר בשאלת משטרת תל־אביב, שעומדים להגישו מחר לנציב העליון. מסתבר כי שאלת המשטרה הגיעה פתאום לידי משבר. בחוגים יודעי דבר נודע שאמרו לערוך אותו יום אחר הצהרים מסדר של המשטרה ולשאול בו אישית כל שוטר תל־אביבי, אם מוכן הוא להצטרף אל שירות המשטרה הארצישראלית החל מאחד באפריל. אנשי תל־אביב ביקשו על כן ראיון דחוף עם הנציב העליון למחר ולדחות את המסדר עד לאחר החלטתה של הממשלה. שתי הבקשות נתקבלו, ואז ישבו והכינו את תזכירם. עתה הם רוצים שאנו נעבור עליו לאחר שישבנו – אני, שרתוק ושושני – איזה זמן, החלטנו שאין להגיש את התזכיר כלל וכלל.

 

יום ב', 29 בפברואר, 1932    🔗

בקשה טלגרפית מתל־אביב שאצטרף לאדונים מן העיריה בשעת ראיונם עם הנציב העליון. צר מאד שמסדר־המשטרה ייערך דוקא בזמן פתיחת המושב של אסיפת־הנבחרים. דבר זה שוב יסייע בידי הרביזיוניסטים לנפח את שאלת המיזוג עד כדי בעיה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. במשלחת התל־אביבית היו דיזנגוף, רוקח, שושנה פרסיץ ואני. הממשלה הופיעה במלוא כוחה: הוד מעלתו, המזכיר הראשי, מפקד־המשטרה, מושל מחוז־הדרום והמזכיר הפרטי. ווקופ עשה רושם מצוין על התל־אביביים, ואמנם, אופן טיפולו במצב העדין היה נפלא ומועיל כאחד. הרגשתי כי המשלחת נסתייעה בי במידה ניכרת; ביחוד נתקבלה הצעתי בדבר ועדת־קבע של העיריה לפיקוח על עניני המשטרה ולקיום מגע מתמיד עם שלטונות המשטרה – הצעה שנתקבלה מיד על תדעתם של נציב העליון והמזכיר העליון.

אחר כך יצאתי לתל־אביב, להשתתף בפתיחת־המושב של אסיפת־הנבחרים. טקס הפתיחה לא נכלל בסדר היום ולא היה בו כדי לגרום ל“התפוצצות” בישיבת הפתיחה. היה זה נוסח נוסף של טקס־פתיחה רשמי ומשעמם במקצת. הרצאתי נדחתה למחר, וחזרתי בלילה לירושלים, כדי שאוכל לעבוד בבוקר.