כאחד מידידיו קרובים רצוני להעלות אילו קווים לדמותו של א. א. ליסיצקי – על יסוד רשמים, זכרונות ומובאות ממכתביו שיש בהם כדי לשקף את אישיותו הקוסמת.

במשך שנים היה ליסיצקי בא לניו־יורק מדי קיץ בקיץ כדי להתרענן באווירה עברית ולבלות בנעימים עם חבריו וידידיו בתנועה העברית, הסופרים והמחנכים שעליהם התגעגע בבדידותו. באחד מביקוריו אלה, ביולי 1919, נפגשתי אתו בפעם הראשונה בברונכס בחדרו המרוהט של בן משפחתי ואלוף נעוריו, הסופר העברי והציוני הדגול, אהרון פרנקל, ששב אז מארץ ישראל, כשנה אחר שחרורו מן הלגיון היהודי.

ליסיצקי היה חסון, גבה־קומה, תמיר ובעל עינים מחייכות וידידותיות. הוא עשה עלי רושם נעים מאד ושנים רבות לאחר מכן הייתי מבקר אותו בניו־אורלינס, עיר מגוריו, בבואי שמה בעניני עסקי. נהגתי לתכנן נסיעותי כדי שאגיע בערבי־שבתות ולבלות אתו את סוף השבוע. המלון שהתאכסנתי בו היה בקירוב למקום ביתו. לפעמים, אף כשלא היה לי כל צורך מסחרי, מצאתי אמתלה לטוס לניו אורלינס. אשתו ברתה היתה מארחת מצויינת ומקבלת אורחיה בסבר פנים. חמש פעמים בשנה הייתי יורד לניו אורלנס, ואלו היו לי מעין “חמש רגלים” שמהן יצאתי מרוענן ובמצב רוח מרומם. בשנות מחלתו הייתי מתקשר אתו גם טלפונית לעודדו ולנחמו מרחוק.

ענוותנותו הפליאתני. הוא הצניע לכת ומעולם לא נחה עליו דעתו. זוכרני שהוכתר בתואר דוקטור מטעם בית המדרש לרבנים מיסודו של שכטר, ועל כך הגיב בהלצה כעל דבר מה בכך. “הם דקטרוני”, אמר, כשעל שפתיו רחף חיוך קל.

ליסיצקי נתברך באהבה שופעת לזולת, לכל מי שנברא בצלם אלוהים, בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית. עדין־נפש ואציל־רוח היה, שספג בדמו את המרטירולוגיה של עמו וסבל קיפוחים ועלבונות צורבים אישיים בילדותו ובבגרותו, וכן הזדהה עם הנדכאים, שבורי הלב. לבו יצא אל הכושים וההודים, שחורי־העור ואדומי־העור בארצות הברית הסובלים מהפליות וקיפוחים. (אהדתו לכושים נודעת בספרו “באהלי כוש” שהקדיש להם ולסבלותם והופיע בתשי"ג). באמנות בלתי שכיחה, בסגנון פולקלור כושי הוא מצייר את חייהם של המסכנים ואת מר גורלם. בקטע אחד משיריו הוא שופך את זעמו על העריצים ומדובב כושי מתמרד:

שָׁחוֹר, שָׁחוֹר גּוּף הַכּוּשִׁי, אַךְ בּוֹ לֵב אָדָם יֵשׁ,

אָדֹם, אָדֹם לֵב הַכּוּשִׁי וּבְתוֹכוֹ לַבַּת אֵשׁ,

אֲדֻמָּה הִיא אֲדֻמָּה – –

וַבָּעוֹר תִבְעַר בּוֹ עֲמוּמָה,

אַךְ יֵשׁ יוֹם, לֹא יִרְחַק חֹק

לַבַּת אִשּׁוֹ הָאֲדֻמָּה

לֹא עוֹד יוֹסִיף חַנֵּק!

תִּפְרֹץ תִּתַּךְ עַל רֹאשׁ רוֹדָיו

לַבַּת אִשּׁוֹ, אֵשׁ מֶרִי… (באהלי כוש)

בתשי"ג מסרו לי בניו אורלינס כי הסתדרויות אחדות של הכושים סידרו שם נשף לכבוד הופעת הספר “באהלי כוש”, כהכרת־טובה לליסיצקי.

ליסיצקי היה נאמן ומסור לחבריו הסופרים העברים שהיה קשור אליהם קשר נפשי ונענה להם בפנותם אליו לסיוע. הוא היה עורך מעין מגבית מיוחדת בזעיר־אנפין לטובת קרן התמיכה של אגודַת הסופרים בארץ ישראל ולמענה היה פונה מדי שנה בשנה אל ידידיו בעירו ובניו־יורק. יחסו לסופרים היה לבבי ביותר. בקבלו את הבשורה שהדהימתהו על מות למדן כתב לי במכתבו מ־7.12.54: “בפטירתו נעקר הלב מלבי ונפשי. – קשור הייתי בו התקשרות שבנפש זה יותר מעשרים שנה ולא עבר עלינו חודש בלי חליפת־מכתבים, ומכתבים רוחשים רחשי ידידות ואחוה, והיו לי מעין גשר של ניר ביני ובין ארץ משאת נפשי. נשמט גשר זה ונושא־המכתבים לא יביא אלי שוב מכתביו עם האותיות הפניניות שבהם – ואני מרגיש עצמי מיותם. גדולה האבידה לספרותנו ולעמנו. ארז נגדע מלבנון. הוא היה לא רק משורר גדול שפתח תקופה חדשה ביצירה העברית ב”מסדה" שלו אך גם הוגה דעות גדול, כואב גדול – כי נשא כאב הדור והיה איש המצפון. חבל, חבל על האי שופרא". כמו כן התאבל על הלל בבלי ועל דניאל פרסקי, חבריו האינטימיים. כשולל הגולה, התנגד לרבידוביץ. תגובותיו למאמריו “השפעה”, “ישראל וישראל” ועוד, שראו אור ב"בצרון", היתה חריפה. במכתבו אלי מ־29.12.55 הוא כותב: “קובלני על ה’בצרון' שנתן מקום למאמריו. אין הציונות של הרצל ואחד העם מפחדת שכמותו – אלא מפאת השתרבבותם של מאמרים אלה, והעלאת הגרה בהם, והטון שבהם, טון של פוסק אחרון המבטל בתכלית־ביטול את הראשונים שלנו. פסל הוא מכניס ב’בצרון'”.

באותו תאריך הוא כותב על קבלת מכתב מברקוביץ שרחש לו אהבה עצומה: “קבלתי מכתב מברקוביץ שבו הוא מגיב על מאמרי עליו – ושמור יהיה אתי מכתבו זה כל ימי חיי. לכשתבקרני בניו אורלינס תקראנו ותהנה”.

הוא היה ער לכל מה שהתרחש בספרות העברית ועודד כל אדם עברי שראה בו סימני־כשרון, “ניצוצות”, למען יתן מחילו ללשוננו. זוכרני שפעם הראיתי לו שיר אנגלי שכתבתי ואמר לי שהשיר יפה וחינני, והוסיף: “אבל, גזלן, למה אינך כותב את השיר מחדש בעברית”. שמעתי בקולו וכתבתי את שירי הראשון “בפרוח האביב בלב” שהופיע ב"בצרון". כמעט בכל מכתביו המריצני, תבע ודרש ממני לכתוב שירים או פרוזה. כבוד הספרות העברית היה יקר לו. מי שהכיר את ליסיצקי ידע שלא היה מכתת את רגליו לבוא לניו יורק לשם כבוד. כשנתיים לפני מותו, כשכבר חלה את מחלתו הקשה, הוא בא לניו יורק לקבל תואר כבוד מטעם “המכון היהודי לדת והיברו יוניון קוליג'”. אחרי הטקס אמר לי: “לא למעני ולא לכבודי באתי הנה, אלא לכבוד הספרות העברית שהריפורמים שינו את יחסם אליה ורוחשים לה כבוד ויקר”.

ליסיצקי היה אובייקטיבי עד כדי קיצוניות ובאבטוביוגרפיה שלו “אלה תולדות אדם” הוא לא נרתע מלגלות אף חולשות ומומים משפחתיים. הוא כותב את תולדות חייו בריאליות, דברים כהוויתם ללא כחל ושרק. הכנות וגילוי־הלב ללא כל הסתייגות מעידים על אומץ־רוח בלתי־רגיל האופייני לליסיצקי, אומץ שרק בזכותו התגבר על הכשלונות והעלבונות ויצא מנפתולי־החיים שלם, נורמאלי ללא תסביכי־נחיתות. הוא היה אוהב גדול: באהבה ורוך הוא מפסל הטיפוסים השונים שבא במגע אתם מימי סלוצק עד קנדה. על ילדי ישראל, תלמידיו, הוא אומר: “זכאים תינוקות של בית רבן שהם מתאצלים מהן (מהאותיות) לתוך נשמותיהם. משהם מסתכלים בהן והוגים אותן ומצרפין אותן לתיבות, והזיו האלהי שהצער הישראלי נמסך בו נקרן מקלסתרי פניהם, והצער הישראלי, שהזיו האלהי נמסך בו, מפציע מגלגלי עיניהם” (אלה תולדות אדם – עמ' 203). אהבתו לעמו מגיעה עד לידי כך שברצונו לגייר אף כלב גויי, כי לפי דעתו אפשר “שכלב גויי יתגלגל לכלב יהודי” (שם, עמ' 309).

בספרו “בימי שואה ומשואה”, שנדפס בתש"ך, מגולל ליסיצקי את פרשת הטרגדיה הכי נוראה בתולדות עמנו. באמנות מפליאה ובלב שותת דם הוא מתאר את דמויות קרבנות היטלר היהודים, הרבנים בבית כניסתם והמתבוללים השופכים נפשם בוידוייהם.

עֲלֵי הַצֶּלֶב הוּא אֲשֶׁר לְפָנִים

יְהוּדִי דַל וְדַוָּי הוּקַע עָלָיו

וַיֵּרֶד זָר מֵעָלָיו, זַר לְעַמּוֹ…

* * *

אֶת שְׂרִיד הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר בִּי צָלַבְתִּי,

וַיֵּרֶד זָר מֵעָלָיו – אַשְׁכְּנַזִי.

(שם, עמ' 20)

פאטטיים ומזעזעים הם דברי הרב המתקומם נגד הנאצים בבואם לחלל את הקודש בבית־הכנסת. הוא מוסר את נפשו, אבל גוזר על המתפללים להציל את נפשם ולא להתקומם:

תְּבוֹסְסוּ בְּדִמְכֶם לִבּוֹתֵיכֶם

וּדְמִי לָכֶם, אַחַי – צִוִּיתִיכֶם,

וְחַי בָּהֶם… הֵאָחְזוּ בַּחַיִּים

בְּשֵׁן וּבְצִפּוֹרֶן וְאַל תַּרְפּוּ!"

(שם, עמ' 50)

במחנה ההסגר, מדובב ליסיצקי את הרופא המנחם את היהודי מחוץ־הראש:

"… חָיֹה נִחְיֶה!

וְאִם בְּמָוֶת נִבְחַר – לִרְצוֹנֵנוּ

בּוֹ נִבְחֲרָה, וּבְגָאוֹן וּבְתִפְאָרָה

נָמוּתָה, מוֹת אֲרָיוֹת, זְקוּפֵי צַוָּאר

מְסוּמְרֵי רַעֲמָה וּדְלוּקֵי עַיִן.

(שם, 153)

ללא עצים ואבנים וללא פלדה, כי אם ביצירה גדולה זו הקים ליסיצקי יד ושם לקדושים ולטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם בכבשני הנאצים.

בטוחני שספר שיריו “כמו היום רד” הוא יצירה כבירה שיצאה מתחת עטו הברוך שתשתבץ כאבן־מילואים יקרה ותזהיר במשבצת הספרות העברית לדורות. בשירים אלה עלה ליסיצקי לשגב המוסריות, הרוך והציוריות. השיר ל"ספרי העברים" מביע את הטרגיות בחיי העברים באמריקה. “על מי, הה, אעזבכם?… אך תורדו אלי ירכתי מרתף אפל…” (שם, 42). כידוע, שאלה זו מנקרת במוחם של כל אחד מהעברים בארצות הברית ואין ספק שחשו כעין מחנק בגרונם בקראם את השיר.

ב"אפס עלה תאנה", שכתב בתש"ו, שנתיים לפני קום המדינה, הוא מוקיע לבושת ולדראון צביעות של “מתקני עולם ומתקני עתידות”, המעצמות המנצחות שלא החישו עזרתם לאודים המוצלים. הוא מסיר את מסווה ההתחסדות מעל פניהם המוסווים, כי מה שלא כילה היטלר גומרים הם בנעילת שערי הארץ על ידי אנגליה של בווין והרדיפה אחרי המעפילים בצי אדיר בהחזירם אותם למחנות־ריכוז בקפריסין:

לֹא תְחַנְקוּ בְּחֶנֶק אֵדֵי רַעַל

לֹא תִשְׂרְפוּ בְּמִשְׂרְפוֹת כִּבְשָׁנִים,

* * *

לֹא תִנְעָצוּ אֶת דִּקְרֵיכֶם בִּלְבָבָם,

בְּנַפְשָׁם תִּנְעָצוּהוּ – בְּמוֹ נַפְשָׁם

וּבְמוֹ חֲזוֹן גְּאוּלָתָם.

(שם, עמ' 49)

נבואתו על תוצאות הפלת פצצת האטום הולכת ומתקיימת לעינינו. בג’ניבה נושאות ונותנות המעצמות הגדולות זה שנים על ריסונה או חיסולה של סכנת חורבן העולם והאנושות הצפויה ממלחמה אטומית שכל העמים מתכוננים לה ומוציאים עליה את חלק הארי מתקציביהם.

לִפְצָצַת פְּרָד תִּתְחַכְּמוּ, כִּי נִבְהַלְתֶּם,

מִמַּעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, הַמְשֵׁל עִמּוֹ

וְהַשְׁמֵד יַחַד, הַשְׁמֵד בְּלִי מְצָרִים

וּלְרַסְנָהּ תֹאבוּ, יַעַן לֹא תַאֲמִינוּ

כִּי יָכוֹל תּוּכְלוּ רַסֵּן יֵצֶר הַמְשֵׁל

* * *

לֹא תָשִׂים פְּדוּת בְּנָפְלָה בֵּין מָשְׁמָדִים

וּבֵין מַשְׁמִידִים…

(שם, עמ' 50)

אהבתו לכל הנברא בצלם מתגלה בשיר “תפילה” של אב תש"ט. ליסיצקי מתפלל על “זעיר רוך” בצבאות ישראל לגבי הערבים במלחמת השחרור. הוא אינו נוקט בכלל הטבעי של “הבא להרגך”, אלא הוא אומר: “אך דם, גם דם צר, הוא דם נברא בצלם” (שם עמ' 64). נראה שעשרת הקבין של רוך שירדו לעולם כולם נכנסו לתוך נשמתו. באותו שיר הוא מתפלל על ענותנות בצבאות ישראל ובממשלה:

וּנְצוֹר נָא, אֱלֹהַי,

אֶת לִבּוֹת שָׂרֵינוּ מִגּוֹבַהּ וְרַהַב

לְבִלְתִּי יִתְנַבְּלוּ לְאַחַר הִתְנַשְׂאָם,

הַכְבִּידָה לָהֶם אֶת כִּתְרֵיהֶם עַד הִכֹּף…!

בְּעַנְוַת חֵן רֹאשׁ…

(שם, 65)

ב"משא גיא צלמוות" אחזנו הענתותי המודרני בלב קרוע ביגונו הקורן. הוא משווע:

פָּשַׁעְתִי, אִי פָשַׁעְתִִּי אַחִים נַעֲנִים בְּעֶצֶם הֱיוֹתִי עַל אֲדָמוֹת…

* * *

עֶלְבּוֹנְכֶם כֻּתָּנְתִּי לִשְׁאֵרִי תַּחַת מַדַּי אֶלְבָּשֶׁנָּה,

תִלְבּוֹשֶׁת־שַׂק רְפוּדָה מִרְפָּד קוֹצִים וְעַקְרַבִּים…

(שם, 118)

בפרק “חסידים באומות העולם” הוא מפסל בכשרונו המבורך פסלי חסידי האומות שבזכותם המוסרי ואהבתם לזולת, ללא הבדל דת וגזע, החיים כדאיים, ביחוד בימי השנאה הגזענית המטורפת שמרעילה את האוויר שאנו נושמים. על בני עלייה אלה הוא אומר שאף על פי “שאבות־אבותיהם לא עמדו במעמד הר סיני, אור התקרן לתוך נשמותיהם ויקרין ממקור אור אלוה”. במלוא קומתם נצבים לפנינו האנשים הנהדרים שפגשם בדרכי חייו: “מיס אוסבר”, אצילת רוח השוחרת אמוניה ל"העלם היהודי… שלקח לבבה שבי", שנים רבות אחר מותו; אוליביה תומפסון, נתנאל מקמילון וג’ון אפילסיד, איש “חובב עץ”, שידעוהו כקדוש. הטיפוסים האלה מהווים הצרי לפצעינו ובהם אנו מתנחמים, שאכן, יש אלהים בעולם ואלהותו מתקרנת מאהבתם לזולת, לעץ ולבעל־חיים.

בדמות “בן יפת”, המתמסר לצור מחצבתו, מתאמתים דברי החוזה הקדמון ש"נצח ישראל לא ישקר". באפוס של “איש אימות וזעום עפעפים” המציל את אחותו ממנזר קתולי מסתמל שיא הטרגדיה של עמנו בתקופת היטלר. הנערה האוחזת ומשחקת בצלבלב על צוארה מזעזעת את הנפש.

בסוף השבוע של ראשית אלול תשי"ט זכינו שוב לארח בביתנו הפונה אל הים את ליסיצקי שבא אז לניו־יורק לטפל בעניני תרגום ספרו “אלה תולדות אדם” לאנגלית. בשבת אחרי הצהרים סידרה רעייתי שושנה כידה הטובה עליה מסיבה לכבודו. נכחו הסופרים דוד זכאי, ששהה אז בניו־יורק, קריטשמר־יזרעאלי, המשורר גבריאל פרייל והמורה העברי שלוש. השיחה היתה מתובלת בדברי בדיחותא ועברה על מדינת ישראל ועל בעיותיה. זוכרני את השבת ההיא בשבתנו על המרפסת באווירה ידידותית ואחוותית. פני ליסיצקי נהרו בנהורא מעליא. הפרפרים הצבעוניים הסתודדו עם הפרחים, כאילו חשו נוכחותו של משורר היופי, הצדק וההוד. אף סירות־מפרש לבנות עברו לפנינו בסך בגלשם על ים בוער בכל גוני אודם וזהב לכבוד האורח החשוב מניו אורלינס.

באלול תש"ך ליסיצקי שלח לי תדפיס של מאמרו “ביאליק מתוך צפייה רטרוספקטיבית”, שנדפס ב"כנסת" בתמוז תשי"ט, וביקש ממני לכתוב לו חוות־דעתי עליו. והנה ההעתק של תשובתי אליו:

“אפרים היקר מאור הגולה: תדפיס מאמרך על ביאליק הגיעני ואני אסיר תודה לך על שגרמת לי נחת רוח גדולה. קראתי דבריך הרבה פעמים ונפעמתי מקול ענות הגבורה המהדהד מתוך אש אהבתך המתלקחת ליוצר וליצירותיו. בקראי את דבריך הכתובים בדם לבך, נסתברו לי דברי חז”ל על רבי חוצפית, כי ‘עוף הפורח נשרף בהבל פיו’. הערכה ממצה זו מגלה התמזגות והתלכדות עם רוח משוררנו הלאומי ועם צער המרטירולוגיה של עם ישראל. מטעם זה עולה בד בבד עם הגבורה שבהערתך, קול דממה דקה, המית האומה המנהמת כיונה".

במכתבו של כ"ט תשרי תשכ"א הוא משיב: "יצחק היקר לי כאח! כצרי־רפואות היו לי דברי מכתבך ואני מודה לך מקרב לבי על הדברים הטובים, הכנים והישרים שהשמעת על מאמרי ‘ביאליק מתוך צפייה רטרוספקטיבית’. כתבתי מאמר זה כשהייתי שרוי ביסורים ובעגמת נפש מדי התכוננות לניתוח, ואולם משהובלעתי בכתיבת המאמר כאילו צללתי בתוך ים־די־נור מצרף ומזקק ומספיג בנפשי נהרה עליונה. המאמר נתרגם לאידית בירחון האידי היוצא בארץ, “פאלק און ציון”.

שלך באהבה רבה".

ירחים אחדים לאחר מכן, ב־ז' בשבט, תשכ"א, קבלתי ממנו מכתב פסימי מאד. נראה שכבר היתה לו אז התחושה שקיצו מתקרב:

"יצחק יקירי: מכתבך הגיעני ערב יום־הולדתי והיה במכתב זה כדי מתנה יקרה ליום־הולדתי. יום הולדת משמעו דף נתלש מספר החיים ותלישת דף מספר־חיי בגילי הוא קריעה בלב. מצערים הדפים שנשארו בספר־חיי, עוד מעט ותשמע הקריאה, קריאת פקודת כל־האדם: תם ונשלם! מכתבך ייאצר בתיק גנזי, יש בו הערכה כנה וקולעת אף נקודת השיא שביצירתי השירית שנתגלתה בספרי “כמו היום רד”.

בגיל הזקנה הפתיע ליסיצקי את ידידיו ומעריציו בפריונו הגדול. בתקופה זו לחייו היה כמעין המתגבר; הוא שלח שירים ומאמרים ל"בצרון", “הדואר” “מאזניים”, “גזית” ועוד, ועלה לגבהי מרומים של יצירה. נראה שזקני משוררי ישראל כל זמן שמזקינים בת־שירתם מתפרחת עליהם. למרות מה שסבל יסורים גדולים בימי מחלתו והשתמש בגלולות הדהמה, הוא נלחם כדי להיאחז בחיים. בכל יום בחמש בבוקר כבר היה יושב על יד שולחן הכתיבה. וכך מצאהו המוות בוקר אחד, כשהוא אוחז בעטו שלא הרפה ממנו עד נשימתו האחרונה.