ניתוח היסטורי־הלכתי וחברתי של תשלום מס הג’זייה על־ידי חכמים בארץ־ישראל במאה השש־עשרה

קהילת צפת ואישיה המרכזיים במאה השש־עשרה זכו לעיון ולחקירת החוקרים של תולדות ישראל ותרבותו יותר מכל קהילה אחרת במוצאי ימי־הביניים¹. אף־על־פי־כן, לא נחקרו עדיין הקהילה ומוסדותיה כגוף ציבורי מאורגן, וכן לא נבחנו עדיין סוגיות מרכזיות של החברה היהודית בצפת באותה תקופה. בדרך הטבע התרכז המחקר, בראש ובראשונה, בתאור הקבלה והמקובלים בצפת – אישים וחבורות; בגדולי הרוח שפעלו בה, ובמידה ידועה גם בלימוד התורה בעיר. גם בתחומים אלה מעטים הם המחקרים המונוגראפיים שביקשו והצליחו להקיף ולתת תמונה כוללת של הנושא הנדון, תוך כדי חריגה מן הדיון הפרטי או הביוגראפי². כל זה, כמובן, מלבד הדיונים בתולדות היהודים בעיר ובעיסוקיהם הכלכליים ופירסום תעודות עות’מאניות עליהם.

והנה נתונים רבי ערך ומשקל, בתחומים אל של אירגון וחברה, משוקעים במקורות הספרותיים שהגיעו לידינו. צירופם של אלה לנתונים העולים מן הארכיונים העות’מאניים מאפשר לא אחת את בירורן של סוגיות חשובות ומרכזיות בחיי החברה והציבור של קהילות ישראל באימפריה העות’מאנית, ולא רק של יחידים מפורסמים או חבורות של בעלי סוד. זה המצב, כמדומה, גם במקרה של הפולמוס על תשלום המס של תלמידי־חכמים שהתנהל בצפת בשנות השישים של המאה השש־עשרה, אשר יידון להלן. המסקנות העולות מבירור זה יוכלו לעמוד לרשותו של החוקר אשר יבוא לנתח ולברר את דמותה החברתית של קהילת צפת ואת טיב אירגונה. מעימות זה של המקורות, יש גם השלכות חשובות להבנה נכונה יותר של הנתונים שמספקים לנו הארכיונים העות’מאניים על התמורות הדימוגראפיות שחלו בקרב האוכלוסיה, היהודית והלא־יהודית, בארץ־ישראל באותה תקופה.

 

א. הפולמוס על פטור תלמידי־חכמים ממס בצפת    🔗

הפולמוס על תשלום המס של תלמידי־החכמים בצפת זכה בעבר לתאור מפורט³, ולאחרונה נעשה אף נסיון להבין את מניעי הנפשות הפועלות באותו פולמוס, על רקע התפישות השונות בסוגיית הפטור של תלמידי־חכמים ממסים באשכנז ובספרד⁴. אולם עיון מחודש במקורות שנשתמרו ונתגלו מחדש מעלה, שסוגיה זו אשר הובנה כפרי מחלוקת של יחידים וכתולדה של שגיונותיהם³, או כפועל יוצא של מסורות הלכתיות שונות⁴, יש להבינה בראש וראשונה על רקע של מציאות חברתית וכלכלית בצפת בפרט, ובארץ־ישראל בכלל, באותה תקופה. מפרשה זו לומדים אנו גם נתונים נכבדים על טיב הנהגתה של קהילת צפת ועל דמותה החברתית־הדתית באותה תקופה. כיוון שתאור מהלך המאורעות לקוה בחסר וביתר, מן הראוי להציג תחילה את העובדות כהווייתן, כפי שהן עולות מן המקורות שלפנינו⁵.

המקורות שהגיעו לידינו על הפולמוס הם חמישה, ואמנה אותם על־פי סדר זמנם, וליתר דיוק על־פי סדר המאורעות שהם משקפים:

א. סיפור מעשה יהודה אברלין בצפת בעניין מס הג’זייה – בתוך שו"ת אבקת רוכל לר’ יוסף קארו, שאלוניקי תקנ"א, סי' א⁶.

ב. נוסח החרם נגד אברלין, חתום בידי ר' יוסף קארו, ר"י די־קוריאל ור’ משה מטראני⁷.

ג. תשובת ר' יוסף ן' ציאח, נשלחה בעקבות פניית יהודה אברלין, לאחר שהוחרם⁸.

ד. חרם והסכמה לעתיד לבוא, כנגד כל נסיון להטיל “מסים” על תלמידי־חכמים בצפת.⁹

ה. סיפור הנסיון לכפות תשלום מס הג’זייה ושאר מסים על עניים ובעלי־תורה בצפת¹⁰.

והנה, לבד ממקורות אלה, שבחלקם הם מסמכים ובחלקם הם תאורים של המעורבים בפרשה, או של כאלה שנשאלו אודותיה, נזכרים במקורות שלפנינו מסמכים נוספים שחשיבותם מרובה (הם היו בידי ר’ יוסף ן' ציאח), ואלו הם:

1. כתב־מינוי של הממונים המעניק להם סמכויות מיוחדות, כולל גביית מסים מתלמידי־חכמים, לאור משבר כלכלי שנתרגש ובא על יהודי צפת. כתב זה, או אישור לכתב זה, היה חתום בידי חכמי צפת¹¹.

2. הסכמת ממוני קהלי צפת לחייב תלמידי־חכמים ועניים במסים (ג’זייה) וכנראה גם רישומם בפנקס הכראג'¹².

3. אישור המאשר את נכונותו של מסמך 2¹³.

4. רישום תלמידי־חכמים עשירים בפנקס המסים¹⁴.

הפולמוס פרץ ככל הנראה בשנת שכ"ז (1567) או בסמוך לה לפניה, שכן מעיד בעל הטכסט ב"אבקת רוכל", הכותב לפחות לאחר שלבו הראשון של הפולמוס: “כאשר ראה ה' עוני עמו ישראל אשר היה קרוב לאלף וחמש מאות שנה נדחו מעל אדמתו מגוי אל גוי”. דהיינו, כיוון שהכרונולוגיה היהודית המסורתית תופשת את שנת 68 כשנת החורבן, הרי שהתאריך הוא: “קרוב” ל־1568. כידוע, חישבו גם בארץ־ישראל באותה תקופה את תאריכי החורבן על בסיס זה¹⁵.

מה היה רקעו של הפולמוס ומה היו מהלכיו העיקריים? שורשיו של הפולמוס נעוצים במאורעות בצפת שלוש שנים ומעלה לפני־כן. עקב היווצרותו של משבר, ונטל כספי כבד שהוטל על יהודי צפת¹⁶, חששו פרנסי העיר ורבניה להתמוטטות של הקהילות בה. ר’ יוסף ן' ציאח מספר שהחשש היה “…לבל ח”ו יחרב ישובה… ויצאו רבים ממנה אשר לא יוכלון שאת…"¹⁷, על־כן החליטו יחדיו, לנקוט באמצעי חירום מיוחדים. המקור העיקרי לתאור מאורעות אלה מצוי בתשובתו של ר’ יוסף ן' ציאח. עיון מדוקדק בתשובה זו, הנדפסת להלן, מעלה שעקב החששות הללו בצפת, כונסה הנהגה משותפת לכלל קהלי העיר¹⁸, כדי לטפל במשבר הפיננסי. בהנהגה זו היו עשרים ותשעה חברים ממונים, אשר היו נציגי כלל הקהלים בעיר¹⁹. לנציגים אלה ניתנו סמכויות בלתי מוגבלות לפעולה. סמכויות אלו אושרו על־ידי החכמים: “…שמנום ונתנו להם כח על זה בפרט ועל שאר הדברים בכלל, ונתנו להם כח לעשות זאת”²⁰. הקמתה של הנהגת חרום מעין זו בעיתות משבר היא תופעה רווחת בקהילות האימפריה העות’מאנית במאה השש־עשרה, ואין כאן מעשה יוצא דופן.

פרטי מעשיו של גוף זה לא הגיעו לידינו, אולם מהמקורות שלפנינו עולה שהם נקטו גם בדרכים לא שגרתיות כדי לפתור את מצוקת הקהלים. “לסבת תקנת העיר”²¹, הם קבעו הסכמה־תקנה לפיה יחייבו גם את תלמידי־החכמים במס הג’זייה (אף שקודם לכן היה הסדר מיוחד לתשלום זה בשביל החכמים²²), כמו גם את העניים בעיר. לדברי ר' יוסף ן' ציאח “ההסכמה ההיא המחייבת הב”ת במסים נעשית על פי הממונים ההם על כל השלש שנים שעברו"²³, דהיינו, קבעו את משך ההסכמה לשלוש שנים, ובמשך שלוש השנים הללו אכן גבו את המס מבלי שהדבר יעורר כל התארגנות להתנגדות פומבית. אדרבה, נראה שהחכמים הסכימו לצעדים אלה ותמכו בהם²⁴. תאור זה העולה מתשובת ר"י ן' ציאח, מנוגד למתואר בטכסט הנדפס בספר “אבקת רוכל”. לפי התאור ב"אבקת רוכל", היוזם העיקרי של הפעולות הללו היה יהודה אברלין, אשר הסית את הממונים לנהוג כך בניגוד לדעת החכמים²⁵, אף כי לא ברור שם מדוע לא עיכבו החכמים בידו, והסיפור קטוע. אולם, כאמור אף אם יהודה אברלין²⁶ היה זה שהציע את הרעיון בפני חבריו הממונים, ובזה אין כנראה להסתפק, הנה סמכויותיהם הבלתי מוגבלות של הממונים, שזכו גם לאישרו חכמי העיר, הם שהיו הגורמים לעשיית מהלכים אלה ולהוצאתם לפועל, ולא אישיותו של יהודה אברלין. סמכויות אלה נבעו, כאמור, מן המצב המיוחד אליו נקלעו יהודי העיר, ועל־כן לא ניסה איש לערער על ההסכמה במשך שלוש שנות קיומה, גם אם דעת חכמים או חלק מהם לא היתה נוחה הימנה. כיוון שלא נתקלו בהתנגדות של ממש, עשו הממונים מעשה ורשמו בפנקס הכראג' את כל בעלי־התורה והעניים שהיו פטורים ממס זה עד שנת שכ"ד (1564) לערך²⁷. מתאור המקורות השונים אין זה מבורר באיזה פנקס מדובר, ולכאורה נראה היה לומר שהמכוון הוא לפנקס משלמי מס שבידי השלטונות העות’מאניים, אולם מדברי ר"י ן' ציאח מבורר שהכוון הוא לפנקס פנימי של משלמי המס בקהילות צפת²⁸. נמצינו למדים אפוא, שפנקס כזה היה קיים בצפת באותה תקופה, לשם חלוקת נטל המסים הכללי בין משלמי המסים היהודים, לרישום זה לא היתה כל השפעה על הרישום בספרי המירשם העות’מאניים.

מה גרם אפוא להתעוררות הפולמוס כעבור שלוש שנים ומעלה? דבר זה מפורש יפה הן בתעודה שנדפסה על־ידי לונץ והן בדברי המבי"ט. לאחר שהממונים הצליחו בפעולה זו, ועם תום שלוש שנות גביית המס על־פי ההסכמה, החליטו לעשות צעד נוסף. הפעם ביקשו לגבות דווקא מן העשירים שבתלמידי־החכמים, ולא את מס הג’זייה – אותו כבר גבו בעבר; אלא ביקשו לחייבם בכל שאר המסים המרובים והמגוונים שהיו מוטלים על הציבור, ואשר תלמידי־החכמים היו פטורים מהם. במלים אחרות – ביקשו להשוות תלמידי־חכמים עשירים, לעשירים סתם. וזו לשון המקורות בפרשה זו:

נמצא שבניגוד להסכמה הראשונה שאותה הצליחו להעביר בלא התנגדות של ממש, נכנעו הממונים ור’ יהודה אברלין בפרשה של ההסכמה השנייה, מפני ההתנגדות שקמה כנגד צעדים אלה. מה גרם לשינוי זה ולמצב שבו יד החכמים היתה על העליונה וחלה נסיגה יסודית בעמדת הממונים?

יש להדגיש שאם בנושא מס הגולגולת שתקו החכמים ולא התקוממו, גם אם דעתם לא היתה נוחה מן ההחלטה, הרי שבשאר נושאי המס שעלו כעבור כשלוש שנים קמו בחזית תקיפה כנגד הממונים. המקורות שלפנינו מתארים את המאורעות באופן שונה במקצת זה מזה. בעוד שבטכסט אחד נרמז לכאורה, שפניית החכמים לא נענתה עקב השפעתו של יהודה אברלין²⁹, ועקב כך הם מחרימים וקונסים אותו³⁰, הרי במקורות האחרים מבורר במפורש, שלאחר התערבות החכמים נסוגים הממונים מן ההסכמה השנייה, ואף משיבים את הכסף לאלה שמידם נגבה³¹. אולם, אין כאן כל סתירה, שכן ההפרש בין המקורות הוא תולדה של שלבים שונים במצבה של המחלוקת בין החכמים לממונים. בטכסט הראשון²⁹ אנו מצויים בשלב בו מחליטים ראשי החכמים להחרים את יהודה אברלין, כדי לשבור את החזית המשותפת של הממונים ואת רצונם להמשיך ולהטיל מסים על תלמידי־חכמים עד שישוו לעמי הארצות (העניים שבהם ישלמו ג’זייה והעשירים שבהם ג’זייה ושאר סוגי מס). בשלב זה המאבק הוא בעיצומו בשתי הסוגיות של המיסוי. לאחר החרמתו של אברלין, פונה זה אל ר’ יוסף ן' ציאח (ואולי פנה גם לאחרים) ותוך כדי כך (ואולי רק לאחר שמגיעה תשובתו של ר’ יוסף ן' ציאח לצפת) נסוגים הממונים מנסיונם לכפות על תלמידי־חכמים עשירים את תשלום שאר המסים. על־כן, יודעים המקורות המאוחרים יותר לספר, שהממונים נסוגו מכוונתם זו, וקיבלו את השקפת החכמים בשאלת המיסוי של תלמידי־החכמים העשירים³². אולם, החכמים לא הסתפקו בנסיגה זו. כבר בחרם שהטילו על אברלין הם תובעים לחזור אל הסדרים שנתקיימו בעיר קודם הסכמת הממונים לגבות את מס הג’זייה, הסכמה שהיתה בתוקף במשך שלוש שנים. בכתב החרם הם תובעים ממנו לשלם לתלמידי־החכמים ולעניים את כל התשלומים שנגבו מהם עקב הסדרים החדשים, כתנאי לביטולו של החרם. דרישה זו מעוררת תמיהה, שכן כפי שראינו לעיל, החכמים היו בעצה אחת עם הממונים, ולמצער נתנו להם סמכות בלתי מוגבלת. מה ראו אפוא להפוך את אברלין שעיר לעזאזל יחיד³³? ואכן, ר’ יוסף ן' ציאח מתרעם עליהם הרבה בתשובתו בגין כך ומסיבות אחרות³⁴, אף שהוא מסכים עקרונית לעמדתם, וכפי שנראה במובנים מסוימים אף מרחיק לכת מהם. ר’ יוסף ן' ציאח, שהיה מגדולי חכמי הדור ושימש כרב בירושלים ובדמשק, אף מעלה את האפשרות שחכמי צפת ביקשו לפגוע באברלין ולהתנקם בו בגין מעשים ועניינים אחרים³⁵.

ר' יוסף ן' ציאח תמך אפוא בר' יהודה אברלין תמיכה ללא סייג בכל הנוגע לעניינו האישי, אולם לא כן הדבר בכל הנוגע לסוגיית גביית המסים מתלמידי־החכמים. בתחום זה דחה את שני הנסיונות כאחד – הן את גביית הג’זייה מהחכמים והן את חיוב החכמים העשירים בשאר מסים וארנונות³⁶. לדעתו, בעלי התורה בצפת פטורים היו מכל מס. שכן, לפי שיטת גביית המס בצפת (וראה על־כך להלן) שהיתה מבוססת על פשרה בין השלטונות לבין כלל יהודי העיר, פטורים החכמים על־פי ההלכה. אף הוא הציע לחכמי צפת ולממונים בעיר להתקין הסכמה שבה ייאמר מפורשות שתלמידי־החכמים יהיו פטורים מכל מס בצפת, מכאן ולהבא³⁷. ואכן, לכאורה, בעקבות פסיקתו נתקנה בצפת ‘הסכמה’, לפיה יחול חרם על כל מי “…שיגבה שום מס משום בעל תורה שתורתו קבע ומלאכתו עראי לא על ידו ולא ע"י שלוחו בין ישראל בין ארמאי”³⁸. אולם, אף שנתקבלה הצעתו בעיקרה – לא קיבלוה כצורתה ממש, כפי שמתברר מדברי המבי"ט, וזו לשונו: “…ועם ההודעה להם [לממונים] כי יש בדבר איסו' לכ”ע (ו)[נ]מנעו מלדב' עוד בדבר הזה… שאין להם רשו' לא על ידם ולא ע"י אחד ליקח מהם שום מס אל גוף הכראג' לבדו, מאות' הנהוגי' ויש לה' מה ליפרע, הכראג' או חצי כראג'…".

נמצאנו למדים שהמבי"ט עצמו, שהיה חתום על הכתב הנ"ל, משתמש בלשון אותו מסמך ממש, לפרש ולהסביר את ההחלטות שנתקבלו. האיסור הגמור לגבות כל מס מתייחס אפוא לכלל המסים ולא למס הכראג'³⁹. באשר למס הכראג', תביעת החכמים היא לשוב להסדרים הישנים שנהגו בעיר⁴⁰, בטרם שונו על־ידי הנהגת החירום, בסביבות שנת שכ"ד-שכ"ה. כלומר, מעתה יגבו את הכראג' רק מאלה המסוגלים לשלם (ולא מתלמידי־חכמים עניים) ובצורה פרוגרסיבית (“הכראג או חצי כראג'”). אולם, אין כאן הסכמה או תקנה ברוח דברי ר’ יוסף ן' ציאח, שסבור היה שיש מקום לבטל כל תביעה שהיא מתלמידי־חכמים בצפת לתשלום מס⁴¹. ותדע מכך הוא, שכן מצינו בדבר זה עדות מפורשת של ר’ יוסף מטראני, בנו של המבי"ט, הכותב:

“…ומ’מ אני רואה שכבר נהגו ליקח מת”ח כרג"א דמלכ' המוטלת על הגלגלת וארנונ' שהיא לפי מנין הבתים לפי שקצוב על כל א' וא' ועל כל בית ובית נמי. ובעיר ואם בישראל צפת בהיות' עומדת על תלה בזמן הרבנים הגדול' מוהר"י⁴² ן' זמרה ומהר"י קארו ואבא מארי ז"ל, שכתבו והחרימו לבלתי קחת מס מת’ח שתורתם אומנותם⁴³ היו מניחים ליקח כרגא וארנונא של הבית הנגבי' ממי שיש לו בית משלו. אבל במקומו' שאין גובין העוארץ⁴⁴ לפי מנין בתים, אלא מטילים אותם על בעלי הערך אעפ’י שאין להם בתים משלהם, ומי שאינו בעל ממון אינו פורע כלום אעפ’י שיש לו בית פשיטא דלכ’א פטור ת’ח אעפ"י שיש לו ממון ובתים דאפקעתא דמלכא היא"⁴⁵.

מדברים אלה ברור שהחכמים (ר’ יוסף קארו, ר’ ישראל די קוריאל ור’ משה די טראני) השיגו את מבוקשם ובסופו של דבר חזר לנהוג בצפת הנוהג הקדום שהיה תקף לפני השינויים, דהיינו שהחכמים שילמו רק כראג', אולם לא ברור אם שילמוהו בצורה פרוגרסיבית כמקודם, אם לאו.

מה היתה הסיבה לפעולת הממונים וכיצד הצליחו הם לשנות את הנוהג בעיר? מדוע נהגו החכמים כדרך שנהגו בר’ יהודה אברלין? כיצד ומדוע הצליחו החכמים להפוך את הקערה על פיה? מה משמעותה החברתית של מחלוקת זו? – אלה רק מקצת השאלות העולות תוך כדי עיון במהלך המחלוקת ובתוצאותיה. אולם כמדומה, אי־אפשר להבין את המחלוקת ואת תוצאותיה (שיידונו להלן) אלא אם נעיין היטב בתביעות ובעמדות השונות של הממונים ושל תלמידי־החכמים – על רקע בירור הסוגיות ההלכתיות והנוהגים הנוגעים לעניין – מזה, ועל רקע בחינת סדרי המיסוי באימפריה העות’מאנית, וסדרי המיסוי של היהודים בה – מזה.

 

ב. פטור תלמידי־החכמים ממס הגולגולת על־פי ההלכה    🔗

“כל ענייני המסין אני רואה בכל מקום ומקום הולכיןו אחרי המנהג, לא על פי הדין הגמור. וּלפיכך כל שיש מנהג ידוע – הולכין אחר המנהג”.

(שו"ת רשב"א בתוך שו"ת ריב"ש, סי' תעז)

“…אמנם כל קהל וקהל עושין תקנות וחקים לעצמן בענייני המסים והחובות וכל שהסכימו בהן הקהל הולכין אחר הסכמתן, שהרי התנו ותנאי שבממון הוא…”.

(שו"ת ריב"ש, קושטנטינה ש"ז, סי' תעז)

“…נראה לומר דבענייני מסים וכהאי גוונא כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפילו אי לו הוקבע על־פי חכמים… וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי ענייניהם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר, לעולם תהא מריבה ביניהם, משום הכי מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו…”.

“…אומר כי בדיני המסים המנהג בהם הוא העיקר הגדול וכל מה שכתבנו למע' הוא לענין הדין והתורה אשר הוא נלמד ממי שקדמנו, שאם באו לדון ע”פ התורה או לנהוג מנהג צריך שיעשוהו קרוב לדין… אבל יש לאנשי הקהל לתקן תיקונים מונהגי', וחייבי' הכל לפי העת ולפי הזמן. וינהגו הקהל על פי אותו המנהג, כל שאין באותו מנהג סרך משטמה… מיחיד או מיחידים…".

(ר' יוסף ן' עזרא, משא מלך, שאלוניקי שס"א, דף סז, ב)

מן המפורסמות שאינן צריכות לראיה לכאורה היא העובדה, שבענייני מסים נטו החכמים לקבל את נוהגי הקהלים בארצות השונות⁴⁶, גם אם לא נתייסדו על דין התורה, ובלבד שלא יהיו מנוגדים וסותרים לדין תורה, או ל"צדק הטבעי". דבר זה מקובל על חכמים בדורות שונים ובארצות שונות. ממילא צריכים אנו להבחין בין פסיקתם של החכמים להלכה לבין תיאור המציאות כפי שהוא עולה מן התעודות, העדויות ומכתבי החכמים עצמם. גם האירועים בשנות השישים של המאה השש־עשרה בצפת לא יובנו על בוריים, אלא אם נברר מה היה הנוהג הרווח כלפי תלמידי־חכמים בארץ־ישראל ובכלל האימפריה העות’מאנית באותה תקופה – מזה, ומה פסקו החכמים בסוגיות אלה – מזה⁴⁷.

והנה, כבר הראשונים נחלקו בסוגיה זו של פטור תלמידי־חכמים ממסים על־פי ההלכה, ואלה השיטות העיקריות הנוגעות לסוגייתנו.

א. על יסוד הסוגיה בגמרא בבא בתרא דף ז, ב-ח, א קיבלו החכמים את העיקרון שתלמידי־חכמים אינם צריכים שמירה, וממילא כל הוצאות העיר הנוגעות לשמירה (שומרים, חומות וכיוצא־בזה) תלמידי־חכמים נפטרו מהן על־פי ההלכה. בזה לא נחלקו, לא ראשונים ולא אחרונים⁴⁸.

ב. מוסכם על החכמים, שבכל דבר שצריך לחיי האדם, כלשון הטור ביו"ד, סי' רמ"ג, כגון חפירת באר מים וכדומה, חייבים תלמידי־החכמים בתשלום, בתנאי “דלא נפקי באכלוזא”. אולם, גם אם בני העיר שוכרים פועלים במקום התושבים כדי למלא חובה זו, נחלקו החכמים האם תלמידי־החכמים יהיו חייבים בכל מקרה, או שמא רק אם לכתחילה שכרו אחרים לביצוע המלאכה. יש הסוברים שאם לכתחילה ביקשו לעשות את המלאכה בעצמם, נפטרים תלמידי־החכמים מתשלום גם אם לאחר מכן בוצעה המלאכה בידי אחרים.

ג. בסוגיית הפטור של תלמידי־החכמים ממסים סתם (שאינם נכנסים בפשיטות לקאטגוריות הנזכרות לעיל)⁴⁹, נחלקו הראשונים בשאלה אם הם פטורים מכל המסים או לא⁵⁰. בני אסכולה אחת – הר"י ן' מיגאש, הרמב"ם, הרמ"ה, ספר החינוך, הרא"ש, הטור, והשולחן ערוך (דהיינו רוב הפוסקים) ואחרים – סבורים שתלמידי־חכמים פטורים מכל סוגי המס, בין אלה המוטלים על הכלל ובין אלה המוטלים על הפרט, בין מסים קבועים ובין מסים שאינם קבועים. מהם שסברו כך מפני הטעם של כיבודה של תורה ונושאיה, ומהם מטעם זה שהמסים נכללים בכלל “נטירותא”, ומהם שגרסו את שני הטעמים. בני אסכולה אחרת – הר"ח, הרמב"ן והר"ן וכן גם הראב"ד, הרשב"א, המאירי, הריטב"א, ה"נמוקי יוסף" ואחרים – סבורים שהפטור של תלמידי־החכמים קיים רק כאשר המס מוטל על כלל הציבור⁵¹. אבל כלשון הרמב"ן, “אם אמר המלך ליתן כל אחד ואחד כסף גלגלתו, אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים”. יתר־על־כן, לדעת הרמב"ן “ולא עוד אלא דמלכא לא טרח אלא אמר כך וכך אנשים יש כאן, כך וכך חייב כל אחד וא'”, דהיינו די בזה שהמלך, או השלטון, ינקוב במספר כולם ואין צורך בכך שינקוב בשמם, כדי לחייב את תלמידי־החכמים בתשלום המס. אלא שבעניין זה, אם יש או אין צורך בספירת הפרט, נחלקים ההולכים בשיטת הרמב"ן, ויש מי שלא הסכים להבחנתו זו.

חכמי ימי־הביניים המאוחרים, מן המאות הט"ו והט"ז⁵², דרכו בעקבות קודמיהם⁵³.

בכל הנוגע לשאלת הפטור של תלמידי־חכמים ממסים (ג) נקטו בדרך כלל בגישת האסכולה של הרמב"ם, ועמו רוב הפוסקים, אף כי רבים מהם מצאו לנכון לציין, כאשר נשאלו, שיש הפרש בין מס הכראג' או הג’זייה הנגבים לפי גלגולת, לבין שאר מסים. בעוד שלגבי מסים סתם, שהוטלו על כלל הציבור, מקובל היה עליהם שתלמידי־חכמים פטורים על־פי ההלכה לפי רוב הפוסקים, הנה במסים ששולמו על־פי הגולגולת, יש מהם הסבורים שהציבור רשאי לתבוע מן החכמים לשלם, על־פי דרכם של גדולי הפרשנים, גם אם רובם סבורים שהחכמים פטורים גם ממסים אלה. אולם, כאמור, בסוגיה זו של מסים בכלל, ופטור של תלמידי־החכמים בפרט, קיים גם יסוד נוסף ומכריע והוא – מנהג המקום⁵⁴.

 

ג. מנהג שאלוניקי, ירושלים וצפת בפטור ובחיוב תלמידי־חכמים במסים    🔗

מה היה המנהג וכיצד פסקו החכמים הלכה בסוגיה זו באימפריה העות’מאנית במאה השש־עשרה? לצורך בירור זה ניטול לדוגמה את קהילת שאלוניקי (לבד מקהילות ירושלים וצפת שיידונו להלן), וממנה נוכל ללמוד ולהקיש גם על קהילות אחרות. מכתבי כמה מגדולי חכמי העיר הזאת עולה לכאורה שתלמידי־החכמים⁵⁵ נפטרו מכלל המסים. וזו לשונו של מהרשד"ם, גדול פוסקי העיר במחצית השנייה למאה השש־עשרה, בתשובה לשאלה שנשאל:

…לכאורה נראה שדבר זה מותר לכתוב עליו ולהאריך בו, אלא שנראה לי קצת עיון בשני דברים… חדא מה שכתב הטור ח"מ בשם הרמב"ם [הרמב"ן] ז"ל אבל אם גזר המלך… ואם כן לכאורה נראה שהכ"רגא שהמלך יר"ה מצוה שכל אחד וא' יפרע אותו יאמ' האומ' שגם הת"ח חייב. ואף על פי שלדעת… סתם כלם מסכימים שאפילו מזה פטורים הת"ח וחייבים הציבור לפרוע בעדם, מכל מקום כיון דהוי פלוגתא דרבוותא אפשר לומר דהוי דינא כדין המוציא מחב' עליו הראיה, והצבור יאמרו: קים לן כהני… דמהני ג"כ להוציא מן הת"ח… ויטו אחר המקל. לכן ראיתי להגיד כי לע"ד דבר גלוי כי הכרגא שאנו פורעים בזה המלכו', מלכי חסד יר"ה, לכ"ע הת"ח פטור. דע"כ לא פליגי הני רבוותא אלא כשהמלך יר"ה גובה מכל אחד ואחד ותופסים לת"ח שיפרע, ולדעם אז הע"ה אינם חייבים לפרוע בעד הת"ח ולדעת שאר הפוסקים חייבים, אבל בזמננו שאין עבד המלך גובה מכל אחד אלא הצבור גובים ופורעים, לכ"ע אין לת"ח לפרוע ואפילו לדברי רבנו תם [חננאל]… שהרי כתב כך וכך אנשים יש כאן. משמע בפי' שסכום האנשים כלם ידועים למלך, אבל בזמן הזה עינינו הרואות תלי"ת שאינו כן, אלא, הכל מוטל על הצבור, שאין כל אנשי העיר המחוייבים כרג"א מדינא דמלכותא ידועים למלך ולא לעבד השלוח מאתו, אלא הצבור מתפשרים עם עבד המלך כל מקום ומקום כפי ערכו. ובזה אין צורך להאריך כי ידוע ליודעים. ואם כן… במלכות הזה לכ"ע הת"ח פטור אפילו מכרגא"⁵⁶.

דברים רבי עניין אלה, שחשיבותם גדולה להבנת כל שיטת מפקד האוכלוסין של השלטונות העות’מאניים ומשמעותם של מספרי היהודים במפקדים אלה⁵⁷, מלמדים שלכאורה תלמידי־החכמים פטורים הם כולם גם ממס הגולגולת. ואכן, כך ניסו ללמוד מטכסט זה ומן הדומים לו⁵⁸. אולם, מצויות בידינו עדויות מפורשות על־כך שתלמידי־חכמים שילמו את מס הגולגולת בשאלוניקי בסוף המאה השש־עשרה ובמאה השבע־עשרה. וכך מצינו בשאלה לר' אברהם די בוטון, בעל ה"לחם משנה", בן דורו הצעיר של מהרשד"ם:

“…עוד שאלנו ממנו, הסכימו הקהלות יצ”ו שיפרעו הבעלי תורה כל מיני מסים כדרך שנוהגים בשאלוני"קי עיר ואם ואם בישראל וראובן מרביץ תורה בקהל א' רוצה לפטור עצמו בטענה שאין החכמים מרביצי תורה בכלל המסים…"⁵⁹.

והנה, אפילו מהרשד"ם עצמו יודע לספר על־כך שתלמידי־החכמים בעיר עוברים את אותה “העריכה”, דהיינו השומה, ככל שאר בני הקהלים בעיר⁶⁰, והקהל הוא שמחליט אם לפתור אותם ממסים אם לאו⁶¹. נשאלת אפוא השאלה, מה נהג בשאלוניקי במחצית השנייה של המאה השש־עשרה? ר' יוסף ן' עזרא, תלמיד מהרשד"ם, כותב:

“ולענין הלכה, כל מיני מסים הבאים עלינו שאינם קבועות מהמלך לגלגלת – פטור הת”ח, ואם המלך ציוה שיקחו מהם לגולגולת אפשר לצבור לטעון ויאמר קים לן כמ"ד שחייבים הת"ח, אלא דאיכ' למספק דלא יוכלו לומר קים לן, כיון דתלוי הדבר במלתא דאסורא… ואין הכרח לשני הצדדים"⁶².

נמצא, שאפילו להלכה יש מחכמי שאלוניקי הסבורים ש"אין הכרח לשני הצדדים" בסוגיית מס הכראג' ושאר מסים המבוססים על גבייה על־פי גולגולת. ואכן, ר’ יוסף ן' לב, מגדולי חכמי שאלוניקי באמצע המאה השש־עשרה, נוטה לקבל את גישת הרמב"ן וסיעתו⁶³ – ובניגוד לתפישת מהרשד"ם. לא עוד, אלא שכמה מחכמי העיר בראשית המאה השבע־עשרה מעידים שלמעשה גבו מס גולגולת מתלמידי־חכמים בשאלוניקי, וכך כותב ר’ שלמה לבית־הלוי, בשנת שע"ד:

והכר"גא שנוטל המלך מאת כל איש ואיש סיכום[!] כך, בזה איכא פלוגתא, כמ"ש הטור ח"מ סי' קס"ג,דר"ח והרמב"ן ז"ל ס"ל דמה שהת’ח פטורים הוא דוקא כשהמלך שואל סכום כך בכולל מכל העיר, אז אין אנשי העיר יכולים לגבות שום דבר מהת"ח. אבל, אם המלך שואל סכום כך כסף גולגו' מכרג' מכל פרט ופרט, אין אנשי העיר חייבים לפרוע בעד הת"ח, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו… וראיתי מ"ש הרב הגדול מוהר"ר יוסף ן' לב… מחזיק בסברת הרב רבינו משה בר נחמן… אבל מי יקל ראשו נגד ב' אריו' גדולים חקרי לב, רבינו חננאל והרמב"ן, אשר מקולם ירעשו הרים הגבוהים, וגם הר"ן מסכים עמהם ולא יצאנו מידי מחלוקת. ולפי זה היה מקום לספק מה שנסתפק הרבני' הגדולים מוהריב"ל… ומורינו הרב רבי' שמואל די מידינה… דאין כח לחייב לת’ח לפרוע, כ"ש וק’ו אם אינו כי אם מנהג העיר שיפרעו הת"ח, דפשיטא ופשיטא שאין ממש במנהג זה, וכל ת"ח איזה שיהיה יכול לסרב ולמאן… ואין להבי' ראיה ממנהג עירנו שלוניקי יע"א שת"ח פורעים, מכמה טעמי. חדא, דכיון דהמס של העיר הזאת היא מס הבגדי', שהוא ענין גדול וסך מרובה, מה שאין הפה יכולה לדבר… והעול מרובה, לכך נאה לת"ח להכניע צוארו תחת עול זה ולהצטער בצער הצבור, אבל בעיירות אחרות שאין להם מס דומה לזה, אלא משא מלך ושרים מנדא בלו והלך וכסף גלגולת', פשיטא ופשיט' שאם הת"ח ירצה לומר: איני רוצה לפרוע כיון שאני פטור מהתורה, הרשות בידו. ואפילו בעיר שלוניקי בכל יום ויום נושאים ונותנים בדבר ומגמגמים בו…"⁶⁴.

הנה גם במקום שהמשיב סבור שהתלמיד־חכם פטור, הוא מדבר בלשון פיוסין, ועל־כל־פנים ברור מדבריו שבשאלוניקי החכמים משלמים. ומעין זה מצינו בדברי ר’ אברהם לבית הלוי שהשיב באותה שנה על אותה שאלה: “וכ”ז [וכל זה] בדליכא מנהגא, אמנם בדאיכא מנהגא בין לפיטור בין לחיוב אזלינן בתר מנהגא, דבמיני מסים וארנוניות המנהג הוא העיקר… נמצא דאי אתרא דלא נהגו בכך, לא לפיטור ולא לחיוב, ודאי דמטעם ת"ח הוא פטור"⁶⁵. ברוח דברים אלה כתבו גם חכמים אחרים מבני אותו דור באיסטנבול, ומהם שאף פסקו להלכה שמותר לגבות את מס הגולגות (ושאר מסים המוטלים אקרקפתא הגברי) מתלמידי־חכמים⁶⁶.

הכלל העולה מכאן הוא, שבקהילת שאלוניקי ובשאר מקומות באימפריה אכן גבו את מס הגולגולת או את תמורתו גם מתלמידי־חכמים. ככל הנראה גבו מהם גם סוגי מס אחרים שנגבו על־פי אותו עיקרון (על־פי ספירה לגולגלת) כגון את האוואריז שנזכר לעיל, וכל זה נכון בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. לא ברור מה נהג למעשה בשאר המסים. אין זה ברור לגמרי גם מה היה מצבם של מרביצי־התורה שנשאו בתפקיד רשמי. ברור שכללו אותם בשומות שנערכו בקהלים השונים, וכלל היהודים בעיר ולא ויתרו על חלקם של מרביצי־התורה במס; אולם כל קהל וקהל יכול היה לפוטרם ולהטיל את נטל המס הנובע משומתם על עצמו, ויכול היה גם שלא לפוטרם⁶⁷. אפשר כמדומה לשער, שבמחצית השנייה למאה השש־עשרה פטרו הקהלים השונים את מרביצי־התורה שלהם בשאלוניקי מתשלומי מסים, אף כי אין זה ברור אם הפטור כלל גם את מס הגולגולת ודומיו. כמו־כן מצינו מרביצי־תורה שנתעשרו או שהיו עשירים קודם מינויָם, ויש מי שקיבל על עצמו תשלומי מס מרצון (דוגמת מהרשד"ם).

והנה, מציאות זו שרר בשאלוניקי, עיר של תורה, אף־על־פי שרוב רובם של הפוסקים שקדמו והחכמים בני הזמן באימפריה העות’מאנית – אחת דעתם, שתלמידי־החכמים פטורים על־פי ההלכה מכל המסים, בין אלה המוטלים על הכלל ובין אלה המוטלים על הפרט.

כיצד אירע אפוא שהלכה זו לא יושמה למעשה?

כבר הוזכר לעיל תוקפו וכוחו של המנהג בסוגיות כאלה⁶⁸. אפשר אפוא שהוא שגרם, וכוחו גדול היה מכוח ההלכה בנידון דידן; אלא שאיננו יודעים דבר על הנסיבות ההיסטוריות של התהוות הנוהג בשאלוניקי בתחום זה, ואף לא על טיבו של הנוהג גופו לפני אמצע המאה השש־עשרה, וממילא אין לקבוע עדיין מסמרות בסוגיה זו⁶⁹. ודאי שגם מנהג אבותיהם בקהילות חצי האי האיברי נקטו בידם, ויודעים אנו שגם שם לא נהגו מנהג אחד. יש שפטרו ויש שלא פטרו והרבו להתפשר עם חכמים וכדומה⁷⁰. אולם, סוגיה זו עדיין לא נחקרה כל צורכה, וצריך עיון לדעת מה היו הנוהגים והכללים בקהילות קאשטיליה, אראגון ופורטוגאל בעניינים אלו במאה החמש־עשרה.

צא וראה, שדיכוטומיה זו בשאלת הטלת המס על תלמידי־חכמים, בין ההלכה כפי שהיתה מקובלת על רוב הפוסקים לבין המציאות, נהירה היתה גם לחכמי האימפריה העות’מאנית בראשית המאה השש־עשרה. שכן, כבר רמז לה בבירור ר’ לוי ן' חביב, שהיה מגדולי חכמי שאלוניקי ולאחר־מכן ירושלים, בשנות השלושים של המאה השש־עשרה, וזו לשונו:

“…ומה הם המסים שהוא פטור מהם כבר נתבאר בלשון ה”ר יוסף הלוי שכתבתי למעלה, שמכל מיני מסין שמטיל המלך הו' פטור, וכפי הנראה מדבריו אף שיהיה מס קצוב על כל איש לבדו ויותר מבואר בלשון הטור… ולכך פטורי' מכל מיני מסים ותשחוריות, בין מסים הקצובים על כל בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו בין הקבועים בין שאים קבועים וחייבין בני העיר לפרוע בשבילו אותן הקצובין על כל איש ואיש ע"כ. ובודאי כזה ראוי להורות כי הוא דעת רוב הפוסקים ז"ל רובא דמנכרא… וצריך לומר לדעתם ז"ל דמאי דאשכחן דאיכא מרבנן דיהבי כרגא דאמרינן בסנהדרין מדת חסידות הוה. האמנם קצת מבעלי החדושין הרמב"ן והראב"ד ז"ל… ואם כן לפי דבריהם ז"ל אפשר לומר דבמלכות הזה ת"ח אינם פטורים מן המס, כאשר דבר מלך שלטון שיתן כ"א וא' כסף גולגלתו, עם כל זה אפילו אם נפסוק כדעתם ז"ל, שלא כדעת רוב הפוסקים, לפחות ו[נ]פשוט מהא חדא, והיא: דמאי דנהגו לחלוק המס והוצאות על בעלי ממון ושיפרע כ"א ואחד לפי שבח ממון שיש לו, דכל מי שתורתו אומנותו הו' פטור מזה, ואין כח ביד הצבור לחלק עליו שום דבר. ואם פורע כסף גולגלתו וכן מס הבא מן המלך לגולגלת כפי אותו השיעור הקצוב, הרי הוא פטור אליבא דכולי עלמא, והנוטל ממנו יותר מזה שלא ברצונו הרי הוא בכלל גוזל את הרבים…"⁷¹.

מכאן ברור לגמרי שהרלב"ח משלים עם נוהגו של הציבור לגבות את אותם המסים שבעל־תורה מחויב בהם על־פי שיטת הרמב"ן (“ואם פורע כסף גולגלתו וכן המס הבא מן מלך לגולגלת כפי אותו השיעור הקצוב”), אלא שהוא יוצא כנגד הנסיון לגבות “יותר מזה”, אם בעל־התורה מתנגד לכך (“שלא ברצונו”).

*

נבוא עתה לדון בסוגיה – מה היה הנוהג בתשלום מס הג’זייה בירושלים ובצפת במאה השש־עשרה. מעדויותיהם של חכמים ולומדי תורה שעלו לארץ־ישראל בסוף ימי השלטון הממלוכי וממקורות אחרים עולה, שאכן הכל היו חייבים בתשלום מס הגולגולת בירושלים ומחוצה לה, ושהם אכן שילמו מס גולגולת. עדות זו מתיישבת יפה עם תאורו של ר’ לוי בן חביב, בתשובה לעיל. ר’ עובדיה מברטנורא מספר בהדגשה, ש"גם המס הקצוב לגלגולת אשר אין נקי ממנו, לא רצו שאתן מס מן השנה הראשונה…“⁷²; אף הוא יודע לספר בשנת רמ”ט: “…כי שלח המלך מכתב וישימה לחוק עולם, אשר לא יתן שום יהודי היושב בירושלים כי אם המס המוטל עלינו, יען אשר בתחילה היה חוק למלך מאת היהודים ארבע מאות דוקאטי בכל שנה, בין שהיו יושביה מרובים בין שהיו מועטים… ועתה… שיתן כל אחד מס לגולגולתו. היתה זאת תקנה גדולה בירושלים אשר לא נעשתה כמוה בירושלים זה חמשים שנה”⁷³. ואכן, זה היה הנוהג גם בירושלים וגם בצפת, כפי שמעיד תלמידו בשנת רנ"ו: “טרם צאתנו מספייטה פרענו אחד דוקאט, כל אחד ממנו בזהב הייל”ייה [הג’זייה] הוא המס קבוע פורע כל ראש בכל שנה, והנשים והנערים בלי חתימת זקן לא יפרעו המס… משם והלאה מי שפורע במקום אחד… לא יפרע יותר בשנה ההוא, רק שיהיה כתוב בידו איך פרע, ואם יאבד מידו הכתב יפרע פעם אחרת"⁷⁴. והנה, איש זה בעל־תורה היה, ולא נשתחרר מן התשלום, והוא מדגיש: “בכל זה המלכות יפרעו היהודים א’ דוק וחצי לגלגולת בכל שנה, ומן הדין אין לנו לפרוע מס אחר זולתו”⁷⁵, והוא חוזר ומדגיש שלא נשתחררו מחובה זו אלא “…והנשים והנערים בלי חתימת זקן לא יפרעו דבר”.

מציאות זו, של תשלום מלוא מס הכראג' על־ידי תלמידי־חכמים בירושלים, לא נשתנתה גם בעקבות תקנותיו המפורסמות של הנגיד ר’ יצחק שולאל, אשר כידוע תיקן את תקנותיו “בענין החכמים שבירושלים” יחד עם חכמי מצרים, וחכמי ירושלים אישרון בחתימתן בכ"ב סיון רס"ט (1509). וזו לשון התקנה בעניין פטור ממס לתלמידי־חכמים:

“…שמהיום והלאה לא יטילו שום הפסד או מסים או ארנוניות על הבעלי תורה העשירים שתורתם אומנותם, חוץ מן הגילייא⁷⁶, אם לא יהיה מרצונם ומדעתם”⁷⁷.

מתקנה זו מבורר שתלמידי־חכמים בירושלים, אפילו העשירים, נפטרו מכל סוגי המסים, אולם במס הג’זייה היו גם הם מחויבים על־פי תקנה זו, גם להלן. דבר זה שתלמידי־חכמים המשיכו לשלם את מס הג’זייה בירושלים מבורר גם בחידוש ההסכמה הנ"ל בשנת שמ"ו (1586)⁷⁸:

“…ויהיו הבעלי תורה מכאן והלאה נקיים מכל מס ונטל זולתי הגיליי”א כנז"ל שיפרעו כאחד העם. אין הפרש בין בעלי תורה עניים בין בעשירים שתורתם אומנותם נקיים יהיו לביתם".

נמצא מפורש שתלמידי־החכמים, עניים ועשירים כאחד, שילמו את מס הג’זייה, על־פי תקנה זו. וכן חוזרים הדברים פעמים מספר בהסכמות חכמי ירושלים ובחיזוקי חכמים ממקומות אחרים בסוף המאה השש־עשרה⁷⁹. גם במקורות אחרים מסופר שבעלי־תורה שילמו את הג’זייה בירושלים. כך למשל מספר ר’ שמשון בק בשנת שמ"ד: “ת”ל פה אינני פורע שום מס רק י’ טרוני כסף הגולגולת וא’ ריינש לשנה להשוטרי'“⁸⁰. מצב עניינים זה נתקיים בירושלים הן בסוף התקופה הממלוכית והן תחת השלטון העות’מאני במאה השש־עשרה, גם כאשר העלימו היהודים מן השלטונות חלק מן החייבים במס⁸¹. יש שביקשו ללמוד ממקורות אחרים שתלמידי־חכמים פטורים היו ממס מכל וכל, כולל הג’זייה. יש שרצה להסיק כך⁸² מעדותו של ר’ משה באסולה משנת רפ”ב, על תקנה שראה בירושלים ובה נאמר: “…שלא יפרע שום בעל תורה בעולות ומסים כלל ועקר אפילו יהיה עשיר גדול וכן האלמנות אינן נושאות בעול כל עקר”⁸³. אולם, לשון תקנה זו היא כלשון תקנת הנגיד הנזכרת לעיל, אלא שלא נזכר בה הסיוג של מס הג’זייה, כיון שעניינה בשאר מסים, ממש דוגמת נוסח ההסכמה לעתיד לבוא שהתקינו חכמי צפת ושהוזכרה לעיל⁸⁴. במס הגולגולת אכן נתחייבו גם חכמים (כמוכח לעיל) וגם אלמנות הנזכרות בתקנה זו, וזאת הן על־פי הנוהג העות’מאני (נשים פטורות ממס גולגולת, אך אלמנות – bive, חייבות בו)⁸⁵, והן משום שהקהילה לא פטרה חוגי אנשים מכל סוג שהוא מתשלום מס זה (וראה להלן).

מקור נכבד לבירור סוגייתו מצוי גם בדברי ר' יוסף ן' ציאח⁸⁶, המתאר את המצב בתחום זה ערב בואו של הרדב"ז לירושלים ובימי ישיבתו בה⁸⁷, דהיינו לפני שי"ח, ומשנת שי"ח ועד שכ"ד (ואולי גם שנים אחדות לאחריה)⁸⁸. יש מי שביקש ללמוד מדברים שלו, שתקנת הנגיד התייחסה גם לפטור ממס הכראג' – הגולגולת – ושתקנת הפטור ממסים בירושלים היתה כוללת, ובכללה גם פטור ממס הכראג'⁸⁹. ר’ יוסף ן' ציאח מספר, שהיהודים בירושלים “…היו חפצים ליקח מס מהב”ת לקיים ישוב העיר", למרות תקנת הנגיד. אולם כבר ראינו לעיל, ממה שהביא ר’ משה באסולה, שבשנת רפ"ב עוד נהגה תקנה זו בירושלים. ר’ יוסף ן' ציאח מספר: “והייתי אני ואשר קדמוני מהחכמים חלקם בחיים, קדושים אשר בארץ המה, מונעים בידם מעשות זאת” – דהיינו, שבפרק הזמן שבין רפ"ב לשי"ח לערך, חלו זעזועים במצב. ותדע שכך הוא, שכן ר’ יוסף מספר, שאף כי עמדו בפרץ, הנה נאלצו להתפשר עם בני הקהילה. בלחצם של אלה החלו גובים את מחצית המס המגיע מתלמידי־החכמים. ובלשונו: “…לבלתי קחת כי אם חצי מס מהב̇ת̇… היו פוטרים אותם מחצי המס שעליהם לסבת הסכמה קדומה… והיו שומרים ההסכמה ההיא תמיד דור אחר דור⁹⁰. לפי שעה אין לדעת בבירור מתי בדיוק הונהג הסדר זה בירושלים, והאם נהג תקופה ארוכה, או שמא רק במחציתה של המאה, וסמוך לבואו של הרדב”ז לעיר. אולם כיוון שההנמקה לפעולה זו, היא “לקיים ישוב העיר, יען היותם הולכים ומתמוטטים ומתמעטים”, וכיוון שאנו יודעים שהירידה הגדולה במספרם של היהודים חלה בין אמצע המאה לשנות השישים⁹¹, סביר להניח שהדבר נתרחש בעשור השנים שלפני בוא הרדב"ז לעיר⁹², שבבואו ראה “שישוב העיר אז הוא מתמוטט”. על־כל־פנים, במחצית המאה השש־עשרה, ולפני בוא הרדב"ז, נפטרו תלמידי־החכמים בירושלים רק ממחצית גובה המסים שהיו מחויבים בהם, בזכותה של הסכמת הנגיד הקדומה. עד לאותה תקופה, נהגה ככל הנראה הסכמתו של הנגיד בירושלים, וזהו גם מצב הדברים כפי שהוא עולה מדברי הרלב"ח שהובאו לעיל⁹³. אולם, משבא הרדב"ז לירושלים בטלה ההסכמה לגמרי, והוא אשר “בטלה [את ההסכמה] וציוה לקחת מס שלם מכל א' מהב̇ת̇ אשר שם”, ולדברי ר"י ן' ציאח “ומכאן והלאה חזר ירושלים לאחור ולא לפנים”. דברים אלה נכתבו בסביבות שנת שח"ח, והם מעידים ככל הנראה שבאותם ימים עדיין חייבו בירושלים את תלמידי־החכמים במסים, ולא התחשבו עוד בתקנות הנגיד למעשה. אין אנו יודעים לפי־שעה מתי שבו והנהיגו את הסכמת הנגיד בירושלים בעניין זה, אולם נראה לשער שבשנת שמ"ד אכן כבר עשו כן⁹⁴.

*

בניגוד לידיעותינו המפורטות (יחסית) והמתוארכות על הנוהג שנהגו בירושלים בהטלת מסים על תלמידי־חכמים לאורך כל המאה השש־עשרה, לוקים אנו בחסר במקורות לגבי צפת בחלק מן התקופה. המקור הראשון שממנו ניתן ללמוד דברים של ודאי על הנוהג במיסוי תלמידי־חכמים בצפת הוא מכתבו של ר’ דוד די־רוסי משנת רצ"ה, המספר: “אמנם תלמידי חכמים לא יפרעו שום פרעון כי אם כסף גולגולתא”⁹⁵. לכאורה, ידיעה זו תואמת לנוהג שנהג בירושלים, אשר גם בה נתחייבו חכמים לשלם רק את מס הגולגולת לאחר תקנת הנגיד. ידיעה חלקית יותר, שקשה להסיק ממנה מסקנה ברורה, מצויה בידינו מסוף התקופה הממלוכית, והיא כלולה באיגרתו של ר’ יוסף אסכנדרי לנגיד במצרים, וזו לשונה:

“…והגיע הזיקם גם לחבירים שעמי קורים, לבלתי היותם נפטרים מארנוניות ושאר דברים, כשאר הלומדים תורה אצל אחרים. ואפילו להקל מעליהם, ויחלו מעט ממשא לך שרים. ועמדתי בקהל ואמרתי למה לא תתנהגו עם חבירי כהלכה בדרך שאתם מתנהגים עם האחרים. והשיבו שאדונינו הנגיד פטר תלמידי ר’ משה, ואם מתלמידיו ותלמידך לא נקבל – אין לנו ממי נקבל, ומעמיסים עליהם עומס אחירים…”⁹⁶.

וכן מחרים־מחזיקים אחריו תלמידיו, באיגרתם: “…ובגזירתו מקל עול מעל הלומדים לפניו מהארנוניות ומעול מלכיות…”⁹⁷. מדברים אלה עולה שחלק מתלמידי־החכמים, דהיינו תלמידי ר’ משה הדיין, נפטרו ממסים וארנוניות, גם אם היו עשירים ובעלי הכנסה, מכוחו של הנגיד, אך לא ברור מטכסט זה האם נפטרו ממס גולגולת אם לאו. אולם, מן התלונה ברור לגמרי שבניגוד לירושלים, בצפת לא פטר הנגיד את כל בעלי התורה העשירים ממסים, לפחות בזמן כתיבת המכתב. אפשר כמובן לשער, שאין המדובר כאן במס הגולגולת, ואפשר שבעלי התורה בצפת היו חייבים בתשלומו⁹⁸, כדרך שגם תלמידי־החכמים בירושלים נתחייבו בו. אולם זו תהא השערה גרידא, נמצא אפוא, שעל־כל־פנים בין תאריך כתיבת איגרות אלה (נכתבו אחרי שנת רס"ז) לבין שנת רצ"ה, נשתנה המצב וכלל תלמידי־החכמים בעיר נפטרו מכל המסים, לבד ממס הגולגולת.

אשר להסכמת הנגיד לגבי חכמי ירושלים, לפי שעה אין כל רמז בספרות המאפשר לקשור בין אותה הסכמה לבין הנוהגים הקובלים בצפת. לא עוד, אלא שבכל ספרות הפולמוס סביב למחלוקת בצפת לא נזכרה הסכמה כזאת בצפת מעולם. לא זו בלבד, אלא שאף בלהט הפולמוס נגד אברלין, איש לא האשים אותו או את הממונים בכך שהפרו הסכמה קדמונית, שהיתה נוהגת כבר בצפת לפניהם או עד ימיהם, כמקובל בספרות ההלכה במקרים כאלה. והלא ר’ יוסף ן' ציאח יודע לספר על הרדב"ז שהפר את ההסכמה בירושלים, והוא מקביל את שנעשה שם עם המתרחש בצפת, ובכל זאת אינו יודע דבר על “הסכמה” בצפת. היעלה על הדעת שחכמים אשר יצאו בחריפות ובקיצוניות נגד ר’ יהודה אברלין לא יעשו שימוש בטענה כזאת? יתר־על־כן, בכל המקורות הרבים והמגוונים שהגיעו אלינו עד כה מאותה תקופה, לא נזכר מעולם שהסכמת הנגיד בירושלים בשנת רס"ט קשורה קשר כלשהו לצפת⁹⁹, או למקום אחר. ועל כולם, מדברי המבי"ט המובאים להלן, ברור לגמרי שלא יכלה להיות בצפת הסכמה בנוסח ההסכמה בירושלים, שכן תאורו סותר אפשרות כזאת.

איני יודע מאימתי החלו לפטור בצפת תלמידי־חכמים מכל מס ולחייב בכראג', כפי שמספר דוד די־רוסי; אולם, משפרצה המחלוקת סביב שנת שכ"ד, שומעים אנו מדברי החכמים (הכותבים דבריהם בשנת שכ"ז ולאחריה) שבזמן מן הזמנים לפני רצ"ה, ובין רצ"ה לשכ"ח, היו התפתחויות נוספות בתחום זה בצפת. וכך מספר המבי"ט בתשובתו:

“[זה] כמה שנים אשר היו קצת אנשי' מתלחשים ומהרהרים על ת”ח שבעי' ליקח מהם מכס על שהיו רואי' מקצת' נושאי' ונותני' או עסוקי' במלאכ' הבגדי'… ובאות' הימי' הודיעו להם מורה הורא' שלא היה בדין שיפרעו בשו' דבר של מס אפי' הכתו' על כל איש כמו הכ"ראג…

אלא שבשני' שעברו החכמי' שהיה להם ממון ולא היו מסתפקי' מאחרי' ראו דוחק העניי' שהיו דוחקי' אות' על הכראג' ורצו לחמול עליה' ולהחמי' על עצמ' ולסלק מעליה' דבר' בני אד' המעלי' בלשונ' גנאי על ת"ח ופרעו אותם שהיה יכול' בידם, ומש' נתפשט ליקח מאחרי' ג"כ שאין ספק ביד' לפרוע. אבל בענין מסים מעול' לא עלה שפת שום איש…

שאין להם רשו' לא על ידם ולא ע"י אחר ליקח מהם שום מס אלא גוף הכראג' לבדו מאות' הנהוגי' ושיש לה' מה ליפרע הכראג או חצי כראג'"…¹⁰⁰

אם נקבל את עדותו של המבי"ט על תולדות חיוב החכמים במס הכראג' בצפת, תאור המתאר שלב שלפני שנת רצ"ה (שבה כבר גבו את מס הכראג' מהחכמים), מוכח בעליל שבצפת לא נהגה הסכמת הנגיד בפטור חכמים ממסים, שכן באותה הסכמה מחויבים החכמים בכראג' בלי עוררין כבר בראשית המאה השש־עשרה, ואילו כאן מסופר שהם שילמוהו מרצונם ושהדבר החל במעשה של יחידים והלך ונתפשט ונעשה נוהג קבוע¹⁰¹. ואם יאמר האומר, שהסברו של המבי"ט אינו אלא סיפור אייטיולוגי הבא להסביר נוהג שרווח בעיר, שתלמידי־חכמים משלמים את הכראג', אף־על־פי שלדעתו ולדעת חכמים אחרים דבר זה הוא מנוגד להלכה¹⁰², סברה כזאת נראית רחוקה, ואין להטיל ספק בעיקרי התאור המובאים לעיל, עד שלא יימצא מקור אחר שיסתור אותם.

מדברים אלה וממקבילתם בספר “אבקת־רוכל” נמצאנו למדים גם זאת, שתשלום מס הגולגולת בצפת הוטל על הקהל באורח פרוגרסיבי, והיה מותאם ליכולתו הכלכלית של כל יחיד ויחיד. רק עניים גמורים היו פטורים ממס הגולגולת (לא בתורת תלמידי־חכמים אלא מפאת עוניים). במקורות שלפנינו לא מצינו שום עדות על־כך שפטור דומה לזה נהג בירושלים, ויש להניח ששם שילמו הכל את מס הכראג'. עד שלא נמצא מקור שיוכיח אחרת – אין להניח גם שהתשלום שם היה פרוגרסיבי. סיוע לכך שבירושלים אכן הדברים היו שונים, נמצא גם בדרכי ההטלה והגבייה של המסים שהיו שונות בירושלים, והיתה לכך השלכה גם על החברה היהודית, וראה להלן.

הנוהג המתואר לעיל הפך להיות נוהגה של קהילת צפת במס הכראג' – מזה, ובשאר המסים – מזה, עד שנת שכ"ד. מן המתואר¹⁰⁰[מס' ההערה כבר הופיע קודם. א"ד] עולה בבירור, שגם לפני שכ"ד קמו עוררין על הסדרים אלה, והיו נסיונות להטיל על תלמידי־החכמים מסים נוספים. אלא, שלדברי החכמים, נסיונות אלה נתבטלו עקב עמדתם של החכמים. לעומת זאת, משניתנו הסמכויות לממונים בסביבות שנת שכ"ד – קבעו אלה הסכמות באישורם של החכמים, וגבו את מס הכראג' עם מעניים וגם מכל תלמידי־החכמים. ככתוב לעיל, בשלב שני ביקשו גם לחייב את תלמידי־החכמים העשירים בשאר המסים, ולאחר שעשו כן תקופה קצרה – נסוגו בהם מדרישתם¹⁰³. מששככה המחלוקת אפשר שנתקבלה גם תביעתם של החכמים לחזור ל"סטטוס קוו" שלפני המחלוקת, והממונים נסוגו לגמרי מעמדותיהם ואפשר שלא עשו כן.

נמצא, שבסוגייתנו – נהרא נהרא ופשטיה, גם בתוך האימפריה העות’מאנית. לא הרי שאלוניקי כירושלים ולא הרי ירושלים כצפת. אולם, אף שיש הבדלים ניכרים בהתפתחות החקיקה והנוהג והנוהג בין מקום למקום, הנה בכל זאת יש כמה קווים משותפים בנוגע לחיוב תלמידי־חכמים בתשלום מסים על־ידי הקהילות היהודיות וראשיהן:

א. ככל הנראה מותר לשער שהיה הסדר נפרד ושונה למרביצי־תורה – מזה, ולתלמידי־חכמים ולבעלי־תורה – מזה. בעוד שמרביצי־התורה נפטרו ככל הנראה ממס הכראג' והן משאר מסים – אם בפטור מטעם הקהילה ואם על־ידי הקהל שבראשו עמדו (בשאלוניקי למשל) – לא כן הדבר לגבי שאר חכמים ותלמידיהם¹⁰⁴.

ב. תלמידי־חכמים ובעלי־תורה חויבו על־ידי הקהילות בתשלום מס הג’זייה או הכראג' או בתמורתם (בשאלוניקי) לאורך רובה של המאה השש־עשרה, בירושלים, בצפת ובשאלוניקי. אלא בעוד שבירושלים חיוב זה נתקיים לאורך כל המאה ובלא עוררין, בצפת נתחייבו בזה כנראה בהדרגה, ועל־כל־פנים לפחות משנת רצ"ה ואילך¹⁰⁵. לעומת־זאת בשאלוניקי יודעים אנו רק זאת ששילמוהו בשליש האחרון של המאה השש־עשרה ובמאה השבע־עשרה, ועדיין לא ברור מה נהג לפני־כן. כמו־כן ברור שבצפת היה התשלום פרוגרסיבי ולא אחיד, ואילו בירושלים היה תשלום אחיד, כידוע¹⁰⁶.

ג. בכל הנוגע לשאר סוגי המסים – אשר לא הוטלו על הגולגולת תוך כדי נקיבת שם החייב מטעם השלטונות – בירושלים נפטרו תלמידי־החכמים (גם עשירים) מתשלומם בפטור כללי. פטור זה נשמר ככל הנראה עד שנות הארבעים של המאה השש־עשרה, וחודש משנות השמונים של המאה. באמצע המאה (לפני שי"ח) שילמו החכמים את מחצית גובה התשלום שהיו חייבים בו, ובימי הרדב"ז בעיר שילמו את מלוא מכסת המסים המגיעה מהם. אין זה ברור מה היה המצב לאשורו מסוף שנות השישים ועד שנות השמונים. בצפת היו תלמידי־החכמים פטורים ממסים אלה לפחות משנת רצ"ה ועד שנות השבעים¹⁰⁷, להוציא תקופה קצרה ביותר בה גבו הממונים את המסים מחכמים בשנת שכ"ז לערך.

ד. דברים שכתבנו עד כאן על “שאר סוגי מסים” עניינם אך ורק בסוגי המסים השונים והמגוונים וההטלות שהוטלו על־ידי השלטונות. אין כאן כל התייחסות ל"צדקות", דהיינו למסים והכנסות קהילתיות פנימיות, המהוות סוגיה לעצמה.

ה. כבר הובא לעיל שרוב הפוסקים בימי־הביניים סברו שתלמידי־חכמים פטורים מכל המסים, הקצובים והלא־קצובים, ולעומתם רבים מפרשני הש"ס נטו להשקפה, שבמסים הקצובים על כל איש ואיש, מחויבים תלמידי־החכמים בתשלומם. והנה, במאה השש־עשרה, באימפריה העות’מאנית, חלק ניכר של גדולי ההלכה נטו דווקא אחרי פרשני הש"ס ובהם – ר’ לויבן חביב, ר’ יוסף ן' לב, ר’ יוסף ן' ציאח¹⁰⁸, ר’ יוסף ב"ר משה מטראני וגם הרדב"ז¹⁰⁹. לא זו בלבד, אלא אף אותם חכמים שדרכו בשיטת גדולי הפוסקים, נתנו ביטוי נרחב לדעה החולקת, נתעצמו עמה וטרחו להסביר שתלמידי־החכמים הם המוחזקים וכדומה¹¹⁰.

נמצא, שגדולי החכמים באימפריה העות’מאנית היו חלוקים בתפישתם בסוגיה, האם חייבים תלמידי־חכמים במס הגולגולת ובשאר המסים המוטלים אקרקפתא דגברי, אם לאו. אלה גרסו כרמב"ם וסייעתו ואלה כרמב"ן וסייעתו. אין אפוא פלא בכך שהפרנסים, אנשי המעמד ובני הקהלים נתגדרו בבקעה זו, ותבעו מתלמידי־החכמים את המסים מן הסוג הזה בכל אתר ואתר. בתביעתם זו נסמכו על בעלי תריסין, בעבר ובהווה, ואי־אפשר היה לבוא ולמנותם בכך שהם עוברים על דאורייתא, נביאי וכתובי. ממילא מובן הדבר מדוע שילמו בירושלים ובשאלוניקי מס גולגולת והדבר לא עורר מחלוקת, אף כי רבים היו החכמים (ובפרט בשאלוניקי) שסברו שתלמידי־חכמים פטורים גם ממס כגון זה. לעומת־זאת בצפת, מקום בו הוטל מס זה כסכום כולל ולא אקרקפתא דגברי, לכאורה היו תלמידי־החכמים פטורים¹¹¹. והנה, אף־על־פי־כן ברור הדבר שגם בצפת שילמו הם את מס הגולגולת לאורך רוב התקופה, אלא שחייבום לשלמו בצורה פרוגרסיבית. תשלום זה נבע מן הלחץ הציבורי שהופעל עליהם, כפי שמספר המבי"ט. יש להניח שלחץ זה הופעל בפרט לגבי מסים כאלה, שכן ידוע היה לכל שבשאר מקומות תלמידי־חכמים משלמים, והניואנס המשפטי ודאי לא העל ולא הוריד דבר בעיני אנשי הקהל שתבעו את התשלום¹¹². אין אפוא פליאה בכך שהממונים בצפת תובעים בשלב הראשון של מעשיהם את תשלום מלוא מס הגולגולת מכולם, וכולם נענים ומשלמים במשך שלוש שנים וללא מאבק ציבורי.

 

ד. שיטת המיסוי העות’מאנית וערכם של נתוני המפקדים בצפת    🔗

“…ואם מתלמידיו ותלמידך לא נקבל, אין לנו ממי נקבל”.

(דברי קהל צפת, המצוטטים באיגרת ר' יוסף אסכנדרני)

“ויש לעי' עד כמה חייבין בני העיר לסלק המס של רבנן, הגע עצמך עיר שכולה רבנן ואחד הדיוט, אם אתה מטיל אליו מס של כל העיר לא יספיק לו כל רכושו”.

(חזון־איש לבבא בתרא, סי' ה, אות יח, ד"ה ויש)

נעבור עתה לדיון בשיטת המיסוי שנהגה בצפת ולבירור טיבו של המשבר שבעטיו נתמנו הממונים שם להנהגת חירום ופעלו כדרך שפעלו.

מן המקורות המתארים את המחלוקת בצפת בין הממונים לחכמים, עולה בבירור שטענת החכמים היא ששיטת המיסוי בצפת היא מיוחדת במינה. דבר זה חוזר ונשנה בדברי ר’ יוסף ן' ציאח. כשהוא דן בשאלה אם חייבים, יהודה אברלין ועמו שאר הממונים, בפיצוי תלמידי־החכמים על ההוצאות שנגרמו להם אם לאו, הוא אומר: “שהמסים קבועים עליהם קצובים ואם ימעטו ואם ירבו, ולא פרעו… אלא החוב הקצוב…”¹¹³, ולהלן הוא כותב: “ובזה אנשי הקהלות הם החייבים במס הקצוב הנפרע עליהם…”, “הואיל והמס קבועה קצבתו על כל הקהלות י̇צ̇ אשר שם, הם החייבים…”. דהיינו, סכום המס המושת על יהודי צפת מדי שנה בשנה אינו נקבע לפי מספר התושבים אלא כסכום גלובאלי – ממילא, צירוף החכמים למעגל משלמי המס אינו מגדיל את הסכום המושת על הקהילה, אלא המצטרפים למעגל המשלמים מקילים על אלה את התשלום, וכן אלה חייבים להחזיר לחכמים את הכספים שנהנו מהם¹¹⁴. הדברים מפורשים לגמרי בהשוואה שהוא עורך בין שיטת המיסוי בירושלים לבין השיטה הנהוגה בצפת, וזו לשונו:

“…לבלתי קחת… אף אם יהיה מוכתב בפנקס המלך יר̇ה̇. אשר מן הדין עליהם לפרוע כל המס הנהוג למלך… אף אם מן הדין היו מחויבים הב̇ת̇ אשר שם לרוע המס שעליהם למלך, הואיל ונקבו שמותם ונכתבו בפנקסו… והרבנים רבני עיר צפת ת̇ו̇ב̇ב̇ משום מיגדר מילתא, והסכימו לקחת מס מהב̇ת̇, עם היותם שם בלתי כתובים בפנקס אדוננו המלך יר̇ה̇. דאלו היו כתובים בפנקס המלך מן הדין היו חייבים… גם כי לגבי ישוב עיר צפת הואיל וסך המסים קבוע עליהם לעולם, אם ימעטו ואם ירבו, אף אם יהיו הב̇ת̇ כתובים שם בפנקס המלך, אין לחייבם במס על פי התורה מפני שאינם גובים המס שם על פי הגולגולת הכתובים בפנקס המלך כאשר שמעתי”¹¹⁵.

תאור מפורט זה של צורת גביית מס הג’זייה ומסים אחרים בצפת, מוצא את אישורו במקורות העות’מאניים בני הזמן, שעניינם בגביית המסים, וכן מנתוני המפקדים שנערכו בארץ־ישראל באותה תקופה. שיטת המס הנזכרת כאן, היא שיטת ה־makt̟u̟ʻ, שהונהגה בכמה מקומות ואזורים לאחר הכיבושים העות’מאניים¹¹⁶. שיטה זו נהגה בצפת במשך תקופה ארוכה – מזמן כיבושה על־ידי העות’מאנים (1516) ועד שנת 1577 לפחות¹¹⁷. שיטה זו היתה נוחה מאוד לנישומים, שכן התבססה על פשרה והסכמה בין האוכלוסייה לבין השלטונות. יש להניח שהיא הונהגה כמחווה כלפי האוכלוסייה, מיד לאחר הכיבוש העות’מאני (1516), ושמא נהגה שם שיטה דומה גם תחת השליטים הקודמים, והם רק המשיכו להפעיל אותה. והנה, כאמור, השלטונות העות’מאניים ביקשו לשנות הסדרים אלה כאשר נתברר להם שהשיטה מנוצלת לרעה, על־ידי האוכלוסייה באזור בכלל, ועל־ידי יהודי צפת בפרט¹¹⁸. על־כן, יצאו הוראות לשנות את השיטה הן בשנת 1544/5 והן בשנת 1577. כפי שהועלה לאחרונה¹¹⁹, ההנמקה של השלטונות היתה, שקיימת התחמקות נרחבת מתשלום מס על־ידי יהודי צפת. צוין, ובדין, ששיטה זו איפשרה ליהודים הקלה ניכרת בנטל המסים, שכן בקהילה שהלכה וגדלה כתוצאה מהגירה בלתי פוסקת, סכום קבוע עדיף לאין שיעור על ספירת יחידי הקהל בצורה מדוקדקת. בעקבות כך הפכה צפת למקום מבוקש להגירה יהודית (בצד נימוקים אחרים שאין כאן המקום לפרטם) ולא רק יהודית, במה השש־עשרה, שכן נטל המסים בה לא היה כבד, ואותו סכום נתחלק בין רבים. זו כמובן גם אחת הסיבות להעדפתה של צפת על פני ירושלים כמקום ישיבה ליהודים באותה תקופה. חוקרים סבורים שזו גם הסיבה לכך שבצפת נפטרו תלמידי־חכמים ממסים מכל וכל, שכן על־ידי שיטת מסים זו יכלה הקהילה להרשות לעצמה לפוטרם¹²⁰. כבר הראינו לעיל, שתלמידי־חכמים לא נפטרו ממס הג’זייה גם בצפת, וששורשי הפטור ממסים לתלמידי־חכמים שונים הם, ואין להם עניין לסוגיה זו. אולם, ודאי שצורת גבייה זו הקלה על יכולתה של הקהילה לתמוך בעניים – תלמידי־חכמים ועמי הארץ כאחד – וככל הנראה היא שאיפשרה להם גם להנהיג מס פרוגרסיבי, בניגוד למצב בירושלים, למשל. לעומת־זאת בירושלים שילמו כולם את הג’זייה¹²¹, וכנראה לא יכלו להקל על הציבור, הן בגלל שיטת המיסוי שם¹²², והן בגלל מצבם הכלכלי של יהודי העיר.

לא חסרת עניין היא העובדה, שהבדל זה בין שיטת המיסוי בצפת לבין השיטה בירושלים, היה גם בעל משמעות רבה מבחינה הלכתית, כפי שציינו המבי"ט ור’ יוסף ן' ציאח¹²³. דהיינו, כיוון שהמסים בפועל נגבו בצפת בסכום כולל, אף כי רשמו יחידים ברשימות מס – על־פי ההלכה, גם לשיטת הרמב"ן וסייעתו היו תלמידי־חכמים פטורים, הן מן הג’זייה והן משאר מסים. אף־על־פי־כן, ראינו שהם לא נפטרו למעשה מן הג’זייה, ושילמוהו בצורה פרוגרסיבית.

*

עיון ברשימות האוכלוסין שנערכו בצפת מעלה תהיות מספר, שקשר אמיץ להן עם סוגיית המשבר שאירע בצפת, לפני פרוץ המחלוקת על מיסוי תלמידי־החכמים ובמהלכות. מרשימות אלה ניתן להפיק כמה עובדות־יסוד לגבי קהילת יהודי צפת.

מן הסיכום הכללי של מספרי היהודים, כפי שהוא עולה מן המפקדים שנתונים עליהם נשתמרו בידינו¹²⁴, מבורר לכאורה שאוכלוסיית היהודים בצפת הלכה ונתרבתה ממפקד למפקד, ואלה הם הנתונים¹²⁵: 233 ראשי בתי־אב בשנת 1525/6; 719 ראשי בתי־אב, ו־63 רווקים בשנת 1555/6; 945 ראשי בתי־אב ו־12 רווקים בשנת 1567/8; 904 ראשי בתי־אב, 93 רווקים, 8 חכמים¹²⁶, 13 פטורים ו־51 “אורחים” בשנת 1596/7. והנה כבר הצביעו על־כך שתהליך זה מנוגד לתהליך הרווח באוכלוסיית ערי ארץ־ישראל והמזרח באותה תקופה. יתר על־כן, מאמצע המאה ואילך חלה ירידה משמעותית באוכלוסייתה היהודית של ירושלים¹²⁷. אולם, לנתונים הללו יש להוסיף נתונים נוספים שלא הושם להם לב די הצורך. ממסמך אחר משנת 1544/5 עולה, שהשלטונות המרכזיים באיסטנבול העריכו את מספר היהודים בצפת באותה שנה בכאלף עד אלפיים בתי־אב, בעוד שהמסמך יודע לספר שבמפקד קודם נרשמו 850 ראשי בתי־אב, בשיטת ההטלה הכללית – Mak̟t̟uʻ ¹²⁸. מתברר אפוא, שלפנינו סיכום המפקד של שנת 1538/9 שנתוניו, כאמור, לא היו ידועים עד כה¹²⁹. אם השערה זו נכונה¹³⁰, מתברר שבין 1525/6 ל־1538/9 חל גידול ניכר במספרם של היהודים, ועקב כך הושת עליהם המס (שגם הוא לא שיקף ריאלית את מספרם) כעל קהילה בת 850 משפחות. גם דרישה זו של השלטונות, לשנות את שיטת המיסוי, הניבה כנראה פרי, שכן בסוף הנתונים על המפקד של שנת 1555/6 מופיעה הערה, לפיה בעבר שילמו עבור 1075, בעוד שמ־1538/9 שילמו עברו 850. מס הגולגולת הועלה אפוא על כלל יהודי צפת בכעשרים ושישה אחוז בעקבות דרישת השלטונות לשנות את שיטת המיסוי בשנת 1544/5.

להלן טבלה, בה ערכתי במקביל את הנתונים על מספר המתפקדים (אלה המספרים שאליהם התייחסו עד כה בספרות המחקר), ואת הנתונים על גובה ההטלה הכללית, על־פי השיטה שנזכרה לעיל (נרשמו הרישומים מן המפקדים וכן עדויות אחרות על גובה התשלומים):

טבלה זו הינה מאירת עיניים מכמה בחינות. תחילה יש להדגיש שהן במספר האנשים הנרשמים והן בסכום הכללי המוטל על יהודי צפת חלה עלייה מתמדת¹³⁴. העלייה בולטת בעיקר בהטלה הכללית בין 1538/9 ל־1544/5, ובין 1555/6 ל־1567/8. העלאות אלה אין דינן אחד. בעוד שההעלאה הראשונה מסתברת מהכרת השלטונות שהם המעיטו ביותר במספר היהודים בעיר – דבר המאושר גם על־ידי המקורות העבריים, ההעלאה השנייה נראית גם גבוהה הרבה יותר וגם ספק רב הוא אם יש לה בסיס בתהליכים הדימוגראפיים של התרבות יהודי העיר, הן בריבוי טבעי והן על־ידי הגירה. ככל הנראה, לפנינו ניסיון להתאים בין שיטת הספירה לבין שיטת ההטלה, והמספר של כ־1800 ראשי בתי־אב יהודיים בעיר (משפחות ורווקים), אכן נראה כמספר הריאלי של היהודים בה בשיא יישובה¹³⁵.

אם אכן אלה הם פני הדברים, עדים אנו לכמה תופעות: א. במשך כארבעים שנה נהנית קהילת צפת מכך שהמפקד בה אינו ריאלי, ועקב פיגור השלטונות זוכים הם לתנאי מיסוי נוחים. כדי להדביק את הפיגור, יוצרים השלטונות “משברים”, לא רק על־ידי ריבוי מפקדים, אלא גם בפקודות לשינוי השיטה (1544/5; 1577), כדי להמריץ את היהודים לשלם. ב. בעקבות ההטלה של 1567/8 (או לפניה) חל משבר בקהילה היהודית, הן בשל ההטלה הגבוהה והן מסיבות אחרות; האוכלוסייה מתמעטת והדבר בא לידי ביטוי בגובה התשלום ב־1578. ג. אם שיטת המקטוע פועלת להגביר את הנהירה של ההגירה היהודית לצפת עד שנות השישים של המאה השש־עשרה¹³⁶, שיטה זו עצמה הופכת לרועץ לבני הקהילה וגורמת לעזיבת העיר, כשפורץ בה משבר כלכלי, ובד בבד נסגר גם הפער במיסוי. האוכלוסייה הנותרת אחראית מעתה על אותו גובה של תשלומים, והשלטונות אינם נוטים להוריד את הסכומים, אלא אם תיבדק האוכלוסייה במפקד מפורט ואמין. אלא שהשלטונות לא ימהרו לאמץ שיטה כזו כאשר יתברר להם שהאוכלוסייה המקומית מצויה בתהליך של ירידה דימוגראפית, ושינוי השיטה עלול לפגוע בהכנסות המדינה. כך היה הדבר בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה בקהילת שאלוניקי, וכך היה בסוף המאה השש־עשרה בקהילת צפת. לעומת־זאת, קהילת ירושלים הופכת בתקופה זו למושכת יותר כיוון שבה, באורח פאראדוקסלי, גובים מסים לפי גולגולת, ואין הקהילה חייבת לשאת בנטל התשלום עבור אנשים ששוב אינם תושבים בעיר. מהתמוטטותה של צפת בסוף המאה השש־עשרה נבנית במידה מסוימת קהילת ירושלים ומירידתה של שאלוניקי בראשית המאה השבע־עשרה נבנית בעיקר אזמיר, שבה חוזר תהליך דומה לזה המתואר כאן לגבי צפת. דהיינו, רבים מתושבי שאלוניקי עוזבים את העיר ועוברים לאיסטנבול ולאזמיר, בין השאר משום שבאזמיר נטל המסים הוא נמוך, ההתפתחות מהירה, והשלטונות מפגרים ביותר בהערכת המתרחש. על הנותרים בשאלוניקי נופלת המעמסה הכבדה של תשלום סכומים כבדים וקבועים המוּשתים עליהם מקדמת דנא. לזה מצטרפים גם חובות וריבית המצטברים עקב חוסר היכולת לעמוד בתשלומים, גם לאחר חמישים שנה ומעלה מראשיתו של המשבר¹³⁷.

דברים שהעלינו עד כה על שיטת המיסוי וגובהו, בצפת ובמקומות אחרים, אגודים ומפותלים בסוגיית הפטור של תלמידי־החכמים ממסים בכלל, ובמחלוקת בצפת באותן שנים בפרט. מן הנתונים ששוחזרו כאן על גובה ההטלה מבורר, שסכומי מס הגולגולת שהוטלו על יהודי העיר הוכפלו במשך תקופה של כשלושים שנה, בין 1538/9 ל־1567/8, כאשר גם בשנת 1538/9 הסכום הוא נכבד למדי. באותו פרק זמן עלו גם הכנסות אחרות של השלטון, אם כי יש תחומים שבהם יש סטאגנאציה או אפילו נסיגה. בולטת עליית ההכנסות של השלטון המרכזי מן התחנות, מסכום של 9,120 אספר באמצע המאה ל־16,600 אספר בשנת 1567¹³⁸. לפנינו אפוא פעילות כלכלית ערה, אולם בלי ספק גם עליית האפקטיביות בגביית המסים.

לכאורה, אפשר היה לתלות את העלייה המתמדת בגובה מס הג’זייה בגידול מתמיד ומהיר של האוכלוסייה היהודית בצפת לאורך כל התקופה, גידול הבא לידי ביטוי במיסוי נאות¹³⁹. אולם, מאלף הדבר שדווקא באמצע המאה מעידים המפקדים בשאר ערי ארץ־ישראל, כולל ירושלים, על ירידה מתונה בכלל האוכלוסייה בארץ־ישראל, לאחר העלייה ברבע השני למאה, ותמונה דומה עולה גם מן המפקדים בערי סוריה והמזרח התיכון¹⁴⁰. לעומת־זאת, כאמור, בירושלים חלה ירידה תלולה במספרי האוכלוסייה היהודית, הרבה מעבר לירידתה של האוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית¹⁴¹. לאור מספרי המתפקדים היהודים בצפת שהיו לנגד עיני החוקרים (הובאו לעיל בטבלה), הסיקו כל החוקרים שלפנינו תהליך הפוך. בעוד אוכלוסייתה היהודית של צפת ממשיכה להיות בסימן עלייה, גם בין 1555/6 ל־1567/8¹⁴². נראה לי שתפישה זו צריכה בדיקה מחודשת, וזאת מכמה וכמה סיבות.

ראשונה, לפי עדויותיהם של המבי"ט ור’ יוסף ן' ציאח, ולפי כל תאורי מהלך המחלוקת סביב תשלומי המס של תלמידי־החכמים בצפת, הרי קהילת צפת היתה במשבר פיננסי כבד, סביב שנת שכ"ד (1563/4)¹⁴³. המשבר היה כה חמור, עד שהקימו הנהגת חירום ריכוזית בעלת סמכויות מוחלטות, כדי לפתור את הבעיה. מצב עניינים כזה אינו תואם לתאורה של קהילה מתפתחת, שאוכלוסיית מהגרים נוהרת אליה.

שנייה, השלטונות המרכזיים העריכו את מספר היהודים בעיר, כבין אלף לאלפיים משפחות כבר בשנת 1544/5, כשלפי הרגשתם המספר קרוב יותר לאלפיים מאשר לאלף. אף־על־פי־כן, מספר המתפקדים היהודים בעיר עד סוף המאה השש־עשרה אינו מגיע אף פעם אפילו לאלף! וכבר ראינו לעיל שהמקורות העבריים מעידים, שהיתה התחמקות נרחבת מן ההתפקדות, בפרט במקומות שבהם נהגה שיטת המיסוי של ההטלה הגלובאלית (כגון שאלוניקי, למשל). ממילא, ערכם של מספרי המתפקדים היהודים בצפת הוא ערך של מספרי מינימום נמוכים, שאינם משקפים את המציאות העובדתית. אין ללמוד מהם על מספרי האוכלוסייה היהודית בפועל, ויש להסתייג אפילו מן הוודאות שהיתה עלייה במספרם בין 1555 ל־1567. אמנם, יכול אדם להניח שלמרות חוסר הדיוק והתאמה למציאות, העלייה במספר מעידה על עלייה יחסית גם במציאות. אולם, לפי הגיון זה היתה גם עלייה במספר בין 1567 ל־1596, אולם במקרה זה ידוע לנו בלי ספק שהיתה ירידה תלולה במספרי היהודית בצפת¹⁴⁴. אין ללמוד אפוא בוודאות שהיתה עלייה במספרי האוכלוסין בפועל גם בין 1555 ל־1567.

שלישית, עצם קיומה של השיטה, לפיה היהודים בעיר מעוניינים לשלם מסיהם בהטלה כללית והשלטונות הם אלה שמאיימים להפסיקה, כאשר היהודים משלמים סכום גבוה בהרבה (ובשנת 1567/8 כמעט כפול) מן הנתונים שבמפקד, מוכיחה שההסדר היה נוח להם ונוח לגובי המס מטעם השלטון המרכזי, שקיבלו גם דמי לא יחרץ ראויים.

מכל אלה ברור לגמרי, שגם הפוקדים מטעם השלטונות העות’מאניים לא התייחסו במלוא הרצינות והחומרה למפקדים במקום שבו ידעו שממילא תשלומי המס בפועל אינם נקבעים על־פי תוצאות המפקד. ממילא, הנתונים הריאליים יותר לגבי מספרי היהודים בעיר וכוחם הכלכלי הם מספרי ההטלה הכללית ולא מספרי המתפקדים. מתאור המאורעות בעיר בשנים 1568–1564 מתברר, שככל הנראה בפרק זמן זה חל המשבר, אשר נבע מתהליך התאמת גובה המס לגודל האוכלוסייה היהודית בעיר. השיטה שוב איננה מקור של הקלה, כמקודם. דעתי נוטה לכך שבשנות השישים של המאה, שוב אין לפנינו תמונה של גידול אוכלוסין יהודיים המנוגדת לתהליך הכללי, אלא הנתונים שלפנינו בעיקרם משקפים את הדבקת הפיגור של השלטונות ברישום הנתונים¹⁴⁵. וגם אם נניח שהיה גידול במספרי היהודים בעיר בין 1555/6 ל־1567/8, הוא היה מתון בהרבה מזה המשתקף בהשוואת שני המפקדים. אם סיבות הירידה במספרי האוכלוסין הם תולדה של משבר כלכלי, בעיות באספקת מזון ומגפות מתמשכות¹⁴⁶, אזי בוודאי שאין מקום להניח שהיה תהליך שונה לבי יהודי צפת. על־כל־פנים, קיימת גם האפשרות שחלק מן הירידה הדראסטית של אוכלוסיית יהודי ירושלים בפרק זה של שנים יש לזקוף למעברם של יהודים מירושלים לצפת.

 

ה. המשבר בצפת ושברו    🔗

כיצד משתלבים אפוא תאורי המקורות שבפנינו על המשבר בקהילת צפת בשנות שכ"ד-שכ"ח (1568–1564) עם הנתונים המובאים לעיל? מעויותיהם של המבי"ט ושל ר’ יוסף ן' ציאח עולה שמשבר כלכלי חריף עובר על קהילת צפת, והוא שגורם לכך שכלל הקהלים בעיר, וחכמי העיר עמם בעצה אחת, בוחרים הנהגה ריכוזית לעיר. הנהגה זו, עשרים ותשעה חברים, מורכבת מנציגי הקהלים השונים בעיר – מחברי ה"מעמד" של קהלים אלה, ומגורמים אחרים. כאמור לעיל, הם מקבלים סמכויות נרחבות של פעולה, מתקנים תקנות ופועלים פעולות לתיקון המצב. הרושם המתקבל מן המקורות הוא שעיקר פעילותם נעשית בתחום הריפורמה בשיטות המיסוי הנוהגות בעיר. פעילות זו תיבחן להלן, על רקע תביעות המס של השלטונות מן הקהילה היהודית, שתוארו לעיל.

אשר למשבר ולטיבו, המבי"ט מתארו: “בעוונות אירע באלו השנים הפסדו' עד אשר נלאו מלשאת”. ולא פירט, אילו הפסדות – האם הקהילה הפסידה הכנסות (אם לוקאליות ואם ממגביות בחוץ־לארץ), האם מדובר בהעלאות מס, או שמא מדובר במשבר כלכלי שעובר על עשירי העיר ואמידיה, אשר אינם יכולים לשאת עוד בנטל ההוצאות הכלליות, ושוב אינם מסוגלים לשלם עבור העניים ותלמידי־החכמים כמקודם. ר’ יוסף ן' ציאח מרחיב את הדיבור יותר, בבואו להסביר את מניעי הממונים, אלא שגם הוא נמנע מלהיכנס לפרטים. במקום אחד כתב, שמעשיהם נעשו “לסבת תקנת העיר לבל ח”ו [חלילה וחס] יחרב ישובה ויצאו רבים ממנה אשר לא יוכלון שאת וכן לא יעשה"¹⁴⁷; בהמשך כתב: “כי אין קיום לקהלות בזולת זה כי לא יוכלון שאת וח”ו תפרד חבילה והמנגד בכך ח"ו יהיה סבה לחרבן העיר אשר הכל חייבים לקיים את ישובה"¹⁴⁸. הביטויים “קיום ישוב העיר”, “קיום הקהלות”, “תקון הרבים”, “תקון כלל הקהלות” וכדומה, חוזרים פעמים הרבה בתשובתו כהנמקה למעשי ההנהגה, הפועלת גם לדעתו בניגוד להלכה, אך “למיגדר מילתא” ובהוראת שעה¹⁴⁹.

הדעת נוטה לכך שהמשבר שנתרגש ובא על קהילת צפת סביב שנת שכ"ד היה קשור בנושא המיסוי, וזו גם הסיבה שתקנות הנהגת הן גם־כן בתחום המיסוי (אף שאפשר שנקטו גם בצעדים אחרים). גם אם היו גורמים אחרים למשבר, שעדיין נעלמים הם מאתנו, הנה אין ספק שבנושאי המיסוי חלו דברים שפגעו בקהילה והטילו עליה נטל כבד. מן הנתונים שבטבלה לעיל עולה שבין 1555/6 ל־1567/8 עלו התשלומים מ־1175 מטבעות זהב ל־1785 לערך. אין אנו יודעים אם עלייה זו נתרחשה בבת־אחת, או שמא חלה גם עלייה קודמת בין השנים הללו. הדעה נותנת שאכן כך היה, כדרך שהדבר אירע גם בין המפקד של 1538/9 לזה של 1555/6, והידיעה על־כך הגיעתנו ממסמך שנשתמר. כך הדבר גם בין 1578 ל־1591. דהיינו, אין הכרח במפקד כדי להעלות את גובה המס המשולם. יתר־על־כן, מתעודה אחרת אנו שומעים, שבין 1568–1564 חלים שינויים אדמיניסטרטיביים בסדר הגבייה, ומשרד הפדתרדאר, האחראי על ההכנסות באזור, מועבר מצפונה של סוריה לדמשק¹⁵⁰, כדי לייעל את הגבייה. יש להניח שהדבר נתן אותותיו גם בקהילת צפת, הסמוכה לדמשק, ואשר לגביה מתלוננים השלטונות המרכזיים חזור והתלונן, שאינה משלמת מסים ריאליים. נראה אפוא, שבעקבות לחצים אלה והסכומים ההולכים וגדלים של תשלומי המסים – מזה, סכומים המוטלים על אוכלוסייה שאינה גדלה באורח משמעותי, ובעקבות גורמים נוספים שטבעם עדיין לא התבהר – מזה, מחליטה ההנהגה לגבות את מס הכראג' במלואו מכל ראשי המשפחה בעיר (כולל תלמידי־חכמים ועניים למיניהם) ללא יוצא מן הכלל, כדי לכסות את ההוצאות המוטלות עליהם. ברור שבמעשה זה הם הקלו את הנטל מעל לעשירים ולאמידים, אשר נשאו בעול עד אותה שעה¹⁵¹, והסכום הגבוה של המסים שהוטל עליהם נתחלק מעתה בין אנשים מרובים. ריפורמה זו בתשלום מס הג’זייה נהגה בצפת שלוש שנים, כנראה בין שכ"ד לשכ"ז. והנה באותה שנה, לאחר עלייתו לשלטון של סלים השני (1566), נערך מפקד נוסף (1567/8), ובו מועלה הסכום המוטל על הקהילה היהודית בפעם נוספת ובצידו יש גם תשלום נוסף של כסף, המקובל באירועים כאלה. הממונים שוב אינם מסתפקים בריפורמה הקודמת, ועתה תובעים הם מתלמידי־חכמים עשירים תשלומי מסים רגילים. בלשון אחרת – הם מבקשים לבטל כל מעמד מיוחד שהיה לתלמידי־חכמים בתחום המיסוי. זו אפוא הסיבה לכך שהממונים פועלים בשני שלבים (כמתואר לעיל), ושעברו שלוש שנים בין פעולתם הראשונה לשנייה¹⁵². והנה, אם בתקנתם הראשונה לא נתקלו בהתנגדות ציבורית, לא מצד החכמים ולא מצד גורמים אחרים – במשך שלוש שנים, שונה הדבר בתקנתם השנייה. אחד המקורות יודע אף לספר שהם “התחילו לכוף קצת מהם ע”י נוגשי האומות"¹⁵³ – דהיינו כדי לעמוד בנטל תשלומי המסים, ולאור סרבנותם של תלמידי־החכמים העשירים, הם הפעילו פקידים או חיילים עות’מאניים לגבות את התשלומים מן הסרבנים.

כפי שראינו לעיל, עקב התעוררות ההתנגדות העזה מצד חכמי־העיר, הם חזרו בהם. החכמים טענו, שיש כאן מעשה המנוגד להלכה (גביית שאר המסים) מכל וכל, טענה שלא הועלתה כלל לגבי מס הכראג' – אשר גם החכמים הסכימו לשלמו במלואו, שכן מקובל היה לשלמו למעשה (כמבורר לעיל), ואף היתה שיטה שלמה בהלכה שחייבה את תשלומו. אין זאת, שגם החכמים הכירו בצורך הכספי ובמשבר בעיר, אולם משהגיעו הדברים עד כדי ביטול מעמדם המיוחד ובניגוד מפורש להלכה – יצאו למלחמת חורמה בממונים¹⁵⁴. דרכם במאבק היתה נוקשה, והטקטיקה שבחרו בה היתה לפגוע אישית בר’ יהודה אברלין – להשמיצו ולהחרימו, כיוון שלדעתם, הוא – אחד הממונים מתוך העשרים ותשעה – היה הגורם שעודד את הממונים שלא לחזור בהם, למרות התנגדות החכמים. ככל הנראה הצליחה טקטיקה זו, והממונים אכן חזרו בהם ממיסוי תלמידי־חכמים עשירים בשאר מסים. אולם באשר למס הכראג', לא ברור מן המקורות אם חזרו לשיטה הישנה של מיסוי פרוגרסיבי, וחייבו רק את אותם שנתחייבו מקודם, או שמא המשיכו לגבותו מכולם¹⁵⁵.

ודאי לא נסתכמה פעילות הממונים בנושא המיסוי רק בחיוב תלמידי־חכמים במסים, ואין פעילות זו אלא חלק מפעילותם להגברת הכנסות הקהילות. ותדע שכך הוא, שכן במקביל לפעילותם זו (אם בשלבה הראשון ואם בשלבה השני) תבעו הם גם מעשירי העיר, שאינם תלמידי־חכמים, תשלומים מוגדלים של מסים כדי לכסות הוצאותיה של הקהילה, וכך מספר לנו ר’ יום־טוב צהלון:

“…ועתה נחזור לעניינינו. הרי הכרחנו דבעניני המסים כל אפיא שוין דמנהג בני העיר מבטל הלכה, אפי' לא הוקבע על פי חכמים. ואם כן זכינו לדין. ודוק מינה קל וחומר למנהג זה שהוקבע על פי חכמי שלומי אמוני עיני העדה. נהירנא כד הוינא טליא, אשר היתה עיר אלהינו כעגלה המלאה לה תהילה ועושר וכבוד, בעלי כיסין שרי חמשים אלף, ושרי עשרות אין מספר, ורבנן קדישי קשישי הרבנים הגדולים מהר”י קארו ומהר"י קוריאל ומהר"ם מטראני חלקם בחיים, בימיהם תקנו שלא להוסיף על שני אלפים תורה, וקבעו בה מסמרות וגזרות וחומרות. וגם זכורני שבא בימים ההם לשכון כבוד בארצנו רב גדול מפורסם מוהר"ר דוד ן' אבי זמרא ובימיו נהגו מנהג זה ואין פוצה פה ומצפצף…"¹⁵⁶.

מתאור זה עולה, שלפני בוא הרדב"ז לצפת¹⁵⁷, נתקנה תקנה שלא ישלמו מסים מעל לתקרה של אלפיים פרחים. תקנה זו נעשתה ככל הנראה באותן שנים ממש¹⁵⁸, ומטרתה לא היתה להקל על העשירים – אלא דווקא לחייבם בהוצאות יותר גדולות¹⁵⁹. ותדע שכך הוא, שכן מצינו שר’ משה אלשיך משיב על שאלה דומה, ובה נזכר: “…כי גם בעיר צפת תוב”ב נהגו כך שלא יעלה ערך שום עשיר יותר על אלפים זהובים אפילו יהיה מופלג בעושר…", ועל כך הוא משיב:

“…דמהני טעמי מסתברא דגם בעיר אלהינו זאת [צפת] אם ירצו להעמיד הדבר על דת תורה יכולים, חדא שהמנהג אינו קבוע מתחלה, כי מתחלה היתה הקצבה עד שיעור אלף ות”ר פרחים ואח"כ עשו עד ב' אלפים, ועוד כי לעולם לא הוי צייתי אהדדי אלא דהוו צווחי כי כרוכיא ולית דאשגח בהו…"¹⁶⁰.

נמצא אפוא, שבמקביל לחיוב המס על תלמידי־חכמים ועניים, פעלו הממונים גם להכביד את הנטל על העשירים¹⁶¹ – דהיינו, אין זה מאבק של אינטרסים בין ממונים־עשירים לבין חכמים־עניים, אלא לפנינו משבר כלכלי הנובע מלחץ כבד של מיסוי וגורמים נוספים, וניסיון של הקהילה להתמודד עמו. תחילה משתפים החכמים פעולה, אך משהם נפגעים קשות יוצאים הם למאבק, וכאמור הופכים את הקערה על־פיה. נשאלת אפוא השאלה מה ראו הממונים לפגוע שוב בהכנסות תלמידי־חכמים, משניחתה עליהם גזירת המסים של 1567/8, ומדוע לא הסתפקו בהישגם הראשון? ולא גם הם ידעו שתביעתם מנוגדת לנוהג ולהלכה כאחד, והיא עשויה להיתקל בהתנגדות נמרצת.

איננו יודעים את מספרם המדויק של תלמידי־החכמים בצפת ושל כל אלה שנפטרו ממסים בזכות הגדרה זו לפני פרוץ המחלוקת¹⁶². ואולם, לפי אופיה וטיבה המיוחד של קהילת צפת וכל התאורים עליה בספרות, ברור שמספר בעלי־התורה שבה היה גבוה, והם היוו אחוז נכבד בקרב תושבי העיר. מקור מאוחר יותר, מראשית המאה השבע־עשרה, למשל, לאחר שקהילת צפת ירדה מגדולתה, יודע לספר “כי היא עיר גדולה לאלהים עיר מליאה תושיה, קרוב לג' מאות רבנים גדולים…”¹⁶³. כיוון שמדברי המבי"ט עולה שגם התלמידים, שלמדו בישיבותיה המפורסמות של העיר, היו פטורים, לפנינו אחוז נכבד של תושבי העיר הזוכה לפטור חלקי או מלא ממס הג’זייה, ואחוז אחר נכבד גם כן המתפרנס מעסקים שאינו משלם את שאר המסים בגלל היותו תלמיד־חכם למרות שהוא בעל הכנסות. מאליו מובן אפוא, מדוע פונים הממונים לגבות את הכספים דווקא משכבה זו בציבור היהודי. אם נוסיף לכך את העובדה שבאותן שנים ממש (בין שי"ח לשכ"ד) עשה הרדב"ז בירושלים מעשה דומה, למרות תקנת הנגיד – תוכן פעולתם של הממונים היטב. אין הם אלא כחוזרים על דברי בני צפת המשיבים לר’ יוסף אסכנדרי כשישים שנה קודם לכן: “ואם מתלמידיו ותלמידיך לא נקבל, אין לנו ממי נקבל!”.

הצלחתם של החכמים להפוך את הקערה על־פיה, אף היא טמונה בכוחם ובמספרם – מזה, ובצידקת טיעונם מבחינה הלכתית – מזה. נכונות הממונים לשמוע לקול החכמים אינה תולדה של צייתנות המנהיגים לבעלי ההלכה, כדברי המבי"ט. נימוקי החכמים עמם – הממונים באים לעשות מעשים המנוגדים במפורש להלכה, לדעת כל מפרשיה ושיטותיה. הם חורגים מן הנוהג המקובל בצפת, ולא רק בה. הם חוששים אף לכך שיתמוטטו כל המסגרות אותן בנו ועל־פיהן פעלו. מכאן ביטויי השנאה העזים נגד יהודה אברלין. מאידך, גם הרדב"ז בירושלים עשה מעשה כזה, וחייב את תלמידי־החכמים בירושלים במסים, כמוהם כעמי־הארצות. טבעי אפוא הדבר, שהממונים בצפת רואים מעשה בירושלים ושוכחים הלכה. וטבעי גם הדבר, שהחכמים אינם מעזים לפרסם את החרמתו של ר’ יהודה אברלין ברבים¹⁶⁴. החרמתו הרי כמוה כהחרמת הרדב"ז, למשל. לא בכדי מעלה ר’ יוסף ן' ציאח את דוגמת הרדב"ז כדי לנגח בה את חכמי צפת הלוא, בסך־הכל, ממוני צפת פועלים בצורה דומה בשנת שכ"ז! ומה להם לחכמים כי ילינו עליהם? והלא יודעים אנו שהרדב"ז עשה מה שעשה בגלל המשבר הדימוגראפי והכלכלי בקהילה היהודית בירושלים. ושמא תופעה מקבילה לנו גם בצפת, אלא שכאן נוסף גם התהליך המזורז של התאמת גובה המיסוי למצב הריאלי של מספרי היהודים בקהילה?

הצלחת החכמים לא פתרה את המשבר הכלכלי, אדרבה – מעתה נוסף גם משבר אירגוני והנהגתי. ההנהגה הריכוזית של הממונים התפטרה והממונים סירבו להחזיק בתפקידיהם גם בקהליהם שלהם. נוצרת מבוכה ואנרכיה בעיר, ואין גוף ריכוזי־סמכותי שישא בעול. המאבקים הנמשכים בין הממונים לחכמים ובין החכמים לבין עצמם, בשנים שלאחר־מכן, הם פרשה בפני עצמה, רבת עניין וחשיבות לתולדות הקהילה ואישיה¹⁶⁵. נמצא שהפורענות ירדה על קהילת צפת בשנים אלה, בראש ובראשונה מצד השלטונות, שבלהיטותם לגבות מסים גבוהים (ואולי לא היו אלה רק בחינת מס אמת) דחקו את בני הקהילה היהודית מפעם לפעם עד למשבר. תפישתו של רבי יהודה הנשיא, לפיה “אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי־הארץ” (בבא בתרא ח, א), ולפיכך החובה עליהם לפרוע את המסים במקום החכמים, שוב לא נראתה בת־יישום, לא בעיני הממונים ואף לא בעיני החכמים. אף עצתו, שם, לבני טבריה לברוח מן העיר מפני המוכסים, לא די שאינה מקובלת – אלא שהחשש מפני בריחת “עמי־הארץ” העשירים מן העיר היא הגורם להקמת הנהגת חירום ולהסכמת החכמים להגברת תשלומי מס בקרבם. יש להניח שגם הם הבינו שבעיר כמו צפת, שבה גדול המה מספר תלמידי־החכמים ותלמידיהם, יש גבול לעומס המסים שיוטל בעטיים על שאר האוכלוסייה. וכלשון החזון־איש “הגע עצמך עיר שכולה רבנן ואחד הדיוט, אם אתה מטיל עליו מס של כל העיר לא יספיק לו כל רכושו”, וגם אם יספיק, אפשר שיברח כמו חבריו של אותו כובס מטבריה, וקהילת צפת נמצאת חריבה. אולם משבאו הממונים וביקשו להשוות לגמרי בין העשירים – תלמידי־חכמים ושאינם כאלה – דוגמת מעשהו של הרדב"ז בירושלים כמה שנים לפני־כן, נתקוממו החכמים ונתפרדה החבילה. תלמידי־החכמים העשירים לא אבו לוותר על הפריבילגיה שהגיעה להם מכוח ההלכה. לגביהם ודאי יפה כיוון רבי שקבע מה שקבע. מספרם וכוחם החברתי והכלכלי – מזה, וההלכה והנוהג המקובלים – מזה, די היה בהם להבטיח את זכויות־היתר שלהם בחברה היהודית. זכויות־יתר כאלה היו לא רק נחלת החכמים, אלא אף גדולי העשירים נהנו, למשל, מכך שלא שׁמו את כל רכושם לצורכי מיסוי אלא רק עד תקרה מסוימת. לעומת־זאת שילמו העשירים מסים רבים במקום העניים. זכויות והסדרים אלה נשמרו בחברה היהודית הודות לכך שזו פיתחה מערכת מיסוי שלמה ומפותחת במקביל למערכת העות’מאנית. הקהילה היתה זו שהכריעה בשאלה מי מבניה ישלם וכמה, ואחת היא אם שיטת הגבייה היתה לגולגות או בהערכה כללית, בשיטת שומה או בשבועה. תנועת מקבילית הכוחות הפנים־קהילתית בין היסודות השונים היא שהכריעה. בין כה ובין כה, תמונת האירועים הללו בצפת בשיא פריחתה, יש בה כדי להוכיח, למי שזקוק להוכחה, שקהילת צפת מורכבת היתה מבני אדם – בשר ודם, ותולדותיה וחברתה אינם מתמצים בסיפורי קדושים וצדיקים המרחפים בערפילי ענן.

 

נספח    🔗

שו"ת ר' יוסף ן' ציאח, סי' תע [תסז]¹⁶⁶    🔗

[144ב] [7] ראה ראינו איגרת אוגרת ושק חוגרת ואמרים מרים ממררת הומה וסוערת למען שפוך דם¹⁶⁷ / כעל בא במחתרת, ומחמתה, קול שועת נאקת צעקת הׄרׄ¹⁶⁸ יהודה אברלין נׄרׄוׄ השלוחה עליו / בחימה שפוכה, נאקתו נאקת חלל¹⁶⁹ עלתה באזנינו¹⁷⁰ לחוות על הנדון שלח¹⁷¹ דעתינו, על דבר ריב הרבנים / [10] עמו להפיג טעמו, שפכו עליו חמתם¹⁷² חמת נׄחׄשׄ,¹⁷³ ובאו כנגדו בכעס גדול, עשאוהו ככופר בה' / וכעובד ע"ז ח"ו¹⁷⁴ וכמסית אחרים ומדיחם לעבדה. ולכן הוזקקנו לנאקתו לחוות עליה דעתינו / הקצרה וצרה כמשפטי התורה, אם לחיוב ואם לפטור, ולא נאגור דברינו מפני איש¹⁷⁵ ודעתינו / על הנדון, להשבית ריב ומדון בקול שאון, על פי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום¹⁷⁶. / והיה זה שלום על הדין ועל האמת ועל השלום¹⁷⁷ וכל העם כל איש מהן על מקומו יבא בשלום¹⁷⁸, / [15] ונאמור: כי האיגרת על דבר שלא להטיל מס על החכמים ובעלי תורה היא מפוארת ובדבר / זה הרשום בה בדבר אמת וכתב אמת, חתום בחותם אמת¹⁷⁹ על דבר אמת על הדין ועל / האמת, בתורה אשר כל משפטיה אמת, לגדור גדירות עולם לבל ילקח עוד משום א’ מהבעלי / תורה שום מס ולא ארנוניות, נכון הדבר ההוא מעם האלהים¹⁸⁰, והלוקח מהם מסים וארנוניות קא / עבר אדאוריתה נביאי וכתובי כדאי' בפ"ק דבתרא¹⁸¹ ובספרי הפוסקים ז"ל¹⁸² ואין לקחת מהם אפי' בדבר / [20[ שהוא תקנה העיר. דהא אמרי' התם¹⁷, א"ר יוחנן: “הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי אבל מרבנן – לא, רבנן / לא צריכי נטירותא”; ואמרי' נמי במדרש איכה רבתי¹⁸³ עליהון, דאינון נטורי קרתא ושומרי העיר / קראם חרובי קרתא. עוד אמרי' בפ"ק דב"ב: “לשורא ולפרשא ולטרזינא אפי' מיתמי”, הנה שלא הוציאו / מן הכלל אתא החכמים ובׄתׄ¹⁸⁴. וכתבו הפוסקים זׄלׄ¹⁸⁵ שהמסים והארנוניות אשר הם נתנים לשרים / ולמלכים הם כפסי העיר וכשכירות הפרשים ושומרי העיר, שהרי הם נתנים לשמירת גופם / [25] וממונם. וכן למדו זה מפסוק “אף חובב עמים כל קדושיו בידיך”¹⁸⁶, “ותני רב יוסף אלו תׄחׄ”, והיינו / תׄחׄ¹⁸⁷ שאינם חוששין לעושר ומתנהגים בקדושה, לעולם תורתם אומנותם¹⁸⁸. אומנם על העושים / עתי תורתם עראי כשאין להם מה לעשות ומלאכתם לעושרם קבע, נתבאר שנוי בנביאים על / העוסקים בתורה והם בדוחק וצער לעתים ידועות קבועות להם מ"דכתי" גם כי יתנו בגוים עתה / אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים"¹⁸⁹, והיינו לחכמים ולתלמידיהם, אמנם לכל העוסקים במלאכת / [30] שמים שהם ג"כ¹⁹⁰ פטורין מכל זה למד ממה שהוא משולש בכתובים, שכתוב שם¹⁹¹: “כהניאי וליואי זמריא / תרעיא נתיני ופלחי בית אלהא דנא מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהון”. ולכן הוצרך להכתב / בתורה ולהשנות בנביאים ולהשתלש בכתובים, וכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש / בה, ובזה כל א' מהם מגלה על חביריו¹⁹² ואין להוכיח מכאן שכל משרתי בית הכנסת יהיו פטורין דהא משרתי

[145א] בית המקדש שאני כדכתי': “בִית אלהא דנא”, אמנם החכמים ובׄתׄ²⁰ נמקם עמם כטעמם, ואכלו / את חוקם אשר זיכה להם קונם. דהיינו, להטיל מלאי לכיסם ולהקדים להם מכירת סחורתם אׄאׄ¹⁹³ / אם הם עשירים, ולפוטרם מכל מיני מסים וארנוניות, וכל המקבל עליו עול תורה ועול דרך ארץ פורקין מעליו עול מלכות¹⁹⁴ / אמנם ראינו אחרי ראותינו אותה איגרת באה כסכין אוגרת מליאה פגימות, פוגמת כבוד צדיק / [5] בדינו, באה בכעס גדול עליו, וכל רואיה תמהים: מה זה ועל מה זה¹⁹⁵ ופליאה דעת כל חוזה¹⁹⁶ / מזה בן מזה¹⁹⁷, מה חרי האף הגדול מזה¹⁹⁸. והיא טעמה אשר עמה כשגגה היוצאה מפי שליטי העיר¹⁹⁹ / בכעס גדול עד מאד, ומחייבתו לפרוע כל המסים אשר נלקחו מן הבׄתׄ²⁰ זה שלש שנים אשר לא כדת / ואנחנו לעׄדׄןׄ²⁰⁰ שהוא אינו חייב בכך, אף אם נאמר שהרבנים רבני עיר צפת תׄוׄבׄבׄ²⁰¹ שעשו זה להוראת / שעה, לבל יפרצו עוד לעולם ממוני הקהלות יׄצׄוׄ²⁰² גדר כך בכל ימי עולם, מׄמׄ²⁰³ אין לדונם לכך זכות / [10] בכך מחמת שראינו בהתיר [!] הרבנים יצ"ו³⁸ יוצא מתחת יד הממונים שלהם, חתימת יד הרבנים ההם / מודיע, שמנום ונתנו להם כח, על זה בפרט, ועל שאר הדברים בכלל. ונתנו להם כח לעשות זאת ככתוב וחתום / ביד בעל ריבם, בחתימות נכרות, רשום בכתב אמת בגזירת התורה לבלתי עכב בידם על כך, לסבת תקנת / העיר, לבל חׄוׄ²⁰⁴ יחרב ישובה ויצאו רבים ממנה אשר לא יוכלון שאת, וכן לא יעשה, ואיברא כי בזה זכה / בדינו לשיהיו מעשיו על העבר בכלל שאר הממונים יׄצׄ³⁸ קיים, כמעשה בׄדׄ²⁰⁵ הגדול. וראינו בעינינו ההסכמה / [15] ההיא המחייבת הבׄתׄ²⁰ במסים, נעשית על פי הממונים ההם, על כל השלש שנים שעברו, יען כי הובררו לכך / מכל הקהלות, וגם הם ראותם כראות הרבנים יׄצׄ³⁸ בזה, כי אין קיום לקהלות בזולת זה, כי לא יוכלון שאת / וח"^ו40 תפרד חבילה, והמנגד בכך חׄוׄ יהיה סבה לחרבן העיר, אשר הכל חייבים לקיים את ישובה, וחתומי' / בהסכמה ההיא הממונים, כׄטׄ איש. ודבר זה נעשה במנין. והנה הרבנים יׄצׄ³⁸ נתנו אצבע בין שיני / הממונים בכך, ולא זכרוה²⁰⁶ ההיא מימרא דאר בפק דבב²⁰⁷ ד"אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי / [20] הארץ", ומסיק תלמודא התם הלכה למעשה מ"ההוא דמי כלילא גשדו אטבריא, אתו לקמיה דר' / אמרי ליה ליתבו רבנן בהדן, אׄלׄ: לא, אׄלׄ: ערקינן, א"ל: ערוקו. ערקו פלגיהון. פש כובס, שדיוה אכובס. ערק / כובס – פקע כלילא. אׄרׄ ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ"²⁰⁸. ומלבד מה / שמסרו להם כח החכמים על כך, עוד שתקו להם בכל הזמן ההוא. ואׄכׄ²⁰⁹ מה פשעם ומה / חטאתם כי דלקו אחריהם²¹⁰ אחר שמסרו להם רשות על כך, ושוב לא מיחו בידם עד עתה, אחר עבור / [25] הזמן. והצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא²¹¹. ומכח הסכמת הרבנים על כך אין מקום לטעון כי / אנוסים היו, דאין מודעא, וגם במודעא אין לחייב לממונים בכך. ואחזוקי אינשי כרשיעי לא מחזקינן²¹² / והשׄיׄ ית'²¹³ כביר לא ימאס²¹⁴ ועול התורה מעולם לא נפרק מעל צוארי רבים, ומה גם עתה ביחידי עם הקדש / שלמים וכן רבים כשרים וחשובים, ואף אם תהיה נעשית²¹⁵ שלא בחבר עיר חתום בה, מׄמׄ³⁹ היא קיימת כל זמן / שחבר עיר לא קיימה ולא בטלה בזמנה לעין כל בריש גלי. גם כי בתוך זמנה אין מקום לבטלה כאמור. / [30] וכדגרסי' בפׄקׄ דבׄבׄ²¹⁶: “רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכירות פועלים ולהסיע / על קיצותן” עׄכׄ²¹⁷. וכמו שבׄדׄ41 רשאין להחרים ולנדות דכתי': "ואקללם.ואשביעם באלהים²¹⁸ וגו', וחייב כל אדם / להתנהג באותה גזירה שתקנו להם, וחל הנדר והחרם על העוברים, ככתי' “במארה אתם נארים ואותי אתם / קובעים הגוי כולו”²¹⁹. ואמרי' בע’ז' בפ' אין מעמידין²²⁰: “אי איכא הגוי כולו אין ואי ללא[!] לא”, ומשמע התם דרובו

[145א] ככלו. ואף מי שלא היה בהסכמתם חייב לנהוג בה כשיודע לו, וראיה מיהונתן כשהשביע אביו וכו'²²¹ / כמו שכתב מהׄרׄיבׄשׄ זׄלׄ בתשובותיו בסימן רׄמׄטׄ, וגם הדורות הבאין אחריהן חייבין לנהוג בהסכמתם בזמן ההסכמה / ההיא אׄעׄפׄ שלא היו בעולם בזמן הגזירה, כדכתי': “וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש אשר יקום ויבנה את / העיר הזאת”²²² וגו'. ונתקיימה גיזרתו[!] לאחר כמה שנים ודורות; וגן בימי פילגש בגבעה לפי שאמרו: “ארור נותן אשה / [5] לבנימין”²²³, נאסר אותו הדור וגם הדורות הבאים היו נאסרים. אלא, שדרשו: ממנו²²⁴ ולא מבנינו, כדאי' בפ' יש נוחלין²²⁵, הא אלו / אמרו: עליהם ועל זרעם, החרם היה חל על הדורות הבאים, וכן בסתם. וא"כ⁴⁵ בני העיר בענין זה הם כבׄדׄ⁴¹ הגדול של / ישראל, ולא בני המדינה לבד יכולין לעשות כן על בני מדינתם, או על קצתם, כדגרסי' עלה בתוספתא²²⁶: “רשאין בני / העיר לומר כל מי שיראה אצל פלו' יהיה נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהי נותן כך וכך וכל מי שתראה[!] / פרתו בין הזרעים יהי נותן כך וכך”. אלא, אפי' בני אומנות א' יכולין להתנות ביניהם בענין אומנותם לקנוס העובר / [10] מהם, משום דלגבי אומנותם הוו להו כבני העיר, כדאי' התם²²⁷ בהנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא / דחבריה לקרעוה למשכיה, וכן בתוסתפא²²⁸: “רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא בעיר נהא כולנו שותפין / בו” וכו'. ומ"ש שם בגמ' גבי הנהו טבחי⁶³, דה"מ²²⁹ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל / כמינייהו דמתנו, אלא א"כ⁴⁵ יסכים עמהם, ונר'²³⁰ דהיינו דוקא בבני אומנות אבל בבני העיר יכולין הם להתנות / ואינם צריכין להסכמת אדם חשוב מן העיר. וכ"ש בנ"ד²³¹ שהיתה בהסכמת רבנים חשובים, מוסמכים, ראויין / [15] להפקיד ממון אחרים, וכן נר' מדברי הרם במזל²³² שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב בבני אומנות המדינה אלא / בבני אומנות. ואׄעׄגׄ²³³ דמלישנא דגמ' משמע דקאי אף על בני העיר, דכי אותביה רב יימר לרבא דחייבינהו / לטבחי דקרעוה למשכא דחברייהו, מברייתא דולהסיע על קיצותן דמתנייא גבי בני העיר שני רב פפא / ה"מ דליכא אדם חשוב וכו'. מ"מ³⁹ מדברי הרׄמׄבׄןׄ זׄלׄ נר' בנׄדׄ⁶⁷ דבעינן הסכמת אדם חשוב, היכא דאיכא / פסידא, וזׄלׄ: “הא דאמרי' בהנהו טבחי דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דמתנו. נר' שמשום דילמא איכא / [20] פסידא דלקוחות דמייקרי זביני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשותא מיניה ואׄעׄגׄ דחזינא השתא דלא / הוי פסידא לא הוי תנאייהו תנאה” עׄכׄלׄ²³⁴. ובנׄדׄ⁶⁷ נעשית הסכמה זו בהסכמת רבנים מומחים חשובים / להפקר ממון אחרים ומוסמכים לכך. ושוב לא מיחו בדבר זה בכל זמן ההסכמה ההיא. והנה בית / הכנסת של רבים, שמכרו אנשי העיר במעמד טובי העיר, יוצאה לחולין ומצו למשתי בדמיו / שיכרא, למאן דמפרש הכי²³⁵. וקׄילׄ²³⁶ הפקר בׄדׄ הפקר כדילפינן בפ' השולח²³⁷ ובפ' האשה רבה²³⁸ מדכתיב ואשר / [25] לא יבא בעצת הזקנים יחרם כל רכושו²³⁹ וגו'. וכתו' אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי / האבות²⁴⁰ וגו'. וכן הדבר בטובי העיר עם בני העיר מן התוספת' שכתבנו לעיל, וזה דוקא על עירם לא / על עיר אחרת. וכשהסכימו הממונים שנתמנו בעד הכל או רובם, הואיל ואינו כדין התורה, מאחר / שיש בו רווחא להאי ופסידא להאי²⁴¹, וכמו שכתב מהׄרׄיׄקׄ זׄלׄ בתשובותיו בשורש יׄדׄ ובשורש קׄפׄאׄ²⁴², וז"ל: ואפי' / היו מתכוונים לכך, לפטור בעלי המעות, פשיטא דלאו כל כמינייהו ולא מיבעיא לדברי ר"ת ז"ל גבי להסיע / [30] על קיצותן וכו' וכן רׄמׄ זׄלׄ אלא אפי' לדברי ראׄבׄיׄהׄ זׄלׄ פשיט' דלא קאמר שיהא כח ביד ראשי הקהל להפקיע / ממון אלא דווקא בדבר שהוא נוגע לכל הקהל בכללות בהא קאמר שהרשות בידם כיון שנתמנו על כך / אבל לחוב לזה כדי לזכות לזה, ואין הקהל מרויח או מפסיד, בזה פשיט' דבהא מודו כׄעׄ דלאו כמינייהו / עׄכׄלׄ²⁴³. ובנׄדׄ⁶⁷ יש ריוח לקהל להעזר בדבר המסים כפי דעתם, בהסכמה ההיא, ואף אם היא שלא כדין, לקיום

[146א] הקהלות בהוראת שעה כאליהו בהר הכרמל²⁴⁴, מצו למעבד הכי. וכמו שכתב רׄיׄבׄשׄ זׄלׄ בתשובותיו / בסימן סׄאׄ לגבי תקנת הנדוי, שלא ינדה שום חכם לשום אדם, אלא בהסכמת טובי העיר. שאם / כוונתם לשם שמים ולגדר מצו למיעבד הכי. ומה גם עתה בנׄדׄ⁶⁷, שהמסים קבועים עליהם / קצובים, ואם ימעטו ואם ירבו; ולא פרעו מחמת תקנת הממונים, אלא החוב הקצוב עליהם / [5] לתת מדי שנה בשנה. שאף אם תהיה הסכמתם זו בענין הבׄתׄ²⁰ שלא כדין התורה, מׄמׄ³⁹, כל עשירי / הקהלות יׄצׄ³⁹, אשר נעזרו בממון הבׄתׄ²⁰ שלא כדין, הם המחוייבים להחזיר כפי דעת הרבנים שלהם, לא / הממונים על כך. וכפורע חוב חבירו בכסף גולגלתא לבד חייב להחזיר לו, כדאי' בירושלמי דפ' / בתרא דכתובות²⁴⁵ ובפ' הגוזל ומאכיל²⁴⁶ וכתבו הׄרׄאׄשׄ זׄלׄ בפסקיו שם. וכמו שכתב הרם במזל בפׄחׄ / דה' חובל ומזיק²⁴⁷, דדוקא שמשכנוהו בשביל מס הקצוב, והוא שלקחו ממנו בפי' בשביל פלוני / [10] ובפני עדים, אבל תפסוהו בשביל חבירו על מס שאינו קצוב, אינו צריך לשלם. ומינה ילפינן לנׄדׄ⁶⁷ / כאמור. ובזה אנשי הקהלות הם החׄ²⁴⁸ החייבים במס הקצוב הנפרע עליהם ממעות הבׄתׄ¹², ולא / הממונים לבדם, וכׄשׄ⁶⁷ אחד מהם שאינו מחוייב בכך על כלם, וזה ודאי אינו צריך לפנים. ויאות / לפטור הממונים העושים מכח הסכמת הרבנים, ועושים על פיהם באמונה למיגדר מילתא ולתקון / הקהלות, כדי להחזיק ידי עומדי בפרץ. ולא יאמרו העולם: כך עושים לבני לויה²⁴⁹. וגדולה מזאת / [15] אמרי' בפ' החולץ ביבמות²⁵⁰ ובפ' איזהו שך במציעא²⁵¹: “א”ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר / אבא דיהבי זוזי אאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו, כי נפקי, צריכי גיטא דחירותא או לא. א"ל איכו / שכבי לא אמרי לכו הא מילתא, הכי אמ' רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסרא דמלכא מנח, ומלכא / אמ': מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא", וכתבו התוספות ז"ל בפ' איזהו נשך וז"ל²⁵²: “ומשתעבדי / בהו טפי. אית ספרים דלא גרסי טפי, שלבסוף היו מחזירים להם מעות הכרגא שנותנים / [20] בעבורם, וכל מה שהיו משתעבדים בהם היה בשכר הלואה” עׄכׄלׄ⁷⁰. ובפׄ החולץ כתבו וז"ל⁸⁸: “כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא. מספקא ליה אי דינא דמלכותה דינא או לא ואׄעׄגׄ דלא קני גופיה / הכא קני או דילמא הׄנׄ²⁵³ לא קני אלא למעשה ידו” עׄכׄלׄ⁷⁰. וכתב באׄזׄ²⁵⁴: “בני אדם שהניחו שדותיהם ואינם נותני' / מס הקרקע למלך מותר ליטלם ולפרוע מס הקרקע ולאכול פירותיו דהא דבי רב פפא בר אבא יהבי / זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו ועבידו בהו עבידתא טפי ומסיק רבא דשרי”. עׄכׄלׄ⁷⁰. ואף בלי הסכמת / [25] הרבנים בענין המסים אין לחייב לכׄהׄרׄ²⁵⁵ יהודה הנזׄלׄ²⁵⁶ באומרם שהסית לממונים לעשות ההסכמה ההיא / לקחת מסים מהבׄתׄ²⁰ אף אם תעשה בעבירה, דהא אמרי' בקדושין דאין שליח לדבר עבירה²⁵⁷, דדברי הרב / ודברי התלמיד דברי מי שומעין²⁵⁸ ואף אי קׄילׄ⁷² דאין טוענין למסית מׄמ³⁹ בנׄדׄ⁶⁷, הואיל והמס קבועה קצבתו / על כל הקהלות יׄצׄ³⁸ אשר שם, הם החייבים ולא הוא, וכׄשׄ⁶⁷ אם נתכוון למצוה בסדור לשון ההסכמה ההיא, דהא / קׄילׄ⁷² גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה²⁵⁹. וכאן, כפי דעתו, לקיום ישוב העיר תחשב למצוה. וכתב / [30] הר"ן ז"ל שילהי נדרים²⁶⁰ על ההיא דתנן: בראשונה היו אומרים שלשה נשים יוצאות ונוטלות כתובה וכו', וז"ל: “ואיכא / למידק אמתני' כיון דמדינא אי אמרה טמאה אני לך מיתסרא על בעלה במשנה ראשונה משום שלא תהא / נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה היכן הלך. יש מי שתירץ דאׄעׄגׄ דמדינא אסירא שארו / לה רבנן ומבטלי מילתא דאוריתא משום מיגדר מילתא בקום ועשה וכו' עד והרשות בידם לעשות כן” עׄכׄלׄ.

[146א] וכן כתבו התוספות ז"ל שך ז"ל⁸⁸: “וא”ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה לנפשה חתיכא דאיסורא / כדאמרי' בקדושין בפ' האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה / בקרוביו ותירץ ה"ר³ אליעזר זׄלׄ דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהבת / עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו, וקשה דאמרי' בפ' יש מותרין²⁶¹ דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מיזהרא ועוד / [5] קשה דאמרי' בגמ' דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שויתה לנפשה חתיכא / דאסורא ונׄלׄ דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חׄזׄלׄ לעקור דבריה מכל וכל בסברה גדולה / כזו" עׄכׄלׄ⁷⁰. וההיא ‘דטמאה אני לך’ מוקי לה התם בגמ' באשת כהן ובביאת אונס, דאלו באשת ישראל לא / מתוקמא, דאי באונס שרייא ואי ברצון לית ליה כתובה. ואמרי' נמי ביבמות בפ' האשה רבה²⁶² גבי הא דמתמה / תלמודא וכי בׄדׄ מתנין לעקור דבר מן התורה במסקנא. וקאמר התם²⁶³: “אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על / [10] א' מכל מצות האמורות בתורה באליהו בהר הכרמל הכל פי שעה שמע לו”. ומשנה: “שאני התם דכתי' אליו תשמעון” / ופריך: “וליגמר מינה”, ומשני: “מיגדר מילתא שאני”. וכתבו שם התוספות וזׄלׄ: “וליגמר מינה וא”ת שאני התם דעל / פי הדיבר מתנבא לעבור והיכי גמר מינה לעבור משום תקנתא דרבנן של על פי הדיבר ונר' דכיון דעל / פי הדיבר שרי משום צורך שעה הׄהׄ שלא על פי הדיבר שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן / במגלה מקראי ואׄתׄ דאמרי' באלו הן הנחנקין היכא דמוחזק שאני וכו' עד ובאליהו למׄלׄ משום דמוחזק הא / [15] משמע דאפי' בלא נביא שרי נמי לבׄדׄ לעבור משום מיגדר מילתא ואוׄרׄיׄ²⁶⁴ זׄלׄ משום דאיתחזק בנביאות / היו סומכין אליו במה שהיה מתנבא²⁶⁵ מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו / ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הׄבׄהׄ ברבים ועׄיׄ כך יחזרו ישראל למוטב" / עׄכׄלׄ⁷⁰. וכן כתבו ג"כ²⁶ בסנהדרין שילהי פ' הנחנקין²⁶⁶ וזׄלׄ: “אליהו בהר הכרמל וכו' משמע דבשם הבׄהׄ היה מתנבא / לעבוד וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אׄעׄגׄ דלא יהיב אות. ובהאשה רבא נפקא לן מדכתי' אליו תשמעון אפי' / [20] אמר לך עבור על א' מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל. ותימה מאי קא פריך התם / וליגמר מינה כיון דעל פי הדיבור היה מתנבא, מה שייך למילף מינה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי / הדבור, ועוד למׄלׄ הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפי' בלא נביא שרי לבׄדׄ לעבור משום / מיגדר מילתא. ויׄלׄ דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה / ואי על פי הדיבר למׄלׄ צורך השעה, בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים ציוויו של מקום, עלא, ודאי בנביא שעשה / [25] מדעתו קאמ' ברייתא דמיירו קראי והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו / במה שהי מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ, שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה / מיגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הבׄהׄ ברבים ויחזרו ישראל למוטב. ומיהו בקרייה²⁶⁷ משמע שעל פי הדיבר / עשה דכתי' באליהו וכדברך עשיתי וגו', ופ’רש”י ז"ל בפי' הנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בחוץ בשעת איסור הבמות / ונׄלׄ דכיון דעל פי הדיבר שרי משום צורך שעה הׄהׄ שלא על פי הדיבר שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאית' / [30] בפ’ק דמגלה ועוד יׄלׄ דהא דקאמ' אליהו כדברך עשיתי לא שאׄלׄ הבׄהׄ אלא מקרא היה דורש דכתי' גוי וקהל גוים / יהיה ממך ואמרי' עתידין בניך לעשות כמעשה גוים פי' לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידן ולפי שהיה נביא / מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה". עׄכׄלׄ⁷⁰. ואׄעׄגׄ⁶⁹ דבאליהו שעת איסור הבמות היה והוא הקריב בבמה, איכא / עליה שני כריתות, כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה, ואפי' הכי שרי משום מיגדר מילתא. ומ’מ³⁹, מצינן למימד דדוקא התם

[147א] דמחמת כן שבו מעבוד עׄזׄ¹⁰ אך לא מחמת דבר קל, להכי איצטריך לאודומי נמי התם²⁶⁸, דאפי' בדבר / קל, כגון רכיבת סוס בשבת, דשבות בעלמא הוא מדרבנן, ואפי' הכי קטלינן ליה משום מיגדר מילתא. / וגדולה מזאת, ההיא דהטיח באשתו תחת התאנה¹⁰⁴, דלית יה אלא חוצפא בעלמא, ולמדנו צניעות מגמל / דכתי' מל פינו מבהמות ארץ וגו'²⁶⁹. וגם בנׄדׄ⁶⁷, שרצו לחייבו והוא יתבע משאר הממונים, נר' דלאו הכי דינא / [5] אפי' שיהיה חייב כסברתם, לפי שכתבם בפנקס הכראג' של היהודים. דהא, בהא לא מיקרי מסור, ואׄכׄ⁴⁵ / מה פשעו ומה חטאתו בכך כי דלקו אחריו²⁷⁰, וכתבו עליו שטנה²⁷¹ כעל מסית ומדיח לע’ז¹⁰. והוא לא עשה / ההסכמה לבדו, כי אם בחברת ראשי עם והסכמתם, בכתוב וחתום בידו פעם שנית הסכמה חתומה / ומקויימת בקיום בׄדׄ⁴¹

על כך. ונמצא, אפי' לדברי הרבנים יׄצׄ³⁸, לא עליו לבדו האשם יותר מאחרים / שאר הממונים, וכ"ש⁶⁷ שאין שום חיוב בכך על שום ממונה מהם, הואיל ועשו זה בהסכמת הרבנים יׄצׄ³⁸, / [10] וכפי סברתם למיגדר מילתא כאמור. ואׄכׄ⁴⁵, מה פשעם ומה חטאתם כי ידלקו אחריהם, וזהו בין רבים / עם רבים, דהיינו כלל כל הקהל לפי סברתם, לא עם הממונים לבדם. ולא דמי להא דכת' במרדכי ז"ל²⁷² / בפ' לא יחפור, דיחיד המדיין עם הרבים, שהן גובין ממנו תחלה ואח"כ יורדין עמו לדין, שהקהל דינם להיות / מוחזקין ותופסים, תובעין ולא נתבעין. וכת' דדין תורה הוא והביא ראיה מפ' איזהו נשך²⁷³ וכתבו מׄהׄרׄיׄק ז"ל / בתשובותיו בשורש ח'²⁷⁴ דחשו חׄזׄלׄ להיזיקא דרבים. ובנׄדׄ⁶⁷, נעשה לתקון הרבים לפי סברתם ורחמנא ליבא / [15] בעי²⁷⁵, והדבר היה מסור להם על זה משום קיום ישוב העיר מן הרבנים ומכל הקהלות, להפך בזכותם / ולפקח בעניינם. ומצינו כמה תקנות תקנו חׄזׄלׄ מפני תקון העולם. המוצא אבדה לא ישבע מפני תקון העולם²⁷⁶, / ותקנת משכון הממשכנו והוא אינו שלו מפני תקון העולם²⁷⁷, וחוזרין בכלי זיינן בשבת כדי שלא תהא מכשילן / לעתיד לבא²⁷⁸, ואפי' לגזלן עשו תקנה, שאם השיב גזלתו אין מקבלין ממנו מפני שישוב בתשובה / משום מעשה שהיה²⁷⁹. וכ"ש⁶⁷ במי שנתכוון לטובה לתקון כלל הקהלות איש את רעהו יעזורו²⁸⁰, ולא יהיו אלא / [20] כטועים בדבר משנה²⁸¹ דחוזרים, כדאית' בסנהדרים בפ' אחד דיני מׄ²⁸² ממונות ובבכורות פרק / עד כמה, כההוא עובדא דפרה שנטלה האם שלה²⁸³ וכו'. ואׄכׄ⁴⁵ אמור מעתה החרם לא חל עליו ונתבטל / מאיליו. וההיא דאמרי' בפׄקׄ דעׄזׄ²⁸⁴ ובחולין פ' אלו טרפות²⁸⁵ ובנדה פׄבׄ²⁸⁶: חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר / וכו', היינו כשחולק בסברה אך לא על פי הגמרא, וכמו שכתבו שם התוספות בעׄזׄ ובפׄבׄ דנדה בסופו / וכן כת' המרדכי זׄלׄ בפׄקׄ דעׄזׄ²⁸⁷ וזׄלׄ: “פׄרׄיׄ זׄלׄ דכל הני מיירו כגון דאפליגו בסברה דכיון שהתיר הראשון / [25] אין השני רשאי לאסורכיון דלא מוכח ממשנה וברייתא אבל על [ידי] ראיות התנן בפ' אחד דיני ממונות / הטמאות והטהרות מחזירין בין לזכות בין לחובה, והכי אשכחן בכמה דוכתי וכן בפ' אלו טרפות גבי / ההוא מחטא דאישתכח בסימפונא דכבדא מר מטריף ומר מכשיר”. עׄכׄל^70ׄ. ובפ"ב דנדה ¹²² נמי אמרי / דילתא איתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה, / ומסיק התם דרב יצחק בריה דרב יהודה אגמריה סמך. ובהא מתוקמא נמי ההיא דאמרי' אין בׄדׄ יכול / [30] לבטל דברי בׄדׄ חבירו אלא אׄבׄ גדול ממנו בחכמה ובמנין²⁸⁸, ובהא נמי מתוקמא ההיא דכל המורה הלכה / בפני רבו חייב מיתה²⁸⁹, דהיינו בסברה אך לא בגמ', דאגמריה סמך. והיינו נמי דהלכה כבתראי מאביי / ואילך²⁹⁰ אפי' כתלמיד במקום הרב, משום דעד אביי ורבא לא היו התלמידים לומדים אלא על פי קבלת רבותיהם / ואין לתלמיד אלא מׄשׄ²⁹¹ רבו, דאם ר' לא שנאה ר' חייא מנא ליה²⁹², ולכן בזה אין הלכה כתלמיד במקום הרב²⁹³ אבל / מאביי ואילך למדו כל הדעות. ברייתא דר' חייא ודר' אשעיא ודבר קפרא ושאר ברייתות, וכמו שכתב מׄהׄרׄיׄקׄ זׄלׄ / בתשובותיו

[147א] בשורש פד וצד²⁹⁴. ובהא לא מצינן למימר, אם ר' לא שנאה ר' חייא מנה ליה, ולהכי מאז והלאה / הלכה כתלמיד כמקום הרב משום דאקמריה סמך. ואׄעׄפׄ²⁹⁵ שנאמרו פירושין להרׄאׄבׄדׄ ז"ל, ולהׄרׄןׄ ז"ל / בההיא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר²⁹⁶ וכו', אנו אין לנו אלא דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וההיא / דתנן בפׄ אחד דיני ממונות¹¹⁹, דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, ובבכורות¹¹⁹ תנן: דן את הדין / [5] חייב את הזכאי זיכה את החייב וכו', מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. אוקימו להו בגמ', כגון שטעה / בשקול הדעת, וכי קתני מחזירין כשלא נשא ונתן ביד, וכי קתני מה שעשה עשוי ואין מחזירין, מיירי / כשנשא ונתן ביד וטמא את הטהור דאגע בהו שרץ, ובלא הכי אינו משלם מביתו אׄעׄגׄ⁶⁹ דטמאינהו / בהוראתו ושויינהו חתיכה דאיסורא. ומ"מ⁶⁹ לא מיקרי מזיק בהיזק שאינו נכר, ולעולם בין אגע בהו / או לא אגע בהו אין מחזירין. וכתב הרׄמׄבׄן זׄלׄ בחדושיו בפ' אלו טרפות, והרׄשׄבׄאׄ²⁹⁷ ז"ל פי' נשא ונתן ביד / [10] פטור ואׄעׄפׄ¹³¹

שנר' שחזר בו מהא, שהרי כת' בה' בכורות שלו שאם נשא ונתן ביד חייב²⁹⁸. בנׄדׄ⁶⁷, דטעו בדבר / משנה, גם שהיה בפרעון המסים הקבועים עליהם תמיד ולא יותר, אין כאן היזק בכך, ויפרעו מן הכל ולא / מן הממונים לבדם, דהא לא בריא היזקייהו וכדאמרן. והרי אפי' במשפט העיכול אין לנו לעקל שום / נכסים, כי אם ע"י²⁹⁹ אמתלא ברורה על פי התורה, לפי שאין מקום לשום ב"ד⁴¹ לעכב שום ממון על שום / אדם, אלא כשיש אמתלא בדבר. וכמו שכתב הׄראׄשׄ ז"ל בפסקיו בפ"ק דבׄקׄ³⁰⁰ והביאו מהׄרׄיׄ ז"ל בתשובותיו בסימן / [15] ש"ה³⁰¹ ומהׄרׄיׄקׄ ז"ל בתשובותיו בשורש קׄטׄ. ואם נדון הרבנים יׄצׄ³⁸ לכף זכות במה ששלחו בכׄהׄרׄ³⁰² יהודה הׄנׄזׄלׄ³⁰³ / את הנׄחׄשׄ⁹ אשר אין לו לחש, ונאמר שהיה חייב בכך ממקום אחר, וכאן מצא בעל חו(בת)³⁰⁴בות את חובו, / גם לזה נאמר: אף שיהיה אמת אין לחוש לנׄחׄשׄ⁹ ההוא. וכמו שכתב מׄהׄרׄיׄ ז"ל בתשובותיו / בספר תרומת הדשן בסימן רׄעׄדׄ על אדם שעבר עבירה שראוי לנדותו עליה ועמד הרב / שבעיר ונדה אותו, אכן הכל הרגישו והכירו שנדהו מחמת שנאה שהיה לו עליו בלאו הכי. / [20] ושאלוהו אם יש לחוש לנדוי ההוא והשיב וזׄלׄ: “יראה דיש להביא ראיה דאין ממש בנדוי כׄהׄגׄ מהא / דאמרי' בירושלמי ומייתי לה בהגהה במיימון וביורה דעה תׄחׄ שנדה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין / נדוי נדוי וכתב ביורה דעה לא ידענין מהו לצורך עצמו, ושמא הכי פי' שנדה כהלכה ומיהו לא / נתכוון אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכך אין נדוי נדוי. ע”כ⁵³. ונר' דנׄדׄ⁶⁷ להא דאמי בממון / דמ"ל אם מכוין כדי לנקום או כדי להשתכר, אם מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע את שונאו גם / [25] זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו דנר' טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לשם שמים כדי לעשות / גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת דאם לא כן אין ממש באותו / נדוי ואׄעׄגׄ דבהגהה במיימון מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר, אדברי רׄאׄבׄיׄהׄ ז"ל יש לסמוך דכן / כתב עליו אׄזׄ דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו"³⁰⁵. עׄכׄלׄ⁷⁰. ומ"מ³⁹ מה שכתוב בהסכמה שיקחו מסים / מהבׄתׄ²⁰ לסבת קיום ישוב העיר, הוי זה שלא כדין הוא עשויה, ואין כאן שום מיגדר מילתא בנטילת / [30] המחילה, אף אם הסכימו בה הרבנים יׄצׄ³⁸. דהא מוכח מההוא כלילא דשדי מלכא וכו' כדלעיל³⁰⁶ להפך, / וכמו אמ' ר' דאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ, ואפשר שעשאוה הרבים ההם יׄצׄ³⁸ להסיר / מעליהם דבת רבים בקרובים חבים ועינם צרה בתׄחׄ²³. ועתיד לצאת עשן מחופת תׄחׄ ומעויר עיני מי / שעינו צרה בתׄחׄ וכן יוצאת אש מחופתם ואוכלת מי שעינו צרה בהם, כדאי' בבתרא בפ' הספינה מדכתי' / וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה³⁰⁷ וגו'. והמחלל כבוד התורה וחק

[148א] לומדיה גופו מחולל על הבריות³⁰⁸ וגורם חׄׄו⁴⁰ אבוד העולם, העומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים³⁰⁹. וכתי' על מה אבדה הארץ, וכתי' על עוזבם את תורתי וגו'³¹⁰, ודׄחׄזׄלׄ³¹¹: על שלא / בירכו על התורה תחלה³¹²; ואפיקורוס נקרא המבזה את חבירו לפני ת"ח וכ"ש המבזה ת"ח עצמו³¹³. נמצא / בהסכמה הזאת שהסכימו להטיל מסים על הב’ת²⁰ ליכא מיגדר מילתא אלא מפרץ מילתא, ונמצא בזה / [5] תקנתם היא קלקלתם, ואעיקרא דרינא פרכא ומסתברא דדינא איפכא³¹⁴, ולכן לתקן המעוות בזה יאות / לעשות הסכמה בחומרות התורה בכל תוקף, מהיום והלאה לא יקחו שום מס משום אחד מהבׄתׄ²⁰ /אשר תהיה תורתם אומנותם³¹⁵, או שמתעסקים דרך עראי באומנות בקצת היום כדי להרוויח כדי פרנסתם / דבר יום ביומו כאוכלי המן, וקובעים עתים לתורתם תמיד, אך לא מפרשי ימים לסחורה, ומלאכתם / קבע ותורתם עראי³¹⁶, דבהכי לא תתקיים התורה, כדכתי' “לא בשמים היא”³¹⁷: דהיינו בגסי הרוח, “ולא / [10] מעבר לים היא”: דהיינו העוסקים בסחורה תמיד³¹⁸, אמנם העושים מלאכתם עראי ותורתם קבע, שכרם / אתם ופעולתם לפניהם. ובכלל מי שתורתם אומנותם יחשבו, ולא מאי דסאנו שומעניה וחביריו בושים / משמועתו³¹⁹, כי מי שהוא כזה הוא עוכר התורה ומחללה, וגופו מחולל על הבריות³²⁰. וכבר כתב הׄרׄאׄשׄ ז"ל / שכל מי שעוסק באומנותו להרויח כדי פרנסתו ועוסק בתורה קבע יקרא תורתו אומנותו. ועיני ראו / ולא זר בהיותי שליו בביתי ורענן בהיכלי בירושלים עיר הקדש תׄוׄבׄבׄ³⁷ נוה רבצי וארצי, אלי גוים ידרושו³²¹, [15] ותושבי הארץ שם היו חפצים לקח מס מהבׄתׄ²⁰ לקיים ישוב העיר, יען היותם הולכים ומתמוטטים / ומתמעטים והייתי אני ואשר קדמוני מהחכמים חלקם בחיים, קדושים אשר בארץ המה³²², מונעים בידם מעשות זאת, לבלתי קחת כי אם חצי מס מהבׄתׄ²⁰, אף אם יהיה מוכתב בפנקס המלך יׄרׄהׄ³²³, אשׁר מן הדין עליהם לפרוע כל המס הנהוג למלך; מׄמׄ³⁰ היו פוטרים אותם מחצי המס שעליהם, /לסבת הסכמה קדומה בחומרות עצומה מיוסדת להם שם על פי הנגיד החכם השלם כׄמׄהׄרׄ³²⁴ / [20] יצחק כהן שלל נׄעׄ³²⁵ ובית דינו, רבני מצרים – קדושים אשר בארץ המה¹⁵⁹, חלקן בחיים. והסכימו / עמהם רבני עיר ירושלים תׄוׄבׄבׄ³⁷ וחכמיה, והיו שומרים ההסכמה ההיא תמיד דור אחר דור. / אף אםמן הדין היו מחויבים הבׄתׄ²⁰ אשר שם לפרוע המס שעליהם למלך, הואיל ונקבו שמותם / ונכתבו בפנקסו, ודינא דמלכותא דינא³²⁶, עם כל זה היו מקיימים ההסכמה ההיא וה' עזרם תמיד. / אח"כ בא החכם השלם הרב הכולל הגאון כׄמׄהׄרׄ¹⁶¹ דוד ן' אבי זמרה נרו וראה שישוב העיר אז / [25] הוא מתמוטט, ובה עם עני ודל³²⁷, ולכן בטלה וציוה לקחת מס שלם מכל א' מהבׄתׄ²⁰

אשר שם. / ומאז והלאה חזרה ירושלים לאחור ולא לפנים, ונמצא בזה כי גם הרב הנז' נכשל בפחות מן / מה שנכשלו הממונים והרבנים רבני עיר צפת תׄוׄבׄבׄ³⁷, משום מיגדר מילתא. והסכימו לקחת מס / מהבׄתׄ²⁰ עם היותם שם בלתי כתובים בפנקס אדוננו המלך יׄרׄהׄ¹⁶⁰. דאלו היו כתובים בפנקס המלך מן / הדין היו חייבים. דהא קי"ל⁷² דדינא דמלכותא דינא, כדאי' בפ' חזקת הבתים¹⁶³; גם כי לגבי ישוב עיר צפת / [30] הואיל וסך המסים קבוע עליהם לעולם, אם ימעטו ואם ירבו, אף אם יהיו הבׄתׄ²⁰ כתובים שם / בפנקס המלך, אין לחייבם במס על פי התורה מפני שאינם גובים המס שם על פי הגולגולות / הכתובים בפנקס המלך כאשר שמעתי. ובזה ודאי יהיה דין מהבׄתׄ²⁰ במס, כדין מי שלא נכתב מהם בפנקס / המלך, ואינם חייבים לפרוע על פי התורה מאומה. סוף דבר, כהא נחיתנא לעומקא דדינא ובהא סליקנא³²⁸,

[148א] בנ"ד⁶⁷ אין על כל הממונים, הנמנים על פי הרבנים להסכים לקחת מסים מהבׄתׄ²⁰ אשר שם, שום אשם, /גם כי הרבנים לא מיחו בידם על כך עד עתה. ולכן, אין לנו להשים דמי³²⁹ מלחמה בשלום³³⁰ על העבר, / דהא אמרי' בפ' הגוזל ומאכיל³³¹: “אמר רבא: בר מתא אבר מתא מעבט, וה”מ בבול³³² ארעא", דהיינו / מס קרקע, “וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואפייס מלכא חליף”. ופׄרׄשׄיׄ ז"ל: ‘בר מתא / [5] אבר מתא מעבט’: “רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר על מס בן עיר חברו דדינא / דמלכותא דינא, והׄמׄ בבול ארעא מס קרקע שאכל פירות, וכרגא – כסף לגולגולת דשתא דא, אבל / שתא דחליף, חליף – והוא הגבא כבר פרע למלך כל קיצבה שקבל עליו שנה שעברה, ומעתה / המס שלו ולו אין כח למשכן את זה על חברו”. עׄכׄל^70ׄ. וכתב הרב המגיד ז"ל בפ"ח³³³ דה' חובל ומזיק / דאפי' נטלו ממנו שלא כדין על חברו, חייב לשלם לו, וכמו שכתב הרב בעל נמקי יוסף ז"ל שם / [10] בפי' ההלכות דהׄרׄיף ז"ל³³⁴, וכן כתב הרׄמׄבׄןׄ זׄלׄ בחדושיו דבתרא בפׄקׄ³³⁵. אמנם מכאן ואילך יאות לגדור / פרצות הנהרסות לבלתי שוב עוד עשות זאת. ואפשר דרב חנן בר רב חמא³³⁶ דרמא כרגא ארבנן / דרמה כרגא ארבנן / היה סבור דמשום קיום העיר למגדר מילתא שארי. ומׄמׄ אל רׄבׄ נחמן בר יצחק דעבר אדאוריתא / נביאי וכתובי דׄסׄלׄ³³⁷ כר', דאמ': אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ וכו', ואף גם זאת לא חייבו / לרב חנן לפרוע להם מה שהפסידם, דאלו חייבוהו לא הוה שתיק תלמודה מינה. ואם סתם הדבר לכבוד / [15] רב חנן, הׄלׄ נמי למסתם על אומרו דאמר: עבר מר אדאורייתא, נביאי וכתובי; וכי היכי דלא שתיק / מינה, הכי נמי לא הׄלׄ למשתק אחיוביה; כי היכי דלא לימרו רבנן קא מחנפי אהדדי ואי דינא לחייביה / לאהדורי הׄלׄ לתנא לאשתמוטי בשום דוכתא לאודעינן הא, אלא ודאי פטור הוא כדאמרן. וכתבו המפרשי'³³⁸ / ז"ל דמסתברא דכי אמרי' דרבנן פטירי מכסף גולגולתא ומעורי תבואתייהו, דוקא כגון שהמלך הטיל / על בני העיר ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואותיהם, או מחמת מנין גולגולתם, דאז יכולים תׄחׄ לומר / [20] לא הטיל עלינו המלך כלום אלא בשבילכם; אבל אם אמ' המלך שיתן כל אׄ ואׄ כסף גולגולתו ומעשר תבואתו / אין עמי הארץ פוראים בשביל תׄחׄ, והיינו דאשכחן דאיכא מרבנן דיהיב כרגא כדאמרי' בסנהדרין בפׄ / זה בורר³³⁹ דבר חמל קטל נפשא, אתא רב פפא וזכיה, אתא בר חמא ונשקיה אכרעיה וקביל עליה כרגא / דכלהו שניה, והיהי משכחת דרב פפא יהיב כרגא, אלא ודאי שׄמׄ³⁴⁰ כדכתיבנא. וכן נר' לרׄחׄ זׄלׄ וכן כת' הרׄמׄבׄןׄ זׄלׄ / והרׄאׄבׄדׄ ז"ל³⁴¹ וכׄתׄ והיכי קביל רב פפא מיניה דבר חמא הא לאתצולי מכרגא והא ה"ל רבית שוחד מאוחר, יׄלׄ / [25] שלא היה פורע בעדו רק שהיה מצילו ממס המלך ומדינא כל אלו היה פטור וכמו שפׄרׄשׄיׄ זׄלׄ שם, וכן / כתב הׄרׄאׄשׄ זׄלׄ בפסקיו שם³⁴², וזׄלׄ: “קם בר חמה נשקיה אכ[רע]יה וקבליה לכרגיה כלהו שניה לדבר בעדו / אל המלך לפוטרו מן המס ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא הילכך לא הוי בשוחד מאוחר”. עׄכׄלׄ⁷⁰. / והואיל וחיובו הוא מטעם דינא דמלכותא, כשיפטרנו המלך מכך אוקמיה אדינא דאוריתא, ובדינא / דאוריתא פטור הוי. הילכך ליכא בהא מילתא אסורא משום שוחד מאוחר. וכתב הר' יוסף הלוי ן' מיגש זׄלׄ / [30] שלא נאמרו הדברים הללו אלא בתׄחׄ שתורתו אומנותו, כלומר שתורתו קבע ואומנותו עראי, אבל לא / במי שעסקו קבע ואין תורתו קבע. ע"כ. ומ"מ הגון הוא בנ"ד שם לעשות הסכמה על כך לבל יוסיפו עוד / לבזות ת"ח ולהשוותם כיתר עמי הארצות להטיל עליהם מסים וארנוניות³⁴³, וכן לא יאות להיות העם / ככהן³⁴⁴. ויאות לכל בר ישראל להעמיד נזר עטרת תפארת התורה על תלה, ואל יתחלל נזרה, והיה זה שלום / [149א] על הדין ועל האמת ועל השלום¹³, בתורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום³⁴⁵, / וכל אחד על מקומו יבא בשלום³⁴⁶. נאום הצעיר בעיר, הדובר עד הלום צוף דבש אמרי / נועם משפט התורה יוכיח. יוסף ן' ציאח