באותו יום עבים לא חדל המטר, והיה מצליף לסירוגין קילוחי־קילוחים או יורד טיפּי־טיפּין. ככל שגדל המרחק ממישור הים אל לפנים הארץ כן הלכה והשחירה האדמה, וזרמי מים ערוכים הציפו את השדות. ככל שגדל המרחק ממישור הים כן הלכו ונזדקרו הרים רחוצים עד הראות טרשיהם הלבנים מן הבּתה הרטובה, עד הסתתר רוכסיהם הרחוקים בכחול הערפלים. ביום עבים זה מלאו נחלי־המים ואצו באפיקיהם לים. גם פלח שובת מעבודה בכפר רחוק מיהר בלבושו הקל אל עיר־המחוז לשוב ולעיין בזכויותיו המקויימות לפי ספרי האחוזה על אותה רצועת אדמה שקמה לו לנחלה מדורות עברו.

ביום עבים זה שש גם ראשיד הנהג להראות להטיו לעיני נוסעיו, והיה מריץ מכוניתו עד שאבריה חישבו להתפקק. אכן, ידע ראשיד גם ידע להעמיד את נוסעיו על העובדה שלא מנהגי־כפר נידחים הוא, אלא אחד מנהגי העיר הזריזים והמנוסים במסעי בזק, בעקלקלות תנועה, בשאון גלגל של מכונה. לפיכך היה מוסיף דלק למכוניתו, נותן על הבלם מחסום של רצועת גומי – זו המצאה הידועה רק לנהגי כרך – ונפץ נפצים… היה נדחק וחומק בין שתי מכוניות כבדות הבאות לקראתו כמבקשות לרסקו לרסיסים. ובעד הראי התלוי ממעל לראשו היה מציץ בנוסעיו לאמור: הראיתם? – – השמתם אל לב? – – והיה צוחק ראשיד בעיניו השקדניות ומטלטל ראשו המסולסל.

ונוסעיו מי המה? שני עירוניים צעירים, היושבים כתף אל כתף בספסל אחד ומספרים בלי הרף ברמז ובניבול פה, בסלסול ובזמר, ופניהם צהובות מאוד; נערות יהודיות חכליליות הלחי, רעשניות וקצרות־הרוח הקופצות בתחנות שבדרך, ומצטופפות ונדחקות באבטובוס כנוסעות לחגיגה; כפרית סומת־עין שישבה בודדת, עטופה עד מחצית־פניה ברדידה החגיגי והאדימה ברקמת האודם של כתונתה. ראה ראשיד את כל המון האנשים הזה ולבו עלז. ומתוך דיצה זו היה מוסיף בנזין למכונה ומפצפץ פצפוצים בלי הרף.

נוסעים עלו וירדו בכל תחנה. נוסעים יהודים המשיכו דרכם כאורחים מאונס. נערות יהודיות קפצו בקולי־קולות ונחפזו אל משכנותיהן המפוזרים. פלחים עלו וירדו ליד חורשות העצים או בפרשת דרכים, והם עמוסים חבילות – שוכני כפרים, יושבי אוהל, רועי עדר, קשישים עם צעירים. לא יצאה שעה קלה ומכל הקהל המעורב לא נותרו בלתי אם העירוניים הצעירים השנים, שני יהודים, הכפרית שהיתה יושבת כבתחילה בספסלה, ועוד שנים שלושה עטופי “כפיה” לראשיהם, בני ערב שקטים ומצניעי לכת. ומדוע זה נתכרכמו פתאום פני ראשיד הנהג ועיניו רבו זקים?

הוא הביט לראי ומיד הטה את המכונית הטייה של זעם, עד שאמרו הנוסעים כי הגיעה שעתם להיפטר מן העולם… האם רפתה ידו של ראשיד, נתבהל ממכונות־הצבא העוברות ביעף, או שמא תקפתו סחרחורת מרוב להטים שעשה לפני כן? – –

לא, ראשיד הנהג ראה ממושבו דבר שלא השגיחו בו שאר הנוסעים. ראה והנה קם אחד מאותם העירוניים הצעירים, והוא נער מקורזל וצנום וחיוך בן־בליעל מסתלסל על שפתו, קם ועבר לשבת אצל הנערה הפלחית שהסבה לבדד. ולא עוד אלא שדחף אותה דחיפת כתף, וזו כבשה פניה והחרישה. משמע דברים בגו! –

מכונת ראשיד נהמה רתת ועמדה מלכת. בעינים לוהטות פנה ראשיד לאחוריו עד שנזדעזעו כל הנוסעים. מי שהספיק בינתיים להרגיש בשערוריה – נעתקו מילים מפיו. ואלה שלא הבחינו בדבר היו יושבים ומציצים ברוח נכאה במים הדולפים על גבי השמשות ומהרהרים: היכן יפנו ביום סגריר זה אם חס־ושלום נגרמה תקלה למכונית?

“אתה תעבור אל מושבך!” פסק ראשיד כלפי אותו בחור.

“מה זה הוֹיה לך, אחא ראשיד?” ביקש הלה להתל.

“אתה תעבור אל מושבך”, חזר ראשיד על דבריו.

“וכי מה זה נוגע לך?” ניסה הלה לכסות על משבתו.

“נוגע – וחצי!” השיב ראשיד קצרות.

“מה איכפת לך?” רטן הבחור בשובו למקומו, היה מטייף בעינים נבוכות לצדדין לראות שמא יימצאו אנשי לב ונפש ויבינו למעשה קונדס.

“איכפת – וחצי!” פלח אותו ראשיד הנהג בעיניו, וחזר אל ההגה בתנועת יד שאין עמה בשורה טובה.

מעתה לא הוסיף ראשיד דבר וחצי דבר אלא הטה את המכונית אילך ואילך כמו לא אירע דבר. אך ציבור הנוסעים הקטן היה כמרקחה. אלה מאזינים ואלה מסבירים, אלה מפרשים ואלה מתרצים, אך הכל הרגישו כי בחלל המכונית מרחף החטא. הנשמע כדבר הזה אשר בת מוסלמים כשרים, נערת פלחים בזויה, תתיר לעצמה בפומבי נוהג ונימוסים כאלה! והנערה סומת העין הרגישה בסערה המתחוללת על ראשה, כבשה פניה באלם שפה, גחנה אל המושב שכנגד והיתה יושבת כמנודה.

“אני…” טען במלל־פה העירוני הצעיר שלבו התחיל נוקפו.

“אנחנו…” גמגם בפיזול עינים חברו, ושחצנותו העירונית התנדפה ממנו באחת.

“אתם…” שקל בענין אחד הפלחים שלא רצה בשום פנים להקל בדינה של הנערה.

ראשיד לא התערב עוד בדבר. הוא מילא באמונה את המוטל עליו, ושוב לא אבה להיות דיין. הוא יודע דרך עירונים בנערה, ועוד מראשית הדרך היו לו חששות לגבי הפלחית, אך לבו לפיו לא גילה. תבוא שעתו ויחווה את דעתו. עת לכל חפץ.

המכונה טסה כחץ מקשת, כמו רדפו אחריה מלאכי חטא וחבלה. בהגיעו לבנין המשטרה שעל אם הדרך עצר ראשיד ועמד. במעמד איש משטרה גבוה ולטוש כפתורים קם והציג שאלותיו:

“מה שמך, הפלונית?” שאל את הנערה הכפרית. “מה מוצאך? שמא לא נסעת ביום אתמול העירה, ולא בכסף אביך נסעת?”

הנערה קמה ממושבה ופניה עטופות למחצה ברדידה, והיא מאדימה בשמלתה הרקומה ובעינה הסומה, אך לא השמיעה הגה. ידוע ידעה כי כבד עווֹנה לנוכח בני עמה, וכי בחוטים סמויים נתפשט ונודע דבר נסיעתה אתמול: כיצד יצאה מבית אביה, בילתה עתותיה בערב בעיר זרה, – דבר לא נעלם. שפי ירדה במעלות המכונית, ועלתה דומם במדריגות בית המשטרה אשר על אם דרך. השוטר הגבוה הראה לה את המקום בו תחכה עד בוא אביה ויורה מה לעשות בנערה שנתפשה בקלקלתה. צייתנית ונכנעת היתה ברדתה, אך קומתה היתה זקופה, כאילו היתה נושאת גם עתה על ראשה את תוצרת בית אביה לממכר בשוק וחוששת לבל יפול דבר ארצה.

“לא כמו אצלכם אצלנו…” טען בלחישת שרף העירוני השני כלפי בני־הדוד היהודים, וכידודי מבוכה ריצדו בעיניו – ואצלכם יושב בחור אצל בחורה ואין ממחה בידו. לא כן אצלנו" – – –

“ומדוע רגשו כל הנוסעים על הנערה דווקא, ולא על הבחור?” תמהו והסתייגו היהודים המוזרים.

על כך לא ניתנה תשובה. פלח צנוע היה יושב ובולע את עשן הסיגריה בישוב הדעת, כמרמז ורומז שמעשה נעשה כאן ולזרים אין חלק בו. ראשיד הנהג חזר אל ההגה, והנוסעים חזרו למקומותיהם ועיניהם מלוות בסתר את הנערה המחרישה שבמבוא בית המשטרה. המכונית נתעטשה בעליצות, העלתה תמרת עשן בצינור שמאחוריה, ומיד עשתה כנפים ופרחה.

הבחורים העירוניים החרישו. הצעיר שסרח חש כי עננים מתקשרים מעל ראשו. מעתה יתחילו לפשפש במעשיו לאחר שהנערה הלכה לה, והכל יעידו הוא אשר החטיא את בת עמו. קם הצעיר ממושבו וביקש לטשטש את עצמו, והיה מחליף מושב במושב עד שהגיע לספסל האחרון. בחן ופתח את הדלת מאחור כאומר לקפוץ החוצה, אך מיד חזר בו וסגרה במבוכה. ישב והתפרקד והפך את בגדו.

“הן לא תעידו בי לכשתדרשו? הנה החלפתי בגדי והייתי לאחר!” – כך אמרו עיניו. הוא חזר ולבש עוז, ושב להלך בין הנוסעים, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו, והוא מנחש במסתרים מה יקרהו לכשיבוא העירה.

חבירו גם הוא משך ידו הימנו, זה הבחור שאומנותו מלצר או נחתום או שוליה של נגרים. למראית־עין היה מלא כעס וחימה, היה משחק בפגיון־יד קטן ומלחש ואומר: “אשרי הנהג העושה מעשיו על אם־דרך, אך אוי לו אם יזדמן העירה!”…

“אני אלך ואהיה נחתום ליהודים”, התפאר פתאום בקול, “מה לי אצל ערביים? אצל היהודים חיים בטוב ומרוויחים יפה, שלא כמו אצלנו, בחיי”.

דבריו לא עשו רושם על הנוסעים. הכל ידעו כי הנימוסים לא ישתנו אף כמלוא הנימה, ובקבוע מדורות לא יחול פגם. בכך היה בטוח גם ראשיד האוחז בהגה, ובכך היה בטוח הפלח הצנוע שהעלה בסיגריה עשן כחלחל ככחל־הערפלים באופק.

ראשיד נהג, ומעט־מעט שבו פניו העגולות למנוחתן, וראשו חזר ונשתקף בראי שממעל. ראשיד לא האמין כי מישהו יקפוץ בפתח הדלת, או יעשה מעשה־שטות בדומה לכך. הוא לא האמין כי סופו של מעשה דקירה בפגיון־שעשועים. כקצף על פני מים היתה חמתם של צעירים עירוניים וכמוץ לפני רוח היו לו דברי האימים שלהם. חי ראשו, כי בלבב תמים קינא לשמה הטוב של נערה נוסעת, ולשמם הטוב של בני עמו ודתו עשה אשר עשה!

מכונתו פילסה לה נתיב בזרמי הגשם. המים העכורים שבערוצים גרפו עמהם את עפר האדמה שנתרככה ונכנעה לתעלולי המים העזים, כאותה נערה כפרית שנעתקו מלים מפיה.

“הוי, ראשיד יא־ראשיד…” נאנחו אחיו אנחת כניעה מימות־עולם.

וראשיד השיב בנפצי־נפצים כמבין לרוחם יפה־יפה.

“אח, ראשיש, יא־ראשיד…” שבו הללו והעמידו עינים חסודות למראה להטיו של נהגם.

– – כבר נראתה העיר, והיא בוכה כולה, מתלחלחת ומתלפלפת בקילוחי המים הרבים. עמדה המכונית והנוסעים יצאו. שוב לא איכפת לו לראשיד להיכן יפנו. הוא ומכונתו מתנוססים עתה בצל בניני הממשלה המרווחים. בני עמו יוצאים ובאים כאן, מפשילים חלוקיהם על פני השלוליות, ומנגבים בקצות הכפיות את פניהם ואת שער הלחיים הסומר מקור. – אדמה! על כך נושאים־ונותנים הללו ביניהם לבין עצמם, בעמדם בשערי הבית בו שמורות זכויותיהם.

– – והאדמה כמקופלת בספרי־האחוזה, משתרעת אותה שעה סחופה ורווייה עד לכפרים הרחוקים. היא מתפשטת ומגעת גם לאותו כפר נידח שבהרים, בו יושב מוכתר קנאי, פלוני בן פלוני, והוגה אף הוא ביום עבים זה באותו ענין: באדמה. עד אשר יתקדרו עליו שמיו וידיעה קשה תהלום ראשו: “בתך, אישי המוכתר, לוקחה אחר כבוד אל בית המשטרה אשר על אם הדרך, באשר קלקלה במעשים…”

וראשיד משתעשע בדמיונו ומחייך למראה. הוא מצטנף בחלוקו הקל, רוקע ברגליו ומכריז בקול:

“נוסעים… יא־נוסעים! כל הרוצה לנסוע יבוא ויסע חיש מהר!”