¹

בחברה ובעתונים העברים אינם פוסקים מדבר על דבר ביקורו של ראש הרבנים בתורכיה, ר' חיים נחום בארץ־ישראל, ועל דבר קבלת־הפנים הנהדרה, שערך לו הציבור העברי. כל ארץ־ישראל היהודית, בלי הבדל בין היישוב הישן והחדש, בין הלאומיים והאדוקים, בין הדור הצעיר והזקן, בני הערים והמושבות – כל שדרות העם השתתפו בפגישות החגיגיות ובהבעת רגשי הכבוד לראש היהדות התורכית.

בהרבה מקומות מסרו שליחי הציבור העברי לאורח, כלבא־כוח העם העברי בתוגרמה, תזכירים על דבר הצרכים הכלכליים והתרבותיים של היישוב הא"י ושאיפותיו ותקוותיו בעתיד.

ובכל נאומי הפגישה נשמעה אותה הדעה, שהחכם באשי אינו רק ראש הדת, אלא גם בא־כוחם הלאומי של יהודי תוגרמה, המוציא והמביא את כל צרכי האומה, ושהשפעתו מכרעת בכל עניני הציבור.

ודעה זו הובעה לא רק בשעת הפגישות והחגיגות – שאז, כידוע, אין מדקדקין כל כך בדברים, ואין ממַצין את עומק הדין, ולהיפך, רגילים להפריז ולהרבות בשבחים ותהילות – אלא גם בעתונות, בין זו של ארץ־ישראל ובין זו של חוץ־לארץ, מיחסים לחכם באשי אותה חשיבות לאומית וערך מדיני בשביל התפתחות היהדות התורכית בכלל והארצישראלית בפרט.

האם באמת כה רב ערכו של החכם באשי דהאידנא? האמנם מוכשר הוא למלא תפקיד לאומי זה מפאת משרתו ואישיותו?

בתקופת שלטון היחיד, כשכל הענינים הממלכתיים נחתכו על פי רצונו של המושל, היו גם הענינים הלאומיים של כל עם ועם מסורים ביד אחת. לרגל הרבה סיבות היסטוריות ומדיניות בין־לאומיות נהנה כל עם מעממי תוגרמה, או יותר נכון, כל דת, משלטון עצמי גמור. כוחו של ראש הדת היה המכריע בכל הענינים הנוגעים לבני אמונתו, כשם שכל דברי המדינה היו תלויים לגמרי במושל היחיד. השלטון העצמי הדתי, לא הצטמצם רק בענינים הדתיים גרידא, אלא להיפך, הוא התפשט על כל החיים הרוחניים, התרבותיים והלאומיים של העדה הדתית. עכשיו – אחרי שהמהפכה הממלכתית הוציאה את גורל המדינה מידי השולטן ומסרו לידי העם המושל בעצמו על־ידי נבחריו בבית־המורשים, והוזירים האחראים במעשיהם לפני העם – נגרע גם כוחו של השלטון הדתי. אמנם מן הצד הפורמלי, לא נחסרה אף זכות אחת מאותן הזכויות המיוחדות שניתנו לראשי הדת, ובתוכם גם לראש הדת היהודית. אך למעשה בא שינוי גמור במצב הדברים. בית מורשי העם מרכז בתוכו את כל החיים המדיניים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של כל אזרחי הממלכה בלי הבדל דת, גזע ולאום. כל העמים הושוו לפני החוק, החובות והזכויות המדיניים חלים בלי יוצא מן הכלל על כל תושב תוגרמה אם רק אינו נתין חו"ל. במצב כזה מובן שאין כוחם של ראשי הדת יפה מחוץ לתחומי הדת. מינויי כוהנים ורבנים ופיטורם, השגחה על עבודת כלי־הקודש וכדומה – נמצא בגבול שלטונו של ראש הדת – ותו לא.

הפועל־יוצא מדברינו הוא זה שמן הצד החוקי אין כל יפוי־כוח מדיני־לאומי לראש הרבנים. אך שמא גודל כוחו של הרב חיים נחום בתור אישיות מצוינה, בעל רצון כביר והשקפות רחבות, ובתור כזה הוא פעל בכדי לבצר את מעמד היהדות התורכית מחוץ ומפנים? האם לא פעלו גדולות ונצורות גדולי הרוח ואבירי הרצון, גם מבלי כוח רשמי ויפוי־כוח מדיני? ולא כל שכן שהרב חיים נחום, התופס בכל זאת מקום רשמי גבוה, שהשפעתו מתפשטת על שדרות רחבות של היהודים התורכים ודבריו נשמעים גם בין היהודים בחוץ־לארץ – רב זה היה בוַדאי יכול לעשות הרבה לטובת התפתחותם של יהודי תורכיה, אילו היה באמת שואף לזה.

אולם מה עשה החכם באשי בשתי השנים שהוא יושב על כסאו? אפס.

אמנם, משך של שתי שנים בחיי העם – זהו לא זמן רב. אבל אל נא נשכח, ששתי השנים הללו היו שנות מהפכה והתחדשות, השקולות כנגד עשרות שנים של קפאון ועמידה. בשתי השנים האלה נתערערו כל יסודות המשטר הישן, הרקוב, ועל חורבותיו צמחו חיים חדשים של חירות, התקדמות ותיקונים חברתיים. כל הכוחות החבויים של העם התפרצו החוצה, כשרק הוסרה המועקה העריצית של שלטון היחיד, וכל עם מעממי תוגרמה התחיל לעבוד במרץ ובזריזות מפליאה בכדי לבצר את מעמדו המדיני, הכלכלי והתרבותי. ורק העם היהודי נחשל במהלך ההתפתחות הכללית; רק הוא לא ניסה להשתמש במצב החדש בכדי להסתדר, להתאחד, להיטיב את מצבו ולדרוש את זכויותיו האזרחיות והלאומיות. ומה עשה החכם באשי? הניסה להפיח רוח חדשה בתוך העצמות היבשות של יהודי תוגרמה? הניסה לעורר את לבם על מצבם ועתידם הלאומי?

ולא עוד אלא בשעה שקמה תסיסה לאומית בין טובי היהודים בסלוניקי ובקושטא, ויחידי־סגולה שביניהם פנו לעם העברי בתוגרמה בכדי לסדר את הקהילות ולאחד אותן וליצור הסתדרות עברית עותמנית – לא רק שהרב חיים נחום לא עזר לזה, אלא התאמץ להמית את התנועה בראשית התפתחותה על־ידי סגירת בתי־הכנסיות בפני הנואמים העממיים ובהעמידו נגד הצעת הסתדרות לאומית – הצעה לייסד… אגודה של מי שהיו תלמידי “אליאנס”. כך הבין “ראש האומה” את דרישות הרגע הגדול ההוא. או מה עשה ראש הרבנים להשבחת הסדרים בקהילה הקושטאית? איזה הם התיקונים העממיים שהכניס אל תוך המוסד היותר חשוב של השלטון העצמי, אל המג’לס עומומי (ועד גשמי)²? כלום לא נשאר הכל כמו שהיה בימים הטובים ההם של עבדול־חמיד ורבי משה הלוי?³

אך אם נפילתו של עבדול חמיד הביאה קודם כל חילוף שיטה, חילוף המשטר העריצי הפרוע במשטר עממי מתוקן – לא נתנה נפילתו של ר' משה הלוי, אלא חילוף גברא; וכל אי־הסדר ששרד בקהילות העבריות, כל הקלקולים הציבוריים נשארו גם אחרי עלות החכם באשי החדש על כסאו.

הרב חיים נחום יוכל להתפאר שהקים את השלום בירושלים, ואיחד את ראשי הכיתות שרבו זה בזה ודלדלו את הכוחות הציבוריים של הקהילה הירושלמית. אך מה הוא הערבון שכל אותם הבלבולים והסכסוכים לא יתחדשו שוב? אפשר הנשיקות המפורסמות שנקנו במחיר יקר של הענקות על חשבון העם ובלי ידיעתו? מה ערכו של שלום שנעשה בין מחרחרי־ריב אחדים ומשׂתררים מדעת עצמם על הציבור? הרב חיים נחום לא עקר את שורש הקלקולים, אלא קיצץ את עקציהם היותר בולטים בלבד.

כי כל זמן שלא יחדל הפירוד בין הקהילות, העדות והכוללים, המכלה את גוף העם, כל זמן שהעם בשדרותיו היותר רחבות לא יהיה מאוחד ומסודר לקהילה אחת, וכל זמן שבראשה לא יעמוד ועד כללי שייבחר בבחירות כלליות ושווֹת על־ידי כל העם, מבלי הבדל בין ספרדי לאשכנזי, עשיר ורש, בעל־בית ופועל – לא תוכל העדה הירושלמית להתפתח ולתפוס את המקום הראוי לה לפי כמותה ואיכותה, ואותו התוהו־ובוהו ששרר בכל הענינים הציבוריים בירושלים עד כה – יישאר גם להבא.

וכך ראינו גם כאן כיצד התיחס הרב הראשי לצרכיו האמיתיים של העם.

מי שהיה חניך ה“אליאנס”, נשאר גם אחרי עלותו על כסא ראש היהדות התורכית תלמידה המובהק של חברה זו, הרחוקה ומתרחקת מצרכי העם האמיתיים, שאינה מתחשבת את המהפכה העצומה המתחוללת בתוך האומה העברית – חברה שאינה מוכשרה להרגיש את רצון־התחיה הכביר הפועם בלב העם, אותו הרצון החודר לאט לאט גם לתוך מצודתה של “אליאנס” – לתוך היהדות התורכית.

אך אם בשאר מדינות תוגרמה עוד חלש ורופף הרצון הזה – הנה בארץ־ישראל הוא השולט שלטון בלתי מוגבל בחיי היהודים. ואת זה לא יכול החכם באשי לא לראות בזמן ששהה בארצנו.

ואם הרב חיים נחום לא הגיד לנו, הארצישראלים, מה שחפצנו לשמוע ממנו, – הנה תחת זה הרבה, הרבה הגידה לו ארץ־ישראל, הרבה יותר אולי ממה שחפץ וקיוה לשמוע…