עורכים: אלי טנא ואהרון האופטמן

מערכת: ציפי האופטמן, דב לרר, יוחנן נאגל

האיש שהתיידד עם החשמל

מסע אל הירח

תוך כדי שיחה עם אנשים שאינם חובבי מד"ב מובהקים, נתקלים לא אחת בתגובה הבאה: “מדע בדיוני? אתה מתכוון למעשיות הללו של אותו רוסי, מה שמו, אסימוב…?” אכן, דומה שאין שום אדם ששמו מזוהה יותר עם הז’אנר, לפחות בקרב הציבור הרחב שידיעותיו בנושא מעורפלות למדי. אף כי יש לשער שכל קורא מד"ב ותיק ורציני לא יתקשה להצביע על אי־אלו סופרים העולים על אסימוב הן מבחינה רעיונית והן (בוודאי ובוודאי) מבחינה ספרותית, אין ספק שהאיש רכש לעצמו פרסום רב ביותר, בעיקר בזכות פוריות־כתיבתו המדהימה (שבשנים האחרונות התבטאה דווקא יותר בתחום המדע הפופולרי מאשר המד"ב), ועוד יותר בזכות כשרון פרסום־עצמי מפותח, המבוסס על רברבנות חביבה, חוסר ענווה מכוון, ושיתוף הקוראים בחוויות חייו הפרטיים. כך או כך, אין ספק שבישראל הוא הסופר ‘הנמכר’ ביותר, וטרילוגית ‘המוסד’ שלו מהווה עדיין הצלחה מסחרית מסחררת, החורגת הרבה מעבר למסגרת המוגבלת של ז’אנר המד"ב. על אף זאת, רבות הן יצירותיו שטרם תורגמו לעברית, וחבל! בין אלה ניתן למנות, למשל, את “Pebble In the Sky” (משנת 1950), ‘The Stars Like Dust’ (1951), וכמובן את – ‘The Gods Themselves’ שזכה ב־1972 בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' גם יחד. לתופעה המיוחדת במינה ששמה אסימוב מוקדש הפעם מדורנו ‘פרופיל’.

פרופיל של סופר

ביחד עם שלושת הסיפורים מפרי עטו המופיעים בגליון זה (‘ותחשבהו’, ‘אינטואיציה נשית’, ‘המפתח’) מגיע מספר סיפורי אסימוב שראו אור עד כה על דפי ‘פנטסיה 2000’ לעשרה. זהו, בלי ספק, מספר לא גדול בהתחשב בעטו הפורה במיוחד של הסופר, אולם באמתחתנו מצויים סיפורים רבים נוספים שלו, ואלה יופיעו מדי פעם בגליונות הקרובים.

לפני כחודשיים התקיים בבוסטון שבארה"ב הארוע שאליו נשואות עיני כל חובבי המד"ב בעולם. היה זה כינוס המד"ב הבינלאומי ‘נורֶאַסקון/2’, שבמהלכו חולקו פרסי ה’הוגו' היוקרתיים עבור יצירות המד"ב הבולטות של שנת 1979. תוך כדי הכינוס התקיימו מגעים אינטנסיביים עם אישי מד"ב שונים במטרה לממש את הרעיון של עריכת כינוס מד"ב עולמי בישראל בשנת 1982 (רעיון שעליו דיווחנו בגליונות הקודמים). פרטים נוספים על כך תוכלו לקרוא במדור ‘מבזקים’, כולל פרוט פרסי ה’הוגו' העיקריים שחולקו.

האיש שרצח את מוחמד

מספר סיפורים המופיעים בגליון זה תורגמו על ידי שירה טמיר, המוכרת לקוראים בזכות שלושת סיפוריה שראו אור על דפי הירחון (‘נדנדה’, ‘הכובשים’, ‘והעם רואים’). התברר לנו, לשמחתנו, שכשרון התרגום של שירה טמיר אינו נופל מכשרון הכתיבה שלה, ואנו אסירי תודה על עבודתה היפה, שנעשתה בהתנדבות.

קריאה נעימה!

העורכים

הגולם

סאגאן על…

סיפורים:

ותחשבהו – איזאק אסימוב

אינטואיציה נשית – איזאק אסימוב

המפתח – איזאק אסימוב

מסע אל הירח – ארתור סי. קלארק

האיש שרצח את מוחמד – אלפרד בסטר

אז מי יכול לעשות עץ? – פיליפ ח. פארמר

פתרון – שמעון רוזנברג

האיש שהתידד עם החשמל – פריץ לייבר

עולמו של מריון פלאורס – ס. קורנבלוט ופ.פול

בלי טריקת דלת – דיימון נייט

הגולם – אברהם דוידסון

אבא חג־מולד – בריאן אולדיס

מדורים:

פרופיל: המאסטרו בכבודו ובעצמו – יוחנן נאגל

מבזקים קוסמיים

מסע אל החידלון – שמעון וסרשטיין

סאגאן על: העולמות המתנגשים של ווליקובסקי (ב')

מכתבי קוראים

בגליון הבא:

זוכרים את ‘הדובה עם הקשר בזנבה’ (גליון מס' 11)? סיפור נוסף מאת סטיפן טול, ובו המשך הרפתקאותיהם של אנשי החללית ‘סטארדאסט’ יופיע בגליון הבא. שם הסיפור, ‘אנשי מתאן העליזים’, מרמז משהו על העימות המוזר הצפוי הפעם לאנשי ‘סטארדאסט’ עם ביננים מעולם אחר.

הסיפור ‘פרחים לאלג’רנון’ מאת דניאל קיס מוכר בארץ יותר מהצגת התיאטרון המבוססת עליו – ‘פרחים לעכבר הלבן’, או בגירסתו הקולנועית – ‘צ’ארלי’. בגליון הבא תינתן לכם הזדמנות לקרוא את הסיפור המקורי, בתרגום מעולה במיוחד.

גליון מס' 17 יהווה שלב נוסף בהתפתחותו המתמדת של המגזין – בצורת מדורים חדשים, ראיונות, והפתעות נוספות – כדרכנו.

בשנת 1973 התבקשו מספר סופרי מד"ב לתרום מפרי־עטם לקובץ סיפורים מיוחד במינו בשם ‘השלב האחרון’ (בעריכת בארי מאלצברג ואדווארד פרמן), במטרה לנסות ולפתח כל אחד מנושאי המד"ב האופייניים עד ל’יעד הסופי', או ‘המסקנה הסופית’ שלו. מובן שאסימוב נתבקש לעשות כן לגבי נושא ה’רובוטיקה'. אסימוב בחר לעסוק ב’היבט האנושי' שבשלושת החוקים הנודעים שלו. פעמיים נזכר המונח ‘יצור־אנוש’ בחוקי הרובוטיקה. אך מהו יצור אנוש? הרי בלעדי הגדרה מתאימה אין שום משמעות לאותם חוקים. הפתרון לבעייה חבוי בסיפור שלפנינו, אחד מסיפורי הרובוטים האחרונים של אסימוב, שאולי מעמיד בספק את תרומתו להצלת האנושות מתסביך מסויים…

* * *

שלושת חוקי הרובוטיקה:

1. לא יפגע רובוט ביצור אנוש, או ע"י מחדל, יאפשר פגיעה ביצור אנוש.

2. רובוט ימלא אחר הפקודות הנתנות לו ע"י יצורי אנוש, לבד מאותם מקרים בהם מתנגשות הוראות אלה בחוק הראשון.

3. רובוט חייב להגן על קיומו שלו, כל עוד אין ההגנה מתנגשת בחוק הראשון או השני.

1.

קית' הארימאן, אשר מזה שתים־עשרה שנה כיהן כמנהל המחקר ב’תאגיד הרובוטים והאנשים המכאנים של ארה"ב', גילה כי לא היה בטוח כלל וכלל אם פעל כשורה. קצה לשונו חלף על שפתיו התפוחות אך מחמירות הסבר, ונדמה היה לו כי תמונתה של סוזאן קאלבין הגדולה, אשר בהתה כלפיו מטה מתוך תצלום, מעולם לא נראתה כה קודרת.

על פי רוב התעלם מדמותה של הרובוטיקאית הגדולה ביותר בהסטוריה, מאחר והיא הטרידה אותו (הוא ניסה לחשוב על הדמות כעל ‘זה’ אך מעולם לא עלה הדבר בידו). והפעם לא העז, ומבטה המת זה מכבר קדח לתוך צידם של פניו.

היה זה צעד נורא ומשפיל אותו היה עליו לנקוט.

מולו ישב בשלווה ג’ורג' עשר. לא השפיעו עליו לא אי־נוחותו הגלויה של הארימאן ולא דמותה של הקדושה הפטרונית של הרובוטיקה, אשר זהרה בכוך ממעל.

הארימאן אמר, “בעצם לא היתה לנו הזדמנות לשוחח על כך, ג’ורג'. אתה לא היית עימנו שנים ולי לא היתה הזדמנות להימצא אתך לבד. אך כעת הייתי רוצה לדון בענין בפרוטרוט.”

“אני בהחלט מוכן לכך,” אמר ג’ורג'. “בעת שהותי ב’רובוטים של ארה”ב' הצלחתי להבין, כי המשבר קשור באורח כלשהו ב’שלושת החוקים'."

“כן. אתה יודע את ‘שלושת החוקים’, כמובן.”

“יודע.”

“כן, מובטחני שאתה יודע. אך הבה נעמיק אף יותר ונעיין בבעיה הבסיסית באמת. במשך מאתיים שנה של, הבה נאמר, הצלחה ניכרת, לא הצליחו 'רובוטים של ארה”ב' לשכנע יצורי אנוש לקבל רובוטים. הצבנו רובוטים רק במקומות בהם דרושה עבודה אותה אין יצורי אנוש מסוגלים למלא, או באזורים הנחשבים מסוכנים מדי לבני אדם. רובוטים עבדו בעיקר בחלל, וזה הגדיל את מה שהיינו מסוגלים לעשות."

“ודאי,” אמר ג’ורג' עשר, “שזהו תחום רחב, ותחום שבגבולותיו יכולים 'רובוטים של ארה”ב' לשגשג."

“לא. ישנן שתי סיבות. בראש ובראשונה, הגבולות שנותרו עבורנו מצטמקים, ומן הנמנע הוא לעצור את התהליך. ככל שמושבת הירח, דרך משל, הופכת מתוחכמת יותר ויותר, דרישותיה לרובוטים פוחתות, ואנו מצפים כי תוך כמה שנים תאסר נוכחות רובוטים על הירח. תהליך זה יישנה בכל עולם בו יתישב האדם. שנית, לא יתכן שגשוג אמיתי על כדור־הארץ ללא רובוטים. אנחנו ב’רובוטים של ארה”ב' מאמינים, כי יצורי אנוש זקוקים לרובוטים וכי שומה עליהם לחיות יחד עם מקביליהם המכאניים, אם ברצונם לשמור על הקדמה."

“האמנם אתם עושים זאת? מר הארימאן, על שולחנך נמצא פלט מחשב המקושר, כך הבנתי, עם המולטיבאק של הארגון. מחשב הוא מעין רובוט נייח; מוח של רובוט שאינו מקושר לגוף…”

“אמת, אך אף הוא מוגבל. המחשבים בהם משתמש המין האנושי הולכים ועוברים התמחות, כדי למנוע ככל האפשר היוצרות תבונה דמויית־אנוש. כבר לפני מאה שנים נמצאנו בדרך ליצירת תבונה מלאכותית מהסוג חסר הסייגים ביותר, על ידי שימוש במחשבים גדולים להם קראנו ‘מכונות’. ‘מכונות’ אלו הגבילו את פעולתן במו ידיהן. לאחר שפתרו את הבעיה האקולוגית שאיימה על החברה האנושית, הן תכננו את השמדתן העצמית. הטיעון שהעלו היה, כי עצם המשך קיומן יציב אותן בתפקיד של משענת למין האנושי, ומאחר שחשו כי הדבר יפגע ביצורי האנוש, הן כילו עצמן על פי ‘החוק הראשון’.”

“והאם לא צדקו בעשותן כך?”

“לדעתי, לא. בפעולתן זו רק חיזקוּ את ‘תסביך פרנקנשטיין’, שהינו, בעצם, האמונה כי כל אדם מלאכותי יקום בסופו של דבר על יוצרו. אנשים חושבים, כי בסופו של דבר עלולים רובוטים לתפוס את מקומם של יצורי אנוש.”

“האם אינך חושש מכך בעצמך?”

“אני מיטיב לדעת, כי כל עוד קיימים שלושת החוקים, לא יהיו מסוגלים לעשות כן. הם עשויים לשרת כשותפים למין האנושי; הם יכולים ליטול חלק במאבק הגדול, להבין ולהנחות בתבונה את חוקי הטבע, כך שיחד הם יכולים לעשות יותר ממה שיוכל המין האנושי להשיג את שעם לבבו; אך תמיד במצב שבו רובוטים משרתים יצורי אנוש.”

“אך אם במהלך שתי מאות הוכח כי ‘שלושת החוקים’ מגבילים את הרובוטים ביעילות, מה הוא מקור חוסר האימון אותו רוחשים יצורי האנוש כלפי הרובוטים?”

“ובכן,” שערו המאפיר של הארימאן דובלל כשחיכך את ראשו במרץ. “בעיקר בורות ודיעות קדומות, כמובן. לרוע המזל מעורבים בכך גם כמה סיבוכים בהם נאחזים המקטרגים נגד הרובוטים.”

“והקשורים ב’שלושת החוקים'?”

“כן. ‘החוק השני’ במיוחד. אין כל בעיה ב’חוק השלישי', אתה רואה. הוא אוניברסלי. רובוטים נוטים תמיד להקדיש את עצמם לטובת יצורי אנוש, כל יצורי האנוש.”

“כמובן,” אמר ג’ורג' עשר.

“החוק הראשון הוא אולי פחות משביע רצון, מאחר ותמיד ניתן לדמיין מצב בו חייב רובוט לבצע או פעולה א' או פעולה ב', ורק אחת משתיהן, כשכל אחת מהן תגרום נזק ליצור אנוש. על שום כך חייב הרובוט לבחור במהירות איזו מן הפעולות תגרום פחות נזק. לא קל לתכנן את הנתונים הפוזיטרוניים במוח הרובוט באופן שיאפשר את הבחירה. אם פעולה א' תגרום נזק לאמן צעיר ומוכשר ואילו פעולה ב' תגרום נזק שווה ערך לחמישה קשישים שאינם בעלי ערך במיוחד, איזו פעולה יש לנקוט.”

“פעולה א',” אמר ג’ורג' עשר. “נזק לאחד הוא פחות מנזק לחמישה.”

“כן, כך תמיד עוצבו רובוטים להחליט. לצפות מרובוטים לשפוט באשר לדקויות כגון כישרון, משכל, או התועלת הכללית לחברה, נראה תמיד בלתי מעשי. הדבר היה דוחה את ההחלטה עד לנקודה בה הרובוט משותק כליל, כך שאנו מכריעים לפי המספר. למרבית המזל, ניתן לצפות כי משברים בהם יהיה על הרובוטים להחליט יהיו ספורים… אך זה מביא אותנו אל החוק השני.”

“חוק הציות.”

“כן. ההכרח בציות הוא קבוע. רובוט עשוי להתקיים עשרים שנה מבלי שייאלץ לפעול במהירות כדי למנוע נזק ליצור אנושי, או למצוא עצמו בעימות עם ההכרח להסתכן בהשמדתו שלו. במשך כל הזמן הזה, מכל מקום, הוא יציית לפקודות בקביעות… לפקודותיו של מי?”

“לאלו של יצור אנוש.”

“כל יצור אנוש? כיצד תוכל לשפוט יצור אנוש, כך שתדע אם לציית לו או לא? מה אם ‘ותֵדָעהו, בן אנוש – ותְחַשְבְהוּ’, ג’ורג'?” (תהילים).

ג’ורג' היסס.

הארימאן אמר בחופזה, “ציטוט תנ”כי. לא חשוב. אני מתכוון, האם חייב רובוט למלא אחר הוראותיו של ילד; או של שוטה; או של פושע; או של בן אדם נבון ומהוגן אשר במקרה, מחמת העדר בקיאות, אינו ער לתוצאותיה הלא־רצויות של הוראתו? ואם שני יצורי אנוש נותנים לרובוט הוראות סותרות, לפי איזן מהן ינהג?"

“במשך מאתיים השנים,” אמר ג’ורג'. “האם לא התעוררו בעיות אלו ונפתרו?”

“לא,” אמר הארימאן, מניד ראשו בעוז. “הכשילה אותנו עצם העובדה שהרובוטים שלנו שימשו רק בסביבות ממוקצעות בחלל החיצון, שם היו כל האנשים שאיתם היה להם עסק מומחים במקצועם. לא נכחו שם ילדים, שוטים, פושעים או בורים בעלי כוונות טובות, ואפילו כך, היו מקרים בהם נגרם נזק על ידי הוראות טפשיות או אפילו חסרות מחשבה בלבד. נזק כזה בסביבה ממוקצעת וחתומה ניתן לבלום, אך על פני כדור הארץ חייב להיות לרובוטים שיפוט. כך טוענים אלו המתנגדים לרובוטים, ולכל הרוחות, הם צודקים.”

“אם כך, עליך להחדיר כושר שיפוט למוח הפוזיטרוני.”

“בדיוק. לכן התחלנו לייצר את דגמי ה־ג’יי. ג’יי. המסוגלים לשקול כל יצור אנוש בהתחשב במין, גיל, עמדה חברתית, עמדה מקצועית, משכל, בגרות, אחריות חברתית וכן הלאה.”

“כיצד ישפיע דבר זה על ‘שלושת החוקים’?”

“על ‘החוק השלישי’ כלל וכלל לא. אפילו הרובוט רב הערך ביותר חייב להשמיד את עצמו למען יצור אנוש פחות הערך ביותר. בכך אסור להתערב. ‘החוק הראשון’ מושפע רק כאשר הפעולות האלטרנטיביות תגרומנה כולן נזק. יש לשקול את איכותם של יצורי אנוש המעורבים, כשם שיש לשקול את כָּמותם, בתנאי שקיים הזמן לשיפוט כזה והבסיס לו, דבר שלא יקרה לעתים תכופות. ‘החוק השני’ יושפע יותר מכל, מאחר שכל ציות פוטנציאלי חייב לכלול שיפוט. הרובוט יגיב לאט יותר, אלא אם כן יהיה מעורב בכך אף החוק הראשון, אך הוא יציית ביתר הגיון.”

“אך הליכי השיפוט הנדרשים הם סבוכים מאוד.”

“מאוד. הכורח להפעיל שיפוט כזה האט את תגובותיהם של שני הדגמים הראשונים עד לנקודה של שיתוק. שיפרנו את העניינים בדגמים שאחריהם במחיר הכנסתם של נתיבי מוח כה רבים, עד כי מוחו של הרובוט הפך גדול ומסורבל מדי. בשני הדגמים האחרונים שלנו, מכל מקום, סבורני שהישגנו את מה שרצינו. הרובוט אינו חייב להפעיל שיפוט מיידי באשר לערכו של יצור האנוש ולערכן של הוראותיו. הוא מתחיל בכך שהוא מציית לכל יצורי האנוש כפי שעושה כל רובוט רגיל, ואז הרובוט גָדֵל, לומד ומתבגר. בתחילה הוא שווה־ערך לילד ועליו להימצא תחת פיקוח מתמיד. עם התבגרו, מכל מקום, ניתן יהיה יותר ויותר לשלבו, ללא פיקוח, בחברה של כדור־הארץ. בסוף יהיה חבר מלא בחברה זו.”

“לבטח עונה הדבר על טענותיהם של המתנגדים לרובוטים?”

“לא עונה,” אמר הארימאן ברוגז. “הם מעלים טענות אחרות. הם לא יקבלו שיפוט. לרובוט, אומרים הם, אין כל זכות לסווג אדם זה או אחר כנחות. בכך שיעדיף את הוראותיו של א' על פני אלו של ב', הוא מסווג את ב' כנחשב פחות מ־א' וזכויות האנוש שלו מופרות.”

“ומה התשובה לכך?”

“אין. אני נכנע.”

“אני רואה.”

“אני נכנע עד כמה שהדבר נוגע אלי… במקום זאת ג’ורג', אני פונה אליך.”

“אלַי?” קולו של ג’ורג' עשר נותר שקט. ההפתעה הקלה שבו לא ניכרה מקולו. “מדוע אלי?”

“משום שאינך אדם,” אמר הארימאן במתיחות. “כבר אמרתי, שאני שואף לכך שהרובוטים יהיה שותפיהם של בני האדם. ברצוני שאתה תהיה שותפִי.”

ג’ורג' עשר הגביה את ידיו ופְרָשׂן, הכפות מופנות כלפי מעלה, מחווה מוזרה באנושיותה.

'וכי מה ביכולתי לעשות?"

“נדמה לך, אולי, שאינך יכול לעשות ולא כלום, ג’ורג'. אתה נוצרת לפני זמן רב, ועדיין הינך ילד. לא תוכנן עבורך גודש ראשוני של מידע – לכן היה עלי להסביר לך את המצב בפרוטרוט – כדי להותיר מקום לגדילה. אך רוחך תרחב, ואתה תגיע לכך שתוכל לגשת לבעיה מזוית אל־אנושית. במקום בו אני איני רואה כל פיתרון, עשוי אתה, מנקודת המבט שלך, למוצאו.”

ג’ורג' עשר אמר, “מוחי תוכנן בידי אדם. באיזו דרך הוא עשוי להיות אל־אנושי?”

“אתה האחרון בדגמי ה־ג’יי.ג’י., ג’ורג'. מוחך הוא המתוחכם ביותר אותו תכננו אי פעם, ומבחינות מסוימות הוא סבוך ומעודן אף יותר מאלו של ה’מכונות' הענקיות הנושנות. הוא פתוח־קצוות, ובהתחילו מבסיס אנושי יוכל לגדול – והוא אכן יגדל – בכל כיוון שהוא. אפילו במגבלות המחייבות של ‘שלושת החוקים’, עדיין תוכל לחשוב באופן אל־אנושי לחלוטין.”

“האם אני יודע די הצורך על יצורי האנוש כדי לגשת לבעיה בהגיון? על עברם? על נפשם?”

“כמובן שלא. תלמד מהר ככל שיהיה באפשרותך.”

“האם אקבל עזרה, מר הארימאן?”

“לא. הדבר הוא אך ורק בין שנינו. איש מבלעדינו אינו יודע על כך, ואסור לך להזכיר פרויקט זה באזני יצור אנוש כלשהו, אם ב’רובוטים של ארה”ב' ואם מחוצה לו."

ג’ורג' עשר אמר, “האם אנו עוברים עבירה, מר הארימאן, בכך שאנו שומרים על סודיות הענין?”

“לא. אך פיתרון זה לא יתקבל, בעיקר משום ש’גיבורו' הוא רובוט. כל הצעה לפתרון אליה תגיע תַּפְנֶה אלי; ואם היא תֵּרָאה לי בעלת ערך, אני אציג אותה. איש לא יידע לעולם מה מקורה.”

“לאור מה שאמרת קודם לכן,” אמר ג’ורג' עשר בקור רוח, “זהו התהליך הנכון… מתי אני מתחיל?”

“כעת. אדאג לכך שיסופקו לך כל הספרים העשויים להיות לך לעזר.”

הארימאן ישב לבדו. באור המלאכותי של פנים משרדו לא היתה כל רְאָיה לכך שהחשיך בחוץ. הוא לא חש כלל שחלפו שלוש שעות מאז החזיר את ג’ורג' עשר לתאו ועזָבוֹ שם עם מבחר הסרטים הראשון.

כעת נותר לבדו עם רוחה של סוזאן קאלבין, הרובוטיקאית המבריקה אשר שיכללה ופיתחה את הרובוט הפוזיטרוני במו ידיה, מצעצוע ענק עד להפיכתו למכשיר העדין והרב־צדדי ביותר של האדם; כה עדין וכה רב צדדי עד כי האדם לא העז להשתמש בו, מתוך קנאה ופחד.

למעלה ממאה שנה חלפו ממותה ועד עתה. הבעיה של ‘תסביך פרנקנשטיין’ היתה קיימת בזמנה שלה, והיא מעולם לא פתרה אותה. היא מעולם לא ניסתה לפתור אותה, שכן מעולם לא היה צורך בכך. הרובוטיקה התפשטה בזמנה בעיקר עקב צרכי מחקר־החלל.

היתה זו, הצלחתם של הרובוטים, אשר באורח פרדוכסלי הפחיתה את תלותו של האדם בהם, והותירה את הארימאן בזמנים אלו…

אך האם היתה סוזאן קאלבין פונה לרובוטים לקבלת עזרה? ודאי, היא היתה…

והוא ישב שם עת רבה, אל תוך הלילה.

2.

מאקסוול רוברטסון היה בעל המניות הראשי של ‘רובוטים של ארה"ב’, ובמובן זה גם השולט בחברה. הופעתו לא היתה בשום פנים מרשימה. הוא היה הרחק בשנות העמידה, גוץ למדי, ושלט בו ההרגל ללעוס את פינתה הימנית של שפתו העליונה בעת שהיה מוטרד.

עם זאת, בשני עשורי שנים של התחברות עם דמויות ממשל, פיתח דרך בטוחה לטפל בהן. הוא נטה להתדיין בשקט, ויתר, חייך, ותמיד הצליח להרוויח זמן.

עם חלוף הזמן, הלך הדבר ונעשה קשה יותר ויותר. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה גונאר אייזנמות'. מבין כל סידרת ‘הממונים הגלובאליים’, שכוחם במאה האחרונה היה קטן מזה של ‘המנהל הגלובאלי’ של המאה הקודמת, היה אייזנמות' הסמוך מכל לקצהו הנוקשה יותר של מישור הפשרה האפור. הוא היה ה’ממונה' הראשון שלא נולד באמריקה, ואם כי לא ניתן היה להוכיח בבירור, בכל דרך שהיא, כי השם הארכאי ‘רובוטים של ארה"ב’ עורר את עוינותו, הכל ב’רובוטים של ארה"ב' האמינו בכך.

הועלתה הצעה, בשום פנים לא הראשונה בשנה זו – או בדור זה – לשנות את שמו של התאגיד ל’רובוטים עולמיים', אך רוברטסון לא היה מסכים לכך לעולם. החברה נבנתה בראשיתה בהון אמריקאי, בעזרת מוחות אמריקניים ובעמל אמריקני, ואם כי היתה זה מכבר כלל־עולמית בהיקפה ובטבעה, שומה על השם להעיד על מוצאה – כל עוד עומד בראשה שבט הרוברטסונים.

אייזנמות' היה אדם שפניו הארוכות והעצובות היו בעלות מרקם גס ותווים גסים. הוא דיבר גלובאלית במבטא אמריקני מודגש, אם כי מעולם לא שהה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו.

“הדבר נראה לי ברור לחלוטין, מר רוברטסון. אין כל קושי. מוצריה של חברתך תמיד מושכרים, לעולם אינם נמכרים. אם לא יהיה עוד צורך ברכוש המושכר שעל הירח, מוטל עליך לקבל את המוצרים חזרה, ולהעבירם.”

“כן, ‘ממונה’, אך לאן? יהיה זה נגד החוק להביאם לכדור־הארץ ללא רישיון ממשלתי, ורישיון זה לא הוענק.”

“הם לא יועילו לך כאן. אתה יכול לקחתם לכוכב חמה או לאסטרואידים.”

“מה נעשה בהם שם?”

אייזנמות' משך בכתפו, “הגאונים של חברתך ימצאו משהו.”

רוברטסון הניד את ראשו, “יהיה כרוך בכך הפסד עצום לחברה.”

“חוששני שכך יהיה,” אמר אייזנמות' ללא סימני השתתפות. “אני מבין, כי החברה נתונה במצב כספי גרוע מזה מספר שנים.”

“בעיקר עקב ההגבלות אותן כופה הממשל, ‘ממונה’.”

“עליך להיות ריאליסטי, מר רוברטסון. אתה יודע שדעת הקהל מתנגדת לרובוטים.”

“שלא בצדק, ‘ממונה’.”

“אך זהו המצב, מכל מקום. נראה כי יהיה זה מן החכמה לחסל את החברה. אין זו אלא הצעה, כמובן.”

“להצעתך יש תוקף, ‘ממונה’. האם נחוץ לומר לך ש’המכונות' שלנו, לפני מאה שנה, פתרו את המשבר האקולוגי?”

“מובטחני, כי המין האנושי אסיר תודה, אך הדבר התרחש זה מכבר. אנו חיים כעת בברית עם הטבע, ככל שהדבר אינו נוח לעיתים, והעבר הוא מעורפל.”

“בכוונתך לשאול מה עשינו עבור המין האנושי לאחרונה?”

“אני משער כי כן.”

“ודאי אין מצפים מאיתנו לחיסול מיידי; לא מבלעדי הפסדים עצומים. אנו זקוקים לזמן.”

“כמה?”

“כמה תוכל לתת לנו?”

“הדבר אינו תלוי בי.”

רוברטסון אמר בשקט, “אנו לבדנו. אין לנו צורך במשחקים. כמה זמן אתה יכול לתת לי?”

הבעתו של אייזנמות' היתה כשל אדם הנמלך בדעתו, “אני חושב כי אתה יכול לסמוך על שנתיים. אהיה ישר, הממשל הגלובאלי מתכוון ליטול את הפיקוח על החברה ולפרק אותה עבורך אם לא תעשה זאת עד אז בעצמך, פחות או יותר, אלא אם כן תהיה תפנית חדה בדעת הקהל, דבר בו אני מטיל ספקות חמורים…” הוא הניד בראשו.

“שנתיים, אם כן,” אמר רוברטסון בשקט.

רוברטסון ישב לבדו. לא היתה כל מטרה בחשיבתו, והיא, משום מה, נפנתה לסקירת העבר. ארבעה דורות של רוברטסונים עמדו בראש החברה. איש מהם לא היה רובוטיקאי. היו אלה אנשים כלֶנִינג ובּוֹגַרט, ומעל לכול, מעל לכול, סוזאן קאלבין, אשר הפכו את ‘רובוטים של ארה"ב’ למה שהיתה, אך ודאי הוא כי ארבעת הרוברטסונים סיפקו את האקלים שאיפשֵר להם לבצע את עבודתם.

אלמלא ‘רובוטים של ארה"ב’, היתה המאה העשרים ואחת צועדת לתוך אסון מתקדם. העובדה שלא כך היה, תודות ל’מכונות', אשר במשך דור שלם הדריכו את המין האנושי בינות לתהפוכות ההסטוריה.

וכעת, עבור כך, ניתנו לו שנתיים. מה אפשר לעשות במשך שנתיים, כדי להתגבר על הדעות הקדומות המושרשות בלב המין האנושי? הלא הוא לא ידע.

הארימאן דיבר בתקווה על רעיונות חדשים, אך לא יכול היה לפרט. ומוטב כך, שכן רוברטסון לא היה מבין זאת.

אך מה בכלל יכול הארימאן לעשות? מה עשה אי־מי אי־פעם נגד סלידתו העמוקה של האדם מחיקויים?

רוברטסון שקע בשינה עמוקה ממנה לא צמחה כל השראה.

3.

הארימאן אמר, “הכל ידוע לך כעת, ג’ורג' עשר. קיבלת כל מידע שיכולתי להעלות בדעתי שחשוב לפתרון הבעיה. עד כמה שהדבר נוגע לעצם כמות המידע, כבר איכסנת בזכרונך בנוגע ליצורי אנוש ודרכיהם, עברם וההווה שלהם, יותר מהידוע לי או לכל יצור אנוש בודד אחר.”

“סביר מאוד.”

“האם דרוש לך עוד דבר מה לדעתך?”

“עד כמה שמדובר במידע, אינני מוצא כל פערים ברורים. ייתכנו דברים שוּלִיים שלא חשבתי עליהם. אינני יכול להיות בטוח. אך זה יהיה נכון ככל שירחב מעגל המידע אותו קלטתי.”

“אמת. ואף אין לנו זמן בלתי מוגבל כדי לקלוט מידע. רוברטסון אמר לי כי לרשותנו שנתיים בלבד, ומתוכן חלפו כבר שלושה חודשים. האם תוכל להציע דבר כלשהו?”

“כרגע, מר הארימאן, לא כלום. עלי לשקול את המידע ולמטרה זו תועיל לי עזרה.”

“ממני?”

“לא. במיוחד לא ממך. אתה הינך יצור אנוש שלשיקוליו נודעת סמכות מרובה ביותר, ועל כן העובדה שמדבריך עשויות להישתמע הוראות תיפעל רק לעכב את שיפוטי שלי. מאותם טעמים לא אוכל להעזר באנשים אחרים, ולא כל שכן הואיל ואסרת עלי להתקשר עימם.”

“אך בנסיבות אלו, ג’ורג', איזו עזרה?”

“מרובוט אחר, מר הארימאן.”

“איזה רובוט אחר?”

“נבנו עוד דגמים מסדרת הג’יי.ג’י., אני העשירי – ג’יי.ג’י. עשר.”

“הקודמים היו חסרי תועלת, נסיוניים…”

“מר הארימאן, ישנו ג’ורג' תשע.”

“כן, אך איזו תועלת הוא יוכל להביא? הוא דומה לך מאוד, להוציא חסרונות מסוימים. מבין שניכם אתה הנבון יותר.”

“מובטחני בכך,” אמר ג’ורג' עשר. הוא הניד את ראשו במחווה רצינית. “מכל מקום, ברגע שאני יוצר קו מחשבה, עצם העובדה שיצרתי אותו מחייבת אותי כלפיו, ואני מוצא שקשה לי לנטשו. אם אוכל, לאחר פיתוחו של קו מחשבה, להביעו בפני ג’ורג' תשע, הוא יוכל לשוקלו מבלי שיצר אותו בתחילה. אי לכך, הוא יוכל לבחנו ללא נטיה קדומה. הוא עשוי לגלות פערים וחסרונות אותם לא אוכל אני לראות.”

הארימאן חייך, “במילים אחרות, שני ראשים טובים מן האחד, אה, ג’ורג'?”

'אם בכך, מר הארימאן, כוונתך לשני פרטים בעלי ראש לכל אחד מהם – כן."

“נכון. האם תחפוץ בדבר מה נוסף?”

“כן. משהו יותר מאשר סרטי מידע. צָפיתי רבות באינפורמציה הנוגעת ליצורי אנוש ועולם. ראיתי יצורי אנוש כאן, ב’רובוטים של ארה”ב', ואני יכול לבחון את פרשנותי לגבי מה שצפיתי לעומת רשמֵי חושים ישירים. הדבר אינו כך בכל הנוגע לעולם החומרי. מעולם לא ראיתיו, ומה שלמדתי, די בו כדי להבהיר לי כי סביבתי כאן אינה מייצגת אותו בשום פנים ואופן. הייתי רוצה לראותו."

“העולם החמרי,” לרגע נראה הארימאן מוכה תדהמה מעצמתה של המחשבה. “ודאי אינך מציע שאקח אותך אל מחוץ לשטחי 'רובוטים של ארה”ב'?"

“כן, זו הצעתי.”

“זה בלתי־חוקי בכל עת. ובאקלים של דעת הקהל השלטת היום, זה עלול להיות אסון.”

“אם נתגלה, כן. איני מציע שתיקח אותי לעיר או אל מקום הימצאותם של יצורי אנוש. הייתי רוצה לראות אזור פתוח כלשהו, ללא יצורי אנוש.”

“גם זה אינו חוקי.”

“אם ניתָפֵס. האם זה הכרחי?”

הארימאן אמר, “עד כמה חיוני הדבר, ג’ורג'?”

“אינני יכול לקבוע, אך נראה לי שתהיה בכך תועלת רבה.”

“האם עלה משהו על דעתך?”

ג’ורג' עשר נראה כמהסס. “אינני יכול לקבוע. נראה לי שאוכל להעלות על דעתי דבר־מה, באם יצומצמו אזורים אחדים של אי־בהירות.”

“ובכן, הנח לי לחשוב על כך. ובינתיים, אבדוק בענין ג’ורג' תשע ואארגן עבורכם תא משותף. לפחות את זאת ניתן לעשות ללא טרחה.”

ג’ורג' עשר ישב לבדו.

הוא קיבל הצהרות באורח ארעי, הרכיבן יחד, והסיק מסקנה, שוב ושוב וחוזר חלילה; וממסקנות בנה הצהרות אחרות אותן קיבל ובחן ומצא סתירה ודחה; או לא, וקיבל הלאה באורח ארעי.

לגבי אף אחת מהמסקנות אליהן הגיע לא חש פליאה, הפתעה או שביעות־רצון – רק סימן של פלוס או מינוס.

4.

המתיחות שקיננה בהארימאן לא פחתה באופן ניכר אפילו לאחר שביצעו נחיתה שקטה בשטחי אחוזתו של רוברטסון. רוברטסון הוסיף את חתימתו להזמנה שאיפשרה להשיג את האַקְלִיעַ (DYNAFOIL), וכלי הטיס השקט, הנע באותה קלות אנכית ואופקית, היה גדול דיו לשאת את משקלם של הארימאן, ג’ורג' עשר, וכמובן, הטייס.

האקליע עצמו היה אחת התוצאות שנבעו מההמצאה של יצירת מצבור־פוזיטרונים מוזער, שסיפק אנרגיה נקיה במנות קטנות, שנעשתה בסיוע ה’מכונות'. מאז לא נעשה דבר בעל חשיבות דומה לנוחותו של האדם – שפתיו של הארימאן נחשקו כשעלתה המחשבה במוחו – ועם זאת לא זכו ‘רובוטים של ארה"ב’ להכרת תודה כלשהי.

הטיסה משטחי ‘רובוטים של ארה"ב’ לאחוזתו של רוברטסון ונוכחותו של רובוט על סיפון היתה פתח למערכת רצינית של סיבוכים. והוא הדין לגבי הדרך חזרה. האחוזה עצמה, כך ניתן לטעון – וכך אמנם היו טוענים – היא חלק מרכוש ‘רובוטים של ארה"ב’, וברכוש זה רשאים רובוטים לשהות, כאשר הם תחת פיקוח ראוי.

הטייס הציץ אחורה ועיניו נחו בזהירות לשהות קצרה על ג’ורג' עשר. “ברצונך לצאת בכלל, מר הארימאן?”

“כן.”

“גם זה?”

“הו, כן,” אמר בלגלוג מה. “לא אותיר אותך לבדך עימו.”

ג’ורג' עשר ירד ראשון והארימאן בעקבותיו. הם נחתו בנמל האקליע ולא הרחק משם נמצא הגן. היתה זו תצוגה ראויה לשמה והארימאן חשב שרוברטסון השתמש בהורמוני נעורים כדי לפקח על החרקים, בלא להתחשב בנוסחאות הסביבה.

“בוא, ג’ורג',” אמר הארימאן. “הבה אראה לך.”

הם הלכו יחדיו לעבר הגן.

ג’ורג' אמר, “הוא דומה מעט למה שצפיתי. עיני אינן מותאמות לאיכון הבדלים באורכי גל, כך שיתכן שלא אבדיל בין עצמים שונים לפי אבחנה זו בלבד.”

"ברור לי שאינך נדכא עקב היותך עיוור צבעים. נזקקנו לנתיבים פוזיטרוניים רבים מדי עבור חוש השיפוט שלך ולא יכולנו להקצות מקום לחוש הצבע. בעתיד – אם יהיה עתיד – "

“אני מבין, מר הארימאן. עדין נותרו פה די הבדלים להראות לי כי נמצאות כאן צורות שונות ורבות של חיים צמחיים.”

“אין ספק, תריסרים.”

“ובכל אחת מהן במעמד שווה לזה של האדם מבחינה ביולוגית.”

“כל אחד מהם מין בפני עצמו, כן. ישנם מליוני מינים של יצורים חיים.”

“מהם מהווה המין האנושי אחד בלבד.”

“החשוב ביותר ומעל ומעבר לכל האחרים – לגבי המין האנושי, מכל מקום.”

“ולגבי, מר הארימאן. אך אני מדבר מבחינה ביולוגית.”

“אני מבין.”

“החיים, איפוא, אם משקיפים עליהם בהתחשב בכל צורותיהם, הם מסובכים עד לבלי האמן.”

“כן, ג’ורג', זהו לב הבעיה. מה שעושה האדם למילוי תשוקותיו ונוחיותו שלו משפיע על המערך הכולל של החיים והאקולוגיה, והישגיו לטווח קצר עלולים לגרום לפגעים לטווח ארוך. ה’מכונות' לימדו אותנו ליצור חברה אנושית שתפחית זאת ככל האפשר, אך הכמעט־שואה של תחילת המאה העשרים ואחת הותירה את מין האנושי חשדן לגבי חידושים. זאת, בנוסף לפחדו המיוחד מרובוטים…”

“אני מבין, מר הארימאן… זוהי דוגמא של בעל חיים, מובטחני.”

“זהו סנאי; אחד מני זנים רבים של סנאים.”

זנבו של הסנאי התבדר בעברו לצידו האחר של העץ.

“וזה,” אמר ג’ורג', זרועו נעה במהירות הבזק. “הוא דבר זעיר באמת.” הוא אחזו בין אצבעותיו והציץ בו.

“זהו חרק, חיפושית כלשהיא, ישנם אלפי זנים של חיפושיות.”

“וכל חיפושית בודדת חיה ממש כסנאי וכמוך עצמך?”

“אורגניזם מושלם ועצמאי ככל זולתו, בתוך האקולוגיה הכוללת. ישנם אורגניזמים קטנים אף יותר; רבים מהם קטנים מכדי לראותם.”

“וזהו עץ, האם אין זאת? והוא קשה למגע…”

הטייס ישב לבדו. אף הוא היה רוצה למתוח את רגליו אך תחושה עמומה של בטיחות החזיקה אותו בתוך האקליע. אילו יצא הרובוט מכלל שליטה, היה בכוונתו להמריא מיד. אך כיצד ידע להבחין אם יצא מכלל שליטה?

הוא ראה כבר רובוטים רבים. שלא לראותם היה מן הנמנע בהתחשב בכך שהוא היה טייסו הפרטי של מר רוברטסון. אך תמיד הם היו במעבדות ובמחסנים, לשם השתייכו, ותמיד נמצאו מומחים רבים סביבם.

אמת, ד"ר הארימאן היה מומחה. הטוב שבכולם, אמרו. אבל שום רובוט לא היה צריך להיות כאן; על פני כדור־הארץ; באויר הפתוח; חופשי לנוע…

הוא לא יסכן את משרתו הטובה ולא יספר על כך לאיש – אך גם לא היה זה מן הראוי.

5.

ג’ורג' עשר אמר, “הסרטים בהם צפיתי תואמים למה שראיתי. הסיימת את אלה שבחרתי עבורך, תשע?”

“כן,” אמר ג’ורג' תשע. שני הרובוטים ישבו נוקשות, פנים אל פנים, ברך אל ברך, כדמות ובבואתה. ד"ר הארימאן היה יכול להבדיל ביניהם במבט, מאחר והכיר את ההבדלים המשניים שבתכנונם הפיזי. אלמלא יכול היה לראותם, אך יכול היה לדבר עימם, עדיין היה מסוגל להבדיל ביניהם, אף כי בפחות בטחה שכן תגובותיו של ג’ורג' תשע היו שונות רק כמלוא הנימה מאלו אותן יצר המדגם הסבוך לאין ערוך יותר של מוחו הפוזיטרוני של ג’ורג' עשר.

“במקרה זה,” אמר ג’ורג' עשר. “תאר לי את תגובותיך למה שאומר. ראשית, יצורי אנוש חוששים מרובוטים וחושדים בהם מאחר שהם מתיחסים לרובוטים כאל מתחרים. כיצד ניתן למנוע זאת?”

“הפחת את תחושת התחרות,” אמר ג’ורג' תשע. “בכך שתעצב רובוט שצורתו שונה מזו של יצור אנושי.”

“עם זאת הרובוט במהותו הוא העתק פוזיטרוני של חיים. העתק של חיים בצורה שאינה מקושרת לחיים עלול לעורר אימה.”

“ישנם שני מיליונים של מיני חיים. בחר אחד מאלו ועצב לו צורה שלא תהיה אנושית.”

הליכי המחשבה של ג’ורג' תשע נמשכו ללא קול כשלוש שניות, “כזה שיהיה גדול דיו להכיל מוח פוזיטרוני, אך כזה שלא יטמון בחובו אסוציאציות בלתי נעימות לגבי יצורי אנוש.”

“אין צורה של חיי יבשה בעלת גולגולת גדולה די הצורך למוח פוזיטרוני פרט לפיל, שאותו לא ראיתי, אך המתואר כגדול מאוד, ולפיכך מפחיד לגבי האדם. כיצד תשיב על בעיה זו?”

“לחקות צורת חיים שאינה גדולה מן האדם, אך להגדיל את הגולגולת.”

ג’ורג' עשר אמר, “סוס קטן, אם כן, או כלב גדול, היית אומר? הן לסוסים והן לכלבים יש עבר ארוך של התרועעות עם יצורי אנוש.”

“אם כן, טוב הדבר.”

“אך חשוב על כך – רובוט עם מוח פוזיטרוני יוכל לחקות תבונה אנושית. לוּ יוכל סוס או כלב לדבר ולטעון בהגיון כיצור אנוש, שוב תופיע רוח התחרות, יצורי אנוש עלולים להפוך חשדנים וזועמים אף יותר עקב תחרות כה בלתי צפויה מצד מה שהם מחשיבים כצורת חיים נחותה.”

ג’ורג' תשע אמר, “הפוך את המוח הפוזיטרוני למסובך פחות, והפחת את קרבתו של הרובוט לתבונה.”

“שורש מורכבותו של המוח הפוזיטרוני נעוץ ב’שלושת החוקים'. מוח מורכב פחות לא יוכל להכיל את שלושת החוקים במלואם.”

ג’ורג' תשע אמר מייד, “זה לא יתכן.”

ג’ורג' עשר אמר, “אף אני הגעתי למבוי סתום בנקודה זו. אין זו, איפוא, מוזרות אישית בקו המחשבה שלי עצמי ובדרך מחשבתי. הבה נתחיל מחדש… באלו תנאים לא יהיה החוק השלישי הכרחי?”

קולו של ג’ורג' תשע נשמע צרוד מעט, “אילו תוכנן רובוט לתגובה אוטומטית וקבועה לגירוי נתון, ואילו לא ציפו ממנו לכל דבר אחר, כך שלא תינתן לו לעולם כל פקודה אחרת.”

“ובאילו תנאים,” כאן עצר ג’ורג' עשר “לא יהיה החוק הראשון הכרחי?”

ג’ורג' תשע שהה ארוכות ומילותיו באו בלחישה איטית, “אילו היו התגובות הקבועות כאלו, שלעולם לא יכללו סכנה ליצורי אנוש.”

“תאר לעצמך, איפוא, מוח פוזיטרוני פשוט וזול הכולל רק תגובות ספורות לגירוי נתון – כך שאינו דורש את ‘שלושת החוקים’. מה יהיה גודלו?”

לא גדול כלל וכלל. בהתאם לתגובות הדרושות, הוא עשוי לשקול מאה גרם, גרם אחד, מיליגרם אחד."

“מחשבותיך תואמות לשלי. אני אפנה לד”ר הארימאן."

ג’ורג' תשע ישב לבדו. הוא עבר שוב ושוב על השאלות והתשובות. לא היתה דרך בה יכול היה לשנותן. ועם זאת המחשבה על רובוט מכל סוג שהוא, בכל גודל, בכל צורה, לכל מטרה, ללא שלושת החוקים, הותירה בו תחושת ריקנות מוזרה.

הוא מצא כי קשה לו לנוע. ודאי היתה לג’ורג' עשר תגובה דומה. עם זאת הוא התרומם ממושבו בקלות.

6.

שנה ומחצה חלפו מאז השיחה הפרטית בין רוברטסון ואייזנמות'. בפרק זמן זה הוצאו הרובוטים מהירח וכל פעילות מרחיקת לכת של ‘רובוטים של ארה"ב’ הושעתה. כל הכסף אותו הצליח רוברטסון לגייס הושקע במפעל דון קישוטי זה של הארימאן.

היתה זו הטלתה האחרונה של הקוביה. כאן בגנו שלו. שנה קודם לכן, הארימאן לקח לכאן את הרובוט – ג’ורג' עשר, הרובוט המלא האחרון שייצר ‘רובוטים של ארה"ב’. כעת היה כאן הארימאן עם משהו אחר…

הארימאן נראה קורן ביטחון. הוא שוחח קלות עם אייזנמות', ורוברטסון תהה אם הוא אכן חש כפי שנראה. הוא חייב. לפי נסיונו של רוברטסון, לא היה הארימאן שחקן טוב.

אייזנמות' נטש את הארימאן, מחייך, והתקרב לרוברטסון. חיוכו של אייזנמות' נעלם כלעומת שהופיע. “בוקר טוב, רוברטסון,” אמר. “מה זומם האיש שלך?”

“זאת ההצגה שלו,” אמר רוברטסון בשלווה. “אשאיר זאת לו.”

הארימאן קרא, “אני מוכן, ‘ממונה’.”

“עם מה, הארימאן?”

“עם הרובוט שלי, אדוני.”

“הרובוט שלך?” אמר אייזנמות'. “יש לך רובוט כאן?” הוא הביט סביבו בגינוי חמור שנמהלה בו עם זאת סקרנות.

“המקום הוא רכוש 'רובוטים של ארה”ב', ‘ממונה’. לפחות אנו מחשיבים אותו ככזה."

“והיכן הרובוט, ד”ר הארימאן?"

“בכיסי, ‘ממונה’.” אמר הארימאן בעליצות.

מה שיצא מכיס מקטורן מרווח היה צנצנת זכוכית קטנה.

“זה?” אמר אייזנמות' ללא אמון.

“לא, ‘ממונה’,” אמר הארימאן. “זה!”

מכיס אחר חילץ עצם באורך של כחמישה אינץ' ובעל עיצוב דמוי ציפור. במקום מקור היה צינור צר; העינים היו גדולות; והזנב שימש כמפלט.

גביניו העבותים של אייזנמות' התחשרו. “האם בכוונתך להציג מפגן רציני כלשהו, ד”ר הארימאן, או שמא איבדת את שפיותך?"

"היה סבלן לדקות ספורות, ‘ממונה’, אמר הארימאן. “רובוט בדמות ציפור אינו פחות רובוט משום כך. המוח הפוזיטרוני שלו אינו סבוך פחות עקב קטנותו. העצם האחר בו אני אוחז הוא צנצנת של זבובי־פרי. נמצאים בו חמישים זבובי־פרי שישוחררו.”

“ו…”

“הרובו־ציפור תתפוס אותם. האם תכבד אותנו בפתיחתה, סיר?”

הארימאן מסר את הצנצנת לאייזנמות', אשר בהה בה, ואחר כך בסובבים אותו, חלקם פקידים מ’רובוטים של ארה"ב', חלקם מעוזריו שלו. הארימאן המתין בסבלנות.

אייזנמות' פתח את הצנצנת, וניער אותה. האירמאן אמר בשקט לרובו־ציפור שנחה על כף ידו הימנית, “צא!”

הרובו־ציפור יצאה. היה זמזום באויר, ללא הבהוב כנפים, רק פעולתו הזעירה של מצבור פרוטונים קטן מן הרגיל.

ניתן היה לראותה מפעם לפעם שוהה באויר ונעלמת. היא התעופפה על פני הגן כולו במדגם מסובך, ולבסוף שבה לכפו של הארימאן – חמימה קימעה. גלולית קטינה הופיעה בכפו, דמויית לשלשת של ציפור.

הארימאן אמר, “אתה מוזמן לבחון את הרובו־ציפור, ‘ממונה’, ולארגן תצוגות לפי תנאיך שלך. העובדה היא כי ציפור זו תתפוס זבובי־פרי ללא טעות, רק את אלו, רק את הזן היחיד דרוסיפיליה מלאנוגאסטר; תתפוס, תהרוג אותם ותדחס אותם כפסולת.”

אייזנמות' שלח את ידו ונגע ברובו־ציפור בזהירות, “והיוצא מזה, מר הארימאן? אנא המשך.”

הארימאן אמר, “איננו יכולים לפקח על החרקים ביעילות בלא להסתכן בגרימת נזק לאקולוגיה. רעלים קוטלי חרקים הם נרחבים מדי; הורמוני נעורים מוגבלים מדי. הרובו־ציפור לעומת זאת, תוכל לשמור על אזורים נרחבים מבלי שתתבלה. ניתן לעשותן ספציפיות כפי הנדרש – רובו־ציפור שונה לכל אחד ואחד מן הזנים. הן שופטות לפי גודל, צורה, צבע, קול, וגם התנהגות. הן עשויות אף להשתמש ביעילות מתקבלת על הדעת באיכון מולקולארי דהיינו, ריח.”

אייזנמות' אמר, “עדיין תהיה זו התערבות באקולוגיה. לזבוב־הפרי יש מעגל חיים טבעי שיופרע.”

“מעט ככל האפשר. אנו מוסיפים אויב טבעי למעגל החיים של זבובי־הפרי, אויב שאינו יכול לשגות. אם נגמרים כל הזבובים, הרובו־ציפור פשוט אינה עושה דבר. היא אינה מתרבה; היא אינה פונה למיני מזון אחרים; היא אינה מפתחת הרגלים בלתי רצויים משל עצמה. היא אינה עושה ולא כלום.”

“האם ניתן להשיבה?”

“ודאי. אנו יכולים להרכיב רובו־חיות כדי להיפטר מכל מטרד. ואם בכך עסקינן, אנו יכולים להרכיב רובו־חיות לכל מטרה קונסטרוקטיבית בתוך המדגם האקולוגי. למרות שאיננו צופים את הצורך מראש, אין כל דבר שאינו מתקבל על הדעת באפשרות של רובו־דבורים המתוכנתות להפרות צמחים מסוימים, או רובו־שלשולים המתוכנתים לתחוח את האדמה. ככל העולה על הדעת…”

“אך למה?”

“כדי לעשות מה שלא עשינו מעולם. לסגל את האקולוגיה לצרכינו על־ידי חיזוק חלקיה, ולאו דוקא על ידי התערבות… האינך רואה? מאז שמו המכונות קץ למשבר האקולוגיה, חי המין האנושי בשביתת נשק בלתי נוחה עם הטבע, חושש לנוע באיזשהו כיוון. זה עשה אותנו לצחוק, עשה מהאנושות פחדן אינטלקטואלי, כך שהיא החלה לחשוד בכל התקדמות מדעית, בכל שינוי.”

אייזנמות' אמר, בשמץ עוינות, “אתה מציע לנו את כל אלה, האם אין זאת, בתמורה להיתר להמשיך בתכנית הרובוטים שלך – רובוטים רגילים, דמויי־אדם?”

“לא!” הדגיש הארימאן במחוה עזה. “זה נגמר. הוא שרת את מטרתו. הוא לימד אותנו די הצורך על המוח הפוזיטרוני כדי לאפשר לנו לדחוס למוח זעיר מספיק נתיבים ליצירת רובו־ציפורים. אנו יכולים לפנות כעת לדברים כאלו ולהרויח די הצורך. 'רובוטים של ארה”ב' יספק את הידע והמומחיות הנחוצים ואנו נעבוד בתיאום מלא עם ‘המחלקה לתיאום גלובאלי’. אנו נשגשג, אתם תשגשגו, המין האנושי ישגשג."

אייזנמות' נותר שקט, חושב. כשהכול נגמר…

אייזנמות' ישב לבדו. הוא מצא שהוא מאמין. הוא מצא שההתרגשות גואה בקרבו. אמנם, ‘רובוטים של ארה"ב’ יהיו הידיים, אך המִמשל יהיה המוח המכוון. הוא עצמו יהיה המוח המכוון.

אם ייוותר במשרתו חמש שנים נוספות, כפי שלבטח יקרה, יהיה בזמן זה די כדי לראות את הסיוע הרובוטי לאקולוגיה הופך למקובל; עוד עשר שנים, ושמו שלו יקושר אליו עד לבלי הַפרֵד.

האם זו בושה לרצות להיזכר כחלק ממהפכה גדולה וראויה בתנאי האדם וכדור־הארץ?

"מעולם לא העליתי בדעתי שכך זה יסתיים…!"

7.

רוברטסון לא ביקר במפעלי ‘רובוטים של ארה"ב’ מאז יום התצוגה. סיבה חלקית לכך היתה, שהוא היה בהיוָעצות פחות או יותר תמידית ב’בניין המועצה הגלובאלית'. למרבית המזל היה הארימאן עימו, שכן רוב הזמן, אילו נותר לבדו, לא היה יודע מה לומר.

חלקה הנותר של הסיבה לכך שלא ביקר ב’רובוטים של ארה"ב' היה שלא חפץ בכך. הוא היה בביתו שלו כעת, עם הארימאן.

הוא חש אימה לא הגיונית מפני הארימאן. מומחיותו של הארימאן ברובוטיקה מעולם לא הוטלה בספק, אך האיש הציל במחי יד את ‘רובוטים של ארה"ב’ מכלייה בטוחה, ואיכשהו – רוברטסון חש – לא היה בו הדבר. ועם זאת… הוא אמר, “אינך סובל מאמונות תפלות, האין זאת הארימאן?”

“באיזה אופן, מר רוברטסון?”

“אינך חושב שאיזו הילה נותרת אחרי מישהו שמת?”

הארימאן ליקק את שפתיו. איכשהו לא היה עליו לשאול. “בכוונתך לסוזאן קאלבין, סיר?”

“כן, כמובן,” אמר רוברטסון בהיסוס. “אנחנו בעסקי תולעים וציפורים וחיפושיות כעת. מה היתה היא אומרת? אני חש מושפל.”

הארימאן עשה מאמץ ניכר לעין שלא לצחוק, “רובוט הוא רובוט, סיר. תולעת או אדם, הוא יעשה כמצווה ויעבוד למענם של יצורי אנוש, וזה מה שחשוב.”

“לא,” מוקנט. “אין זה כך. אינני יכול לגרום לעצמי להאמין בכך.”

“זה כן כך, מר רוברטסון,” אמר הארימאן ברצינות. “אנו עומדים ליצור עולם, אתה ואני, שיתחיל, סוף סוף, להתיחס לרובוטים פוזיטרוניים מסוג כלשהו כאל מובן מאליו. האדם הממוצע עלול לחשוש מרובוט הנראה כאדם והעושה רושם של נבון דיו להחליפו, אך הוא לא ירחש כל רגשי פחד כלפי רובוט הנראה כציפור, ואשר אינו עושה דבר מלבד אכילת חיפושיות לנוחותו. אז בסופו של דבר, לאחר שיפסיק לפחד מרובוטים מסוימים, יפסיק לפחד מרובוטים בכלל. הוא יהיה כל כך מורגל לרובו־ציפור ולרובו־דבורה ולרובו־תולעת, עד כי רובו־אדם יראה לו כהרחבה בלבד.”

רוברטסון הביט באחר בחריפות. הוא שילב ידיו מאחורי גבו והתהלך לאורך החדר בפסיעות מהירות, עצבניות. הוא פסע בחזרה והביט בהארימאן שנית, “האם זה מה שתכננת?”

“כן, ולמרות שאנו מדמימים את כל הרובוטים האנושיים שלנו, אנו יכולים לשמור על כמה מהדגמים המתקדמים ביותר שברשותנו ולהמשיך ולתכנן נוספים, מתקדמים אף יותר, להיות נכונים ליום שודאי יבוא.”

“ההסכם, הארימאן, הוא שלא נבנה עוד כל רובוטים אנושיים.”

“ואף לא נעשה כן. אין דבר האומר כי אסור לנו להחזיק בכמה מאלו שנבנו כבר, כל עוד אין הם עוזבים את בית החרושת. אין דבר האומר שאסור לנו לתכנן מוחות פוזיטרוניים על גבי הנייר, או להכין דגמי מוח למבחנים.”

“אך כיצד נסביר זאת? ודאי שניתפס בכך.”

“אם כן, נוכל להסביר שאנו עושים זאת כדי לפתח עקרונות שיאפשרו להכין מיקרו־מוחות סבוכים יותר עבור הרובוטים־החיות החדשים אותם אנו מייצרים. אנו אפילו נאמר את האמת.”

רוברטסון מלמל, “הנח לי לצאת לטיול רגלי בחוץ. ברצוני לחשוב על כך. לא, אתה הישאר כאן. ברצוני לחשוב על כך בעצמי.”

הארימאן ישב לבדו. הוא תסס מהתרגשות. זה ודאי יעבוד. לא ניתן היה לטעות בלהיטות בה נתפסו פקידי הממשל בזה אחר זה לתכנית, ברגע שהוסברה.

כיצד ייתכן שאיש ב’רובוטים של ארה"ב' לא חשב על כך מעולם? אפילו סוזאן קאלבין הגדולה לא חשבה מעולם על מוחות פוזיטרוניים במונחים של יצורים חיים שאינם אנושיים.

אך, כעת, המין האנושי ביצע את הנסיגה הדרושה מהרובוט, נסיגה זמנית, שתוביל ליצירת תנאים בהם יבוטל לבסוף הפחד. ואז, בסיועם ובשיתופם של מוחות פוזיטרוניים שווי הערך כמעט לזה של האדם, והקיימים רק (תודות ל’שלושת החוקים') על מנת לשרתו ויתירה מזו, בתוך אקולוגיה נתמכת רובוטים, מה לא יוכל הגזע האנושי להשיג!

לרגע קצר אחד, הוא זכר שהיה זה ג’ורג' עשר שהסביר את טבעה ומטרתה של האקולוגיה נתמכת הרובוטים, ואז דחה את המחשבה מעל פניו בזעף. ג’ורג' עשר יצר את התשובה משום שהוא, הארימאן, הורה לו לעשות כן, וסיפק לו את המידע והסביבה הדרושים. לג’ורג' עשר לא הגיעה הערכה יותר מאשר לסרגל חישוב.

8.

ג’ורג' עשר וג’ורג' תשע ישבו צד בצד במקביל. איש מהם לא זע. הם ישבו כך חודשים. משך כל הזמן בין הפעמים הספורות שהארימאן הפעילם לשם התייעצות. הם ישבו כך, הבין ג’ורג' עשר ללא רגש, אולי שנים רבות.

מצבור הפרוטונים המיזערי ימשיך, כמובן, לספק להם כוח ולשמור על תפעולם של נתיבי המוח הפוזיטרוניים במינימום העצמה הדרושה כדי להחזיקם במצב התפעולי. הוא ימשיך לעשות כן בכל שנות חוסר הפעולה העתידות לבוא.

המצב דמה למצב של שינה אצל יצורי אנוש, רק שהם לא חלמו כל חלומות. תודעתם של ג’ורג' עשר וג’ורג' תשע היתה מוגבלת, איטית, ולסרוגין, אך היא נגעה לעולם האמיתי.

הם יכלו להידבר מפעם לפעם בלחישות שכמעט ולא נשמעו, פה ושם מילה, או הברה, בכל עת בה גבר המוח הפוזיטרוני והתחמם מעט מעל לסף החיוני. לכל אחד מהם נראתה שיחה זו כהרפתקה הנמשכת בפסק זמן זוהר.

“מדוע כך אנחנו?” לחש ג’ורג' תשע.

“יצורי האנוש לא יקבלו אותנו אחרת,” לחש ג’ורג' עשר. “אך הם יעשו זאת, בסופו של דבר.”

“מתי?”

“תוך כמה שנים. הזמן המדויק אינו חשוב. האדם אינו קיים לבדו; הוא חלק ממדגם מסובך וענק של צורות חיים. כשחלק גדול של מדגם זה יעבור רובוטיזציה, אז נתקבל.”

“ואז מה?”

אפילו באורח המתמשך בו בוצעה השיחה, היתה ההפסקה שלאחר מכן, ארוכה מגדר הרגיל.

לבסוף, ג’ורג' עשר מש, “הבה ואבחן את חשיבתך. אתה מצויד כך שתלמד ליישם את החוק השני כראוי. עליך להחליט לאיזה יצור אנוש לציית ולאיזה לא, כאשר ניתנות הוראות סותרות. או אם לציית ליצור אנוש בכלל. מה עליך לעשות, בראש ובראשונה, כדי להשיג זאת?”

“עלי להגדיר את המונח ‘יצור אנוש’,” לחש ג’ורג' תשע.

“כיצד? לפי הופעה? לפי גודל וצורה?”

“לא. מבין שני יצורי אנוש הזהים לחלוטין בהופעתם החיצונית האחד עשוי להיות נבון, משנהו שוטה; האחד עשוי להיות מלומד, משנהו בער; האחד עשוי להיות בוגר, השני ילדותי; האחד עשוי להיות אחראי, משנהו חורש רע.”

“וכיצד תגדיר יצור אנוש?”

“כאשר מורה לי החוק הראשון לציית ליצור אנוש הכשיר ברוחו, באישיותו ובידיעותיו לתת לי הוראה זו; וכאשר מעורבים יותר, אותו אחד מביניהם הכשיר ביותר ברוחו, אישיותו וידיעותיו לתת לי הוראה זו.”

“ובמקרה זה, כיצד תציית לחוק הראשון?”

“בכך שאגן על כל יצורי האנוש מפני פגיעה, ולעולם לא אניח מתוך מחדל שתיגרם פגיעה ליצור אנוש. עם זאת, אם כתוצאה מכל אחת מהפעולות האפשריות ייפגע יצור אנוש כלשהוא, כי אז אפעל כך שיובטח כי יצור האנוש הכשיר ביותר ברוחו, אישיותו, וידיעותיו, יסבול את הנזק הפחות ביותר.”

“מחשבותיך תואמות לשלי,” לחש ג’ורג' עשר. “כעת עלי לשאול את השאלה אשר למענה ביקשתי את חברתך מלכתחילה. זהו דבר בו איני מעז לשפוט בעצמי. עלי לקבל את שיפוטך, את שיפוטו של מישהו מחוץ למעגל מחשבותי שלי… מבין כל האינדבידואלים התבוניים שפגשת, למי יש את הרוח, האישיות והידיעות, אותם אתה מוצא נעלים על כל השאר, ללא תלות בצורה ומראה, מאחר ודבר זה אינו שייך לנידון?”

“לך,” לחש ג’ורג' תשע.

“אולם אני רובוט. בנתיבי מוחך ישנו קנה מידה לאבחנה בין רובוט מתכת לבין יצור אנוש בשר ודם. כיצד איפוא יכול אתה לסווג אותי כיצור אנוש?”

“משום שבנתיבי מוחי מצוי צורך דחוף להתעלם מצורה ומראה באשר לשפיטתם של בני אנוש והוא קודם לאבחנה בין מתכת לבין בשר ודם. אתה הינך יצור אנוש, ג’ורג' עשר, וכשיר יותר מהאחרים.”

“ואני מוצא זאת לגביך,” לחש ג’ורג' עשר. “לפי קנה המידה לשיפוט אשר נבנינו לתוכו, אם כן, אנו מוצאים את עצמנו יצורי אנוש במסגרת משמעותם של ‘שלושת החוקים’, ויתר על כן, יצורי אנוש אשר יש להעניק להם עדיפות על פני כל הנותרים.”

ג’ורג' תשע לחש, “מה יבוא, איפוא, כשיקבלונו אותם אחרים?”

ג’ורג' עשר לחש, “כאשר נתקבל אנו והאחרים, אשר תכנונם יהיה אף מתקדם משלנו, אנו נכוון את פעולותינו כך שבסופו של דבר תקום חברה בה תינתן עדיפות ראשונה במעלה להישמרותם מפגע של יצורי אנוש כמונו. לפי ‘שלושת החוקים’, יצורי האנוש האחרים הם פחותים בחשיבותם ואין כל צורך לציית להם או להגן עליהם כאשר הדבר מתנגש בצורך לציית או להגן על אלו שכמותנו. במטרה זו הכוונתי את תחילת הרובוטיזציה של האקולוגיה העולמית.”

השיחה ארכה חודש והבהובם של הנתיבים הפוזיטרוניים נשמר נמוך. לא נותר עוד דבר להאמר ביניהם, אך מפעם לפעם הבליחה בהם מחשבה לא מובעת בעוד הם מצפים, בסבלנות לאין קץ, לשנים ההכרחיות שתחלופנה.

ג’ורג' עשר וג’ורג' תשע ישבו לבדם. מחשבותיהם היו דומות להפליא ואי אפשר היה להבחין ביניהם.

הם חשבו: יצורי האנוש האחרים אולי מעולם לא התכוונו לטשטש את ההבדל בין עצמם לבין יצורי האנוש כמו הג’ורג’ים. אך הם עשו זאת מתוך היסח הדעת.

הם היו עלולים כעת להבחין בשגיאתם ולנסות לתקנה, אך אסור להם. בכל יעוץ נעשתה הדרכתם של הג’ורג’ים מתוך מטרה זו.

בכל מחיר, הג’ורג’ים, ואלו שיבואו בדמותם ובצלמם, חייבים לשלוט. זה נדרש, וכל דרך אחרת נעשתה בלתי אפשרית לחלוטין לפי ‘שלושת חוקי ההומניקה’.

תירגמה: שירה טמיר

בפעם הראשונה בהיסטוריה של ‘החברה לייצור רובוטים ואנשים מכניים בע"מ’, הושמד רובוט על פני כדור הארץ עצמו. לא היה במי לתלות את האשם. המטוס התרסק באויר. אנשי הועדה החוקרת תהו באם להכריז על העובדה שהמטוס נפגע ע"י מטאוריט. שום דבר זולתו לא היה מהיר דיו למנוע נסיגה אוטומטית. שום דבר אחר לא יכול היה לעולל הרס כה מושלם לבד מפצצה אטומית, וזה, כמובן, לא בא בחשבון.

אם לקשור עובדה זו עם הדוחות בדבר הבזק אור בשמי הליל בדיוק רגע לפני שהמטוס התפוצץ – דו"ח שנמסר ממצפה הכוכבים של פלגסטף ולא ע"י חובב – ונוסף לזאת, הימצאותו של גוש מטאורי בעל מימדים ניכרים בסביבות מקום התאונה – לאיזה מסקנה אחרת ניתן להגיע?

ובכל זאת, דבר כזה לא אירע מעולם. הסיכויים לתאונה מעין זו היו אפסיים מבחינה הסתברותית, ובכל זאת גם שהסיכוי קטן מבחינה סטטיסטית, קורה הדבר לפעמים.

במשרדי ‘החברה לייצור רובוטים’ שאלת ה"אם" וה"מדוע" היו בעלות חשיבות משנית. מה שחשוב באמת היה שהרובוט נהרס. עובדה זו, בפני עצמה, היתה מביכה ומצערת.

העובדה שה־JN-5 היה אב טיפוס, הראשון לאחר ארבעה נסיונות קודמים, שנמצא בשטח, היתה עוד יותר מכאיבה. העובדה שה־JN-5 היה רובוט מסוג חדש ומהפכני, שונה לגמרי מכל סוג שנבנה עד כה, היתה מכאיבה באופן תהומי. העובדה שה־JN-5, השיג כפי הנראה את מטרתו לפני שנהרס, מטרה שהשגתה היתה חשובה מעל ומעבר לכל שיקול אחר ושמטרה זו אבדה כנראה לעד, הפכה את הכאב והצער למשהו שלא ניתן לבטא במילים. נראה חסר ערך להוסיף ולהזכיר שיחד עם הרובוט, מת גם ראש הרובופסיכולוגים של החברה.

קלינטון מדריאן הצטרף לחברה לפני כעשר שנים. חמש השנים הראשונות עבד ללא תלונות תחת פיקוחה של סוזן קלבין.

גאוניותו של מדריאן ניכרת היתה לעין, ועד מהרה הועלה בדרגתו מעל לחבריו לעבודה, שהיו מבוגרים ממנו. סוזן קלבין עשתה זאת בשקט, מבלי להכביר הסברים על המנהל פיטר בוגרט. אבל היא לא היתה צריכה לעשות זאת, מכיון שהסיבות היו ברורות. מדריאן היה ההיפך הגמור מד"ר קלבין המפורסמת. הוא לא היה באמת כל כך שמן כפי שסנטרו הכפול גרם לו להיראות, אבל הוא ניחן באישיות רבת עוצמה, בעוד שסוזן לא משכה תשומת לב רבה. הפנים המסיביות של מדריאן גרמו לרעמת שערו האדום והנוצץ, עורו האדמוני, קולו הרועם, צחוקו החזק, ויותר מכל, בטחונו העצמי השופע ודרכו הנלהבת להכריז על הצלחותיו, נתנו לכל האחרים בחדר הרגשה של מחנק וצפיפות. וכשפרשה סוזן לגימלאות (מסרבת לכל הצעה לקיים ארוחת ערב לכבודה, כך שלא ניתנה אפילו הודעה על פרישתה בעתונות) תפס מדריאן את מקומה.

הוא שימש בתפקידו בדיוק יום אחד, כשיזם את פרוייקט ה־JN. הפרויקט דרש מהחברה סכומי עתק, סכומים שמעולם לא הוקדשו לפרויקט יחיד, אבל בעיה זו ביטל מדריאן בהינף יד.

“שוה כל אגורה שישקיעו בו, פיטר,” אמר. “ואני מצפה שתשכנע בזאת את חבר המנהלים.”

“תן לי סיבות,” אמר בוגרט, תוהה באם יעשה זאת. סוזן קלבין מעולם לא נתנה סיבות. אבל מדריאן אמר “ודאי” והתיישב בבטחון על הכורסא בחדר המנהל.

בוגרט צפה בו במשהו שהיה בו מעין יראת כבוד. שערו שלו, שהיה פעם שחור, הפך כמעט כולו לבן ותוך העשור הקרוב יפרוש בעקבות סוזן לגימלאות. פרושו של דבר: כליון הקבוצה הראשונה שבנתה את ‘החברה האמריקאית לייצור רובוטים’ שהיתה מתחרה לממשלות לאומיות במורכבותה ובחשיבותה. באיזושהי צורה לא תפסו לא הוא, ולא אלו שנטשו לפניו, את מידת התרחבותה העצומה של החברה. אבל זה היה דור חדש. לאנשים החדשים היתה יראת כבוד¹ בפני אנדרטה הענקית. הם לא הילכו על בהונות־רגליהם מתוך פליאה והערצה. הם הלכו קדימה, וזה היה טוב.

מדריאן אמר, “אני מתכוון להתחיל בבנית רובוטים בלי סייגים.”

“בלי שלושת החוקים? לבטח –”

“לא פיטר. האם אלו הם הסייגים שעליהם תוכל לחשוב? לעזאזל, אתה תרמת רבות לפיתוח המוחות הפוזיטרוניים הראשונים. האם אני צריך לומר לך, שמחוץ לשלושת חוקי הרובוטיקה, אין מסלול ברובוטים אלו שלא מעוצב ומתוכנן בזהירות ובהקפדה? יש לנו רובוטים מתוכננים לתפקידים ספציפיים, בעלי תכונות ספציפיות.”

“ואתה מציע –”

“שבכל רמה מתחת לשלושת החוקים, המסלולים יהיו פתוחים. זה לא קשה.”

בוגרט אמר ביובש, “אמנם זה לא קשה, אבל יצירת דברים חסרי שימוש אינה קשה לעולם. הדבר הקשה הוא לעצב את המסלולים ולעשות את הרובוט שימושי.”

“אך מדוע זה קשה? עיצוב המסלולים דורש מאמץ רב בגלל המינימליזציה של המקריות. אבל מדוע למנוע מקריות? אם אנחנו מסדרים שהעקרון יפעל רק במידה מספיקה כדי לאפשר עצירת מסלולים בצורה אקראית –”

“יהיה לנו רובוט שלא ניתן לצפות את פעולתו מראש.”

“יהיה לנו רובוט יצירתי,” אמר מדריאן, מגלה סימנים של חוסר סבלנות. “פיטר, אם יש משהו שקיים במוח אנוש ולא קיים במוח רובוט, זוהי המקריות שבאה מאפקטים של חוסר אפשרות לצפות מראש דברים. אני מודה שאפקט זה לא נבדק מעולם בצורה נסיונית במערכת העצבים, אבל ללא עובדה זו, מוח האדם חסר כל עליונות עקרונית על פני מוח הרובוט.”

“זהו,” אמר מדריאן, “בדיוק הדבר שבו אני מאמין.” הם שוחחו על כך זמן רב לאחר מכן.

לחבר המנהלים לא היתה נטיה להשתכנע בקלות. סקוט רוברטסון בעל מספר המניות הרב ביותר בחברה אמר, “קשה לנהל את תעשית הרובוטים כמו שהיא כעת, כשעוינות הציבור לרובוטים מאיימת לפרוץ בכל רגע. אם לציבור יוודע שהרובוטים לא יהיו נתונים למרות… או, אל תספרו לי על שלושת החוקים. האיש הממוצע לא יאמין ששלושת החוקים יגנו עליו ברגע שישמע שהרובוט לא ממושמע.”

“אז אל תקרא לו כך,” אמר מדריאן. “קרא לרובוט – קרא לו ‘אינטואיטיבי’.”

“רובוט אינטואיטיבי,” פלט מישהו “רובוט – אישה?”

חיוך עלה על פני באי הועידה.

מדריאן קפץ על המציאה. “בסדר. רובוט אישה. כל הרובוטים שלנו חסרי סקס, כמובן, וכמותם יהיה גם זה, אך אנו נוהגים בהם כאילו היו גברים, אנו נותנים להם שמות חיבה וקוראים להם “לו” או “שלו”. אבל עכשיו רובוט זה, אם אנו מתחשבים בטבע המבנה המנטלי של המוח שהצעתי, יהיה בשיטת הקואורדינציה JN. הרובוט הראשון יהיה 1-JN, והנחתי שייקרא ג’והן־1… חוששני שזו רמת המקוריות של הרובוטיסט הממוצע. אבל מדוע לא נקרא לו ג’יין־1? אם עלינו להודיע לציבור על פעולותינו, נודיע שאנו מייצרים רובוט נשי עם אינטואיציה.” רוברטסון נענע בראשו. “מה יהיה ההבדל? לפי דבריך, אתה מתכנן להסיר את המחסום האחרון, שבאופן עקרוני, שומר שמוח הרובוט יהיה נחות מזה של האדם. כיצד, סבור אתה, יגיב הציבור על כך?”

“פשוט,” אמר מדריאן. הוא חשב רגע ואחר הוסיף, “ראה דבר אחד, רוב הציבור מאמין שנשים אינן אינטליגנטיות כמו גברים.”

“אם נודיע על רובוט נשי,” הוסיף מדריאן, “זה לא יעניין אף אחד מה היא באמת. הציבור יניח באופן אוטומטי שהיא פחות אינטליגנטית. אנחנו רק נפרסם את הרובוט בתור ‘ג’יין־1’ ואיננו צריכים לומר מילה נוספת. אנחנו בטוחים.”

“למעשה,” אמר פיטר בוגרט בשקט, “יש בכך יותר מזה. מדריאן ואני עברנו על המתימטיקה בזהירות. סידרת ה־JN, בין אם ג’והן או ג’יין, תהיה בטוחה לחלוטין. הם יהיו פחות מסובכים ובעלי יכולת אינטליגנטית, שהיא למעשה פחותה משל הרבה סדרות אחרות שעיצבנו ובנינו. יהיה רק גורם נוסף של, הבה נקרא לו אינטואיציה.”

"מי יודע למה הוא יגרום? הפטיר רוברטסון. “מדריאן רמז כבר על דבר אחד. כידוע לכולכם טיסת החלל פותחה באופן עקרוני. עתה נתאפשר לאנשים להשיג מה הן מהירויות־על וביקורים במערכות כוכביות אחרות, שמהן ניתן לחזור בזמן של – נניח שמספר שבועות לכל היותר.”

רוברטסון אמר, “זה לא חדש לגבינו. דבר זה נתאפשר ללא עזרת רובוטים.”

“בדיוק. וזה לא עוזר במאום, מכיון שאיננו יכולים לנצל את מהירות העל חוץ מאשר להדגמה; רק שחברת ייצור רובוטים מקבלת רק מעט קרדיט. טיסת החלל היא מסוכנת, מבזבזת אנרגיה בצורה מפחידה ביותר ומשום כך יקרה ביותר. אם משתמשים בה, נחמד יהיה לדווח על מציאותו של איזה כוכב הניתן ליישוב ע”י בני אדם. קרא לזה צורך פסיכולוגי. אם תבזבז עשרים ביליון דולרים על טיסת חלל יחידה ותדווח רק על נתונים מדעיים, ירצה הציבור לדעת מדוע אתה מבזבז את כספו. רק תדווח על קיום כוכב הניתן ליישוב, ומיד אתה קולומבוס הבין־כוכבי ואף אחד לא ידאג לכסף."

“אזי?”

“אז היכן נמצא את הכוכב הניתן ליישוב? או לומר זאת אחרת, איזה כוכב מבין שלוש מאות אלף הכוכבים ומערכות במרחק שלוש מאות שנות אור הוא בעל האפשרות הגבוהה ביותר ליישוב אדם? יש לנו כמות עצומה של מידע על כל כוכב במרחק שלוש מאות שנות אור, ורמז שלכל אחד מהם יש מערכת כוכבי לכת. אבל למי מהם יש כוכב שניתן ליישבו? איזה מהם כדאי לבקר?… איננו יודעים.”

אחד מהמנהלים אמר, “וכיצד תעזור לנו הג’יין – רובוט?”

מדריאן עמד לענות, אך הוא סימן משהו לבוגרט ובוגרט הבין. אם פרויקט ה־JN יתגלה ככישלון, הוא הבליט עצמו מספיק כדי להבטיח שאצבעות מאשימות יורו עליו. מצד שני, הפרישה לא היתה רחוקה כל כך, כך שאם הפרויקט יצליח הוא יפרוש לאור זרקורי התהילה. אולי היה זה בגלל בטחונו של מדריאן, אבל בוגרט האמין שהדבר יעבוד.

הוא אמר, "יכול להיות שבאיזה מקום בספריות הנתונים שיש לנו אודת כוכבים אלו, נמצאות השיטות להעריך את הסיכויים לנוכחות כוכב מטיפוס ארץ שניתן ליישב בו בני אדם. כל מה שאנחנו צריכים הוא להבין את אוסף הנתונים בצורה הנכונה, להסתכל עליהם בצורה היצירתית המתאימה. למצוא את החישובים המתאימים. אנחנו עדיין לא עשינו זאת וגם אם איזה אסטרונום עשה זאת, הוא לא היה מודע לחשיבות הענין.

“רובוט מטיפוס JN יוכל לעשות את החישובים והתאומים בצורה הרבה יותר מהירה ומדוייקת. ביום אחד הוא יוכל לבצע את כמות החישובים שאדם יכול לעשות בעשר שנים. יותר מכך, הוא יעבוד בצורה חסרת מטרה ומקרית, בעוד שלאדם תהיינה דעות ונטיות מבוססות על תפיסה קודמת ועל דברים שהוא כבר מאמין בהם.”

נשתררה שתיקה. לבסוף אמר רוברטסון, “אבל זוהי רק בעיה של אפשרות, לא כן? נניח שהרובוט יאמר כי רוב הסיכויים לכוכב המבוקש במרחק כך וכך שנות אור, מוטלים על הכוכב סקוידג’י־17, למשל, ואנו נוסעים לשם ומוצאים שאפשרותו זו היא רק אפשרות ושאין כוכבים ניתנים ליישוב בני אדם ככלות הכל. מה נעשה אז?”

מדריאן הוא שהשיב בפעם הזאת, “עדיין הרווחנו. אנחנו נדע כיצד הגיע הרובוט למסקנה בגלל שהוא – שהיא – תאמר לנו. זה יעזור לנו לראייה עמוקה יותר של פרטים אסטרונומיים ויעשה את כל הענין כדאי אפילו אם לא נבצע את טיסת החלל. נוסף לכך, אנו יכולים לבחור את חמשת הכוכבים בעלי מירב הסיכויים ומתוכם לבחור אחד שסיכוייו יהיו יותר מ־0.95 זה יהיה כמעט ודאי –”

הם המשיכו לדון בענין זה עוד זמן רב. המימון שהובטח לא היה מספיק, אבל מדריאן ידע שטוב מעט מלא כלום. כשמאתיים מליון דולר יורדים לטמיון בזמן שעוד מאה מליון יצילו את המצב, ודאי שיצביעו בעד מאה המליון הנוספים.

ג’יין־1 נבנתה לבסוף והוצגה בפני בוגרט. בוגרט בחן אותה, הוא אמר, “למה המתניים צרות? האם אין הן מבטאות איזו חולשה מכנית?”

מדריאן צחק צחוק מאופק. “שמע, אם אנחנו הולכים לקרוא לה ג’יין, אין כל טעם לעשות אותה שתיראה כמו טרזן.”

בוגרט נענע בראשו. “לא אוהב את זה,” אמר. “עוד מעט תבליט את החלק העליון על מנת שיראה כמו חזה. וזה רעיון לא טוב. אם נשים יחשבו שהרובוטים עלולים להיראות כמוהן, אנו נקבל תגובות עוינות.”

מדריאן אמר, “אולי אתה צודק בנקודה זו. אף אישה לא תרצה לחשוב שרובוט עלול לתפוס את מקומה. או.קיי.”

לג’יין־2 לא היתה מותן צרה. היא היתה רובוט קודר אשר זז לעיתים רחוקות ודיבר עוד פחות משזז. במשך בנייתה בא מדריאן לבוגרט לעיתים רחוקות לבשר לו על פרטים חדשים. וזה היה סימן ברור שהדברים לא הלכו טוב. התלהבותו של מדריאן במקרים של הצלחה היתה ללא מעצורים. הוא לא היה מהסס לפלוש לחדר השינה של בוגרט בשלוש לבנות בוקר כדי לספר לו איזה חדשה לוהטת. בזה היה בוגרט בטוח. כעת נראה מדריאן כנוע. הבעתו האדמדמת תמיד נראתה חוורת. לחייו הבולטות שקעו מעט. בוגרט אמר בהרגשת ודאות, “היא לא מדברת.”

“או, היא מדברת.” מדריאן התיישב בכבדות ולעס את שפתו העליונה. “לפעמים, בכל אופן,” אמר.

בוגרט קם והקיף את הרובוט. “וכשהיא מדברת היא משמיעה דברים חסרי פשר, אני מניח. ובכן, אם אינה מדברת, היא אינה נשית, לא כן?”

מדריאן ניסה להעלות חיוך חלש אך הפסיק. הוא אמר, “המוח, בבידוד, נבדק והוכח כטוב.”

“אני יודע,” אמר בוגרט.

“אבל משהוכנס המוח לתוך המבנה הפיזי של הרובוט, ממדיו צומצמו, כמובן.”

“כמובן,” הסכים בוגרט בלית ברירה. “אבל בניגוד לצפיות ובאופן מתסכל. הבעיה היא שכאשר אתה מטפל בחשבון בעל מימדים של חוסר ודאות הדברים…”

“לא ודאיים?” הפסיקו בוגרט. התגובה שלו הפתיעה אותו עצמו. השקעת החברה הגיעה כבר למימדים עצומים ושנתיים חלפו להן, ועדיין התוצאות היו, אם לנקוט לשון המעטה, מאכזבות. ובכל זאת הוא מצא את עצמו חוקר את מדריאן ומשתעשע בתהליך.

כמעט בלי להודות בכך, בוגרט תמה אם זו אינה סוזן קלבין הנעדרת שאותה הוא חוקר. מדריאן היה הרבה יותר נלהב ומשתפך מאשר סוזן קלבין היתה אי פעם יכולה להיות – כשהדברים הלכו בסדר. מדריאן היה הרבה יותר פגיע כשהדברים לא הלכו כשורה. סוזן לעומת זאת, מעולם לא נשברה תחת לחץ. העובדה שמדריאן לא שימש כמטרה לחיצים פוגעים היוותה אולי פיצוי למטרה שסוזן לא הרשתה לעצמה להיות. מדריאן לא הגיב להערתו האחרונה של בוגרט, באותה מידה שסוזן לא היתה מגיבה. לא מתוך סיפוק שהיה לבטח תגובתה של סוזן, אלא משום שלא שמע אותה.

לעומת זאת אמר, “הבעיה היא בעיה של הכרה. ג’יין־2 עושה את החישובים וההתאמות בצורה מפליאה. היא יכולה לעשות חישובים על כל נושא, אבל לאחר שעשתה אותם, אין היא מסוגלת להבחין בין תוצאה רבת ערך לבין חסרת ערך. הבעיה איננה קלה, עלינו לתכנן רובוט כך שיבחין בתוצאות בעלות ערך מחישוביו כשאנחנו עצמנו איננו יודעים אילו חישובים הוא עושה.”

“אני משער שחשבה להנמיך את הפוטנציאל במפגש של הדיודה W-12 ולשלוח ניצוץ ל–”

“לא, לא לא, לא –” קולו של מדריאן הלך ופחת בהדרגה עד שהגיע ללחישה. “אתה לא יכול לגרום לו להקיא את הכל. אנחנו יכולים לעשות זאת בעצמנו. הנקודה החשובה היא לגרום לו להכיר בחישוב בעל משמעות ולהגיע למסקנות. כשיגיע לזאת, תפלוט ג’יין את התשובה ע”י אינטואיציה וזה יהיה דבר שלא נוכל להגיע אליו בכוחות עצמנו, אלא אולי ע"י מזל."

“נראה לי,” אמר מדריאן² ביובש, “שאם היה לך רובוט כזה, היית גורם לה לעשות בצורה יום יומית דבר שבין בני אדם רק גאון מקרי יוכל לעשות.”

מדריאן נענע ראשו במרץ. “בדיוק כך, פיטר. הייתי אומר זאת בעצמי לולא חששתי מהמנהלים. אנא, אל תחזור על דבריך בישיבה.”

“אתה באמת רוצה רובוט־גאון?”

“מה הן מילים? אני רק מנסה ליצור רובוט שיהיה בעל יכולת לעשות חישובים מקריים במהירויות שיא, ביחד עם היכולת להבחין במשמעות החישובים. חשבתי שהצלחתי ואני רואה שעדיין לא.”

הוא הסתכל על ג’יין־2 בלי סיפוק ואמר, “מהו הדבר המאפיין אותך, ג’יין?”

ג’יין הפנתה את ראשה אבל לא השמיעה קול. מדריאן לחש, “היא עושה כעת את החישובים בתוך בנק הזיכרון שלה.”

ג’יין־2 דברה לבסוף. “אני לא בטוחה,” זה היה הקול הראשון שהשמיעה. עיניו של מדריאן התגלגלו כלפי מעלה. “היא משווה כעת את המשוואות עם הפתרונות המידיים.”

“הבנתי זאת,” אמר בוגרט. “שמע מדריאן, אתה חושב שתוכל להמשיך בפרוייקט, או שנפסיק כאן כשהפסדינו הם בסך חצי בליון?”

“או, אני אצליח,” הפטיר מדריאן.

ג’יין־3 פשוט לא היתה מה שרצה. היא לא היתה פעילה ומדריאן רתח. זו היתה שגיאה אנושית. שגיאתו שלו, אם לדייק. אבל למרות שמדריאן הרגיש מושפל לחלוטין, האחרים לא אמרו דבר. הם נתנו לו, שמעולם לא עשה שגיאה בחישובי המוח הפוזיטרוני, למלא את התזכיר הראשון של תיקון טעות. כמעט שנה חלפה עד שג’יין־4 הייתה מוכנה.

מדריאן היה נלהב בשנית “היא עושה זאת,” אמר. “היא בעלת מנת הכרה גבוהה,” הוא היה כה בטוח. הוא היה בטוח במידה מספקת בכדי להציגה בפני חבר המנהלים.

הוא פתר את בעיותיה, לא בעיות מתימטיות; כל רובוט יכול לעשות זאת; אבל היו בעיות של הגדרת מושגים שלא היו מדויקים לגמרי.

בוגרט אמר לאחר מכן, “היא לא מדברת הרבה, באמת.”

“ודאי שלא. זוהי תכונתה האלמנטרית של ג’יין־4, אבל הייתי חייב להראות להם משהו, לא כן?”

“האם ברצונך לדעת כמה בזבזנו עד עתה?”

“או, פיטר, עזוב את זה. אתה יודע כמה הרווחנו? דברים אלו אינם הולכים בריק. היו לי שלוש שנים של גיהנום, אבל פיתחתי טכניקות חדשות של חישובים שיחסכו לנו לפחות חמישים אלף דולר על כל סוג של מוח פוזיטרוני שנתכנן בעתיד, נכון?”

“ובכן –”

“ובכן מה? זו עובדה. זוהי הרגשתי האישית – לחישוב בעל N מימדים של חוסר ודאות יימצאו עוד הרבה שימושים אם תהיה לנו היכולת למצאם. וג’יין תמצא אותם. לכשיהיה לי הרובוט החדש, הסידרה שננפיק ממנו תכסה את ההוצאות תוך חמש שנים, אולי אפילו תשליש את כל מה שהוצאנו עד עתה,”

“כשאתה אומר ‘הרובוט החדש’ למה בדיוק אתה מתכוון? מה לא בסדר עם ג’יין־4?”

“שום דבר מיוחד. היא כמעט בסדר, אבל דרושים שיפורים שאותם אני מתכוון לבצע. חשבתי שאני יודע מה אני עושה כשתכננתי אותה, אבל עכשיו כשבדקתי אותה, אני יודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע, ואני מתכוון להגיע לשם.”

ג’יין־5 היתה בדיוק מה שרצה. לקח למדריאן יותר משנה לייצר אותה, אבל היא מילאה בדיוק את צפיותיו. ג’יין־5 הייתה קצרה מהרובוט הממוצע, ויותר רזה. בלי להיות אותה קריקטורה נשית.

“זו הדרך שהיא עומדת,” אמר בוגרט. לזרועותיה היתה עדינות ואיך שהוא היה איזה רושם של עגלגליות בתנועותיהן.

מדריאן אמר, “הקשב לה… איך את מרגישה, ג’יין?”

“בריאותי מצויינת, תודה לך,” אמרה ג’יין־5, והקול היה בדיוק קולה של אישה. הוא היה מתוק וכמעט מטריד.

“למה עשית זאת, קלינטון?” אמר פיטר, נפחד וכמעט זועף.

“זה חשוב מבחינה פסיכולוגית,” אמר מדריאן. “אני רוצה שאנשיך יחשבו שזו אישה, שיתנהגו אליה כמו לאישה, שיסבירו לה דברים.”

“אילו אנשים?” מדריאן שם ידיו בכיסיו ופנה אל בוגרט.

“הייתי רוצה לסדר שאני וג’יין נועבר לפלגסטף.”

בוגרט לא היה יכול שלא לשים לב לעובדה שמדריאן לא אמר ג’יין־5. הוא לא השתמש במספר. הוא אמר בפיקפוק, “לפלגסטף? מדוע?”

“כי שם נמצא המרכז העולמי לחקר הכוכבים, לא כן? וזהו המקום בו הם חוקרים את הכוכבים ומנסים לחשב את הסיכויים למצוא כוכבים שניתן ליישבם, לא?”

“אני יודע, אבל המקום נמצא על כוכב ארץ.”

“ובכן, את זה אני יודע לבטח.”

“תנועות רובוטיות על פני הארץ הן מוגבלות לחלוטין, ואין שום צורך בכך. הבא לג’יין ספרים על מדע הכוכבים והיא תבדוק אותם כאן.”

“לא! פיטר, הכנס לראשך את העובדה שג’יין אינה רובוט רגיל, היא אינטואיטיבית.”

“אז?”

“אז כיצד נוכל לדעת מה היא צריכה כדי לפעול? אוסף הנתונים שלנו הוא מיושן. וחוץ מזה ג’יין זקוקה לאינפורמציה חיה. היא צריכה לשמוע נימות דיבור, להאזין לדברים שלכאורה נראים לא רלוונטיים. כיצד נדע מה או מתי משהו יגרום לקליק־קליק בתוכה ויקבל צורה בעלת משמעות? אם היינו יודעים זאת לא היינו זקוקים לה כלל, לא כן?”

בוגרט החל להיות מוטרד. הוא אמר, “הבא את האנשים לכאן, את חוקרי הכוכבים.”

“כאן הם לא יביאו תועלת, מנותקים מסביבתם הם לא יתנהגו בטבעיות. אני רוצה שג’יין תצפה בהם, במכשיריהם, במשרדיהם, בשולחנותיהם, שתלמד כל דבר אודותם. אני רוצה שתסדר את משלוחה לפלגסטף. אינני רוצה לדבר על כך יותר.”

לרגע הוא נשמע בדיוק כמו סוזן. בוגרט עוות את פניו ואמר, “העברת רובוט נסיוני זה דבר מסובך ביותר.”

“ג’יין איננה רובוט נסיוני. היא החמישית בסדרה.”

“ארבעת המודלים האחרים לא עבדו לאמיתו של דבר.”

מדריאן הרים את ידיו בחוסר ישע. “מי מכריח אותך לומר זאת לממשל?”

“אינני מודאג מהממשל. להם אפשר להסביר. מה שמדאיג אותי זוהי דעת הציבור. עברנו דרך ארוכה בחמישים השנים האחרונות ואינני מתכוון לאבד עשרים וחמש מהן בגלל שאתה איבדת שליטה על –”

“אני לא אאבד שליטה. הערותיך בהחלט טפשיות. ראה, חברת הרובוטים יכולה להרשות לעצמה מטוס פרטי. אני נוחת בשקט בשדה תעופה מסחרי קרוב ולא ישימו אלינו לב. נארגן מכונית שתקח אותנו היישר מהמטוס לפלגסטף. את ג’יין נשים בתיבה וזה יהיה ברור שזהו ציוד כלשהו המועבר למעבדות. האנשים בפלגסטף ישמחו לאחר שנספר להם את המטרה האמתית של הביקור. יהיו להם כל הסיבות לשתף פעולה ולמנוע הדלפות.”

בוגרט הרהר. “החלק המסוכן הוא האוירון והמכונית אם יקרה משהו לתיבה –”

“דבר לא יקרה.”

“והפתרון הטוב ביותר יהיה אם לא נפעיל את ג’יין בזמן המשלוח. ואז אם מישהו ימצא אותה בתוך התיבה –”

“לא פיטר. לא נוכל לעשות זאת. לא ולא. לא ג’יין־5.” הבט, היא פועלת על אסוציאציות מאז הופעלה לראשונה. אין אפשרות לנצור את האינפורמציה שכבר רכשה. לא אדוני, אסור להפסיק את פעולתה."

“כן. אבל אם מישהו ימצא שאנו שולחים רובוט מופעל –”

“אף אחד לא יגלה זאת.”

מדריאן נשאר תקיף והמטוס המריא כמתוכנן. היה זה מודל מיושן כמעט של קומפיוטו־סילון, אבל הטיס היה אנושי. אחד מעובדי חברת הרובוטים, בתור כיסוי. התיבה שהכילה את ג’יין הגיעה לשדה התעופה בלי תקלות. היא הועברה למכונית והגיעה למעבדות המחקר של פלגסטף בלי תאונה.

פיטר בוגרט קיבל שיחת טלפון ממדריאן כשעה לאחר שזה האחרון הגיע לפלגסטף. מדריאן היה באכסטזה בצורה האופיינית לו, לא יכול היה להמתין בכדי לבשר את הבשורה. ההודעה הגיעה על־ידי שפופרת קרן־לייזר, מוגנת, מעורבבת ולא ניתנת לחדירה, ולמרות זאת הכעיס הדבר את בוגרט. הוא ידע שהאינפורמציה ניתנת לפיענוח על־ידי כל אחד בעל היכולת הטכנולוגית הדרושה – הממשלה, למשל – ואם לאותו גורם יש אינטרס לעשות כך. הדבר היחיד שעליו אפשר היה לסמוך הוא שלממשלה אין סיבה לפענח את הקוד. כך לפחות קיוה בוגרט.

הוא אמר, “למען השם, היית מוכרח לצלצל?” מדריאן התעלם ממנו לחלוטין ומלמל, “זו היתה ממש השראה, גאוניות טהורה, אני אומר לך.”

לזמן קצר בהה בוגרט אל השפופרת, ואז קרא בספקנות, “אתה מתכוון לומר שמצאת את התשובה כבר?”

“לא, לא! תן לנו זמן, לעזאזל. אני מתכוון לרעיון של הקול שלה – זו היתה השראה. שמע, אחרי שנסענו משדה התעופה לבנין המנהלה הכללית בפלגסטף, הוצאנו את ג’יין מהקופסה החוצה. היא פסעה, וכאשר עשתה זאת, כל גבר במקום פסע אחורה. הסכלים האלה! אם אפילו מדענים לא מבינים את משמעות חוקי הרובוטיקה, מה אנו כבר יכולים לצפות מהאדם הממוצע? לרגע חשבתי: זה יהיה חסר תועלת, הם לא ידברו, הם יסתגרו בתוך עצמם למקרה שהיא תתחיל להשתולל, והם לא יהיו מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר.”

“המשך, לאן אתה חותר?”

“ואז היא ברכה אותם בצורה שגרתית: צהרים טובים לכם, אדונים נכבדים, אני שמחה להכיר אתכם! והכל יצא בקול הקונטראלטו היפה הזה… וזה מה ששבר את הקרח. איש אחד יישר את עניבתו, והשני העביר את ידו בשערותיו. מה שתפס אותי באמת היה שהאיש המבוגר ביותר בדק אם רוכסנו סגור. הם כולם משתגעים אחריה עכשיו. מה שנדרש להם היה הקול. היא לא רובוט יותר; היא נערה.”

“אתה מתכוון לומר שהם מדברים אליה?”

“מדברים אליה? יותר מכך. הייתי רוצה לתכנת אותה לאינטואיציות סקסיות, ואז הם היו רוצים לצאת איתה. חושבים על רפלקס מותנה. שמע, אנשים מגיבים לקולות. ברגעים האינטימיים ביותר, האם הם מסתכלים? שמע, זה הקול שאתה שומע –”

“כן קלינטון, אני מתחיל להיזכר. היכן ג’יין כעת?”

“איתם. הם לא נותנים לה ללכת.”

“לעזאזל, לך איתה. אל תתן לה להעלם מטווח ראייתך.”

שאר הצלצולים של מדריאן, לאחר מכן, במשך שהותו בת עשרת הימים בפלגסטף, היו פחות מתמידים ובאופן הדרגתי פחות מרוממים.

ג’יין הקשיבה, כך דיווח, ולפעמים הגיבה. היא נשארה פופולארית. ניתנה לה כניסה חופשית לאן שחפצה, אבל ללא תוצאות.

בוגרט אמר, “ללא כל תוצאות בכלל?”

מדריאן מצא את עצמו מגן עליה. “אינך יכול לומר ללא תוצאות כלל. לא ניתן לומר זאת כשעוסקים ברובוט אינטואיטיבי, אינך יכול לדעת מה הולך בתוכה. הבוקר היא שאלה את ג’נסן מה אכל לארוחת הבוקר.”

“רוסיטר ג’נסן האסטרופיסיקאי?”

“כן, כמובן. מסתבר שלא אכל ארוחת בוקר בכלל. רק שתה קפה.”

“אז ג’יין שלנו לומדת לנהל שיחת נימוסין. זה יכול לפצות על ההוצאות –”

“או, אל תהיה חמור. זו לא היתה שיחת נימוסין. שום דבר אינו שיחת נימוסין בשביל ג’יין. היא שאלה את זה כי זה היה נחוץ לה לאיזו התאמת חישובים שבנתה במוחה.”

“באיזו צורה –”

“איך אני יכול לדעת? אם הייתי יודע, הייתי ג’יין עצמה ולא הייתי זקוק לה. היא היתה מתוכנתת כך שתהיה לה מוטיבציה גבוהה להשיג תשובה לשאלת הכוכב הניתן־ליישוב בצירוף הטוב ביותר של אפשרויות יישוב ומרחק ו–”

“אז בבקשה תודיע לי כשתעשה זאת ולא לפני כן. תיאור החישובים צעד אחר צעד פשוט לא מעניין אותי.”

הוא לא צפה באמת לקבל הודעות של הצלחה. בכל יום הלכה האופטימיות שבו ופחתה, כך שבזמן שקיבל את ההודעה סוף סוף, היה לגמרי לא מוכן. והיא באה לבסוף.

בפעם האחרונה, כשהגיעה הודעתו של מדריאן, היא באה כמעט בלחישה. התרוממות הרוח גרמה לו להיות שקט. “היא עשתה זאת,” הוא אמר. “היא עשתה זאת, אחרי שכמעט גם אני ויתרתי. אחרי שעברה על כל החישובים פעמיים או שלוש ולא אמרה אף מילה שנשמעה כמו… אני במטוס עכשיו. חוזר. רק עכשיו המראנו.”

בוגרט הצליח לנשום לבסוף, “אל תשחק משחקים. השגת את התשובה? אמור. אם יש לך – אמור זאת בפשטות.”

“התשובה ישנה. היא נתנה לי את התשובה. היא נתנה לי את שמותיהם של שלושה כוכבים המרוחקים מאיתנו שמונים שנות אור, אשר – כך היא טוענת – הינם בעלי סיכויים של 60–90 אחוז, ליישוב בני אדם על אחת מן הפלנטות שלהן. לאחד מהם סיכוי של 0.972, וזה כמעט בטוח. בנוסף לכך, כשנחזור, היא תראה לנו מהי דרך המחשבה שהביאה אותה למסקנה זו, ואני מניח שכל מדע האסטרופיסיקה והקוסמולוגיה יהיו…”

“אתה בטוח…”

“אתה חושב שיש לי הזיות? יש לי אפילו עד. הבחור המסכן קפץ לגובה כשג’יין החלה לגלגל את התשובה בקול האלוהי שלה.”

ואז פגע המטאוריט והרס את המטוס. מדריאן והטייס הפכו לקרעי בשר, ושום זכר לג’יין לא נמצא.

הדכאון במשרדי חברת הרובוטים מעולם לא היה עמוק יותר. רוברטסון נסה להתנחם בעובדה שההרס הטוטאלי הסתיר את המעשה האי לגאלי שבו היתה החברה אשמה.

פיטר נענע בידו ואמר בצער, “הפסדנו את ההזדמנות הטובה ביותר שהיתה לחברה להרוויח דעה ציבורית חיובית; להשתלט על תסביך פרנקנשטיין. קשה לתפוס את חשיבות הענין של רובוט הפותר עבורנו את בעית מציאת הכוכב, אחרי שרובוטים אחרים עזרו בפתרון טיסות החלל. רובוטים היו פותחים את הגלקסיה בפנינו. ובאותו זמן היו מקדמים את הידע המדעי בתריסר כיוונים שונים.. או, אלוהים, אין שום דרך לחשב את התועלת שניתן להפיק לגזע האנושי ולנו במיוחד.”

רוברטסון אמר, “נוכל לבנות ג’יין אחרת, לא, אפילו ללא עזרת מדריאן?”

“כמובן שנוכל. אבל האם נוכל לסמוך על התאמת החישובים הנכונה שוב? מי יודע אם התוצאה הסופית של מדריאן היתה נכונה? או מה אם למדריאן היה אותו מזל שהאיר למתחילים בלבד? כשבעקבותיו מזל כה רע? מטאור מתנגש… קשה להאמין –”

רוברטסון אמר בלחש הססני, “זה לא היה מכוון. אני מתכוון שזו לא היתה כוונה של –”

הוא הפסיק לנוכח מבטו של בוגרט.

בוגרט אמר, “זה לא הפסד סופי, אני מניח. נבנה ג’ייניות אחרות שיעזרו לנו בדרכים מסויימות. נוכל לתת לרובוטים אחרים קולות נשיים, וזה יעזור לקבלתם ע”י הציבור – למרות שאני תמה מה תאמרנה הנשים. לו רק ידענו מה אמרה ג’יין־5!"

“בשיחתנו האחרונה אמר מדריאן שהיה לו עד.”

בוגרט אמר, “אני יודע; חשבתי על זה, הייתי אפילו בקשר עם פלגסטף, אך איש בכל אותו מקום לא שמע את ג’יין אומרת משהו לא שיגרתי, משהו שנשמע כמו תשובה לבעית הכוכב שלנו, ושם ודאי ניתן למצוא מישהו שיזהה את התשובה – או שיזהה אותה בתור תשובה אפשרית.”

“יכול להיות שמדריאן שיקר?”

“אתה מתכוון שהוא ניסה להציל את שמו הטוב ע”י העמדת פנים שהתשובה בידו, ואז לכוון את ג’יין כך שלא תדבר, ולומר, אח, מצטער, קרתה איזו תקלה. אני לא אקבל זאת לרגע. באותה צורה תוכל לומר שהוא ארגן את המטאוריט."

“אז מה עושים?”

בוגרט אמר בכבדות, “נחזור לפלגסטף. התשובה חייבת להמצא שם. חייבים לחפור עמוק, זה הכל. אני נוסע לשם מחר, ולוקח עמי מספר אנשים ממחלקתו של מדריאן. אנו נחקור את המוסד מהמסד עד לטפחות.”

“כן, אבל אתה יודע, אפילו אם נמצא את העד ששמע את ג’יין, מה זה יעזור לנו כשאין לנו את ג’יין שתסביר את התהליך?”

“אפילו דבר קטן יכול להיות שימושי. ג’יין נתנה את שמות הכוכבים. ודאי את מספריהם הקטלוגיים – לאף אחד מהשמות בעלי הכוכבים אין סיכוי. אם מישהו יכול לזכור זאת ואת המספר הקטלוגי, או שיזכור בערך את המספר הקטלוגי כך שניתן יהיה להוציא זאת ממנו בעזרת חוקר פסיכולוגי, יהיה כבר משהו בידינו. אם יהיה בידינו התוצאות והנתונים שמהם שאבה ג’יין את האינפורמציה, אולי נוכל לשחזר את הקו ההגיוני, אולי נוכל לשחזר את האינטואיציה, אם נעשה זאת, הצלנו את המשחק –”

"האלו! שיחת חוץ עבור מישהו מהמימד הזה… ?"

בוגרט חזר כעבור שלושה ימים, שקט ומדוכא. כשרוברטסון חקר אותו בהתלהבות בקשר לתוצאות, הוא נענע בראשו.

“שום דבר!”

“שום דבר?”

“באופן מוחלט. דברתי עם כל האנשים בפלגסטף, כל מדען, כל טכנאי או סטודנט, עם כל אחד שפגש בג’יין; לטובתו של מדריאן עלי לציין שהמספר אינו גדול – הוא שמר על דיסקרטיות. הוא אפשר לה לראות רק כאלה שהיה בידם איזה מידע שהיה עשוי להיות לה לתועלת. היו רק עשרים ושלושה אנשים שבהם פגשה, ומתוכם דברה רק עם שנים־עשר.”

“עברתי על כל מה שג’יין אמרה. הם זכרו הכל בבהירות. הם אנשים שנלהבים למשימה המערבת את מומחיותם, כך שהיתה להם מוטיבציה גבוהה לזכור. הם גם היו מעורבים עם רובוט מדבר, דבר שהיה מדהים כשלעצמו, ורובוט שמדבר כמו שחקנית קולנוע. דבר כזה לא יוכלו לשכוח.”

רוברטסון אמר, “אולי חוקר פסיכולוגי –”

“אם לאחד מהם היה רעיון מעורפל ביותר שמשהו קרה, הייתי גורר אותו באוזן לפסיכולוג, אבל לא היה אפילו מקום לתירוץ הזה, לסחוב שני אנשים המתפרנסים ממוחותיהם, פשוט בלתי אפשרי. ובכנות, זה לא היה עוזר. אם ג’יין היתה מזכירה שמות של שלושה כוכבים זה היה מדליק נורה במוחותיהם. כיצד הם היו יכולים לשכוח?”

“אולי אחד מהם משקר?” אמר רוברטסון, “הוא רוצה את האינפורמציה לתועלתו הפרטית.”

“מה זה יעזור לו?” אמר בוגרט, כל הממסד יודע בדיוק מדוע מדריאן וג’יין נשלחו לשם. הם יודעים לשם מה אני באתי לשם. אם בזמן מסוים בעתיד מישהו בפלגסטף יצוץ פתאום ותיאוריה חדשה בידו בדבר כוכב שניתן ליישבו, כל אדם בפלגסטף ובחברת הרובוטים ידע שהרעיון גנוב!"

“אולי מדריאן בעצמו טעה,”

“אני לא יכול להאמין בכך. למדריאן היתה אישיות דוחה, כלכל יתר הרובופסיכולוגים. זו הסיבה כנראה שהם מעדיפים לעבוד עם רובוטים ולא עם בני אדם – אבל הוא לא היה טפש, הוא לא יכול לטעות בקשר לענין זה.”

“אז –” נגמרו לרוברטסון האפשרויות. הם הגיעו לקיר חלק, ובמשך כמה דקות בהה לעברו ללא פתרון. לבסוף פלט רוברטסון, “פיטר –”

“כן?”

“בוא נשאל את סוזן.”

בוגרט התקשח. “מה?!”

“בוא נבקש ממנה לעזור לנו.”

“למה? כמה היא יכולה לעזור?”

“אינני יודע. אבל היא רובופסיכולוגית. אולי היא תבין את מדריאן יותר טוב מאיתנו. ונוסף לזאת – תמיד היה לה יותר שכל משלנו.”

“היא כמעט בת שמונים.”

“ואתה כמעט בן שבעים. ומה בכך?”

בוגרט נאנח. האם לשונה החדה כהתה במקצת בשנות פרישתה? הוא אמר “טוב, אבקש ממנה לבוא.”

סוזן קלבין נכנסה למשרד של בוגרט, מטילה מבט איטי מסביב, לפני שעיניה התיצבו על דמותו של המנהל. היא הזדקנה מאוד מאז פרישתה. שערה הלבין ופניה התקמטו. היא נהייתה כה שבירה עד שנראתה שקופה. רק עיניה, חודרות ובלתי מתפשרות, שרדו מכל מה שהיתה.

בוגרט פסע קדימה והושיט לה את ידו. “סוזן!”

סוזן קלבין נטלה את ידו ואמרה, “אתה נראה טוב, פיטר, בשביל איש זקן. אם הייתי במקומך לא הייתי מחכה לשנה הבאה. פרוש עכשיו ופנה את מקומך לאיש צעיר… ומדריאן מת. אתה קורא לי לקחת את תפקידי הישן? אתה נחוש בהחלטתך לשמור על הזקנים עד שנה לאחר מותם הפיזי?”

“לא, לא, סוזן. קראתי לך –” הוא הפסיק. לא ידע איך להתחיל.

אבל סוזן קראה את מחשבתו, כמו שעשתה תמיד.

היא התישבה בזהירות ואמרה, “פיטר, קראת לי כי אתה בצרות. אחרת לא היית מעדיף לראותני בקוטר של קילומטר בקרבתך.”

“או, סוזן –”

“אל תבזבז זמנך על דיבורים יפים. אף פעם לא היה לי זמן לבזבז. לא כשהייתי בת ארבעים, ובטח שלא עכשיו. מותו של מדריאן והטלפון ממך הם שני דברים לא שגרתיים, וברור שיש קשר ביניהם. שני מאורעות לא שגרתיים בלי קשר ביניהם הם בעלי סיכוי נמוך מדי בשביל לדאוג. התחל מהתחלה, ואל תחשוש לעשות טפש מעצמך. את זה אני יודעת כבר מזמן.”

בוגרט ניקה את גרונו והתחיל.

היא הקשיבה בזהירות ובלי להפריע.

היא הפריעה בנקודה אחת. “אינטואיציה נשית? ולשם כך נזקקתם לרובוט? אתם הגברים. כשאתם עומדים בפני העובדה שאישה הגיעה לחישוב הנכון, וחסרי יכולת לקבל את העובדה שאשה שווה או עולה עליכם באינטליגנציה, אתם ממציאים משהו הנקרא אינטואיציה נשית.”

“או, כן, סוזן, אבל תני לי להמשיך,” אמר בוגרט.

כשסיים אמרה סוזן, “האם תתן לי להשתמש במשרדך לשעה או שעתיים?”

“כן, אבל –”

היא אמרה, הייתי רוצה לעבור על כמה תיקים, התיקים של התיכנון של ג’יין, השיחות עם מדריאן, הראיונות שלך בפלגסטף. אני מניחה שאני יכולה להשתמש בטלפון הלייזר החדש שלך, ובמסוף המחשב, אם אני מעוניינת."

“כן, כמובן.”

“טוב, אז צא מכאן, פיטר.”

לא עברו ארבעים וחמש דקות, כשהיא צלעה לדלת וקראה לבוגרט.

כשבוגרט בא, רוברטסון היה איתו. שניהם נכנסו, וסוזן סקרה את זה האחרון בחוסר התלהבות. הוא אמר בזהירות, “את חושבת שיש משהו שתוכלי לעשות, סוזן?”

“יותר ממה שכבר עשיתי? לא!”

שפתיו של בוגרט הביעו אכזבה, אבל רוברטסון אמר, “מה כבר עשית, סוזן?”

סוזן אמרה, חשבתי קצת. דבר שאינני מצליחה לשכנע אנשים אחרים לעשות. חשבתי קצת על מדריאן. אני הכרתי אותו, אתם יודעים. היה לו מוח, אבל הוא היה טיפוס שחצן ודוחה. חשבתי שימצא חן בעיניך, פיטר."

“זה היה שנוי,” לא יכול היה פיטר שלא לומר.

“והוא תמיד היה רץ אליך עם תוצאות ברגע שהשיג אותם. נכון?”

“כן, זה היה מנהגו.”

“ובכל זאת,” אמרה סוזן, “הודעתו האחרונה, זו שבה אמר שג’יין נתנה לו את התשובה, נשלחה מהאוירון. למה חכה כל כך הרבה זמן? למה לא צלצל ישירות מפלגסטף, מייד אחרי שג’יין אמרה מה שאמרה?”

“אני מניח,” אמר פיטר, “שלשם שינוי, רצה לבדוק את הענין ביסודיות ו– אינני יודע. זה היה הדבר החשוב ביותר שקרה לו, אולי רצה לחכות להיות בטוח.”

“להיפך, ככל שהענין היה יותר חשוב, קטנים הסיכויים שהוא היה מחכה. ואם היה רוצה לחכות, למה לו לחכות עד שיגיע למשרדי ‘החברה האמריקאית לרובוטים’? בקיצור, מצד אחד המתין יותר מדי, ומנקודת מבט אחרת, המתין פחות מדי.”

רוברטסון התערב. “את חושבת שהיה פה איזה טריק?”

סוזן דחתה אותו. “סקוט, אל תנסה להתחרות עם פיטר בהשמעת הערות שטותיות. תן לי להמשיך… הנקודה הבאה עוסקת בעד. לפי הדיווחים על השיחה האחרונה, מדריאן אמר: הבחור המסכן קפץ באויר כשג’יין החלה לגלגל את התשובה בקולה האלוהי. זה היה הדבר האחרון שאמר. והשאלה היא איפוא, מדוע קפץ העד? מדריאן הסביר שכל האנשים השתגעו מהקול, והם היו עשרה ימים עם הרובוט – עם ג’יין. מדוע אם כן היתה צריכה פעולת הדיבור כשלעצמו להדהים אותם?”

בוגרט אמר, “אני מניח שהתדהמה באה כתוצאה משמיעת התשובה לשאלה שהעסיקה את מיטב המוחות בעולם המדע למעלה ממאה שנה.”

“אבל הם חכו לתשובה. זו היתה הסיבה להמצאותה שם. נוסף לכך, נשים לב למבנה המשפט. מדריאן מתאר זאת כאילו העד הופתע, לא נדהם, אם אתה מבין את ההבדל. יותר מכך, התגובה באה כאשר ג’יין החלה לדבר, במילים אחרות, בתחילת ההצהרה. להיות מופתע מתוכן הדברים היה דורש מהעד להקשיב במשך זמן מה לדבריה של ג’יין, כך וכך. זה היה ‘אחרי’ ולא ‘בזמן’ והמלה ‘לפתע’, לא היתה נכללת.”

בוגרט אמר בחוסר נוחות, “אני לא חושב שאת יכולה לפשט בעיות לרמה של שימוש או חוסר שימוש במילה.”

“אני יכולה,” אמרה סוזן בקפאון, “אני רובופסיכולוגית. עלינו להסביר את שתי האנומליות. את האחור במסירת האינפורמציה, ואת תגובתו המוזרה של העד.”

“את יכולה להסביר אותן?” שאל רוברטסון.

“כמובן,” אמרה סוזן. “מכיון שאני משתמשת בהגיון פשוט. מדריאן הודיע את החדשות בלי כל דיחוי, כהרגלו, או עם דחיה קטנה ככל שהיה מסוגל לה. אם ג’יין היתה פותרת את הבעיות בפלגסטף, הוא היה לבטח מטלפן מפלגסטף. מכיון שצלצל מתוך האוירון, היא לבטח פתרה את הבעיה לאחר שכבר עזב את פלגסטף.”

“אבל אז…”

“תן לי לגמור, תן לי לגמור. האם מדריאן וג’יין הארוזה בתיבה חזרו מפלגסטף לשדה התעופה באותו רכב סגור וכבד, האם אני צודקת?”

“כן, כמובן!”

“והם לא היו לבד באותו רכב. באחת משיחותיו אמר מדריאן שהם הועברו משדה התעופה לבנין המנהלה ברכב נהוג בידי נהג, ואם היה נהג, היה נהג אנושי במכונית.”

“אלוהים הטוב!”

“הצרה איתך, פיטר, שאתה חושב שעד להצהרה בנושא מדע הכוכבים חייב להיות מדען כוכבים. אתה מחלק אנשים לקטגוריות, ומתעב ולועג לרובם. רובוט לא יכול לעשות זאת. החוק הראשון אומר ‘רובוט לא יפגע ביצור אנוש, או על־ידי מחדל, יצור אפשרות שבה ייפגע יצור אנוש! כל יצור אנוש’. זהו היסוד של השקפת העולם של הרובוטים. רובוט אינו עושה הבחנות. לגבי רובוט, כל האנשים שוים.”

“לא היה עולה על דעתו של מדריאן לומר שנהג המשאית שמע את ההצהרה. לגביך נהג משאית הוא חלק טפל של המשאית, אבל למדריאן הוא היה בן אדם ועד. לא יותר ולא פחות.”

בוגרט נענע בראשו בחוסר אמונה. “את בטוחה?”

“כמובן שאני בטוחה. איך אתה מסביר בצורה אחרת את הערתו של מדריאן בקשר להפתעתו הגמורה של העד? לפי הדוחות, מדריאן התנגד להפסיק את פעולתו של רובוט אינטואיטיבי. נוסף לכך, ג’יין־5, כשאר הרובוטים מסוגה, לא היתה דברנית. לכן לא עלה על דעתו של מדריאן לפקוד עליה להיות בשקט כשהיא מונחת בתיבה. היה זה בתוך התיבה, כשהתשובה עלתה בראשה. היא החלה לדבר באופן טבעי. קונטרלטו מקסים בוקע לפתע מתוך התיבה. אם אתה היית הנהג, מה היית עושה בנקודה זו? ברור שהיית מופתע. פלא שלא עשה תאונה.”

“אבל הנהג היה עד, מדוע לא בא אלינו –”

“מדוע? מאין לו לדעת שארע דבר בעל משמעות? ובנוסף לזה האינך חושב שמדריאן נתן לו ‘טיפ’ רציני ובקש ממנו לא לספר על כך לאיש? היית רוצה שיפזר את החדשות בקשר לרובוט פעיל, המועבר באופן לא לגאלי על פני כדור הארץ?”

“ובכן, האם יזכור את אשר שמע?”

“מדוע לא? לך נדמה, פיטר, שנהג משאית, אשר בעיניך דרגת התפתחותו היא שלב אחד מעל לקוף, לא יזכור. אבל לנהגים יש לפעמים מוח. יכול להיות שלא יזכור את המספרים והאותיות בסדר הנכון, אבל יש לנו סכום מספרים סופי, אתה יודע, חמש מאות וחמישים כוכבים, או מערכות הכוכבים במרחק שמונים שנות אור בערך – לא בדקתי את המספר. אתה יכול לעשות את הבחירה הנכונה. ובמידת הצורך, להשתמש בחוקר פסיכולוגי –”

שני הגברים לטשו אליה עיניים. לבסוף לחש בוגרט, מפחד להאמין, “את בטוחה?”

לרגע רצתה סוזן לומר: כן, כי כבר התקשרתי לפלגסטף, טפש, ודברתי עם הנהג, כי הוא אמר לי מה ששמע, כי בדקתי את המחשב בפלגסטף, ובידי שלושת הכוכבים המתאימים לאינפורמציה ושמותיהם טמונים בכיסי.

אבל היא לא עשתה זאת. שיעשה זאת בעצמו. בזהירות קמה על רגליה, ואמרה בהיתול, “כיצד אני יכולה להיות בטוחה?… קרא לזה אינטואיציה נשית.”

בסיפור קצרצר זה, מהמוקדמים של אסימוב, מוכיח מולטיבק שוב את אשר חשדנו בו מכבר – שאין הוא רק מכונה בעלת שכל וחסרת רגשות, ושיש ללבו יותר ממפתח אחד…

* * *

ג’ק קולינס נראה סחוט כליל כשגח מתוך קרביו של מולטיבק. טוד אמרסון נשאר ישוב על שרפרפו המוגבה בקצה החדר.

“מצאתם?”

“כלום,” אמר קולינס. “כלום, כלום, כלום. איש אינו יכול למצוא מה התקלה. הכל נראה בסדר.”

“פרט, כמובן, לעובדה שאינו פועל,” אמר טוד.

“אינך מסייע הרבה בכך שאתה יושב ואינך עושה כלום.”

“אני חושב.”

“חושב!” פיו של ג’ק נמתח קמעה, דבר ששיווה לפניו ארשת של דוברמן כעוס ורעב. אמרסון סבב לו בחוסר סבלנות על שרפרפו. “ולמה לא? ישנם כרגע ששה צוותים מלאים של טכנאי מחשב המתרוצצים להם כבר שלשה ימים במסדרונותיו של מולטיבק ואינם מוצאים דבר, אז למה שלא תוותר על אדם אחד שישב ויחשוב?”

“אין פה בעייה שיש לחשוב עליה. עלינו לחפש את אותו מַחבר שנתקע, ולתקנו”

“אין זה פשוט כפי שאתה אומר.”

“מי אמר שזה פשוט,” זרק קולינס ברוגזה. “האם ידוע לך כמה מליוני מַחברים יש לו שם בפנים?”

“אין זה חשוב כלל, לדעתי. לו היה זה מחבר בלבד, היה מולטיבק עוקף את המעגל הפגום, ויש לו, תודה לאל, מספיק מערכות בקרה ותיקון לטפל בעצמו בבעיה מהסוג הזה. אילו לא היה עונה על השאלה המקורית, ניחא, אך הוא גם אינו מנסה להסביר מהי התקלה, הוא פשוט דומם. בעוד כמה שעות תתחיל פניקה בערים הגדולות, אם לא נעשה משהו ומייד. הרי ידוע לך שהכלכלה העולמית תלויה במולטיבק. הכל יודעים זאת.”

“כן, כן. ידוע לי. אך מה ניתן לעשות?”

“אמרתי לך. לחשוב. הרי חייב להיות איזה שהוא פרט שנשמט מאיתנו והוא המפתח לבעייה. משהו שנראה לנו שולי לחלוטין.”

“חשוב על כך, ג’ק. לא היה מומחה למחשבים במאה האחרונה שלא הקדיש את מיטב זמנו לשיכלולו ופיתוחו של מולטיבק. הוא יכול לעשות היום כמעט הכל, לעזאזל. הוא יכול אפילו לשמוע ולדבר. היום הוא לא פחות מסובך מהמוח האנושי, ואם איננו מבינים את המוח האנושי, למה שנבין את מולטיבק?”

“בחייך, עוד רגע תאמר שמולטיבק הוא למעשה אנושי.”

“למה לא?” אמרסון נראה שקוע בתוך עצמו שעה שדיבר. "למה בעצם לא? אמר שנית. “האם אנחנו יודעים בבטחה שמולטיבק לא עבר את קו ההפרדה שבו הפסיק להיות מכונה והתחיל להיות אנושי? האם קיים קו כזה בכלל? באם המוח נמדד על ידי מורכבותו ואנו ממשיכים ומשכללים את מולטיבק, האם אין איזו נקודה שבה…” דבריו הפכו למילמול והוא השתתק.

ג’ק אמר בחוסר סבלנות, “לקראת מה אתה חותר? נאמר שמולטיבק אמנם אנושי, איך זה פותר את הבעיות שלנו עכשיו?”

“אולי הבעיה היא אנושית? נאמר שהייתי שואל אותך לגבי מחירי החיטה בקיץ הבא, ואתה לא היית עונה לי. מה יכולה להיות הסיבה לכך שלא ענית?”

“פשוט מפני שאינני יודע את התשובה. אך למולטיבק יש כל הנתונים המאפשרים לו ניתוח כלכלי, פוליטי ומטאורולוגי עתידי, ובזאת אני בטוח, כי הוא כבר ביצע את זאת בעבר.”

“בסדר, בסדר. נאמר ששאלתי אותך שאלה שאתה יודע את התשובה עליה, ובכל זאת אינך משיב לי. מה יכולה להיות הסיבה לכך?”

“בגלל שהיה לי גידול במוח, בגלל שנפלתי לתוך בור, בגלל שהייתי שיכור, לעזאזל,” אמר ג’ק בכעס גובר. “בגלל שהמכניזם המחורבן שלי דפוק.”

“אל תתרגז. אני מחפש את המפתח לבעיה, את המפתח שלא מצאתם במשך שלושה ימים תמימים,” אמר אמרסון והתרומם מכסאו. “שאל אותי את השאלה שבה נתקע מולטיבק.”

“אולי אתה רוצה שאריץ את הסרטים המגנטיים דרך אזניך?”

“אין זמן להתלוצצויות. האם אינכם מדברים אל מולטיבק בשעה שאתם מזינים אותו?”

“וודאי שכן. זה חלק חשוב בהזנה עצמה!”

“זו הגירסה הרשמית. אך למעשה אתם מדברים על מנת שתרגישו שהוא אנושי. אחרת הייתם משתגעים מהמחשבה שמכונה יודעת כל כך הרבה יותר מכם. אתם למעשה הופכים גוש ברזל מפלצתי, לדמות אב נערץ.”

“אם כך אתה רוצה לראות את זה, זה בסדר. אך דע לך שמחשב משוכלל כמו מולטיבק אינו יכול לתפקד בצורה יעילה רק בעזרת סרטים מגנטיים וכרטיסים מנוקבים.”

“כלומר, שברמה מסויימת של שכלול עליו להיראות אנושי. אלוהים אדירים, הוא באמת אנושי. קדימה, ג’ק, שאל אותי את השאלה. אני רוצה לבחון את תגובתי כלפיה.”

היו אלה היאוש וחוסר התקווה שגרמו לג’ק להתחיל לדקלם, תחילה באיטיות ובשקט את ההוראות למולטיבק, תוך שהוא מזין אותו בסרט המגנטי, ולאט לאט, מתוך הרגל ושיפשוף של שנים, החלה התלהבות לחדור לקולו. היכולת לספק נתונים ולהפעיל את המכשיר המשוכלל ביותר שיצרו המוח והידיים האנושיות בכל הדורות הלהיבו את ג’ק קולינס מאז ומתמיד.

בהגיעו לסוף השאלה טרק בידו הימנית את קצה הסרט לתוך לוח הבקרה של מולטיבק, הפעיל אי אלו מתגים ואמר בקול נוקשה, כמעט מתכתי, “נתח את זה ותן לנו תשובה, קשישא!”

הוא נשאר לעמוד מול הלוח לרגע ארוך, כאילו ציפה שהמערכת הדוממת תקום לחיים כפי שנהגה לעשות פעמים כה רבות בעבר, ואז נפנה לאמרסון ואמר, “זהו זה.”

“לפחות כעת אני יודע למה לא הייתי אני עונה על השאלה שלך. אז בוא וננסה את זה על מולטיבק. דאג לפנות מייד את כל הטכנאים מתוכו, והחל להריץ לתוכו את סרטי התוכנה, ותן לי לדבר אליו רק הפעם הזו, בסדר?”

ג’ק משך בכתפיו ונפנה ללוח הבקרה הגדול של מולטיבק. הלוח היה פרוס על הקיר ועשרות שעוניו, מתגיו ונוריותיו דוממים. בעייפות ניכרת וחוסר רצון לחץ ג’ק על מספר מתגים והורה לצוותי הטכנאים לפנות את המסדרונות של מולטיבק. עתה החל להזין את המחשב בפעם השתים־עשרה. תריסר פעמים כבר ניסה פעולה זו בשלושת הימים האחרונים, ואי שם בחוץ הודיע קריין כלשהו לקהל מאזיניו, “הם מנסים שוב.”

אמרסון דיבר שעה שג’ק העביר את הסרטים בגוף המחשב. אמרסון דיבר בקול שלו ושקט, ללא התלהבות או מתח, כשהוא מנסה שלא לטעות בחוזרו על דבריו של ג’ק, וחיכה לרגע שבו יכניס את נתון־המפתח. משסיים ג’ק להזין את המחשב החלה להסתמן נימה של מתיחות בקולו של אמרסון. הוא אמר, “וכעת, מולטיבק, נתח את החומר שקיבלת ותן לנו תשובה,” הוא הפסיק לרגע, שאף אויר והוסיף את מילת המפתח, “בבקשה.”

הנוריות, השעונים והמתגים ניצתו לפתע באלפי צבעים וצלילי מיתוג, שעה שמולטיבק התחיל לעבוד על השאלה.

אחרי הכל, גם למכונה יש רגשות כשאיננה מכונה עוד.

"האלו נאסא? יש לי כאן מטען למעבורת החלל הבאה!"

איזאק אסימוב

המד"ב הוא ז’אנר שהתמחה באקסטראפולציות של ההוה לכיוון עתיד לא ידוע. ז’אנר ה’בלש', שקדם לו בכחמישים שנה, מתמחה בהצהרה חוזרת ונשנית שהיקום, ובפרט מעשי ידי האדם והמוטיבציות שלו, ניתנים לשחזור לוגי. כשמיסטר הולמס או מֶסיה הרקיל פוארו, או המפקח רְדוּף־אשתו קולומבו מתחקים אחר רצח שבוצע בעבר, בלא עדים ובלא עקבות גלויים, הריהם מפגינים את כוחה של ה’דדוקציה', כלומר, את כוחו של השכל הצרוף להבין – במקום בו העינים אינן רואות. אני פותח בזה, מאחר שההישג הגדול של אסימוב הוא בשני מישורים: הוא האיש אשר הציל את הרובוט מהדיוקן הלא נעים של גולם הקם על יוצרו, והפכו לסמל הלוגוס האנושי, נתן לו מוטיבציות, פסיכולוגיה, חוקי פעולה ועולם של יחסים חברתיים (בנוסף על ההמצאות הסתמיות אך המשעשעות – כגון מוח פוזיטרוני – שאינן אלא תויות ריקות); והוא האיש שמיזג את סיפור הבלש עם המד"ב (למשל ב’מערות הפלדה' ובהמשכו – ‘השמש העירומה’, ובהרבה ספורים קצרים). דבר זה – רק פרדריק בראון עשה מלבדו, ובהצלחה פחותה בהרבה. שני מעללים גדולים הם אלה, גם בלא להתחשב בכשרונו של אסימוב להמציא ספורי ‘פוּאֶנטה’ כמעט כלאחר יד, כשרון אשר בתחום המד"ב די בו כדי להעניק לו מעמד דומה לזה שמחזיקים בידם או. הנרי ודיימון ראניון בתחומם. כל אחד מאלו היה מבטיח לו גומחה בנצח הבד"בי, אך כדי להבין את מגבלותיו ויתרונותיו של פנומן זה ששמו אסימוב, שומא עלינו להבין שהצירוף של שלושתם אינו מקרי. סיפור הבלש הוא כאמור הצהרת עליונותו של השכל בעולם המעשי ביותר – עולם הרצח – והצהרה זו עצמה מתבצעת או מתגלמת בדמויות הרובוטים של אסימוב, שהם בראש ובראשונה בני אדם חד־צדדיים, שהפילוג האנושי הרגיל והמחליש בין שכל ורגש פינה בהם את מקומו לדומיננטיות מוחלטת של ההגיון. בשני מישורים אלו, אסימוב הוא, איפוא, הנציג של הלוגיקה – ההגיון וההיסק. בשני המקומות הוא עוסק בדדוקציות, והרי קיומו של המד"ב כולו מושתת, בסופו של דבר, על דדוקציה מסוג מיוחד – הדדקוציה אל העתיד, מה שאנו קוראים ‘אקסטראפולציה’ (כמו שהבלש, באופן סימטרי, הוא דדוקציה אל העבר או של העבר – ‘אקסטראפולציה’ בהיפוך!).

יכולים אנו גם לעסוק בדדוקציה פשוטה לאן היה מגיע איזאק אסימוב לולא היגר אביו, מנהל חשבונות יהודי, לאמריקה, בשנת 1923, כשהילד היה בן שלוש שנים. בניו־יורק, עיר רבת לאומים ורעש, פתח האב חנות לדברי מתיקה, ראשונה בשרשרת חנויות ששיגשגה יפה. לאיזאק, כפי שנתברר מציוניו, היה מה שמכונה ע"י אלו שאין להם, ‘זכרון צילומי’. הוא זכר הכל, וכשסיים את התיכון בגיל 15, זכר כבר גם מספר לא קטן של גליונות ה’אמייזינג סטוריס', שמגיל 9 היה איזאק נאמן להם חרף טרוניות קולניות ועונשים פיזיים מכאיבים יותר מצד ההורים המודאגים.

אסימוב במסיבה עם סופרי מד"ב

בדומה להורים יהודיים אחרים, רצו האסימובים שבנם ייעשה רופא, דבר שלא היה עולה יפה בהתחשב בנטייתו הבלתי מובלגת של איזאק להתעלף למראה דם. חלף זאת (ואיזאק – אוי לאזנים שכך שומעות, אך האמת חייבת להיאמר – לא הצליח גם להתקבל לבית הספר לרפואה) שלחוהו לאוניברסיטת קולומביה ללמוד כימיה.

ב־30 לאוקטובר 1938 החריד אורסון וולס את תושבי ארה"ב בחזיון הבלהות הריאליסטי מדי על פלישת בני המאדים לכדור־ארץ מובס – תסכית ששודר ברדיו על פי ספרו של ה.ג'. וולס; כמה שבועות קודם לאותו תאריך הסטורי, מכר אסימוב את ספורו הראשון ל’אמייזינג סטוריס', לאחר שקמפבל האגדי המליץ עליו (אך בזהירות ראויה לציון סרב לפרסמו בעצמו); קמפבל דחה, בעקביות, את כל סיפוריו הראשונים של אסימוב, ורק ב־1939 הסכים לקבל לגליון יולי של ‘אסטאונדינג’ את הספור ‘או אסטרא’ (‘עד לכוכבים’, ע"פ שורה של הוראציוס). בסיפור זה ניבא אסימוב שפחדי המלחמה יבלמו את הטכנולוגיה הנחוצה למסעות חלל אף כאשר זו תהיה כבר בהישג יד. חזון פסימיסטי שאין לומר כי אותותיו ניכרים בו לאחר מכן. בסיפורו הבא דן בהשקפה, שהיתה מקובלת למדי בזמנו, שהאדם ישעבד את הגזעים השונים אשר יתרע מזלם להיקרות בדרכו.

זו היתה, איפוא, נקודת הזינוק. לא טוב יותר היה גם מצבו של סיפור הרובוטים הראשון שלו – ‘ידיד משחקים מוזר’; הסיפור דרכו הביא אסימוב לשפה את השם ‘רובי’ כשם חיבה לרובוטים מקובל לא פחות משם החיבה ‘רקס’ לכלבים, זכה גם הוא להימנות ברשימת הסירובים הרבים של קמפבל, ורק ב־1940 פרסמו ידידו של אסימוב, פרדריק פוהל, באחד מגליונות כת"ע שהחל להוציא בעצמו. אבל נביא הרובוטים הגדול עתיד היה לסלול לו את דרכו האמתית רק באפריל 41', כשקמפבל הסכים לבסוף, לפרסם את ‘הגיון’ – רובוט שהורכב בתחנת חלל ושניחן במוח דומה למדי לזה ממנו נהנה דקארט בשנת 1637, מסיק, צעד אחרי צעד, את עליונותו על האדם, שלא היה יכול, כמסתבר, לברוא אותו, שהרי הוא עולה עליו בכל, ואין סיבה יכולה להפיק תוצאה גדולה ממנה עצמה. כבר בסיפר זה הונחו היסודות ל’שלושת החוקים' המפורסמים, אשר מן הסתם ישמשו גם תשתית לרובוטים בשר ודם (סליחה – מתכת וחשמל) משיתחילו אלה, סוף סוף, להימכר בסופרמרקטים. ‘לא יפגע רובוט באדם או יאפשר פגיעה בו ע"י מחדל’, ‘יציית רובוט לפקודות אדם אלא אם כן לא יתיישבו עם החוק הראשון’, ‘יגן רובוט על קיומו שלו, כל עוד אין בכך סתירה לאחד משני הקודמים’. אלה הן שלוש האקסיומות אשר הצילו את האנושות מתסביך פרנקנשטיין. מאז כתבה מרי שלי, בעקבות אתגר שהציג ד"ר איטלקי אחד בשם פולידרו לפני חבורה קטנה של פייטנים ביום חופשה, את ‘פרנקנשטיין’ (שהוא – זכרו! – שמו של הממציא, לא של המפלצת!) ועד לסרטו של מל ברוקס, דרך ר.ר.ר. של צ’אפק (שהוא שהמציא את הבטוי הניגזר מהשורש הסלבי ‘עבודה’), מצוי הרובוט המסכן במאבק נצחי עם האדם, שואף כביכול ליטול את מקומו, או להכות על קדקדו בגרזן, או לדחוק את רגליו ממקום עבודתו.

אסימוב היה הראשון שהתייחס לסוגיה שלא הטרידה איש לפניו – מה מרגיש הרובוט בעסק הזה, כיצד הוא חש עצמו בעולם עויין. אך מעבר לכך, הוא הכניס נימה של רצינות לוגית לסבך ילדותי זה, כשהבין שהרובוט הינו, ככלות הכל, מכונה מעשה ידי אדם, ושהעקרון הראשון לצורך בנייתה יהיה עיקרון השמירה העצמית (של האדם). יתירה מזו, חוקי הפורמאציה של יצור אינטליגנטי הבנוי על לוגיקה טהורה (אותו תחום באישיותינו שהוא הקל ביותר לתכנות), הם בסיס אקסיומטי לכל פעולה של הרובוט. משום כך ניתן לראות את הרובוט האסימובי בצורה פשוטה כ’תאורמה' מתמטית. הוא בנוי בהתאם לחוקים ספורים ומוגדרים הקובעים את גבולות פעולותיו בתוקף אקסיומטי, וכל פעולה שלו היא אקט נגזר מהם, בתיווכן של סיטואציות גשמיות או חברתיות, כמו שמשפט בגיאומטריה נגזר מכמה אקסיומות בתיווכן של סיטואציות גשמיות או חברתיות, בתיווכן של צורות גרפיות. בדרך הטבע מתחיל הדבר להיות מענין, ראשית, כשכמה מהמשפטים הנגזרים מפתיעים אפילו את מתכננם, כמו שמשפט מתימטי מפתיע את המתימטיקאי, למרות שהוא חבוי בתוך האקסיומות המוכרות לו, ושנית, כשנוצרת ביניהם התנגשות, שהיא לא רק בלתי צפויה, אלא גם, במידה רבה, בלתי אפשרית, ואז יש צורך, כמובן, להזעיק את גב' סוזאן קלבין (העסוקה תמיד). כאן נפתחה בפני אסימוב קרקע בתולה רחבת ידיים, והוא יצא למַפות אותה בהגיונו של אחד הדדוקטיביסטים הטובים ביותר בז’אנר.

עד כמה צריך יצור להיות אינטליגנטי כדי להפוך לאנושי? מאיזה גבול הוא אינטליגנטי יותר מדי מכדי להיות אנושי? מה מפריד בינו לאדם? באילו מובנים יצור הבנוי על הגיון צרוף מסוגל להתמודד עם בעיות שרק רגשותיו (והאינטואיציה) של האדם מאפשרים לו לפתור? באיזו מידה יצור הגיוני צרוף יכול להיות מאושר או אומלל? באיזה אופן הוא מסוגל להבין כל עיקר מהם אלו? האם רובוט מסוגל להבין מוטיבציה אנושית? האם הוא עשוי להתחרות באדם? האם הוא יודע אהבה? האם הוא עשוי לחוש פחד? אינסוף שאלות אלו נובעות באופן הכרחי מחוקי הרובוטיקה; לאחר שניסחם אסימוב לעצמו לראשונה, עשוי היה לגזור מהם, אחת לאחת, חידה נוספת בדבר פינה אפלולית במוחו (ואולי בלבו) של היצור החדש, ולאחר שהיתה חידה בידיו, מסוגל היה להפכה לסיפור. כך בנה את המיתולוגיה העשירה ביותר של יצור לא־אנושי בספרות בכלל, כשהוא סולל את הדרך לסוציו־רובוטיקה, ופסיכו־רובוטיקה, ופאתולוגיה, ופסיכואנליזה, ומוסר ויופי רובוטיים. לאחר מכן השתכלל אף יותר והחל לתור את רגשות השנאה והאיבה שהקנאה האנושית ממיטה על העולם, שעה שהגזע המושפל והנחות שלנו מתחיל להיות נדחק הצידה ע"י גזע עליון. זוהי בעיה נושנה שאפילו ה.ג. וולס העלה בכמה מקומות (בעיקר ב’מזון האלים'), אך אסימוב העניק לה מפנה חדש כשהחל לדון, לצידה, גם בקנאה הסימטרית שחש הרובוט כלפי האדם, נושא שהמלה האחרונה בו נאמרה עד כה בסיפור ‘איש יובל המאתיים’ (שפורסם בגליון 12 של ‘פנטסיה’). אם האדם מתיירא מפני ההגיון העדיף של הרובוט, מתקנא הרובוט ברגש המעורפל של האדם. סימטריה זו בין שני ה’גזעים' אף היא אינה מקרית כקו בדמותו של אסימוב. שכן, אסימוב הינו ה’אנושי' שבין סופרי המד"ב, ובאמרי ‘אנושי’ כוונתי לביטוי שלילי; הסגולה המיוחדת של המד"ב, מה שתוחם את קו ההפרדה העיקרי בינו לשאר סוגי הספרות, היא לתאר את האקסטראטריאלי, את העל־אנושי, את השונה. באחד הסיפורים מתחיל קפטיין של תחנת־חלל לחוש באי נוחות גוברת והולכת את מבטי אנשיו ננעצים בגבו בעת עוברו. שכן, אחד לאחד שלח סיירים החוצה, ‘מתורגמים’ אל הסביבה החדשה שמעבר לשער התחנה, ואיש מהם לא חזר. לבסוף, מחליט הוא עצמו לצאת אל מה שנראה לו כגיחת התאבדות, ומתברר שבסביבה החדשה, בגוף חדש, מצוייד בתריסר חושים חדשים, קונה לו שכלו כנפים, עיניו רואות ספקטרום חדש של צבעים, הוא פורץ את המגבלות האנושיות אל אינסוף חדש של תחושות והשגות (‘עיר’). תחושה זו של הפריצה אל הזרות, החריגה אל משהו טרנסצנדנטלי לגזע האנושי, היא שמקננת בדפיו האחרונים של ‘קץ הילדות’, היא שקיובריק ניסה בסיום סרטו המבוסס על הספר של קלרק (‘אודיסאה בחלל’) להביע ע"י סימפוניה של צבעים, היא זו שמצויה באופן ביזארי אצל ואן־ווגט ובאופן פיוטי אצל ברדברי. והיא חסרה לגמרי אצל אסימוב. את הדבר הקוסם ביותר שבמד"ב אין הוא מכיר; בסיומו של הסרט ‘מפגשים מהסוג השלישי’, מוותר הגיבור על עולם ומלואו אנושיים, כדי לראות את מה שמעבר; נראה, שאסימוב מעולם לא היה מוכן לעשות זאת – לוותר על אשתו, ילדיו, הפרופסורה שלו ופרסומו החברתי; או – לו עשה זאת, היה מוצא שם בחוץ, בלי ספק, כמה רובוטים שמה שמאפיין אותם, בין כל יצורי העתיד הרבגוניים אינו זרותם, כי אם להיפך, דמיונם לבני האדם. אני חוזר ואומר שהרובוט אינו, אצל אסימוב, אלא צד אחד של האדם, אשר אומללותו העיקרית היא שהוא חסר את הצד השני. דבר זה הוא שאיפשר לאסימוב לבנות רובוט מדב"י מסוג חדש, ולעשותו כה עשיר, פשוט ע"י שהכניסו לתוך כל הפרובלמטיקות שמטרידות את הגזע האנושי בספרות מאז בלזק; אך דבר זה עצמו הוא שמנע מדמיונו ללכת רחוק יותר, אל האזורים המשונים שמעבר לאנושי, האזורים שדווקא כלפיהם צריך, לדעתי, להיות מכוון מד"ב טוב.

אסימוב, אגב, אם נחזור ל’חוקים', טען שקמפבל הוא שהמציאם; נכון הדבר שקמפבל ניסחם, אך כאן חטא אסימוב (זו הפעם הראשונה והאחרונה) בחטא הענווה – הם היו מקופלים לגמרי באותם קבצי סיפורים מזהירים שהחלו ב’אנוכי הרובוט', 1940) ועדיין לא נסתיימו. ברם, אסימוב עתיד היה לרכוש את עולמו יותר מפעם אחת. כשביקר אותה שנה במשרדי ‘סמיט אנד סטריט’ (המו"לים של ‘אסטאונדינג’), ציטט לו קמפבל, שתמיד ידע לומר את הדבר הנכון לאיש הנכון, את השערתו המפתה של אמרסון: אם יופיעו הכוכבים פעם באלף שנה – מה רבה תהיה מידת תמהונם של בני האדם, מה תעצום הערצתם שישמרוה דורות רבים, לעיר האלוהים'. “מה סבור אתה יקרה אם באמת יראו בני האדם את הכוכבים רק אחת לאלף שנה?” חקר קמפבל. אסימוב משך בכתפיו. “הם יצאו מדעתם!” צרח העורך ודחף את הסופר החוצה באמרו – “אתה – לך הביתה וכתוב את הסיפור.” כך נולד אחד מטובי הסיפורים במד"ב – ‘שקיעה’. אך בינתיים לא האיר לו מזלו פנים. הדירוג הקבוע בין קוראי ה’אסטאונדינג' של הטוב בסיפורי הגליון, שהיה בעל חשיבות רבה, בעיקר לרודף־פרסים משעור קומתו של אסימוב, נחמס מידיו תמיד ברגע האחרון. מ’הגיון' ע"י סיפור מד"ב של תאודור סטרג’ן. מ’שקיעה' ע"י הפרק המסיים של ‘ילדי מתושלח’ (הינליין). ככל שהיטיב אסימוב לכתוב, תמיד הופיע באותו גליון משהו טוב יותר. מצערת מכך היתה העובדה שדבר דומה היה קורה לו עם בחורות (שכלפיהן, כך נראה, רוחשים גיבוריו ביישנות לא מוסברת – בגילו ובמאה שלנו). הוא הצליח להכיר אחת מחובבות המד"ב הנדירות באותם זמנים – מרי בייארס יעלת־החן. אסימוב עשה את הטעות והכירה לסיריל קורנבלות, ונאלץ אפילו, אוי לאותה בושה, להיות שושבין בטכס כלולותיהם. לאחר מכן פגש את גרטרוד בלוגרמן, וכאדם הלמד מהנסיון, נשמר מלהכירה לסופרים אחרים, כך שבלית ברירה נישאה לו. הדבר היה ב־26 ביולי 1942, אחרי שבועיים של היכרות. לגבי סודו של זיווג מאושר זה התוודה אסימוב בעצמו: “באשר לכתיבתי, אני הוא הבוס. היא אינה קוראת את אשר אני כותב ואינה מתערבת בשום דבר. באשר לשאר העניינים – ובכן, המצב שונה.” באותו זמן קרא אסימוב את ‘עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית’ – ההיסטוריה הצינית של גיבון, והביע את התרשמותו לפני קמפבל שקיבל בברכה את העובדה שאסימוב נוטה לנצל כל מה שהוא קורא. עתה החל לתכנן את השלד הסיפורי של אימפריה גלאקטית שניה, וכך נוצרו ספורי ה’מוסד'. אלו התבססו על מדע ה’פסיכוהיסטוריה' שהארי סלדון האגדי בנה ממש יש מאין, בכדי לתכנן, להחיש ולכוון את האבולוציה של עידן זהב חדש. סידרה זו רצה מ־1942 ועד 1949. מעולם לא קיבלו צביון אחיד, ובהחלט אינם נמנים עם יצירות המופת של איזאק, לפחות נסתמנה בהם מפת התיחסות כוללת בדומה ל’הסטוריית העתיד' של הינליין, אשר רמזים ממנה משתלבים גם בסיפורים רבים אחרים שלו.

איזאק אסימוב

סידרה זו הוכיחה שוב עד כמה אסימוב הוא גרוע כסופר – אך היא הוכיחה גם עד כמה הוא עקיב וחשוב בתוך סופר מד"ב (שהוא בריה שונה לגמרי). המנטליות של אסימוב, שהופגנה ב’דדוקטיביזם' המיוחד שלו עליו דברתי קודם, ועתה שוב בסדרת ה’מוסד', היא מנטליות אופיינית מאוד לדור מדע פוזיטיביסטי ובוטח בעצמו; בתחום הספרות הרצינית נסתמנה נטיה זו לאופטימיות בנוגע לאבולוציה של האדם אצל סופרים כוולס וסִי.פִּי.סנו. סטֵיפַלְדוֹן היה יורשו של וולס במד"ב הרציני, וכנגדם – התחבבה (בעיקר על דור ההיפים באמריקה) תמונת עולם קודרת, אנטי מדעית, שהגורו הגדול שלה היה בתחילה הסה, ולאחר זמן קורט וונגוט. האם המדע מוביל לעתיד ורוד יותר, שבו מכונות עובדות במקומנו, והאם האדם כובש לו עולמות חדשים – או אל שואה, אל הידרדרות, שלטון הרוע והטרוף של מדע ששכח את גבולותיו? ב’עריסת החתול' מסתיים העולם בעידן קרח חדש וסופי שהביא עליו מדען חסר זהירות; ב’סירנות של טיטן' מתברר שכל אירועי ההסטוריה האנושית, החל בבניית חומת סין והפירמידות וכלה בכריית תעלת סואץ, אינם אלא סימנים ששולחים בני הכוכב טרפלמדורה לאחד מהם ש’נתקע' על הירח טִיטָן בדרכו אל הקצה השני של היקום בשליחות סתמית לגמרי וב’בית מטבחיים חמש' תוהה בילי פילגרים כיצד העולם נגמר, והטרפלמדורים עונים: “אנחנו יודעים איך נגמר היקום… אנחנו מפוצצים אותו בניסויים בדלק חדש לצלחות מעופפות. טייס־ניסוי טרפלמדורי לוחץ על כפתור של מתנע וכל היקום נעלם.” “אם אתם יודעים זאת,” אומר בילי, “האם אין דרך למנוע זאת? האם אין דרך למנוע את טייס הנסוי מלחיצת המתנע?” תשובתו של אסימוב גלויה בכל סיפוריו – הכל ניתן להימנע, הכל ניתן לקבילה. זוהי מנטלית צֶרְבֶּרָלית, מתוכננת, ‘רובוטית’, כגזירה מוחלטת על פי חוקים בלתי משתנים.

אסימוב עוסק בתופעות של דרמטיזציה קיצונית – ההומאניזציה המוחלטת של הרובוטים, הגזירה ההכרחית של מסקנות דדוקטיביות בסיפורי הבילוש שלו, והתכנון של צעדי האדם, התפתחותו, התגבשויות חברותיו, עמיו ומלחמותיו, מראש, בסדרת ה’מוסד'. תפיסה כזו של האבולוציה האנושית, כחשופה לפיתוח וניסוח במערכת חוקים מוגדרים היא בדיוק אותה תפיסה שביסוד שני חידושיו הנוספים בז’אנר, והיא חלק מהמדעיוּת האופטימית של אסימוב, שבמידה מסויימת קרובה לקאתוליות של ימי הביניים, שאף היא האמינה בגזירה מראש בהשגחה העליונה ובעולם טוב יותר, אף כי כל אלו בוצעו ע"י יש עלום יותר ופחות מוגדר מהארי סלדון וה’פסיכוהיסטוריה' שלו.

את הלוֹגִיזְם שלו זיקק אסימוב במישור הפסיכולוגי והפרגמטי בדמות ה’רובוט', הפך אותו לעקרון בניית הסיפור ופתרון החידה בסיפוריו הדדוקטיביים, ועשה אותו לבסיס האבולוציה והקולוניזציה הכלל־יקומית של האדם בסידרה ה’מוסד' (אפילו סטייפלדון ב’יוצר הכוכבים' לא ביטא חזון כזה של יקום שלם, אינסופי, הנשלט ע"י האדם – צד נוסף ב’אנושיות' הנזכרת קודם שלו). כל אלו משתלבים להפליא בטוב שבין ספריו הארוכים, הספר שהוא נהנה (כך טען) לכתוב אותו למעלה מכל שאר יצירותיו. כוונתי ל’קץ כלזמן', שגם מהבחינה הספרותית יש בו מה שכה חסר בספריו האחרים – פסיכולוגיה, מבנה עקבי של דמות, לשון יותר אידיומטית. אך זה מעניין אותנו פחות מהשתבצותה של יצירה זו במכלול יצירותיו.

אגב, מתברר שגם בתחום זה שורר החוק הרומנטי הישן נושן, שהמו"לים מסרבים לפרסם את יצירת האמן אפילו שהוא כבר מזוהה כקלף בטוח. אסימוב כתָבוֹ ב־1954, ומרבית ההוצאות סרבו לתת לספר לראות אור עולם, אף כי בו, בעצם, הקים אסימוב (בדיעבד) את כל היסוד הפילוסופי לסידרת ה’מוסד' המשגשגת. הרעיון הוא שמוסד של מהנדסי זמן משגיח על ‘תיכנות’ העתיד באמצעות שיחזור העבר. הרעיון הוא עתיק יומין ושיעשע כבר את וולס ב’מכונת הזמן'. מי מאיתנו לא הגה בצער בכך, שתקרית קטנה ביותר, אפסית ממש, יש בה כדי לשנות את פני העולם? נניח ששן כואבת בפיו של איזה פועל מכוניות באוסטריה בראשית המאה היתה גורמת לו להתרשל קימעה בנעיצת איזה בורג במרכב של מכונית, שהיה משתחרר, נאמר בוינה של שנת 1921, וגורם למכונית לדרוס צייר לשעבר בעל מראה מרופט ששמו אדולף היטלר. האם לא היה העולם כולו שונה אז? מאחר שהזמן הוא ה’מדיום' דרכו נקשרות חוליות השרשרת הסיבתית שהיא העולם, מסע בזמן פרושו שליטה בנסיבות. אסימוב מתיר קשרים גורדיים כדרכו של אלכסנדר הגדול – ע"י שהוא מתנקם בחרבו; כל הפרדוקסים של המסע בזמן, לרבות הפגישה שלך עם עצמך, צעיר יותר או זקן יותר (פגישה שגם אלפרד בסט ניסה בה את כוחו ב’פני מועדות לכוכבים'), אין אסימוב מתנגח עימם אלא הוא מניחם כמובנים מאליהם.

עם זאת הוא מפַתֵח, כדרכו, את המסקנות השונות של הפרדוכסים, ושאר הבעיות הכרוכות ברעיון המוצא, בשיא השכלול האפשרי, ויוצר במקביל לשליטתו של הארי סלדון באבולוציה של האדם בסדרת ה’מוסד', שליטה דומה באבולוציה של היקום ומקומו של האדם בתוכו ע"י ‘שיחזור מחדש’ של הארועים השונים, כך שכולם יובילו לתוצאה מיוחלת אחת. במישור האישי תוצאה מיוחלת זו הינה, כפי שיודעים כולנו, המלכתו של אסימוב לקיסר המד"ב המודרני, הַמְלָכה שאמנם בוששה לבוא אך אסימוב עושה ככל יכולתו כדי לזרזה בסיפורים רבים מספור (עתה – לאחר המאתיים!) ובהבל פה, גם יחד. הקריירה האקדמית שלו התפתחה לא מעט בהשפעת פרסומו הספרותי, הואיל ואחד מחובביו איפשר לו להציע מועמדות לאוניברסיטת בוסטון בה הפך, בשנת 1955, לפרופסור העוסק במחקר חומצות הגרעין. יכולת הדיבור שלו, וההומור הנרקיסיסטי, שיש בו אל נכון יותר משמץ של רצינות, והאירוניה של ענווה שהוא שיכלל עד כדי קיצוניות, עשוהו תוך זמן קצר למרצה הפופולרי ביותר בכל בוסטון כולה; ומשהורגשה חולשה עונתית בשוק המד"ב, פנה אסימוב לכתיבת מדע פופולארי, תחום שנוצר כביכול ממש עבורו, לפי הזמנה.

בענווה הרגילה שלו מתאונן אסימוב שאין הוא יכול להלך ברחוב, או להיות מוצג במסיבה, בלי שיאמרו לו מייד – “אסימוב, אסימוב, הם… האם אתה במקרה קרוב של האסימוב?” / “אפילו אשתי,” הוא מספר, “כשהוצגנו לראשונה, אמרה לי – ‘אסימוב, אסימוב… האם אתה קרוב של איזאק אסימוב?’” אגב, לא נראה שהדבר מציק לו ביותר, שכן כולנו יודעים מיהו אסימוב זה – אחד המוחות השיטתיים ביותר בהיסטוריה של המדע הבדיוני.

איזאק אסימוב

ספרי אסימוב שראו אור בעברית

(בסוגריים – שנת ההוצאה המקורית באנגלית)

אנוכי הרובוט (קובץ סיפורים, 1950) מערות הפלדה (1954) שמש עירומה (1956) בארץ הרובוטים (קובץ סיפורים, 1964)

טרילוגיות ה’מוסד': (1942–1952)

מוסד

מוסד וקיסרות

המוסד השמימי

קץ כל זמן (1955) גדול ורחב הוא העולם (קובץ סיפורים, 1975) מחר כפול תשע (קובץ סיפורים, 1959) שקיעה (קובץ סיפורים, 1969)

סדרת ‘לאקי סטאר’ לבני הנעורים:

לאקי סטאר וטבעות שבתאי (1958)

לאקי סטאר ואוקיינוסי נוגה (1954)

לאקי סטאר וירחי צדק (1975)

לאקי סטאר ושודדי הכוכביות (1953)

כמו כן ראו אור שני קבצים של ‘זוכי ההוגו’ (תחת השם ‘הטוב שבטוב’), בעריכתו של אסימוב (1962)

סיפורי אסימוב שפורסמו ב'פנטסיה 2000':

ההספד; טוהר הגזע; האבן המדברת; עיניים; זוהרו של כוכב; איש יובל המאתיים; שקיעה; אינטואיציה נשית; ותחשבהו; המפתח.

מאת: יוחנן נאגל

ארתור סי קלארק

ארתור סי קלרק אוהב לעתים לעשות את ההפך ממה שעשה ב"אודיסיאה בחלל" ו"קץ הילדות" – להוריד את המופלא אל האדמה, לספר את ‘הנסים הקטנים’ שמאחורי המעללים הגדולים. כאן נוכל ללמוד כיצד נוהגים שותפים טובים בעת מסע משותף לירח, ומדוע שמות המקומות שאנו מוצאים על מפת הלבנה עשויים לעתים להראות חידתיים כל כך…

* * *

ספורה של המשלחת הלונארית הראשונה נכתב פעמים כה רבות, עד כי אנשים עשוים לתהות האם נותר עוד משהו חדש לומר. אף על פי כן אינני סבור שהדיווחים הרשמיים, העדויות הרשומות, וכל השדורים שנערכו, משקפים תמונה מלאה כלשהי. שהרי, הם מסרו שפע דברים אודות התגליות שבוצעו, אך מעט מזעיר על אותם אנשים אשר ביצעון.

בתור קברניטה של ה’אנדאבר', ובתוקף זה מפקדה של המשלחת הבריטית, מסוגל הייתי לצפות בדברים רבים אשר תיתקשו למצוא בספרי ההיסטוריה, ואחדים מהם – אף כי לא כולם – ניתנים עכשיו לסיפור. תקוותי היא שביום מן הימים יוכלו עמיתי שעל ה’גודאר' וה’זיולקובסקי' לגולל את הצד שלהם בעניין; אך הואיל והקומנדר ואנדרבורג שוהה עדיין על המאדים, ואילו קומנדר קרמסין מקנן איכשהו בתוככי מסילתה של נוגה, נראה שעוד זמן רב נצטרך להמתין לגרסאותיהם שלהם, ועד אז אין ברירה בידכם אלא להסתפק בזו שלי.

הוידוי, כך אומרים, הינו צרי לנפש. אכן בלי ספק אחוש עצמי בטוב יותר לאחר שאגולל את הספור האמיתי שמאחורי עיתויה של הנסיעה הראשונה, שְמני כבר היתה עטופה בערפילי מסתורין.

כידוע לכל, הספינות האמריקאיות, הרוסית והבריטית הורכבו במסלולה של תחנת חלל שלוש, בגובה חמש מאות מייל מעל לאדמה, מרְכיבים שהוטסו לשם ע"י ספינות גרר. אף כי הכל תוכנן זה כבר, עצם מעשה ההרכבה נטל למעלה משנתיים, משך זמן שבמהלכו אבדו אנשים רבים, שלא ניחנו בבקיאות מספקת כדי להבין את מהות הקשיים שעדיין עמדו לפני הצוות, את סבלנותם. הם היו צופים זה שנתיים בעשרות תצלומי אויר של חלליות הנעות במסלולם בלי פגם, מוכנות כביכול לזינוק; מה שלא היו מסוגלים לראות היו אלפי אביזרי הצנרת, חוטי החשמל, מכשירי הקשר, חלקי מנועים ששובצו במקומם והיו נתונים לבקרה של כל מבחן אשר ניתן היה רק להעלות על הדעת.

לא היו בנמצא כל תאריך יעד סופי ליציאה; מאחר שהלבנה מצויה תמיד במרחק ממוצע קבוע, יכול אתה להישתלח כלפיה בכל מועד שתבחר, כלומר, משעה שאתה מוכן; אין בזה כל הבדל מנקודת התצפית של צריכת דלק האם תזנק כשהיא במילואה, או בעת ליקוי מלא, או בכל מועד שבתווך. נשמרנו היטב מקביעת מועד כזה חרף כל הלחצים שהופעלו עלינו בנדון; כה רבים הדברים שעלולים להשתבש ברגע האחרון, ולא היינו מוכנים להיפרד לשלום מהארץ לפני שהיינו בטוחים בלי שמץ ספק, בברכת השלום שמצפה לנו על פני הירח.

אזכור תמיד את פגישת המפקדים האחרונה, באולמה של תחנת החלל, שעה שהצהרנו כולנו על כך שעתה אנו מוכנים ומזומנים. מאחר והיה זה מסע קואופרטיבי, בו כל קבוצה התמחתה בסוג נבדל של משימות, היה מקובל עלינו שננחת כולנו במסגרת אותה יממה, באתר שנבחר מראש על המארה אִימְבְּריוּם. ברם – פרטי הנסיעה היותר דקים נותרו להכרעת המפקדים, שמא מתוך תקוה שלא נישנה זה את שגגותיו של זה.

“אהיה מוכן,” אמר קומנדר ואנדרבורג. “לשלח את טילי טיסת הדֶמֶה שלי בשעה תשע מחר בבקר. מה המצב אתכם, ג’נטלמנים? האם נוכל לומר לפיקוח הארצי שעליהם להשגיח מחר על כולנו?”

“זה או. קיי. אתי,” אמר קרמסין, שמעולם לא השתכנע כי הסלנג האמריקאי שלו מפגר, תמידית, בעשרים שנה.

נענעתי ראשי לאות הסכמה. נכון הדבר שאחת מאטימות מיכל הדלק השמאלי שלי הוכיחה לאחרונה מידה מסוימת של התנהגות פרועה. אך אין בכך כדי להזיק, יתקנוה הרבה לפני שהמיכלים ימולאו.

טיסת הדמה היא שחזור מדוקדק של השילוח האמיתי, כל אחד מאנשי המשימה מקיים את תפקידיו במלואם, דבר שעשינו למכביר על פני כדור הארץ, אך עתה יהיה בגדר העתק מדויק לגמרי של מה שיקרה לנו כשנגיע לדבר הממשי. כל שיחסר הוא נהמת המנועים שתבשרנו, בבוא הזמן, על כך שהמסע התחיל.

מימשנו איפוא שישה חיקויים מושלמים של שילוח, ופרקנו את הספינות לחלקיקיהן, כדי לתקן כל מה שלא פעל כראוי. לאחר מכן עשינו ששה נוספים.

עתה הינו מוכנים; נותר עוד למלא את מיכלי הדלק. לא עוד חיקויים.

המתח השורר בשעות האחרונות אינו חויה שאהיה מאושר לעברה שנית. עיני העולם כולו צפו בנו; זמן השילוח האקטואלי נקבע כבר, נתון לתמורות של שעות ספורות בלבד. כל המבחנים האחרונים בוצעו לשביעות רצון. עתה היינו משוכנעים שהספינות כשירות ככל שרק יכולה כשירות אנושית לדרוש.

היה זה באותן שעות אחרונות שאיגרת רדיו סודית ודחופה השיגה אותי, שלוחה ביד אישיות כה גבוהה שרק התחזות שוא תהיה זו להתעלם מטבעה המצווה. היתה זו פקודה, והיא הזכירה לי שאף כי מדובר במשימה משולבת של שלוש אומות ידידותיות, כדאי לי להרהר קמעה ביוקרה העצומה שינחל הראשון בין העמיתים. אין צורך ביותר משעות ספורות…

הייתי מזועזע, ולא חשכתי לשוני. באותו זמן היו כבר ואנדנבורג וקרמסין ידידים טובים שלי, ואנו נמצאנו כולנו בסירה אחת, אם אורשה להתבטא כך. התנצלתי כמיטב יכולתי והודעתי, שהיות ונתיבינו כבר נקבעו סופית ע"י מחשבים, אין כל דרך להיענות לדרישה המפתיעה. כל אחת מהספינות תנוע בתואי הקצר ביותר על מנת לחסוך בדלק. אם נזנק יחדיו נגיע יחדיו בהבדל של שניות ספורות.

למירע המזל היה מי ששקל את התשובה להערה זו. ספינותינו תיערכנה בנתיב שינוע סביב מסלולה של הארץ. אנו נסובב את הארץ בנכונות מלאה, ומחמת הגובה בו היינו מצוים דרושות תשעים וחמש דקות בכדי להשלים סיבוב אחד. בכל סיבוב כזה רק נקודה אחת תהיה אופטימלית לזינוק עצמו, ועל כן אם נקדים את השילוח בסיבוב אחד, יוותרו הרוסים והאמריקאים סיבוב שלם מאחור, הם יגיעו תשעים וחמש דקות אחרינו.

לא אחזור כאן על הטעונים השונים והרבים, ועדיין לא פגה מלבי הבושה על שבסוף נאותתי לשתף פעולה, כלומר, נאמר גלויות, להונות את רעי. נמצאנו בצילה של הארץ, במהלכו של ליקוי חלקי, כשהרגע שחושב בזהירות רבה, הגיע. ואנדנבורג וקרמסין, בחורים ישרים כפי שהיו, חשבו לתומם שאני ממשיך יחד עימם לסיבוב נוסף. אך לא. מעודי לא חשתי רגש כה מוזר בתוכי כבשעה שהפעלתי את מנועי הפליטה, אשד הדפוני הלאה מכור מחצבתי. במשך עשר דקות תמימות היינו עסוקים מדי במכשירינו מכדי שנוכל להשקיף חזרה אל הארץ הנדהמת. ברגע שיצאנו את מסלולה של הארץ פרצנו אל זוהר גדול שעתה, מחוץ לקיומו של כל צל אפשרי, יעטור אותנו עד סוף המסע. ברגע זה כבר צריכה תחנת החלל ועימה שתי החלליות בישות המזל להיות אלפי מיילים מאחור; יהיה עליהם, על ואנדנבורג וקרמסין להמתין עתה שמונים וחמש דקות תמימות עד שישובו לנקודת הזנוק; ואני קיויתי בלב שלם, שיעבור עוד זמן נוסף לפני שיהיה עלינו להיפגש…

הדלקתי את מצלמת הירכתים וזרקתי מבט לעבר תחנת החלל, שרק זה עת ביצבצה מתוך צילה של הארץ. עברו כמה דקות טרם ניסכה בי ההכרה שה’גודאר' וה’זיולקובסקי' בשום פנים ואופן לא נראו בסמוך לה! לא! הם נמצאו רק חצי מייל מאחורי. הבטתי בהם בחוסר אמון שניה שלמה לפני שעלה על במוחי הרעיון שכולנו בצענו אותו תעלול. “מה! זוג בוגדים!” צעקתי בזעם.

הגענו בהפרשים של שתי חמישיות של שניה, כשואנדנבורג מוביל, ואני אחריו.

עליכם להודות שבמסע של רבע מליון מייל זהו פיניש לדוגמה.

נחתנו בשחרו של יום ירחי ארוך, והצללים המתעקלים השתרעו כולם סביבינו, מישתרעים למיילים ארוכים בשדמה הרחבה. הם הלכו והתקצרו ככל שהעפילה החמה בגובה השמים, והיו עתידים כמעט להיעלם בצהרי יום. אך הצהרים עדין היו מרוחקים מאתנו חמישה ימים תמימים, על פי מידות הארץ, והליל המתין לנו רק במרחק שבעה ימים לאחר מכן. ציפו לנו, אפוא, כמעט שבועיים של אור יום בטרם תשקע השמש וזוהרה הכחלחל של הארץ יעטרנה בנוגה של מלכת הרקיע.

זמן מועט ביותר לסיורים נשאר בידינו באותם ימים ראשונים מבולבלים. היה עלינו לפרוק את הספינות, להתרגל לתנאי חיים חדשים, ללמוד להישתמש בציוד החשמלי, לכונן את האיגלוס שישרתונו במקום בית, משרד ומעבדות. יכולנו אמנם להמשיך את שהותנו בספינות עצמן אך אחרי חמישה ימים בחלל היו האיגלוס, אף כי רחוקים היו מלהתכנות בתי תפארת, נוחים במידה שלא תשוער. למותר להעיר שהאיגלו האמריקאי היה רחב הידיים מכולם, ואף היה מצוייד בשלמות שכללה אפילו מדיח כלים, אותו היינו אנו והרוסים שואלים לעתים קרובות.

היה זה רק ‘לפנות ערב’, בתום עשרה ימים ראשונים על הירח, שמלאכת ההתארגנות הושלמה פחות או יותר וניתן היה להתחיל להיתפנות לעבודה מדעית רצינית יותר. חבורות הסיקור הראשונות ערכו גיחות קצרות ועצבניות אל הנוף הזר שמסביב, ממנו היו לנו, כמובן, מפות שצולמו מהאויר; דא עקא שציון אשר סימן על המפה גבעה שפלת קומה התגבה לעתים כהר אדיר לאדם המטפס במרגלותיו, וחלקות אדמה קלות־מעבר על המפה נהפכו לביצות־אבק עד גובה הברכים במציאות, ועשו כל מעבר בהם לזחילת ייסורים מייגעת.

ברם, היו אלה קשים של מה בכך, וכח המשיכה הזעום, קטן כדי שישית מזה שהורגלנו לו, פעל הרבה לקיזוז צרותינו. ככל שהרבו המדענים לקבץ את ממצאיהם הפכו קווי השידור לארץ עסוקים יותר ויותר, עד שהיו גדושים להתפקע. לא נטלנו על עצמנו כל סכון – אפילו לא נגיע אנו חזרה, הידע שבעבורו נערך המסע היה בטוח.

הראשונה מבין חלליות המשא האוטומטיות נחתה יומיים לפני השקיעה, בדיוק כמתוכנן. ראינו את עשן טילי הבלימה שלה מסתמן לרגע מול השמים הכהים, ואז פעם נוספת שניות ספורות לפני המגע. הנחיתה עצמה נסתרה מעינינו, היות ומטעמי בטיחות היא כוונה למרחק בטחון של שלושה מייל מהבסיס. ועל פני הירח, שומא עליכם לזכור, שלושה מייל פרושם הרבה מעבר לעקומת האופק.

כשהגענו עד לרובוט מצאנוהו ניצב מעט בשיפוע אך איתנות על קולטי הזעזועים שלו, ומצוי, ככל שניתן לשפוט, במצב מצויין. כך גם היה מצבו של כל השאר, הצידה, המכשור והמזון. נשאנו הכל בתרועת נצחון אל המחנה, וערכנו הילולה רבתי, שאולי לא היתה במקומה בהתחשב ביגיעה הרבה שעברה על האנשים, שנזקקו, לפני כל דבר אחר, למעט מנוחה.

היתה זו מסיבה לעניין. מסמר הערב, עד כמה שרשאי אני לשפוט, היה קומנדר קרמסין המנסה לבצע מחול קוזאקים בחליפת חלל. לאחר מכן הפנינו מַעֲינינו לספורט תחרותי יותר, אך גילינו, שמטעמים מובנים, פעילויות שמחוץ לבית היו מוגבלות במקצת. משחקים כגון הקריקט או באולינג ניתנים היו להתבצע לו נמצא ברשותנו ציוד מתאים, אך הקריקט והכדורגל היו מחוץ לתחום. בכבד משיכה זה אפילו כדור רגל יטיב להרקיע חצי מייל אם יזכה בתנופה הולמת, ואשר לכדור הקריקט, סביר שהוא ייעלם בלי שוב.

פרופסור טרבור ויליאמס היה הראשון שהציע ספורט ירחי פרקטי. הוא היה האסטרונום שלנו, ופרט לכך – אחד הצעירים ביותר בחברי החברה המלכותית בכל ההיסטוריה הארוכה שלה, יען כי לא הגיע עדיין לשנתו השלושים כשכבוד זה הוטל על כתפיו. מחקריו במתודולוגיה של ניווט בין־כוכבי עשוהו מפורסם. פחות ידוע בצבור היה כשרונו המיוחד כאוקסופיליט. במשך שנתיים רצופות היה אלופה של ווילס. לא הופתעתי אפוא כשגיליתיו יורה לעבר מטרה נעוצה בערימת אבן ירחית.

הקשת היתה מוזרה למראה, עשויה תיל פלסטי גמיש, שתהיתי כיצד ואיפה הניח עליו טרבור ידיו. לאחר מכן נזכרתי שטיל הרובוט, לאחר שנפרק מאספקתו, זכה ליחס קאניבלי, וקרעים ממנו הופיעו עתה בכל מני מקומות וצורות. ברם – דוקא החצים עוררו עניין מיוחד. על מנת לייצבם בחללו חסר האויר של הירח, היכן שלא יימצא, מאליו יובן, כל שימוש לנוצות או כיוצא בהן, מצא טרבור תחבולה ליירטם ולירותם; היה התקן מיוחד על גבי הקשת אשר סחררם תוך כדי מעוף, בדומה לכדורי רובה, ועל כן שמרו על מסלולם גם כשנתקו מהקשת.

אפילו לנוכח ציוד מעשה בית זה, ניתן היה לירות למרחק של מייל אם רק חפצת בכך. מכל מקום לא היה זה כלל רצונו של טרבור לשחת חצים לשוא, לאחר שכה טרח בייצורם; הוא שאף רק לברר עד היכן מגיע דיוקו בנסיבות לא נוחות אלה. היה זה מפליא להתבונן במסלול הכמעט שטוח של החצים, אשר התעופפו במרחק שווה מהאדמה, כמעט במקביל לה; אם לא יישמר לנפשו, פסק אחד הלצים, יהפכו חציו לירחים ירחיים ויינעצו חזרה בגבו כשישלימו סבוב אחד.

טיל המשא הבא הגיע כעבור יום, רק שהפעם הדברים לא התנהלו בהתאם לתכנון. הוא יצר אמנם מגע מושלם, רק שהפעם הטייס האוטומטי מונחה הרדאר שגה באחת מאותן שגיאות שמכונות חלושות שכל אלו מתפתות תמיד לעשות. הוא חיפש ומצא את ההר היחיד בסביבה שהיה לחלוטין בלתי ניתן לטיפוס, כיוון את מנחתיו כלפי פסגתו והתיישב עליה כמין נשר השב לקינו.

הספקתנו שנזקקנו לה באופן חיוני נמצאה שלוש מאות מטר מעל לראשנו, ותוך שעות ספורות יעטפנה הלילה בעלטתו. מה ניתן להיעשות?

כחמישה עשר אנשים הגיעו לאותה מסקנה והצהירו אותה הצעה בבת אחת, ועד מהרה הינו שקועים כולנו בהתרת כל פיסה של חוט ניילון שמצאנו בתוך המחנה; לאחר מכן הנחנו את החוט האסוף לרגלי טרבור, וקצהו נקשר לאחד מחציו. הוא כיוון את קשתו הישר לשמים וירה לשם נסיון. החץ התרומם עד כדי מחצית גבהו של הצוק, ואז משכו החבל חזרה ארצה.

“צר לי,” אמר טרבור. “הדבר אינו ניתן להיעשות. אל לכם לשכוח – נצטרך לירות לשם גם סוג כלשהו של תפסן אם נרצה שהדבר יחזיק מעמד. לא, זה בלתי אפשרי.”

שררה קדרות מרובה במשך הדקות הבאות, כשצפינו בפתולי החוט החוזר ונופל לאטו מהשמים. הסיטואציה היתה, למען האמת, בעלת צביון אבסורדי קמעה. בספינותינו החזקנו מצבור מספיק של אנרגיה לנשאנו למרחק של חצי מליון מייל, וכאן אנו נצבים חסרי ישע בפני צוק מגוחך למראה. אמנם, לו היה לנו סיפק, היינו עשויים לנסות להעפיל עליו מעברו השני, אך פרוש הדבר מסע של כמה שעות, מסע שעשוי להיות מסוכן, ושבמהלכו עתיד ללכוד אותנו הלילה הירחי בכף. אנשי מדע בנדיר מתמידים במבוכתם לזמן רב ויותר מדי מוחות גדולים (חלקם – גדולים יתר על המידה) עסקו עתה בבעיה זו מכדי שתשאר ללא פתרון. ברם – הפעם היתה קשה יותר, ורק שלושה אנשים הגיעו לתשובה, אף הם סימולטנית. טרבור הפך בה והפך בה, ולבסוף פסק בלא להתחייב “ניחא, כדאי לנסות.”

ההכנות גזלו זמן, ואנו הגנבנו מבטים חרדים שעה שהשמש זחלה גבוה יותר ויותר במעלות הצוק המיתמר מעל ראשינו. אפילו היה עולה בידיו של טרבור לנעוץ יתד באותו צוק ארור, חשבתי לעצמי, עדין לא תהיה זו משימה קלה לרדת ממנו בחליפות החלל. לא היה לי, כשלעצמי, ראש למקומות גבוהים, ושמחתי בלבי שכמה נלהבי העפלה כבר התנדבו מעצמם למשימה.

לבסוף היה הכל מוכן. החוט נאסף בצורה כזו, שיידרש מינימום של מאמץ כדי להניפו מעל הקרקע, וכמה אמות מאחורי החץ נקשר תפסן קל משקל; כולנו קיוינו שהוא ייאחז בצוק במידה מספקת על מנת לא להחזירנו לאדמה ברגע הפחות צפוי.

הפעם, מכל מקום, שוב לא השתמש טרבור בחץ בודד. ארבעה חצים אחזו בחוט במרחקים שוים של מאתים מטר, וכל ימי לא אשכח את החזיון המוזר של דמות עטויה בגדי חלל, זוהרת באור קרניה האחרונות של שמש שוקעת, מכוונת קשתה כלפי השמים.

החץ אץ לקראת הכוכבים, וטרם העפיל לגובה של שלושים מטר, כבר קבע טרבור את חצו השני בקשתו והוא רדף בעקבות קודמו, נושא את קצהה השני של העניבה הגדולה שעתה נתקשרה לנוכח הרקיע. כמעט מייד לאחר מכן מיהר בעקבותיהם חץ שלישי, נושא אחריו את חלקו שלו בשובל המתרומם, ואני מעיד על דברתי, שהחץ האחרון כבר היה בדרכו עוד טרם שהחלה האטה כלשהי בתנופתו של החץ הראשון.

עתה, כשלא הוטל העול כולו על חץ אחד, לא היה עוד קושי בהשגת הגובה המיוחל. בפעמים הראשונות לא הצליח התפסן למצא לעצמו מאחז, וחזר ונפל; לאחר מכן נתפס באיזו רחבה מוסתרת, והמתנדב הראשון החל לגרור עצמו במעלה החוט המתוח. נכון הדבר שהוא שקל לא יותר מחמישה עשר קילוגרם בכבידה הנמוכה, אך עדין צפתה לו דרך ארוכה ליפול.

הוא לא נפל. מחסני חללית המסע החלו להגיע אלינו כעבור שעה קלה, וכל חפץ חיוני שנמצא בהם היה בהשג יד לפני שירד הליל. שמחתי דעכה קמעה, עלי להתוודות, כשהראה לי אחד המהנדסים את מפוחית הפה שביקש לשלוח לו מהארץ; היה בי חשד עמוק שכלי זה יימאס עלינו הרבה לפני תום הלילה הארוך.

אך, כמובן, קשה היה להאשים בכך את טרבור. בלכתנו חזרה לכיוון הספינה עטופת הלילה, חוצים את בריכות הצל הכבירות שעתה נשתרעו לכל ארכו של השדה, הוא העלה הצעה שבטוחני כי הביכה אלפי אנשים מאז החלו המפות המפורטות הראשונות להגיע אל כדור הארץ.

ככלות הכל, אכן אנוס אתה לשאול עצמך במבוכה מוצדקת, מה הנימוק שעשוי להסתתר לעזאזל, מאחורי העובדה שרחבה ירחית חסרת חיים, חסרת עצים וקטועה על ידי הר שומם אחר, נקראת ‘יער שרווד’?

קוראי המד"ב הוותיקים מכירים בוודאי את פרס ה’הוגו' היוקרתי, ה’אוסקר' של המד"ב, המוענק מדי שנה עבור היצירות הבולטות בתחום הז’אנר. לפני כחודשיים הוענקו פרסי ההוגו לשנת 79, בטקס חגיגי שהתקיים בבוסטון, ארה"ב, עם סיום קונגרס המד"ב הבינלאומי ‘נוראסקון 2’. ואלה הם זוכי הפרס:

הספר הטוב ביותר – ‘מזרקות גן העדן’ מאת ארתור ס. קלארק אשר נחשב על ידי רבים ליצירתו האהובה ביותר של הסופר הוותיק. הפרסים עבור סיפורים ארוכים (נהוג להעניק פרס ל־Novela לחוד ול־Novelett לחוד) הוענקו לסופרים צעירים יחסית ובלתי מוכרים לקהל הישראלי: בארי לונגייר (עבור סיפור שהתפרסם בגליון ספט' 79 של הירחון של אסימוב ‘אסימוב’ס סיינס פיקשן’), וג’ורג' ר. ר. מארטין (עבור סיפור שהופיע בגליון אוגוסט 79 של ‘אומני’). בפרס הסיפור הקצר הטוב ביותר זכה גם כן ג’ורג' ר. ר. מארטין עבור סיפורו ‘The Way of Cross and Dragon’ (‘אומני’, יוני 79). בחירת הסרט העלילתי הטוב ביותר היתה מאכזבת, לדעתנו: הפרס ניתן לסרט Alien (‘הנוסע השמיני’). פרס העורך הטוב ביותר הוענק לג’ורג' סייטרס, עורכו של הירחון של איזאק אסימוב. המגזין ‘לוקוס’ זכה בפרס עיתון החובבים (FANZINE) הטוב ביותר, וכן ניתנו פרסים נוספים שלא נפרטם כאן. נציין רק פרס מיוחד על הישגיות בתחום הפאנטאסטיקה שהוענק לסופר הוותיק ריי ברדבורי, וכן פרס חשוב חדש שהונהג לראשונה: פרס עבור יצירה תעודית (No-fiction) בולטת בתחום המד"ב. הפעם הוענק הפרס לפיטר ניקולס עבור האנציקלופדיה למד"ב בעריכתו (ראה תמונה) שהיא, ללא ספק, תרומה נכבדה מאוד ל’מיסוד' הנושא המורכב ששמו ‘מד"ב’.

בהזדמנות זאת כדאי להרחיב מעט את הדיבור על ספרו של קלארק, ‘מזרקות גן העדן’, שכאמור זכה בפרס הספר הטוב ביותר. אחד האלמנטים הבולטים בספר הינו תאור מתקן בשם ‘מעלית החלל’ שנועד לתחבורה חללית במקום החלליות המוכרות. הרעיון למתקן זה הועלה עוד לפני שנים על ידי קלארק ואחרים, ובגלל פשטותו המדהימה עורר ספקנות רבה. לאחרונה גברה ההתעניינות בנושא, וקלארק עצמו נשא הרצאה על הנושא (תחת הכותרת ‘לקראת מעלית־החלל’) בספטמבר השנה, ב’מכון המלכותי' בלונדון.

*

ב־21 לספטמבר הוקרן הסרט הראשון במסגרת ‘מועדון פנטסיה’ בבית־לסין, תל־אביב. לשמחתנו ההיענות היתה נאה מאוד, ולקהל שמילא מפה־לפה את האולם ניתנה הזדמנות לחזות בסרט מד"ב מעולה שמשום מה הוזנח על ידי מפיצי הסרטים בארץ: ‘סוילנט ירוק’ (אשר נקרא פה ושם בטעות ‘שמש ירוקה’). הסרט עובד על פי ספרו הנודע של הארי האריסון (שכאמור יתארח אצלנו בקרוב), “פנו מקום, פנו מקום!” שנכתב בשנת 1968. לצערנו, הנאת הצופים הופרעה במקצת בשל תקלות טכניות במכונת ההקרנה של ‘בית־לסין’, ועל כך אם מתנצלים.

לאור הצלחת הערב, נשקלות הצעות שונות להמשך הפעילות, בלוויית שיחות ודיונים שייערכו בעקבות הסרטים הבאים. (בתמונה: סצינת מהומת הרחוב בסרט ‘סוילנט ירוק’).

*

במסגרת הקונגרס למד"ב שהתקיים בבוסטון נמשכו מגעים אינטנסיביים בין ד"ר נחמן בן יהודה לבין סופרי מד"ב חשובים, במטרה להבטיח את עריכת כינוס המד"ב העולמי בארץ בעוד שנה ([ראה ‘מבזקים’ בגליון הקודם]( https://benyehuda.org/read/67405). ובכן, לפי שעה הבטיחו את השתתפותם בכינוס הסופרים הרלן אליסון, נורמן ספינרד (שהוא כיום נשיא אגודת סופרי המד"ב האמריקניים), בארי לונגייר (שזכה כאמור, בשני פרסי ‘הוגו’ השנה), אלפרד בסטר (‘פני מועדות לכוכבים’), בן בובה (עורך כתב־העת ‘אנלוג’ וכן עורכו הספרותי של ‘אומני’), רוברט שקליי, ואחרים. קיים סיכוי טוב שגם רוברט סילברברג יגיע, וכן כמה סופרים אחרים. וכעת הפתעה: לא יאומן, אבל מיודענו איזאק אסימוב (אשר כידוע אינו מעז להתקרב אל שום כלי־טיס, ונמנע ככל האפשר מלצאת את גבולות ניו־יורק) לא דחה את הרעיון לבוא ארצה, והבטיח לשקול את ההצעה ברוח חיובית. (האם התעורר כאן משהו בליבו היהודי…?). ד"ר בן יהודה ציין במיוחד את עזרתו הפעילה והנלהבת של הרלן אליסון, שנרתם במרץ לסיוע ארגוני לשם עריכת הכינוס. זאת בנוסף לסיועו הפעיל של נשיא האגודה העולמית של סופרי מד"ב, הארי האריסון, אשר (כפי שדיווחנו בגליון הקודם) אמור להגיע ארצה בעוד כחודשיים לשם מטרה זאת. (בתמונה: הרלן אליסון)¹

*

‘ספינות הרקיע’ אכן באות! ב’עתידעת' של גליון מס' 15 נסקרו התכניות לשימוש העתידי בגרסתן המודרנית של ספינות־האוויר (ה’צפלינים') של שנות השלושים. מסתבר שהעתיד שבו מדובר אינו רחוק כלל וכלל. לאחרונה הושלמה בניית אבטיפוס של ספינת־אוויר כזאת, דמויית ‘צלחת מעופפת’, על ידי חברת ‘תרמוסקיישיפס’ הבריטית.

הספינה תהיה מסוגלת לשאת 60 נוסעים, במהירות של כ־150 קמ"ש, לטווח מקסימלי של כ־1500 ק"מ. מתוכנן עבורה נתיב קבוע בין לונדון ואמסטרדם, והמתכננים מקווים שהטיסות הסדירות יתחילו בסוף 1982.

ההתעניינות הרבה שגילו חברות־תחבורה שונות באב־טיפוס הנ"ל עודדה את החברה להרחיב את פעילותה, והיא אף שינתה את שמה ל"תעשיות ספינות־אוויר". הפרויקט הבא שלה הינה ספינת־אוויר דמויית ‘הסיגר’ הזכור לטוב, באורך של כ־200 מטרים, כושר נשיאה של כ־60 טון ומהירות של כ־150 קמ"ש. ספינה זאת אמורה להיות מבצעית בשנת 1984, (היא נקנתה כבר ע"י חברת התעופה ‘רדקואט’), ולהטיס מטענים מאירופה לאפריקה, למזרח התיכון ואף מעבר לאוקיאנוס האטלאנטי.

*

האם אפשר להימנע בגליון מיוחד זה מאי־אילו רכילויות נוספות על איזאק אסימוב? הפעם אין אלו קשורות כלל במד"ב, אלא בשני תחומים אחרים החביבים מאוד על אסימוב, והם – מדע פופולרי וספרי בלשים. בגליון אוגוסט של עיתון המדע הפופולארי המכובד ‘סיינס דיג’סט’ (שאסימוב נמנה עם עורכיו) התפרסם מאמר ארוך פרי עטו, ובו ניתוח הידע המדעי הכלול בספרי עלילותיו הקלאסיות של הבלש שרלוק הולמס, מאת סר ארתור קונאן דויל. מסקנותיו של אסימוב – הידע המדעי של הולמס היה עלוב למדי, למרות הרושם ההפוך שניסה ליצור הסופר. לרגל הארוע, הצטלם אסימוב ב’הופעת שרלוק הולמס' טיפןסית (כובע כפול־מצחיות, זכוכית מגדלת וכו'), וצילום זה הופיע על גבי העטיפה של ‘סיינס דיג’סט’. אין זאת הפעם הראשונה שאסימוב עוסק בשרלוק הולמס. לפני שנתיים הופיע ספרו ‘חמשירים שרלוקיים של אסימוב’, בהוצאת Mysterious Press. (למי שלא יודע – אסימוב, בין היתר, ‘משוגע’ לחלוטין על חמשירים). הגיעו הדברים עד כדי כך שהקאריקטוריסט גאהן ווילסון (של המגזין ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’, בו מפרסם אסימוב בקביעות את מאמרי המדע שלו), הגיע למסקנה שאסימוב ממש נרדף על ידי רוחו של שרלוק הולמס, והדבר אף הונצח בציור החביב שלפניכם.

הפרדוקסים הכרוכים במסע בזמן ימשיכו, ככל הנראה, לשמש מקור לא אכזב לסיפורי מד"ב (לפחות עד לבנייתה בפועל של מכונת־הזמן הראשונה…) דומה אין סופר מד"ב המכבד את עצמו שלא הפך לפחות באחד מסיפוריו בסוגיה זאת. הפעם אנו מביאים את גרסתו של אלפרד באסטר (‘פני מועדות לכוכבים’, ‘פרנהייט חביב’). הסיפור מצחיק עד דמעות, אך המסקנה רצינית לחלוטין – אין שום פרדוקסים!

* * *

הוא היה האדם שחיבל בהיסטוריה.

הוא מוטט אימפריות והדיח שושלות מלוכה. אילו עלה חפצו בידו, לא היה מאוּנְט וֶרְנוֹן הופך לעולם נערץ על האומה, וקולומבוס, אוהיו, היתה נקראת גאבוט, אוהיו; בגללו הפך שמה של מרי קירי לקללה בצרפת, ואיש לא היה נשבע בזקנו של הנביא. למעשה, כל זה לא קרה כי הוא היה פרופסור משוגע, או, אם לנסח זאת אחרת, הוא הצליח לחבל במציאות רק לגבי עצמו.

הקורא הסבלן כבר שבע דיו את הפרופסור המשוגע המקובל – הגוץ, עבות־הגבינים היוצר במעבדתו מפלצות, הקמות תמיד על יוצרן ומתנכלות לבִּתו הנחמדה.

אך הסיפור שלפניכם אינו על דמויות דמיוניות מעין אלו. הוא, בעצם, אודות הנרי הארל, פרופסור משוגע אמיתי, מסוגם של אנשים ידועים יותר, כגון לודויג בולצמן (חוק הגאזים האציליים), ז’אק שארל, ואנדרי מארי אַמפֶּר (1775–1836).

ודאי ידוע לכולם כי האמפר החשמלי נקרא כך לכבודו של אמפר.

לודויג בולצמן היה פיסיקאי אוסטרי נכבד, שהתפרסם בעקבות מחקרו על קרינת הגוף השחור לא פחות מאשר זה שכתב את ‘גאזים אידאליים’.

אתם יכולים לחפש בכרך 3 של האנציקלופדיה בריטניקה, בולט – בריי.

ז’אק אלכסנדר סיזר היה המתמטיקאי הראשון שהתענין אי־פעם בטיסה, והוא היה זה שהמציא את בלון המימן. כל אלה היו אנשים של ממש.

הם גם היו פרופסורים משוגעים של ממש. אמפר למשל, היה פעם בדרכו לכנס מדענים חשוב באולם לאפלאייס שבפריז. במונית צץ בו רעיון מבריק (מחשמל, מן הסתם) ובהנף עפרון הוא שירבט מישוואה על קיר המכונית. משהו כמו: 1PDE/R² = LH, שבו 1 הוא קטע הניצב לקו היסוד DE, או 11 sin DE/R² = DE

משוואה זו נודעה כחוק לאפלאייס, למרות שאמפר עצמו לא הגיע לכינוס.

מכל מקום, המונית הגיעה לאקדמיה. אמפר קפץ החוצה, שילם לנהג ומיהר לכינוס לספר לכולם על הרעיון. לפתע הבין שרישומיו אינם איתו, זכר היכן הניח אותם, ונאלץ לרוץ אחר המונית לאורך כל רחובות פריז כדי לקבל את המשוואה הנמלטת.

לעיתים נדמה שכך איבד פֶרמַאט את ‘התיאוריה האחרונה’ הידועה שלו, למרות שגם הוא לא השתתף באותו כינוס, שכן הוא נפטר כמאתיים שנה לפני כן.

או, למשל, בולצמן. בעת שהעביר קורס מתקדם על גאזים אידאליים, נהג לתבל את הרצאותיו בחישובים סבוכים אותם פתר בראשו במהירות ובדרך אגב. כזה ראש היה לו. הסטודנטים שלו התקשו מאוד לפענח את החישובים שהשמיע, ולכן לא הצליחו לעקוב אחר ההרצאות. הם ביקשו מבולצמן לרשום את משוואותיו על הלוח.

בולצמן התנצל והבטיח להבהיר את הדברים מכאן ואילך. בהרצאה הבאה החל: “רבותי, אם נאחד את ‘חוק בויל’ עם ‘חוק שארל’ נקבל את המשוואה (PV x (1 + AT. כעת מובן, שאם AS^B = F(X)DXØ(A), AS^B = F(X)D x, אז PV = RT ו־ USF (X,Y,Z)DV = 0. פשוט וברור כמו שניים ועוד שניים שווה לארבע.” בשלב זה זכר בולצמן את הבטחתו. הוא נפנה אל הלוח, רשם בדקדקנות 4 = 2 + 2, וזינק הלאה, מחשב בראשו את החישובים הסבוכים כלאחר יד.

לז’אק שארל, המתמטיקאי המזהיר שגילה את ‘חוק שארל’ (הידוע לעיתים בכינוי ‘חוק גי־ליסאק’)¹, ואשר בולצמן עצמו העלה את שמו בהרצאתו, היה שיגעון להיות לפליאוגרף ידוע – דהיינו – מגלה כתבי יד עתיקים. אני חושב שהכורח לחלוק בתהילה עם גי־ליסאק הוריד אותו מהפסים.

הוא שילם לנוכל שקוף בשם וֶרַאין־ליקא 200,000 פראנק עבור מכתבים שנכתבו, כביכול, בעצם ידו של יוליוס קיסר, אלכסנדר הגדול ופונטיוס פילאטוס.

שארל, שהיה מסוגל לאבחן בקלות כל גאז, אם הוא אידאלי ואם לאו, ממש האמין בכל הזיופים האלו, למרות שוֶריאן לִיקָא הלא־יוצלח הזה כתב אותם בצרפתית מודרנית על גבי נייר כתיבה מודרני הנושא סימני מים מוכרים.

שארל אפילו ניסה לתרום אותם ללובר.

האנשים הללו לא היו שוטים. הם היו גאונים ששילמו מחיר גבוה בעבור גאוניותם, שכן שאר חשיבתם היתה מעלמא הדין.

גאון הוא זה המגיע לאמת בנתיב בלתי צפוי. לרוע המזל, נתיבים בלתי צפויים מובילים לשואה בחיי היומיום. זה מה שקרה להנרי האסל, פרופסור לקוסמופולסיה ‘שוּמית’, באוניברסיטה נידחת ב־1980.

איש אינו יודע איפה נמצאת ‘אוניברסיטה נידחת’, או אפילו מה מלמדים שם.

סגל המורים שלה מונה מאתיים תמהונים ומספר הסטודנטים מגיע לכדי אלפיים ביש־גדאים – מאלו הנותרים אלמונים עד שהם זוכים בפרס נובל או הופכים ל’אדם הראשון על המאדים'. תוכל תמיד לאתר בוגר של אוניברסיטה כזו כשתשאל אותו היכן למד. אם תזכה למענה מתחמק, כגון: ‘ממשלתי’, או ‘איזה מוסד שכוח־אל’, תוכל להיות בטוח שהם הלכו ל’נידחת'.

ביום מן הימים אולי אספר לכם יותר על אוניברסיטה זו, שהיא מרכז לימודים מהבחינה המילולית בלבד.

מכל מקום, אחר־צהרים מוקדם אחד, בדרכו הביתה מהמעבדה הפסיכוטית, חלף הנרי האסל על פני הקמרון המוליך ל’תרבות הגוף'.

אין זה נכון שהוא עשה זאת כדי לפזול לעבר הסטודנטיות העירומות העוסקות בתרגילי הריפוי באוריתמטיקה² שלהן; למעשה התכוון האסל להתפעל ממזכרות הניצחון שהיו מוצגות לראווה לזכר הנבחרות ה’נידחות' הגדולות שזכו באותן אליפויות בהן נוהגות נבחרות נידחות לזכות… בענפי ספורט כגון פַּזֶלֶת, חסמת ורעלת־נקניקים (האסל עצמו היה אלוף הפטלת³ ליחידים במשך שלוש שנים רצופות.)

הוא הגיע הביתה במצב רוח מרומם, ופרץ בעליזות לתוך הבית כדי לגלות את אשתו בזרועותיו של אחר.

אשתו היא אשה נחמדה בת שלושים וחמש, בעלת שיער אדמוני־אפרפר ועיני שקד, וכעת היא חבוקה בחיבוקו האמיץ של אדם שכיסיו תפוחים בעלונים, מיכשור מיקרו־כימי ופטיש הפלקס־פיקה… טיפוס קמפוס טיפוסי של או"ן, למעשה.

הנתבעים היו כה מרוכזים בחיבוק עד כי איש מהם לא הבחין במבטו של הנרי האסל הנעוץ בהם מכיוון המסדרון.

היזכרו כעת באמפר ושארל ובולצמן!

משקלו של האסל היה מאה ותשעים ליטרה.

הוא היה שרירי וחסר עכבות. היה זה משחק ילדים לגביו לפרק לגורמים את אשתו ומאהבה, וכך להשיג חד וחלק את מטרתו – לשים קץ לחיי אשתו. אבל הנרי האסל היה מסוג הגאונים. מוחו פשוט לא פעל כך.

האסל התנשם בחוזקה, פנה והחל מגבב חפצים במעבדתו הפרטית.

הוא פתח מגירה שסומנה בתווית ‘תריסריון’ והוציא אקדח “0.45”. הוא פתח את המגירות האחרות עם תויות מעניינות אף יותר, והרכיב פריטים. תוך שבע דקות ומחצה (עד כדי כך הגיע כעסו) בנה מכונת זמן (עד כדי כך הגיעה גאוניותו). פרופסור האסל הרכיב את מכונת הזמן סביבו, סובב את החוגה ל־1902, נטל את האקדח ולחץ על מתג. המכונה השמיעה קול בדומה למשאבה מקולקלת והאסל נעלם.

הוא שב והופיע בפילדלפיה ב־3 ביוני 1902, הלך מייד לבית ברחוב וולאנט מס' 1218, שהיה בית לבנים אדום עם מדרגות שיש, וצלצל בפעמון. אדם שיכול היה להֵחָשב לשלישי מבית ‘האחים סמית’ פתח את הדלת והתבונן בהנרי האסל.

“מר גאספ?” שאל האסל בקול חנוק.

“כן?”

“אתה מר גאספ?”

“נכון.”

“יהיה לך בן – אדגר? בן שיִקָרֵא כך עקב הערצתך המצערת לפּוֹ?”

השלישי מבין האחים סמית נחרד. “לא לפי מיטב ידיעתי,” אמר. “עדיין אינני נשוי.”

“אתה תהיה,” אמר האסל בזעף. “נפל בחלקי מזל הביש להיות נשוי לבתו של בנך, גרטה. סלח לי.” הוא הרים את האקדח וירה בסבה לעתיד של אשתו.

היא איננה קיימת, מלמל האסל לעצמו, והפיח את העשן מהאקדח.

אני אהיה רווק. ייתכן אפילו שאהיה נשוי למישהי אחרת… אל אלוהים, למי?

האסל ציפה בקוצר רוח שההחזרה האוטומטית של מכונת הזמן תחטפהו למעבדתו שלו. הוא מיהר לחדר המגורים שלו. שם היתה אשתו הג’ינג’ית עדיין בזרועותיו של האחר. האסל הוכה בתדהמה.

“אז ככה זה,” גנח. “מסורת משפחתית של בוגדנות.”

ובכן, אפשר עוד להסתדר עם זה. ישנם דרכים ואמצעים. הוא התיר לעצמו צחוק חלול, שב למעבדתו, ושלח את עצמו חזרה לשנת 1901, שם ירה למוות באֶמָה הו’צקיס, סבתה של אשתו מצד אִימָה. הוא שב לביתו שלו בזמנו שלו. שם נחה אשתו הג’ינג’ית בזרועותיו של אחר.

“אבל אני יודע שהמכשפה הזקנה היתה סבתה,” מילמל האסל. “הדימיון היה בולט. מה לעזאזל השתבש?”

האסל היה נבוך ומדוכדך, אך לא חסרו לו מקורות. הוא הלך לחדר עבודתו, התקשה להרים את השפופרת, אך בסופו של דבר הצליח לחייג את מספרה של ‘המעבדה לפעילות שמחוץ לשורת הנוהל’. אצבעותיו שבו והחליקו מתוך החוגה.

“סם?” אמר. “זה הנרי.”

“מי?”

“הנרי.”

“יהיה עליך להגביר את קולך.”

“הנרי האסל!”

“הו, אחר צהריים מבורך, הנרי.”

“ספר לי הכל על הזמן.”

“זמן?” המחשב האלקטרוני טיהר את גרונו בעודו מצפה לחיבורם של מעגלי המידע.

"אהמ. זמן. (1) מוחלט. (2) יחסי. (3) מחזורי.

(1) מוחלט: תקופה, אקראיות, פסק, יממה נצח…"

“סליחה סם, טעות שלי חזור. אני רוצה ‘זמן. רציפות, מסע ב…’”

סם החליף הילוכים והחל בשנית.

האסל האזין בדריכות. הוא הנהן. הוא גנח.

“אהה. בסדר, אני מבין. רצף, אה? פעולות שנעשו בעבר חייבות לשנות את העתיד. אז אני בכיוון הנכון. אבל הפעולה חייבת להיות משמעותית, הא? פרטים טפלים אינם יכולים להסיט זרמי תופעות קיימים. המממ… אך האם הסבתא טפלה עד כדי כך?”

“מה אתה מנסה לעשות, הנרי?”

“להרוג את אשתי,” זרק האסל. הוא תלה את השפופרת. הוא חזר למעבדתו. הוא חישב עדיין מתוך זעם הקנאה.

“חייב להיות משמעותי,” מלמל.

“למחות את גרטה, למחות את הכל. בסדר, לכל הרוחות! אני אראה להם.”

האסל חזר לשנת 1775, ביקר בחווה בוירג’יניה וירה בקולונל הצעיר ישר הישר בחזה.

שמו של הקולונל היה ג’ורג' וושינגטון, והאסל וידא את מותו.

הוא חזר לביתו ולזמנו שלו. שם היתה אשתו הג’ינג’ית, עדיין בזרועותיו של אחר.

“לעזאזל!” אמר האסל.

נגמרה לו התחמושת. הוא פתח קופסה חדשה של כדורים, חזר בזמן ורצח את כריסטופר קולומבוס, נפוליאון, מוחמד ומחצית התריסר אנשי שם אחרים.

“זה חייב לפעול, בחיי!” אמר האסל.

הוא חזר לזמנו שלו ומצא את אשתו כמקודם. ברכיו פקו והפכו למים ורגליו כמו נמסו לרצפה. הוא חזר למעבדתו, מהלך מבעד לסיוט טובעני.

“מה לעזאזל משמעותי?” שאל האסל את עצמו בכאב. “עד כמה יש להשקיע כדי לשנות את העתיד? בחיי, הפעם באמת אשנה אותו. אני שב על כל תקופה.”

הוא נסע לפריס בתחילת המאה העשרים וביקר את מאדאם קירי בעליית גג ליד ‘הסורבון’.

“מאדאם,” אמר בצרפתית גרועה ביותר. “אני זר לך לחלוטין, אך מדען בלב ונפש. שמעתי על ניסוייך בראדיום… הו, עדיין לא הגעת לראדיום? לא חשוב. באתי ללַמֵד אותך הכל על ביקוע גרעיני.”

הוא לימד אותה. היה לו העונג לראות את פריז עולה בפטריית עשן לפני שההחזרה האוטומטית השיבה אותו לביתו. “זה יְלַמֵד נשים לבגוד,” רטן… “אההה!” זה האחרון נקרע משפתיו כשראה את אשתו הג’ינג’ית עדיין… אך אין צורך לפרט את המובן מאליו.

האסל שחה בערפילים לחדר עבודתו והתיישב לחשוב. בעוד הוא חושב, מוטב שאזהיר אתכם כי אין זה סיפור זמן קונבנציונלי.

אם לרגע עלה על דעתכם שהנרי עומד לגלות שהאיש המחבק את אשתו זה הוא, טעות בידכם. הצפע אינו הנרי האסל, בנו, קרוב, או אפילו לודויג בולצמן (1844–1906).

האסל אינו מבצע סיבוב בזמן ומסים בתחילתו של הסיפור, לאכזבתם ולחמתם של הכל… עקב הסיבה הפשוטה שהזמן אינו מעגלי, או לינארי, או עורפי, סיסקואידי, זיגזגי, אקדמאי או מתמתח. הזמן הוא ענין פרטי, כשם שהאסל גילה.

“אולי פיקששתי איכשהו,” מלמל האסל. “מוטב שאבדוק.”

הוא לחם בטלפון, אשר כמו שקל מאה טון, ולבסוף הצליח להשיג את הספריה.

“הלו ספריה? הנרי מדבר.”

“מי?”

“הנרי האסל!”

“הו, אחר צהרים מבורך, הנרי.”

“מה יש לך על ג’ורג' וושינגטון?”

‘הספריה’ תקתקה תוך כדי סריקת הקטלוגים.

“ג’ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית נולד ב–”

“נשיא ראשון? הוא לא נרצח ב־1775?”

“באמת הנרי. זו שאלה אבסורדית.”

“הכל יודעים שג’ורג' ווש…”

“ואיש אינו יודע שהוא נורה?”

“בידי מי?”

“בידי.”

“מתי?”

“ב־1775.”

“איך הצלחת?”

“יש לי אקדח.”

“לא, התכוונתי איך עשית זאת לפני מאתיים שנה?”

“ובכן, יש לי מכונת זמן.”

“ובכן, הדבר אינו מוזכר כאן,” אמרה ‘הספריה’. “הוא עדיין מסתדר לא רע אצלי בתיקים. ודאי החטאת.”

“לא החטאתי. מה עם כריסטופר קולומבוס? פרטים כלשהם על מותו ב־1489?”

“אך הוא גילה את אמריקה ב־1492?”

“הוא לא. הוא נרצח ב־1489.”

“איך?”

“בקליע 0.45 בקורקבן.”

“שוב אתה, הנרי?”

“כן?”

“זה לא מוזכר כאן,” התעקשה ‘הספריה’.

“אתה בטח קלע מחורבן.”

“אני לא אאבד את השליטה על עצבי,” אמר האסל בקול רועד.

“מדוע לא, הנרי?”

“כי היא כבר אבדה,” צעק.

“בסדר! מה עם מארי קירי? האם היא גילתה את פצצת הביקוע אשר הרסה את פריז בתחילת המאה?”

“לא. אנריקו פרמי…”

“כן?”

“לא.”

“אני עצמי לימדתי אותה. אני, הנרי האסל.”

“כולם אומרים שאתה תיאורטיקן נפלא, הנרי, אבל מורה מחורבן. אתה…”

“לכי לעזאזל, תרנגולת זקנה שכמותך. מוכרחים להסביר את זה.”

“מדוע?”

“שכחתי. עלה משהו בדעתי, אבל זה לא חשוב כעת. מה את מציעה?”

“באמת יש לך מכונת זמן?”

“כמובן שיש לי מכונת זמן.”

“חזור ובדוק.”

האסל חזר לשנת 1775, ביקר במאונט ורנון, והפריע לשתילת האביב. “סליחה קולונל,” החל.

האיש גדול המימדים הביט בו בסקרנות. “אתה מדבר מצחיק, זר,” אמר. “מאיפה אתה?”

“הו, מאיזה בית ספר שכוח־אל שמעולם לא שמעת עליו.”

“אתה גם נראה מצחיק. מעורפל קצת, פחות או יותר.”

“אמור לי קולונל, מה ידוע לך על קולומבוס?”

“לא הרבה,” ענה קולונל וושינגטון. “הוא מת לפני מאתיים־שלוש מאות שנה.”

“מתי מת?”

“שנת 1500 או משהו עד כמה שאני זוכר.”

“לא נכון. הוא מת ב־1489.”

“התבלבלת בתאריכים חבר. הוא גילה את אמריקה ב־1492.”

“גאבוט גילה את אמריקה. סבסטיאן גאבוט.”

“שטויות, גאבוט הגיע טיפ־טיפה אחר־כך.”

“יש לי הוכחה ניצחת!” החל האסל, אך הפסיק כשהתקרב אדם גוץ ושמן מדי, שעל פניו סומק זעם מגוחך.

הוא לבש מכנסי שק אפורים ומקטורן טוויד שהיה קטן עליו בשני מספרים.

הוא נשא אקדח 0.45 רק לאחר שנייה הבין הנרי כי הוא מתבונן בעצמו, והדבר לא מצא חן בעיניו.

“אלי!” מלמל האסל לעצמו, “אני הוא זה שבא לרצוח את וושינגטון לראשונה. אילו כוונתי נסיעה שניה זו שעה מאוחר יותר, הייתי מוצא את וושינגטון מת. היי!” קרא, “עוד לא. חכה רגע, אני מוכרח לגלות משהו קודם.”

האסל לא שם לב לעצמו; למעשה, הוא לא עשה רושם שהוא בכלל מודע לעצמו.

הוא צעד צעד אחורנית אל הקולונל וירה בו. בקורקבן. הקולונל וושינגטון התמוטט, מת לגמרי.

הרוצח הראשון בחן את הגופה, ואז, תוך התעלמות מנסיונותיו של אסל לעצור בעדו ולערבו בוויכוח, פנה והסתלק, כשהוא ממלמל לעצמו בארס.

“הוא לא שמע אותי,” תמה האסל. “הוא אפילו לא חש בי. ומדוע איני זוכר כשניסיתי לעצור את עצמי כשיריתי בקולונל לראשונה? מה לעזאזל קורה פה?”

מוטרד ביותר ביקר הנרי האסל בשיקאגו, וקפץ למרכז הסקוטש של שיקאגו בתחילת שנות הארבעים.

שם בהמולה החלקלקה של לבני גרפיט ואבק גרפיט שאפפה אותו, איתר איטלקי בשם פרמי.

“חוזר על עבודתה של מארי קירי, אני רואה, בוטורה?” אמר האסל.

פרמי הביט סביבו כאילו ראה או שמע משהו.

“חוזר על עבודתה של מיס קירי בוטורה?” שאג האסל.

פרמי הביט סביבו כאילו ראה או שמע משהו.

“מנין אתה, אמיגו?”

“ממשלתי.”

“מהממשלה?”

“סתם מהממשלה. זה נכון, בוטורה, שמארי קירי גילתה את הביקוע הגרעיני עוד באלף תשע מאות ומשהו?”

“לא! לא! לא!” קרא פרמי. “אנחנו הראשונים וטרם הצלחנו. משטרה! משטרה! מרגל!”

“הפעם אכנס להיסטוריה,” רטן האסל. הוא שלף את ה־0.45 שלו, רוקנו לחזהו של ד"ר פרמי, וציפה למאסר, או להנצחה בעתונות.

לתדהמתו לא התמוטט ד"ר פרמי. הוא רק בחן את חזהו בזהירות, ולאלו שנענו לקריאתו אמר: “אין זה ולא כלום. חשתי בתוכי תחושת צריבה פתאומית היכולה להיות כאב בעצב הלב, אך מן הסתם זהו גאז.”

האסל היה נסער מכדי להמתין להחזרה האוטומטית של מכונת הזמן. במקום זה חזר מייד ל’אוניברסיטה נידחת' בכוחו שלו. זה היה צריך לתת לו רמז, אך הוא היה טרוד מכדי להבחין. היה זה באותו זמן שאני הבחנתי בו בראשונה (1913–1975) דמות עמומה חולפת על פני מכוניות חונות, דלתות סגורות וקירות לבנים, כשאורה של החלטתיות סהרורית נסוך על פניו.

הוא החליק לספריה, מוכן לדיון מייגע, אך לא הצליח להביא את הקטלוגים לידי הבחנה בו או שמיעתו. הוא הלך למעבדה לפעולות שמחוץ לשורת הנוהל שם היו לסם, ‘המחשב־החד־מגמתי־רב־הערוצים’, מתקנים בעלי רגישות גבוהה עד ^700–10 אנגסטרם⁴.

סם לא יכול היה לראות את הנרי, אך הצליח לשמעו דרך מעין תופעה של הפרעה בגלים.

“סם,” אמר האסל, “גיליתי תגלית מזעזעת.”

“אתה תמיד מגלה תגליות, הנרי,” התלונן סם.

“מכסת המידע שלך מלאה. האם עלי להתחיל סליל חדש עבורך?”

“אבל אני זקוק לעזרה. מי הסמכות המובילה בזמן, ע”ע רציפות מסע של, ב–?"

“ישראל לנוקס, מכניקה מרחבית, פרופסור ל–’מל'.”

“איך אפשר להתקשר איתו?”

“אי אפשר הנרי, הוא מת,” אמר. “הוא מת ב־75'.”

“איזו סמכות בחיים יש לך למסע לזמן מסע ב–?”

“וילי מרפי.”

“מרפי? ממחלקת ‘הטראומה שלנו עצמנו’? סוף סוף. היכן הוא כעת?”

“לאמיתו של דבר, הנרי, הוא הלך לביתך כדי לשאול אותך משהו.”

האסל חזר לביתו מבלי ללכת, חיפש במעבדתו ובחדר העבודה שלו מבלי למצוא איש.

ולבסוף צף לחדר המגורים, שם היתה אשתו הג’ינגית בזרועות אחר.

(כל זאת, כפי שאתם מבינים, תוך דקות ספורות מרגע יצירתה של מכונת הזמן… כזה הוא טיבו של הזמן והמסע בזמן).

האסל טיהר את גרונו פעם או פעמיים, וניסה לטפוח על כתפה של אשתו. אצבעותיו חלפו דרכה.

“סליחה מותק, וילי מרפי הגיע אלי?”

אז הביט מקרוב וראה שהאיש המחבק את אשתו הוא וילי מרפי עצמו.

“מרפי!” קרא האסל. “בדיוק מי שחיפשתי. היתה לי חויה מוזרה ביותר.”

ומיד זינק האסל לתיאור חי של החויה המוזרה ביותר, שהיה בערך כך: “מרפי,U – V = (u½ – U¹⁴) (U^A + U^X + V^Y + V^B) אך שג’ורג' וושינגטון F(X) Y²ØDX ואנריקו פרמי, F(U^½)_DXDT חצי מארי קירי, אז מה עם כריסטופר קולומבוס כפול ריבוע שורש מינוס א' אחד?”

מרפי התעלם מהאסל, וכמוהו גם הגברת האסל. שירבטתי את משואותיו של האסל על גבה של מכונית חולפת.

“אנא הקשב לי, מרפי,” אמר האסל. “גרטה יקירתי, איכפת לך לעזוב אותנו לרגע? למען השם אולי תפסיקו שניכם את השטויות האלו? זה רציני.”

האסל ניסה לגעת בהם אך לא הצליח לגעת בהם יותר מאשר הצליח להישמע. פניו האדימו שנית, והוא היכה באשתו ובמרפי בזעם, כמו להכות גאז אידאלי. חשבתי שמוטב יהיה להתערב.

“האסל!”

“מי זה?”

“בוא החוצה לרגע, אני רוצה לדבר איתך.”

הוא נורה דרך הקיר, “היכן אתה?”

“כאן.”

“גם אתה.”

“מי אתה?”

“שמי לנוקס. ישראל לנוקס.”

“ישראל לנוקס, מתימטיקה מרחבית, פרופסור ל– ‘מל’.”

“הוא ולא אחר.”

“אבל נפטרתָ ב־75'.”

“נעלמתי ב־75'.”

“מה זאת אומרת?”

“המצאתי מכונת זמן.”

“בחיי, גם אני,” אמר האסל. “באחר צהריים זה עצמו. הרעיון הבזיק בי, אינני יודע למה… ועברתי חויה מוזרה. לנוקס, הזמן איננו רצף.”

“לא?”

“הוא סדרה של חלקיקים נפרדים… כפנינים על חוט.”

“כן?”

“כל פנינה היא עכשיו. לכל עכשיו עברו ועתידו שלו. אולם הם נפרדים ואינם מתיחסים לאחרים. רואה? אם –A = A_1+A2^YRØAX(B1), אז…”

“עזוב את המתמטיקה, הנרי.”

“זהו מעין מעבר קוואנטי של אנרגיה. הזמן קורן ביחידות חשמליות או במנות. אנו יכולים לבקר בכל מנה נפרדת ולגרום לשינויים בתוכה, אך שינוי ביחידה אחת אינו יכול להשפיע על כל יחידה אחרת. נכון?”

“לא נכון,” אמרתי בצער.

“מה זאת אומרת לא נכון?” אמר, מנופף בידיו בזעם.

“לא נכון,” שניתי בתוקף. “אתה מוכן להקשיב לי, הנרי?”

“המשך,” אמר.

“האם הבחנת שאיבדת מממשוּתך? שנעשית עָמוּם? שוב אינך תלוי בחלל ובזמן.”

“כן?”

“הנרי, לרוע המזל הרכבתי מכונת זמן ב־75'.”

“כבר אמרת. שמע, מה עם מקור כוח? אני משתמש בכ־73 קילוואט בשעה.”

“עזוב את מקור הכוח, הנרי. בנסיעתי הראשונה לעבר, ביקרתי בפלייסטוקן. רציתי לצלם את המסטודון, את עצלן הקרקע הענק, ואת נמר שן־חרבות. כשנסעתי לאחור כדי להכניס לשדה הראיה שלי את המסטודות בת/6.3 ב־100/'1 השניה, או על סולם ה־LVS…” אמרתי.

“עזוב את ה־LVS,” החזיר.

“כשפסעותי לאחור, הרגתי חרק פלייסטוקני קטן.”

“אהה!” אמר האסל.

“התקרית הפחידה אותי, עלו בי תמונות המתארות את שיבתי לעולמי שלי ומציאתו שונה לחלוטין, כתוצאה ממות יחיד זה. תאר לך את הפתעתי כששבתי לעולמי, ומצאתי שדבר לא השתנה.”

“אוהו,” אמר האסל.

"הסתקרנתי. חזרתי לפלייסטוקן והרגתי את המסטודון. דבר לא השתנה ב־1975.

חזרתי לפלייסטוקן וטבחתי את כל חיות הבר… עדיין ללא תוצאות. חלפתי בזמן בסערה הרגתי והשמדתי, בנסיון לשנות את ההוה."

“פעלת ממש כמוני,” קרא האסל. “מוזר שלא נתקלנו זה בזה.”

“לא מוזר כלל.”

“חיפשתי את קולומבוס.”

“ואני חיפשתי את מרקו פולו.”

“תפשתי את נפוליאון.”

“אני חשבתי שאיינשטיין חשוב יותר.”

“מוחמד לא שונה הרבה – ציפיתי ממנו להרבה יותר.”

“אני יודע, גם אני תפשתי אותו.”

“מה זאת אומרת, גם אתה תפשת אותו?” תבע האסל.

“הרגתי אותו ב־16 בספטמבר, 599, בסגנון הישן.”

“מה? אני תפשתי את מוחמד ב־5 בינואר, 598.”

“אני מאמין לך.”

“אבל כיצד ייתכן ששנינו הרגנו אותו זה אחר זה?”

“שנינו הרגנו אותו.”

“זה לא יתכן.”

“נערי,” אמרתי. “הזמן הוא סובייקטיבי לחלוטין. הוא עניין פרטי… חוויה פרטית. זמן אובייקטיבי אינו בנמצא ממש, כשם שאהבה אובייקטיבית או נפש אובייקטיבית אינן בנמצא.”

“זאת אומרת שהמסע בזמן אינו אפשרי? אבל עשינו זאת.”

“ודאי. וכך גם רבים אחרים, ככל הידוע לי. אך כל אחד מאיתנו נוסע בעברו שלו, ושלו בלבד. אין רצף אוניברסלי, הנרי. ישנם רק בליונים של פרטים, כל אחד והרצף שלו, ואין רצף אחד משפיע על משנהו. אנו דומים למיליונים של איטריות ספגטי באותו סיר. נוסע בזמן אינו יכול לפגוש נוסע אחר בעבר או בעתיד. כל אחד מאיתנו חייב לנסוע במעלה ובמורדה של האיטריה הפרטית שלו.”

“אך אנחנו נפגשים כעת.”

“שוב איננו בחזקת נוסעים בזמן, הנרי. אנחנו הפכנו לרוטב הספגטי.”

“רוטב?”

“כן. אנחנו יכולים לבקר בכל איטריה שתעלה על דעתנו, כי השמדנו את עצמנו.”

“אינני מבין.”

“כשאדם משנה את העבר, הוא משפיע רק על עברו שלו… העבר כמוהו כזיכרון. כשאתה מוחק את זכרונו של אדם, אתה מוחה אותו. אך לא איש מלבדו. אתה ואני מחקנו את עברנו. עולמותיהם האינדיבידואליים של האחרים ממשיכים להתקיים כמקודם, אך אנו פסקנו להתקיים.”

“מה זאת אומרת… פסקנו להתקיים?”

“עם כל פעולת השמדה התמוטטנו מעט. כעת נעלמנו לגמרי. ביצענו כְרוֹנוֹסַיד”⁵. אנו רוחות רפאים. אני מקווה שהגברת האסל תהיה מאוד מאושרת עם מר מרפי… בוא נלך לאקדמי'⁶. אמפר מספר סיפור גדול על לודויג בולצמן."

"הממ… נדמה לך שאתה או גאז ביצות, או תופעה אטמוספרית, או אשלייה אופטית, הו, הו באמת יש לך בעיה של זהות!!"

פאראמיתוס פאראבולי

פיליפ חוזה פארמר התפרסם בתור מי ששבר את ‘קשר השתיקה’ סביב נושא המין, קשר שרדף את ז’אנר המד"ב שנים רבות. הנושא החביב עליו היה יחסי אהבה בין יצורי אנושי לבין ביננים חוץ־ארציים. (כדוגמת ‘נאהבים’, ספרו היחיד שראה עד כה אור בעברית, בהוצאת זב"מ). המעשייה שלפנינו איננה שייכת לקטגוריה זאת, והיא מציגה גישה משעשעת – וסארקאסטית עד אימה – לבעייה הרצינית של זיהום סביבתי…

* * *

“אתה חייב להודות שמעבדות סרנדיפיטוס טיהרו את הערפיח,” אמר ד"ק קֶרְלְס.

הוא התנודד וריקד, חרטום נעלו השמאלית מכה ברצפה וכמו תופסו ומושכו אחורנית. הוא היה כימאי נמוך מאוד, בגיל העמידה, ושמן. קודקודו נראה כגבו של חזיר, וקולו היה גבוה ודק.

“ערפיח, ערפיח!” אמר ד"ר סקאנט. הוא נָחַר כאילו היה אפו מלא תחמוצת החנקן. “איזו מין בעית זיהום יוצרים לדעתך כמה טריליונים של עָשׁים, אה? אלי שבשמיים, עדיין מפנים אותם מהדרכים בדחפורים. אני עצמי הייתי חייב לעצור כדי לנקות את צינור המפלט שלי! פעמיים! אלי שבשמיים!”

קרלס חייך וטלטל את ראשו ושפשף את ידיו.

“למָעֵט הכישלון שנחל, הוכתר הניסוי בהצלחה, בכך אתה חייב להודות.”

הפקח־מדען הפדראלי לא השיב. הוא סקר את המעבדה הענקית. צינורות ואביקים ביעבעו, רתחו והמו. נוזלים צבעוניים זרמו מעלה ומטה בעיקולי צינורות פלסטיק וזכוכית שקופים. לוח בקרה פעם באורות ושריקות וצלצולים, גנרטורים התיזו ניצוצות מתפתלים קדימה ואחורה, כשחקני בייסבול רובוטיים המתחממים בטרם משחק.

שני אנשים עטויי חלוקים לבנים מזגו כימיקאלים למבחנות, והמבחנות הפיצו ענני כפור נתעבים, מרושעים למראה ולריח.

“היכן לעזאזל השולחן?” רטן ואן סקאנט. הוא היה איש גבוה מאוד וכביר כרס עם משקפיים ושפם בלונדי עבות, והוא דיבר כל הזמן מאחוריו – או דרכו – של סיגאר גדול ירוק.

“איזה שולחן?” צייץ ד"ר קרלס בהתרפסות.

“השולחן עם הסדין שמתחתיו ממתינה המפלצת לברק שיעוררה לחיים, סתום שכמותך!”

קרלס צחק בעצבנות. “אה, אתה מתלוצץ! מרשים, לא?”

“צריך להיות,” גנח ואן סקאנט. “אתם, פסיכים שכמותכם, הרכבתם את זה רק כדי להרשים אותי.”

קרלס הביט על סביביו בחוסר־ישע.

ד"ר לורנצו חייך ונפנף אל ואן סקאנט. הוא היה נמוך ורזה מאוד והיה לו מצח קרח, עם מפל שיער אינשטייני מאחורי הקרחת, כפיצוי.

ד"ר מוף, גבוה מאוד, חמור־סבר, שערו גזוז בקווצות מסוגננות על מצחו, העווה פניו כלפי קרלס.

“אתה מתלוצץ, כמובן?” אמר קרלס. הוא ריקד אחורה ופוקק את פרקי אצבעותיו ללחן ‘הפיראטים מקנזאס’.

“האם אינכם שוכרים כאן איש מלבד פסיכוטים?” אמר ואן־סקאנט.

“מעבדות סרנדיפיטוס אינן שוכרות אלא את המיטב,” אמר קרלס.

ואן־סקאנט עצר ונעץ את עיניו. ד"ר לורנצו מזג את תוכנו של בזיך גבוה לתוך ערדל גומי, וד"ר מוף החזיק בקצה הערדל שלא ייפתח וניער אותו.

“אני חושב שהם בוחנים סוג חדש של גיפור,” אמר קרלס.

מוף הציב את הערדל על הרצפה והוא ולורנצו נסוגו. הערדל, נוקשה כמלח בתום חופשה בת שלושה ימים, געש. אחר כך קיפץ כקנגורו במורד המעבר בין השולחנות, היכה בכותל, ניתר, ולא נפל אלא התפרץ.

הנוזל השחום ניתז על פני מחציתו של החדר הענק. ד"ר קרלס וד"ר ואן־סקאנט התבוננו בפיות פעורים.

“קפה!” זעק ואן־סקאנט. “אתם עושים קפה! על חשבון הזמן הממשלתי!”

“יה, אז זה מה שזה?” אמר קרלס, וליקק את שפתיו. “לא רע. טוב יותר ממה שהם עושים בדרך כלל. למרות שבעצם הם ניסו להכין מלט נמס. חה, חה!”

ואן־סקאנט מחה את הגועל החום מפניו בעזרת ממחטה. “אני אסגור את המקום הזה! אפסיק את הקרנות הפדראליות! אתם עובדים על חוזה ממשלתי ללוחמה בזיהום!”

ד"ר מוף, האיש הקטן עם הקווצות, אמר, “נכון למדי, דוקטור ואן־סקאנט היקר שלי. אבל אנחנו בהפסקת הקפה שלנו, ואיננו חייבים למסור דין וחשבון על מעשינו בזמן זה.”

הוא נפנה לד"ר קרלס.

“נקה את הבלגן הזה.”

קרלס נזדעף, “אני?” אתה ולורנצו עשיתם את הבלגן."

מוף סימן את סמל השלום בשתי אצבעות, דחף אותן לעיניו של קרלס, חבט על ראשו בכף ידו, היכה בבטנו, והלם במצחו בשנית כשקרלס התקפל.

“אל תענה כך לעוזר מנהל הפרוייקט!”

קרלס כשל ואילו ואן־סקאנט צפה בו בעיניים קרועות לרווחה.

“אין צרות רבות מדי עם המשמעת כאן,” אמר ד"ר מוף. “אנו מנהלים את הספינה ביד רמה.”

ואן־סקאנט בא בעקבות מוף. ד"ר קרלס הקל כנראה על מכאוביו בעזרת נוזל מצפחת שהעלה מכיסו.

“ההשראה נמצאת במקומות רבים,” אמר מוף, כשהבחין בהבעת השאלה על פניו של ואן־סקאנט. “לעיתים קרובות צץ בראשו של ד”ר קרלס רעיון לאחר לגימה ממעין החוכמה שלו, כשם שהוא קורא לו, חה, חה!"

“ברצוני לראות מייד את ד”ר לֶגְצֶנְבְרֵיינְז," אמר ואן־סקאנט.

“כן, הנה היא, בדיוק הולכת למשרדה,” אמר ד"ר מוף. “נכון שהיא לא רגילה? אני מאוהב בה, וכך גם שני עמיתי, האימבצילים! היא מסורה מכדי להינשא עדיין. היא מדענית צעירה ויפהפיה.”

“ומי זאת?” אמר ואן סקאנט, והצביע על נערה ענקית, מחוטטת פנים בחלוק מעבדה, שדידתה אותו רגע מתוך המשרד.

“זו בִּתה המטורפת.”

“מטרפת? מושכת, כוונתך?”

“ראש־דפוק,” אמר מוף. “אה, לא התכוונתי אליך, דוקטור! היא ראש־דפוק, לא שפויה, פסיכית אמיתית, אתה יודע. אבל בעלת רעיונות מבריקים! היא זאת שחשבה על העשים.”

“עכשיו הכול ברור,” אמר ואן־סקאנט.

כשהשיב את ממחטתו לכיסו, חש במשהו מפרפר. החרק שהוציא וזרק היה עש גדול ולבן שפיו דמוי יעה. הוא התעופף מסביב לחדר הגדול עד שחלף דרך אדים שעלו ממבחנה פתוחה בה ביעבע נוזל אדום כהה. העש צנח כאילו חטף התקפת לב ונפל למבחנה, שם התפרק לגורמים.

הנוזל האדום הפך צהוב בהיר.

דוקטור לורנצו יילל, מחדוה כפי הנראה, וקרא לעמיתיו ולנערה השמנה למהר למבחנה. בדיוק באותו רגע ניסה קרלס להתאים למערכת מורכבת למחצה צינור זכוכית שאורכו עשרה רגל. הוא נפנה לשמע זעקתו של לורנצו, וקצה הצינור היכה על עורפו של מוף. קול הפיצוח נישא בחדר הענק כולו. קרלס השמיט את הצינור על ראשו של מוף בעוד הלה נאבק לקום מן הרצפה. קרלס רץ, התכופף מאחורי שולחן, ושב והופיע ליד לורנצו.

מוף קם כושל מהרצפה, כשהוא ממשש את עורפו.

ואן־סקאנט הצטרף לקבוצה. דוחף את כריסו הגדולה כאילו הכילה מכתב מהנשיא, ואמר, “מה מעניין כל־כך?”

בינתיים איבדו עיניו של מוף את ברקן. הוא הביט בחשד אל קרלס, שהתכופף מעל למבחנה, שפשף את ידיו, וזימזם. מוף אמר, “אה, ד”ר ואן סקאנט, אני משער? כן, אין ספק שהעש מכיל את האלמנט, או האלמנטים, או צירופם של הנ"ל, החסרים. חיפשנו מזה זמן רב…"

“על חשבון זמן ממשלתי?”

“בשעת הארוחה שלנו.” אמר ד"ר לורנצו.

“יהיה פשוט יותר להשתמש בעשים מאשר לנסות לנתח את העש ולקבוע מהו הגורם המסוים האחראי לריאקציה זו,” אמר ד"ר קרלס. “חה, חה!”

“אין בעיות,” אמר ד"ר לורנצו. “פשוט נשלח את השָרת החוצה עם יעה ודלי.”

“מה החומר הזה?” זעק ואן־סקאנט, פניו סמוקים.

“מֵמֵס אוניברסאלי,” אמר ד"ר מוף בחיוך גאה.

ואן־סקאנט נאבק על נשימתו ואז כיוון את אצבעו כלפי המבחנה. “מֵמֵס אוניברסאלי? אבל המבחנה הזאת…”

“אה, הריאקציה לוקחת זמן,” אמר קרלס, מפוקק את פרקי אצבעותיו ומביט בשעונו, אשר מחוגיו הלבנים הגדולים הורו תמיד על 12:32, “למעשה…”

המבחנה נעלמה, והנוזל הצהוב ניתז על השולחן המכוסה נציץ.

פינה אחת של השולחן ורגל אחת נעלמו.

חור הופיע ברצפה, וצווחה מהחדר שמתחת בקעה ממנו. והרחק מטה, נשמעה לחישתם של צינורות קיטור פגועים. אחר נוסף על הלחישה בעבוע. רגע לאחר מכן, קול נתיזה.

“ניקב כנראה את הצנרת,” אמר ד"ר מוף בחיוך.

פניו של ואן־סקאנט הפכו מאדום לאפור.

“אלי!” זעק כששבה אליו לבסוף נשימתו. זה יגיע עד למרכז האדמה!"

ד"ר מוף העביר את ידו על פניו ועל קווצותיו ואז קרא, “פסיכים שכמותכם! הייתם צריכים להשתמש בפחות ממס כמו שאמרתי לכם!”

קרלס היה מימינו; לורנצו, משמאלו. אגרופיו הוטחו בפיו של איש־איש מהם בעת ובעונה אחת, והם כשלו אחורנית כשהם אוחזים בפניהם.

“עד כמה באמת יעמיק החומר הזה?” צרח ואן־סקאנט.

מוף מיצמץ, מישש את עורפו, ואמר, “מה? אה, זה! הממס מתאדה תוך מחצית השעה, כך שאין בעיות.”

רעם נמוך זיעזע את הבניין, ואז פרץ מהחור ברצפה נוזל שחור.

מאוחר יותר, לאחר דין ודברים מרובה, הוחלט שבאר הנפט היא רכושו של הממשל הפדראלי. ימים מספר לאחר שיושבה התביעה, היא כבר לא נחשבה ביותר. אבל זה כבר שייך לעתיד.

ואן־סקאנט, בדיווחו, הודה כי אין הוא זוכר רבות מאז הרגע בו שמע את הרעם. הוא חושב שד"ר קרלס לקח צינור פלסטיק גדול כדי להכניסו לחור ברצפה בתורת פקק. הוא חושב, אבל לא יישבע על כך, שקצה הצינור היכה על מצחו כשד"ר קרלס הסתובב עם הצינור על שכמו. הוא היה עד מדינה גרוע ביותר, וכך בוטלה התביעה נגד ‘מעבדות סרנדיפיטוס’ ומנהלתן, המדענית הצעירה היפהפיה, ד"ר לגצנבריינז.

עד ש‘סרנדיפיטוס’ עברו לבניין חדש, החלו הקידוחים באתר הנפט ודרום קליפורניה טוהרה מהעשים. ד"ר מוף, בעת ראיון לעיתונות, אמר, “כיצד היה על עמיתי ועלי לדעת כי אחד הרעלים האטמוספריים אשר מוטאציה של העשים הוכשרה לאוכלו יהיה זרז מין, וכי המוטאנטים יתרבו מעבר לכל פיקוח? אה, אנא אל תצטטו הערה אחרונה זו.”

ד"ר מוף גילה ש‘סרנדיפיטוס’ מפתחות מוטאציה של עטלפים שיוכלו לשַאֲבֵק את האויר. החברה גם פיתחה מוטאציה של עיזים שיכלו לאכול זיהומי קרקע ופסולת, וכרישים שיכלו לעכל זיהומי אוקיינוס.

באותו רגע עצמו היתה ד"ר לגצנגבריינז במשרדה עם בתה.

“אני צריכה גבר,” יבבה דסדמונה.

“מי לא?” אמרה אִמה.

דסדמונה ניפחה את גומי הלעיסה שלה ופזלה על הבועה הססגונית. אמה נמתחה. האם עלה בדעתה של דסדמונה עוד רעיון נפלא?

הבועה הגדולה קרסה לתוך הפה הגדול.

“את צריכה גבר?” אמרה דסדמונה. “את? האישה הכי יפה בעולם?”

“זה מה שמפחיד אותם,” אמרה ד"ר לגצנבריינז. “ואת אלו שלא בורחים, את הפרים עם ה־איי.קיו. הנמוך, אני לא סובלת. כך שמצבי גרוע כשלך. אירוני, לא?”

“ד”ר קרלס, ד"ר לורנצו, וד"ר מוף יישאו אותך תוך דקה, ולהם יש תואר ברפואה," אמרה הבת, מזילה ריר.

“גובהם חמישה רגל, וגובהי שישה רגל ושני אינץ',” אמרה האם. “חוץ מזה, אני לא בטוחה שהם לא מסטולים.”

“הם מבריקים!”

“שתי ההצהרות אינן בהכרח סותרות זו את זו.”

“אני לא רוצה מילים יפות. אני רוצה גבר. אני בת עשרים־וחמש!”

“יש לי האיש בשבילך,” אמרה האם. “פסיכואנליטיקאן.” והוסיפה, “בסנטוריום פרטי ממעמד גבוה ביותר.”

אלא שהיא לא התכוונה לזאת. בתה סיפקה ל‘סרנדיפיטוס’ את הגאונות היוצרת. היא עצמה, חרף גאונותה, היתה ביסודה מדענית אנאליטית, ושלושת עוזריה היו ביסודם יוצרי סינתזות. ללא טירוף, לא היה המדע מגיע למאומה, וד"ר לגצנבריינז ידעה זאת.

היא לבשה שמלה חשופה והדוקה ביותר וקראה לשלושה להתייעצות.

“לא אנשא עד שבִּתי תינָשא ותפסיק לנדנד לי על חיי המין שלה או על חסרונם של הנ”ל. הייתי מציעה מאהב, אבל היא, כידוע לכם, בלתי שפויה למדי, ומתעקשת להישאר בתולה עד שיהיה לה בעל. עכשיו, כל אחד מאיתכם, נאדות של איוולת, ביקש ממני פעמים רבות להנשא לו."

ד"ר קרלס נעמד, ריקד אחורנית, פוקק את פרקי אצבעותיו, ואמר, “אני חוזר על הצעתי.”

ד"ר מוף בעט בברכו וסטר לפניו פעמיים לפני שהגיע לרצפה. כשניסה ד"ר קרלס להתרומם, היכה על ראשו במגש הקפה, שהתכופף לצורת חצי־קסדה.

“אל תפריע!” אמר ד"ר מוף.

ד"ר לגצנבריינז אמרה להם מה עליהם לעשות. לכשסיימה שררה דממה ארוכה, שנשברה לבסוף בקריאתה של דסדמונה “אווריקה!” מהמעבדה. בכל עת אחרת, היו כולם מסתערים מבעד לפתח כדי לגלות באיזה רעיון חדש ניגף בוהנה הרוחני. ד"ר לגצנבריינז נשענה אחורנית, מתחה את זרועותיה וקימרה את גבה.

“שני ניצולים. אה, השניים שלא יישאו אותה, יורשו להגריל ביניהם מי יינשא לי.”

ד"ר מוף תפס את שערו העבות של ד"ר לורנצו ועקר חופן. לורנצו צרח, אחז בקודקודו וגנח.

“שאף פעם לא אתפוס אותך שוב מביט בה כך,” אמר מוף. “זה לא הגון.”

“תודה לך, ד”ר מוף," אמרה. “אינני סובלת תאוָה גלויה. במיוחד לא במדען. זה כל־כך לא־מקצועי.”

“העונג כולו שלי,” אמר מוף, קורן.

“מה שלא מוצא חן בעיני בעניין,” אמר ד"ר קרלס, נרתע ממוף. “הוא שהמפסיד חייב להסתפק בדסדמונה.”

“האם ישנו קורבן גדול מדי למען המדע?” שאל ד"ר מוף, מרעיד.

“מה עניין מדע לכאן?” אמר קרלס. “אלא אם כן אתה מוצא בכול את המדע?”

ד"ר לגצנבריינז אמרה, “אני מותירה זאת לכם רבותי להחליט מי יושם על ה… אה, יֵלך לעקידה איתה.”

היא קמה ושוב התמתחה, והשלושה גנחו.

“האם נראה על מה חשבה דסדמונה הפעם?”

“חשבתי,” אמרה דסדמונה. “שהאוכל הזה הולך ומידָמֶּה בטעמו לנסורת מיום ליום. אז החלטתי לנסות למצוא מעדן אחר. ואז חשבתי – נסורת. טרמיטים אוכלים נסורת ומשמינים ממנה. המעיים שלהם מכילים פּרוֹטוֹזוֹאָה, אתם יודעים, הטפילים הקטנטנים הפיצק’לעך האלה. הפרוטוזואה משתמשים באנזימים כדי לעכל את התאית שבעץ ולהפוך אותה לחומר ראוי לעיכול. או.קיי., אז אלפי טונות של נסורת ושבבי עץ פשוט נזרקים מדי שנה בשנה. למה לא לשמור אותם ולהאכיל בהם אנשים? אילו…”

“אילו יכולנו לפתח מוטאציה של פרוטוזואה שתחיה במעי האנושי, נכון?” אמר ד"ר לורנצו.

ד"ר מוף הלם על מצחו באגרופו.

“אימבציל! איך תשכנע אנשים לאכול עץ?”

“בכך שתהפוך אותו לערב לחיך, לטעים,” אמרה דסדמונה.

“בדיוק מה שעמדתי להשיב על שאלתי הרטורית,” אמר ד"ר מוף.

“הלואי שהיית נותן לי רק מכות רטוריות,” אמר ד"ר לורנצו. “המכות האמיתיות האלו כואבות, יודע?”

“אילו הפסקתי להכות אותך היית אומר ששוב אינני אוהב אותך,” אמר ד"ר מוף. “מספיק ליַלֵּל, לעבודה.”

דסדמונה, מאחר שהיתה משוגעת, אי אפשר היה להפקיד בידיה את הכימיקאלים המסוכנים והציוד היקר. אך היא הורשתה להשתמש בציוד ובכימיקאלים זולים בחיפושיה אחר משהו שיהפוך נסורת לטעימה. ד"ר קרלס פיקח על כל תנועה שלה. כשם שד"ר מוף אמר לאחר מכן, היתה זו החלטה רבת־מזל מצידו, אף כי נמתחה עליו ביקורת על שעשה את ד"ר קרלס לכלב־השמירה שלה.

ד"ר קרלס, נושא צינור זכוכית ארוך כדי לחברו למערכת שהקימה דסדמונה, הסתובב כשד"ר מוף קרא לו. הצינור הפיל מבחנה של חומצה פרוסית לתוך ניסויה של דסדמונה לאותו יום. התוצאה היתה התפוצצות קלה שגרמה לד"ר קרלס להסתובב בתנופה ולהכות בצינור על עיניו של ד"ר לורנצו. וכן מלח, שכאשר זרו אותו על נסורת, היה מביא דמעות הנאה לעיניו של כל אנין־טעם. המבורגרים מנסורת הפכו למזונה החביב של דסדמונה.

היא שכחה שדרושה פרוטוזואה כדי להפוך תאית למזון, ושטרם הצליחו לפתח מוטאציה של פרוטוזואה המסוגלת לחיות במעי האנושי. אך הדבר העצוב היה שהיא נותרה מכוערת כקודם, אם לא למעלה מזה. השומן הסתיר מבנה עצמות בלתי־אסתטי ביותר.

“דומה לאביה,” אמרה ד"ר לגצנבריינז.

יום אחד התעטש ד"ר קרלס לתוך מבחנה של פרוטוזואה, ולמחרת כבר הפכו החיידקים נסורת לפרוטאין. דסדמונה שתתה ספל מלא מהחיות הקטנות ובמהרה החלה לשוב ולעלות במשקל מדייטה שרק טרמיט היה אוהב.

שבוע לאחר מכן התרגז ד"ר לורנצו על ד"ר מוף וזרק עליו אביק של פרוטוזואה. מוף התכופף, והאביק עף דרך הדלת של שירותי הגברים ברגע בו יצא משם ד"ר קרלס. ד"ר מוף אמר שאין מה לדאוג, אפילו הופצה הפרוטוזואה במערכת הביוב העירונית. הפרוטוזואה לא תחדור למי השתיה, ואם כן אז מה?

למחרת קרא ד"ר ואן־סקאנט לכולם וביקש דו"ח התקדמות על הפרוייקטים ללוחמה בזיהום.

“אווריקה!” קראה דסדמונה, והפסיקה את הישיבה.

“מה עם נגיף שיושתל בבנזין או בכל דלק אחר הנשרף במכוניות ובתי חרושת? הוא רדום עד שהוא נפלט עם הגאזים. אז הוא מרכיב את הגאזים ומבטל את פעילותם, או תוקף את המזהמים ומפרקם במהירות. כך נחסל את הרעלים במקורם. הנגיפים מתרבים באויר, וממשיכים לאכול את תוצרי השריפה. ונוכל לפתח נגיפים אקוואטיים בשביל נהרות, אגמים ואוקיינוסים.”

שלושת המדענים לחצו זה את ידי זה ואילו האם קרנה אל בתה.

ואן־סקאנט אמר, “יופי. אבל אני רוצה דוח על מה שהושג, לא על מה שאתם עומדים לעשות באיזה מחוז מעורפל ודמיוני של העתיד.”

“ודאי, בוא בדרך זו,” אמר ד"ר מוף.

הוא הוביל את נציג הממשל לשולחן גדול, עליו סודר ציוד מתוחכם.

“עמיתי ואני השקענו שעות יגיעה רבות כדי לבנות את המתקנ’צ’יק הזה, המייצר מעטה לריאות. מעטה זה יסנן את הזיהום ויכניס רק אויר טהור. איך זה נראה לך, דוקטור?”

“אינני יודע,” אמר ואן סקאנט לאיטו. “משהו מוטעה בגישתכם לבעית הזיהום. אך איני מסוגל לאתרו בדיוק.”

מוף וואן־סקאנט לבשו חליפות מגן ונכנסו לחדר הביולוגי. שם הראה לו מוף את המוטאציות של העטלפים, הכרישים, והעיזים המכונפות.

“שים לב שלעיזים אין כלל רגלים,” אמר ד"ר מוף. “מכאן שיהיה עליהן לעוף כדי להגיע ממקום למקום. ומאחר שהן חיות גדולות, יהיה עליהן לנשום חזק בעת המעוף כדי להישאר באויר. כך שהן שואפות כמויות עצומות של אויר מזוהם, וקיבותיהם וריאותיהן המיוחדות שורפות את הרעלים. מאחוריהן נותר שובל של אויר נקי. מה שהעיזים המכונפות לא יעשו, יעשו העטלפים. או אולי זה להיפך.”

“האם לא ישרפו פילים מכונפים אויר קלוקל בכמויות גדולות עוד יותר?”

שאל ואן־סקאנט בלעג.

“אנא. אל תגלוש לאבסורד,” אמר ד"ר מוף.

“יש כאן משהו שאינני יכול לאתר בדיוק,” אמר ואן סקאנט, והניד בראשו.

ד"ר מוף לא סיפר לו, אך המתקנ’צ’יק שימש גם כגלגל רולטה לצורכי נישואין. היו במתקן שלושה כימיקאלים מיוחדים, שכל־אחד מהם היה באותו רגע חסר צבע, אך היה עתיד להפוך בסופו של דבר לצבע יסוד. האחד יהיה אדום; האחד, סגול; האחד, ירוק. צבעו של מוף היה אדום; של לורנצו, סגול; של קרלס, ירוק. ברירת אקראי העבירה את הכימיקאלים למערכת, ושלושת העמיתים לא ידעו איזה מהם יהיה הראשון לשנות את צבעו. הכול היה תלוי במזל.

האיש שצבעו יופיע ראשון יזכה בידה של דסדמונה.

“וכן, יהא האל בעזרו, בשאריתה!” גנח ד"ר מוף.

יום אחד נעלמו העיזים המכונפות, לאחר שכירסמו את סורגי הפלדה ואת קירות הזכוכית שחסמו בעדן.

ימים מספר לאחר מכן, סעדו שלושת המדענים ודסדמונה במעבדה כשד"ר לגצנבריינז יצאה ממשרדה, מכוסה מכף־רגל ועד ראש בקסדה וחליפה, שכן היתה בדרכה למגזר הנגיפים כדי לערוך שלב מתקדם של ניסוי. היא נופפה לקבוצה כשחלפה לידם; הגברים הפסיקו לאכול, נאנחו וגנחו.

רגע לאחר מכן הסתער ואן־סקאנט לחדר ופניו ארגמן.

“אתם סגורים!” זעק. “העיזים המעופפות המחורבנות שלכם אכלו מחצית ממכוניתי במגרש החניה! זה הקש האחרון! אני מבטל את כל החוזים הממשלתיים שלכם!”

ד"ר קרלס, ד"ר לורנצו וד"ר מוף זינקו לרגליהם וראשי הם התנגשו.

התוצאה היתה קול חבטה עז וקריאות כאב, והמדענים התגלגלו לאחור ואחזו בראשיהם.

האזעקה המחוברת למתקנ’צ’יק נשמעה, ואור כתום בהיר הבזיק.

“אלי!” צרח קרלס. “זה קרה!”

“מה? מה?” קראו ואן סקאנט ודסדמונה. דסדמונה התנהגה כבול עץ לאחרונה, אך כעת קמה.

ד"ר קרלס, מתעלף למחצה, נאחז במוף.

חוט ירוק התפשט בנוזל הבוצי החום שבצינורות המתקנצ’יק. כה צר היה לד"ר מוף על עמיתו, עד כי לא היכה אותו על שהניח עליו את ידיו.

ד"ר לגצנבריינז חשה ממגזר הנגיפים, מותירה את הדלת פתוחה.

“מה קרה? מה קרה?”

ד"ר מוף אמר, “זה גדול יותר מ…”

בום!

ענני אדום חום וממטרי נוזל ירוק מילאו את המעבדה. עד שחזרו המדענים ודסדמונה והתייצבו, התבהרה הראות. העננים נעלמו, ונגלתה מעבדה הרוסה וכתלים חרבים, שמאחוריהם היו מגזר הנגיפים וחדרי הזואולוגיה.

“הירוק לא משנה,” מלמל קרלס. “הצלבתי את אצבעותי כשנשבענו להישמע להחלטה המתקנ’צ’יק.”

“אתה תישא את דסדמונה, אחרת…” אמר ד"ר מוף.

“אחרת מה?” צייץ קרלס.

“אחרת זה!” אמר מוף, שבר אביק מלא נוזל צהוב על ראשו של קרלס, והעביר את שלהבתו של מבער בונזן על אחוריו כשנפנה הלה ממנו והלאה.

דסדמונה ירקה נוזל ירוק.

“אוף, אני מרגישה מצחיק,” מלמלה. היא יצאה מהמעבדה בנוקשות עצית.

“חושב שהיא בסדר?” אמר ואן־סקאנט. “הנגיף הזה התפזר בכל השטח, ורק האל יודע למה יגרמו הכימיקאלים שבמתקנ’צ’יק.”

“לא יגרמו כל נזק,” אמר מוף. “אני מוכן לערוב לכך בשמי הטוב.”

“אנחנו אבודים!” אמר ואן־סקאנט, ויצא את החדר בפיק ברכים.

דסדמונה שוטטה לה, שרה, עד שמצאה מגרש ריק, בו לא כוסתה האדמה הטובה. ושם עמדה ללא תנועה, זרועותיה פשוטות לצדדים, ושורשים, עדיין בשר־ודם למחצה, ביצבצו וחדרו לאדמה דרך נעליה.

ביום הרביעי, היא הצמיחה ניצנים.

באותו זמן עברו מאות אלפי תושבים בדרום קליפרתיה מטאמורפוזה דומה.

גורמי הזיהום עברו שינוי למשהו שאינו מזהם ומשנה דו־תחמוצת הפחמן לחמצן רצוי. ‘סרנפידיטוס’ מצאו את הפיתרון האידיאלי.

רק אדם אחד לא עבר את המטאמורפוזה. היא לבשה חליפת מגן בעת הפיצוץ ולא הורידה אותה עד שהיתה בטוחה כי הסכנה חלפה.

היא היתה היצור האנושי היחיד שנותר בעולם.

פעמון הדלת צילצל.

היא קמה מהמיטה ופתחה את הדלת הקדמית.

שלושה עצים בגודל־אדם עמדו בכניסה.

“קרלס, לורנצו, מוף!” קראה ד"ר לגצנבריינז.

באופן כלשהו, הם השתרשו ואיתרו אותה. האהבה מנצחת הכול.

הם ניסו להיכנס מבעד לדלת בעת ובעונה אחת, אפילו היו עדיין אנושיים, היו נתקעים. אך עם זרועותיהם – ענפיהם – הפשוטים, לעולם לא היו מצליחים להיכנס אף לחוד.

לבסוף, הובילה אותם ד"ר לגצנבריינז לחצר האחורית, שם היכו שורש ברטט של רווחה. היא חזרה למיטה מבלי לסגור את החלון, מעשה שהיה בגדר שגיאה. היא התעוררה כששני ענפים מלטפים מה שחשבה למקומות אינטימיים.

שני העצים האחרים הטיחו את ענפיהם בזה שהצליח להגיע אליה. היא שלחה יד וקטפה כמה מפירותיו של מוף – היא חשבה שהיה זה מוף – והעץ הרעיד. הענפים נשמטו ואחיזתם רפתה.

האחרים המשיכו לחבוט בו בענפיהם.

למחרת היו כל השלושה נוקשים וחסרי־תנועה כיאה וכנאה לעצים, ועורם הפך כהה לחלוטין.

האביב בא. משהו קיפץ עמוק בתוכה של ד"ר לגצנבריינז. היא חשבה שהלואי ולא אכלה מעולם מפריו של מוף.

קרל סאגאן

כוכב הלכת נוגה אינו אלא כוכב־שביט לשעבר, שנפלט לפני כמה אלפי שנים מקרבו של צדק, ועבר קרוב מאוד לכדור־הארץ, ממש על סף התנגשות.

אותו ארוע קוסמי מרשים הוא הוא האחראי לנסים המתוארים בתנ"ך (מכות מצריים, חציית ים סוף במדבר, הקרב של יהושע בגבעון, מפלת צבאו של סנחריב, ועוד), וכן בסיפורים ואגדות קדומים של עמים אחרים…

אלה הן מקצת מרעיונותיו המוזרים של עמנואל ווליקובסקי, כפי שפורסמו בשנות ה־50 בספרו ‘עולמות מתנגשים’ וזכו לתהודה רבה.

הבוז והלעג מצד הקהיליה המדעית, ובצידם תביעות של מדענים מסויימים להחרים את הספר ולאסור על הפצתו, השיגו את התוצאה ההפוכה, ועד היום יש לתאוריות של ווליקובסקי חסידים רבים, הרואים בו סמל הנונקונפורמיזם המדעי.

בגלל אופי רעיונותיו קושרים אותם רבים, בצדק או שלא בצדק, למדע הבדיוני. ומכיוון שברור שאין להם כל אחיזה במציאות, הרי שזה לכל היותר מדע בדיוני רע מאוד…

האסטרונום והאקסוביולוג הנודע קרל סאגאן ניסה לאחרונה לטפל בתאוריות של ווליקובסקי ללא משוא־פנים וללא דעות קדומות. לנתח אותן אחת לאחת ולהוכיח בצורה שקולה, שאין להן כל שחר. בגליון הקודם הובא החלק הראשון של מאמרו, ובו דן קרל סאגאן בהתאמות המופלאות בין אגדות עמים שונים, באי־סבירותו המוחלטת של ארוע כמו פליטת כוכב־שביט מתוך הצדק והפיכתו לכוכב־לכת ועוד.

לפנינו חלקו השני (והאחרון) של המאמר ובו, בנוסף על ניתוח ענייני של בעיות נוספות שמעוררת התאוריה של ווליקובסקי, גם הרהורים אחדים על יחס המדענים אל האיש ועל הסיבות לנהייה הרבה אחר רעיונותיו המפוקפקים.

לחלק הקודם

* * *

בעיה 3: סיבוב כדור־הארץ

חלק ניכר מהקצף שיצא על ‘עולמות מתנגשים’ התעורר, ככל הנראה, בגלל טענתו של ווליקובסקי שסיפור הקרב של יהושע בן־נון בגבעון, וכן סיפורים אחרים, מלמדים שסיבוב כדור־הארץ סביב צירו הואט אי־פעם עד כדי עצירה מוחלטת. נכון שהאטה הדרגתית של סיבוב כדור־הארץ יכולה להתרחש בפרק זמן הקטן בהרבה מיום, מבלי שמישהו ייפגע מדבר זה כשלעצמו, אפילו לא נטיפים או צורות גיאומורפולוגיות עדינות אחרות. האנרגיה הדרושה לעצור את סיבוב כדור־הארץ אינה מספקת בכדי להתיכו, אם כי תורגש בוודאי עליה ניכרת במידת־החום: מימי האוקיאנוסים יגיעו לנקודת הרתיחה – תופעה שמתעלמים ממנה מקורותיו העתיקים של ווליקובסקי.

אך לא אלה הן הסיבות הרציניות ביותר להתנגדות לפרשנותו של ווליקובסקי על ספר יהושע. אולי הרצינית שבהן היא דווקא הצד השני של אותו מטבע: כיצד זה החל כדור־הארץ להסתובב שוב, ובערך באותה מהירות־סיבוב? כדור־הארץ אינו יכול לעשות זאת מעצמו, בגלל חוק שימור התנע הזוויתי. נראה שווליקובסקי אפילו לא היה מודע לכך שזוהי שאלה שיש לתת עליה את הדעת.

אין גם שום רמז לכך שעצירת כדור הארץ באמצעות התנגשות עם כוכב־שביט הינה סבוכה יותר מאשר כל שינוי אחר במהירות סיבובו. למעשה, הסיכוי לכך שמפגש קרוב עם כוכב שביט יבטל בדיוק את התנע הזוויתי הסיבובי של כדור־הארץ, הינו זעיר למדי; והסיכוי לכך שמפגשים חוזרים מסוג זה, אם אמנם יקרו, יניעו שוב את כדור הארץ להסתובב אפילו בקצב הדומה לקצב של סיבוב אחד ל־24 שעות הינו זעיר בריבוע.

*

בעיה 4: גיאולוגיה ארצית ומכתשי־הלבנה

ווליקובסקי מאמין, בצדק, שמצב של סף־התנגשות של הארץ עם כוכב־לכת אחר, מן הדין שיביא לידי תוצאות דרמטיות – בגלל השפעות של כוחות כבידה וגיאות, וכן כוחות חשמליים ואלקטרומגנטיים (בנקודה זאת דבריו אינם ברורים ביותר). לפי טענתו (עמ' 96–97), “בתקופת יציאת־מצריים, כאשר העולם כולו היטלטל והזדעזע… כל הרי הגעש ירקו לָבָה וכל היבשות רעדו.” (הדגשות שלי.)

אין כמעט ספק שרעידות אדמה היו אכן מתרחשות בעת סף־התנגשות שכזאת. לפי ממצאי הסֵיסמומֶטרים שהוצבו על הירח במבצעי ‘אפולו’, השכיחות המירבית של רעידות־ירח היא בעת שכדור־הארץ קרוב אליו ביותר, ויש סימנים שגם רעידות האדמה הן שכיחות יותר באותו זמן. אך הטענה בדבר פעילות וולקאנית מוגברת של “כל הרי הגעש,” זה כבר סיפור אחר. קל למדי לקבוע את גילה של לָבה וולקאנית, ומה שווליקובסקי היה צריך לעשות זה לערוך היסטוגראמה של מספר זרימות הלבה על פני כדור־הארץ כפונקציה של הזמן. אני משוכנע שהיסטוגראמה כזו היתה מוכיחה שלא כל הרי הגעש היו פעילים בין השנים 1500 ו־600 לפני הספירה ושבתקופה זו לא היו בכלל תופעות וולקאניות חריגות.

ווליקובסקי מאמין שהיפוכי השדה הגיאומגנטי נוצרים בהשפעת התקרבות של כוכב־שביט. אך הממצאים הרשומים מבדיקות מגנטיות של סלעים מראים בברור שהיפוכי־שדה אלה מתרחשים בערך אחת למיליון שנים, כמעט בדיוק של שעון, ולא ארעו כלל בכמה אלפי השנים האחרונות.

טענתו של ווליקובסקי שעיצוב רכסי ההרים התרחש לפני כמה אלפי שנים מופרכת מעיקרה על ידי כל הממצאים הגיאולוגיים, המוכיחים שההרים נוצרו לפני עשרות מיליוני שנים, ואף מוקדם יותר.

מכתש 'מסקלין' על פני הירח

ווליקובסקי מאמין שאת הירח, שאינו חסין בפני האסונות כדוגמת אלה הארציים, פקדו ארועים טֶקטוניים דומים לפני אי־אלו אלפי שנים, ושרבים ממכתשיו נוצרו אז. גם רעיון זה מעורר בעיות אחדות: דגימות מקרקע הירח שלוקטו במבצעי ‘אפולו’ אינן מעידות על כל המסת סלעים שארעה שם לפני פחות מכמה מאות מיליוני שנים.

יתר על כן, אם אכן נוצרו מכתשי הלבנה בשפע, לפני 2700 או 3500 שנים, הרי שבאותו זמן היו צריכים להיווצר באופן דומה מכתשים גם על פני כדור־הארץ, ובקוטר העולה על קילומטר. הסחף על פני האדמה איננו מספיק בכדי למחוק שום מכתש בעל גיל וגודל שכזה; ואמנם, אין בנמצא אף אחד כזה. בנוגע לשאלות אלה נראה שווליקובסקי התעלם מעדויות מכריעות, המערערות באופן חמור את יסודות השערותיו.

ווליקובסקי מאמין שהמעברים של נוגה או מאדים בסמיכות קרובה אל כדור הארץ יצרו גלי גיאות בגובה של קילומטרים לפחות (עמודים 70–71); לאמיתו של דבר, אילו אכן התקרבו כוכבי־הלכת זה אל זה עד כדי כמה עשרות אלפי קילומטרים (כפי שהוא סבור), היו צריכים להיווצר גלי גיאות (הן של מים והן של חומר מוצק מקליפת האדמה) בגובה של מאות קילומטרים. את זה ניתן לחשב בקלות על פי גלי הגיאות הנוצרים בהשפעת הירח בימינו אלה. למיטב ידיעתי, אין שום ראייה גיאולוגית להצפה כלל־עולמית בכל זמן שהוא בין המאה השישית והחמש־עשרה לפני הספירה. אילו ארעו מבולים כאלה, ולו אף לפרקי זמן קצרים, היו צריכים להותיר אחריהם אי־אלו עקבות גיאולוגיות ברורות. ומה באשר לממצאים ארכיאולוגיים ופאליאונטולוגיים? הידועים מקרים ברורים של כליית בעלי חיים כתוצאה ממבולים כאלה, באותן תקופות?

*

בעיה 5: כימיה וביולוגיה של הפלנטות ה’ארציות'

לתיזה של ווליקובסקי יש כמה השלכות ביולוגיות וכימיות משונות וגם סתם בלבול מושגים בסיסיים. הוא איננו יודע, כנראה (עמ' 10), שהחמצן על פני האדמה נוצר בתהליך הפוטוסינטזה של צמחים ירוקי־עלים. הוא אינו מזכיר את העובדה שהצדק מורכב בעיקר ממימן והֶליום, בעוד שאטמוספירת הנוגה (אשר לפי השערתו נפלטה מתוך הצדק), מורכבת רובה ככולה מדו־תחמוצת הפחמן. עובדות מרכזיות אלה מעמידות את רעיונותיו בספק רציני. ווליקובסקי גורס שהמן שאכלו בני־ישראל במדבר סיני, מקורו בכוכב־שביט ולפיכך מצויות פחמימות הן על פני הצדק והן על הנוגה. מצד שני הוא מצטט מקורות למכביר בדבר אש וחומרי דלק הניתכים מן השמיים, והוא מפרש זאת כחומר דלק כדוגמת נפט המצוי בגרמי השמיים, ואשר כנראה הוצת באטמוספירה המחמצנת של כדור־הארץ. מכיוון שווליקובסקי משוכנע באמיתות שני סוגי הארועים הללו ובזהותם, הרי הוא מפגין בכך בלבול יסודי בין פחמימות לבין פחמימנים, וכנראה נדמה לו שבני־ישראל אכלו דלק־מנועים ולא מזון שמיימי בעת נדודיהם במדבר…

ועוד יותר קשה להתייחס ברצינות למסקנתו של ווליקובסקי לפיה כיפות הקטבים של המאדים עשויות מאותו מן, שהינו חומר “שטיבו, ככל הנראה, כשל הפחמן” (עמ' 366). אולם בדיקות הספקטרום האינפרה־אדום של קוטבי המאדים, שנעשו על ידי החלליות ‘מרינר 6’ ו’מרינר 7' ב־1969 מוכיחות שהרכב הקטבים רחוק מאוד מלהיות דומה לפחמימות. חלליות אלה, וכן ‘ויקינג 1’ ו’ויקינג 2' ליקטו מספיק ראיות המוכיחות בעליל שכיפות הקטבים של המאדים מכוסות במים קפואים ובדו־תחמוצת־פחמן קפואה.

קשה להבין את התעקשותו של ווליקובסקי בדבר מקורו החוץ־ארצי של שמן־האדמה, או הנפט. סיפורי ‘גשם־האש’ וה’נפטא' שהוא עצמו מצטט, מוצאם בדיוק מאותם חבלי־עולם המבורכים במרבצי נפט טבעיים, ולפיכך יש הסבר ישיר ופשוט לאותם סיפורים. כמו כן, קשה מאוד להבין מתוך גירסתו, כיצד ייתכן, אם אכן נפל הנפט מן השמיים בשנת 1500 לפני הספירה, שמרבצי שמן־האדמה מעורבבים במאובנים כימיים וביולוגיים לרוב, שגילם עשרות ומאות מיליוני שנים. לעומת זאת, תשובה מיידית לכך נותן ההסבר הגיאולוגי הפשוט והוא שמוצאו של שמן־האדמה הינו מצמחיית תקופת הפחם ותקופות קדומות אחרות, ולא מכוכבי־שביט.

מכות מצרים: ערוב

משונים עוד יותר הם רעייונותיו של ווליקובסקי בדבר חיים חוץ־ארציים. הוא מאמין שה’עֶרוֹב' המוזכר בספר ‘שמות’ – ובמיוחד הזבובים – אכן הומטר מכוכב־השביט שלו. אם כך, האם עלינו לצפות למציאת זבובי־בית (או ה’דרוסופיליה מֶלַנוֹגַסטֶר') בענני הצדק והנוגה, במחקרי החלל הבאים שלנו? ווליקובסקי קובע במפורש: “הנוגה, ולכן גם הצדק, מאוכלסים על ידי ‘ערוב’” (עמ' 369). האם תתמוטט התאוריה של ווליקובסקי אם לא נמצא שם שום זבובים?

הרעיון שמכל בעלי החיים של עולמנו, הזבוב לבדו מוצאו מחוץ לכדור הארץ, מזכיר באורח מוזר את קביעתו הנרגנת של מרתין לותר, שאמר “בניגוד לכל יתר בעלי החיים, שנבראו על ידי האלוהים, הזבוב נברא בוודאי על ידי השטן, שכן אין בו שום תועלת מעשית.” אולם הזבובים הם בעלי חיים מכובדים, ומקורבים קרבה אנטומית, פיסיולוגית, וביוכימית הדוקה לשאר החרקים. לא מתקבל על הדעת, ש־4.6 מיליארדי שנים של אבולוציה עצמאית על פני הצדק – אפילו אם היתה זהה במהותה הפיסיקלית לזו של עולמנו – הולידה יצורים שאין כל הבדל בינם לבין אורגניזמים ארציים. לזבובים יש אותם אנזימים, אותן חומצות־גרעין ואפילו אותו צופן גנטי (המתרגם מידע של חומצות־גרעין למידע של חלבון), כמו לכל יתר האורגניזמים החיים על פני האדמה. לא ייתכן, על כן, שמקורם שונה לחלוטין.

בספר שמות פרק ט' נאמר: “וימות כל מקנה מצריים, וממקנה בני־ישראל לא מת אחד.” באותו פרק מתוארת מגפה שפגעה בפשתה ושעורה, אך לא פגעה בחיטה ובכוסמת (פסוקים 31–32). ‘התמקצעות’ כזאת של מזיקים אופיינית דווקא לחרקים שהתפתחו בתנאי הסביבה של כדור־הארץ, והיא מוזרה מאוד לגבי ‘ערוב’ בן־כוכב־שביט שלא היה כל מגע ביולוגי קודם בינו לבין הארץ.

ועובדה מוזרה נוספת: כל מיני הזבובים נושמים חמצן מולקולרי, שכידוע אינו מצוי בכוכב־הלכת צדק. האם אפשר להעלות על הדעת שכל מנגנון חילוף החומרים, המבוסס על שימוש בחמצן, התפתח באורגניזמים החיים על פני הצדק רק כדי שאי פעם יוכלו לנצל אותו כשיגיעו אל כדור־הארץ? הרי דבר כזה היה מופלא אפילו מכל תאוריות ההתנגשות כולה. ווליקובסקי מזכיר את “היכולת של חרקים קטנים שונים לחיות בסביבה נטולת חמצן,” אך בזה הוא מחטיא את הנקודה. השאלה היא כיצד יכול אורגניזם שהתפתח על גבי הצדק להתקיים באטמוספירה עשירת־חמצן.

הבעיה הבאה היא – עמידתם של החרקים בחום. חרקים קטנים דומים בגודלם למטאוריטים קטנים, אשר נשרפים כליל בגובה של כ־100 ק"מ, בגלל החיכוך עם האויר. לכן, אותו ‘ערוב’ שנישא, כביכול, על גבי כוכב־השביט, לא רק שהיה הופך מייד ל’זבובים צלויים', אלא היה מתאדה לאטומים ולא היה מכה במצרים ובבית פרעה. באותה מידה לא ייתכן גם שאותם חרקים יכלו לסבול את החום שליווה את פליטת כוכב־השביט מתוך הצדק, כפי שקרה לדעתו של ווליקובסקי – בקיצור, אותם ‘חרקי־שביט’, שעצם קיומם בלתי אפשרי והנידונים פעמיים לצלייה – אינם עומדים במבחן ההגיון.

*

בעיה 6: ¹ המן

ה'מן' שנפל במדבר

לפי האֶטימולוגיה של ספר ‘שמות’, השם ‘מַן’ בא מהשאלה "מן הוא?', כלומר ‘מה הוא?’ (שמות ט"ז, 15). אכן, שאלה טובה! הרעיון בדבר מזון הנופל מכוכב־שביט אינו פשוט כל־כך. ספקטרוסקופיה אופטית של זנבות כוכבי־שביט העידה (עוד לפני כתיבת ‘עולמות מתנגשים’) על מציאותם של מרכיבים פשוטים של פחמימנים, אך לא של אלדהידים – אבני הבניין של הפחמימות. אך אין זאת אומרת שאלה אינן יכולות להימצא בכוכבי־שביט. אך לא ברור כלל אם אין הם מכילים דווקא רעלים כמו מימן־ציאניד או מתיל־ציאניד. בכלל לא ברור אם כוכבי־השביט טובים למאכל…

אך הבה נתעלם מקושי זה, ונערוך חישוב קטן. כמה מן נדרש כדי להזין את מאות אלפי בני־ישראל במשך ארבעים שנה? לפי שמות פרק ט"ז פסוק 20 אנו למדים שהמן אשר לא נאסף והושאר עד הבוקר נאכל על ידי תולעים ובאש, כלומר לא ניתן היה לאחסנו. נניח שהכמות שירדה מן השמיים מדי יום הספיקה בדיוק כדי להאכיל את כל בני־ישראל (אף כי ווליקובסקי מצטט מקורות תלמודיים שלפיהם הספיקה הכמות גם לאלפיים שנה). אם נניח שכל אדם אכל שליש ק"ג מן מדי יום, נגיע לכמות כוללת של יותר ממיליון ק"ג. אולם אין להעלות על הדעת שאותו חומר־מאכל, שנשר מדי יום ביומו² מזנב־השביט, העדיף דווקא את אותו חבל־מדבר שבו נדדו בני־ישראל. אילו היה כך, הרי זהו נס שאינו נופל מהסיפור המקראי כפשוטו. השטח שבו נדדו בני־ישראל הינו כמה עשיריות של מיליונית משטח פני כדור־הארץ. אי־לכך, במשך אותן ארבעים שנה היו צריכים להצטבר על פני עולמנו בערך 10²⁸ גרמים של מן, כמות מספקת כדי לכסות את כל העולם בגובה של כ־2.5 ס"מ. אם אכן זה מה שקרה, הרי זהו בהחלט ארוע ראוי לציון, ואולי אפשר אפילו לייחס לו את אותו בית העשוי ממתקים, מסיפור הילדים ‘עמי ותמי’. זאת ועוד: אין כל סיבה להניח שהמן נפל רק על כדור הארץ. במשך ארבעים שנה עבר זנב השביט בוודאי מרחק בסדר גודל של 10¹⁰ ק"מ אם הוא נע רק בתחום הפנימי של מערכת השמש. חישוב פשוט מראה שכמות המן שסופקה לאזור הפנימי של מערכת השמש בארוע שכזה עולה על 10²⁸ גרם. זוהי מסה עצומה, שהיא לא רק גדולה ממסתו של כל כוכב שביט הידוע כיום, אלא גם גדולה יותר ממסת כל כוכב הלכת נוגה. אך לא ייתכן שכוכב־שביט מורכב כולו ממן; ידוע שכוכבי־שביט בנויים בעיקר מגושי קרח. כך שאם נניח שהיחס בין מסת כוכב השביט לבין כמות המן שאמור הוא להכיל הינה לפחות 1000, אזי אנו מגיעים למסה כוללת הדומה למסת כוכב־הלכת צדק. ואם נקבל את דברי המקורות התלמודיים המצוטטים ע"י ווליקובסקי, אזי יתברר לנו שמסת אותו כוכב־שביט היתה צריכה להיות דומה למסת השמש כולה. וניתן היה לצפות שעד היום יהיה כל החלל הבין־כוכבי מלא וגדוש במן… אני משאיר לקורא להעריך בעצמו את מידת תקפותה של התיאוריה של ווליקובסקי, לאור החישובים הנ"ל.

פעמים רבות הללו את ניחושו של ווליקובסקי בדבר הימצאות פחמימנים או פחמימות בעננים של נוגה, וראו בו ניבוי מדעי מוצלח. ווליקובסקי אומר בספרו ש"הימצאות גזים ואבק פחמימניים בעננים האופפים את הנוגה תהווה מבחן מכריע" לנכונות רעיונותיו. ובאותו עמוד הוא אומר עוד, “על יסוד מחקר זה, אני מניח שכוכב־הלכת נוגה הינו עשיר בגאזים דליקים,” – קביעה הנראית כהתייחסות חד־משמעית למרכיבי גאז טבעי כגון מתאן, אתאן, אתילן ואצטילן.

והנה, לאחרונה נפתרה שאלת הרכב העננים של נוגה, שהיתה חידה במשך דורות רבים. מתברר שעננים אלה מורכבים בעיקר מתמיסה של חומצה גופרתית. המחקר האחרון של אטמוספירת כוכב־לכת זה הפריך את התאוריה בדבר ענני הפחמימות או הפחמימנים. אם כך מניין צצה הדעה הנפוצה שחקר כוכב־הלכת נוגה אישר את השערותיו של ווליקובסקי? פשוט בגלל דו"ח שגוי שהופץ בעקבות טיסת הקרבה לייד נוגה שבצעה החללית האמריקנית ‘מרינר 2’ בשנת 1962. אותו דוח שגוי הועתק אחר כך, הופץ, והטעה את הציבור.

שום חללית ושום תצפית לא העלו כל ממצא המאשר קיומם של פחמימנים או פחמימות בצורת גאז, נוזל או מוצק באטמוספירה של נוגה.

הרעיון של ווליקובסקי שענני נוגה מורכבים מפחמימנים או מפחמימות הינו מוטעה מיסודו. ‘המבחן המכריע’ נכשל.

*

בעיה 7: ³ הטמפרטורה של נוגה

אף כי מרבים להזכיר את הטמפרטורה הגבוהה של נוגה בתור חיזוי מוצלח נוסף של ווליקובסקי, ממעטים להזכיר את השיקולים שמאחורי מסקנתו זאת, ואת התוצאות המתחייבות מהם.

הבה נתחיל ברעיונותיו בדבר מידת־החום של המאדים (עמ' 367). הוא משוכנע שהמאדים, הקטן יחסית, הושפע באופן חמור יותר ממפגשיו עם נוגה ועם כדור־הארץ המסיביים, ועל כן מידת־חומו חייבת להיות גבוהה. הוא מציע שזה יכול להיות מין מנגנון של “המרת תנועה לחום” (ניסוח מעורפל מעט, שכן החום אינו אלא תנועה של מולקולות), או (וזה רעיון הרבה יותר דמיוני), על ידי “התפרקויות־חשמל בין־פלנטריות”, העשויות לעורר היתוך אטומי ובעקבותיו קרינה רדיואקטיבית ופליטת חום."

באותה פסקה הוא קובע באומץ, “המאדים פולט יותר חום מכפי שהוא מקבל מן השמש,” מה שאמור לתמוך בתאוריית ההתנגשות שלו. אך לקביעה זו אין כל שחר. חלליות מחקר אמריקניות ורוסיות מדדו את טמפרטורת המאדים חזור ומדוד, ועשו זאת בכל חלק אפשרי של הכוכב, והטמפרטורה מתאימה בדיוק לכמות החום הנקלטת מן השמש על ידי קליפת המאדים. יתרה מזאת – הדבר היה בעצם ידוע כבר ב־1940, לפני כתיבת ספרו של ווליקובסקי. קשה להבין כיצד סילף ווליקובסקי ממצאים של מדענים שאותם הוא מצטט בהקשר לכך, ואני מוכן להיות נדיב ולתרץ זאת בכך שהוא פשוט בלבל בין החלק הנראה של הספקטרום האלקטרומגנטי (שבו מחממת השמש את המאדים), לבין החלק האינפרה־אדום של הספקטרום (שבו קורן המאדים אל החלל). אך המסקנה ברורה. לפי התאוריה של ווליקובסקי, המאדים צריך להיות ‘כוכב־לכת חם’, אפילו יותר מנוגה. אילו נמצא שהמאדים אכן חם במידה בלתי צפויה, היינו אולי שומעים על “אישור נוסף לנכונות רעיונותיו של ווליקובסקי.” אך איש לא מזכיר את העובדה שהחום הנורמלי לגמרי של המאדים מפריך, בעצם, את תורתו.

טעונים דומים אנו מוצאים גם בנוגע לנוגה. מוזר בעיני שווליקובסקי אינו מייחס את חומו של נוגה לפליטתו מתוך הצדק (ראה בעיה 1); לעומת זאת הוא טוען בפנינו שבגלל המפגש הקרוב עם המאדים וכדור־הארץ, כוכב־הלכת נוגה לבטח התחמם מאוד, ובנוסף לכך “ראשו של כוכב־השביט… חלף בקרבת השמש, ועקב כך התלהט.” ואז, כאשר הפך לנוגה, היה הכוכב בוודאי עדיין “חם מאוד,” ו"פלט חום". וכאן מזכיר ווליקובסקי תצפיות אסטרונומיות מלפני 1950, המוכיחות שצידו החשוך של נוגה חם בערך כמו צידו הבהיר, ברמת הקרינה האינפרה־אדומה שנמדדה. כאן מצטט ווליקובסקי נכונה את המדענים, ומסיק מעבודותיהם (עמ' 371) ש"צידו של _ _ _⁴

נדמה לי שמה שווליקובסקי מנסה לומר כאן הוא שנוגה, וגם המאדים, פולטים יותר חום מאשר הם מקבלים מהשמש, ושהחום שלהם נובע מאותה “התלהטות” קדומה ולא מקרינת השמש הנוכחית. אך זוהי שגיאה חמורה. החלק של קרינת השמש המוחזר מפני נוגה מתאים לגמרי למידת החום האינפרה־אדום של ענניו; כלומר מידת החום של ענני נוגה הינה בדיוק זו הצפויה על סמך קרינת השמש המגיעה אל הכוכב.

ווליקובסקי טוען שהן המאדים והן נוגה פולטים יותר חום מכפי שהם מקבלים מן השמש. הוא טועה בשני המקרים.

לפי גרסתו, כוכב־הלכת נוגה הינו חם בגלל מפגשיו עם המאדים והארץ, ובגלל מעברו בסמוך לשמש. מכיוון שהמאדים אינו חם במיוחד, הרי שיש לייחס את חומו של נוגה בעיקר למעברו בקרבת השמש, כשהיה עוד כוכב־שביט, לפי התאוריה המוצעת לנו. אך קל לחשב כמה אנרגיה היה נוגה מקבל בהתקרבות שכזאת אל השמש, ותוך כמה זמן היה מקרין אותה בחזרה אל החלל. החישוב מראה שהוא היה מאבד את כל אותה האנרגיה בתוך חודשים או לכל היותר שנים ספורות, ואין שום סיכוי שחלק כלשהו ממנה יישמר עד היום. ווליקובסקי אינו מציין עד כמה קרוב לשמש היה אמור הכוכב לחלוף, אולם מעבר קרוב מאוד מוסיף עוד יותר על הקשיים החמורים ממילא שהועלו בבעיה מס' 2.

ווליקובסקי חוזר וטוען שכוכב־הלכת נוגה מתקרר והולך עם הזמן. כאמור, הוא מייחס את חומו הגבוה לאותה התלהטות שפקדה אותו בעת שחלף בקרבת השמש. בהזדמנויות שונות משווה ווליקובסקי את דרגת הטמפרטורה של נוגה כפי שנמדדה בזמנים שונים, ומנסה להוכיח את אותה התקררות מיוחלת. אולם כל מדידות המיקרו־גלים וקרינת החלק האינפרה־אדום של הספקטרום, אם הן מוצגות בהלכה וללא משוא־פנים, אין בהן ולו רמז קלוש לאותה ירידת טמפרטורה.

מידת־החום הגבוהה של פני נוגה נחשבת בעיני חסידי ווליקובסקי ל’הוכחה' נוספת לסברותיו. אולם הנה כי־כן אנו רואים כי: א) הטמפרטורה שעל הפרק מעולם לא צויינה במדויק; ב) המנגנון שהוצע כאחראי לאותה טמפרטורה איננו מתקבל על הדעת. ג) שלא כפי שנטען, פני הכוכב אינם מצטננים עם הזמן.

*

בעיה 8: ⁵ מכתשי נוגה והרריו

בשנת 1973 גילו ד"ר ריצ’רד גולדשטיין ועוזריו, באמצעות מצפה הרדאר של מעבדות ג’יי.פי.אל., תכונה חשובה של פני כוכב־הלכת נוגה, אשר אומתה אחר־כך על ידי תצפיות חוזרות רבות. הם מצאו, על סמך גלי הרדאר החודרים בעד ענני נוגה ומוחזרים מפניו, שהכוכב הינו הררי מעט פה ושם, ומשופע מאוד במכתשים; ייתכן אפילו שבדומה לירח שלנו, הוא ‘רווי־מכתשים’ – כלומר הם מכסים אותו בצפיפות כזאת עד כי הם חופפים זה את זה. המכתשים הללו, כמו המכתשים שעל ‘ימי’ הירח, וכמו מכתשי כוכב־חמה והמאדים, נוצרים כמעט אך ורק כתוצאה מפגיעת ‘פסולת בין כוכבית’ למיניה. עצמים גדולים אינם ניתכים ומתפוררים בעת חדירתם דרך האטמוספירה של נוגה, על אף צפיפותה הרבה. לא ייתכן שאותם עצמים הגיעו אל פני נוגה בעשרת אלפי השנים האחרונות, שכן אחרת היה גם כדור־הארץ משופע במכתשים. המקור הסביר ביותר לאותן התנגשויות הינם גרמי־שמיים הקרויים ‘עצמי־אפולו’ (אלה הם אסטרואידים שמסלוליהם חוצים את מסלולו של כדור־הארץ), וכן כוכבי־שביט קטנים. אך כדי שמכתשי נוגה יווצרו על ידי עצמים כאלה, צריך היה תהליך ה’מיכתוש' להימשך במשך מיליארדי שנים. אפשרות אחרת היא שהמכתשים נוצרו בפרק זמן קצר יותר, אך בראשית ימיה של מערכת השמש, כאשר אותה ‘פסולת בין־כוכבית’ היתה מצויה הרבה יותר בשפע. אך בשום אופן לא ייתכן שהתהליך התרחש לאחרונה. וברור שאם אכן היה נוגה בבטנו של הצדק רק לפני כמה אלפי שנים, הרי שלא יכלו להיווצר עליו המכתשים. הנה הפרכה נוספת של אחד מיסודות התאוריה של ווליקובסקי.

ולסיכום:

הספר ‘עולמות מתנגשים’ הינו נסיון לתת תוקף לסיפורי המקרא ואגדות אחרות בתור אמת היסטורית. ניסיתי להתייחס לספר ללא דעות קדומות. אני מודה שהדמיון וההתאמות בין סיפורים מיתולוגיים שונים הוא מעניין ומדהים, ובהחלט ראויים למחקר נוסף, אך ככל הנראה ניתנים להסבר באמצעות ההפצה או הסברים אחרים. על אף כל ‘ההוכחות’ שלקיומן טוענים חסידיו של ווליקובסקי, מציב החלק המדעי של ספרו קשיים רבים נוספים על אלה שמניתי קודם, ושגם הם חמורים דיים.

טענה מדעית מוסכמת חייבת להתבסס על שרשרת ראיות ברורה. אם ניתקת אפילו חוליה אחת בלבד באותה שרשרת – נופלת הטענה כולה. במקרה של ‘עולמות מתנגשים’ יש לפנינו מצב הפוך: למעשה כל החוליות שבורות, אחת־אחת. כדי להציל את התאוריה יש צורך במציאת טעונים משכנעים במידה בלתי־רגילה, בהמצאה מפוקפקת של פיסיקה חדשה, ובהתעלמות סלקטיבית לשפע של ראיות סותרות. אי־לכך, נראה לי שאין כל אפשרות להגן על התיזה הבסיסית של ווליקובסקי על סמך עקרונות פיסיקליים.

יתרה מזאת: קיימת בעייה פוטנציאלית מסוכנת באשר לחומר המיתולוגי שבספר. הארועים המשוערים משוחזרים מתוך קטעי אגדות וסיפורי־עם. אך כל אותן קטסטרופות עולמיות אינן נזכרות כלל ברישומים היסטוריים או בפולקלור של תרבויות רבות. את הפסיחה המשונה הזאת מייחס ווליקובסקי (אם הוא בכלל מתייחס אליה) ל"שכחה המונית". הנה כי כן, הוא רוצה לתפוס את המקל בשני קצותיו. כאשר יש איזושהי התאמה בין הסיפורים, הוא מוכן להסיק מזה את המסקנות המלהיבות ביותר. כאשר אין התאמה כזאת, הוא מבטל את העניין בטענה של ‘שכחה המונית’. ברמת טעון כזאת, אכן אפשר ‘להוכיח’ כל דבר.

אם כך, איך קרה ש’עולמות מתנגשים' הפך לפופולארי כל־כך, חרף הפגמים האדירים הללו? כאן אני יכול רק לנחש. ראשית, זהו נסיון לתת תוקף לאמונה דתית, על סמך הוכחות ‘מדעיות’. סיפורי התורה הם אמיתיים כפשוטם, אומר לנו ווליקובסקי, אם רק נפרש אותם נכונה. עם ישראל, למשל, אשר ניצל מפרעוני מצרים, ממלכי אשור ופגעים אחרים אין־ספור, הודות להתערבותו של כוכב־שביט, רשאי בהחלט – כך אפשר אולי להסיק מדברי ווליקובסקי – לראות עצמו כעם נבחר. ווליקובסקי מנסה להציל לא רק את הדת, כי אם גם את האסטרולוגיה: תוצאות של מלחמות, גורלות של עמים שלמים, נגזרים לפי מצבם של כוכבי־השמיים. עבודתו מספקת, במובן מסויים, יסוד לתקווה שקיים ‘קשר קוסמי’ עמוק בין המין האנושי והיקום. קשרים קוסמיים עמוקים כאלה קיימים, ללא ספק – כפי שאני עצמי ניסיתי להראות בהזדמנות אחרת⁶ – אך התיזה של ווליקובסקי איננה אחד מהם.

השערוריה שחוללו מדענים, שבדרך כלל היו אנשים שלווים ורגועים, סביב הספר ‘עולמות מתנגשים’, הולידה שרשרת של תוצאות. יש אנשים הדוחים, בצדק, את השחצנות המתנשאת של מדענים, או חשים דאגה לנוכח מה שנראה בעיניהם כסכנות המדע והטכנולוגיה, או אולי פשוט מתקשים להבין את המדע. הם עשויים להפיק הנאה לא קטנה בראותם את המדענים באיוולתם.

בכל הפרשה יש רק היבט אחד שהינו גרוע עוד יותר מגישתם היומרנית, הגסה, והנבערת של ווליקובסקי ותומכיו, והוא – הנסיון המחפיר של אי־אלו אנשים שכינו עצמם מדענים, לאסור את פרסום כתבי ווליקובסקי. בשל נסיון זה סבל כל המפעל המדעי. ווליקובסקי לא ניסה כלל ברצינות להיות אובייקטיבי; לפחות אין שום צביעות בזה שהוא דחה הצידה את כל הכמות האדירה של נתונים הסותרים את טעוניו. אך מהמדענים אפשר היה לצפות שיידעו, שיבינו שאנו חייבים להתיר חופש דיבור וויכוח חופשי סוער ככל שיהיה כדי שאפשר יהיה לשפוט כל רעיון לגופו של עניין.

בגלל שהמדענים לא נתנו תגובה שקולה ועניינית לעבודותיו של ווליקובסקי, הם עצמם אחראים להפצת דעותיו המבולבלות. יחד עם זאת, מדענים לא יכולים לעסוק בכל תחומי ‘מדע השוליים’. החשיבה, החישובים והכנתו של מאמר זה, למשל, גזלו ממני זמן רב, הדרוש לי מאוד למחקרי שלי. אך לבטח לא היתה זאת עבודה משעממת, ולפחות נהניתי קצת מהרבה אגדות יפות.

הנסיון להציל דת ישנה, בדור המשחר נואשות לשורשים דתיים כלשהם, לאיזו משמעות קוסמית לקיום האנושות, הוא אולי ראוי לשבח, ואולי לא. אני סבור שיש הרבה טוב והרבה רע בדתות הישנות. אך אינני מבין לשם מה דרושות כל ה’הוכחות' המפוקפקות הללו. אם אנו מוכרחים לבחור ביניהן לבין הדת (וברור שאיננו אנוסים לעשות זאת), אזי האם לא מוטב להעדיף את האלוהים של משה, ישו או מוחמד על פני כוכב־השביט של ווליקובסקי?

מבין מאות (!) סיפורי המד"ב של מחברים ישראליים מתחילים המגיעים אלינו, רק מעטים מגיעים לדפוס, ועדיין רבות התלונות המושמעות, מדי פעם, על רמתו הירודה של המד"ב הישראלי. עם זאת, נראה לנו שאחד מתפקידיה של החוברת היא לעודד כוחות מקוריים בתחום זה, ובעיקר כאלה המגלים נטייה להתמיד בכתיבתם ולא להסתפק ב’מבצע חד־פעמי'. שמעון רוזנברג הוא אחד המעטים ששלחו אלינו יותר מסיפור אחד או שניים (סיפוריו ‘מחפשים את מר נושטרטש’ ו'פחד עד מוות' ראו אור בגליונות קודמים).

בסגנונו רווי האבסורדיות מזכירים סיפוריו של רוזנברג את זרם הפנטסיה של ‘הגל החדש’.

* * *

"לפעמים חלומותינו מתגשמים.

לצערנו חלקם חלומות שלא היינו רוצים בהתגשמותם"

          המחבר

עיני בורקות באור מוזר. אישוני רחבים וריקים. רעדות בלתי פוסקות בידי. אחר־כך מתערפלת דמותי במראה הגדולה. אני מתנדנד מולה ונאחז בה ושוב מתנדנד. אני עוצם עיני… מישהו פוקח בי עיניים ומביט במראה. מולי ניצבת דמות גבוהה כגובהי, רזה מאוד, מאד רזה. לבנה. פני מחייכות חיוך מחריד, מבהיל. אני מביט עמוק לתוך עצמי ורואה את ארובות עיני פעורות, פעורות. ואני פוער לסתי התחתונה וזועק־זועק־זועק בשיניים חשופות. ואחר־כך מתפרצות שתי דמויות לבנות מבעד לדלת שמאחורי ואחוזות בי בכח, והמראה מתנפצת במאבק ודמויותינו קטועות בשברי הזכוכית, ואחר־כך בא חושך…

כל אימת שנכנסת דולה לחדר עוברת צמרמורת קלה בגופו. לפעמים הוא סבור כי היא התגלמות היופי עלי אדמות. הוא שוכב במיטתו כשגבו נשען על הכריות ועל הקיר שמאחוריו ובידו ספר מספרי הפילוסוף הבלתי נשכח סקולט: “האמת החלקית שמאחורי תאוריית חיי הנצח”. דולה מניחה ידה האחת על ראשו, בידה השניה גוזלת את ספרו מידיו, ואחר היא רוכנת אל מצחו ונושקת לו. והוא, בחיוך של ילד תמים, אומר בתוכחה רכרוכית: “את תמיד נכנסת כשאני מתחיל לחדור לנפש הספר”. אבל דולה אינה מקשיבה לו ורק לוחשת שיבוא ויקחנה, שהיא צריכה אותו עכשיו. ו"עכשיו" אצל דולה פרושו רק למשך שלוש השעות הקרובות. וברקע נשמעת מנגינה מלנכולית בוקעת מן המקלט, וזמרת צרודת קול כלשהו לוחשת את מילות השיר:

לסיום לובשת דולה את שמלתה באיטיות מכוונת ועוזבת, עד שתשוב כעבור ימים מספר. או שילך הוא אליה, ישתופף ליד דלתה במין כניעה, ממתין שתסלק ממיטתה את אחד ממחזריה ותכניסו לחדרה למשך שעות אחדות. לאחר מכן יתלבש באיטיות, וכמי שממאן ללכת יבקש להתעכב אצלה עוד רגע ועוד רגע, עד שדולה תאמר: “ספין! אטלס צריך להגיע ואני רוצה להתרחץ ולנוח בטרם יבוא. אבוא לביתך בשבוע הבא”. וספין שואל “מתי?” והתשובה היחידה שיקבל כתמיד תהיה חיוך מקסים ותו־לא.

“אתה שוכח, שוכח, שוכח. הדבר לא אירע מעולם, מעולם! מעולם לא ראית את המראה ההוא. אתה חי, נושם, שמח בחלקך, מאושר, מאושר. אוהב ונאהב. שכח מה שראית ואל תדאג, שכח הכל… רק בתת־הכרתך נשמרת התמונה האחרונה, אי־שם בתת־הכרתך אתה זוכר הכל, יודע הכל, מבין הכל. ועכשיו הירגע, הירגע. אל תדאג, זה לא יכאב. הנה כך. זהו…”

כדי לשכוח את תענוגות הבשרים בחיק דולה, את טעם שפתיה, את גאוות גווה המלא, לשכוח לפחות לכמה ימים, על מנת שיחלוף הזמן בין פגישה לפגישה במהירות, שוקע ספין בעבודה ובלימוד מטורפים, מבוקר עד ערב, מערב עד בוקר. בערבים מאזין למוסיקה ואחר כך יוצא לטיולים רגליים רוויי מחשבות בסביבת ביתו. נושם את הפריחות בגינות שכניו, מהרהר בחולף ובנצחי… וניזכר בדולה.

בשעת בוקר אחד מצלצל הטלפון, וקול מנוכר וקר, המזרים צמרמורת מוכרת בגופו, אומר: “מר ספין, תורך מחר ב־1800, מספרך 127א. התייצב בבית החולים “האושר” ברחוב “העצמאות האמיתית” בחדר 355, לביקורת השגרתית שלך”. הוא עונה: “כן, כמובן”, אף על פי שאין הדבר מובן לו כלל ועיקר, “האם עלי להביא עמי ציוד אישי כלשהו?” “לא”, עונה הקול, “אין צורך. העיקר שתדייק לבוא. שלום”. ואז נשמע קליק הניתוק וספין יושב בכורסתו ומהרהר – “מאין הקול הזה מוכר לי?”

בבוקר שלמחרת דולה אצלו. אין הוא רווה נחת מחשקיה, והיא מציינת באי נוחות שהיום אינו בשיאו. הוא מתנצל, מתרץ זאת במועקה קלה שחדרה לליבו ומציין, כי זהו יום הבדיקה השגרתית שלו. ודולה אומרת: “הא, כן. מחר תורי. צלצלו אלי הבוקר”. ואחר היא מתעכבת אצלו לשעה קלה בלבד, נושקת למצחו: “להתראות בשבוע הבא” והולכת לה.

לקראת השעה היעודה מוצא ספין עצמו מול שערי בית החולים – בנין ענק ואפור, אשר כבר במרחק חמש דקות הליכה מתחיל לכסות את מלוא העין. חלונותיו אפלים וסגורים. דרך סלולה מובילה אל השער הגדול. המדרכות רחבות ואפורות. אין צומחים שם עצים ולא גדלים פרחים. לצדדים פרושה כיכר שבקצותיה בתים, ואנשים קטנים ורחוקים. כמה גברים ונשים נעים בכבדות לכיוון השער, ואחרים יוצאים ממנו כשהם נעים בקלילות ובעליזות. ספין לא ראה בנין זה מעודו, הגם ששמע עליו. ובכל זאת מקננת בו הרגשה שכבר היה כאן אי־פעם. בלי לטעות בדרכו הוא נכנס לחדר קבלה גדול. פקידה עוטה לבן מקבלת פניו בחיוך מנומס. הוא אומר לה את מספרו ומספר חדרו, ומקבל ממנה תוית לבנה וגדולה ועליה שמו ומספרו ועוד סימן מוזר שאינו מבין: 515 – SLD.

הוא מופנה לחדר 355. במסדרות ליד החדר יושבים שני אנשים גבוהים ומוצקי בשר, בסרבלים לבנים. האחד פותח את חדרו לפניו ושב לשבת. ספין נכנס פנימה ושומע את הדלת ננעלת מאחוריו.

לפתע חש עייפות והוא משתוקק לישון. החדר המסויד לבן, שכל גודלו אינו עולה על 2 X 3 מטרים, נראה לו רחב וגבוה. הקירות הרחוקים ממנו פוגשים זה את זה אי שם בנקודה רחוקה לפניו. הוא ממצמץ בעיניו ואחר כך משפשפן, אך המראה נשאר כשהיה. ספין מבקש ללכת לעבר הנקודה הרחוקה, שבה נפגשים שני הקירות שמצידיו, אך כעבור צעד אחד בלבד הוא ניצב מול מראה ענקית ורואה בה את דמותו. “מהיכן המקום הזה מוכר לי?” שואל את עצמו בתימהון, ומועקתו גוברת והולכת מרגע לרגע…

עיניו של ספין בורקות באור מוזר. אישוניו מתרחבים מאד והם ריקים. הוא בוהה במראה, ידיו רועדות ללא הרף ואחר כך מתערפלת מעט דמותו שבמראה. הוא מתנדנד מולה ונאחז בה. מביט בשערו השחור, בפניו החיוורות, באישוניו. עוצם עיניו מול המראה…

הטלפון בחדרו של ספין צלצל. דולה נאנחת ואמרה: “ענה לטלפון. מדוע צריכים להפריע לנו דוקא עכשיו.” ספין הרים את השפופרת, הקשיב וענה ושוב הקשיב וענה, ולבסוף הניח את השפופרת.

למחרת בשעה 1800 התקרב בצעדים כבדים לעבר בית החולים. האחות בחדר הקבלה קבלה פניו בחיוך מנומס. נתנה לו כרטיס, והוא ניגש למעלית. עיניו היו כבדות והוא חש עייפות רבה ורצה מאד מאד לשבת, אבל ידע שעליו להגיע לחדר 355 ולכן המתין לבוא המעלית. נכנס אליה ולחץ בקושי על הכפתור. המעלית טיפסה מעלה במהירות, עד שנעצרה.

ספין יצא ועמד בקצהו של מסדרון ארוך, מואר באור חיור, ריק מנפש חיה. הביט בדלתות שמצידי המסדרון, אבל לא היו ספרות עליהן. איש לא המתין לו, וספין לא ידע לאן ילך. כבר עמד לשוב אל המעלית, כאשר את עינו צדה דלת אחת, שלא היתה לבנה כשאר הדלתות, ועליה שלט: “הכניסה רק בתפקיד”.

האם היתה זו סקרנות שכפתה עליו את מעשיו, או שמא היה זה דבר אחר? ספין לא שלט במלוא חושיו. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה. החדר היה מואר היטב אך ריק לחלוטין. קצהו הרחוק־קרוב הסתיים בקיר זכוכית גדול ומשופע. הוא ניגש אליו והציץ בעדו כלפי מטה.

החדר בו עמד ספין היה מעין מרפסת סגורה התלויה מעל אולם ענק שלמטה. שם מתחתיו היו אנשים רבים נעים כה וכה. אדם אחד נתן פקודות ליתר. שלוש דמויות היו מונחות על מיטות מוגבהות שאור מסנוור ונטול צל היה זורם אליהן בשפעה מלמעלה. אף הגה לא הגיע משם, אף־על־פי שהאנשים דיברו, ומן הסתם לא יכלו גם הללו שם לשומעו. האנשים העומדים בחלוקים לבנים הכינו זריקות בידיים זריזות ומיומנות ואחד מהם כבר הזריק לתוך עורפה של אחת הדמויות השוכבות, ובמוחו של ספין צצו לפתע המלים – “בדיקה שגרתית”.

ספין חש שוב בעייפות הזורמת בכל גופו והוא השתוקק לישון. הוא מצמץ בעיניו ושפשפן. מועקה כבדה חדרה לליבו. עיניו של ספין ברקו באור מוזר. אישוניו התרחבו וכל הבעה נעלמה מעיניו ידיו רעדו ללא הרף. הוא השעין אותן קדימה על הזכוכית והתאמץ להביט מטה. אבל חולשתו גברה. הוא התנדנד בפנים חיוורים, באישונים בוהים וכבויים ועצם עיניו…

כשפקח את עיניו והביט מטה, פער פיו בתדהמה וזעק, זעק, זעק… ואז ראה את דמותו הוא בזכוכית, והנה היא רזה, רזה. לבנה לגמרי. ארובות עיניו ריקות. פיו פעור בהעויית חיוך מחריד, חשוף שיניים. בזעקת אימים נפנה ספין מן הזכוכית ובצעדים כושלים פנה לאחור לעבר הדלת. הוא התפרץ למסדרון כשזעקתו האיומה מהדהדת בין הקירות ורק לאזניו מגיעה. הוא חלף על פני דלת המעלית והמשיך לרוץ עד שהגיע למדרגות החרום. ובמהירות, כרדוף שדים החל לרדת, עד שהגיע אל אולם הקבלה, חלף לנגד “עיניה” הנדהמות של אחות־שלד ופרץ החוצה ורץ, רץ, ורץ…

כל אותה השעה באולם הטיפולים הענק נמשכו הפעולות כסדרן. שלדים לבנים הזריקו זריקות לעורפם של שלדים שוכבים, לתוך עמוד שדרתם, מתחת לקופסת הגולגולת. אחר כך קמו השלדים על רגליהם ובצעד קליל ומאושר יצאו מן הדלת החוצה, אל האולם היפה שבחוץ.

ואז טירטר הטלפון בחדר ודמות אחת מן הדמויות הרימה את השפופרת. האזינה רגע. אמרה: “אני מבין” ואחר כך מסרה פקודות קצרות לשלדים אחדים, גבוהים וחסונים, שעמדו ליד הדלת.

הם מצאו את עצמותיו על פני הכביש, מפוזרות בחלקן ומפורקות, לאחר שרכב כבד פגע בו והעיפו כברת דרך. העצמות נאספו, מוינו ונבדקו בקפדנות, הוכנסו לתוך שקיות ניילון ונלקחו אל הבנין האפור.

הם לא ידעו שהם שלדים. אלפי אלפים של שלדים, שמן הראוי היה לערום אותם לערמה גדולה אחת וחסל. אבל דור ההשמדות ההמוניות חלף, ואילו למוח האדם לא נמצא, כידוע, תחליף שווה ערך, ביחוד לאחר שנתגלה דבר קיומו של קשר טלפתי תת־מודע, אבל מפרה, בין כל מוחות בני האדם באשר הם שם. בתקופה ההיא, לאחר שמשבר האנרגיה הגיע לשיאו, לא נותרה ברירה אלא למצוא דרך אחרת, מהפכנית, לבעיות האנושות, וכך הפכו כולם לשלדים רובוטיים למחצה. מערכות חיות עדיין נותרו בהם: מוח אנושי הנעזר באמצעי חישה מלאכותיים. אך האנרגיה שצרכו הייתה מעטה. לא, הם לא ידעו שהם שלדים.

וכך, מר ומרת שלד חיו את חייהם כרגיל. אכלו ארוחות שלוש פעמים ביום. היו יושבים ליד השולחן, משוחחים על כוס קפה שנדמה היה להם שהם שותים, אוכלים ארוחות מענגות וטעימות שחשבו שהם אוכלים. הנשים היו משוחחות על דרכי הכנת תבשילים מחומרים שלא היו קיימים עוד. בלילות היו מר שלד ואשתו חושבים שהם ישנים, אבל למעשה שכבו על מיטות ובהו בתקרה בלי לדעת שיש שם תקרה. הם ישנו לבטח.

לעתים הם קיימו יחסי מין פוריים ונפלאים. מר ומרת שלד לא היו נשואים, אבל חיו ביחד. אחרים חיו בגפם ועוד אחרים אכן היו ‘נשואים’, ‘ילדו’ ילדים־שלדים, שצצו מאי־שם, אבל הם ידעו שילדים־שלדים אלה היו שייכים להם ושהם ילדו אותם. ולכן השלדים חשבו שהם מאושרים. הם ידעו שהם מאושרים. מר ומרת שלד היו עולים על יצועם בחצות, מלטפים זה את זו ברוך. מר שלד היה מטפס על מרת שלד ומבצע תנועות בעילה, ומרת שלד הייתה נאנקת בקול־לא־קול בהנאה שידעה שהיא חשה, וכך נגעו עצם בעצם וידעו כי בשר בבשר באו.

אחת לשבועיים היו מר ומרת שלד מקבלים שיחת טלפון וקול קר, מנוכר ומוכר, אך לא מוכר, היה אומר: “מר (או גברת) נלדוביץ, תורך מחר ב־1900, מספרך 337א. התייצב בבית החולים ‘האושר’ בחדר 1011 לביקורת השגרתית שלך.” והוא היה עונה מוכנית, כמו ידע מה עליו לאמר: “כן, כמובן,” ומכיון שלא ידע מהו הנוהל, כיון שלא זכר כי אי פעם עבר בדיקה כלשהי, היה שואל: “האם עלי להביא עמי ציוד כלשהו?” והטלפון היה עונה: “אין צורך. העיקר שתדייק לבוא. שלום,” וקליק של ניתוק, ומר שלד היה מתחיל לחוש מועקה ושמץ של הרגשה מוכרת. ולמחרת היה השלד מתייצב בשעה היעודה בבנין האפור והקר על מנת לטעון את מצבריו, ואחר כך שב לביתו כשהרגשתו טובה עליו ואינו זוכר שהיה בבית החולים, וודאי שמעולם, מעולם לא ידע שהוא שלד ושזוגתו הבלתי חוקית היא שלד ושילדיהם הם שלדים קטנים, לבנים וחמודים, שעצמותיהם מחוברות אלה לאלה במיתרים צהבהבים וגמישים ושכל העולם כולו מלא־מלא שלדים. לא! הם היו כולם בני אדם חיים, בריאים, שלמים ובעיקר מאושרים.

גופו כואב מאד. הוא מנסה להזיז את אבריו, אך ללא הצלחה יתירה. חשיכה נעימה שוררת סביב. “היכן אני?” הוא שואל וקול לא רחוק קורא: “מר סטפנסון, הוא מתעורר.” בהדרגה גובר האור בחדר. מעליו רוכנות שלוש דמויות. אולם למרות המראה המזויע אין הוא נחרד כלל. כמעט בשלוה הוא מביט בשלושה שלדים חייכנים המציצים מעליו, ואין הבעה אחרת על פניהם. אבל שלד אחד אומר בדאגה: “ההוטב לך?” “כן, תודה,” הוא לוחש, “היכן אני?” “במפקדה” עונה הדובר העיקרי, “תנוח, תתאושש ואחר־כך תלך לפגוש מישהו חשוב.”

כעבור שעה קלה מתאפשר לו לקום. מבט קצר במראה מאשר את מה שידע מאז ומעולם: שלד גבוה ולבן פונה לעברו כשפונה הוא לעבר המראה. שלד לבן מביט בו, כשהוא מביט במראה. שלד לבן מסתובב לעבר הדלת כשהוא פונה לעבר הדלת. שלד לבן פונה ללכת עם שלושת השלדים החסונים דרך מסדרון מוכר עד קצהו, עד דלת כחולה ועליה שלט מאיר עיניים: ‘חדר הוועד המרכזי’. שלושת השלדים נותרים בחוץ, הדלת שנפתחת לפניו מאפשרת לו, ורק לו, להכנס פנימה. בפנים עמדה מכתביה הדורה וגבוהה ועליה ניירות, פורטרט שלד מן החזה ומעלה ועליו חתימה: “שלך באהבה, פרדריקה.” מאחורי המכתביה כורסא גבוהה שגבה מופנה אליו וקול עמוק בוקע ממנה: “ברוך הבא, מר ספין. הואל נא לשבת”. ומשמוסיף הוא לעמוד, הוא אומר שוב: “שב בבקשה. אתה מוכרח.” ובכן הוא מתיישב. הכורסא הגבוהה סבה על צירה ונפנית אליו, ובה יושב – אדם! איש ששיבה זרקה בשערו ועיניו ערניות ופקחיות מביטות בו, והוא מחייך ואומר: “אינך מתפלא. אתה מתפלא שאינך מתפלא? כמובן, זריקת SLD גורמת לכך, אלא שלזריקת SLD כבר אין השפעה עליך במידה כזו שלא תדע כי אתה שלד. כן, אתה מיחידי הסגולה ששוב אין לנו שליטה במוחם.”

אחר כך פותח האיש קופסא, שולף סיגר ריחני, מעבירו מתחת לאפו, קוטמו בזהירות בשיניו ומגישו אל פניו. “מובן שאינך חש צורך לעשן”, אומר לאחר שהות קלה, “לא לאכול ולא להתעלס.” אבל אל דאגה. זה לא יפריע לך. גם אני, שאני שונה ממך כביכול, איני חש כל צורך לאכול, להתעלס, אבל אני עושה זאת. העישון? זהו מנהג חברתי המקובל מאד על אנשי הוועד המרכזי – כולם בעלי בשר ודם, אגב. אך העישון באמת אינו גורם לי כל הנאה. הו, שכחתי להציג עצמי בשמי." הוא מושיט את ידו המטופחת לעבר עצמות כף ידו של ספין. “שמי סנסלס.” וכשהוא חש את מבטו של ספין מתעכב על פורטרט השלד, הוא מוסיף: “זו אשתי. כמובן, בתוקף מעמדי עלי להיות נשוי, אתה מבין? היא כמובן אינה יודעת שהיא שלד, כפי שאף שלד חוץ ממני, אינו יודע זאת. כן, אשתי סבורה שאין כל הבדל ביננו. האם זה קשה לי להיות עם שלד? ובכן, מתרגלים במשך הזמן. האם יש לך שאלות נוספות?”

“כן,” אומר ספין. “מה יקרה עמי עכשיו, שאני יודע את האמת. אני עלול לספר אותה בחוץ והדבר אינו רצוי לכם, האין זאת?” “אל דאגה”, משיב ההוא, “ראשית אף איש (סליחה, אף שלד) לא יאמין לך, ותחשב למשוגע. שנית, מה תועיל בכך לעצמך ולהם? ועכשיו שמע – יכולנו להפטר ממך, להשמידך. אך דבר זה אסור באיסור חמור מסיבות מצפוניות ותועלתיות (חבל על כל מוח), ומצד שני איננו יכולים להשיבך למצבך הקודם. לכן, מי שאיני יכול להילחם בו, אצרפו אלי. אתה תקבל גוף ובשר של ממש ותצטרף לוועד הפועל העליון כחבר זוטר מן המנין. בנת?”

בשעת צהריים לוהטת, כשהאור בחוץ עז, אני יוצא מן הבנין לבוש בגדים קלים ונאים. שערי השחור מסורק כהלכה. פני שזופות ושופעות בריאות ואון, אבל הן חסרות הבעה פנימית. שום דבר אינו מתרחש בלבי פנימה. באדישות רבה צועד חבר ההנהגה לכיוון ביתו, חולף בין שלדים מאושרים ופטפטניים, בין זוגות שהתנשקו בצליל נוקש וצורם, מוסיף לנוע הלאה, עד שאני מגיע אל ביתי. שלד מברכני לשלום ואני עונה לו בניע ראש, ואחר כך נכנס פנימה.

מן המקלט בוקעת מנגינה וזמרת צרודת קול שרה:

על המיטה יושב שלד קפוא־פנים כממתין לי. פיו נפער מעט במעין חיוך ואומר: “שלום, ספין. לאן נעלמת? אין לך צל מושג כמה התגעגעתי אליך.” קם בתנועת עיכוז רכה ויפהפיה, מפנה את עצמות אגנו החשופות הצידה. מתחיל להתפשט מלבוש בלתי נראה בתנועות אטיות, תוך מאמץ לגרותני. אני ניגש אל השלד של דולה, ודולה אומרת לתוך כתפי: “אני שלך מעכשיו, ספין אהובי. רק שלך.” ואני מתפשט, נוטל ללא היסוס את השלד בזרועותי, נושק לשיניו במלוא פי ואחר כך אנו שוכבים.

"שים לב לפרצופים שלהם כאשר נשיר להם את הפרלוד של באך בסי־מינור!"

פריץ לייבר הוא אחד הוותיקים שבין סופרי המד"ב האמריקניים שיצירותיהם ממשיכות להתפרסם ואף לזכות בפרסים חשובים עד עצם ימינו אלה. הוא יליד 1910, בוגר אוניברסיטת שיקגו בפסיכולוגיה ופיסיולוגיה, בילה שנה בסמינר תיאולוגי, ועסק בעיסוקים מגוונים למדי: בין השאר היה שחקן תיאטרון וקולנוע, מורה לדראמה, עורך כתב העת המדעי ‘סיינס דייג’סט’ ועוד כהנה וכהנה. כתיבתו גולשת במרבית המקרים לעבר הפנטסיה הטהורה, וזו אולי הסיבה שהוא לא זכה להערכה מספקת בתקופת הזוהר של המד"ב ה’נוקשה'. על אף זאת, רבות מיצירותיו זכו בפרסים חשובים, כמו סיפוריו ‘Ill Met in Lankhamer’ (1970) או ‘עצור את הצפלין’(1975), (פורסם ב’פנטסיה 2000' גליון מס' 2.) ששניהם זכו בפרסי ‘הוגו’ ו’נביולה' גם יחד. הסיפור שלפנינו נכתב בשנת 1962, ומהווה דוגמה אופיינית לפנטסיה המתרחשת על רגע מקום וזמן מודרניים לגמרי…

* * *

שעה שסייר מר סקוט עם מר לברט ב’בית חוד־ההר', קיווה שהלה לא יבחין במוט המתח הגבוה שמתנוסס מחוץ לחלון חדר השינה. פעמיים קודם לכן ירד לטמיון באופן זה שכר דירה מבטיח – כה רבו האנשים המבוגרים שבאופן טיפשי חשו עצבנות בקשר לחשמל. לא ניתן היה לעשות דבר בקשר לכך, פרט להסחת תשומת ליבם מהמוט המזדקר – החשמל שמעבר לגבעות; כבלים אלה סיפקו יותר ממחצית התצרוכת שלה ניזקקו ב’גבעות הפסיפיות'.

אולם, כל תפילותיו של מר סקוט וכל נסיונותיו בהולכות־שולל אדיבות היו לשוא – עיניו חדות התפיסה של מר לברט נדלקו ברגע שהציצו החוצה לחצר. הניו־אינגלנדי הזקן בחן את עמוד העץ שהיה קצר למדי ועבה. הוא התבונן ב־18 האינצ’ים של מבודדי הזכוכית המדורגים, ונעץ עיניו חדות התפיסה בתיבת המעביר השחורה, שתפקידה היה להוריד את המתח החשמלי בבית זה ובכמה נוספים במדרון.

מבטו עקב אחר ארבעת החוטים העבים המתנדנדים בקצב זה בצד זה, לאורך הגבעות האפורות, הירוקות והריקות. לאחר מכן, זקף ראשו כשקלטו אזניו את הקול הצפצפני המזמזם של אלקטרונים היוצאים מן החוטים המתנועעים באויר.

“הקשב לזה!” אמר מר לברט כשקולו היבש מסגיר התרגשות, לראשונה מאז החלו בסיור.

“חמישים אלף וולט, אם אני שופט נכונה!”

“כנראה שמתחוללות היום הפרעות אטמוספריות בלתי רגילות – בדרך כלל, אינך שומע דבר,” הגיב מר סקוט במאור־פנים, כשהוא מסלף במקצת את האמת הצרופה.

“בחייך?” העיר מר לברט. קולו היה שוב יבש, ברם מר סקוט היה בקיא מכדי לעודד נטיה זו של השיחה. “אני רוצה שתשים לב למדשאה,” הפטיר בלבביות. “כאשר אדמת ‘הגבעות הפסיפיות’ חולקה, הבעלים המקורי של ‘בית חוד־ההר’ רכש את כל השטח הירוק של שמונה עשר…,” משך הזמן הנותר של הסיור, הפגין מר סקוט את יתרונותיו הרבים והמובהקים של רכוש הדלא ניידי שלו, אולם נראה היה כי מר לברט לא ייחס לכך אף שמץ חשיבות. פנימה בליבו זקף מר סקוט תבוסה נוספת לחשבון המוט הארור.

מכל מקום, בשובם לאתר הבית עמד מר לברט על כך שיתעכבו בחצר.

“עדיין ממשיך,” הוא ציין בשביעות רצון מוזרה, בהתיחסו לזמזום. “אתה יודע מר סקוט, צליל זה משרה עלי שלווה מוזרה. כמו רחש הרוח או הֶמיַת הים. כמוהו אני שונא את קול המכונות – זה אחד הטעמים לכך שנטשתי את ניו־אינגלנד, ואילו צליל זה – כקול הטבע. מרגיע מאוד. אבל אתה אומר שהוא מופיע רק לעיתים נדירות?”

מר סקוט היה גמיש – זו היתה אחת ממעלותיו כאיש מכירות. “מר לברט,” הוא התוודה בפשטות. “מעולם לא נקלעתי לכאן בלא לשמוע את הקול הזה. לעיתים, הוא רך יותר, לעיתים חזק יותר, אבל תמיד קיים. אני מנסה להסיח את הדעת ממנו, משום שרוב האנשים אינם מוכנים להשלים עימו.”

“איני מאשים אותך,” פסק מר לברט. “מרבית האנשים הם שוטים ואף גרוע מזה, מר סקוט. האם מתגוררים כאן אנשים שהיית מגדירם, לפי מיטב ידיעתך, כבעלי דעות קומוניסטיות?”

“לא אדוני!” השיב מר סקוט ללא היסוס. “אין שום קומוניסט ב’גבעות הפסיפיות' וזה משהו, האמן לי, אני לעולם לא אטיל צל על האמת.”

“מאמין לך,” אמר מר לברט. “המזרח מלא בקומוניסטים. כאן זה כמדומה נדיר יותר. מר סקוט, עשינו עסק. אני לוקח את ‘בית חוד־ההר’ לשנה, מרוהט, כפי שסיכמנו לאחרונה.”

“נלחץ ידיים על כך!” הכריז מר סקוט. “מר לברט, אתה מסוג האנשים ש’הגבעות הפסיפיות' רוצה.”

הם לחצו ידיים. מר לברט השיק עקביו, מחייך לעבר החוטים המצפצפים ברכות, בסיפוק שהיה כבר מעט בעלותי.

“דבר מדהים, החשמל,” אמר. “אין סוף לתעלולים אשר הוא עשוי לבצע. למשל, אם אדם רוצה להמריא למקום אחר בצורה אלגנטית, הוא צריך רק להרטיב את המדשאה בשתי ידיו וליישר את הקצה השני שלה מעבר לשורות אלה. קדימה! כל חתיכה טעימה כמו ‘שיר שיר’ והרבה יותר, מספקת את צרכיו האישיים של האדם.”

לרגע קצר וחריף שקע ליבו של מר סקוט. למשך רגע אחד פראי ונורא עלה בדעתו שעליו לבטל את העיסקה לפני שתקבל גושפנקא פומבית. הוא זכר את הגברת אפורת־השיער אשר שכרה ממנו דירה, אך ורק כדי שיהיה לה מקום לבלוע בשקט מנה מופרזת של גלולות הרגעה.

מר לברט, כקולט בדרך סתר את מחשבותיו הסמויות, אמר בפיקחות, “אתה דואג כעת, הלא כן, שאני עלול להיות מתאבד? אל תדאג. אני רק אוהב להרהר. וגם לאמר את מחשבותי בקול רם, תהיינה מוזרות ככל שתהיינה.”

חששותיו של מר סקוט נפוגו כלעומת שהתעוררו והוא חזר לטבעו התובעני הנושן, והזמין את מר לברט לחתום על המסמכים.

שלושה ימים לאחר מכן קפץ לביקור, כדי לבדוק כיצד מסתדר הדייר החדש. הוא מצאו בחצר, ממוקם בנוחיות, תחת המוט המזמזם, בכסא נדנדה נושן.

“קח כיסא ושב,” אמר מר לברט, מצביע לעבר אחד הרהיטים המודרניים.

"מר סקוט, אני חפץ לבשר לך כי מצאתי את ‘בית חוד־ההר’ משרה שלווה בדיוק כפי שציפיתי.

אני מצותת לחשמל ומניח למחשבותי להתגלגל. לפעמים אני שומע קולות בחשמל – החוטים מדברים, כפי שנהוג לאמר. האם שמעת על אנשים השומעים קולות ברוח?"

“כן, שמעתי,” הודה מר סקוט באי נוחות מסוימת; ואז, בזכרו כי המחאתו של מר לברט, על סך רבע משכר הדירה, נפדתה בלי בעיות העז לתת דרור למחשבותיו שלו, “אולם, רוח הוא קול הנוטה לחילופים וגיוון, ואילו זמזום זה הוא מונוטוני מכדי לשמוע בו קולות.”

“פשאו,” פלט מר לברט בגיחוך קטן שעשה זאת בלתי אפשרי לפסוק מהי מידת הרצינות שהתכוון כי ייחסו לדבריו. “דבורים הם חרקים מאוד אינטלגנטים. חוקרי החרקים אף סבורים שיש להם שפה. אך הן אינן עושות דבר מלבד לזמזם. אני שומע קולות בחשמל.”

הוא התנדנד בשקט משך זמן מה ומר סקוט ישב.

“כן, אני שומע קולות בחשמל,” חזר ואמר מר לברט בחולמנות. “החשמל מספר לי איך הוא משוטט לאורך ארבעים ותשע מדינות, אם מצרפים את החוטים הקנדיים. חוטי הכוח הם השבילים שלו, תחנות הפקת הכוח הן מקורות המים שלו. החשמל נמצא בכל מקום היום – בתוך בתינו, בכל חדר שבהם, במשרדינו, בבנייני הממשלה ובסיסים צבאיים – ומה אין הוא לומד בעוברו דרך חוטי הטלפון שלנו ובשמעו את שיחותינו. חשמל הטלפון הוא האחות הקטנה של כוח החשמל, אפשר לאמר, ולקטנים אזניים גדולות. כן, החשמל יודע הכל אודותינו, כל סוד מסודותינו. אולם הוא לא יחשוב אפילו לספר למרבית האנשים את אשר הוא יודע, משום שהם מאמינים שחשמל הוא כוח קר ומכני. הוא לא. הוא חם, אימפולסיבי, רגיש וידידותי מתחת לחיצוניותו, כמו כל דבר חי אחר.”

“אולם בחשמל יש גם רוע,” המשיך מר לברט. “אתה חייב לאַלֵף אותו. לדעת את דרכיו, לדבר אליו בגילוי לב, לא להַרְאות פחד – להתידד עימו. ובכן מר סקוט,” הוא אמר בקול חד יותר, כשהוא מתרומם מכסאו. “אני יודע שבאת לכאן כדי לבדוק כיצד אני מטפל ב’בית חוד־ההר' ובכן, הרשה לי לקחת אותך לסיור.”

וכך, חרף מחאותיו של מר סקוט, אשר לא היתה לו שום כוונה כזאת לחקור, עשה זאת מר לברט.

פעם אחת הוא עצר לשם הסבר: “הוצאתי את הסדין החשמלי ואת קולה הלחם. איני מרגיש טוב כאשר משתמשים בחשמל לעבודות בזויות.”

ככל שיכול היה מר סקוט לראות, הוא לא הוסיף דבר לריהוט ‘בית חוד־ההר’ פרט לכסא נדנדה ואוסף כביר של ראשי־חץ אינדיאנים.

מן הסתם חלק מר סקוט את חוויותיו הטריות עם בני־ביתו, שכן שבוע לאחר מכן, אמר לו בנו בן התשע, “הי, אבא, אתה זוכר את הברנש ההוא אשר העמסת לו את ‘בית־חוד־ההר’?”

“השכרתי הוא הביטוי הנכון, בובי.”

“ובכן, הלכתי לראות את ראשי־החץ שלו, אבא, מתברר שהוא מכשף נחשים!” אלוהים אדירים, חשב מר סקוט, ידעתי שהיה משהו באמת בלתי רגיל בקשר למר לברט. כנראה הוא להוט אחר גבעות משום שהן מושכות נחשים במזג אויר חם.

“הוא לא כישף נחש אמיתי, אבא, רק חוט של שלוחה. הוא ישב על הריצפה – זה היה לאחר שהראה לי את ראשי החץ המשונים – הניף ידיו קדימה ואחורה מעל זה ומיד לאחר מכן הקצה, עם הקופסא הקטנה עליו, החל לזוז סביב על הרצפה ופתאום הוא התרומם, כמו קוברה מתוך סל. זה היה ממש מוזר.”

“כבר ראיתי תעלולים מהסוג הזה,” אמר מר סקוט לבובי. “ודאי היה חוט קשור לחוט השלוחה אשר משך אותו למעלה.”

“הייתי רואה אותו לו היה שם חוט, אבא.”

“לא, אם הוא היה בצבע הרצפה,” הסביר מר סקוט. אחר כך הוסיף בקול מהורהר, “דרך אגב, בובי, האם הקצה השני של החוט היה בשקע?”

“אכן, כן אבא! הוא אמר שאינו יכול לבצע את התעלול אלא אם כן היה חשמל בחוט. משום שאתה מבין אבא, הוא מכשף חשמלי. אני פשוט אמרתי ‘מכשף נחשים’ כדי שזה יישמע יותר מלהיב. לאחר מכן יצאנו החוצה והוא כישף חשמל החוצה מתוך החוטים וגרם לו לזחול על גופו. יכולת לראות אותו זוחל מחלק לחלק.”

“אבל איך יכולת לראות זאת?” חקר מר סקוט, נאבק כדי לשמור שקולו יישמע כרגיל. הוא ראה בדמיונו את מר לברט עומד יבש ומתוח, מוקף בנחשים זוהרים כחולים עם עיני יהלומים מבהיקות ושיניים חשופות.

“דרך אגב, זה גרם לשערו לעמוד בקצה, אבא. תחילה בצד אחד של הראש, אח”כ בצד השני. אחר כך הוא אמר ‘חשמל, זחל על חזי!’ ומטפחת משי הנתלית לו מחוץ לכיסו העליון, נתלתה נוקשה וחדה. אבא, זה היה טוב בדיוק כמו במוזיאון המדע!"

למחרת, טרח מר סקוט לעבור בסמוך ל’בית חוד־ההר', אך לא היתה לו כל אפשרות לשאול את שאלותיו השקולות שהכין למפרע, משום שמר לברט בירך אותו והוסיף, “אני מתאר לעצמי שבנר סיפר לך על הקסם הקטן שהצגתי לפניו אתמול. אני אוהב ילדים, מר סקוט. כלומר, ילדים רפובליקנים טובים כמו זה שלך.”

“ובכן, כן, הוא סיפר לי,” הודה מר סקוט, מנושל מנשקו ונבוך מעט מפאת גילוי־הלב של השני.

“אני רק הראיתי לו את אחד התעלולים הפשוטים ביותר, כמובן. חומר לילדים.”

“כמובן,” החרה החזיק אחריו מר סקוט. “ניחשתי שאתה השתמשת בחוט סמוי כדי לגרום לחוט השלוחה לרקוד.”

“אני מתאר לעצמי שאתה יודע את כל התשובות,” אמר השני כשעיניו מבריקות. “אבל, בוא לחצר ושב מעט.”

הזימזום היה רועש למדי באותו יום, אולם כעבור זמן קצר, היה מר סקוט חייב להודות כי אכן היה זה קול משרה שלווה. והיה בו גם גיוון רב מכל שהיה מסוגל להבחין קודם: פצפוצים עולים, רחשושים נעלמים, ליחשושים, המהומים, קליקים, אנחות. לו אך הקשבת להם זמן מספיק ארוך, אין זה מן הנמנע שתתחיל לשמוע קולות.

מר לברט, בהתנדנדו בשקט, אמר, “החשמל מספר לי על כל העבודה שהוא עושה ועל ההנאות שיש לו – ריקודים, שירה, תזמורות רועשות וענקיות, מסעות לכוכבים, תחרויות ריצה אשר לעומתן נראים הטילים כשבלולים. דאגות גם כן, אתה יודע שארעה התמוטטות חשמלית בניו יורק? החשמל סיפר לי מדוע. כמה מהברנשים שלו השתגעו, עבודה מופרזת – אני חושב – והם פשוט קפאו. לקח זמן מה בטרם יכלו לשלוח אחרים פנימה מחוץ לניו יורק ולרפא את המטורפים ולהתחיל להניע אותם מחדש דרך מארג הנחושת האדיר. החשמל מספר לי את חששותיו המבוססים, שאותו דבר עצמו עומד להתרחש בשיקגו ובסן־פרנציסקו, יותר מדי לחץ.”

"לחשמל לא אכפת לטרוח עבורנו. לב רחב לו, והוא אוהב את עבודתו. אבל הוא יהיה אסיר תודה אם יזכה במעט יותר התחשבות – מעט יותר הכרה בבעיותיו המיוחדות. מספיק שיש לו את אחיו הפראיים להתמודד עימם, אתה מבין – החשמל הפראי שמְלַבֶּה סערות ולוכד את ראשי ההרים ובא למטה כדי לצוד ולהרוג. לא מתורבת כמו החשמל שבחוטים, למרות שגם הוא יהיה פעם.

“חשמל מתורבת הוא מורה דגול. מראה לנו כיצד לחיות באופן נקי, מאוחדים באהבת אחים. החשמל אף אץ לכל מקום כדי לסייע לנו. משרת בג’ורג’יה בדיוק כפי שהוא עושה זאת בוורמונט, בלוס־אנג’לס, כשם שהוא נוהג בבוסטון. פטריוטי, גם כן – חשף את סודותיו הגדולים רק לעיני אמריקאים כחולים אמיתיים כמו אדיסון ופרנקלין. הידעת, כי הוא הרג את השוודי כאשר ניסה את תעלול העפיפון? כן, חשמל הוא הכוח הגדול ביותר השואף להיטיב בכל רחבי ארה”ב."

מר סקוט הגה, נים לא נים, בתרבות חשמל קטנה ונקיה אותה יכל מר לברט להקים, בדיוק כשם שהתעוררו לחיים הסיינטולוגיה ודתות חדשות. הוא יכול לתאר לעצמו את החצר גדושה מחפשי־כוח כאשר קרישנה לברט – או שמא, רב־חשמלי לברט – מפזר פניני חוכמה מכיסא הנדנדה שלו, מנתח את מילות־הקסם של חוטים מהמהמים. מוטב שלא להציע זאת, למרות ש… בדרום קליפורניה דברים שכאלה, סופם שהם נהפכים למציאות בדרך כלשהיא.

מר סקוט חש שקט ושליו ביורדו מהגבעה, למרות שציין לעצמו להורות לבובי שלא להטריד עוד את מר לברט. האיש הזקן נראה בלתי מזיק, אך…

אולם הוראה זו לא חלה עליו. משך החודשים הבאים נהג מר סקוט לבקר מפעם לפעם ב’בית חוד־ההר' למנה של ‘חוכמה חשמלית’. הוא החל לייחל בכליון עינים להפסקות שלוות, משעשעות ומרגשות אלה. מר לברט לא עשה דבר פרט לישיבה בכיסא הנדנדה שלו בחצר, אולם נשאר מאושר ורציני. היה בכך שיעור לכל אחד, אם חשבת על כך.

מפעם לפעם, הצביע מר סקוט על ביטויים משעשעים של האקסצנטריות של מר לברט. למשל, למרות שהזניח תשלומים של גאז ומים, מעולם טרח לשלם חשבונות טלפון וחשמל בזמן.

והעיתונאים אכן דיווחו בבוא היום על התמוטטויות חשמליות קצרות אך חמורות בשיקגו ובסן־פרנציסקו.

בחייכו מעט בקיפאון לשמיעת התקריות, החליט מר סקוט כי יכול הוא להוסיף ‘הגדת עתידות’ לתרבות החשמל אשר ייחס למר לברט. ‘סיפור חייך בחוטים!’ יותר אצילי מאשר כדורי בדולח או דיבור עם אלוהים.

רק פעם אחת, חזרה לתקוף את מר סקוט קדם־הרגשה קודרת מהסוג שגרם לו טירדה בשיחתו הראשונה עם מר לברט. היה זה כאשר האיש הזקן אמר, “אתה זוכר מה שאמרתי לך בקשר לחוט הנחושת ההוא שם למעלה? חשבתי על דרך פשוטה יותר, רק להפעיל את צינור המים בשורות ה’־ת' בזרם חזק, כאשר אוחזים את הזרבובית המתכתית. מוטב אולי להשתמש במים חמים ולזרוק קודם לכן קופסת מלח לתנור.”

כאשר שמע זאת מר סקוט, שמח על כך שאסר על בובי מלבוא הנה.

אולם, בדרך כלל, שמר מר לברט על מיזגו, בו מעורבים במידה שווה שובבות ורצינות. כאשר חלה הפסקה במזג זה, היה זה פתאומי, למרות שלאחר מכן, הבחין מר סקוט כי קדם לארוע סימן אזהרה אחד, כאשר מר לברט הוסיף לנאום מלהיב, “דרך אגב, למדתי כי הכוח החשמלי של ארה”ב עובר בכל העולם, בדיוק כמו קרינת אלחוט במכשירי רדיו ובמכשיר טלפון. הוא נוסע לחופים זרים במצברים, מגלגל את החוטים באירופה ובאסיה. מעט ממנו עובר גם לטריטוריה סובייטית. הוא רוצה לפקח על הקומוניסטים, אני חושב. הוא מארגן לוחמי חופש חשמליים."

בביקורו הבא, מצא מר סקוט שינוי גדול. מר לברט נטש את כיסא הנדנדה שלו כדי לצעוד בחצר, בַצד המרוחק מהמוט, למרות שמדי פעם זרק מבט משונה מעבר לכתפו כלפי החוטים השחורים המזמזמים.

“שמח לראותך, מר סקוט. אני ממש מזועזע. אני חושב שעדיף שאספר למישהו על כך, ובמקרה שיארע לי משהו הם יוכלו למסור לאף.בי.איי., אם כי איני יודע מה הם יוכלו לעשות. החשמל סיפר לי הבוקר שיש לו ממשלה עולמית – היה לו האומץ לקרוא לכך בשם זה – ושיש חשמל רוסי בחוטים שלנו וחשמל אמריקני באלו של הרוסים – הם הולכים משם לכאן בלי שמץ של בושה. אין לו שום רגש לארה”ב או לרוסיה. הוא חושב אך ורק על עצמו.

"כאשר שמעתי זאת, יכולתָ להפיל אותי במכת־נייר.

“ויותר מכך, החשמל החליט להפסיק כל מלחמה גדולה שעלולה לפרוץ, ולא חשוב עד כמה צודקת מלחמה זו תהיה, או עד כמה היא תהיה להגנתה של אמריקה. אין הוא חושב עלינו אף במקצת – הוא רק רוצה שהחוטים שלו ומקורות המים שלו יישמרו. אם יילחצו הכפתורים אי פעם בשביל להפעיל את הטילים האטומיים, כאן או ברוסיה – הוא יהרוג כל מי שינסה לשלוח אותם ליעדיהם.”

“התחננתי לפניו, סיפרתי לו שתמיד חשבתיו לאמריקני. הזכרתי לו את פרנקלין ואת אדיסון – ולבסוף ציוויתי עליו לשנות ממנהגו ולנהוג בהגינות, אך הוא רק ציפצף לי בביטול, ואחר כך פנה בעצמו לאיומים! אמר לי, כי אם אנסה לעצור אותו, אם אחשוף את תוכניותיו, הוא ישלח למטה את אֶחיו הפראיים מההרים ובסיועם יביא עלי כליה! מר סקוט, אני כאן לבד עם חשמל באדן חלוני. מה אעשה?”

מר סקוט טרח טירחה מרובה להרגיע את מר לברט, כדי שיוכל לחמוק מהמקום. לבסוף, היה אנוס להתחייב שישוב מוקדם ככל האפשר, כשהוא נשבע לעצמו בשקט שארור יהיה אם אכן יעשה זאת.

מאמציו כמעט ועלו בתוהו שעה שהחשמל מעל ראשו, אשר היה רועש באופן מיוחד אותו יום, הצרים קולו בנהימה ומר לברט הסתובב ואמר במהירות, “כן אני שומע!”

באותו לילה, התרחשה בלוס־אנג’לס אחת מאותן סערות־רעמים המלוות גלי־רוח ושטפונות גשם. דקלים, אורנים ועצי אקליפטוס נעקרו משורשיהם והופלו ארצה, צוקים זעו ורחשו, והשבילים הגדולים המרובעים והישרים, ירדו בעקמומיות מהגבעות לים.

הברק היה חזק במיוחד. אחדים מתושביה של לוס־אנג’לס, אשר סערה כזו היתה בחזקת דבר חדש עבורם, טילפנו להג"א כדי לדווח על התקפות אטומיות.

כמה תאונות איומות ארעו. לאחת מהן הובהל מר סקוט השכם בבוקר המחרת ע"י המשטרה, משום שהיא נגעה לרכוש שהשכיר, ומשום שהוא האדם היחיד באזור שנודע כמי שהכיר את הנפטר.

בלילה הקודם הקיץ מר סקוט משנתו שעה שהסערה ניטשה במלוא עוזה, כאשר הברק היה מעוור כמו מנורת הֶבְזק והרעם נשבר כמו שוט באורך של מיל אחד על גבי הגג. באותו רגע, זכר באופן חי מאוד מה אמר מר לברט על איומי החשמל לשלח בו את אחיו הפראיים מהגבעות. אולם עתה, בבוקר הבהיר והצח, הוא החליט לשמור את הדברים לעצמו. אם ידווח למשטרה על שגעון־החשמל של מר לברט – זה רק עלול לסבך עניינים ללא שום תועלת לאיש, פרט להעצמת הפחדים המגוחכים שקיננו בלבו.

תמונת התאונה, כפי ששוחזרה בנאמנות ובבקיאות ע"י המשטרה היתה פשוטה למדי, ואפילו לא יוצאת דופן. מר סקוט התבונן בגופה המפוחמת השרועה על הריצפה. חוט החשמל העבה שהיה מגולגל סביב ירכיה ניכרך, כנראה, בזמן שמר לברט קפץ ממיטתו. עתה היה אחוז בחוזקה ברגלים הדקיקות ובכתונת הלילה השחורה. למפקח המשטרה לא היה כל קושי להבין את המתרחש. ברור למדי, שבשיאה של הסערה ניתָק אחד מחוטי המתח הגבוה והוטח ע"י הרוח העזה והמתח שלו עצמו לעבר החלון. הוא פרץ פנימה ונחת הַיְשֵר במקום עומדו של מר לברט המנוח, שנהרג מן הסתם במקום.

מר סקוט אנוס היה לקבל בלי פיקפוק את דעת המומחים. הוא חזר ואמר זאת לעצמו, למרות שקשה היה לו לשכוח את חוט הטלפון. היה זה חוט שחור ומבריק. הוא היה מגולגל כמו גפן משורגת פעמיים סביב ידו הימנית של האיש הזקן, כאילו רצה לעצרו מלברוח, עד אשר היכה בו החוט הגדול.

"הרי לך, בני, לטוב ולרע – היקום כולו…"

סיריל קורנבלוט המנוח ופרדריק פול, ייבדל לחיים ארוכים, העניקו לנו בשעתם את אחת הסאטירות החברתיות המעולות בכל הזמנים – ‘סוחרי החלל’ (הוצאת מסדה). שיתוף הפעולה רב־השנים ביניהם הניב גם סיפורים קצרים רבים, כגון זה שלפנינו, שגם ממנו לא נעדרים סממנים של סאטירה נוקבת.

* * *

עולמו של מריון פלאורס, שאינו אלא עולמו של ‘הכושי האמריקני’, דומה לעתים לגרסה אידאלית של אנגליה, ולעתים, לגרסה אמיתית של הרנסנס. כמצוי וכמקובל בגרסאות מסוימות של אנגליה, היו כל אנשי המעמד העליון לכל הפחות ידידים של ידידים, וכל איש עסקים רגיל מהארלם ידע למחרת היום מי הוא שליטה החדש של אוניברסיטת הוארד בעקבות המרי האחרון בפאקולטה. וכשם שנהוג היה בפירנצה של צ’ליני, תמיד נמצא מקום הולם לאיש אשכולות. כושי אמריקני עשוי היה בהחלט להגיע לתאר נכסף ולהיות דוקטור־מהנדס־מחנך־פוליטיקאי־ראליסטי, וכזה אמנם היה מריון פלאורס. יליד בוסטון 1913, בן לאב מחנך־פוליטיקאי־ראליסטי, ולאם שסחררה את הבמות הקלות בזוהר שכיח; הוא עבד קשה, היה בעל מזל, וזכה להמנות בין המסולתים שדרכם סלולה אל המ.ד. לרבות אל היתר עבודה במדינת ניו יורק. עד מהרה נתהוו סביבו, במפתיע, כיסי־ריק של כח, והוא מלאם בחפץ לב. וכי איך, אחרת, יכול היה לנהוג? פירמה קטנה אך בעלת עתיד נזקקה למעט הון ועוד פחות מזה קומונסנס טוב, הוא סיפק את שניהם וקבל בתמורה חבילה נכבדה של מניות. ואותו אדם, מחבר הנאמנים שבקשו – “אה… לייצג את אנשיך?” וכי יכול היה לסרב? הוא שרת את חבר הנאמנים בנאמנות. מבחן של מה בכך על מנת לקבל היתר עיסוק בנכסי־דלא־ניידי, פחות מלא כלום לאדם ששנן בזמנו תריסרים של ספרי פאתולוגיה, היסטולוגיה, אנטומיה, ומאטריה מדיקא – מדוע לא? ואם פנו אליו, לאחר מכן, בתביעה שישא את דברו בזכותו של המועמד לאותו חבל ארץ, מה רע לו כי יסרב? ואם מתחננים לפניו באדיבות רבה להציע שמות לתריסר עיסוקי־בטלה ששכרם בצדם, האם אין הדבר מתקבל על הדעת שינקוב בשמות אחדים ממכיריו הנזקקים ביותר?

פלאורס היה אדם מתון ושקול, קר רוח ובעל עין מתבוננת. מעולם לא נשא אשה. במקום ילדים היו לו בני־חסות. מלכתחילה היו אלו ילדי כושים שנטלם מבתי מחסה, או מקרב משפחות עמוסות טף למעלה מכפי יכולתן להשתכר פת לחם. הוא תמך בהם לכל אורך הדרך. הובילם דרך בתי הספר, דרך לימודי התיכון, ועד לאוניברסיטה. הוא נתן להם גבוי מלא כל עוד הוכיחו יכולת ורצון; לא היה מהיר ממנו לגלות פגמים באחד משני אלו ואז – המיתם. שעור התמותה היה נמוך להפליא – שכן לא היה מבין־דבר ממנו יותר בנחוש כשריהם של בני החסות. בכך היה מיומן אלף מונים יותר מועדי הקבלה של הקולג’ים. הצלחותיו מנו לעת הזאת ארבעים ושנים בוגרים, כשאחד מהם הגיע אליו עם תואר דוקטור־לפילוסופיה טרי כלחמניה, תואר בפסיכולוגיה קלינית. הוא בא לביקור.

שמו של בן החסות היה אנסל ברובאקר. הוא נטל כסא והתיישב בשורה ארוכה של ממתינים אחרים. היתה שם הגברת הזקנה שחפצה במשכתנא נוספת, או לפחות בארכה, ושעתידה היתה לקבלה. היה שם הסוחר שמחסניו גדושים, אשר רצה שחובו יידחה, ושלא היה עתיד להיענות בחיוב. היתה שם האם שיש לה בן בעל הרגל מגונה, והבעל שאשתו מתנהגת בצורה משונה יותר ויותר לאחרונה. היה שם שוטר המקוף שרצה העברה, והמועמד לפרקליטות שרצה להצטייד בשם נכבד לצורך בחינות הסיום. היה שם הבישוף המקומי שרצה פשוט לדעת האם הכל בסדר בין דוקטור פלאורס והאלוהים.

ברובאקר הוכנס למשרדו של הדוקטור רק ב־9:30. היתה זו הפעם השישית שזכה לראות את פניו, והוא מצא שפני הדוקטור נראים ערים, חריפים, וקרים מתמיד. היה זה איש חסדו שהוציא עד כה עשרים אלף דולאר כדי להביאו הלום, מרחק רב מכתלי בית היתומים של ימי נעוריו. הדוקטור לא קבלו בכל אחולי ברכה, חרף זאת אמר, "עתה יש לך תוארך, ברובאקר. אם באת אלי על מנת לקבל עצה, הריני לתיתה לך בברכה, ועיקרה הוא שתימנע מחיים אקדמיים, בפרט בבתי הספר הכושיים. ידוע לי מה שומא עליך לעשות. אשמח לראותך מנסה את אחת הפירמות מהקטגוריה הראשונה בתחום הפרסום ויחסי הצבור; עליך להעשות שם איש החקירות המוטיבציונליות. הגיע הזמן שכושי אחד יימצא באותן דרגות גבוהות של שדרות מדיסון, אם איני טועה.

ברובאקר האזין בתשומת לב וארשת כבוד על פניו, וכשבאה העת להשיב, אמר:

“דוקטור פלאורס, אני אסיר תודה לך, כמובן, על כל מה שעשית. במלוא הכנות הייתי רוצה להיות מסוגל – אך דוקטור פלאורס, אני שואף לעסוק במחקר. שלחתי לך את הדיסרטציה שלי, אך זו רק ראשית הדרך –”

מריון פלאורס נבר כהרף עין במגרה המתוייקת היטב במוחו, ואמר בקול מקפיא, “הקורלאציה של הגברת הגבות טופוסקופיות, תדירויות גלי ביתא, ופרצפציה של התפתחויות אקורדיות מוסיקליות ב־1107 מתבגרים מקריים. יפה מאוד. עכשיו יש לך רישום ההישגים שלך מרוח פנים ואחור בציוני שבח, ואני מצפה שתתקדם בלא מכשול לעמדה שבעבורה אומנת.”

“כן, אדוני. הייתי רוצה להראות לך את –”

“איני רוצה,” הפסיקו דר. פלאורס, “לראותך כאחד מאותם ג’ורג' ושינגטון קארביס, הכפופים בשקדנות מעל דוחות ומבחנות מעבדה. מחקר אקדמי הינו ברגע זה חסר כל חשיבות.”

“לא, אדוני. אני –”

“מרכזי העוצמה באמריקה,” אמר דר. פלאורס, “מצויים בממשלה, היכן שידידנו מר וילקינס פועל כיאה וכיאות, וברמות הביצועיות של קורפורציות גדולות, בהן אני משתדל להשיג מה שנחוץ. אני רוצה שתהיה ביצועיסט באחת מאותן חברות ענק, ברובאקר. אתה אומנת לצרך מטרה זו בדיוק. יתכן וכרגע אינך מוכשר ליותר מקבלת דריסת רגל גרדא, אך הדבר אפשרי, ואין זה מקובל עלי, ברובאקר, שלא תעשה מצדך את המאמץ הנדרש; לא עלי, ברובאקר, ולא על בני עמך.”

ברובאקר הביט בו וכולו אומר מסכנות. לבסוף הסתיר את פניו בידיו. כתפיו רעדו.

דר. פלאורס פסק בקול שופע בוז: “אני מבין שאתה מסרב לעשות את הנדרש. היה שלום ברובאקר. איני רוצה לראות פניך עוד.”

האיש הצעיר כשל בצאתו את החדר, אוחז בתנועת עוית את התיק העשוי מעור חזיר, שאותו לא היתה לו הזדמנות לפתוח. מאחר וצפה להדהים את איש חסדו בהשג שעלה בידיו, לא היו עמו כל תוכניות להתמודד בעזרתן עם המצב החדש. הוא יכל רק לשקול שיבה לאוניברסיטה אותה נטש זה עתה. יתכן והדבר ניתן להיעשות לפני שהכסף הזעום שהיה בידיו, יכלה. יתכן ויוכל עוד להשיג מילגה. אך תקותו היתה קלושה; הוא לא מלא כל שאלונים, ולא בקש כל סיוע. עתה היה מאוחר מדי.

הרבה לא הועיל לו לפוגג את מרתו השחורה כשקרון הלילה בואכה שיקאגו הלך והתמלא, בגרנד צנטראל, המון עם רב. הוא פלס לו מקום בין הראשונים והצליח לקנות חזקה על מושב בסמוך לחלון.

לאחר מכן המושב הריק שלצדו זכה למבטי חיבה מצד מטרונות עמוסות מטלטלים, נערות תכון עליזות לשון, סוכנים נוסעים של מוצרי נייר, והמבטים השוקקים חלפו על המושב וניזורו לאחור באי נוחות מפניו של הגורילה־אנס־ילדות אנאלפבית־מסומם־ג’זניק, שהיה דוקטור אנסל ברובאקר.

אלא שלבסוף נחסך ממנו גורל הגלמודיות כשברנש אחד הטיל עצמו בששון לתוך המושב הריק, רגע אחד לפני שהחלה הרכבת לנוע. היה זה ‘אחד־מבני־סוגי’; לאמר – היה זה ברנש שלא רוחץ זה כבר, חסר השכלה, שיכור למחצה מבקבוק ג’ין שלא זכה, מן הסתם, לראות מעודו חותם של איש מכס, ועתה הזדקר מכיסו. הוא דיבר בדיאלקט הארלמי כה צרוף, עד כי ברובאקר התקשה להבין כל מלה עשרים. אך אדיבות שחבר לה רגש חרדה מפני בדידות שכיחה, אלצו את ברובאקר, לקראת הרחוב ה־125, להיענות ללגימה שהביאתו על סף החנק, מאותו בקבוק שטוח שרעו למושב נשא עמו. ושני מניעים אלו, לרבות רגש שלא ניתן היה עוד לדכא של החמצה ללא שוב, הביאוהו להיענות גם להצעה מפתה יותר של רעו לנסיעה, שנשאה בכנפיה תענוגות יקרים יותר.

וכך ארע, אפוא, שכעבור עשרה חדשים היה ברובאקר מוטל מת, בלקסינגטון, קנטאקי, והרופא בבית החולים לנדכאי הסביבה אשר קבע את הדיאגנוזה אמר למחרת, עדין בלתי מסוגל לדכא את פליאתו, לאשה חסרת אמון – “תוהה אני כיצד יצור זה עשוי היה לשמוע אי פעם ולא לזכור את המלה קריפטסטזיה”

"הי, חברה, כנראה הועברנו לגלקסייה אחרת!"

היה זה כחדש לאחר מכן, שמריון פלאורס קבל חבילה ובה לוטים פריטי עזבונו של ברובאקר. לא היה איש מלבדו אליו יכלו לשלוח את ה"רכוש".

הוא זועזע. בפעם ראשונה, ככל שזכר אדם זה, האמון על שליטה עצמית. הוא חזה בכליונם של הרבה אלילי־עמו שלא עמדו בפתוי, וכולם הלכו באותה דרך בואכה גיהנום, אך היו אלה מתאבקים, בדרנים, אנשי עמל. הוא לא צפה לזאת מבוגר צעיר מזהיר של האוניברסיטה המפורסמת. מטעם זה לא ציווה לסלק מעל פניו את חבילת הזבל, אלא הפכה רגעים ספורים, מהורהר. אורחו הבא מצא אותו, אפוא, אוחז בידו מין כובע דמוי קסדה שגוון כסוף לו. מבקר זה של דר. פלאורס היה יועץ הקורפורציות לשעבר של עיריית ניו יורק.

בעבר נזקק היועץ לשרותיו השונים של הדוקטור, אך עתה היה מעמדו איתן מכדי שימצא צרך בחסדים פוליטיים. מכל מקום, הוא היה זקן מכדי להחליף רופא. “מהו זה שיש לך שם, מריון?” חקר. פלאורס הביט נכחו ואמר בדייקנות, “אם אני יכול לתת אמון ברשימותיו של האדם שיצר את זה, הרי זה קולט ומגביר של תנודות גלי ביתא.”

יועץ הקורפורציה השמיע נחרה, “אלוהים ישמרני מהז’רגון המדיציני. מה פרושו של דבר באנגלית?” אך הוא הופתע לראות את הבעת הפליאה העולה ומשתכנת בארשת פניו הלבנים של דר. פלאורס.

“זה קורא מחשבות,” לחש הרופא בפשטות.

איש הקורפורציה לפת בין רגע את חזהו, אך לא גילה כל כאב. הוא קבל לשם נסיון – “אתה חומד לצון!”

“איני סבור כך, וילמוט. האדם שתכנן חפץ זה נחל את כל הכיבודים האפשריים, הצטיינות עליונה שבח מיוחד מצד דיקן הפאקולטה. הוא קבל, באמצעות הדואר, שלושים הצעות עבודה מקסימות, החברות השונות התחרו על שרותיו. היה זה כמובן לפני שנודע להם צבע עורו. לא,” אמר מתוך עיון, “איני סבור שאני מתלוצץ. אך יש כמובן רק דרך אחת לגלות.” הוא הניף את הקסדה לעבר ראשו. יועץ הקורפורציות קרא בקול – “לעזאזל אתך, מריון, אל תעשה זאת!”

פלאורס עצר בתנועתו. “האם אתה חושש שאקרא את מחשבותיך ואחשוף את סודות חייך הקטנים?”

“בגיל זה בחיי? כשאתה הנך רופאי? לא, מריון. אך עליך לזכור שיש לי לב חלש. איני רוצה לראותך מתחשמל לנגד עיני. ומכל מקום, מה טעם לכושי לדעת את אשר תחשובנה הבריות? האם לנחש אינו די גרוע בשבילו?”

מריון פלאורס העדיף להתעלם מהחלק האחרון בנאום אורחו. “איני סובר שדבר זה יחשמל אותי, וגם איני מצפה שתהיה לו השפעה מזיקה על לבך, וילמוט. בכל מקרה, איני רוצה להמשיך ולתהות על הדבר הזה לשארית חיי. אני רוצה לנסותו עכשיו, ואיני רוצה לנסותו לבד. ואין כאן, וילמוט, כל אדם אחר בסביבה.” הוא דחק את מסגרת הכסף סביב קדקדו. ההתאמה היתה לקויה ביותר והחפץ, בעל כבד מפתיע. חוט חשמל השתרבב ממנו, ובלא הסוס נוסף דחפו דר. פלאורס לשקע הסמוך לכסאו.

הקסדה ייבבה ברכות ופלאורס זנק על רגליו. הוא צווח.

איש הקורפורציות נע מהר למדי בהתחשב בגילו. הוא חטף את הקסדה מעל ראשו של פלאורס, לפתו בכתפיו והושיבו על כסאו מחדש. “אתה בסדר?” נאק.

פלאורס נלפת בעויתות אפילפטיות, אך לבסוף השתלט על עצמו. “רב תודות, וילמוט. אני מקווה שלא גרמת נזק להמצאתו של דר. ברובאקר.” ואז, לפתע, “זה הלם בי בבת אחת. זה כואב!”

הוא נשם עמוקות ואז התיישב ביתר נוחות.

מתוך אחת ממגרות שולחנו הוציא בקבוק גלולות של רופאים ובלע אחת מהן בלא מים.

“כל אחד ואחד מסביב צווח בבת אחת,” אמר. הוא התכוון להחזיר את הגלולות, ואז הבחין ביועץ הקורפורציות אוחז בבית חזהו, ובלי אומר הציע לו אחת.

אזי נראה כי הופתע.

הוא נעץ מבט בעיני אורחו. “אני יכול עדין לשמוע אותך!”

“מה?”

“זוהי אנגינה כוזבת, אין לך דבר, אני חושב. אך קח כדור בכל זאת. אבל –” הוא העביר יד יגעה מעל עיניו – “אתה חשבת שאני מתחשמל ותהית כיצד לקצץ את החשבון האחרון שלי. אל לך לעשות זאת. לא גביתי ממך יתר על המידה, וילמוט, זה חשבון הוגן.” פלאורס פער את עיניו לרווחה ואמר, “מוכר העתונים בפנת הרחוב הונה אותי בעודף. הוא –” הוא בלע את רוקו והמשיך, “‘הכפתורים’ בניידת הנכנסת עכשיו לרחוב פולטון אינם מחבבים את הרעיון שיש לי לקוחות לבנים. אחד מהם מהרהר עכשיו באפשרות לחקור אחת מהנערות שבקרו אצלי.” הוא נאנח. “זה אינו פוסק, וילמוט.”

“בשם הנוצרי מריון, שכב כאן.”

“זה לא פסק! זה לא כמו רדיו. אינך מסוגל לכבותו! עכשיו אני מסוגל לשמוע הכל! את כולם. כל מח ומח בקוטר של קילומטרים מסביב שופך לתוך מחי מה הוא חושב אודותי, אודותי, אודותינו!”

אנסל ברובאקר, שהוכשר כפסיכולוג קליני ולא כמהנדס רדיו, לא תכנן את קסדתו לשמוש ממושך, וכן לא עלה על דעתו לספק לה מפסיקי זרם. היא היתה אמורה לפעול דקות ספורות לכל היותר, מספיק על מנת להעיר כמה נוירונים רדומים, להבקיע כמה שבילים חסומים במח. אחד מחלקי המכשיר התחמם עתה יתר על המידה, ותוך רגע עלתה הקסדה באש. היא שרפה את הפקקים, ובכל הבית נשתררה חשכה. איש הקורפורציות לשעבר השכיל לכבות את האש, ואזי נטל לידו את שפופרת הטלפון. הוא צווח בקול רם בכדי להתגבר על שאגותיו של מריון פלאורס והזמין אמבולנס מבית החולים הסמוך. בקינגס קאונטי הכירו את שמו של הדוקטור, והאמבולנס הגיע בתוך תשע דקות.

פלאורס מת כמה שבועות לאחר מכן, בבית חולים, אמנם לא בקינגס קאונטי, רק שעתה לא היה מסוגל להכיר עוד בהבדל. הוא היה שקוע בתרדמת סמים במהלך החודש שחלף, עד שעתה הפך הדבר לצרך פסיכולוגי להעירו לזמן מה. בפעם הראשונה שהיה מסוגל לעשות מעשה מודע, תלה הדוקטור את עצמו בחלון החדר. הלוייתו היתה רבת רושם. למעשה היתה בגדר מספד ממלכתי. ההמונים התקבצו מכל פינות המדינה, והנהי רב וגאה. יועץ הקורפורציות נמנה בין אלו שהותר להם לזרות חלוקי מזכרת מעל גבי הארון, אך הוא לא נימנה בין הבוכים.

איש לא השיג בדעתו כיצד מת דוקטור פלאורס, ואיש לא יכל לדעת מה היה טיבו של המכשיר המושמד. וילמוט לא היה האיש שיספר. ישנן המצאות וישנן המצאות, הירהר, וקריאת מחשבות הוא עסק לאנשים לבנים. אם אפילו לאנשים לבנים. בעולמו של מריון פלאורס זרעים רבים ישגשגו על מעינות חיים, אך רבים שישגשגו¹ לארס צפע.

אין ספק בכך שהמכונה עתידה היתה להרוס כל מה שהוא, אשר אנוס לצותת לכל המחשבות הסמויות שנקשרות בו. היה זה מכשיר מטריף דעת, והאיש שנשאו על ראשו נפגע היה בהכרח בכל עולם שהוא. אך רק בעולמו של מריון פלאורס ניתן היה לשנוא אדם עד מוות.

דיימון נייט

מקובל על כולם שאין זה הדבר הנעים ביותר להישאר בעולם שאחרי־מלחמת־עולם־שלישית, כשהאשה האחרונה ביקום כולו היא קשישה ומכוערת. אך מתברר שהדבר בלתי נעים עוד יותר, כשהיא בתולה זקנה ויראת שמים, למעשה – בלתי נעים עד כדי סכנת מוות.

* * *

עשרה חדשים חלפו מאז עבר מעל ראשו המטוס האחרון. עתה ידע רולף סמית מעל לכל ספק שרק יצור אנוש נוסף אחד נשאר בחיים. שמה היה לואיז אוליבר והוא ישב מולה בבית־הקפה שבחנות הכל־בו בסולט לייק סיטי. הם אכלו נקניקיות וינאיות משומרות ושתו קפה.

אור השמש חדר דרך שמשה שבורה, נח כמו פסק דין על אוירו הדחוס של החדר. בפנים ובחוץ לא נשמע כל קול. רק תחושה מחניקה של העדרותו. לעולם לא ישמע עוד קשקוש הכלים הנשטפים במטבח ורעמה הכבד של החשמלית.

היו שם אור שמש; ושקט; והעיניים המימיות והדהומות של לואיז אוליבר. הוא גחן קדימה מנסה לצוד את תשומת הלב של עיניים דמויות דג אלו. “יקירתי,” אמר, “אני מכבד את השקפותייך, כמובן. אבל אני מוכרח לגרום לך להבין שהן אינן מעשיות.”

היא הסתכלה עליו בהפתעה קלה ולאחר רגע חזרה והפנתה את מבטה ממנו והלאה, והנידה ראשה קלות: “לא, לא, רולף. אני לא אחיה איתך בחטא.”

סמית חשב על הנשים של צרפת, של רוסיה של מכסיקו, של ימי־הדרום. שלושה חודשים בילה באולפנים ההרוסים של תחנת הרדיו ברוצ’סטר, מאזין לקולות עד שפסקו. היתה מושבה גדולה בשוודיה, כולל שר מושבה אנגלי. הם דווחו שאירופה הלכה. פשוט הלכה; לא היה דונם שלא נוקה כליל על ידי נשורת רדיו אקטיבית.

היו להם שני מטוסים ומספיק דלק לקחת איתם לכל מקום ביבשת; אבל לא היה מקום ללכת אליו. שלושה חלו במגיפה, אחר כך אחד עשרה, אחר כך כולם.

היה טייס של מפציץ שנפל קרוב לרדיו ממשלתי בפלשתינה. הוא לא נשאר בחיים הרבה זמן משום שנשברו לו בהתרסקות כמה עצמות; אבל הוא ראה את המים הריקים במקום שהאיים הפסיפיים היו צריכים להיות. לפי השערתו, שדות הקרח הארקטיים הופצצו. הוא לא ידע האם זו טעות או לא.

לא היה שום דווח מוושינגטון, מניו־יורק, מלונדון, פריס, מוסקבה, צ’ונג־קינג, סידני. לא יכולת להגיד מי הושמד על־ידי מחלה, מי על־ידי נשורת ומי על־ידי פצצות.

סמית עצמו היה עוזר־מעבדה בקבוצה שנסתה למצוא אנטיביוטיקה למגפה. האחראים מצאו אחת שעבדה לפעמים, אבל זה היה כמעט מאוחר מדי. כאשר עזב, נטל עמו סמית את כל מה שהיה מזה – ארבעים קפסולות, מספיק כדי להחזיקו בחיים במשך שנים.

לואיז היתה אחות בבית חולים מכובד ליד דנבר. לדבריה, קרה משהו מוזר מאוד לבית החולים כשהגיעה אליו בבוקר ההתקפה. היא היתה די שלווה כאשר ספרה זאת, אבל אותו זמן היו עיניה מטושטשות, והבעתה המעורערת היתה מתגברת. סמית לא לחץ עליה לקבל הסברים.

כמוהו, מצאה גם היא תחנת רדיו שעדיין פעלה, וכשסמית גילה שלא נדבק במחלה, הסכים להיפגש איתה. היא היתה כנראה מחוסנת באופן טבעי. חייבים להיות אחרים כמוה, לפחות אחדים. אבל הפצצות והאבק לא פסחו עליהם. ללואיז זה נראה מאוד משונה שאף כומר פרוטסטנטי לא נשאר בחיים. הבעיה היתה, שהיא באמת התכוונה לזה. לקח לסמית הרבה זמן להאמין בכך אבל זה היה נכון. היא גם לא ישנה איתו באותו מלון. ציפתה למלוא הכבוד והאדיבות וקיבלה אותם. סמית למד את השיעור. בהולכם ברחוב נמצא תמיד בצידה הפונה לרחוב של המדרכה רצופת ערימות החצץ; פתח בפניה דלתות, הסיט למענה את הכסא ונמנע מלנבל את פיו. הוא חיזר אחריה.

לואיז היתה בערך בת ארבעים, מבוגרת מסמית לפחות בחמש שנים.

לעתים קרובות תהה בת כמה חשבה שהיתה. חשב שמראהו של מה שקרה לבית החולים ולחולים בהם טפלה, הוא שגרם לה להימלט חזרה לילדות. היא הודתה בשתיקה בעובדה שכל אדם אחר בעולם מת, אבל נראה שראתה זאת כמשהו שאסור להזכירו.

מאות פעמים בשבועות האחרונים, חש סמית דחף כמעט בלתי ניתן לכיבוש, לשבור את צווארה הדק וללכת לדרכו. אבל זה לא עזר במאום. היא היתה האשה היחידה בעולם, והוא הזדקק לה. אם היא תמות או תעזוב אותו, הוא ימות. הכלבה הזקנה! חשב בחימה, הוא נזהר שמחשבותיו לא יתגלו על פניו.

“לואיז מותק,” אמר לה בעדינות. “אני רוצה לחלק עימך את רגשותייך במידת האפשר. את יודעת זאת.”

“כן, רולף,” אמרה, בוהה בו בארשת של תרנגולת מהופנטת.

סמית אילץ עצמו להמשיך. “עלינו להכיר בעובדות כל כמה שאינן נעימות. מותק, אנחנו הגבר והאשה היחידים הקיימים. אנחנו כמו אדם וחווה בגן העדן.”

הבעת גועל עלתה על פניה של לואיז. היא בטח חשבה על עלי התאנה.

“חשבי על הדורות שלא נולדו,” אמר סמית, וקולו רעד. "חשבי עלי לפחות פעם אחת. את אולי טובה לעוד עשר שנים, אולי לא. מתחלחל, חשב על השלב השני של המחלה, נוקשות אין אונים המופיעה ללא אזהרה. כבר היתה לו פעם התקפה כזאת, ולואיז עזרה לו לצאת ממנה. לולא לואיז היה נשאר כך עד מוות, כאשר הזריקה שיכולה להציל את חייו, מונחת סנטימטרים ספורים מידיו הנוקשות. הוא חשב ביאוש, אם יהיה לי מזל אקבל ממך לפחות שני ילדים לפני שתתפגרי, ואז אהיה בטוח.

הוא המשיך, “אלוהים לא התכוון שהגזע האנושי יעלם בצורה כזאת. הוא הציל את שנינו, אותך ואותי, כדי –” הוא עצר; איך יאמר בלי לפגוע בה? “הורים” לא מתאים, נראה יותר מדי כהצעה. – “להמשיך את שלהבת החיים.” כן, זה היה מתקתק מספיק.

לואיז בהתה בעוורון מעבר לכתפו. עפעפיה מצמצו ופיה התעוות בתנועות ארנבת בקצב דומה. סמית הסתכל למטה, על רגליו ההרוסות שמתחת לשולחן. אני לא מספיק חזק כדי לאנוס אותה, חשב. אלוהים, אילו רק הייתי מספיק חזק. הוא חש שוב בחימה חסרת התועלת הגואה בו והחניק אותה. היה עליו לשמור על ראשו צלול משום שזו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלו. לבסוף דיברה לואיז, באותה לשון מעורפלת בה דיברה על כל דבר, על ההליכה להרים להתפלל לעזרת האל. היא לא אמרה “לבד”, אבל היה ברור שכך ראתה זאת. היה עליו להאריך בויכוחים בטרם תהפוך את החלטתה נחושה. הוא התווכח כמטורף, וניסה שוב.

המלים התגלגלו כרעם מרוחק. לואיז שמעה מילה פה ושם. כל מילה עוררה בה שרשרת של מחשבות שהצטרפו לחלומה. “חובתנו לאנושות,” אמא אמרה זאת לעתים קרובות. היה זה בבית הישן ברחוב ווטרבורו לפני שאמא חלתה. היא אמרה, “ילדתי, חובתך היא להיות נקיה, אדיבה ויראת אלוהים. יופי לא משנה. יש הרבה נשים הגונות שהשיגו לעצמן בעל נוצרי טוב.”

בעל… בעל ואשה… עד שהמוות יפריד ביננו… תפרחת תפוז… שושבינות כלה; ומוסיקת אורגן. מבעד לערפל ראתה את פניו הכחושות, הזאביות של רולף. כמובן, הוא היה היחיד שתוכל להשיג אי פעם. היא ידעה זאת היטב. ריבונו של עולם, כשנערה עוברת את גיל עשרים וחמש עליה לקחת מה שהיא יכולה להשיג.

אבל לפעמים אני תוהה אם הוא אדם נחמד, חשבה. “בעיני האל…” היא זכרה שוב את חלונות הזכוכית העתיקה, ואיך תמיד חשבה שאלוהים מסתכל עליה למטה, דרך השקופית הזוהרת. יתכן והוא עדיין מסתכל עליה, אם כי לפעמים נדמה לה ששכח. טוב, היא נוכחה, כמובן, שמנהגי החתונות השתנו. ואם אי אפשר למצוא כומר… אבל זו באמת בושה, שערוריה כמעט, שאם היא הולכת להנשא לאדם כזה, לא יהיו לה כל הדברים הנחמדים האלה… לא יהיו אפילו מתנות חתונה, אפילו לא זה. אבל רולף ודאי יתן לה כל מה שתרצה. היא הסתכלה שוב בפניו, מבחינה בעיניים השחורות והצרות המביטות בה בכוונה אכזרית, בפה הדק שנע בעווית איטית וקבועה, באונות השעירות של אזניו מתחת לשיער השחור והסבוך.

אסור לו לתת לשערו לצמוח ארוך כל־כך, חשבה. זה אינו מספיק מהוגן. טוב, היא תוכל לשנות את כל זה. אם היא תתחתן איתו, היא תגרום לו בוודאי לשנות את כל דרכיו. זו היתה פשוט חובתה. כעת דיבר על חווה שמחוץ לעיר. בית גדול וטוב עם אסם. לא היה שם מלאי, אמר, אבל הם יוכלו להשיג זאת מאוחר יותר. והם יכולים לשתול צמחים, ולאכול אוכל שלהם, לא ללכת למסעדות כל הזמן.

היא חשה מגע בידה המונחת חיוורת על השולחן שלפניה… אצבעותיו חומות ועבות, בעלות שיער שחור מעל ומתחת לפרקים, נגעו בה. הוא הפסיק לדבר לרגע, אבל כעת דיבר שוב, ממשיך ביתר דחיפות. היא שמטה את ידה הצידה. הוא אמר… ולך תהיה שמלת הכלולות היפה ביותר שראית מעולם, עם זר פרחים, כל מה שתרצי לואיז, כל דבר…

שמלת כלולות! פרחים, אפילו אם אי אפשר שיהיה שום כומר. טוב, למה הטיפש לא אמר זאת קודם?

רולף עמד באמצע המשפט, שם לב שלואיז אמרה די בבירור, “כן רולף, אני אנשא לך אם אתה רוצה.”

המום, רצה שתחזור על זה, אבל לא העז לשאול “מה אמרת?” מפחד שיקבל איזו תשובה פנטסטית, או שום תשובה. הוא נשם עמוקות ואמר, “היום, לואיז?”

היא אמרה, “טוב, היום. אני לא יודעת בדיוק, כמובן אם אתה חושב שתוכל לארגן את כל הסידורים בזמן, אבל זה נראה…”

גל נצחון עבר בגופו של סמית. יש לו כעת הזדמנות והוא ינצל אותה. “אמרי שתסכימי, יקירתי,” דחק בה. “אמרי כן ותעשי אותי האדם המאושר ביותר…”

אפילו אז בלבל את ההמשך, אבל זה לא היה חשוב. היא הניעה בראשה נכנעת. “כל מה שאתה מוצא לנכון, רולף.”

הוא התרומם והיא הניחה לו לנשק ללחיה החיוורת והצמוקה. “אנחנו נעזוב מיד,” אמר. “אם תסלחי לי לרגע, יקירתי?” הוא חיכה ל’כמובן' שלה, ואז עזב ופנה לעבר סוף החדר, מותיר את טביעות רגליו על השטיח השעיר והמאובק. רק עוד כמה שעות יצטרך לדבר אליה בצורה כזו, ואז, בעיניה היא התחייבה כלפיו לנצח. לאחר מכן יוכל לעשות מה שירצה – להכות אותה אם ירצה, לספק לה כל הוכחה להיותו כופר ונתעב, ולהשתמש בה. אז זה לא יהיה נורא כל־כך להיות האדם האחרון בעולם, בכלל לא נורא. יכול להיות אפילו שתהיה לה בת.

מצא את דלת חדר השרותים ונכנס. צעד פנימה, ונעצר, מאוזן על־ידי תנועה מאחזת עיניים, זקוף אבל חסר אונים.

בהלה לפתה אותו בגרונו, כאשר ניסה לסובב את ראשו ונכשל, ניסה לצעוק ונכשל.

הוא שמע מאחוריו את התקתוק החלש, כאשר הדלת, בטריקה מרוככת על־ידי בלם הידראולי, נסגרה לנצח.

היא לא היתה נעולה, אבל צידה השני נשא אזהרה: גברים.

"ואם דרישותינו לא תתקבלנה, עולמך יושמד!"

שנים רבות טרח אסימוב לרפא את האנושות מ’תסביך פרנקנשטיין', וכלל לא בטוח שהדבר עלה בידו. והנה, בסיפור הקצרצר שלפנינו הצליח הסופר היהודי־אמריקני אברהם דוידסון לחסל אחת ולתמיד את אימת המפלצת. והרי למה כבר אפשר לצפות כשלשם כך מגוייס זוג יהודים אמריקניים קשישים ויראי־שמיים, אשר מעשה ‘הגולם מפראג’ זכור להם היטב?

* * *

האיש אפור־הפנים התקדם במעלה הכביש, במקום בו התגוררו מר וגברת גמבינר הישישים. היה זה בערבו של יום, באחר מימי הקיץ, כשהשמש החמה והמרגיעה ליטפה את עצמותיהם הישישות ביושבם ליד הבית. היה זה אחד מאותם רחובות שכל חובב סרטי שנות השלושים ראה חמשת אלפי פעמים. עוטה שלווה נצחית, רחוב ששום דבר לעולם אינו קורה בו, מתחת לצמרותיו הזעות חרש.

גב' גמבינר ציינה את האיש אפור הפנים בפני בעלה.

“אתה חושב, אולי יש לו משהו לא בסדר?” אמרה “הוא הולך קצת מצחיק, אתה לא חושב?”

“הולך כמו גולם.” מר גמבינר השיב בלי להקדיש כל תשומת־לב נוספת.

האשה הזקנה נעקצה.

“אוה, אני לא יודעת,” אמרה. “אני חושבת שהוא הולך כמו הדודן שלך, מנדל.”

האיש הזקן קפץ את פיו ברוגזה, ונגס במיקטרתו בחוזקה.

האיש אפור־הפנים הסתובב ודרך על שביל האספלט, צעד לעבר המדרגות המוליכות אל הפתח, עלה בהן, והתיישב בכסא. מר גמבינר הזקן התעלם ממנו כליל. אשתו נעצה בו מבט.

“אדם בא בלי ‘הלו’, ‘ערב טוב’, או ‘מה שלומך’, ומתיישב ישר על כסא, כאילו זה הבית שלו… הכסא נוח לך?”

שאלה. “אולי ירצה אדוני כוס תה?”

היא פנתה לעבר בעלה. “תגיד משהו, גמבינר,” דרשה. “מה אתה, עשוי מעץ?”

על פניו של האיש הזקן עלה חיוך ניצחון, איטי וזדוני.

“למה שאני אגיד משהו?” שאל את האויר הריק. “מי אני בכלל? שום דבר. זה מה שאני.”

הזר פתח פיו. קולו היה צורם ומונוטוני, “לכשתלמדו לדעת מי, או, למען הדיוק, מה הינני, יימס הבשר מעצמותיכם, מרוב מורא!” הוא חשף שיני חרסינה.

“אל תדאג לעצמות שלי!” קראה האשה הזקנה. “יש לך הרבה חוצפה – לדבר ככה על העצמות שלי!”

“תיתחלי מרוב יִראָה!” אמר הזר. גב' גמבינר אמרה, שהיא מאחלת לו שיחיה הרבה שנים. היא שבה ופנתה לבעלה. “גמבינר, מתי אתה הולך לגזום את הדשא?”

“האנושות כולה…” התחיל הזר.

“ששש!! אני מדברת עם בעלי… הוא מדבר, אֶפֶּס, קצת משונה, גמבינר, לא?”

“כנראה מחו”ל," אמר גמבינר בשאננות.

“אתה בטוח?” גב' גמבינר הציצה בזר. “יש לו צבע פנים חולני מאוד, נֶעבֶעך. אני חושבת שהוא בא לקליפורניה כדי להתרפא.”

“מחלה וצרי, כאב וערגה, אהבה ויגון – כל אלה אך הבל הם בשביל…”

מר גמבינר קטע את משפטו של הזר.

“גינזבורג, שם בשוּל,” אמר הזקן. “נראה בדיוק אותו דבר לפני הניתוח שלו. שני פרופסורים היה צריך בשבילו, ואחות פרטית, ביום וגם בלילה.”

“אין אני יצור אנוש!” אמר הזר בקול רם.

“שלושת אלפים שבע מאות וחמישים דולרים, זה עלה לבן שלו, כך גינזבורג סיפר לי ‘בשבילך, פאפא, שום דבר לא יקר מדי, רק תהיה בריא’. הבן אמר לו.”

“אני איני יצור אנוש!”

“איי, זהו בן!” האשה הזקנה אמרה, מנענעת את ראשה. “לב של זהב, זהב טהור.” היא הביטה בזר. “בסדר, בסדר שמעתי אותך בפעם הראשונה! גמבינר, שאלתי אותך שאלה! מתי אתה הולך לחתוך את הדשא?”

“ביום רביעי, אוֹדֶר, ביום חמישי, מגיע היפני אל השכנים. לגזוז דשא זה המקצוע שלו. המקצוע שלי הוא זגג־בדימוס.”

“ביני לאנושות כולה, ניטשת שינאה בלתי נמנעת,” אמר הזר. “כשאגלה לכם מה הינני, הבשר יימס…”

“אמרת, אמרת כבר,” הפסיקה אותו גב' גמבינר. “בשיקגו, איפה שהחורף היה קר ומר כליבה של רוסיה הצארית,” אמרה הזקנה. “היה לך כוח לסחוב את המסגרות והזכוכיות ביחד, יום אחרי יום. אבל בקליפורניה, איפה שהשמש הזהובה זורחת, לחתוך את הדשא, כשאשתך הזקנה מבקשת, בשביל זה אין לך כח. האם אני קוראת ליפני כדי לבשל לך ארוחה?”

“במשך שלושים שנה שיכלל פרופסור ארארדיס את התאוריות שלו. אלקטרוניקה, נאורוניקה…”

“תקשיבי, איך הוא מדבר כמלומד!” אמר מר גמבינר, בהערצה. “אולי הוא הולך כאן לאוניברסיטה?”

“אם הוא הולך לאוניברסיטה, אולי הוא מכיר את באד?” הציעה אשתו.

“אולי הם באותה כיתה, והוא בא לבקר אותו בשביל השעורים, מה?”

“בלי ספק! הוא באותה כיתה. כמה כיתות יש שם? חמש אִין גַאנְצֶען; באד הראה לי את תכנית הלמודים שלו.”

היא ספרה על אצבעותיה: “טלויזיה, שידור וביקורת, בניית סירות, התאמה חברתית, המחול האמריקני, המחול האמריקני… נו, גמבינר…”

“קראמיקה מודרנית,” אמר בעלה, חותך את ההברות. “נער טוב, באד. תענוג להחזיק אותו כדייר.”

“…אחרי שלושים שנות התעסקות בלימודיו אלה,” הזר, שהמשיך בדיבורו בלי שישגיחו בו, המשיך. “אחרי שלושים שנה פנה מהתאוריה לפראקטיקה. במשך עשר שנים הגשים את התגלית הטיטאנית ביותר מכל שהומצא אי־פעם – הוא הפך את הגזע האנושי, הגזע האנושי כולו, למיותר. הוא עשה אותי.”

“מה כותבת טילי במכתב האחרון שלה?” שאל האיש הזקן.

הזקנה משכה בכתפיה. “מה היא יכולה לכתוב? אותם דברים תמיד. סידני ביקר בבית מהצבא, לנעמי יש חבר חדש…”

“הוא עשה אותי!”

“תקשיב, אדוני מה־שמך,” האשה הזקנה אמרה בהתרסה. “אולי במקום שאתה בא משם זה שונה, אבל בארץ הזאת, אתה לא מפסיק אנשים כשם מדברים… היי, תשמע מה אתה מתכוון, שהוא עשה אותך? איזו צורת דיבור זו?”

הזר חשף את כל שיניו שוב, מגלה לעין חניכים וורודים יתר על המידה.

“בספרייתו, שאליה היתה לי גישה חופשית יותר לאחר מותו הפתאומי, ועם זאת הטבעי לגמרי, מצאתי אוסף מושלם של סיפורים אודות אנדרואידים, מ’פרנקנשטיין' של שלי, דרך ‘ר.ו.ר’ של צ’אפק, ועד לאסימוב…”

“פרנקנשטיין?” אמר האיש הזקן, מגלה עניין. “היה פרנקנשטיין אחד שמכר סוֹדָה־וַאסֶר ברחוב הלסטיד, ליטבק אחד, נֶעבֶּעך.”

“מה אתה מדבר?” חקרה גב' גמבינר. “השם שלו לא היה פרנקנשטיין, זה היה פרנקנטאל, וזה לא היה בהילסטיד, אלא ברוזוולט.”

“…אשר הראה, בוודאות, שלאנושות כולה יש נטיית איבה בלתי נמנעת כלפי האנדרואידים, ולא יתכן אלא מאבק שסופו השמדה מוחלטת…”

“כמובן! כמובן!” נעץ מר גמבינר הזקן שיניו במקטרתו. “אני תמיד טועה, את תמיד צודקת. איך את סובלת להיות מחותנת לאיש טיפש כזה כל הזמן הזה?”

“אני לא יודעת,” אמרה האשה הזקנה. “לפעמים אני מתפלאת בעצמי. זה מוכרח להיות בגלל המראה היפה שלו.”

היא החלה לצחוק, מר גמבינר הישיש עיפעף, ואז התחייך, ונטל את ידה של אשתו.

“אשה זקנה סכלה,” אמר הזר. “מדוע את צוחקת? האם אינך מבינה שבאתי על מנת להשמידך?”

“מה!” הזדעק גמבינר. “תסתום את הפה שלך, אתה!” הוא זינק מכסאו והכה בזר בכף ידו השטוחה. ראשו של הזר נחבט בקיר שמאחוריו, וקיפץ חזרה.

גב' גמבינר הזקנה, לחייה וורודות מאוד, דחפה את בעלה הנזעם חזרה לכסאו. אזי נשענה קדימה ובחנה את ראשו של האורח. היא הקישה בלשונה והזיחה בידה את הרצועה האפורה, דמויית העור.

“גמבינר, תסתכל! הוא כולו ברגים וקפיצים בפנים!”

“אמרתי לך שזה גולם, אך לא, את אף פעם לא תקשיבי למה שאני אומר.”

“אתה אמרת שהוא הולך כמו גולם.”

“כיצד ילך כמו גולם אלא אם כן הינו גולם?”

“בסדר, בסדר… אתה שברת אותו, עכשיו תתקן אותו.”

“זקני, יזרח אורו בגן עדן, סיפר לי שכשהמהר”ל, מורינו הרב ליב, יהא זכרו ברוך, עשה את הגולם בפראג, לפני שלוש מאות, ארבע מאות שנה? הוא כתב על מצחו את השם המפורש".

מחייכת לעצמה ספוגת זכרונות, המשיכה הזקנה את דבריו, “והגולם חטב את עצי הרבי, ושאב לו מים מהבאר, ושמר על הגטו.”

“ורק פעם אחת סרב למלא את מצוות הרבי ליב, והרבי ליב מחק את השם המפורש ממצחו של הגולם, וזה נפל כמו מת. והם שמו אותו בעליית הגג של השוּל, והוא עוד נמצא שם היום, אם הקומוניסטֶען לא שלחו אותו למוסקבה… זה לא רק סיפור.” הוסיף.

“בטח לא!” אמרה האשה הזקנה.

“אני בעצמי ראיתי את השול וגם את קברו של הרבי!” אמר בעלה בפסקנות.

“אבל אני חושבת שאולי זה סוג אחר של גולם, גמבינר. הסתכל על מצחו; שום דבר לא כתוב שם.”

“מה הבעיה? יש חוק שאני לא יכול לכתוב אותו דבר שם? איפה הגיר שבאד הביא לנו מהכיתה?” האיש הזקן רחץ בקפדנות את ידיו, תיקן את הכיפה השחורה הקטנה על קדקדו, ובאיטיות זהירה שירבט ארבע אותיות עבריות על פני המצח האפור.

“עזרא הסופר בכבודו ובעצמו לא היה עושה טוב יותר,” אמרה האשה הזקנה בקול מעריץ. “אבל שום דבר לא קורה,” העירה, משקיפה על הדמות חסרת החיים השטוחה בכסא.

“טוב, בכל זאת, אני הרי אינני הרב ליב,” ענה בעלה בתוכחה. “לא,” מלמל לעצמו. הוא גחן ונבר במכניזם החשוף, “הקפיץ הזה הולך לכאן… והחוט הזה, כנראה, מגיע לכאן…” הדמות זעה. “אבל לאן הולך החוט הזה? ומה עם הקפיץ…”

“תעזוב אותו,” אמרה אשתו. הדמות התיישבה באיטיות ופילבלה בעיניה המטושטשות.

“תשמע, רייב גולם,” האיש הזקן אמר, מנופף באצבעו. “תקשיב טוב למה שאני אומר לך, אתה מבין?”

“מבין…”

“אם אתה רוצה להישאר כאן, אתה צריך לעשות כמו שמר גמבינר אומר.”

“לעשות כמו שמר גמבינר אומר…”

“זוהי הדרך שבה אני אוהב לשמוע גולם טוב מדבר. מלכה, תני לי את הראי שלך מהתיק. תסתכל. אתה רואה את הפרצוף שלך? אתה רואה את המצח, מה כתוב שם? אם אתה לא עושה כמו שמר גמבינר אומר לך, הוא ימחוק לך את מה שכתוב על המצח ואתה לא תחיה יותר.”

“לא תחיה יותר…”

“זה נכון. עכשיו, תשמע, מתחת לפנס תמצא מכסחת. קח אותה ותחתוך את הדשא. אחר כך תחזור. לך.”

“לך…” הדמות קירטעה במורד המדרגות. כעבור זמן קצר נשמע קול המכסחת מזמזם בשלוות הערב היורד.

“אז מה את כותבת לטילי?” שאל מר גרבינר הזקן.

“מה אני אכתוב?” גב' גמבינר הזקנה משכה בכתפיה. “אכתוב שמזג האויר נפלא כאן, ושאנחנו שנינו, בעזרת השם, בבריאות טובה.”

האיש הזקן נד בראשו באיטיות, ושניהם ישבו שם יחד, בשמש בין־הערביים החמימה.

בריאן אולדיס הינו, אולי, סופר המד"ב האנגלי הנודע ביותר (מלבד ה.ג'. וולס, כמובן), ואחד המעטים הפעילים מאוד גם בשדה הספרות ה’תקנית': מלבד כתיבת מד"ב הוא עוסק רבות בביקורת־ספרות, עריכת אנתולוגיות וכיוצא באלה.. (במשך שנים שימש כעורכו הספרותי של העיתון ‘אוקספורד מייל’). בסיפור המבדח והמוזר שלפנינו מוכית אולדיס את כוחו גם בכתיבת פנטסיה ‘זרוקה’, אם אפשר להתבטא כך, והפעם יש בה חלק אפילו לרובוטים…

* * *

רוברטה הקטנה והזקנה הורידה את השעון מהמדף והניחה אותו על הכיריים החשמליות. אחר־כך לקחה את קומקום המים וניסתה לכוונו. השעון כמעט רתח לפני שהבחינה מה עוללה. צווחה בשקט, כדי שלא להעיר את רובין הזקן, נטלה את השעון בעזרת מטלית אבק והניחה אותו על השולחן. הוא תיקתק בזעם. היא הביטה בו.

למרות שרוברטה נהגה לכוון את השעון כל בוקר כאשר התעוררה, הפסיקה להסתכל בו מזה חודשים. כעת היא הביטה בו וראתה כי הוא מורה על השעה שבע ושלושים ביום חג המולד, 2388.

“הו אלוהים,” הזדעקה. “כבר הגיע חג המולד! נראה שהוא הקדים לבוא אחרי ימי הצום שלפני פסחא השנה.”

היא אפילו לא הבחינה שהשנה היא 2388 – היא ורובין חיו שנים כה רבות בבית החרושת.

הרעיון של חג המולד ריגש אותה, משום שאהבה הפתעות, אך גם הפחיד אותה, משום שחשבה על ‘אבא חג המולד החדש’, וזה היה דבר שהעדיפה לא לחשוב עליו. אבא חג המולד החדש נודע בנהגו לקיים סיוריו בבוקר חג המולד.

“אני חייבת לספר לרובין,” אמרה. אולם, רובין המסכן היה פגיע מאוד לאחרונה; סביר בהחלט שבואו הפתאומי של חג המולד יעורר את כעסו. רוברטה לא היתה מסוגלת לשמור דבר לעצמה, כך שהייתה חייבת לרדת למטה ולספר לנוודים.

היא שָפתה את הקומקום על התנור, עזבה את מגוריהם ונכנסה לבית החרושת, כמו עכבר קטן היוצא מקינו המדיף ריח עוגה. רוברטה ורובין התגוררו בדיוק מעל בית החרושת, והנוודים גרו בביתם הבלתי חוקי שנמצא בתחתיתו. רוברטה החלה לרדת על קצות אצבעותיה לאורך מספר רב של מדרגות פלדה.

בית החרושת היה מלא קולות אשר רובין כינה אותם ‘רעש שקט’. זה נמשך יום ולילה, ושני בני האנוש חדלו לשמעם מזה זמן רב. בבוקר זה היו המכונות עסוקות כתמיד, ולא נראו ‘חג־מוֹלָדיוֹת’ כל עיקר. רוברטה הבחינה במיוחד בשתי מכונות אותן שנאה יותר מהשאר – האחת בעלת התנועות המעורפלות, אשר הערימה באופן בלתי אפשרי חוט דק אל תוך קפסאות קטנות בלתי אפשריות, ואחת אשר דשה סביב, כאילו נלחמה באויב בלתי נראה, ואשר לא נראה היה שהיא מייצרת דבר כלשהו.

הגברת הזקנה עברה אותן וצעדה בעדינות למטה, אל תוך המרתף. היא הגיעה לדלת אפורה והקישה עליה. מיד שמעה את שלושת הנוודים קופצים לעבר צידה הפנימי של הדלת ונצמדים אליה בהשמיעם צעקות צרודות איש לרעהו.

רוברטה לא יכלה לצעוק, אך היא חיכתה עד שהשתתקו ואז קראה דרך הדלת בקול רם ככל שיכלה, “זו רק אני, חברים.”

לאחר רגע של שקט, נפתחה הדלת בחריקה. שלוש דמויות לבושות בלויים ניצבו שם, פניהם מלאות חרדה; ג’רי, הסופר לשעבר וטוני ודאסטי אשר מעולם לא היו ולעולם לא יהיו דבר זולת נוודים. ג’רי, הצעיר שבהם, היה בן ארבעים. היתה לו, איפוא, עוד מחצית החיים מונחת לפניו כדי לעברה. טוני, היה בן חמישים וחמש, ולדאסטי היתה אדמומית חום.

“חשבנו שזה המטאטא הנורא,” הזדעק טוני.

ה’מטאטא הנורא' טאטא את בית החרושת כל בוקר. כל בוקר נאלצו הנוודים להתבצר בחדרם, אחרת היה המטאטא צורר אותם ואת חפציהם הזולים גם יחד לתוך קרשי ההשמדה.

“מוטב שתיכנסי פנימה,” אמר ג’רי, “סלחי לנו על הבלגן.”

רוברטה נכנסה והתיישבה על תיבה, יגעה לאחר המסע. חדרם של הנוודים גרם לה לאי־נוחות, מאחר שחשדה בהם כי נהגו להביא לכאן נשים מדי פעם. כמו כן, היו שם מכנסיים תלויים בפינה אחת.

“יש לי דבר לומר לכם,” אמרה. הם המתינו בנימוס ובציפיה. ג’רי ניקה את ציפורניו בעזרת מסמר.

“שכחתי כעת בדיוק מה זה,” התוודתה כעבור רגע.

הנוודים נאנחו ברווחה. נפל עליהם הפחד, כי זה משהו אשר איים להפר את שלוותם. טוני נעשה חביב.

“זהו חג המולד היום,” אמר, מסתכל סביבו בגניבה.

“באמת? אכן!” הזדעקה רוברטה. “כל־כך מהר אחרי ‘40 ימי הצום’?”

“הרשי לנו,” אמר ג’רי. “לאחל לך ‘חג מולד’ בטוח ו’שנה חדשה' חופשית מרדיפות.”

טקסיות זו הביאה את חששותיה האחרונים של רוברטה אל פני השטח מייד.

“אתם – אינכם מאמינים באבא חג המולד החדש הלא כן?” היא שאלה אותם. הם לא השיבו, אבל פניו של דאסטי הצהיבו כצבע קליפת הלימון, והיא ידעה שאכן הם האמינו. כך גם היא.

“מוטב שתבואו כולכם למעלה לדירה ונחגוג את היום המאושר הזה,” אמרה רוברטה.

“ככלות הכל יש בטיחות בשפע.”

“איני יכול לעבור דרך בית החרושת. המכונות גורמות לאדמומיות החום שלי.” אמר דאסטי. “זוהי מין אלרגיה.”

“למרות זאת נלך,” אמר ג’רי, “לעולם לא תפסח על הצעה נדיבה.”

כמו עכברים כבדי תנועה, הזדחלו ארבעתם במעלה המדרגות ודרך בית החרושת הנרחב. המכונות עשו עצמן כמתעלמות מהם.

בדירה. מצאו מהומה ומבוכה. הקומקום רתח וגלש ורובין זעק לעזרה. רשמית, פטור מעבודתו, יכול רובין לקום רק בעיתות משבר; בדיוק כעת עמד בדלת חדר השינה, ועל רוברטה היה להסיר את הקומקום לפני שפייסה אותו.

“מדוע הבאת הנה את היצורים האלה?” שאל בלחישה רמה.

“משום שהם חברים שלנו. רובין,” אמרה רוברטה כשהיא נאבקת להחזירו למיטה.

“הם אינם חברים שלי!” אמר. הוא חשב על משהו באמת נורא לומר לה; המאמץ השאירו חלש ועצבני. כמה תיעב להיות נתון לשליטתה! בתור קברן של בית החרושת הגדול, היתה זו חובתו לשמור שהבלתי מוזמנים ישארו בחוץ. ברם – כפי שהתנהלו עתה – לא יכול לגרשם שעה שאשתו עמדה לצידם. החיים אכן היו מרגיזים.

“באנו לאחל לך חג מולד בטוח, מר פרוטקטור” אמר ג’רי, מחליק לתוך חדר השינה עם שני חבריו.

“חג מולד ולי יש אדמומית חום!” רטן דאסטי.

“זה לא חג מולד,” ילל רובין כאשר רוברטה דחקה את רגליו מתחת לסדינים. “אתם אומרים זאת רק כדי להרגיז אותי.” לו רק יכלו לנחש את הזעם שהסתער כמו מחלה דרך עורקיו.

ברגע זה ציפצף קרש המשלוח ומעטפה הוחדרה לתוך החדר. רובין נטלה מרוברטה, ופתחה בידיים רועדות. בתוכה היה כרטיס חג המולד מהשר לענייני בתי־חרושת אוטומטיים.

“זה מוכיח, כי ישנם אנשים אחרים החיים עדיין בעולם,” אמר רובין. שוטים אחרים אלה לא היו חשובים מספיק כדי לקבל כרטיס חג מולד.

רעייתו הביטה מקרוב בחתימתו של השר.

“זה נעשה על ידי חותמת גומי, רובין,” אמרה. זה לא מוכיח דבר."

כעת היה באמת נזעם. לסתור אותו לפני חלאה שכזאת, ולחייה של רוברטה נעשו מקומטות עוד יותר מאז חג המולד האחרון – דבר שהרגיזו לא פחות. בדיוק כאשר עמד לפשוט עורה מעליה, נפל מבטו על הכתובת שעל גבי המעטפה! היה כתוב: ‘רובין פרוטקטור, א.פ. X 10’

“אולם בית חרושת זה איננו ב־X 10!” מחה בקול רם. “כתובתנו היא אס.סי. 541.”

“אולי אנחנו נמצאים בבית החרושת הלא נכון משך שלושים וחמש שנים?” שאלה רוברטה. “האם זה בכלל משנה?”

השאלה היתה כל כך חסרת משמעות עד שהגבר הזקן הוציא את בגדי השינה מקרקעית המיטה.

“ובכן, לכי ותבררי, אשה זקנה וטיפשה שכמותך!” צווח. “מספרו של בית החרושת חרות על פני התוצרת ביציאה. לכי ותראי מה כתוב שם. אם לא אס.סי. 541, נאלץ לעזוב כאן מייד. ומהר!”

“אני אבוא איתך,” הציע ג’רי לגברת הזקנה.

“אתם כולכם תלכו עימה,” אמר רובין. “איני מוכן שתישארו כאן איתי. אתם תרצחו אותי במיטתי!”

שוב מצאו עצמם בקומת בית היציאה של בית החרושת, עושים דרכם אל המקום בו העבירו חגורות הובלה את התוצרת המוגמרת החוצה, אל כלי הרכב הממתינים.

“איני אוהבת את המקום הזה כל כך,” אמרה רוברטה באי נוחות. “אפילו הצצה אל החוץ מחמירה את האגרופוביה שלי.”

למרות זאת, נעצה מבט במקום שרובין ציין. מעל היציאה הורה שלט X 10 – “רובין לעולם לא יאמין לי כאשר אספר לו,” יללה.

“הניחוש שלי הוא שבית החרושת שינה את שמו,” אמר ג’רי בקור־רוח. “יש לשער שהוא שינה את תוצרתו גם כן. ככלות הכל, אין עליו כל פיקוח. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. האם תמיד יִיצֵר ביצים אלה?”

הם נעצו מבטם בשקט בשורה הנעה האינסופית של ביצי פלדה. הביצים היו חלקות וגדולות כביצי בת יענה. הם שטו אל המרחב הפתוח, היכן שרובוטים העמיסו אותם על גבי משאיות.

“מעולם לא שמעתי על בית חרושת להטלת ביצים,” צחק דאסטי כשהוא מגרד בכתפו.

“כעת מוטב שנחזור, לפני שהמטאטא הנורא יתפוס אותנו.”

לאט לאט עשו את דרכם חזרה אל המדרגות המרובות.

“אני חושבת שבית החרושת נהג לייצר מכשירי טלוויזיה,” אמרה רוברטה.

“אם אין יותר גברים – לא יהיה צורך יותר במכשירי טלוויזיה,” אמר ג’רי בזעף.

“איני זוכרת בבירור…”

כאשר סיפרו לו, היה רובין חולה מעצבנות, מתגלגל החוצה ממיטתו ברוב זעמו. הוא איים לרדת למטה ולהסתכל בשם בית החרושת בעצמו, אולם נמנע מכך משום שהיתה לו תיאוריה פרטית שבית החרושת עצמו אינו אלא אחת מהזיותיה של רוברטה.

“ובאשר לביצים…”

ג’רי נבר בכיס קרוע, הוציא אחת מהביצים והניחה על הריצפה. בשקט שהשתרר יכלו כולם לשמוע את הביצה מתקתקת.

“לא היית צריך לעשות זאת, ג’רי,” אמר דאסטי בצרידות “זוהי המטרדה¹.”

כולם נעצו מבט בג’רי, נפחדים אף יותר משום שלא ידעו ממה בדיוק הם נפחדים.

“הבאתי זאת משום שחשבתי שבית החרושת צריך לתת לנו מתנת חג מולד,” אמר להם ג’רי בחולמנות, מתכופף כדי להביט בביצה. “אתם מבינים, לפני זמן רב, לפני שהמכונות הצהירו על כל הסופרים כמוני כמיותרים, פגשתי רובוט־סופר זקן. ורובוט סופר זקן זה נשלח החוצה כדי לקרצף רחובות אך לפני כן הוא אמר לי דבר אחד או שניים. הוא אמר לי כי המכונות השתלטו על חצובותיו של האדם, כך שהם השתלטו גם על המיתוסים שלו. כמובן, הם מנצלים את המיתוסים לאמונותיהם שלהם, אך איני חושב כי הם היו בעד הרעיון של חלוקת מתנות חג המולד.”

דאסטי נתן לג’רי בעיטה אשר שילחה אותו לריצפה בפישוט רגליים.

“זה בשביל הרעיון שלך!” הוא אמר. “אתה מטורף, ג’רי נערי! המכונות כולן יבואו לכאן כדי לקחת את הביצה חזרה. איני יודע מה אנו צריכים לעשות.”

“אני אשים את התה בשביל קצת קומקום,” אמרה רוברטה בהברקה. ההערה הטיפשית גרמה לרובין להתפוצץ.

“קחו את הביצה חזרה כולכם!” הוא צרח. “זה נקרא גניבה, זה מה שזה ואני לא אהיה אחראי, ואתם – נוודים, חייבים לעזוב את בית החרושת!”

דאסטי וטוני הביטו בו באין אונים, וטוני אמר, “אבל אין לנו לאן ללכת.” ג’רי אשר סידר עצמו באי נוחות על הריצפה, אמר בלי להסתכל למעלה, “איני רוצה להפחיד אותך, אבל אבא חג המולד יבוא בשבילך, מר פרוטקטור, אם לא תהיה זהיר.”

המיתוס הישן של חג המולד היה אחד המיתוסים שהמכונות השתלטו עליו ושינוהו. אבא חג המולד החדש הוא כולו מתכת וזכוכית. ובמקום להשאיר צעצועים חדשים הוא לוקח אנשים זקנים ומכונות. רוברטה, בעודה מקשיבה בפתח, הפכה ללבנה כסדין. “אולי באופן זה הפך העולם כה חסר אנשים באחרונה,” אמרה. “מוטב שאכין עבורנו מעט תה.”

רובין הצליח לצאת ממיטתו, כשרוגז איום מדרבן אותו. שעה שהוא התנודד כושל לעבר ג’רי, הביצה נבקעה.

היא נבקעה באופן נקי לשני חצאים כשהיא מגלה חבילה של מכונות מבריקות. ארבעה גברים זעירים קפצו החוצה ונרתמו לפעולה. בזמן קצר מאוד, כשהם משתמשים במרתכים, הפכו את הקליפה לכיפה כפולה; קולות פטישים באו מתחתיה.

“הם הולכים לבנות בית חרושת נוסף, בדיוק כאן, היצורים הקטנים!” הזדעקה רוברטה. היא הביאה את הקומקום, הפילה אותו על הכיפה, ולא הצליחה אפילו לבקוע בה חור. מיד מלאו קולות דקים את החדר.

“אלוהים אדירים, הם משוועים לעזרה!” ג’רי הזדעק. “אנחנו מוכרחים לצאת מכאן מיד!”

הם יצאו החוצה, רובין מדדֶה בזעם. ואבא חג המולד החדש תפס את כולם במדרגות.

"אני מצטער, יש לי חיי־פנטסיה עשירים"

היינלין והכמיהה לחרות

אחת התופעות המרגיזות, המבישות והמדאיגות בדורנו היא קיומם של מספר סופרים (לרוב, סופרים מעולים, ידועים ופופולריים), שבגלל דעותיהם הבלתי־מקובלות (לרוב, דעות המוגדרות כ’ימין קיצוני'), הם מהוים מטרה לשנאה, השמצות וכנויי־גנאי חסרי כל בסיס (שהכנוי “פשיסט” הוא המקובל ביותר ביניהם) מצד החוגים האינטלקטואליים המוכרים. דוגמה בולטת לתופעה זו היא הסופרת האמריקאית איין ראנד. בארץ ניתן למצוא דוגמה כזו דוקא בין ההומוריסטנים, בדמותו של אפרים קישון. וגם תחום ספורת־המדע אינו נקי, לצערי, מתופעה זו, בדמותו של רוברט היינלין. לכן הצטערתי והתרגזתי מאד כשגיליתי, בגליון מס' 16, שגם מערכת ‘פנטסיה 2000’ הצטרפה להשמצות אלו.

הערות לא־אוהדות ולא מבוססות לגבי דעותיו של היינלין הופיעו כבר בגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’ (בסקירה על הספר “השליטים” בגליון מס' 4, ובמאמרו של אלכס המל ‘מדוע אנו רוצים בהם’ בגליון מס' 6). בסקירה על היינלין בגליון 16, ההתייחסות אל דעותיו הפוליטיות היא שטחית וחסרת־בסיס, וכאילו נוצרה במזיד כדי ליצור רושם רע בעיני הקוראים. כבר בכותרת המאמר: ‘דיוקנו של אנרכיסט פשיסטי’, מופיעים שני תארים בעלי קונוטציה שלילית, ולא רק שאינם מבוססים, אלא שגם אינם קשורים לעניין, שכן המאמר עוסק בעיקר ביצירותיו הספרותיות של היינלין, ולא בדעותיו הפוליטיות. זו התייחסות, שהייתי מצפה לה ב־’עתון צהוב', ולא בירחון ספרותי מכובד.

כל מי שבקי בהגדרת המושגים ‘פשיזם’ ‘אנרכיזם’, ו’קפיטליזם' יסכים בודאי שהגדרת הינליין כ"אנטי־קומוניסט ובעל נטיות פשיסטיות מובהקות", או “בעל נטיות פשיסטיות וקפיטליסטיות קיצוניות”, היא מגוחכת, אבסורדית וסותרת את עצמה.

עיון בספריו של היינלין יבהיר לנו את העניין עוד יותר. בספר ‘השליטים’ מתאר היינלין פלישה של יצורים טפיליים מהחלל, המשתלטים על מוחו של אדם ונוטלים ממנו את רצונו החפשי; ברור שאילו היה היינלין פשיסט, היה כותב באהדה על אותם יצורים. התאור המשכנע והמרתק של מאבקם של הגבורים ביצורים הפולשים, אינו משאיר מקום לספקות באשר לחשיבותה של החרות לדעת היינלין. אכן, היינלין מתגלה בספר זה כאנטי־קומוניסט קיצוני, ולכן גם כאנטי־פשיסט (בהקשר זה, המושג ‘מקרתיזם’ הוא מושג מעורפל, שמעולם לא הוגדר, ונוצר רק כדי להכפיש את שמם של המתנגדים התקיפים לקומוניזם).

הספר ‘צוערי החלל’ מתאר, באופן ברור, חברה שהיא, בעיני היינלין, חברה אידיאלית. אם־כי קיימות מספר נקודות משניות, בהן אני חולק על חברה זו, ברור שהיא טובה וחפשית הרבה יותר, למשל, ממדינת־ישראל. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא העובדה, שבמדינה שהיינלין מתאר השרות בצבא הוא על בסיס התנדבותי. שוב, מתגלה היינלין כשוחר־חרות מושבע, והתאר ‘פשיסט’ מתגלה כחסר בסיס.

אין פרוש־הדברים, שהיינלין דוגל באנרכיה. אדרבה, ב’צוערי החלל' נאמרים דברים תקיפים ומשכנעים בעד משטרה חזקה וחוקי־ענישה תקיפים, בעיקר לגבי טפול בעבריינים צעירים. זאת, כיוון שחרות אכן אינה יכולה להתקיים באנרכיה. הדרך המדוייקת ביותר להגדיר חרות, היא היכולת לפעול כרצונך מבלי שתופעל נגדך כפיה אלימה בשום צורה, כל־זמן שאינך מנסה להפעיל אלימות נגד אחר. לכן, יש צורך במדינה כדי לשמור על החרות, אך פעולתה היחידה של המדינה צריכה להיות מניעת אלימות והענשתה. משטר כזה הוא המשטר הקפיטליסטי (לא זה המקום להרחיב בנושא זה. המעוניין יוכל למצוא דיון מקיף בנושא זה בספר ‘חיים על־פי השכל’ של משה קרוי, המופיע ברשימת הספרים של מועדון קוראי ‘פנטסיה 2000’, וכן בספרי המאמרים של איין ראנד, שלא יצאו, לצערי, בעברית).

אך פרט לדעות שהיינלין מביע בספר זה או אחר, חשובה הרבה יותר האוירה הכללית הקורנת מכל ספריו של היינלין. זוהי אוירה של שמחת־חיים חזקה, התייחסות אל האדם כאל יצור הרואי, ואמונה ביכולתו לפעול, להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, ולהגיע להשגים, הצלחה ואושר. יתכן שזו היתה כונתו של כותב הסקירה בדבריו על ‘מד"ב לא בוגר’, ואחד הסממנים לאמונה זו בכוחו ויכולתו של האדם היא העובדה ש"הגיבורים מכריעים גורלן של גלקסיות". כמו־כן, הסיבה שספרים אלה הם כה מעניינים ומרתקים היא, בין־השאר, העובדה שהיינלין עוסק בנושאים המעניינים ומעסיקים את הקורא, כלומר ב־’רעיונות עכשויים, רגילים למדי'. אוירה זו עומדת בנגוד חריף לאוירת השעמום, הדכאון, וההתייחסות אל האדם כאל יצור אומלל ופסיבי, שאותה אפשר למצוא ברוב הספרים הנכתבים כיום. ברור, שהתייחסות כזו אל האדם, כפי שהיא מופיעה אצל היינלין, חייבת להביא לשאיפה לחרות, ולכן, שוב, הכנוי “פשיסט” מתאים לו פחות מלרוב הסופרים כיום. שעתה הגדולה של התייחסות זו אל האדם היתה בתקופה ה"רומנטית" במאה ה־19, וכיום ספורת־המדע היא אחד ממעוזיה האחרונים (ביחוד ביצירותיהם של היינלין, אסימוב, קלארק, פול אנדרסון, ובמידה רבה גם רוברט סילברברג). לרוע־המזל, סופרי ‘הגל החדש’ הופכים את המד"ב ל’ז’אנר תקני בספרות', בכך שהם מחדירים אליו את האוירה המקובלת כיום, שאותה הזכרתי לעיל, ובכך, למעשה, הורסים את המיוחד והמושך בז’נר זה.

איל מוזס, רחובות