לאחרונה, לפתע פתאום, מוקסמים האמריקאנים על ידי המדע. ‘מוקסמים’ – כפי שיכול אדם להיות מוקסם מיופי, מאצילות, מתבונה, ממראה ססגוני, נלכד על ידם בחבלי קסם. וגם ‘מוקסמים’ כמו עכבר המתכווץ מפחד, חסר־ישע, הנלכד בקסם עינו הבורקת של הנחש, ממתין לרגע בו ייטרף. האנשים מתייחסים היום למדע בהערצה – לאור הנפלאות שהמטיר עלינו, ובפלצות – מאימת הזוועות שהסב לאנושות. אנו חשים שאם לא נשכיל להבין את המדע ואת התמורות שהוא מאפשר, אנו עלולים למצוא את עצמנו נפגעים ואף נהרסים על ידי אותן תמורות.

אותה התפעלות מהמדע מסבירה את ההתעניינות הבלתי רגילה, הגוברת והולכת בימים אלה, בכל היבטי המדע – העובדתי והבדיוני כאחד. בטלוויזיה הוכח המדע הרציני כמוקד התעניינות והצלחה מסחרית – בתכניות כמו ‘עליית האדם’, ‘קשרים’ ו’נובה'. תחילת הקרנתה של הסדרה בת 13 הפרקים ‘קוסמוס’ של קארל סאגאן (בספטמבר האחרון) היתה מלווה בהתלהבות חסרת תקדים. הסדרה הגרנדיוזית סוקרת מגוון של נושאים בתחומי הקוסמולוגיה, הביולוגיה וההיסטוריה, וכולה נכתבה ע"י קארל סאגאן (שגם מנחה אותה אישית וגם שותף להפקתה). הפקתה עלתה 8 מיליון דולאר – הסכום הגדול ביותר שהושקע אי פעם בתכנית טלוויזיה חד־עונתית. הציפיה לקהל הצופים העצום שתמשוך הקרנתה הניעה את הוצאת הספרים ‘רנדום האוס’ להוציא מהדורה ראשונה של הספר ‘קוסמוס’, על יסוד התכנית, ב־ 150,000 עותקים.

גם עיתונים ומגזינים הוכיחו שאינם להוטים פחות לנושא. התופעה נראית ממש כתגובת־שרשרת ספונטנית – קבוצה חדשה של כתבי עת למדע הוצגה בפני קהל הקוראים הרחב במשך השנתיים האחרונות: ‘סיינס 80’, ‘נֶקְסט’, ‘דיסקובר’ (מבית ההוצאה של ‘טיים’), וכן ‘אומני’ (מבית ההוצאה של ‘פנטהאוז’ – לא פחות ולא יותר…) שהוא כתב־עת המשלב מדע עובדתי ובדיוני. כמו כן, העיתון ‘המחודש’ ‘ניו־יורק טיימס’ כולל מוסף שבועי מיוחד הקרוי ‘מדע’.

בעבר, במשך כמה עשרות שנים, זכה המדע הבדיוני להערכה פחותה ביותר, בתור ז’אנר פופולארי בדפוס או בקולנוע. היום, שוברי הקופות הגדולים ביותר של הוליווד הן ‘אופרות חלל’ כמו ‘מלחמות כוכבים’ או ‘האימפריה מכה שנית’. ואם מותר לי להתייחס לנסיוני האישי (ולהסמיק במקצת), בין 218 הספרים שפרסמתי בשלושים השנים האחרונות, היו בערך 50 ספרי מדע בדיוני וכ־120 ספרי מדע עובדתי. ואני שמח לציין בסיפוק שעד עכשיו, לפחות, הצלחתם הולכת וגוברת ככל שקהל הקוראים גדל.

אותה התלהבות גועשת מהמדע הינה בעליל תופעה בלעדית לזמנינו אלה. לא היה לה תקדים בעבר. נכון שתמיד היו להוטים לכך אי־אלו מדענים מקצועיים וכן דילטנטים ששיחקו בזה, אך הציבור הרחב לא התרגש במיוחד.

תושבי אירופה ואמריקה שחיו בימי תקופת התיעוש של המאה התשע־עשרה היו מודעים במעורפל לקיומו של המדע, כפי שהיו מודעים במעורפל לקיומה של סין. מה שבאמת השפיע על חיי היום־יום שלהם ועורר בהם עניין של ממש היו ‘ההמצאות’.

האנשים היו מודעים היטב לתמורות שהתחוללו בחברה ובחיי היום־יום כתוצאה מדברים כמו אוניית־הקיטור, קטר־הרכבת, הטלגראף, הטלפון, התאורה החשמלית וכדומה. כל אלה לא נחשבו על ידי הציבור כמוצרים של המדע, אלא כתוצאות של מלאכת־מחשבת של אנשים חכמים, שלא נצטיירו בעיני הכלל כמדענים (ושאכן לא היו מדענים במובן הצר של המילה). אך האמת היא שהיו מדענים כמו אנדרה מרי אמפר שפיתחו את המתמטיקה של האלקטרודינמיקה דור שלם לפני שתומס אלווה אדיסון ניצל את האלקטרודינמיקה לרבות מהמצאותיו. ואני מתאר לעצמי שעל כל אדם ששמע מימיו על אמפר נוכל למצוא 100,000 ששמעו על אדיסון. יתרה מזאת, רק מעטים מאלה ששמעו על אדיסון מבינים את הקשר בינו לבין אַמְפֶּר, ושאמפר מוכרח היה להקדים את אדיסון, שכן המצאותיו של אדיסון התאפשרו רק הודות לתגליותיו של אַמְפֶּר.

ההכרה הכללית בעובדה המדע, ולא צרכי החיים לבדם, הוא הוא אבי כל המצאה, היא ללא ספק תופעה של המאה ה־20. כך גם הידיעה שהמדע עלול להוביל להרס ונסיגה, כמו שהוא יכול להביא פיתוח וקידמה.

ייתכן מאוד שדווקא הצד המאיים, לרוע המזל, הוא שהאיר את עיני הציבור בדבר המשמעות והפוטנציאל הגלומים במדע (בניגוד ל’המצאה'). אני מתכוון לשימוש בגאזים רעילים במלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1915. היה זה בבירור פיתוח מדעי, כימיה צרופה; והיתה זו תגלית מטילת־אימה, ונעדרת תועלת חברתית, שכן לא הצליחה אפילו להושיע אף אחד מהצדדים הלוחמים ולהביא לו את הניצחון. עוד לפני שתמה שנת 1915, שני הצדדים עשו שימוש בגאזים רעילים, מבלי שהדבר יביא להם יתרון כלשהו – ורק הצליח לאמלל את שני הצבאות עוד יותר.

אותה אימה לא נשכחה. אף כי לא נעשה שימוש בגאזי רעל במלחמת העולם השניה (כי הבינו ששום צד לא ישיג מזה דבר), הכנות ההגנה האזרחית כללו תמיד את מסיכת־הגאז הבלתי נמנעת. אבל מלחמת־העולם השניה הביאה את פצצת־האטום ב־1945. לעומתה הצטמקה אפילו אימת הגאז הרעיל; והרי הפצצה הגרעינית היתה מוצר של המדע, אפילו מובהק יותר מהזוועה הקודמת.

בדור שאחרי מלחמת־העולם השניה, המשיך המדע להביא לעולם את נפלאותיו וזוועותיו גם יחד. הטלוויזיה ומטוס הסילון הם אמנם המצאות בנוסח המאה ה־19, אבל היום ברור שהאלקטרוניקה והאוירונאוטיקה הן מדעים, והציבור מסיק מסקנות מהקשר הזה.

פיתוח הפיסיקה של המצב המוצק הביא לעולם את הטרנזיסטור וכל צאציו הזערוריים, והעניק לנו דורות של מחשבים בזה אחר זה, בקצב מסחרר, כל מערכת קטנה, זולה, ומשוכללת מקודמתה. רק אדם תמים ללא תקנה יכול היה לראות במחשבים מוצרים של בעל־מלאכה מוכשר ותו לאו.

אין אנו יכולים להתייחס בביטול לחקר החלל בטענה שהרקיטה אינה אלא המצאה סינית מימי הביניים. הרקיטה כשלעצמה, תהא גדולה ורבת־עוצמה ככל שתהיה, לא היתה אלא טיל המטפס מעלה ולעולם אינו יורד. מה שחשוב באמת היא הטֶלֶמטריה, המתקנים האלקטרוניים הזעירים, תאי־השמש – כל אלה מאפשרים ללוויינים או לחלליות להגיב על הוראותינו והופכים אותם למוסרי מידע צייתניים.

אין גם ספק בקרב רוב הציבור, שאם הבעיות של עולמנו אמורות להיפתר – או להחמיר – הדבר ייעשה באמצעות המדע והטכנולוגיה. גם תומכי הטכנולוגיה וגם שולליה מבינים היטב שהבעיות המורכבות שבפניהן אנו עומדים, הינן מחוץ להישג ידו של כשרון־המצאה גרידא.

אם משבר האנרגיה ייפתר בעזרת גילוי מקורות חדשים וניצולם (היתוך גרעיני? תחנות כוח סולאריות בחלל? אנרגיה גיאותרמית? ניצול פסולת ביולוגית?), רק מדע מתקדם יעשה את הפתרון לאפשרי ומעשי.

במדע תלוי גם גילוי פתרונות לבעיות הזיהום הכימי והגרעיני, וכן לבעיות החדשות שמעורר פיתוח ההנדסה הגנטית. הציבור האמריקאני מודע גם לעובדה שאחד ממרכיבי העוצמה האמריקאנית בעולם היה היותה מובילה במדע ובטכנולוגיה – מחשבים, מיקרואלקטרוניקה, פיסיקה תת־אטומית, לייזר, וכן הלאה – ושהירידה בעוצמה זו נובעת, לפחות בחלקה, מערעור עליונותה המדעית של ארה"ב.

בקיצור, מאז שנת 1945 השתנתה דעת הקהל ביחס למדע. המדע איננו עוד תחום מרוחק המעסיק פרופסורים מפוזרים וטיפוסים תמהוניים ארוכי־שיער, המדברים בשפה שאיש מלבדם אינו מבין. היום נחשב המדע לעניין של חיים ומוות, והמדענים – למושיעים או מהרסים, שחשוב מאוד להבין מה הם מדברים ושמוכרחים להיות אחראים על מעשיהם. האנשים מתחילים לתפוס שהמדע (אם נעשה פאראפראזה מאמרתו המפורסמת של המדינאי הצרפתי ג’ורג' קלמנסו) הינו חשוב מכדי להשאירן למדענים.

ההכרה שחיים ומוות ביד המדע, היא שגורמת לנו להיות כה להוטים, לעתים בצורה נואשת, להבין את המדע. לכן גם אנו משתוקקים להתבדר בדמיונות על המדע – מדע בדיוני – שבהם הבעיות שגרם המדע מטופלות על ידו להפליא – בעתיד.

המדע הבדיוני, כמובן, איננו מדע. לכל היותר, יש בו תבלין של מדע, המהווה רק חלק משני מכל השלמות, שכן העניין בכל סיפור חייב להיות מרוכז באנשים שבו, במעשיהם ובתגובותיהם. יתר על כן, המדע הכלול או הנדון בסיפורי מדע בדיוני, עשוי להיות פשטני, ‘מתוקן’ או אף מעוות, לפי צרכי העלילה. על כן עלול המדע שבסיפור (אוי לקלות־הדעת האנושית!) להיות מוטעה לחלוטין, עקב בורותו של הכותב – שרק לעיתים נדירות הוא מדען בעצמו.

אולם המדע, כפי שהוא מתגלה בסיפורי המד"ב, אם מוטעה ואם נכון, פונה אל סקרנותנו לדעת לאן מוביל אותנו קצב התמורות המואץ, קצב שהפיתוח המדעי עשהו לאפשרי ולבלתי נמנע.

משחר ההיסטוריה ועד סוף המאה ה־18 היה קצב התמורות שחוללו המדע והטכנולוגיה איטי כל־כך, עד שמידת השינויים החברתיים המשמעותיים במשך חיי־אדם היתה מעטה מכדי להרגיש בה. על כן נכונה היתה בעיני הפרט טענתו של קוהלת ש"אין חדש תחת השמש",

אך במרוצת מאות השנים שעור ההתקדמות הלך וגבר עד שבערך ב־1800 היה קצב התמורות באותם חבלי־עולם שהיו עדים להתקדמות מהירה יותר של המדע מהיר כל־כך עד שניתן היה להבחין בו תוך כדי מהלך החיים של אדם אחד.

לראשונה יכלו בני־אנוש לראות את התמורות שהתחוללו בימי חייהם הודות להופעתו של מנוע הקיטור, למשל, או פיתוחה של תאורת הגאז.

הדבר עורר סקרנות מסוג חדש, סקרנות שונה באופן מהותי מזו שרווחה לפני כן: כיצד ייראו החיים אחרי מותי?

לפני המאה ה־19 איש לא חלם לשאול שאלה כזאת, שכן ככל שיכלו האנשים לנבא, לא היה צפוי שוני מיוחד בין החיים בעתיד לבין אלה של העבר.

אך במאה ה־19 השאלה קיבלה משמעות. אילו המצאות חדשות תופענה? אילו תגליות מדעיות יתגלו? אילו תמורות מהותיות יחולו באורח־החיים? המדע הבדיוני נולד בתגובה לשאלות שכאלה. אם אי אפשר לראות את העתיד ולספק את הסקרנות ישירות, אז לפחות אפשר לעשות ספקולציות. אלה שיכלו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, בכשרון הבעה ובאופן משכנע, החלו לעסוק בזה בצורה מקצועית, למען אלה שלא יכלו.

סופר המד"ב האמיתי הראשון – כלומר הראשון שהתפרנס בכבוד ממיומנותו זאת – היה ז’ול וורן. במשך יותר ממאת השנים שחלפו מאז הצלחתו, חיקוהו ממשיכיו בספקולציות על־אודות ההתפתחויות והתמורות בעתיד.

ככל שנקף הזמן, המשיך לגדול קצב הקידום המדעי והטכנולוגי. התמורות רדפו זו את זו בסמיכות כזאת עד שכמעט ולא היה אפשר לבלוע את כולן. הדבר נעשה יותר ויותר למשבר היסודי של תקופתנו – חוסר היכולת שלנו להבין ולהסתגל לשינויים.

התמורה, גם אם יבחלו בה ויתנגדו לה, בוא תבוא. ואם, כמפלט אחרון, יתעלמו ממנה בעקשנות – היא תכה בנו מכה ניצחת. אם נאהב זאת ואם לאו, התמורה חייבת להיות גורם בחישובינו, ואמנם אנשים, ובייחוד הצעירים מתחילים להיות יותר ויותר מודעים לכך.

אולי זאת הסיבה לכך שיש טעם מוזר של דעיכה ואי־שייכות בסיפורת ‘הזרם המרכזי’, ה’ריאליסטית' של היום. כל עוד שהסיפורת עוסקת ב’כאן ועכשיו', רואים בה הצעירים של היום משהו שאינו יותר משריד משונה של האתמול. לכן אולי מורגשת מזה דור דעיכה של מרבית הצורות של הסיפורת הפופולארית; לכן אולי גווע הסיפור הקצר כמעט על כל סוגיו, וקשה יותר מתמיד לפרסם נובלות חדשות.

לא ייתכן שזוהי רק השפעתה של הטלוויזיה, שהרי באותו זמן הלך המדע הבדיוני (המודפס) והתפשט בהתמדה – הן בצורת סיפורים קצים והן בנובלות. אין לטעון שהמדע הבדיוני הוא הוא הדרך הנכונה והמדוייקת לחזות את העתיד. הישגי הניבוי של סופר המד"ב, אף שטובים מאלה של מרבית האנשים האחרים, הינם עדיין עלובים למדי. עם זאת, נקודת המוצא של כל סיפור מד"ב היא שהעתיד יהיה שונה מהיום ותחזית זאת, לפחות, וודאית מאין כמוה. זוהי ההנחה הבסיסית שעושה את המדע הבדיוני לשונה מהסיפורת האחרת, והיא גם זו שעושה אותו לרלוונטי.

אין זה מתקבל על הדעת שקוראי המדע הבדיוני, ככלל שקלו וניתחו כך את העניין ולכן נהפכו לקוראי מדע בדיוני. הרבה יותר סביר שאיש מהם לא עשה זאת. עם זאת, מורגשת היום מאוד אוירה של אי־נוחות בנוגע לשעור התמורות הבלתי נמנעות, והמדע הבדיוני מסייע להקל במקצת על מצוקה זאת. אפשר לשאול אם אותה חרדה באשר למדע, והלהיטות אחר מדע עובדתי ובדיוני הנובעת ממנה, יעזרו לנו לקבל, להבין, ולהנחות את התמורות שמפניהן אנו ירֵאים. האם יכול שפע הספרים, המגזינים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה לספק לנו כלים כלשהם שיסייעו בידינו להתיר את המשברים מטילי־האימה של ימינו?

אולי לא, אך כלשון אותה הלצה עגומה ונושנה – זה לא יכול להזיק…