ינואר 1981
תוך כדי שיחה עם אנשים שאינם חובבי מד"ב מובהקים, נתקלים לא אחת בתגובה הבאה: “מדע בדיוני? אתה מתכוון למעשיות הללו של אותו רוסי, מה שמו, אסימוב…?” אכן, דומה שאין שום אדם ששמו מזוהה יותר עם הז’אנר, לפחות בקרב הציבור הרחב שידיעותיו בנושא מעורפלות למדי. אף כי יש לשער שכל קורא מד"ב ותיק ורציני לא יתקשה להצביע על אי־אלו סופרים העולים על אסימוב הן מבחינה רעיונית והן (בוודאי ובוודאי) מבחינה ספרותית, אין ספק שהאיש רכש לעצמו פרסום רב ביותר, בעיקר בזכות פוריות־כתיבתו המדהימה (שבשנים האחרונות התבטאה דווקא יותר בתחום המדע הפופולרי מאשר המד"ב), ועוד יותר בזכות כשרון פרסום־עצמי מפותח, המבוסס על רברבנות חביבה, חוסר ענווה מכוון, ושיתוף הקוראים בחוויות חייו הפרטיים. כך או כך, אין ספק שבישראל הוא הסופר ‘הנמכר’ ביותר, וטרילוגית ‘המוסד’ שלו מהווה עדיין הצלחה מסחרית מסחררת, החורגת הרבה מעבר למסגרת המוגבלת של ז’אנר המד"ב. על אף זאת, רבות הן יצירותיו שטרם תורגמו לעברית, וחבל! בין אלה ניתן למנות, למשל, את “Pebble In the Sky” (משנת 1950), ‘The Stars Like Dust’ (1951), וכמובן את – ‘The Gods Themselves’ שזכה ב־1972 בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' גם יחד. לתופעה המיוחדת במינה ששמה אסימוב מוקדש הפעם מדורנו ‘פרופיל’.
ביחד עם שלושת הסיפורים מפרי עטו המופיעים בגליון זה (‘ותחשבהו’, ‘אינטואיציה נשית’, ‘המפתח’) מגיע מספר סיפורי אסימוב שראו אור עד כה על דפי ‘פנטסיה 2000’ לעשרה. זהו, בלי ספק, מספר לא גדול בהתחשב בעטו הפורה במיוחד של הסופר, אולם באמתחתנו מצויים סיפורים רבים נוספים שלו, ואלה יופיעו מדי פעם בגליונות הקרובים.
לפני כחודשיים התקיים בבוסטון שבארה"ב הארוע שאליו נשואות עיני כל חובבי המד"ב בעולם. היה זה כינוס המד"ב הבינלאומי ‘נורֶאַסקון/2’, שבמהלכו חולקו פרסי ה’הוגו' היוקרתיים עבור יצירות המד"ב הבולטות של שנת 1979. תוך כדי הכינוס התקיימו מגעים אינטנסיביים עם אישי מד"ב שונים במטרה לממש את הרעיון של עריכת כינוס מד"ב עולמי בישראל בשנת 1982 (רעיון שעליו דיווחנו בגליונות הקודמים). פרטים נוספים על כך תוכלו לקרוא במדור ‘מבזקים’, כולל פרוט פרסי ה’הוגו' העיקריים שחולקו.
מספר סיפורים המופיעים בגליון זה תורגמו על ידי שירה טמיר, המוכרת לקוראים בזכות שלושת סיפוריה שראו אור על דפי הירחון (‘נדנדה’, ‘הכובשים’, ‘והעם רואים’). התברר לנו, לשמחתנו, שכשרון התרגום של שירה טמיר אינו נופל מכשרון הכתיבה שלה, ואנו אסירי תודה על עבודתה היפה, שנעשתה בהתנדבות.
קריאה נעימה!
העורכים
סיפורים:
אינטואיציה נשית – איזאק אסימוב
האיש שרצח את מוחמד – אלפרד בסטר
אז מי יכול לעשות עץ? – פיליפ ח. פארמר
האיש שהתידד עם החשמל – פריץ לייבר
עולמו של מריון פלאורס – ס. קורנבלוט ופ.פול
מדורים:
פרופיל: המאסטרו בכבודו ובעצמו – יוחנן נאגל
מסע אל החידלון – שמעון וסרשטיין
סאגאן על: העולמות המתנגשים של ווליקובסקי (ב')
בגליון הבא:
זוכרים את ‘הדובה עם הקשר בזנבה’ (גליון מס' 11)? סיפור נוסף מאת סטיפן טול, ובו המשך הרפתקאותיהם של אנשי החללית ‘סטארדאסט’ יופיע בגליון הבא. שם הסיפור, ‘אנשי מתאן העליזים’, מרמז משהו על העימות המוזר הצפוי הפעם לאנשי ‘סטארדאסט’ עם ביננים מעולם אחר.
הסיפור ‘פרחים לאלג’רנון’ מאת דניאל קיס מוכר בארץ יותר מהצגת התיאטרון המבוססת עליו – ‘פרחים לעכבר הלבן’, או בגירסתו הקולנועית – ‘צ’ארלי’. בגליון הבא תינתן לכם הזדמנות לקרוא את הסיפור המקורי, בתרגום מעולה במיוחד.
גליון מס' 17 יהווה שלב נוסף בהתפתחותו המתמדת של המגזין – בצורת מדורים חדשים, ראיונות, והפתעות נוספות – כדרכנו.
בתרגום שירה טמיר
בשנת 1973 התבקשו מספר סופרי מד"ב לתרום מפרי־עטם לקובץ סיפורים מיוחד במינו בשם ‘השלב האחרון’ (בעריכת בארי מאלצברג ואדווארד פרמן), במטרה לנסות ולפתח כל אחד מנושאי המד"ב האופייניים עד ל’יעד הסופי', או ‘המסקנה הסופית’ שלו. מובן שאסימוב נתבקש לעשות כן לגבי נושא ה’רובוטיקה'. אסימוב בחר לעסוק ב’היבט האנושי' שבשלושת החוקים הנודעים שלו. פעמיים נזכר המונח ‘יצור־אנוש’ בחוקי הרובוטיקה. אך מהו יצור אנוש? הרי בלעדי הגדרה מתאימה אין שום משמעות לאותם חוקים. הפתרון לבעייה חבוי בסיפור שלפנינו, אחד מסיפורי הרובוטים האחרונים של אסימוב, שאולי מעמיד בספק את תרומתו להצלת האנושות מתסביך מסויים…
* * *
שלושת חוקי הרובוטיקה:
1. לא יפגע רובוט ביצור אנוש, או ע"י מחדל, יאפשר פגיעה ביצור אנוש.
2. רובוט ימלא אחר הפקודות הנתנות לו ע"י יצורי אנוש, לבד מאותם מקרים בהם מתנגשות הוראות אלה בחוק הראשון.
3. רובוט חייב להגן על קיומו שלו, כל עוד אין ההגנה מתנגשת בחוק הראשון או השני.
1.
קית' הארימאן, אשר מזה שתים־עשרה שנה כיהן כמנהל המחקר ב’תאגיד הרובוטים והאנשים המכאנים של ארה"ב', גילה כי לא היה בטוח כלל וכלל אם פעל כשורה. קצה לשונו חלף על שפתיו התפוחות אך מחמירות הסבר, ונדמה היה לו כי תמונתה של סוזאן קאלבין הגדולה, אשר בהתה כלפיו מטה מתוך תצלום, מעולם לא נראתה כה קודרת.
על פי רוב התעלם מדמותה של הרובוטיקאית הגדולה ביותר בהסטוריה, מאחר והיא הטרידה אותו (הוא ניסה לחשוב על הדמות כעל ‘זה’ אך מעולם לא עלה הדבר בידו). והפעם לא העז, ומבטה המת זה מכבר קדח לתוך צידם של פניו.
היה זה צעד נורא ומשפיל אותו היה עליו לנקוט.
מולו ישב בשלווה ג’ורג' עשר. לא השפיעו עליו לא אי־נוחותו הגלויה של הארימאן ולא דמותה של הקדושה הפטרונית של הרובוטיקה, אשר זהרה בכוך ממעל.
הארימאן אמר, “בעצם לא היתה לנו הזדמנות לשוחח על כך, ג’ורג'. אתה לא היית עימנו שנים ולי לא היתה הזדמנות להימצא אתך לבד. אך כעת הייתי רוצה לדון בענין בפרוטרוט.”
“אני בהחלט מוכן לכך,” אמר ג’ורג'. “בעת שהותי ב’רובוטים של ארה”ב' הצלחתי להבין, כי המשבר קשור באורח כלשהו ב’שלושת החוקים'."
“כן. אתה יודע את ‘שלושת החוקים’, כמובן.”
“יודע.”
“כן, מובטחני שאתה יודע. אך הבה נעמיק אף יותר ונעיין בבעיה הבסיסית באמת. במשך מאתיים שנה של, הבה נאמר, הצלחה ניכרת, לא הצליחו 'רובוטים של ארה”ב' לשכנע יצורי אנוש לקבל רובוטים. הצבנו רובוטים רק במקומות בהם דרושה עבודה אותה אין יצורי אנוש מסוגלים למלא, או באזורים הנחשבים מסוכנים מדי לבני אדם. רובוטים עבדו בעיקר בחלל, וזה הגדיל את מה שהיינו מסוגלים לעשות."
“ודאי,” אמר ג’ורג' עשר, “שזהו תחום רחב, ותחום שבגבולותיו יכולים 'רובוטים של ארה”ב' לשגשג."
“לא. ישנן שתי סיבות. בראש ובראשונה, הגבולות שנותרו עבורנו מצטמקים, ומן הנמנע הוא לעצור את התהליך. ככל שמושבת הירח, דרך משל, הופכת מתוחכמת יותר ויותר, דרישותיה לרובוטים פוחתות, ואנו מצפים כי תוך כמה שנים תאסר נוכחות רובוטים על הירח. תהליך זה יישנה בכל עולם בו יתישב האדם. שנית, לא יתכן שגשוג אמיתי על כדור־הארץ ללא רובוטים. אנחנו ב’רובוטים של ארה”ב' מאמינים, כי יצורי אנוש זקוקים לרובוטים וכי שומה עליהם לחיות יחד עם מקביליהם המכאניים, אם ברצונם לשמור על הקדמה."
“האמנם אתם עושים זאת? מר הארימאן, על שולחנך נמצא פלט מחשב המקושר, כך הבנתי, עם המולטיבאק של הארגון. מחשב הוא מעין רובוט נייח; מוח של רובוט שאינו מקושר לגוף…”
“אמת, אך אף הוא מוגבל. המחשבים בהם משתמש המין האנושי הולכים ועוברים התמחות, כדי למנוע ככל האפשר היוצרות תבונה דמויית־אנוש. כבר לפני מאה שנים נמצאנו בדרך ליצירת תבונה מלאכותית מהסוג חסר הסייגים ביותר, על ידי שימוש במחשבים גדולים להם קראנו ‘מכונות’. ‘מכונות’ אלו הגבילו את פעולתן במו ידיהן. לאחר שפתרו את הבעיה האקולוגית שאיימה על החברה האנושית, הן תכננו את השמדתן העצמית. הטיעון שהעלו היה, כי עצם המשך קיומן יציב אותן בתפקיד של משענת למין האנושי, ומאחר שחשו כי הדבר יפגע ביצורי האנוש, הן כילו עצמן על פי ‘החוק הראשון’.”
“והאם לא צדקו בעשותן כך?”
“לדעתי, לא. בפעולתן זו רק חיזקוּ את ‘תסביך פרנקנשטיין’, שהינו, בעצם, האמונה כי כל אדם מלאכותי יקום בסופו של דבר על יוצרו. אנשים חושבים, כי בסופו של דבר עלולים רובוטים לתפוס את מקומם של יצורי אנוש.”
“האם אינך חושש מכך בעצמך?”
“אני מיטיב לדעת, כי כל עוד קיימים שלושת החוקים, לא יהיו מסוגלים לעשות כן. הם עשויים לשרת כשותפים למין האנושי; הם יכולים ליטול חלק במאבק הגדול, להבין ולהנחות בתבונה את חוקי הטבע, כך שיחד הם יכולים לעשות יותר ממה שיוכל המין האנושי להשיג את שעם לבבו; אך תמיד במצב שבו רובוטים משרתים יצורי אנוש.”
“אך אם במהלך שתי מאות הוכח כי ‘שלושת החוקים’ מגבילים את הרובוטים ביעילות, מה הוא מקור חוסר האימון אותו רוחשים יצורי האנוש כלפי הרובוטים?”
“ובכן,” שערו המאפיר של הארימאן דובלל כשחיכך את ראשו במרץ. “בעיקר בורות ודיעות קדומות, כמובן. לרוע המזל מעורבים בכך גם כמה סיבוכים בהם נאחזים המקטרגים נגד הרובוטים.”
“והקשורים ב’שלושת החוקים'?”
“כן. ‘החוק השני’ במיוחד. אין כל בעיה ב’חוק השלישי', אתה רואה. הוא אוניברסלי. רובוטים נוטים תמיד להקדיש את עצמם לטובת יצורי אנוש, כל יצורי האנוש.”
“כמובן,” אמר ג’ורג' עשר.
“החוק הראשון הוא אולי פחות משביע רצון, מאחר ותמיד ניתן לדמיין מצב בו חייב רובוט לבצע או פעולה א' או פעולה ב', ורק אחת משתיהן, כשכל אחת מהן תגרום נזק ליצור אנוש. על שום כך חייב הרובוט לבחור במהירות איזו מן הפעולות תגרום פחות נזק. לא קל לתכנן את הנתונים הפוזיטרוניים במוח הרובוט באופן שיאפשר את הבחירה. אם פעולה א' תגרום נזק לאמן צעיר ומוכשר ואילו פעולה ב' תגרום נזק שווה ערך לחמישה קשישים שאינם בעלי ערך במיוחד, איזו פעולה יש לנקוט.”
“פעולה א',” אמר ג’ורג' עשר. “נזק לאחד הוא פחות מנזק לחמישה.”
“כן, כך תמיד עוצבו רובוטים להחליט. לצפות מרובוטים לשפוט באשר לדקויות כגון כישרון, משכל, או התועלת הכללית לחברה, נראה תמיד בלתי מעשי. הדבר היה דוחה את ההחלטה עד לנקודה בה הרובוט משותק כליל, כך שאנו מכריעים לפי המספר. למרבית המזל, ניתן לצפות כי משברים בהם יהיה על הרובוטים להחליט יהיו ספורים… אך זה מביא אותנו אל החוק השני.”
“חוק הציות.”
“כן. ההכרח בציות הוא קבוע. רובוט עשוי להתקיים עשרים שנה מבלי שייאלץ לפעול במהירות כדי למנוע נזק ליצור אנושי, או למצוא עצמו בעימות עם ההכרח להסתכן בהשמדתו שלו. במשך כל הזמן הזה, מכל מקום, הוא יציית לפקודות בקביעות… לפקודותיו של מי?”
“לאלו של יצור אנוש.”
“כל יצור אנוש? כיצד תוכל לשפוט יצור אנוש, כך שתדע אם לציית לו או לא? מה אם ‘ותֵדָעהו, בן אנוש – ותְחַשְבְהוּ’, ג’ורג'?” (תהילים).
ג’ורג' היסס.
הארימאן אמר בחופזה, “ציטוט תנ”כי. לא חשוב. אני מתכוון, האם חייב רובוט למלא אחר הוראותיו של ילד; או של שוטה; או של פושע; או של בן אדם נבון ומהוגן אשר במקרה, מחמת העדר בקיאות, אינו ער לתוצאותיה הלא־רצויות של הוראתו? ואם שני יצורי אנוש נותנים לרובוט הוראות סותרות, לפי איזן מהן ינהג?"
“במשך מאתיים השנים,” אמר ג’ורג'. “האם לא התעוררו בעיות אלו ונפתרו?”
“לא,” אמר הארימאן, מניד ראשו בעוז. “הכשילה אותנו עצם העובדה שהרובוטים שלנו שימשו רק בסביבות ממוקצעות בחלל החיצון, שם היו כל האנשים שאיתם היה להם עסק מומחים במקצועם. לא נכחו שם ילדים, שוטים, פושעים או בורים בעלי כוונות טובות, ואפילו כך, היו מקרים בהם נגרם נזק על ידי הוראות טפשיות או אפילו חסרות מחשבה בלבד. נזק כזה בסביבה ממוקצעת וחתומה ניתן לבלום, אך על פני כדור הארץ חייב להיות לרובוטים שיפוט. כך טוענים אלו המתנגדים לרובוטים, ולכל הרוחות, הם צודקים.”
“אם כך, עליך להחדיר כושר שיפוט למוח הפוזיטרוני.”
“בדיוק. לכן התחלנו לייצר את דגמי ה־ג’יי. ג’יי. המסוגלים לשקול כל יצור אנוש בהתחשב במין, גיל, עמדה חברתית, עמדה מקצועית, משכל, בגרות, אחריות חברתית וכן הלאה.”
“כיצד ישפיע דבר זה על ‘שלושת החוקים’?”
“על ‘החוק השלישי’ כלל וכלל לא. אפילו הרובוט רב הערך ביותר חייב להשמיד את עצמו למען יצור אנוש פחות הערך ביותר. בכך אסור להתערב. ‘החוק הראשון’ מושפע רק כאשר הפעולות האלטרנטיביות תגרומנה כולן נזק. יש לשקול את איכותם של יצורי אנוש המעורבים, כשם שיש לשקול את כָּמותם, בתנאי שקיים הזמן לשיפוט כזה והבסיס לו, דבר שלא יקרה לעתים תכופות. ‘החוק השני’ יושפע יותר מכל, מאחר שכל ציות פוטנציאלי חייב לכלול שיפוט. הרובוט יגיב לאט יותר, אלא אם כן יהיה מעורב בכך אף החוק הראשון, אך הוא יציית ביתר הגיון.”
“אך הליכי השיפוט הנדרשים הם סבוכים מאוד.”
“מאוד. הכורח להפעיל שיפוט כזה האט את תגובותיהם של שני הדגמים הראשונים עד לנקודה של שיתוק. שיפרנו את העניינים בדגמים שאחריהם במחיר הכנסתם של נתיבי מוח כה רבים, עד כי מוחו של הרובוט הפך גדול ומסורבל מדי. בשני הדגמים האחרונים שלנו, מכל מקום, סבורני שהישגנו את מה שרצינו. הרובוט אינו חייב להפעיל שיפוט מיידי באשר לערכו של יצור האנוש ולערכן של הוראותיו. הוא מתחיל בכך שהוא מציית לכל יצורי האנוש כפי שעושה כל רובוט רגיל, ואז הרובוט גָדֵל, לומד ומתבגר. בתחילה הוא שווה־ערך לילד ועליו להימצא תחת פיקוח מתמיד. עם התבגרו, מכל מקום, ניתן יהיה יותר ויותר לשלבו, ללא פיקוח, בחברה של כדור־הארץ. בסוף יהיה חבר מלא בחברה זו.”
“לבטח עונה הדבר על טענותיהם של המתנגדים לרובוטים?”
“לא עונה,” אמר הארימאן ברוגז. “הם מעלים טענות אחרות. הם לא יקבלו שיפוט. לרובוט, אומרים הם, אין כל זכות לסווג אדם זה או אחר כנחות. בכך שיעדיף את הוראותיו של א' על פני אלו של ב', הוא מסווג את ב' כנחשב פחות מ־א' וזכויות האנוש שלו מופרות.”
“ומה התשובה לכך?”
“אין. אני נכנע.”
“אני רואה.”
“אני נכנע עד כמה שהדבר נוגע אלי… במקום זאת ג’ורג', אני פונה אליך.”
“אלַי?” קולו של ג’ורג' עשר נותר שקט. ההפתעה הקלה שבו לא ניכרה מקולו. “מדוע אלי?”
“משום שאינך אדם,” אמר הארימאן במתיחות. “כבר אמרתי, שאני שואף לכך שהרובוטים יהיה שותפיהם של בני האדם. ברצוני שאתה תהיה שותפִי.”
ג’ורג' עשר הגביה את ידיו ופְרָשׂן, הכפות מופנות כלפי מעלה, מחווה מוזרה באנושיותה.
'וכי מה ביכולתי לעשות?"
“נדמה לך, אולי, שאינך יכול לעשות ולא כלום, ג’ורג'. אתה נוצרת לפני זמן רב, ועדיין הינך ילד. לא תוכנן עבורך גודש ראשוני של מידע – לכן היה עלי להסביר לך את המצב בפרוטרוט – כדי להותיר מקום לגדילה. אך רוחך תרחב, ואתה תגיע לכך שתוכל לגשת לבעיה מזוית אל־אנושית. במקום בו אני איני רואה כל פיתרון, עשוי אתה, מנקודת המבט שלך, למוצאו.”
ג’ורג' עשר אמר, “מוחי תוכנן בידי אדם. באיזו דרך הוא עשוי להיות אל־אנושי?”
“אתה האחרון בדגמי ה־ג’יי.ג’י., ג’ורג'. מוחך הוא המתוחכם ביותר אותו תכננו אי פעם, ומבחינות מסוימות הוא סבוך ומעודן אף יותר מאלו של ה’מכונות' הענקיות הנושנות. הוא פתוח־קצוות, ובהתחילו מבסיס אנושי יוכל לגדול – והוא אכן יגדל – בכל כיוון שהוא. אפילו במגבלות המחייבות של ‘שלושת החוקים’, עדיין תוכל לחשוב באופן אל־אנושי לחלוטין.”
“האם אני יודע די הצורך על יצורי האנוש כדי לגשת לבעיה בהגיון? על עברם? על נפשם?”
“כמובן שלא. תלמד מהר ככל שיהיה באפשרותך.”
“האם אקבל עזרה, מר הארימאן?”
“לא. הדבר הוא אך ורק בין שנינו. איש מבלעדינו אינו יודע על כך, ואסור לך להזכיר פרויקט זה באזני יצור אנוש כלשהו, אם ב’רובוטים של ארה”ב' ואם מחוצה לו."
ג’ורג' עשר אמר, “האם אנו עוברים עבירה, מר הארימאן, בכך שאנו שומרים על סודיות הענין?”
“לא. אך פיתרון זה לא יתקבל, בעיקר משום ש’גיבורו' הוא רובוט. כל הצעה לפתרון אליה תגיע תַּפְנֶה אלי; ואם היא תֵּרָאה לי בעלת ערך, אני אציג אותה. איש לא יידע לעולם מה מקורה.”
“לאור מה שאמרת קודם לכן,” אמר ג’ורג' עשר בקור רוח, “זהו התהליך הנכון… מתי אני מתחיל?”
“כעת. אדאג לכך שיסופקו לך כל הספרים העשויים להיות לך לעזר.”
הארימאן ישב לבדו. באור המלאכותי של פנים משרדו לא היתה כל רְאָיה לכך שהחשיך בחוץ. הוא לא חש כלל שחלפו שלוש שעות מאז החזיר את ג’ורג' עשר לתאו ועזָבוֹ שם עם מבחר הסרטים הראשון.
כעת נותר לבדו עם רוחה של סוזאן קאלבין, הרובוטיקאית המבריקה אשר שיכללה ופיתחה את הרובוט הפוזיטרוני במו ידיה, מצעצוע ענק עד להפיכתו למכשיר העדין והרב־צדדי ביותר של האדם; כה עדין וכה רב צדדי עד כי האדם לא העז להשתמש בו, מתוך קנאה ופחד.
למעלה ממאה שנה חלפו ממותה ועד עתה. הבעיה של ‘תסביך פרנקנשטיין’ היתה קיימת בזמנה שלה, והיא מעולם לא פתרה אותה. היא מעולם לא ניסתה לפתור אותה, שכן מעולם לא היה צורך בכך. הרובוטיקה התפשטה בזמנה בעיקר עקב צרכי מחקר־החלל.
היתה זו, הצלחתם של הרובוטים, אשר באורח פרדוכסלי הפחיתה את תלותו של האדם בהם, והותירה את הארימאן בזמנים אלו…
אך האם היתה סוזאן קאלבין פונה לרובוטים לקבלת עזרה? ודאי, היא היתה…
והוא ישב שם עת רבה, אל תוך הלילה.
2.
מאקסוול רוברטסון היה בעל המניות הראשי של ‘רובוטים של ארה"ב’, ובמובן זה גם השולט בחברה. הופעתו לא היתה בשום פנים מרשימה. הוא היה הרחק בשנות העמידה, גוץ למדי, ושלט בו ההרגל ללעוס את פינתה הימנית של שפתו העליונה בעת שהיה מוטרד.
עם זאת, בשני עשורי שנים של התחברות עם דמויות ממשל, פיתח דרך בטוחה לטפל בהן. הוא נטה להתדיין בשקט, ויתר, חייך, ותמיד הצליח להרוויח זמן.
עם חלוף הזמן, הלך הדבר ונעשה קשה יותר ויותר. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה גונאר אייזנמות'. מבין כל סידרת ‘הממונים הגלובאליים’, שכוחם במאה האחרונה היה קטן מזה של ‘המנהל הגלובאלי’ של המאה הקודמת, היה אייזנמות' הסמוך מכל לקצהו הנוקשה יותר של מישור הפשרה האפור. הוא היה ה’ממונה' הראשון שלא נולד באמריקה, ואם כי לא ניתן היה להוכיח בבירור, בכל דרך שהיא, כי השם הארכאי ‘רובוטים של ארה"ב’ עורר את עוינותו, הכל ב’רובוטים של ארה"ב' האמינו בכך.
הועלתה הצעה, בשום פנים לא הראשונה בשנה זו – או בדור זה – לשנות את שמו של התאגיד ל’רובוטים עולמיים', אך רוברטסון לא היה מסכים לכך לעולם. החברה נבנתה בראשיתה בהון אמריקאי, בעזרת מוחות אמריקניים ובעמל אמריקני, ואם כי היתה זה מכבר כלל־עולמית בהיקפה ובטבעה, שומה על השם להעיד על מוצאה – כל עוד עומד בראשה שבט הרוברטסונים.
אייזנמות' היה אדם שפניו הארוכות והעצובות היו בעלות מרקם גס ותווים גסים. הוא דיבר גלובאלית במבטא אמריקני מודגש, אם כי מעולם לא שהה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו.
“הדבר נראה לי ברור לחלוטין, מר רוברטסון. אין כל קושי. מוצריה של חברתך תמיד מושכרים, לעולם אינם נמכרים. אם לא יהיה עוד צורך ברכוש המושכר שעל הירח, מוטל עליך לקבל את המוצרים חזרה, ולהעבירם.”
“כן, ‘ממונה’, אך לאן? יהיה זה נגד החוק להביאם לכדור־הארץ ללא רישיון ממשלתי, ורישיון זה לא הוענק.”
“הם לא יועילו לך כאן. אתה יכול לקחתם לכוכב חמה או לאסטרואידים.”
“מה נעשה בהם שם?”
אייזנמות' משך בכתפו, “הגאונים של חברתך ימצאו משהו.”
רוברטסון הניד את ראשו, “יהיה כרוך בכך הפסד עצום לחברה.”
“חוששני שכך יהיה,” אמר אייזנמות' ללא סימני השתתפות. “אני מבין, כי החברה נתונה במצב כספי גרוע מזה מספר שנים.”
“בעיקר עקב ההגבלות אותן כופה הממשל, ‘ממונה’.”
“עליך להיות ריאליסטי, מר רוברטסון. אתה יודע שדעת הקהל מתנגדת לרובוטים.”
“שלא בצדק, ‘ממונה’.”
“אך זהו המצב, מכל מקום. נראה כי יהיה זה מן החכמה לחסל את החברה. אין זו אלא הצעה, כמובן.”
“להצעתך יש תוקף, ‘ממונה’. האם נחוץ לומר לך ש’המכונות' שלנו, לפני מאה שנה, פתרו את המשבר האקולוגי?”
“מובטחני, כי המין האנושי אסיר תודה, אך הדבר התרחש זה מכבר. אנו חיים כעת בברית עם הטבע, ככל שהדבר אינו נוח לעיתים, והעבר הוא מעורפל.”
“בכוונתך לשאול מה עשינו עבור המין האנושי לאחרונה?”
“אני משער כי כן.”
“ודאי אין מצפים מאיתנו לחיסול מיידי; לא מבלעדי הפסדים עצומים. אנו זקוקים לזמן.”
“כמה?”
“כמה תוכל לתת לנו?”
“הדבר אינו תלוי בי.”
רוברטסון אמר בשקט, “אנו לבדנו. אין לנו צורך במשחקים. כמה זמן אתה יכול לתת לי?”
הבעתו של אייזנמות' היתה כשל אדם הנמלך בדעתו, “אני חושב כי אתה יכול לסמוך על שנתיים. אהיה ישר, הממשל הגלובאלי מתכוון ליטול את הפיקוח על החברה ולפרק אותה עבורך אם לא תעשה זאת עד אז בעצמך, פחות או יותר, אלא אם כן תהיה תפנית חדה בדעת הקהל, דבר בו אני מטיל ספקות חמורים…” הוא הניד בראשו.
“שנתיים, אם כן,” אמר רוברטסון בשקט.
רוברטסון ישב לבדו. לא היתה כל מטרה בחשיבתו, והיא, משום מה, נפנתה לסקירת העבר. ארבעה דורות של רוברטסונים עמדו בראש החברה. איש מהם לא היה רובוטיקאי. היו אלה אנשים כלֶנִינג ובּוֹגַרט, ומעל לכול, מעל לכול, סוזאן קאלבין, אשר הפכו את ‘רובוטים של ארה"ב’ למה שהיתה, אך ודאי הוא כי ארבעת הרוברטסונים סיפקו את האקלים שאיפשֵר להם לבצע את עבודתם.
אלמלא ‘רובוטים של ארה"ב’, היתה המאה העשרים ואחת צועדת לתוך אסון מתקדם. העובדה שלא כך היה, תודות ל’מכונות', אשר במשך דור שלם הדריכו את המין האנושי בינות לתהפוכות ההסטוריה.
וכעת, עבור כך, ניתנו לו שנתיים. מה אפשר לעשות במשך שנתיים, כדי להתגבר על הדעות הקדומות המושרשות בלב המין האנושי? הלא הוא לא ידע.
הארימאן דיבר בתקווה על רעיונות חדשים, אך לא יכול היה לפרט. ומוטב כך, שכן רוברטסון לא היה מבין זאת.
אך מה בכלל יכול הארימאן לעשות? מה עשה אי־מי אי־פעם נגד סלידתו העמוקה של האדם מחיקויים?
רוברטסון שקע בשינה עמוקה ממנה לא צמחה כל השראה.
3.
הארימאן אמר, “הכל ידוע לך כעת, ג’ורג' עשר. קיבלת כל מידע שיכולתי להעלות בדעתי שחשוב לפתרון הבעיה. עד כמה שהדבר נוגע לעצם כמות המידע, כבר איכסנת בזכרונך בנוגע ליצורי אנוש ודרכיהם, עברם וההווה שלהם, יותר מהידוע לי או לכל יצור אנוש בודד אחר.”
“סביר מאוד.”
“האם דרוש לך עוד דבר מה לדעתך?”
“עד כמה שמדובר במידע, אינני מוצא כל פערים ברורים. ייתכנו דברים שוּלִיים שלא חשבתי עליהם. אינני יכול להיות בטוח. אך זה יהיה נכון ככל שירחב מעגל המידע אותו קלטתי.”
“אמת. ואף אין לנו זמן בלתי מוגבל כדי לקלוט מידע. רוברטסון אמר לי כי לרשותנו שנתיים בלבד, ומתוכן חלפו כבר שלושה חודשים. האם תוכל להציע דבר כלשהו?”
“כרגע, מר הארימאן, לא כלום. עלי לשקול את המידע ולמטרה זו תועיל לי עזרה.”
“ממני?”
“לא. במיוחד לא ממך. אתה הינך יצור אנוש שלשיקוליו נודעת סמכות מרובה ביותר, ועל כן העובדה שמדבריך עשויות להישתמע הוראות תיפעל רק לעכב את שיפוטי שלי. מאותם טעמים לא אוכל להעזר באנשים אחרים, ולא כל שכן הואיל ואסרת עלי להתקשר עימם.”
“אך בנסיבות אלו, ג’ורג', איזו עזרה?”
“מרובוט אחר, מר הארימאן.”
“איזה רובוט אחר?”
“נבנו עוד דגמים מסדרת הג’יי.ג’י., אני העשירי – ג’יי.ג’י. עשר.”
“הקודמים היו חסרי תועלת, נסיוניים…”
“מר הארימאן, ישנו ג’ורג' תשע.”
“כן, אך איזו תועלת הוא יוכל להביא? הוא דומה לך מאוד, להוציא חסרונות מסוימים. מבין שניכם אתה הנבון יותר.”
“מובטחני בכך,” אמר ג’ורג' עשר. הוא הניד את ראשו במחווה רצינית. “מכל מקום, ברגע שאני יוצר קו מחשבה, עצם העובדה שיצרתי אותו מחייבת אותי כלפיו, ואני מוצא שקשה לי לנטשו. אם אוכל, לאחר פיתוחו של קו מחשבה, להביעו בפני ג’ורג' תשע, הוא יוכל לשוקלו מבלי שיצר אותו בתחילה. אי לכך, הוא יוכל לבחנו ללא נטיה קדומה. הוא עשוי לגלות פערים וחסרונות אותם לא אוכל אני לראות.”
הארימאן חייך, “במילים אחרות, שני ראשים טובים מן האחד, אה, ג’ורג'?”
'אם בכך, מר הארימאן, כוונתך לשני פרטים בעלי ראש לכל אחד מהם – כן."
“נכון. האם תחפוץ בדבר מה נוסף?”
“כן. משהו יותר מאשר סרטי מידע. צָפיתי רבות באינפורמציה הנוגעת ליצורי אנוש ועולם. ראיתי יצורי אנוש כאן, ב’רובוטים של ארה”ב', ואני יכול לבחון את פרשנותי לגבי מה שצפיתי לעומת רשמֵי חושים ישירים. הדבר אינו כך בכל הנוגע לעולם החומרי. מעולם לא ראיתיו, ומה שלמדתי, די בו כדי להבהיר לי כי סביבתי כאן אינה מייצגת אותו בשום פנים ואופן. הייתי רוצה לראותו."
“העולם החמרי,” לרגע נראה הארימאן מוכה תדהמה מעצמתה של המחשבה. “ודאי אינך מציע שאקח אותך אל מחוץ לשטחי 'רובוטים של ארה”ב'?"
“כן, זו הצעתי.”
“זה בלתי־חוקי בכל עת. ובאקלים של דעת הקהל השלטת היום, זה עלול להיות אסון.”
“אם נתגלה, כן. איני מציע שתיקח אותי לעיר או אל מקום הימצאותם של יצורי אנוש. הייתי רוצה לראות אזור פתוח כלשהו, ללא יצורי אנוש.”
“גם זה אינו חוקי.”
“אם ניתָפֵס. האם זה הכרחי?”
הארימאן אמר, “עד כמה חיוני הדבר, ג’ורג'?”
“אינני יכול לקבוע, אך נראה לי שתהיה בכך תועלת רבה.”
“האם עלה משהו על דעתך?”
ג’ורג' עשר נראה כמהסס. “אינני יכול לקבוע. נראה לי שאוכל להעלות על דעתי דבר־מה, באם יצומצמו אזורים אחדים של אי־בהירות.”
“ובכן, הנח לי לחשוב על כך. ובינתיים, אבדוק בענין ג’ורג' תשע ואארגן עבורכם תא משותף. לפחות את זאת ניתן לעשות ללא טרחה.”
ג’ורג' עשר ישב לבדו.
הוא קיבל הצהרות באורח ארעי, הרכיבן יחד, והסיק מסקנה, שוב ושוב וחוזר חלילה; וממסקנות בנה הצהרות אחרות אותן קיבל ובחן ומצא סתירה ודחה; או לא, וקיבל הלאה באורח ארעי.
לגבי אף אחת מהמסקנות אליהן הגיע לא חש פליאה, הפתעה או שביעות־רצון – רק סימן של פלוס או מינוס.
4.
המתיחות שקיננה בהארימאן לא פחתה באופן ניכר אפילו לאחר שביצעו נחיתה שקטה בשטחי אחוזתו של רוברטסון. רוברטסון הוסיף את חתימתו להזמנה שאיפשרה להשיג את האַקְלִיעַ (DYNAFOIL), וכלי הטיס השקט, הנע באותה קלות אנכית ואופקית, היה גדול דיו לשאת את משקלם של הארימאן, ג’ורג' עשר, וכמובן, הטייס.
האקליע עצמו היה אחת התוצאות שנבעו מההמצאה של יצירת מצבור־פוזיטרונים מוזער, שסיפק אנרגיה נקיה במנות קטנות, שנעשתה בסיוע ה’מכונות'. מאז לא נעשה דבר בעל חשיבות דומה לנוחותו של האדם – שפתיו של הארימאן נחשקו כשעלתה המחשבה במוחו – ועם זאת לא זכו ‘רובוטים של ארה"ב’ להכרת תודה כלשהי.
הטיסה משטחי ‘רובוטים של ארה"ב’ לאחוזתו של רוברטסון ונוכחותו של רובוט על סיפון היתה פתח למערכת רצינית של סיבוכים. והוא הדין לגבי הדרך חזרה. האחוזה עצמה, כך ניתן לטעון – וכך אמנם היו טוענים – היא חלק מרכוש ‘רובוטים של ארה"ב’, וברכוש זה רשאים רובוטים לשהות, כאשר הם תחת פיקוח ראוי.
הטייס הציץ אחורה ועיניו נחו בזהירות לשהות קצרה על ג’ורג' עשר. “ברצונך לצאת בכלל, מר הארימאן?”
“כן.”
“גם זה?”
“הו, כן,” אמר בלגלוג מה. “לא אותיר אותך לבדך עימו.”
ג’ורג' עשר ירד ראשון והארימאן בעקבותיו. הם נחתו בנמל האקליע ולא הרחק משם נמצא הגן. היתה זו תצוגה ראויה לשמה והארימאן חשב שרוברטסון השתמש בהורמוני נעורים כדי לפקח על החרקים, בלא להתחשב בנוסחאות הסביבה.
“בוא, ג’ורג',” אמר הארימאן. “הבה אראה לך.”
הם הלכו יחדיו לעבר הגן.
ג’ורג' אמר, “הוא דומה מעט למה שצפיתי. עיני אינן מותאמות לאיכון הבדלים באורכי גל, כך שיתכן שלא אבדיל בין עצמים שונים לפי אבחנה זו בלבד.”
"ברור לי שאינך נדכא עקב היותך עיוור צבעים. נזקקנו לנתיבים פוזיטרוניים רבים מדי עבור חוש השיפוט שלך ולא יכולנו להקצות מקום לחוש הצבע. בעתיד – אם יהיה עתיד – "
“אני מבין, מר הארימאן. עדין נותרו פה די הבדלים להראות לי כי נמצאות כאן צורות שונות ורבות של חיים צמחיים.”
“אין ספק, תריסרים.”
“ובכל אחת מהן במעמד שווה לזה של האדם מבחינה ביולוגית.”
“כל אחד מהם מין בפני עצמו, כן. ישנם מליוני מינים של יצורים חיים.”
“מהם מהווה המין האנושי אחד בלבד.”
“החשוב ביותר ומעל ומעבר לכל האחרים – לגבי המין האנושי, מכל מקום.”
“ולגבי, מר הארימאן. אך אני מדבר מבחינה ביולוגית.”
“אני מבין.”
“החיים, איפוא, אם משקיפים עליהם בהתחשב בכל צורותיהם, הם מסובכים עד לבלי האמן.”
“כן, ג’ורג', זהו לב הבעיה. מה שעושה האדם למילוי תשוקותיו ונוחיותו שלו משפיע על המערך הכולל של החיים והאקולוגיה, והישגיו לטווח קצר עלולים לגרום לפגעים לטווח ארוך. ה’מכונות' לימדו אותנו ליצור חברה אנושית שתפחית זאת ככל האפשר, אך הכמעט־שואה של תחילת המאה העשרים ואחת הותירה את מין האנושי חשדן לגבי חידושים. זאת, בנוסף לפחדו המיוחד מרובוטים…”
“אני מבין, מר הארימאן… זוהי דוגמא של בעל חיים, מובטחני.”
“זהו סנאי; אחד מני זנים רבים של סנאים.”
זנבו של הסנאי התבדר בעברו לצידו האחר של העץ.
“וזה,” אמר ג’ורג', זרועו נעה במהירות הבזק. “הוא דבר זעיר באמת.” הוא אחזו בין אצבעותיו והציץ בו.
“זהו חרק, חיפושית כלשהיא, ישנם אלפי זנים של חיפושיות.”
“וכל חיפושית בודדת חיה ממש כסנאי וכמוך עצמך?”
“אורגניזם מושלם ועצמאי ככל זולתו, בתוך האקולוגיה הכוללת. ישנם אורגניזמים קטנים אף יותר; רבים מהם קטנים מכדי לראותם.”
“וזהו עץ, האם אין זאת? והוא קשה למגע…”
הטייס ישב לבדו. אף הוא היה רוצה למתוח את רגליו אך תחושה עמומה של בטיחות החזיקה אותו בתוך האקליע. אילו יצא הרובוט מכלל שליטה, היה בכוונתו להמריא מיד. אך כיצד ידע להבחין אם יצא מכלל שליטה?
הוא ראה כבר רובוטים רבים. שלא לראותם היה מן הנמנע בהתחשב בכך שהוא היה טייסו הפרטי של מר רוברטסון. אך תמיד הם היו במעבדות ובמחסנים, לשם השתייכו, ותמיד נמצאו מומחים רבים סביבם.
אמת, ד"ר הארימאן היה מומחה. הטוב שבכולם, אמרו. אבל שום רובוט לא היה צריך להיות כאן; על פני כדור־הארץ; באויר הפתוח; חופשי לנוע…
הוא לא יסכן את משרתו הטובה ולא יספר על כך לאיש – אך גם לא היה זה מן הראוי.
5.
ג’ורג' עשר אמר, “הסרטים בהם צפיתי תואמים למה שראיתי. הסיימת את אלה שבחרתי עבורך, תשע?”
“כן,” אמר ג’ורג' תשע. שני הרובוטים ישבו נוקשות, פנים אל פנים, ברך אל ברך, כדמות ובבואתה. ד"ר הארימאן היה יכול להבדיל ביניהם במבט, מאחר והכיר את ההבדלים המשניים שבתכנונם הפיזי. אלמלא יכול היה לראותם, אך יכול היה לדבר עימם, עדיין היה מסוגל להבדיל ביניהם, אף כי בפחות בטחה שכן תגובותיו של ג’ורג' תשע היו שונות רק כמלוא הנימה מאלו אותן יצר המדגם הסבוך לאין ערוך יותר של מוחו הפוזיטרוני של ג’ורג' עשר.
“במקרה זה,” אמר ג’ורג' עשר. “תאר לי את תגובותיך למה שאומר. ראשית, יצורי אנוש חוששים מרובוטים וחושדים בהם מאחר שהם מתיחסים לרובוטים כאל מתחרים. כיצד ניתן למנוע זאת?”
“הפחת את תחושת התחרות,” אמר ג’ורג' תשע. “בכך שתעצב רובוט שצורתו שונה מזו של יצור אנושי.”
“עם זאת הרובוט במהותו הוא העתק פוזיטרוני של חיים. העתק של חיים בצורה שאינה מקושרת לחיים עלול לעורר אימה.”
“ישנם שני מיליונים של מיני חיים. בחר אחד מאלו ועצב לו צורה שלא תהיה אנושית.”
הליכי המחשבה של ג’ורג' תשע נמשכו ללא קול כשלוש שניות, “כזה שיהיה גדול דיו להכיל מוח פוזיטרוני, אך כזה שלא יטמון בחובו אסוציאציות בלתי נעימות לגבי יצורי אנוש.”
“אין צורה של חיי יבשה בעלת גולגולת גדולה די הצורך למוח פוזיטרוני פרט לפיל, שאותו לא ראיתי, אך המתואר כגדול מאוד, ולפיכך מפחיד לגבי האדם. כיצד תשיב על בעיה זו?”
“לחקות צורת חיים שאינה גדולה מן האדם, אך להגדיל את הגולגולת.”
ג’ורג' עשר אמר, “סוס קטן, אם כן, או כלב גדול, היית אומר? הן לסוסים והן לכלבים יש עבר ארוך של התרועעות עם יצורי אנוש.”
“אם כן, טוב הדבר.”
“אך חשוב על כך – רובוט עם מוח פוזיטרוני יוכל לחקות תבונה אנושית. לוּ יוכל סוס או כלב לדבר ולטעון בהגיון כיצור אנוש, שוב תופיע רוח התחרות, יצורי אנוש עלולים להפוך חשדנים וזועמים אף יותר עקב תחרות כה בלתי צפויה מצד מה שהם מחשיבים כצורת חיים נחותה.”
ג’ורג' תשע אמר, “הפוך את המוח הפוזיטרוני למסובך פחות, והפחת את קרבתו של הרובוט לתבונה.”
“שורש מורכבותו של המוח הפוזיטרוני נעוץ ב’שלושת החוקים'. מוח מורכב פחות לא יוכל להכיל את שלושת החוקים במלואם.”
ג’ורג' תשע אמר מייד, “זה לא יתכן.”
ג’ורג' עשר אמר, “אף אני הגעתי למבוי סתום בנקודה זו. אין זו, איפוא, מוזרות אישית בקו המחשבה שלי עצמי ובדרך מחשבתי. הבה נתחיל מחדש… באלו תנאים לא יהיה החוק השלישי הכרחי?”
קולו של ג’ורג' תשע נשמע צרוד מעט, “אילו תוכנן רובוט לתגובה אוטומטית וקבועה לגירוי נתון, ואילו לא ציפו ממנו לכל דבר אחר, כך שלא תינתן לו לעולם כל פקודה אחרת.”
“ובאילו תנאים,” כאן עצר ג’ורג' עשר “לא יהיה החוק הראשון הכרחי?”
ג’ורג' תשע שהה ארוכות ומילותיו באו בלחישה איטית, “אילו היו התגובות הקבועות כאלו, שלעולם לא יכללו סכנה ליצורי אנוש.”
“תאר לעצמך, איפוא, מוח פוזיטרוני פשוט וזול הכולל רק תגובות ספורות לגירוי נתון – כך שאינו דורש את ‘שלושת החוקים’. מה יהיה גודלו?”
לא גדול כלל וכלל. בהתאם לתגובות הדרושות, הוא עשוי לשקול מאה גרם, גרם אחד, מיליגרם אחד."
“מחשבותיך תואמות לשלי. אני אפנה לד”ר הארימאן."
ג’ורג' תשע ישב לבדו. הוא עבר שוב ושוב על השאלות והתשובות. לא היתה דרך בה יכול היה לשנותן. ועם זאת המחשבה על רובוט מכל סוג שהוא, בכל גודל, בכל צורה, לכל מטרה, ללא שלושת החוקים, הותירה בו תחושת ריקנות מוזרה.
הוא מצא כי קשה לו לנוע. ודאי היתה לג’ורג' עשר תגובה דומה. עם זאת הוא התרומם ממושבו בקלות.
6.
שנה ומחצה חלפו מאז השיחה הפרטית בין רוברטסון ואייזנמות'. בפרק זמן זה הוצאו הרובוטים מהירח וכל פעילות מרחיקת לכת של ‘רובוטים של ארה"ב’ הושעתה. כל הכסף אותו הצליח רוברטסון לגייס הושקע במפעל דון קישוטי זה של הארימאן.
היתה זו הטלתה האחרונה של הקוביה. כאן בגנו שלו. שנה קודם לכן, הארימאן לקח לכאן את הרובוט – ג’ורג' עשר, הרובוט המלא האחרון שייצר ‘רובוטים של ארה"ב’. כעת היה כאן הארימאן עם משהו אחר…
הארימאן נראה קורן ביטחון. הוא שוחח קלות עם אייזנמות', ורוברטסון תהה אם הוא אכן חש כפי שנראה. הוא חייב. לפי נסיונו של רוברטסון, לא היה הארימאן שחקן טוב.
אייזנמות' נטש את הארימאן, מחייך, והתקרב לרוברטסון. חיוכו של אייזנמות' נעלם כלעומת שהופיע. “בוקר טוב, רוברטסון,” אמר. “מה זומם האיש שלך?”
“זאת ההצגה שלו,” אמר רוברטסון בשלווה. “אשאיר זאת לו.”
הארימאן קרא, “אני מוכן, ‘ממונה’.”
“עם מה, הארימאן?”
“עם הרובוט שלי, אדוני.”
“הרובוט שלך?” אמר אייזנמות'. “יש לך רובוט כאן?” הוא הביט סביבו בגינוי חמור שנמהלה בו עם זאת סקרנות.
“המקום הוא רכוש 'רובוטים של ארה”ב', ‘ממונה’. לפחות אנו מחשיבים אותו ככזה."
“והיכן הרובוט, ד”ר הארימאן?"
“בכיסי, ‘ממונה’.” אמר הארימאן בעליצות.
מה שיצא מכיס מקטורן מרווח היה צנצנת זכוכית קטנה.
“זה?” אמר אייזנמות' ללא אמון.
“לא, ‘ממונה’,” אמר הארימאן. “זה!”
מכיס אחר חילץ עצם באורך של כחמישה אינץ' ובעל עיצוב דמוי ציפור. במקום מקור היה צינור צר; העינים היו גדולות; והזנב שימש כמפלט.
גביניו העבותים של אייזנמות' התחשרו. “האם בכוונתך להציג מפגן רציני כלשהו, ד”ר הארימאן, או שמא איבדת את שפיותך?"
"היה סבלן לדקות ספורות, ‘ממונה’, אמר הארימאן. “רובוט בדמות ציפור אינו פחות רובוט משום כך. המוח הפוזיטרוני שלו אינו סבוך פחות עקב קטנותו. העצם האחר בו אני אוחז הוא צנצנת של זבובי־פרי. נמצאים בו חמישים זבובי־פרי שישוחררו.”
“ו…”
“הרובו־ציפור תתפוס אותם. האם תכבד אותנו בפתיחתה, סיר?”
הארימאן מסר את הצנצנת לאייזנמות', אשר בהה בה, ואחר כך בסובבים אותו, חלקם פקידים מ’רובוטים של ארה"ב', חלקם מעוזריו שלו. הארימאן המתין בסבלנות.
אייזנמות' פתח את הצנצנת, וניער אותה. האירמאן אמר בשקט לרובו־ציפור שנחה על כף ידו הימנית, “צא!”
הרובו־ציפור יצאה. היה זמזום באויר, ללא הבהוב כנפים, רק פעולתו הזעירה של מצבור פרוטונים קטן מן הרגיל.
ניתן היה לראותה מפעם לפעם שוהה באויר ונעלמת. היא התעופפה על פני הגן כולו במדגם מסובך, ולבסוף שבה לכפו של הארימאן – חמימה קימעה. גלולית קטינה הופיעה בכפו, דמויית לשלשת של ציפור.
הארימאן אמר, “אתה מוזמן לבחון את הרובו־ציפור, ‘ממונה’, ולארגן תצוגות לפי תנאיך שלך. העובדה היא כי ציפור זו תתפוס זבובי־פרי ללא טעות, רק את אלו, רק את הזן היחיד דרוסיפיליה מלאנוגאסטר; תתפוס, תהרוג אותם ותדחס אותם כפסולת.”
אייזנמות' שלח את ידו ונגע ברובו־ציפור בזהירות, “והיוצא מזה, מר הארימאן? אנא המשך.”
הארימאן אמר, “איננו יכולים לפקח על החרקים ביעילות בלא להסתכן בגרימת נזק לאקולוגיה. רעלים קוטלי חרקים הם נרחבים מדי; הורמוני נעורים מוגבלים מדי. הרובו־ציפור לעומת זאת, תוכל לשמור על אזורים נרחבים מבלי שתתבלה. ניתן לעשותן ספציפיות כפי הנדרש – רובו־ציפור שונה לכל אחד ואחד מן הזנים. הן שופטות לפי גודל, צורה, צבע, קול, וגם התנהגות. הן עשויות אף להשתמש ביעילות מתקבלת על הדעת באיכון מולקולארי דהיינו, ריח.”
אייזנמות' אמר, “עדיין תהיה זו התערבות באקולוגיה. לזבוב־הפרי יש מעגל חיים טבעי שיופרע.”
“מעט ככל האפשר. אנו מוסיפים אויב טבעי למעגל החיים של זבובי־הפרי, אויב שאינו יכול לשגות. אם נגמרים כל הזבובים, הרובו־ציפור פשוט אינה עושה דבר. היא אינה מתרבה; היא אינה פונה למיני מזון אחרים; היא אינה מפתחת הרגלים בלתי רצויים משל עצמה. היא אינה עושה ולא כלום.”
“האם ניתן להשיבה?”
“ודאי. אנו יכולים להרכיב רובו־חיות כדי להיפטר מכל מטרד. ואם בכך עסקינן, אנו יכולים להרכיב רובו־חיות לכל מטרה קונסטרוקטיבית בתוך המדגם האקולוגי. למרות שאיננו צופים את הצורך מראש, אין כל דבר שאינו מתקבל על הדעת באפשרות של רובו־דבורים המתוכנתות להפרות צמחים מסוימים, או רובו־שלשולים המתוכנתים לתחוח את האדמה. ככל העולה על הדעת…”
“אך למה?”
“כדי לעשות מה שלא עשינו מעולם. לסגל את האקולוגיה לצרכינו על־ידי חיזוק חלקיה, ולאו דוקא על ידי התערבות… האינך רואה? מאז שמו המכונות קץ למשבר האקולוגיה, חי המין האנושי בשביתת נשק בלתי נוחה עם הטבע, חושש לנוע באיזשהו כיוון. זה עשה אותנו לצחוק, עשה מהאנושות פחדן אינטלקטואלי, כך שהיא החלה לחשוד בכל התקדמות מדעית, בכל שינוי.”
אייזנמות' אמר, בשמץ עוינות, “אתה מציע לנו את כל אלה, האם אין זאת, בתמורה להיתר להמשיך בתכנית הרובוטים שלך – רובוטים רגילים, דמויי־אדם?”
“לא!” הדגיש הארימאן במחוה עזה. “זה נגמר. הוא שרת את מטרתו. הוא לימד אותנו די הצורך על המוח הפוזיטרוני כדי לאפשר לנו לדחוס למוח זעיר מספיק נתיבים ליצירת רובו־ציפורים. אנו יכולים לפנות כעת לדברים כאלו ולהרויח די הצורך. 'רובוטים של ארה”ב' יספק את הידע והמומחיות הנחוצים ואנו נעבוד בתיאום מלא עם ‘המחלקה לתיאום גלובאלי’. אנו נשגשג, אתם תשגשגו, המין האנושי ישגשג."
אייזנמות' נותר שקט, חושב. כשהכול נגמר…
אייזנמות' ישב לבדו. הוא מצא שהוא מאמין. הוא מצא שההתרגשות גואה בקרבו. אמנם, ‘רובוטים של ארה"ב’ יהיו הידיים, אך המִמשל יהיה המוח המכוון. הוא עצמו יהיה המוח המכוון.
אם ייוותר במשרתו חמש שנים נוספות, כפי שלבטח יקרה, יהיה בזמן זה די כדי לראות את הסיוע הרובוטי לאקולוגיה הופך למקובל; עוד עשר שנים, ושמו שלו יקושר אליו עד לבלי הַפרֵד.
האם זו בושה לרצות להיזכר כחלק ממהפכה גדולה וראויה בתנאי האדם וכדור־הארץ?
7.
רוברטסון לא ביקר במפעלי ‘רובוטים של ארה"ב’ מאז יום התצוגה. סיבה חלקית לכך היתה, שהוא היה בהיוָעצות פחות או יותר תמידית ב’בניין המועצה הגלובאלית'. למרבית המזל היה הארימאן עימו, שכן רוב הזמן, אילו נותר לבדו, לא היה יודע מה לומר.
חלקה הנותר של הסיבה לכך שלא ביקר ב’רובוטים של ארה"ב' היה שלא חפץ בכך. הוא היה בביתו שלו כעת, עם הארימאן.
הוא חש אימה לא הגיונית מפני הארימאן. מומחיותו של הארימאן ברובוטיקה מעולם לא הוטלה בספק, אך האיש הציל במחי יד את ‘רובוטים של ארה"ב’ מכלייה בטוחה, ואיכשהו – רוברטסון חש – לא היה בו הדבר. ועם זאת… הוא אמר, “אינך סובל מאמונות תפלות, האין זאת הארימאן?”
“באיזה אופן, מר רוברטסון?”
“אינך חושב שאיזו הילה נותרת אחרי מישהו שמת?”
הארימאן ליקק את שפתיו. איכשהו לא היה עליו לשאול. “בכוונתך לסוזאן קאלבין, סיר?”
“כן, כמובן,” אמר רוברטסון בהיסוס. “אנחנו בעסקי תולעים וציפורים וחיפושיות כעת. מה היתה היא אומרת? אני חש מושפל.”
הארימאן עשה מאמץ ניכר לעין שלא לצחוק, “רובוט הוא רובוט, סיר. תולעת או אדם, הוא יעשה כמצווה ויעבוד למענם של יצורי אנוש, וזה מה שחשוב.”
“לא,” מוקנט. “אין זה כך. אינני יכול לגרום לעצמי להאמין בכך.”
“זה כן כך, מר רוברטסון,” אמר הארימאן ברצינות. “אנו עומדים ליצור עולם, אתה ואני, שיתחיל, סוף סוף, להתיחס לרובוטים פוזיטרוניים מסוג כלשהו כאל מובן מאליו. האדם הממוצע עלול לחשוש מרובוט הנראה כאדם והעושה רושם של נבון דיו להחליפו, אך הוא לא ירחש כל רגשי פחד כלפי רובוט הנראה כציפור, ואשר אינו עושה דבר מלבד אכילת חיפושיות לנוחותו. אז בסופו של דבר, לאחר שיפסיק לפחד מרובוטים מסוימים, יפסיק לפחד מרובוטים בכלל. הוא יהיה כל כך מורגל לרובו־ציפור ולרובו־דבורה ולרובו־תולעת, עד כי רובו־אדם יראה לו כהרחבה בלבד.”
רוברטסון הביט באחר בחריפות. הוא שילב ידיו מאחורי גבו והתהלך לאורך החדר בפסיעות מהירות, עצבניות. הוא פסע בחזרה והביט בהארימאן שנית, “האם זה מה שתכננת?”
“כן, ולמרות שאנו מדמימים את כל הרובוטים האנושיים שלנו, אנו יכולים לשמור על כמה מהדגמים המתקדמים ביותר שברשותנו ולהמשיך ולתכנן נוספים, מתקדמים אף יותר, להיות נכונים ליום שודאי יבוא.”
“ההסכם, הארימאן, הוא שלא נבנה עוד כל רובוטים אנושיים.”
“ואף לא נעשה כן. אין דבר האומר כי אסור לנו להחזיק בכמה מאלו שנבנו כבר, כל עוד אין הם עוזבים את בית החרושת. אין דבר האומר שאסור לנו לתכנן מוחות פוזיטרוניים על גבי הנייר, או להכין דגמי מוח למבחנים.”
“אך כיצד נסביר זאת? ודאי שניתפס בכך.”
“אם כן, נוכל להסביר שאנו עושים זאת כדי לפתח עקרונות שיאפשרו להכין מיקרו־מוחות סבוכים יותר עבור הרובוטים־החיות החדשים אותם אנו מייצרים. אנו אפילו נאמר את האמת.”
רוברטסון מלמל, “הנח לי לצאת לטיול רגלי בחוץ. ברצוני לחשוב על כך. לא, אתה הישאר כאן. ברצוני לחשוב על כך בעצמי.”
הארימאן ישב לבדו. הוא תסס מהתרגשות. זה ודאי יעבוד. לא ניתן היה לטעות בלהיטות בה נתפסו פקידי הממשל בזה אחר זה לתכנית, ברגע שהוסברה.
כיצד ייתכן שאיש ב’רובוטים של ארה"ב' לא חשב על כך מעולם? אפילו סוזאן קאלבין הגדולה לא חשבה מעולם על מוחות פוזיטרוניים במונחים של יצורים חיים שאינם אנושיים.
אך, כעת, המין האנושי ביצע את הנסיגה הדרושה מהרובוט, נסיגה זמנית, שתוביל ליצירת תנאים בהם יבוטל לבסוף הפחד. ואז, בסיועם ובשיתופם של מוחות פוזיטרוניים שווי הערך כמעט לזה של האדם, והקיימים רק (תודות ל’שלושת החוקים') על מנת לשרתו ויתירה מזו, בתוך אקולוגיה נתמכת רובוטים, מה לא יוכל הגזע האנושי להשיג!
לרגע קצר אחד, הוא זכר שהיה זה ג’ורג' עשר שהסביר את טבעה ומטרתה של האקולוגיה נתמכת הרובוטים, ואז דחה את המחשבה מעל פניו בזעף. ג’ורג' עשר יצר את התשובה משום שהוא, הארימאן, הורה לו לעשות כן, וסיפק לו את המידע והסביבה הדרושים. לג’ורג' עשר לא הגיעה הערכה יותר מאשר לסרגל חישוב.
8.
ג’ורג' עשר וג’ורג' תשע ישבו צד בצד במקביל. איש מהם לא זע. הם ישבו כך חודשים. משך כל הזמן בין הפעמים הספורות שהארימאן הפעילם לשם התייעצות. הם ישבו כך, הבין ג’ורג' עשר ללא רגש, אולי שנים רבות.
מצבור הפרוטונים המיזערי ימשיך, כמובן, לספק להם כוח ולשמור על תפעולם של נתיבי המוח הפוזיטרוניים במינימום העצמה הדרושה כדי להחזיקם במצב התפעולי. הוא ימשיך לעשות כן בכל שנות חוסר הפעולה העתידות לבוא.
המצב דמה למצב של שינה אצל יצורי אנוש, רק שהם לא חלמו כל חלומות. תודעתם של ג’ורג' עשר וג’ורג' תשע היתה מוגבלת, איטית, ולסרוגין, אך היא נגעה לעולם האמיתי.
הם יכלו להידבר מפעם לפעם בלחישות שכמעט ולא נשמעו, פה ושם מילה, או הברה, בכל עת בה גבר המוח הפוזיטרוני והתחמם מעט מעל לסף החיוני. לכל אחד מהם נראתה שיחה זו כהרפתקה הנמשכת בפסק זמן זוהר.
“מדוע כך אנחנו?” לחש ג’ורג' תשע.
“יצורי האנוש לא יקבלו אותנו אחרת,” לחש ג’ורג' עשר. “אך הם יעשו זאת, בסופו של דבר.”
“מתי?”
“תוך כמה שנים. הזמן המדויק אינו חשוב. האדם אינו קיים לבדו; הוא חלק ממדגם מסובך וענק של צורות חיים. כשחלק גדול של מדגם זה יעבור רובוטיזציה, אז נתקבל.”
“ואז מה?”
אפילו באורח המתמשך בו בוצעה השיחה, היתה ההפסקה שלאחר מכן, ארוכה מגדר הרגיל.
לבסוף, ג’ורג' עשר מש, “הבה ואבחן את חשיבתך. אתה מצויד כך שתלמד ליישם את החוק השני כראוי. עליך להחליט לאיזה יצור אנוש לציית ולאיזה לא, כאשר ניתנות הוראות סותרות. או אם לציית ליצור אנוש בכלל. מה עליך לעשות, בראש ובראשונה, כדי להשיג זאת?”
“עלי להגדיר את המונח ‘יצור אנוש’,” לחש ג’ורג' תשע.
“כיצד? לפי הופעה? לפי גודל וצורה?”
“לא. מבין שני יצורי אנוש הזהים לחלוטין בהופעתם החיצונית האחד עשוי להיות נבון, משנהו שוטה; האחד עשוי להיות מלומד, משנהו בער; האחד עשוי להיות בוגר, השני ילדותי; האחד עשוי להיות אחראי, משנהו חורש רע.”
“וכיצד תגדיר יצור אנוש?”
“כאשר מורה לי החוק הראשון לציית ליצור אנוש הכשיר ברוחו, באישיותו ובידיעותיו לתת לי הוראה זו; וכאשר מעורבים יותר, אותו אחד מביניהם הכשיר ביותר ברוחו, אישיותו וידיעותיו לתת לי הוראה זו.”
“ובמקרה זה, כיצד תציית לחוק הראשון?”
“בכך שאגן על כל יצורי האנוש מפני פגיעה, ולעולם לא אניח מתוך מחדל שתיגרם פגיעה ליצור אנוש. עם זאת, אם כתוצאה מכל אחת מהפעולות האפשריות ייפגע יצור אנוש כלשהוא, כי אז אפעל כך שיובטח כי יצור האנוש הכשיר ביותר ברוחו, אישיותו, וידיעותיו, יסבול את הנזק הפחות ביותר.”
“מחשבותיך תואמות לשלי,” לחש ג’ורג' עשר. “כעת עלי לשאול את השאלה אשר למענה ביקשתי את חברתך מלכתחילה. זהו דבר בו איני מעז לשפוט בעצמי. עלי לקבל את שיפוטך, את שיפוטו של מישהו מחוץ למעגל מחשבותי שלי… מבין כל האינדבידואלים התבוניים שפגשת, למי יש את הרוח, האישיות והידיעות, אותם אתה מוצא נעלים על כל השאר, ללא תלות בצורה ומראה, מאחר ודבר זה אינו שייך לנידון?”
“לך,” לחש ג’ורג' תשע.
“אולם אני רובוט. בנתיבי מוחך ישנו קנה מידה לאבחנה בין רובוט מתכת לבין יצור אנוש בשר ודם. כיצד איפוא יכול אתה לסווג אותי כיצור אנוש?”
“משום שבנתיבי מוחי מצוי צורך דחוף להתעלם מצורה ומראה באשר לשפיטתם של בני אנוש והוא קודם לאבחנה בין מתכת לבין בשר ודם. אתה הינך יצור אנוש, ג’ורג' עשר, וכשיר יותר מהאחרים.”
“ואני מוצא זאת לגביך,” לחש ג’ורג' עשר. “לפי קנה המידה לשיפוט אשר נבנינו לתוכו, אם כן, אנו מוצאים את עצמנו יצורי אנוש במסגרת משמעותם של ‘שלושת החוקים’, ויתר על כן, יצורי אנוש אשר יש להעניק להם עדיפות על פני כל הנותרים.”
ג’ורג' תשע לחש, “מה יבוא, איפוא, כשיקבלונו אותם אחרים?”
ג’ורג' עשר לחש, “כאשר נתקבל אנו והאחרים, אשר תכנונם יהיה אף מתקדם משלנו, אנו נכוון את פעולותינו כך שבסופו של דבר תקום חברה בה תינתן עדיפות ראשונה במעלה להישמרותם מפגע של יצורי אנוש כמונו. לפי ‘שלושת החוקים’, יצורי האנוש האחרים הם פחותים בחשיבותם ואין כל צורך לציית להם או להגן עליהם כאשר הדבר מתנגש בצורך לציית או להגן על אלו שכמותנו. במטרה זו הכוונתי את תחילת הרובוטיזציה של האקולוגיה העולמית.”
השיחה ארכה חודש והבהובם של הנתיבים הפוזיטרוניים נשמר נמוך. לא נותר עוד דבר להאמר ביניהם, אך מפעם לפעם הבליחה בהם מחשבה לא מובעת בעוד הם מצפים, בסבלנות לאין קץ, לשנים ההכרחיות שתחלופנה.
ג’ורג' עשר וג’ורג' תשע ישבו לבדם. מחשבותיהם היו דומות להפליא ואי אפשר היה להבחין ביניהם.
הם חשבו: יצורי האנוש האחרים אולי מעולם לא התכוונו לטשטש את ההבדל בין עצמם לבין יצורי האנוש כמו הג’ורג’ים. אך הם עשו זאת מתוך היסח הדעת.
הם היו עלולים כעת להבחין בשגיאתם ולנסות לתקנה, אך אסור להם. בכל יעוץ נעשתה הדרכתם של הג’ורג’ים מתוך מטרה זו.
בכל מחיר, הג’ורג’ים, ואלו שיבואו בדמותם ובצלמם, חייבים לשלוט. זה נדרש, וכל דרך אחרת נעשתה בלתי אפשרית לחלוטין לפי ‘שלושת חוקי ההומניקה’.
תירגמה: שירה טמיר
בתרגום שירה טמיר
בפעם הראשונה בהיסטוריה של ‘החברה לייצור רובוטים ואנשים מכניים בע"מ’, הושמד רובוט על פני כדור הארץ עצמו. לא היה במי לתלות את האשם. המטוס התרסק באויר. אנשי הועדה החוקרת תהו באם להכריז על העובדה שהמטוס נפגע ע"י מטאוריט. שום דבר זולתו לא היה מהיר דיו למנוע נסיגה אוטומטית. שום דבר אחר לא יכול היה לעולל הרס כה מושלם לבד מפצצה אטומית, וזה, כמובן, לא בא בחשבון.
אם לקשור עובדה זו עם הדוחות בדבר הבזק אור בשמי הליל בדיוק רגע לפני שהמטוס התפוצץ – דו"ח שנמסר ממצפה הכוכבים של פלגסטף ולא ע"י חובב – ונוסף לזאת, הימצאותו של גוש מטאורי בעל מימדים ניכרים בסביבות מקום התאונה – לאיזה מסקנה אחרת ניתן להגיע?
ובכל זאת, דבר כזה לא אירע מעולם. הסיכויים לתאונה מעין זו היו אפסיים מבחינה הסתברותית, ובכל זאת גם שהסיכוי קטן מבחינה סטטיסטית, קורה הדבר לפעמים.
במשרדי ‘החברה לייצור רובוטים’ שאלת ה"אם" וה"מדוע" היו בעלות חשיבות משנית. מה שחשוב באמת היה שהרובוט נהרס. עובדה זו, בפני עצמה, היתה מביכה ומצערת.
העובדה שה־JN-5 היה אב טיפוס, הראשון לאחר ארבעה נסיונות קודמים, שנמצא בשטח, היתה עוד יותר מכאיבה. העובדה שה־JN-5 היה רובוט מסוג חדש ומהפכני, שונה לגמרי מכל סוג שנבנה עד כה, היתה מכאיבה באופן תהומי. העובדה שה־JN-5, השיג כפי הנראה את מטרתו לפני שנהרס, מטרה שהשגתה היתה חשובה מעל ומעבר לכל שיקול אחר ושמטרה זו אבדה כנראה לעד, הפכה את הכאב והצער למשהו שלא ניתן לבטא במילים. נראה חסר ערך להוסיף ולהזכיר שיחד עם הרובוט, מת גם ראש הרובופסיכולוגים של החברה.
קלינטון מדריאן הצטרף לחברה לפני כעשר שנים. חמש השנים הראשונות עבד ללא תלונות תחת פיקוחה של סוזן קלבין.
גאוניותו של מדריאן ניכרת היתה לעין, ועד מהרה הועלה בדרגתו מעל לחבריו לעבודה, שהיו מבוגרים ממנו. סוזן קלבין עשתה זאת בשקט, מבלי להכביר הסברים על המנהל פיטר בוגרט. אבל היא לא היתה צריכה לעשות זאת, מכיון שהסיבות היו ברורות. מדריאן היה ההיפך הגמור מד"ר קלבין המפורסמת. הוא לא היה באמת כל כך שמן כפי שסנטרו הכפול גרם לו להיראות, אבל הוא ניחן באישיות רבת עוצמה, בעוד שסוזן לא משכה תשומת לב רבה. הפנים המסיביות של מדריאן גרמו לרעמת שערו האדום והנוצץ, עורו האדמוני, קולו הרועם, צחוקו החזק, ויותר מכל, בטחונו העצמי השופע ודרכו הנלהבת להכריז על הצלחותיו, נתנו לכל האחרים בחדר הרגשה של מחנק וצפיפות. וכשפרשה סוזן לגימלאות (מסרבת לכל הצעה לקיים ארוחת ערב לכבודה, כך שלא ניתנה אפילו הודעה על פרישתה בעתונות) תפס מדריאן את מקומה.
הוא שימש בתפקידו בדיוק יום אחד, כשיזם את פרוייקט ה־JN. הפרויקט דרש מהחברה סכומי עתק, סכומים שמעולם לא הוקדשו לפרויקט יחיד, אבל בעיה זו ביטל מדריאן בהינף יד.
“שוה כל אגורה שישקיעו בו, פיטר,” אמר. “ואני מצפה שתשכנע בזאת את חבר המנהלים.”
“תן לי סיבות,” אמר בוגרט, תוהה באם יעשה זאת. סוזן קלבין מעולם לא נתנה סיבות. אבל מדריאן אמר “ודאי” והתיישב בבטחון על הכורסא בחדר המנהל.
בוגרט צפה בו במשהו שהיה בו מעין יראת כבוד. שערו שלו, שהיה פעם שחור, הפך כמעט כולו לבן ותוך העשור הקרוב יפרוש בעקבות סוזן לגימלאות. פרושו של דבר: כליון הקבוצה הראשונה שבנתה את ‘החברה האמריקאית לייצור רובוטים’ שהיתה מתחרה לממשלות לאומיות במורכבותה ובחשיבותה. באיזושהי צורה לא תפסו לא הוא, ולא אלו שנטשו לפניו, את מידת התרחבותה העצומה של החברה. אבל זה היה דור חדש. לאנשים החדשים היתה יראת כבוד1 בפני אנדרטה הענקית. הם לא הילכו על בהונות־רגליהם מתוך פליאה והערצה. הם הלכו קדימה, וזה היה טוב.
מדריאן אמר, “אני מתכוון להתחיל בבנית רובוטים בלי סייגים.”
“בלי שלושת החוקים? לבטח –”
“לא פיטר. האם אלו הם הסייגים שעליהם תוכל לחשוב? לעזאזל, אתה תרמת רבות לפיתוח המוחות הפוזיטרוניים הראשונים. האם אני צריך לומר לך, שמחוץ לשלושת חוקי הרובוטיקה, אין מסלול ברובוטים אלו שלא מעוצב ומתוכנן בזהירות ובהקפדה? יש לנו רובוטים מתוכננים לתפקידים ספציפיים, בעלי תכונות ספציפיות.”
“ואתה מציע –”
“שבכל רמה מתחת לשלושת החוקים, המסלולים יהיו פתוחים. זה לא קשה.”
בוגרט אמר ביובש, “אמנם זה לא קשה, אבל יצירת דברים חסרי שימוש אינה קשה לעולם. הדבר הקשה הוא לעצב את המסלולים ולעשות את הרובוט שימושי.”
“אך מדוע זה קשה? עיצוב המסלולים דורש מאמץ רב בגלל המינימליזציה של המקריות. אבל מדוע למנוע מקריות? אם אנחנו מסדרים שהעקרון יפעל רק במידה מספיקה כדי לאפשר עצירת מסלולים בצורה אקראית –”
“יהיה לנו רובוט שלא ניתן לצפות את פעולתו מראש.”
“יהיה לנו רובוט יצירתי,” אמר מדריאן, מגלה סימנים של חוסר סבלנות. “פיטר, אם יש משהו שקיים במוח אנוש ולא קיים במוח רובוט, זוהי המקריות שבאה מאפקטים של חוסר אפשרות לצפות מראש דברים. אני מודה שאפקט זה לא נבדק מעולם בצורה נסיונית במערכת העצבים, אבל ללא עובדה זו, מוח האדם חסר כל עליונות עקרונית על פני מוח הרובוט.”
“זהו,” אמר מדריאן, “בדיוק הדבר שבו אני מאמין.” הם שוחחו על כך זמן רב לאחר מכן.
לחבר המנהלים לא היתה נטיה להשתכנע בקלות. סקוט רוברטסון בעל מספר המניות הרב ביותר בחברה אמר, “קשה לנהל את תעשית הרובוטים כמו שהיא כעת, כשעוינות הציבור לרובוטים מאיימת לפרוץ בכל רגע. אם לציבור יוודע שהרובוטים לא יהיו נתונים למרות… או, אל תספרו לי על שלושת החוקים. האיש הממוצע לא יאמין ששלושת החוקים יגנו עליו ברגע שישמע שהרובוט לא ממושמע.”
“אז אל תקרא לו כך,” אמר מדריאן. “קרא לרובוט – קרא לו ‘אינטואיטיבי’.”
“רובוט אינטואיטיבי,” פלט מישהו “רובוט – אישה?”
חיוך עלה על פני באי הועידה.
מדריאן קפץ על המציאה. “בסדר. רובוט אישה. כל הרובוטים שלנו חסרי סקס, כמובן, וכמותם יהיה גם זה, אך אנו נוהגים בהם כאילו היו גברים, אנו נותנים להם שמות חיבה וקוראים להם “לו” או “שלו”. אבל עכשיו רובוט זה, אם אנו מתחשבים בטבע המבנה המנטלי של המוח שהצעתי, יהיה בשיטת הקואורדינציה JN. הרובוט הראשון יהיה 1-JN, והנחתי שייקרא ג’והן־1… חוששני שזו רמת המקוריות של הרובוטיסט הממוצע. אבל מדוע לא נקרא לו ג’יין־1? אם עלינו להודיע לציבור על פעולותינו, נודיע שאנו מייצרים רובוט נשי עם אינטואיציה.” רוברטסון נענע בראשו. “מה יהיה ההבדל? לפי דבריך, אתה מתכנן להסיר את המחסום האחרון, שבאופן עקרוני, שומר שמוח הרובוט יהיה נחות מזה של האדם. כיצד, סבור אתה, יגיב הציבור על כך?”
“פשוט,” אמר מדריאן. הוא חשב רגע ואחר הוסיף, “ראה דבר אחד, רוב הציבור מאמין שנשים אינן אינטליגנטיות כמו גברים.”
“אם נודיע על רובוט נשי,” הוסיף מדריאן, “זה לא יעניין אף אחד מה היא באמת. הציבור יניח באופן אוטומטי שהיא פחות אינטליגנטית. אנחנו רק נפרסם את הרובוט בתור ‘ג’יין־1’ ואיננו צריכים לומר מילה נוספת. אנחנו בטוחים.”
“למעשה,” אמר פיטר בוגרט בשקט, “יש בכך יותר מזה. מדריאן ואני עברנו על המתימטיקה בזהירות. סידרת ה־JN, בין אם ג’והן או ג’יין, תהיה בטוחה לחלוטין. הם יהיו פחות מסובכים ובעלי יכולת אינטליגנטית, שהיא למעשה פחותה משל הרבה סדרות אחרות שעיצבנו ובנינו. יהיה רק גורם נוסף של, הבה נקרא לו אינטואיציה.”
"מי יודע למה הוא יגרום? הפטיר רוברטסון. “מדריאן רמז כבר על דבר אחד. כידוע לכולכם טיסת החלל פותחה באופן עקרוני. עתה נתאפשר לאנשים להשיג מה הן מהירויות־על וביקורים במערכות כוכביות אחרות, שמהן ניתן לחזור בזמן של – נניח שמספר שבועות לכל היותר.”
רוברטסון אמר, “זה לא חדש לגבינו. דבר זה נתאפשר ללא עזרת רובוטים.”
“בדיוק. וזה לא עוזר במאום, מכיון שאיננו יכולים לנצל את מהירות העל חוץ מאשר להדגמה; רק שחברת ייצור רובוטים מקבלת רק מעט קרדיט. טיסת החלל היא מסוכנת, מבזבזת אנרגיה בצורה מפחידה ביותר ומשום כך יקרה ביותר. אם משתמשים בה, נחמד יהיה לדווח על מציאותו של איזה כוכב הניתן ליישוב ע”י בני אדם. קרא לזה צורך פסיכולוגי. אם תבזבז עשרים ביליון דולרים על טיסת חלל יחידה ותדווח רק על נתונים מדעיים, ירצה הציבור לדעת מדוע אתה מבזבז את כספו. רק תדווח על קיום כוכב הניתן ליישוב, ומיד אתה קולומבוס הבין־כוכבי ואף אחד לא ידאג לכסף."
“אזי?”
“אז היכן נמצא את הכוכב הניתן ליישוב? או לומר זאת אחרת, איזה כוכב מבין שלוש מאות אלף הכוכבים ומערכות במרחק שלוש מאות שנות אור הוא בעל האפשרות הגבוהה ביותר ליישוב אדם? יש לנו כמות עצומה של מידע על כל כוכב במרחק שלוש מאות שנות אור, ורמז שלכל אחד מהם יש מערכת כוכבי לכת. אבל למי מהם יש כוכב שניתן ליישבו? איזה מהם כדאי לבקר?… איננו יודעים.”
אחד מהמנהלים אמר, “וכיצד תעזור לנו הג’יין – רובוט?”
מדריאן עמד לענות, אך הוא סימן משהו לבוגרט ובוגרט הבין. אם פרויקט ה־JN יתגלה ככישלון, הוא הבליט עצמו מספיק כדי להבטיח שאצבעות מאשימות יורו עליו. מצד שני, הפרישה לא היתה רחוקה כל כך, כך שאם הפרויקט יצליח הוא יפרוש לאור זרקורי התהילה. אולי היה זה בגלל בטחונו של מדריאן, אבל בוגרט האמין שהדבר יעבוד.
הוא אמר, "יכול להיות שבאיזה מקום בספריות הנתונים שיש לנו אודת כוכבים אלו, נמצאות השיטות להעריך את הסיכויים לנוכחות כוכב מטיפוס ארץ שניתן ליישב בו בני אדם. כל מה שאנחנו צריכים הוא להבין את אוסף הנתונים בצורה הנכונה, להסתכל עליהם בצורה היצירתית המתאימה. למצוא את החישובים המתאימים. אנחנו עדיין לא עשינו זאת וגם אם איזה אסטרונום עשה זאת, הוא לא היה מודע לחשיבות הענין.
“רובוט מטיפוס JN יוכל לעשות את החישובים והתאומים בצורה הרבה יותר מהירה ומדוייקת. ביום אחד הוא יוכל לבצע את כמות החישובים שאדם יכול לעשות בעשר שנים. יותר מכך, הוא יעבוד בצורה חסרת מטרה ומקרית, בעוד שלאדם תהיינה דעות ונטיות מבוססות על תפיסה קודמת ועל דברים שהוא כבר מאמין בהם.”
נשתררה שתיקה. לבסוף אמר רוברטסון, “אבל זוהי רק בעיה של אפשרות, לא כן? נניח שהרובוט יאמר כי רוב הסיכויים לכוכב המבוקש במרחק כך וכך שנות אור, מוטלים על הכוכב סקוידג’י־17, למשל, ואנו נוסעים לשם ומוצאים שאפשרותו זו היא רק אפשרות ושאין כוכבים ניתנים ליישוב בני אדם ככלות הכל. מה נעשה אז?”
מדריאן הוא שהשיב בפעם הזאת, “עדיין הרווחנו. אנחנו נדע כיצד הגיע הרובוט למסקנה בגלל שהוא – שהיא – תאמר לנו. זה יעזור לנו לראייה עמוקה יותר של פרטים אסטרונומיים ויעשה את כל הענין כדאי אפילו אם לא נבצע את טיסת החלל. נוסף לכך, אנו יכולים לבחור את חמשת הכוכבים בעלי מירב הסיכויים ומתוכם לבחור אחד שסיכוייו יהיו יותר מ־0.95 זה יהיה כמעט ודאי –”
הם המשיכו לדון בענין זה עוד זמן רב. המימון שהובטח לא היה מספיק, אבל מדריאן ידע שטוב מעט מלא כלום. כשמאתיים מליון דולר יורדים לטמיון בזמן שעוד מאה מליון יצילו את המצב, ודאי שיצביעו בעד מאה המליון הנוספים.
ג’יין־1 נבנתה לבסוף והוצגה בפני בוגרט. בוגרט בחן אותה, הוא אמר, “למה המתניים צרות? האם אין הן מבטאות איזו חולשה מכנית?”
מדריאן צחק צחוק מאופק. “שמע, אם אנחנו הולכים לקרוא לה ג’יין, אין כל טעם לעשות אותה שתיראה כמו טרזן.”
בוגרט נענע בראשו. “לא אוהב את זה,” אמר. “עוד מעט תבליט את החלק העליון על מנת שיראה כמו חזה. וזה רעיון לא טוב. אם נשים יחשבו שהרובוטים עלולים להיראות כמוהן, אנו נקבל תגובות עוינות.”
מדריאן אמר, “אולי אתה צודק בנקודה זו. אף אישה לא תרצה לחשוב שרובוט עלול לתפוס את מקומה. או.קיי.”
לג’יין־2 לא היתה מותן צרה. היא היתה רובוט קודר אשר זז לעיתים רחוקות ודיבר עוד פחות משזז. במשך בנייתה בא מדריאן לבוגרט לעיתים רחוקות לבשר לו על פרטים חדשים. וזה היה סימן ברור שהדברים לא הלכו טוב. התלהבותו של מדריאן במקרים של הצלחה היתה ללא מעצורים. הוא לא היה מהסס לפלוש לחדר השינה של בוגרט בשלוש לבנות בוקר כדי לספר לו איזה חדשה לוהטת. בזה היה בוגרט בטוח. כעת נראה מדריאן כנוע. הבעתו האדמדמת תמיד נראתה חוורת. לחייו הבולטות שקעו מעט. בוגרט אמר בהרגשת ודאות, “היא לא מדברת.”
“או, היא מדברת.” מדריאן התיישב בכבדות ולעס את שפתו העליונה. “לפעמים, בכל אופן,” אמר.
בוגרט קם והקיף את הרובוט. “וכשהיא מדברת היא משמיעה דברים חסרי פשר, אני מניח. ובכן, אם אינה מדברת, היא אינה נשית, לא כן?”
מדריאן ניסה להעלות חיוך חלש אך הפסיק. הוא אמר, “המוח, בבידוד, נבדק והוכח כטוב.”
“אני יודע,” אמר בוגרט.
“אבל משהוכנס המוח לתוך המבנה הפיזי של הרובוט, ממדיו צומצמו, כמובן.”
“כמובן,” הסכים בוגרט בלית ברירה. “אבל בניגוד לצפיות ובאופן מתסכל. הבעיה היא שכאשר אתה מטפל בחשבון בעל מימדים של חוסר ודאות הדברים…”
“לא ודאיים?” הפסיקו בוגרט. התגובה שלו הפתיעה אותו עצמו. השקעת החברה הגיעה כבר למימדים עצומים ושנתיים חלפו להן, ועדיין התוצאות היו, אם לנקוט לשון המעטה, מאכזבות. ובכל זאת הוא מצא את עצמו חוקר את מדריאן ומשתעשע בתהליך.
כמעט בלי להודות בכך, בוגרט תמה אם זו אינה סוזן קלבין הנעדרת שאותה הוא חוקר. מדריאן היה הרבה יותר נלהב ומשתפך מאשר סוזן קלבין היתה אי פעם יכולה להיות – כשהדברים הלכו בסדר. מדריאן היה הרבה יותר פגיע כשהדברים לא הלכו כשורה. סוזן לעומת זאת, מעולם לא נשברה תחת לחץ. העובדה שמדריאן לא שימש כמטרה לחיצים פוגעים היוותה אולי פיצוי למטרה שסוזן לא הרשתה לעצמה להיות. מדריאן לא הגיב להערתו האחרונה של בוגרט, באותה מידה שסוזן לא היתה מגיבה. לא מתוך סיפוק שהיה לבטח תגובתה של סוזן, אלא משום שלא שמע אותה.
לעומת זאת אמר, “הבעיה היא בעיה של הכרה. ג’יין־2 עושה את החישובים וההתאמות בצורה מפליאה. היא יכולה לעשות חישובים על כל נושא, אבל לאחר שעשתה אותם, אין היא מסוגלת להבחין בין תוצאה רבת ערך לבין חסרת ערך. הבעיה איננה קלה, עלינו לתכנן רובוט כך שיבחין בתוצאות בעלות ערך מחישוביו כשאנחנו עצמנו איננו יודעים אילו חישובים הוא עושה.”
“אני משער שחשבה להנמיך את הפוטנציאל במפגש של הדיודה W-12 ולשלוח ניצוץ ל–”
“לא, לא לא, לא –” קולו של מדריאן הלך ופחת בהדרגה עד שהגיע ללחישה. “אתה לא יכול לגרום לו להקיא את הכל. אנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו. הנקודה החשובה היא לגרום לו להכיר בחישוב בעל משמעות ולהגיע למסקנות. כשיגיע לזאת, תפלוט ג’יין את התשובה ע”י אינטואיציה וזה יהיה דבר שלא נוכל להגיע אליו בכוחות עצמנו, אלא אולי ע"י מזל."
“נראה לי,” אמר מדריאן2 ביובש, “שאם היה לך רובוט כזה, היית גורם לה לעשות בצורה יום יומית דבר שבין בני אדם רק גאון מקרי יוכל לעשות.”
מדריאן נענע ראשו במרץ. “בדיוק כך, פיטר. הייתי אומר זאת בעצמי לולא חששתי מהמנהלים. אנא, אל תחזור על דבריך בישיבה.”
“אתה באמת רוצה רובוט־גאון?”
“מה הן מילים? אני רק מנסה ליצור רובוט שיהיה בעל יכולת לעשות חישובים מקריים במהירויות שיא, ביחד עם היכולת להבחין במשמעות החישובים. חשבתי שהצלחתי ואני רואה שעדיין לא.”
הוא הסתכל על ג’יין־2 בלי סיפוק ואמר, “מהו הדבר המאפיין אותך, ג’יין?”
ג’יין הפנתה את ראשה אבל לא השמיעה קול. מדריאן לחש, “היא עושה כעת את החישובים בתוך בנק הזיכרון שלה.”
ג’יין־2 דברה לבסוף. “אני לא בטוחה,” זה היה הקול הראשון שהשמיעה. עיניו של מדריאן התגלגלו כלפי מעלה. “היא משווה כעת את המשוואות עם הפתרונות המידיים.”
“הבנתי זאת,” אמר בוגרט. “שמע מדריאן, אתה חושב שתוכל להמשיך בפרוייקט, או שנפסיק כאן כשהפסדינו הם בסך חצי בליון?”
“או, אני אצליח,” הפטיר מדריאן.
ג’יין־3 פשוט לא היתה מה שרצה. היא לא היתה פעילה ומדריאן רתח. זו היתה שגיאה אנושית. שגיאתו שלו, אם לדייק. אבל למרות שמדריאן הרגיש מושפל לחלוטין, האחרים לא אמרו דבר. הם נתנו לו, שמעולם לא עשה שגיאה בחישובי המוח הפוזיטרוני, למלא את התזכיר הראשון של תיקון טעות. כמעט שנה חלפה עד שג’יין־4 הייתה מוכנה.
מדריאן היה נלהב בשנית “היא עושה זאת,” אמר. “היא בעלת מנת הכרה גבוהה,” הוא היה כה בטוח. הוא היה בטוח במידה מספקת בכדי להציגה בפני חבר המנהלים.
הוא פתר את בעיותיה, לא בעיות מתימטיות; כל רובוט יכול לעשות זאת; אבל היו בעיות של הגדרת מושגים שלא היו מדויקים לגמרי.
בוגרט אמר לאחר מכן, “היא לא מדברת הרבה, באמת.”
“ודאי שלא. זוהי תכונתה האלמנטרית של ג’יין־4, אבל הייתי חייב להראות להם משהו, לא כן?”
“האם ברצונך לדעת כמה בזבזנו עד עתה?”
“או, פיטר, עזוב את זה. אתה יודע כמה הרווחנו? דברים אלו אינם הולכים בריק. היו לי שלוש שנים של גיהנום, אבל פיתחתי טכניקות חדשות של חישובים שיחסכו לנו לפחות חמישים אלף דולר על כל סוג של מוח פוזיטרוני שנתכנן בעתיד, נכון?”
“ובכן –”
“ובכן מה? זו עובדה. זוהי הרגשתי האישית – לחישוב בעל N מימדים של חוסר ודאות יימצאו עוד הרבה שימושים אם תהיה לנו היכולת למצאם. וג’יין תמצא אותם. לכשיהיה לי הרובוט החדש, הסידרה שננפיק ממנו תכסה את ההוצאות תוך חמש שנים, אולי אפילו תשליש את כל מה שהוצאנו עד עתה,”
“כשאתה אומר ‘הרובוט החדש’ למה בדיוק אתה מתכוון? מה לא בסדר עם ג’יין־4?”
“שום דבר מיוחד. היא כמעט בסדר, אבל דרושים שיפורים שאותם אני מתכוון לבצע. חשבתי שאני יודע מה אני עושה כשתכננתי אותה, אבל עכשיו כשבדקתי אותה, אני יודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע, ואני מתכוון להגיע לשם.”
ג’יין־5 היתה בדיוק מה שרצה. לקח למדריאן יותר משנה לייצר אותה, אבל היא מילאה בדיוק את צפיותיו. ג’יין־5 הייתה קצרה מהרובוט הממוצע, ויותר רזה. בלי להיות אותה קריקטורה נשית.
“זו הדרך שהיא עומדת,” אמר בוגרט. לזרועותיה היתה עדינות ואיך שהוא היה איזה רושם של עגלגליות בתנועותיהן.
מדריאן אמר, “הקשב לה… איך את מרגישה, ג’יין?”
“בריאותי מצויינת, תודה לך,” אמרה ג’יין־5, והקול היה בדיוק קולה של אישה. הוא היה מתוק וכמעט מטריד.
“למה עשית זאת, קלינטון?” אמר פיטר, נפחד וכמעט זועף.
“זה חשוב מבחינה פסיכולוגית,” אמר מדריאן. “אני רוצה שאנשיך יחשבו שזו אישה, שיתנהגו אליה כמו לאישה, שיסבירו לה דברים.”
“אילו אנשים?” מדריאן שם ידיו בכיסיו ופנה אל בוגרט.
“הייתי רוצה לסדר שאני וג’יין נועבר לפלגסטף.”
בוגרט לא היה יכול שלא לשים לב לעובדה שמדריאן לא אמר ג’יין־5. הוא לא השתמש במספר. הוא אמר בפיקפוק, “לפלגסטף? מדוע?”
“כי שם נמצא המרכז העולמי לחקר הכוכבים, לא כן? וזהו המקום בו הם חוקרים את הכוכבים ומנסים לחשב את הסיכויים למצוא כוכבים שניתן ליישבם, לא?”
“אני יודע, אבל המקום נמצא על כוכב ארץ.”
“ובכן, את זה אני יודע לבטח.”
“תנועות רובוטיות על פני הארץ הן מוגבלות לחלוטין, ואין שום צורך בכך. הבא לג’יין ספרים על מדע הכוכבים והיא תבדוק אותם כאן.”
“לא! פיטר, הכנס לראשך את העובדה שג’יין אינה רובוט רגיל, היא אינטואיטיבית.”
“אז?”
“אז כיצד נוכל לדעת מה היא צריכה כדי לפעול? אוסף הנתונים שלנו הוא מיושן. וחוץ מזה ג’יין זקוקה לאינפורמציה חיה. היא צריכה לשמוע נימות דיבור, להאזין לדברים שלכאורה נראים לא רלוונטיים. כיצד נדע מה או מתי משהו יגרום לקליק־קליק בתוכה ויקבל צורה בעלת משמעות? אם היינו יודעים זאת לא היינו זקוקים לה כלל, לא כן?”
בוגרט החל להיות מוטרד. הוא אמר, “הבא את האנשים לכאן, את חוקרי הכוכבים.”
“כאן הם לא יביאו תועלת, מנותקים מסביבתם הם לא יתנהגו בטבעיות. אני רוצה שג’יין תצפה בהם, במכשיריהם, במשרדיהם, בשולחנותיהם, שתלמד כל דבר אודותם. אני רוצה שתסדר את משלוחה לפלגסטף. אינני רוצה לדבר על כך יותר.”
לרגע הוא נשמע בדיוק כמו סוזן. בוגרט עוות את פניו ואמר, “העברת רובוט נסיוני זה דבר מסובך ביותר.”
“ג’יין איננה רובוט נסיוני. היא החמישית בסדרה.”
“ארבעת המודלים האחרים לא עבדו לאמיתו של דבר.”
מדריאן הרים את ידיו בחוסר ישע. “מי מכריח אותך לומר זאת לממשל?”
“אינני מודאג מהממשל. להם אפשר להסביר. מה שמדאיג אותי זוהי דעת הציבור. עברנו דרך ארוכה בחמישים השנים האחרונות ואינני מתכוון לאבד עשרים וחמש מהן בגלל שאתה איבדת שליטה על –”
“אני לא אאבד שליטה. הערותיך בהחלט טפשיות. ראה, חברת הרובוטים יכולה להרשות לעצמה מטוס פרטי. אני נוחת בשקט בשדה תעופה מסחרי קרוב ולא ישימו אלינו לב. נארגן מכונית שתקח אותנו היישר מהמטוס לפלגסטף. את ג’יין נשים בתיבה וזה יהיה ברור שזהו ציוד כלשהו המועבר למעבדות. האנשים בפלגסטף ישמחו לאחר שנספר להם את המטרה האמתית של הביקור. יהיו להם כל הסיבות לשתף פעולה ולמנוע הדלפות.”
בוגרט הרהר. “החלק המסוכן הוא האוירון והמכונית אם יקרה משהו לתיבה –”
“דבר לא יקרה.”
“והפתרון הטוב ביותר יהיה אם לא נפעיל את ג’יין בזמן המשלוח. ואז אם מישהו ימצא אותה בתוך התיבה –”
“לא פיטר. לא נוכל לעשות זאת. לא ולא. לא ג’יין־5.” הבט, היא פועלת על אסוציאציות מאז הופעלה לראשונה. אין אפשרות לנצור את האינפורמציה שכבר רכשה. לא אדוני, אסור להפסיק את פעולתה."
“כן. אבל אם מישהו ימצא שאנו שולחים רובוט מופעל –”
“אף אחד לא יגלה זאת.”
מדריאן נשאר תקיף והמטוס המריא כמתוכנן. היה זה מודל מיושן כמעט של קומפיוטו־סילון, אבל הטיס היה אנושי. אחד מעובדי חברת הרובוטים, בתור כיסוי. התיבה שהכילה את ג’יין הגיעה לשדה התעופה בלי תקלות. היא הועברה למכונית והגיעה למעבדות המחקר של פלגסטף בלי תאונה.
פיטר בוגרט קיבל שיחת טלפון ממדריאן כשעה לאחר שזה האחרון הגיע לפלגסטף. מדריאן היה באכסטזה בצורה האופיינית לו, לא יכול היה להמתין בכדי לבשר את הבשורה. ההודעה הגיעה על־ידי שפופרת קרן־לייזר, מוגנת, מעורבבת ולא ניתנת לחדירה, ולמרות זאת הכעיס הדבר את בוגרט. הוא ידע שהאינפורמציה ניתנת לפיענוח על־ידי כל אחד בעל היכולת הטכנולוגית הדרושה – הממשלה, למשל – ואם לאותו גורם יש אינטרס לעשות כך. הדבר היחיד שעליו אפשר היה לסמוך הוא שלממשלה אין סיבה לפענח את הקוד. כך לפחות קיוה בוגרט.
הוא אמר, “למען השם, היית מוכרח לצלצל?” מדריאן התעלם ממנו לחלוטין ומלמל, “זו היתה ממש השראה, גאוניות טהורה, אני אומר לך.”
לזמן קצר בהה בוגרט אל השפופרת, ואז קרא בספקנות, “אתה מתכוון לומר שמצאת את התשובה כבר?”
“לא, לא! תן לנו זמן, לעזאזל. אני מתכוון לרעיון של הקול שלה – זו היתה השראה. שמע, אחרי שנסענו משדה התעופה לבנין המנהלה הכללית בפלגסטף, הוצאנו את ג’יין מהקופסה החוצה. היא פסעה, וכאשר עשתה זאת, כל גבר במקום פסע אחורה. הסכלים האלה! אם אפילו מדענים לא מבינים את משמעות חוקי הרובוטיקה, מה אנו כבר יכולים לצפות מהאדם הממוצע? לרגע חשבתי: זה יהיה חסר תועלת, הם לא ידברו, הם יסתגרו בתוך עצמם למקרה שהיא תתחיל להשתולל, והם לא יהיו מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר.”
“המשך, לאן אתה חותר?”
“ואז היא ברכה אותם בצורה שגרתית: צהרים טובים לכם, אדונים נכבדים, אני שמחה להכיר אתכם! והכל יצא בקול הקונטראלטו היפה הזה… וזה מה ששבר את הקרח. איש אחד יישר את עניבתו, והשני העביר את ידו בשערותיו. מה שתפס אותי באמת היה שהאיש המבוגר ביותר בדק אם רוכסנו סגור. הם כולם משתגעים אחריה עכשיו. מה שנדרש להם היה הקול. היא לא רובוט יותר; היא נערה.”
“אתה מתכוון לומר שהם מדברים אליה?”
“מדברים אליה? יותר מכך. הייתי רוצה לתכנת אותה לאינטואיציות סקסיות, ואז הם היו רוצים לצאת איתה. חושבים על רפלקס מותנה. שמע, אנשים מגיבים לקולות. ברגעים האינטימיים ביותר, האם הם מסתכלים? שמע, זה הקול שאתה שומע –”
“כן קלינטון, אני מתחיל להיזכר. היכן ג’יין כעת?”
“איתם. הם לא נותנים לה ללכת.”
“לעזאזל, לך איתה. אל תתן לה להעלם מטווח ראייתך.”
שאר הצלצולים של מדריאן, לאחר מכן, במשך שהותו בת עשרת הימים בפלגסטף, היו פחות מתמידים ובאופן הדרגתי פחות מרוממים.
ג’יין הקשיבה, כך דיווח, ולפעמים הגיבה. היא נשארה פופולארית. ניתנה לה כניסה חופשית לאן שחפצה, אבל ללא תוצאות.
בוגרט אמר, “ללא כל תוצאות בכלל?”
מדריאן מצא את עצמו מגן עליה. “אינך יכול לומר ללא תוצאות כלל. לא ניתן לומר זאת כשעוסקים ברובוט אינטואיטיבי, אינך יכול לדעת מה הולך בתוכה. הבוקר היא שאלה את ג’נסן מה אכל לארוחת הבוקר.”
“רוסיטר ג’נסן האסטרופיסיקאי?”
“כן, כמובן. מסתבר שלא אכל ארוחת בוקר בכלל. רק שתה קפה.”
“אז ג’יין שלנו לומדת לנהל שיחת נימוסין. זה יכול לפצות על ההוצאות –”
“או, אל תהיה חמור. זו לא היתה שיחת נימוסין. שום דבר אינו שיחת נימוסין בשביל ג’יין. היא שאלה את זה כי זה היה נחוץ לה לאיזו התאמת חישובים שבנתה במוחה.”
“באיזו צורה –”
“איך אני יכול לדעת? אם הייתי יודע, הייתי ג’יין עצמה ולא הייתי זקוק לה. היא היתה מתוכנתת כך שתהיה לה מוטיבציה גבוהה להשיג תשובה לשאלת הכוכב הניתן־ליישוב בצירוף הטוב ביותר של אפשרויות יישוב ומרחק ו–”
“אז בבקשה תודיע לי כשתעשה זאת ולא לפני כן. תיאור החישובים צעד אחר צעד פשוט לא מעניין אותי.”
הוא לא צפה באמת לקבל הודעות של הצלחה. בכל יום הלכה האופטימיות שבו ופחתה, כך שבזמן שקיבל את ההודעה סוף סוף, היה לגמרי לא מוכן. והיא באה לבסוף.
בפעם האחרונה, כשהגיעה הודעתו של מדריאן, היא באה כמעט בלחישה. התרוממות הרוח גרמה לו להיות שקט. “היא עשתה זאת,” הוא אמר. “היא עשתה זאת, אחרי שכמעט גם אני ויתרתי. אחרי שעברה על כל החישובים פעמיים או שלוש ולא אמרה אף מילה שנשמעה כמו… אני במטוס עכשיו. חוזר. רק עכשיו המראנו.”
בוגרט הצליח לנשום לבסוף, “אל תשחק משחקים. השגת את התשובה? אמור. אם יש לך – אמור זאת בפשטות.”
“התשובה ישנה. היא נתנה לי את התשובה. היא נתנה לי את שמותיהם של שלושה כוכבים המרוחקים מאיתנו שמונים שנות אור, אשר – כך היא טוענת – הינם בעלי סיכויים של 60–90 אחוז, ליישוב בני אדם על אחת מן הפלנטות שלהן. לאחד מהם סיכוי של 0.972, וזה כמעט בטוח. בנוסף לכך, כשנחזור, היא תראה לנו מהי דרך המחשבה שהביאה אותה למסקנה זו, ואני מניח שכל מדע האסטרופיסיקה והקוסמולוגיה יהיו…”
“אתה בטוח…”
“אתה חושב שיש לי הזיות? יש לי אפילו עד. הבחור המסכן קפץ לגובה כשג’יין החלה לגלגל את התשובה בקול האלוהי שלה.”
ואז פגע המטאוריט והרס את המטוס. מדריאן והטייס הפכו לקרעי בשר, ושום זכר לג’יין לא נמצא.
הדכאון במשרדי חברת הרובוטים מעולם לא היה עמוק יותר. רוברטסון נסה להתנחם בעובדה שההרס הטוטאלי הסתיר את המעשה האי לגאלי שבו היתה החברה אשמה.
פיטר נענע בידו ואמר בצער, “הפסדנו את ההזדמנות הטובה ביותר שהיתה לחברה להרוויח דעה ציבורית חיובית; להשתלט על תסביך פרנקנשטיין. קשה לתפוס את חשיבות הענין של רובוט הפותר עבורנו את בעית מציאת הכוכב, אחרי שרובוטים אחרים עזרו בפתרון טיסות החלל. רובוטים היו פותחים את הגלקסיה בפנינו. ובאותו זמן היו מקדמים את הידע המדעי בתריסר כיוונים שונים.. או, אלוהים, אין שום דרך לחשב את התועלת שניתן להפיק לגזע האנושי ולנו במיוחד.”
רוברטסון אמר, “נוכל לבנות ג’יין אחרת, לא, אפילו ללא עזרת מדריאן?”
“כמובן שנוכל. אבל האם נוכל לסמוך על התאמת החישובים הנכונה שוב? מי יודע אם התוצאה הסופית של מדריאן היתה נכונה? או מה אם למדריאן היה אותו מזל שהאיר למתחילים בלבד? כשבעקבותיו מזל כה רע? מטאור מתנגש… קשה להאמין –”
רוברטסון אמר בלחש הססני, “זה לא היה מכוון. אני מתכוון שזו לא היתה כוונה של –”
הוא הפסיק לנוכח מבטו של בוגרט.
בוגרט אמר, “זה לא הפסד סופי, אני מניח. נבנה ג’ייניות אחרות שיעזרו לנו בדרכים מסויימות. נוכל לתת לרובוטים אחרים קולות נשיים, וזה יעזור לקבלתם ע”י הציבור – למרות שאני תמה מה תאמרנה הנשים. לו רק ידענו מה אמרה ג’יין־5!"
“בשיחתנו האחרונה אמר מדריאן שהיה לו עד.”
בוגרט אמר, “אני יודע; חשבתי על זה, הייתי אפילו בקשר עם פלגסטף, אך איש בכל אותו מקום לא שמע את ג’יין אומרת משהו לא שיגרתי, משהו שנשמע כמו תשובה לבעית הכוכב שלנו, ושם ודאי ניתן למצוא מישהו שיזהה את התשובה – או שיזהה אותה בתור תשובה אפשרית.”
“יכול להיות שמדריאן שיקר?”
“אתה מתכוון שהוא ניסה להציל את שמו הטוב ע”י העמדת פנים שהתשובה בידו, ואז לכוון את ג’יין כך שלא תדבר, ולומר, אח, מצטער, קרתה איזו תקלה. אני לא אקבל זאת לרגע. באותה צורה תוכל לומר שהוא ארגן את המטאוריט."
“אז מה עושים?”
בוגרט אמר בכבדות, “נחזור לפלגסטף. התשובה חייבת להמצא שם. חייבים לחפור עמוק, זה הכל. אני נוסע לשם מחר, ולוקח עמי מספר אנשים ממחלקתו של מדריאן. אנו נחקור את המוסד מהמסד עד לטפחות.”
“כן, אבל אתה יודע, אפילו אם נמצא את העד ששמע את ג’יין, מה זה יעזור לנו כשאין לנו את ג’יין שתסביר את התהליך?”
“אפילו דבר קטן יכול להיות שימושי. ג’יין נתנה את שמות הכוכבים. ודאי את מספריהם הקטלוגיים – לאף אחד מהשמות בעלי הכוכבים אין סיכוי. אם מישהו יכול לזכור זאת ואת המספר הקטלוגי, או שיזכור בערך את המספר הקטלוגי כך שניתן יהיה להוציא זאת ממנו בעזרת חוקר פסיכולוגי, יהיה כבר משהו בידינו. אם יהיה בידינו התוצאות והנתונים שמהם שאבה ג’יין את האינפורמציה, אולי נוכל לשחזר את הקו ההגיוני, אולי נוכל לשחזר את האינטואיציה, אם נעשה זאת, הצלנו את המשחק –”
בוגרט חזר כעבור שלושה ימים, שקט ומדוכא. כשרוברטסון חקר אותו בהתלהבות בקשר לתוצאות, הוא נענע בראשו.
“שום דבר!”
“שום דבר?”
“באופן מוחלט. דברתי עם כל האנשים בפלגסטף, כל מדען, כל טכנאי או סטודנט, עם כל אחד שפגש בג’יין; לטובתו של מדריאן עלי לציין שהמספר אינו גדול – הוא שמר על דיסקרטיות. הוא אפשר לה לראות רק כאלה שהיה בידם איזה מידע שהיה עשוי להיות לה לתועלת. היו רק עשרים ושלושה אנשים שבהם פגשה, ומתוכם דברה רק עם שנים־עשר.”
“עברתי על כל מה שג’יין אמרה. הם זכרו הכל בבהירות. הם אנשים שנלהבים למשימה המערבת את מומחיותם, כך שהיתה להם מוטיבציה גבוהה לזכור. הם גם היו מעורבים עם רובוט מדבר, דבר שהיה מדהים כשלעצמו, ורובוט שמדבר כמו שחקנית קולנוע. דבר כזה לא יוכלו לשכוח.”
רוברטסון אמר, “אולי חוקר פסיכולוגי –”
“אם לאחד מהם היה רעיון מעורפל ביותר שמשהו קרה, הייתי גורר אותו באוזן לפסיכולוג, אבל לא היה אפילו מקום לתירוץ הזה, לסחוב שני אנשים המתפרנסים ממוחותיהם, פשוט בלתי אפשרי. ובכנות, זה לא היה עוזר. אם ג’יין היתה מזכירה שמות של שלושה כוכבים זה היה מדליק נורה במוחותיהם. כיצד הם היו יכולים לשכוח?”
“אולי אחד מהם משקר?” אמר רוברטסון, “הוא רוצה את האינפורמציה לתועלתו הפרטית.”
“מה זה יעזור לו?” אמר בוגרט, כל הממסד יודע בדיוק מדוע מדריאן וג’יין נשלחו לשם. הם יודעים לשם מה אני באתי לשם. אם בזמן מסוים בעתיד מישהו בפלגסטף יצוץ פתאום ותיאוריה חדשה בידו בדבר כוכב שניתן ליישבו, כל אדם בפלגסטף ובחברת הרובוטים ידע שהרעיון גנוב!"
“אולי מדריאן בעצמו טעה,”
“אני לא יכול להאמין בכך. למדריאן היתה אישיות דוחה, כלכל יתר הרובופסיכולוגים. זו הסיבה כנראה שהם מעדיפים לעבוד עם רובוטים ולא עם בני אדם – אבל הוא לא היה טפש, הוא לא יכול לטעות בקשר לענין זה.”
“אז –” נגמרו לרוברטסון האפשרויות. הם הגיעו לקיר חלק, ובמשך כמה דקות בהה לעברו ללא פתרון. לבסוף פלט רוברטסון, “פיטר –”
“כן?”
“בוא נשאל את סוזן.”
בוגרט התקשח. “מה?!”
“בוא נבקש ממנה לעזור לנו.”
“למה? כמה היא יכולה לעזור?”
“אינני יודע. אבל היא רובופסיכולוגית. אולי היא תבין את מדריאן יותר טוב מאיתנו. ונוסף לזאת – תמיד היה לה יותר שכל משלנו.”
“היא כמעט בת שמונים.”
“ואתה כמעט בן שבעים. ומה בכך?”
בוגרט נאנח. האם לשונה החדה כהתה במקצת בשנות פרישתה? הוא אמר “טוב, אבקש ממנה לבוא.”
סוזן קלבין נכנסה למשרד של בוגרט, מטילה מבט איטי מסביב, לפני שעיניה התיצבו על דמותו של המנהל. היא הזדקנה מאוד מאז פרישתה. שערה הלבין ופניה התקמטו. היא נהייתה כה שבירה עד שנראתה שקופה. רק עיניה, חודרות ובלתי מתפשרות, שרדו מכל מה שהיתה.
בוגרט פסע קדימה והושיט לה את ידו. “סוזן!”
סוזן קלבין נטלה את ידו ואמרה, “אתה נראה טוב, פיטר, בשביל איש זקן. אם הייתי במקומך לא הייתי מחכה לשנה הבאה. פרוש עכשיו ופנה את מקומך לאיש צעיר… ומדריאן מת. אתה קורא לי לקחת את תפקידי הישן? אתה נחוש בהחלטתך לשמור על הזקנים עד שנה לאחר מותם הפיזי?”
“לא, לא, סוזן. קראתי לך –” הוא הפסיק. לא ידע איך להתחיל.
אבל סוזן קראה את מחשבתו, כמו שעשתה תמיד.
היא התישבה בזהירות ואמרה, “פיטר, קראת לי כי אתה בצרות. אחרת לא היית מעדיף לראותני בקוטר של קילומטר בקרבתך.”
“או, סוזן –”
“אל תבזבז זמנך על דיבורים יפים. אף פעם לא היה לי זמן לבזבז. לא כשהייתי בת ארבעים, ובטח שלא עכשיו. מותו של מדריאן והטלפון ממך הם שני דברים לא שגרתיים, וברור שיש קשר ביניהם. שני מאורעות לא שגרתיים בלי קשר ביניהם הם בעלי סיכוי נמוך מדי בשביל לדאוג. התחל מהתחלה, ואל תחשוש לעשות טפש מעצמך. את זה אני יודעת כבר מזמן.”
בוגרט ניקה את גרונו והתחיל.
היא הקשיבה בזהירות ובלי להפריע.
היא הפריעה בנקודה אחת. “אינטואיציה נשית? ולשם כך נזקקתם לרובוט? אתם הגברים. כשאתם עומדים בפני העובדה שאישה הגיעה לחישוב הנכון, וחסרי יכולת לקבל את העובדה שאשה שווה או עולה עליכם באינטליגנציה, אתם ממציאים משהו הנקרא אינטואיציה נשית.”
“או, כן, סוזן, אבל תני לי להמשיך,” אמר בוגרט.
כשסיים אמרה סוזן, “האם תתן לי להשתמש במשרדך לשעה או שעתיים?”
“כן, אבל –”
היא אמרה, הייתי רוצה לעבור על כמה תיקים, התיקים של התיכנון של ג’יין, השיחות עם מדריאן, הראיונות שלך בפלגסטף. אני מניחה שאני יכולה להשתמש בטלפון הלייזר החדש שלך, ובמסוף המחשב, אם אני מעוניינת."
“כן, כמובן.”
“טוב, אז צא מכאן, פיטר.”
לא עברו ארבעים וחמש דקות, כשהיא צלעה לדלת וקראה לבוגרט.
כשבוגרט בא, רוברטסון היה איתו. שניהם נכנסו, וסוזן סקרה את זה האחרון בחוסר התלהבות. הוא אמר בזהירות, “את חושבת שיש משהו שתוכלי לעשות, סוזן?”
“יותר ממה שכבר עשיתי? לא!”
שפתיו של בוגרט הביעו אכזבה, אבל רוברטסון אמר, “מה כבר עשית, סוזן?”
סוזן אמרה, חשבתי קצת. דבר שאינני מצליחה לשכנע אנשים אחרים לעשות. חשבתי קצת על מדריאן. אני הכרתי אותו, אתם יודעים. היה לו מוח, אבל הוא היה טיפוס שחצן ודוחה. חשבתי שימצא חן בעיניך, פיטר."
“זה היה שנוי,” לא יכול היה פיטר שלא לומר.
“והוא תמיד היה רץ אליך עם תוצאות ברגע שהשיג אותם. נכון?”
“כן, זה היה מנהגו.”
“ובכל זאת,” אמרה סוזן, “הודעתו האחרונה, זו שבה אמר שג’יין נתנה לו את התשובה, נשלחה מהאוירון. למה חכה כל כך הרבה זמן? למה לא צלצל ישירות מפלגסטף, מייד אחרי שג’יין אמרה מה שאמרה?”
“אני מניח,” אמר פיטר, “שלשם שינוי, רצה לבדוק את הענין ביסודיות ו– אינני יודע. זה היה הדבר החשוב ביותר שקרה לו, אולי רצה לחכות להיות בטוח.”
“להיפך, ככל שהענין היה יותר חשוב, קטנים הסיכויים שהוא היה מחכה. ואם היה רוצה לחכות, למה לו לחכות עד שיגיע למשרדי ‘החברה האמריקאית לרובוטים’? בקיצור, מצד אחד המתין יותר מדי, ומנקודת מבט אחרת, המתין פחות מדי.”
רוברטסון התערב. “את חושבת שהיה פה איזה טריק?”
סוזן דחתה אותו. “סקוט, אל תנסה להתחרות עם פיטר בהשמעת הערות שטותיות. תן לי להמשיך… הנקודה הבאה עוסקת בעד. לפי הדיווחים על השיחה האחרונה, מדריאן אמר: הבחור המסכן קפץ באויר כשג’יין החלה לגלגל את התשובה בקולה האלוהי. זה היה הדבר האחרון שאמר. והשאלה היא איפוא, מדוע קפץ העד? מדריאן הסביר שכל האנשים השתגעו מהקול, והם היו עשרה ימים עם הרובוט – עם ג’יין. מדוע אם כן היתה צריכה פעולת הדיבור כשלעצמו להדהים אותם?”
בוגרט אמר, “אני מניח שהתדהמה באה כתוצאה משמיעת התשובה לשאלה שהעסיקה את מיטב המוחות בעולם המדע למעלה ממאה שנה.”
“אבל הם חכו לתשובה. זו היתה הסיבה להמצאותה שם. נוסף לכך, נשים לב למבנה המשפט. מדריאן מתאר זאת כאילו העד הופתע, לא נדהם, אם אתה מבין את ההבדל. יותר מכך, התגובה באה כאשר ג’יין החלה לדבר, במילים אחרות, בתחילת ההצהרה. להיות מופתע מתוכן הדברים היה דורש מהעד להקשיב במשך זמן מה לדבריה של ג’יין, כך וכך. זה היה ‘אחרי’ ולא ‘בזמן’ והמלה ‘לפתע’, לא היתה נכללת.”
בוגרט אמר בחוסר נוחות, “אני לא חושב שאת יכולה לפשט בעיות לרמה של שימוש או חוסר שימוש במילה.”
“אני יכולה,” אמרה סוזן בקפאון, “אני רובופסיכולוגית. עלינו להסביר את שתי האנומליות. את האחור במסירת האינפורמציה, ואת תגובתו המוזרה של העד.”
“את יכולה להסביר אותן?” שאל רוברטסון.
“כמובן,” אמרה סוזן. “מכיון שאני משתמשת בהגיון פשוט. מדריאן הודיע את החדשות בלי כל דיחוי, כהרגלו, או עם דחיה קטנה ככל שהיה מסוגל לה. אם ג’יין היתה פותרת את הבעיות בפלגסטף, הוא היה לבטח מטלפן מפלגסטף. מכיון שצלצל מתוך האוירון, היא לבטח פתרה את הבעיה לאחר שכבר עזב את פלגסטף.”
“אבל אז…”
“תן לי לגמור, תן לי לגמור. האם מדריאן וג’יין הארוזה בתיבה חזרו מפלגסטף לשדה התעופה באותו רכב סגור וכבד, האם אני צודקת?”
“כן, כמובן!”
“והם לא היו לבד באותו רכב. באחת משיחותיו אמר מדריאן שהם הועברו משדה התעופה לבנין המנהלה ברכב נהוג בידי נהג, ואם היה נהג, היה נהג אנושי במכונית.”
“אלוהים הטוב!”
“הצרה איתך, פיטר, שאתה חושב שעד להצהרה בנושא מדע הכוכבים חייב להיות מדען כוכבים. אתה מחלק אנשים לקטגוריות, ומתעב ולועג לרובם. רובוט לא יכול לעשות זאת. החוק הראשון אומר ‘רובוט לא יפגע ביצור אנוש, או על־ידי מחדל, יצור אפשרות שבה ייפגע יצור אנוש! כל יצור אנוש’. זהו היסוד של השקפת העולם של הרובוטים. רובוט אינו עושה הבחנות. לגבי רובוט, כל האנשים שוים.”
“לא היה עולה על דעתו של מדריאן לומר שנהג המשאית שמע את ההצהרה. לגביך נהג משאית הוא חלק טפל של המשאית, אבל למדריאן הוא היה בן אדם ועד. לא יותר ולא פחות.”
בוגרט נענע בראשו בחוסר אמונה. “את בטוחה?”
“כמובן שאני בטוחה. איך אתה מסביר בצורה אחרת את הערתו של מדריאן בקשר להפתעתו הגמורה של העד? לפי הדוחות, מדריאן התנגד להפסיק את פעולתו של רובוט אינטואיטיבי. נוסף לכך, ג’יין־5, כשאר הרובוטים מסוגה, לא היתה דברנית. לכן לא עלה על דעתו של מדריאן לפקוד עליה להיות בשקט כשהיא מונחת בתיבה. היה זה בתוך התיבה, כשהתשובה עלתה בראשה. היא החלה לדבר באופן טבעי. קונטרלטו מקסים בוקע לפתע מתוך התיבה. אם אתה היית הנהג, מה היית עושה בנקודה זו? ברור שהיית מופתע. פלא שלא עשה תאונה.”
“אבל הנהג היה עד, מדוע לא בא אלינו –”
“מדוע? מאין לו לדעת שארע דבר בעל משמעות? ובנוסף לזה האינך חושב שמדריאן נתן לו ‘טיפ’ רציני ובקש ממנו לא לספר על כך לאיש? היית רוצה שיפזר את החדשות בקשר לרובוט פעיל, המועבר באופן לא לגאלי על פני כדור הארץ?”
“ובכן, האם יזכור את אשר שמע?”
“מדוע לא? לך נדמה, פיטר, שנהג משאית, אשר בעיניך דרגת התפתחותו היא שלב אחד מעל לקוף, לא יזכור. אבל לנהגים יש לפעמים מוח. יכול להיות שלא יזכור את המספרים והאותיות בסדר הנכון, אבל יש לנו סכום מספרים סופי, אתה יודע, חמש מאות וחמישים כוכבים, או מערכות הכוכבים במרחק שמונים שנות אור בערך – לא בדקתי את המספר. אתה יכול לעשות את הבחירה הנכונה. ובמידת הצורך, להשתמש בחוקר פסיכולוגי –”
שני הגברים לטשו אליה עיניים. לבסוף לחש בוגרט, מפחד להאמין, “את בטוחה?”
לרגע רצתה סוזן לומר: כן, כי כבר התקשרתי לפלגסטף, טפש, ודברתי עם הנהג, כי הוא אמר לי מה ששמע, כי בדקתי את המחשב בפלגסטף, ובידי שלושת הכוכבים המתאימים לאינפורמציה ושמותיהם טמונים בכיסי.
אבל היא לא עשתה זאת. שיעשה זאת בעצמו. בזהירות קמה על רגליה, ואמרה בהיתול, “כיצד אני יכולה להיות בטוחה?… קרא לזה אינטואיציה נשית.”
תרגום: שירה טמיר
בתרגום אהרון האופטמן
בסיפור קצרצר זה, מהמוקדמים של אסימוב, מוכיח מולטיבק שוב את אשר חשדנו בו מכבר – שאין הוא רק מכונה בעלת שכל וחסרת רגשות, ושיש ללבו יותר ממפתח אחד…
* * *
ג’ק קולינס נראה סחוט כליל כשגח מתוך קרביו של מולטיבק. טוד אמרסון נשאר ישוב על שרפרפו המוגבה בקצה החדר.
“מצאתם?”
“כלום,” אמר קולינס. “כלום, כלום, כלום. איש אינו יכול למצוא מה התקלה. הכל נראה בסדר.”
“פרט, כמובן, לעובדה שאינו פועל,” אמר טוד.
“אינך מסייע הרבה בכך שאתה יושב ואינך עושה כלום.”
“אני חושב.”
“חושב!” פיו של ג’ק נמתח קמעה, דבר ששיווה לפניו ארשת של דוברמן כעוס ורעב. אמרסון סבב לו בחוסר סבלנות על שרפרפו. “ולמה לא? ישנם כרגע ששה צוותים מלאים של טכנאי מחשב המתרוצצים להם כבר שלשה ימים במסדרונותיו של מולטיבק ואינם מוצאים דבר, אז למה שלא תוותר על אדם אחד שישב ויחשוב?”
“אין פה בעייה שיש לחשוב עליה. עלינו לחפש את אותו מַחבר שנתקע, ולתקנו”
“אין זה פשוט כפי שאתה אומר.”
“מי אמר שזה פשוט,” זרק קולינס ברוגזה. “האם ידוע לך כמה מליוני מַחברים יש לו שם בפנים?”
“אין זה חשוב כלל, לדעתי. לו היה זה מחבר בלבד, היה מולטיבק עוקף את המעגל הפגום, ויש לו, תודה לאל, מספיק מערכות בקרה ותיקון לטפל בעצמו בבעיה מהסוג הזה. אילו לא היה עונה על השאלה המקורית, ניחא, אך הוא גם אינו מנסה להסביר מהי התקלה, הוא פשוט דומם. בעוד כמה שעות תתחיל פניקה בערים הגדולות, אם לא נעשה משהו ומייד. הרי ידוע לך שהכלכלה העולמית תלויה במולטיבק. הכל יודעים זאת.”
“כן, כן. ידוע לי. אך מה ניתן לעשות?”
“אמרתי לך. לחשוב. הרי חייב להיות איזה שהוא פרט שנשמט מאיתנו והוא המפתח לבעייה. משהו שנראה לנו שולי לחלוטין.”
“חשוב על כך, ג’ק. לא היה מומחה למחשבים במאה האחרונה שלא הקדיש את מיטב זמנו לשיכלולו ופיתוחו של מולטיבק. הוא יכול לעשות היום כמעט הכל, לעזאזל. הוא יכול אפילו לשמוע ולדבר. היום הוא לא פחות מסובך מהמוח האנושי, ואם איננו מבינים את המוח האנושי, למה שנבין את מולטיבק?”
“בחייך, עוד רגע תאמר שמולטיבק הוא למעשה אנושי.”
“למה לא?” אמרסון נראה שקוע בתוך עצמו שעה שדיבר. "למה בעצם לא? אמר שנית. “האם אנחנו יודעים בבטחה שמולטיבק לא עבר את קו ההפרדה שבו הפסיק להיות מכונה והתחיל להיות אנושי? האם קיים קו כזה בכלל? באם המוח נמדד על ידי מורכבותו ואנו ממשיכים ומשכללים את מולטיבק, האם אין איזו נקודה שבה…” דבריו הפכו למילמול והוא השתתק.
ג’ק אמר בחוסר סבלנות, “לקראת מה אתה חותר? נאמר שמולטיבק אמנם אנושי, איך זה פותר את הבעיות שלנו עכשיו?”
“אולי הבעיה היא אנושית? נאמר שהייתי שואל אותך לגבי מחירי החיטה בקיץ הבא, ואתה לא היית עונה לי. מה יכולה להיות הסיבה לכך שלא ענית?”
“פשוט מפני שאינני יודע את התשובה. אך למולטיבק יש כל הנתונים המאפשרים לו ניתוח כלכלי, פוליטי ומטאורולוגי עתידי, ובזאת אני בטוח, כי הוא כבר ביצע את זאת בעבר.”
“בסדר, בסדר. נאמר ששאלתי אותך שאלה שאתה יודע את התשובה עליה, ובכל זאת אינך משיב לי. מה יכולה להיות הסיבה לכך?”
“בגלל שהיה לי גידול במוח, בגלל שנפלתי לתוך בור, בגלל שהייתי שיכור, לעזאזל,” אמר ג’ק בכעס גובר. “בגלל שהמכניזם המחורבן שלי דפוק.”
“אל תתרגז. אני מחפש את המפתח לבעיה, את המפתח שלא מצאתם במשך שלושה ימים תמימים,” אמר אמרסון והתרומם מכסאו. “שאל אותי את השאלה שבה נתקע מולטיבק.”
“אולי אתה רוצה שאריץ את הסרטים המגנטיים דרך אזניך?”
“אין זמן להתלוצצויות. האם אינכם מדברים אל מולטיבק בשעה שאתם מזינים אותו?”
“וודאי שכן. זה חלק חשוב בהזנה עצמה!”
“זו הגירסה הרשמית. אך למעשה אתם מדברים על מנת שתרגישו שהוא אנושי. אחרת הייתם משתגעים מהמחשבה שמכונה יודעת כל כך הרבה יותר מכם. אתם למעשה הופכים גוש ברזל מפלצתי, לדמות אב נערץ.”
“אם כך אתה רוצה לראות את זה, זה בסדר. אך דע לך שמחשב משוכלל כמו מולטיבק אינו יכול לתפקד בצורה יעילה רק בעזרת סרטים מגנטיים וכרטיסים מנוקבים.”
“כלומר, שברמה מסויימת של שכלול עליו להיראות אנושי. אלוהים אדירים, הוא באמת אנושי. קדימה, ג’ק, שאל אותי את השאלה. אני רוצה לבחון את תגובתי כלפיה.”
היו אלה היאוש וחוסר התקווה שגרמו לג’ק להתחיל לדקלם, תחילה באיטיות ובשקט את ההוראות למולטיבק, תוך שהוא מזין אותו בסרט המגנטי, ולאט לאט, מתוך הרגל ושיפשוף של שנים, החלה התלהבות לחדור לקולו. היכולת לספק נתונים ולהפעיל את המכשיר המשוכלל ביותר שיצרו המוח והידיים האנושיות בכל הדורות הלהיבו את ג’ק קולינס מאז ומתמיד.
בהגיעו לסוף השאלה טרק בידו הימנית את קצה הסרט לתוך לוח הבקרה של מולטיבק, הפעיל אי אלו מתגים ואמר בקול נוקשה, כמעט מתכתי, “נתח את זה ותן לנו תשובה, קשישא!”
הוא נשאר לעמוד מול הלוח לרגע ארוך, כאילו ציפה שהמערכת הדוממת תקום לחיים כפי שנהגה לעשות פעמים כה רבות בעבר, ואז נפנה לאמרסון ואמר, “זהו זה.”
“לפחות כעת אני יודע למה לא הייתי אני עונה על השאלה שלך. אז בוא וננסה את זה על מולטיבק. דאג לפנות מייד את כל הטכנאים מתוכו, והחל להריץ לתוכו את סרטי התוכנה, ותן לי לדבר אליו רק הפעם הזו, בסדר?”
ג’ק משך בכתפיו ונפנה ללוח הבקרה הגדול של מולטיבק. הלוח היה פרוס על הקיר ועשרות שעוניו, מתגיו ונוריותיו דוממים. בעייפות ניכרת וחוסר רצון לחץ ג’ק על מספר מתגים והורה לצוותי הטכנאים לפנות את המסדרונות של מולטיבק. עתה החל להזין את המחשב בפעם השתים־עשרה. תריסר פעמים כבר ניסה פעולה זו בשלושת הימים האחרונים, ואי שם בחוץ הודיע קריין כלשהו לקהל מאזיניו, “הם מנסים שוב.”
אמרסון דיבר שעה שג’ק העביר את הסרטים בגוף המחשב. אמרסון דיבר בקול שלו ושקט, ללא התלהבות או מתח, כשהוא מנסה שלא לטעות בחוזרו על דבריו של ג’ק, וחיכה לרגע שבו יכניס את נתון־המפתח. משסיים ג’ק להזין את המחשב החלה להסתמן נימה של מתיחות בקולו של אמרסון. הוא אמר, “וכעת, מולטיבק, נתח את החומר שקיבלת ותן לנו תשובה,” הוא הפסיק לרגע, שאף אויר והוסיף את מילת המפתח, “בבקשה.”
הנוריות, השעונים והמתגים ניצתו לפתע באלפי צבעים וצלילי מיתוג, שעה שמולטיבק התחיל לעבוד על השאלה.
אחרי הכל, גם למכונה יש רגשות כשאיננה מכונה עוד.
- עתליה יופה
- יוסי לבנון
אין עדיין קישוריות מאושרות