ַכדי שהתקנות תהיינה יותר ברוּרות, יותר מוארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי ההבדל בין צורת ישוב זו המבוקשה, המושב, ובין צורות הישוּב הקיימות, העיר, הכפר, המושבה, הוא לא רק בסידור עניניהן הציבוריים, החיצוניים והפנימיים, כי אם גם ובעיקר ביסודן, ברעיון המונח ביסוד אותו הסידור, וברוחן.

צורות הישוב, כמו כל צוּרות החיים הקיימות, עומדות על הפרטיות המצומצמת והמוגשמה, על הקנין הפרטי, הרכוּש הפרטי, האיניציאטיבה הפרטית, המרוכזת כולה בביצור צמצומו וחמריותו של הפרט, בביצור הקנין הפרטי והרכוּש הפרטי, ומתוך כך – על המסחר ועל הכסף. מכאן – הרדיפה אחרי העושר, עם השלטון של העושר והכבוד של העושר, בתור נותן הטעם היותר נחמד והאושר היותר גדול של החיים האנושיים. צוּרת ישוּב חדשה, מבוקשה מתוך שאיפה לחידוש החיים, צריכה לעמוד על יסודות אחרים, יותר אנושיים, הנותנים טעם אחר ואושר אחר לחיים, ובהם – ביסודות האנושיים – כל חידושה וכל עיקרה. מהם מחוייבים חיוב הגיוני וחיוני כל הסדרים החדשים, ובהם, ורק בהם – כוחם.

יסוד היסודות הם החיים האנושיים לכל היקפם ועמקם: שיחיה אדם חי את כל עצמו, את כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כאחת, מתהום ארעא עד רום רקיעא. החיים האנושיים, במהותם העיקרית, במה שהם נבדלים ויתרים על חיי יתר החי, הם תוצאה מהפעלה הדדית, חוזרת, של הפרט והכלל, של היחיד והציבור. הפרט והכלל, היחיד והציבור, משתתפים ביצירתם במידה שווה. מה שמבוקש פה היא איפוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי אם התאמה עליונה, שלא תושג בטשטוש האישיות של הפרט ובהמעטת דמוּתה, כי אם להיפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחרותה העליונה של האישיות הפרטית. האישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי אם להרויח. הצרה היא לא בפרטיות, כי אם בצמצומה. הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר רחב ויותר עמוק, אנושי, קוסמי. גם האיניציאטיבה הפרטית אינה בטלה, כי אם מתעלה, מתרכזת בענינים מאותו העולם הרחב, שמתפשטת עליהם האישיות, השואפת לחיים אנושיים מלאים. הציבוריות אינה מבטלת את האישיות ואינה ממעטת את דמותה, כי אם להיפך, מרחיבה ומעמיקה אותה. כל המבוקש בחיים החדשים הוא, שהם יתנו לאישיות הפרטית את האפשרות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה, במידה שהיא תמזג את חייה בחיי הציבור עד לידי התמזגות בחיי העם, האישיות העליונה, ולאישיות העליונה – במידה שהיא תמזג את חייה בחיי האנושות ובחיי העולם.

היסודות לתקנות המושב יכולים איפוא להיות מבוטאים באופן כזה:

1) האישיות והמשפחתיות.

היחסים בין חברי המושב צריכים להיות לא יחסים של צמצום, של מסחר ושל כסף, כי אם יחסים של בני משפחה אחת, הבאים לא רק לחיות ביחד, כי אם גם למזג את חייהם באופן כזה, שכל יחיד יתעשר בחייו משפע החיים הממוזגים של הכלל. צריכה להיות חלוקת העבודה, למשל, צריכים להיות חקלאים, בעלי־מלאכה, מורה, רופא וכדומה, אבל כל אחד במקצועו יראה את חייו, את טעם חייו ואת תוכן חייו בזה, שהוא בעבודתו, בעצם יצירת חיי עצמו יעזור ליצירת חיי המושב בכללו, ובמידה שהוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את חיי עצמו, בה במידה הוא ירחיב, יעשיר את החיים הציבוריים של המושב בכללו. החקלאי שואף ליצירת המזון היותר מבריא את הגוּף ואת הנפש קודם כל, כמובן, לעצמו, למשפחתו ולחברי המושב. בזה, בשאפו להשבחת מיני הדגן והירקות וכדומה, יש לפניו כר נרחב לחידושים וליצירה. החייט דואג להלבשה נוחה לבריאות ומתאימה לתביעות היותר מעולות של החיים האנושיים. וגם בזה יש כר נרחב לחידושים וליצירה לפני המוכשר לכך. וכן הבנאי, הנגר, הרופא, המורה וכן הלאה.

מתוך כך – מתוך העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – יוצאת ממילא, בתור תוצאה הגיונית ישרה חרותה השלימה של האשה וזכותה השלימה להשתתף בכל עניני החיים הפרטיים והציבוריים. כל בנין נפשה וצוּרתה של האשה – בדומה לבנין גוּפה וצוּרתו – וכל תפקידה, המיוּחדים מטעם הטבע עצמו, נותנים לאישיותה של האשה חשיבוּת מיוחדת, בתור אחד השוּתפים הראשונים בבנין המשפחה ובהקמת הדור הבא. אישיותו של הנולד הרי אינה אלא צרוף מאישיותיהם של האב והאם. היסוד לכל היחסים בין הגבר והאשה, ובכלל זה – לאהבה שביניהם, צריכה להיות השאיפה להעלות את עצמיותיהם בעצמותו של הנולד, במידה שלא עלה ביד כל אחד להעלות את עצמותו בעצמו. בזה יפה כוחה של האשה מכוח האיש, שהיא ההרה והיולדת, סובלת את כל התיצרותו וגידוּלו של הנולד, היא אם. בזה בעצם חרותה העליונה וזכוּתה העליונה. את זה היא עוד לא השיגה, היא עוד לא מצאה את עצמה. היא עוד עד היום תלמידת הגבר ורואה את דרך חיי הגבר בתור סמל ומופת לדרך חייה היא ואת ערך זכוּיותיה בהיותן דומות לזכוּיות הגבר. בהיות לה האפשרות להשתתף בכל מעשיו הציבוריים של הגבר. בזה יש לראות במידה ידועה את רוח הזמן, את השאיפה להכניס את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת לשאוף להכניס את רוח המשפחתיות לתוך החיים הציבוריים. אוּלם דוקא כדי שהאשה תשתחרר מתלמודו של הגבר, כדי שתעמוד על הדבר, כי תלמודה אחר, דרך חייה, חוּג פעולתה, חובותיה וזכוּיותיה אחרים, כי כל בנין עולמה אחר, כמו שכל בנין גוּפה ונפשה אחר, – דוקא בכדי שתעמוד על כך מעצמה, מתוך החיים, מתוך נסיונה ומתוך כשלונותיה, צריך שלא לשלול ממנה את החרות השלימה ואת זכוּתה להשתתף בכל עניני החיים, הפרטיים והציבוריים.

מכאן – מתוך אותה העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – השויון המבוקש בין החברים. אומרים: אין שויון מוחלט בין בני אדם. אוּלם הדבר תלוי בזה, במה רואים את הנושא למידת השויון. בקומה, בצוּרה, בכוח, ביופי וכו' בודאי אין שויון, אבל פה הנושא למידת השויון ממין אחר. אם יש לכל חבר האפשרות להביא לידי גילוי את כל עצמותו, לברוא את חייו ועולמו על פי דרכו, הרי זה שויון גמור. אם עולמו של האחד קטן מעולמו של השני, הרי אין זה תלוי ביחסים ההדדיים בין בני אדם ואינו ענין לסדרי החיים הציבוריים. ומי, לעמקו של דבר, אם למדוד במידה עליונה, קוסמית, מי יוכל להגיד עולמו של מי יותר גדול?

2) העבודה.

אם מבחינת הצוּרה האנושית מבוקש בחיים החדשים, שהם יתנו מקום להרחבתו והעמקתו של תוכן הפרטיות, שהם יפתחו שער לפני האישיות לעולמה העליון והמלא, הנה מבחינת הפעולה האנושית מבוקש בהם, שהם יתנו מקום לאדם למצוא את תוכן חייו בפעולה ויצירה. בחיים הציבוריים הקיימים רואה האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בהנאה מן המוכן, ממה שהכינו אחרים, באי־פעילות עצמית על חשבון פעילותם של אחרים – בפרזיטיות. דומה האדם בחיים האלה לצמח פרזיטי, למשל, לעלקת, התוחבת את עקצה לתוך גוף צמח אחר ויונקת את לשדו ובזה היא חיה ופורחת. אלא שהאדם יונק לא את לשדו של גוף אחד, כי אם את לשדם של גופים רבים, זהו הקפיטליסט, העשיר, השליט. הוא חי, פורח, חזק, מטיל אימה ומתוך כך נוחל שלטון וכבוד, אבל הוא פרזיט, עלקת. אין כוחו אלא ביניקת לשדם של אחרים, ובאין לו יניקה משל אחרים, אין לו כוח ואין לו חיים. בחיים החדשים מבקש האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בפעילות גופו ורוּחו, בעשייה ויצירה. בדומה לצמח החי, הכשר, החי ומתפרנס מעצם הטבע בלי אמצעי, היונק בשרשיו מברכת האדמה וקולט בעליו מן הרוח והאור ויוצר מהם תאים חיים. זוהי העבודה, העבודה בכל היקפה ובכל צוּרותיה, מעבודת הכפיים היותר פשוּטה עד עבודת הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. האדם שב אל הטבע, אל הבריאה העולמית, אם כל חי, אחרי הקרעו ממנה, שב שבור ורצוץ, פגום ולקוּי בגוּף, בנפש וברוח, שב על מנת לינוק משדיה בלי אמצעי, לשאוב חיים לגוּף ולנפש ממקור החיוּב הראשון והיחידי, על מנת למזג את חייו הפרטיים המצומצמים בחייה העולמיים, המתפשטים ומתעמקים לאין סוף. והכוח השואב והממזג הוא העבודה, פעילות הגוּף והרוּח, העלייה והיצירה.

מובן, כי במקום שהאדם רואה את טעם החיים לא רק בפרי העבודה, כי אם גם בעצם העבודה, שם היחסים בין בני האדם ממילא לגמרי אחרים מאשר במקום שהחיים עומדים על הפרזיטיות והאדם רואה את טעם החיים בפרי הפרזיטיות. שם אין צורך להלחם או לחוקק חוּקים נגד ניצול עבודת אחרים, כי הניצול הוא ממילא מתועב, כשם שאין צורך להלחם בעד חרות הקרקע ומכשירי התעשייה משעבודם לפרטים, שהרי זו היא חרותה של עצם העבודה. בכלל, היחסים הם פה יותר רחבים ועמוקים, יותר חיים, יותר אנושיים קוסמיים מאשר בחיים הציבוריים הקיימים.

3) עבודת הרוח או החינוך.

חיים של פעילות, של עשייה ויצירה ושל יחסים חיים מחייבים ערות רוח תמידית, בלתי פוסקת, ויניקת חיים תמידית, בלתי פוסקת. בעבודה, בפעילות הגוּף והרוח, שואף האדם, כאמור, לשוב אל הטבע, להיות חי ופעיל עם הטבע, לשאוב מהטבע לא רק חמרי כלכלה כי אם גם חיים. אוּלם זה אומר בעצם, האדם קודם כל שואף לשוּב אל עצמו, אל טבע עצמו. כל מתבונן רואה, כי כל צרותיו של האדם, כל יסוּריו וכל פורעניותיו באים בעיקר מן האדם, אם מעצמו או מאחרים. את הטבע כבר הכיר האדם ויודע להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה לתת לחיים האנושיים די הרחבה ונעימות, די טעם ואור, עד כי מצד זה אולי כדאי היה לחיות. אוּלם את הטבע האנושי האדם עוד לא הכיר במידה מספיקה, והעיקר – לא למד להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה, ומצד זה הוא סובל. קודם כל, הרוב הגדול של מחלותיו באות לאדם מתאוותיו, שאין הוּא יודע להתגבר עליהן, והמחלות מתגברות מדור לדור בעברן בירוּשה מדור לדור, מכאן – כל החולשה, הכמישה וההריסה של הגוּף והנפש, אשר דורנו ביחוּד מצטיין בהן. האדם לכאורה כבש את הטבע העולמי, אבל את טבע עצמו לא כבש וכאילו אין בכוחו לכבוש. וכאישיות הפרטית כן גם האישיות הקיבוצית, כל ציבור וכל עם. אין פלא, כי חלקי הציבור השונים אינם יכולים להתגבר על תאוותיהם הפרזיטיות המהרסות את הגוּף הציבורי והפוגמות בשורה האחרונה, לעמקו של דבר, גם את טעם חייהם הפרטיים, אינם מרגישים את האחדוּת של הגוּף והנפש הציבוריים ואינם יודעים למזג את חייהם בחיי הציבור לחיים מלאים ושלימים, לטובה ולברכה לציבור, וקודם כל להם עצמם – אם גם באדם הפרטי אין חלקי גופו ונפשו השונים יודעים את זה ואינם יכולים את זה. אתה רואה באדם פרטי חוזרים באופן נפלא אותם המעמדים המתנגדים זה לזה והסותרים זה את זה, שישנם באדם הקיבוצי, הציבור, העם; והאדם הקיבוצי – אותם המעמדים, שישנם באדם הפרטי. בשעה שאדם שקוע במילוי איזו תאוה חלקית (למשל, השכור בשכרונו) שיש בה ארס של הריסה לכל הגוף והנפש, הוא לא רק שוכח את טובת הכלל, את טובת הגוף והנפש בכללו או מסיח דעת ממנה, כי אם כאילו מתכוון למרוד בכלל, כאילו כלל גוּפו ונפשו אינו נוגע לו כל עיקר. כאילו הוא אז לגמרי אדם אחר, עם פסיכולוגיה אחרת ועם חשבון חיים אחר מאשר בשעה של פכחות מתאוה ושל ערות רוח, בשעה שהוא חי חיים של פעילות, חיים של כל עצמו. ממש כאילו יש כאן שני מעמדים נלחמים זה בזה, מעמד פרזיטי ומעמד עובד ויוצר, כמו בגוּף ציבורי. ויפה המליצו עליה בתלמוד: “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטוּת”. מכאן, מהחולשה הזאת של הטבע האנושי באישיות הפרטית ובאישיות הציבורית, מכאן בעיקר – הכעור, הקטנות, התפלות והשפלות, השקר והזיוּף, הטמטום, הרע והאכזריות בחיים האנושיים, מכאן בעיקר – הצער, העליבות, הטרגיות ברוח האנושיות, מכאן בעיקר – הפסימיות והיאוּש.

היש לזה תקנה? מי יודע? אוּלי יעלה סוף־סוף בידי האדם להכיר, להשיג עד סוף עמקו ולכבוש את טבע עצמו, כשם שעלה בידו אחרי עמל כל כך רב ויסוּרים כל כך גדולים להכיר ולכבוש את הטבע העולמי. ה"אוּלי" הזה הוא היסוד לכל השאיפות לחידוש החיים. יסוד אחר אין. זה צריך קודם כל להיות ברור. צריך שיהיה קודם כל ברור, כי העיקר הוא פה כיבוש עצמו ולא כיבוש אחרים, כיבוש סוביקטיבי ולא כיבוש אוביקטיבי. שום סדרים חדשים, שוּם צוּרות חיים חדשות, אין בכוחן מצד עצמן להביא גאוּלה לאדם, במקום שאין די רצון, די מרץ ועבודה בלתי פוסקת לכבוש עצמו, אבל סדרים וצורות חיים רצוּיים עשויים להועיל, לעזור הרבה, במקום שאלה ישנם. ממילא יוצא, כי שום מלחמה, שוּם כיבוש חלק מהציבור את החלק השני לא יביאו גאוּלה לאדם. כיבוּש אחרים הוא ממש ההיפך ממה שמבוקש פה. כיבוש אחרים משעבד, מטשטש את האישיות של הנכבש ומטמטם את האישיות של הכובש, בעוד אשר לכבוש עצמו ועל ידו להצלחת חיי הפרט והכלל נחוצים חרותה השלימה וגידוּלה התמידי של האישיות והבנה הדדית שלימה בין כל אישי הציבור. “וכל בניך למודי ה'” צריכה להיות פה הסיסמה. גם כיבוש הטבע העולמי לא בא על־ידי מלחמה, כמו שרגילה להחליט המליצה המתהלכת, כי אם על־ידי לימוד לדעת כוחות הטבע וחוּקיהם והבנה עמוקה לדרך פעוּלתם. וגם כיבוש האדם את עצמו, כיבוש התאוות, בין הפרטיות ובין הציבוריות, לא יבוא על־ידי מלחמה. הרבה והרבה נלחמו הדת והמוּסר בתאוות האדם וכלוּם לא העלו בידם. יחידים בודדים בכל דור אולי נעזרו על ידי כך, וגם זה אוּלי בעיקר מפני שבנין נשמתם היה מתחילת ברייתו הרמוני במידה ידועה, ולא היה להם צורך להלחם הרבה בתאוותיהם, אבל הרוב הגדול נשאר כשהיה. עדה היא הירידה האנושית הנוראה של היום. גם כיבוש האדם את עצמו לא יושג אלא על־ידי לימוד לדעת הטבע האנושי והבנה עמוקה לדרך פעולתו. אלא שכאן הלימוד אחר, יותר עמוק, יותר בלתי אמצעי, חיוני. על ידי העבודה והחיים בתוך הטבע והחיים הציבוריים המשפחתיים נעשה הלימוד הזה לעבודת חיים, לפעולה חיונית. העבודה בתוך הטבע בתנאים נורמליים ובמידה נורמלית, מבריאה לא רק את הגוף כי אם גם את הנפש. הגוף שואב כוחות חדשים והנפש – שפע חיים. הצורך בלתי האמצעי להכיר מקרוב, ללמוד לדעת ידיעה חיה את האדמה, את הצמח ואת החי, נותן מזון בלתי פוסק למחשבה ולרגש, נותן מקום להשקיע אותו שפע החיים, שהושפע על הנפש בלי אמצעי ובלי ידיעה. האדם צריך רק להבין את אשר לפניו, לדעת להשתמש בכל זה, ולא לאבד את כל זה לבטלה או לבהלה. זוהי עבודת הרוח, תורת החיים, היצירה שבחיים מצד הטבע האנושי, הפונה אל הטבע העולמי.

הצד השני של העבודה הזאת הם החיים בתוך הקיבוץ, האישיים, המשפחתיים, הציבוריים. חיי המשפחה מוציאים במידה ידוּעה את האדם מחוג פרטיותו המצומצמת, מטילים עליו דאגות וחובות מחוּץ לחיי גופו הפרטי ומרחיבים באופן כזה את חוג הענינים, המשמשים לו חומר למחשבה ולהרגשה. זהו הצעד הראשון. יותר מזה – החיים הציבוריים, החדוּרים ברוח המשפחתיות. פה מתרחב החוּג והולך הלאה והלאה לפי מידת גדלה של הנפש וכוחה לגדול בלי הפסק. החיים הציבוריים הרי הם בעצם היוצרים את הצוּרה האנושית הרוחנית של האדם, של היחיד ושל הציבור, ולפי הרוח אשר בקרב החיים הציבוריים, כך מצטיירים שרטוטי הצוּרה, כך מתיצרת הצוּרה, אם יפה ואם מכוערה. בכל אדם ישנם צדדים חיוּביים וצדדים שליליים ובכל אחד מהצדדים האלה משפיעים בני האדם זה על זה, במידה שבאים במגע ובמשא זה עם זה, משפיעים שלא מדעתם ושלא ברצונם, כמו שמשפיע הטבע, מבלי להתכוון להשפיע. במידה שהם נפגשים ונוגעים זה בזה בצדיהם החיוביים הם מעוררים זה בזה או גם יוצרים מחדש רגשים ואינסטינקטים חיוביים, כמו שלהיפך, התנגשותם זה בזה מגבירה בהם או מולידה את הרגשים והאינסטינקטים השליליים. כך יש לחשוב, נוצרו, מצד אחד, למשל, רגש הבושה, שכולו יצירה ציבורית אנושית שאין דוגמתו בקרב יתר החי, שכוחו בכל זאת די גדול להמית ברגע פעולתו את התאוה היותר חזקה; רגש האהבה בצורתה האנושית, הטהורה, היפה; רגש המוסר, רגש הצדק, האמת, הקדושה, רגש דתי. כך, מצד שני, נוצרו רגש השנאה והקנאה בצורתן האנושית, היותר מזוהמת ומכוערה, אינסטינקט הפרזיטיות היותר מכוערה וכן הלאה. אוּלם זו הצרה וזו המבוכה, שקשה למצוא מוצא ממנה – שבני אדם נפגשים זה בזה דוקא יותר בצדיהם השליליים, ודוקא במידה שהם מכירים יותר וכובשים יותר את הטבע העולמי, דוקא בה במידה הם מתנגשים זה בזה יותר ויותר בצדיהם השליליים ומחריבים זה את זה בגוּף ובנפש, בחומר וברוח. כאילו האור שזרח על האדם מהכרת הטבע העולמי סמא את עיניו מראות נכוחה את הטבע האנושי עד סוף עמקו ומרפה את ידיו מעשות תושיה. זה מראה, כי האדם השיג את הטבע רק מצד אחד, מבחוץ, מצדו הסוביקטיבי הגלוי, מצד ההכרה, ולא השיג אותו מבפנים, מצדו הסוביקטיבי, הנעלם, מצד החיים. האדם מבקש חיים חדשים, זאת אומרת, הוא מבקש לתפוס את הטבע מתוכו, לתפוס בעצם פעולת החיים, מבחינה זו כל מה שמבוקש בסדרי חיים ציבוריים חדשים, בצורות חיים חדשים הוא – לסדר את החיים הציבוריים סדר כזה שאישי הציבור יהיו נוגעים זה בזה ומשפיעים זה על זה בצדיהם החיוביים. זוהי הצורה המשפחתית או הרוח המשפחתית של החיים הקיבוציים. אוּלם שום צורה ושום סדר לא יועילו ויכולים גם להזיק (שהרי אין לך צורה או סדר, שאין להם צדדים שליליים, הקלים מאוד לפעול לרעה, באין לעומתם פעולה נגדית נמרצת, חיונית), אם הם, הצורה או הסדר, לא ישמשו להפעיל את כוח החיים, לפרנס את המחשבה, הרגש והיצירה של כל אישי הציבור. החיים הם תנועה, שטף. דומים הם החיים למדרון זקוף, אין בהם עמידה: או עלייה או ירידה. אוּלם עלייה זו אין פירושה ויתור על מנעמי חיים ידוּעים מתוך הכרת חובה, כיבוש תאוות ידועות על פי צווי מוסרי. בויתורים, בפירושים, בכפיות, ואפילו בכפיה עצמית, כמו שראינו, אין משיגים פה הרבה או אין משיבים כלוּם, אם לא משיגים את ההיפך ממה שמבקשים. עלייה זו פירושה יצירת נעימיות חדשות, טעם חיים, אור חיים, שמחת חיים חדשים, יותר רחבים ועמוּקים, יותר אנושיים־קוסמיים. התחדשות רוח אישי הציבור על־ידי התחדשות רוח חיי הציבור. החיים הציבוריים יכולים להיות מלאים חולין, קטנות, תפלות, כעור ולגרום ליחידים רק צער, עלבון, דכדוכה של נפש – ויכולים להיות מלאים אור החיים, יופי, עומק, ולהביא ליחידים נעימויות יפות, שמחת חיים טהורה. מלבד מה שחייהם הפרטיים של היחידים מוארים על ידי כך באור חדש. במצב החיים הציבוריים של היום רגעים כאלה ארעיים, בודדים, רחוקים. והנה זו השאיפה – לברוא חיים, שרגעים כאלה יהיו בהם תמידיים, הדבר הזה בידי אישי הציבור להשיגו, אם ידעו לבקשו, לבקשו, קודם כל, כל אחד בעצמו. אם כל אחד מאישי הציבור ידע לקחת מהחיים הציבוריים (וגם מחיי העבודה והטבע) מה שמחדש את רוחו, מעלה את עצמותו, מזכך את טעם החיים שלו, מגביר בו את שפע החיים, הרי בזה גופו הוא יתן לציבור אישיות, אשר תהיה מצדה, לפי מידת כוחה, שופעת רוח חדשה לתוך חיי הציבור. זהו החינוך העצמי, שאינו פוסק אף לרגע בכל ימי החיים, היצירה שבחיים מצד הטבע האנושי, הפונה אל פנימיותו, אל תוך עצמו.

ויש עוד צד אחד לעבודת הרוח – חינוך הילדים.

בדורנו כמעט נמנו וגמרו, כי חינוך הילדים צריך לעבור מרשוּת ההורים לרשוּת הציבור. הנימוקים העיקריים: ראשית, לא כל הורים מוכשרים להיות מחנכים ויש להם די פנאי לעסוק בחינוך ילדיהם; שנית, צריך לשחרר את האשה משעבודה ביחד עם הגבר. שאיפת החינוך הזה היא – לפתח בילדים קודם כל את הציבוריות ומתוכה – את האינדיבידואליות. זאת אומרת בעצם, שוּב אותה השאיפה – להכניס קודם כל את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת להכניס את רוח המשפחתיות בחיי הציבור.

אולם, אם להתבונן מקרוב, לא עמוק לראות, כי אין הדבר פשוט כל כך. אם להעמיד את חיי המשפחה, את היחסים בין הגבר והאשה על שאיפתם העליונה של שניהם להעלות את עצמיותיהם בעצמותו המשותפת של הנולד, הרי אין חינוכו של הנולד מתחיל מיום היוולדו, כי אם הוא המשך מחינוכם העצמי של הוריו. פה יש קשר נפשי עמוק, שאין לתפסו, אבל אין להסיח דעת ממנו, במקום שמדובר בחינוך חיוני, עד כי קשה להגיד מה חשוב פה יותר, אם החינוך העצמי של ההורים או החינוך של הנולד. ברור, כמדומני, כי אין חינוך למי שהוא (חינוך במובן המצומצם, בהבדל מהוראה), בין לגדולים בין לקטנים, חינוך הראוי לשמו, אלא חינוך עצמי. רק על ידי חינוך עצמי אמיתי מחנכים אחרים, בין גדולים בין קטנים. מחנך, בין מורה, בין אב או אם, זה אומר קודם כל – מחנך עצמו על ידי חניכו, כשם שהוא מחנך את חניכו על יד עצמו. אם עד היום אין רוב ההורים יודעים לחנך את בניהם, כמו שאינם יודעים לחנך את עצמם, הרי הדרישה היא לא כי החינוך יצא מידי ההורים לידי הציבור, כי אם להיפך: כי מעתה החובה על כל צעיר וצעירה ללמוד לדעת פרק בהלכות חינוך ילדים, כמו שחובה עליהם ללמוד לדעת ולחנך את עצמם. אם להתייחס אל החיים בכל הרצינות הדרושה, מי יוכל להעריך את ערך החלק היסודי שיש להורים – ביחוּד לאם – על פי עצם הטבע והחיים בחינוך ילדים? וחלק הילד בחינוכם העצמי וההדדי של הוריו? האמנם אפשר את כל זה להחליף בחינוך ציבורי? או האמנם חשוּבה יותר השתתפותה של האשה בחיים הציבוריים מאשר עבודתה בחינוך ילדה ומעבודת ההורים בחינוך עצמם? – אינני עונה על השאלות האלה. חפצי רק להראות, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי יש כאן מקום למחשבה ולעיון. כי יש כאן מקום לפני ההורים לעבודת רוח יסודית.

4) היחס אל אשר מחוּץ למושב.

המושב, כמו הקבוצה וכל יתר הצוּרות הישוביות, אינו אלא נקודה אחת, לבנה אחת בבנין הישוב החדש. אם היחסים בין מושב למושב, בין מושב לקבוצה וכו' וכו' לא יעמדו על אותם היסודות, שעומדים עליהם החיים בתוך המושב או הקבוצה, לא נתחדש הרבה או לא נתחדש כלל. יותר מזה, אם היחסים של המושב אל יתר הישוב, אל יתר העולם לא יעמדו על אותם היסודות, לא יושג הרבה או לא יוּשג כלוּם, אם לא יהיה במושב גרעין של השפעה לטובה על הסביבה, תשפיע הסביבה לרעה על המושב. מובן, כי כל זמן שכל רוח החיים הציבוריים היא רוח הפרזיטיות, הניצול, הרדיפה אחרי הכסף, אין הישוב, הבנוי על יסודות חדשים, המושב, הקבוצה וכו', יכול במשאו ומתנו עם יתר העולם, להתנהג באותה המידה שהוא מתנהג בחייו הפנימיים, אבל בגבול האפשר הוא צריך לשאוף לכך. השאיפה צריכה להיות קודם כל, כי במידה שאפשר, יהיה למושב עסק לא עם מנצלים, כי אם עם עובדים־יוצרים בלי אמצעי. בכלל, בכל משאו ומתנו עם החוּץ צריכה להיות לנגד עיניו לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת אותם האחרים, שיש לו עסק עמהם. בעצם, לוּ עמדו החיים הציבוריים על יסודות אנושיים, הרי כך מחייב טבע הדבר: אם אני שואף לגדל בשבילך חיטה טובה, ואתה עושה בשבילי מכונה טובה, ואין כוונתנו לנצל או לרמות זה את זה, הרי הדבר באמת טוב לשנינו. ואם לפי שעה אין הדבר כן, אין המושב צריך לתת לרמות את עצמו, אבל הוא מצדו צריך להתנהג עם האחרים באותן המידות שהוא מתנהג בתוך עצמו.

פרט אחד כדאי לציין פה, מפני שהוא חשוב מאוד. מהקרקע שעומד להיווסד עליו המושב הוקצה חלק ידוּע בשביל ערבי המקום. והנה בבחירת הקרקע, המוקצה לערבים, צריך להיות לנגד עיני המושב לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת הערבים. אם מויתור מצד המושב על תועלת לא חשוּבה תצא טובה גדולה לערבים או מניעת היזק גדול, כדאי לוותר. בכלל, בכל מה שיש בכוח המושב לעזור לערבים העובדים, אם בעצה או במעשה, עליו לעזור להם מבלי להתחשב עם יחסיהם הם אל המושב, אם טובים הם או לא. בדרך זו יבראו לאט לאט יחסים רצויים בינינו ובין הערבים, – בדרך זו, ולא בדרך הפוליטיקה, אם הפוליטיקה הבורגנית או הפוליטיקה הפרוליטרית.

א.ד. גורדון