באלה ימי הזוועות והשוֹאה מה אדברה ומה אומר לנפשי?

אומר: זכור, ערכו ומבחנו של האדם אינם בכושרו וביכולתו להתהלך בגיא צלמות זה שלנו לבוש כגלית שריון קשקשים של אמונה ולחזות מתוך כל תהומות הרע והאופל חזונות הנחמה.

משאי הנחומים לא תמיד עדות הם לנושאיהם ולמטיפיהם כי הם עונקים את הררי־הנשף לצוארם וראשם הם יוצא ומתנשא מזה והלאה מזה ולמעלה, ושם, במרחק הנחשף לעיניהם, רואים הם באמת את אשר לא יראה ולא יחוש “העם ההולכים בחושך”.

הטפות הנחומים החגיגיים – האם בהן אינה מובלעת גם “ברכת הגומל” ותפילת־ההודיה של אלה שחמקו ונמלטו – ואם גם לעת־עתה – מכוס התרעלה ששתו הם, כל שנספו ונמעכו ונחנקו, ואשר עצמותיהם הטחונות צריכות, כידוע, לשמש “זבל משיחי” לדשן בו את קליפת כדור־ארצנו זו, למען תפתח ותצמיח לדורכים על הקברים ולמנחמים ומתנחמים את הישע ואת הצדקה

* * *

ועדיין תמה אני: מעט האמת ומעט הישרות שבלבנו, לב־אנוש עקוב, היכן מבוטא הוא: אם בזו שאגת הלא־בינוֹת, שאגת־הפלצות הפרדוכסלית: “אם יש צדק – יופיע מיד! אך אם אחר הישמדי יופיע – ימוגר נא כסאו לעד”, או באלה המנוני־הנחומים הנישאים על כל זבח ועל כל אינוס ושיקוץ וכיבוי אחרון־זיק־אור – – כאילו עוד יש, כאילו עוד יכול להיות לכל אלה אימי־היקום כולם אילו כיפורים, כאילו גם במוחנו אנחנו עוד תצויר איזו שהיא פדות לכל זה, איזה שהוא פיוס – – “אבינו שבשמים, מרא דאברהם, מי ראה כזאת, מי שמע כאלה – למלאות בורות מלאים תינוקות ולהשיב העפר עליהם, ועד שלושה ימים היתה הארץ עליהם עולה ויורדת שהתינוקות מפרכסים תחתיה” (מתוך תפילה מימי הבינים).

לא! לא בכושר וביכולת להתבצר במבצר האמונה והניחומים ייבחן האדם! האדם ומבחנו הם בכושר וביכולת לעמוד על משמרתו, משמרת האנושיי שבאדם, גם ללא שום התנחמויות בנחומי קץ. בכושר וביכולת לומר: על משמרתי אני עומד ומכאן איני זז אף שמתחת לעמידתי זו אין קרקע־עולם! על משמרתי אני עומד אף שאפשר מאוד שמה שהיה לפני, הוא שביסודו יהיה אחרי; ולעולם! ואף שאפשר מאוד שהחשכה והתוהו יבלעו הכל הכל. הנה כי כן יעמוד האדם, ובכך גם התגלותה והיוודעותה של המהות־האנושית לעצמה'

ומתוך זה גם קראתי את ברכת הועידה החקלאית של פועלי ארץ־ישראל ללוחמי החופש בספרד:

“הועידה שולחת ברכתה החמה ללוחמי הרפובליקה הספרדית העומדים במערכה רבת הסבל, הגבורה וההוד על חירות ארצם ועמם. עמדתכם האיתנה והאמיצה קידשה את שם האדם ושימשה אות ונחמה לכל צמאי גאולה וחופש”.

עד כאן – “כתב יושר דברי אמת”. עד כאן על החתום הלב ההומה והמתחמץ. אך משאני קורא את הסיום: “כמוכם כמונו קיבלנו עלינו את עול המערכה מתוך אמונה בנצחון החירות והצדק” – יודע הלב: כאן הסתתרות והתחמקות ממה שמקנן ומקונן עתה בסתרי תודעתנו כולנו, כי לא הם שם, ולא אנחנו פה קיבלנו עלינו את עול המערכה מתוך אמונתנו בנצחון הצדק!

אנחנו לוחמים את מלחמתנו האנושית הקשה, אנחנו עומדים במערכתנו העולמית הזאת מפני… שהיא מערכתנו! מפני שכובד משאה, אשר קרוב לודאי שהוא אף פעם לא יקל מעל האדם, הוא הוא נשיאת צלמנו עלינו, הוא משא גורלנו, משא יגונו וכבודו של האדם ביקום.

על משמרתי, על כן, אעמודה גם אם לא אצפה. בה אליט פני, בה אכבוש ראשי, אל חיקה אער נפשי ובה אפקיד רוחי. – –

ואם יש תוחלת, יסוד וזכות לתוחלת, ואם יעמדו, וככל אשר יעמדו איזו הצלה ואיזה רווח שהם – הם יעמדו מעמידת אדם שכזו, מעמידת האמונים אשר היא גם מעבר לאמונה, – –

אִישׁ אִישׁ כְּמוֹ מַסְמֵר רַגְלוֹ לִנְטוֹעַ.

וּלְכָל אֲשֵׁר יִקְרֵהוּ –

הִנֵּה כְּמוֹ עַמּוּד בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת

כֵּן יַעֲמֹד חָזָק – בַּל יַנַּח רֶגַע

קְטֹן מְקוֹמוֹ, בַּל יֵט מִנִִּי אֹרַח.

עָלָיו כְּגָמוּל כֵּן אֶת נַפְשׁוֹ יָשֶׁת;

יַבִּיט – וְלֹא יִשְׁאַל, יִשְׁמַע – אַל יַעַן;

יִמְאַס לְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר; יַנִּיחַ

בַּקֵּשׁ גְדוֹלוֹת מֶנּוּ.

אָכֵן עַל מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂא פְּקֻדָּתוֹ יָקוּם כַּשַּׁחַל.

(רמח"ל, “לישרים תהלה”)

*

ועולה עתה תכופות ומתיצבת לנגד העינים דמות אחת חרותה בזכרון מהימים ההם:

דמי לילה בעיירה. ליל אופל. אין כוכב. אין קול חיים. דממה אטומה, דוויה. ורק ממרתף במורד הסמטה מנצנץ אשנב: סנדלר יושב יחיד בלב לילה על דלפקו. עינו לא ישא אנה ואנה, שכמו נטוי, גבו כפוף, ולאור העששית האחת המבליחה פניו ועיניו לאמומו, למרצע, ובפטיש הך הך!

עתה עולה הדמות ומתיצבת כדמות גורל וכדמות צו אשר לאדם.

מחשכי עולים. אופל ואימה. ואתה כוף צוארך, כבוש ראש, כבוש עינים, ובפטיש הך והך, הך והך, – –

איש איש בפינתו ואיש איש בפעלו.

לא באמונה, כי אם באמונים. לא בהיות אסיר־תקוה, כי אם בהיות אסיר משמרת־המשא, – –

בזה יתגלה עתה ויתקדש האדם ושם האדם!

ככה אשיחה וככה אומרה לנפשי עתה, – –