הכרך הראשון במהדורה הנוכחית של ‘מלחמת העמים’ מסתיים ערב פינויה של העיר יפו, בסוף מארס 1917. פרשת פינוי יפו, בה נפתח הכרך הנוכחי, העסיקה מאוד את היישוב בארץ ואת יהדות העולם ואף שימשה במלחמת התעמולה שבין שני המחנות הלוחמים במלחמת העולם הראשונה, כאשר ניל"י הזרימה לאמצעי־התקשורת של מדינות ‘ההסכמה’ והמדינות הנייטראליות מידע רב, ומעוּות לא במעט, על האכזריות התורכית.

לאחר נושא מרכזי זה של פרשת הפינוי, בולט בכרך זה סיפורן של התמורות שבאו על היישוב כתוצאה מההתרחשויות המשמעותיות בחזית המלחמה בארץ־ישראל. היה חשש כי פרפורי הגסיסה שלה השלטון התורכי בארץ יהוו איום גדול לעצם קיומו של היישוב – ובמיוחד לאחר גילוי רשת ניל"י – כשהחרדה מפני ‘פתרון ארמני’ הדירה שינה מעיניהם של עסקני היישוב. אך למעשה גם בשעות הקשות ביותר, בסתיו 1917, לא היתה זו סכנה מוחשית – ולא מעט הודות לג’מאל פשה, אשר ההיסטוריוגראפיה שלנו נטתה להמעיט את החיוב שביחסו ליישוב. ונמחיש זאת בעובדה אחת: כמה יהודים נתלו בתקופת המלחמה בארץ־ישראל? – ארבעה: משה מלל, יוסף אמוזיג, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד. לא ניתן כלל להשוות מספר זה למספר המומתים מקרב האוכלוסיה הערבית או להשוות את גזירותיו של ג’מאל פשה ואף את פינוי יפו ויתר התלאות שהביא על היישוב, לפרעות ולגירושים שסבלה האוכלוסיה היהודית ברוסיה. גם לאחר שמביאים בחשבון את ריבוי המתים בארץ מרעב וממחלות, הרי שבהשוואה לאזורי הקרבות באירופה נפגעו יושבי הארץ מעט מאוד – אפילו כשהתנהלו קרבות קשים בקרבתם. כתב על כך מרדכי בן הלל הכהן כבר ב־28.11.1915: ‘…ובכל זאת מצבנו פה בארץ יותר טוב ממצב רבים רבים בארצות ששם המלחמה…’ (עמ' 189).

היו תקופות בעת המלחמה שג’מאל פשה נטה לגלות, משיקוליו הוא, יחס חיובי ביותר כלפי היישוב היהודי – אך אפילו כאשר עבר לקיצוניות הפוכה, לא הרחיקו הצעדים לכת והיה פער גדול בין התבטאויותיו והצווים שפירסם לבין המציאות. הוא ידע שפגיעה חמורה מדי ביישוב היהודי וברכושו תזיק מאוד לתדמיתו בעולם. אין, אפוא, פלא שהוא נפגע קשות משנודע לו על תעמולת הזוועה שנוהלה נגדו באירופה בעקבות פינוי יפו, והוא עשה הכל כדי להבהיר שהפינוי נבע אך מכורח צבאי.

לאחר הכיבוש הבריטי של דרום הארץ התברר, שחרף הרדיפות בימי החיפושים אחר ניל"י ולמרות הקרבות, היתה הפגיעה ביישוב – ובייחוד במושבות – מינימאלית. אך המצב בצפון הארץ, שהמשיך להיות תחת שלטון התורכים עד תום המלחמה, היה גרוע בהרבה – במיוחד נוכח הנטל הכבד של דאגה לאלפי המהגרים היפואים, שהתרכזו במיוחד בכפר־סבא.

בשלב זה נמצא המחבר בצד הדרומי של החזית, מה שאיפשר לו ללוות את ההתרחשויות והתהליכים שעברו על היישוב בשנה הראשונה לכיבוש הבריטי, שלאור הצהרת בלפור היה בו כדי לרומם את מצב־הרוח. בתקופה זו הונחו היסודות למוסדות ההנהגה העצמית של היישוב, שינהיגוהו עד לקום המדינה, כמו גם למאבקים בין הזרמים החרדיים לחילוניים לגבי קביעת דמותו של היישוב וצביון הנהגתו – ובייחוד בנושא זכות הבחירה לנשים.

באורח טבעי תופסות מקום נרחב בכרך שלפנינו הציפיות הגדולות שהיו ליישוב עם בואו לארץ של ועד הצירים, כשהבולט שבהישגיו הוא טקס הנחת אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, בו מילא המחבר תפקיד ארגוני מרכזי. בהקשר זה מעניין לעקוב אחרי נסיונו של וייצמן לנצל את השליטה הציונית בקרנות הסיוע לירושלים כדי לשנות את יחסו של היישוב הישן אל היישוב החדש ולהביא להקמתה של הנהגה רוחנית אחת לכלל העדה.

מאמץ זה של וייצמן, נכשל כישלון חרוץ (ואף תרם להקצנה בעמדות החרדים) זוכה לתשומת לב רבה ב’מלחמת העמים', בהיות המחבר מעורה היטב בפרשה כראש המשרד הארץ־ישראלי בירושלים. ביומן תיאורי נרחבים ומפורטים על המצב בירושלים ב־1918; כמו כן בולט תיאור המאבק החריף, מיד עם כיבוש הדרום, על השליטה בחלוקת הסיוע ליישוב בין שני הוועדים – האחד מיסודו של אהרנסון והאחר בהנהגתם של יריביו, הופיין וטהון.

לצד אלו מתוארת ביומן גם מסכת היחסים בין היישוב לשלטונות הצבא הבריטי בחודשים הראשונים לכיבוש – תקופה בה התגלו כבר ניצני החתירה של הקצונה הבריטית, האנטי־ציונית ברובה – והנסיונות להשפיע על הממשלה בלונדון שלא לבצע את הצהרת בלפור. סימני ההתפכחות מהאשליה שאצל התורכים היה הכל רע ואילו אצל הבריטים יהיה הכל טוב בקרב היישוב הורגשו במהרה. ביטוי לתחושה זו השמיע בפני המחבר פועל אלמוני בראשון לציון: ‘…אין הוא רואה את הבריטים בגואלינו, אין הוא מאמין להם… האנגלים לוקחים הכל לעצמם. הם לקחו את מצרים, את ארצות טרנסוואל… והם יקחו גם את ארץ־ישראל. את הלשד את הארץ ימצו הם ולנו יתנו אולי שלטון, אך למראה. טוב אשר תשלוט בנו טורקיה החלשה, מאשר תעשה מעשה בארץ־ישראל אנגליה החזקה. הוא אינו שמח כלל לקראת בוא האנגלים אל הארץ…’ (עמ' 860–861).

*

עם הופעת הכרך השני של ‘מלחמת העמים’ צר לנו לציין את העובדה, שהאיש שהיה הכוח המניע להוצאתו המחודשת של הספר, דוד הכהן ז"ל, בנו של המחבר, לא זכה לראות בהשלמת המפעל. לכל אורך עבודתי בכתיבת ההערות לספר זכיתי לעידוד רב מצדו של המנוח, שלא חסך כל מאמץ כדי לסייע לי בהבנת נקודות סתומות. לצערי, העבודה הגדולה שהיתה כרוכה בכתיבת ההערות – חיפוש במקורות מגוּונים כחומר ארכיוני, ספרים, עיתונות כתבי־עת ועדויות בעל־פה – לא איפשרה השלמה העבודה עוד בחייו של דוד הכהן. אני תקווה שהתוצאה אכן מצדיקה את הציפיות שהיו לו לגבי הוצאת מהדורה מחודשת זו.

שני הכרכים הראשונים במהדורה הראשונה זכו בשעתם לעבודת עריכה מעולה של ד"ר יוסף לוריא, שהציב נורמות גבוהות מאוד של עריכה. אולם מאורעות תרפ"ט כה זעזעו את בריאותו של ד"ר לוריא, עד שהוא נאלץ להפסיק את עבודתו. שלושת הכרכים האחרונים הוכנו לדפוס בידי המחבר עצמו.

גם בהכנתה של המהדורה הנוכחית, בהוצאת יד יצחק בן־צבי, הושקעה עבודת עריכה מעולה ונאמנה של ההערות בשולי העמודים – בידי יובל קמרט בכרך הראשון ומשה פלבר בכרך השני. תרומה מהותית להופעת המהדורה המחודשת נשאו גם שלומית משולם, חננאל גולדברג ויוחאי גואל, שהיו מעורבים בכל שלבי העבודה, ההתקנה וההבאה לדפוס ואפשרו את הוצאתו של הספר המתכונתו הנוכחית.

במהלך עבודה רבה זו סייעו לי בעצה ובמידע אנשים רבים. לצערי לא אוכל למנות את כולם מחשש שמא אשמיט מישהו – להם נתונה תודתי.

שוב שמח אני להודות לעובדי ארכיון העבודה, למחלקה לכתבי־יד באוניברסיטה העברית, לבית אהרנסון בזכרון יעקב, לארכיון עיריית ירושלים, לארכיון עיריית חיפה, לארכיון עיריית תל־אביב, לספריית יד יצחק בן־צבי, לארכיון חדרה, לארכיון גדרה, לארכיון יד לבנים פתח תקוה, למוזיאון העירוני של ראשון לציון, לגנזך המדינה ובראש וראשונה לארכיון הציוני המרכזי בירושלים, שסייעו לי בעצה ואיפשרו לי לעיין בתיקים ארכיוניים, בספרים, בכתבי־עת ובעיתונות התקופה, כדי לדלות מתוכם את עיקר המידע לכתיבת ההערות והנספחים. לכולם הוקרתי.

שמעון רובינשטיין