פאראמיתוס פאראבולי
פיליפ חוזה פארמר התפרסם בתור מי ששבר את ‘קשר השתיקה’ סביב נושא המין, קשר שרדף את ז’אנר המד"ב שנים רבות. הנושא החביב עליו היה יחסי אהבה בין יצורי אנושי לבין ביננים חוץ־ארציים. (כדוגמת ‘נאהבים’, ספרו היחיד שראה עד כה אור בעברית, בהוצאת זב"מ). המעשייה שלפנינו איננה שייכת לקטגוריה זאת, והיא מציגה גישה משעשעת – וסארקאסטית עד אימה – לבעייה הרצינית של זיהום סביבתי…
* * *
“אתה חייב להודות שמעבדות סרנדיפיטוס טיהרו את הערפיח,” אמר ד"ק קֶרְלְס.
הוא התנודד וריקד, חרטום נעלו השמאלית מכה ברצפה וכמו תופסו ומושכו אחורנית. הוא היה כימאי נמוך מאוד, בגיל העמידה, ושמן. קודקודו נראה כגבו של חזיר, וקולו היה גבוה ודק.
“ערפיח, ערפיח!” אמר ד"ר סקאנט. הוא נָחַר כאילו היה אפו מלא תחמוצת החנקן. “איזו מין בעית זיהום יוצרים לדעתך כמה טריליונים של עָשׁים, אה? אלי שבשמיים, עדיין מפנים אותם מהדרכים בדחפורים. אני עצמי הייתי חייב לעצור כדי לנקות את צינור המפלט שלי! פעמיים! אלי שבשמיים!”
קרלס חייך וטלטל את ראשו ושפשף את ידיו.
“למָעֵט הכישלון שנחל, הוכתר הניסוי בהצלחה, בכך אתה חייב להודות.”
הפקח־מדען הפדראלי לא השיב. הוא סקר את המעבדה הענקית. צינורות ואביקים ביעבעו, רתחו והמו. נוזלים צבעוניים זרמו מעלה ומטה בעיקולי צינורות פלסטיק וזכוכית שקופים. לוח בקרה פעם באורות ושריקות וצלצולים, גנרטורים התיזו ניצוצות מתפתלים קדימה ואחורה, כשחקני בייסבול רובוטיים המתחממים בטרם משחק.
שני אנשים עטויי חלוקים לבנים מזגו כימיקאלים למבחנות, והמבחנות הפיצו ענני כפור נתעבים, מרושעים למראה ולריח.
“היכן לעזאזל השולחן?” רטן ואן סקאנט. הוא היה איש גבוה מאוד וכביר כרס עם משקפיים ושפם בלונדי עבות, והוא דיבר כל הזמן מאחוריו – או דרכו – של סיגאר גדול ירוק.
“איזה שולחן?” צייץ ד"ר קרלס בהתרפסות.
“השולחן עם הסדין שמתחתיו ממתינה המפלצת לברק שיעוררה לחיים, סתום שכמותך!”
קרלס צחק בעצבנות. “אה, אתה מתלוצץ! מרשים, לא?”
“צריך להיות,” גנח ואן סקאנט. “אתם, פסיכים שכמותכם, הרכבתם את זה רק כדי להרשים אותי.”
קרלס הביט על סביביו בחוסר־ישע.
ד"ר לורנצו חייך ונפנף אל ואן סקאנט. הוא היה נמוך ורזה מאוד והיה לו מצח קרח, עם מפל שיער אינשטייני מאחורי הקרחת, כפיצוי.
ד"ר מוף, גבוה מאוד, חמור־סבר, שערו גזוז בקווצות מסוגננות על מצחו, העווה פניו כלפי קרלס.
“אתה מתלוצץ, כמובן?” אמר קרלס. הוא ריקד אחורה ופוקק את פרקי אצבעותיו ללחן ‘הפיראטים מקנזאס’.
“האם אינכם שוכרים כאן איש מלבד פסיכוטים?” אמר ואן־סקאנט.
“מעבדות סרנדיפיטוס אינן שוכרות אלא את המיטב,” אמר קרלס.
ואן־סקאנט עצר ונעץ את עיניו. ד"ר לורנצו מזג את תוכנו של בזיך גבוה לתוך ערדל גומי, וד"ר מוף החזיק בקצה הערדל שלא ייפתח וניער אותו.
“אני חושב שהם בוחנים סוג חדש של גיפור,” אמר קרלס.
מוף הציב את הערדל על הרצפה והוא ולורנצו נסוגו. הערדל, נוקשה כמלח בתום חופשה בת שלושה ימים, געש. אחר כך קיפץ כקנגורו במורד המעבר בין השולחנות, היכה בכותל, ניתר, ולא נפל אלא התפרץ.
הנוזל השחום ניתז על פני מחציתו של החדר הענק. ד"ר קרלס וד"ר ואן־סקאנט התבוננו בפיות פעורים.
“קפה!” זעק ואן־סקאנט. “אתם עושים קפה! על חשבון הזמן הממשלתי!”
“יה, אז זה מה שזה?” אמר קרלס, וליקק את שפתיו. “לא רע. טוב יותר ממה שהם עושים בדרך כלל. למרות שבעצם הם ניסו להכין מלט נמס. חה, חה!”
ואן־סקאנט מחה את הגועל החום מפניו בעזרת ממחטה. “אני אסגור את המקום הזה! אפסיק את הקרנות הפדראליות! אתם עובדים על חוזה ממשלתי ללוחמה בזיהום!”
ד"ר מוף, האיש הקטן עם הקווצות, אמר, “נכון למדי, דוקטור ואן־סקאנט היקר שלי. אבל אנחנו בהפסקת הקפה שלנו, ואיננו חייבים למסור דין וחשבון על מעשינו בזמן זה.”
הוא נפנה לד"ר קרלס.
“נקה את הבלגן הזה.”
קרלס נזדעף, “אני?” אתה ולורנצו עשיתם את הבלגן."
מוף סימן את סמל השלום בשתי אצבעות, דחף אותן לעיניו של קרלס, חבט על ראשו בכף ידו, היכה בבטנו, והלם במצחו בשנית כשקרלס התקפל.
“אל תענה כך לעוזר מנהל הפרוייקט!”
קרלס כשל ואילו ואן־סקאנט צפה בו בעיניים קרועות לרווחה.
“אין צרות רבות מדי עם המשמעת כאן,” אמר ד"ר מוף. “אנו מנהלים את הספינה ביד רמה.”
ואן־סקאנט בא בעקבות מוף. ד"ר קרלס הקל כנראה על מכאוביו בעזרת נוזל מצפחת שהעלה מכיסו.
“ההשראה נמצאת במקומות רבים,” אמר מוף, כשהבחין בהבעת השאלה על פניו של ואן־סקאנט. “לעיתים קרובות צץ בראשו של ד”ר קרלס רעיון לאחר לגימה ממעין החוכמה שלו, כשם שהוא קורא לו, חה, חה!"
“ברצוני לראות מייד את ד”ר לֶגְצֶנְבְרֵיינְז," אמר ואן־סקאנט.
“כן, הנה היא, בדיוק הולכת למשרדה,” אמר ד"ר מוף. “נכון שהיא לא רגילה? אני מאוהב בה, וכך גם שני עמיתי, האימבצילים! היא מסורה מכדי להינשא עדיין. היא מדענית צעירה ויפהפיה.”
“ומי זאת?” אמר ואן סקאנט, והצביע על נערה ענקית, מחוטטת פנים בחלוק מעבדה, שדידתה אותו רגע מתוך המשרד.
“זו בִּתה המטורפת.”
“מטרפת? מושכת, כוונתך?”
“ראש־דפוק,” אמר מוף. “אה, לא התכוונתי אליך, דוקטור! היא ראש־דפוק, לא שפויה, פסיכית אמיתית, אתה יודע. אבל בעלת רעיונות מבריקים! היא זאת שחשבה על העשים.”
“עכשיו הכול ברור,” אמר ואן־סקאנט.
כשהשיב את ממחטתו לכיסו, חש במשהו מפרפר. החרק שהוציא וזרק היה עש גדול ולבן שפיו דמוי יעה. הוא התעופף מסביב לחדר הגדול עד שחלף דרך אדים שעלו ממבחנה פתוחה בה ביעבע נוזל אדום כהה. העש צנח כאילו חטף התקפת לב ונפל למבחנה, שם התפרק לגורמים.
הנוזל האדום הפך צהוב בהיר.
דוקטור לורנצו יילל, מחדוה כפי הנראה, וקרא לעמיתיו ולנערה השמנה למהר למבחנה. בדיוק באותו רגע ניסה קרלס להתאים למערכת מורכבת למחצה צינור זכוכית שאורכו עשרה רגל. הוא נפנה לשמע זעקתו של לורנצו, וקצה הצינור היכה על עורפו של מוף. קול הפיצוח נישא בחדר הענק כולו. קרלס השמיט את הצינור על ראשו של מוף בעוד הלה נאבק לקום מן הרצפה. קרלס רץ, התכופף מאחורי שולחן, ושב והופיע ליד לורנצו.
מוף קם כושל מהרצפה, כשהוא ממשש את עורפו.
ואן־סקאנט הצטרף לקבוצה. דוחף את כריסו הגדולה כאילו הכילה מכתב מהנשיא, ואמר, “מה מעניין כל־כך?”
בינתיים איבדו עיניו של מוף את ברקן. הוא הביט בחשד אל קרלס, שהתכופף מעל למבחנה, שפשף את ידיו, וזימזם. מוף אמר, “אה, ד”ר ואן סקאנט, אני משער? כן, אין ספק שהעש מכיל את האלמנט, או האלמנטים, או צירופם של הנ"ל, החסרים. חיפשנו מזה זמן רב…"
“על חשבון זמן ממשלתי?”
“בשעת הארוחה שלנו.” אמר ד"ר לורנצו.
“יהיה פשוט יותר להשתמש בעשים מאשר לנסות לנתח את העש ולקבוע מהו הגורם המסוים האחראי לריאקציה זו,” אמר ד"ר קרלס. “חה, חה!”
“אין בעיות,” אמר ד"ר לורנצו. “פשוט נשלח את השָרת החוצה עם יעה ודלי.”
“מה החומר הזה?” זעק ואן־סקאנט, פניו סמוקים.
“מֵמֵס אוניברסאלי,” אמר ד"ר מוף בחיוך גאה.
ואן־סקאנט נאבק על נשימתו ואז כיוון את אצבעו כלפי המבחנה. “מֵמֵס אוניברסאלי? אבל המבחנה הזאת…”
“אה, הריאקציה לוקחת זמן,” אמר קרלס, מפוקק את פרקי אצבעותיו ומביט בשעונו, אשר מחוגיו הלבנים הגדולים הורו תמיד על 12:32, “למעשה…”
המבחנה נעלמה, והנוזל הצהוב ניתז על השולחן המכוסה נציץ.
פינה אחת של השולחן ורגל אחת נעלמו.
חור הופיע ברצפה, וצווחה מהחדר שמתחת בקעה ממנו. והרחק מטה, נשמעה לחישתם של צינורות קיטור פגועים. אחר נוסף על הלחישה בעבוע. רגע לאחר מכן, קול נתיזה.
“ניקב כנראה את הצנרת,” אמר ד"ר מוף בחיוך.
פניו של ואן־סקאנט הפכו מאדום לאפור.
“אלי!” זעק כששבה אליו לבסוף נשימתו. זה יגיע עד למרכז האדמה!"
ד"ר מוף העביר את ידו על פניו ועל קווצותיו ואז קרא, “פסיכים שכמותכם! הייתם צריכים להשתמש בפחות ממס כמו שאמרתי לכם!”
קרלס היה מימינו; לורנצו, משמאלו. אגרופיו הוטחו בפיו של איש־איש מהם בעת ובעונה אחת, והם כשלו אחורנית כשהם אוחזים בפניהם.
“עד כמה באמת יעמיק החומר הזה?” צרח ואן־סקאנט.
מוף מיצמץ, מישש את עורפו, ואמר, “מה? אה, זה! הממס מתאדה תוך מחצית השעה, כך שאין בעיות.”
רעם נמוך זיעזע את הבניין, ואז פרץ מהחור ברצפה נוזל שחור.
מאוחר יותר, לאחר דין ודברים מרובה, הוחלט שבאר הנפט היא רכושו של הממשל הפדראלי. ימים מספר לאחר שיושבה התביעה, היא כבר לא נחשבה ביותר. אבל זה כבר שייך לעתיד.
ואן־סקאנט, בדיווחו, הודה כי אין הוא זוכר רבות מאז הרגע בו שמע את הרעם. הוא חושב שד"ר קרלס לקח צינור פלסטיק גדול כדי להכניסו לחור ברצפה בתורת פקק. הוא חושב, אבל לא יישבע על כך, שקצה הצינור היכה על מצחו כשד"ר קרלס הסתובב עם הצינור על שכמו. הוא היה עד מדינה גרוע ביותר, וכך בוטלה התביעה נגד ‘מעבדות סרנדיפיטוס’ ומנהלתן, המדענית הצעירה היפהפיה, ד"ר לגצנבריינז.
עד ש‘סרנדיפיטוס’ עברו לבניין חדש, החלו הקידוחים באתר הנפט ודרום קליפורניה טוהרה מהעשים. ד"ר מוף, בעת ראיון לעיתונות, אמר, “כיצד היה על עמיתי ועלי לדעת כי אחד הרעלים האטמוספריים אשר מוטאציה של העשים הוכשרה לאוכלו יהיה זרז מין, וכי המוטאנטים יתרבו מעבר לכל פיקוח? אה, אנא אל תצטטו הערה אחרונה זו.”
ד"ר מוף גילה ש‘סרנדיפיטוס’ מפתחות מוטאציה של עטלפים שיוכלו לשַאֲבֵק את האויר. החברה גם פיתחה מוטאציה של עיזים שיכלו לאכול זיהומי קרקע ופסולת, וכרישים שיכלו לעכל זיהומי אוקיינוס.
באותו רגע עצמו היתה ד"ר לגצנגבריינז במשרדה עם בתה.
“אני צריכה גבר,” יבבה דסדמונה.
“מי לא?” אמרה אִמה.
דסדמונה ניפחה את גומי הלעיסה שלה ופזלה על הבועה הססגונית. אמה נמתחה. האם עלה בדעתה של דסדמונה עוד רעיון נפלא?
הבועה הגדולה קרסה לתוך הפה הגדול.
“את צריכה גבר?” אמרה דסדמונה. “את? האישה הכי יפה בעולם?”
“זה מה שמפחיד אותם,” אמרה ד"ר לגצנבריינז. “ואת אלו שלא בורחים, את הפרים עם ה־איי.קיו. הנמוך, אני לא סובלת. כך שמצבי גרוע כשלך. אירוני, לא?”
“ד”ר קרלס, ד"ר לורנצו, וד"ר מוף יישאו אותך תוך דקה, ולהם יש תואר ברפואה," אמרה הבת, מזילה ריר.
“גובהם חמישה רגל, וגובהי שישה רגל ושני אינץ',” אמרה האם. “חוץ מזה, אני לא בטוחה שהם לא מסטולים.”
“הם מבריקים!”
“שתי ההצהרות אינן בהכרח סותרות זו את זו.”
“אני לא רוצה מילים יפות. אני רוצה גבר. אני בת עשרים־וחמש!”
“יש לי האיש בשבילך,” אמרה האם. “פסיכואנליטיקאן.” והוסיפה, “בסנטוריום פרטי ממעמד גבוה ביותר.”
אלא שהיא לא התכוונה לזאת. בתה סיפקה ל‘סרנדיפיטוס’ את הגאונות היוצרת. היא עצמה, חרף גאונותה, היתה ביסודה מדענית אנאליטית, ושלושת עוזריה היו ביסודם יוצרי סינתזות. ללא טירוף, לא היה המדע מגיע למאומה, וד"ר לגצנבריינז ידעה זאת.
היא לבשה שמלה חשופה והדוקה ביותר וקראה לשלושה להתייעצות.
“לא אנשא עד שבִּתי תינָשא ותפסיק לנדנד לי על חיי המין שלה או על חסרונם של הנ”ל. הייתי מציעה מאהב, אבל היא, כידוע לכם, בלתי שפויה למדי, ומתעקשת להישאר בתולה עד שיהיה לה בעל. עכשיו, כל אחד מאיתכם, נאדות של איוולת, ביקש ממני פעמים רבות להנשא לו."
ד"ר קרלס נעמד, ריקד אחורנית, פוקק את פרקי אצבעותיו, ואמר, “אני חוזר על הצעתי.”
ד"ר מוף בעט בברכו וסטר לפניו פעמיים לפני שהגיע לרצפה. כשניסה ד"ר קרלס להתרומם, היכה על ראשו במגש הקפה, שהתכופף לצורת חצי־קסדה.
“אל תפריע!” אמר ד"ר מוף.
ד"ר לגצנבריינז אמרה להם מה עליהם לעשות. לכשסיימה שררה דממה ארוכה, שנשברה לבסוף בקריאתה של דסדמונה “אווריקה!” מהמעבדה. בכל עת אחרת, היו כולם מסתערים מבעד לפתח כדי לגלות באיזה רעיון חדש ניגף בוהנה הרוחני. ד"ר לגצנבריינז נשענה אחורנית, מתחה את זרועותיה וקימרה את גבה.
“שני ניצולים. אה, השניים שלא יישאו אותה, יורשו להגריל ביניהם מי יינשא לי.”
ד"ר מוף תפס את שערו העבות של ד"ר לורנצו ועקר חופן. לורנצו צרח, אחז בקודקודו וגנח.
“שאף פעם לא אתפוס אותך שוב מביט בה כך,” אמר מוף. “זה לא הגון.”
“תודה לך, ד”ר מוף," אמרה. “אינני סובלת תאוָה גלויה. במיוחד לא במדען. זה כל־כך לא־מקצועי.”
“העונג כולו שלי,” אמר מוף, קורן.
“מה שלא מוצא חן בעיני בעניין,” אמר ד"ר קרלס, נרתע ממוף. “הוא שהמפסיד חייב להסתפק בדסדמונה.”
“האם ישנו קורבן גדול מדי למען המדע?” שאל ד"ר מוף, מרעיד.
“מה עניין מדע לכאן?” אמר קרלס. “אלא אם כן אתה מוצא בכול את המדע?”
ד"ר לגצנבריינז אמרה, “אני מותירה זאת לכם רבותי להחליט מי יושם על ה… אה, יֵלך לעקידה איתה.”
היא קמה ושוב התמתחה, והשלושה גנחו.
“האם נראה על מה חשבה דסדמונה הפעם?”
“חשבתי,” אמרה דסדמונה. “שהאוכל הזה הולך ומידָמֶּה בטעמו לנסורת מיום ליום. אז החלטתי לנסות למצוא מעדן אחר. ואז חשבתי – נסורת. טרמיטים אוכלים נסורת ומשמינים ממנה. המעיים שלהם מכילים פּרוֹטוֹזוֹאָה, אתם יודעים, הטפילים הקטנטנים הפיצק’לעך האלה. הפרוטוזואה משתמשים באנזימים כדי לעכל את התאית שבעץ ולהפוך אותה לחומר ראוי לעיכול. או.קיי., אז אלפי טונות של נסורת ושבבי עץ פשוט נזרקים מדי שנה בשנה. למה לא לשמור אותם ולהאכיל בהם אנשים? אילו…”
“אילו יכולנו לפתח מוטאציה של פרוטוזואה שתחיה במעי האנושי, נכון?” אמר ד"ר לורנצו.
ד"ר מוף הלם על מצחו באגרופו.
“אימבציל! איך תשכנע אנשים לאכול עץ?”
“בכך שתהפוך אותו לערב לחיך, לטעים,” אמרה דסדמונה.
“בדיוק מה שעמדתי להשיב על שאלתי הרטורית,” אמר ד"ר מוף.
“הלואי שהיית נותן לי רק מכות רטוריות,” אמר ד"ר לורנצו. “המכות האמיתיות האלו כואבות, יודע?”
“אילו הפסקתי להכות אותך היית אומר ששוב אינני אוהב אותך,” אמר ד"ר מוף. “מספיק ליַלֵּל, לעבודה.”
דסדמונה, מאחר שהיתה משוגעת, אי אפשר היה להפקיד בידיה את הכימיקאלים המסוכנים והציוד היקר. אך היא הורשתה להשתמש בציוד ובכימיקאלים זולים בחיפושיה אחר משהו שיהפוך נסורת לטעימה. ד"ר קרלס פיקח על כל תנועה שלה. כשם שד"ר מוף אמר לאחר מכן, היתה זו החלטה רבת־מזל מצידו, אף כי נמתחה עליו ביקורת על שעשה את ד"ר קרלס לכלב־השמירה שלה.
ד"ר קרלס, נושא צינור זכוכית ארוך כדי לחברו למערכת שהקימה דסדמונה, הסתובב כשד"ר מוף קרא לו. הצינור הפיל מבחנה של חומצה פרוסית לתוך ניסויה של דסדמונה לאותו יום. התוצאה היתה התפוצצות קלה שגרמה לד"ר קרלס להסתובב בתנופה ולהכות בצינור על עיניו של ד"ר לורנצו. וכן מלח, שכאשר זרו אותו על נסורת, היה מביא דמעות הנאה לעיניו של כל אנין־טעם. המבורגרים מנסורת הפכו למזונה החביב של דסדמונה.
היא שכחה שדרושה פרוטוזואה כדי להפוך תאית למזון, ושטרם הצליחו לפתח מוטאציה של פרוטוזואה המסוגלת לחיות במעי האנושי. אך הדבר העצוב היה שהיא נותרה מכוערת כקודם, אם לא למעלה מזה. השומן הסתיר מבנה עצמות בלתי־אסתטי ביותר.
“דומה לאביה,” אמרה ד"ר לגצנבריינז.
יום אחד התעטש ד"ר קרלס לתוך מבחנה של פרוטוזואה, ולמחרת כבר הפכו החיידקים נסורת לפרוטאין. דסדמונה שתתה ספל מלא מהחיות הקטנות ובמהרה החלה לשוב ולעלות במשקל מדייטה שרק טרמיט היה אוהב.
שבוע לאחר מכן התרגז ד"ר לורנצו על ד"ר מוף וזרק עליו אביק של פרוטוזואה. מוף התכופף, והאביק עף דרך הדלת של שירותי הגברים ברגע בו יצא משם ד"ר קרלס. ד"ר מוף אמר שאין מה לדאוג, אפילו הופצה הפרוטוזואה במערכת הביוב העירונית. הפרוטוזואה לא תחדור למי השתיה, ואם כן אז מה?
למחרת קרא ד"ר ואן־סקאנט לכולם וביקש דו"ח התקדמות על הפרוייקטים ללוחמה בזיהום.
“אווריקה!” קראה דסדמונה, והפסיקה את הישיבה.
“מה עם נגיף שיושתל בבנזין או בכל דלק אחר הנשרף במכוניות ובתי חרושת? הוא רדום עד שהוא נפלט עם הגאזים. אז הוא מרכיב את הגאזים ומבטל את פעילותם, או תוקף את המזהמים ומפרקם במהירות. כך נחסל את הרעלים במקורם. הנגיפים מתרבים באויר, וממשיכים לאכול את תוצרי השריפה. ונוכל לפתח נגיפים אקוואטיים בשביל נהרות, אגמים ואוקיינוסים.”
שלושת המדענים לחצו זה את ידי זה ואילו האם קרנה אל בתה.
ואן־סקאנט אמר, “יופי. אבל אני רוצה דוח על מה שהושג, לא על מה שאתם עומדים לעשות באיזה מחוז מעורפל ודמיוני של העתיד.”
“ודאי, בוא בדרך זו,” אמר ד"ר מוף.
הוא הוביל את נציג הממשל לשולחן גדול, עליו סודר ציוד מתוחכם.
“עמיתי ואני השקענו שעות יגיעה רבות כדי לבנות את המתקנ’צ’יק הזה, המייצר מעטה לריאות. מעטה זה יסנן את הזיהום ויכניס רק אויר טהור. איך זה נראה לך, דוקטור?”
“אינני יודע,” אמר ואן סקאנט לאיטו. “משהו מוטעה בגישתכם לבעית הזיהום. אך איני מסוגל לאתרו בדיוק.”
מוף וואן־סקאנט לבשו חליפות מגן ונכנסו לחדר הביולוגי. שם הראה לו מוף את המוטאציות של העטלפים, הכרישים, והעיזים המכונפות.
“שים לב שלעיזים אין כלל רגלים,” אמר ד"ר מוף. “מכאן שיהיה עליהן לעוף כדי להגיע ממקום למקום. ומאחר שהן חיות גדולות, יהיה עליהן לנשום חזק בעת המעוף כדי להישאר באויר. כך שהן שואפות כמויות עצומות של אויר מזוהם, וקיבותיהם וריאותיהן המיוחדות שורפות את הרעלים. מאחוריהן נותר שובל של אויר נקי. מה שהעיזים המכונפות לא יעשו, יעשו העטלפים. או אולי זה להיפך.”
“האם לא ישרפו פילים מכונפים אויר קלוקל בכמויות גדולות עוד יותר?”
שאל ואן־סקאנט בלעג.
“אנא. אל תגלוש לאבסורד,” אמר ד"ר מוף.
“יש כאן משהו שאינני יכול לאתר בדיוק,” אמר ואן סקאנט, והניד בראשו.
ד"ר מוף לא סיפר לו, אך המתקנ’צ’יק שימש גם כגלגל רולטה לצורכי נישואין. היו במתקן שלושה כימיקאלים מיוחדים, שכל־אחד מהם היה באותו רגע חסר צבע, אך היה עתיד להפוך בסופו של דבר לצבע יסוד. האחד יהיה אדום; האחד, סגול; האחד, ירוק. צבעו של מוף היה אדום; של לורנצו, סגול; של קרלס, ירוק. ברירת אקראי העבירה את הכימיקאלים למערכת, ושלושת העמיתים לא ידעו איזה מהם יהיה הראשון לשנות את צבעו. הכול היה תלוי במזל.
האיש שצבעו יופיע ראשון יזכה בידה של דסדמונה.
“וכן, יהא האל בעזרו, בשאריתה!” גנח ד"ר מוף.
יום אחד נעלמו העיזים המכונפות, לאחר שכירסמו את סורגי הפלדה ואת קירות הזכוכית שחסמו בעדן.
ימים מספר לאחר מכן, סעדו שלושת המדענים ודסדמונה במעבדה כשד"ר לגצנבריינז יצאה ממשרדה, מכוסה מכף־רגל ועד ראש בקסדה וחליפה, שכן היתה בדרכה למגזר הנגיפים כדי לערוך שלב מתקדם של ניסוי. היא נופפה לקבוצה כשחלפה לידם; הגברים הפסיקו לאכול, נאנחו וגנחו.
רגע לאחר מכן הסתער ואן־סקאנט לחדר ופניו ארגמן.
“אתם סגורים!” זעק. “העיזים המעופפות המחורבנות שלכם אכלו מחצית ממכוניתי במגרש החניה! זה הקש האחרון! אני מבטל את כל החוזים הממשלתיים שלכם!”
ד"ר קרלס, ד"ר לורנצו וד"ר מוף זינקו לרגליהם וראשי הם התנגשו.
התוצאה היתה קול חבטה עז וקריאות כאב, והמדענים התגלגלו לאחור ואחזו בראשיהם.
האזעקה המחוברת למתקנ’צ’יק נשמעה, ואור כתום בהיר הבזיק.
“אלי!” צרח קרלס. “זה קרה!”
“מה? מה?” קראו ואן סקאנט ודסדמונה. דסדמונה התנהגה כבול עץ לאחרונה, אך כעת קמה.
ד"ר קרלס, מתעלף למחצה, נאחז במוף.
חוט ירוק התפשט בנוזל הבוצי החום שבצינורות המתקנצ’יק. כה צר היה לד"ר מוף על עמיתו, עד כי לא היכה אותו על שהניח עליו את ידיו.
ד"ר לגצנבריינז חשה ממגזר הנגיפים, מותירה את הדלת פתוחה.
“מה קרה? מה קרה?”
ד"ר מוף אמר, “זה גדול יותר מ…”
בום!
ענני אדום חום וממטרי נוזל ירוק מילאו את המעבדה. עד שחזרו המדענים ודסדמונה והתייצבו, התבהרה הראות. העננים נעלמו, ונגלתה מעבדה הרוסה וכתלים חרבים, שמאחוריהם היו מגזר הנגיפים וחדרי הזואולוגיה.
“הירוק לא משנה,” מלמל קרלס. “הצלבתי את אצבעותי כשנשבענו להישמע להחלטה המתקנ’צ’יק.”
“אתה תישא את דסדמונה, אחרת…” אמר ד"ר מוף.
“אחרת מה?” צייץ קרלס.
“אחרת זה!” אמר מוף, שבר אביק מלא נוזל צהוב על ראשו של קרלס, והעביר את שלהבתו של מבער בונזן על אחוריו כשנפנה הלה ממנו והלאה.
דסדמונה ירקה נוזל ירוק.
“אוף, אני מרגישה מצחיק,” מלמלה. היא יצאה מהמעבדה בנוקשות עצית.
“חושב שהיא בסדר?” אמר ואן־סקאנט. “הנגיף הזה התפזר בכל השטח, ורק האל יודע למה יגרמו הכימיקאלים שבמתקנ’צ’יק.”
“לא יגרמו כל נזק,” אמר מוף. “אני מוכן לערוב לכך בשמי הטוב.”
“אנחנו אבודים!” אמר ואן־סקאנט, ויצא את החדר בפיק ברכים.
דסדמונה שוטטה לה, שרה, עד שמצאה מגרש ריק, בו לא כוסתה האדמה הטובה. ושם עמדה ללא תנועה, זרועותיה פשוטות לצדדים, ושורשים, עדיין בשר־ודם למחצה, ביצבצו וחדרו לאדמה דרך נעליה.
ביום הרביעי, היא הצמיחה ניצנים.
באותו זמן עברו מאות אלפי תושבים בדרום קליפרתיה מטאמורפוזה דומה.
גורמי הזיהום עברו שינוי למשהו שאינו מזהם ומשנה דו־תחמוצת הפחמן לחמצן רצוי. ‘סרנפידיטוס’ מצאו את הפיתרון האידיאלי.
רק אדם אחד לא עבר את המטאמורפוזה. היא לבשה חליפת מגן בעת הפיצוץ ולא הורידה אותה עד שהיתה בטוחה כי הסכנה חלפה.
היא היתה היצור האנושי היחיד שנותר בעולם.
פעמון הדלת צילצל.
היא קמה מהמיטה ופתחה את הדלת הקדמית.
שלושה עצים בגודל־אדם עמדו בכניסה.
“קרלס, לורנצו, מוף!” קראה ד"ר לגצנבריינז.
באופן כלשהו, הם השתרשו ואיתרו אותה. האהבה מנצחת הכול.
הם ניסו להיכנס מבעד לדלת בעת ובעונה אחת, אפילו היו עדיין אנושיים, היו נתקעים. אך עם זרועותיהם – ענפיהם – הפשוטים, לעולם לא היו מצליחים להיכנס אף לחוד.
לבסוף, הובילה אותם ד"ר לגצנבריינז לחצר האחורית, שם היכו שורש ברטט של רווחה. היא חזרה למיטה מבלי לסגור את החלון, מעשה שהיה בגדר שגיאה. היא התעוררה כששני ענפים מלטפים מה שחשבה למקומות אינטימיים.
שני העצים האחרים הטיחו את ענפיהם בזה שהצליח להגיע אליה. היא שלחה יד וקטפה כמה מפירותיו של מוף – היא חשבה שהיה זה מוף – והעץ הרעיד. הענפים נשמטו ואחיזתם רפתה.
האחרים המשיכו לחבוט בו בענפיהם.
למחרת היו כל השלושה נוקשים וחסרי־תנועה כיאה וכנאה לעצים, ועורם הפך כהה לחלוטין.
האביב בא. משהו קיפץ עמוק בתוכה של ד"ר לגצנבריינז. היא חשבה שהלואי ולא אכלה מעולם מפריו של מוף.
תרגום: שירה טמיר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות