…התחילו אצלנו בשנים האחרונות לדבר ע"ד יסוד “מושבי עובדים” בתור צוּרה ישובית חדשה, אשר עלינו להנהיג בעבודתנו בארצנו. והרי הדברים המעטים, שכבר נשמעו על אודותיהם, מרפרפים כחזון רחוק על מעשים מעורפלים, שאין למחשבה תפיסה בהם. ואולם אם מושבי־עובדים לא יחדשו לנו יותר מחידוּש עצמם – אין כל צורך בהיוסדם. ואם ביסוד מושבי־עובדים לא נתייצב על מרום הפסגה ליצור אפשרות לחיים מתוקנים בעבודה, לחיים אשר אין בהם מקום לניגודים בין השאיפה והמציאות, ועל כן הם טובים; חיים שאינם יודעים כל סתירות בין הדיבור האידיאליסטי והמעשה המחפיר, ולכן הנם יפים; אם לא לזאת נתכוון ולא את זאת נגשים, כי עתה מוטב להם למושבי־עובדים שלא יחזו שמש.

כי זאת צריכה להיות דרכנו לעתיד: לא לבנות – כמנהגנו – במקרה ובפזיזות, כי אם בכוונה קודמת ובתבנית ותכנית מסוימת. ושלא לבזבז כוחות ליצירה לחצאין, כי אם לרכז את כל הכוחות ליצירות שלימות ומשוכללות, על פי מגמה ברורה ושאיפה עקבית.

וכי למה אנו שואפים או – בכל אופן – צריכים לשאוף? הלא למושבות עבריות, אשר יהיה בהן מקום למשפחות אכרים זעירים העובדים בעצמם ולא בפועלים, ושבמושבות אלו תוציא משפחת העובד את לחמה וכל צרכיה ממשק אדמתה, תוציא אותם בחסכון גמור, חסכון באדמה וחסכון בעבודה. מושבות שתשמשנה קרקע פורה וכר נרחב להסתעפות המשפחה העברית ותגדלנה דור עברי בריא בגוּפו וברוחו, מושרש ויונק מאדמתו־חיתו, שכל הרוחות שבעולם לא יעקרוהו ממנה, כאשר לא ייעקר העץ והחיה. מושבות בנויות על אדמת הלאום, אשר לא תמכר ולא תקנה, ורק לעובדה – כל עוד שהוא עובדה – ישנה אחיזה בה. מושבים היוצרים ראשית כל חמרי כלכלה מהמדרגה הראשונה הנחוצים לכל איש עובד בתוך הארץ, ולא חמרים מהמדרגה השניה והשלישית, הצריכים לצאת לשוּק ולהתחלף שם בכסף והכסף יוחלף שוּב בחמרי כלכלה הנחוצים לעובד.

למושבות, או מושבים, כאלה אנחנו צריכים ועלינו לתקן מראשית את כל התנאים הדרושים ליסודם וקיוּמם. והתנאים העיקריים הם: א) הלאמת הקרקע וסדר תקנות המבטיחות את קיום כל היסודות העיקריים שיונחו במושבים האלה. ב) אדמה במידה מצומצמת – אך גם מספקת – הדרושה להספקת כל צרכי המשפחה העובדת עבודה עצמית משוכללת. ג) שכלול ובסוס גמור של המשק לכל ענפיו, תיכף להיווסד המושב. ד) שיטת משק, המבטיחה את כל צרכי הכלכלה של משפחת העובד עצמו ולא מן השוּק. ה) שיטת עבודה המתאימה לחיי המשפחה וגם מחייבת אותם. אלה הם העיקרים היסודיים לישובנו הלאוּמי.

אין חיים נקנים לאנשים עובדים בארץ חדשה, אלא על ידי התמסרות נפשית וגופנית. וארץ־ישראל – גם היא בלי יסוּרים גוּפניים ורוחניים – אינה נקנית. ולכל אחינו בגולה נאמר נא, כי הצעירים היכולים ומסוּגלים עוד למסור נפשם על רעיון, יתכשרו נא וייחלצו נא הנה. לא בתור חלוּצים למספר שנים קבועות ולא בתור תומכים בשדרות העובדים בארץ שנחלשו, כי אם בתור פליטים מלחץ הגלוּת, בתור נמלטים מאבדן הגולה אל הנקודה היחידה אשר נשארה עדיין לפניהם. ובין אם יש להם כסף, אם רק נפש להם, נפש אשר כל עינויי הגוף וצער היום משחק הם לה בדרכה אל העתיד, כי עתה יחלצו נא הנה! לא הרכוּש, כי אם הנפש תהיה לאבן הראשה ביסוד תחיתנו בארצנו.

היסוד והתוכן של ישוב חקלאי נמצאים בקשר הנפשי, אשר בין העובד ובין אדמתו וכל אשר עליה. יכול האכר להשתתף עם חבריו לשם ניצול הצדדים המסחריים שבאכרות, לשם מכירה לשוק, לשם קניה מהשוק, לשם עיבוד חמרים חיים לחמרים מתוקנים; ואף גם לשם עיבוד זמני, הדורש השתתפות הכוחות, כמו חרישה עמוקה וכדומה; לפעמים גם לזרוע באופן משותף, הכל לפי ראות עיניו ועניניו בכל עת ועונה.

ונדמה לי כמו כן כי טעות היא לחשוב, אשר למושב־עובדים יכולים להכנס אך ורק אנשים מומחים שבמוּמחים בכל מקצועות החקלאות. צריך לשער, כי אנשים עובדים חרוצים ומבינים – אף גם בלי נסיון ומוּמחיות מרובה בכל המקצועות – יוּכלו להסתדר על נקלה ליד אנשים יותר מוּמחים. מתי ואיך לחרוש ולזרוע או לנטוע ולשתול, להשקות, לקצור ולאסוף, וגם איך לגדל תרנגולת ופרה, או איך להכיר מחלה בחי ובצמח ובמה לרפאותה – את כל זה ילמדו במושב אנשים חרוּצים ומבינים, אשר כל דאגת משקם רק עליהם.

נכון גם זה, כי להתגבר על המכשולים שבארץ, להשיג ולהוציא חמרים חיים, קל יותר לקיבוצים מאשר לפרטים; ואוּלם בזה אין הקיבוץ של מתיישבים במושב צריך לנפול אף במשהו מקיבוץ פועלים בקבוצה.

ועל־דבר שעבוד האשה לבית ולילד והגרשה מהסתפח לעבודה ציבורית וחברתית, ובכלל “הגבלת יכלתה להתפתח ולהנות מאושר החברה” אחרי היותה לאם, גם בזה אין צל השאלה נופל על האשה־האם בתור אכרה יותר מאשר על האשה־האם בקבוצה. ועם נניח שבקבוצה יהיו לאמהות הרצון והאפשרוּת למסור את ילדיהן למחנכות ומטפלות מיוּחדות, כי הקבוצה ולא ההורים תדאג לחינוך הילדים, הן לא תמנע אפשרות זו גם מהאמהות במושב, אם בכלל תמצא השיטה הנכונה והסדר המתאים להלאמת החינוך. ואולם לא עצם שיטת הקבוצה ולא עצם שיטת המושב מוסיפים דבר־מה לפתרון שאלת שעבוד האשה בחברה. שאלה זו, בהיקפה הרחב, אינה צריכה להיות נבלעת בשאלות אחרות. ובנוגע להפרט האשה, הרי מהשעבוד – ירושת־הדורות, מאי־השויון – סבל החינוך, מרפיון הכוח והרוח – היפנוז ההרגל – יכולה אוּלי כל אשה נאורה ואמיצת לב לצאת בכל מקום שהוּא בחברה נאורה, אם כי אין זה קל ביותר… ושעבוד האשה־האם – עול הילד על אמו?… אל נא נכניס את כל זה בתור הוכחות לשאלות אחרות, באשר שאלה זו היא מורכבה וסבוכה יותר מדי, בכדי שנוכל להטיל אותה על מאזני ההכרעה בעד מושבי עובדים או נגדם.

– – – לא אנחנו פה כעת יכולים ורשאים לסדר עובדים על יסוד של מקצועות בודדים, אם נטיעות או אפילו ירקות או חלב או עופות, שתנובתם תוצא לשוק – ולא רק לשוק המקומי – ותוחלף בכסף לקנות לחמם ומימם. שיטה כזו מופרכה מעיקרה ומסוכנה לנו, חוּץ מהצד המרומז למעלה, גם עוד מכמה צדדים: א) כי כל אדם צפוי אל השוק נעשה בהכרח תגרן, אשר מוחו ולבו ינועו בקרבו כנוע השער בשוק, ורוחו שואפת לכל השוקים, אך אין הוּא מכה שורש בקרקעו. ואנחנו הן טרם השתחררנו מנטיה זו, אשר נבלעה בדמנו במשך דורות נודנו… ב) המשק היסודי המעורב מספק לעובד את כל צרכיו, לוכד את כל לבו ומקשר אותו לנחלתו וכל אשר בה בקשר נפשי אשר לא ינתק. והעבודה במשק כזה חביבה על העובד מכל תענוגות תבל ולא ימסרנו לאחר. וזה מה שדרוש לנו כסם החיים. ואוּלם כל משק המכוון לגידול השוק, כנטיעות ודומיהן, מגרש את בעל המשק אל השוק ולשיחות יושבי קרנות ומשריש בלבו את הנטיה להתעצל ולנצל אחרים. ג) המשק התלוי בשוק איננו איתן ובעליו צפוי תמיד לפחוד מסכנת ההפסדים, ולכן גם מערכת עצביו מתרופפת ואין לו עצבי אכר, כי אם עצבים של עירוני. ד) ובכלל טעות היא, גם מצד החשבון הכספי, לחשוב שמשקי השוק מכניסים על פי ערכי המזונות אשר נותנים תוצאותיהם, הרי המשקים היסודיים מכניסים כמה מונים יותר מזון, בצורה הנדרשת לאדם, מאשר יכניסו המשקים המכוונים לשוק. ה) גם בארצות אחרות צועקים חמס על המשקים המוציאים את תוצרותיהם חוצה ומדלדלים על ידי זה את האדמה. ואם בארצות ההן ואפשרויותיהן כך, אצלנו, אשר אפשרויותינו להשיב לאדמה את דשנה הן יותר מוגבלות, שלא לפי הערך כלל, על אחת כמה וכמה… ו) המשק היסודי, המבטיח לעובד את סיפוק מזונו וכל צרכיו ישר מעמל כפיו, הוא הכרחי לנו גם לשם השגת מטרה מעמדית לאומית. כי בגורלו של האדם העברי עובד אדמתנו תפול גם התעודה לשחרר את עובד האדמה משעבודו הכלכלי ולהרים אותו משפלותו התרבוּתית. הן עוּבדה היא, כל מכל מעמדות החברה עובד האדמה הוא הכי מנוצל במובן הגופני והאקונומי והכי מושפל במובן התרבותי… האכר, השור והחמור – בשורה אחת הנם מוצגים משנות דור, עד אשר האכר עצמו התחיל להאמין, כי אין הוא יותר מחמור גרם ואין הוּא יוצא ידי חובתו לחברה, אלא אם הוּא מושך בעול העבודה המפרכת יום ולילה. וכל החברה יחד עם האכר מאמינים, כי על עובד האדמה להסתפק במזון גס ולהיות משולל כל מזון רוחני… מאמינים, כי האכר צריך להיות בור וגס, בעל מוח מטומטם ורגש קהה… ואף עסקנינו, וגם הכי טובים בהם, בבואם ליצור כאן את הישוב, פחדו ודאגו שמא האכר שלנו יהיה מקולטר יותר מהמידה; וחפשו ממש בנרות את החומר האנושי הכי גס ומטומטם. הם ראו את דוגמת האכר בעולם הישן ובקוצר דעתם ובשטחיות הבנתם קראו: “כזה ראה וקדש!”… – – – המשק היסודי, ורק המשק היסודי, מבטיח לנו את השגת כל שאיפותינו לתחית עמנו בארצנו ובמשק היסודי, ואך ורק במשק היסודי, נמצא את היסוד לשחרור האדם מעבודתו לאדם ולחברה. כי הן לעבד עבדים היה האדם, מאז חדל לינוק את חיתו ישר מאמו־אדמתו והתחיל “להתפרנס זה מזה”. ושבעתים נלקו בזה בני עמנו בגלותם. הן כל כשרון האדם שקוע מאז בנכליו להפוך בחררתו של חברו. הן עבד לעבדים, עבד לאימתו מפני התחרות של משנהו, חיו כל האדם וכל חברות האדם, רק עקב זאת אשר עזבו את מרחבי השדה, מקור החיים בחופש וצדק ובתום וענוה, ויתלו את קיומם בחתחתי המזמות. ובעלי המשקים המכוונים לשוּק, גם הם שייכים לסוגים אלה. כי רק בעל המשק היסודי, המובטח בכל צרכי קיומו ישר ממשקו, רק הוא יכול להיות בן־חורין גמור, המשוחרר לא רק מעול אחרים, כי אם גם (מה שמציין את מדרגת השחרור הכי גבוהה) חפשי הוא מכל נטיה לנצל ולשעבד אחרים. ובין אם תחכם האנושיות לשוב למקור תומתה, או אם תוסיף לשקוע ולחבל את עצמה כאשר עד כה; ואולם העם העברי, בשובו לחיי ארצו, ישמע וישמיע שנית את קול האדמה הקורא: “כי לי בני ישראל עבדים, ואינם עבדים לעבדים!”…

על משקים יסודיים ועל מושבי־עובדים כאלה יווסד נא ישובנו בעתיד. או אם לא שכאלה, מוטב שלא נתחיל כלל בבנין ישוּבים. אחרי אלפי שנות גלותנו, אפשרית לנו עלייה ותחיה בארצנו, רק אם שלמה תהיה גאוּלתנו: גאוּלה לאוּמית ואנושית בבת אחת. ואולם כל גאוּלה לחצאין, רק הרס חדש, חורבננו האחרון, תביא לנו.

וביסוד מושבי־העובדים נרכז נא את כל כוחות נפשנו ואמצעי כספנו ליצור את השלם והמשוכלל מן המסד ועד הטפחות!…

אליעזר ל. יפה