אף כי שמו של וולטר מילר אינו נמנה עם השמות המפורסמים ביותר של סופרי הז’אנר, ומעטים הספרים שכתב (הוא פרסם בעיקר סיפורים קצרים, בשנות ה־50), השפעתו על המד"ב המודרני ניכרת ביותר. מעטים הם הסיפורים הנחשבים באמת לציוני דרך משמעותיים בהתפתחות המד"ב המודרני, ו’שיר מזמור לליבוביץ' הינו אחד מהם. הסיפור הופיע לראשונה בגליון אפריל 1955 של כתב־העת ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’. בעקבותיו נכתבו שני המשכים, ושלושתם יחד פותחו והורחבו מאוחר יותר לספר באורך מלא (תחת אותו שם), שראה אור ב־1960 וזכה בפרס ה’הוגו' ב־1961 (כשהוא מביס ‘ענקים’ כמו פול אנדרסון ותיאודור סטרג’ן). ספר זה הינו אחד הבודדים בז’אנר העוסקים בצורה מעמיקה בנושא הדת. כמו מרבית יצירותיו של מילר, מצטיין הסיפור ברמה ספרותית גבוהה ופיתוח דמויות מעבר לשטחיות המאפיינת יצירות מד"ב רבות, שחלקן עסקו כבר בנושא מרכזי זה – עתיד המין האנושי אחרי שואה גרעינית.
*
אגב, הספר המלא עומד להופיע בקרוב בעברית במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’, תחת השם ‘המנון לליבוביץ’.
* * *
האח פראנסיס ג’רארד איש יוטה לא היה מגלה לעולם את המסמך המקודש אלמלא הצליין החגור אזור־חלציים, אשר הופיע בעת צום הפסחא של הנזיר הצעיר במדבר. האח פראנסיס לא ראה למעשה מעולם צליין ולו אזור־חלציים, אך האיש היה נאמן עליו ממבט ראשון. הצליין היה ברנש שבע־ימים וכיפֵחַ ולו מַטֶה, כובע נצרים, זקן עבות, ועל סנטרו העבדקן כתמים צהובים. הוא צלע ונשא נאד מים קטן על כתפו האחת. חלציו היו באמת אזורים בפיסת שק מהוה ובלוי, וזה היה בגדו האחד למעט הכובע והסנדלים. בדרכו שרק לחן חסר־נעימה.
הצליין הבא שרך דרכו בכבדות בשביל המשובש מן הצפון, ונראה היה כי פניו מועדות ל’מנזר האחים של ליבוביץ', כתשעה קילומטרים דרומה. כשהבחינו הצליין והנזיר זה בזה חצצה ביניהם ערימה קדומה של גבבא. הצליין פסק משריקתו ונעץ את עיניו. הנזיר, עקב השלכות מסוימות הנובעות מחוק הבדידות לימי הצום, מיהר להסיט את מבטו והמשיך לעסוק בשלו – לערום סלעים ואבנים כדי לגונן בהם על מקלט הארעי שלו מפני הזאבים. האח פראנסיס נחלש מעט עקב עשרה ימים בהם לא כלל תפריטו אלא פרי צבר, וגילה כי העבודה גורמת לו סחרחורת קשה, המראות רעדו מול עיניו וכתמים שחורים ריקדו עליהם, ולראשונה לא היה בטוח כי הדמות העבדקנית אינה מחזה־שרב אשר רעבונו גרם לו, אך לאחר רגע קרא אליו האיש בעליזות, “אולה אלאיי!”
קולו היה נעים ומתנגן.
חוק הדממה אסר על הנזיר הצעיר לענות, והוא אך חייך בבישנות וכבש את מבטו בקרקע.
“האם זאת הדרך למנזר?” שאל הנווד.
הטירון הנהן אל הקרקע ונטל פיסת אבן דמוית־גיר. הצליין פילס לעברו את דרכו בינות להריסות. “מה אתה עושה בכל הסלעים?” חפץ לדעת.
הנזיר כרע וכתב במהירות את המילים “בדידות ודממה” על אבן גדולה ושטוחה, כדי שהנזיר – אם יכול לקרוא, מה שהיה בלתי סביר מבחינה סטטיסטית – יידע כי הוא שם מכשול של חטא בפני המסתגף ואולי יואיל לעוזבו לנפשו.
“הו, אם כך,” אמר הצליין, לרגע עמד סביבו, ואז נקש במטהו על אחת האבנים הגדולות, “זה נראה כמו סלע נחמד בשבילך,” הציע דרך־סיוע, והוסיף, “ובכן, בהצלחה. ולואי ותימצא לך בת־קול כאשר תשאל.”
לא מייד הבין האח פראנסיס כי הזר התכוון לבת־קול ולא לקול סתם, אלא רק הניח כי הברנש הזקן טעה בו וחשבו לחירש־אילם. הוא שב והגביה את מבטו אל הצליין המתנהל בכבדות ושורק, שלח אחריו בחופזה ברכת־דרך דוממת, וחזר למלאכתו – בניית ביתן בגודל של ארון־מתים בו יוכל לישון בלילה, בטוח מאימת הזאבים.
ציבור של ענני קומולוס, בדרכם להשפיע רביבי ברכה על ההרים, לאחר פתויו האכזרי של המדבר, הציע מקלט מבורך מאור השמש הקופח, והוא עבד במהירות על־מנת לסיים לפני שיעברו לבלי־שוב. הוא תיבל את עבודתו בתפילות לחש לבטחון שב’שליחות' של אמת, שכן זו היתה מטרת חיפושו הפנימי בעת שצם במדבר.
לבסוף הרים את הסלע שאותו הציע הצליין.
גוון המאמץ אזל מפניו במהירות. הוא נסוג צעד אחורנית ושמט את האבן, כאילו גילה נחש.
קופסת מתכת חלודה נחה מחוצה־למחצה בערימה…
הוא נע כלפיה בסקרנות, ואז עצר; היו דברים, חשב, ולעומתם היו ‘דברים’. הוא הצטלב בחופזה ומלמל פסקה לטינית קצרה כלפי שמייא. לאחר שהתאזר כך באומץ, שב ופנה אל הקופסה.
“שטן, הסתלק!”
הוא איים עליה בצלב הכבד של מחרוזת־התפילה שלו.
“הֵעלֵם, הו מסית ומדיח!”
הוא הוציא מבין גלימותיו מזלף זעיר והתיז במהירות על הקופסה מים קדושים, בטרם תוכל להבין מה מעשיו.
“אם יציר השטן את, העלמי!”
הקופסה לא הראתה כל סימני רעידה, התפוצצות, או התמוססות. כל נוזל מחלל־שם לא נטף ממנה. היא רק נחה במקומה בשלווה והניחה לרוח המדבר לנטף את הטיפות המקודשות.
“יהי כן,” אמר האח, וכרע ברך להוציאה ממשכנה. הוא התיישב על הערימה והוציא קרוב לשעה על פתיחתה בעזרת אבן. מחשבה חלפה במוחו ששריד ארכיאולוגי כזה – כי אין ספק שהיה זה שריד ארכיאולוגי – עשוי להיות האות משמיים לשליחותו, אך הוא דיכא את הרעיון בה במהירות שנקרה לפיו. ראש־המנזר שלו הזהירו בחומרה מפני ציפיה להתגלות אישית ישירה ויוצאת־דופן. אומנם, הוא בא מן המנזר לצום ולהסתגף ארבעים יום כדי שיבוא על גמולו בהשראה, אך לצפות לחזון או לקול קורא “פראנסיס, אייכה?” יהיה תקוות־שווא. טירונים רבים מדי חזרו ממשמרתם במדבר ובפיהם סיפורי אותות ומופתים וחזיונות בשמים, וראש־המנזר הטוב נקט מדיניות קשוחה ביחס אליהם. רק הוואטיקאן מוסמך להחליט באשר למהימנותם של דברים כאלו. “התקף של מכת שמש איננו ראיה לכך שאתה ראוי לשאת את נדריו החגיגיים של המסדר,” גנח. ודאי שהיה זה נכון, כי רק לעיתים רחוקות באה קריאה מן השמיים דרך מכשיר ולא דרך האוזן הפנימית, כהתגבשות הדרגתית של ביטחון פנימי. למרות זאת גילה האח פראנסיס כי הוא מטפל בקופסת המתכת ביראת כבוד מרובה ככל שייתכן במהלך ניפוץ.
היא נפתחה לפתע, וחלק מתוכנה נשפך. הוא נעץ זמן רב את עיניו בטרם העז לגעת, וצמרמורת קרה הצטברה לארך שדרתו. כאן היו עתיקות של ממש! וכתלמיד ארכיאולוגיה, כמעט ולא האמין למראה עיניו המעורפלות. האח ג’רום ישתולל מקנאה, חשב, אך מיהר להחניק חוסר־נדיבות זה ומלמל לשמיים את תודותיו על אוצר שכזה.
הוא נגע בפריטים בזהירות – הם היו ממשייים למדי – והחל לבחון אותם. לימודיו ציידוהו בידע מספיק לזהות מברג – כלי שפעם שימש לסיבוב פיסות דקות של מתכת לתוך עץ – וצמד סכיני חיתוך שאורך להביהם לא עלה על מידת ציפורן אגודלו, אך היו חזקים דיים לחתוך פיסות רכות של מתכת או עצם. היה כלי מוזר ולו ידית עץ רקובה ומכסה נחושת כבד בו דבקו מספר שבבים של עופרת מותכת, אך הוא לא יכול לעמוד על טיבו. היה גליל טבעתי של חומר שחור דביק, אשר מאות השנים שחלפו נתנו בו את אותותיהם והקשו על זיהויו. היו פיסות מתכת מוזרות, זכוכית שבורה, ואסף של חפצים זעירים דמויי צינוריות ובהם חוטים קצרצרים, מהסוג אותו העריצו עובדי האלילים והבמות כקמעות ואביזרי כישוף. אך כמה ארכיאולוגים ראו בהם שרידים של המאכינה אנאליטיקה האגדתית, אשר מקורה כמשוער עוד מלפני ‘מבול האש’.
את כל אלו ואחרים בחן בזהירות ופרש על אבן שטוחה ורחבה. את המסמכים שמר לסוף. המסמכים, כתמיד, היו השלל האמיתי, שכן ניירות כה מועטים שרדו לאחר דליקותיו של ‘דור הפשטות’, כאשר אפילו הכתבים המקודשים קרסו והשחירו והיו לעשן בעוד האספסוף הנבער והמנהם קורא לנקם.
שני גליונות מקופלים גדולים ושלושה פתקים משורבטים בכתב־יד היוו את שללו. הגיל עשאם פריכים והוא טיפל בהם בעדינות, כשהוא מסוכך עליהם מפני הרוח בגלימתו. כמעט בלתי־קריאים היו, וטויטו באותיות החפוזות של אנגלית שמלפני־המבול – שפה אשר שימשה כעת, יחד עם הלטינית, רק במנזרים וב’טכס הקדוש'. הוא פיענח לאיטו את האותיות, מזהה מלים אך אינו בטוח במשמעות. פתק אחד אמר: חצי קילו פסטרמי, קופסת כרוב־חמוץ, שישה בייגלך, בשביל אֶמָה. האחר הורה: לא לשכוח לקחת טופס 1040 בשביל הדוד רבניו. הפתק השלישי לא היה אלא טור מספרים שסכומם מוקף בעיגול, ממנו הוחסר סכום נוסף, ולבסוף חושבו אחוזים, ובעקבותיהם המלה לעזאזל! מכאן לא יכול להסיק ולא כלום, מלבד בדיקת החישובים, שהוכיחה כי הם נכונים.
משני הגליונות הגדולים יותר, האחד היה מגולל הדוקות והחל להתפורר כשניסה לפותחו; הוא יכול לפענח את המלים טופס מירוץ, ולא עוד. הוא החזירו לקופסה, לעבודת שחזור מאוחרת יותר.
הגליון הגדול השני היה דף מקופל יחיד, אשר קפליו היו כה פריכים עד כי יכול לבחון אך מעט בכך שהפריד בין הקיפולים והציץ ביניהם כמיטב יכולתו.
דיאגרמה… רשת של קווים לבנים על נייר כהה!
שוב חלפה צמרמורת קרה בשדרתו. היה זה תרשים – סוג נדיר־ביותר זה של מסמכים עתיקים אותו העריצו חוקרי העתיקות מעל לכול, ולרוב אתגר חשוב לפרשנים ומחפשי משמעויות.
וכאילו לא הספיק הממצא עצמו כדי ברכה, היה בין המלים הכתובות במסגרת, בפינתו התחתונה של המסמך, שמו של מייסד מסדרו – לייבוביץ' המבורך עצמו!
ידיו הרוטטות איימו לקרוע את הדף ברעד של אושר. מילות הפרידה של הצליין הדהדו באוזניו: “ולואי ותימצא לך בת־קול, כאשר תשאל.” בת־הקול הושמעה; הוא מצא את שליחותו.
הוא העיף בגניבה מבט נוסף כדי לוודא כי באמת נכון הדבר, ואז נשם, “באטה ליבוביץ', אורה פרו מה… סאנקטה ליבוביץ', אקס־אאודי מה.”1 זו האחרונה היתה פניה נועזת למדי, הואיל ומייסד מסדרו טרם הוכרז לקדוש.
הוא שכח את אזהרתו של ראש־המנזר, קם על רגליו במהירות והביט על־פני המישור המזדהר דרומה, לכיוון בו בחר הנווד הזקן לבוש־השק. אך הצליין נעלם זה מכבר. ודאי מלאך אלוהים, אם לא לייבוביץ' המבורך עצמו, כי האם לא גילה אוצר ניסי זה, כשהצביע על הסלע אשר יש להזיזו ומלמל את ברכת הפרידה הנבואית?
האח פראנסיס עמד טובל ביראתו עד שהשמש האדומה נחה על הגבעות והערב איים לעוטפו בצלליו. לבסוף נע, והזכיר לעצמו את הזאבים. המתת שהוענקה לו לא הכילה כל ערובה לסגולה לגירוש חיות פרא, והוא נחפז להשלים את סוכתו בטרם תרד החשיכה על המדבר. כשיצאו הכוכבים, הצית את אישו ואיסף את סעודתו היומית של פרי הצבר הקטן הארגמני, מזונו היחיד מלבד חופן התירס הקלוי שהביא לו הכומר מדי שבת. לעיתים מצא עצמו בוהה ברעב בלטאות השורצות על הסלעים, וסיוטי גרגרנות פקדוהו.
אך הלילה הטריד אותו רעבונו פחות מהדחף קצר־הרוח לרוץ חזרה למנזר ולהכריז על מפגשו המופלא קבל עדתו ואֶחיו. את זה, כמובן, אי אפשר היה להעלות על הדעת. שליחות או לאו, עליו להישאר כאן עד סוף הצום, ולהמשיך כאילו לא אירע כל דבר יוצא מגדר הרגיל.
קתדרלה תיבנה על אתר זה, חשב מתוך חלום כשישב ליד האש. הוא יכול לראותה עולה מחורבות הכפר העתיק. מגדלים נהדרים שייראו למרחק של קילומטרים על פני המדבר…
אך קתדרלות נועדו לכינוס המוני עם. המדבר היה בית אך לשבטי הציידים הפזורים ויושבי המנזר. הוא הסכים בחלומותיו להתפשר על מקדש, אשר ימשוך נחילי צליינים לובשי־שק… הוא התנמנם. כשהתעורר, פחתה האש לכדי גחלים לוחשות. האם היה לגמרי לבדו? הוא מצמץ והתבונן בחשיכה. מאחורי מצע הרמץ האדמדם, מצמצה אליו חזרה דמותו האפלה של הזאב. הנזיר פלט קריאה וזינק למחסה.
הקריאה, כך החליט כשנח רועד במעון האבנים שלו, לא היתה הפרה חמורה של כלל השתיקה. היא חבק את קופסת המתכת והתפלל כי ימי הצום יעברו במהירות, וקול טפיפתן של הכפות שחט את הסוכה.
מדי לילה התגודדו הזאבים מסביב למחנהו, והחשיכה מלאה את נהימותיהם. הימים היו סיוט מבעית של רעב, חום, ושמש חורכת. הוא בילה אותם בתפילה וקישוש־עצים, ובנסיונות להחניק את קוצר־רוחו לבואו של הפסחא, סוף צומו ותעניתו. אך כשבאה לבסוף העת, גילה האח פראנסיס כי הוא מורעב ותשוש מכדי לצהול. בעייפות ארז את צרורו ותחב את קופסתו היקרה מתחת לזרועו האחת. משקלו פחת בכחמישה־עשר קילוגרם וכוחו נחלש בכמה שיעורים מאז תחילת הצום. הוא כשל בדרך בת תשעת הקילומטרים למנזר ונפל באפיסת כוחות מול שעריו. האחים שנשאוהו פנימה רחצוהו, גילחוהו וסכו את עור עורו הבקוע. הם דיווחו כי הוא הזה ובעבע ללא הרף על חזיון לבוש־שקים, פנה אליו לעיתים כאל מלאך ולעיתים כאל קדוש, שב וקרא בשמו של ליבוביץ' והודה לו על גילויָם של שרידים קדושים וטפס מירוץ.
דוחות כאלו הסתננו מבעד לקהילת הנזירים ובמהרה הגיעו אל אוזניו של ראש־המנזר, אשר עיניו הצטמצמו מייד לסדקים ולסתו התקשחה בתוקף מדיניותו.
“הביאוהו אלי,” נהם כומר ראוי זה בנימת קול שגרמה לרשם לדדות במהירות לדרכו.
ראש־המנזר פסע, חמתו גואה בו. לא שהוא התנגד לניסים כשלעצמם, אם נחקרו, אושרו, ונחתמו כראוי; שכן ניסים – אם כי לא יכלו להתחרות ביעילות מנהלית, וראש־המינזר היה מנהלן לא פחות מאשר כומר – היו סלע התשתית אשר עליו התבססה האמונה. אך אשתקד היה האח נויין עם ‘נס חבל־התליין’ שלו, ובשנה שלפני כן, האח סמירנוב, אשר נרפא דרך־נס מפודגרה כשטיפל במה שהיה בודאי שריד של ליבוביץ' המבורך, ובשנה שלפני כן… אוף! המקרים היו תכופים ומרגיזים מכדי שייסבלו.
מאז החל תהליך קידושו של ליבוביץ', רחרחו השוטים הצעירים אחר פיסות של מעשי ניסים כעדת כלבי־ציד טובי מזג, המשרטים בלהיטות בתחתיותיהם של שערי שמיים ומבקשים שייריים.
היה זה מובן למדי, אך גם בלתי־נסבל למדי. כל מסדר־נזירות להוט לכך שמייסדו יוכרז לקדוש, ונלהב להמציא כל שמץ הוכחה שיתמוך בעיניינו. אך עדתו של ראש־המנזר החלה להתפרע מעבר ליכולת שליטה, ולהיטותם לניסים עשתה את מסדרו האלברטיאני של ליבוביץ' ללעג ולקלס בואטיקן החדש. דעתו היתה נחושה להביא לכך שכל מושא ניסים חדש יישא בתוצאות, או כעונש על אמונת איוולת חצופה ופזיזה, או כשלמי סיגופים על מתת החסד, במקרה של אימות מאוחר יותר.
עד שנקש הטירון הצעיר על דלתו, הכניס ראש המנזר את עצמו למצב הרצוי של ציפיה טורפנית מתחת למעטה חיצוני רך־מזג.
היכנס, בני," נשם ברכות.
“שלחת…” הטירון עצר בחיוך מאושר כשהבחין בקופסת המתכת המוכרת על שולחנו של ראש המנזר. “לקרוא לי, האב חואן?” סיים.
“כן…” ראש המנזר היסס. קולו חייך בקיפאון צורב, והוא הוסיף: “או אולי תעדיף כי אני אבוא אליך, מכאן ואילך, מאחר שנעשית כה מפורסם.”
“הו לא, אבי!” האח פראנסיס האדים והבליע.
“אתה בן שבע־עשרה, ושוטה מוחלט.”
“אין ספק כי אמת הדבר, אבי.”
“איזה תירוץ בלתי מתקבל על הדעת תוכל להציע ליהירותך הבלתי נסבלת בהאמינך כי ראוי אתה לסמיכה?”
“אין מלים בפי, שליטי ומורי. גאוות החטא שלי אינה ראויה למחילה.”
“לדמות כי כה גדולה היא עד כי אינה ראויה למחילה – זאת יוהרה גדולה עוד יותר,” שאג הכומר.
“כן, אבי. תולעת אני באמת.”
פניו של אב־המנזר לבשו חיוך צונן, ואז שבה אליו שלוותו. “ואתה מוכן כעת להתכחש להבלי שגיונותיך בדבר המלאך שהופיע בפניך, כביכול, כדי לגלות לך את…” הוא החווה בבוז כלפי הקופסה, “את אוסף הפסולת הזה?”
האח פראנסיס הבליע ועצם את עיניו. “אני – אני חושש שאינני יכול להכחיש זאת, אדוני.”
“מה?”
“אינני יכול להכחיש את מה שראיתי. אבי.”
“האם אתה יודע מה עתיד לקרות לך כעת?”
''כן, אבי.''
“אז התכונן לקבל זאת!”
באנחה סבלנית, איסף הטירון את גלימותיו מעל למותניו והתכופף על השולחן. ראש־המנזר הטוב הוציא את חוטר האגוז העבה שלו מהמגירה והלקה אותו מלקות נאמנות עשר פעמים על העגבות החשופות. לאחר כל מלקה, הגיב הטירון כראוי ב"תהילה לאל!" על לֶקַח זה ביתרונות הענווה.
“האם תחזור בך כעת?” תבע ראש־המנזר כשהפשיל מטה את שרווליו.
“אבי, אינני יכול.”
הכומר הפנה את גבו ודמם לרגע. “טוב מאוד,” אמר בקצרה. “לך, אך אל תצפה להגיש העונה את נדרי הקדושה שלך עם האחרים.”
האח פראנסיס שב לחדרו בדמעות. רעיו הטירונים יצטרפו לשורות הנזירים מן המניין של המסדר, בעוד הוא חייב לחכות שנה נוספת – ולבלות עונת צום נוספת בין הזאבים במדבר, בביקוש אחר שליחות אשר לפי דעתו כבר הוענקה לו בהדגשת יתר. עם חלוף השבועות, מכל מקום, התנחם מעט בהבחינו כי האב חואן לא היה רציני לחלוטין כשהתייחס לממצאו כאל ‘אוסף של פסולת’. השרידים הארכיאולוגיים עוררו עניין ניכר בין האחים, וזמן רב הוקדש לניקוי הכלים, מיונם, שיקום המסמכים והשבת גמישותם, ולנסיונות לפענח את משמעותם. ואפילו עבר לחש בין הטירונים כי האח פראנסיס גילה שרידים אמיתיים של ליבוביץ' המבורך עצמו – ובמיוחד תרשים ועליו הכותרת ליבוביץ' את הארדין, וכמה כתמים חומים שאולי היו דמו – או במידה לא פחותה של סבירות, כפי שציין ראש־המנזר, אולי היו כתמים מליבת תפוח רקובה. אך התאריך על התדפיס ציין את ‘שנת החסד’ 1956, שהיתה – בקירוב ככל שניתן להעריך – בתוך משך חייו של אדם נערץ זה, חיים שעורפלו כעת באגדות ומיתוסים, עד כדי כך שהיה קשה להכריע יותר מעובדות ספורות בנוגע לאיש.
נאמר כי האֵל, במטרה לבחון את המין האנושי, ציווה על חכמי הדור, וביניהם ליבוביץ' המבורך, לשכלל כלי נשק שטניים ולהפקידם בידי הפרעונים של אותם ימים. ובכלי נשק אלו השמיד האדם תוך שבועות ספורים את מרביתה של תרבותו ומחה מעל פני האדמה חלק גדול מהאוכלוסיה. לאחר ‘מבול האש’ באו המגיפות, הטירוף, ותחילתו העקובה־מדם של ‘דור הפשטות’, כאשר שרידיה הנזעמים של האנושות קרעו לגזרים פוליטיקאים, טכנאים ומלומדים, ושרפו את כל התעודות העלולות לכלול מידע שיוכל להוביל עוד פעם אל נתיבי האבדון. דבר לא היה שנוא יותר מן המילה הכתובה, או האדם המלומד. בימי אותו דור החלה המילה ‘פשטן’ לקבל משמעות של ‘אזרח מהוגן וישר’, מושג שפעם צויין במונח ‘איש העם’. כדי להימלט מזעמם הצודק של הפשטנים הנותרים לפליטה, ברחו מדענים ומלומדים רבים למקלט היחיד שיכול להציע להם הגנה. האם הקדושה, הכנסיה, קיבלה אותם, עטתה עליהם גלימות נזירוּת, וניסתה להסתירם מהאספסוף. לעיתים הועילה ההסואה; לעיתים קרובות יותר נכשלה. מנזרים נפלשו, מסמכים וספרי קודש נשרפו, פליטים נתפסו ונתלו. ליבוביץ' ברח אל הסיסטרציאניים, קיבל על עצמו את שבועתיהם, הפך לכומר ולאחר שתים־עשרה שנים קיבל רשות מ’הכס הקדוש' לייסד מסדר נזירים חדש שייקרא ‘האלברטיאנים’, על־שם הקדוש אלברט הגדול, מורהו של אקווינס וקדוש פטרון של המדעים. המסדר החדש הוקדש לשמירת היידע, של חול וקודש כאחד, וחובת האחים היתה לזכור בעל־פה אותם ניירות וספרים שניתן היה להבריחם אליהם מכל קצווי העולם. ליבוביץ' זוהה לבסוף על־ידי פשטנים כמדען לשעבר, ועונה למוות בתליה; אך המסדר המשיך, וכשנעשה שוב בטוח להחזיק במסמכים כתובים, שוכתבו ספרים רבים מן הזיכרון. מכל מקום, ניתנה עדיפות לכתבי קודש, להיסטוריה, למדעי האדם והחברה – מאחר שזכרונותיהם של הזוכרים היו מוגבלים, ומועטים מבין האחים היו בעלי הכשרה שאיפשרה להם להבין את מדעי הטבע. מהמאגר העצום של ידע אנושי נותר אך קומץ מעורר־חמלה של ספרים בכתב־יד.
כעת, לאחר שש מאות שנים של חשיכה, עדיין שמרום הנזירים, למדו אותם, העתיקו אותם, והמתינו. לא הטריד אותם כלל שהיידע שהצילו היה מחוסר־תועלת – ובחלקו אף בלתי־מובן. היידע היה בנמצא, והיתה זו חובתם להצילו, והוא עדיין יהיה עימם ואפילו יארך עידן החושך בעולם רבבת שנים.
האח פראנסיס ג’רארד איש יוטה שב למדבר בשנה הבאה וצם שנית בבדידות. עוד פעם חזר, חלוש וכחוש, להתייצב בפני ראש־המנזר, שתבע לדעת אם הוא טוען להיוועדויות נוספות עם חברי הכת השמימית, או שהוא מוכן לחזור בך מסיפורו דאשתקד.
“אינני יכול לבטל את מה שראיתי, מורי,” השיב הנער.
שוב טיהרו ראש־המנזר בישוע, ושוב דחה את חברותו. המסמכים, מכל מקום, הועברו לסמינר לחקירה, לאחר שנעשה עותק. האח פראנסיס נותר טירון, והמשיך לחלום בגעגועים על המקדש אשר ייבנה ביום מן הימים על אתר ממצאו.
“נער עקשן!” געש ראש־המנזר. “מדוע לא ראה מישהו אחר את הצליין האווילי שלו, אם היו פניו של הברנש המרושל מועדות למנזר כפי שאמר? עוד תעלול שישמש חומר להלצותיו של סניגורו של השטן. לבוש־שקים, אכן!” השק הטריד את ראש־המנזר, שכן המסורת סיפרה כי ליבוביץ' נתלה כששק משמש לו ברדס.
האח פראנסיס בילה שבע שנים כטירון, שבע תעניות במדבר, והתמחה מאוד בחיקוי קריאות זאבים. כדי לשעשע את אחיו, נהג להזעיק את החבורה לקרבת המנזר ביללות לאחר רדת החשיכה. ביום שירת במטבח, קרצף את מרצפות האבן, והמשיך במחקר העתיקות שלו.
ביום מן הימים הגיע למנזר שליח מהסמינר, רכוב על חמור, ועימו בשורות טובות. “נודע,” אמר השליח, “כי המסמכים אשר נמצאו בסמיכות לכאן הם אותנטיים ותאריך מוצאם נכון, וכי התרשים קשור איכשהו לעבודתו של מייסדכם. הוא נשלח לואטיקאן החדש למחקר נוסף.”
“ייתכן שזהו שריד אמיתי של ליבוביץ', אם כן?” שאל ראש־המנזר בשלווה.
אך השליח לא יכול להתחייב עד כדי כך, ורק הרים אחת מגבותיו.
“נאמר שליבוביץ' היה אלמן בזמן הסמכתו. אם אפשר יהיה לגלות את שמה של אישתו המנוחה…”
ראש־המנזר נזכר בפתק שבקופסה ובו מצרכי מזון מסויימים לאישה, ואף הוא הרים גבה.
זמן קצר לאחר מכן, הזעיק את האח פראנסיס לחדרו. “נערי,” אמר הכומר, קורן ממש, “אני מאמין כי הגיע הזמן שתגיש את נדריך החגיגיים. וברצוני לברך אותך על סבלנותך והתמדתך. לא נשוב לדבר עוד על, אה… מפגשך עם, אה, הנווד המדברי. אתה פשטן טוב. אתה רשאי לכרוע ולקבל את ברכתי, אם רצונך בכך.”
האח פראנסיס נאנח ונפל קדימה בעלפון מוות. ראש־המנזר בירכו והשיב את רוחו, והרשה לו להצהיר את נדרי האמונה של האחים האלברטיאניים של ליבוביץ', ולקבל על עצמו לעולמים עוני, צניעות, צייתנות, ושמירת החוקים.
לאחר מכן הועבר במהרה לחדר ההעתקות, כשוליה לנזיר מזדקן בשם הורנר, שם יבלה ללא־ספק את שארית ימיו באיור דפיהם של טקסטים אלגבריים בדוגמאות של ענפי זית ומלאכים עליזים.
“יש לך חמש שעות לשבוע,” חרק מדריכו הקשיש, “אשר יותר לך להקדישן לפרויקט לפי בחירתך שלך, אם יאושר, ואם תחפוץ בכך. אם לא, יוקדש הזמן להעתקת ‘עיקרי הדת’ ואותם קטעים של הבריטניקה שקיימים.”
הנזיר הצעיר הרהר בדבר, ואז שאל: “היותר לי להקדיש את הזמן לביצוע עותק יפהפה של תרשים ליבוביץ'?”
את הורנר קימט את מצחו בספק. “אינני יודע, בני – ראש־המנזר הטוב שלנו רגיש למדי לנושא זה. חוששני…”
האח פראנסיס הפציר בו.
“ובכן, אולי,” אמר הזקן בהיסוס. “זה עושה רושם של פרויקט קצר למדי, ואם כן – ארשה זאת.”
הנזיר הצעיר בחר בעור־הטלה העדין ביותר שעמד לרשותו ובילה שבועות רבים בעיבודו, מתיחתו, יישורו למשטח מושלם, והלבנתו כשלג טהור. שבועות נוספים הוציא על בחינה מדוקדקת של עותקי המסמך היקר, עד שהכיר כל קו זעיר וכל תו ברשת הסבוכה של סימנים גיאומטריים וסמלים מיסתוריים. הוא שקד עליו עד שיכול היה לראות את המבוך הנפלא כולו בעיניים עצומות. שבועות נוספים הוקדשו לחיפוש קפדני בספרית המנזר אחר כל מידע העשוי להוביל להטלת ניצוץ־אור כלשהו על חידת התרשים.
האח ג’ריס, נזיר צעיר שעבד עימו בחדר ההעתקה ואשר הקניטו לעיתים מזומנות על מפגשיו הניסיים במדבר, בא לפזול בו מעבר לכתפו ושאל: “מה, אמר נא, היא משמעותה של ‘מערכת טרנזיסטורי בקרה ליחידה שש־בש’?”
“ברור, זה שמו של הדבר שאותו מייצגת דיאגרמה זו,” אמר פראנסיס, מעט ברוגז מאחר שג’ריס פשוט קרא בקול את כותרתו של המסמך.
“ודאי,” אמר ג’ריס. "אך מהו הדבר שאותו מייצגת הדיאגרמה?''
“מערכת טרנזיסטורי בקרה ליחידה שש־בש, מן הסתם.”
ג’ריס צחק בלעג.
האח פראנסיס האדים. “אני משער,” אמר, “כי היא מייצגת מושג מופשט, ולאו דוקא דבר קונקרטי. ברור כי אין זו תמונה מזוהה של עצם, אלא אם כן הצורה כה מסוגננת עד כי נדרש אימון מיוחד כדי לראותו. לדעתי, ‘מערכת טרנזיסטורי בקרה’ היא איזו הפשטה גבוהה בעלת ערך טרנסצנדנטאלי.”
“השייכת לאיזה ענף של ידע?” שאל ג’ריס, עדיין בחיוך שאנן.
“ובכן…” האח פראנסיס שהה. “מאחר שליבוביץ' המבורך היה אלקטרוניקאי לפני שבועתו והסמכתו, אני מניח כי המושג שייך לאמנות האבודה הקרויה אלקטרוניקה.”
“כך כתוב. אך מה היה נושאה של אמנות זו, אח?”
''אף זה כתוב. נושאה של האלקטרוניקה היה ‘האלקטרון’, אשר מקור מקוטע אחד מגדיר כ’פיתול שלילי של הלא־כלום'."
“חריפותך מרשימה אותי,” אמר ג’ריס. "כעת אולי תוכל לומר לי כיצד לשלול לא־כלום?''
האח פראנסיס האדים קלות והתפתל בחיפוש אחר תשובה.
“שלילת לא־כלום נותנת משהו, אני מניח,” המשיך ג’ריס. “ובכן – האלקטרון ודאי היה פיתול של משהו. אלא אם כן השלילה מתייחסת ל’פיתול', ואז יהיה זה ‘לבטל פיתול של לא־כלום’, אה?” הוא גיחך. “כמה חכמים להפליא היו קדמונים אלו! אני מניח שאם תתמיד בכך, פראנסיס, תלמד כיצד לבטל פיתול של לא־כלום, ואז יהיה לנו ‘אלקטרון’ בתוכנו. היכן נשים אותו? על כס נישא ורם, אולי?”
“אינני בטוח,” ענה פראנסיס בנוקשות. “אך אני מאמין שאין ספק שהאלקטרון היה קיים פעם, אם כי אינני יכול לומר כיצד היה בנוי או מה היה עשוי להיות שימושו.”
מנתץ־הפסילים צחק בלעג ושב לעבודתו. התקרית העציבה את פראנסיס, אך לא הסיטה אותו מדבקותו במשימתו. כאשר מיצה את מלאי המידע הדל של הספריה באשר לאמנותו האבודה של מייסד המסדר האלברטיאני, החל להכין רישומי הכנה לדגמים בהם התכוון להשתמש על הגויל. הדיאגרמה עצמה, מאחר שמשמעותה נעלמת, תועתק בדייקנות כשם שהיתה בתרשים, ותשורטט בקוים שחורים־כפחם. האותיות והמספרים, מכל מקום, יועתקו לכתב מקושט וססגוני יותר מהאותיות המרובעות הפשוטות שבהן השתמשו הקדמונים. והנוסח הכלול במסגרת מרובעת תחת הכותרת ‘מִפרָט’ יחולק מסביב לשולי המסמך, על גליונות ומגינים בהם יתמכו יונים ומלאכים. הוא יעשה את קוויה השחורים של הדיאגרמה פחות נוקשים וחמורים בכך שידמה את הקישוט הגיאומטרי לסורג, ויעטרו בגפנים ירוקות ופירות זהב, ציפורים ואותו נחש ערמומי. למעלה־למעלה תהיה דמותו של האל התלת־אנפין, ולמטה שלט הגיבורים של המסדר האלברטיאני. כך תפואר ‘מערכת טרנזיסטורי הבקרה’ של ליבוביץ' המבורך ותערב לעין לא פחות מאשר לתבונה.
כאשר סיים את התרשים הראשוני, הראה אותו בבישנות לאח הורנר להערות או אישור. “אני רואה,” אמר הזקן מעט בחרטה, “כי משימתך לא תהיה קצרה כפי שקיוויתי. אך… מכל מקום המשך בה. העיצוב יפהפה, באמת יפהפה.”
“תודה לך, אחי.”
האיש הזקן נשען קרוב כדי לקרוץ כיודע־סוד. “שמעתי כי העיון בהקדשתו של ליבוביץ' המבורך הואץ, כך שייתכן שראש־המנזר היקר שלנו פחות מוטרד מאתה־ידע־מה מאשר קודם לכן.”
החדשות על אותה האצה נתקבלו, כמובן, בשמחה בכל מנזרי המסדר, בפועל נחשב ליבוביץ' לקדוש זה מכבר, אך הצעד האחרון בהכרזתו כקדוש עלול לקחת עוד שנים מרובות, למרות שהמקרה היה בעיון; ואכן היתה אף אפשרות שמליץ היושר של השטן ימצא עדות שתמנע לחלוטין את ההקדשה.
חודשים רבים לאחר שהעלה לראשונה את רעיון המשימה, החל האח פראנסיס לעבוד למעשה על הגויל. דקויותיה של מלאכת הסופרים, המלאכה העדינה עד כדי עינוי של ציור עלה הזהב, הפרטים הדקים כחוט השערה, הפכו זאת לעמל של שנים; וכשהחלו עיניו להטרידו, היה שבועות ארוכים שבהם לא העז כלל לגעת בו מחשש שיקלקלו בטעות אחת קטנה. אך לאט וביסורים החלה הדיאגרמה העתיקה לעטות יופי מסנוור. אחי המנזר נקהלו להתבונן ולמלמל עליה, והיו אף כאלו שאמרו כי ההשראה היא הוכחה מספקת למפגשו האמור עם הצליין שאולי היה ליבוביץ' המבורך.
“אינני יכול להבין מדוע אינך מוציא את זמנך על משימה מועילה,” היתה הערתו של ג’ריס, מכל מקום. הנזיר הספקן השתמש בזמנו החופשי שלו כדי להכין אהילי עור דקוראטיביים למנורות השמן שבקאפֶלָה.
האח הורנר, המעתיק המומחה הזקן, נפל למשכב. תוך שבועות היה ברור שהנזיר האהוב שוכב על ערש־מותו. בתוך אבלו של המנזר, מינה ראש־המנזר בשקט את האח ג’ריס למשגיח חדר ההעתקות.
מיסת הקבורה נאמרה לפני חג המולד, ושרידיו של הזקן הקדוש הוחזרו לאדמה אשר ממנה בא. למחרת הודיע האח ג’ריס לאח פראנסיס כי לדעתו הגיע הזמן שיניח מידיו את שעשועי הילדות ויתחיל במלאכת גברים. בצייתנות עטף הנזיר את משימתו היקרה בקלף, הגן עליה בלוח כבד, הניחה על המדף, והחל לייצר אהילי עור. הוא לא השמיע כל מלמול של מחאה, והתנחם בהכרה כי ביום מן הימים תצא נשמתו של האח ג’ריס באותה דרך שיצאה זו של האח הורנר, כדי להתחיל בחיים אשר עבורם לא היה חדר ההעתקות אלא פרוזדור; ולאחר מכן, אי"ה, אולי יורשה להשלים את מסמכו האהוב.
ההשגחה, מכל מקום, התערבה בעניין מוקדם יותר. במהלך הקיץ הבא, הגיע למנזר ברכיבה מונסיניור ועימו פקידים אחדים ושיירת חמורים, והכריז כי הוא בא מהואטיקן החדש, כמליץ־יושר של ליבוביץ' בתהליכי ההקדשה, כדי לחקור את העדות העשויה להיות נוגעת בדבר, אותה יוכל המנזר להציג, לרבות התגלותו האמורה של המקודש למישהו בשם פראנסיס ג’רארד איש יוטה.
הג’נטלמן התקבל בחמימות. אוכסך בחדר השמור להגמונים אורחים, ושישה נזירים צעירים שירתו לפניו ונענו לכל משאלותיו, שהיו מועטות ביותר. היינות הטובים ביותר נפתחו, הציידים לכדו את השלוים והקוקיות הדשנים ביותר, ומליץ־היושר שועשע מדי לילה על־ידי כנרים וליצנים, למרות שהאורח התעקש בהתמדה כי על החיים במנזר להמשיך במסלולם כרגיל.
ביום השלישי לביקורו שלח ראש־המנזר אחר האח פראנסיס. “מונסיניור די סימון חפץ לראותך,” אמר. “אם תשלח רסן מדמיונך, נער, נעשה ממעיך כמיתרים לכינור, נאכיל את כבדך לזאבים, ונקבור את העצמות באדמה טמאה. כעת לך לך לראות את הג’נטלמן הזקן.”
האח פראנסים לא נזקק לאזהרה כזו. מאז שניעור מהזיות הקדחת שלו לאחר תקופת הצום הראשונה במדבר, מעולם לא הזכיר את המפגש עם הצליין אלא אם כן נשאל עליו, ואף לא הרשה לעצמו להעלות השערות באשר לזהותו של הצליין. הסיכוי שהצליין יהווה למוסדות הגבוהים של הכנסיה עניין לענות בו הפחידו מעט, ונקישתו על דלת המונסיניור היה חיישנית.
הוברר לו כי לא היה בסיס לפחדו. המונסיניור היה ישיש דיפלומאטי ונעים־הליכות שעשה רושם כי הוא מתעניין באמת במהלך חייו של הנזיר הקטן.
“וכעת בדבר פגישתך עם מייסדנו המבורך,” אמר לאחר כמה דקות של דברי־אדיבות מקדימים.
“הו, אך מעולם לא אמרתי שהוא ליבוביץ' המבו– –”
“כמובן שלא, בני. כעת, יש לי דוח עליו, כשם שליקטתי ממקורות אחרים, והייתי רוצה שתקרא אותו, ותאשר או תתקן אותו.” הוא השתהה כדי להוציא מגילה מתיבתו ומסרה לפראנסיס. “המקורות לגרסה זו, כמובן, לא היו אלא עדי־שמיעה,” הוסיף, “ורק אתה יכול לתאר זאת ממקור ראשון, ולכן הייתי רוצה שתערוך אותו בדקדנות מרובה.”
“כמובן. מה שקרה היה בעצם פשוט מאוד, אבי.”
אך היה ברור מעוביה של המגילה כי עדות השמיעה לא היתה כה פשוטה. האח פראנסיס קרא אותה בחשש גובר שבמהרה גדל למימדים של אימה טהורה.
“אתה נראה חיוור, בני. האם משהו אינו כשורה?” שאל הכומר המכובד.
“זה… זה… זה לא היה כך כלל וכלל!” השתנק פראנסיס. “הוא לא אמר לי יותר ממילים אחדות. ראיתי אותו רק פעם. הוא רק שאל אותי על הדרך למנזר וטפח על הסלע שמתחתיו מצאתי את השרידים.”
“ללא מקהלה שמימית?”
"הו, לא!''
“ומה בדבר ההילה ומרבד הורדים שגדל על הדרך בה הלך – זה לא אמת?”
“שהדי במרומים, דבר מכל אלו לא התרחש מעולם!”
“אה, ובכן,” נאנח הסניגור, “סיפורי נוסעים תמיד לוקים בהפרזות.”
הוא נראה עצוב, ופראנסיס מיהר להתנצל, אך הסניגור פטר זאת כדבר שחשיבותו לגבי העניין אינה מרובה. “ישנם ניסים אחרים, שתועדו בזהירות,” הסביר, “ומכל מקום – יש פרט אחד טוב במסמכים שגילית. חשפנו את שם האישה שמתה לפני שמייסדנו הגיע למסדר.”
“כן?”י
“כן. שמה היה אמילי.”
חרף אכזבתו ממפגשו של האח פראנסיס עם הצליין, בילה מונסיניור די סימון חמישה ימים באתר התגלית. נלווה אליו קהל נלהב של טירונים מהמנזר, כולם מצוידים במעדרים ואחים. לאחר חפירות נרחבות, חזר הסניגור ועימו אוסף קטן של חפצים נוספים, וקופסת פח נפוחה אחת שהכילה ערבוביה רקובה שאולי היתה פעם כרוב־חמוץ.
לפני פרידתו ביקר בחדר ההעתקות וביקש לראות את העתקו של האח פראנסיס מהתרשים המפורסם. הנזיר מחה כי אין זה ולא כלום, והציגו בלהיטות כזו עד כי ידיו רעדו.
“לכל הרוחות!” אמר המונסיניור, או קללה דומה. “סיים אותו, בן־אדם, סיים אותו!”
הנזיר הביט בחיוך באח ג’ריס. האח ג’ריס הסתובב במהירות; עורפו הסמיק. בבוקר שלמחרת חידש פראנסיס את עבודתו על הרישום המאויר, בעלה זהב, נוצות, מברשות וצבעים.
ואז באה שיירת חמורים נוספת מהואטיקאן החדש, עמוסה לעייפה בפקידים ושומרים חמושים להגנה מפני שודדי דרכים, וזו הפעם עמד בראשה מונסיניור ולו קרניים קטנות וניבים חדים (או כך העידו לאחר מכן כמה טירונים), אשר הכריז כי הוא האדבוקאטוס דיאבולי, המתנגד להקדשתו של ליבוביץ', וכי הגיע לחקור – ואולי לקבוע אחריות, רמז – למספר שמועות היסטריות שלא־ייאמנו, אשר הסתננו מהמנזר והגיעו אפילו לפקידים גבוהים בואטיקאן החדש. הוא הבהיר כי לא יסבול כל שטויות רומנטיות.
ראש־המנזר בירכו בנימוס והציע לו מיטת ברזל בחדר עם חלון דרומי, לאחר שהתנצל על כך שחדר האורחים נחשף לאחרונה לאבעבועות־רוח. את המונסיניור שירתו אנשי צוותו שלו, והוא אכל דיסת תירס ושורשים עם הנזירים בחדר האוכל.
“אני מבין שאתה רגיש להתקפות התעלפות,” אמר לאח פראנסיס כשהגיעה העת האיומה. “כמה מחברי משפחתך סבלו ממחלת־הנפילה או שיגעון?”
“אף אחד לא, הוד מעלתך.”
“אינני ‘מעלתך’,” אמר הכומר בחריפות. “כעת נוציא ממך את האמת.” נימת קולו רמזה כי הוא החשיב זאת לניתוח פשוט וחלק אשר מן הראוי היה לעשותו לפני שנים.
“האם ידוע לך כי ניתן להזקין מסמכים באופן מלאכותי?” תבע.
פראנסיס לא ידע.
"האם ידעת כי שם אישתו של ליבוביץ' היה אמילי, וכי ‘אֶמָה’ אינו קיצור חיבה של אמילי?''
פראנסיס לא ידע זאת, אך נזכר מילדותו כי הוריו שלו לא הקפידו ביותר על השמות בהם כינו זה את זו. “ואם בחר ליבוביץ' המבורך לקרוא לה אֶמָה, כי אז מובטח לי…”
המונסיניור התפרץ, שיסע את פראנסיס בשיניים וציפורנים סֶמַנטיות, והותיר את הנזיר המבולבל, תוהה אם ראה אי־פעם צליין בכלל.
לפני יציאתו של הסניגור, ביקש אף הוא לראות את העותק המאויר של התדפיס, והפעם רעדו ידיו של הנזיר בחרדה כאשר הציגו, שמא יוכרח שנית לנטוש את המשימה. אך המונסיניור רק עמד והתבונן בו, הבליע קלות, והכריח את עצמו להניד בראשו. “דמיונך פורה,” הודה, “אך, כמובן, הדבר כבר ידוע לנו, האין זאת?”
מייד התקצרו קרניו של המונסיניור קמעה, והוא יצא עוד באותו ערב לואטיקאן החדש.
השנים זרמו בנחת, מקמטות את הפנים שהיו פעם צעירות, וזורקות שיבה בצדעים. עבודותיו הנצחיות של המנזר נמשכו, וטפטוף איטי של כתבי יד מועתקים ומשועתקים סופק לעולם החיצון. האח ג’ריס פיתח שאיפה לבנות בית דפוס, אך כאשר דרש ראש המנזר נימוקים, יכול רק להשיב, “כדי שנוכל לייצר ייצור המוני.”
“הו? ובעולם שאנן בבערותו, מה מצפה אתה לעשות בחומר? למוכרו כחומר הסקה לאיכרים?”
האח ג’ריס משך בכתפיו בצער, וחדר ההעתקות המשיך בדיו ונוצה.
ואז, באחד האביבים, זמן קצר לפני הפסחא, הגיע שליח ובפיו בשורות טובות למנזר. תיק ליבוביץ' נסגר. בקרוב תתכנס מועצת הקרדינלים, ומייסד המסדר האלברטיאני ייכלל בלוח השנה של הקדושים. במהלך עת העליזות שבאה בעקבות ההכרזה, קרא ראש־המנזר – שהיה כעת זקן מאוד ורפה־שכל מעט – לאח פראנסיס, וזמזם:
“הוד קדושתו מצווה שתהיה נוכח בעת הכרזתו לקדוש של איזאק אדוארד ליבוביץ'. הכן עצמך לדרך.”
“עכשיו אל תתעלף לי עוד פעם,” הוסיף ברגזנות.
המסע לואתיקאן החדש היה עתיד לארוך לפחות שלושה חודשים, ואולי אף יותר, תלוי עד כמה יצליח האח פראנסיס להתקדם לפני שהשודד הבלתי־נמנע ישחררו ממשא אתונו, מאחר שיילך ללא נשק ולבדו. הוא נשא עימו רק קערת נדבות ואת העותק המאויר של תדפיס ליבוביץ', בתקווה שהשודד הנבער לא ימצא חפץ בזה האחרון. כאמצעי זהירות, מכל מקום, כיסה בטלאי שחור את עינו הימנית, כי האיכרים היו שטופים באמונות טפלות, ולעיתים קרובות ניתן היה להבריחם אפילו ברמז לעין־הרע. בכוחו זה יצא.
חודשיים ומשהו לאחר מכן פגש את השודד שלו על שביל הררי באזור מיוער מאוד ורחוק מכל מקום ישוב. שודדו היה אדם נמוך, אך כבד, ראשו קטן כגולת משחק ולסתו כגוש גרניט. הוא עמד בשביל ברגלים פשוקות, זרועותיו העצומות שלובות על חזהו, וצפה בהתקרבותה של הדמות הקטנה על האתון. השודד נראה לבדו, וחמוש רק בסכין אותו לא טרח לשלוף מהנדן שבחגורתו. הופעתו היתה בגדר אכזבה, שכן פראנסיס ציפה בסתר ליבו לפגישה נוספת עם הצליין שמכבר הימים.
“רד.” אמר השודד.
האתון עצרה על השביל. האח פראנסיס הטיל אחורה את ברדסו כדי לגלות את הטלאי שעל עינו, והרים אצבע רועדת לגעת בו. השודד השליך את ראשו אחורנית וצחק צחוק שהיה עשוי בה במידה לנבוע מגרונו של השטן בעצמו. האח פראנסיס מלמל השבעת רוחות אך השודד לא התרשם כנראה.
“התחבולה הזו מיושנת כבר שנים,” אמר. “רד.”
פראנסיס חייך, משך בכתפיו, וירד ללא מחאה.
“יום טוב לך, אדוני,” אמר בנעימות. “יכול אתה ליטול את החמור. ההליכה תשפר את בריאותי, סבורני.” הוא חייך שנית והחל להסתלק.
“עצור,” אמר השודד. “התפשט עירום. ונראה מה יש בחבילה הזאת.”
האח פראנסיס נגע בקערת הנדבות שלו והחווה תנועה חסרת־אונים, אך זו לא הביאה אלא צחוק לעג נוסף. “כבר ראיתי גם את התחבולה עם קערת הנדבות,” אמר. “לאחרון שעשה אותה היה חצי הֶקְלוֹ זהב במגף. עכשיו תתפשט.”
האח פראנסיס חלץ את סנדליו והחל להתפשט. השודד חיפש בבגדיו, לא מצא דבר, והטילם חזרה אליו.
“ועכשיו נסתכל מה יש בחבילה.”
“אין זה אלא מסמך, אדוני,” מחה הנזיר. “אין לו ערך לאיש אלא לבעליו בלבד.”
“פתח אותה.”
האח פראנסיס ציית בדממה. עלה הזהב והדגם הססגוני בהקו ונצצו באור השמש אשר הסתנן מבעד לעלווה. לסתו הסלעית של השודד נשמטה קמעה. הוא שרק בשקט.
“איזה יופי! איך שהאישה שלי תשמח לתלות ת’זה על הקיר!”
הוא המשיך להתבונן ואילו קרביו של הנזיר נהפכו לאים. אם שלחת אותו לבחנני, אלי, העתיר בליבו, כי אז עזור לי למות כגבר, כי על גופתו המתה של עבדך ייקחהו, אם חייב הוא לקחתו.
“עטוף אותו בשבילי,”
ציווה השודד, קופץ את ליסתו בהחלטה פתאומית.
הנזיר ייבב חרישית. “אנא, אדוני, הן לא תיקח את מפעל חייו של אדם. חמש־עשרה שנים עבדתי על איורו של כתב־יד זה, ו…”
“ובכן! עשית אותו בעצמך, ככה?” השודד השליך את ראשו אחורנית ונהם שנית.
פראנסיס האדים. “אינני רואה את המצחיק שבכך, אדוני…”
השודד הצביע עליו בין פרץ צחוק אחד למשנהו. “אתה! חמש־עשרה שנים בשביל לעשות צעצוע נייר. אז זה מה שאתה עושה. תגיד לי למה. תן לי סיבה אחת טובה. לחמש־עשרה שנים. הא!”
פראנסיס בהה בו בדממה מוכת־תדהמה ולא יכול לחשוב על תשובה אשר תענה על לעג.
הנזיר מסרו בחוסר־רצון. השודד נטלו בשתי ידיו והעמיד פנים כי הוא מתכונן לקורעו.
“ישו, מרים, יוסף!” צרח הנזיר, ונפל על ברכיו על פני הדרך. “למען אהבת האל, אדוני!”
הם התייצבו. הנזיר הצטלב ונזכר כי ההאבקות היתה פעם ספורט אצילי ומקודש – ובאמונה קודרת צעד לקרב.
שלוש שניות לאחר מכן שכב על גבו מלוא קומתו תחת הר שרירים קטן. סלע חד חיתך בשדרתו ונדמה היה לו כי הוא עתיד לנתקה.
“הֶה־הֶה,” אמר השודד, והתרומם לתבוע את שללו. האח פראנסיס מיהר אחריו על ברכיו, ידיו מקופלות כמו בתפילה, מתחנן במלוא ריאותיו.
השודד פנה. “אני מאמין שתנשק מגף כדי לקבל אותו בחזרה.”
פראנסיס השיגו ונישק את מגפו בחום.
התברר כי זה יותר מדי אפילו לברנש קשוח כשודד. הוא שב והשליך את כתב־היד בקללה וטיפס על חמורו של הנזיר.
הנזיר חטף את המסמך היקר ודידה לצד השודד, מודה לו בהתלהבות ומברכו שוב ושוב בעוד השודד ממשיך לרכוב לו הלאה על האתון. פראנסיס שלח צלב ברכה זוהר אחרי הדמות הנעלמת והילל את אלוהיו על קיומם של שודדים נדיבים כל כך.
ועם זאת, כשנעלם האיש בינות לעצים, חש עצבות. חמש־עשרה שנים לעשות צעצוע נייר… הקול הלועג עדיין המה באוזניו. למה? תן סיבה טובה אחת לחמש־עשרה שנים. הוא לא היה מורגל לדרכיו הבוטות של העולם החיצון. למנהגיו הנוקשים ויחסו הנמהר. הוא מצא כי ליבו נטרד מאוד במילות הלעג, וראשו נתלה והושפל בברדס כשהמשיך ללכת. פעם אף חשב לזרוק את המסמך בין השיחים ולהפקירו לגשמים – אך האח חואן אישר את לקיחתו כמתת, והוא לא יכול לבוא בידים ריקות. הוא המשיך בדרכו, מטוהר ועניו.
הגיעה השעה. הטקס הסתער סביבו כחזיון נפלא של צליל ותנועה רבי־הוד, ושלל צבעים ססגוניים בבזיליקה המלכותית. וכשהוערה לבסוף הרוח ללא־דופי, קם מונסיניור – היה זה די סימון, הבחין פראנסיס, סניגורו של הקדוש – וקרא לפטרוס לדבר, בהתגלמותו של ליאו ה־י"ב, בפוקדו על העצרת להאזין.
אז הכריז האפיפיור בשקט כי איזאק אדוארד ליבוביץ' הוא קדוש, והכול תם ונשלם. הטכנאי הקדמון הנעלם היה לחבר בהאגיארכיה השמימית, והאח פראנסיס נשם תפילה אסירת־תודה לפטרונו החדש, בעוד המקהלה פוצחת ב’טֶה דֶאום'.
האפיפיור נכנס במהירות לחדר הקבלה, שם המתין הנזיר הקטן, ובכך הפתיע את האח פראנסיס עד כי נעתקו המלים מפיו. הוא כרע במהירות לנשק את טבעת־הדייג וקבל את ברכתו. כשקם החזיק במסמך היפהפה מאחורי גבו כאילו בוש בו. עינו של האפיפיור לכדה את התנועה, והוא חייך.
“הבאת לנו מתנה, בני?” שאל.
הנזיר הבליע, הנהן בטיפשות, והושיטה. נציגו של ישוע בהה בה זמן רב ללא הבעה נראית לעין. ליבו של האח פראנסיס שקע יותר ויותר עם חלוף השניות.“אין זה ולא כלום,” גמגם, “שי חסר ערך. אני בוש על כי בזבזתי זמן כה רב על…” הוא השתנק והפסיק.
נראה היה כי האפיפיור אינו שומע אותו. “האם אתה מבין את משמעות הסמליות של הקדוש איזאק?” שאל, מציץ בסקרנות בעיצוב המופשט של המעגל.
הנזיר הניד את ראשו לשלילה בטמטום.
“תהא משמעותה אשר תהיה…” החל האפיפיור, אך חדל. הוא חייך ודיבר על עניינים אחרים. פראנסיס זכה לכבוד שכזה לא בעקבות שיפוט רשמי כלשהו באשר לצליין שראה. הוא כובד על תפקידו בזריעת אור על מסמכים ושרידי קדושה כה חשובים, שכן לזאת נחשבו, ללא תלות באופן בו נמצאו.
פראנסיס גמגם את תודותיו. האפיפיור שב והציץ בזוהר הססגוני של הדיאגרמה המאוירת. “תהא משמעותה אשר תהיה,” שב ונשם, “פיסת ידע זו, אם כי מתה היא, שוב תשוב לחיים.” הוא חייך אל הנזיר וקרץ. “ואנו נשמור אותה עד אותו היום.”
לראשונה הבחין הנזיר הקטן כי לאפיפיור חור בגלימתו. בגדיו, למעשה, היו בלויים. השטיח בחדר הקבלה היה מהוה במקומות רבים, וטיח נפל מן הקירות.
אך היו ספרים על המדפים לאורך הקירות. ספרים מודפסים, יפהפיים, דברם לא־מובן, אותם העתיקו אנשים שעניינם לא היה להבין, אלא לשמר. והספרים המתינו.
“היה שלום, בן אהוב.”
ושומר שלהבת־היֶדע הקטן פנה על עקביו לשוב ברגל אל מנזרו. ליבו התרונן כשהתקרב לעמדתו של השודד. ואם במקרה לקח לו השודד יום חופשה, התכונן הנזיר לשבת ולהמתין לחזרתו. זו הפעם היתה לו תשובה.
-
לטינית: “ליבוביץ' המבורך, האר את דרכי… ליבוביץ' הקדוש, האזן לי.” (המתר') ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות