1917 תרע"ז המשך    🔗

ה' ניסן (28 מרץ)    🔗

גלות יפו

היום בבוקר הלכו הכל אל הסריה לשמוע את אשר יצוה עליהם הפחה¹. הוא הוציא כתב־פקודה וימסור אותו, לעיני הנאספים, אל הקימקם, והלז קראה בקול ככתבה וכלשונה טורקית, ותיכף תרגמה המודיר מרמלה² ערבית. פקודה לכל התושבים ממחוז יפו לעזוב את מקומות מושבותיהם, וללכת אל אשר ילכו אך לא לירושלם ולא לחיפה, מפני שהיא יושבת על חוף הים. יכולים להשאר על מקומם הפלחים, שלהם שדות זרועים, אך לא בעלי הנטיעות. אדוני השדות נשארים על מקומם עד אחרי הקציר. יוצאים מן הכלל: פועלי היקב והמורים והתלמידים של ביה"ס “מקוה ישראל” ואשר באחוזת לטרון³. האמידים יכולים ללכת לאשר יחפצו, והעניים ילכו לחַמה,⁴ בין דמשק ובין חַלֶב. ושמה יתנו להם בתים לשבת וגם אוכל. הפקודה חלה על הנתינים העותומנים, וגם על הנייטרלים, אבל לא על נתיני הממלכות בעלי ברית טורקיה: גרמניה, אוסטריה ובולגריה. על אודותם ידאגו הקונסולים שלהם. כאשר שאלו את פי הפחה: מאימתי חלה הפקודה, ענה ואמר: מעתה, מהיום. וכאשר אמרו לו: הן גם לעזה נתנו ארכא לשמונה־עשרה ימים, אז היתה תשובתו: עכשיו המצב יותר תכוף, יותר דחוק… והוסיף, שלולא פקודת הממשלה לטהר את העיר, אזי היו נהרגים התושבים בעזה מן ההרעשה – ובזה נגמרה השיחה אצל הפחה.

מתלבטים

תיכף נאספו בועד תל־אביב נכבדי העדה להתיעץ על המצב. אין הדבר סוף סוף ברור, אם מגרשים את התושבים בחזקת יד, או אך מיעצים זאת לנו לטובתנו. בפירוש לא נאמרו הדברים כעין גזרה, שאסור לעבור עליה, אבל יש ויש מקום לחשוש, פן יחזיקו באמצעים להכריח אותנו לצאת מן העיר. בבוקר בקר פתאום הקמנדנט המקומי⁵ את מכון־המים בתל־אביב,⁶ והתבונן אל המשאבה ואל המכונה ואל המגדל מלמעלה… אולי יחריבו את מכון־המים ואז נהיה מוכרחים לעזוב את העיר, ואולי יאחזו באמצעים אחרים בדומה לזה. ומה פירושם של הדברים, שלכל נתיני ממלכות הברית הרשות לעשות כחפצם? ומדוע חסים על השדות הזרועים, ואינם חסים על הפרדסים ועל הנטיעות, ואינם מרשים לבעליהם לשמור עליהם? ואולי באמת חפצים הטורקים לעשות ליפו ולמחוזה “כמנהג אשכנז”,⁷ להרוס את הכל ולעקור כל נטוע, למען תבוא המדינה לידי כובשיה הרוסה ושוממה, כמו שעשו הגרמנים בצרפת קודם נסיגתם האחרונה?⁸ אין יודע. והסכימו הנאספים לדחות כל החלטות, עד אשר יתראו עם הקונסולים, שהלכו היום גם הם אל הפחה, ועד אשר ישובו האנשים מעט למנוחתם ומצאו און בלבם לדון על המצב. לעת־עתה הודיע ועד תל־אביב לכל תושבי השכונה, שבכל בית יהיו מים מוכנים תמיד לשלשת ימים פן ואולי… בקרוב יתאספו הועדים השונים, כמו הועד האמריקאי,⁹ ועד המכולת, ועד העיר לדון איך לסדר את היציאה, ולחלק מן המחסן הצידה השמורה, למען לא תבוא הרעה כחתף פתאום על התושבים העניים, הזקוקים לעזרה ועל התמיכה פרנסתם עתה. כן צוה הד"ר טהון על פקידיו לחבוש ולארוז את כל הפנקסים והכתבים אשר במשרדו,¹⁰ וגם אני צויתי כזאת לעשות בועד המלוה להיות מוכנים לכל פחד פתאום שלא יבוא. בועד המלוה¹¹ מטרידה אותנו השאלה: מה לעשות ואיזה הדרך לשמור על הכסף והזהב והתכשיטין היקרים, הנתונים אצלנו בערבות? אפשר היה לשמור עליהם מפני הגנבים, אבל איך ובאיזה מקום להטמינם ולהחביאם, אם אנחנו כולנו נעזוב את העיר שוממה כולה?

ומלאים דאגה ונרגזי פחד ובלבות כואבים עד מאד עזבנו את הישיבה, כל אחד ודאגתו הפרטית והכללית על שכמו…

אך זה עתה נדברנו עם קרוזה, מנהל “מקוה ישראל”. הגרמנים אומרים, שהם לא יעזבו את העיר, הם אינם פוחדים לדבר בשפה ברורה, שאין הם חפצים להסתר מפני “האויב”, האנגלים, לכשיכבשו את העיר. הגרמנים המגושמים אינם יודעים חכמות ופוליטיקה, ושואלים בתמימות: מי ישמור על רכושנו פה, ומי ישיב לנו תמורתו אם אחרי צאתנו יהרסו אותו? אצלם גדולה וחזקה וטבעית הכרת הקנין, ולא בנקל יוותרו על קנינם ועמלם. ואנחנו, – לכל לראש פוליטיקאים אנחנו, ונזהרים לשמור על הלויאליות: הלא יש פקודה מהמשטרה לעזוב את העיר – וצריכים למלאותה. אבל איזה הגיון לאותה הפקודה, איזו סבות עוררו את השלטון לתת פקודה כזאת, אולי היא רק אכזריות השלטון ודוקא נגד היהודים והערבים האמידים, ועלינו איפוא להתנגד עד האפשרות האחרונה. – שאלות כאלו אין אנו אוהבים לעורר, יען כי לא לויאלי הדבר לעורר שאלות וספקות במעשי השלטון…

מר בריל שלח טלגרמה אל ג’מל פחה לבקש מלפניו גם על בעלי הנטיעות, על בעלי הפרדסים והכורמים, כי ישאירו גם אותם במושבותיהם. גם את הפחה מירושלם בקש להשתדל בדבר הזה. בכל אופן צריכים לעשות כל מה שאפשר להרבות את הסוגים, שעליהם לא תחול הגזירה. והעיקר הוא – לדחות את הדבר, וכל יום אשר נרויח ונזכה – יקל לנו.

החכם בשי¹² אמר לי עתה, בשובו מן העיר, שהיציאה מן העיר היא חובה ולא רשות, ומי שלא יצא ברצון יכריחו אותו לצאת, וגם יעוררו נגדו משפט־צבא.

הלכו אל הפחה לבקש אותו בדבר תלמידי הגימנסיה, הנמצאים פה והוריהם הם בחו"ל עוד מלפני המלחמה. הפחה ענה, שיגישו לו רשימת הילדים האלה, והוא יקחם ירושלימה ושם יתן להם בית לשבת וגם הממשלה תאכילם על חשבונה.

משתדלים.

בלילה נסעו ירושלימה אנשים אחדים מן הנתינים הנייטרליים: הספרדים, האמריקאים והיונים לבקש מאת ג’מל פחה לתת להם אותה הזכות להשאר על מקומם, כמו שנתנו זאת לגרמנים, האוסטרים והבולגרים. הקונסול הספרדי¹³ ישב בביתי עד השעה המאוחרת,¹⁴ והוא ספר לי, שנתן על ידם מכתבי מליצה אל הגינירל־קונסול, ויבקש ממנו להשתדל, אם ישאירו את הנתינים הנייטרלים, שמספרם ביפו ובמושבות לא מעט, אז יכולים להשאר גם הרבה עותומנים ולהסתתר ולהתבולל ביניהם. הן בלכתם בגולה כל תקרה לא נמצא, ואף כי לחם לאכול. בכל מקום בארץ רעב ומחלות, ולאן, לאן נלך?… פה הסתדרנו איך שהוא, סדרנו את הזקוקים לתמיכה אם באופן זה או זה, – ועתה הלא הנצרכים יֵאָבְדוּ בְעָנְיָם. הנה עושה ועד המכולת היום ליקווידציה מכל עבודתו, ועוד מעט ולחם ומזון לא יהיה עוד לעניים ולכל אלפי המשפחות שעד היום דאג בשבילם ועד המכולת. מחר הוא יום חמשי,¹⁵ יום קבוע לישיבת המלוה – ומחר לא תהיה כבר ישיבה, כי סגרתי את הועד ואת הקופה ואת הפנקסים, והפקידים כולם הלכו לדאוג לנפשם. הרס, גלות…

גם הם…

היתה אך זה עתה, עד השעה המאוחרת בלילה, ישיבת הגרמנים והאוסטרים אצל הקונסול הגרמני.¹⁶ זה האחרון באר להם את המצב, כי האנגלים עולים על יפו, וכי הללו יעשו נקמה בגרמנים ובאוסטרים, ולכן עצתו נתונה להם, שגם הם יעזבו את מקומותיהם. הנאספים ענו ואמרו לו פה אחד, שלא יעזבו את מקומותיהם ולא ילכו לנוע ולנוד בארץ, בפרט שאין מקום לאן ללכת ואין גם אמצעי הובלה. הגמלים והסוסים והחמורים, שנלקחו לפני שבועות אחדים מאת כל הכפרים והמושבות לשלחם לעזה להיות בשביל תושבי העיר ההיא להעבירם משם, – כמעט כולם מתו לא מחמת מלאכה, אך מפני שלא נתנו להם אוכל. והרכבות של מסלת־הברזל מלאות עבודה לצרכי הצבא והמלחמה, ולכן יהיה על האזרחים ללכת רגלי, – ולאן ילכו? ואחרי הדברים הקשים שדבר הקונסול הגרמני לפני הנאספים והטיל עליהם את כל האחריות, החליטה האספה לבחור ועדה־כלכלית, שעליה יהיה לסדר את יציאת הנשים והטף של הגרמנים לווילהלמה הקרובה, – גם היא מושבה גרמנית, – למען יוכלו בהזדמנות ראשונה לשוב ליפו או לשרונה.¹⁷

השעה מאוחרת, ואני עולה על מטתי לנוח מרוגז היום. מי יודע אם אישן גם מחר במטתי הטובה?…

ו' ניסן. [29.3]    🔗

קמתי היום כשעתים קודם הזמן הרגיל, ובשבע בבוקר הלכתי אל מר גרזובסקי להתיעץ עמו ע"ד קופת המלוה והמשכונות הרבים. אי אפשר במצב כזה לדון בדעה צלולה ולהחליט בהגיון. לא הדעה וההגיון שולטים במצב־נפש כמצבנו. רק הרגע, המקרה וביחוד רגש העֵדר; לאן שהולכים הכל – נלך גם אנחנו, נמשכים בכח הדחיפה של כל הקהל.

נכנסו היום בדברים עם הועידה¹⁸ של הגרמנים, הנשארים במקומות מושבותיהם ואינם מגרשים אותם, כי יקחו עליהם שמירת הרכוש של היהודים. הן אמנם הממשלה הכריזה היום, שכל מי שישבר מנעול וישלח ידו בגנבה מות יומת, אבל בכל זה אי אפשר לבטוח משמירתה של הממשלה, ויותר בטוח היה הדבר לו היתה הסתדרות גרמנית לוקחת על עצמה את דבר השמירה. בארו לגרמנים, שאפשר שיהיה בזה משום “גומלין”, מפני שכמו שעתה עלינו להגרש ולהם להשאר, כן הלא אפשר שיעלו האנגלים פתאום, ואז יהיה המצב מהופך: על הגרמנים יהיה למסור רכושם לידי היהודים. בכל אופן כתבו היום לועדי המושבות פתח־תקוה ורחובות, ושאלו מהם, אם תהיינה אצלן דירות פנויות גם בשביל יהודים גם בשביל נוצרים.

דמעות שכינתא דגלותא

היתה עתה הישיבה בגימנסיה. הד"ר מטמן הרצה על המצב, ולא יכול לעצור בעד דמעותיו… שתים עשרה שנה של עבודה במוסד אשר ידיו יסדוהו לאו מילתא זוטרתא.¹⁹ המוסד נעשה לו יקר וקדוש, והוא מרגיש יותר מכולנו את כל הצער של “שכינתא בגלותא”, כשמוסד עומד להסגר, נסגר… עיקר השאלה היה בדבר סדור התלמידים בלי הורים, אלה המסכנים שנשארו פה עוד מראשית המלחמה נפרדים מעל הוריהם ברוסיא, ואשר הגימנסיה מחויבת לטפל בהם ולדאוג לכל צרכיהם. מספר התלמידים האלה הוא כמאה איש, והמון ילדים כאלה צריך טפול מיוחד, השגחה טובה ומעולה. פה, ביפו, הם נמצאים בפנסיונים ומטבח־כללי לגימנסיה בשבילם, והמטבח מתנהל בסדרים קבועים זאת השנה השלישית. איך לסדר אותם בנכר, בתקופת הנדידה? היתה מחשבה להעביר את התלמידים לפתח־תקוה הקרובה, ולסדרם שם עם מטבח מיוחד, כי הלא בפ"ת מחסנים רבים אצל כל פרדס, ואפשר לימי הקיץ לסדר שם את הקבוצות של תלמידים; לפתח־תקוה עוברים גם רבים מתושבי יפו, ואולם אין ספק שלרגלי הנדידה ההמונית לפ"ת קשה יהיה מאד לסדר שם קבוצה גדולה של מאה ילדים עם המורים האחדים, שצריכים להשגיח עליהם וגם היוקר לצרכי אוכל נפש יעלה ויאמיר במושבה ההיא עד מאד, כי על כן בזמנים כתקונם הרבה דברים שם ביוקר. לבד זה הילדים יסתובבו בחוצות פתח־תקוה והבטלה מלמודים תביאם לידי שעמום, וכל השגחה תהיה לא אפשרית. והעיקר – פקודת הגרוש הלא חלה גם על פתח־תקוה! ²⁰ מתנחמים היהודים אחינו בתקוה, שבפ"ת יוכלו להסתתר בפרדסים ואיך שהוא יסתדרו שם אחד אחד; אבל מי יודע אם לא תהיה התקוה הזאת מפח נפש, ויד הממשלה תכבד גם עלינו שם לגרשנו הלאה? ואם אפשר לאדם פרטי, למשפחה יחידה להסתדר, ובכל אופן לקחת זאת על אחריות שלו, – הנה אי אפשר יהיה להסתיר את הגימנסיה, את הקבוצה המסודרה והמאורגנה של מאת הילדים; ומי יוכל לקבל על עצמו אחריות גדולה כזו? והיתה הצעה לשלוח את התלמידים הגלילה או רק לשומרון, לזכרון יעקב או ליבנאל. אבל אין אנו יודעים היטב את תנאי המקום שם, עד כמה אפשר לקלוט אל תוך המקומות האלה קבוצה גדולה. ועוד זאת: מי יודע אולי תקום תשועה, אולי תשוב הממשלה ותנחם על הגזרה, או ריוח והצלה יעמד מאיזה מקום שהוא, ואפשר יהיה לשוב ליפו; אז יותר טוב, שנהיה קרובים ליפו, ולא נהיה כל כך מרוחקים. והחלטנו למסור את הדבר לידי ההנהלה, וגם הטלנו חובה על המורים, על אותם מהם שההנהלה תדרוש זאת, כי ילכו גם הם עם התלמידים, ויתענו כאשר יתענו הילדים. – ובנוגע לרכושה החמרי של הגימנסיה, הספריה ומכשירי הלמוד של הקביניטים השונים והקבוצות הזואולוגיות והמינירלוגיות, – החלטנו להעביר כל זה אל המרתף ולבנות קיר אבנים על פני הפתחים וחללי החלונות ולסתמם עד אשר ישיב ד' את שבותנו ונשובה אל ערינו ואל בתינו שעלו לנו בקרבנות גדולים!…

לד"ר רופין הודיעו אתמול בטלגרמה על דבר הגירוש והמצב החדש. ואולם מי יודע אם יוכל להביא לנו איזו עזרה. הן גם השפעת אמריקא נחלשה עתה, ומי יודע אולי עושה זאת ג’מל־פחה לא בלי הסכמתם של הגרמנים. הגרמנים המקומיים ודאי לא היו מצטערים אילו היינו יוצאים לגמרי מן הארץ. קשה להאמין, שהמצב הצבאי, הטכסיס המלחמתי, דורש לאחוז באמצעים קשים כאלה, וביותר אין אנו מאמינים כלל, שהממשלה עושה את הצעד הזה כדי להבטיח את חיינו מפחד אויב… מה לעשות, – וישיבות אינן חדלות ועצה אבדה ממנו…

ז' ניסן [30.3]    🔗

ישנתי הלילה שעות אחדת, אך שעות אחדות… עגלות המו רעשו כל הלילה על פני מרצפת האבנים ברחובות תל־אביב… המון של מהומה, שאון של מנוסה, קול פעמי הגלות…

בבוקר הדביק ועד העיר הכללי מודעות לבאר לפני הקהל את פרטי הפקודה של הגרוש. בפירוש נאמר שכל זמן קבוע לא נִתַּן, אבל מיעצים ומאיצים לצאת תיכף ומיד קודם שתאחז הממשלה באמצעים קשים לגרש את האנשים בחזקה. דברים ברורים. וכל ביאורים למותר. בלילה שעבר החליטות לשלוח צירים לפתח־תקוה ולגליל לתור את המקומות לפני המון הגולים המגורשים, וכאור הבוקר כבר יצאו השלוחים. כן החליטו להגיש בקשה אל הפחה,²¹ שעודנו יושב פה ועוד יִמָצֵא ימים אחדים, וזה יהיה תוכנה: ראשית, כי לא יעשו פדות בינינו ובין הגרמנים והאוסטרים והבולגרים, וכשם שלהם נותנים רשות להשאר בארץ על אחריותם, כך ירשו גם לנו להשאר על אחריותנו. שנית, כי יתנו לנו זמן, לכל־הפחות, שני שבועות, עד אשר נוכל לסדר את היציאה ההמונית הזאת, ועד אשר נמצא לנו מכשירי הובלה, סוסים ועגלות וגמלים, להעביר את הטף ואת הכבודה המעטה, שכל אחד מוכרח לקחת עמו, כמו אוכל נפש וכדומה; שלישית, כי לעניים ירשו גם כן להסתדר בארץ הגליל, התחתון והעליון, בסביבות טבריה וצפת, ולא לנוע ולנוד לחַמַה הרחוקה והשוממה מאין יהודים, ואשר הגלות הארוכה לשם, מהלך ימים רבים ושבועות, תרבה ביניהם חללים, וגורלם יהיה כגורל הארמנים הגולים, אשר ספו תמו בדרך לעשרות אלפים; רביעית, כי יתנו לשומרים מקרבנו, אנשים לא־צעירים, שעברו את גיל עבודת־הצבא, להשאר בשכונותינו ולשמור על הבתים והרכוש אשר בתוכם ולהיות בזה לעזר ולהועיל לשוטרי הממשלה ולשומריה, ולהקל בזה מעל הממשלה את טורח השמירה. – אנכי הצעתי, כי נכתוב בכתב הבקשה בפירוש את הנימוק, שלא יכריחו את עניינו ללכת לחמה ולא יפלו חללים כמו הארמנים. אנכי נותן ערך לזה כי נכתם עון הממשלה הטורקית בדבר הארמנים בעיני כל הארץ, ואולי תשוב ותנחם ממחשבתה לעשות כן גם ליהודים, ואולם הפוליטיקאים שלנו אמרו, כי זה אסור לכתוב, פן יהיה קצף על הכותבים.

מיכל היילפרין

– ים של דמעות… אין האנשים משתדלים, אין הם מבקשים, אך בלי אומר ודברים באים ומורידים דמע כמים. ואף אם ברזל הלב והעורקים מרוב הרגל נעשים נחושה, יש דמעות שאי־אפשר שלא תרעישנה מיתרי לבך עד היסוד, עד דכדוכה של נפש. בכה היום לפני חרש מיכל היילפרין, הנודע בתולדות “חבת ציון”, בהקדישו את כל הונו, והיה לו לא מעט לפי הערך, לטובת חבת ציון.²² צעיר עשיר ונכדו של הגאון מלבי"ם²³ חזה בהקיץ אל חלום תקותנו, ואת כל אשר היה לו נתן מחיר פתרון חלומו: את הונו, את כח עלומיו, את מיטב שנותיו, את משפחתו, את חיי המשפחה… בכחותיו החלשים לבדו נסה להגשים כל רעיון של תחיה אשר הבריק במחו. ויהי הראשון אשר קבל על עצמו להיות “שומר”.²⁴ שומר־לילה פשוט על הרכוש העברי, על הקנין העברי. הוא היה הראשון אשר נסה להגשים בחייו את העממיות, ויחי חיים פשוטים עד להתפשטות הגשמיות, חי²⁵ חיי עניים, לבש בגדים מטולאים, – וכל זה אך למען היות למופת ולמשל לאחינו, למען ישובו גם הם אל הטבע, אל החיים הפשוטים, ויוכלו להיות ולהתאזרח בארץ. אין מן הצורך לדבר על הקיצוניות במעשיו, במעשי צעיר משכיל ובן עשירים, על כל אי־הטבעיות שבכל דרכיו. הן הוא ולא אחר סבל מכל אלה. אבל סוף סוף הלא הנה מיכל היילפרין מצוין הוא, וגם הערבים יודעים אותו, מכבדים אותו. אדם כזה יכול להיות לסמל, לאיש “קדוש”, שהרוסים קורין блаженый,²⁶ אדם מאושר, מפני שהסתפקותו במועט עוברת כל גבול ומגיעה עד לשגעון. – והנה היילפרין זה בכה לפני היום והתאונן מר על גורלו: אשתו²⁷ חולה, ובידו אין במה לרפאותה, להובילה לטבריא. בנו²⁸ הוא אופיצר בצבא הטורקי ועליו גאותו, כי הלא אל אושר כזה התפלל תמיד, אבל אין לו במה לתמכו. ואני ידעתי את הטרגדיה הגדולה אשר בחיי משפחתו, כי בשנה זו עזבתו האשה ותקח מידו ספר־כריתות, מבלתי יכולת לסבול עוד מנהגיו ודרכיו. והוא בוכה לזכר מחלתה, והוא השח את רום עיניו ואת גאון רוחו ומבקש עזרה לטובת האשה הזאת. “הן היא אשה משכלת ועדינה – אמר לי – ואיך אוכל לראות ברעתה”. והוסיף: “הן באמת כבר באו הימים, שגם עלי לנוח מעט, ולא לבקש לי משמרות באיזה פרדס או כרם; כבר זקנתי מהיות לשומר, כבר עיפה נפשי”… והנה עוד היום כסף שמור לו, סכום לא קטן, איזו עשרות אלפי פרנק למשפחתו מונחים בסמולנסק. אבל המשבר בעוכריו, והוא סובל מחסור… איש עדין וצדיק אובד בעניו.

והשני בכה היום לפני בפגשו אותי ברחוב העיר – מנדל בייליס. בעיר מהומה ובכל חיינו מבוסה²⁹ שלמה, ובביתו אין לחם מאתמול… בייליס עוד לא למד לסדר את חייו ומעמד ביתו. כי יש אשר יהיה לו כסף רב – והוציא האיש יותר מכפי ערכו, מכפי צרכי החיים פה. בשום אופן אין האיש הזה יכול להשלים עם הרעיון, שגם עליו לשכוח מעט את אשר קרהו. אבל העובדא נשארת עובדא. בייליס טעם בארץ־ישראל טעם המחסור, – וזה מעליב אותו מאד. וזה בודאי עלבון לכולנו, חרפה לצבורנו. הבטיח לו אתמול מורשה היק"א³⁰ אלף פרנק, ועוד טרם נתן לו; והוא סבל מחסור. אבל כמה עתה אנשים בקרבנו, שאין אצלם גם הבטחה לא רק לאלף פרנק, אך גם לפרנקים אחדים! ואת זה קשה לאיש כבייליס להבין, והוא מתמוגג בדמעות. וקשה, מאד קשה היה לי לראות את הדמעות האלה. צר, צר לי… לבי, לבי על חללי עמי…

הפחה דחה את הבקשה לכל סעיפיה.³¹ הוא אמר למגישי הבקשה, שאין בידו שום כח והרמנא³² לשנות דבר מן הפקודה. לידו מסרו לגרש את התושבים על פי התנאים אשר שמו לפניו המושלים־הצבאיים, ואך בידי ג’מל־פחה לדחות את הגירוש, או לבטל את כל הגזרה. הוא אך שליח. אין הוא יכול גם למסור את הבקשה לג’מל־פחה. מגישי הבקשה יכולים בעצמם לשלוח טלגרמה, אך הוא אינו יכול לעשות גם את זאת.

לפי הפקודה יסגר גם בית החולים העירוני³³ של היהודים, וגם על החולים חלה גזרת הגרוש.

בנוה שלום, באחד מבתי־התפלה, ערכו אתמול לעת המנחה יום־כפור־קטן³⁴ והתפללו על בטול גזרת הגירוש… מספרים, שפתחו את ארון־הקדש, וזקני הנאספים קבלו עליהם שבועה לבלי ללכת, לבלי לעזוב את מקומותיהם ולא לצאת מן העיר. יש גם הגיון לזה, הן אין כל ספק, כי כל העניים והזקנים והחלשים היוצאים – יוצאים למות; יגועו בדרך, ימותו תחת כפת השמים, והלא יותר טוב למות פה, איש על מטתו, למות בעיר. מענין הדבר, שהפוליטיקאים שלנו אינם מעיזים גם לבקש, גם לדבר דברים קשים אל המושל, והזקנים אומרים פשוט למרוד, לבלי שמוע בקול הפקודה…

מוצאי שבת הגדול, ח' ניסן [31.3]    🔗

ועד ההגירה

כן גדול הוא השבת הזה, גדול מאד. ואף אם עוד שנים רבות נחיה, אף אם מאורעות כבירים יעברו עלינו, בכל זאת עד עולם לא נשכח את השבת הגדול הזה. – קמתי לפנות בוקר והלכתי להתפלל עם המנין הראשון. עוד אתמול, בערב שבת עם חשכה, נוסד “ועד ההגירה”,³⁵ ועד לארגן את הגירוש למצוא עגלות וגמלים ולהביא איזה סדר בהובלת חפצים ובשכירת בהמות ועגלות,³⁶ כי כבר פשט “העיט על הפגרים”, והעגלונים ובעלי הסוסים פושטים את העור. כחמשים פרנק בזהב,³⁷ זאת אומרת כמאתים פרנק בנייר, (והן כסף אחר אין בידינו) הרשו להם אחרים לקחת מיפו לפתח־תקוה, נסיעה של שתי שעות, בעד עגלה פשוטה, קרון למשא, עם זוג סוסים. ליודוויפול שכר עגלה למשפחתו להביאה למטולה, ומשלם מאתים ושמונים פר' זהב, שזה הוא לערך אלף פרנקים בנייר! ומה יעשו אלה שאין ידם משגת, והלא אלה המה הרבים! ולכן סדר ועד פתח־תקוה את הדבר וקצבו מחירים לגמלים ולסוסים ועגלות, ועשו סדר ידוע במסירת החבילות של המגורשים, וכן סדרו בפ"ת את ענין הדירות, כי נמצאו מבני פ"ת אשר העלו את מחיר חדרים בבתיהם עד למעלה ראש. עורבים נמצאים תמיד באשר חללים, והועד בפ"ת שם לב לסתום את פיהם. ואתמול הדביקו מודעות ע"ד הסדרים, שמצא ועד ההגירה לטוב לקבוע.

עוד בבוקר נודע לי, שהפחה צוה על מנהלי האפ"ק, הופין וגרזובסקי, לסגור את המחלקה של הבנק פה ולעבור לירושלם, זהו לא רשיון לעבור ירושלימה, רק פקודה למנהלים שילכו לשם. באופן זה נשאר גם שארית הישוב ביהודה בללי בנק, בלי המכשיר הממוני, שכל כך השפיע לטובה על מצבנו גם בעת המשבר והמלחמה. מובן, שעוד לא נואשנו, וכי גם בשבתם בירושלים ימצאו את הדרך לבוא במו"מ עם השארית פה, ביפו או בפתח־תקוה – זה תלוי במצב הענינים של ההגירה – ויסדרו איזו סוכנות של האפ"ק במקום אשר יראה להם המצב.³⁸ אבל לעת־עתה הבנק עובר ירושלימה, ואנו נשארים כולנו, המושבות והמגורשים בכל המקומות הקרובים אשר יאספום, בלי מקור ומוצא לכסף

גלות שלמה

בעשר לערך, בצאת העם מבית התפלה, נודע הדבר שההשתדלות של הקונסולים הנייטרלים עשתה “פרי”, פרי חדש, אשר עוד לא ראינו כמוהו בטורקיה, ואף כי בארץ ישראל. הפחה קבל פקודה להודיע, שכל הנתינים הנייטרלים יכולים להשאר בארץ, מלבד היהודים… המשפט “חוץ מן היהודים”,³⁹ שהיינו רגילים תמיד לשמוע אותו ברוסיא הקדושה, ואשר טורקיה התהללה תמיד בזה, שאין בחוקיה ובמשפטיה אף זכר לזה, – הנה יצא כדבר חוק עתה בנוגע אלינו, ובארץ־ישראל דוקא! הנתינים הספרדים והאמריקאים לא חפצו להאמין לשמועה כזו, וירוצו אל קונסוליהם, אבל יצאו בפחי נפש: חברך מית תאמין, ואכן אמת נכון הדבר: היהודים כולם מגורשים, והנוצרים יכולים להשאר… יהודים נתיני ספרד ואמריקא הם במספר רב בא"י, ביחוד הראשונים שנתרבו לרגלי המלחמה ועבודת הצבא למאות, ואנחנו קוינו שעל ידם יכולים היו להסתתר ולהסתדר גם יהודים אחרים. והנה…

עברו עוד שעה שתים, והנה הוה על הוה. גם הנתינים הגרמנים והאוסטרים, שעליהם הודיעה הפקודה בפירוש שהם יכולים להשאר בארץ, – גם בהם הפלו בין היהודים ובין לא־יהודים, ואך האחרונים יכולים להשאר בארץ, ועל היהודים להגרש כיתר אחיהם. זה הגדיל המהומה עד מאד. כי מלבד שרבים הם מאוסטרא־אונגרן בקרב היהודים פה, הנה נתוספו בחדשים האחרונים רבים מן היהודים, שנולדו ברוסיא באותם המקומות שנכבשו בזמן המלחמה ע"י צבאות גרמניה, ונכתבו גם הם בכתב התושבים, שעליהם שומרת החסות הגרמנית בארץ. לא היה יום בחדשים האחרונים, למיום שהתחדדה שאלת עבודת הצבא, שלא היה על הסופר ר' בנימין (יהושע רדלר־פלדמן) המקורב בקונסוליה הגרמנית פה, להשתדל לטובת זה או זו מן התושבים בא"י, שהיו להם תעודות מפולין הרוסית, מז’אמוט⁴⁰ וקורלאנד⁴¹ וגם ממחוז פינסק⁴² וממקומות ליטא, מכל השטח הנמצא עתה בידי הגרמנים, כי יתן להם הקונסול תעודה, שהם באמת ילידי המקומות האלה. עוד בערב שבת עם חשכה חתמתי להעיד לפני הקונסול הגרמני⁴³ על ישרת אנשים אחדים, שהגישו לו את תעודותיהם. והנה – כל התעודות הללו הבל המה, לא יועילו, כי הלא הנתינים הגרמנים האמתים, אם רק יהודים הם, מגורשים מן הארץ. הסיר ג’מל פחה את המסוה מעל פניו, והוא מכריז על פוליטיקה נגד בני עמנו בקול גדול, ולא עוד יתבושש! מה לעשות, מה לעשות? היתה כעין תסיסה קטנה, ודוקא לא מקרב הצעירים, לבלי לצאת מן הארץ ולא לשמוע אל הפקודה הזאת. להקהל יחד ולעמוד על נפשנו, עד אשר יבואו ברובים ובנשק להרוג אותנו, כי הלא טוב מותנו פה, מלגווע על כל דרכים באין כל. והן לא את כלם יהרגו השוטרים והחילים, וגם הגירוש ישחית בקרבנו רב מן הרעב ומן המחלות הרבות אשר ימצאונו בגלותנו, ולמה לא נתיצב כצר נגד צוררינו וננסה להשיב מכה אל לבות רודפינו כח? ואולי ינחם ג’מל פחה ברגע האחרון, אם יראה כי אין התושבים המגורשים נכנעים, וכי אין היהודים נכונים להיות כצאן טבחה, ואולי יפחד סוף־סוף מפני האחריות הגדולה, שהוא לקח עליו ברגע קצף וזדון־לב? אבל, כמובן, זה היה רעיון בן־רגע, תסיסה חרישית ומלאה כעס אין־אונים, וסוף־סוף מה יעשה עדר, ואיך יתיצבו כבשים נגד זאבי ערבות?…

במשך היום נודע, כי בין האינסטרוקציות שקבל הפחה הירושלמי, היושב פה כל הזמן, ואשר לו, ולא למפקד הצבאי מסרו את דבר הוצאת פקודת הגירוש אל הפועל, – כי בין הפקודות שקבל אתמול נמצא רשיון לפתח־תקוה, לכל בעל הנטיעות. הפחה דורש מספרים ע"ד בעלי הפרדסים והנטיעות. ומר בריל ומר קרוזה תיכף נגשו לסדר רשימה של כל בעלי הפרדסים והכרמים והשקדים מן היהודים, כמו שנגשו לסדר רשימה כזו גם הערבים. אבל מי יודע, אם תקום מזה איזו תשועה לנו, אם לא יוסיף ללכת בדרך השנאה לישראל גם במקרה הזה, ויתיר לבעלי הנטיעות כולם להשאר בארץ אך חוץ מן היהודים, ועוד זאת: הן על דרך החוק הפורמלי, בדרשו מאת אדוני הנטיעות מן היהודים גם על דרך החוק הפורמלי, בדרשו מאת אדוני הנטיעות את כתבי־אחוזותיהם בערכאות, את הקושנים בלע"ז, – והלא כמעט כל מושבותינו הקרקעות נרשמו על שמות אחרים ולבעלי הפרדסים והנחלאות אך שטרי־מכירה כתובים עברית ומאושרים בספרי האחוזה והשעבוד של ועדי המושבה, וכתבי־אחוזה רשמיים ישנם אך לאחדים במושבה, ואז מה תהיה עלינו? ובכלל, אם הגירוש הוא כללי, הלא גם אחדים “מאושרים”, אשר יזכו לחנינה, לא יחפצו להשתמש בחנינה ובחסד, בעת אשר החמה נתכה על כל יתר אחיהם, וגם האם יוכלו מתי מספר להשאר בעיר או במושבה, וכל אחיו ושכניו אין עמהם?!…

וכל הלילה וכל יום שבת עמדו עגלות טעונות משא וחפצים ואנשים ונשים צרורותיהם בידיהם ונכונים ללכת. הד"ר טורוב, מנהל ביה"מ לבנות, נסע לראש־פנה, ועוד רבים מתכוננים ללכת אל הגליל, מפחד פן יגורשו גם מן המושבות אחר־כן. לא נחה אף רגל בבית כל היום, וכולם נדו ונעו בחוצות והתאספו קבוצות קבוצות, כל יד נרפה וכל ברך כושל וכל עין תועה לבקש עצה ועזרה; אך אין עצה ועזרה נכחדה…

לפנות ערב שב בריל מן העיר ובידו רשיון מאת הפחה לנסוע ירושלימה אל ג’מל־פחה, גם רפורט טוב נתן בידו, והוא הולך ומנסה להשתדל. מה יעשה, מה יצלח בידו? מי יגיד!… הוא נוסע תיכף.

אלכה לי לישון. – אישן עוד לילה אחד במטתי בחדר משכבי, טרם יהיה עלי להתגולל בבתים זרים אשר יאספו אותי ואת ביתי. וכי הלא עוד רבים, רבים, יקנאו כי הלא אנחנו הן בודאי נמצא מחסה וגם אמצעי כסף; אבל מה יעשו, מה ימצא את המון האומללים, שידיהם ריקות ואדם אין אשר ידאג להם, ואינם יודעים מי ירחם עליהם!… וגדול כאבי עד מאד, ואני יודע כי רק יגון ואנחה ימצאוני במטתי על משכבי ושנתי תדד מעיני… ככלב נדח הרגשתי את עצמי כל היום, הסתתרתי בחדרי ביתי וקראתי ספרים מספרים שונים, שנים ישנות של “האסיף”⁴⁴ ושל קובצים שכבר שכחתים מקרוא בהם. הן ידעתי, כי עוד מעט ועלי יהיה להפרד מכל רעי אלה, אשר עשרות בשנים התהלכו עמי: העברתי אותם עוד מעיר מולדתי לפטרבורג, משם לכל המקומות ברוסיא, וגם הבאתי אותם לארץ ישראל, – ועתה אני גולה מארצי, ומי יודע אם אשוב עוד לראות חברי ועוזרי אלה?…

אשוב!!!

ג’מל־פחה לא ישוב לראות את ארץ־ישראל, ואנחנו נשוב! כן נשוב! בלי ספק. עם־עולם אנחנו, וכבר ראינו כאלה, גם הנסיך הגדול ניקולי בן־ניקולי,⁴⁵ ברוסיא הראה לפני שנתים “גבורות” כמו אלה, וינחל “נצחונות” על בני ישראל בזאמוט וקורלנד.⁴⁶ זה היה לפני שנתים והנה עתה? עתה הנסיך הגדול נפל מנסיכותו הגדולה, ומי יודע את אשר יקרנו עוד, וכל כבוד המלכות גלה ממנו ומבית רומנוב, והיהודים ברוסיא עומדים על מפתן חירות גמורה.⁴⁷ עליונים ירדו תהומות ואבן ישראל תתנוצץ כמו נוגה. כך היה וכך יהיה, – יהיה גם עם צוררינו פה. ישראל יעשה חיל בארצו על אף כל מושל זדון ולמרות קצפו, יעשה, יעשה!

אשוב!!!

ולעת עתה – בעוד ששה ימים יהיה הפסח. ואין איש מאתנו יודע את המקום אשר “יחוג” שם את חג חרותנו, – “חג חרותנו”, בימי גרושנו מארצנו…

ט' ניסן. [1.4]    🔗

ימי חרדות

כל היום מלא חרדות. לא כמשוגעים, אלא למשוגעים ממש היו האנשים. מלאים רוגז. סדר העצבים שבת כולו. עוד היה חצי חושך בחוץ כשקמתי והתלבשתי. כל הבוקר עבדנו אני ובני ביתי להביא את הספריה שלי ואת הספרים של רעי הד"ר לוריא, שעזבם בביתי בעת שגרשוהו לפני שנה וחצי. הן הספרים הם כל חלקו מכל עמלו במשך ימי חייו, אשר אספם אחד אחד, ולמה יתעללו בהם שונאינו. החבאתי גם אותם למשמרת עד אשר ירחם ד' וישיב את שבותנו. את החפצים השונים הורדתי אל המרתף וסתמנו באבנים את החלונות ואת פתח הדלת.

בשעה העשירית כבר היו פה מורשי המושבות השונות, שנקראו מאת “ועד ההגירה” לבוא ליפו. הם גם לא ידעו את הגזירות מאתמול, כי היהודים נבדלו לגירוש מהנתינים הנייטרלים וגם הידידותיים, הגרמנים והאוסטרים.⁴⁸ עיקר השאלה היה, איך לסדר את תכנית ההגירה ולהשיג את האמצעים הנחוצים בשביל הגירוש במסע הראשון, במשך עשרת ימים עד אחר כלות הפסח. עלינו לתמוך בידי אלף משפחות עניות, כחמשת אלפי נפש, בכל המון העניים והחלשים בכל המובנים, שועד העיר רושם אותם זה כבר בתור נצרכים לקמחא דפסחא.⁴⁹ להעביר את העניים האלה ולהביאם עד התחנה הראשונה, עד פתח־תקוה, ולכלכלם שם במשך עשרת הימים שעד אחר הפסח, נחוצים כשלשת אלפים לירות נייר, שאך החלק הרביעי מזה נקבל זהב כשנבוא לפרוט אותן. והלא בעד הקמח והאוכל והשעורה לבהמות נחוץ לשלם בזהב, ומחיר הלירה ירד במשך הימים האלה, ימי החרס⁵⁰ והמהומה, עד תשעה בישליקים הלירה! מאין לקחת את הכסף הזה? על מדוכה זו ישבנו כל הבוקר. והנה סכום כזה ישנו בועד העזרה האמריקאית, אבל הוא שייך ברובו למושבות, שהן לוקחות 52% מהתקציבים, ויפו מקבלת רק 48 אחוזים,⁵¹ והמושבות אינן רוצות לוותר, אינן יכולות לותר על חלקן לטובת יפו גם עתה. באי־כחן טוענים, שאין גם המושבות בטוחים כלל, שהלא הגזרה באמת חלה גם על המושבות במחוז יפו, ולפי דברי מר מאירוביץ, ראש ועד ההסתדרות של המושבות, כבר הודיע המודיר מרמלה לודי־חנין⁵² ולבאר יעקב, כי על יושביהן להגרש. על דברינו, שעתה יפו נהרסת וחדלה להיות, ולכן לא צריכה להיות כלל איזו חלוקה בין יפו ובין המושבות, ורק יש כולל יהודה אחד, – השיבו מורשי המושבות שאין הם מתנגדים לזה כלל, וכי גם הם חושבים כבר עתה מחשבות איך לסדר את ההגירה מתוך המושבות,⁵³ אחרי שההגירה חלה על כל בני ישראל. יהיה ועד אחד וינהל את כל דבר הגירוש, אך ישמור על הכספים ואל יוציאם כולם לטובת הגולים עתה מיפו באופן שלא ישאר ליום, אשר יהיה גם על בני המושבות להסתדר לגולה.

הד"ר טהון הודיע, כי את הכסף הנחוץ עוד ישיג גם היום, וכי על ועד ההגירה לעבוד את עבודתו.⁵⁴ המושבות שלחו עגלות עד כמה שיכלו. וגם המושבה הרחוקה קוסטיניה⁵⁵ שלחה את כל עגלותיה ליפו. ובעת אשר עגלוני פתח־תקוה העשירה אינם בושים לפשוט את העור מעל הגולים ולדרשו שלשים־ארבעים פרנק וגם יותר בעד עגלה מיפו, הנה בני קוסטיניה העניים מבקשים רק 15 פרנק ליום, כמחיר השעורה הנחוצה למאכל הבהמות. בקושי גדול עלה הדבר לראשי פ"ת לקצוב את מחיר העגלה לעשרים וחמשה פר' (הכתוב מדבר רק זהב) וגם זה בתנאים מתנאים שונים ורק למסע אחד מיפו לפ"ת. ומחיר העגלות לזכרון וכדומה – נורא גם לרשום.

החכם־באשי הודיע, שהפחה אמר לו שהוא ביחד עם ראשי יתר הדתות ילך ירושלימה. אין יודעים עוד, אם זאת היא פקודה או רשיון. אם באופן האחרון הביעה האספה את רצונה, כי החכם־באשי ילך עם כל הגולה יחד ויתענה באשר יתענו בני קהל ישראל. גם בדרך יוכל לפעמים חכם־באשי להיות למועיל, וגם יש לזה ערך רוחני ידוע. הוא הסכים לרעיון הזה.

ועד ההגירה נמצא בידי הצעירים, והם סדרו קבוצה של עשרים איש שעמידו במרחק ידוע לאורך הדרך מיפו עד פ"ת לשמור על העגלות והחפצים שלא יגנבום, והמשמרות האלה יכולים לשמש גם לפוסטה חיה בין יפו לפ"ת ולא יצטרכו לשלוח שלוחים ורצים לכל דבר.⁵⁶ והרחובות מלאים עגלות וחפצים, והדוחק בועד העגלות רב מאד, כי מחר, יום השני, לעת ערב נקבע המועד לצאת. אמנם יש מבטיחים כי הכריזו וקבעו את הזמן רק בשביל הערבים, שהם זזים ממקומותיהם בעצלתים, והכַרָז בא לזרז אותם, אבל למיחש טבעי, ואין איש מאתנו חפץ לחכות עד אשר יבאו לגרש אותו בחוזק יד.

והזרם הולך אל המושבות, וביחוד לפתח־תקוה. אבל… אך זה עתה בשעה הרביעית לפנות ערב, הדביק המוכתר לעדת ישראל ביפו⁵⁷ לבלי ללכת לפתח־תקוה, שדינה כיפו, וכי יגרשו גם משם, ועוד יעוררו משפט צבא נגד הנכנסים, כדין הנכנסים בלי רשות למקום אזור הצבא בסנגַ’ק ירושלים. אבל אין הקהל משגיח לע"ע במודעה זו, ונמצאו גם כאלה שקרעו את המודעה מעל העמודים, כאילו במניפסטציה כזו אפשר להועיל.

את שמירת השכונה אחרי צאתנו עוד לא סדרו. לדאבוננו ולאסוננו בנינו את בתינו בתל־אביב באופן אירופי, ולא כמו שנוהגים הערבים לשום בריחי ברזל על דלתותיהם ושבכות ברזל בחלונותיהם. אנו הלא החלטנו לחיות אנשים חפשים בארץ, ומפני שוד ורצח וגנבים לא פחדנו, כי סדרנו שמירה מעולה מראשית הוסד השכונה. וכל רע לא קרה לנו כמעט כל הזמן. דלתותינו זכוכית וחלונותינו אך תרסי עץ להם מפני קרני השמש, ולא מפני גנבים ושודדים פחדנו. עתה הנה עלינו לעזוב את בתינו ואת הרהיטים בתוכם ואת רוב חפצינו וכלינו. כי הלא אך מעט נוכל לקחת לרגל הגלות, – ומי ישמור על זה? “הממשלה”, – אבל מה נאמר ומה נדבר! טוב היה לו היו הגרמנים הנוצרים מקבלים עליהם את התפקיד הזה, אבל מי יודע אם יחפצו.

יוד ניסן [2.4]    🔗

אין יפו!…

“היתה יפו ואיננה, ושירת חייה באמצע נפסקה”,⁵⁸ אפשר לומר בסגנונו של ביאליק. היתה קהלה מסודרה שהראתה כשרונות־הסתדרות יוצאים מן הרגיל, כשרונות בלתי מצויים. גם עתה, בשעת חירום, בזמן המלחמה, ידעה הקהלה הזאת להתארגן ולסדר את כל עניניה וצרכי ציבורה. לרגלי המלחמה והמשבר אשר לרגלה נתדלדלה הקהילה מאד, כי כמעט כל תושביה מבקשים עזר ותמיכה, כי קרוביהם רחוקים מהם וכמה משפחות אמידות זקוקות לתמיכה. כחמשת אלפים נפש בני קהילת ישראל ביפו קבלו מצות מקופת הצדקה של “קמחא דפסחא”, ובתוכם היו רבים שקבלו אמנם בהקפה לשלם כשירחיב ד' את גבולם אחר המלחמה, אבל את הצורך הגדול הזה היינו מוכרחים למלא, – ומי היו הנותנים? רק כמאתים בע"ב השתתפו בנדבות לקמחא דפסחא, והקופה הספיקה לאסוף מן השארית הנמצאה הזאת כשש מאות לירות, כשלשה עשר אלף פרנק מאת מאתים איש, וזה אחרי שלפני חודש ימים קבלו מאתנו לטובת “הבנק הטורקי”, וזה היה בימי ההוצאות הנוראות להפטר בעבודת הצבא! אות ומופת זה עד כמה מפותחה בקהילת ישראל ביפו העבודה הציבורית, הדיסציפלינה הציבורית, המחוללת נפלאות.

ועדה כזאת נהרסת בזדון לב של שליט עריץ שאין מעצור לרוחו, מפני שכך עלה ברצונו. החלטנו אתמול לצאת עם הגולה יחד עם כל מוסדותינו הצבוריים, מוסדות העזרה, בכל מקום אשר יסע העם ימצאו שם גם ועד המכולת, גם הועד האמריקאי, גם מורשה המשרד הארצי־ישראלי, גם סוכנות של האפ"ק. כל מוסד לדגלו יסע ויחנה באשר יסע ויחנה העם היוצא בגולה. התחנה הראשונה היא פתח־תקוה, ונשלחו לשם מן המחסן חטה וקמח וכל צרכי אוכל שהיו ברשותו של ועד־המכולת. ואם יגרשונו גם משם ונלך הלאה, אז יחד אתנו יעברו גם המוסדות, למען תוכל העזרה הצבורית להשכין את שכינתה בכל מקום קרוב אל הנצרכים.

שבע בבוקר. הרחובות מלאים עגלות וגמלים. מחדרה באו עשרים עגלות וגם מזכרון יעקב. אומרים שעוד היום יבאו בני הגליל התחתון וששים עגלות עמהם, אז יקל מעט הדבר ויחדלו בני פתח־תקוה וגם האכרים בראשון שלהם סוסים לפשוט את העור מעל עצמות הגולים ולקחת מאתים פרנק זהב במחיר עגלה מיפו עד זכרון וכדומה מקחים נוראים כאלה. העסקנים טרודים ונפשותיהם פזורות, ועת לאנשי און לעשות כל הטוב בעיניהם. בשבילם אין כל תקנות והחלטות ופסקי הועד, ועוד יזָכרו להם מעשיהם אלה כבוא פקודתם. פקֹד יפקֹד הישוב אותם בעת שלום ומנוחה בקרוב.

בעשר הגיעה ידיעה מהעיר, שהיום יבוא ליפו ג’מל־פחה. התאספו העסקנים לדון אם לבוא לפניו ומה לדבר אליו. הכבוד הלאומי דרש, שראשי העדה יתיצבו לפניו ויאמרו לו את אשר בלבם, אתא אשר יכול להיות בלב בני ישראל בהגלותם מארץ־ישראל; בכל אופן לא יכלו ראשי העדה ללכת אל האיש, הנוטה לנו עריצות ולהפרד ממנו בברכה ובשלום. לבקש ממנו דבר קבוע ומסוים לא טוב. הנסיון למד אותנו, שעם האיש הזה צריכים להתהלך בזהירות, ויש אשר מפינו ילמד להעיק ולהצר לנו. הן אם נבקש ממנו לתת לנו לגור במושבות, אז אפשר מאד שיתן פקודה נוספת ומפורשת לגרשנו גם מן המושבות, מה שהוא עתה אך בכללא ולא בפירוש איתמר.⁵⁹ אם נאמר לו, שיתן לנו מקום בין טבריא ובין צפת, אזי דוקא יאסור עלינו להתרכז במקום אחד, ותיכף יאסור עלינו את כל הגליל. בכלל, מי יודע את אשר בלבו עלינו, ולכן עלינו לבקש ממנו רק הקלות כלליות, לסתום את בקשתנו, ואז יוכלו כבר פקידי המקום לתת ביאורים יותר מתאימים לחפצנו. לא צריכים, לדעת רבים מן הנאספים, לבקש ממנו עזר ותמיכה לעניים וגם רשיון לסדר את הגירוש, עזרה לעניים יבטיח, אבל אנחנו הלא יודעים שכל הבטחותיו תוהו ותמיכת הממשלה בידי עניים וזקנים איננה שוה כלום, ורשיון, להסתדר אסור לבקש ממנו, יען כי מפחד האיש הזה מפני כל הסתדרות שלנו, והוא כל הזמן רודף באף את הסתדרותנו הצבורית ואת כל העומדים בראשה. החכם־באשי אמר, שהוא ילך רק אם יזמינו אותו. אין לו ללמוד עתה מן המופתי, ראש הדת המושלמית, יען כי המופתי של עכשיו ביפו איננו הנבחר מבני עדתו, ורק נמנה מאת ג’מל־פחה, “מופתי מטעם הממשלה”, שאין לו ערך.⁶⁰

עודם יושבים ומתוכחים, והנה בא הד"ר שרמן ומסר בשם הפחה,, שנדחה יום הגירוש עד יום שני הבא ג' דפסח, 9 אפריל. ברוך ד' רגע־רגע!

תיכף נפוצה הבשורה בכל כנפות השכונה. כרגע חדלו המריבות והקטטות וכל הסכסוכים עם בעלי העגלות. רבים מן העגלונים, אשר בתקיפותם העלו את שער עגלותיהם למעלה ראש, נשארו פתאם כמו אותה הכפרית שהביא בערב יום־כפור לעירה קטנה תרנגול לבן, ויהודים קפצו על הסחורה הזאת והעלו את מחיר התרנגול, הנחוץ ל"כפרות⁶¹", איש על גבי חברו עד לאין קץ. הכפרית עמדה וחכתה עד אשר ירבו עוד ועוד במחיר תרנגולה. והיה שמה פקח אחד ונגש אל הכפרית ויקח את התרנגול מידה ויסובב אותו על ראשו אחת ושתים ושלש – וילך לו. ואחריו, כמובן, הלכו כל המתחרים לקנותו מפני שהתרנגול נעשה לכלי אין חפץ בו. הגמלים ואחדים מן העגלונים תיכף הורידו את המחיר, ונמצאו גם כאלה שהיו מוכרחים לשוב ריקם, כי כל מי שעוד לא הריק את ביתו ונשארו אצלו חפצים נחוצים החליט להשאר עד היום הקבוע ביפו, ולבלי ללכת אל המושבה, במקום שנהיה כולנו צפופים ודחוקים מאד.

בצהרים שבו החכם־באשי ודיזינגוף מאת הפחה, הדביקו מודעה שאמנם הגירוש נדחה עד יום ב' דחוה"פ 9 אפריל. עוד הורשה לכל בעלי הנטיעות, למי שיש שטח גדול לשבת באחוזתו, לשלשה אנשים, ולמי שפרדסו, כרמו או גן השקדים שלו הוא קטן רשאי לשבת גם כן באחוזתו אך הוא לבדו בלי משפחתו. כל הנתינים הנייטרלים, הידידותיים וגם הרומינים⁶² בלי הבדל דת חפשים ללכת גם ירושלימה אך לעזוב את יפו ומחוזה מחויבים כלם. הרושם שקבלו החכם־באשי ודיזינגוף הוא, שעוד אפשר להשיג איזו הקלות, וגם הפחה אמר להם שכאשר יבוא בקרוב ג’מל פחה יבואו ויתיצבו לפניו. אחרי הצהרים הלכו החכם־באשי ודיזינהוף העירה. בינתים שב מירושלים גם מר בריל, מורשה יק"א, הוא התיצב בירושלם לפני ג’מל פחה, ויתחנן מלפניו על העבודה הישובית, שלא יתן ולא ישלח לאבדון עבודה של שלשים וחמש שנה, עבודה שהנדיב רוטשילד השקיע בה כל כך הרבה עמל ועבודה. על זה ענה לו ג’מל־פחה, שהמלחמה היא מלחמה, עליו לעשות את כל הנחוץ להגן על המולדת, וכי לו ישב פה רוטשילד בעצמו, היה גם הוא משתדל להקריב את העבודה לטובת המולדת. הוא צוה לעזוב את היקב בראשון לציון, מפני שישלחו את היין לפנים הארץ ולא יפול היין הטוב בידי השונאים; הוא הרשה גם לפלחים אשר להם שדה זרע, להשאר ולשמור על שדותיהם, וכן על בתי־הספר החקלאים, “מקוה ישראל” ולטרון, מפני שהתבואה נחוצה לנו; וכן עושה הוא כל ההקלות האפשריות בשביל בעלי הפרדסים, הכרמים והשקדים.

ומסע העגלות הלך לו כל היום כסדרו, אך לא באותו השאון והחפזון והמהומה של הבוקר ושל יום אתמול.

הקונסול הגרמני וכעסו של ג’מל

בצהרים נודע עוד מאורע אחד מעציב מאד. הקונסול הגרמני שאבינגר היה אתמול⁶³ אצל הפחה וידבר עמו קשות על הפקודה, העושה הבדל בין נתיני גרמניה היהודים ובין הנתינים הנוצרים. אין גרמניה יודעת להבדיל בין יהודי ונוצרי בחוקיה, ולכן אמר הקונסול, שהוא אינו יכול להרשות זאת לעשות לנתיני ממלכתו גם פה. פרטי השיחה אין אני יודע, אבל הדברים ביניהם היו קשים, וכפי הנראה פלטו שפתי הקונסול, שהוא איש ישר ומתנהג בידידות עם היהודים, דברים מרים נגד ג’מל־פחה. הפחה מצא חובה לעצמו למסור את הדברים לאדונו, ואומרים שהקונסול יאבד את משרתו לרגלי זה. זה גרם לנו צער גדול, כי היה הקונסול הזה טוב ומיטיב ליהודים, וכל אשר אך היה בידו לעשות לטובתם עשה בחפץ לב.⁶⁴

ג’מל לא אנטישמי, רק אנטי ציוני

לפנות ערב שבו מאת פני ג’מל־פחה. התיצבו לפניו רבים מבני העיר, גם המושלימים והנוצרים, אך כל שיחתו היתה כמעט אל ראשי היהודים. הוא אמר להם, שמפני סבות מלחמה יהיה אולי מוכרח להחריב את יפו, ולכן עליו לטהר את העיר מן התושבים, כאשר כן עשו רבים מן העמים הנלחמים לערי אירופה, והוא מצוה בעוד מועד שילכו התושבים ויעזבו את העיר. באמת אין זמן, אך מפני חג הפסח ליהודים, הוא נותן אך להם רשות להשאר עד יום ב' שבוע הבא. אבל אין הוא יכול להבטיח כי באמת ישארו התושבים בתוך בתיהם עד הזמן ההוא, יען כי כל זה תלוי בהתפתחות מאורעות המלחמה, הן אין השונא משגיח בפסח. השונא יוכל לבוא גם מצד הים, אבל צריכים להיות זריזים, וכל הזריז נשכר. בשום אופן אין בזה איזה יחס לא־טוב אל היהודים, איזו מחשבה אנטישמית. “חלילה לי להיות אנטישמי, אני אך נגד הציוניות. אני יודע שנמצאים כאלה, החפצים להכניס בלב היהודים, שאני שונא להם, ולכן אני מבקש מכם – אמר ג’מל־פחה – שתגידו לקהל ותודיעו להם, שרק הגנת המולדת מטילה עלי החובה לטהר את העיר. תשתדלו להוציא כל דבר חפץ, תמהרו את הדבר לעשות, כי לא בידנו לקבוע זמן האחרון”. ואל הפחה אמר, כי בפרטים יכנס עם ראשי העדה לסדר את הדברים. לא עוררו שום שאלות ע"ד המושבות, כי כפי היוצא מפורש דינן של המושבות כדין יפו, ורשות נתונה אך בתנאים ידועים לבעלי פרדסים, כרמים ושקדים ולבעלי שדות תבואה.

באותו מעמד היו: החכם־באשי,⁶⁵ בריל, קרוזה, דיזינגוף, מאירוביץ. הוא הבטיח לתת רכבות להובלת תפוחי־זהב ויין לדמשק, וגם רשיון לאנשים ללכת הלוך־ושוב לדמשק כדי לסדר את משלוח הכספים. גם הרשה למר בריל להשאר ביפו, ולמר דיזינגוף להתישב בפתח־תקוה ולבקר את תל־אביב בכל עת שירצה.

הרושם הכללי של הבקור היה, שאמנם אין לג’מל־פחה יחס של שנאה מיוחדת אלינו, וכי עם היהודים איננו עם חרמו, וכי גם השתדל לתקן באיזה דבר, באיזו קוים קטנים, את תעצומות הפקודות הראשונות, שהיו כמו נגד היהודים ביחוד. אבל יחד עם זה הוברר, שהוחלט להלחם עם האנגלים ביפו וכי ישתדל להרוס את העיר קודם שתפול בידי האויב, יהרוס בלי חמלה… הוא יעץ לנו להוציא ולהעביר את הקולקציות של הגימנסיה ואת כל מה שאפשר להציל, “כי את אשר תוציאו ותעבירו – זה שלכם, ואת הנותר פה – מי יודע?” אומרים, שגם מעזה העיר לא נשאר אבן על אבן, ויחריבו אם את יפו למען לא תהיה לשלל בידי האויב על בתיה ובניניה, וכי תהיה מנת חלקם מפולת וחורבן. זה הגדיל את יגוננו מאד… הן אך מעט, אך חלק קטן מכל חפצינו אנו לוקחים אתנו, כפי אשר נוכל אנחנו ובעירנו שאת, ואת כל הרהיטים וכל הבית, את כל אשר רכשנו לנו איש איש במשך ימי חייו, אנו עוזבים פה, בתקותנו כי כבוא גנבים ושודדים, בהתנפל חילים פראים, או פלחים ישלחו יד, או בידואים יבואו וישדדו, אז הלא יקחו דים וברהיטים כבדים ובספרים בשפות לא־ידעו ובכל יתר הדברים שאין להם חפץ ואין להם כל ערך בעיניהם לא יגעו לרעה. וקוינו, כי אף אם ישיתו קציר לכל אלה, הנה עוד ישארו בתינו אשר בנינו, ובשוב ד' את שבותנו מצוא נמצא, לכל הפחות, את הבתים אשר בנינו לנו, את כתלי הקנים אשר בעמל אין־מספר העמדנו – – והנה מודיע לנו ג’מל, שהרוס יהרוס בכח את כל אלה…

“היתה יפו ואיננה,ושירת חייה באמצע נפסקה”…

י"א ניסן. [3.4]    🔗

אם כי אתמול כאילו השתדל ג’מל פחה להמתיק את אשר פקד לענות, ולהוציא מלבם של היהודים שפקודתו מכוונת כנגדם, והפקודות האחרונות, משוות את יהודים ולא־יהודים, – בכל זאת העוקץ כמו נשאר בלב החולה, השותת דם מעולם… ובתור יהודים או אנשים סתם, – האם באמת יש נפקא מינא בדבר, כשהחרב מונחת על הצואר, אם היא פגומה או לטושה, אם בררו לנו מיתה יפה, או מנוולת… אנו גולים, אנו נהרסים ונחרבים, לאלפים. אנשים יוצאים בגולה, בלי דעת את המקום אשר שם יניחו את ראשיהם מחר, בלי כל בטחון אם ימצאו מחר אוכל לנפשם ולנפש עולליהם. כמעט כל הזרם הולך לפתח־תקוה, – אבל הן בפירוש אסרו הפקודות עלינו את כל המושבות ביהודה. בפירוש ובדברים ברורים מאד כתובה הפקודה, כי רק על הזורעים ועל בעלי הנטיעות להשאר וגם אלה האחרונים, – אך המה ולא משפחותיהם עמהם, ובכן פתח־תקוה מה היא כי אנו באים אליה, כי אנו הולכים שמה?… היום כבר באו ידיעות שאנשים רבים לנו הלילה בפ"ת על הארץ בלי תקרה מעל ראשם. אז תבאנה המחלות. הד"ר קריגר⁶⁶ עשה אתמול בלילה את חשבונות העזרה המדיצינית, שעלינו להכין לנו, לקחת אתנו בדרך לעזרת מחנות הגולים. והנה לפי השערתו ירבו החלשים והחולים עד מאד בדרך, והוא בטא מספר נורא ומחריד לנו. לפי דבריו, תאכלנה המחלות בקרב מחנה הגולים כעשרים וחמשה אחוזים מן הגולים!.. אֵל נא, רפא נא, נצור את עמך וצו על רוחות ארצך לשמור עלינו, רחם נא וזכור ואל תשכח, כי בארצך אנו יושבים, ואנו עמך, ואת נחלתך אנו שומרים, ועליה אנחנו גולים…

לאט, לאט היגונים

החליטו אתמול לבלי לדחוק בחזקה את זרם ההגירה, ולתת ידים לכל הרוצה להשתמש ברשיון ולהשאר פה את הפסח עד ג' דחוה"מ⁶⁷ לשבת על מקומו. את מכון ההשקאה הכללית בתל־אביב יוסיפו לנהל כמקודם, בפרט שיש פחם מן המוכן, ואת ההוצאות הנחוצות עתה לכלכלת השכונה יקחו מאת קופת ההגירה הכללית, או המשרד הא"י יתן, כי הלא אין איש מאזרחי תל־אביב אשר יכניס עתה תרומתו להוצאת השכונה. כן הוחלט להשתדל, עד כמה שאפשר, לתמוך בידי אלה היכולים תיכף ללכת מחוץ לגבולי סנגַ’ק ירושלים ומחוז יפו, אל האזור שאין האיסור חל עליו, וכל ההולך תיכף ישר אל הגליל תבוא עליו ברכה. לעת־עתה אין ביד ועד ההגירה סכומים רק לכלכל את ההגירה עד התחנה הראשונה פתח־תקוה, ואין יודע, או להפך, כבר רואים ויודעים, את כל הקושי אשר ימצאנו בהיות עלינו להעביר את הזרם הלאה, מחוץ לפתח־תקוה.

היום בבוקר נסע הפחה הירושלמי, ואת דבר הגירוש מסר לפקיד הג’נדרמריה ביחד עם הקימקם המקומי. – אחר הצהרים נסעו לפתח־תקוה חברי ועד ההגירה דיזינגוף ויפה, לראות את הנעשה שם. לשני החברים האלה יש רשות לגור בקביעות בפתח־תקוה. לראשון ע"פ רשיונו של ג’מל פחה, והשני הוא מנהל וראש החברה להשקאה בפתח־תקוה, ועל פי בקשת המהנדס ווילבושביץ⁶⁸ הרשה ג’מל־פחה לשני אנשים להרשם בין החיילים, שעליהם לנהל ולשמור על ההשקאה.⁶⁹

ברחתי מפני עצמי

בצהרים ברחתי מתל־אביב מבלתי יכולת לראות את מראות הגלות והגירוש, ובמשך שעתים התהלכתי ברחובות נוה־צדק, נוה־שלום ויתר השכונות עד בואי למרכז העיר, לרחוב הגדול. יפו שלנו, יפו העברית, כמעט נתרוקנה. אך פה ושם ראיתי עוד בתים מיושבים, ומשפחות עמוסות חפצים וכלי בית, אבל הבתים ברובם הגדול ריקים מיושביהם. כמעט כל החנויות של היהודים סגורות. כל חנות פתוחה – לא לנו היא. הערבים כמו יושבים על מקומותיהם בחנויותיהם. במרכז העיר, על יד הסריה, נתמעט אמנם השאון מכפי הרגיל, אבל שם עוד המון שוקק, כמעט כמו תמיד. פגשתי ברחוב העיר את האגרונום ווילקנסקי: הוא הולך לבית הדפוס של אתין (סעדיה שושן־אדום),⁷⁰ במקום שהוא גומר להדפיס שני ספרים מן הספריה החקלאית.⁷¹ למי ובשביל מי הם עתה?… הזקן רבי א. ז. רבינוביץ נסע אתמול לחדרה, ויקח את כתביו עמו, ויעמיס על העגלה גם את חלקי הירושלמי. גבאי בית־הכנסת רבי שמחה גולדברג הלך להרטוב, לאחוזת נחלתו של קרובו י"ל גולדברג חביבנו הווילנאי. עגלה וסוסים לקחתו שלחו, אבל סוף סוף הסוסים עתה חלשים ועצלים, ועל הזקן ואשתו היה ללכת רגלי כמעט… את ספרי התורה מבתי התפלה אספו לביתו של רבי אברהם לב, ושם יטמינו אותם עד… העינים מלאות דמעה, ואי־אפשר לכתוב עוד…

לפנות ערב שב מהגליל התחתון שלוחו של ועד ההגירה.⁷² התאחדות המושבות שם הבינה את מצב הרגע והכירה את חובתה. החליטו לאסוף בכל המושבות את האנשים והנשים ולבאר להם את כל אשר מצא את אחיהם ביהודה. בלי שים לב אל מצב העבודה בשדה, הטילו חובה על כל המושבות לשלוח את מחצית כל העגלות הנמצאות ליפו, וקבעו את המחיר עשרה פרנק ליום, היינו שכר השעורה והפועל. אסרו על כל המושבות למכור חטה מחוץ למושבות, ולהודיע לועד המכולת ביפו, שלפקודתו נמצאת כמות של 75 אלפים קילו במשך שני שבועות במחיר 9 מגדיות הכלי. שלחו שליח מיוחד למושבות הגליל האליון. עוד הלילה אנו מחכים לבוא העגלות שלהם. תבוש ותכלם פתח־תקוה, שעמדה כתגרנית מן השוק על המקח, ובושת תכסה את אלה מזכרון, רחובות וראשון אשר מצאו את השעה מוכשרת להרויח ולראות ברכה. הבוז להם! ⁷³ ומה יפו פעמי הגליל, ומה טובים דרכיו. “אל ינצור את הגליל! אל יבנה את הגליל!” כמו שמזמרת המקהלה בשיר העממי הידוע “הגליל”.

י"ב ניסן. [4.4]    🔗

ראשי גלותא

בלילה, בשעה מאוחרת, שבו מפתח־תקוה דיזינגוף ויפה; הגולים מסתדרים שם לאט. את הדבר לקחו בידם צעירי המושבה, והם דואגים להמון הגולים, מצאו דירות, כלומר תקרה ומקום לשבת לכולם, וגם הכינו בית תבשיל כלללי. לעת עתה נותנים רק לחם ותבשיל חם פעם ביום. היום כבר יכינו תבשיל בשביל אלף איש, וכן יוסיפו מיום אל יום, ויגדילו את מהספר המניות לפי הגולים העניים אשר יבואו. הדוחק שם גדול וצריכים להשתדל למעט לשלוח גולים למושבה זו, ולהטות חלקיםמן הזרם למושבות אחרות. כן שלח היום ועד “אגודת השנים” את אחת־עשרה המשפחות שהועד תמך בידם כל הזין, לא לעין־גנים,⁷⁴ כמו שחשב מקודם, אלא לבת־שלמה⁷⁵ שעל יד זכרון־יעקב.⁷⁶ הועד מנה את הגב' ד"ר יפה⁷⁷ ואת הגב' ד"ר לויטה,⁷⁸ לראשי הועד, שיוסד שם על ידן, ונתן לרשותן אלף פרנק לחודש מקופת המשרד הא"י, וכסום הזה מקופת הועד האמריקאי. שם, בבת־שלמה, יכינו לכל אחת־עשרה המשפחות קומונה אחת, כעין מטבח כללי, ויש לקוות, שלא יחסר להן מן הדברים ההכרחיים.

בלילה הזה התנפלו שודדי דרך על אנשים אחדים, שהלכו לפ"ת והוליכו את חפציהם על החמור. היה גבר אחד ושתי עלמות, והדבר היה באישון לילה, שעתים אחר חצות. השודדים הכו את הגבר, לקחו את החפצים של העלמות וברחו.

יחי הגליל!

מן הגליל באו כל העגלות, גם ממגדל, היותר רחוקה בגליל התחתון, שלח מר גליקין שתי עגלות לרשותנו. אני וביתי עוד נעשה את יו"ט ראשון של פסח בתל־אביב, ובחול־המועד נעבור הגלילה, למגדל. הד"ר חיסין אמנם הזהיר אותי לבלי שבת כל הקיץ במגדל, במקום שהקדחת שוררת תמיד, ואולם אני מקוה, שאם אקבל כינין כסדר לא אחלה; ואולי אעבור משם הלאה, אל הגליל העליון.

נוסדו לשכות מודיעים בפ"ת, בטבריה ובירושלים לדעת על דבר הגולים ומקום מציאותם.⁷⁹ לכל המושבות נשלחו פקודות לרשום את הבאים ואת היוצאים, למען תהיה יכולת תמיד למצוא אותם ולדעת על אודותם, כשיבואו להם כסף או מכתבים, או כשישאלו קרוביהם לשכנם. כל הידיעות תתרכזנה אחר כן במקום אחד להמצא לאשר ידרשון.

הגמנסיה לשפיה⁸⁰

היתה היום ישיבה בגימנסיה. החליטו להעביר לשפיה שעל יד זכרון יעקב את “הגימנסיה”, זאת אומרת את תשעים התלמידים, המתכלכלים במטבח הגימנסיה, וגם להנהיג שם למודים ושעורים ידועים, והיתה זאת כעין גימנסיה של שדה. בשעות פנויות יעבדו התלמידים בשדות ובכרמים, וגן ירק יהיה להם משלהם. יחד עם התלמידים והמשגיח לדרר, שהוא גם מנהל המטבח, יעברו איפוא גם המורים, לכה"פ אלה מהם, שההנהלה תמצאם נחוצים במקום מושב התלמידים. מאת אחדים מן המורים בעלי־משפחה יצאה הצעה, כי גם מטבח אחד יהיה למורים ולתלמידים. כי הקופה לא תבדיל עתה בין מורה ובין תלמיד, ותאכיל גם את משחפות המורים כמו שהיא מאכילה את התלמידים, שאין להם הורים ביפו. אנכי הייתי נגד הצעה זו, כי, ראשית אין לנו רשות לשנות מצדקה לצדקה; הכסף מתקבל לטובת התלמידים, להכין מאכל בשבילם, ולא בשביל משפחות המורים. הללו מקבלים משכורת חדשית, אמנם בנייר, אבל משכורת קצובה, שאין כמוה עתה להרבה־הרבה משפחות ביפו, ואן להם להדחק אל מטבח התלמידים. שנית, לבני משפחות המורים מנהגים אחרים במעמד שלחנם, לכולם יש ילדים קטנים שכלכלתם צריכה להיות יותר משובחת, ואז אפשר מאד שמזה יגרע חלקם של התלמידים, ובכלל אין טוב להפלות בין האוכלים. שלישית, כפי שהראה הנסיון, קשה יהיה לבלי לשלם למורים את משכורתם. בפרט שכבר קבלו במוקדם בעד כל חודש אפריל, ואז הקופה מפסידה, כי היא גם נותנת אוכל גם משכורת. ועוד שאלה גדולה היא, אם טוב הדבר שיאכלו הילדים תמיד על שלחן אחד עם המורים.

בכל אופן, ספק גדול בידי, אם יצלח בידי המורים האחדים, אשר ימצאו בשפיה להחיות את הגימנסיה על אדמה חדשה. הגימנסיה היפואית בה"א הידיעה קשורה אל מקומה, אל בנינה, אל חצרותיה, אל מכשירי למודיה, אל רחובות תל־אביב קשר אורגני; במשך השנים נדבר נעשה הרגל שהוא, כידוע, טבע שני. נבראה טרדיציה ידועה, והגימנסיה נעשתה מחוברת לקרקעה של יפו, ואי אפשר לעקרה לנטוע אותה במקום אחר. מורים שונים יכולים להשגיח על התלמידים באשר יהיו, שלא יתנונו ולא ילכו בטל ולא ישכחו תלמודם; טוב ומועיל יהיה אם יקראו לפניהם שעורים ויקנו להם ידיעות שונות, – ואולם לחדש את הגימנסיה באחת מתחנות הגלות החדשה אי־אפשר. זאת היא רק אחת מן הפרזות, שהד"ר מטמן מצוי אצלן, אבל כל פרזה קרובה לשיר ורחוקה מן האמת…

מראות בלהות

רבים המראות והמחזות הקורעים לבי מראות הגלות הנוראה בכל עברתה. יוצאים בגולה אנשים, יוצאים רגלי וכל רכושם לפניהם בעגלת יד, עגלת־ערש, שקנו לילדם בהיותו עולל, ועתה הוא הולך אחוז בידי הוריו. נוסעי קבוצות קבוצות: סניף המורים, מרכז בעלי המלאכה, אגודת הפקידים, אגודת הנשים. קרון אחד היה עמוס חבילות אין מספר, ועל החבילות ישבו ילדים רכים קטנים, רובם לבושים סמרטוטים, ועיניהם חולות. סבבתי את העגלה פעם ושתים, ולא יכולתי לספור בדיוק את מספר הנפשות שישבו בעגלה זו, אך יותר מעשרים נפש היו בתוכה, ביניהן גם שתים נשים זקנות. בעמל רב טפסה אשה זקנה אחת על הקרון, שמדרגות אין לו לעלות בהן, ולא יכלה. נער לא־גדול, כפי הנראה נכדה, עמל לשוא לעזור לה לטפס ולעלות, אך האשה לא למדה כפי הנראה התעמלות, ובכל פעם נכשלה ולא יכלה. סוף־סוף עלתה בדי עמל, אך נעליה מעל רגליה נפלו ארצה. הנעלים היו בלים וקורעים ושוים פרוטה, אבל אחרים בודאי אין לה, ועל הזקנה עוד ללכת רגלי… הן מי יודע, אם ימצא ועד ההגירה אמצעים להמשיך את עבודתו גם מעבר לפתח־תקוה… וירד אחד הילדים והרים את הנעלים המטולאים ונתנם לזקנה. אשה אחת ושמונת ילדיה הולכת לבאר־יעקב.⁸¹ עשירה באה מרוסיא, ובעלה קודם שיצא מזה הניח לה סכום הגון בבנק ודירה מרווחה ורהיטים יפים הכין לה. במשך המלחמה ראתה את העוני בשבט עברתו, וגם הרעב היה בן ביתה. בעלה אך שב לרוסיא לעסקיו, והנה נקראה המלחמה, והוא בין חיל המלואים, ונלקח לצבא. דרך יפן ברח מרוסיא והגיע עד אמריקא והוא עתה עובד בקליפורניה, ובמשך שנות המלחמה קבלה מכתב או שנים מבעלה. בבאר יעקב יש לה מכר והוא הואיל בטובו לאסוף אותה ואת שמונת ילדיה אל ביתו הדל. באר־יעקב היא מושבה עניה, ומכרה בתוכה הוא איש עני, ואת כל אשר היה לו כבר נתן בלחם בשנה האחרונה. האשה צעירה וחלשה, בימי נעוריה ברוסיא, בסיביר, ראתה בטובה, ועת תלויים בה שמונת ילדים והקטנה בהם כשנתים. לשכור עגלה לא השיגה ידה, ומועד העגלות אינם נותנים עגלות דרומה, ואך לצפון הארץ. שכרה חמור ותשלח את חפציה וכלי ביתה יחד עם הילדים הגדולים, והיא וילדה הקטנה הלכה כמאסף למחנה שלה, אך לא הרחיק החמור ללכת ויפול תחתיו וימת… בבוקר יצאה מאת העיר, ובלילה שבה אלינו מראשון לציון. הודות למקרים “מוצלחים” שונים עלה בידה להביא את ילדיה ואת חפציה עד ראשון, ושמה בא מכירה מבאר־יעקב לקראתה, ויקח את הילדים וילך עמהם למושבה שלו, והיא שבה ליפו לסדר את יתר חפציה. עיפה ויגעה התפרצה אל תוך ביתנו, במקום שמצאה מנוחת הלילה…

ומחזות כאלה, ומאורעות אין־ספורות, ושיחות־אנחות – כל זה קורע לב עד לכאב, – מזעזע את הנפש עד היסוד נוטל חלק גדול מהנשמה שבקרבך…

היתה היום ישיבה אצל הקונסול האמריקאי פה. תארו לפניו את המצב ובקשו ממנו להודיע לאמריקא את כל השבר אשר השברנו, וכי יבואו לעזרה ביד רחבה כי גדול המחסור מאד. הקונסול הבטיח, אבל בשפה רפה. בכל חברי ועד האמריקאי, אלה שנמנו מאמריקא עפ"י השפעתו של “המזרחי”⁸² מקרב בעלי בתים ביפו, אין הקונסול רואה אף אישיות מרכזית אחת, אם כי כולם אנשים ישרים ובעלי צורה.⁸³

שאיה…

חדל השאון ברחובות, חלפה הלכה לה המהומה, שהיתה שולטת בכל ימי השבוע האחרון עוד מן הבוקר. אך מעט מספר האנשים, אשר פגשתי היום בצאתי החוצה בשעות הבוקר. התושבים הלכו להם, עזבו את יפו, את תל־אביב… המשרד גומר את עסקיו והקופה שלו משלמת בשעות בלתי קבועות לכל מי שנתקבל כסף בשבילו. אתמול נסעו מנהלי האפ"ק האדונים הופין וגרזובסקי, עם משפחותיהם וכל הכבודה של הבנק, הפנקסים והארכיונים לרגלם. הפקודה היתה חזקה עליהם ולא חפצו להאריך את הזמן עוד. גם המשרד הא"י סגור באופן רשמי, וכאשר תקום הגברת ד"ר טהון ממטת דותה,⁸⁴ אזי יהיה על ראש המשרד לעבור ירושלימה, – וחסל, הכל תם ונשלם: אין לנו עוד ביפו לא ועד העיר הכללי, ולא עוד תל־אביב, לא בנק עברי ולא משרד ארצישראלי, לא ועד אמריקאי, ולא ועד־מכולת, לא קופת־מלוה ולא בית־חולים, לא בתי־כנסיות ולא תלמוד־תורה, לא בית־חנוך ולא בתי־חסד, – על הכל עלה הכורת. במקום כל המוסדות הצבוריים האלה עומד ומשמש “ועד ההגירה”, הממלא תפקידה של “חברא קדישא” לסתום את כל הגולל על חיי בני ישראל ביפו… עוד יום, עוד ימים שנים־שלשה, ויהיה גם על “ועד־ההגירה” לעבור אחרי הגולה לנחותה הדרך ולנהלה בכל אשר תמצא ידו, ויפו, וכל שכונותיה העבריות, ותל־אביב – כל אלה נתרוקנו מאדם. בתי החמד יעמדו כמצבות־אבן על הקברות…

גלות הגימנסיה

בחצי התשיעית נשמע קול ילדים ברֵעם, קול שירה חלושה… יוצאת בגולה הגימנסיה עם כל תלמידיה־חניכיה, שהוריהם הם בחו"ל והגימנסיה מפרנסת אותם, כתשעים ילדים וילדות עברו את רחוב הרצל בשורה, והמנהל הד"ר מטמן והמחנך מר לדרר הולכים עמהם. המה הולכים רגלי⁸⁵ לזכרון, לשפיה מהלך שני ימים.⁸⁶ אחריהם נוסעת אורחת עגלות עם הכבודה, הצדה ומכשירי הלמוד. כל אשר היה ברחוב נלוה אל האורחה ללוות את הגימנסיה עד השער. לא היתה עין אשר לא הורידה דמעה. הפוליס חסן,⁸⁷ ראש הנוקטה⁸⁸ שעל יד השער, התמוגג בדמעות למראה התוגה הגדולה אשר אחזה את כולנו. אך יצאו מאת פני תל־אביב התיצבו הלתמידים כולם על פני הכביש בשורה, ועיניהם נטויות אל הגימנסיה מורתם, אל הבנין הנהדר מחמד נפשם, הביטו כאשר יביט איש אל האש השוקעת במערב, הביטו בגעגועים רבים כאל בית־הורים, בטרם יפרד ממנו מבלי דעת לכמה זמן… “תחי ארץ־ישראל” קרא אחד, והתלמידים ענו “הידד!” “תחי יפו!” “תחי תל־אביב!”. “עוד ישוב ד' ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ!” קראתי אני, והילדים ענו בקול “הידד!” “להתראות!” וילכו להם, ועד מעט ואבק הכביש כסה עליהם… דוממים כאבלים נשארנו להביט אחריהם, ומקורות מים נפתחו ואחדים בכו עד אפס כח…

לא ישכח המחזה הזה, לא נסלח העון הזה לג’מל־פחה לעולם!…

בצהרים. את הסוסים והעגלות, ששלח לנו מר גליקין מסרתי לועד ההגירה להשתמש בהן עד צאתנו מיפו, בשבוע הבא.

הלכו אל הקימקם בריל ודיזינגוף. הוא איש נוח ונכון להתפייס, והם בקשו ממנו לבל ידחוק את השעה, ובכלל שלא ידקדק הרבה בהוצאת הפקודה אל הפועל. אנשים אחדים מן המכוננים, שמלאכתם לתקן מכונות ומשאבות של השקאה, קבלו רשיון להשאר ביפו, ואפשר מאד שנקבל רשות להעמיד שנים־שלשה שומרים משלנו לשמור על בתינו ורכושנו בתוכם.

זעקה גדולה ומרה

נכנס אלי מר דיזינגוף והציע לפני לערוך קול־קורא בדבר המצב. קול־קורא אל המושבות והערים בגליל, וגם שיוכל לשמש חומר בשביל אחינו שבחו"ל. נרגז ונרעש מכל החזיונות העצובים והעגומים יצאה מתחת עטי “זעקה גדולה ומרה”, ואת מצב הדברים תארתי כמו שהוא בלי כחל ובלי פרכוס, בלי התחשב כלל עם כח שלטונו של ג’מל־פחה ומשפט הצבא השורר בארץ. פי המדבר אל אחי ובני עמי, ואליהם הלא יכול אני לדבר ככל החזות הקשה אשר בחיינו ברגע הזה. הקראתי את דברי המגלה בישיבת ועד ההגירה והדברים עשו רושם, ואולם הד"ר טהון התנגד לפרסמם בדפוס, פן יבואו לידי הממשלה ומצאנו עון. באגרת אשר כתבתי לא הזכרתי גם את הנמוק הפורמלי של הפקודה להריק את העיר מתושביה, יען כי לפי הכרתנו אנו, וגם לפי דעתם של האופיצירים הגרמנים העוברים עלינו בימים האלה תמיד, אין כל צורך טכסיסי ואסטרטיגי לפנות את יפו ולגרש את יפו ולגרש את התושבים במהירות ובזריזות.⁸⁹ בכל המאורע הזה יותר זדון ומשוגע מחכמת שר־צבא, ובראשיתו היה בכל זה חלק הגון משנאה לישראל ולתחיתנו לארץ, ואך כאשר ראה והבין, כי בידיו הוא הולך ויוצר פרובלימה יהודית בארץ־ישראל, אז נרתע מעט לאחוריו והשתדל להוציא את העוקץ היהודי מתוך הפקודה. דברי היו כעין אגרת אל המושבות והקהלות בגליל ובסוריא, לעוררם ולהזכירם את חובתם, ברגע ההיסטורי הזה. היו אשר הציעו לפני להכניס, משום סגולה לעין הרע, דברים אחדים בסגנון המודעה הרגילה בשערי הספרים “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”,⁹⁰ לעוור עיני הצנזור. סוף־סוף החליטו לשים את האגרת למשמרת, ואת החלק המעשי להוציא ולהודיע לועדי המושבות.

תחנות הגולה

עיקר השאלה היה בדבר פתח־תקוה, איך לנהל את ההגירה הלאה. הן פתח־תקוה היא אך התחנה הראשונה, ובשום אופן אין המושבה הזאת, הנמצאת בגבולי אזור המלחמה, במחוז יפו, יכולה להיות מקלט למגורשים. מזה תצמח סכנה גם לפתח־תקוה עצמה. כי גם הלא רוב תושביה העיקריים מחויבים לפי הפקודה לצאת מן המושבה. ולכן כאשר יגמרו ימים אלה את עבודת ההגירה ביפו, צריך ועד ההגירה לעבור לפתח־תקוה ולגשת תיכף לעבודתו שם, להוליך את הזרם הלאה. אבל נמצאו אחדים אשר התנגדו לעבודה תכופה זו. האנשים כולם דוויים וסחופים, שבורים ורצוצים, והם הגיעו עד פ"ת ומצאו להם מקום להניח את ראשם, לשאוף רוח. רבים חושבים ומאמינים, כי בפתח־תקוה בצל האכרים יוכלו גם הם לשבת; והנה בא ועד ההגירה במודעותיו, הנכתבות תמיד בסגנון של פקודות ואזהרות, ומרגיז אותם ממנוחתם בעודם עיפים ונרגזים וסדר עצביהם עוד לא שבת. ינוחו להם האנשים – אמר הד"ר טהון – יעברו עליהם – לכל הפחות – ימי חג הפסח בשבתם על מקומם במנוחה, – ודיה לצרה בשעתה. בפרט שאין יודע מה ילד יום, אולי תבוא תשועה, אולי ישוב ג’מל־פחה ונחם על כל הפקודה ורשיון ינתן לשוב ליפו, או המאורעות ישימו פנים אחרים לכל המצב. הנה כולנו אומרים להטות את כל זרם ההגירה אל הגליל התחתון והעליון; אבל אין לנו ידיעות ברורות, אין לנו אמונה ובטחון, שבמקומות האלה נוכל למצוא די דירות, וביחוד עבודה לכל המון הגולים. הן המושבה פתח־תקוה גדולה בכמותה וברוב בתיה אולי מכל מושבות הגליל יחד. ואף גם זאת: מיפו עד פתח־תקוה אך מהלך שתי שעות. אבל מפתח־תקוה ואילך, אל הגליל, הלא מהלך ימים, ומי יודע אם יתנו לנו עגלות ברכבות המסלה, או – יותר נכון – מי אינו יודע, שלא יתנו לנו רכבות, למרות כל ההבטחות, ואחינו יתגוללו ימים רבים על פני התחנות ויחכו לרכבות, כמו שמתגוללים רעבים ועיפים הערבים המגורשים מעזה. לא, עד כמה שאפשר עלינו לשמור על כחותינו לבל יצאו לבהלה, ואל הגליל ילכו אלה, הבטוחים שימצאו שם תקרה ולחם. ילכו האנשים האמידים, וקהל הגולה לא ימהר לעזוב את פתח־תקוה.

יזכר לזכרון…

בדרך פגשה הגימנסיה רץ מיוחד מזכרון־יעקב לבל תעבור הגימנסיה שם, כי אין מקום בתוכה.⁹¹ בני ראשון־לציון הודיעו לזכרון, שהם מתכוננים גם המה לעזוב את המושבה, כי הלא הרשיון נתון אך בהגבלות ידועות, ועל כן הראשוניים חפצים לעבור זכרונה. והנה את הפסח תעשה הגימנסיה בכל אופן בזכרון, ואם לא תוכל להסתדר שמה עם המטבח לתלמידיה, אזי אולי תעבור גם היא הגלילה, למושבה יבנאל. הוי גלות, גלות. מדחי אל דחי, מענף אל ענף, – ומנוחה שלמה אין…

סנה בוער באש…

בצאת הגימנסיה בגולה שמתי לב אל אחד הצעירים, לבוש בגדי אופיציר תורקי. זהו אחד מתלמידי הגימנסיה שלנו, שנלקחו בשנה שעברה ונשלחו לקושטא, ועברו שם שבעה מדורי גיהנום, וסבלו מכות וחרפה ורעב, ועתה הם אופיצירים בחיל התורקי, והם הולכים בקרב לשפוך את דמם להגן אל הממלכה. עיני הצעיר, המתבונן אל זועות ונוראות הגלות, אשר עיניו תחזינה בהגרש הגימנסיה וכל קדשי קדשיו מושלכים כאשפתות ארצה, – עיני האופיציר הזה להטו, קדחו, רבו ברקים. אש תפתה בערה בקרבו. החנוך הצבאי עשה את שלו. ישר וחסון עמד על מקומו, אף הגה לא הוציא מפיו, לא ברך את מוריו ואת חבריו, ולא קלל את שונאינו ומנדינו. כבול עץ עמד והתבונן אל המראות, אבל בטוח אני, ועיני רוחי ראו זאת, כי עד להתפוצץ חרקו שיניו, ארכבותיו נקשו ורעדו וכולו היה כבשן אש. זו עבודתם וזו שכרה, ובמחיר מסירותם הנאמנה מגרשים את היקר להם. ואין ספק, שאיזה דבר, קפיץ נסתר התפקע אז בקרבו, איזו מהפכה נעשתה בנשמתו, בלבו פנימה, והוא החליט איזה דבר מה…

י"ד ניסן. [6.4]    🔗

ערב פסח. מר גדליהו ווילבושביץ מהר לבוא ליפו מדמשק. זה כשנה ורבע הוא עובד שם וחלה שם, וכמה פעמים בקשנוהו לבוא אלינו לנוח ולא בא. עתה, למשמע הגירוש, בא הוא ושני הצעירים הטובים, בוגרי הגימנסיה, בהרב וגינצבורג, העובדים תחת פקודתו, אולי יוכל להועיל לנו, לברך אותנו על דרכנו.

העושק אינו חדל.

בבוקר בא רץ מפתח־תקוה להודיע, כי בלילה שלחה הממשלה חילים אל המושבה לקחת את העגלות והסוסים לעבודתה. כאשר בא הפחה⁹² להודיע לנו את רוע הגזרה אמר מפורש, כי איש לא יגע בסוסים ובעגלות שלנו וכי נוכל להביא עגלות מאשר נמצא; ובאו אלינו סוסים ועגלות מכל המושבות, וגם מהגליל הרחוק. והנה גם בדבר מועט כזה אין הממשלה עומדת בדבורה. היום יום ערב פסח, ואנשים רבים הלכו אתמול ושלשום לפ"ת, ואת חפציהם וכלי ביתם עזבו פה במחסנים של “ועד ההגירה” לשלחם היום; או, להפך, האנשים שלחו את חפציהם עוד אתמול ושלשום, והם זקנים וחלשים, והבטיחו להם לתת להם עגלות היום, יום האחרון, – והנה הממשלה שולחת יד בעגלות ובסוסים, ואף עגלה אחת כבר לא באה היום מפתח־תקוה, מפני פחד הסוכרא. ומי יודע אם ישובו אלינו. ובכלל, הן זאת היא לנו רק התחנה הראשונה, היותר קלה ויותר קרובה, – ואם הממשלה, שעוד לא נקפה אף באצבע קטנה לטובת המגורשים, שעוד לא עזרה להם אף בפרוטה אחת, אף בככר לחם אחד, אף ברכבת אחת, – אם הממשלה עוד תפריע ותקח לעבודתה את הסוסים ואת העגלות, שנענו אך ורק לקול לקריאתנו בחסד וברחמים – כל עבודתנו מה תהא עליה? מר דיזינגוף הלך תיכף אל הקומנדנט⁹³ והקימקם, ובאר לפניהם את המצב. הקומנדנט הבטיח כי יקח רק חמש עגלות הנחוצות לו לרמלה.

ובשכונת התימנים שנתרוקנה כבר היו גניבות הלילה. ערבים פרצו את הדלתות וחתרו בקרקע הבתים והוציאו וגנבו כלי נחושת ושמלות, אשר החביאו אדוני הבתים. העיר צריכה שמירה מעולה. ואם לא ישמרוה – יהיו הבתים וכל מה שבתוכם לשודדים. הקומנדנט הבטיח היום לתת רשות לשכונת תל־אביב להעמיד שומרים יהודים כחמשה עשר איש תחת פקודת אחד השוטרים, אך השומרים יגורו בלי משפחותיהם.⁹⁴

המשרד הארצי־ישראלי מתחלק לשלשה סניפים: הסניף הראשי ביחד עם הד"ר טהון עובד ירושלימה; סניף אחד ביחוד בשביל החוות ועבודת המשקים השונים מתרכז בבן־שמן,⁹⁵ אצל לוד; והסניף השלישי יהיה בפתח־תקוה תחת הנהלתו של מר בצלאל יפה, לשרת את הגולה. לבצלאל יפה הרשיון לשבת בקביעות בפ"ת, והוא כבר ישתדל לקשור את היחסים הנחוצים בין המגורשים ובין המשרד המרכזי בירושלם.

ספרי התורה

העבירו לפתח־תקוה את כל ספרי התורה, ואך אחדים נשארו עוד באוהל בית התפלה בתל־אביב. נשארו עוד מעט אנשים אשר יחוגו את היו"ט הראשון פה, וכמעט כל העיר היהודית נתרוקנה כולה. נשארו בכל העיר רק עשרות משפחות לחוג את הפסח. אין בעיר כלום, אי אפשר היה להשיג צרכי אוכל נחוצים, כמו ביצים וירקות, ולולא שחטו עגל בבן־שמן ושלחו העירה, כי אז נשארנו גם בלי בשר ליום החג. בכלל, זה ערב פסח מצוין, ורבים רבים לא יוכלו לשמור את הפסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו. חוששני, שגם יהיו מוכרחים השתא רבים לאכול לפעמים חמץ, לקיים מה שנאמר: “…חמץ כי גורשו”,⁹⁶ – תרע"ז בגימטריא. כמו שנוהג הקב"ה עם עמו, ככה יתנהג עַמו עמו… חפץ הקב"ה לחייב את ישראל – הרבה עליהם גזרות.⁹⁷

מסעי הגולים

מטבריה בא ציר מיוחד לועד ההגירה לתאר את כל הנעשה שם, את כל אשר עשה סניף ועד ההגירה בגליל התחתון, ולבאר את כל הנחוץ לעשות בכל התחנות, שעל הגולה לעבור שם במסעיהם. בטבריה עצמה הכינו כחמשים חדרים, ביחוד לקחו את כל הבנינים של ישיבת רבי־מאיר־בעל־הנס שם. ואנשי טבריה התאספו בבית התפלה, והרימו נדבות גדולות לטובת המגורשים. בטבריה עצמה נאספו 720 לירה תורקית, סכום אשר מיום הוסד העיר הזאת לא הרימה תרומה גדולה כזו. מקומות־חבור נוסדו בין התחנות הראשיות, שהגולה צריכה לעבוד בהן, ואלה המה: פתח־תקוה, כרכור, מרחביה, מסחה, יבנאל, טבריה. בין כל התחנות האלה משתדלים לתקן את הדרכים ואנשים רוכבים ימָצאו, להודיע לתחנה הקרובה מראש את בוא הנודדים⁹⁸. בכל תחנה מכין ועד ההגירה קמח, קטניות, שמן עצים ומים. וכבר הזמין ועד ההגירה שם לטחון כמות ידועה של חטה, ולחנונים בכל תחנה נתנה פקודה למכור במקח השוה מלח, תאנים למשתה תה, ודוּדים נלקחו מן החוות להביאם למקומות התחנה. בכלל, מראים בני הגליל, ביחוד הצעירים שם, את כשרונות ההסתדרות הצבורית, ואל העבודה נקראו כל הכחות הטובים של הישוב הגלילי. תחת זה לא מחוורים הדברים בזכרון־יעקב. מן המושבה הזאת נתקבל מכתב, שבו מבקשים ראשי המושבה לבלי לשלוח לשם אנשים. כשלש מאות תימנים כבר הגיעו לשם, ואנשים רבים, שלהם קרובים ומכירים בזכרון באו שמה וימלאו את המושבה עד אפס מקום לגולים חדשים. והנה גם הגימנסיה שמה פעמיה לזכרון, לשפיה. חוששים הזכרונים מאד מפני הצפיפות היתרה. ועד ההגירה הודיע להם היום, שלא יוסיף לשלוח אליהם עוד אנשים, אך מבקש הוא אותם בכל זאת ליסד במושבה סניף ועד ההגירה, ויעמיד בראש הסניף את העסקן החרוץ הד"ר הלל יפה, והסניף ידאג לכל הגולים שכבר התישבו בזכרון. ולד"ר יפה כתבנו היום, שהוא יקח בידיו את מושכות ועד ההגירה, וגם סכום כסף של חמש מאות פרנק בזהב העמדנו לפקודתו, וגם בקשו אותו להיות זכרון למרכז העבודה, אשר תהיה בכרכור וביתר התחנות בסביבות זכרון.

והיום נסע מר דיזינגוף לפתח־תקוה, במקום שם ביתו עתה, והועד המרכזי של עבודת ההגירה עובר באופן זה לפתח־תקוה. “אלה מסעי בני ישראל”, זכר ליציאת מצרים… את ה"סדר" של פסח נערוך בביתו של הד"ר טהון, כי כל השנים שאני וביתי בארץ־ישראל המה אוכלים תמיד בליל הסדר על שולחני, והפעם, כשאין הגב' ד"ר טהון יכולה לעזוב את ביתה בימי דוותה,⁹⁹ החלטנו לבלי לשנות את הסדר, וה"סדר" יערך בביתם.

מָעֲדוּ המועדים.

בליל פסח בשנה שעברה שבת משוש חגנו, כי לקחו מאתנו את בנינו הטובים דוקא בערב פסח, והגלו אותם לרמלה על לא־דבר, בזדון לב של אחד הפקידים. הפעם נתכה עלינו חמת ד' ויגרשו אותנו מבתינו, ממקומות מושבותינו, ויאכפו עלינו לנוס בחפזון ובבהלה ולצאת במנוסה גם כן על לא־דבר, רק כך עלה ברצונו של המושל. אֵפר, אֵבל, רוח כהה, והלב שבור לרסיסים. אבל מקוים אנחנו. רופא כל בשר יחבוש גם שבר לבנו, ואז תחת כל הרעות האלה אשר מצאנו, יבוא גם הפאר, גם שמן־ששון, גם מעטה תהלה. הכל יבוא כי על כן נקוה!…

מר גליקין ידידנו הטוב לא הסתפק בזה ששלח לנו קרונות. הוא לא יכול להתאפק, והיום בא בעצמו בעגלתו לקחת אותנו. כמה משמח אותנו יחס כזה, יחס לבבי, בעת צרה ויגון!

מוצאי יו"ט הראשון של פסח [7.4]    🔗

כוסות באנחות

את ה"סדר" ערכו בתל־אביב קבוצות קבוצות. אך מעט היה מספר המשפחות שנשארו עוד לפליטה בעיר, וחסרה היתה כל משפחה לבדה קורת־רוח להיות מיסבת ב"סדר" כל אחת לעצמה, להעמיד פנים של חג החרות, בעת שכל החיים שלנו צועקים אלינו: “השתא עבדי” ו"עבדים אתם על אדמתכם". והשתדלו האנשים להיות לכל־הפחות יחד, להדחק איש אל עבר אחיו, כעדרות צאן בעת סופה. הכינו את הסדר משפחות: ברלין–יפה –ווילבושביץ ומכיריהם; משפחתי ומשפחת הד"ר טהון ומשפחת מוסקוביץ וכל אורחינו; הצעירים העובדים עבודת מתנה בועד ההגירה ערכו את הסדר באולם הגימנסיה השומם עתה… ששון ושמחה, מובן הדבר, נסו גם מעל השולחנות האלה, ולא אנחה אחת נשמעה על כוסות היין אשר מזגו; אבל לוותר על הסדר לא חפצנו. ואחד אין בקרבנו, אשר לא יזכור כל ימי חייו את המרורים אשר נחלנו ואשר אכלנו בליל שמורים זה בתל־אביב, ובכל אלה המקומות אשר נמלטו שמה אחינו בני יפו…

ובאוהל בית־התפלה בתל־אביב היה עוד ביו"ט הראשון סדור תפלה כמשפטו וחוקתו, עוד נשארו שני ספרי תורה, שלי ועוד אחד שאין לו בעלים, וקומץ האנשים שנשארו התאספו להתפלל. מניתי את מספר האנשים, ונמצאו כשבעים נפש, הגברים והילדים.

יחס המושבות

וערב פסח¹⁰⁰ בפתח־תקוה, במקום שנאספו הרוב המכריע של פליטי יפו, עבר לא בשלום ולא במנוחה. באור לארבעה עשר¹⁰¹ באו שוטרים מיפו לקחת עגלות, ויחד עם זה התחילו לחפש משתמטים מעבודת הצבא, ותפסו כמאה צעירים ואסרו אותם במלון־גיסין שם. האסורים נמלטו מבעד החלון אחד אחד, ולא נותר מהם איש, אבל שר פקידות הצבא ושוטריו פשטו ברחובות המושבה לתפוס את הצעירים העוברים ואין מנוחה. סוף־סוף נתנו על פיהם, וכאשר קבלו את שלהם, חדלו לעת עתה. אבל יש לחשוש, כי הפקידים והמוכתרים שלנו, העלוקות המוצצות את דמי אחינו הנכנסים לגיל הצבא (כלומר מבני שבע עשרה עד בני ארבעים ושמונה), אשר בימי הגירוש מיפו כמו חדלו והרפו ממנו, ישובו אל טרפם וילכו אחרי עקבות הפליטים. וכבר הזהירו מרי נפש מצעירנו את המוכתר היהודי, שמרה תהיה אחריתו אם יתהלך בלוית השוטרים לבקש אנשים; אב הן הוא רק אחד מן הכלבים, אשר הצידים שולחים אותם לרדוף את הציד. המוכתר היהודי נהנה מכל הציד רק כזנב הלטאה, ואיזו עצם או בדל־אוזן ישליכו אליו הפקידים. במקום שיש שם ציד ישנם גם כלבים, ואם לא המוכתר הזה – אחר יקח את מקומו, ולאו עכבא גנב אלא חורא…¹⁰²

אבל אם כה או כה – פתח־תקוה הומיה, החיים נעשים שם קשים. לאלפי אנשים, להרבה אלפים, אין שם עוד מקום, והישיבה הולכת ונעשית שם ישיבת כרכים ממש, והעיקר – הן האיסור חל בתקפו גם על המושבות ביהודה, זאת אומרת גם על פתח־תקוה, היכולה רק לשמש בתור תחנה בדרך לעבור גולים. היום ביו"ט הקריא מר דיזינגוף את “המודעה למהגרים”, שנעבדה על ידי ועד ההגירה בישיבתו בערב פסח שמה, בפתח־תקוה. המודעה מכרזת כדבר ברור, שהננו מוכרחים להכין את עצמנו להמשכת ההגירה צפונה. טוב, אמר מר דיזינגוף, כי מהרנו לצאת מיפו ונוכל לנוח מעט בתחנה הראשונה פ"ת. פה יכול כל אחד להשאיר בבטחון את החפצים, שאי־אפשר לטלטלם הלאה, אולם להשאר פה ימים רבים – הודיע מר דיזינגוף – אי־אפשר. ואלה המה המקומות שעל הגולים לשים פעמיהם שמה.

א) כפר סבא, המושבה הראשונה הנמצאת בפלך שכם והקרובה לפתח־תקוה; אבל אין די מים במושבה, כי את המשאבה לא הספיקו להעמיד על מכונתה מפני המלחמה, ולכן לא תוכל המושבה לקבל הרבה אנשים.

ב) כרכור,¹⁰³ הוא אחד מן המקומות היותר מתאימים בשומרון. האקלים והמים טובים, והקבוצות של הפועלים שם יעזרו לגולים בכל אשר תמצא ידם. שמה הכינו תחנה לעוברים, מזון וגם עזרה מדיצינית;

ג) חדרה, האקלים אינו מתאים, כי הקדחת שוררת שם תמיד, וגם עזרה מדיצינית אינה עתה;

ד) זכרון־יעקב אינה נוטה לקבל מהגרים באמתלאות שונות, ביחוד מפני שהם צריכים, עפ"י דרישת הפקידות, לפנות מקום לבני המשפחות שתבאנה מראשון־לציון. מקור הפרנסה של בני ראשון־לציון הם הכרמים, שהיקב מקבל את ענביהם. ומפני שהיקב בראשון והיקב בזכרון משותפים ל"אגודת הכורמים",¹⁰⁴ לכן צריכים בני ראשון להתישב סביב איזה יקב שהוא, אם לא אצל היקב שלהם – הנה אצל היקב בזכרון. כך הוא ההגיון של הפקידות, שידה תקיפה בזכרון, בפרט שבני המושבה בעצמם נכונים להכניס אורחים, אך אורחים מהוגנים, שאפשר להרויח על ידם, אבל “הגולים” ישטו ויעברו מעליהם… ובכל זאת כבר נמצאו שם איזו מאות תימנים (הזכרונים מגזימים ואומרים, שאלף תימנים באו אליהם) וגם הפנסיון של הגימנסיה התישב בשפיה, אחת מבנות זכרון־יעקב.

ה) ואולם את הזרם הרחב של ההגירה מחויבים להטות הגלילה: מרחביה, סג’רה¹⁰⁵ וכל מושבות הגליל התחתון. במרחביה טובים האקלים והמים, ותושבי המקום וקבוצות הפועלים נכונים לקחת עליהם את סדור התישבות הגולים בסוכות ובאהלים, והתחנה עפולה קרובה אליה, ורבים מן הגולים יוכלו לבוא שמה גם ברכבת מסלת הברזל, וגם סג’רה הוא מקום מתאים לישיבת הפליטים על פי אקלימה ומימיה. ביער הקרוב אל המושבה יוכלו לדור הרבה משפחות באהלים ובסוכות, ופקידי “אגודת נטעים” יהיו לעזר לועד ההגירה בכל אשר תמצא ידם לסדר את התישבות הנודדים. והמושבות: יבנאל (ימה)¹⁰⁶, בית־גן¹⁰⁷, רמה (שרונה)¹⁰⁸ כפר־תבור (מסחה)¹⁰⁹, מלחמיה, פוריה, דגניה¹¹⁰ – כל אלה התעוררו לעזור לגולים בכל אמצעיהם, והועד להתאחדות המושבות שבגליל התחתון מראה מרץ עבודה ופעולה, וסניף ועד ההגירה שם הוא למופת לאחרים.

ואחרי שהודיע מר דיזינגוף, בשם ועד ההגירה המרכזי, את כל זה, פנה אל קהל המהגרים בהוראות על דבר מסעותיהם, והסדרים שמצא הועד להנהיג כדי שלא תהיה ההגירה בבהלה, ולא ירבו המהגרים לסבול מפני המנוסה בלי־סדר. נקבעו סדרים לנסיעות, תורים ליוצאים ומחירים לעגלות, והיה מסע המחנות במשטר ובמשמעת, ולא יֵרֶב מספר הקרבנות של הגלות הזאת.

ניתן לוכוח…

“טוב עשינו כי מהרנו לעזוב את יפו” – אמר מר דיזינגוף, ואני מסופק בזה, אם באמת טוב עשינו כי מהרנו לשמוע בקול פקודת הזדון הזאת. הנה אנחנו מהרנו, והערבים ויתר בני הנכר, שגם עליהם חלה הפקודה הזאת, אינם ממהרים, אינם נחפזים לברוח. בדרך אחד הם יוצאים ובדרך אחר הם שבים העירה. נתרוקנה יפו היהודית, אבל יפו הערבית כמו עוד על תלה יושבת. מכריזה הממשלה, ושוב מכריזה, וקובעת זמן ומודיעה ע"ד עונשין וקנסות למפגרים, – ורוב החנויות של הערבים פתוחות, והערבים יושבים להם בבתי־הקהוה,¹¹¹ ומעשנים את הנרגילות במנוחה. אולי, אדון דיזינגוף, הננו לויאלים יותר מדאי, יותר מכפי המדה הדרושה בטורקיה? כמה גזרות כבר גזרה הממשלה ולא נתקיימו? על כל דבר: על בולים ציונים, על נסיעה בלי רשיון, על הליכה בלי פנס בלילה – הכריזו עונש וקנס ואחת הדת להמית את העובדים על זה. ובכל זאת עוד לא הומת איש על כל אלה. כך דרכו של המזרח, הפותח בקולי קולות, וגומר בשלות השקט. “מות יומת”, ואם תתן מעט בקשיש ונִכַּפֵּר לך. גם חוקי תורתנו גזרו מיתה על לאו במזיד, ובכל זאת בית־דין שהיה הורג אחת לשבעים שנה נקרא קטלן. וגם בנידן דידן.¹¹² גזרה יצאה מאת ג’מל פחה לגרש, והפקידים קבעו יום אחרון. התחילו בסערה גדולה: צריכים לצאת תיכף ומיד ואחר כך נתנו ארכא עוד לשבוע. הערבים בני הארץ יודעים את הממשלה וסדריה; חכמי התלמוד, בני המזרח, אמרו: גזרה עבידא דבטלא;¹¹³ הן בכל גזרה, בכל חק אכזרי, בכל פקודה הנשענת על כח אגרוף, ואשר מקורה הוא זדון לב, ולא הגיון וצורך הכרחי – בה בעצמה מונחים כבר חלקי הסותר, המעכבים את הוצאתה לפעולה והנכונים לבטלה, כאשר יחלש הכח או כאשר יבוא רוח טהור ויקח את מקום האכזריות והזדון. ובני המזרח יודעים את הסוד הזה ומתאימים את מעשיהם למצב כזה. הם ממהרים להבטיח, אבל מאחרים לקיים. אם תבקש מאת הערבי איזה דבר, אזי תיכף יסכים ויאמר לך: בוקרא, על ראשי, תחת־אמרך. האירופי יחשוב בתמימות שבאמת מחר יהיה האות, שהלז באמת חִיֵיב לו את ראשו, שהאומר הוא נכון לפקודתו, כך יחשוב האירופי – וישגה מאד. התורה אמרה: “תמיד תהיה עם ד' אלהיך”;¹¹⁴ ואולם עם בני האדם אך סכלות הוא להיות תמים, ולדבר אשר בלבבו. כך הוא הטורקי בכל דרכיו ומעשיו. ג’מל פחה מבטיח ואינו מקיים, אינו שומר את הבטחותיו לעולם, הוא אדון לעצמו, אדון לדבורו, אדון למעשיו, ואינו רוצה לתת את צוארו בעול של הבטחותיו. היום הוא גוזר, ומחר יבטל. וגם זה אחד מן הפרינציפים, שהבקשיש מיוסד עליהם. פקיד הפוסטה כשהוא מוסר לך חבילה שנתקבלה בשבילך, פקיד הטלגרף המקבל מידך טלגרמה לשלחה, גזבר של איזה מוסד ממשלתי המשלם לך את המגיע לך עפ"י שטר־פקודה – אינם פקידים, שמחויבים לעשות את כל זה, הממלאים בזה את חובתם, המוטלה עליהם על פי משמרתם, רק הם עושים חסד עמך, הם מיטיבים עמך, הם משרתים אותך, ועל כן הם דורשים ממך שכר, פרס, מתנה, סיוע תחת סיוע – בקשיש.

אבל אנחנו – אירופים, לויאלים, הרגילים לשמור על הפקודות ולמלאותן בדיוק ובזמנן. הלא ג’מל פחה גזר, ואך לא יקיים? הלא אנחנו הבטחנו לנדב סכום הכסף לטובת אוירון,¹¹⁵ ואיך לא להכניס? הלא אנחנו הבטחנו להכניס ליום ה' אדר סכום מניות של הבנק הלאומי, ואיך לבלי לקיים? הלא היום האחרון לגירושנו מיפו הוא התשיעי באפריל לפנות ערב, ואיך לאחר את הזמן? ומהרנו לאסוף כסף, וגדולה היתה דאגתו של מר דיזינגוף שלא הספיק לאסוף מאת הישוב היפואי רק עשרת אלפים פרנק. ומהרנו להכניס כסף לטובת הבנק, אם כי היה עלינו לאיים על אחינו כי ימסרו לממשלה את שמות המפגרים חלילה, המסופקים בכל הצורך הזה. ומהרנו, דאינו כעל כנפי נשרים לטהר את יפו ולעזוב את כל רכושנו וקניננו, יען כי יום הפקודה היה ביום ב' דחוהמ"פ, בתשיעי לאפריל, עוד האדון דיזינגוף מתהלל ואומר: “טוב עשינו כי מהרנו לעזוב את יפו”. ואולי יותר טוב ממנו עשו יתר התושבים שאינם בני ברית, ועליהם חלה חובת היציאה שמונה ימים קודם, שלא מהרו לעזוב את יפו, הנה גם מהם עוד טרם הוציאו להורג איש, לא הכו את אחד מהם, לא גרשו את אחד מהם ברצועות וברובים, ולא ביד חזקה. עשרות מהם, אולי מאות יצאו – יצאו אל הפרדסים שלהם הקרובים ליפו, יצאו אל הכפרים ולעומת שיצאו הם שבים. באמת, אנחנו הראנו כשרון סדרנות מצוין, לסדר ועדי הגירה עם משרדים מסודרים להקל את האסון כפי שאפשר. כבוד ותהלה לנו, כבוד ותהלה למר דיזינגוף על המרץ הגדול, על כח העבודה הרבה, שהוא משקיע. אבל חוששני, שהאנרגיה היתרה הזאת היא מיותרת לגמרי, ולא היה צורך להעירה ולעוררה. אלמלא כן היו יוצאים מן העיר אלף יהודים, ושמונה אלפים נשארו, היו יוצאים במשך חדשים – וסוף־סוף לא היתה הקהלה נחרבת, הן אין לך סגולה יותר טובה מבוקרא, מכל הפתגמים השגורים בפי הערבים. וגזרה עבידא דבטלא, – והקהילה היתה אולי נשארת. הן גם בשביל אפשר דאפשר, בשביל ספק־ספיקא,¹¹⁶ בשביל סברא רחוקה, מחוייבים היינו לבלי למהר, להשתדל לדחות את הדבר.

וגם עתה בקשתי את הד"ר טהון ואת יתר חברי ההגירה לבל ימהרו, לבל יחישו לשלוח את האנשים הלאה. ישארו על מקומותיהם בפתח־תקוה הקרובה, אולי תהיה אפשרות לשוב בקרוב. “אולי ימות הפריץ, אולי ימות הכלב”, כמו שמספרת האניקדוטה.

ט"ז ניסן א' דחוהמ"פ. [8.4]    🔗

הימים האחרונים

היום האחרון למשרד הא"י ביפו. הקופה מחלקת את הכספים שנתקבלו בשביל יחידים ולמי שהיא חייבת. ממחרת יחדלו כל התשלומים פה. הלירה יורדת במחירה עד תשעה בישליק, וגם זה אי אפשר להשיג. בפתח־תקוה, אומרים, המחירים יותר טובים, כי מתכוננים החנונים שם ללכת לדמשק לקנות סחורה בשביל הקונים, שנתרבו עתה במושבה, ויש צורך בכסף־נייר.

ובתל־אביב גומר את עבודתו ועד־העגלות, המסדר את משלוח החפצים שנשארו על ידו למשמרת.¹¹⁷ בעלי החפצים האומללים מחכים להם בפ"ת בכליון עינים, כי זהו כל רכושם, כל אשר נשאר להם, כל אשר הספיקו להציל בעת גירושם. עוד נשארו זקנים וחולים, אשר עשו את היו"ט ביפו, ואותם ועד הגלות צריך עוד לשלוח. נשארו עוד משפחות אחדות מן האמידות, שהחליטו להיות האחרונות, כמו משפחת ברלין, יפה, טהון, משפחתי אני ובני ליבונטין.¹¹⁸ אני החלטתי ללכת עם אשתי לחיפה, כי שמענו שאפשר לבוא אל העיר הזאת, במקום שיש לנו דירה ועסק ומכרים טובים. בתי¹¹⁹ הולכת ירושלימה לעבוד במשרדו של הד"ר טהון, ובני¹²⁰ עם בני ליבונטין הולכים למגדל. כל היום עסוקים האנשים להטמין ולהחביא את החפצים וגם את הרהיטים במקומות סתר ובמרתפים, אחרי שהעיר מתרוקנת כולה, וידים תהיינה לכל עָוֶל וחומץ למלא הות נפשו ולעשות ברכושנו כרצונו. בנינו קירות אבנים על פני פתחי המרתפים וחלונותיהם וסתמנום עפר. מתי נפתח את הקברות האלה?…

בביתי “רסטורן”.¹²¹ רוקים וצעירים בודדים עוד נשארו בעיר, וביתי פתוח לרוחה, כל דיכפין ייתי וייכול. אין עוד חסים על הנפט השמור, על שארית הסוכר, על כל הגנוז מן המרקחת ומכל המטעמים – פתחנו את הארונות ואת המזנונים לרוחה והוצאנו את כל הנמצא בהם ושמנו לפני אורחינו לאכול ולשבוע בטרם יגיעו ימי המחסור במקומות נדודינו… אל נא יהיו חסכונינו ומטמונינו לשלל לגנבים הערבים או לחיל הטורקים, אשר יפשטו על בתינו לחפור את מצפונינו.

הקונסול שבינגר

היום בקרה דפוטציה יהודית את הקונסול הגרמני. מר דיזינגוף נשא לפניו נאום, והודה לו בשם הקהילה העברית על כל הטוב אשר עשה ליחידים, וגם אשר הגן על כלל היהודים בחרף נפש, ויסכן את משרתו. לכל מי אשר פנה אליו מילידי פולין הרוסית ויתר הפלכים ברוסיא, אשר נכבשו בזמן המלחמה בידי צבאות הגרמנים, נתן הקונסול הגרמני תעודות, שמוצאם ממקומות אלו, ותעודות אלו יכולות להיות כתריס בפני פורעניות רבות מידי הפקידים הטורקים, המפחדים מאד מפני כל תעודה של קונסול גרמני, וגם על הישוב הכללי של היהודים בארץ היה הקונסול שאבינגר תמיד למחסה ולמגן. הוא אינו בוש להודות שאין ארץ ישראל בשביל הגרמנים. בהפסד מרץ כזה וכחות עצומים כאלה, שהשקיעו הגרמנים במשך ארבעים שנה האחרונות בארץ ישראל, אפשר היה, לפי דעתו של הקונסול, בכל מקום להשיג נצחונות אקונומיים ופוליטיים יותר נכבדים ויותר גדולים, משהצליחו “בני ההיכל”¹²² בארץ ישראל. תהי הארץ לבני ישראל; הם המוכשרים לסבול עליה, לשאת את כל העמל והטורח מידי אי־הסדרים של הממשלה הטורקית, כי ארצם היא, כי מסורות חזקות מקשרות אותם אל סלעיה ואל מדבריותיה. אבל הגרמנים, שלהם ארץ ומולדת, ואין רודף אותם, ובכל מקום שיבאו, ויביאו אתם את כשרונותיהם תארח ההצלחה לחברתם, – אלה למה, ועל מה באו אל הארץ השוממה הזאת, לסבול עליה ולהשקיע בה את זעת אפם ואת כשרונותיהם לעבודה? בפרט עתה שבגרמניא עצמה יש ויש כרים נרחבים לעבודה, ויותר ממאה אלף אחוזות נשארו בלי אדונים עובדים, – על מה ולמה יושבים הגרמנים בארץ ישראל? הן עוד מעט ויבעלו את הארץ אדונים חדשים,¹²³ השונאים לגרמניה ונלחמים בה, והם ידחקו את רגלי הגרמנים במושבותיהם בארץ ישראל. – “ומה יהיה עם הרכוש הגדול פה אשר לכם?” שאלתי אותו, והוא ענני: – בקאמרון אבד לנו יותר…

אויה אויה!…

לפנות ערב לויתי אני ואשתי את אורחת העגלות של “אגודת הנשים”, תשעה קרונות נתנו לכל אחת עשרה המשפחות, המשותפות באגודה זו. “עד לב השמים” היו הקרונות עמוסים חפצים וצרכי אכל וכלי בית, ואת הנשים החלשות הושיבו ממעל לכל הכבודה, והילדים הגדולים וגם הנשים הלכו כמעט כולם רגלי. העדינות, אשר לא נסו להתהלך מחוץ לגבולות עריהן, מוכרחות ללכת גולה. ועוד לפתח־תקוה קרובה הדרך, מהלך שתים־שלש שעות. אבל מי יתן ליעפות האלה כח ללכת הלאה, מרחקים גדולים, לטפס ולעבור את הרי אפרים והרי שומרון עד בואן לעמק יזרעאל, למרחביה! וביניהן כאלו, שלהן בתים גדולים ומביאים הכנסה הגונה בתל־אביב; נשי עשירים ברוסיא הרחוקה, אשר כל ימי חייהן ראו בטובה, וחיו שם חיי עשירים, ולארץ ישראל באו והתכוננו לחיות גם פה חיים טובים ואושר מלא, כי על כן הלא בארץ ישראל הן יושבות וסביבותן חיי יהודים. והנה קפצה המלחמה, ונקרעו מעל כל האהוב והיקר להן, ונשארו בלי אמצעים ועליהן לפרוש כפיהן ללחם, ללחם ממש. ולולא “אגודת הנשים” היו הן וילדיהן גועות ברעב ממש. ועתה הכבודה הזאת יוצאת בגולה, הן הולכות ליבנאל. גבאיות של האגודה: הגב' יפה, הגב' טהון, אשתי והגב' וויסבורד¹²⁴ אמנם דאגו להבטיח באיזה אופן את קיומן במקום החדש, אשר יאספון. אבל – הן יודעים אנו עד כמה קשה הדבר “להבטיח” איזה מוסד שהוא בתנאים הנוראים של הגירוש. והלא סוף־סוף, מרחוק אך זוכרים, אבל לא עוזרים, מי ידאג לכל המשפחות האלו, מי יעזור להן במקום גלותן החדש? והנשים הלא עדינות, אמונות על יחוסים רכים, אצילים… למה עוללת כה, אלהים בשמים!…

איש ודאגתו הוא

בא אלי הד"ר פיקהולץ, מנהל ביה"ס החקלאי שבפתח־תקוה. יש לי הכבוד להיות ראש הועד המפקח על ביה"ס הזה, וכל אשר מצאה ידי במשך החורף לעשות לטובת המוסד הזה עשיתי. עתה, כשנסגרו כל בתי החנוך ביפו, כשנשארו כאלף וחמש מאות ילדים בלי בתי־ספר, מי יכול להעלות על דעתו לדאוג לאיזה בי"ס חקלאי של שלשים־ארבעים תלמידים. “השד אשר גזל את הפרה, יקח לו גם את החבל”¹²⁵, וגורל כל בתי הספר שלנו ינוח גם על “החקלאי”,¹²⁶ מה לעשות, והרס כללי הולך עלינו לכלותינו חלילה…

והנה בא אלי הד"ר רוזנשטיין בהצעה, לחלק גם את הגימנסיה לסניפים אחדים: סניף בזכרון־יעקב, סניף בפתח־תקוה וסניף ביבנאל. בכל אחד משלשת המקומות האלה יתישבו חלק הגון מן התלמידים וגם מן המורים, וייסדו שם סניפי הגימנסיה. ומר יוסף ליפשיץ מחיפה בא בהצעה להעביר חלק מן התלמידים לחיפה, ליסד שם סניף של ביה"ס, או, פשוט, להכניס חלק מן הילדים לביה"ס הריאלי שלנו שבחיפה. כל אלה הן הצעות, – אבל לב מי פנוי עתה לשמוע ולדון, אם כל ראש כגלגל, כל לב שותת דם, כל ידים עסוקות, ואיש איש פונה לפצעיו ולנגעי עצמו. מה לנו לדאוג עתה לבתי־הספר שלנו? אין צועקין על השערות, אם התיזו את הראש. כולנו נשקפים שאולה, כל קיומנו מתמוטט, חמת ד' נתכה על הכל, – ומי יוכל לדאוג עתה, ברגע זעם, לפרטים?

את אשר עוללו

ואני ראיתי איך קרא ד' לאביב ולחורבן גם יחד. עוד טרם נטו צללי ערב, אך שמש אביב כבר נטה ימה, והרוח הביא מעבר הפרדסים ריח ניחוח של פרחי תפוחי־זהב, כמו ים אפרסמון שפוך על פני חוץ. ערוגות הירק בגן מר יחיאלי שכני מרהיבות עין, ומאירה הקטנה אינה חדלה לטפל בעץ השושנים אשר מתחת חלון החדר של הד"ר לוריא אם כי בעוד שעה או שעתים הקרון העומד על יד פתח ביתם יקח אותה, והשושנים יהיו הפקר… כבר פתחו את גבעוליהם שתי האליאנדרות בגני, האחת שנטעה ראיסה בת־גיסי בהיותה בארץ ישראל, על יד המזרקה. והשניה, מטע ידי חנה בתי אצל המרפסת הקטנה, ועוד ימים אחדים ופרחיהן היפים יתנו ריחם. “בעוד ימים אחדים” – אבל מי יריח בהם, איזו עין תתענג על מראיהם אז? הנה מעבר לגדר כבר הנץ רמון־פז אחד; ערבי שובב יקטפהו טרם יגמל, וגם אולי את הענף ישבר, ואיש לא יהיה אשר ימחה בידו. עתה נסע, הלך לו הד"ר פוכובסקי הוא וביתו, זו אשתו וילדיו, וביתו – לבדו, אשר מראהו כארמון קטן, נצב שומם מסתתר בחביון הגן היפה; ועוד לפני שעה ראיתי את הרופא בעל־הבית עובד בגן במעדר בידו, כאילו לא קרה דבר, כאילו אינו מוכרח תיכף להגלות ולעזוב לתהו את כל רכושו אשר רכש. פנת יקרת הכין לו הסופר א.ליודוויפול בחצר־משכנו הקטנה: ד' על ד' אדמת־חול הפך בעמל לגנת ירק, אשר עוד חלקה לשני חלקים, החלק האחד לשכננו הד"ר טהון והחלק האחר לו, והגנה הקטנה הזאת הספיק ירק לאכלה לשתי המשפחות. שטיח ישר ויפה הגנה הזאת, והשטיח הזה נשאר עזוב, ועוד מעט, אך יעזוב הד"ר טהון את העיר, והיתה הגנה למרמס ערבים־פראים. ומה יפים הבתים בתל־אביב, מה ישרים קוי הרחובות שמה! הוד להם, יפה להם – ובלילות הירח, כלילה הזה בחצי החודש, נוגה חור שפוך על פני כולם. והנה רק עתה התהלכתי ברחובות, ורטט עבר על כל בשרי. סוחר־יער הייתי, ולא אחת קרה לי לשוט ביערות גם בלילות. מעולם לא הפחידו אותי בדידות היער ושאון ארזי־אל בעבי־החורשה לא הוליך עלי אימים. יודע אני שיחת דקלים, ואת חיי היער אבינה. ואולם בתי תל־אביב עתה סבבוני מגור ופחד, כמו בין מצבות בית־הקברות התהלכתי, ומתחת למצבות אני אני נקברתי…

י"ח ניסן, חיפה. [10.4]    🔗

הרגע האחרון

אתמול בבוקר השכמנו לקום בעוד לילה. הקרונות והעגלות עוד היו מוכנים מאתמול על יד פתח הבית, ורבה היתה העבודה להעמיס את כל חפצינו על הקרונות, ההולכים ישר למגדל, ובעגלה שאנו נוסעים לחיפה דרך זכרון. אך האיר היום והכל היה מוכן לנסיעה. באו ללוות אותנו הד"ר טהון, מר בצלאל יפה ואשתו¹²⁷ והאחים ווילבושביץ.¹²⁸ משני הרחובות היותר גדולים בתל־אביב, רחוב־הרצל ורחוב לילינבלום, הייתי אני האחרון לגולים. הקרונות נתקו ממקומם, ואני עוד סבותי והקיפותי בפעם האחרונה את ביתי, נגשתי אל הדלת ונשקתי את ספיו, וחרש התפללתי תפלה קצרה: השב ישראל לנויהם¹²⁹… הדמעות חנקוני, ודומם ומשמים עליתי על העגלה…

"…וּלְכָל חֲמוּדוֹתַי מִי אָמַר לֵכְנָה

אֶל כָּל תִּקְווֹתַי –: רֶגַע הִשְׁתַּפֵּכְנָה,¹³⁰

וּלְנַפְשִׁי: חֲיִי אֵל־חַיִים – וַיֶּהִי!"¹³¹

בבחריה,¹³² על יד פרדסו של באראג,¹³³ כבר מצאנו הרבה עגלות, שיצאו מפתח־תקוה ופניהן אל הגליל.¹³⁴ שם חכה לקראתנו רבי אברהם לב, וימסור לנו את החלטות ועד ההגירה מיום אתמול, וגם מעט כסף, 75 לירות זהב, נתן על יד מר גליקין מקופת הועד¹³⁵ להיות בידו ולמסור לד"ר יפה בזכרון. כעשרים עגלות התחברו לקבוצה אחת ללכת ליבנאל יחד, וביניהן תשע עגלות של אגודת הנשים. עגלה אחת נשברה, ויתר העגלות מוכרחות לחכות. ברוך ד', הנשים והטף כולם בריאים. הדרך היותר קשה עוד מהם והלאה, בבאם אל בין הרי אפרים, ועד כי יבאו שילה וסבסטיה וג’נין. מי יתן ויעברו בשלום את רוכסי ההרים האלה עם עגלותיהן העמוסות, ויבאו ויגיעו ל"מרחביה", אל המושבה העברית הראשונה בעמק יזרעאל. שם ימצאו מנוחה עדי רגע, ומשם יעבירו אותם עד ימה. הוי, מפחד אני מאד מפני הדרך הזאת, המלאה חתחתים ואשר תמשך כשני ימים. והלא הנשים ענוגות, והילדים חלשים ורכים, ומעודם לא נסעו בקרונות־משא, עמוסים חפצים גבנונים עד אפס מקום לשבת כדרך בני אדם. הזקנים והילדים נתונים בין הארגזים והחפצים, ואך תהפך איזו עגלה על צדה, – והאסון לא יאחר חלילה לבוא…

ביום ההוא בערב באנו לזכרון־יעקב. בעל המלון¹³⁶ חולה בטיפוס־בהרות, ופנו לנו חדר ללון בבית הפקידות.¹³⁷ ברוך יהיה הנדיב על כל הטוב אשר הכין במושבותיו. נדברתי עם הד"ר יפה על אודות הגימנסיה. עוד ביפו הצעתי, כי נבחר בד"ר יפה ולצרף אותו לועד המפקח של הגימנסיה, למען יהיה לנו איש מהימן בזכרון, שנוכל להשען עליו. מר ברלין הסכים תיכף להצעה זו, ותיכף ערכו פרוטוקול והנשארים מחברי ועד־המפקח חתמו עליו. מסרת לד"ר יפה גם את הקופה הראשית של הגימנסיה, ושלחתי רץ להזמין את הד"ר גריהר, אחד מטובי המורים ודייקן בכל דרכיו, שקבל על עצמו את הגזברות של המוסד כל הימים אשר ימצא בזכרון.

נדברנו שלשתנו על כל הפרטים של כלכלת הפנסיון, ומן השיחה נוכחנו, שאי־אפשר הדבר להקים במושבה זו את הגימנסיה אף באחד מחלקיה, כמו שחשב הד"ר מטמן. זה האחרון חלם גם על אודות רשמיות – להודיע לממשלה בעכו, עיר המחוז, שהגימנסיה היפואית עברה לשפיה. מובן, ששחצנות כזו היתה יכולה אך לגרום לנו רעות, ולא יותר. “חבי כמעט רגע עד יעבר”¹³⁸ – עד יעבר עמך, ד', את כל הצרות והמאורעות, שהתרגשו עליו, ולא להתודע עתה לרשות. לדאבוני לא יכולתי לראות את התלמידים. שפיה רחוקה מזכרון, ומר גליקין בעל הסוסים דחק אותי למהר לעשות דרכנו לחיפה, כי אך ינטו צללי ערב ולא יתנו אנשי משמרות הצבא לאיש לעבור בדרך בין עטלית¹³⁹ ובין חיפה, הדרך העוברת למול שפת הים.

בנוגע לעבודת ועד ההגירה שבזכרון־יעקב,¹⁴⁰ הנה יהיה על הד"ר יפה להלחם במעצורים רבים. זכרון – לזכרונים – כך פתגמם של ילידי רומיניא, ואם לא פתגמם, כך הוא בלי ספק מהלך מחשבותיהם של אזרחי זכרון־יעקב. את בני ראשון־לציון עוד הם נכונים לקבל אל קהלם, כי על כן גם אלה בנים הם לנדיב, וגם היקב הראשי להם. אבל אין נפשם לקבל גולים. ואמתלאות ונמוקים וטעמים – המזג הזה לא יחסר לעולם. המחשבה הולכת אחר הרצון. לא אלף תימנים באו אליהם, כי אם כמאתים נפש,¹⁴¹ והתימני מסוגל לעבודה והוא לא יפול למשא כבד. נוכחתי, כי על שכם אנשי זכרון אי־אפשר לשים סבל צבורי, דאגה לגולים הדורשים טפול ורגשי לב. הד"ר יפה לבדו הוא, ובמקום עזר מתוך הסביבה, ימצא מפריעים.

לא טוב, אבל…

עוד היה היום גדול כאשר באנו הנה, לחיפה. פה מצאנו מנוחה וכל טוב: דירה מרווחה עם רהיטים מסודרים… הה, מי יתן ומצא רק חלק מן הגולים מן הטוב אשר מצאנו אנחנו, לו מצאו הגולים רק החצי מכל הנוח והנעימות אשר מצאנו אנחנו פה! בית גיסי¹⁴² מלא כל דבר נחוץ ומסודר יפה מאד, ואך נודע דבר בואינו למכירינו פה, מהרו לבוא ולקדם את פנינו כל אחד בכל אשר מצא ידו, לנחם אותנו על הרעה אשר מצאתנו ולהקל מעלינו את יגון לבבנו. ידידי המורה – הסופר סילמן מהר להביא בידיו סל פחמים, מי הביא ספל חלב ומי הכניס ביצים וכל אשר היה בביתם, להכין לנו “סעודת הבראה”, מצאנו מנוחה טובה ושלוה, – אבל אין מנוחה בנפשותינו, לא נוכל לראות בטובה וכל שלוה תנוס מאתנו, בזכרנו את מצב המון הגולים, אחינו ואחיותינו לצרה ולגלות, ואף רגע לא תחדל המחשבה לנקר במחנו ולאכל אותנו מנפש עד בשר: איה איה הם עתה?…

כ' ניסן. [12.4]    🔗

קלא דלא פסיק,¹⁴³ שנשיא הפרסים פה¹⁴⁴ קבל טלגרמה מיפו מאת אחד מאנשי בריתו ובה נאמר, כי הממשלה דחתה עתה את גירוש המושלמים שביפו לזמן בלתי־מוגבל. באופן כזה, או לכתחילה רמו אותנו, היהודים, ואך שקר היתה הפקודה על כל התושבים בלי הבדל דת, והיתה חזקה רק על היהודים וליתר התושבים רמזו לבל ימהרו לעזוב את העיר; או אנחנו היינו פזיזים יותר מדאי, ונחפזנו לברוח, ולולא מהרנו והיינו גם אנחנו נשארים על מקומותינו, תחתינו.

כ"ד¹⁴⁵ ניסן

שבתו כל החגים

הימים ימי החגים לנוצרים, ובמושבה הגרמנית הגדולה פה בחיפה אין החג נראה ברחובות כלל. מעטו האנשים במושבה באופן ניכר. אומרים שרבים נסעו מפה למקומות שונים, וגם – עוזבים את הארץ… אין רואים טיילים לעת ערב, מעטים העוברים גם ביום. לאן הלכו? גם למערכות המלחמה, גם לעבודת הממשלה הטורקית בפנים הארץ פה. הנה נוסעים היום בני משפחת הערמן שני האחים¹⁴⁶ ומשפחותיהם, האם הזקנה ובתה. המשפחה הזאת של יהודים־גרמנים התישבה פה זה כשבע שנים, המלחמה דלדלה אותם, ועתה נקראו שני האחים אל הצבא. האח הגדול הוליד פה חמשה ילדים, והיום הלכו כולם לגרמניה. הולכים גם הנוצרים, מי ברצונו ומי שלא ברצונו. היום הדביק הקונסול המקומי¹⁴⁷ פה מודעה לכל הנתינים הגרמנים, הגברים מבני י"ז עד ס', שאינם עובדים בצבא, כי יבואו להרשם בתור מתנדבים לעבודת המולדת, לא אל תוך מערכות הצבא אך בשביל יתר העבודות שהמלחמה דורשת, וזאת היא לא הצעה ובקשה, רק פקודה ודרישה… מבני שבע־עשרה עד ששים, ומי ישאר עוד, מי הוא הנקי לביתו? קץ כל בשר, ואת הכל אקח, תאמר המלחמה.

עולם כמנהגו.

לחדרה באו בימים האלה הזַיבֶד¹⁴⁸ מחיפה (שלישו של הקומנדנט) ביחד עם הפרוקורור. באו לשם “בקור”, להִכָבֵד ולהתארח אצל בני המושבה. מובן, שקבלו אותם בסבר פנים יפות ובכל כבוד ומעדנים. ובכל זאת – – סוף־סוף צוו על חיליהם לקחת את כל הסוסים אשר במושבה, וגם אסרו צעיר אחד בתואנה, שאחד מאחיו משתמט מעבודת הצבא. ומפני שגם הפרוקורור הזה הוא מומחה לבדות עלילות ולברוא “משפטים בל ידעום”¹⁴⁹ פרוצסים מדומים שחדרה כל כך הרבה סבלה מהם, לכן הוכרחו בני המושבה לפייס את שני “האורחים הנכבדים”, בתת להם לירה זהב לכל גלגלת של סוס או פרד, ולאחרי כן לקחו ששה זוגות סוסים לעבודת הממשלה והלכו להם.

כ"ג ניסן. [15.4]    🔗

הוללות

טהרו את יפו ויגרשו את כל תושביה ואזרחיה ומתכוננים לערוך שם מלחמה עם האנגלים, ובאותה עת עצמה קבל אחד היהודים שקברות אבותיו ביפו, פה טלגרמה כי ימהר לבוא יען כי הממשלה החליטה להפוך את בית הקברות הישן של היהודים לגן־טיול… לא יאומן כי יסופר, שעתה, בשעה שחרב חדה מונחת על צואר כל המדינה, ובנוגע ליפו – הנה מחכים, במלוא מובן המלים, משעה לשעה ומיום ליום כי יורידו האנגלים צבא לחוץ יפו, – מצוים לפנות את בתי הקברות של הנוצרים ושל היהודים¹⁵⁰ לטעת אותם גני־טיול, בולבַרים בלע"ז. השמאלית אינה יודעת מעשי הימנית, תהו ובהו ורוח זדון מרחפת על פני תהום… אין זה שלוה של סוקרטוס בעת ששתה את כוס המות, כי אם מחלת הגלַדיטורים בערב צאתם להלחם עם פריצי חיות, מחולות הדרוישים, שיש בהם יותר מן הפראות מאשר התרוממות הנפש של גבורים, המכירים את ערכם…

– בירושלים נלקח לצבא בן־עטר, עורך “החרות”, העתון העברי היחידי הנשאר עוד בארץ. העתון, מובן הדבר, חדל להופיע.¹⁵¹ באמת, אחרי חרבן הקהלה העברית ביפו, לא היה יכול העתון להתקיים גם באותה הצורה העלובה, שהיה מוכרח לסגל לו במשך זמן המלחמה; אבל בכ"ז אולי היה מוצא לו אמצעים, איזו יכולת כל־שהיא, להמשיך את קיומו. עורכי העתונים צריכים עפ"י החוק להיות חפשים מעבודת הצבא, אבל – אצלנו אין מקשין, והעורך בן־עטר נלקח ונשלח לדמשק.

כ"ד ניסן [16.4]    🔗

תפלתי

היום יום הולדת יעקב־שמואל בני הגדול, – יהי ד' אלהינו עמו ויעל. כי הואיל ד' ויברך אותנו ויתן לנו שבעה ילדים, והנה היום אנחנו יושבים פה לבדנו, אני ויולדת השבעה, ומכל ילדינו אין איש אתנו. הגדול הוא ברוסיא, השני¹⁵² בקליפורניה, השלישי¹⁵³ בצבא הטורקי, הרביעי¹⁵⁴ במגדל על יד הכנרת. ומהבנות – שתים¹⁵⁵ בפריז והשלישית¹⁵⁶ בירושלים. הה, מי יתן ותגמר המלחמה, ואז נשא נס ונקבץ את גליות ביתי, ואקבצם יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו; ויעקב־שמואל בני הגדול בראשם. מי יתן, מי יתן!…

מפה לאוזן מספרים, שבירושלים התנקש אחד משרי הצבא הטורקים בחיי ג’מל פחה. עוד ביפו לקחה אזני שמץ מזה. וגם פה מוסרים את החדשה הזאת בתור עובדה ודאית. אומרים, שנפצע והוא שוכב חולה. מובן, שאין זה לא מעלה ולא מוריד. ומשרבו השקרנים ומגידי חדשות פסה כל אמונה…

כ"ה ניסן [17.4]    🔗

מיפו נשלחה לי טלגרמה של דוד בני מאַידִין.¹⁵⁷ הוא מברך אותנו (הטלגרמה יצאה עוד בימי החג) ומודיע אותנו “שבעוד ימים אחדים הוא נוסע” – ולא פֹרַש לאיזה מקום. בודאי אסרו לכתֹב, מפני שאסור לגַלות את המקום, שלשם שולחים את המחנה שהוא עובד בה. ואולי אמת בפי השמועה, שלקחו האיטלקים את איזמיר,¹⁵⁸ ואידין הלא קרובה לאיזמיר ומשוכה אחריה. שלחתי טלגרמה אל הד"ר רופין לקושטא, שהוא יתודע ויודיעני על אודות מצבו של בני זה, האובד ועובד בצבא הטורקי, ואשר לו דאגתי כל היום…

תלאות הגלות

עוד טרם הרבו הגולים לבוא לזכרון־יעקב, וכבר מחלת הטיפוס שם בכל תוקף. יותר מעשרים חולים נמצאים שם. לא מבין המהגרים, רק מקרב התושבים. הד"ר יפה מפחד מאד, פן תפגע המחלה בגולים, ולהגדיל הדאגה, הנה גם הממשלה אומרת ליסד שם בית־חולים צבאי, לקחת את בית־הפקידות לתכלית זו.

אחינו שבגליל

האסון אשר קרה אותנו ביהודה עורר לחומלה את כל אנשי הגליל. כבר רשמתי בזמנו את אשר עשו אנשי טבריה, אשר אספו ביניהם סכומים הגונים מאד לטובת הגולים. כן עשו גם בני חיפה. העריכו את כל תושבי העיר ותיכף נגשו לגבות את סכומי ההערכות. העריכו את האנשים בסכומים הגונים, ויש כאלה שהטילו עליהם כעשרים לירות. אמנם, הלירה היא עתה בזול בשוק, חלק הרביעי משויה הנומינלי, אבל הן לאנשים היא עולה בערכה המלא. מצוין הדבר, שבפעם הזאת מרבים גם הספרדים לתת נדבות הגונות,¹⁵⁹ ואינם מסרבים. להפך, מבין אחינו האשכנזים נמצאו כאלה, שבמשך זמן המלחמה הרויחו סכומים נכבדים, והמה מסרבים ואינם נשמעים לועד ההגירה, ואינם חפצים לקבל אל עצמם את ההערכה. נפש העסקנים מרה מאד על האנשים האלה, וחושבים מחשבות לקרוא עליהם חרם, בויקוט בלע"ז, כעין חרם יהודי: יגרשו אותם מבית התפלה, יסגרו בפני נשותיהם את המקוה, וגם דנו היום אם להרחיק את ילדיהם מבתי הספר. העסקנים, הדורשים את המדה האחרונה בטוחים, כי בזה יקימו את הילדים נגד הוריהם, הממרים את פי הועד, יקימו את המחאה נגדם מתוך ביתם, וההשפעה תצליח וישובו בתשובה. מצין אני את הדבר כדי לשבר את האוזן, עד כמה גדולה ההתעוררות בקרב הקהל לעזור ולתמוך בידי הגולים. – אתמול שלחו מפה למרחביה, התחנה הראשונה לעבור גולים בגליל התחתון, הרבה חפצים שנאספו פה לטובת הגולים, כמו בגדים, לבנים, כלי בית נחוצים, בורית וכדומה.

– מגידי החדשות באו מן העיר ומספרים בשם אנשים הקרובים אל פקידי הממשלה פה, כי האנגלים הורידו צבא ביפו או, לפי נוסח אחר, אצל נבי־רובין¹⁶⁰ (הנביא ראובן), נחל על יד וַדי־חַנין. אמנם שומעים קול יריות מעל פני הים מצד דרום, אבל מי יודע מאיזה מקום. יודעים אנחנו שבאה פקודה תכופה למהר תיכף ולשלוח את הצבא, החונה בנצרת אל החזית הדרומית,¹⁶¹ ומעבירים במהירות גדולה את הצבא מתחנת עפולה לתחנת רמלה.

כ"ו ניסן. [18.4]    🔗

רבינוביץ, מנהל הקבוצה במרחביה, שבא היום לחיפה, ספר לי על אודות כל התלאה, שמוצאת את הגולים, הנוסעים במסלת הברזל. בראשונה היה עליהם להתגולל בתחנת ראש־אל־עין,¹⁶² עד אשר לקחו אותם אל הרכבת, ובבואם לעפולה השליכו אותם ואת חפציהם מן העגלות, שהיו נחוצות שם להעביר את הצבא ההולך לרמלה. באופן זה, כל הגולים שהלכו לסֶמַך¹⁶³ ופניהם היו מועדות לטבריה ומשם הלאה אל הגליל העליון, – נשארו בתחנת עפולה ללכת למרחביה. במרחביה הכינו אהלים וגם מבשלים פול ועדשים בשביל הגולים, אבל כבר עברו עד היום דרך התחנה הזאת כאלף נפש, והאמצעים מעטים ואינם מספיקים.

באפס מקום

הקימקם הצפתי¹⁶⁴ הודיע בטלגרמא לטבריה, שלא ילכו הגולים אל הגליל העליון, כי לא יתן להם לבוא מאפס מקום, ובאין לו פקודה לתת לגולים להתישב במחוז צפת.¹⁶⁵ מתחילים אותם המראות, אשר קרו את אחינו בהגרשם בראשית המלחמה ממחוזות זאמוט וקורלאנד: ממקומות מושבותיהם מגרשים אותם, ואל מקומות חדשים אין נותנים להם להכנס… והנה עם אדונים כמו הקימקם אשר בצפת עוד אפשר לבוא לעמק־שוה. היום דברתי עם מר מרגליות־קאלוואירסקי, והוא כבר ימצא ידים לסדר את הדבר בצפת; אבל דא עקא, שבאמת אין בגליל העליון מקום להתישבות משפחות רבות. משמר־הירדן¹⁶⁶ ויסוד־המעלה¹⁶⁷ הן מושבות קטנות, והקדחת שוררת שם, ואין זה מקום למתישבים, ואך ראש־פנה לבדה או מתולה¹⁶⁸ הרחוקה יכולות להיות כלי קבול למספר קטן של עשרות משפחות חדשות. העיר צפת – אבל שם הישיבה היא צפופה עד מאד, הזוהמא והרפש רבים, עד כי למרות אוירה הטוב המחלות אינן חדשות שם, – ומה היא איפוא צפת כי יצפו אליה לשומה מקום מושב לגולים חדשים! אלו זכינו והארץ היתה לנו, כי אז ארץ צבי היא, משתרעת ומתפשטת, ארץ טובה ורחבה; עתה שגברו העונות – ארצנו היא קצרת־ידים ומקומות מושב המסוגלים בשבילנו מעטים בתוכה, ומקום אין לגולים!…

כ"ח ניסן. [20.4]    🔗

זה שני ימים. ויריות תותחים נשמעות מן הדרום, במקום שמערכות המלחמה מתלקחות בכל עוז, כפי הנראה¹⁶⁹.

היום באו אנשים מפתח־תקוה. כל השמועות על דבר הורדת צבא בחוף יפו – שקר. בדותות של מספרי החדשות. על יד עזה אינן פוסקות המלחמות והתגרות, וגם אניות־המלחמה משתתפות במערכה.¹⁷⁰ ביפו עוד רבים התושבים הערבים, אם כי השוטרים מנסים לגרשם מן העיר, אבל בדרך אחד הם יוצאים ובשבעה הם שבים העירה. מן היהודים נמצאים בעיר אך מספר צעירים, שהתנדבו לבלי לעזוב את יפו למען ישמרו על רכוש אחיהם הגולים.¹⁷¹ הצעירים האלה סובלים מאין צידה ולחם. כי לאחרי שיצאו התושבים חדלו האכרים להביא העירה את פרי אדמתם למכור, וגם אופה אין בעיר. הצעירים הסתדרו יחד במקום שהיה מטבח הגימנסיה, והחליטו לבלתי עזוב את מקומותיהם. – מפתח־תקוה מגרשת הממשלה את אנשי יפו שהתישבו שם, וגם זמן נתן להם לעזוב את המושבה, הממשלה מאיימת, שאחרי הזמן הקבוע יבואו השוטרים לפתח־תקוה ויעשו בקורת בכל הבתים, ואת התושבים החדשים יגרשו בחזקה.¹⁷²

א' דר"ח אייר. [23.4]    🔗

בביה"ס הריאלי¹⁷³ התחילו פה היום הלמודים אחרי החופש של חודש הפסח. עוד לא שבו אמנם אחדים מן המורים, אשר הלכו לעשות את חג המצות במושבות יהודה. המורים האלה נשארו עוד לשבת על מקומותיהם שם, בחשבם פן עוד מעט, עוד יום ויחדרו האנגלים אל ארץ יהודה, ואז – למה יקרעו מעל קרוביהם ומשפחותיהם היושבים שם ולמה להם להיות נמקים תחת העול הקשה של משטרנו? אבל תקות שוא, והאנגלים, עם לא־יצלח למלחמה, יֵהָדפו גם הפעם כאשר הדפום הגרמנים מתי המספר המצביאים את חיל הטורקים כבר לא פעם.¹⁷⁴

הנפש עם הטורקים

על משכבי בלילות תדד שנה מעיני וגם ביום לבי הולם פעם על דוד בני… מי יודע גורלו אם גם את מקומו איהו לא אדע… למה ועל מה מחמד עיני זה הלך בקרב, הולך למות חלילה? אם בכל ארץ ומדינה הולכים בני נעורינו לעבוד בצבא, אם גם כמתנדבים ילכו, הלא ארץ מולדתם היא, הלא בשלומה גם להם שלום. הלא את אשרה ושלומה ואת הצלחתה הם דורשים באמת ובלב שלם, ואל נצחונה על אויביה תקותם. אבל לשם מי ולשם מה הולכים צעירנו אנו לעבוד בצבא המלחמה של טורקיה? הן כולנו כבר נוכחנו לדעת את כל הרקבון אשר במשטר הטורקי. זה הרקבון האוכל מבשר ועד נפש את כל חלקי הממלכה, המצא זוהמא בנפש כל העמים השונים הנחנקים תחת זרוע עָול של הממלכה החטאה הזאת. ואין עם בארץ, אשר לא יתפלל בעומק לבבו למפלתה, ואנחנו כולנו נושאים יום ולילה את עינינו אל האנגלים, כי יבואו ויכבשו את הארץ, ונכונים אנחנו לקבל כל צבא אשר יבוא לארצנו בזרועות פתוחות, ואך שיבוא ויגאלנו מיד הטורקים. הן כל שנאתנו לגרמניה התרבותית מקורה אך לרגלי התחברותה עם הטורקים, אך יען וביען כי תומכת היא בידי הרקב הזה להחזיקו ולשמרו, מבלי כל תקוה לחנכו ולחכמו ולעשותו כתפארת ממלכה. ובכן עינינו אל חורבנה של הממלכה, אל מפלתה במלחמה, – ואיך יעמוד לבנו בקרבנו להריק את צעירנו היקרים, את מחמדי עינינו ולשלוח אותם אל המערכה לתת את חיתם נגד משאת נפשנו!… זאת היא הטרגדיה הגדולה של חיינו, זהו הקרע הגדול בנשמה שבקרבנו! מצב נפש כזה לא היו לחיילים היהודים גם ברוסיא, גם בימי המלחמה עם יפן בדבר המזרח הרחוק.¹⁷⁵ שם נלחמו צעירנו,¹⁷⁶ ולבם היה מלא תקוה ואמונה ובטחון, כי עוד יומם יאיר, כי עוד יבקע כשחר אורם גם הם, וכי גם לישראל יהיה אור ברוסיא, וגם באו והגיעו הימים הטובים האלה, אשר עליהם קוו, בהם האמינו ויבטחו. אבל תקותנו אנו בטורקיה, תקותנו הלאומית הגדולה, לא תהיה ולא תקום לעולם, כל עוד הממלכה החטאה הזאת, משטר הרשע הזה, משטר ללא־חוק וללא־משפט וללא־משטר – יעשה מלוכה בארץ הזאת. אך בשפלות ידיה ובאין־אונים לה עשינו מה שעשינו בארץ־ישראל, תקענו בה יתד ובנינו לנו אהלים אחדים, תחת חסותם של הקונסולים והקפיטולציה מגן לנו. ואולם אך החלה המלחמה, אך הרגישה הממשלה כי נחלשו המוסרות, כי הוצאו החחים מלחייה ורסן אין לבלום את שפתיה, – ותתחיל המשובה באין מעצור. יד העריצות נחה על כל מחמדינו. תיכף אסרו על היהודים, גם נתיני טורקיה מעולם, לרכוש להם נכסי דלא ניידי אפילו בערי המושב, אפילו מיהודי ליהודי. רודפים את החנוך העברי, את השפה העברית. אסרו לכתוב שלטים בעברית, מכתבים בעברית פוגשים מעצורים בפוסטה. גזרו על הבנק העברי, על כל אשר בשם ציוניות יכֻנה. ומה זה ציוניות בארץ ישראל, אם לא כל החיים העבריים? והחמס והשוד אינו פוסק, ובודים עלילות ופרוצסים, ומוצצים את הפרוטה האחרונה עם דם התמצית, וכל עין רואה, שאין למצבנו בארץ שום תקנה אחרת, רק בבוא אליה ממלכה אחרת את אשר תהיה. תהי גם צרפת עם נזיריה הקאתוליים, תהי גם גרמניה עם סדריה הצבאיים, תהי גם רוסיה המחודשת, – אך נברך על היום שיפטרנו מענשה של טורקיה. ובמהלך מחשבות כזה אנו שלחנו את מיטב בחורינו אל מערכות המלחמה להגן בנשק ביד על טורקיה, אשר אל מפלתה אנו שואפים כעבד ישאף צל, כחֵכַּי אל תשועה! ¹⁷⁷… מה נורא היגון, מה גדולה, מה אדירה הטרגדיה בלבותינו!…

ובורחים מן המערכה, ומשתמטים צעירינו בכל אשר תמצא ידם מעבודת הצבא, ו"בתי־החרושת" של הפספורטים המזויפים מפתחים תעמולה רבה, ואיש אין בקרבנו אשר לא יצדיק את המעשים האלה, אשר בתנאים כסדרם היינו מתנגדים להם בכל עוז. הה, ראינו ונוכחנו בכמה עלתה לנו התמימות שלנו, הלויאליות שלנו, את אשר נואלנו לצרף את מחשבותינו הטובות אז למעשה. נואלנו וחטאנו להפקיד את גורלנו בידי ממלכה שפלה ורקובה לא־אמון בה. ועתה – האבות אכלו בסר ושני הבנים קהות…

אין הקיבה הטורקית מסוגלת לעכל עמים זרים, או הם מתפרצים ומתרוצצים בקרבה, והיא מוכרחת להקיא אותם, או נרקבים ונשחתים בתוכה ובסביבתה. היונים וכל עמי הבלקן התפרצו מפני טורקיה ויצאו לחפשי ביד רמה,¹⁷⁸ ובארמנים היא מפילה רב והורגת בהם על ימין ועל שמאל, ואת הסורים ואת הלבנונים השחיתה מבשר עד נפש. אחריתם של אלה תהיה אחת משתי אלה: או כי יבחרו בדרכי עמי הבלקנים, או כי יהיו עדי אובד. את אחינו בתימן עשתה כלה, ונפשם כעפר לכל, ודורות יעברו עד אשר ישובו להיות כתפארת אדם, וגם מאת אחינו הספרדים הסירה טורקיה במשך מאות שנים אחדות את כל אצילותם ואת כל כבוד נפשם אשר הביאו עמהם מהררי הפיריניאים. עתה נטתה טורקיה את ידה המגואלה על שבי הגולה. במשך הזמן הקצר של המלחמה רדפה ואסרה וגרשה את כל אנשינו הטובים בארץ ישראל, את כל אשר הצטיין בספרות, בהוראה, בעסקנות ותהרוס בלי חמלה את כל מוסדותינו הצבוריים, את הסתדרותנו החלשה כלפי חוץ והחזקה ברוחה הפנימי. לבסוף הגלתה אותנו ואת זקנינו ואת טפנו ותשליכנו כדומן על פני האדמה. ותפקיר את בתינו הטובים אשר בנינו בעמל כפינו ולא בעזרתה, אך ורק בקנאתה הגלויה לכל סדרינו הטובים, שאין קיבתה יכולה לעכל אותם. כה עוללהלנו, – ואנחנו עוד מתַנים אהבים, ואנחנו את בנינו הטובים נשלח ללחום את מלחמותיה,¹⁷⁹ ודוד בני מחמדי יֵרד לה בגבורים! לא תהיה עוד כזאת! לא נשוב פעמים לכסלה! ¹⁸⁰פי!…

ב' דר"ח אייר [24.4]    🔗

ידיעות מאת הגולים

את כל הידיעות על אדות המצב ביפו וכל מה שנעשה עם הגולים בפתח־תקוה ובדרך אל הגליל אנו מקבלים ממרחביה, מן התחנה עפולה, אשר דרך שמה עוברים האנשים מיהודה לדמשק או אל הגליל. והנה היום הודיע לנו מר יוסף ליפשיץ, אחד מן העסקנים החרוצים שבחיפה, כי המצב בפתח־תקוה עם הגולים התחדד עד מאד. פקידי הרשות ביפו העבירו את כל תשומת לבם לפתח־תקוה, ומן המושבה מגרשים את הגולים וגם את תושבי המושבה ואזרחיה, אם אין בידיהם וסיקות, הרשיונות להשאר במושבה, ומגרשים את האנשים בכל תוקף, חודרים אל הבתים בלילה ומוציאים גם את הנשים ואת הטף ושולחים אל התחנה הקרובה ראש־אל־עין. וכבר מתגוללים לפני התחנה אנשים למאות עם שארית חפציהם, ומחכים לרכבות של המסלה, והאנשים סובלים את כל יסורי הגלות. וגם בפתח־תקוה עצמה רב הדוחק. האנשים יושבים צפופים, היוקר האמיר עד מאד, והמחלות רבו בקרב הגולים. – לפי הידיעות האחרונות, שהביא המשורר אשר ברש, שהלך ליפו ושב לפני ימים אחדים,¹⁸¹ הוכרחי גם הגרמנים לעזוב את המושבה “שרונה” שלהם. הקונסול¹⁸² בא אל המושבה והרבה אוטומובילים צבאיים באו מירושלים, ויקחו את כל אנשי המושבה וכל הכבודה אשר להם, ויעבירו אותם למושבה ווילהלמינה, הקרובה ללוד.

מלכות השמים ומלכות הארץ

– כל חודש ניסן עבר, – והמלקוש עוד טרם היה בארץ. השעורה כבר הוכתה בשדפון. וגם אם יהיו גשמים לא יתקנוה, ואם יאחר עוד המלקוש, אז, יהיה השדפון גם בשדות החטה. האדמה קשה כאבן, והממשלה מתכוננת גם היא להביא רעב בארצנו. כבר ישנה פקודה, שמלבד המס החוקי, מס העשור, יכריחו את האכרים למכור לממשלה את החלק השלישי מיבול השנה, ובכן בס"ה תקח הממשלה לעצמה ארבעים אחוזים של היבול, לכלכל את הצבא שהיא מביאה עתה בהמון אל הארץ לעצור בעד חיל האנגלים. – בין עזה ובין יפו צותה הממשלה לקצור את השדות בעודם אביב ולתת את התבואה מאכל לבהמות, בפחדה פן תפול הארץ בידי האנגלים וישתמשו בתבואות האדמה. אבל הלא אנחנו יודעים, כי האנגלים משרכים את דרכיהם ויאחרו ללכת, ועוד יבואו וישובו לא פעם, – ובין כה ואנחנו התושבים נסבול ונשא רעב.

ג' אייר, [25.4]    🔗

קבלתי היום טלגרמה מאת הד"ר רופין מקושטא. “דוד בני עודנו באַידין ועוד טרם שולח את החזית. חליפת־מכתבים תמיד בינו וביני. כסף די בידו”. ברוך הד"ר רופין לד', כי איננו עוזב את חסדו מאת בני והוא מגן לו בכל עת. שומר ישראל ישלם את פעלו, והגואל אותי מכל רע ישמור על הנער ויברך אותו באשר הוא שם.

שמועות ובדותות.

שמועות מכחישות וסותרות זו את זו אינן פוסקות. אתמול עברו ברחובות העיר בסך וחגגו את הנצחון אשר נצח הצבא הטורקי את האנגלים ויכם ויגרשם עד אחרי עזה לעבר חן־יוניס.¹⁸³ ומנצרת באו פקידי הרופאים לקחת מפה מטות בשביל מאות הפצועים הטורקים, שהביאו ממערכות המלחמה. אם אמת הדבר, שאת האנגלים גרשו דרומה אל עבר פני המדבר, אם כן למה יוצאות פקודות מבוהלות ודחופות בדבר ג’מל פחה לגרש את האכרים גם מהמושבות? והאומנם לא עצרו האנגלים כח להתקומם נגד הטורקים החלשים והמעטים במספרם, בעת אשר לצבא האנגלים יעזור גם צי המלחמה מעבר הים, ומאחוריהם בסיס בטוח – ארץ מצרים? על כאלה וכאלה מתפלאים, ואולם אין אנו יודעים מאומה דבר ברור. הן המצב האמתי נעלם מאתנו, וזה חודש וחצי שנפלה בגדד,¹⁸⁴ ואין מגלים את הדבר הזה, כשם שלא פרסמו אף דבר מכל אשר הצליחו הרוסים בחזיות קוקז ופרס.¹⁸⁵ העתונים הגרמנים לבדם מרימים לפנינו לפעמים את המסך מעל המקרים במערכות המלחמה, ורק מפיהם אנו יודעים את הנעשה. אבל הן גם אלה מקורות גרמניים, שאולי לא ישקרו ולא יכזבו, אבל גם את האמת כולה כמו שהיה יסתירו מאתנו. ואנחנו תועים, נוטים אוזן אל כל שמועות…

ד' אייר, [26.4.]    🔗

ריוח והצלה ברוסיא

הגירוש עם כל צרותיו השכיח אותנו את כל המאורעות הגדולים, ההולכים ונעשים ברוסיא, המולדת הישנה שלנו, הקרובה כל כך אל לבנו, ואשר שם לנו לא רק קברות קברות, קברי אבות וקברי חלומות וחזיונות, אך גם משכנות לששה מיליון יהודים, לחצי היותר נבחר, היותר יהודי של העם היהודי. גם עבותות חזקים, גם נימים דקים מן הדקים, שזורים רגשות הלב ואינטרסים, מקשרים אותנו אל רוסיא, אל הארץ ההיא, אל אנשיה, אל שפתה ילידת העם האמיץ, ואל ספרותה הנהדרה, אשר על ברכה חונכנו ואשר הרבה, הרבה קרנים מידה גם לספרותנו העברית החדשה. המאורעות הנפלאים עתה שם, כל התקופה החדשה הצומחת עתה בדברי ימי רוסיא, כל המקרים הנעשים שם, – הה, אלי, הן לא מעטים הם הגורמים בכל אלה גם משלנו, לא קצרות ולא מעטות התפלות, אשר שפכנו גם אנחנו בהתפללנו למצב חדש כזה, ומה רבים, מה גדולים ועצומים הם הקרבנות אשר הקריב עמנו מבכורות בניו ומחלב בנותיו על מזבחות הריבולוציה הרוסית במשך חמשים השנים האחרונות! ¹⁸⁶ ועתה – הקיץ הקץ, וברנה באים עתה בני הארץ לקצור את אשר זרעו, את אשר זרענו בדמעה. ולבנו דופק, פחד ורחב אל כל הנעשה שמה במדינה הרחוקה־הקרובה, אבל מצוקותינו וצרותינו יום־יום משכיחות אותנו את הנעשה, את כל המהפכה הנפלאה במשטרי הממלכה ברוסיא.

המהפכה הזאת הלא היא המנחלת שווי־זכיות לאחינו ברוסיא,¹⁸⁷ וששה מיליון יהודים נאנחים ונאנקים ונרדפים ומשוללי זכויות־אדם, יהיו ביום בהיר אחד לאזרחים, שוים בזכויותיהם. וחדלה כל אירופא המערבית, וחדלה אמריקא הגדולה, וחדלה כל האומה הישראלית לדאוג ולבקש תחבולות לעזור ולתמוך בידי אחינו המעונים ברוסיא, כי יחדלו להיות עוד מעונים ונרדפים וחלק כחלק יאכלו את טוב הארץ הגדולה, ושכם אל שכם יעבדו יחד עם יתר אזרחי הארץ. ועוד יתרה להם, לאחינו בני ישראל. הן כולם מלומדי מלחמת החיים, מהירי התנועה ויודעי מסחר וקנין, בניהם מלומדים שפה ולשון, – וביתרונותיהם אלה יעטו אל החיים ויציבו להם יד ושם בתעמולה הכלכלית של המדינה המחודשת. ששת המיליונים של היהודים יתפזרו בכל הערים והכפרים, ישלחו את ידיהם להתעסק בכל ענפי העבודה והכלכלה, ובכל מקום יפריחו ויַפרו, הודות לכשרונותיהם וכל ידיעותיהם, ירבו ויגדילו את כבוד המדינה, עשרה וסתרה, וגם המה יהיו כעצים רעננים מלאים ברכת ד'. ואלם הלא ששה מיליונים איש, – חצי מספר בני ישראל בכל העולם! והם הלא עודם היום כמו חטיבה אחת, כי כן אִגְדָה וחִבְרָה אותם תמיד המועקה הכללית “צרת היהודים”, הגלות הכללית, – וחטיבה אחת של ששה מיליון יהודים, שרובם למודי ד' וההכרה הלאומית עודנה חדשה בקרבם, – הלא זהו כח לאומי אדיר ונערץ. אשר כמהו עוד לא היה לעמנו מאז היות!… האמיגרציה תחדל, היהדות הרוסית לא תוסיף עוד להקיא שנה שנה מאת אלף איש מתוכה; אדרבא, היא עוד תוסיף אליה נדחים רבים מבניה, היהודים יתקעו את יתדם ברוסיא במקום נאמן. איתן היה שם מושבם, והיהדות הרוסית תשוב להיות ראש כל הגולה של עמנו, ומידה קרנים לכל העם העבר באשר הוא שם.

כְּצִחֵי צמא אל אפיקי מים¹⁸⁸ אנו עורגים אל כל הנעשה במולדתנו הישנה, ברוסיא, הנעשית כלה יקרה לנו, אהובה לנו, וכמו שכחנו את כל הרעה אשר עשו לנו מלכיה ושריה במאת־השנה האחרונה. הן המלכים והשרים לקחו עתה מאת העם כפלים ככל חטאותיהם, באו על שכרם גם על חטאותיהם נגדנו, –גם על עושק זכויותינו, גם על הפרעות. גם על מעשה בייליס. לא העם הרוסי חטא ואשם נגדנו, אך המלכים והשרים, המה אך המה שאול חטאו לנו. בהסיתם את העם בנו לכסות על מעשי תעתועיהם גם עם העם. והנה הפעם התעורר העם, ויקם כארי, ויקום נקמה אחת מידי מושליו העריצים גם את נקמתו הוא גם את נקמתנו. הבו גודל ללו, הבו כבוד ואושר!…

וכאשר הרוח הרעה של מצבנו פה עתה תתגבר עלינו עד מאד, והדאגה של מאורעותינו העגומים תאכלנו בכל פה, ונפשנו תקצר בעולמנו עד מות, – אז נזכור את כל הנעשה עתה ברוסיא הגדולה והרחבה, אז נעלה על לבבנו את העתיד המזהיר, הנכון שמה לאחינו בארץ ההיא, אם המהפכה תצא שם וזר נצחון על ראשה, ושמחת עולם לכל העמים והלשונות בתוכה, אז ישמח לבנו… הן עוד לא כמים המוגרים ארצה היו דמי אחינו שנשפכו שם, והדם הזה נתן את קולו וימצא לו אזנים קשובות בשמים. כדאים היו הקרבנות הגדולים, אשר הקריב עמנו על מזבח המלחמה העולמית הזאת! העולות והזבחים עלו לרצון, והאלהים הריח את ריח ניחוחם. עתה יִרְוַח לעמנו. עתה ירומם, עתה יִנָשֵא. רומיניה תשאר האחת, היחידה בכל העולם בחוקיה המיוחדים לישראל,¹⁸⁹ אבל – האם יעמדו אזובי־קיר אחרי השלהבת האוכלת את הארזים? גם על רומיניה תעבור הכוס, אשר שתתה מצצה עתה הממלכה ברוסיא. ואז – – יום גאולה בא! קול פעמי גואלנו אנו שומעים! והצרות והמאורעות הקשים? אולי המה החבלים האחרונים של גאולנו הקרובה. גאולתנו השלמה! האח מה ירחב ומה יפחד הלב! אשרי שזכיתי לכך שעיני תחזינה זאת, שחייתי עד הלום!…

ו' אייר. [28.4]    🔗

אין מנוחה לגולי יפו

כבר מגיעות אלינו שמועות וידיעות מכל המוצאות את הגולים בדרך. מפתח־תקוה מגרשים בחזקה, מגרשים מן השוק, מן הבתים, מוליכים את הגולים אל התחנה הקרובה ראש־אל־עין, הם מתגוללים תחת כפת השמים בחכותם לעגלות של מסלת הברזל, ועגלות – או אינן באות כלל או באות לאחר יום או יומים, ובאות בכמות בלתי מספיקה למאות האנשים המגורשים. את העגלות תופסת הממשלה לעבודתה לצרכי המלחמה, ולכן מפחדים בני הגליל לשלוח את עגלותיהם. משליכים את הנוסעים ברכבות מסלת־הברזל גם בדרך מתוך הקרונות, אחרי אשר המסלה עסוקה בהובלת צבא. וכבר היו גם אסונות בדרך. נהפכו עגלות, קרונות המלאים חפצים ורהיטים ואנשים עליהם מלמעלה, ואחד גם נהרג, זקנים ונשים וילדים לנו בדרך תחת העגלות, כי מחסה אחר לא היה להם…

מר בריל היה בירושלים והתאונן לפני ג’מל פחה על מצב הגולים, הנמקים בענים. ג’מל פחה נתן על ידו אלף לירות, בנייר כמובן. בראשונה חשבו, שזאת היא נדבה מצד הממשלה לטובת המגורשים. הן גם המשטר הישן ברוסיא, שבשום אופן אי־אפשר לחשוד אותו ברחמים ובנטית חסד לישראל, עזר ותמך מקופת הממשלה בידי האנשים, שגורשו על פי פקודת הממשלה בהתאם למטרות הצבא הנלחם. והנה דורש ג’מל פחה ערבות שישיבו לו את הכסף הזה אחר המלחמה, ובתור משכנתא יתנו לו את… אחת המושבות.

ז' אייר [29.4]    🔗

במרחביה נהרג שומר עברי.¹⁹⁰ הוא שומר על השדות, ויבואו גנבים ויהרגוהו. לפני שבועות אחדים נהרג שומר עברי גם בחולדה.¹⁹¹ אולי זאת היא שיטה?… לבידואים עתה נשק מצוין, מאת האנגלים השבויים, וביחוד מאלה שנפלו חללים נלקח נשק היותר משובח, ומובן שאין החיילים מוסרים את השלל לממשלה, כי אם כל אחד ואחד בוזז לו לעצמו. הם פושטים גם את החללים כדי לשלוח בבזה את ידם. והחילים, ביחוד מקרב הבידואים, מוכרים אחר כך את הביזה, וכל מי שאינו מפחד מפני העונש והחשד של הממשלה קונה לו נשק. לשומרים היהודים אין כמעט נשק, וגם הם מפחדים לירות בגנבים פן יהרגום, ואז הלא תכנס המושבה בעסק־ביש, פרוצס בלע"ז, שאת טעמו יודעים בני רחובות ובני חדרה וכל אנשי הישוב…

ח' אייר [30.4]    🔗

האמנם?

כל הבאים מירושלים מספרים, שעוד מעט וגורל יפו יחול גם על ירושלים…¹⁹² ג’מל־פחה קרא גם את הקונסולים של בעלי הברית ושל הנייטרלים ואמר להם, כי ייעצו לכל נתיניהם לצאת מירושלים בעוד מועד, כי עליו יהיה להוציא את כל התושבים גם מירושלים. את הנתינים הטורקים אומרים לשלוח לצד יריחו, ומשם לעבר הירדן מזרחה, לסלט¹⁹³ ולקיר מואב,¹⁹⁴ ולא יפריעו התושבים את מערכות המלחמה כאשר תבוא העיר במצור. עוד גם עתה בירושלים כששים אלף תושבים, גם אחרי אשר התמעט מספרם בשנים האחרונות מעוצר רעב ויתר המצוקות אשר מצאו את תושבי עיר האלהים. מן התושבים היהודים נשארו אך כעשרים וארבעה אלף, – פחות מחצי היהודים שהיו בירושלים קודם המלחמה.¹⁹⁵ לאן יגרשו? מה יעשו המגורשים בעבר הירדן? איך ילכו? על השאלות האלו ענה ג’מל פחה, שאין מקשין בשעת המלחמה. ילכו לאשר ילכו וכדרך שבני־אדם הולכים – ברגלים…

ושמועות עוברות, שהאנגלים נפלו במלחמותיהם עם הטורקים אצל עזה, וכי חיל טורקיה דחפום והדפום אחור,¹⁹⁶ וכבר חוגגים את הנצחונות ברחובות העיר ומשתפים גם את חניכי בתי הספר. מי יתן והיה, והלכו להם האנגלים כלעומת שבאו, ושבו המה וצבאותיהם מצרימה, ואז אולי יתנו המנצחים לנו לשבת במנוחה, ולא יגרשו אותנו מעירינו ומבתינו ומקומות מושבותינו!

גם אמריקא!

– אמריקא במלחמה עם טורקיה! אמריקא לא הכריזה אמנם עוד מלחמה על טורקיה, אבל האחרונה הפסיקה את היחוסים,¹⁹⁷ והקונסול המקומי¹⁹⁸ הוריד את הדגל מעל ביתו. אנה אנחנו באים, אנה ואיזה הדרך תבוא מעתה התמיכה לבני ארץ ישראל מאמריקא? עשרים פונדים כבר באו לא"י מאמריקא מאז החלה המלחמה העולמית.¹⁹⁹ זאת היתה הארץ היחידה אשר הריקה גשמי נדבות לטובת כל מוסדות הישוב החדש והישן, ועל שכמה של אמריקא היתה כל העבודה הלאומית בארץ. ועוד יתר על זה: גם האנשים האמידים מקבלים את כל כספיהם כמעט אך ורק דרך אמריקא, באשר היא המדינה האחת הנייטרלית, שבתוכה הסתדרה העזרה היהודית באופן מצוין לכל מראותיה השונים, והאמנם יפָּסקו מעתה כל הצנורות האלה.

– אני נוסע היום לזכרון־יעקב לבקר את שלום הגימנסיה. מתוך פתקא קטנה שקבלתי מאת הד"ר יפה, שהוא המפקח עתה על עניניה של שארית הגימנסיה בשפיה,²⁰⁰ נוכחתי שאין הענינים שם כתקונם, שיש דברים בגו… והחלטתי לנסוע לימים אחדים לראות את הנעשה שמה…

יוד אייר [2.5]    🔗

הגימנסיה בשפיה

שני ימים עשיתי בזכרון־יעקב, יותר נכון – בשפיה²⁰¹ הקרובה אליה. שם הסתדר לא־רע ולא־טוב הפנסיון עם שמונים התלמידים וגם המורים האחדים שעברו לשם²⁰². שפיה הוא מקום נחמד ומצוין, אחת הפנות הנפלאות, אשר רק בין הרי שומרון אפשר למצוא כאלה. על הגבעה בנוי בית גדול, שנבנה בשעתו מטעם הפקידות הרוטשילדית בשביל סַנַטוריום.²⁰³ סביב הבית נטועים עצים שונים, כעין חורשות קטנות, עזובות אמנם זה ימים רבים, אבל העצים הולכים וגדלים ונותנים צל וריח פרחיהם נופץ. במורד הגבעה בדרך בואכה לזכרון, כחמשה רגעים משפיה, יש מעין מים וברכה לו, והמים טובים עד מאד. בבית הגדול הזה הסתדרו התלמידים, כתשעה־עשרה בחדר אחד. מטות הובאו מיפו, ומי שאין לו מטה יש לו מזרון. חסרים בבית, בחדרים אחדים, חלונות או תריסים או זכוכיות, אבל הימים ימי קיץ, ובארץ מלחמה ואי אפשר עתה לעשות תקונים בבית. המורים מצאו להם משכנות במושבה הקטנה בבתי האכרים האחדים היושבים בשפיה. בתי האכרים הם מרווחים, וכל אחד שמח להשכיר חדר או שנים מדירתו. המנהל²⁰⁴ ועוד אחד מן המורים הם ומשפחותיהם, תקנו להם את בית־הפקידות הנעזב והתישבו בתוכו. צרכי אוכל במקום הזה יותר בזול מאשר²⁰⁵ ביפו, בפרט חלב ובשר, שני הדברים שהיה מחירם ביפו גדול מאד. הילדים הסתדרו ובחרו מקרבם ועדים שונים: להספקת מים, לקושש עצים, לשמירת הבריאות, להשגיח על נקיון החדרים והמטות, לעבודה במטבח ולסדור האוכל, – וכל צרכיהם החמריים והרוחניים. את השלחנות לאכילה עורכים ביער, בחורשה הקרובה של הבית, ובחורשה סדרו גם למודים קבוצות קבוצות, כפי המחלקות. הלמודים מסודרים עד הצהרים, בהתאם אל הסדרים ואל השעות כמו שהיה ביפו, במחלקות הגמנסיה, כל אחד הביא בידו איזו ספרים ומחברות וגם מכשירי למוד אחדים. ראיתי תלויה בין העצים מפה גיאוגרפית והמורה סבֶרדלוב נותן את שעורו. ב"מחלקה" החמשית מצאתי שלשה עשר ילד והמורה ברנר קורא ומבאר לפניהם את המבוא ל"ספר האגדה" של ביאליק.²⁰⁶ הד"ר מטמן מתהלך ביער ו"המחלקה" השביעית סביבו. ומלמד פרק בטבע מתוך הצמחים הגדלים לרגליו… מצב הבריאות של הילדים טוב, כי הד"ר יפה משגיח עליהם והם מקבלים כינין בכל יום כתריס בפני הקדחת. ואם כי מאכלם הוטב מעט, בכל זאת פניהם כחושים, וכל רואיהם יכירם כי זה להם השנה השלישית מאכלם לחם קצוב, במדה ובמשורה, לרזון ולא לשובע… רבים מהם הולכים יחף, וזה קשה מאד באדמת הסלעים ואבני נגף על כל מדרך כף רגל. הזמנו נעלים רק של סוּלַיִם הנקשרים אל הרגל בשרוך, אבל עוד לא לכולם יש נעלים כאלה.

המחלקה השמינית גמרה את שעורי הלמודים, ואולם בחינות לא תהיינה לתלמידים, והמורים ירשמו את הציונים שקבלו התלמידים במשך שנת הלמוד, והציונים האלה יבואו אל תוך התעודות. את עצם התעודות יתנו לתלמידים הבוגרים באופן זמני, כי פקיד ההשכלה מטעם הממשלה ודאי יסרב לאשר את התעודות האלו, אחרי שבאופן רשמי הגימנסיה איננה עוד ונסגרה, כשם שאין עוד העיר יפו עם כל מוסדותיה. ואף גם זאת: איזה ערך ואיזה חפץ עתה לתעודות הללו!…

הרשות המקומית מדקדקת מעט בזכויות הגימנסיה להשאר ולהתאזרח בשפיה. הד"ר מטמן מחבב את הפרסום, את הריקלמה ואת הצלצול. והוא הכריז על עצמו ועַל הילדים אשר באו לרגליו בתור גימנסיה, שנדדה מיפו והתישבה בשפיה. זה עורר איזה חשד, תשומת־לב של הפקידים. והנה בכל התעודות שלקחו רוב המגורשים מיפו, היה כתוב שפניהם מועדות ללכת לצפת; ובכונה היה הדבר למען יכלו להתעכב בכל המקומות שבין יפו ובין צפת. ואולם הפקידים בזכרון, כלומר המודיר מקסריה,²⁰⁷ שזכרון נמצאת בגבולי פקודתו, דוחק את רגלי האנשים שהתישבו בשפיה ואומר להם: טלו וצאו לכם לצפת, כמו שכתוב בתעודות.²⁰⁸ וכבר מעוררים השתדלות לשנות את גופם של הרשיונות והתעודות (וסיקות בלע"ז) שיהיה כתוב הם “זכרון” במקום צפת. וזה כבר עולה בכסף, ומקום נמצא לבקשישים, כנהוג…

לדאבוני מצאתי שם סכסוכים בין המנהל את הפנסיון²⁰⁹ ובין הילדים. התלמידים הגדולים מרגישים את עצמם כבר בוגרים, החפצים לצאת מתחת אפטרופסתו של המשגיח, וזה האחרון נעלב ומסכסך מעט. וגם ידו של המנהל²¹⁰ אינה נקיה מן הסכסוך הזה, ביחוד הגברת של המנהל,²¹¹ החפצה לקחת אל תחת ידה את המטבח של התלמידים ולהשתרר שם. ביחוד רצוי הדבר לה עתה, שכל המורים ומשפחותיהם אוכלים גם המה במטבח הכללי של הפנסיון.²¹² התלמידים התקוממו נגד המנהל את הפנסיון והרחיקו אותו מפקידותו. נעלב המשגיח ע"י התלמידים, ומחאו נגד זה המורים, ונעלב המנהל נגד מחאת המורים, – סכסוכים ומחאות והתפטרות וכל מיני קטנות דמוחין. וכל זה בשעה שכזו, בשעות קשות מאד, שכל אחד ואחד, וביחוד²¹³ מוסד, צריך להלחם בחרף נפש על קיומו, ולא להוציא חצים ובליסטראות על ענינים של הבל ופוליטיקה קטנטנה²¹⁴, והיה עלי להתעסק גם בזה לישר ההדורים עד כמה שהיד מגעת…

נדודים בלתי חדלים.

ידיעות באות מכל המקומות במחוז חיפה: מזכרון ובנותיה, חדרה וכרכור,²¹⁵ שהמשטרה דורשת תעודות ובודקת את המהגרים, הבאים מיפו, ומפקפקת בזכות הישיבה שלהם. רבונו של עולם, עוד הפעם “זכות ישיבה” “פרַוָוא זשיטילסטווא”²¹⁶ הרוסית הידוע לנו מאז!… אמנם, בפעם הזאת אין היא “זכות” רק בשביל יהודים, והיא חלה על כל המהגרים, שיצאו מיפו, אבל הן למעשה היא נוגעת רק ליהודים, כי הלא אך היהודים התישבו במושבות הנזכרים, ואך את רגליהם של אלה דוחקים הפקידים.²¹⁷

י"א אייר. [3.5]    🔗

המשורר אשר ברש ועוד צעיר אחד, שניהם מן הגולים מיפו שהתישבו עם משפחותיהם בזכרון, באו לכאן להשתדל ע"ד זכות הישיבה למהגרים במושבות שומרון, כי המודיר בזכרון²¹⁸ קבל פקודה טלגרפית מאת הקימקם בחיפה²¹⁹ לבלי תת למהגרים מיפו להאחז במחוז חיפה,²²⁰ וכבר העידה המשטרה בכל האנשים החדשים שיגרשו אותם ונתנה להם ארכא ליום אחד. באו גם המוכתרים מזכרון ומחדרה להשתדל עד אודות זה. שוב הוצאות על נסיעות ובקשישים, שוב הסתתרות מפני החפושים, שוב זיופים של תעוודת ורשיונות, – וכל זה בעטיו של איזה זדון בלתי מובן, של פקודה חסרת טעם והגיון, שבאה אך ורק למרר את החיים המרים גם בלי זה… הקימקם בחיפה הוא איש קשה עד מאד, והוא דחה את כל ההשתדליות, בפרט שהפקודה באה מאת הואלי מבירות ואי־אפשר לו לבלי למלאותה. ויהיה איפוא על עשרות המשפחות, אשר אמנם עוד לא נחו מנדודיהם אבל בכל זאת כאילו הסתדרו במקומותיהם החדשים אשר במושבות שומרון, – עליהם יהיה להרוס מחדש את אהליהם ואת קניהם ולשאת רגליהם ללכת הלאה, לאן?… הנה כבר מלאו מושבות הגליל התחתון בני אדם ומשפחות נודדים כצאן עד אפס מקום, יושבים באהלים כבני קדר, אשר לא למדו ולא נסו בזה מעולם. ואף גם זאת: לבני קדר ולכל הבידואים למיניהם וגם לצוענים יש אהלים מסוגלים לזה, יש יריעות־עזים, יריעות צמר, המשמשות מחסה מפני חום השמש ביום ומפני הצנה בלילה. אבל לאחינו הנודדים הלא אין כל, – לא אהל ולא יריעה, וגם מחצלות פשוטות חסרות, כי הממשלה לקחה את כל המחצלות הנמצאות לצרכי הצבא, וגם את אלה שיכינו הערבים הם מחויבים למסור רק לממשלה. ומתגוללים הנודדים, והארץ למצע מתחת והשמים רקיע עליהם ממעלה… ועתה מחרידים את אלה אשר כמו נחו רגע, ומגרשים גם אותם ושולחים אל הגליל התחתון להיות למעמסה על הנמצאים שם!…

על יציבת הכסף

עוד בראשית השבוע בא לכאן הפחה מעכו לדון עם הסוחרים המקומיים ע"ד מצב הלירה. נקראו גם הקימקם והסוחרים גם מטבריה ומצפת. הפחה הודיע בשם ג’מל פחה לכל הסוחרים, כי הוחלט להעלות את כסף הנייר למעלת כסף הזהב, וכי הממשלה לא תתעכב להסיר כל מכשול מן הדרך המובילה אל המטרה הזאת אשר הציגה לה. הפחה הודיע את אשר כבר לקחה אזננו מדמשק ומיתר הערים, כי אם בעוד חמשה עשר יום לא תעלה הלירה לערכה הנומינלי, אזי תקח הממשלה עשרה אנשים למאה איש מן הסוחרים בכל עיר ועיר ותגרשם מערי מושבותיהם ותשלחם לאנטוליה. וגזירה יצאה על כל הסוחרים למכור את סחורותיהם במחירים שקבעו להם מאת הממשלה אך בכסף־נייר. והנה לרגלי זה עלה באמת מחיר הלירה. עוד ביום הששי שעבר פרטו את הלירה בקושי בעד עשרה בישליקים, ובמשך השבוע עלה המחיר עד 16–17 בישליקים. אני הודעתי זאת למורים שלנו בזכרון־יעקב והם שמחו מאד, כי החלפנים בזכרון מציעים לפניהם עוד פחות מעשרה בישליקים. בכל זאת, עוד הדבר תלוי בספק, אם יצא הדבר אל הפועל, והעיקר אם תצא באמת תועלת ממשית לקהל. מקור האסון של כל תקנות ממשלתנו הוא בזה, כי היא תמיד תופסת מרובה ונמצא שאינה תופסת כלום. הלירה ירדה פלאים ובעליה מפסידים יותר משלשה רבעים ממחירה הנומינלי, והירידה היתה הדרגתית, לאט לאט. כל מי שהיו לו לירות נייר היה משתדל, מובן הדבר, לפרוט אותן ולתת את כספו במטבעות של זהב. ואם עתה מוציאים פקודה להשוות את מחיר הנייר עם הלירה של זהב, הלא יצא, שכל מי שיש לו זהב בכיסו מפסיד באופן נורא, מפסיד יותר משבעים וחמשה אחוזים מהכסף הנמצא באמתחתו במטבעות של זהב. הפסד מרובה כזה מכריח את בעלי הזהב לחכות עד כמה שאפשר. אותו הדבר עצמו גם בנוגע לסוחרים, שקנו את סחורותיהם בזהב והעריכו את מחיריהם למכרם בזהב או גם בנייר, אבל במחירו של הנייר וערכו בשוק. הסוחרים האלה מחויבים להסתיר ולהחביא את כל סחורותיהם, כדי שלא יסבלו את ההפסדים הנוראים, הצפויים להם אם ימכרו אותן, כפי הפקודה של הממשלה, בכסף נייר. וסגרו החנונים את חנויותיהם, וחדל המסחר. הממשלה מכריחה את החנונים לפתוח את חנויותיהם ונותנת במאסר את המסרבים, והמה משלמים כופר פדיון נפשם לשוטרים ולפקידים, כדי שלא יזרזו משפטים נגדם. והנה יום־יומים עוד אפשר היה לקנות בנייר איזו סחורות בשוק, אבל אחר כן נתרוקנו החנויות, – וחסל. כל מה שמוכרים עתה מוכרים אמנם גם בנייר באותם המקחים שקצבה הממשלה לכל הסחורות, – אבל דא עקא, שאין מה לקנות, שאין מביאים אל השוק ירקות ולא מגידולי הכפר כלום, והחנויות שנתרוקנו אינן מתמלאות מן המחסנים. אם אתה חפץ לפרוט היום את הלירה במטבעות מצלצלות אין אתה יכול, מפני שמצד אחד מחירה הוא במלואו, ארבעים בישליק לא נגרע אף גרה,²²¹ ומצד אחר קשה למצוא את הצרכים לקנותם במחירה. ואם אתה מביא אל החנוני זהב או מטבעות מתכת אחרות, הוא מפחד להבדילם לטוב ולבַכֵּר אותם על פני הנייר, פן יגלה הדבר ויהיה בו חטא וישפטוהו קשה. הנה שלח ועד החנוך משכורת למורים פה, ועשה עמהם חסד גדול, ושלח להם זהב בחשבון של 16 בישליק הלירה. זאת היא בתנאים כסדרם הנחה רבה, כי במקום 10 בישליק בעד כל לירה נייר ועד החנוך השתדל למצא יכלת לפרוט להם בששה עשר בישליק. ואולם עתה, כאשר חדלו, לרגלי הפקודה, להיות מהלכים לכסף הזהב, או – יותר נכון – כאשר נהיה בשוק כאילו ערך אחד לזהב ולנייר, הלא טוב טוב היה למורים לו לא הואיל ועד־החנוך לדאוג לטובתם, והיה שולח אליהם את כל המשכורות שלהם בכסף נייר, ולא בזהב.

לו הואילה הממשלה לבלי לתפוס מרובה בפעם אחת, רק להעלות את הלירה לאט לאט, בהדרגה ידועה, כמו שירדה בהדרגה, והיתה מתחילה למשל, מעשרים בישליק, כי אז באמת אפשר היה להשיב ללירה את ערכה. אבל עכשיו שמתחילים ומכריחים להעלות את הלירה לאט לאט, בהדרגה ידועה, כמו שירדה בהדרגה, והיתה מתחילה, למשל, מעשרים בישליק, כי אז באמת אפשר היה להשיב ללירה את ערכה. אבל עכשיו שמתחילים ומכריחים להעלות את המחיר בפעם אחת אל מחירה הנומינלי, – אך ערבוביה ומהומה מכניסים אל השוק ולא יותר.

י"ב אייר. [4.5]    🔗

סגולה עתיקה

בסגולה הידועה מקדמת דנא לכל מחלה מסוכנה “שנוי השם” משתמשים עתה אצלנו כמעט כל הגברים בני הגיל הנקראים לצבא. אין אתה יודע לקרוא בשם גם את מכיריך ומיודעיך, כי אלה כמעט כולם מוכרחים להשתמש בתעודות זרות, בשמות בדויים. לעבוד בצבא הטורקי אי אפשר לאדם אירופי, כי אין נותנים לצבא לא אוכל ולא תקרה, לא בגדים ולא נעלים, ורק מכות ומהלומות. בשביל זה גורל המתעתמנים החדשים ברע מאד. את עורם כבר הפשיטו מעל בשרם, את כל אשר להם נתנו בעד חובתם לעבוד בצבא, – ועתה, כאשר כל אלה לא הועילו, הם נעלמים ומשתדלים להשיג לעצמם תעודות שונות ושמות חדשים יקראו להם. הנה הסופר־המורה… ברוסיא נפסל מן הצבא מפני חולשת לבו. פה התעתמן בשעתו ובחר לו שם־משפחה חדש, עברי, אחד משמותיו הספרותיים. קראו אותו לצבא ושלם כופר פדיון נפשו בתתו את ביתו אשר בנה לו (ובכמה עמל בונה לו סופר ומורה עברי בית!) בערבון, ואחרי אשר בכל זאת היה עליו ללכת אל הצבא,²²² ובמצב אין משגיחין אצלנו – הלך ונעשה לאחר. וכבר יש לו שלשה שמות: עפ"י מולדתו, עפ"י התעתמנותו ועפ"י תעודתו. והנה הסופר־המורה האחר…²²³, “שנה אחת” עבד בצבא ברוסיא, וחופשו עלה לו בסכנת מות ממש.²²⁴ אחרי עמל ונדודים בערי אירופא²²⁵ בא סוף־סוף לא"י ונשא אשה והוליד בן,²²⁶ והציב לו יד באחד מבתי הספר הגדולים, ויחד עם הזרם קבל את הנתינות העותומנית²²⁷. האיש עתה כבן ארבעים – גיל הנקראים לצבא. מפרוטותיו האחרונות שלם את סכום הכופר, והנה – אל הצבא, – זאת אומרת: אל מלתעות פריץ חיות…

זה עשר שנים בארץ אחד מצעירי המשכילים העברים מרומניא, בן הסופר והמורה…²²⁸, צעיר בעל כשרונות מצוינים לבלשנות.²²⁹ בכל לבו הטיף להתעתמנות,²³⁰ והיה מן הראשונים שקבלו את הנתינות הטורקית, ונכנס גם אל הצבא, ושנתים ימים נשא את העול הקשה, וגם את השפה הטורקית למד. סוף־סוף כשל כח סבלו, וישלם כופר פדיונו ויצא לחפשי, ויקח לו אשה. והנה… אחרי כל אלה, הוא עתה מסתתר באחת הפנות בגליל²³¹ ומחזר אחרי פספורט חדש… “אחת היא לי – כותב הוא לאחד ממיודעיו – איזה שם שתקראו לי ואיזו נתינות שתתנו לי, אם תוכלו לרשום גם אשתי, או בתעודה אהיה רוק, או תצרפו לי אשה אחרת וילדים זרים, – אך כי תשלחו לי תעודה ואפטר פעם אחת מענשה של נתינותי העותומנית”… צריכים לשבת בארץ, צריכים לראות את כל הנעשה פה, כדי שיוכלו להבין את כל הטרגדיה הגדולה שבלבות האנשים, עד שמגיעים לידי כך…

– שמעתי שבראשון־לציון היתה אספת עסקנים לדאוג למצב העניים, אם לרגלי הפסקת היחוסים בין אמריקא ובין טורקיה, יחדלו כספי הסיוע האמריקני לבוא אלינו. אומרים, שהחליטו להשיג הלואה פנימית בשני מילליון פרנק, והטילו את הדבר על מר בריל, מנהל עניני יק"א, ועל מר הופין, מנהל האפ"ק. אין ספק שאפשר יהיה לשני אלה להשיג סכומים הגונים פה, בסוריא וגם בא"י, כי כסף־נייר בנמצא אצל אנשים פרטיים, המרוצים לתתו בהלואה לאנשים או למוסדות בטוחים בתנאים נאותים – גם בלי רבית – ואך לקבל את התשלום אחרי המלחמה בזהב.²³²

י"ד אייר, (פסח שני). [6.5]    🔗

החכם בשי עוזיאל

מאת החכם באשי היפואי, היושב עתה בירושלים, נתקבל מכתב לאחד ממיודעיו פה. כאשר עזבו המוני הגולים יוצאי יפו את פתח־תקוה, יצא גם החכם־באשי מן המושבה וילך לו ירושלימה. עתה הוא אומר לקבוע את מקומו באחת מערי הגליל, להיות קרוב אל הגולים בני עדתו, והוא מציע לפני אנשי חיפה כי יבוא אליהם ולהתישב בתוכם. טובת הענין דורשת, שהוא לא יתישב בחיפה בתור אדם פרטי, ורק רשמית. גם בחיפה משרת חכם־באשי של העדה פנויה עדיין בעיר הזאת. היום היתה אספת ראשי העדות פה בנידון זה, והחליטו הנאספים לבקש את החכם־באשי לבוא ולשכון כבוד בעיר, וגם קצבו אלף פרנק בשנה להוצאת המשרה החדשה הזאת. רבי בן־ציון עוזיאל, החכם־באשי היפואי, הוא אדם הגון מאד, ובודאי יהיה למועיל בעדת חיפה בשבתו בתוכה. האספה שאלה את פי על אודות אפיו של האדם הזה, ואנכי הגדתי את שבחו לפני הנאספים. הוא מבחירי תלמידיו של רבי יעקב מאיר, החכם־באשי בסלוניקו, למרות כל החסרונות, שהדביקו הטורקים בכל היהודים הספרדים היושבים בתוכם, רבי בן־ציון עוזיאל הוא אחד מן הטובים, מן המשובחים שבכל החכם־בשים שפגשתי בארץ: בן־תורה, אינו רודף אחר הבצע, שומר על כבוד ישראל ומתרחק מן המחלוקת. כל מן דין סמוכו לנא.²³³

ט"ו אייר. [7.5]    🔗

עונש שלא מן המדה

בני עם קצָווֹת אנחנו ורגש הקצב והמדה אינו מפותח אצלנו. כך היא הארץ, כך הוא אקלימה וכך הוא טבע עמנו מעולם: החרמון עליו יתעלם שלג עולמים, ולעומתו ככר הירדן וחומו הלוהט; החורב יאכל ביום והקרח בלילה – אמצעי אין. “לא תחיה כל נשמה”,²³⁴ ו"חוקה אחת לכם לגר ולאזרח".²³⁵ או מדת הדין עם קצבי הרים, או מדת הרחמים עד גלימא בתרייתא.²³⁶ או אילי הבורסא וסמלי הקפיטליזם, או לסל²³⁷ וקרל מרקס²³⁸. קצָווֹת, קצווֹת…

נזכרתי ברעיון זה לרגלי מאורע קטן בחיי בית־הספר פה, שקורין אותו “בית ספר ריאלי”.²³⁹ לפני שבועיים הוציאה ההנהלה של ביה"ס תלמידי מחלקה שלמה, המחלקה החמישית, וסגרה את כל המחלקה. לתלמידי המחלקה ההיא היו דין ודברים עם נערים ערבים מן הנוצרים פה, וכבר באו פעמים אחדות למהלומות ביניהם, ונערי הערבים התהללו גם בסכינים וברמחים, כדרכם. והנערים העברים לא טמנו ידם בצלחת. הנהלת ביה"ס מצאה, כמובן, לנכון לקדם פני מקרים בלתי נעימים, שיכולים להיות גם מסוכנים, ובהסכם ועד הפדגוגי צוה המנהל על התלמידים לבל יצאו החוצה מן השעה הששית בערב לבל יפגשו בנערים הערבים ולא יתנגשו. הפקודה היתה חזקה, והתרה המנהל בתלמידים, שאם ימרו את פי הפקודה יגורשו מבית הספר. התלמידים לא שמעו בקול הפקודה, והמנהל היה נאלץ לשמור על ערך פקודותיו, ויוציא את התלמידים, את כל המלחקה, כי כלם היו בעצה אחת לבלי להכנע אל תחת הפקודה הזאת, השוללת את חופשם לצאת לטייל לפנות ערב. והמחלקה נסגרה, וחסר בית־הספר מחלקה שלמה, ומספר נערים הולכים בטל! ראה ונוכח גם המנהל, גם הועד הפדגוגי שעל לא־דבר נגרעה מחלקה, ונוצר מצב בלתי נורמלי הצריך תקון. נכנס בעובי הקורה גם הועד המפקח, שהשפעתו בבית־הספר היא חלשה, ומסתובבת תמיד אך בחוג הענינים החמריים של המוסד. וכל זה בא מפני שאנשי־קצוות אנחנו, והועד הפדגוגי שם עונש על התלמידים לא לפי החטא. מחויבים תלמידים לשמוע בקול פקודותיו של מנהלם, והמסרבים ראויים לעונשין. אבל יש עבירה ועבירה, קלה וחמורה, ואין עונש אחד לכולן. התורה אמרה “כדי רשעתו”,²⁴⁰ וכשם שישנן מדריגות לעבירות כך נתנו מדות לעונשין. הרבה עונשין למנהל בית־ספר בשביל תלמידיו: אזהרה, התראה, ממעטין את הציונים בהנהגה, מוציאין ליום, לשבוע וכדומה. אבל עונש הגירוש מבית־הספר זהו העונש היותר גדול, העונש האחרון, עונש־מות לתלמיד במובן חנוכי, ובעונש כזה אסור להשתמש, אם לא במקרים יוצאים מן הכלל. אם חז"ל אמרו על בית־דין המוציא פסקי־מות אחת לשבעים שנה, שהוא קטלן, הנה גם ועד פדגוגי, המוציא פסקים לגרש תלמידים מביה"ס ובפרט מחלקה שלמה, ראוי גם הוא שנבדוק אחריו אם עטרתו הולמתו. קלות דעת היתה בודאי בהחלטה ראשונה, וטוב עשה שמהר עתה הועד הפדגוגי ביחד עם ועד המפקח לתקן את עותתו והחזירו את התלמידים, ופתחו שוב את המחלקה.

ט"ז אייר. [8.5.]    🔗

יש מאין…

הפרוקורר המקומי יוצר משפטים ובורא פרוצסים יש מאין. הוא שואף לבצע ואין כמהו יודע כי כל אשר לו יתן האדם בעד חפשו, אך אל נא יורידו אותו בית הבור ולא תדבק בו מחלת הטיפוס השמה קן לה בבתי האסורים והקסרקטין של ממשלתנו. אתמול בא אכר אחד מחדרה, כי מצאו עליו איזה עון שחטא לפני שנים אחדות, והוא אינו יודע במה חטא, וגם לא שמע בלתי היום שנתעורר עליו איזה משפט. ועתה קראו אותו לחיפה לרצות את העון הבדוי, – וכבר מנהל משא ומתו עם הפרוקורר, והלז כבר ישיג את מבוקשו. וגם פה ברחוב העיר ראיתי אתמול קבוצת אנשים עומדים סביב לנער עברי מן המחזרים על הפתחים שוכב על הארץ. נגשתי ושאלתי פשר דבר, ואמרו: הנה הביאו את הנער פצוע עד בית המרקחת הקרוב, במקום אשר נסו לחבש את פצעו, והנה התעלף הנער וימת. עוד מעט באו והגיעו שוטרי הפוליציה, ויקחו את המת לעשות לו כמשפט. היום אסרו את בעל המרקחת, ועוד אחד שהיה במקרה באותו מעמד, והפרוקורור דורש מהם, מאת שני האנשים האלה, שהמה יביאו אל הממשלה את האיש, אשר הביא את הנער הפצוע אל המרקחת, ועד אשר ימצאו את הנער ההוא שם אותם בבית האסורים. יודע הפרוקורור, שהכל יודעים את הסכנה הכרוכה בישיבת בית־האסורים, – והוא מבין שאלה כבר יתנו על פיו להוציאם לחפשי. לית דין ולית דיין, ואין למי להתאונן, כי אוי אוי למתלוננים. “שמחה וששון ליהודים”,²⁴¹ קרא יהל"ל לשירו הידוע, כי ההרוג נמצא ילד מזרע היהודים, ואין מקום לחשד של עלילת־הדם; ואולם אצלנו בשעה קשה כזו ובתפקידים סוררים כאלה אין מקום גם “לשמחה” כזו: נער יהודי נפצע ומת, ולבית הבור יורדים אנשים יהודים נקיים על לא־עוון בכפם, ועליהם יהיה להריק את אמתחותיהם לשלם שוחד. מצב! מצאה האבן את הקדרה – אוי לקדרה; מצאה הקדרה את האבן – גם כן אוי ואבוי לקדרה…²⁴²

י"ז אייר. [9.5]    🔗

צריך להזהר

אחד מידידי הטובים, היודע את דבר “היומן” שלי, העיד בי להיות זהיר מאד ברשימותי אלה פן תפול חלילה אחד ממחברותי לידי בני אדם שאינם מהוגנים, והיה בי חטא לא אוכל כפרו, אחרי שברשימות האלה אני מדבר את דברי בהתגלות לב, וכל הרהורי הטובים והרעים כתובים עֲלֵי²⁴³ המחברות האלו כתומם. אולי צדק ידידי המזהיר, ובימינו אלה למיחוש מבעי לכל מקרה בלתי טהור, כי לא טהורים אנחנו כולנו… אבל מה לעשות, ואני לא אוכל להתאפק, ואני כותב את רשימותי בעבור חושי בי… העינים עוד לא נמקו בחוריהן, והלב עודנו דופק… והעינים רואות את כל הנעשה סביבי, רואות וכלות; והלב מתחמץ כל היום למראה כל “בלהות בעותי החיים, אשר ישיגו את אחי, והיד תקצר מהושיע”. ומצבי הפרטי אני?! לי שני אחים ושלש אחיות, ואני הקטן בבית אבי. והנה זה לי כשלש שנים ואין אתי יודע עד מה מכל אשר את אחי ואת אחיותי… ואני עזבתי את אחי הגדול חולה מסוכן,²⁴⁴ אחיותי הגדולות הן בנות שבעים ומעלה, וגם לאחותי הקטנה עשו נתוח בברלין לפני המלחמה. מה שלומם? האם עודם חיים כלם?… האם עוד אשובה לראותם, או אולי?… וזה לי שנתים ימים ולא קבלתי כל מכתב מאת חותני²⁴⁵ כאב וכאח וכרע לי זה ארבעים שנה, והאיש הלא איננו צעיר עוד!… והאיש הזה הלא כל כך יקר לי, כל כך קרוב לי, כל כך חביב עלי! וילדי אני, השתילים הנאהבים והנעימים, אשר דשנו אותי עונג והשביעוני רצון ולבבי פחד ורחב לזכרם, – אים איפוא הם? הלא זה שנתים שאין לי מכתב מאת בני הגדול,²⁴⁶ ואת פני דינה חמדתי לא ראיתי זה חמש שנה, ואת איש בריתה²⁴⁷ אין אני יודע גם בפניו!… שנתים, שלש שנים, חמש שנים, – אל גדול, הן מכתביהם היו באים אלי לשבועות, לחדשים, וגם רואים היינו איש את אחיו לעתים קרובות, לפי הערך, כנהוג בין הבריות. והנה קפצה עלינו המלחמה הארורה, מלחמה שאין דומה לה, אשר מלפניה לא קמה כמוה ואחריה לא תהיה, מלחמה שהסירה את כל חוקי חברת האדם וטשטשה את כל גבולי חק ומשפט, ותהפך משרש את כל החיים הממלכתיים ושל בני האדם הפרטיים. ואני בתוך הקלחת הזאת – לא חי ולא מת, לא ער ולא ישן, נשמתא דאזלא ערטילאה…²⁴⁸ מי ימצא חפץ ברשימות האלה; האם יבואו בזמן מן הזמנים לידי בן אדם; אם ישאר עוד באחרית המלחמה איש אשר יקרא את היומן הזה, – אמנם יש אשר יענינו אותי כל הספקות האלה; אבל אנכי רושם את דברי מתוך הכרח פנימי, מתוך צורך מוחלט של בן אדם חי, המדיני בטבעו והצבורי על פי התפתחותו, להביע את אשר בלבבו על כל מראה עיניו. ולפני מי אשפוך שיחי ולמי יכול אני לגלות סוד יסורי וגעגועי וכל מערכי לבי? זה לי יותר מארבעים שנה קרוב אני אל הנייר ואל הדיו, ואל המחברת אשיחה בדברי ביאליק:

"הכניסיני תחת כנפך

את היי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי,

קן תפלותי הנדחות".²⁴⁹

בחיק מחברותי אני שופך שיחי, כאשר עוד לא אוכל להתאפק, – ויעבור עלי מה!…

רודף עד חרמה

את ענטבי, את העסקת הידוע שבמשך שנים רבות היה הוא הכל־יכול בירושלים, את אלברט ענטבי, שהיה מהולל בפי ג’מל פחה ובכל מעשיו היה נאמן, ולבסוף הגלה אותו מירושלים לקושטא, – את ענטבי זה אין ג’מל פחה פוסק לרדוף גם עתה, בשבתו בקושטא. ענטבי עוד לא יצא מגיל הצבא, ומפני שיש חוק לפטור מן הצבא את הסוחרים ואנשי המעשה במסחר ובחרושת, המביאים תועלת בעבודתם למקצועותיהם, לכן הגיש גם ענטבי בקשה לפטר אותו, אחרי שהוא היה בירושלים גם מראשי הסוחרים בתבואה. יחד עם זה פנה ענטבי אל מר אמון, מי שהיה חבר בית־המשפט בירושלים ואחר־כך נהיה לעורך־דין, יהודי ספרדי ואיש בריתו של ענטבי, ובקש אותו להשתדל, כי לשכת־המסחר הירושלמית (אחד מן המוסדות של ענטבי) תעיד בטלגרמה לפני הממשלה, כי אמנם הוא בין ראשי העסקנים המסחריים בירושלים. מר אמון מלא את בקשת ענטבי, והלשכה־המסחרית נתנה את התעודה הדרושה לענטבי. הדבר נודע לפחה המקומי, והוא מצדו הודיע לממשלה בקושטא, שלענטבי אין דבר עתה בירושלים מעסק מסחר וקנין, ויכולים איפוא לקחתו אל הצבא. גם הודיע הפחה לג’מל פחה, שאם כי הגלה את ענטבי מירושלים, בכל זאת עוד לו משא־ומתן וחליפת מכתבים עם מר אמון, וידים לדבר שפעולתו “המזיקה” של ענטבי עודנה נמשכת. אז צוה ג’מל פחה לגרש גם את אמון ומשפחתו מירושלים לאנגורה, ואך אחרי השתדלות רבה התירו לו ללכת לקושטא.

י"ח אייר. [10.5]    🔗

את המאורע הרגיל בכרוניקה של חטאים ופשעים, דבר הנער הפצוע שמת ברחוב, חפץ הקימקם המקומי לעשות לענין גדול, ענין יהודי־צבורי, ענין פוליטי. הוא הודיע היום בטלגרמה לַוַואלי בבירות, שלפי דעתו נהרג הנער היהודי על פי משפט שהוציא “ועד” היהודים בחיפה, והוא חושד שיש בקרב היהודים בית־משפט חשאי הדן גם דיני נפשות. הקימקם סדר גם רשימת אנשים מנכבדי העדה בחיפה, מן הספרדים ומן האשכנזים, ובתוכם גם את הרב דמתא²⁵⁰ ואת המוכתרים,²⁵¹ להושיבם בבית־האסורים למען יגלו לפני הממשלה את שמות חברי “הועד”, ואז יברר גם את ענין בית המשפט, אשר בדה מלבו. – היום נמצא הנער, שהוא הביא לרחוב העיר עד בית המרקחת את הנער הפצוע. איזה הדרך א הרעיון הזר הזה לקימקם, ואיך הוא אומר לעשות את המאורע לענין פוליטי – השד יודע, וקרוב לוודאי שלא יאוּנה כל און. והדבר יגמר בלא כלום, בפרט שגם הנער נמצא, ואולי עוד ימצא הרוצח האמתי או הנער יגלה עקבות כל המאורע. אבל אופי הוא המקרה ומוכיח עד כמה אנו נרגזים, עד כי כל קול עלה נדף מביא מורך בלבבנו, ועד כמה חזקה השאיפה לעולל עלינו עלילות ולמרר את חיינו.

ובית הספר הריאלי פה חי לו את החיים הרגילים, והיום יום ל"ג בעמר היה ליום טיול לילדים כדרכם שנה שנה, ועלו על הכרמל ובלו ילדינו את יומם בשעשועים ובכל המראות היפים של טבע ארצנו והדר הכרמל. בעיני אני, אחד מגולי יפו, כמו מוזר הדבר, כי עוד ישנה שמחה לילדים וישנם גם בתי־ספר…הה, מה עוללו לנו, איך נהרס בלי חמדה הקן הנחמד, איך שבתה המדהבה של הישוב הקים שהיה לנו ביפו, בתל־אביב!…

י"ט אייר. [11.5]    🔗

אם כי כבר נתבַדו מספרי החדשות לא פעם, ואין ספק כי גם הפעם אך שקר ידברו, בכל זאת רושם אני את הקלא דלא פסיק, שביפו הורידו האנגלים אנשי צבא. הבריות מספרים ומתבדים חוזרים ומספרים, יען כי הם חפצים בזה, והרצון הוא יוצר המחשבה. זה בלי ספק שקר, אבל מצבנו הוא כך, שאין אנו יודעים אל נכון שום דבר: אין ידיעות רשמיות, אין טלגרמות. הן עוד גם היום אין לנו ידיעה רשמית ע"ד כבוש בגדד, שזה כשני חדשים נפלה לפני חיל האנגלים. ורק מן העתונים הגרמנים אנו יודעים זאת. אין ידיעות רשמיות, וכל הרוצה משקר.

כ"א אייר [13.5]    🔗

מה זה?

בגליון ה"יודישע רונדשוי" מז' ניסן²⁵² שקראתי היום ראיתי דבר, שלא האמנתי למראה עיני. היתה ישיבת הקורטוריום של הפוליטכניקום היהודי ביקטרינוסלב,²⁵³ ובישיבה זו החליטו לוותר על למוד דברי ימי ישראל ולמוד השפה העברית בבית ספר גבוה זה, הנוסד בכספי היהודים ובשביל צעירים יהודים.²⁵⁴ וכמה גדול העלבון הזה, שחברי ישיבה זו היו: ש. מ. דובנוב, מ. ג. פולאק, א. ל. פרס, ד. ש. מרגולין ומ. כרפס. רבי שמעון דובנוב רעי, היקר והנכבד מאד – מה היה לך, מה קרך? אתה מוותר על למוד דברי ימי ישראל, על השפה העברית?! הנחתום מעיד על העיסה שלו, – הה, כמה עלובה העיסה! מ.ג. פולאק, הלא זה רבי מרדכי ב"ר צבי פולאק. אחד ממיסדי חברת “עתיד” בארץ ישראל, אשר בקר את הארץ פעמים, ואשר לו מגרש יפה בחיפה, ואשר הוא אשר נתקע במגרשו לתוך המושבה הגרמנית. האינג’ניר פרס, אחד מראשי הפקידים של יק"א בפטרבורג, אמנם איננו ידוע לי בפרצופו הלאומי, אבל מי שנולד בביליסטוק לפני ששים שנה ואת עבודתו הספרותית החל בעתונים העברים־רוסים, ועבודתו גם היום ברובה הגדול בין חוגי עמנו – האמנם הוא אשר יתנגד, הצריך להתנגד ללמודי המקצועות האלה? ורבי דוד ב"ר שמעון מרגולין, משכיל עברי מפינסק, יהודי טוב מאד, יודע היטב עברית, ואשר גם בנו התחנך בעבודה הצבורית של היהדות הרוסית – ההוא זה אשר יבעט בלמודים שנים אלה? ואני גם יודע את רבי משה ב"ר יהודה כרפס, הסוחר העשיר ביקטרינוסלב, בעל צדקה גדול בעירו, גבאי־ראשון בבית־הכנסת של העיר, חסידו של הד"ר שמריהו הלוי, איש בריתו ויד־ימינו בעבודת צבור של המנוח החביב רבי מיכאל מיידינסקי; אני יודע ומכיר את רבי משה כרפס. לא, לא – זה לא ירים ידו נגד למודים, המקרבים את הצעירים שלנו אל עמנו!… חביבי רעי, שמעון בן מאיר יעקב, סימיון מרקוביץ יקירי,²⁵⁵ – האמנם אתה בפשרנותך גרמת לעלבון זה, לצער הזה שגרמה החלטה מלעיבה²⁵⁶ זו לנו?… הנה רעיך וחבריך באודיסא ינקמו ממך נקמה אחת אפים. שמה יסדו בי"ס למורים ולמורות עברים, ועל אפם ועל חמתם של כל חברי הקורטוריום שלכם, וגם של הקורטוריום של הפוליטכניקום אשר בחיפה, היושבים בברלין תחת צל חברת “עזרה”, ילמדו כמעט את כל המקצועות בעברית, בשפה העברית. הוי, הוי על הפשרנות על ענותנותו של רבי זכריה בן אביקולוס!…²⁵⁷

נמצא הנער הערבי, שחבל ופצע את הנער העברי ונפל מת ברחוב. אחד השוטרים מצא את הערבי על פי הוראתו של הנער היהודי, וכבר הודה הרוצח על עונו, באמרו שהיהודי קללו באמונתו ולכן דקר אותו בסכינו. מה יעשה עתה הקימקם בהרצאתו, ששלח לבירות על דבר בית־דין יהודי, הדן דיני נפשות?… ובכ"ז הדבר יעלה לעדה בכסף…

כ"ג אייר. [15.5]    🔗

הלילה ירד מלקוש, ולעת ערב ירדו גשמים מרובים. האם עוד יועילו?

תור האמריקאים.

שלושום קראה הפוליציה לכל הנתינים האמריקאים פה²⁵⁸ ותצוה עליהם להכין את עצמם לדרך בעוד שלשה ימים, ולסדר במשך הזמן הקצר הזה את עסקיהם ואת עניניהם, ולא יתעכבו כאשר יצוו עליהם לצאת מן העיר לאשר ישלחום. זהו הביא במבוכה גדולה את האנשים, בפרט הסוחרים שלהם עסקים רבים, וכבר נגשו האנשים לחבוש את הסחורות אשר בחנויותיהם ולהכין תעודות שונות להבטיח את רכושם באיזה אופן שהוא. זה היה שלשום וגם יום אתמול היו האנשים עסוקים בסדור ענייניהם ואתמול לפנות ערב הודיעו להם, שנתקבלה פקודה לבלי לנגוע בהם ולעזוב אותם ואת עסקיהם על מקומם במנוחה. הסוחרים שמחים כמובן, אך הנחשבים לנתיני אמריקא מן העניים עצובים, כי לו גרשה אותם הממשלה התורקית ממקומותיהם, אז היו מקבלים תמיכה מאת הממשלה האמריקאית, תמיכה הגונה, הרצויה מאד בימים הקשים האלה.

כ"ד אייר. [16.5]    🔗

בתחנות הגולים

אתמול שבה אשתי ממסעה למגדל, ומשם ליתר תחנות הגולים היפואים שנאחזו לפי שעה במקומות שונים בגליל התחתון. שנים עשר יום עשתה בדרכה, והיא ראתה את כל העוני ואת כל התלאה המוצאים את הגולים הרבים במקומות מסעיהם, משפחות־הנשים, אלה הנשים בלי בעליהן פה שהתחברו לאגודה אחת עוד ביפו, נשים עדינות ואמידות, מצאו להן מנוחה במושבה יפה, באהלים קטנים של מחצלות, וגם האהלים האלה לא לכל משפחה לבדה, רק אהל קטן אחד לשתי משפחות, לפעמים לאחת־עשרה נפש. והחום, חום הגליל התחתון, אוכל אותן ביום, והקור בלילה. ובאלה עוד מקנאים המתגוללים בכנרת על גבעת הקֶרק²⁵⁹ שמה, מתגוללים וקודחים, כי הלא בצות מסביב והקדחת שוררת שם. וגם האמידים לא מצאו להם מנוחה, כי דירות אין במושבות הגליל, שנבנו בתקופה מאוחרת, תקופת האכרות, ותור הזהב של משק הנטיעות ובזבוזה של הפקידות בראשון־לציון, בזכרון ובראש־פנה כבר היה לאגדת־קדומים של ימים עברו.²⁶⁰ במושבות הגליל התחתון בתים לאכרים לשבתם הם ומשפחותיהם, ואין להם חדרים מיותרים להשכיר, ועתה כשבאו גולים ובמספר לא מעט, הישוב שם נעשה דחוק, צפוף.

עבודה לגולים

יחד עם אשתי באו לחיפה וסרו לביתנו חברי הועד המרכזי של עבודת ההגירה:²⁶¹ מר דיזינגוף, מר בצלאל יפה, מר בלומנפלד, מנהל עניני פועלי־ציון, ומר שפרינצק של הסתדרות “הפועל־הצעיר”. נקראו לביתי ראשי העדה פה וכל חברי ועד־ההגירה המקומי. מר דיזינגוף הרצה לפני הנאספים את כל עבודת הועד המרכזי עד היום, והודיע שעתה הועד המרכזי, כמו שטבע המצב מחייב, עובר לטבריה, כי שם מתרכזת עתה כל הגולה.²⁶² מפתח־תקוה יצאו כמעט כולם,²⁶³ ואך בכפר־סבא נאחזו יותר מאלף איש,²⁶⁴ ויתרם הלכו כולם הגלילה. עיקר התעמולה של הועד הוא עתה למצוא עבודה למהגרים. מנהל החוה “מגדל”²⁶⁵ הציע עבודה לאיזו עשרות אנשים. סוללים כביש בסביבות ראש־פנה, וגם נמסר לאיזה קבלן להכין חפירות־הגנה, ובכל המקומות האלה יש אפשרות להעסיק איזו מאות פועלים. ועד ההגירה כבר בא במשא ומתן עם כל אלה, היכולים להמציא עבודה, אבל נחוצים לזה סכומים לא מעטים, כי לנותני העבודה אין כסף מזומן, והם יכולים לשלם רק לאחר זמן, ועל ועד־ההגירה להשיג הלואות לכלכל את המהגרים כולם, גם את אלה שיהיו עסוקים בכל העבודות האמורות. ההגירה עלתה בסכומים גדולים מאד. גם הצבור היהודי בכלל וגם המוסדות הצבוריים שלנו בפרט הראו את טוב לבם ואת מסירותם לעזור לגולים, והאנשים נדבו סכומים אשר לא נסו בכמו אלה מעולם בארץ־ישראל. כל כספי הסיוע האמריקאי ביהודה עברו לרשותו של ועד ההגירה,²⁶⁶ ואנשי הגליל הקריבו סכומים הגונים יותר מכפי יכלתם לטובת הגולים. חיפה, למשל, היא עיר מלאה עניים, ועשירים מישראל כמעט אין בה; אך לאיזו עשרות יהודים ישנם בתים קנין כספם; אין לקהלת ישראל פה אף בית תפלה משלהם; וזה שלש שנים המלחמה בארץ, והאנשים התרוששו עד מאד, ובכל זאת נדבה העדה העניה הזאת יותר מעשרת אלפים פרנק לטובת ועד ההגירה. וכך הוא גם בטבריה. והמושבות של הגליל התחתון – הלא עליהם נפל הגורל להכניס את רוב הגולה אל תוך המושבות,²⁶⁷ זאת אומרת: לשאת על שכמם את כל העמל של האסון אשר קרה לאחיהם ביפו. והן כל הסכומים האלה, הגדולים לפי יכולת נותניהם, כאין וכאפס הם לעומת הצורך הגדול. הן על ועד ההגירה לנהל ולתמוך בידי אלפי איש. עזרה מן החוץ עוד אינה. אמנם אנו בטוחים כי כבר יודעים אחינו שבחו"ל את כל אשר קרנו, ואין ספק כי איש אין בישראל אשר מנגד נגענו יעמוד, וסוף סוף תבוא העזרה גם מאמריקה, גם מיתר ארצות פזורינו.²⁶⁸ אבל לא במהרה תבוא, והנצרכים לה אינם יכולים לחכות. ולכן החליט ועד ההגירה להשיג הלואות בתוך הארץ לזמן ארבעה חדשים בתקוה בטוחה כי עד הזמן ההוא תספיק העזרה לבוא. את ההלואה יקחו ועד הסיוע האמריקאי ביחד עם ועד ההגירה מאת כל איש אשר אמנם לא יוכל עוד לנדב, אבל יכול הוא לתת הלואה על מנת להחזיר בעוד שלשה־ארבעה חדשים.²⁶⁹

והקב"ה מכה ומכין רפואה קודם. לא היה עולה בידי ועד ההגירה כלום, לולא נתקבלו במקרה קודם הפסח סכומי הכסף של שני הפונדים האמריקאים.²⁷⁰ והעיקר כי עלה בידי הד"ר רופין להשיג רשיון ולשלוח לנו את שני הפונדים בזהב ממש.²⁷¹ הדבר הזה הציל את כל העבודה של ועד ההגירה. ברוך יהיה הד"ר רופין, הזוכר את כל מחסורינו, והשתמש בכל הזדמנות לעזור לנו ונמצא תמיד בשעת דחקנו.

וכשם שדואג ועד ההגירה, בגבולות אמצעיו הקטנים, לצרכיהם החמריים של המהגרים, כן לא שכח לדאוג גם לצרכי החנוך. בכפר־סבא יש כשלש־מאות ילדים בני־חנוך, ושם יסד ועד החנוך בית־ספר באהלים גדולים, אשר נבנו לתכלית זו. בכל המושבות נכנסו הילדים שהגיעו לחנוך לבתי־הספר, שהוסיפו להם מורים מן המורים שיצאו בגולה ונמצאים, כמובן, ברשותו של ועד החנוך, המשלם להם משכורתם גם עתה. כך עשינו בשפיה לתלמידי הגימנסיה הנמצאים שם. חלילה לנו לתת לילדינו ללכת בטל ולהתנוון. הגדולים מהם, שיכולים לעבוד ולמצוא עבודה – ילכו להם לעבודה; והקטנים הצריכים לחנוך וללמודים, אל נא יבטלו מלמודיהם גם במקומות גלותם. כך עושה עם־גולה, עמנו מעולם, בכל מקום שהוא: מקלו בידו, צרורו על שכמו, ותחת זרועו – הספר…

כ"ו אייר. [18.5]    🔗

יהודי אנאטוליה

קבלתי מכתבים מאת דוד בני מאידין, האחד מן כ"ב אדר והשני מערב־פסח. גם שם הוא עובד עבודה קשה עד מאד, וגם בתור אופיציר הוטב מצבו אך מעט. ויותר משהוא דואג לעצמו הוא דואג לחבריו אשר עמו, שהם מחוסרי אמצעים, ובלחם חוקה של הממשלה ובשלשים הגרוש לחודש שהם מקבלים אי־אפשר לחיות. והוא מטלגרף לד"ר רופין, מגנם ועזרם בכל צרה, והוא מעורר גם אותי להשתדל כי יתמכו בידי רעיו אחיו לצרה. במכתבו מן כ"ב אדר²⁷² הוא כותב, שביום הפורים הלכו הוא וחבריו ברחוב, ופגשו יהודים תושבי המקום, ואם כי אלה ידעו, שבתוכם נמצאים יהודים אנשי צבא, בכל זאת לא הזמין איש את החילים אחיהם לבלות את יום הפורים בחברת אחים. והוא מבקש אותנו, שאם יקרה לפנינו ביום הפסח איזה חייל יהודי, כי נביאהו אל תוך ביתנו ויאכל על שלחננו, ויהיה הדבר הזה לו, לדוד בני, למשיב נפש. ובמכתבו מערב פסח²⁷³ הוא כותב: “הנה עוד מעט יתקדש ליל הפסח, ואתם תסבו אל השלחן, שלחן־החג, ואני משמים יושב לי בקסרקטין שלי… כשלש מאות משפחות יהודים בעיר אידין, ועד עתה עוד איש לא מצא לנחוץ להזמין את מספר החילים מאחינו לשלחן החג, לליל הסדר. על האל הטוב יהיה לסלוח לי, אם הפסח השתא לא יהיה אצלי בכשרות גמורה”… העלם המסכן לא ידע, כי השתא שבת ה"סדר" גם אצלנו, גם בתל־אביב, שהתרוקנה מתושביה. לא ידע ולא הרגיש, כי גם אנחנו, הוריו, ערכנו את הסדר בשנה זו לא בביתנו, וכי גם חגנו אנו פה היה לנו לחגא²⁷⁴…

כ"ז אייר. [19.5]    🔗

חלל מתוך צעירינו

נפל חלל באחת ממערכות המלחמה אשר על יד עזה²⁷⁵, אחד מתלמידי הגימנסיה, מן האופיצירים הצעירים שנשלחו בשנה שעברה לקושטא ושבו לעבודה בחיל המחנה הרביעי. הצעיר הזה הוא בנו של מר מיכל היילפרין,²⁷⁶ – מיכל היילפרין הידוע בתולדות חבת־ציון. זה היה שארית תנחומותיו של מר היילפרין, אשר הקריב את כל חמודות החיים הפרטיים קודש לישוב. עוד לפני הפסח התפאר לפני מר היילפרין בבנו זה, והרבה להלל אותו לפני, וכמו פתח פה לשטן בספרו לי את דברי בנו אשר אמר לו: “אבא, אני אמות וחרבי בידי”. והנה עתה קמו הדברים ונהיו, לדאבון הלב. ההורים אינם יודעים עוד את הדבר, והם חושבים כי הוא נשבה בידי האנגלים.

הפנסיון והמורים אשר בשפיה נשארו על מקומם לעת עתה. הפקודה לגרש היתה חזקה, חזקה עד מאד; אבל הבקשיש עוד יותר חזק מן הפקודות…²⁷⁷ המודיר, ראש הפוליציה שבקסריה, השליט גם על זכרון־יעקב, הלך לו ועל מקומו בא מודיר אחר,²⁷⁸ וחלוף־גברא די לשנות את היחסים לטובה או לרעה חלילה. הפעם – לטובה, ותהלה לאל; לא יהיה צורך לנוע עם התלמידים וללכת לחפש מקום אחר, תחנה חדשה בשביל הפנסיון, בשביל הילדים המסכנים בלי־הורים, הסובלים כל־כך הרבה…

מספר הקרבנות.

בגליון ה"ברלינר טגבלט" מן 27 אפריל קאתי מאמר קטן ליום מלאת אלף יום מאז התחילה המלחמה. המספרים המה נוראים מעל כל נורא: בכל יום ויום מאלף הימים האיומים האלה נפלו במלחמה משבעה עד שמונת אלפים חללים, משבעה עשר עד שמונה עשר אלף פצועים, מארבעה עד חמשת אלפים שבויים; בכל יום נולדו כעשרים אלף פחות מכפי הרגיל; חצי מיליארד כסף אכלה המלחמה בכל יום; ששים מיליון איש היו עסוקים במלחמה; ולא היה רגע שלא ירה בו תותח ולא היה דק שלא נהרג איש. וכותב הרשימה אומר, שבראשית המלחמה לא חשב גם איש, שאחרי יום הכרזת המלחמה יבואו עוד אלף ימים, ומי יודע כמה יבואו עוד ימים עד אשר נזכה לראות את היום הראשון של השלום. " נזכה לראות את היום הראשון של השלום"… אבל על יד המאמר הזה נדפס בעמוד השני של אותו הגליון מכתב מאת נשיא הנשק בברלין,²⁷⁹ קול קורא אל פועלי הנשק השובתים. ובקול נגיד ומצוה הוא אומר להם לשוב אל העבודה. “האמנם לא קראתם – הוא קורא – את מכתבו של הינדנבורג? הן הינדנבורג מצוה לעבוד ולא לשבות!” כאילו אֵל ולא אדם הוא הינדנבורג, כאילו השלום ולא החרב מדבר מתוך גרונו.

ר"ח סיון. [22.5]    🔗

הועד המרכזי לעניני ההגירה מבקש אמצעי כסף עד אשר יגיעו לידו כספים מחו"ל. היום שב מיהודה מר קלוואריסקי וספר לי את כל המוצאות את ועד ההגירה. הד"ר טהון²⁸⁰ התחייב לתת אלף לירות לחודש, מר הופין²⁸¹ ג"כ התחייב כסכום הזה, ומר בריל²⁸² גם הוא כסכום הזה – בס"ה שלשת אלפים לירות בנייר, לבד שיאספו בערי הגליל בהלואה. מר קלוואריסקי ישתדל להשיג את הכספים בהלואה בבירות ובדמשק, וחברי ועד ההגירה הם האחראים הפרטיים לסכומים האלה. ברגע האחרון חזר מר בריל מהסכמתו, כי הוא הודיע בטלגרמה לראשי יק"א בברלין (מפני המלחמה אי־אפשר למורשי יק"א בארץ־ישראל לבוא במו"מ עם מנהלי יק"א בפריז, יען כי היק"א, בתור חברה אנגלית, אינה יכולה עתה לתמוך בתושבי תורקיה), שירשו לו קרדיט של חצי מילליון פרנק במקרה אם יגרשו גם מתוך המושבות, וקבל תשובה שלילית.²⁸³ ואולם מר קלוואריסקי, בתור מורשה יק"א של הגליל העליון, קבל את כל האחריות על עצמו, אחרי שכמעט כל הקרבנות של הגירוש נמצאים עתה בגליל.

ב' סיון. [23.5]    🔗

התחילו הגירושים בערי סוריא ופלשתינה בגלל לירות הנייר, שמחירן בשוק איננו עולה כמו שדרשה הממשלה מאת הסוחרים. מחיר הלירה אמנם עלה בראשית החודש הזה, והוא עתה לערך 13–14 בישליק, אבל גם במחיר הזה אינם פורטים בשוק, כי מפחדים מפני המלשינים. ובכלל, הלא אי־אפשר באמת להעלות מחיר הלירה באמצעי כפיה, אם האכרים מסרבים למכור את יבול אדמתם ואת פרי משקם בכסף נייר, אבל הממשלה אינה יכולה למצוא אמצעים אחרים, והיא אוחזת במדת הדין הקשה. מירושלים מגרשים י"ח איש²⁸⁴, ביניהם עשרה יהודים, ששה נוצרים ושנים מן המשלמים. פה, בחיפה, נאסרו היום שני יהודים, ועוד שלישי אחד, מר קרול, פקיד הכרמל המזרחי, ברשימת המגורשים.²⁸⁵ שולחים אותם לקוניא²⁸⁶ או לעדנה²⁸⁷ בקרבת מרסינה.²⁸⁸

כפי הידיעות מקושטא, הנה נקרא לגרמניה אל תחת הדגל מר ליכטהיים, מורשה ההסתדרות הציונית בבירת תורקיה,²⁸⁹ ועל פי ההשתדלות אצל הקונסול הגרמני,²⁹⁰ (שהיה ביפו ועתה הוא יושב במושבה הגרמנית ווילהלמה), נשאר הד"ר רופין בקושטא לפקח על עניני הציוניות.

ג' סיון. [24.5]    🔗

הגברת יפה כותבת אלי מפתח־תקוה, שהיא הלכה לכפר־סבא לראות את ביה"ס הזמני אשר הכינו שם בשביל ילדי הגולים. בנו סוכות מענפים, ענפי אקליפטוס, ובסוכות האלה סדרו מחלקות, וקבעו למודים ושעורים. בכפר־סבא אין משאבה ומכונה להעלות מים מן הבאר העמוק, ושאלת המים שם חשובה מאד עתה, שבמקום עשרות התושבים נקבצו אל המושבה הקטנה הזאת יותר מאלף איש. ובכל זאת – כותבת לי מרת יפה – ראיתי איך שמחו האנשים על סוכות בית־הספר, איך חגגו ברנה את חנוכת הסוכות האלו, כמו מקורות חדשים נפתחו לפניהם. “אכן עם הספר הוא העם הזה!” גומרת הכותבת אלי.

אחד מפקידי היקב הראשי בראשון־לציון ספר לי היום פרטים אחדים בנוגע למצב המושבה. בשני החדשים האחרונים יצאו להנהלת היקב והמושבה כאלף ושש מאות לירות למתת שוחד ומנחות לפקידים שונים. עתה, כאשר נתרוקנה יפו מתושביה והעדה נהרסה כולה, דללו מעינות הפרנסה של הפקידים השונים, החיים ברובם על השוחד, ורק אל המושבות נשואות עיניהם, והם פושטים על פתח־תקוה ועל ראשון־לציון, וההוצאות רבו מאד. בראשון חונה עתה לגיון צבא, וביד שלטון הלגיון נמסרה המושבה. חדלו איפוא לבוא “אורחים” מפקידי יפו, אבל למושבה לא הונח במאומה. גם אנשי לגיון הצבא יודעים את “העסק” והם עוברים בכרמים ובפרדסים, סובבים את היקב ומחפשים את היושבים שלא כדין או משתמטים מן הצבא, ותמיד חרדה ברחובות המושבה.

ח' סיון. [29.5.]    🔗

בא לכאן הוַאלי מבירות. הוא בא דרך זכרון־יעקב. בעת קבלת הפנים במלון “כרמל” הגיד את תהלת היהודים, אשר ראה את הסדרים היפים במושבה “זכרון־יעקב” ויהללם על כי יודעים הם להסתדר בעניני צבורם. באספה באולם הפקידות צוה על הפקידים להשגיח כי הלירה תעלה במחירה עד ערכה הנומינלי, ויאמר כי הממשלה תעשה את כל אשר בכחה להגיע אל מטרתה זו, ולא יהיה הבדל בין מטבעות זהב ובין בנקנוטים, שהמה בטוחים כמו הזהב. הוא צוה על הפקידים לבטל את המנהג בבתי הפקידות לשתות קהוה, ולכבד את האורחים בכוסות קהוה. “בתי הפקידות – אמר – לעבודה ולשרות נוסדו, ולא לכבודים ולקבלת אורחים; זה יעשה כל איש בביתו”.

ט' סיון. [30.5]    🔗

הד"ר טהון כותב לי, שטוב טוב עשו בזה, שהעבירו את המשרד²⁹¹ ירושלימה. מירושלים אפשר לבוא בחבורים יותר קלים ביחס עם הד"ר רופין, שאיננו פוסק אף רגע לחשוב על אודותנו ולעבוד לטובתנו.²⁹² הקהל שלנו – אומר הד"ר טהון – אינו יודע כלל עד כמה חשובה בשביל הישוב הארצי־ישראלי מציאותו של הד"ר רופין בקושטא. – יברך ד' חילו וירצה את פועל ידיו.

מהפכה במהלך מחשבותינו

ביהודה, בכל המושבות הנמצאות קרוב לקו המלחמה של החזית־סיני או חזית המצרית, נשתנה מצב הרוחות אצל התושבים. בסוף החורף שעבר²⁹³ נשאו האנשים כולם תמיד את עיניהם אל האנגלים, ההולכים ועולים על הארץ מפאת המדבר. היתה תקוה כי עוד מעט ויגיעו ויחדרו אל הארץ ויכבשוה, ואז תחדל מעלינו אימת המלחמה עם כל תלאותיה. תבוא אנגליה לעשות ממשלה בארץ, ותקשרנו אל אירופה ואל כל גואלינו וקרובינו בכל הארץ, תגאלנו גם מכף הפקידים הטורקים, שבשנה האחרונה הם משתובבים משובה נצחת, כאילו מרגישים הם את יומם האחרון הקרב לבוא. זה היה בכלל מהלך המחשבות של התושבים ביהודה במשך חדשי החורף וראשית האביב. המאורעות על שדה המערכה הראו אחרת, והם גם הביאו שנוי נמרץ בסדר השאיפות. ראינו ונוכחנו, כי גם פה, בחזית המדבר, הראו האנגלים את “גבורתם” באותה המדה, שהראו אותה בחצי האי גליפולי ובקוט־על־עמרה, ובכל יתר המקומות שהאנגלים ובני בריתם נוחלים מפלה אחרי מפלה בכל המלחמה הגדולה הזאת. באפס יד יכלה אנגליה להוריד צבא ביפו ובחיפה ובכל חוף ים־ארץ־ישראל עוד לפני שנתים וחצי ובכל זמן ועידן, ולקחת כאסוף ביצים עזובות את כל חבל הארץ, ולהפסיק את מסלת הברזל בלוד עוד קודם שתוכל המסלה להגיע לבאר־שבע, וגם בעפולה אשר בעמק־יזרעאל עוד קודם שתטפס ותפלס לה דרך בין הרי שומרון.²⁹⁴ אז לא היה מקום לכל חזית־סיני, אז היו האנגלים במצרים יושבים שלוים ושקטים מפחד אויב, שלא היה כל צורך גם להחזיק צבא גדול במצרים. אבל הם, מאיזו סבה ומפני טעמים כמוסים עמם, לא עשו כזאת, והם בונים בעצלתים מסלת ברזל על פני חוף הים,²⁹⁵ ואומרים לחבוש את הארץ דרך היבשה, דרך המדבר, לאורך חוף הים. הנה אך באו אל מקום ארץ נושבת, אל מול עזה, – והתושבים טעמו את כל תלאות המלחמה לכל מוראן. גרשו אותנו גם מיפו הרחוקה, וגם בכל המושבות יושבים כעל גחלים בוערות, כעל הר געש, ובכל עת ובכל שעה צפויים תושביהם לגירוש, להרס, לאבדון… והאנגלים “נלחמים”, נלחמים כדרכם בכל ימי המלחמה, צעד לפנים ושני צעדים לאחור, אם כי מצרים הגדולה והעשירה לבסיס להם, ואם כי אניותיהם הגדולות עוזרות על ידם במלחמה. עין בעין אנו רואים, שגם בחזית הזאת “ממהרים” האנגלים את מעשיהם כמו שממהרים בעלי בריתם במקדוניה,²⁹⁶ ותכסיסם “מצוין” כמו שהוא מצטיין ביתר החזיות בכל זמן המלחמה… באופן זה אך טוב לנו ולכל התושבים, כי תעלה אנגליה מאתנו, ותשוב היא וצבאותיה מצרימה בדרך אשר באה, ולא תוסיף להתגרות מלחמה בצבאות פון־קרֶיס,²⁹⁷ וכי יכו את האנגלים הכה ופצוע, ויעזבו את חזית המדבר ולא יוסיפו עוד להחרידנו על לא דבר ואז נחיה בעירנו ובמושבותינו כאשר חיינו עד כה בכל זמן המלחמה. נאכל במסכנות את לחמנו ונשכב בדאגה על מטותינו, – אבל בכל זאת לא נהיה מושלכים מבתינו כדומן על הארץ, ולא נתגולל על כל דרכים לבקש מקום לניח את ראשינו, ולא תשים הגלות הנוראה קץ לחיינו. הן רק בחסדם של האנגלים ההולכים ומתקרבים ואינם מתקרבים, הרוקדים כנגד פלשתינה ואינם יכולים לקחתה, – רק בחסדם אל אלו ושל טכסיסיהם הנפלאים הרסו את עשרות האלפים איש ביפו, ולהט הגירוש תמיד לנגד בני יתר המושבות שלנו.

אשר על כן עתה אך תפלה אחת בפינו: מי יתן ושבו האנגלים מצרימה, ולא יבואו לגאלנו, כי “עד אשר תעלה השמש בשמים – יאכל הטל את העינים”.²⁹⁸

י"א סיון. [1.6.]    🔗

ג’מל פחה מתחרט

מיהודה באו הפעם ידיעות משמחות מעט. בראשית השבוע העבר (אומרים שזה היה בחג השבועות)²⁹⁹ נקראו ירושלימה אל ג’מל פחה הד"ר טהון, מר דיזינגוף, מר קרוזה והמוכתרים של המושבות פ"ת, ראשון־לציון ורחובות. הנקראים היו נרעשים ונפחדים מאד, פן ישמעו מפי המפקד הראשי גזרות חדשות. אך לא כן היה. המה באו, וג’מל פחה הוציא לפניהם עתון חו"ל אחד, ששם יסופר קשות ע"ד מעשי ג’מל פחה, אשר גרש רק את היהודים מיפו, שדד את רכושם, וגם תלה שני יהודים ביפו. השר שאל אותם, אם נכונים הדברים, ויאמר להם: אמנם גורשו היהודים מיפו, אבל הן לאו היהודים לבדם גורשו, אלא גם יתר התושבים,³⁰⁰ ומי הוא הרודף את היהודים? אז ענה לו מר דיזינגוף, כי כמובן דברי העתון המה שקר ודבה, אך נכון הדבר, שהיהודים המגורשים סובלים גם מאת הפקידים, גם מפאת מצבם הכללי, בהיותם גולים. אז אמר ג’מל־פחה, כי אם אמת הדבר, שהפקידים רודפים את היהודים, אזי האשמה תחול על דיזינגוף, אשר אותו צוה להיות ראש המשגיחים על ענין ההגירה, ובכן עליו היה למהר ולבוא ולהתאונן על המעשים שלא כדין מצד איזו פקידים. דיזינגוף ענה ואמר, שהוא התאונן תמיד לפני הקימקם ביפו ולפני הפחה הירושלמי, וגם אל ג’מל פחה בעצמו נסה לפנות, אך לא קבלוהו. אז צוה ג’מל־פחה להוציא מתוך המושבות את שוטרי הפוליציה, ואת כל המשרה ואחריות שם על המוכתרים של המושבות, ודיזינגוף הוא לראש עליהם; גם אמר שאת תושבי המושבות לא יחרידו עוד ממקומותיהם. באותו מעמד תארו לפני ג’מל־פחה את מצב הגולים במקומות תחנותם הזקוקים גם לעזרה כספית גם לעזרה מדיצינית. ג’מל־פחה נתן לטובת הגולים מאוצר הממשלה שלשת אלפים לירה, וגם צוה לשחרר מעבודת הצבא את שני הרופאים היהודים היפואים, את הד"ר פוחובסקי ואת הד"ר שרמן, ולמנותם לרופאים לרשותם של הגולים באשר הם שם. – מובן, שהמוזמנים הביעו את חפצם לשלוח מחאה ולהכזיב את דברי העתון בחו"ל הבודה דברים אשר לא כן על ג’מל־פחה.³⁰¹

י"ג סיון. [3.6]    🔗

בזמנו בקש אותי מר סילמן להשתדל למצוא איזו עבודה ספרותית בשביל אדם הגון אחד היושב בירושלים³⁰² והיה סופרו של העתון “היינט” הווארשאי מארץ־ישראל, אדם ישר ובעל כשרון. כתבתי למשרד הא"י, והיום קבלתי תשובה, שאמנם מסרו לסופר הזה עריכת דין־וחשבון על מצב ירושלים מדי חודש בחדשו, וקבוע לו שכר חדשי. שמחתי מאד על העזרה שנמצאה לאדם בשעת דחקו, ושמח אני גם על עצם העבודה שהסופר הזה ממלא. בחומר של הדו"ח האלה אפשר יהיה להשתמש תמיד, ומה טוב כי סדר המשרד שלנו שמירה על מאורעות החיים של ירושלים שלא ישכחו.

הגלילה לא אלך

הד"ר טהון מציע לפני במכתבו מן 25 לחודש שעבר, אולי אוכל לעבור הגלילה ולקבל עלי את עבודת המשרד הא"י, ולנצח שם על כל הענינים הצבוריים של ההגירה. לדאבוני עלי לדחות את ההצעה הזו ולבלי לקבל עלי את העבודה הנכבדה, רבת התועלת ורבת האחריות. כוחותי נחלשו ונמוטו ועוד טרם שבה נפשי למנוחה, ולא אוכל לעזוב את חיי השקטים והנוחים פה בחיפה וללכת לנוע על מושבות הגליל ולצאת בעקבות הגולים המפוזרים בכל המקומות, סביבות יזרעאל ועל יד הכנרת, ואף גם זאת: גם פה לפני עבודה רבה להציל את שארית ההון של בית מסחרנו פה מפי הממשלה, וסוף־סוף גם עבודת צבור פה לא תחסר בשבילי. מובן, שאין אני אומר להיות בן־חורין ולהפטר מכל עבודה כללית. בכל עת נכון אני לנסוע לאשר ידרשוני הענינים הצבוריים לשם בקורת או להשתתף בתוך מועצה, ובמובן זה אשיב גם לד"ר טהון, שנכון אני לפקודתו במקרים יוצאים מן הכלל, בכל זמן שישלחוני ולא שישלחוני, אך לא אוכל לקחת עלי משרה תמידית.³⁰³

במכתב האחרון של דוד בני מאידין הוא מודיעני, שגם הוא וגם יתר חבריו חגגו את הפסח בחברת יהודים, בבתי משפחה שונים. המה עשו כמו שנוהגים החיילים העניים במקומותינו ברוסיה: הלכו להתפלל לבית־הכנסת ואחר תפלת מעריב נחלקו החיילים הצעירים בין המתפללים, ונלקחו איש איש לבית התושבים היהודים. דוד בני כותב אלי, שלו יצא הגורל לערוך את הסדר בבית אשה אלמנה, אשר בעלה נפל חלל במלחמה, ועל בני היה לערוך את הסדר, ולשבת בראש השלחן ולהיות במשך שעות אחדות כמו אב לשלשה יתומים קטנים.

ט"ו סיון. [5.6]    🔗

ג’מל משתדל להתנצל

גם את מר קלוואריסקי מראש־פנה קרא ג’מל־פחה אליו ירושלימה, כשם שקרא את העסקנים מיהודה בשבוע העבר, לרגלי הידיעות שהפיצה בחוץ־לארץ הסוכנות האוואס³⁰⁴ על דבר מעשי ג’מל־פחה בארץ־ישראל. הסוכנות האוואס פרסמה בעולם הקולטורי שורה שלמה של מעשי ג’מל־פחה נגד הנוצרים ונגד היהודים, וביניהם גם דברים אשר לא כן למשל, הפך ג’מל־פחה שתי כנסיות של נוצרים לאורוות, ותלה יהודים ביפו, וכדומה. ג’מל־פחה הזמין גם את הפטריארך היוני³⁰⁵ גם את הקונסולים, גם את ראשי היהודים, וכל המוזמנים מהרו, כמובן, לשלוח הכחשות טלגרפיות לחוץ־לארץ להשיב לאנוש צדקתו. מר קלוואריסקי אחר לבוא ירושלימה, אחרי שכבר נסעו העסקנים שלנו מיהודה. וג’מל פחה לא התאונן לפניו על דבר הדבות שמפיצה הסוכנות הצרפתית על אודותו, אך שאל לשלום הגולים הנמצאים במושבות הגליל ולמעשיהם, למצב האכרים, וסח עמו שיחה בטלה כשעה וחצי. קאלוואריסקי יצא מאת פניו ויסר אל שלישו הראשי, פואד־ביי, המנצח על המטה הראשי. פואד־ביי פנה תיכף אל קלוואריסקי בשאלה: מה הוא הדבר הנעשה ליהודים בארץ? “הנה הסוכנות “האוואס”³⁰⁶ מספרת מעשים נוראים, שלא היו, – אבל הגידה נא אתה, איזה מעשים רעים נעשו ליהודים על ידינו? הן הגירוש, איבקואציה בלע”ז, היתה גזרה כללית, לכל התושבים. והשליש הוסיף: הנה, להפך: בכל זמן המלחמה לא נגענו אף במושבה אחת של היהודים להחרימה לממשלה, כאשר עשינו לרכושם של הנתינים האויבים, אם כי המושבות נכתבו בספרי האחוזה על שמות נתינים צרפתים.³⁰⁷ עתה על היהודים להכחיש את דבות הסוכנות הפריזאית, לבל יעטו חרפה על הממשלה. – מובן, שגם מר קלוואריסקי שלח טלגרמות במובן הנדרש למקומות אחדים בחוץ־לארץ.³⁰⁸ באותו מעמד התאונן קלוואריסקי על מעשי הפקידים, הלוקחים מאת האכרים בלי הרף את בהמותיהם לעבודת הממשלה, ומפריעים בזה את עבודת המשק, ההולך ונחרב במושבות היהודים, מאין סוסים ופרדות לעבודה.

ובכן – יש אזנים לכותל, ואימת דעת הקהל באירופה ובאמריקה עודנה חזקה על החוגים השליטים בתורקיה.³⁰⁹ לא מים מוגרים ארצה הן דמעותינו. גם זו לטובה.

עלתה בידי להשיג שני גליונות של “הצפירה” שנעשה לשבועון מראשית השנה.³¹⁰ זה הרבה הרבה חדשים לא ראינו שום עתון עברי מאירופה, וגדולים הם געגועינו למלה עברית חיה, לעתון עברי מאיזו ארץ שהיא, וגדולה היתה השמחה בחוגנו, כאשר השגנו ליום אחד את שני הגליונות האלה. “הצפירה” נעשתה לעתון עברי ציוני, עם הכתובת של הפרוגרמה הבזילאית בראשו, ויחדל להיות עתון פוליטי. וטוב עשה. לרגלי המאורעות בפולין הנכבשה על־ידי הגרמנים³¹¹ וברוסיה המחודשת³¹² קשה מאד לעתון עברי להחזיק מעמד על שדה הפוליטיקה הכללית, כי מה שאתה חפץ צריך לאמר, – אסור לדבר, ומה שמתירים ואולי גם מצוים לדבר, – אין אתה חפץ ואין אתה צריך לאמר. ובמצב כזה אין טוב לנו רק “חבי כמעט רגע עד יעבור”…³¹³ ודברינו יהיו רק על ענינינו אנו, עניני לאומנו, עניני תקותנו הלאומית, ענינינו הנצחיים.

טו"ב סיון. [7.6]    🔗

קומיסיה רשמית

באה היום לחיפה “הקומיסיה”,³¹⁴ זאת אומרת מר דיזינגוף, הד"ר טהון, ב. יפה, הד"ר פוחובסקי ומזכיר ועד תל־אביב.³¹⁵ כולם נוסעים הגלילה לבקר את מצב המגורשים ולסדר שם את עניניהם. זאת הפעם הראשונה, שהם נוסעים בתור קומיסיה רשמית, מטעם ג’מל־פחה. אם מתחרט הוא על כל מעשי הגירוש, או לכה"פ מוכרח הוא לתקן את אשר עות. הן לפי הטלגרמות הרשמיות הקציבה הממשלה התורקית מאת אלף לירות לטובת המהגרים, ובזה, מובן הדבר, יבואר את אשר נתן ג’מל־פחה שלשת אלפים לירות לידי דיזינגוף, וגם נתן לחכם־באשי³¹⁶ ולרב הורביץ אלף לירות לכל אחד לחלק לעניי היהודים בירושלים. הקומיסיה סרה בבואה אל ביתי, וגם אספת עסקני המקום לשמוע דו"ח של הקומיסיה היתה היום בביתי. מכל הפרטים המענינים של הראשון אצל ג’מל־פחה, בעת אשר קרא והזמין אליו את העסקנים הצבוריים היהודיים, אשר הרצו לפני האספה דיזינגוף וטהון, אפשר להוכח, כי משתדל הוא עתה ג’מל־פחה להיטיב את היחסים עם היהודים, ולמחות עד כמה שאפשר את הרושם הרע של הגירוש. הוא צוה את דיזינגוף למשגיח כללי על כל המהגרים, לדאוג לצרכיהם וגם למצוא להם עבודה ויבקש אותו, כי בעברו במקומות שנלקטו המהגרים לשם, ישים עין גם על המהגרים הבלתי־יהודים, ולתמוך בידם בסכומים שונים. ואף אמנם נתן מר דיזינגוף סכומים של עשרים וחמש לירות בערך במקומות אחדים, כמו תול־כרם ועוד לטובת מהגרים מושלמים על יד המופתי לחלק לנצרכים.

אין כל ספק שכל הגירוש מיפו וממושבות יהודה, אשר עשה שַמות במצב היהודים והרס את הישוב היהודי שם באופן נורא, נתן מזון לכל הפרובלימה החדשה ע"ד היהודים בא"י, ומעשי ג’מל פחה עוררו אותה בכל תוקף. ההצעה החדשה, הנשמעת עתה בעתונות האירופית והאמריקנית, למסור את פלשתינה לידי היהודים תחת החסות של אמריקא,³¹⁷ נעשתה חביבה ומתקבלת על לב, ועוד יותר מזה – כמעט מוכרחת, אחרי שאי אפשר הדבר להשאיר את היהודים בפלשתינה הפקר בידי הטורקים. וגם על החסות של הגרמנים אי־אפשר להשען ולהסמך, כשם שלא הצילו אותם הגרמנים מידי הטורקים בימי הגירוש,³¹⁸ מבלי חפץ או מבלתי יכולת. איך שהוא, שאלת היהודים בפלשתינא נוצרה ועומדת על הפרק, וג’מל מבין מעצמו או מגבוה בארו לו, כי לא מחכמה היו מעשיו עם היהודים ביהודה, ולא מן הצורך היה לחדד את היחוסים האלה בשעת רגזה. ומטרת כל אמצעיו היא להקהות עד כמה שאפשר את העוקצים של היחוסים ולישר את ההדורים.³¹⁹ ואולם… אמנם נקל מאד לקנות אל לב היהודים ולהשיב אותם להיות לויאלים ונאמנים, אבל לגנוב את לבבם לא יעלה בידי ג’מל פחה ויתר הפוליטיקאים הטורקים: כבר גדלנו, חכמנו דַיֵנוּ; חודש הדבש עבר לבלי שוב. אביב האהבה – אומר שיליר – לא ישוב פעמים…³²⁰

מר הופין אומר לעבור מירושלים עם המחלקה המרכזית של האפ"ק לצפת, וכבר צוה לשכור לו דירה בעיר ההיא.³²¹ זרם המהגרים הולך ונוטה אל הגליל העליון, והחבורים עם ירושלים קשים מאד, אחרי שהפוסטה כמעט חדלה ללכת, וגם נוסעים פרטים הם יקרי המציאות. והנה פנה מר הופין אל ג’מל פחה לבקש ממנו לעזוב את ירושלים הוא ופקידיו האחדים ולעבור לצפת. ג’מל פחה דחה את הבקשה בחרי־אף. הוא אך ראה את הכרטיס של מר הופין שכתוב שם “מנהל האפ”ק", ויקצוף מאד: “האיך? – עדיין לזה פה?” הן יותר משנתים נתונה הפקודה לסגור את הבנק הזה, ואך ארכא נתנה לו לגמור את העסקים, ליקווידציה בלע"ז, והנה עוד הבנק עומד וקיים, עומד ומשמש את הקהל! את הרשיון, כמובן, לא נתן, ולולא השעה הבלתי מוכשרה לרדיפות חדשות נגד היהודים, אזי היה מר הופין ודאי סובל מאת השלטון והיה ענין לגזרות חדשות.

י"ח סיון. [8.6]    🔗

ציונים ולא גרמנים

כניסתה של אמריקא אל תוך שורות הלוחמים³²² קלקלה את היחוסים בקושטא בין מורשי הציוניות שם ובין הצירות הגרמנית בבירה הטורקית. מורשי הציוניות בקושטא, ליכטהיים, ורובין, אשר ידעו את כל העזרה הגדולה שאמריקא מביאה ליהודים בא"י בכל זמן המלחמה, הוסיפו להמשיך את יחוסיהם הטובים אל הצירות האמריקאית בקושטא, גם לאחר שהפסיקה אמריקא את יחוסיה עם גרמניה.³²³ הן ליכטהיים ורופין עובדים את עבודתם הפוליטית בקושטא לא בתור גרמנים, אך בראש וראשון הם ציונים. ועליהם לפקח על עניני הציוניות, כלומר על עניני היהודים בארץ ישראל. וזה לא מצא, כפי הנראה חן בעיני הצירות הגרמנית,³²⁴ – ומר ליכטהיים נקרא אל הצבא לגרמניה. הגורל הזה היה עולה גם בחלקו של הד"ר רופין, לולא הגיש הקונסול היפואי, האדון שפינגר, היושב אחרי הגירוש בווילהלמה – הרצאה להוכיח את נחיצותה של עבודתו של הד"ר רופין, בתור מנהל עניני הציוניות, גם מצד האינטרסים של גרמניה. וגם עתה עוד לא הוחלט הדבר, כי פתרון השאלה יצא מברלין, ואך לפי שעה עוד נשאר הד"ר רופין בקושטא.³²⁵

היום אני נוסע לזכרון לשבות שם. ראשי המושבה הבטיחו לדיזינגוף לקרוא במוצאי השבת אספה כללית להשמיע על הנדבות ועל ההלואות לטובת ועד ההגירה,³²⁶ ובקש אותי דיזנגוף לנסוע לזכרון־יעקב להשתתף שם באספה ולהשפיע עליה. – מלבד זה, הנה בא יחד עם חברי ועד ההגירה לחיפה גם מר א. ברלין, חבר ההנהלה של הגימנסיה, שאני קראתי לו זה כבר וחכיתי לבואו לסדר את עניני הגימנסיה בשפיה, אצל זכרון, ועלי לנסוע עמו שמה. אתנו פה עתה גם הד"ר יפה, ואנחנו כולנו הולכים היום זכרונה.

כ' סיון, זכרון־יעקב. [10.6]    🔗

ישיבת הגמנסיה בשפיה

בשבת בבוקר הלכנו אני וברלין לשפיה,³²⁷ במקום שאכלנו גם בצהרים. לפנות ערב בא גם הד"ר יפה ונכנסנו כולנו לישיבה בדבר מצב הלמודים. בגלל חוסר מורים, שנפזרו עם הגולים בכל הארץ, ובאין מכשירי הלמוד, ובכלל לרגלי המצב החמרי הרע של המורים, המלאים דאגו לעתידם הקרוב בכל יום, ושל התלמידים הסובלים מחסור בכל צרכיהם היותר הכרחיים, – לרגל כל אלה אין הלמודים יכולים להיות מסודרים, כמובן, לפי הפרוגרמות ולפי הקורסים, ורק ממשיכים את הלמודים באיזה אופן שהוא, אך כדי שלא יתנוונו התלמידים מפני הבטלה. מובן, שאין אחדים מן המורים, ביחוד הד"ר מטמן, נכונים להודות בזה, אבל העובדה היא כך, וכך היה הרושם עלי. למודים אחדים חסרים לגמרי, וביניהם גם דברי הימים, הן הכלליים והן לעמנו. ואנחנו דרשנו על אודות זה בכל תוקף, וסדרנו כי יבוא מר פלדמן־רדלר, שהוא המורה לגרמנית, ללמד דברי הימים. גדולה היתה הדרישה מצד מורים אחדים, ביחוד מצד המורה סבירדלוב, שאינו יוצא מעולם מאת ועד המפקח חצי תאותו בידו, – כי יקבעו להם את חופש הקיץ הרגיל, ולא חלי ולא מרגיש, כי זה מן הפסח אינם לומדים ואינם עובדים, אם כי המשכורת מתקבלת בהוספות ובהוספות להוספות, ואם כי אין המורים יושבים עתה בעיר ואין מן הצורך לתת להם יכולת לצאת לנאות שדה, אחרי אשר עתה ברוך־השם כולנו הננו אנשי־שדות…

כ"א סיון. [11.6]    🔗

כמעט כל היום לא ירדתי מעל גב הסוס. בבוקר רכבתי לבת־שלמה, המושבה הקטנה על יד זכרון־יעקב, לבקר שם את המשק של הד"ר לויטה, ואגב לראות את שלום המשפחות האחדות מקרב הגולים, שהתישבו שם. בלי לדעת את הדרך תעיתי מעט ובאתי לבת־שלמה עיף ויגע מחום היום. מר לויטה היה בשדה או בגן הירק, ואת פני קבלה אשתו,³²⁸ עקרת הבית, בצהרים בא גם הוא מן העבודה, ואכלנו את הארוחה, ולא עלתה בידי לראות מאומה מן המשק שלו, שהוא מכלכל ומיסד מיום היותו בארץ, זה כשבע שנים. עוד היה עלי לנסוע היום לשפיה, להשתתף שם בישיבת ועד המטבח של הגימנסיה, ומשפיה באתי זכרונה כנטות צללי ערב. בלילה היתה ישיבת ועד ההגירה; אמש, במוצאי השבת, לא נהיתה האספה הכללית בדבר שאלת ההגירה,³²⁹ שכמעט בשבילה באתי לשבות פה את השבת הזה. ועד המושבה דחה את האספה למוצש"ק אחר, כי הנה בימים האלה יושבת בזכרון יעקב הועדה לעריכת יבול השדות והגנים בשביל מס העשור, הנלקח בשנה זו בתוספת מרובה לרגלי המלחמה. השנה אינה שנת ברכה, ואם תבוא הועדה למצות את כל עומק החומרות, כמו שעשתה בשנה שעברה, אזי יסבלו האכרים מאד. והנה יושבת הועדה בזכרון ובבנותיה (שפיה, בת שלמה, שוני,³³⁰ מראח³³¹ ועוד) זה שבועות, והענינים כמעט הסתדרו. ובימים האחרונים באה דרישה מאת הקימקם בחיפה להשאיר את ההערכה דאשתקד, הערכה גדולה מאד וגבוהה יתר על המדה, ורבה הדאגה אצל האכרים.³³² ובמצב־רוח כזה אין מקום לאספות לעורר את הלבבות לנדבות ולקרבנות־רצון.

כ"ב סיון. [12.6]    🔗

בין זכרון לפתח־תקוה

עד לאחר חצות הלילה נמשכה אתמול הישיבה של ועד ההגירה, שנקראה כפי הנראה בשבילי. הועד נאסף במלואו, בכל תשעת חבריו, ואני נתתי לפניהם את הביאורים הנחוצים גם על דבר המצב, וגם הוראות לעבודתם בתוך המושבה. כמעט כל החברים, מלבד הד"ר יפה והמורה מר שפירא, הם מצעירי המושבה, והאנשים האלה למדו אל הסדרים החיצוניים של עבודת צבור, ונאומים ודקדוקים פרלמנטריים עושים לזרא את עיקר העבודה, באכלם בכל פה את הישיבה וממשיכים אותה שעות שעות.. ישישו בני מעיכם, חביבינו מר שיינקין ומר ברזלי,³³³ ותאריכו ימים ושנים על התורה הזאת, – תורת “רשות הדבור”, “לסדר האספה”. “הצעה קונקרטית” ויתר הפתגמים וגופי המימרות, שהנואמים כובשים בהם את הישיבות ועושים כל עבודת צבור באספה לבלתי אפשרית – שהנחלתם לבני ארעא דישראל לדורותם…³³⁴ הוברר לי, שלעת־עתה עוד טרם נעשה בזכרון יעקב כלום לטובת ועד ההגירה.³³⁵ ומסופקני מאד, אם גם יעשו אחרי האספה הכללית, שתהיה באחד ממוצאי־השבת הקרובים. והמושבה זכרון־יעקב היא היותר עשירה במושבות, עשירה היא, לפי דעתי, גם מפתח־תקוה הגדולה. בזו האחרונה אמנם רבו הפרדסים, וערך רכושה גדול מאד, אבל הן לא הרכוש הוא הנותן נדבות, ואך בעלי הרכוש, ואלה הם בפתח־תקוה כמעט כולם עמוסים ורובצים תחת עול חובות רבים ושונים. כמעט אין לך איש אמיד בירושלים, שלא יהיה אחד מפרדסי פתח־תקוה או מכרמיו וגניו נעשה לו אפותיקי על החוב שהוא נושה בבעל הפרדס או הכרם. ספר השעבודים בועד המושבה בפ"ת מגולל לפנינו תמונה מעציבה מאד של רוב בעלי הפרדסים הגדולים שם. תחת אשר בני זכרון, ביחוד האכרים העיקריים שם, הם כולם אנשים אמידים ובביתם הון ועושר. אנשי פתח־תקוה התרוששו במשך המלחמה, כי הלא יבול הפרדסים אינו מביא עתה שום ריוח, ולהפך הפרדסים מנצלים את בעליהם עתה. ובזכרון האכרים מתעשרים מתבואות שדותיהם וכרמיהם, כי הם מוכרים את יבולם בזהב ככל הפלחים. והזהב הוא הוא עתה פי שלשה ופי ארבעה מכסף הנייר. ובני עם המסחר יודעים כבר להשתמש במצב הקורס הנמוך של הנייר, אינם טומנים את מטבעות הזהב בקרקע כהערבים, והם עושים עסקים טובים עד מאד. סכומי החובות של בני פ"ת הולכים ומתרבים בזמן המלחמה, ובני זכרון־יעקב לא רק ששלמו בזמן הזה את כל החובות, שהיו חייבים לבנקים למוסדות ולאנשים פרטיים, אך גם אצרו כסף והלוו לאחרים סכומים גדולים. רבים מהם שלמו את חובותיהם גם ליק"א, וגם נתנו כסף בהלואה למר קלוואריסקי, מורשה יק"א בגליל העליון, וקנו גם קונטס (העברות מחשבון לחשבון של האפ"ק) על סכומים גדולים של עשרות אלפים פרנקים בסך־הכל.

והאנשים האלה הם אחרונים לבוא לעזרת ועד ההגירה, ובאמתלאות שונות הם דוחים ונדחים לתת נדבות והלואות לקופת ועד ההגירה. כך הם יוצאי גלות רומיניא, וזה פרי החנוך הצבורי שקבלו אצל הפקידות הצרפתית.

כ"ג סיון. [13.6]    🔗

אתמול בצהרים בא גם מר ברלין משפיה, ואחר כן באו גם יתר חברי ההנהלה וגם הד"ר צפרוני, ונכנסנו לישיבת ועד המפקח לדן על דבר המשכורת של המורים. קבלנו לחוק לקבוע עתה שלוש נורמות: למורים רוקים, לבעלי משפחה קטנה ולבעלי משפחה גדולה. הראשונים מקבלים מאה אחוזים, בני הנורמה השניה – מאה ועשרים וחמשה אחוזים ובני הנורמה השלישית – 150 אחוזים של המשכרת. וקבענו גם מינימום ומקסימום של סכומי הכסף, שעל המורה לקבל, לאחרי הנכיונות השונים (או “הנקיונות” כמו שכותבים לפעמים מורים אחדים במכתביהם, כי יש מהם הכותבים עברית בשגיאות, אם כי הם מורים בגימנסיה עברית…) המורים דרשו באמת לקבוע נורמה אחת של 150 אחוזים, כי כן קבע גם “ועד החנוך” למורי בתי הספר הנמצאים תחת חסותו. ואולם אנחנו לא יכולנו להסכים לנורמה כזו, מפני שהמורים של הגימנסיה מקבלים משכורת יותר גבוהה ממורי בתי הספר. לבד זה, הנה התקציב של הגימנסיה עלה גם בלאו הכי למעלה ראש, עד כדי עשרים אלף פרנק לחודש, מובן עם הפנסיון של התלמידים, שפרנסתם עלינו.

בכלל “הגימנסיה” בהא הידיעה, מובן הדבר, אינה כעת במציאות. ורק נמצאים בשפיה כששים ילדים עזובים, שהגימנסיה מפרנסת אותם,³³⁶ מורים אחדים נותנים להם שעורים באיזו מקצועות. הפרוגרמה וכל סדר הלמודים, שההנהלה או אחדים מן המורים מדברים עליהם הם יותר בדמיון מאשר במעשה, שירה ולא אמת… אין אני מאשים בזה שום אדם, נודדים אנחנו בגולה, התלמידים יושבים בחורבות ובסוכות, אין מכשירי־למוד, וגם הם וגם מוריהם אינם אוכלים לשובע. במצב־רוח כזה צריכים אנו להודות ולברך גם על מה שיש לנו, גם על מעט התורה הזאת. קבוצות תלמידים של הגימנסיה כמספר הנמצא בשפיה יש עתה בעוד מקומות אחדים, ושם לא נסדרו הלמודים כלל. השאלה היא: מה לעשות אם ימי הגירוש ימשכו גם בחורף הבא? הן בחורבות שבשפיה אי אפשר לשבת גם בימי החורף, ולאן נביא אז את הכבודה ברגלנו, את קבוצת התלמידים בלי הורים שאחריותם עלינו, ואשר אותם לא נוכל לעזוב לנפשם בכל אופן? דעתי אני היתה, כי נעביר את הקבוצה כולה לחיפה ולהכניס את התלמידים של המחלקות הראשונות אל בית הספר “הריאלי” שם. ההנהלה בביה"ס בחיפה היא יותר חזקה מאשר בגימנסיה היפואית, והתלמידים בחוץ יותר מחונכים; גם המורים איזו שהם שומרים יותר על תפקידיהם, ואין אצלם אותה היוהרא שבגימנסיה, במקום שכל מורה ומורה חושב עצמו מוכשר ועומד להיות מנהל… את התלמידים אפשר יהיה לחלק בכל המחלקות, ולא יהיה צורך לעשות שנויים גדולים ומיוחדים גם בתכנית הלמודים. כי – בינינו לבין עצמנו – האם שמרה הגימנסיה מעולם על הפרוגרמה הכתובה שלה בדיוק?… ואפשר יהיה גם להוסיף מורים אחדים משלנו, משל הגימנסיה, ולהכניסם לתוך ביה"ס ההוא לתועלתו, ויהיה באמת לבי"ס ריאלי.

ואולם עוד החורף רחוק, ועוד חזון למועד. והלא גם תקותנו לשלום עוד לא נכזבה. האמנם לא תחדל המלחמה לעולם?… האמנם החרב העולמית תאכל את כל האדם עד בלי השאיר שריד?… האמנים לא יכנע הלבב הערל של הגרמנים עד אבוד להם האחרון?… האמנם לא ימָצֵא סלע, שאליו ינופץ קדקוד מתהלך באשמיו³³⁷ וראש פתנים אכזר?…³³⁸ האמנם כלה יעשה אלהים לשארית עולמו?…

לפנות ערב שבתי לחיפה.

חלום

פה היה היום מקרה מגוחך. בבוקר הודיע הכרז לכל תושבי העיר, כי ירימו דגלים מעל בתיהם וחנויותיהם, כמו שנוהגין בכל מקרה של נצחון. עברו שעות אחדות ובא הקומנדנט המקומי אל הקימקם, המושל האזרחי, לשאול אותו בשלמה הדגלים המנופפים. הנשאל ענה ואמר, שהוא איננו יודע את הסבה, אבל חשב שבמצות הקומנדנט שמו את הדגלים לאות נצחון צבאותינו באיזו מערכה. אז הלכו שניהם אל ראש העיר, אולי במצותו הכריזו על הדגלים. ראש העיר אמר להם, שהוא עתה התכונן ללכת אליהם לשאול את פיהם על אודות סבת הפקודה של הדגלים. מהרו לקרוא את הכרז, והנה… חלום חלם ע"ד נצחון, ויצא לרחוב העיר והכריז מה שהכריז. מובן, שתיכף צוו להסיר את הדגלים, וכדי בזיון…

כ"ד סיון. [14.6]    🔗

כשהיה פה בסוף השבוע שעבר מר דיזינגוף, שהוא עתה באופן רשמי המשגיח על הגולים, פנה אל הקימקם המקומי בחיפה ובקש ממנו רשיון להושיב מאה וחמשים משפחות בזכרון יעקב ובנותיה. הקימקם אמר לו, שהוא לא יוכל בעצמו לתת את הרשיון המבוקש, ואך יפנה בטלגרמה אל הוואלי בבירות. כפי הנודע לי, לא שלח הקימקם שום טלגרמה לוואלי בענין זה. הקימקם הוא איש טורקי שאינו נוטה חבה יתרה לישראל, וכפי הנראה כחש לדיזינגוף. אמר, ולא שמר למלא את דברו.

כ"ה סיון. [15.6]    🔗

ספריה בדמשק

ג’מל פחה פקד על רבי דוד ילין המגורש לדמשק, כי יסדר בעיר ההיא הגדולה ונכבדה לערבים “ספריה” מזרחית, בית עקד ספרים גדול.³³⁹ ג’מל פחה אינו פוסק לפאר את דמשק וליפותה ברחובות חדשים ובגן יפה, מעשה ידי האינג’ניר גדליהו ווילבושביץ, ועתה נחה עליו הרוח לדאוג גם ליופי רוחני – לכונן בה אוצר ספרים. וישם את העבודה הנכבדה הזאת על שכם הר"ד ילין… כמובן, זה נותן כבוד לעמנו, כי מתוכנו היה על ג’מל פחה לבחור לו מומחה גם בספרות הערבית. אבל חוששני, שזה יביא נזק לספרותנו אנו, ספרותנו העברית. אמור אמרנו, שעתה בעיר גלותו יוכל הר"ד להקדיש את עתותיו הפנויות אצלו לעבודת ספרותנו, לעבד את כל החומר המדעי הרב, שבלי ספק אוצר החכם הזה במשך זמן עבודתו בתור מורה בכמות גדולה. הן ידיעותיו של ילין רבות, כשרונותיו טובים, אצל עבודת הסופרים היה רגיל, ואך העסקנות הצבורית הירושלמית³⁴⁰ שדדה אותו מאתנו, מאת ספרותנו, וכמעט נטש אותה בעשר השנים האחרונות כולה. ועתה עת היה לו לעבד את הדקדוק העברי, למשל, את חקירותיו בשפה, את השואותיו אל השפה הערבית ואל יתר שפות־שם.³⁴¹ והנה – ג’מל פחה עליו בעבודה ערבית חדשה, ועליו לדאוג לסדר ספריה ערבית. נחלתנו תמיד לזרים, עבודתנו לנכרים!…

כ"ז סיון. [17.6]    🔗

הרצאות המורים

חבר המורים בחיפה שומר אמנם את תפקידו, המורים כולם “עובדים” את עבודתם בבית־הספר כמוטל עליהם. אבל הם הולכים ונעשים כמו בעלי־מלאכה, אומנים פחות או יותר ישרים, אומנים פחות או יותר מוכשרים למלאכתם. אין הם, ברובם הגדול, משכילים מהטפוס הידוע, השואפים לקריאת ספר חדש, לשמוע מלה חדשה, ללמוד מושכלים חדשים. – בקצרה: משכילים, היודעים ומכירים באמתתו של הכלל: לעולם תחיה לעולם תלמוד, והמשתדלים תמיד לקנות שלמות ולהקנות אתו ידיעותיהם לאחרים. עוד בשנה שעברה העירותי את אוזן מר עוזורקובסקי מנהלם על הדבר הזה, והצעתי לפניו שישתדל לעשות חובה על המורים לקרוא הרצאות מזמן לזמן באזני החברים, ואולי גם יותר פומביות – לפני קהל יותר גדול. אדם יודע שעליו לקרוא הרצאה מאשר בחר לו, המקצוע הידוע לו והחביב עליו, הוא משתדל לקרוא את החומר הנחוץ לזה הענין, הוא שם לב לדעת את אשר לפניו לבל יכשל בשנונו, וממילא הוא הולך מפעם לפעם ומרחיב את חוג ידיעותיו. הוא קורא ומקריא גם לאחרים, ואיננו נשאר בגבולות הידיעות אשר נחל מבית ספרו בשנות למודו, ממילא הוא מוסיף איזה נופך, בחדש איזה דבר משלו, ונעשה באופן זה שותף ליצירת איזו ערכין מדעיים.

בשבת שעבר קרא מר עוזורקובסקי את ההרצאה הראשונה ופתח באופן זה את פרשת ההרצאות. נושא ההרצאה היה “למוד השפות הזרות בבתי הספר שלנו”. זהו אחד מן הפגעים, שבתי־הספר שלנו בארץ ישראל סובלים מאד. מלבד העברית, השפה היסודית ושפת ההוראה, התלמידים לומדים ערבית, שהיא שפת העם היושב בארץ, והממשלה דורשת בכל תוקף ללמוד גם את שפת המדינה טורקית. ומפני שאי אפשר לצעירים, הגומרים ביה"ס תיכוני, בלי איזו שפה אירופית, והדעות נחלקו באיזו מן השפות האירופיות לבחור, ולכל אחד טעם אחר ונמוק אחר. ויש שמלמדים שתי שפות זרות, שפות אירופיות, גם צרפתית גם גרמנית, – הצרפתית בעיקר, כי על כן זאת היה השפה המתהלכת בארצות המזרח. באופן זה למוד השפה הצרפתית נעשית הכרחית לחובה, ומקום יש להרצאה לברר, באיזו שיטה עלינו לאחוז בלמוד השפה הזאת, למען תגדל הצלחת התלמידים בלמודם זה. המורות של השפה הצרפתית באו בדרישות רבות: כי ילמדו עוד איזו מקצועות־למוד שונים, כמו חשבון או הנהלת־ספרים וכדומה, בצרפתית, היינו כי שפת ההוראה של המקצועות האלה תהיה לא עברית, רק צרפתית, למען שיתרגלו התלמידים בדבור השפה הזרה הזאת ויצליחו בה. אני העירותי שעל פי האמת עם היושב על אדמתו ושחייו מסודרים כחוק אין לו שום צורך בשפות זרות, כי שפתו היא צריכה ומחויבת להספיק לו הכל, לתת לו את כל החומר המדעי והספרותי הנחוץ לו. גם המלומדים, המקדישים עצמם לחכמה צריכים רק לדעת להבין את השפה הזרה כדי לקרוא את הכתוב בה, אך אין חובה עליו לדעת להשתמש בה בתור שפת הדבור. ואנחנו אם באנו אל הארץ לסדר לעצמנו חיים לאומיים בריאים, ולתכלית זו גם להשיב לתחיה את שפתנו אנו, אזי לא היה צורך כלל בשפה זרה אחרת. לחכי"ח ול"עזרה" מטרות אחרות בבתי הספר אשר הם מיסדים: הם שואפים להקל מעל צעירי היהודים את עול החיים החמריים בארץ ישראל, כמו בכל ארצות המזרח, ולתת להם יכולת לעזוב את הארץ ולהרויח את לחמם בארצות אחרות, במקום שהשפה הזרה משמשת אמצעי למצוא משרה או פרנסה. בשביל זה ידיעה הגונה בצרפתית בבית־ספר של חכי"ח או של גרמנית בבי"ס של “עזרה”, – מן התנאים ההכרחיים; אבל אנו, שאין לפנינו מטרה כזו, שכל חפצנו כי צעירינו ישארו בארץ ויתאזרחו בקרבה לחיות חיים נורמליים, וכי לא ישאפו אל כל מרחק־יפה מחוץ לגבולות ארצנו, – אולי נסתפק בשפתנו ובידיעת שפת עם הארץ, ומן הצרפתית והגרמנית נחדל כליל. עתה, מובן הדבר, דבר זה הוא מן הנמנע; בית הספר התיכוניים שלנו נעשו, לרגלי סבות שונות של מאורעות הגלות, מקומות של חנוך, בראש ובעיקר, בשביל ילדים הבאים מחו"ל, חנוך לאקספורט, והדורשים לחנוך כזה מוכרחים להציג תנאים אחרים לגמרי, וביניהם גם ידיעה הגונה בשפה זרה, ועל כל בי"ס השואף למשוך אליו תלמידים הרבה מחויב לשבח את סחורתו, לכה"פ באופן חיצוני – להרבות בשפות זרות ולשפר את אופן למודן. האבות מן החוץ השולחים לא"י את ילדיהם, מפני שאין ביכולתם למצוא בשבילם מקום בבתי־הספר בגולה – אלה יסכימו לוותר על העברית בתור שפת הלמוד למקצועות רבים, ואולי גם על העברית… אבל הן לא בשביל אלה ולא למטרה כזו נוסדו בתי־הספר שלנו בארץ ישראל…

השעה היתה מאוחרת ולא יכולתי לחכות עד תום כל הוכוחים שהתעוררו לרגלי ההרצאה, ומה ענה המרצה עליהם וגם על דברי אני. האמת היא, שגם שאלתי תפתר בתיקו התלמודי: “תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות”.³⁴² כאשר יבואו ויגיעו הימים הטובים של החיים הנורמלים שלנו בארץ, כאשר נתחיל לחיות פה חיים לאומיים שלנו, לא בשביל אחרים זרים, ולא בשביל אקספורט. כאשר נטע גנים ובעצמנו נאכל את פרים ולא נצטרך לעמים אחרים ואף לא לאחינו בחו"ל, – אז ימלאו בתי־הספר שלנו פה את תפקידם החנוכי האמתי, ואז תפתר גם שאלת השפות הזרות והללו לא תהיינה עוד לחובה מעיקה ומכבידה על כל הילדים.

ר"ח תמוז. [21.6]    🔗

שב מהגליל מר דיזינגוף ובידו כל החומר להרצאה לפני ג’מל פחה ע"ד מצב הגולים.³⁴³ הוא סדר בגליל התחתון את העבודה, והעמיד את שני הרופאים³⁴⁴ אשר נתן לו ג’מל פחה, גם יסד סניפים במקומות שונים והזמין בכל מקום אנשים לנהל את מחנות הגולים ולפקח עליהם. ביחוד רבו המחלות וקשים מאד התנאים בין הגולים שנאחזו בכנרת ואצל טבריה. והאנשים שם סובלים וחולים ומתים… גם הרב הורוויץ מירושלים בא לטבריה ונעשה שותף וחבר לועד ההגירה והכניס גם כספים אל הקופה, ויחד עם דיזינגוף שלחו טלגרמה לג’מל פחה על אודות עבודתם. ההכרח למצוא מקומות אחרים בשביל הגולים ולהוציאם מן האהלים אשר במושבות ועל יד הכנרת עוד קודם שיגיעו ימי הגשמים לגרשם, כי אם יחכו עוד הרבה זמן, אז יש לחשוש שלא יהיה עוד את מי להוציא ולהעביר… נחוץ גם למצוא עבודה לאלה המוכשרים לעבוד, כי הפרוטות האחדות שביד ועד ההגירה לקצוב לגולים אינן מספיקות למלא רעבון האנשים, וגם הקופה היא ריקה: כספים מחו"ל אינם באים עוד, ומי יודע מתי יבואו וכמה יבואו,³⁴⁵ בפרט שגם אמריקא נכנסה אל קלחת המלחמה. והחליט מר דיזינגוף לבוא בהצעה מפורטת לפני ג’מל פחה ולברר לו את המצב בלי כחל ובלי סרק ואך כמו שהוא.

אנו נוסעים

ומפני שאני ואשתי החלטנו לנסוע לתור את מצב הגולים, המפוזרים ביהודה, בעוד שני שבועות, בחצי השני של החודש הזה, – הנה עתה סבותי אל לבי לעשות את דרכי זה היום, יחד עם מר דיזינגף, המדבר על לבי ללכת עמו כדי להשתתף בפתח־תקוה בישיבות הועד המרכזי לעניני הגולים, ביחוד לדון על תוכן ההרצאה שעליו להגיש לג’מל פחה בירושלים. וכך החלטתי.

זכרון יעקב

אך שעות מספר עשינו פה, ולעומת שבאנו כן הלכנו. עד היום עוד לא הספיק ועד המושבה לגמור את כל ההכנות לקרוא את האספה הגדולה לקבץ נדבות לטובת הגולים, כמו שהבטיח מכבר, וחוששני שגם לא יקרא לאספה כזו מעולם, וגם אם יקרא – לא יצא מזה שום דבר. אבירי לב הרחוקים מצדקה הם אנשי זכרון, אלה אשר חונכו וגודלו על סיר הבשר השמן של הבארון. קשה למצוא בבן זכרון־יעקב את המדות הטובות שבני עמנו מצטיינים בהם. אינם חונני דלים ואינם מכניסי אורחים, ולא תמצא בה אותם הרוך והנעימות, שאתה פוגש תמיד בבני ליטא, זרע ברך ד'. גם מדת הכרת־תודה לנדיב רחוקה מהם. הזכרוני מלידה ומבטן קורא למושבה לא בשם זכרון־יעקב, שם אשר קרא לה הברון מזכרת לאבא, אך דוקא בשם הערבי “סאמארין”… בנוגע לגולים, יחוסם של האסון הגדול אשר בא אל אחיהם בני יפו, מעורר פשוט בלב חרון ומרי. המושבה היותר עשירה בארץ ישראל, לא רק שלא נקפה אפילו באצבע קטנה לטובת הגולים, אך מצאה לטוב לה לאחוז בכל האמצעים, שלא יבואו ולא יחדרו אליה חלילה עניים, ומאת האמידים היא פושטת את עור במחיר החדרים שבני המושבה משכירים להם. צריכים היו להכעיסם ובכונה להטות את זרם הגולים דוקא לזכרון־יעקב על אפם ועל חמתם, להטיל עליהם למרות רצונם את כל כובד הגלות, למען תהיה הרעה נגד פניהם, ואז היו נאלצים לזכור את חובתם לאחיהם ולעשותה.³⁴⁶ והלא אפשר מאד, שכל הצרה אשר מצאה את אחינו הגולים הפעם באה להם לרגלי האף והחרון אשר לג’מל פחה על היהודים בכלל בגלל החשד, אשר מתחו מן התושבים הגרמנים על צעירים יהודים אחדים, כי ידם תכון עם האנגלים;³⁴⁷ ואת הידים לחשדים כאלה הלא נתנו אלה “הגדעונים”,³⁴⁸ אשר אך זכרון־יעקב גדלתם ובמושבה הזאת מצאו להם קנם…

– קודם צאתנו מחיפה אמנם נודע לנו, כי הקימקם החיפואי גם לא נסה לשאול את פי הוואלי אם יש רשות לגולים להתישב בחיפה ובסביבותיה. הבטיח לשאול, אבל לא שמר את הבטחתו. מר דיזינגוף שלח אליו מכתב, אשר כתב אל הקימקם החיפואי הקימקם מטבריה בשם הפחה מעכו, ובמכתב היתה פקודה של הפחה לתת לגולים להתישב בחיפה. אבל הקימקם החיפאי לא שם לב אל המכתב הזה, ואל הפחה כתב, שהחוק אוסר לתת לגולים להתישב בחיפה ובמחוזה. עוררתי על הדבר הזה את דיזינגוף, כי בהרצאתו לג’מל פחה יזכיר את היחס הזה של הפקידים השונים, הנכונים לתת מכשולים ומעצורים על דרך הגולים, והם אינם יודעים כי היתה עתה רוח אחרת ביחס אל הגולים, וכי אין הממשלה הראשית בקושטא ואף בעלת בריתה הממשלה הברלינית שבעות רצון מכל המעשה שעשה ג’מל פחה בקלות דעת ליהודי יפו.³⁴⁹

ב' תמוז. [22.6]    🔗

הלילה לַנו בחדרה. במושבה הזאת התישבו רק משפחות מספר מן המגורשים, כי הקדחת החדרית אינה מושכת אליה תושבים חדשים. התישבו רבים בכרכור הקרובה, באחוזתו של שלזינגר.³⁵⁰ ובחדרה התישבו אך מעט וגם זה לדירת ארעי ולא בקביעות. בקושי באו אחדים מעסקני המושבה להראות אל פני מר דיזינגוף, והחברים השקדנים בועד ההגירה המקומי הם המורה ברישנסקי ואשתו,³⁵¹ ועוד נשים אחדות. עסקני חדרה אוהבים לעבוד בעניני צבור גדולים, כמו פרוצסים גדולים והלואות גדולות, שאפשר להוציא הוצאות מרובות על עגלות מיוחדות ומלונים ומתת שוחד במקום שהפזור יפה, אבל עבודה צבורית תמה ופעוטה, כמו ועד ההגירה ודאגה לגולים – את זה הם נכונים למסור לידי המורה וגם לידי נשים עסקניות. סכומים לעזרה קבצו אך מעט לפי הערך, ובנוגע להלואות, הנה הלואות ביבול, בחטה או בדורה המה ממאנים בכלל לתת, שאמרם שיבול השנה לא עלה יפה, ואין להם מותרות מן הגורן; ובנוגע להלואה של כסף מזומן לועד ההגירה בערבות של הבנק – הנה מציעים בני חדרה קומבינציה כזו: המה ישלמו עתה את חלק מחובותיהם הם לאפ"ק, ואז יוכל האפ"ק בעצמו לתת מקופתו את ההלואה לועד ההגירה. מה רב טובם ומה גדולה צדקתם של בני חדרה!…

פתח־תקוה.

עוד בדרך בַחַרִיַה פגשנו הרבה אנשים הולכים, אלה פניהם אל פתח־תקוה, ואלה מן פתח־תקוה, אלה המה מן הגולים, העוברים ושבים בין המושבה ובין כפר־סבא. זה מהלך כשתי־שעות, והאנשים, גם נשים וילדים, הולכים רגלי, רובם יחפים. בינות לפרדסים, העוטרים את המושבה, מספר ההולכים הולך ורב. בעיקר הולכים לכפר־סבא לשבות שם את השבת, כי עוד שתים־שלש שעות ויתקדש היום. האנשים הולכים וצקלונות וסלים על שכמם; ימות החול עבדו במושבה, במקום אשר קנו להם גם את צרכיהם ליום השבת – ברחובות המושבה רואים הרבה אנשים, רב יותר מן הרגיל במושבה. התושבים נתרבו פי שנים, כי גם אחרי שיצאוה אלפי גולים הגלילה, ולכפר־סבא, בכ"ז נשארו בתוך המושבה הרבה מאד מבני יפו, שאותם אתה פוגש על כל מדרך כף רגל. אך באתי, וסרתי לראות את שלום הזקן רבי אליהו קפלן, שעל אודות מצב בריאותו הרע הודיעוני עוד בחיפה.

ד' תמוז. [24.6]    🔗

עיף ויגע מעמל הדרך לא יצאתי אתמול ביום השבת עד לפנות ערב. הלכתי לעין גנים³⁵² לבקר את מכירי שם, ביחוד מן המורים היפואים שהתישבו בעין גנים, אבל חשך עלי היום ומהרתי לשוב הביתה, לבית בצלאל יפה, שאצלו אנחנו מתאכסנים. היום בקרתי גם את סניף המשרד הא"י,³⁵³ גם את ועד ההגירה, הועד המרכזי. המשרד הא"י ממלא אותם התפקידים של המשרד ביפו בשעתו, ואולם הסניף הזה בפ"ת אך ממלא את הפקודות הבאות מירושלים, מעביר את הסכומים ואת המכתבים ומוסר את הידיעות הנחוצות, הוא ממלא תפקיד של לשכת־מודיעין במדה ידועה, אבל אין כחו יפה להחליט ולפתור שאלות עיקריות. מר בצלאל יפה מנהל את הסניף באותה הדייקנות והמסירות לעבודה, שהוא מצטיין בהן תמיד בכל עבודת צבור שהוא מקבל על עצמו, אף אם היא למעלה מכוחותיו החלשים.³⁵⁴ ישנם בסניף הזה גם פקידים מאלה שהתמחו בעבודתם עוד במשרד ביפו, וגם אחדים חדשים שקרא הסניף לעבודה בפ"ת. – ועד ההגירה – משרד גדול עם פקידים ופנקסים וקופה, כיד הסדרנות הטובה על מר דיזינגוף, ומן הבוקר ישבו חברי הועד לדון על אודות השאלות השונות, – על הבקשות של מהגרים שונים, המשתדלים על דבר הלואות ותמיכות, ועל דבר שאלות כלליות בדבר עבודות צבור למהגרים, בנין בתים וסדור עניניהם לתחנותיהם השונות. עברתי על פני התעודות השונות ופרוטוקולי הישיבות, והחומר הזה גלל לפני כספר את כל מעשי הועד, את כל התלאה הנוראה המוצאת את הגולים איש איש וסבל צרותיו על שכמו, שאלה ושאלה והרפתקאותיה ומכשוליה הרבים והשונים. אין איש יוצא מאת הועד וחצי צרכיו בידו, אין שאלה נפתרת בהחלט ובאופן רדיקלי, יען שהקופה תמיד ריקה, ומפני שאין ביד כל ועד לפתור שאלות צרורות כמו אלה, שמציגה לפנינו הגלות…

העיר פתח־תקוה

והמושבה פתח־תקוה לבשה צורה של עיר, עירה־מחוזית בינונית בליטא, טפוס של אותן ערי־המחוז שמסלות הברזל שכחו אותן ואינן עוברות עליהן. היא מלאה אוכלסין יתר על המדה, והאנשים יושבים צפופים יותר מדאי, הפרדסים והכרמים רחוקים, ובתוך המשובה ריח של עירה נודף, ריח לא ניחוח. ואם אתה עובר בסמטא שאחורי בית־הכנסת עליך לסתום את אפך… ומפני שאת המושבה בנו ויסדו אנשי ירושלים וחובבי־ציון הראשונים טפלו בה, לכן רחובותיה קצת עקולים ועקומים ומסובכים, ועתה כשלקחה הממשלה מן המושבות את חוטי־הברזל הדוקרים, שהיו חוצצים בין החצרות, נהרסו הגבולים והעוברים משתדלים לעשות את דרכם קפנדריא דרך החצרות. והמקרה בידך לראות את פתח־תקוה בכל החלאה והזוהמא, הצואה והדומן הממלאים אותה. ברוכה תהיה שמש ארצנו, השולחת את קויה הדולקים לטהר ולבער את כל הטומאה, הבוקעת ועולה מכל חצר ומאחורי כל בית. ואולם בלילה הריחות הרעים נודפים, ובמקומות רבים אי אפשר לעבור, והמחלות השונות אינן חדלות מפתח־תקוה לעולם. ביחוד גדולה הסכנה עתה, כשנהפכו כל הרפתים והארוות וכל קרן־זווית לדירות מושב למהגרים, וכל דלת הפונה אל הרחוב – לחנות. ולמרבה הרעה הנה עלה הכורת עתה על היערות וכל אשר לו עצי אקליפטוס בחצרו כורת אותם לעשות עצים בשביל הממשלה למסלת הברזל, וחדל גם המגן הזה בפני המחלות השונות.

יד ועד המושבה קצרה לעשות בזה איזה דבר. פתח־תקוה חדלה להיות מושבה, ביחוד טבורה, שהוא כולו עירה על כל המעלות והחסרונות של מושג זה. מי מן האמידים החפץ לבנות לו בית, פונה לו לצדדין, הרחק מטבורה של המושבה, מתקרב אל מגרש הגרנות, אל עין־גנים. לדאוג לנקיונה של המושבה אין ביד הועד, כי רבו דאגותיו והוצאותיו מאד גם מבלעדי דברים כאלה, שבלי ספק מותרות הם בעיני אנשי פתח תקוה העיקריים, ילידי “מאה שערים” בירושלים ומבואות מטונפות כדומה לה ממקומות אחרים. והימים ימי מלחמה ושנות חירום, והוצאותיה של המושבה באמת רבות מנשוא; ביחוד ההוצאות לכלכלת פקידי הממשלה. הצרה הזאת, “הכנסת אורחים” של פקידי הממשלה, אוכלת את המושבות שלנו בכל פה. בחודש הראשון של הגירוש מיפו, בעת אשר רוב המגורשים התאחזו בפ"ת, עלו ההוצאות לכלכלת הפקידים לארבעת אלפים פרנקים. כבר נלאתה המושבה מנשוא בעול הכבד הזה. והיא תובעת לדין את עין־גנים, המושבה שעל ידה, כי תשתתף גם היא בהוצאות הכלליות של פ"ת. עין־גנים זו מסרבת; הן כל אכרי עין־גנים המה מן “הפועלים”, דוקא במרכאות,³⁵⁵ כלומר מאלה שחשבו את עצמם למפלגת הפרוליטרים,³⁵⁶ בעת אשר פתח־תקוה היא כולה בורגנים, כביכול. והבורגנים הלא זאת חובתם לנהל את הפרוליטרים בצרכי הצבור, כמו: רופא, מרקחת, בית־ספר, שמירת הגבולין, הוצאת הממשלה. אבל כבר כשל כח פתח־תקוה לשאת את העול הכבד של ההוצאות הכלליות. ותושבי פתח־תקוה אינם כלם בורגנים טהורים, וגם תושבי עין־גנים חדלו כבר להיות פרוליטרים טהורים… ומכיון שנתערבו התחומין ונטשטשו הגבולין ונחלפו המעמדות, התעוררה פתח־תקוה לדרוש מאת עין־גנים, כי עזוב תעזוב עמה³⁵⁷ במשא ההוצאות, הדין עוד לא נגמר, אבל בוררים משני הצדדים כבר יושבים ודנים.

רבים מן המהגרים, ביחוד מן המורים, מצאו להם דירות בעין־גנים. בני עין־גנים מהרו לפנות חדר או שנים בבתיהם הקטנים והשכירום למשפחות הגולים, וצריך לאמר שבחם: אלה לא עמדו על המקח ולא הרבו במחיר חדריהם: עוד בהם שארית מן המדה הטובה של הפרוליטריות לחוש בצרתם של אחרים. עדת עין־גנים יסדה גם גן־ילדים בשביל ילדי המגורשים, והיא נותנת חצי ההוצאות. וגדולה היתה השמחה בחגגם את חנוכת המוסד הקטן הזה בקהל עדתם.

ה' תמוז [25.6]    🔗

הרב

לפתח־תקוה מקדמת־דנא רב מיוחד,³⁵⁸ מורה הוראה לעדתו. והרב איננו מן הרבנים הרגילים, קרא ושנה בספרים חיצוניים, ויש לו תעודת־בגרות של גימנסיה רוסית.³⁵⁹ הוא בן־אחיו של הסופר ציטרון.³⁶⁰ אדם ישר ונושא בעול עבודת הצבור בקהלו. והנה עתה, לרגלי הגירוש, התפרצה מריבה בינו ובין המו"צ³⁶¹ מיפו,³⁶² שהגלה גם הוא עם הגולה לפתח־תקוה, הרב של פתח־תקוה סדר גט לזוג אחד מיפו, והנה בא המו"צ היפואי לערער על מעשי הבי"ד דפ"ת, בטענה שנכנס לרשותו של הבי"ד מיפו, אחרי שהזוג גלה מיפו. אין ספק, שריח מטבע נודף מכל הענין הזה, בפרט שאין הרב מפתח־תקוה חשוד, שהוא ימשוך אליו את הזוג לתוך לשכת הבד"צ שלו. ואולם יש בזה עוד ענין פרינציפיאלי. המו"צ מיפו³⁶³ הוא עתה ממלא את מקומו של הגאב"ד³⁶⁴ הרב א"י קוק, שנשאר בחו"ל עוד מקודם המלחמה.³⁶⁵ אם כן, המו"צ היפואי הוא עתה בא בכחו של הגאון קוק. וזה האחרון לא הסתפק מעולם במשרת רב לעדת יפו, וקרא לעצמו: רב דיפו והמושבות. מי נתן לו את הזכות הזאת, ואת התואר הנכבד הזה – אינני יודע; אבל עובדה היא, שכך היה הרב קוק קורא לעצמו, וזה היה חותמו כל הימים. ומכיון שהמושבות לא מיחו מעולם נגד זה, אם כן זכותו זו במקומה ובחזקתה עומדת. יתר על כן: לא רק שתיקה כהודאה דמיא,³⁶⁶ אבל מפני האישיות הבלתי רגילה של הרב קוק, גדלו בתורה וביראת שמים, ובאהבתו הרבה לעם ישראל ולארץ ישראל, ובשנאתו את הבצע, קבלו עליהם המושבות ביהודה בפועל את השלטון הרוחני של הרב קוק. אין ספק אמנם, שזה נעשה רק הודות לאישיותו של הרב קוק, ואין העטרה הזאת, עטרת רב דיפו והמושבות, שייכת לכסא הרבנות היפואית כשהוא לעצמו. ואולם המו"צ היפואי רואה זכות לעצמו לדרוש ולתבוע מאת הרב דפתח־תקוה להיות נכנע לו, כאשר נכנעים היו תמיד כלי הקודש של המושבות לרב אב"ד³⁶⁷ דיפו, שהוא, המו"צ רבי יוסף הלוי, ממלא עתה את המשרה הזאת.

– גם מנדל בייליס פה. עניני הכסף שלו אינם מצוינים. הוא אמנם קבל מחו"ל פקודה אל מנהל היק"א ביהודה³⁶⁸ לתת לו סכומים ידועים, אבל לא מספיקים לגמרי בשביל צרכיו הלא קטנים, בפרט שהלירה יורדת ויורדת. וכל סכום הוא אך החלק הרביעי מהכסף הנומינלי (הלירה נמכרת עתה בשוק בעשרה בישליקים, ז"א בחמשה פרנקים, בעת שמחירה הנומינלי הוא 22.73 פרנק), הוא מתאונן על גורלו, אבל מפני שרב עתה מספר המתלוננים והמתאוננים מן הנמנע לעזור לו עזרה מוחלטת. הוא ספר לי בשמחה רבה, ששלח ע"י הד"ר טהון טלגרמה לגרוזנברג³⁶⁹ לברך אותו במשרת סינטור,³⁷⁰ “הלא זהו גרוזנברג שלי” – קרא בהתרגשות. – “מה אדוני אומר: איזו ימים הגיעו עתה לרוסיה! ואנחנו פה נמקים מעוצר רעה ומיגון?…”

– אם כי יק"א ענתה מתחלה בשלילה על הטלגרמה של מר בריל, שבקש רשיון להשתתף בהלואה הפנימית, שאמרנו לעשות לטובת ההגירה, אבל עתה נמלכו שם, כפי הנראה, ושלחו ששת אלפים לירות לטובת המהגרים. הגירוש עשה רושם בכל העולם, ונשיאי יק"א שבגרמניה כמו דז’מס סימון וחבריו³⁷¹ (הן עם הועד המרכזי בפריז אי אפשר לבוא במו"מ עתה מארץ ישראל לרגלי המלחמה) נמשכו גם הם עם הזרם השורר בגרמניא נגד פעולותיו של ג’מל פחה, שגרש אותנו מיפו על לא־דבר. היהודונים שלנו בארצות הטמיעה וההתבוללות מריחים תמיד באפיהם, שנשארו ארוכים כמו שהיו, לאן מנשבות הרוחות בעולם הזה; עזרה למהגרים, לאנשים שהגלתה אותם הממשלה הטורקית, בעלת ברית גרמניא – לא יתכן, ומשיבין בשלילה; ולאחר³⁷² שהוברר, שהגירוש נעשה בלי הסכמת גרמניא, – הותר הדבר וצריכים לשלוח איזה סכום לעזרת הגולים…³⁷³ מה יפים הם אנשי “מה יפית”!…

ורחובות פתח־תקוה הומות מאדם, מבני יפו. למרות הגירוש מפ"ת, לרגלי חומרי הממשלה, והאזהרות התכופות של ועד ההגירה, נשארו במושבה הרבה־הרבה מבני יפו, ובכל מקום אשר תלך פוגשות עיניך את מכיריך מיפו. וחניות נפתחו, ובתי־אוכל קטנים, ומלונות־מחלבות, – ובני יפו הם החלק הניכר במושבה. ומתרגלים הגולים אל המצב, ומשלימים עם הרעיון שגורשו מיפו לבלי שוב עוד, ורבים־רבים יתאזרחו בפתח־תקוה גם כאשר יעבירו את רוע הגזירה. ומפני שפתח־תקוה מטבעה היא יותר קרובה אל הטפוס העירוני מאשר למושבה, לכן ההתמזגות עם רוחה של העיר יפו עולה במהירות. ופני עירונים לכל היושבים במושבה, וגם צרכיהם הם צרכי עירונים. הנה כי כן פגשתי ברחובות מוכרים טלגרמות פוליטיות בעברית, נדפסות באמצעות היקטוגרף, טלגרמות מתורגמות מהרַדיו־טלגרמות שבירושלים.³⁷⁴

עד כמה אין החיים הרשמיים מסודרים עתה אצלנו פה בארץ, אני רושם מקרה כזה. לרבי אליהו קפלן נחוץ היה להכין כתב־אמנה ולשלוח לרוסיא, צריכים היו לסדרה אצל הנוטריון ולאשרה אצל הקונסול הספרדי,³⁷⁵ אך מפני חולשתו של הזקן קפלן הביאו את הנוטריון אל ביתו, מיפו לפתח־תקוה, באירופא הדבר הזה נעשה בהוצאות לא מרובות, לפי־הערך; ופה כבר עלו ההוצאות יותר מאלף פרנקים (מובן בכסף נייר), ועד טרם נגמר הסדר עד גמירא, ועוד נשקפות עוד הוצאות.

בועד ההגירה נתנו לי את כל התעודות והמכתבים וכל החומר הנמצא במשרד לעבור עליהם. ביחוד הסבו את תשומת לבי אל חליפות מכתבים בדבר… השמיטה. השנה שנת השמיטה, והנה ועד ההגירה המלא דאגה כל הימים למצוא מקורות פרנסה להמון הגולים, משתדל, בין יתר הדברים, כי יקחו האכרים במושבות הגליל התחתון והעליון את המוכשרים לעבודה מבין הגולים לעבודת הקציר ולכל עבודה בשדה ובגורן. ומצא הרב בפתח־תקוה³⁷⁶ עוז בנפשו לשלוח “מכתב רועים” אל ועד ההגירה להזכירו, כי השנה היא שנת השמיטה, וכל עבודה בשדה ובגורן אסורה, ומזהיר את ועד ההגירה לבל יכשיל את הגולים בעבודה אסורה ובמאכלות אסורות של פירות שביעית. ועד ההגירה בפ"ת הודיע את הדבר להמו"צ³⁷⁷ היפואי, רבי יוסף הלוי הממלא מקום הבד"צ ביפו. והלז ענה שאמנם הד"ר טהון חתם בזמנו על שטר המכירה ועל יתר התעודות, שלפי דעת הב"דצ ביפו נחוץ להכינן קודם שנת השמיטה, כדי להתיר את העבודה בשמיטה,³⁷⁸ – אבל אין הוא יודע בפירוש, אם כל הנחלאות נמצאות ברשותו של המשרד הא"י, שהד"ר טהון נמצא בראשו. רבי יוסף הלוי נוטה להתיר, ומוצא צדדים להקל. ראש ועד ההגירה, מר דיזינגוף, בקש אותי להשיב בכתב לרבנים על מכתביהם, אבל לא חפצתי: אינני האיש אשר יוכל לכסות על רגשותיו ולהטמינם מתחת עטי, ורגשותי למקרא המכתבים האלה, בפרט בעת צרה ויגון כזו, היו מלאים מֶרִי כבית המרי. בודאי הייתי דולה ומשקה את שני הרבנים יחד כוס מלאה רעל מכל השמור בתחתית נשמתי מימי המלחמה בין “מחזיקי הדת” ובין לילינבלום…³⁷⁹ אמרתי בלבי: שבקא לרויא, הגדר היא דחויה, ומאליה תֵהָרֵס, וידי אל תהא בה…³⁸⁰

ממחרת היתה לי שיחה בענין זה עם הרב בפתח־תקוה. שאלתי אותו: באיזו זכות הוא נכנס לתוך ענינים, הנמצאים בארץ הגליל? המבלי רבנים בטבריה ובצפת, ערי הגליל, כי הוא, איזה רב של מושבה ביהודה, בא להשגיח על הכשרות במושבות הגליל? על זה ענה לי הרב, שהיות שהאנשים הנמצאים עתה בגליל הם גולים מיפו, לכן הוא דואג להם ובשבילם, שלא יכשלו חלילה בעבודה אסורה ובפירות שביעית, שאסורם חמור מאד ומדאוריתא.³⁸¹ "מדאוריתא – אמרתי לו – לאו דוקא, ועוד הדבר צריך עיון גדול; ולא באתי לדון עם הרב בדבר עיקר הענין, אבל – הוספתי לשאול – מי נתן לך הרמנא ורשותא³⁸² להשגיח על מעשי גולי יפו, אף לאחר שיצאו מיפו, (לו גם נניח, שבזמן ישיבתם ביפו היו תחת השגחתו ההוראית) וגלו למקום אחר, במקום שישנם מורי הוראה אחרים ובתי־דין אחרים? על זה ענה הרב ואמר לי: אין לי באמת עסק עם הגולים באשר ימצאו, אך אנכי פניתי לועד המרכזי לעניני ההגירה, הנמצא בפתח־תקוה, בגבולי השפעתי ואחריותי, זאת היא – אמרתי לו – Натяжка,³⁸³ “ויש לישב בדוחק”, ובעת צרה גדולה כזו שמצאה את עמנו, היה על הרבנים למצוא בקעה יותר נוחה להתגדר בה, ולהביא ממנה איזו תועלת להמון האומללים בגורלם המר: ואם דעת הרבנים קצרה, ואינם יודעים להביא את חלק עזרתם בעת האסון הכללי, אשר קרה לבני עמם, אז יותר נאה ויותר טוב היה גם בשבילם גם בשביל כבוד התורה והדת, לו פרשו לקרן־זוית ושתקו. והיתה דומיתם סימן של אבלות, לכל הפחות, תחת אשר עתה הראו אך קטנות המוח, שלא להשתמש במבטאים יותר חריפים…

גבאי פרנקפורט.

אבל גם התוך הועד המרכזי לעניני הגולים [הורגלו שלא בצדק, לקרוא לכל הגולים בשם “מהגרים” (עמיגרנטים בלע"ז) ולכן נקרא הועד העוסק בעניני הגולה “ועד ההגירה] ישנם שני חברים, הדואגים מאד את דאגת השמיטה. הרב יהונתן הלוי הורוויץ מירושלים וד”ר אויערבך מפתח־תקוה,³⁸⁴ שניהם יהודים גרמנים, המיוחסים עתה אצל הממשלה, והם חברי הועד, ושני אלה יושבים בארץ ועובדים את עבודתם הצבורית מטעם האורתודוקוסיה הפרנקפורטית, המעריצה ומקדישה את יהדות “אשר יצר” מאד מאד,³⁸⁵ ורוצה לזכות בה את בני ארעא דישראל. האדונים הורוויץ ואוירבך – מוכן אני להסכים – הם אנשים ישרים וטובים, אבל הם רואים תמיד את תפקידם בכל עבודת צבור להגן על הדת, להבליט את הירמולקה שעל ראשיהם בעת הישיבות, לעמוד על המשמר לבל יחתרו חלילה תחת הדת, בעת אשר באמת חותרים אין, ומה שֶׁמָט לנפול – יפול מאליו…

יריות תותחים נשמעות זה ימים אחדים ואינן פוסקות. היריות נשמעות מצד דרום, מעזה או מבאר־שבע. אבל אין איש יודע מאומה מה המצב בשדה המלחמה. גם במושבות הדרום, גם בקוסטינה וברוחמה, המקומות היותר קרובים לשדה המלחמה – אין יודעים דבר. וזה ירחים שלמים, חצי שנה – ואין יודע. אולי גם הנלחמים בעצמם אינם יודעים?…³⁸⁶

נזכרתי שהיום, יום ה' תמוז,³⁸⁷ יום הולדת של אחי יהודה ליב. זה שלש שנים אין לי כל ידיעה מכל בית אבי, ומי יודע מי נשאר לי משלש אחיותי ומשני אחי אשר ברוסיה!… הן אני הצעיר בבית אבי, ותנאי חיי הם הטובים מאשר להם, ובכל זאת הכבידה המלחמה הנוראה את ידה עלי להחלותני ולרוצצני, ואני זקנתי ושַׂבתי בלא עת, – אחי אחיותי לא כל־שכן!… ויש אשר הגעגועים יתקפוני, וישימו מועקה בלבי, ויכאב לי מאד…

ו' תמוז. [26.6]    🔗

ראשון־לציון

חדלו ארחות, ומן הסוסים שהיו בפתח־תקוה למאות נשארו רק איזו עשרות, ולנסוע ליפו או לעבור ממושבה למושבה קשה מאד ועולה בהוצאות מרובות. ובכל זאת לבני עמנו, קלי־התנועה, יש דיליז’נס העושה את דרכו שלש פעמים בשבוע בין פתח־תקוה – ראשון – ואדי חנין – רחובות. הסוסים הם ממשפחת הסוסה של רבי מנדלי.³⁸⁸ והנוהג בהם כיוצא בהם, ועל “הפנים היפות” לרדת מן העגלה במורד ההר מפני סכנת־נפשות, במעלה ההר ובחול מפני צער־בעלי־חיים, ובמישור – מפני שנעים לטייל ברגל מאשר להתנועע בעגלה המרוסקה, ולהיות תחת שלטון העגלון. שמטבעו ראוי להיות מלמד “משכיל”. קורא נכבד, אכר לא־יוצלח, אברך על שלחן חותנו, – כל מה שתחפצו, – אבל בשום אופן אי־אפשר להפקיד בידו את הגוף החוטא ואת העצמות בעודן שלמות. ובדיליז’נס הזה באנו לראשון, סרנו, כמובן, לביתו של א. ברלין, ידידנו וחברי בעבודת צבור.

הבציר

היקב הגדול מכין את עצמו לקראת הבציר. את היין מוכרים במקחים טובים מאד, אבל הקונים היחידים הם אנשי הצבא. האנשים הפרטיים נזרו מן היין כמו מכל המותרות. עבודת הבציר דורשת סכומים גדולים, והנה הסכומים האלה באו מערי סוריא, ביחוד מארץ־צובא היא אלֶיפו, חַלֶב בערבית. הגרמנים והאוסטרים שותים את היין, והטורקים את האַראַק, וההכנסה מרובה, וגם אין בודקין הרבה בטיבה של הסחורה. אבל ההוצאות של היקב מרובות מאד, כי מלבד הפקידים הרבים והשונים, הנה אין לך כמעט אכר אחד בראשון לציון שלא יהיה לו צנור להשפעתו אל היקב ואל סביביו, אל הקדרה השמנה הזאת. והיד התקיפה של מר גלוסקין, הידים האמונות של המנהל הראשי איננה עתה בארץ,³⁸⁹ “והחשבון יהיה לאחר החג”, אחרי המלחמה, אשר מי יודע אחריתה… ובין כה מתכוננים לבציר, ותהיה עבודה לפועלים ביקב, והיה הדבר לאות, כי עוד טרם תמנו מן הארץ ויגיענו עוד עתנו.

שכנים לא רצויים

– באו היום טַבוֹרים³⁹⁰ אחדים של אנשי צבא טורקים. בראשם עומד ומפקד אופיציר גרמני, והמתורגמן על ידו הוא משה שרתוק,³⁹¹ בנו של הסופר המנוח שרתוק. הצעיר שרתוק הוא מחניכי הגימנסיה ביפו מן המחזור הראשון, והלך לקושטא ונכנס לאוניברסיטה, וכאשר לא יכול עוד לרגלי המלחמה לשוב ללמודיו נעשה למורה לטורקית בבתי־הספר שלנו ביפו. עתה הוא מן האופיצירים הצעירים שבחיל טורקיה, ועמו עוד אחדים מצעירינו חניכי הגימנסיה. הטבוֹרים האלה פניהם מועדות אל הדרום, אל חזית־סיני.³⁹² כחמשת אלפים חילים באו, והם חונים כדור על יד המושבה, והאכרים מפחדים מאד, פן יפשטו החילים בכרמים, והם יעשו לענבים קציר עוד בטרם בציר.. המפקד הגרמני צוה להציג שומרים על הדרכים ובין הכרמים, ולענוש קשה את החילים, אבל האנשים רעבים וגם לחם חוקם איננו לשובע, וכל שמירה לא תציל מפני העין החומדת את האשכולות המלאים, ואת הבכוּרים הקוראים אליהם את כל עובר… והשומרים החילים, – האל ערבך ערבא צריך…³⁹³ וגדולה מאד דאגת בעלי הכרמים.

עתונים רוסים ³⁹⁴

בירושלים נתקבלו גליונות אחדים של עתונים רוסים, נומרים אחדים של העתון “Рѣчь” וגם של העתון המוסקובאי הידוע “Русскія Вѣдомости”.³⁹⁵ איזה הדרך נתגלגלו ובאו הגליונות האלה מרוסיה לירושלים, – זהו אחד מן הפלאות ומן המקרים הרבים המוצאים אותנו בכל ימי המלחמה להחיותנו כיום הזה. בין הקוראים רוסית, בין כל אחינו יוצאי רוסיה, שעתה לרגלי החיים החדשים שנתהוו ברוסיה, גדלו ורבו געגועינו מאד אל הארץ ההיא ואל כל הנעשה בה, – היו הגליונות האחדים של העתונים האלה למאורע חביב מאד. הגליונות עברו מיד ליד, האנשים קראו וחזרו וקראו את הגליונות עד תומם, מראשית הגליון עד סוף כל המודעות, כי גם במודעות מצאו ענין וחדשות לשפוט על פיהן על מצב החיים בארץ ההיא. ובתי חנה, היושבת בירושלים, חפצה להפתיע גם אותי בעונג הזה, ותשלח לנו לראשון־לציון גליון אחד של ה"ריעטש" מי"ח למארט שנה זו. העולם הרוסי נגלה לפנינו כספר, ומתוך הגליון האחד הזה ראינו כבמחזה את כל החיים החדשים של הארץ ההיא, את כל הרוח החדש אשר כסה את כל הארץ ואומר בהחלט לעשות קציר לכל הרקבון הישן, לכל המשטר הקודם. כבר יש בגליון הזה פקודה להסיר את כל ההגבלות בנוגע ליהודים מספרי החוקים של חברות־מניות שונות, וגם נדפס שם תוכן ההצעת־חק לבטל את כל ההגבלות מספרי החוקים בנוגע ליהודים. ובאחד מגליונות “הצפירה”, שנתקבל פה במקרה, מצאתי מודעה מאת “לשכת קרן הקיימת” במוסקבה אל סניפיו בערי השדה, כי מתכוננים לרשום בספר הזהב יום י"א ניסן “יום פרסום שווי זכיות ליהודים ברוסיה”.³⁹⁶ ובכן – הדבר הזה נעשה, נכתב ונחתם ונתפרסם כחוק בל ימוט! ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, ונאמר אמן ואמן! מן המודעות שבגליון הזה נודע לי:

א) שמחיר המצה בפטרבורג היה בפסח הזה שלשים רובל הפוד, מחיר נורא מאד;

ב) שהלך לעולמו במוהליב עיר מולדתי רֵעַ בחרותי העורך דין יהודה אידל ב"ר מנחם־מנדל ראטנר, אחד מטובי עסקני הצבור בעירנו

ג) שאת המצה מכרו בפטרבורג אך ששה פונט לנפש.

ובכן, מחירי צרכי אוכל נפש גדולים גם ברוסיה מאד, ואין הצרכים האלה מספיקים לתושבים כנפשם שבעם. באופן זה, המצב אצלנו פה בארץ־ישראל יותר טוב, כי גם היוקר, לפי הערך, איננו כל כך גדול, ועל האנשים האמידים, שיש להם אמצעים דים, אין לאכול את לחמם במשקל ובמדה. בעיקר עִנִינוּ אותנו הסדרים החדשים, החיים החדשים המתהוים עתה ברוסיה, האץ שלא חדלה להיות קרובה לנו, שלא חדלה לביו שלנו… ובא רגלי מרחובות לראשון לציון מורה צעיר, שגמר את האוניברסיטה ברוסיה ועתה זה ארבע שנים הוא בארץ, – הלך רגלי בחום הקיץ אך למען לקרוא את הגליון הזה של ה"ריעטש"… מעמקי הנפש מתפרצים הגעגועים, כי על כן עמוקים ורבים הם השרשים אשר שלחנו בארץ הצפון…

ל. ברגר ז"ל

שמועה רעה הגיעה. בבירות מת בלא־עת, אחרי מחלה לא ארוכה, מר יהודה ליב ברגר. זה היה תלמיד־חכם, בר אורין ובר־אבהן,³⁹⁷ כי אביו היה אחד מגדולי הלומדים במינסק, בעיר המרובה באוכלוסין של לומדי תורה, מר י"ל ברגר היה מטובי המשכילים מדור העבר, קרא הרבה ושנה הרבה, ועוד לפני שנים רבות חבר ספר כעין “ספורי המקרא”, וגם מכר אותו לבית הדפוס של רָאם בווילנא.³⁹⁸ בימים ההם עוד פחדו מפני כל מיתודה חדשה במקצוע למוד התנ"ך, פן יבואו ספרי הלמוד החדשים וידחקו את רגלי שכינתם של ספר התנ"ך במקורם (והפחד הזה לא היה פחד שוא), ולכן נמצאו מן החרדים אשר התרו בבעלי בית־הדפוס של ראם, שלא יפרסמו את הספר של מר ברגר, ואם לא, – יכריזו חרם ושמתא³⁹⁹ על כל הספרים הנדפסים אצלם. אז הפקירו בני ראם את הסכומים הרבים שהוציאו על הדפסת הספר של ברגר, וישחיתו את הלוחות שהיו כבר מסודרים. מר ברגר בא לארץ ישראל⁴⁰⁰ הוא וביתו זה כשש שנים, ויסד לו חנות⁴⁰¹ וחי לו חיי סוחר אמיד, ולא התרחק גם מעבודת צבור, והיה קרוב ומכובד לכל יודעיו. באביב תרע"ו קרה לו אסון – מת עליו מטיפוס־הבהרות בנו הגדול, שהיה רוח החיה בכל מסחרו.⁴⁰² עם הגולה שהגלינו מיפו בימי הפסח העבר יצא מן הראשונים מר ברגר וביתו – אשתו ושני בניו – לטבריה, ורבו מכאוביו פנימה, ולבו דוי. לבירוט הלך לרגלי עסקיו, ושם תקפתו המחלה, וגופו הרצוץ והנדכה לא יכול להתגבר עליה. חבל, חבל מאד. עוד בעצם ימיו היה האיש, ובלי ספק היה עוד יכול להיות מחלקי הבונה של ישובנו בארץ ישראל, חבל, חבל מאד…

כורתים את היערות

גם בתוך המושבות פנימה כורתים את היערות, את החורשות הקטנות, את מספר העצים אשר נטעו האכרים בתוך חצרותיהם. העצים נחוצים להסקת מסלת הברזל, וכל שמספיק עצים לממשלה מקבל, בתנאים ידועים, גם חופשה מעבודת הצבא, – ומניפים ברזל על כל אילני סרק, עצי־קשוט ועצי־מצל, לרצון בעליהם ושלא בעליהם ושלא לרצונם… בראשון לציון חטבו את כל החורשה של איקליפטוס אשר על יד בית־העם, ובני ראשון עקרו והוציאו מן האדמה גם את השרשים העבותים, והעצים לא ישובו לצמוח עוד. הן את החורשה לא המה נטעו, כי אם הבארון, הפקידות…

י"א תמוז, רחובות. [1.7]    🔗

ברחובות. ביום החמישי⁴⁰³ בערב באנו לרחובות. דבר היה פה לאשתי, לסדר את עניני “אגודת הנשים”, שאחדות מן החברות הפועלות של האגודה יושבות ברחובות.⁴⁰⁴ גם פה רבה התכונה אל הבציר, ביחוד אל בשול מרקחת הענבים, המשמשת לנו בשנות מחסור אלה במקום דבש־דבורים, שמחירו רב, ובמקום הסוכר, שכמעט כלה ואפס מן השוק.⁴⁰⁵ בכל בתי האכרים מכינים את כל אשר יכינו לבשול המרקחת והמועצה של “אגודת הכורמים” התירה לכל כורם לבשל ששה קנטר ענבים מכרמיו לצרכי ביתו, אם כי בדרך כלל החובה על כל כורם, שהוא חבר לאגודת הכורמים, להביא את כל ענביו אל היקב. בכל בית מכינים עצים וכלים, כי חדלו האנשים לקוות לראות מהרה בגמר המלחמה, כי תבוא אחרית לה… ועוררה אשתי השתדלות לפני שלטון היקב המרכזי,⁴⁰⁶ כי יתנו רשות גם לאגודת־הנשים לבשל לה מרקחת־ענבים בשביל חברותיה, ולתת לרשותה לתכלית זו ענבים מכרמי חביבנו י"ל גולדברג מווילנא ולשלם לו מחיר הענבים, אחרי המלחמה.⁴⁰⁷ שלטון היקב נעתר לבקשת אשתי, וחרושת המרקחת תהיה ברחובות.

ביום השבת הלכתי לבית הכנסת. במבוא הודבקה “מודעה ואזהרה” אל ההורים, להזהיר על הבנים שלא יגנבו ענבים ושקדים מן הכרמים. בשנה שעברה היה יבול השקדים מעט מאד, עד כי הבעלים הפקירו את כרמיהם, והוצאות השמירה לא היו שוות בשכר היבול. השמירה היתה תמיד בפני הערבים, גנבים זרים. עתה רבו הגנבים מקרבנו, והדבר נעשה הפקר. ילדי המושבה פושטים על הכרמים ומשאירים עוללות, ואינם חוששים גם לשומרים הערבים, וגם השומרים היהודים לא יאסרו את ילדי המושבה למוסרם לבעל הכרם. והגיע הדבר לידי הפקרות של רכוש, וזקני המושבה ראו לנחוץ להם להזהיר על הדבר במודעה גלויה. החנוך בבתי־הספר איננו מספיק, הבחורים והבחורות הגדולים, המתהוללים לילה־לילה בכרמים, אינם יכולים להיות למופת חיובי, והנה מזהיר ועד המושבה את ההורים, שהוא יאחז באמצעים חריפים נגד הגנבים הקטנים ונגד הוריהם הגדולים. האם זה יועיל? מסופקני מאד… לזה נחוץ חנוך, ואולי להתחיל בחנוך הגדולים…

בית הכנסת היה כמעט מלא, אבל כמעט רק זקנים ואנשים באים בימים ראו עיני. מעט מאד מספר הילדים, ומן הצעירים כמעט לא ראיתי איש. והנה הצעירים מתרשלים בתפלה, – אבל הילדים אים? לא ראיתי גם ספסלים מיוחדים בשביל הילדים, וגם מתפללים וקוראים בצבור בהברה האשכנזית, שאינה מובנת כמעט לילדינו, חניכי בתי־הספר המתוקנים פה.⁴⁰⁸ וזה ביהודה, במקום שהשבת עוד נשמר כהלכתו, לכל הפחות במושבות, להוציא החוות של הקרן־הקיימת.

– היום בקרתי גם את בית־הספר גם את התלמוד־תורה של ההסתדרות הפרנקפורטית “נצח ישראל”. אין פנים מלאים אצל הילדים, אין בעיניהם ששון החיים, ועין רואה תעיד, כי לא אכלו לשובע גם היום, גם תמול, וכי אין להם תקוה לשבוע לחם ביום מחר… זה כשלש שנים והילדים שומעים סביבם תמיד את הדברים על אודות חטה, קמח, לחם… הבגדים קרועים ומטולאים, ובנעלים כבר חדל הצורך… ועיניך רואות, כי גם האדון המורה לא אכל לשבע, וכי דאגתו למחית ביתו וילדיו הקטנים מצאה ספוק אך למחצה, לשליש, לרביע… בבית התלמוד־תורה באתי לעת ההפסקה הקטנה. אך מספר ילדים הוציאו לחם יבש או במשחה דקה מן הדקה של דבש־חרובים ויאכלו, והיו גם כאלה, אשר אך הביטו בעיניהם אל האוכלים… עניות נוראה… גם כתלי הבית מורידים דמעות עניות: עליהם תלויות “מפות” ארץ־ישראל, מפה אחת “על ידי האברך מודד־ארץ מאיר געלהאר מהורדנא. נסדר בשנת תקצ”ו⁴⁰⁹ ע"י המנוח אהרן בר' חיים ז"ל", ועוד “מפה” מאת אביגדור בר' מרדכי מלקוב מסוראז. חסידי פרנקפורט פחדו מפני המפות החדשות, פן הציוניות האסורה לקחה חלק בעריכתן, ויקחו להם, מסמרטוטי “אשר יצר”⁴¹⁰ ויתנום לראוה בבתי התלמוד־תורה שלהם. עניות ועניות בכל המובנים… והתאונן לפני המלמד, המקבל משכורתו חמשים פרנק לחודש, כי זה מקרוב הודיע הד"ר אוירבך, הדירקטור הראשי של “נצח ישראל” בא"י, שמראשית השנה הבאה כל המלמדים מקבלים פטורין…

– עוד ביום ההוא שבתי לראשון. גם ברחובות גם בראשון ובפתח־תקוה ראיתי אנשים שאינם בני יפו מן הגולים, וחזות פניהם תעיד עליהם, שהם אך זה מקרוב באו אל המושבות – מירושלים. התלבושת הטפוסית, הפנים המתחננים… הוגד לי, שרבים מהם ברחו מירושלים להחבא במושבות מפחד עבודת הצבא. הן עתה כל הכפרים מלאים ערבים “פֶרַירִים”, המשתמטים מן הצבא. וזה עוד לא כל האמת, אך מקצתו. האמת היא, כי בירושלים גבר הרעב מאד,⁴¹¹ והאנשים יוצאים את העיר הקדושה והולכים אל המושבות בתקוה, כי שם לא יגועו מרעב. גדולה המצוקה גם במושבות, הלחץ והדוחק בכסף גדול מאד, אבל בכל זאת לא יתנו לאיש למות ברעב, ויאכילוהו איש יומו. הנה כי כן ראיתי באמת במושבות מבני ירושלים אוכלים בבתי התושבים “ימים”, כמו שהיו נוהגים לפנים בליטא בחורי הישיבות.⁴¹² ועוזבים את ירושלים לא רק אנשים שהגיעו לפרק עבודת הצבא, אך גם נשים וילדים, הדרכים בין המשובות מלאים עוברים ושבים כאלה. האנשים מבקשים אוכל להשיג את נפשם, והם תועים בכל דרך אולי ימצאו… רעב, הוי רעב!…

י"ב תמוז. [2.7]    🔗

ופה עוד רבה הדאגה לסדר את הצבא, אשר תקע את אהליו על יד המושבה. כחמשת אלפים איש במושבה קטנה, לערך, – מספר “אורחים” כזה העולה פי כמה על האזרחים העיקריים, מלחך את כל סביבותם, ולא נקל לשאת אותם. אמנם המפקד הוא גרמני, השומר על הסדר וגם צעירים יהודים משלנו בין האופיצרים, אבל זהו צבא, ועוד צבא טורקי הסובל מחסור בכל, גם אם גרמנים מפקדים עליו. מהצד החיצוני הם לבושים לא רע, בגדים שנפסלו, כפי הנראה אצל הצבא הגרמני, ויש להם גם מטבחים נודדים בעגלות, והכל מסודר אצלם, – אבל אף אם שבעה גרמנים תעמיד על האינטנדנטורה הטורקית, לא תחדל בכל זאת להיות את אשר היא – רקובה, ומחסורי החילים רבים. המושבה ראשון־לציון השתדלה, כי יחנו אנשי הצבא מחוץ למושבה, על יד אחוזת הפועלים “נחלת יהודה”,⁴¹³ וגם מים יתנו לצבא מבאר נחלת־יהודה, מובן בהוצאות ראשון־לציון.

הבקורים.

המפקד הגרמני בקר את ראש המושבה באופן רשמי, בקור של כבוד. וראש הועד השיב לו תיכף בקור. המפקד הגרמני דבר עם מר דב ליובמן בהתגלות לב גם על דבר מצב החזית בדרום, חזית־סיני, ואמר כי בשביל הגרמנים אין ערך גדול לחזית המצרית הזאת, אבל נכבדה מאד להם החזית על פני המסילה הבגדדית. בכלל משאירה תמיד המושבה ראשון רשמים טובים בלב השרים האירופיים, המבקרים אותה. משתוממים האנשים למצוא פנת־יקרת בארץ פראית בשלכת אסיה, בקצה מדינת טורקיה, בין כפרי הפלחים, המזוהמים, והיא באמת בעיניהם כשושנה בין החוחים כיפה־נוף במדבר. פה אפשר תמיד למצוא אנשים בעלי צורה. שיחה נעימה בחברת צעירים שראו את העולם, צעירות בנות אירופא כולן, ולשמוע קול שירה וקול זמרה, ולבלות בנעימים נשף. אבן־חן היא ראשון־לציון והא מושכת אליה תמיד גם את השרים הגרמנים גם את ג’מל פחה בעצמו ובכבודו.

אבל דא עקא, שהבקורים עולים ביוקר ומכבידים מאד מאד על תקציב ההוצאות של המושבה. ביחוד מכבידים הבקורים של הפקידים הטורקים, הפקידים הרגילים שביפו והסביבה, שהם אורחים תדירים בכל המושבות ביהודה, וכאילו שמו להם למטרה לאכול ולשתות, לזלול ולסבוא על שלחן המושבות. חוששני שיש בזה כעין שיטה מסוימה. גדולה אצל ילידי הארץ מצות הכנסת אורחים, ולפעמים משתמשים בזה לרעה. אומרים, שאם יגנוב בידואי סוס או פרד מאת רעהו, יבוא בעל הסוס לאוהל הגנב וישב אצלו בתור אורח ימים על שבוע, ויאכל כל הזמן לשובע וישתה לרויה מאשר לבעל האוהל, עד אשר יראה הגנב לטוב לפניו, להשיב את הגנבה לאשר לו, למען ילך וישוב למקומו. גם אצל הפקידים הערבים זאת היתה, כמדומני, לשיטה להציק ליהודים בני המושבות. הם באים עם מכיריהם אל אחת המושבות, ראשון או פתח־תקוה, וסרים אל המלון, ומודיעים לזקני המושבה כי הנה הם באו אליהם בתור אורחים. מנהג הכנסת אורחים דורש לקבל את פניהם במאכל ובמשתה, ומזמינים במלון סעודות, ומספיקים אוכל למשרתיהם ושעורה לסוסיהם. וכך הם עושים יום יומים, לפעמים ימים אחדים, ידרשו מאת בעל המלון כל טוב, – ואת החשבון ישלם ועד המושבה. ביחוד רבו הבקורים בכל עוֹנה של מסים וארנוניות: עונת העשור, עונת הווירקו, עונת הקריאה לצבא, או במקרה של כל אמתלא רשמית. ובשיל זה המוכתרים היהודים עסוקים תמיד אצל הפקידים, והועדים עמלים לשוא למצוא את הסכומים של תקציביהם, וכנטל החול הם המסים על כל אכר ואכר במושבה. מתי, מתי יהיה הקץ לזה, מתי נִגָאֵל מכל העלוקות האלה, מתי יביאו כבר את המחתות מלאי קטורת להעביר את הטומאה הזאת מעל ארצנו?…

י"ג תמוז. [3.7]    🔗

במקוה ישראל

ארוחת־הצהרים אכלנו במקוה־ישראל. אנחנו יצאנו היום ללכת לפתח־תקוה דרך יפו, ואולם חדלו כל ארחות בין יפו ובין המושבות מאז הגירוש… מי ההולך עתה ליפו, איזה ענין עתה לאיש ללכת אל העיר השוממה והעזובה הזאת?… בקושי גדול השגנו עגלה קטנה בעלת אפנים לסוס אחד, ונתנו מחירה שנים־עשר פרנק. והאדון והגברת קראוזה⁴¹⁴ לא נתנו לנו לעבור, עד אשר נאכל אתם את לחם הצהרים, וגם שלחו אתנו את אחד מאנשיהם לסדר לנו ביפו את הרשיונות, הנחוצים כדי לנסוע ירושלימה, אל אשר אנו אומרים ללכת מפתח־תקוה.

היבול של השדות לא עלה השתא יפה במקוה ישראל כמו בכל הארץ. הגשמים היו לא בעתם, ויש אשר הקדימו לזרוע ויש אשר אחרו. וגם עצם העבודה לא היתה באותה החריצות, שהאדמה דורשת. חלשים האנשים, וברוב הכפרים חסרו העובדים לגמרי, כי נלקחו בצבא או הם מסתתרים ממנה; את הסוסים הטובים ואת הפרדות האמיצות לקחה הממשלה לעבודתה, וחרשו ושדדו בכל אשר מצאו: בסוס צולע ובבִכְרָה קלה ובגמל נוטה למות, וכשם שעבדו את האדמה כן נתנה את יבולה… מנהל “מקוה ישראל” אמר לי כי עליו לפנות בהשתדלות אל ג’מל פחה למכור לו חטה ושעורה ממחסני הממשלה, כי יבול שדותיו לא יספיק לו לכלכל את הנפשות אשר עמו.

תחת זאת הביא לו הכנסה מרובה בשנה זו מעשה הדבש. אחד המומחים מאחינו הציג במקוה־ישראל מספר הגון של כַוָרוֹת, ומפני שעל אדמת “מקוה ישראל” רבו נטיעות שונות ושדות־זרע שונים, לכן הביאו הכורות דבש רב, וההכנסה הכללית היתה ממקצוע זה כחמשה־עשר אלף פרנק בזהב. על ידי זה הוטב מאד מצב ביה"ס וביחד עם ההכנסה של הפרדסים, הנמצאים ברשות מקוה־ישראל, מצא לו המנהל את כל הנחוץ לו לתקציביו ולא פנה עוד לבקש הלואות ותמיכות מן הצד.

במשרד ביה"ס ראיתי שקים רבים תפורים מארג־צמר, צמר־גפן וגם חציי־משי, שקים לאלפים. שאלתי למי ולמה אלה, ויאמר לי המנהל, שהממשלה פקדה עליו לתפור את השקים על ידי תלמידי ביה"ס מן הארג אשר לקחה הממשלה מהחנויות השונות ביפו. השקים הם למלאותם חול ולשימם בתוך חפירות ההגנה להיות כתריס בפני הכדורים. וזה הוא, בעת שמחיר הארג בארץ עתה זהב משקלו! סדרים… כך עושים מלוכה, כך נלחמים…

ליפו, ותל־אביב

הדרך ליפו אבלה. אך ערבים אחדים פגשנו או עברנו עליהם, על יד סוכת הפוליציה איש לא עצר בעדנו, איש לא יצא מן הנוקטה.⁴¹⁵ ברחובות העיר אתה רואה לפעמים איזו דלת פתוחה של אחת החנויות, ובתוכה פחח יחידי, או מסגר עושה את מלאכתו בעצלתים. על מגרש השוק כבר תחזינה העינים יותר אנשים, אבל אין המון, אין שאון, אין המולה, ורק מתנועעים קומץ אנשים כצללים… לפעמים אתה מתפלא לראות אחת החנויות בכל השדרה הארוכה פתוחה, ואתה משתומם כמו על חזיון יוצא מדרך הרגיל…

עברנו את העיר, וסחור סחור, דרך נוה־שלום ועל פני נוה־צדק, הלכנו ויצאנו אל הכביש עליד הקונסוליה הגרמנית. גם בנוה־שלום, ברחוב הארוך היה זוג וחצי חנויות פתוחות למחצה, ובהמון הרחובות והסמטות האחרות, בואך למגרש בתי־הספר, לא ראינו נפש חיה… לעבור לתל־אביב דרך נוה־צדק אי־אפשר, יען כי מבואי הרחובות נחסמו בשדרות עקומות של חוטי ברזל.

לתל־אביב נכנסנו דרך שער השכונה, ועמדנו על יד ביתנו. תיכף נראה אחד מן הצעירים, אשר קבלו עליהם לשמור את השכונה. הוא הסיר את החותמות מעל הדלת, חותם ועד השמירה, ובמפתח השמור אצלו פתח את הבית. השומרים הכחידו מן השכונה תיכף אחרי הגירוש את הכלבים ואת החתולים, ובתוך הבתים פנימה רבתה השאיה, והעכברים וחסילי־הבית ששרצו שם לרב. ברחובות שקט, דומיה, שלות בית־קברות… אל חצרי אספו השומרים את העציצים אשר פרחים בהם מכל הבתים והמעקות והמרפסות, ומן הברז אשר שם זורקים עליהם מים מעת לעת ולא יבלו. רבים מן הפרחים אבלו נבלו, כי אין אדונים להם והעין המשגיחה, עין בעליהם, חסרה… ככה בודאי צומחים ובלים, פורחים ונובלים עצים ופרחים עלי הקברות… העינים הביטו נוכח, וישאלו: למה עוללת כה לגן־עדן זה, אבל רק העינים העגומות תמהו וישאלו; השפתים שתקו ולא התנועעו, מן הפה לא הוצאתי אף מלה, אף הגה, וגם רגשותי בקרב לבי החרישו ונדמו…

ועד טרם נטה היום לקצות שמים באנו לפתח־תקוה.

שוד ורצח

על הכביש הירושלמי בין רמלה ובין בַּב־אל־וַד,⁴¹⁶ התנפלו בלילה שעבר על העגלות המלאות נוסעים מירושלים, ויורו עליהם ויהרגו את אחד העגלונים,⁴¹⁷ יהודי מפתח־תקוה, אלמן מאשתו ולו ששה ילדים קטנים, ואת אחד הנוסעים מצא כדור ויפצע את ידו. השודדים לא נגעו בנוסעים וגם אל העגלה לא קרבו, כי שמעו קול עגלות אחרות קרבות –, ואין פלא: הכפרים מלאים אנשי צבא שברחו מפלוגותיהם ולגיונותיהם, והאנשים האלה רעבים ללחם, ורובים טובים בידיהם מאת הצבא, – ומה יעשו ולא יתנפלו על עוברי דרך…

ט"ו תמוז. [5.7]    🔗

כפי הידיעות מירושלים, הנה לא מצא דיזינגוף, שהלך ירושלימה להרצות לפני ג’מל פחה על דבר מצב הגולים, את השר שם, ועל פי עצת אחד משלישיו שלח אליו טלגרמה לדמשק, ושאל את פיו: לאן ומתי עליו לבוא ולהתיצב לפניו? על זה קבל דיזינגוף תשובה טלגרפית, שלוחה מאת המפקד אל המלון, כי יחכה עד בואו ירושלימה. ואמנם שלשום בא ג’מל פחה מדרכו, וביום אתמול כבר קבל את דיזינגוף, וקבל מידו את ההרצאה. כפי שאמר לי מר גרזובסקי, שבא היום מירושלים, החליטו שם להוסיף בכתב ההרצאה כאשר הצעתי אני לפני דיזינגוף, כי העצה הרדיקלית לעזור למהגרים היא – להשיבם ליפו…

ט"ז תמוז. [6.7]    🔗

בשלש אחר חצות הלילה שבתי מחתונה אחת בעין גנים, ובשבע בבקור יצאנו אני ואחדים מחברי ועד ההגירה לכפר־סבא, במקום שעשינו כמעט כל היום.

בכפר סבא

כפר־סבא – מושבה קטנה כעשרה בתים בתוכה, ובה נאחזו כאלף ושלש מאות נפש מן הגולים. המושבה הזאת היא כבר בפלך שכם, למקום שההגירה היתה מותרת ואליה עברו הגולים מפתח־תקוה. על יד המושבה ביער אקליפטוס הסתדר בית־הספר של הגולים בשמונה סוכות עשויות מענפי האקליפטוס.⁴¹⁸ הסוכות גדולות ורחבות, וגם הספסלים והשולחנות בתוכן עשוים מקלות־מחוברים בענפים, וגם הקתדרא של המורה מאותו המין, גם גן־ילדים על יד הסוכות־המחלקות.. ובין העצים ראיתי מכשירים להתעמלות, וגם על אחד הענפים תלוי פעמון בית־הספר. כשלש מאות ילדים מבקרים את הלמודים בסוכות האלה, וכעשרה מורים מנצחים על השעורים. היום – יום ששי, ומספר הילדים נתמעט, כי רבים מהם, בפרט הילדות, עוזרים בבית להכין ליום השבת, וגם רבים עיפים היום מן הטיול שהיה להם ביום אתמול לפרדס בַּחַרִיה, במקום שנפגשו עם ילדי בית־הספר מפתח־תקוה. בית־הספר בסוכות, בצל עצי יער – ביצירה יחידה במינה זו אנו יכולים להתפאר תמיד, יצירת עם הספר. בתוך המושבה התישבו להם הגולים במאה ושבעים סוכות, כולן עשויות מענפי האקליפטוס. יש כבר אשר התיבשו הענפים וגגי הסוכות חמתם מרובה מִצִלְתָם, אבל אין משגיחים בזה. רוב הסוכות הן רחבות ידים, ויש אשר הבעלים חלקו את סוכותיהם בגדרי ענפים, ויעשו להם שני חדרים. אל תוך הסוכות הביאו מטות גם רהיטים אחרים, ובאחדות מן הסוכות ראיתי יד עקרת הבית חרוצה, שהשתדלה ליפות דירת־ארעי זו כתפארת בית… סוכה גדולה הוקצתה לבית־הכנסת, שחלק ממנה הוא לעזרת־נשים, וגם למשרד ועד ההגירה המקומי סוכה מיוחדה. גם תלמוד־תורה יושב בארבעה אהלים, וגם “מרכז” בעלי־מלאכה⁴¹⁹ יסד לו בית־תפלה לחבריו בסוכה מיוחדת. ורחובות מיוחדים עשו להם הגולים, ואת סוכותיהם בנו להם קבוצות קבוצות, וגם שוק וחנויות־סוכות משתרע על יד באר המושבה. האנשים ההסתדרו להם, וכל עין רואה תעיד, “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”⁴²⁰, והגלות למדה אותנו להתהלך בראש גולים ולהשתטח בסוכות ולחנות באהלים… “צהלי קולך בת גלים,⁴²¹ אל תקרי בת־גלים אלא בת־גולים”,⁴²² מלומדי גלות מדור דור…

ובמושבה יושבים אנשים רבים צפופים גם בבתים האחדים הנמצאים במושבה, וכל רפת וכל קרן־זוית וכל דופן עקומה משכן למשפחות הגולים. ומפני שקרוב לודאי שיהיה על הגולים להשאר גם לימות הגשמים במקומותיהם, ומפני שהדבר מן הנמנע לתת לאנשים לשבת צפופים ודחוקים בבנינים הנמצאים, לכן על סדר היום לועד ההגירה לבנות בתים בכפר־סבא במספר מספיק לכל הגולים שהתאחזו שם.⁴²³ אבל עתה אין כמעט בארץ חמרים לבנין, ומחיר העצים והסיד וחלקי הברזל הוא פי עשרה מכפי הרגיל, לכן עלתה ההצעה לבנות מלבנים הנעשים מחומר המקום, לבנים לא־שרופות, ובנינים ישמשו אחר כן, – כעבור הגזרה של הגירוש והגולים ישובו ליפו לנויהם – לבניני המשק: לרפתים ולמחסנים ולכל צרכי האכרים בכפר סבא. והציע ועד ההגירה למתנחלים בכפר־סבא, לאלה שיש להם נחלאות ומגרשי בנין במושבה, כי יבנו להם עתה את הבנינים האלה, שיהיהו נחוצים להם לצורך המשק הביתי, בכספים שיתן להם עתה ועד ההגירה. ועוד הציע להכין במושבה גם הספקת מים מבאר המושבה בצנורות לכל הרחובות, וגם הסכומים הדרושים לזה יתן ועד ההגירה, או בנק שלנו בהשתדלותו ובערבותו, בהלואה לבני המושבה. עתה מעלים מים מן הבאר בכח אנשים, המניעים את המשאבה, ואין המים מספיקים לגולים, ואם ימצא הכסף לצנורות אזי נכון ועד תל־אביב להשאיל אחד המוטורים משלו עד אחר המלחמה, ואז תהיה היכולת ביד האכרים גם לזרוע ירקות על מגרשיהם ולעשות גנות ולראות פרי ברכה.

ובכל זאת רבים מבני המושבה מסרבים ואינם להוטים אחרי הטוב והחסד, שועד ההגירה אומר לעשות להם עתה. בשנים כתקונן ובתנאים רגילים היו האכרים ודאי שמחים לקראת הצעות כאלו, ומי בארץ ישראל איננו שואף לקבל הלואות מאת הבנק או איזה מוסד שהוא לזמנים פחות או יותר ארוכים? ואולם עתה הלירה הטורקית נפלה פלאים והולכת ושוקעת, ואת סכום ההלואה שאתה מקבל עליך יהיה צורך לשלם אחר כך פי ארבעה פי חמשה… הרוצה לבנות עתה צריך להוציא עשרה בישליקים, ועליו יהיה להשיב אחר כך ארבעים וחמשה בישליקים; הוא יקבל בהלואה לירה תורקית, שמחירה היום בשוק אך חמשה פרנקים, ורבית יחסו לו על סכום של 22.73 פרנק, המחיר הנומינלי של הלירה. במצב כזה כל אחד משתדל לבלי לבנות עתה כלום, לבלי לתקוע עתה גם יתד או מסמר, והוא מוציא רק הנחוץ לפיהו, למלא רעבונו, או לכסות מערומיו במובנה האמתי של המלה הזאת. ומכל מותרות, ומכל דבר הסובל דחוי, ומכל דבר, שאך אפשר לבלי לעשותו, הִנָזֵר יִנָזֵר ודָחֹה ידחה אותו עד לאחר המלחמה.

מצב הבריאות בין הגולים טוב. האויר בריא, ובמושבה יושב מר סלור, חובש מומחה, והוא גם ראש הסניף המקומי של ועד ההגירה,⁴²⁴ הוא מסור לעניני הגולים, ואחדים מזקני הגולים באו לפנינו להביע את תודתם לעסקן הזה.

במטבח הכללי אכלנו את ארוחת הצהרים, ואחרי גמר הישיבות והאספות שבנו לפתח־תקוה עוד טרם נטו צללי ערב השבת.

י"ז תמוז. [7.7]    🔗

אולי יעשה תשובה?

ממחרת היום אשר בא ג’מל פחה ירושלימה קבל מיד דיזינגוף את ההרצאה המפורטת שלו,⁴²⁵ אשר הכינה אחרי שעבר את מקום תחנותם של הגולים למקומותיהם השונים וסדר את העזרה, שהושיטה הממשלה, ככל אשר פקד עליו ג’מל פחה לעשותה. היום קראתי את העתקת ההרצאה. בחלק הראשון שלה תבוא סקירה קצרה על דבר מצב הגולים המושלמים בקלקיליה, בתול־כרם ובטבריה, איך סדר את העזרה להם ואת מי מן הפקידים בכל מקום מנה לחברי הועדים, והשקפתו על אודות העבודה לטובת המהגרים האלה. החלק השני, היותר גדול, מוקדש לעניני הגולים היהודים, שעל אודותם מדברת ההרצאה בפרטות. מר דיזינגוף רשם בכתב אמת את כל התלאה אשר מצאה את אלפי האנשים, אשר גורשו מבתיהם וממעונותיהם וילכו בגולה בלי חפצים נחוצים ובלי רהיטים, באין מכשירי נסיעה במדה מספקת, והתגוללו ימים ולילות תחת כפת השמים, וגם במקומות תחנותם רדפום הפקידים, כי לא פורש באיזו מקומות מותר לגולים לשבת ובאיזו אסור. גם האמידים נתדלדלו וירדו מנכסיהם, אשר עזבום ביפו, וגם האכרים במושבות ביהודה לא יכלו לעזור לאחיהם הגולים, כי גם להם צפויה היתה תמיד גזרת הגירוש. כי בקרב הגולים רבו החולים למאות וגם כבר גועו וימותו אחדים, והאקלים בגליל התחתון, השמש הלוהטת שמה בימי הקיץ, מסכנים את נפש רוב הגולים, וכי נחוצה עזרה כבירה ורבת הצדדים, לדאוג מעתה בשביל מעונות־חורף לאלה המתגוללים בסוכות ובאהלים. גם להעביר את הגולים לתוך הערים בשומרון ובגליל העליון, ולא יהיו חיי הגולים תלויים ברצון איזה קימקם או זדון איזה מוּדיר אם לתת לגולים היהודים לבוא לגבול שלטונו, או לחדול. מר דיזינגוף באר בהרצאתו את סכומי הכסף, הנחוצים לועד ההגירה, כדי שתהיה העזרה פוריה ומביאה תועלת נחוצה, ובסוף דבריו הגיד ולא כחד, כי העזרה הרדיקלית היא – להשיב את ההמון למקומו, ליפו… “תנועת־יד כזו מאת המפקד הראשי – כתב מר דיזינהוף – היתה היותר מועילה להציל את הגולים מכליון ומאבדון, ואני בטוח, כי כאשר יגיע הרגע המתאים הזה, אזי התנועה היפה הזאת תֵּעָשֶׂה”.

ג’מל פחה קבל את ההרצאה⁴²⁶ מיד דיזינגוף, וצוה עליו לבוא אליו ממחרת. ביום השני⁴²⁷ בא אל ג’מל פחה מר דיזינגוף ביחד עם הרב הורוויץ, שגם הוא חבר הועד המרכזי לעניני ההגירה. השר צוה לקרוא לפניו רק את דיזינגוף לבדו. ההרצאה לא מצאה כלל וכלל חן בעיני השר. הוא חשב כי דיזינהוף יגיש לו רפורט, שהכל נעשה כשורה וכי המצב טוב מאד, והנה הוא “זִמֵן לבנים ומצא שחורים”,⁴²⁸ צבעים עגומים ואבלים. “כפי הנראה – אמר ג’מל־פחה בתוכחת מגולה – ההרצאה הזאת נכתבה בשביל לשלחה לחוץ לארץ, אל אנשיכם… אך בשבילי אחת היא – הוסיף מבלי לתת ל דיזינגוף להתנצל – מה זה אתה כותב על דבר גרוש, שהשוטרים הכו את המסרבים לצאת, שפקידי המקומות השונים לא נתנו לבוא למהגרים? הלא כל אלה מלאו את פקודותי! אנכי צויתי לפנות את מחוז יפו, ומובן שעל השוטרים היה לגרש; פקדתי לבלתי יתאחז המהגרים במקומות ידועים, – ועל הפקידים היה לשמור על פקודותי. ובנוגע לחולים, לסובלים, ולאחדים שמתו, – הלא מלחמה בארץ, וכזאת וכזאת תפיל המלחמה”… ואחר כן הוסיף: “הזהר נא בדבריך ואל תחטא בלשונך בדברך עמי. הן אתה יודע אותי”. אז אמר דיזינגוף: אני מצאתי חובה לעצמי לבלי כחד ממך את האמת ותארתי לפניך את המצב כמו שהוא באמת; ואם רע הדבר בעיני השר, אנא הסר מעלי את המשרה אשר שמת עלי… למשמע הדברים האלה גער ג’מל־פחה ואמר: לא על אודות המשרה אני מדבר, אך יכול אני לשלחך גם לאנגורה… ואולם – הוסיף – ליום מחר תבוא אלי ותשים לפני את כל הנחוץ לעשות בענין הזה".

למחר⁴²⁹ בא דיזינהוף ופניו הנזעמים של ג’מל־פחה לא היו עוד. הוא שאל את דיזינהוף לצרכי הגולים, והלז ענה שנחוצים סכומים לבנין בתים ולהלואות לגולים אמידים; שני הסכומים האלה ישובו לקופת הממשלה אחרי המלחמה. ומלבד זה נחוצים סכומים לשכר דירות ולעזרה מדיצינית, “כמה דרוש בשביל בנין בתים?” – שאל השר – שבעת אלפים וחמש מאות לירות – ענה דיזינגוף. “טוב!” ומלבד זה קצב לכל חדש: אלף לירות לתשלום שכר דירות, 1500 לירות לעזרה מדיצינית ושלשת אלפים לירות ליסוד קופות מלוה; בס"ה 5500 לירות לחודש, שמהן 2500 לחלוטין ושלשת אלפים בהלואה, לשלם שנה אחת אחרי המלחמה. “ומה נחוץ עוד”? – שאל ג’מל־פחה – אין לנו – אמר דיזנגוף – חטה לכלכל את הגולים, ולכן אני מבקש כי תמכור לנו חטה 50 אלף קילו ממחסני הממשלה. “טוב!” ובאותו מעמד נתנו הפקודות לעשות את הדברים האלה. וג’מל־פחה הוסיף: אני שלחתי לואלי בבירות טלגרמה להודיע אותו, כי אותך מיניתי לראש ועד ההגירה, וכי הוא יצוה על פקידי המקום למלא את בקשותיך בנוגע לגולים. אל נא תשתמש לרעה בזכות הזו. האם יש לך עוד דבר אלי?" ובזה יצא דיזינגוף מאת פני השר.⁴³⁰

הרושם הכללי שקבל דיזינגוף מאת הראיון הזה הוא, שכל מה שג’מל־פחה עושה עתה להקל מצב הגולים, – הוא עושה על אפו ועל חמתו, מפני שהוא מוכרח להשתיק עד כמה שאפשר את קול הזועות שהרימו לרגלי הגירוש הזה באירופא כולה; ומפני שמצד אחד אי אפשר לו להודות על משוגתו, שבלי כל צורך הרס ולא חמל מאות אלפי אנשים. והוא נרגש ומלא התמרמרות על כל אלה המזכירים לו באופן ישר או בלתי ישר את אשר עשה בזדון ולא מחכמה. וכל טלגרמה וטלגרה מאירופא או מקושטא בדבר היהודים אשר גרש (אומרים שביום אחד קבל כשלשים טלגרמות לשאול למה ומדוע עשה כדבר הזה ליהודים) מרגיזה אותו עד מאד. ועוד יותר גדולה התרגשותו, שמפני המצב הוא מוכרח לבלום את רגשותיו, ותחת לענוש את המרגיזים אותו, עליו להטות אליהם שלום, ולהיטיב עמהם, לכל הפחות למראית עין. ולכן אפשר לפחוד, פן תנחת חמתו וידו הקשה של ג’מל פחה על דיזינגוף בתור אדם, בתור פרט, כי כן דרך העריצים לשפוך את זעמו על הקרוב אליו ולשכך בזה את חמתו. הזדון מחפש לו תמיד קרבנות להקריב על מזבח עריצות ומשובתו הנצחת, ולא יוכל לסלוח לדיזינגוף, העומד ביחוסיו אליו על הגובה הדרוש, איננו מתרפס ואיננו שם את נפשו ואת נפש עמו בעפר, ומבעד לשכבת הזהב הדקה איננו מסתיר את האמת המרה. אין כל ספק שסכנה מרחפת על פני דיזינגוף, ושומר ישראל ישמרנו, כי עבודתו רבה ונכבדה.⁴³¹

תעודות ספרדיות

היום בא לפתח־תקוה הקונסול הספרדי ביפו, קיבלר, ובקש מאת אחד המוכתרים⁴³² להזמין אליו את אחדים מן הנתינים הספרדים, וכאשר באו לפניו דרש מהם את תעודותיהם ולקח אותן מידם. התעודות נתנו להם בחיפה מאת הקונסול הספרדי שם⁴³³ על סמך התעודות שהיו להם מיפו; והנה התעודות מיפו היו מזויפות, כי זיפו “השתדלנים” יוצרי התעודות את חתימת הקונסול היפואי, ולרגלי מלשינות של אחד מבני ירושלים נגלה הדבר. “הנתינים הספרדים” מן הסוג הזה נמצאים בכל רע, כי בקחת הקוסול מהם את תעודותיהם הם שבים לקדמותם, רוסים או מה שעוד גרוע, עותומנים. מקוים שהסגר יגמר בלי שערוריות ופרוצסים, כי הקונסול הספרדי בירושלם הוא איש טוב, ועתה בכל מקום הממשלה הספרדית מגינה ועוזרת לכל נתינים זרים, הנמצאים בארצות הלוחמות.

האומנם?…

“עתידות ארץ־ישראל” – דבר זה נעשה עתה לשיחה בפי כל והוא גם ענין לעתונים לענות בו.⁴³⁴ מדברים ע"ד ארץ־ישראל ליהודים, ע"ד אוטונומיה יהודית בפלשתינה, בתמונה זו או אחרת, תחת חסותה של אמריקא או אחת ממלכות אירופא, או רפובליקה עברית חפשית מובטחה מאת כל ממלכות הארץ. ומדברים על אודות זה, ובארצות אשר דעת היהודים נשמעת דורשים היהודים להעלות את שאלת ארץ־ישראל על סדר היום בעת שידובר בשלום העולמי. אנו קוראים את הדברים, אזננו לוקחת שמץ מכל השמועות הבאות אלינו, כי כבר הבטיחו שרי ממשלה רבים לראשי הציוניות לפתור לטוב את שאלת פלשתינא, – ואנו תמהים: האמנם?… אנו שמחים, אנו כחולמים, אנו כלים מתוחלת ולבבנו רחב… האמנם, האמנם? האמנם עוד מעט יבוא הקציר לאשר זרעו בדמעה, ועוד אזנינו תשמענה את רנת נושאי האלומות, ועינינו אנו תחזינה בשוב ד' שבות עמנו?… אלהים גדולים, אלהי ישראל, – האמלנם, האמנם?… ותקותנו אשר נשאנו בלבנו אלפי שנה לא תִכָּזֵב, והחזון לא היה חזון שוא, ומשאת־נפשנו תהי לעלילה, ועל העצמות היבשות יתנו גידים, ויעלו עליהם עור, ורוח ינתן בהם, וכל המשא אשר נשא בן־כוזי הכהן⁴³⁵ בארץ כשדים “לֶהָרִים וְלַגְבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵאָיוֹת”⁴³⁶ בוא יבוא כתומם עוד בימינו ולעינינו! האמנם, האמנם?…

י"ט תמוז. ירושלים.[9.7]    🔗

הרעב גוזר ומגרש

מפני פחד השודדים אין העגלות הולכות עתה בלילות, ואת דרכנו עשינו כל היום. בדרך פגשנו אנשים לעשרות, וגם נשים וילדים, הולכים רגלי, וגם בקרונות־משא ופניהם אל המושבות. אלה הם יהודים תושבי ירושלים, היוצאים מן העיר כי גדול שם הרעב. אמנם זקני המושבות ביחד עם ועד ההגירה פרסמו מודעות ואזהרות לעניי ירושלים, שלא יבואו אל המושבות, במקום שאין מקום לפרנסה וצרכי אוכל ביוקר והתמיכה נתנת רק לגולים שהגלו מיפו,⁴³⁷ – אבל אין הרעב נותן מקום לחקירות ודרישות ואינו שם לב לאזהרות. האנשים עוזבים את ירושלים כי הרעב מציק להם, והם הולכים אל אשר ישאום עיניהם. ובירושלים באמת גבר הרעב. פושטי יד לבקש נדבות לא חסרו מעולם בחוצות ירושלים, אבל הפעם אתה רואה מראות נוראים: ילדים מתגוללים בראש חוצות ומיללים, וקליפת אבטיח מאכל תאוה הוא, כי הבטן הריקה והרעבה לא תַפְלֶה עוד… ובכלל אין כמעט תושבים אזרחים בעיר, ואך כולה מלאה אנשי צבא מכל המינים. מספר היהודים בעיר הקדושה נתמעט מאד.⁴³⁸ עוד בשנה שעברה פקד המשרד הא"י את אחינו בירושלים ונמצאו 8862 משפחות ומספר הנפשות היה 26,605⁴³⁹, תחת אשר תמיד חשבו את מספר תושבי היהודים בירושלים לחמשים־ששים אלף נפש⁴⁴⁰, ואין כל ספק, שהמספר של השנה שעברה עוד נפחת עתה, כי התמותה היא רבה מאד, ביחוד בין הזקנים והעוללים, וגם היוצאים מן העיר מתרבים. לפעמים אין “מנינים” בעזרות שעל יד “החורבה”,⁴⁴¹ וגם בבתי התפלה שבמאה שערים…

חשבנו להתאכסן אצל הד"ר מזיא, שבביתו ישבתי בפעם האחרונה בהיותי בירושלים, וגם יצא הד"ר מזיא ואשתו להזמיננו אליו. חפצנו מקודם לראות את פני חנה בתנו, היושבת בחצר שהד"ר טהון יושב שם. והנה יצא הד"ר טהון והגברת אשתו⁴⁴² והוכיחו אותנו, לאמר: הנה כעשר שנים אנחנו בארץ, ותמיד אנו כאורחים בביתכם ביפו, ועכשיו שקרה מקרה ואתם באתם ירושלימה, – האמנם תעברו על פנינו ולא תתאכסנו אצלנו? בתוכחה המגולה הזאת ראינו אהבה מסותרת, והחלטנו להיות הפעם אורחים של משפחת הד"ר טהון.

כ' תמוז. [10.7]    🔗

אסור להזכיר…

הממשלה רודפת באף ובחמה את הציוניות, ומובן שאת השם הרצל אסור להזכיר, ובשנה שעברה לא היה זכר ליום מותו של מנהל הציוניות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. היום עשו בכל זאת אזכרה באולם הסמינר⁴⁴³ פה. כי במקרה חל ביום זה איזה חג רשמי, ומצאו האנשים אומץ בלבבם להתאסף תחת מסוה החג הרשמי להספיד לד"ר הרצל. ואמנם לזה היה דרוש אומץ במדה ידועה, כי הרשות שומרת את הצעדים והמלשינים אינם חסרים, עד כי בלוח־טרף⁴⁴⁴ “לוח סנונית”⁴⁴⁵ שהוציא מר ק. ל. סילמן, רשום היום יום מותו של “הד”ר בנימין זאב בן יעקב", ושם הרצל לא פורש… ראש המורים מר שילר⁴⁴⁶ דבר על ערכו של הד"ר הרצל, שספג אל קרבו את הרעיון המשיחי של העם, זה הרעיון שחוּבר לו, לפי דעת מר שילר, משלשה יסודות: פתאומיות של התשועה, מעשי נסים וגאולה שלא כדרך הטבע, אישיות מצוינה בראש העם. המורה והסופר המדעי א. מ. ליפשיץ קרא מעל הכתב קטע ממאמר אחד שהכין על דבר הרצל, והמקהלה של התלמידים שרה שירים אחדים מעין המאורע. קהל גדול לא היה באולם, ואך ממשפחת המורים ותלמידי הסמינר, ופקידי המוסדות הציונים, כמו המשרד והבנק,⁴⁴⁷ לא באו; זהירות יתרה בזמן הזה אינה מזיקה… אבל – – – עוד לא רחוק היום, עוד לא רבות השנים, ויגיע הרגע הגדול, אשר עלינו יהיה למלא את אשר צוה לנו הד"ר הרצל לפני מותו, להעלות את עצמותיו משדה־הקברות בווינא אל מעלה הקברים בהר הזיתים. לא רחוק היום, לא רבות השנים, והרגע הגדול עומד אחר כתלנו, – כי על כן אנו מקוים, אנו מיחלים, אנו מחכים!…

כ"א תמוז. [11.7]    🔗

מצודת “המשרד” פרושה

המשרד הארצישראלי מצא לו דירה באולמי בית־הספר “בצלאל”, הריקים עתה גם מפועליו הרבים גם מתלמידים, שכאלה כן אלה נתמעטו מאד לרגלי מצב המלחמה. רבים הלכו לצבא, רבים ברחו ומסתתרים, וחמרים לעבודה גם כן אין עתה בארץ. המשרד הא"י מפקח ממקום שבתו פה על הענינים של הישוב בארץ, בתתו פקודות לסניפים בפתח־תקוה, ביהודה, ובטבריה, בגליל. מירושלים יותר נקל לפקח על הענינים הכלליים של עמנו בארץ, עניני הציוניות, ומפה אפשר לבוא בחליפת מכתבים גם עם הד"ר רופין בקושטא וגם עם הד"ר הנטקה בברלין.⁴⁴⁸ פה בירושלים, המשרד הא"י הוא סמוי מן העין, אין בודקין אחריו, אין משגיחין בו. פה אפשר גם לקשור קשרים מועילים ויחוסים טובים עם אנשים שונים, מן הפקידים ומן הקונסולים, היכולים להועיל ולהגן בשעת הצורך. פה אפשר להוציא תועלת במקרים שונים גם מהאופיצירים האוסטרים בני עמנו, שהם כמעט רובם ציונים, בני אגודות עבריות שונות בארצם, או התקרבו פה אל חוגי המשרד ונכוני למלא תפקידים שונים ולהיות לתועלת לעניני המשרד.⁴⁴⁹ ובשבת המשרד בירושלים הוא נותן לבו אל עניני העיר הקדושה, העזובים כל כך, השוממים נוראות, וירושלים מבקשת עתה צור מעוז להשען עליו, מחפשת מנהל לה ובתנאים ידועים יכולים עתה המוסדות הציונים, המשרד והאפ"ק, להעשות נקודת־משען לכל אלה אשר כח בידם לחדש את פני ירושלים. הן ביד מוסדותינו הלאומיים לקרוא לעבודת־צבור גדולה ונכבדה זו גם את האנשים המוכשרים והמתאימים, ולהשיג גם את האמצעים החמריים הנחוצים, וטובה גרם לנו ג’מל פחה בגזרתו להעביר את הד"ר טהון ירושלימה. רבה תהיה התועלת, אשר תצמח מזה לעניני עדת ירושלים. בין יתר הדברים שנגש המשרד לעשותם בירושלים, מוצא אני לנחוץ לרשום את עבוד החומר השונה של מפקד היהודים בירושלים, הנעשה עתה במשרד; בדעת המשרד לסדר מפקד כזה בכל ארץ ישראל – עבודה נחוצה מאד.⁴⁵⁰

דאגות באין פתרון

אצל מר מיוחס קראתי מכתבים אחדים מאת גיסו, רבי דוד ילין⁴⁵¹ שלנו המגורש לדמשק. המכתבים הכאיבו את לבבי מאד. האדם הנכבד הזה סובל מחסור. בו תלוים רבים מבני משפחתו, כט"ו נפשות, והכספים שבאו לידו אינם מספיקים. משכורתו בתור מנהל הסמינר היא ביחד עם כל ההוספות השונות שנותן “ועד החנוך”⁴⁵² למורים, בתשעת אלפים פרנק לשנה. בתנאים כתקונם משכורת כזו היא דיה והותר, אבל עתה כשהאדם נמצא בגלות, והעיקר כשהלירה הטורקית נופלת מבלי הרף, ובדמשק העיר מוכרחים התושבים לשלם בזהב מחיר כל צרכיהם, – הנה הגרעון מציק לו בכל יום. והוא מתאונן, נרגז ונרעש ומתרגש… דברתי עם הד"ר טהון קשות ורכות, אבל מה יושיע זה. במשך חמשת החדשים, אמר לי הד"ר טהון, נשלחו למר ילין סכומים גדולים, לערך שנים עשר אלף מרק, וברשותו של המשרד הסכומים קצובים וקבועים כפי הפקודות אשר בידו. הד"ר ילין איננו מבקש גדולות; הוא דורש 27 לירות בחודש, אך בזהב, במטבעות קבועות, ולא בכסף נייר, שמחירו פוחת והולך בכל יום. עשרים ושבע לירות לחודש – זהו באמת הסכום הנורמלי של המשכורת החדשית שהד"ר ילין מקבל בשנים כסדרן, ערך שש מאות פר' לחודש. מותרות אין בזה וצריכים היו לדאוג, שגם כל המורים לא יסבלו מחסור, לא ירעבו הם וילדיהם. השאלה היא: איזה הדרך להשיג את זאת, אם הלירה בעוכרינו, אם אין הממשלה דואגת כי יהיה ערך לשטרותיה, לכספה בארצה? וכל זמן, שאין תשובה על השאלה הנוראה הזאת, שעוד מעט ותחובר אליה שאלת “מה נאכל?” אפס מוצא ואין עצה למלא את בקשתו של מר ילין, למרות כל צדקתה המוחלטת… ובי כה – צדיק אובד בעניו, ונוסף על הגלות הוא עוד סובל מחסור…

וגם מר מיוחס בעצמו הוא עתה בצרה גדולה. בית־הספר על שמה של אולינה רוטשילד⁴⁵³ נסגר מאפס אמצעים, מבלתי יכולת לבוא בקשר עם מפקחיו ומכלכליו בחוץ לארץ, והמורים נשארים בלי עבודה, בלי מקור למחיתם. המשרד שם לפניו איזו עבודה ספרותית וקבע לו שכרה ערך 5 לירות כל גליון. בתנאים רגילים מאה ושלשה עשר פרנק לגליון זהו שכר הגון מאד לסופרים עברים; אבל עתה, שמשלמים את זה בלירות נייר, שמחירן תלוי באויר, קשה להתפרנס משכר סופרים כזה.

כ"ב תמוז. [12.7]    🔗

האיש היותר חביב על ג’מל פחה הוא מורנו ורבנו אפרים כהן, משרתם של בעלי “העזרה” בברלין. היום הוא אצל ג’מל הפירסונא גראטא. הוא כבד אותו בבקור, גם אכל לחם בביתו. הטלגרמות־ההכחשות בדבר גירוש היהודים מיפו, ששלח אפרים כהן היו היותר חמות, ולא קמץ בתהלות ותשבחות לג’מל־פחה על כל הטוב והחסד שעשה עם בני ישראל, והרשה להם בחודש האביב טיול של תענוג מיהודה אל הגליל⁴⁵⁴. .. אפרים כהן גם קבל רשיון ללכת לחו"ל,⁴⁵⁵ למען יוכל לספר שם גם במו פיו את חסדי ג’מל הנאמנים עם בני ישראל בארץ ישראל. אשרי אפרים כהן שככה לו!…

הפוסטה היותר בטוחה והיותר מהירה עתה בארץ היא הפוסטה שלנו, דרך סניפי המשרד ועל ידי עוברי אורח משלנו. הפוסטה של הממשלה כמעט חדלה להתקיים. אין הפקידים שולחים את המכתבים, או דוחים את המשלוח לשבועות, לחדשים, – לזמן אשר יעלה לרצון לפניהם. רשלנות כזו אין בשום ארץ ומדינה. בסוף דצמבר שנה שעברה שלחתי מכתב־מסחרי נכבד מאד לגרמניה בצירוף תעודות נכבדות, והמכתב נשלח כמובן באחריות. והנה זה לא כבר נמצא המכתב הזה עם התעודות מתגוללים באיזה שק במשרד הפוסטה פה. מקבלים טלגרמות ואינם שולחים אותן לתעודתן, או שולחים לאחרי שבועות. להתאונן אי אפשר, כי סכנה בשביל המתאונן, כי אסור להרהר אחרי מעשי פקיד של הממשלה. ואף גם זאת: לפני מי תתאונן? האם הגבוה הוא יותר צדיק, יותר מסור לחובת משרתו? הן “כולו סג, יחדיו נאלחו”.⁴⁵⁶ ובמצב כזה, לולא הפוסטה העברית שלנו, ע"י סניפי המשרד, כי אז אבדנו כולנו.⁴⁵⁷

יְבָרֶכְךָ!

נתקבל בשביל הסיוע האמריקני 4250 לירות בזהב. ברוך יהיה לד' הד"ר רופין על עמלו להשיג את הרשיונות ואת האמצעים להכניס אל קופתנו סכום כזה בזהב. זהו פי חמשה מכפי ערך כסף הנייר.

אין תורה.

גלתה תורה מציון ודבר עברי מירושלים. אין עתון עברי מכל העתונים הרבים שהיו בירושלים, אין מלה עברית, אין דורש ואין מבקש… כל מחשבות אדם עתה לפיהו כי סכנת הרעב מרחפת על כולנו. עתה געגועים גם לעתון “החרות”, כי כבתה גם הגחלת האחרונה. לשנה הבאה גם “לוח” לא יהיה ובכל עמלי לחבר באיזו מן הדרכים את בעל בית הדפוס הירושלמי עם מר סילמן בעל ההוצאה “סנונית” להוציא לוח־טרף לשנת תרע"ח – לא עלתה בידי.⁴⁵⁸ שלחתי את דברי ביד הסופר מר שירמן, דברתי על אודות זה במשרד הא"י; כולם מסכימים ומכירים בנחיצותו של הדבר, שעוד יבהיק איזה ניצוץ כל שהוא של המלה העברית בירושלים, אך הדבר לא עלה, לא נעשה. נסה נא לדבר על אוזן האנשים, – והמה רעבים, והמה מלאים דאגה ליום מחר, האוכלת את שארם ואת בשרם, רוחם ונפשם. במצב כזה אתה שמח לקראת כל דבר שנדפס עתה בירושלים, וקבלתי באהבה את החוברת הצנומה, בכמותה ואשר איכותה המדעית איננה ברורה לי, – את החוברת לדוגמא מהספר “שמות צמחי ארץ ישראל”⁴⁵⁹ של הבוטנאי מר אפרים רבינוביץ.⁴⁶⁰ רק החכם לונץ לבדו ממשיך את העבודה ומדפיס את ה"ירושלים"⁴⁶¹ שלו; אבל הוא עושה זאת, באשר בית־דפוס לו משלו, ועליו פרנסתו, ומפני שהמשרד הא"י תומך בידו. מר לונץ מלא הצעות שונות בדבר הוצאת קובץ תעודות ישנות, הנוגעות לישוב הירושלמי, והוא אומר להוציא קובץ כזה בתור הוצאה־לוקסוס, בהבינו כי לא עתה הזמן שיקנו קובצים כמו אלה, והוא בקש ממני להשפיע על המשרד הא"י לתמוך בידו לטובת הוצאה כזו. אנכי דחיתי את הבקשה הזו, כי ידעתי שאמצעי המשרד לטובת ענינים כמו אלה הם מוגבלים מאד, והחכם לונץ גם מקבל את חלקו מן האמצעים האלה בעין יפה לפי הערך. ליתר חלקי הכספים לתמיכת הספרות והסופרים צפויות עינים רבות אחרות, וקובץ של לוקסוס אפשר לדחות לזמנים יותר טובים ויותר שקטים.⁴⁶² המשרד הא"י מוציא בכל חודש סכומים לא־קטנים לפי הערך לשלם לסופרים שונים, המתרגמים לעברית משפות שונות, מן הספרות האירופית הקלסית ומן הספורים הנוגעים לחיי היהודים, ועל המקצוע הזה מנצחת ועדת־סופרים קטנה (הד"ר נ. טורוב, יצחק ווילקנסקי, י"ח ברנר) ואם יבוא להתעסק בקובץ־לוקסוס זה, אזי יהיה עליו לקפח שכר המתרגמים שלא מן היושר.

כ"ג תמוז. [13.7]    🔗

ובהאי גיסא…

בכל ערב וערב אנו מבלים בנעימים את נשפים בבתי מכירינו במעלה החברה, בסביבת ראשי המשכילים ועסקני הצבור פה, ואין הנשפים חסרים המטעמים וכל הממתקים, כי על כן בירושלים שוכנים אופיצירים גרמנים ואוסטרים, אלה החיים למעדנות גם בזמן המלחמה. כל טוב ארצותיהם הביאו בידם, והמה מהנים גם את מיודעיהם החדשים אשר רכשו להם בעיר הקדושה. באור ליום בואנו ירושלימה היה בבית הפרופ' שץ נשף, שהשתתפו בו האופיצירים האוסטרים משלנו, ומבקרי הנשף גם לא הרגישו כי יושבים הם עתה בירושלים הרעבה, במקום ובזמן אשר יחסר כל. המטעמים היותר טובים הגישו לי אתמול בערב בבית הד"ר ביהם,⁴⁶³ – גליונות של עתונים רוסים… לא נגעתי בכל אשר היה על השלחן, גם כוס התה נשאר כמו שהיה, ואני אכלתי גליון אחר גליון, ולא ידעתי שבעה… אלה היו גליונות מסוף מארט, אחרי שכבר נתפרסם חק שווי זכויות ליהודים ברוסיא, ואני קראתי וקראתי, וכאשר קראו האחרים לא מלאו האזנים לשמוע… מה הן הפלאות הנעשות עתה שם בארץ ההיא, במולדתנו הקרובה־הרחוקה! מי יצמיח לנו כנפים ונעופה לראות רגע, לו גם באחת מעינים, על כל מפלאות הארץ ההיא ובפניה החדשים עתה!… ומה הדבר אשר תביאנה התמורות האלה לנו, בארץ ישראל, לישוב הארצישראלי?…

חזון לעתיד

הנה הנשים, אשר זה דרכן תמיד להתעבר אתנו על דבר חזון רוחני בארצנו לעתיד, ולהעטות שחורים על העתיד הזה, – הנה הן מקרקרות כעורבים ומנבאות לנו ולישובנו כלו חזות קשה. ארץ רוסיא היתה כל הימים מקוה־האנשים אשר המציא את החומר האנושי של הישוב החדש בארץ ישראל. רוסיא נתנה גם את האכרים בעלי הכסף גם את התלמידים לבתי־הספר הלאומיים, גם את המורים החדשים, גם את הפועלים העברים. כל אלה היו פרי החיים החברותיים והכלכליים ברוסיא בכלל, ושל עמנו בפרט. עתה בא החופש ברוסיא, והיהודים השיגו את הזכויות המלאות בארץ ההיא. למי מן היהודים עוד יצר המקום מעתה בארץ בלי־מצָרים זו, כי יהיה עליו לנוע ולנוד לבקש לו מחיה בעבודת האדמה בארץ פלשתינה? בתי־ספר ובתי־חנוך יצמחו עתה שם כגלים על תלמי שדי, ושעריהם יהיו פתוחים לפני כל ילדי העברים באין מפריע ובאין זכר לנורמה מוגבלת, וגם גימנסיאות עבריות תפתחנה שם, אם אך יחפצו בכאלה, וזכויות של כל בתי הספר תהיינה שוות, – ובכלל למה הן הזכויות בארץ חופש ודרור מדיני ואזרחי? ובתי הספר הלאומיים שלנו, אשר בכל כך הרבה עמל פִתחנו אותם והכרזנו בקולי־קולות על ערכם, – יהיו ריקים מאין תלמידים ותלמידות מרוסיא עוד. “תם ונשלם” – קוראות הנשים בתרועת־נצחון, עוד לא תוסיפנה הנשים אחיותינו לבוא עם ילדיהן הקטנים לשבת ביפו כאלמנות חיות, רחובות מבעליהן ומילדיהן הגדולים, אך בשביל העונג לחנך את הילדים בבית־הספר העברים, מאפס מקום בבתי־הספר הכלליים ברוסיא. חסל!… וגם מורים יחסרו לנו. חדשים לא יבואו עוד מרוסיא, וברבים מן הנמצאים, ביחוד הטובים ובעלי הכשרון, אולי יעזבו את הארץ וישובו. עד היום היו כל אלה “תועים בדרכי החיים”,⁴⁶⁴ ואנו יודעים את מקום תחנותם. בעיר – משכיל יודע עברית, בחור ישיבה שנתפקר; עמד למבחן בתור אקסטרן ולא הצליח, או השיג תעודת־בגרות, אבל לאוניברסיטה לא נכנס מפני הנורמה;⁴⁶⁵ היה בשוויץ, למד קצת באוניברסיטה והתדַקטֵר כולו או מקצתו; בא לארץ־ישראל וקנה לו כובע־פנמה, ויהי למורה.⁴⁶⁶ אבל מהיום והלאה, – הלא כל התחנות האלה נתבטלו ונתרוקנו, וכל צעיר מישראל יוכל למצא לו את דרכו בחיים ברוסיא כפי חפצו וכפי כשרונותיו, ולא יבקש עוד כתועה את כוכבו מלמעלה, ואת דרכו על הארץ, כי ימצאנו כפי רוחו בכל אשר יבקשנו. ומי יודע, אם לא ימצא גם כאלה אשר יעזבונו אחרי המלחמה, וישובו להם לארצם־מולדתם, במקום שמעתה –

חביב כל הנברא בצלם ⁴⁶⁷

ועל עמו איש לא יכָלֵם.⁴⁶⁸

ואצלנו ישארו רק הנמושות, הזקנים וחסרי־הכשרונות?…

והנה הפועלים העברים, אשר במשך עשר השנים האחרונות היו השאור שבעיסה בכל הישוב החדש, החומר התוסס של כל הישוב החדש, החומר הרוגש של כל עבודת התחיה, ויפיחו המון חיים רבים בכל העבודה הצבורית, העסקנות והספרות, ובראו סכום גדול של ערכין חדשים, חיוביים ושליליים, – את הפועלים האלה מי יצר לנו, מה הביא אותם ברובם הגדול אל ארץ ישראל לחיות בה ולמות בה, לעבוד בתוכה, – להרבות את צבעי החיים בקרבנו על ידי הכחות השונים המתרוצצים בבטן ישובנו? הן כל אלה יצרו החיים הבלתי נורמלים, שהיו ברוסיא ותנאיהם הפראים והמוזרים. האם “פועלים” היו הצעירים האלה בארץ מולדתם, האם עסקו שמה בעגלונות, בשמירת כרמים ושקדים, בעבודת מעדר, בהשקאת פרדסים, – בעבודת האדמה? הן כמעט כלם היו “שמה”, בליטא ובפולין, על גדות הדניפר ובין הפרוט והדניסטר, – צעירים מלאי רגש, אשר לא יכלו להשלים עם חיי החול ועם הסדרים לא־סדרים ועם צלמות החברה, ויהיו לבונדיסטים⁴⁶⁹ לססי"ם⁴⁷⁰ ולחותרים תחת המשטר הקיים. וכאשר גבר עליהם מאד הזרם אשר שטפו נגדו, וכאשר נחשול אחר נחשול עמד עליהם לבלוע, – החליטו פעם אחת לגמור את כל חשבונותיהם בארץ הנכריה והזרה ועם החיים אשר גדלו והתחנכו בהם, וילכו ויבואו אל הארץ לבנות בתוכה את עתידם כרוח מבינתם וכחפץ לבם וכפי צדקת משפטיהם.⁴⁷¹ אלה תולדות “הפועלים” בהא' הידיעה, אשר היו רוח החיה בישובנו בתקופה האחרונה שקדמה למלחמה, אבל החיים החדשים המתהוים עתה ברוסיא לא ישליכו עוד מקרבם החוצה בחורים כמו אלה. אולי עוד לא ימהרו התנאים הסוציאליים להתגשם בחיים, אבל בזה אין ספק, שמעתה יוכל כל איש ואיש ברוסיא ללכת לו בשם שאיפותיו, ועוד לא ירדף איש על מחשבותיו, – ומה זה ומי זה יגרש המון צעירים מהסתפח בנחלת המולדת הישנה וללכת לבקש להם מעמד בארץ ישראל?!…

“ערירים תשארו פה – מנבאות הנשים לנו – וישבתם לבדכם בקרב הארץ!” והן צוחקות על משבתינו, צוחקות בכל זאת בכאב לב, כי על כן הלא אתנו יחד נשאו במשא הכבד אשר הטלנו עלינו, משא הישוב עם כל תלאותיו מאז ועד הנה…

ואנחנו – שמחים! מראש לא על “גרי אריות”⁴⁷² נבנה עתיד עמנו, ולא על לחץ אחינו באשר הם שם נכונה התקוה הלאומית. תחית ארץ־ישראל ניזונית לא מרוב הרעה המוצאת את עמנו, אך דוקא מרוב טובה, מהרחבת הלב ומרחבַת הדעת, להעיר את ערך עצמו ואת ערך לאומו ולשאוף אל תחיתו ואל גאולה שלמה. לא העבר המר והנמהר מגרש אותנו ממקומות מושבותינו, אך אותנו קוראים המרחקים הנהדרים של העתיד, של עתידנו בארצנו, את אשר לא נתנו לעמנו ולא יתנו לנו לעולם כל החוקים של שווי זכויות מצרפת ועד רוסיה. באופקי המרחביה של עתידות ישראל בארץ־ישראל נראים לנו כוכבים כאלה, שעוד לא זרחו לשום אומה ולשון, ובכל הארץ אין שמים אשר תחזינה עיני בני ישראל כוכבי זוהר כמו אלה. וברק הכוכבים האלה אדיר, וכוח המושך אשר להם חודר עד עמקי הנפש, אל מסתרי הלב היהודי, והוא יבעיר שמה את הניצוץ האחרון, את שארית הגחלת הנשארה. אל ירושלים החרבה, אל הארץ השוממה, תחת הממשלה הפראית של ערבים ותורקים, באו בני גולה ורצוצי משפט־אדם וילדי־לחץ; ואל ארץ־ישראל החפשית, עם הסדרים־למופת, ואלהי ישראל יושב בתוכה, אל “הארץ”, – כנחל שוטף ינהרו אליה מקרוב ומרחוק. ואיש לא יהיה מכל בני עמנו, מכל הגוי הגדול, אשר מלוא כל הארץ כבודו, כי לא יבוא לראות את הארץ ולהטות לה שלום אין קץ. ולא עוד אובדים ונדחים, ילדי גולה ועשוקים, יבנו את הארץ, אך גבורים וחזקים, כל בחור וטוב בבני עמנו יקומו ויעלו לבנותה ולחדש את ימיה. עתידנו בארץ־ישראל הוא עתה בטוח, הוא עומד אחר כתלנו. המלחמה העולמית תביא גאולה עולמית לארצנו. זה חדל להיות סוד־ממלכה, זה יודע גם ג’מל־פחה, הלוחם אתנו בכל שלש שנות המלחמה, לוחם נגד עתידנו ובלי הצלחה, בלי להכריע אותנו אף במעט. גם הגרמנים בעלי ברית התורקים יודעים, כי העתיד בארץ־ישראל לנו הוא, ומוכרחים להשלים עם הרעיון הזה באונס או ברצון. עתידנו, עתיד עמנו בארצנו, הוא לנגד עינינו. ואז – – – אבל אין בידי אף שמץ מן הצבעים הנהדרים, אשר היו בידי ישעיהו השני. וגם עתה, – אנו שוחקים על המתגרים בנו באמת או בלב דואג… עתידנו לפנינו, – ומי ישוה לנו?!…

אל ארץ־ישראל החדשה, שטופה כולה בזהרי אור הקולטורה העולמית והחופש במובנו היותר טוב והיותר צודק, – לא יבואו עוד, כמו שהיה עד כה, רק הזקנים והחלשים בכל המובנים, חשודי שחפת, חלשי הלב וחולי כליות, או אשר מעדו רגליהם בדרכי החיים ויאבדו דרך, או הוזים־חוזים וחולמים בהקיץ, אשר באו לנסות את מזלם עלי ארץ חדשה ובתנאים חדשים מאפס מקום להם בארץ הישנה ובתנאים הישנים. לא, שימו נא על הארץ ממשלה טובה ומסודרה, תנו נא לה את כל הטוב והיופי והעושר אשר תוכל לקבל ארץ השוכנת לחוף ימים והמחברת את אסיה ואת אפריקה, ואז ענקים מישראל יבואו אליה, ויעטו אל כל טובה לבנותה ולהפרותה, ובכל קצוי תבל וירכתי ארץ לא ימצאו בתי־ספר עברים כאלה אשר יפתחו בארץ־ישראל החדשה והמחודשה, וכל גאון בישראל יבוא לשפוך את רוחו מעל הקתדראות בציון על פני כל תפוצות עמו באשר הם שם, וצעירינו הטובים אשר לא הִשָה ד' אותם כשרון,⁴⁷³ ינהרו אל בתי התחכמוני⁴⁷⁴ במרומי יהודה ועל הרי הגליל. וכאשר יוסדו סדרים טובים בארץ, ועמל כורמינו ויוגבינו לא היה לריק, ואת פרי יגיענו לא תאכל הממשלה החומסת, והארץ לא תגדל גנבים ושודדים כמו עתה, אז הלא תמצא ידי המשק החקלאי לשלם לפועלים שכר טוב כמו בקליפורניה, ולא נצטרך עוד לחכות עד אשר יבואו מחרפי־נפש מן הצעירים לתת את נפשותיהם קרבן על מזבח־העבודה על אדמתנו.

כך אנו מקוים – כך יהיה!…

עפ" הזמנת המורה א. מ. ליפשיץ בקרתי את בית־הספר “חדר־תורה” או “תחכמוני”,⁴⁷⁵, בית־ספר לא גדול, שלפני שנים אחדות עמד בראשו הד"ר מהרש"ק. רוח אורתודוכסי על הבית הזה, על למודיו ועל תכניתם וגם על סדריו. הכאיבה את לבבי העניות של בית־החנוך הזה בירושלים. קרוב לודאי, שמן הבית הזה עוד יצאו תלמידים אשר ידעו דף גמרא, מה שאי־אפשר לאמור בנוגע לבתי־הספר החדשים שלנו, אבל – קשה להשלים עם העניות המנוולת לפעמים גם את התורה… ולא בנו האשמה!…

בחורף שעבר מצאתי בירושלים את האברך פרוש־גליקמן, שאסף וקבץ את כל המקומות מהספרות התלמודית הנוגעים אל הצמחים בארץ־ישראל. בזמנו מסרתי את הדבר לאגרונום ווילקנסקי, והוא גם הזמין אצל האברך הזה איזו עבודה ספרותית.⁴⁷⁶ עתה הציג לפני מר א. מ. ליפשיץ צעיר אחד כבן שלשים ומעלה, שמו ישראל זאב הלוי הורוויץ, שחבר בכתב מלון גיאוגרפי.⁴⁷⁷ זהו אדם מענין מאד, אשר רק בירושלים אפשר למצוא טפוסים כמו אלה. הוא מלמד אצל הספרדים, מלמד בחדר מן הטפוס הישן, במקום שעובד מן הבוקר עד הערב. הורוויץ זה עוסק בעבודתו המדעית זה כעשר שנים. הוא החל לאסוף את שמות המקומות שבארץ־ישראל מן הספרות התלמודית, וכבר נתחבבה עליו עבודתו זאת, עד כי למד את השפות: גרמנית, צרפתית, אנגלית וערבית אך ורק למען יוכל לקרוא את הספרים הגיאוגרפיים, הנושאים ונותנים במקצע שבחר לו. עתה כבר נתרחבה עבודתו גם באורך גם בעומק. המלון כולל את הגיאוגרפיה של ארץ־ישראל, סוריה וחצי האי־סיני, והוא כבר מציין ידיעות גם מספרות הנכריות. הוא הביא לביתי חלק מן החומר הנמצא בידו, למען אוכל לקבל מושג כל שהוא על אודות העבודה הכבירה הזאת. עד אות יוסף, דה"י אצלו מוכן לדפוס, ומיתר הערכים עד גמירת העבודה, – החומר (הכרטיסים) מוכן, אך עוד לא מסודר לדפוס. הוא רכש לו את הטכניקה היותר חדישה בשביל עבודות כאלה, והוא ביחד עם בנו,⁴⁷⁸ צעיר כבן ט"ו שנה העוזר על ידו, נתונים כולם אל העבודה. מובן שצריך היה לתת לאדם הזה את היכולת להקדיש את עצמו כולו לעבודתו במשך שנה או שנתים למען יגמור אותה.⁴⁷⁹ ואני דברתי עם הד"ר טהון, והעירותי את אזנו על הנחיצות הזאת, וגם הבטיח לעשות איזה דבר לטובת הענין הזה.

כ"ה תמוז. [15.7.]    🔗

שלשום נחליתי. אכלנו צהרים אצל הפרופ' שץ, סרנו לבקר את החכם לונץ, בביתי קבלתי עוד פני אנשים אחדים, – והנה הקדחת תקפתני, ועד היום כמעט לא ירדתי מעל מטתי. לפנות ערב היום הלכתי בעגלה לראות את המגרש “תלפיות”, המגרש הגדול אשר קנה הד"ר רופין זה שנים אחדות על דרך בית־לחם וקרב לתחנת מסלת הברזל. ואשר אמר הד"ר רופין לבנות שם שכונה מודרנית, להיות בירושלים כמו תל־אביב ביפו.⁴⁸⁰ אני חפצתי לראות ולהתבונן אל המגרש הזה, כי אם יגזור ד' בחיים, והמלחמה תגמר, ואנו נשוב לבנות את הארץ, אזי אדיר חפצי לבנות מכון לספרות העברית בירושלים, זבול־עולמים לספרותנו. לפי התכנית השמורה אצלי, עלינו לגשת אל המלאכה ולהכין בירושלים בית־דפוס לאומי מודרני, עם כל המכונות, המכשירות את כל עבודת דפוס וכריכת ספרים והוצאתם. בראשונה ניסד ירחון גדול, והירחון הזה יהיה הגרעין הראשון, אשר ממנו יצמח המוסד הספרותי הלאומי, שעליו אני חולם ואליו אני נושא את נפשי.

כ"ו תמוז [16.7]    🔗

הד"ר טהון הזמין אמש אל ביתו את ראשי המורים והמשכילים של החברה העליונה בירושלים לכבודי. מבלי משים יצאו הדברים כעין בנקט. בעל הבית פתח את הנשף בהודעה, שהנאספים החליטו לכבד אותי בירושלים, שאני תמיד הקטיגור שלה. היו נאומים ונאומים עד אחר חצות –

כ"ח תמוז, בן־שמן. [18.7]    🔗

יחד אתנו הלך מירושלים גם הד"ר טהון. הלכנו דרך חולדה,⁴⁸¹ במקום אשר חכה לד"ר טהון האגרונום מר יצחק ווילקנסקי, מנהל לשכת־העבודה שעל יד המשרד הא"י.⁴⁸² בחולדה עשה הד"ר טהון אך שעות מספר: עליו היה לסדר את הדבר עם קבוצת הפועלים התמידיים העובדת שם.⁴⁸³ יבול השדה מביא בשנים אלה, לרגלי היוקר על כל תבואות השדה, הכנסה טובה, בעת אשר ענין הנטיעות מביא הפסד והפסד.⁴⁸⁴ ולכן דורשת קבוצת הפועלים לעשות פדות בין שני החלקים האלה של המשק בחולדה, אחרי שעבודת השדה היא עבודה הצריכה לגופה, בעת אשר הנטיעות של “יער הרצל” הן יותר ענין לפרופוגנדה, וההפסדים אצלם צריכים לעלות לחשבון התעמולה, ולא לחשבונו של המשק החקלאי. פה, בבן־שמן, עשינו שני לילות ויום אחד. נפלו דברים בין שני גדולי “הפועל הצעיר”, מנהל המשק בחוה והאגרונום של המשרד,⁴⁸⁵ ועל הד"ר טהון היה לפשר ביניהם. – גם פה, כמו ביער־הרצל אשר בחולדה, אין סכנה להתהלך בעבי היער בלי כל פחד מפני אריות ונמרים. “לא דובים ולא יער”, ואך איזו נטיעות עלובות, עצים בודדים, חורשות צנומות ושדופות, כיאות לתיש הקהל… זה כעשר שנים לרעיון “יער הרצל”, ויער עוד איננו. אמנם בשביל מטעי זיתים עשר שנים אינן זמן מרובה, אבל בכל זאת… במשך הזמן הזה גדול אצל בני המושבות אחרות יערי אקליפטוס, גני שקדים, עושי פרי, והנטיעות עלו שלא בערך יותר בזול מאשר להנהלת יער־הרצל. למטע יערות בארץ־ישראל נחוצים לא אגרונומים־סופרים, שבעבודתם החקלאית אתה מכיר בכשרונותיהם בספרות, ובמאמריהם בעתונים אנו רואים את ידיעותיהם הרחבות בתורת עבודת האדמה (בבקשה, שלא יחשדוני באירוניה).⁴⁸⁶ נחוצים נוטעים, פועלים היודעים את עניני הנטיעות לתורה ולמעשה, העיקר למעשה. בני עין־גנים ורבים מן האכרים בפתח־תקוה וברחובות נטעו את האקליפטוסים ואת השקדים שלהם אחרי נטיעות יער־הרצל, ויערותיהם וגניהם כבר גדלו ומביאים פרי. נחוצה עבודה מעשית, נחוצה גם אמונה בעבודה, נחוצה גם אהבה…⁴⁸⁷

והאהבה מחוללת נפלאות. הנה התנדבו הפועלים בבן־שמן לנטוע חורשה לזכרו של הסופר פרץ סמולנסקין, והחורשה הזאת עלתה יפה עד מאד. היא מתנוססת במורד הגבעה, שהחוה בבן־שמן עומדת עליה, ועציה גדולים ועבותים, ופארותיהם שלוחים למרחוק למרבה הצל ולתפארת החוה, והחורשה הזאת היא יחידה בגודל עציה, המזכירה לנו כי רגלינו עומדות ביער־הרצל. בחפץ לב בקשתי את הצלם, אשר מצאתי אתמול במקרה עובר דרך בן־שמן, לעשות את צלמי תחת צל החורשה, הנושאת עליה את שם הסופר, שהיה בחייו חמודות לי, ואשר את זכרו לא אשכח לעולם; וגם, כפי שצריך לשער, הפועלים זכורים אותו בזכרון טוב, ואת מלאכתם לזכרו עשו מאהבה…

פה, בבן־שמן, התאחזו משפחות אחדות מגולי יפו, מאלה הקרובים אל המשרד. הם התישבו בבתי “בצלאל” אשר בבן־שמן, אלה הבתים שנבנו בזמנם עפ"י הצעת הפרופ' שץ להושיב שם פועלים תימנים, שלמדו והתמחו בעבודתם במלאכות “בצלאל”.⁴⁸⁸ בחצר החוה, באחד החדרים שם, מצא לו משכן הזקן ווילקנסקי,⁴⁸⁹ אביהם של שני הסופרים מאיר ויצחק ווילקנסקי, זהו זקן מופלג, שהיה בליטה או בזאמוט רב לעירתו, ועתה בא לעת זקנתו לחיות את ימיו האחרונים על יד בניו בארץ־ישראל. הוא התאונן לפני מרה, שאין הוא מוצא בחוה עברית זו תפלה בצבור, וכאשר נסיתי להניח את דעתו בענין זה, שפך לפני את כל מרי לבבו למראה חלול השבת בחוה העברית הזאת: “הפועלים רוכבים בסוסים ונוסעים בעגלות, וכל זה בארץ הקדושה ובחוה השייכת לעם העברי!”.. והזקן הנכבד הניע בראשו, וגם בפי לא היו מלים לאמר לו. הן הסוסים,אשר באו מבן־שמן ירושלימה לקחת את הד"ר טהון ואותנו, גם כן יצאו מאורוות החוה ביום השבת שעבר… לא חלים ולא מרגישים הצעירים הטובים האלה, כי כל הערכין של הישוב הכי חדש, גם החגיגות הפומביות ומרוץ הסוסים ברחובות, גם נשפי־השנה של הסתדרויות שונות, גם ערבי המסכות של “בצלאל”, וגם כל השירים והרקודים של צעירי הגליל, – כל אלה לא ימלאו לעולם את מקום השבת, אשר נתן ד' לישראל עמו; והשומר על נצחיות לאומו ועל קניניו מעולם, לשמור מאד על השבת ולא לחללהו…

לפני זמן־מה נשרף בית־החרושת של החברה “עתיד” פה.⁴⁹⁰ החברה הזאת לא ראתה מעולם ברכה בבתי־החרושת שלה הן פה והן בחיפה. בחיפה יכולה החברה “עתיד” להתנחם בזה, שממנה פנה וממנה יתד לכל הישוב העברי החדש בעיר החוף הזאת, ואך בעזרת אנשי החברה מתחרה היסוד העברי בחיפה עם הגרמנים אשר תקעו להם יתד פה וכל טוב העיר והסביבה בידם. גם החברה “עתיד” בעצמה, גם חוכריה השונים לא ראו ברכה בעבודתם. אך בשנה האחרונה נהיו החוכרים של בתי־החרושת לקבלנים, המספיקים שמן למשיחה למסלת־הברזל, והעבודה מביאה פרי לעוסקיה. אך פה, בביהח"ר בבית־עריף,⁴⁹¹ אשר אצל בן־שמן, פרצה תבערה, ועתה שבים ובונים את בית־החרושת למעשה־שמן, ולא יכרת עוד ניר לחברת “עתיד” ביהודה.

פתח־תקוה

בדרך סרנו לווילהלמה, המושבה הגרמנית, לראות את פני הקונסול שַבינגר, מיודענו הטוב, שהתישב פה אחרי הגירוש מיפו. נדברנו על דבר השלום, לרגלי הטלגרמות האחרונות, המודיעות כי בברלין יושבת עתה מועצת־הכתר (קרָאנרַאט)⁴⁹² וגם שרי הצבא נקראו אל המועצה. מי יודע, אולי באמת יבוא השלום, והקנצלר החדש יהיה מלאכו? או אולי תבוא מהפכה־בשלום בממלכת גרמניה, והקיסר יניח את מקומו? מי יודע?… נדברנו על אודות כל אלה, הענינים היחידים שלב כל אחד מלא מהם. אבל – אנו יושבים ומשוחחים, וקול התותחים אינו חדל לחדור לאזנינו…⁴⁹³

על שלחן הקונסול ראיתי גליון של העתון השבועי “מגדל ירושלים” (Jerus. Worte)⁴⁹⁴ שיסדו “בני ההיכל”, הטמפלירים הגרמנים, בבואם להאחז בארץ־ישראל. הגליון הוא ההולך ויוצא גם בשנה זו, שנת השבעים ושלש להוצאתו! קנאתי קנאה גדולה בהם ובמעשיהם המתוקנים. מחברת “בני ההיכל” נשארו אך מתי מספר, איזו זקנים שכבר עוברים ובטלים מן העולם, – והעתון אשר יסדו הולך וממשיך את תקות הרעיון העיקרי, שהונח ביסוד האגודה של בני ווירטמברג.⁴⁹⁵ ואנחנו – אך כמקולקלים יודעים לעשות, ולא כמתוקנים שבהם!…

היתה היום ישיבת חברי ועד המפקח של הגימנסיה היפואית הנמצאים פה, בהשתתפות הד"ר טהון וחבר “ועד החנוך” מר בצלאל יפה. מר א. ברלין בא לתכלית זו מראשון־לציון. מר ברלין דרש למלא אחרי ההחלטה שנתקבלה עוד בשנה שעברה, כי הגימנסיה היפואית תכנס אל תחת כנפי “ועד החנוך”, המכלכל כמעט את כל מוסדות החנוך שלנו בארצנו, עם תקציבה והכנסותיה. החליטו להעביר את שארית הגימנסיה משפיה, במקום שאין דירות לימות הגשמים לא בשביל מעון לתלמידים ולא בשביל המחלקות, וללכת לחיפה, במקום שאפשר יהיה להתחבר עם בית־הספר שם הנקרא “ריאלי”, אם יהיו עכובים מצד הממשלה לפתוח שם את הגימנסיה. לפי חשבוננו יתאספו לחיפה כמאה איש מתלמידי הגימנסיה, ובידנו יהיה להכניס את הילדים עד המחלקה הששית ולא עד בכלל אל המחלקות המתאימות של בית־הספר הריאלי שם, ואת המחלקות העליונות, הששית, השביעית והשמינית לפתוח לחוד. מן ההנהלה נבחר באחד לפקח על הענינים השייכים לגימנסיה, וגם מהועד המפקח יבוא אחד אל ההנהלה כמו שהיתה ביפו, והמנהל של בית־הספר הריאלי⁴⁹⁶ יהיה שלישי בהנהלה. בחירות למנהל קבענו בחודש אלול בזכרון־יעקב, ובבחירות ישתתפו כל המורים וכל חברי ועד המפקח באשר הם שם, או בנוכחותם או ע"י פתקאות סגורות. אני הייתי עוד חולה קצת מירושלים, ואת הפרוטוקול סדר חבר הועד, הסופר ש. בן־ציון.

ר"ח מנ"א. [20.7]    🔗

אצל הסתדרות “הפועל הצעיר” ישנה עתה דאגה מצוינה במינה. העורך האחראי של העתון “הפועל הצעיר” נידון למאסר בגלל שיטת העתון הזה לשתי שנים. עתה הולך ונגמר זמן האסרו, ועוד מעט יצא העורך (כשדן שמו) לחפשי. אבל בצאתו מפח בית־האסורים, הוא נכון ליפול בפחת של עבודת־הצבא! בבית־האסורים בירושלים הסתדר באיזה אופן שהוא, אבל בעבדו בצבא מי יודע את אשר ימצאנו, – ונכונים האנשים למצוא עוד איזה פרוצס נגד העתון, למען יאריכו ימי שבתו ולא יצטרך ללכת אל הצבא התורקי…

ואצל ההסתדרות “פועלי ציון” הלולא וחינגא הלילה. נתקבלה ידיעה מהאג, שהאינטרנציונל, ההסתדרות העולמית של הסוציאליסטים, קבלה את “פועלי ציון” לתוך האגודה. ומר בלומנפלד, מורשה “פועלי ציון” פה, ערך נשף של שמחה לכבוד המאורע הזה.⁴⁹⁷

קראתי את הרפורטים־מכתבים של האגרונום ווילקנסקי, מנהל “לשכת העבודה” שעל יד המשרד הא"י. המנהל בקר את המשקים והחוות בגליל התחתון, ומקום מושבו התמידי הוא ביהודה, בבן־שמן.⁴⁹⁸ הקבוצה במרחביה, מיסודה של פרנץ אופנהימר,⁴⁹⁹ הפסידה בשנה זו על הקורס, הפרש־מטבע, מזה שעליה היה להוציא בזהב בעת הקבלה מקופת המשרד את צרכיה בנייר – הפסידה חמשים־אלף פרנק. הממשלה לקחה אצלה הרבה מאד, יען כי המושבה יושבת קרובה לנצרת, וכמעט על יד הכביש ההולך לתחנה עפולה. הממשלה לקחה במשך כל השנה את החלב וגם את יבול השדות, והעסיקה את בהמות העבודה⁵⁰⁰ ואת האנשים, ומובן שהיתה משלמת מקחים קטנים ובכסף־נייר. דגניה, להיפך, הרויחה השנה כארבעים אלף פרנק, השדות נתנו יבול טוב, והקבוצה העובדת שם מכרה את תבואותיה לשוק, במקום שמשלמים טבין ותקילין, זהב ממש. גם בן־שמן מכניס בשנה זו, בעיקר מן החלב שהיה מוכר ליפו, ולא יצטרך, כפי שאפשר לקוות, לשום תקציב של תמיכה.

נקראו בימים האלה החנונים היושבים פה, אלה שיש להם חנויות ביפו, ואשר סגרו אותן אחרי הגירוש, כי ישובו ויבואו ליפו. בראשונה יצאה השמועה, כי מעל בעלי החנויות הסירו את גזירת הגירוש וכי כבר התירו להם לשוב העירה; אולם אחר כך הוברר, שהממשלה קוראת לחנונים לבוא ליפו לפתוח את חנויותיהם, למען תוכל לקחת משם את הסחורה הנמצאת לצרכיה. ואמנם את החנויות של אלה שאינם בפתח־תקוה או שלא מהרו לבוא, פתחה הממשלה בעצמה בלי נוכחות בעלים ותוציא משם סחורות שונות ותקח לה.

ג' מנחם־אב. [22.7]    🔗

חיפה. היום שבנו הביתה, אחרי שעשינו במסענו יותר מחודש ימים. ואם כי השתדלנו לקמץ בהוצאות הנסיעה, וכל הזמן התאכסנתי אצל רעים וידידים, ואף פרוטה לא הוצאתי במלונים, בכל זאת עלו סכומי ההוצאות של הנסיעה למעלה ראש, עד כי בסכומים האלה יכולתי אני ואשתי ללכת מארץ־ישראל לאירופה, ולשוב ולנסוע הלוך ושוב במחלקה הראשונה באניה. כל זה הוא לרגלי המחיר הנמוך של הלירה התורקית, שמחירה הוא עתה למטה מעשרה בישליקים, היינו ערך 22% ממחירה הנומינלי.

עברתי דרך עתליט.⁵⁰¹ המושבה הקטנה הזאת ממש התרוששה השתא לרגלי הוצאות המושבה ובשביל מס העשור. שמונה מאות פרנק היה כל אכר צריך לשלם בשנה זו רק הוצאות המושבה, – קבלת אורחים והבקשישים השונים שהוציאו, ואת העשור העריכו פקידי הממשלה במדה כזו, שאחדים מן האכרים היו צריכים לתת את כל מה שהיה בגרנם, ועוד לקנות מן השוק. כי מלבד העשור היה על האכרים לתת לממשלה עוד 25 אחוזים נוסף, במחיר אשר קצבה ומשלמת, מובן, בנייר, ובעיני ראיתי כבר עתה, בעת האסיף, האכרים אוכלים לחם־שעורים, כי את כל החטה וגם את הדורה לקחה הממשלה, בלי השאיר אף זרע. המושבה היא קטנה, אנשים תקיפים אין בתוכה, והיא יושבת על הדרך וקרובה לחיפה, – ומוצצים את דמה טפה טפה… המגן האחד אשר למושבה הוא היק"א, שהמושבה נמצאת תחת חסותה, אבל הן גם על פקידי יק"א להצניע עתה לכת, כי הלא יק"א היא חברה אנגלית, שישותה עתה בארץ אסורה. ואף גם זאת: שמועה עוברת, שהממשלה אשרה, או אומרת לאשר את מושבות הברון לנכסי הממלכה (ג’פטליק) הנמצאים בחכירה־עולמית אצל האכרים. באופן זה היא יכולה לחייב את האכרים לשלם, במקום מס העשור, חמשים אחוזים מן הגורן.

ד' מנחם־אב. [23.7]    🔗

מן הגליל התחתון באו ידיעות, שהבידואים אשר מעבר לירדן מזרחה פושטים על הכפרים והמושבות ושוסים את הגרנות. ישנם מן השבטים הבאים בטענות ותביעות, שבימים קדומים היו תושבי המקומות האלה משלמים להם מס, ולכן הם דורשים את “המגיע” להם מאת האכרים, אשר רכשו את האדמה הזאת; ויש אשר יבואו כשודדים, שהרעב הציק להם, ולוקחים מכל אשר ימצאו, גם מן החנויות אשר במושבה, בלי כל זכויות ישנות. והבידואים הם עם קשה־מצח, כולם חמושים, ומי הקשה אליהם וישלם?… יד הממשלה לא על נקלה תשיגם, אותם ואת סוסיהם קלי המרוץ, וכפי הנראה ממעשי ג’מל־פחה בחורן ובהרי הדרוזים, אין גם הממשלה רוצה להרגיז מאד את הבידואים ולרדוף אותם. הן תמיד ישנם יחסים או קורבת משפחה בין השבטים השונים של הבידואים, ורבים־רבים מהם הלא נלחמים עתה בתורקים תחת דגלי השֶריף החדש במֶיכָה בעל ברית האנגלים.⁵⁰² – וכבר נהרג שומר אחד מן הצעירים שלנו,⁵⁰³ וגדול הפחד מן הימים הבאים אשר יביאו בלבולים שונים בארץ…

וגם ביהודה, ברחובות, נהרג אחד השומרים⁵⁰⁴ וארבעה נפצעו.⁵⁰⁵ גנבים ערבים פשטו בכרמים ובגני השקדים, והשומרים פתחו אש למולם להפחידם ולהבריחם מעל הכרמים. ואולם עתה, משרבו הבורחים מפלוגות הצבא, נמצא בידי הערבים נשק טוב למכביר, והגנבים ענו ביריות למול היהודים השומרים וישיגום. מלפנים, בהיות אגודת “השומר” מסודרה ועל משמרתה, היו גם חבריה חמושים במוזֶרים⁵⁰⁶ ובמַרטינים⁵⁰⁷ טובים, והיו יכולים לתת את חתיתם על הגנבים; מלבד זה היו חברי “השומר” מלומדי שמירה ומלחמה עם הגנבים הערבים. לא כן עתה, שהסתדרות “השומר” נרדפת מאת הממשלה והיא כמעט נפרדה וכל נשקה הטוב לוקח ממנה, וחבריה הם מן התלמידים הרעבים, הנעים ונדים בארץ, עפ"י הרוב צעירי ימים מאד שעוד לא נתבגרו.⁵⁰⁸ סכנה בדבר להעמיד כאלה לשומרים, סכנה לא בשביל הרכוש הנשמר, אך לשלום השומרים הצעירים, ולא מחכמה יחרפו את נפשם למות.⁵⁰⁹

ז' מנחם־אב. [26.7]    🔗

אגודת־הנשים היתה הקבוצה הראשונה, שהשתמשה ברשיונו של ג’מל פחה לתת לגולי יפו לבוא ולהאחז בחיפה. סניף ועד־ההגירה השתדל ומצא דירות פחות או יותר מתאימות, לאחת־עשרה המשפחות של הנשים אשר באו, אשר יצאו סוף־סוף מן האהלים והסוכות שהתגוררו חדשים רצופים במושבה יבנאל, וסבלו נוראות תחת קוי השמש הלוהטים בגליל התחתון. אחרי הקבוצה ההיא החלו לזרום אל חיפה בני המון הגולים, ביחוד התימנים והספרדים העניים, המתכלכלים מאת ועד ההגירה. בימים הראשונים לבואם הם יושבים במחסנים של בית־מסחרנו, הריקים עתה מסחורה שהחרימה הממשלה במשך זמן המלחמה, ולאט לאט מעבירים אותם העירה אל הדירות שועד ההגירה שוכר בשבילם. בא גם הד"ר שֶרמן, הרופא הקבוע בשביל המהגרים,⁵¹⁰ הוא ועוזרו התישבו פה. בא גם מזכיר מיוחד מטעם הועד המרכזי לעניני ההגירה, לפקח על צרכי המהגרים ולהכין את התנאים לקבוצות אחרות אשר תבאנה מטבריה.

הרופא מר שרמן הגיד לי היום, כי בין 250 מהגרים, שעברו לפניו היום, נמצאו חמשים וששה חולים.⁵¹¹

מאת דוד בני בא לי מכתב, ששמח אותי מאד. המכתב הוא ממוגלה, עיר קרובה אל הים האגאי, באנטוליה. המכתב כתוב עברית. הוא שמח ושבע רצון ממצבו בצבא התורקי, ואחרי חדשים רבים, אחרי שנה שלמה של צרות ויסורים, תפס לו סוף־סוף מקום בלגיון שהוא עובד בו, והכירו את ערכו ואת מסירותו, וראש הפרקה כתב עליו לוזרת המלחמה, כי הוא “בעל מרץ בעבודה, אהוב ומכובד מאת החילים והמפקדים, מוכשר במלוא המובן להיות פקיד צבא, ממלא באופן מצוין את תפקידו, ישר ומנומס בהנהגתו, ונחשב בין המפקדים הכי טובים באלי”. ובאמת שמו עליו משרות נכבדות וחשובות, וגם ממלא מקומו של קומנדנט מרכזי. הוא אמנם עובד הרבה מאד, מהבוקר עד אחרי חצות הלילה; אבל הוא צעיר, בריא ברוך־השם, והוא ישא ויסבול את העבודה, ואני מקוה כי שוב ישוב אלינו בריא, כמו שהלך מביתנו. כל המכתב הוא חמודות, כי ממנו נשקפה הנפש היפה של בני מחמדי זה, אהבתו לבית הוריו, לארצו ולעמו, מסירותו למסורות המשפחה, אשר כל השפעה זרה של החברה הנכריה לא תזיק לו. ברוך ד' על כל חסדו עם ילדַי בנכר, ואת חסדו זה בל יסיר מהם עד עולם.

יוד מנ"א [29.7]    🔗

צום החמשי היום (נדחה ליום ראשון),⁵¹² ואני גם לא אוכל ללכת לבית התפלה. אמש הייתי, והיום הנני חלש מן הבוקר. אם הזקנה הולכת, או המאורעות מכריעים, או החום אוכל את בשרי, – בודאי כל אלה יחד, ואני הולך ומזדקן… העצלות תוקפת, ואין חפץ גם בכתיבה. בקיץ שעבר עוד כתבתי: רשמתי את פרקי זכרונותי, למדתי את שירי ביאליק, הרביתי לקרוא, – והקיץ הזה אני אך נגש אל השלחן, תעבור שעה קלה בכתיבה או בקריאה, ואני כבר עיף וראשי כבד עלי.

י"א מנ"א. [30.7]    🔗

מירושלים קבלתי שאלה טלגרפית תכופה מאת בתי:⁵¹³ לאן ומתי אנו הולכים? כפי הנראה חזקו שמה השמועות ע"ד גירוש חדש גם מחיפה, ובתי שואלת אותנו מה אתנו. השמועות גברו מאד, כי שלמו שם גם בעד טלגרמה–תשובה, כלומר: שם חושבים כי אנחנו כבר עזבנו את העיר, ובמקומנו יהיה על איש אחר לענות.

י"ד מנ"א. [2.8]    🔗

בא מראש־פנה הד"ר נ. טורוב לנסוע לפתח־תקוה להשתתף שם בישיבת “ועד החנוך”. הד"ר טורוב מוכרח להסתתר מפני פחד עבודת־הצבא. בשעתו עוררו לפני ג’מל פחה השתדלות לשחרר מעבודת־הצבא, לכל הפחות, את מנהלי בתי־הספר, את הד"רים מטמן וטורוב, וכדרכו – נתן תיכף פקודה טלגרפית לפקיד הרמת־הצבא ביפו – לקחת לצבא את שניהם. אך בינתים נהיה הגירוש מיפו, והודות לסדרי הממלכה שלנו הנפלאים נתבטלו כל הגזרות והפקודות, וכל הטעונים לקיחה לצבא הלכו להם באשר הלכו עם זרם הגולים, אשר שטף אותם ולא נודע מקומם איהו. וכך היה גם עם שני המנהלים האלה. – אפשר מאד, שבכל זאת יעלה בידי הד"ר טורוב לסדר את מצבו, ויוכל ללכת ירושלימה להיות שמה המפקח הראשי על כל בתי הספר שלנו. ואם הדבר הזה לא יצא, אזי בדעתו להקדיש את עצמו לעבודה ספרותית אחת במקצוע הפדגוגי.

גם המורה והמתרגם הידוע רבי מרדכי קרישבסקי, בא עם זרם המהגרים מן הגליל התחתון להתישב בחיפה. כבר לא־צעיר האיש, והרבה־הרבה עמל השקיע בעבודת־ההוראה במשך עשרות בשנים,⁵¹⁴ עבודה המפרכת את הגוף והלוקחת את הכחות האחרונים של האדם, ואפריון נמטיה⁵¹⁵ ל"ועד החנוך", שהחליט בקיץ הזה לפטר את המורה הזה מעבודת הוראה, ואת משכורתו ישלמו לו במחיר עבודה ספרותית אשר ישימו עליו.⁵¹⁶ מר קרישבסקי יודע את השפה העברית באופן מצוין, סגנונו טהור ומדויק, וכל תרגום אשר יעבור תחת ידו יהיה מתוקן. הוא יודע שפות אירופיות, מבין בספרות, ועבודה ספרותית של איש כזה תהיה תמיד מועילה ופוריה.

ט"ז מנ"א. [4.8]    🔗

מבית־הספר “הריאלי” פה הוציאו ארבעה תלמידים. המנהל כבר משתמש בזכות של כל בית־ספר להוציא תלמידים בקלות־לב יתרה. מר עוזורקובסקי הוא סדרן טוב ועטרת מנהל של בית־ספר רגיל שבחיפה, בית־ספר עירוני (הן בית ספר בינוני, ריאלי, איננו עוד) הולמתו בכלל, אבל הוא מדגיש יותר מדי, שהוא הוא המנהל ולא אחר. במלחמה נגד התלמידים הוא לוקח לו לבעלי בריתו את המורים, ואם חפץ הוא להרחיק מורים אזי הוא נשען על הועד המפקח, בעת אשר לפי דרכי היושר צריך להיות ממש ההפך, למען יהיו מגנים על הצד החלש, הנרדף. זאת היא – לפי דעתי – אך פוליטיקה, וסופה של פוליטיקה כזה – פעם עזרה מצד זה, ופעם עזרה מצד אחר – התנגדות תדירית ואי־רצון משני בעלי הברית יחד. וחבל.

י"ח מנ"א. [6.8]    🔗

והלירה יורדת ויורדת… לפני החודש ראמאדאן הכריחו את הסוחרים בדמשק להעלות את מחיר הלירה, והם הבטיחו שתיכף אחרי כלות חודש הצום הזה תעלה הלירה מעלה מעלה. עתה כבר עבר החודש, והלירה נופלת ונופלת. בימים אלה עשה פה הוואלי מבירות, והסוחרים חשבו שהוא יעשה דבר מה בענין הלירה, והנה לא עשה דבר. אדרבא, הוא הבטיח לשלם בזהב לבעלי הבהמות, שהממשלה לקחה, ואומרים שהבטיח גם לפקידי הממשלה לשלם את משכורתם במטבעות זהב, אם הדברים נכונים, אזי במעשה־רב זה הוכיח הוואלי, שבאמת יש הבדל בין זהב ובין נייר גם בעיני הממשלה עצמה, וכי אין כבר אמצעים להעלות את מחיר הלירה לערכה הנומינלי. השוק הבין תיכף את המצב, וכך הותרה הרצועה, ומחיר הלירה היא כבר פחות מתשעה בישליקים.

כ' מנ"א. [8.8]    🔗

עתה עוד ישנה מעט תבואה בגורן, אבל הן יבול השנה לא עלה יפה, ועוד חודש או חדשים יעבור והגרעון יגלה ויראה. יודעת זאת גם הממשלה, ולכן, מלבד העשור ועשרים וחמשה אחוזים נוספות על העשור, היא מחפשת דרכים לקחת מאת התושבים את מותר התבואה, ולשמור במחסנים שלה לצרכי הצבא, אשר אין יודע כמה גדולים יהיו הצרכים האלה בו כן אין כל ספק, שבראשית החורף יעלה המחיר עליה הגונה. את זה ראו עסקני הצבור פה, והמוסדות השונים התאגדו יחד ויכוננו סינדיקט למקנה תבואה במדה מספיקה לחברי המוסדות האלה. נכנסו אל הסינדיקט: ועד העיר הכללי, ועד ההגירה, חנות משותפת של מספר צרכנים, קלוב הפועלים,⁵¹⁷ ביה"ס הריאלי. מיסדי הסינדיקט פנו אלי לערוך להם את תקנת “ועדת החטה”, כמו שקראו לסינדיקט, ולהשתדל עד כמה שאפשר להשפיע על האפ"ק לתמוך בידם בסכום מספיק בתורת הלואה.

כ"ב מנחם־אב. [10.8]    🔗

אלה הלועגים לנו תמיד, “על חלומותינו ועל דברינו”, בנוגע לעתידותינו בארץ, כשאנו מראים להם על היכולת הפוליטית לפתרון חלומנו הגדול ולהתגשמותו הקרובה במהרה בימינו, הרי הם מוסיפים להלעיב בנו ואומרים: “מה אתם אמֵלָלים חולמים לעשות מלוכה בארץ, – ואתם הלא המעט מתושבי הארץ, מספרכם בארץ קטן ודל, ואולי רק החלק העשירי מבין יתר תושביה!”⁵¹⁸

אמנם כן, מספר היהודים בארץ היהודים הוא רק החלק העשירי מכל תושביה, ואוי ואבוי לנו, אם האמיגרציה הגדולה כמיליון וחצי יהודים, לא הביאה לחופי ארץ־ישראל לכל הפחות עשרה אחוזים מכל ההמון הגדול הזה. לו היינו עתה פה מאתים אלף נפש, כי אז לא היו המלעיבים עתה בנו גם פוצים פה לדבר. אך באמת עוד גם היום אין אנחנו בכל זאת בארץ “כמות מבוטלת”, ולתקותנו יש על מה שתסמוך. גם היום אנחנו פה בארץ החלק היותר קולטורי, וחלק אחר אין בארץ אשר יוכל להתחרות בנו במובן התרבותי. רוב מנין ורוב בנין של תושבי הארץ הם הפלחים והבידואים, ואתה כאלה הם פראים, שהקולטורה העולמית עוד לא הגיעה אליהם. כל דאגותיהם של אלו במשך דורות רבים, – איך להנצל מכף עריצים ואנשי זרוע, אם בצורת ביקים ושיכים ואפנדים, או בצורת פקידי ממשלה חומסת, המצרית או התורקית. ובמצב כזה אי־אפשר היה לכל קו קולטורה לחדור אל חייהם, והם עתה, ברובם הגדול והמכריע, פראים, שאין להם מושג מצרכי חברה מסודרה וממוסדות ממלכה. וימים רבים יעברו עד אשר ילמדו אלה לחיות חיים שאין בהם שוד, גנבה וגזלה, חיים שיש בהם בושה וכלימה ללכת ערום למחצה ויחף, חיים של קנין ורכוש וגבולים קיימים, חיים שיש בהם צורך בדרכים כבושים ומסלות סלולות, בתי חנוך ובתי־חסד מסודרים, בתי־משפט בלי שוחד וכדומה. האם ביד אלה תמסור מועצת־השלום הבאה לעשות ממשלה בארץ־ישראל?! אולי בידי הערבים, יושבי הערים, שכבר הריחו בקולטורת אירופה, ומן הנוצרים מקרבם גם התחנכו בבתי־הספר של הנזירים השונים, וסגלו לעצמם גם את הדבור הצרפתי, גם את הגהוץ החיצוני של בני אירופה? אבל מלבד אשר זוהמת פראי־אדם עודנה מלאה נפשם, ואם אך תסיר את מחלצותיהם תמצא את הבגדים הצואים ואת הנפש הטמאה, – הנה גדולה השנאה בין הערבים הנוצרים ובין הערבים המושלמים, ואלה יצררו את אלה, ולא חיי שלום נביא אל הארץ, ורק חרב עולם, חרב איש ברעהו. מעט הגרמנים אשר בארץ במושבותיהם האחדות המה אמנם מקולטרים, אבל הם הלא נשארו וישארו לעולם ובאשר הם שם – גרמנים. הם לגרמניה ועיניהם לגרמניה, – ופתגמם בפיהם: “גרמניה על הכל”.⁵¹⁹ ואנחנו, בני ישראל? במשך עשרות שנים אחדות הראינו פה נפלאות. בחרוף נפש, ולמרות מכשולים של ממשלה חומסת ופראית, במעט אנשים של אספסוף וערב רב יוצא ארצות ברוסיה ורומיניה, בחומר אנושי שלא ראה הוא ואבותיו חיי כפר ולא טעם מעודו עבודת שדה וכרם, – בתנאים בלתי מסוגלים לישוב כמו אלה בנינו עשרות כפרים, שבהם יכולים להתפאר גם העמים היותר קולטוריים, עמים היושבים שלוים ושקטים בצל תנאים נוחים ומתאימים. המושבות העבריות בארץ הן יחידות אוטונומיות למופת בסדריהן ובערכים קולטוריים, המוכיחים ומעידים על החנוך הפוליטי הטוב של אחינו. אין במושבות פרץ וצוחה, אין משלנו שודדים וגנבים, ספרי האחוזה מסודרים, והגבולין של הנחלאות אינם מטושטשים. ישנה השגחה מעולה לסניטריה ולהיגינה, רופאים, בתי־חנוך, ובתי מלון, הספקת מים כללית, ודרכים מתוקנים בתוך המושבות. הועדים מנהלים ומכלכלים את כל עניני המושבות, ומובן הדבר, שהעסקנות הצבורית היתה מביאה פרי עוד הרבה יותר פרודוקטיבי, לולא היו לועדים יומם ולילה עסקי הממשלה, המטרידה תמיד את כל כוחותינו הטובים ומוצצת את שארית הלֵחַ מבלי השאיר לפעמים שריד לעבודת־צבור צריכה לגוף. ואותם החזיונות הנהדרים המעידים על הבגרות הצבורית שלנו, אנו רואים גם בשכונותינו בתוך הערים: הן די לזכור את תל־אביב אשר ביפו, איך שכונה בת שבע שנים צמחה וגדלה והתרוממה להיות שלטת בסדריה ובמוסדותיה על כל שכונות העיר היותר עתיקה בארץ. ותל־אביב מעידה עלינו באותות ובמופתים היותר חותכים, כי החלאה והזוהמה במאה־שערים בירושלים וכדומה, אינם מן התנאים המחויבים, אם כי גם מאה־שערים עולה בנקיונו על שכונות הערבים.

ועמנו בארץ־ישראל נתבגר גם במובן ההסתדרות הכללית, המדינית, אם אתם חפצים. צאו וראו את האפ"ק עם רשת מחלקותיו ואת פעולותיו לסדר את הענינים הכספיים של הצבור העברי בא"י; האם האפ"ק איננו משרד הפיננסים של צבורנו?! האם יש בארץ עבודה צבורית, בעיר או במושבה,כגון: הספקת מים, סלילת דרך, הסתדרות של עבודה, בניני צבור, קניות נחלאות, קרדיטים פעוטים, שלא נכנס הבנק שלנו בעובי הקורה של כל העסקים האלה?! והמשרד הארצישראלי, – הן הוא ולא אחר השליט בעניני הצבור בארץ! יד “המשרד” היתה בכל: בגאולת הארץ, בסדורם של עניני הפועלים והסתדרויותיהן השונות, בכל האימנפורציה הגדולה ורבת־הגונים והצדדים, בכל יחסינו אל הממשלה התורקית מצד אחד ואל כל תפוצות הגולה הגדולה מצד השני. ומשפט השלום, שאיש לא העיז לבלי לבוא ולהתיצב לפניו, ואשר גם למושבות רחוקות בארץ היה יוצא לדון ולפשר ולהוציא משפט. והנה ועד החנוך, – מסוד, הפורש מצודה על כל בתי הספר בארץ, ואשר סוף סוף הוא אשר יחוקק תכניות ויפלס נתיבות לכל דבר החנוך הלאומי שלנו בארץ, ואולי גם בגולה… הן כל אלה יחד, מוסדות הצבור אשר הזכרתי, אותותיהם בל ינַכֵּרו, כי דבר לנו עם עַם, אשר שלח שרשים קולטוריים עמוק עמוק בארץ ישראל, ואשר אחת החליט ולא ישנה, כי הארץ שהתאחז בה – ארצו היא. ואת זאת תעיד כל עין פקוחה לראות; את זאת רואים הערבים הנוצרים, החורקים את שניהם עלינו ועל מעשינו בארץ בקצף־אין־אונים; את זאת רואים ומכירים הגרמנים, שקנאתם בוערת כאש בנו על התחרותנו עמהם; את זאת ראה והבין גם ג’מל פחה אך בא לפני שלש שנים להיות המפקד של המחנה הרביעי, והוא גם נלחם נלחם בנו, והוא רודף באף ובחמה גם את הבנק, גם את המשרד, גם את משפט־השלום, גם את בתי הספר, גם את כל יתר הסתדרויותינו. ובגירושו האחרון, באביב, מיפו אמר לקעקע ביצתן של הצבוריות שלנו ולעשות את תל־אביב לשמה ושאיה חלילה.

כן. אנחנו הננו האלימנט היחידי הלא־קטן בכמותו, והכי־גדול באיכותו הקולטורית בארץ. היסוד המחַיה והמהוה במובן הפוליטי, ומבלעדנו אין פה אחד, שמועצת־השלום תוכל למסור לו בשקט ובבטחה את השלטון על הארץ. גם בארץ וביחוד מחוצה לה, רב מספר האנשים משלנו, אשר באהבה וברצון יתנו את שכמם לעבודת הארץ, והמה יבואו וירפאו את הארץ האבלה והשוממה מכל תחלואיה אשר חלו בה ידי בעליה השונים, ביחוד האחרונים, התורקים, המומחים להחריב ולקלקל ולהשחית גם את החלקה היותר טובה, כמו ארץ ישראל. מבלעדי ישראל, אין אחר אשר בידו ימסרו את השלטון על כל חבל פלשתינה, גם מפני טעם אחר. החבל הזה הוא המפסיק בין שתי המדינות הערביות הקרובות זו לזו, בין סוריה ובין מצרים, ואם צרפת תשפוך ממשלה על סוריה והלבנון, ואנגליה מושלת על מצרים, אז גם שתי הממשלות האדירות האלו יחד לא תוכלנה לתת את השלטון על הרצועה שביניהן בידי ערבים, לו גם היו מוכשרים לתפקיד ממלכתי. המדינות האדירות חפצות תמיד להתרחק מן הקטטות, ובפרט אחרי המלחמה העולמית לא יעלה על לב איש להכין מקום לנרגנות פוליטית, למה שקורין אבנטיורות.⁵²⁰ ואנחנו, עם היהודים, אשר לנו יהיו תמיד יחסים קרובים ואינטרסים עולמים בארצות אירופה, לא נהיה לעולם כדור־משחק בידי דיפלומטיה. ואת כל כוחותינו הרוחניים והחמריים נקדיש לתחית הארץ ולרפא את שבריה הרבים, והמטרה הזאת תהיה בעיני כל העם באשר הוא שם היחידה הקדושה. זה יהיה המזבח הגדול, אשר אליו נבוא להשחוות ועליו נקריב את כל עולותינו וזבחינו. את ומחרשה מצד זה ועט וספר מצד זה – זו היא המטבע אשר יחוקק השלטון היהודי בארץ ישראל, ובמטבע זו יעשה את מסחרו ואת קנינו בכל קצוי תבל ועם כל שכניו מסביב. דגלנו עלינו תכלת ולבן, – תכלת השמים ולבנת הארץ, השמים הנותנים תקוה לאובד, והארץ הנותנת לחם לעובד, והדגל הנפלא הזה איננו קורא אל תחת חרב ולמו חנית, ואך אל אהבה ואל עבודה, וחותמנו – שלום!

כ"ג מנ"א. [11.8]    🔗

נתקבלה פה טלגרמה אל דיזינגוף כי יסע לדמשק, במקום שהוא יקבל את הכסף, שהמחנה הרביעי צריך לתת לו. זהו הכסף, שהבטיח ג’מל פחה לתת לועד ההגירה. דיזינהוף הלך ירושלימה לקבל את הכסף שם, כמו שקבל בפעמים הקודמות, אך עתה הוא נקרא לבוא לדמשק. האם דברים בגו, או רק אלה המה הסדרים?…

כ"ו מנ"א. [14.8]    🔗

דיזינהוף הוא כבר בדמשק. כי גם ליפו הודיעו את פקודת ג’מל פחה, שיבוא אך לדמשק לקבל את הכסף ולא יחכה בירושלים. יחד עם זה נתקבלה פה ידיעה, שאת החטה שהבטיח ג’מל פחה לועד ההגירה יתנו מהמחסן אשר בתחנת סמך,⁵²¹ קרוב לטבריה. זה יהיה טוב מאד. כי החטה תהיה קרובה אל מקום מושבם של המון המהגרים. הטלגרמה נשלחה תיכף לטבריה על ידי ציר מיוחד, כי לא יחמיצו שם את הדבר ויקחו את התבואה המובטחה.. הפעם, כפי הנראה, יעלה הדבר לקבל את החטה.

כ"ח מנ"א [16.8]    🔗

קבלתי מכתב מאת גיסי⁵²² משווייץ, שהקורס שמה על כסף רוסי נפל בימים האחרונים מאד, ובעד מאה רובל נותנים מאה פרנקים, במקום מאתים וששים וששה הרגיל.⁵²³ זה פשוט נורא מאד בשביל כל אלה הרבים פה, שמקורות כספם הוא ברוסיה, כי בשבילם ההפסד הוא כפול שמונה ויותר, יען כי פה הלא מקבלים את הפרנקים בנייר שמחירו מעט. הנני רושם למזכרת ולמופת את החשבון. בעד רובל מקבלים בשווייץ פרנק אחד, כשמעיבירם את הפרנק לכאן, אזי משלמים פה את הפתק הזה בנייר. מחיר הלירה התורקית בנייר הנומינלי הוא 22.73 פרנק, אך צריכים להחליפה בזהב, כי צרכי אוכל היותר הכרחיים נמכרים אך בזהב; בעד לירה נייר נותנים בשוק היום שמונה בישליקים, שהמה ארבעה פרנק; יוצא מזה שכל פרנק מביא בזהב ממש רק מעט יותר משבעה־עשר סנטים וחצי; ואחרי שהפרנק הזה בצאתו מרוסיה מידי המשלח היה רובל שלם, אם כן כל רובל שיוצא מרוסיה נכנס לידי המקבל אותו פה בסכום של ½17 סנטים, כלומר: פחות משבעה אחוזים למאה, פחות משבע קופיקות לכל רובל. ועתה לך ומלא צרכיהן של המשפחות בתנאים נוראים כאלה. אף אם צאן ובקר ישחט, אף אם תריק אמריקה גשם נדבות, אף אם את הפרוטה האחרונה ישלחו לנו האנשים מרוסיה, – האם ימצא? האפשר למלא שק חורי או למלא מים בכברה?

והממשלה יר"ה? – אף באצבע קטנה אינה נוקפת.

ער"ח אלול. [18.8]    🔗

טלגרמה מטבריה, שאת החטה קבלו בסכום שלשים אלף קילו. המהגרים שהיו שמה סגורים בבית “רבי מאיר בעל הנס” תחת השגחת הרופאים, לרגלי מקרי הכולירה שהיו ביניהם,⁵²⁴ כבר יצאו והם כולם בריאים. בכל ימי ההסגר ראו האנשים בטובה:⁵²⁵ אכלו לשובע לחם, וגם תבשילים חמים, והתימנים המסכנים מקוים לעוד מקרה של כולירה למען ישובו ויקחו אותם אל תחת הסגר…

ג' אלול. [21.8]    🔗

בחודש האחרון קרו שנים־שלשה מקרים של אבוד עצמו לדעת בין הצעירים.⁵²⁶ האם החיים הקשים היו למשא מפני המאורעות, או בני האדם נחלשו במדה מרובה, עד אשר לא יעצרו כח להלחם עם הפגעים, או אולי במקרה היו הדברים. עתה מודיעים מרחובות, ששם נמצאה מתה העלמה רחל פַּפּר, בתו של המורה רבי אליעזר פפר.⁵²⁷ העלמה גמרה לפני שנים אחדות את הגימנסיה ביפו, ואחרי הגירוש ישבה ברחובות.⁵²⁸ בשבוע שעבר לקחה מאת אחד השומרים שמה את אקדחו, באמרה שעליה ללכת לגדרה ולשוב. עברו שנים־שלשה ימים ולא שבה, והנה מצאוה באחד הכרמים שוכבת מתה ושני פצעי כדור בגופה, והאקדח על ידה מתגולל… ומקרה עוד יותר טרגי קרה על ליד כנרת, בגליל התחתון. לאחד מבני חדרה בת יחידה,⁵²⁹ והיא מאגודת הפועלות מיסודה של האגרונומית חנה מייזיל.⁵³⁰ בכנרת היתה בימים האחרונים אספה כללית של הקבוצות הפועלות,⁵³¹ והלכה העלמה מחדרה אל האספה. היא טילה בשדה עם חבריה ורעותיה מן הפועלים, ותקח מאת אחד ההולכים על ידה אקדח, ובכונה או במקרה ירתה בעצמה ונפלה מתה. טרגי הדבר שהאנשים הכרחו לקברה בשדה בחשאי, טרם אשר יודע הדבר לממשלה, ופקידיה יעטו אל המקרה כעורבים אלי טרף, ויעשו פרוצסים ומשפטים כמנהגם למצוץ דם ולברוא מקום לקחת שוחד מאת היחיד ומאת הצבור העברי, כמשפטם.

ד' אלול. [22.8]    🔗

שב מדמשק מר דיזינגוף. ג’מל פחה נתן על ידו לטובת ועד ההגירה שלשה־עשר אלף וחמש מאות לירות, – שני הסכומים אשר הבטיח לתת בהלואה: 7500 לבנין בתים בכפר־סבא לגולים, וששת־אלפים לירות – סכומי ההלואות לשני חדשים, שלשת אלפים בכל חודש, לטובת קופת ההלואות על יד ועד ההגירה. מה שנוגע לכסף התמיכה, הנה בכמות החטה אשר נתן ליהודים ממחסני הממשלה יצא ידי חובתו. כפי שהבין מר דיזינגוף, הנה עבר אצל ג’מל פחה החום הראשון בנוגע לענין הגולים, ואיננו עוד מתענין בכל הדבר הזה. אין הענין כבר מרתחא ביה⁵³² כבראשונה. ואפשר מאד שלא יוסיף עוד בחודש הבא לתת את סכומיו, וגם אמר בפירוש למר דיזינהוף שכמות החטה מעטה אצלו, וכי ועד ההגירה ידאג בעצמו לחטה הדרושה לגולים. הבהלה הראשונה עברה אצלו. ואולי צמחו בין כה ענינים אחרים, יותר נכבדים?… אומרים שג’מל פחה נקרא בחפזה לקושטא. אומרים, שנפלו דברים בין גרמניה ובין אוסטריה, והדברים מסובכים מאד,⁵³³ ואין לבו של ג’מל פחה לעניני גולים יהודים אשר כמוהם כאין בעיניו. – הענינים בועד ההגירה בטבריה יגעים מאד. ההוצאה היא מרובה, ביחוד גדולות ההוצאות לעזרה מדיצינית שם, כי לרגלי החלי־רע מוכרחים לשמור על הבריאות מאד. ואמנם מן המגפה מתו אך שלשה עשר איש,⁵³⁴ והמגפה נעצרה. רע מאד שאין עבודה לאנשים, ובאפס עבודה הם הולכים ומתרגלים לתמיכה, ודגן־שמים זה מרגילם להתאונן תמיד. היושבים בטבריה מבקשים להעבירם לצפת, מפני שחם להם בטבריה, ואלה שהעבירום לצפת מתאוננים שֶׁקַר להם בגליל העליון, והאנשים מתנועעים אנה ואנה ומתנונים. ובלבות ועד ההגירה מנקרת השאלה: עד מתי, עד אנה, עד כמה יספיקו האמצעים לנהל בלחם אלפי אנשים? מי יודע מתי יעלה הרצון לתת את הרשיון לשוב ליפו? אמנם, אנו יודעים ומכירים, כי גם בשוב עתה כל ההמון ליפו, לא על נקלה ישובו לקדמותם; הן להרוס אפשר ברגע קטן, אבל לבנות את הנהרסות קשה מאד; והעבודה לא תחדל גם לו נתן היום הרשיון להשיב את הגולים ליפו, אבל כל זאת, נורא הרעיון, כי הנה חורף הולך ובא, ועלינו יהיה לכלכל אלפי גולים!…

ו' אלול. [24.8]    🔗

אתמול באו מפתח־תקוה הישיש רב אברהם לב ומר א. ברלין, המתאכסנים בביתי, וגם הד"ר מטמן. ומפני שעתה פה, יושב על הכרמל, גם הד"ר יפה מזכרון יעקב, לכן יחליטו פה בדבר הגימנסיה לחורף הבא. ההחלטה שקבלנו בפתח־תקוה בישיבת ועד־המפקח, נתאשרה עתה בישיבה האחרונה של “ועד החנוך”, שהיתה בבן־שמן, בנוגע לקבלת הגימנסיה לתוך רשותו של ועד־החנוך, עם תקציבה השנתי. ואולם בנוגע למקום הגימנסיה בחורף הבא, עוד הדבר צריך עיון גדול. ההצעה הראשונה, היותר מתאימה אל המצב כי יתמזגו לפי שעה כל המחלקות הנמוכות, עד הששית, של הגימנסיה עם המחלקות של בית־הספר “הריאלי” בחיפה, וכי רק את המחלקות העליונות של הגימנסיה ינהלו לבד, – ההצעה הזאת אינה לרצון, ביחוד, לפני שתי ההנהלות של שני בתי־הספר יחד, וגם בית־הספר “הריאלי” וגם הגימנסיה אינם נוחים מזה. ההנהלות חסות מאד על חופתן שלא תִּכָוֶה אשה מחברתה. האנשים, כמובן, מתבישים להוציא מפיהם דברים כהויתם, והם משתדלים להאחז בפרינציפים, שמן־הנמנע שלא תתנגחנה חלילה הפרוגמות השונות של שני בתי החנוך האלה, וכי כל סדרי בראשית ישונו אם ידרכו ילדים, תלמידי הגימנסיה, על מפתן בית־הספר “הריאלי”, במקום שלומדים את האלפא־ביתא של כל הלמודים בשיטת א"ת ב"ש,⁵³⁵ בעת שמורי הגימנסיה מלמדים את שעוריהם בשיטה של תשר"ק,⁵³⁶ וכדומה מן הפרינציפים, שאפשר לדרוש עליהם תלי תלים… ובכן, הצעת ההתמזגות לזמן הגירוש נדחתה, וצריכים למצוא מקום לגימנסיה לכל מחלקותיה.

ופה נצבה וגם קמה השאלה: באיזה מקום? בשפיה הבנין חרב, ולימות הגשמים אין שם מקום, ביחוד ללמודים, כי הלא בחורף אי־אפשר ללמוד ביער, תחת צל העצים, כמו שעשו בכל ימי הקיץ. לעבור לחיפה? אבל איפוא להשיג בית לשמונה מחלקות, לכל המכינות וליתר כלי השרת של הגימנסיה? ומה בדבר הרשיון,– הן עלתה ביד מר דיזינגוף להשיג מאת ג’מל פחה רשיון ליסד בחיפה בית־ספר לילדי הגולים, – אבל מה יאמרו פקידי המקום, בראותם גימנסיה? ויש פחד לשלום התלמידים הגדולים, בחורים מבני שבע־עשרה ומעלה, המלאים את המחלקות הגבוהות, שהם באמת כבר נקראים אל הצבא, אם יתהלכו להם קוממיות בתוככי חיפה ובכל רחובותיה; וגם המורים בעצמם לא כולם עוד כשרים בתכלית ההכשר,⁵³⁷ וטוב אשר לא יֵראו על פני חוץ מאשר יתקרבו אל הרשות שבחיפה. באופן זה אולי להעביר את המחלקות העליונות לזכרון יעקב, ולהשפיע על הפקידות הצרפתית של יק"א, כי תתן את הבית הגדול אשר לה במושבה ולסדר בתוכו את המחלקות האלה, והילדים הקטנים יכנסו להם לבתי־ספר אחרים: – אלה שבחיפה לבית־הספר “הריאלי”,ואלה שבשפיה – לבית הספר של המושבה שם, או שיסדרו להם בשפיה איזו שעורים? פה בחיפה, אפשר להשיג בתים פרטיים, ואולי גם משל אלה שהחרימה הממשלה, – אבל מפחדים אנו מאד את הפרסום, המונח כבר בטבעה של הגימנסיה היפואית. ואנו אובדי עצות, ואדם אין בועד־המפקח או בועד החנוך, אשר יתן קול־עוז אל הגימנסיה ואל כל המונה: הֱוִי צנועה בשעת חירום זו, השפילי קולך והורידי גאונך עד יעבר זעם, עד אשר תשובי לתל־אביב. מענין הדבר, שעסקני הצבור בחיפה אין לבם להעברת הגימנסיה לעירם, וגם ועד־המושבה בזכרון־יעקב אינו רודף אחרי המוסד החנוכי הזה להשאירו בתוכו… כום מפחדים מפני הרעש והצלצול, שהגימנסיה מביאה עמה, והמצב עתה בארץ הלא הוא קורא לכל נפש: חכי כמעט רגע עד יעבר…

בישיבה האחרונה של ועד החנוך החליטו להוסיף על משכורת המורים 25 אחוזים, ולחשוב להם את הלירה בשבעה־עשר בישליקים (המחיר של הלירה בשוק הוא היום 7.6 בישליק) באופן כזה יוצא שהמורים יקבלו כששים אחוזים של משכורתם הרגילה. הצלה פורתא, אם אנשים מקבלים בשנות בצורת ומלחמה עולמית אך ששים אחוזים ממשכורתם; אך גם זאת היא הצלה, הצלה מרעב במובנו הפשוט. – עוד החליטו בועד החנוך לתרגם עברית את דברי ימי ישראל⁵³⁸ של הר"ש⁵³⁹ דובנוב. כמדומני, שבארץ ישראל מוסד־קולטורי כמו ועד החנוך צריך היה להתרומם על גובה יותר מרומם, ואם הוא מוצא צורך ונחיצות לתת בעברית דברי ימי עמנו, אז היה צריך לא לתרגמם משפה אחרת, שפה זרה, ואך להזמין את כתיבת ספר כזה בעברית במקורו. זו היא החלטה בעל־ביתית יותר מדאי. בטוח אני שלוּ הזמינו עבודה כזו אצל הד"ר ברנפלד, ואולי גם אצל הר"ש דובנוב זה עצמו, היינו מקבלים ספר יותר מתאים אל המטרה, מאשר יתן לנו תרגום מרוסית, ולו אף יהיה המתרגם המורה מ. קרישבסקי. מוסד תרבותי צריך היה⁵⁴⁰ לדעת, שגם דובנוב כותב עברית יפה, וכי הד"ר ברנפלד כבר מתכונן לעבודה זו, לכתב ספר דברי ימי ישראל.⁵⁴¹ ואולם – אצלנו אפשר הכל… והחברים הנותרים מבעלי־הבתים – כונותיהם טובות תמיד, ולא בהם האשם אם מלאכי חבלה רצפו גם את הגיהינום בכונות טובות, לפי דברי דנטה… בכל זאת צר לי מאד על תעודת־העניות, שהחליטו חברי ועד־החנוך לתת לשפת לאומנו. ראויה היא לציונים יותר גרועים.

ח' אלול. [26.8]    🔗

עד ראשית החודש הזה נכנסו לקופת ועד ההגירה, הועד המרכזי, סכומים גדולים לפי הערך – כארבעים חמשה אלף לירות, שזהו יותר ממליון פרנק. כמעט החצי מסכום הזה נכנס מקופת הממשלה, בתור תמיכה ובתור הלואה. מן החוץ עוד טרם נתקבלו סכומים הגונים, מלבד מה שמוציא הועד מכספי הסיוע האמריקני, בטוחים אנחנו כי סוף־סוף יבואו סכומים לטובת הגולים. אבל דא עקא, שכל הכסף הנכנס הוא בנייר,⁵⁴² שמחירו הוא עתה שְתות,⁵⁴³ החלק הששי.

עד כמה עלו פה המקחים ועד כמה גדולה נפילת הלירה הטורקית אפשר להוכח מעובדה זו. בעד עגלה לעלות על הר הכרמל משלמים עתה שתי לירות וגם שתים וחצי, היינו כששים פרנק, שבשנים כסדרן היה מחיר עליה כזו אך מגידיה אחת ¼4 פרנק לערך. כי סוסים אין, השעורה ביוקר, ולירה היא פחות ממגידיה בכסף. ועוד עובדא אחת ראויה להרשם: פה בארץ משתמשים בתיבות עשויות פחי־ברזל לבָנים. הפחים האלה הם פה לרוב ובזול מאד, כי את הנפט מביאים לכאן באניות בפחים כאלה. מחיר פח כזה עם הנפט בתוכו היה תמיד לערך שלשה פרנק לנפט רומיני, או שלשה וחצי פרנק לנפט מבַּקו, נפט רוסי, הפחים הריקים היו נמכרים בשלש־ארבע עשיריות, ערך 15–20 סנטים. והיום, אחרי שלש שנים של מלחמה בארץ, ופחים חדשים עם נפט אינם באים עוד, ואת הפחים שהיו לקחה הממשלה לצרכי הצבא, וגם השתמשו בהם לפני שנתים כתריסין בפני הארבה, – עתה מחיר כל פח כזה הוא לערך 7 בישליקים בזהב, היינו מעט פחות מלירה תורכית נייר, כלומר ערך עשרים פרנק. יוצא לנו, שבמחיר שאנו משלמים היום פח ריק, אפשר היה לקנות בזמן השלום ששה או שבעה פחים מלאים נפט!

יוד אלול. [28.8]    🔗

במושבה הגרמנית ראיתי ערביה אחת, ששכרה עץ תאנה אחד, עץ גדול שענפיו מרובים ופריו שגיא, אבל אך עץ אחד. מראשית בכורי התאנים, זה כשני חדשים, היא מתפרנסת רק מפרי העץ הזה. היא הכינה לה מקום מושב ומשכב תחת העץ הרענן ארך הדליות ורב העלים, ובצלו היא יושבת ביום גם תשכב בלילה, ואת הפרי תמכור לגרי השכונה הגרמנית. ועוד חודש ימים, ואולי גם יותר תקטוף מן הפרי, ותמכור ותחיה, ואת העוללות הנותרות תיבש והיו למכרה. וכל זה – מעץ אחד, תאנה אחת!

י"א אלול. [29.8]    🔗

סח לי מר דיזינגוף, שמפני המחירים הנוראים שעלו עתה על כל מיני ארג, הן צמר וכן צמר גפן, נתעוררה בטבריה בועד המקומי של ההגירה השאלה: מה לעשות בדבר התכריכים לקבר מתים? מחיר הארג היותר גרוע הוא עתה למעלה ראש. מכנסים פשוטים עולים כמעט למאה פרנק בנייר; כותונת פשוטה בשביל ילדים – לירה וחצי; חליפה מן המין היותר פשוט בשביל תלמידי הגימנסיה עולה למאה פרנק ויותר, וכדומה. באופן זה נתעוררה שאלה: אם מותר להוציא כסף־עניים, כסף של קופת־הצדקה, לקנות בד לתכריכים מתים? ומספר המתים עתה, לרגלי המצור והמצוק והדחקות, איננו קטן, וההוצאה לתכריכים אינה מועטה.⁵⁴⁴

י"ב אלול. [30.8]    🔗

נסע לפתח־תקוה הזקן מר לב, גזבר הועד המרכזי לעניני הגולים ולקח עמו את צרור הכסף אשר הביא מר דיזינהוף מדמשק לטובת הגולים. הכסף הזה, שהוא באמת בערכו הנומינלי הוא סכום גדול ( ½13 אלפים לירות) נתמעט מאד לאחר שהחליפו את הנייר בזהב, – והקופה תשאר בקרוב עוד הפעם ריקה. והימים ימי האסיף, וצריך היה ועד ההגירה לדאוג להכין חטה ודורה וכל מיני מכולת לצרכי הגולים, בטרם אשר יגיעו ימות הגשמים ויתקלקלו הדרכים, ובטרם אשר תבוא הממשלה ותנצל את כל האכרים והפלחים ותריק את כל האסמים לצרכי הצבא. וסכומים אין. המשרד הא"י אמנם נותן לועד ההגירה סכומים בתור אוואנסים מצדו של המשרד, מן הסכומים הנמצאים בקופתו, או אולי כבר נשלמו ונתקבלו סכומים לטובת הגולים מאיזו מקומות, ואין המשרד נותן משלו, ורק מן הסכומים שבאמת נמסרו לפקודתו לטובת ההגירה. מר דיזינגוף, נשיא ועד ההגירה, התאונן לפני שאין הד"ר טהון מספר לו כלום מכל מה שעשה בהשתדלותו לטובת קבוץ נדבות בחו"ל לטובת הגולים. מר דיזינגוף לבדו נושא את עבודת הועד המרכזי לעניני ההגירה, והוא גם הנשיא בעיני ג’מל־פחה לענין זה; ואם ישאל אותו ג’מל פחה על אודות הסכומים הבאים מחו"ל, אז לא יהיו בפיו דברים מה להשיבו. הד"ר טהון אינו אוהב להכנס בדברים שמלפני ולפנים של משרדו, ומר דיזינגוף אינו יודע עד היום, האם נתקבלו כבר איזה סכומים מחו"ל, מאת מי נתקבלו וכמה נתקבלו, או את הכל נותן באמת הד"ר טהון אך מקופתו הכללית של המשרד. בדבר הזה מונחים שיורי הפוליטיקה של אי־אמון הדדי, שהיה עוד בראשית המלחמה בין דיזינגוף מצד אחד ובין המשרד מהצד השני… אבל באמת כבר הגיעה השעה, שלכל הפוליטיקה הזאת, שנרגנים אחדים משני הצדדים ארגו אותה, לא תהיה גם שארית, וכולם יעבדו את עבודת הצבור עבודה תמה בהתגלות לב ובאמונה הדדית. כבר הגיעה השעה

ט"ו אלול. [2.9]    🔗

“נעלים או מכנסים?” על מדוכה זו ישב היום הועד המקומי לעניני הגולים. הנה ימי החורף ממשמשים ובאים, ונתעוררה השלאה מה לעשות לגולים הרבים ההולכים יחפים וגם ערומים למחצה. הסכומים המה מצערים, ומחירי הארג והעור המה גדולים, פשוט נוראים, והסכומים לא יספיקו למלא את שני הצרכים יחד, גם להנעיל גם להלביש את הגולים, – ובכן מי נדחה מלפני מי: הנעלים או המכנסים? שומרון והגליל מלאים אבנים על כל מדרך כף רגל, ואמנם האבנים מכאיבות מאד להולך, אבל גם את הנעלים המה קורעות בלי רחם. הילדים רגילים פה להתהלך יחפים, וגם ילדי הגרמנים הולכים יחף אפילו בימות הגשמים, אבל לנערים ולבחורים ולבתולות קשה יהיה להתהלך ברחובות עיר בלי נעלים ברגליהם. ומהצד השני, הצורך במכנסים הוא יותר הכרחי גם מפני הצנה בחורף, גם מפני כבוד הבריות. ונצחו המכנסים…

הפקידות של יק"א אינה רוצה בשום אופן למסור את הבית הגדול אשר לה בזכרון יעקב לרשותה של הגימנסיה. באמת אין היק"אים חפצים לעשות את הדבר הזה מפני… מפני שבכלל אין הפקידים מסוג זה נכונים להיטיב עם מוסד קולטורי לאומי, להקל במה שבידם את מצבה הקשה של איזו גימנסיה, שלא יק"א יסדה אותה ורק “האלה”, הציונים הללו, יצרו אותה למשחקם; אין המה חפצים לעשות את הבקשה הזאת, מפני שגם הזכרונים בעצמם, אכרי זכרון־יעקב, עוד טרם בגרו להבין ערך של מוסד כזה. ואולם בפעם הזאת non possumus ⁵⁴⁵ של איזה פקיד יק"אי, “אי אפשי” בלתי מנומק, אינו מספיק, ולכן המה נותנים נמוק אופי מאד. פקידי יק"א אינם חפצים, שתשאר הגימנסיה בזכרון־יעקב, פן תבוא תאוה בלב אכרי המקום להכניס את ילדיהם לבית־הספר הזה, תחת אשר לילדי אכרים מספיק בית־הספר של המושבה, בית הספר הנמוך. הגימנסיה היא איפוא למוקש לילדי האכרים. אפטרופסות כזו אופית מאד, ביחוד בשביל פקידי יק"א בשומרון…

ט"ז אלול. [3.9.]    🔗

לפעמים, על פי מקרה או בדרך נס, יבוא אלינו גליון “היודישע רונדשוי”,⁵⁴⁶ ואנו יודעים מה שנעשה מחוץ לעולמנו, ופרישת־שלום מאחינו הרחוקים תבוא אלינו. בגליונות האחרונים שבאו אלינו קרועים ובלויים מירושלים, מצאנו את דברי אספת הציונים הגדולה ורבת השאון, שהיתה בפטרבורג.⁵⁴⁷ ששים ושמחים האנשים שם לקראת אור הדרור, ואין הם מחמיצים את השעה ומעוררים את ההכרה הלאומית בקרב אחינו, מעוררים אותם לקראת התחיה הגדולה אשר בוא תבוא בקרוב לעם ולארץ. תחזקנה הידים העמלות! אותנו לא יפחידו המעצורים הרבים, כי נתגבר עליהם. לא הפחידו אותנו דברי הנואם מר א. מ־ק,⁵⁴⁸ אשר בא אל האספה בראש תשעים וששה צירים “צעירי ציון”,⁵⁴⁹ ויתן פקודה אל כל היהודים האמידים, כי את הונם ימסרו ללאום כמו שעשה הברון הירש,⁵⁵⁰ ואם חלילה יחפצו ליהנות בעצמם מהונם, אזי אל יהינו לבוא אל הארץ. אנחנו מכירים ויודעים גם את האנשים, גם את הפקודות… יהי שם ד' מברך, אשר נתן חופש ודרור במדינת הצפון הגדולה, ומר מ־ק וכל תשעים וששת חבריו ימצאו להם כר יותר נרחב ויותר בטוח מאשר בארץ ישראל, והם אל הארץ, בטוחים אנחנו, לא יבואו… הם לא יבואו, ועוד מאלה תמימי הדעים עם מר מ־ק הנשארים פה עוד מימי הריבולוציה הראשונה ברוסיה, שלא הצליחה,⁵⁵¹ –גם מאלה יצאו מן הארץ באחת האניות הראשונות תיכף אחר גמר המלחמה.⁵⁵² לא יבואו רבים מ"חוצבי הלהבות" אל הארץ, כי בהיות מהיום והלאה החופש ברוסיה הגדולה, – מה להם ומי להם ארץ ישראל?… לא יבואו, – וישבו נא להם כאשר הם שם חיים ושלמים, והארץ תתפתח פה בשובה ונחת, ולאור התורה ודברי הנביאים הקדמונים ימצא לו עמנו הסבא־הצעיר פתרון לשאלות המפלגות, הרכוז והעבודה, מבלי שאלת פיהם של “צעירי ציון” וציריהם באספות וקונגרסים…

י"ח אלול. [5.9]    🔗

שלשום נסע מר ברלין והיום נסע גם מר דיזינגוף, ושאלת הגימנסיה, באיזה מקום תהיה, אם בזכרון אם בחיפה, נשארה פתוחה בלי פתרון מחלט. כפי הנראה, מוכרחים האנשים להתנהג בענין הקשה הזה בסגנון התלמוד ולאמר: “שבקיה לענין דדחיק ומוקים אנפשיה”,⁵⁵³ ואין השכל יוכל להחליט מה שיעשה הזמן. אין מאתנו יודע איזה הדרך הטובה, אם להשאירה בזכרון או להעבירה לחיפה או לחלקה לשנים, חציה בזכרון וחציה בחיפה, או לסגור כלל את המחלקות הנמוכות והתלמידים יכנסו לבית־הספר “הריאלי”, ורק את המחלקות העליונות לפתוח? ומי יודע, אולי אפשר יהיה בראשית החורף לשוב ליפו, לתל־אביב? הנה התושבים הגרמנים שבו כולם לבתיהם ליפו, מבלי שאלת רשיון מאת הממשלה, ולפי דברי הקונסול שבינגר הנה גם את בית־הספר שלהם יפתחו ביפו מראשית עונת הלמודים. והקונסול הזה מוסיף ואומר, כי לפי דעתו באוקטובר ישובו גם יתר התושבים ליפו.⁵⁵⁴ מי יודע?… הנה הלך לו ג’מל־פחה לקושטא, ואולי גם לא יוסיף לשוב אלינו, ומי אשר יבוא על מקומו אולי יתיר מה שהלז אוסר? והטלטול ממקום למקום, העגלות והנסיעות, אוכלים את כל כוחותינו הדלים והמעטים, אלה הכחות שאנו כל כך צריכים לקמץ בהם, באשר רק שאריתם נמצאה…

י"ט [6.9]    🔗

טלגרמה באה, שהעיר ריגא נפלה לפני הגרמנים.⁵⁵⁵ עוד ענף אחד בזר הנצחון של הינדנבורג.⁵⁵⁶ הדרך פתוחה לפסקוב,⁵⁵⁷ לפטרבורג… הנצחון הזה יַקשה עוד יותר את ערפם של הגרמנים ויעורר עוד ביתר עז את חמת קרי ומרי של הרוסים, והמרחק מן המלחמה ובין השלום עוד ירב, עוד יגדל… אל אלהים, עד מתי, עד אנה?… האם ימחה כל היקום מתחת השמים? האם יתמו כל בני האדם במלחמה הזאת?… הן איש אין בארץ אשר יתן קול עוז לכל הלוחמים כי יחדלו מן הרצח ומן ההרס. הן גם אבי הכנסיה הקאתולית⁵⁵⁸ אך דברי דיפלומטיה הוא מדבר, ולא דברי שלום ואמת. הן גם האפיפיור בא בהצעות, בפשרות, בהוראות גבולין, ואין פלא אם חושדים גם את נשיא האמונה הקטולית בתרמית דיפלומטית, כמו שחשדו את הצירים שבאו לשטוקהולם.⁵⁵⁹ נביאי השלום אינם באים ונכלי הדיפלומטיה בידיהם. המה דורשים את השלום לא בשם פשרות, כי אם בשם השלום “להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”,⁵⁶⁰ לבלתי תת להכות חרם את כל הארץ. אל מלאך ברית כזה יחכו עתה כל יושבי תבל, אשר כבר שתו מצו את סף הרעל, שיצרו גם הכינו זדים ועושי רשעה של העמים ההולכים ומתהללים לאור הקולטורה הנוצרית־היונית. עלובה היא הכנסיה הקאתולית, אם אביה הקדוש יושב וידיו מלוכלכות בצבעים, לתאר מפה חדשה של כדור הארץ ולהסיג גבולות וממלכות. איך שיהיו הגבולות החדשים אבל גבולי רשעה יקראו להם, יען וביען כי הדם והברזל גבלו אותם. השלום יגדל מעל לכל גבולי הארצות, והוא ימשול על כל הגוים והממלכות יחד. ולא במחיר אינטרסים יבוא, אך בשם – השלום!… והיום הזה יבוא, פתאם יבוא!…⁵⁶¹

בקיסריה ירדה יונה, ובכנפיה נמצא מכתב כתוב בכתב־סתר וגם הכתובת כתובה בכתב הזה, הקימקם והקומנדנט מהרו לנסוע לשם, ואחר כן עברו לזכרון־יעקב לחקור ולדרוש, ויחפשו במושבה אולי ימצאו שמה יונים ממין כזה, יוני־פוסטה… לעת עתה עוד לא מצאו פתרון הכתב, ואין יודע מי אשר שלח את היונה.⁵⁶²

יצאתי לפנות ערב לטיל עם אשתי, והנה פתאם נשמעו יריות, ולנגד עינינו נראתה אנית־מלחמה מעבר הים. אבטומוביל גרמני צבאי בא אל המושבה ולקח את הילדם להעבירם לשוח מעט על שפת הים, והנה הרגישה באוטומוביל אנית המלחמה ותפתח אש עליה. כמעט היו הילדים בכל רע, ומכונן העגלה⁵⁶³ מהר לשוב אל המושבה ולהסתתר מפני היריות.

כ' אלול. [7.9]    🔗

הביאו היום מחדרה כחמשה־עשר צעירים. בראשונה פחדנו מאד, כי אמרנו פן נאסרו אלה בקשר עם היונה, הנמצאה בקיסריה הקרובה לחדרה. ואולם אחר כן הוברר, שאלה נתפשו בתור משתמטים מעבודת הצבא, ובזה אין כל סכנה: יישאו ויתנו ויבואו ל"עמק שוה" על דבר סכומי הבקשיש, ואת האנשים ישלחו לנפשם כנהוג…

כ"ב אלול. [9.9]    🔗

עזרה לנו על חשבון הנוצרים

הקימקם הזמין אליו את מר קיזרמן, חבר ועד ההגירה בפה, וידרוש ממנו רשימת המהגרים הזקוקים לתמיכה, כי כן פקד עליו הוואלי מבירוט לתמוך בידי המהגרים העניים. הקימקם המקומי, שבלבו אינו נוטה שלום לעמים זרים, דבר טובות על היהודים, ובאותו מעמד הסכים לתת את הבית הגדול, שהחרימה הממשלה מאת האחיות והנזירות,⁵⁶⁴ לסדר שם בית ספר לילדי המהגרים. בבית הגדול הזה, המתאים מאד לבית ספר, שמנו אנחנו מכבר עינינו בשביל הגימנסיה, אבל כדי שלא לעורר את התושבים הנוצרים, אשר בודאי יחר הדבר בעיניהם לראות בית־ספר יהודי בבית־נזירות, משכנו את ידינו מן הרעיון להשתדל על דבר הבית הזה. החליטו לבוא בדברים עם ראשי הנוצרים, אולי יסכימו לתת לנו את הבית בכסף, בשכר דירה שנשלם, והם אמנם הסכימו לזה, כי הלא טוב תתם את הבית לנו מאשר תשמש בו הממשלה לצרכיה. עתה באה גם הסכמת הממשלה, ואנכי הודעתי היום לד"ר מטמן לשפיה על אודות זה.

הממשלה גלתה את חפצה, כי היהודים יערכו טלגרמה לקושטא להודות לממשלה המרכזית על היחס הטוב של טורקיה אל היהודים בארץ ישראל. בודאי איזה דבר בלתי ידוע לנו מתהוה בעולמות העליונים של הממשלות בנוגע לעתידות ארץ ישראל, והממשלה הטורקית מוצאת את השעה מוכשרת לקבל מאת היהודים תעודות טובות ומעידות על הנהגה ישרה. מובן, נעשה ונשמע…⁵⁶⁵

כ"ג אלול. [10.9]    🔗

אולי נשוב?

ירד מהר הכרמל היום מר גרזובסקי,⁵⁶⁶ הנח פה זה כשבועים. ויספר לי כי אתמול באו ערבים שמה ויספרו בתור עובדה, שמברלין נתקבלה פקודה מאת ג’מל־פחה, כי ישובו התושבים חזרה ליפו. זה כשבועות אחדים נסע ג’מל פחה, – כך אומרים – לברלין, ושם, כפי שמשערים, השפיעו עליו להשיב אחור את פקודתו, ולהרשות לאנשים לשוב ליפו. הגרמנים תושבי יפו כבר שבו כמעט כולם לנויהם, ומראשית אוקטובר הם אומרים גם לפתוח את בית־הספר שלהם ביפו. ואולי ירשו גם ליתר התושבים, ליהודים, לשוב.⁵⁶⁷ הקונסול הגרמני מיפו,⁵⁶⁸ שגם הוא יושב עתה במלון בהר הכרמל, גם שתה לחיי השבים למקומותיהם ליפו, והוא בכלל בטוח, שעוד מעט ויבוא קץ לצרות המלחמה. בגלל השמועה הזאת דחו אחדים מן הגולים את החלטתם לבוא להתישב בחיפה, כי הלא התעוררה תקוה לפניהם לשוב הביתה לתל־אביב החביבה… אנכי הנני מקטני האמנה. עוד טרם הכריע אחד מן הנלחמים בחזית סיני, עוד המצב שם כמו שהיה לפני חצי שנה, ואם בכלל היה לג’מל־פחה איזה יסוד טכסיסי לכל אשר עשה לנו ביפו, – הלא “משנה ראשונה לא זזה ממקומה”,⁵⁶⁹ והמצב לא נשתנה כמעט במאום, ועל מה ולמה ישיב את פקודתו. כשאני לעצמי, אני עושה את כל ההכנות לשבת פה כל החורף, ואין אני חפץ לסבול משום ספיקא,⁵⁷⁰ פן תהיה רוח־רצון אצל ג’מל פחה. דיה לשמחה בשעתה.

ספרית גינצבורג

בשורה טובה הביא לי היום מר ק. ל. סילמן, הר"ד ילין כותב לו מדמשק, שמן הרונדשוי נודע לו, כי⁵⁷¹ נקנתה הביבליותיקה הגדולה של הברון המנוח רבי דוד גינצבורג להביאה ירושלימה.⁵⁷² ברוך מציב גבול אלמנה! הרעיון, להביא את אוצר הספרים היקר הזה, היחידי אולי במינו, מפטרבורג לירושלים, – נצנץ ראשונה במוחי אני. ירחים אחדים לפני מותו של הברון⁵⁷³ ישבתי בביתו ונדברנו ע"ד הקורסים לחכמת ישראל מיסודו שלו ושהיו חביבים מאד על המנוח.⁵⁷⁴ אני הגדתי לו את משפטי על הקורסים והשמעתי את דעתי, כי מקומם יכירם יותר בירושלים העברית וכי גם מיסדם, הוא וביתו והספריה שלו יעברו לארץ ישראל, ירושלימה. השיחה נסבה אז על דבר המסע לארץ ישראל, על החיים שם, והשיחה הזאת עִניְנָה, כפי הנראה את אדוני הבית, שהמשיכו אותה עד עזבי את מסדרון הבית⁵⁷⁵, – אני שבתי לביתי, לארץ ישראל, ואחר כן נודע מהעתונים כי קרה האסון: הברון הלך לעולמו בלא עת… אז שבתי להחזיק בכל עז ברעיוני להביא את האוצר היקר ירושלימה, כי יגורתי פן היה גם נחלת ישראל זו לזרים, כאשר כבר “נקברו נשמותינו” שבספריה הפרידלאנדית במוזיאום האסיאטי הנכרי.⁵⁷⁶ במקרה נפגשתי בימים ההם בפתח־תקוה עם המזכיר הראש של חברת “בני ברית” האמריקאית, שעבר אז בארץ.⁵⁷⁷ נסיתי לדבר אליו, אולי ימצאו הם את הסכומים הגדולים, הנחוצים למקנה הביבליותיקה הזאת. הד"ר רופין אמר לי, שקרן־הקימת לישראל בודאי תשתתף בסכום הגון לרכוש את האוצר הזה, מלבד אשר יבנה בית מיוחד בשבילה. כתבתי לד"ר צ’לינוב במוסקבה, לד"ר כצנלסון בפטרבורג, לד"ר הרב א"מ אייזנשטדט שמה, אולי יוכלו הם לעורר תעמולה לטובת הענין הגדול הזה. אז לא היתה השעה מוכשרת. הודיעוני שעוד טרם נעשתה רשימה מפורטת של האוצר הזה, אבל גם הד"ר צ’לינוב, גם הרב מזא"ה התענינו מאד בהצעה זו. וכפי הנראה שמרו את הדבר, וכאשר הגיעה שעת הכושר לא החמיצו את הענין. כפי הידיעה בעתן, נכנסו בעובי הענין המחותנים מר זלוטופולסקי ומר פרסיץ. הראשון קרוב אל הספרות והשני קרוב אל הספרים,⁵⁷⁸ כי גם לו במוסקבה ספריה גדולה ומצוינה, שני אלה היו עושים ומעשים, שניהם מעולם הסוחרים ובעלי מרץ, ואשריהם ואשרי חלקם כי הגשימו את הרעיון ועזרו מהונם ומאונם להציב גבול אלמנה. ולי אם אין חלק ונחלה בדבר הטוב הזה, אבל זכרון יש לי בו, כי אולי הייתי אני אשר זרע את הגרעין הראשון לדבר הלאומי הגדול הזה. זכרה לי זאת אלהי לטובה, מסתפק אני בחלק קטן זה.

הממשלה מכרה פה חטה לכל המורים⁵⁷⁹ במחיר 5 גרוש הקילו בנייר. בית יתר המורים קבלו גם המורים היהודים של כל בתי החנוך, התלמוד תורה, בית־הספר “הריאלי” וכדומה. נתנו ½7 קילו לכל נפש לחודש, ונתנו חטה לארבעה חדשים. זהו אמנם רק חצי הכמות הנחוצה לנפש, אבל תודה גם על החצי, בפרט שהמחיר הזה הוא השליש מכפי שנמכר בשוק.

כ"ה אלול. [12.9]    🔗

לבטים ונפתולים

עניני “תל עדש”,⁵⁸⁰ חלקת האדמה הגדולה בעמק יזרעאל הנמצאת ברשותנו זה חמש שנים ונעבדת תחת השגחת המשרד הארצישראלי, עניני האחוזה הזאת יגעים מאד. האחוזה נקנתה על ידי המשרד ולא נקנתה; באופן רשמי היא רק בחכירה אצלנו, והחכירה הזאת נעשתה בכונה תחלה להציב יד לנו באחוזה זו. זאת היא אחת מן האחוזות הרבות של משפחת סורסוק, שכמעט רוב העמק בידה. יחד עם שטר החכירה נעשו, נכתבו ונחתמו עוד ניירות ושטרות שונים, הכל להכין את הקרקע בשביל הקניה. נעשו אותם הדברים, שרגילים האפנדים לעשות, בבואם אל הבידואים ואל הפלחים להונות אותם מאחזתם. כל זה נעשה בידי סרסור נוצרי, בא־כחם של הסורסוקים,⁵⁸¹ והסרסור הזה סרסר וסכסך, ובכסף שלקח מאתנו ונתן לבעל הקרקע הוסיף להדק את הקשר שלו על צואר המוכר, אבל על זה עשה לטובת עצמו; וכאשר נעשה הוא, הסרסור, לאדון המצב והאדמה במובן ידוע נמצאה ברשותו, הוא משים פניו עתה אלינו, לרעוץ ולרוצץ אותנו היהודים, שהננו באופן רשמי חוכרים את האדמה ואינה קניננו. ובין כה והיהודים התישבו על האדמה, עובדים אותה זה חמש שנים. “תל עדש” נעשה לאחת הנקודות של הישוב שלנו בעמק יזרעאל, והרבה כחות נשקעו באדמה זו. ועתה אומר הסרסור, שנעשה כבר יותר מסרסור ואך בא בכח של אדון האדמה וגם שותף במקצת, – עתה הוא אומר לנשל את היהודים מן האחוזה באמרו שכתב־החכירה בטל מפני שנגמר זמן החכירה.⁵⁸²

ובא לכתחילה לתכלית זו הד"ר טהון מירושלים, הוא והעורך־דין של המשרד,⁵⁸³ ומנהלי העבודה בתל־עדש והמוכתר שמה⁵⁸⁴ יושבים פה, מתיעצמם ומשתדלים ונבוכים ומבקשים עצות ותחבולות איך לצאת מן המצר, שהשיג אותם שמה הסרסור־הנוצרי, בעל דין קשה ותקיף במעשיו ולמוד למצוץ דם כאחת העלוקות הרבות אשר בין האפנדים בארץ. גם עתה כשהסרסור אוחז בידו האחת חרב שלופה על האחוזה להוציאה מידנו, הנה בידו השניה הוא נוטה כביכול שלום ורעות אלינו, ובשפתי חנף הוא משתדל להוציא מידי הד"ר טהון את אשר יוכל להוציא אולי יצלח בידו,⁵⁸⁵ כדרך הערבים אשר שפתותיהם שוא וימינם שקר ובלבם שבע תועבות. – אך משטר חדש, חזק ובטוח, ישר וצדק, יצילנו מכל הענינים האלה הממררים את הישוב ומוצצים את כל המרץ, את כל הלשד שבתוכנו.

כ"ו אלול. [13.9]    🔗

תמיכה ועבודה

היתה היום בביתי ישיבה רבה של חברי הועדים המקומיים לדון על ענינים שונים יחד עם הד"ר טהון ומר בצלאל יפה, השוכנים בביתי. עיקר השאלות היה ענין הגימנסיה, אם רצוי הדבר שתעבור הגימנסיה לחיפה ואם אין סכנה בדבר לתלמידים והמורים בני גיל הצבא. כמעט כולם הסכימו שהדבר רצוי וכי בדרכים ידועים אפשר יהיה להסתדר גם עם פקידי הממשלה, שלא תהיה סכנה בדבר. – והודיע מר ב. יפה את החלטת הועד המרכזי של ההגירה למנוע את התמיכה מכל אלה האנשים המהגרים, הראויים לעבודה והיכולים למצוא להם עבודה.⁵⁸⁶ התמיכה התמידית מלמדת את האנשים עצלנות, בפרט בקרב התימנים, שאינם חושבים קבלת הצדקה לדבר של בזיון, ועוד מחזיקים טובה לעצמם שהם נותנים מקום לאנשים לזכות במצוה רבה: והחזקת בו, וחלוקת צדקה לעניים. בפתח־תקוה מחקו מרשימת הנתמכים את כל הנגרים, העסוקים בעבודות שונות, וביחוד בהכנת כורות לדבורים; את הסנדלרים שמצאו להם עבודה עתה קודם ימות הגשמים; ואת הבנאים, העסוקים עתה בבנין בתים בכפר־סבא. ובפתח⁵⁸⁷־תקוה עצמה מתקנים עתה אורוות ורפתים למעונות־אדם, מפני ששכר הדירה הוא עתה רב מאד לרגלי הגולים הנוהרים אל פתח־תקוה מבלי חדל. והציע מר ב. יפה, שגם אנחנו בחיפה נשתדל למצוא עבודה, וכי המהגרים בעצמם ימצאו להם עבודה ולא יצפו תמיד לכסף התמיכה. בשם המשרד⁵⁸⁸ שברשותו נמצאו המגרשים הרבים שעל יד הטכניקום,⁵⁸⁹ הודיע מר יפה, שהם נכונים להגדיל את עבודת הכבישים על פני המגרשים האלה, והיתה עבודה עוד לשלשים, ואולי גם לחמשים איש, ואפשר לקחת מספר אנשים אל העבודה הזאת, ולא יקבלו עוד תמיכה מן הקופה.⁵⁹⁰

כ"ז אלול. [14.9.]    🔗

קבוצת פועלים במרחביה⁵⁹¹ משתדלת לפני המשרד הא"י, כי יתנו להם אונסים⁵⁹² סכום נכבד בזהב למען תהי להם עבודה בימות הגשמים הבאים, גם המשרד, המכלכל את החוות והקבוצות, והנכון למלא את כל חפצי הפועלים, – גם הוא כבר נלאה כפי הנראה, לתת ולתת ולהפסיד בלי קץ וגבול על נסיונות שונים, שאצלו, אצל המשרד, המה עוד בתור נסיונות, בעת אשר בשביל זקני הישוב, הזוכרים את קופת חו"צ ותקופת הפקידות של הנדיב – אינם כבר נסיונות, כי אם עובדות שפשטו את הרגל. בפרט, שהדרישות להוצאות הן תמיד בזהב, במטבעות מצלצלות, בעת שההכנסה של המשרד היא בנייר, וההבדל הוא בין שני מיני המטבעות, לערך אחד מול ששה.

– מיודענו רבי אפרים כהן משרתה של החברה הגרמנית “עזרה”, בלכתו בקיץ הזה לברלין עבר דרך קושטא.⁵⁹³ גם שמה, גם בברלין הוא השתדל לדבר “טובות” על הציונים ול"היטיב" לנו עד כמה שהגיעה ידו. לא עלתה בידו בכל זאת, כי ישלחו את הד"ר רופין מקושטא אל הצבא הגרמני. לעומת זה מר ענטבי סובל נוראות בצבא, ולבד זה בדקו ומצאו, שבהיות ענטבי גזבר “הסהר האדום” בירושלים נמצא גרעון גדול בקופה. הגרעון אמנם ישנו, יען כי ענטבי היה מפזר כספים לצרכי הבלדיה והיה פורט לג’מל פחה ולכל שלישיו נייר בזהב, ובכלל היה מוצא לצרכי הממשלה ולא הבחין בין קופה לקופה. באופן זה גרעון ישנו ולא קטן (אומרים שהגרעון הוא של שנים עשר אלף לירות). משפט גלוי ותביעה מפורטת לא נעשה עוד, כי בודאי מפחדים פן יגלה ענטבי סודות מן החדר, ואולם באופן אדמיניסטרטיבי נתקבלה פקודה לשים עקול על רכושו הפרטי של ענטבי, ובאופן זה נמצא בסכנה כל הרכוש של יק"א הנרשם בערכאות על שמו של מר ענטבי.

ערב ראש־השנה. [16.9.]    🔗

שתי ההסתדרויות של הפועלים בארץ קראו שתיהן לאספות כלליות את חבריהן, “הפועל הצעיר” בדגניה,⁵⁹⁴ ו"פועלי ציון" במרחביה,⁵⁹⁵ האספות נקראו לשני הימים של ראש השנה, מפני שיש לחברים שני ימים של חג ואין עבודה. אבותיהם של אלו היו רגילים לבלות את שני הימים האלה בתפלות ובתחנונים, ולא באספות של הסתדרויות. ואולם רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה בודאי מלמד זכות גם על מעשי הבנים: המה מפשפשים במעשיהם, וסופם לחזור בתשובה…⁵⁹⁶ תכלה שנה ופירודיה, תחל שנה של שלום, שלום ושלום!

*

 

תרע"ח.    🔗

לקראת השנה    🔗

ובכן אנו נכנסים לשנת תרע"ח, והשלום עוד איננו, טרם בא… ובספר מלחמות ד', במקום אשר ידובר על דבר המלחמה העולמית דהאידנא,⁵⁹⁷ יכתבו ויזכרו את השנים: תרע"ד (מט' באב), תרע"ה, תרע"ו, תרע"ז וגם תרע"ח! האם יחדל שפך הדם הנורא, ההרס שאין דומה לו בשנה זו? מי יודע? היו ימים, בראשית המלחמה, היינו מתרגזים כשהיו הפוליטיקאים מנבאים, שהמלחמה הזאת תמשך חדשים רבים. מפונקים היינו יותר מדאי, אמונים עלי פוסטה בכל יום, על תנועה חפשית, ללכת לאן שאתה רוצה, עלי סדרי חיים של שלום ומנוחה, עלי נורמות קבועות של צדק ויושר, זכות וחובה, שלי ושלך. רובן של השאלות המדיניות הצבוריות והספרותיות שהיו בזמן השלום מנסרות בעולם, היו מדומות ונתחדדו תמיד באופן מלאכותי, בכונה תחלה שלא ינמנם הצבור, להרגיז תמיד את עצביו, להרבות את התסיסה בקרבו ולבל יתענג יותר מדאי על רוב שקט ומנוחה. אבל באמת ובעצם הדבר היו האנשים ברובם הגדול, בטוחים בשלום הקַיָם “ולא האמינו כל מלכי ארץ”,⁵⁹⁸ כי באמת תפרוץ מלחמה. והנה – פרצה. פתאום פרצה. בערב יום המלחמה לא יכלו גם ווילהלם השני גם ניקולי השני להגיד בבטחה, כי המלחמה תקום ותהיה. אבל – פרצה.⁵⁹⁹ ומפני שאיש לא חכה לה, איש לא רצה בה, לכן היינו בטוחים כי עד מהרה תעבור, ולא חפצנו להסכים גם למשך של חדשים אחדים. והנה עברו כבר שנים, והלוח העברי יכול לרשום חמשה ראשי־שנים, – ואין רואים עוד קץ לתכלה זו, וכל הנגע הגדול בעינו עודנו עומד,⁶⁰⁰ ואני מתפלל מעומקא דליבא: מי יתן והיתה השנה הזאת, שנת תרע"ח האחרונה למלחמה!…

צום גדליהו. [19.9]    🔗

קלא דלא פסיק,⁶⁰¹ שהממשלה היפואית דורשת, שכל הגולים מיפו, שהתישבו בפתח־תקוה, יעזבו את המושבה תיכף ומיד וילכו בגולה עם יתר אחיהם.⁶⁰² מספרים, שמר דיזינהוף מהר לנסוע ליפו, אך מאומה לא עלתה בידו; וכי המשטרה עוד אימה על דיזינהוף, שיעוררו משפט נגדו, על אשר “הסתיר” עד כה גולי יפו בפתח־תקוה שלא כדין.

ד' תשרי. [20.9]    🔗

מכירה וקנין

רבים פה המוכרים מגרשים ובתים ורבים הקונים. המוכרים מוכרחים עפ"י הרב למכור מפני המצב הדחוק, מפני הפרנסה הלקויה, והקונים שמחים לקנות בכסף הנייר שבידם, שמחירם הולך ופוחת בכל יום. מוכרים מגרשים על הר הכרמל גם הגרמנים, הנותנים את כסף־הנייר הטורקי במרקים גרמנים, ונמצא אינם מפסידים כלל, בעת שהקונה, המשלם בכסף־הנייר, חושב כל לירה, שמחירה המינימלי הוא כמעט עשרים ושלשה פרנק (22.73) לפחות מארבעה פרנק. היהודים כמעט אינם משתתפים כלל במסחר וקנין זה, מפני שעוד מראשית המלחמה אסרו על היהודים בפלשתינה לקנות ולרכוש נכסי דלא ניידי, ואפילו משכנתא אינם רושמים על שם יהודי, אפילו מיהודי ליהודי. הנה הכינה הממשלה המקומית פה, בחיפה, תכנית גדולה לחדש פני העיר ולהבקיע בה רחוב חדש ומסודר, אשר יעבור דרך כל העיר,⁶⁰³ לתכלית זו על הממשלה להרוס בתים רבים, והיא מבקשת אמצעים לשלם לבעלי הבתים את נזקם, הואלי מבירוט היה פה והוא הציע לפני התושבים ליסד חברה, שתקנה את כל המגרשים החדשים, אשר יהיו לאורך כל הרחוב החדש משני צדדיו, לבנות עליהם חנויות ובתי מסחר. פנו גם אל היהודים, אבל… הן אין רשות ליהודי לקנות. על הכרמל קנו, בכל זה, יהודים איזו מגרשים מאת הגרמנים,⁶⁰⁴ המוכרים במשרד הקוסולריה שלהם ולא בערכאות של הממשלה הטורקית, אך מי יודע, עד כמה זה בטוח מצד היורידי, בפרט שגם לגרמנים עצמם אין ספרי האחוזה שלהם בסדר גמור, והטאבו הטורקי יכול תמיד לערער על הגבולין. הן הגרמנים רכשו להם את הר הכרמל בכסף שוחד, בחזקה, במשיכת החבל שמודדין בו את הגבולין, ובכל יתר הדברים, שרוכשים נכסים בארץ בלתי מקולטרת ובלתי מסודרת כארץ טורקיה.⁶⁰⁵ ומי יודע, במה יגמרו כל הענינים כמו אלה. הכל תלוי במצב שיהיה פה לאחרי המלחמה…

נתקבלה טלגרמה, שמר דיזינהוף הלך לדמשק. אין אנו יודעים אל נכון, לשם מה הלך הפעם, בפרט שעל פי הידיעות ג’מל פחה הוא עתה בחו"ל, מבקר את החזית הפלַנדרית של הגרמנים ונוחל כבוד ותארים מאת הקיסר ווילהלם – אולי באמת יש ממש בשמועות על דבר גירוש מפתח־תקוה?….

צפת צפויה לכליון.

ימי ראש־השנה בלה אצלי מר יעקבסון זלמן, אשר אותו בקש ועד ההגירה לנהל את עניניו בטבריא ובצפת. עובד חרוץ ואיש נבון הוא יעקובסון ויודע סדר בעבודה. הוא בא בכונה תחלה להתראות עם חברי הועד המרכזי פה, וגם ללכת לפתח־תקוה. הענינים יגעים מאד. הסכומים של התקציב החדשי בטבריה ובצפת לעניני המהגרים מגיעים לשבעה שמונה אלפים לירות בחודש, ומפני שהחורף הולך לקראתנו וצרכי אוכל מתייקרים במחירם, לכן גם התקציב הזה לא יספיק עוד בקרוב. וגם העזרה הזאת היא מינימלית והאנשים, ביחוד אחינו האשכנזים, הולכים וכלים, מתים… האחוז של התמותה הוא גדול מאד. – ונוראות הן ידיעותיו של מר יעקובסון בנוגע לאחינו אזרחי העיר צפת.⁶⁰⁶ על העיר טבריה עוד משפיעה לטובה הסביבה הישובית, מושבות הגליל התחתון הכרוכות אחרי טבריה, וההיקף החי והבריא הזה מביא חיים ובריאות גם למרכז. בצפת אין גם זה; המושבות בגליל תלויות על בלימה, לפקידות היק"אית שם⁶⁰⁷ אין השפעה כל שהיא על המשק החקלאי של האכרים, והאחרונים הולכים ומתנונים. לא רק עין־זיתים הידועה בזקניה ובמתושלחיה, מעשי ידי “אגודת אלף” במינסק וחכמי קולוניזציה ברז’יצה להתפּאר,⁶⁰⁸ אך גם ראש־פנה בעצמה ובכבודה הולכת ומתנונת, וכך הוא משמר הירדן,⁶⁰⁹ וכך הוא יסוד־המעלה,⁶¹⁰ וכך הוא, אומרים, גם מתולה. בכולן – האכרים זקוקים לרחמי הפקידות, לכל מיני תמיכות, אוואנסים, מַפרעות בעברית החדישה, הלואות שלא על מנת להחזיר. ובתוך המעגל המתנועע הזה יושבת העיר צפת, החיה על סטרא דאחרא⁶¹¹ של החלוקה, על הצד היותר בזוי של המקור הזה, על המקורות היותר עכורים של הפרנסה הזאת. מעיר הזאת יוצאת החנופה הצעקנית לכל הארץ. הודעות וכרוזים על מוסדות שלא היו ושלא נבראו, כמו ישיבת רידב"ז⁶¹² וכדומה. בעיר הזאת רבה המלשינות הכי־נמבזה ושמה תמצאו אנשים נכונים לכל עון ולכל חטאת… העניות מנַוולת את התושבים, משפילה אותם עד דכדוכה של נפש.⁶¹³ והאנשים מתים ברעב, ברעב ממש… לפי דברי מר יעקובסון, הצפתים מתפללים: מי יתן והיו גם המה מהגרים, והיו גם המה מקבלים תמיכה, מקבלים לחם, ולא היו גועים ברעב. האנשים מתים ממש. התמותה בצפת בין אחינו רבה מאד. קהלה של חמשת ששת אלפים נפש, וכמעט יום יום ישנם שנים שלשה מקרי מות… האנשים פורשים את כפיהם ומתחננים: למה נגרע מאחרים, למה לא תרחמו גם עלינו…

ה’תשרי [21.9]    🔗

“חברך מית תאמין”, ואם באים ומספרים על דבר גזרות חדשות נגד היהודים – ודאי ישנם דברים בגו… בא מכתב היום מדמשק מאת מר דיזינהוף. אמת נכון בפי השמועה, שהגיעה לאזננו בדבר פתח־תקוה. המשטרה מיפו דורשת, שכל היפואים, שהתאחזו בפתח־תקוה יעזבו תיכף את המושבה. דיזינהוף מהר להשתדל אצל מושלי המקום ולא השיג כלום, ונסע לדמשק ביחד עם מר בריל מורשה יק"א, אבל ג’מל פחה איננו עוד בדמשק, והוא יבוא בעוד מספר ימים. לעת־עתה עלתה ביד מר דיזינהוף אצל ממלא מקומו של המפקד הראשי כי ידחו את הגירוש לשני שבועות, ובינתים ישוב ג’מל פחה, מי יודע באיזה מצב רוח ישוב, ואם יהיה אז נוטה ליהודים להיטיב עמנו. הכל תלוי בנס… ובינתים הקופות של ועדי ההגירה כלן ריקות, ומי יודע אם יגדיל ג’מל פחה חסדו להוסיף לתת תמיכת כסף לטובת המהגרים. תמיד תלויים אנחנו בין השמים ובין הארץ…

ז' תשרי. [23.9]

האומנם?

בראשון לציון נתפסו שני צעירים מבני האכרים שחושדים אותם בעוון חמור מאד – עוון מרגלים.⁶¹⁴ זה גם מחפיר מאד ומעציב את כולנו, כי מקרבנו יצאו מרגלים, שלא רק את נפשם הם קובעים אך מעמידים בסכנה את כל הישוב העברי בארץ ישראל, כדרך שנוהגין אומות העולם לעשות את הכלל ערב בעד היחיד, ואיש אחד חוטא מביא קצף על כל העדה. מי יתן ועבר הדבר בשלום ולא ילכדו נקיים מעוון.

ח' תשרי. [24.9]    🔗

פה, בחיפה, נעשו כל היום חפושים אצל נוצרים רבים ואחדים גם נאסרו. אומרים, שבשבוע שעבר ירדו באשון לילה שני ערבים נוצרים⁶¹⁵ מאת אניות המלחמה המשוטטות בים וילכו לנצרת ויביאו בידם מכתבים אל המשפחות האלה,⁶¹⁶ שעתה נתפסו. הנאסרים נשלחו לנצרת.

כפי השמועה, נשתחררו הצעירים מראשון לציון שנחשדו בעוון רגול, כי כל עוולתה לא נמצאה בם.

ט' תשרי. [25.9]    🔗

בא היום מר דיזינהוף. הוא חלה בדמשק, ולכן לא יכול עוד להשאר שם לחכות עד שוב ג’מל פחה מדרכו מחו"ל, ויבוא הנה לנוח פה. כפי שמסר לי, הנה כל התלאה החדשה מצאה את פתח־תקוה לרגלי השתדלות, שעוררו מלמדי ומורי התלמוד־תורה לפני הממשלה למכור להם חטה בנייר ובמקח השווה, כמו שזכו בזה יתר המורים. אך קבל הקימקם⁶¹⁷ את הבקשה וישלח אותה אל הפחה,⁶¹⁸ והנה השתומם הפחה הירושלמי לראות, שכל המלמדים מיפו יושבים בפתח תקוה,⁶¹⁹, בעת שהזכות לשבת בפתח־תקוה היא רק לבעלי הפלחה והנטיעות, ולא לסתם יהודים שהגלו מיפו. אז שלח תיכף פקודה אל הקימקם לגרש את כל בני יפו, שהתאחזו בפתח־תקוה שלא כדין, ואגב פקד לבדוק בזכויותיהם של כל התושבים. הקימקם אמר להחמיר ולבדוק, אם ישנם קושנים, ספרי אחוזה, בידי האכרים. מובן, שאז היו יוצאים בלבולים גדולים, כי למי מאכרינו ספרי אחוזה וקושנים על שמותיהם?⁶²⁰ מר דיזינהוף נכנס בעובי הקורה, והגיש מכתב מפורט רשמי, שבו דרש מאת הקימקם לבל יגרש איש מפתח־תקוה, באשר אין הממשלה המרכזית נוטה עתה כלל לגירושים חדשים, ומפני שאין תקוה גדולה מאת הקימקם, שהוא סוף־סוף פקיד נשמע לגבוה ממנו, לכן הלך לדמשק. אבל ג’מל פחה בנסעו לא השאיר שום פקודות בנוגע לענין המהגרים, וגם כסף תמיכה אינם נותנים ממלאי מקומו, לכן מוכרחים לחכות עד שוב ג’מל־פחה ואז יצוה הוא לשבט או לחסד.

ובינתים הקופות ריקות ושלחו ירושלימה, אולי ישיגו כסף אצל המשרד או אצל האפ"ק עד לחשבון, עד שיגיעו הכספים מחו"ל או מאת הממשלה, ונפשו של מר דיזינהוף מרה עליו מאד, והוא מתמרמר בחמת רוח על יתר העסקנים, הד"ר טהון ומר הופין, שהם מתרשלים להעמיד לרשותו את הסכומים הנחוצים לועד ההגירה. לפי דבריו, העסקנים האלה שקועים יותר מדאי בפורמליות, מדקדקים בפרטים ובזהירות יתרה שלא לפי המצב. ואולם, באמת הלא גם האדונים האלה הם רק שלוחים, ואחריות הכספים הנשלחים לידם עליהם, ואין ברשותם לשנות מקופה לקופה שלא מדעת בעלים.

חשבון לסתור.

עוד לפני זמן קבלתי מכתב מאת מר גליקין, מנהל החוה הפרטית “מגדל” אשר על הכנרת, בבקשה לבוא בדברים עם הד"ר טהון ולדון על אודות מצב החוה, כדי להמשיך את העבודה בשנה החדשה, והעיקר לבלי לתת לנטיעות אשר בחוה שלא תחרבנה. נחוצים סכומים לא פחות משנים עשר אלף פרנק בזהב. הקו הנמשך תחת המלה “זהב” נותן לכל הדברים פנים חדשות, תוכן אחר לגמרי, כי זאת אומרת שש פעמים כסכום הזה, אחרי שמקח הלירה בנייר מחירה עתה ½7 בישליק בשעה שהלירה הזו בזהב מביאה מן השוק 45 בישליק – ממש פי שש. והנה הנטיעות בשרונה שבגליל כבר נעזבו מאת המשרד והיו לבתה, ועתה מר גליקין פונה אל המשרד לבל יתן לנטיעות שבמגדל להחרב. מן הצד האוקונומי, מנקודת החשבון הפשוט, אולי יש באמת חשבון במצב נורא כזה של הכסף, לעזוב את הנטיעות ולבלי לעבד אותן. כי אם נבוא עתה להוציא עליהן פי ששה מכפי הנורמה הרגילה, הלא יעלה כל דונם של נטיעה יבשה (הכתוב מדבר בשקדים, זיתים, כרמים) לסכום גדול כזה, שמעולם לא תכסה ההכנסה את הריבית; ועוד גם זאת, – בשנים כסדרן אפשר יהיה לנטוע נטיעות חדשות באותם הסכומים, שאנו מוציאים עתה רק לכסות את הפרשי הקורס. זהו מן הצד האקונומי היבש, מצד החשבון המספרי. אבל בנדון זה אדם חס על עבודתו הקודמת ואיננו מסכים בנקל להפקירה, והוא שוכח בכונה את חשבונות הכספים ומשתדל לעבד את חלקת אחוזתו, אם יש חשבון או אין. הן גם בעלי הפרדסים ביהודה, הסובלים זה שלש שנים, שנות ארבה ומלחמה, מפסידים סכומים נוראים, ובכל זאת הם שומרים וממשיכים את כל העבודה בפרדסים ואינם נותעים להם להחרב. חביבים עלינו היסורים שקבלנו במשך שנות עבודתנו, חבה יתרה נודעת לחלקות האדמה השוממות, אשר החיינו והכנסנו אותן אל תחת כנפי הקולטורה, ואין אנו יכולים לרגלי חשבונות של כספים לשוב ולעזוב אותן שוממות. יש בודאי בזה מן האידיאליזמוס הטבעי העושה את יצירתו של אדם חלק מהויתו, ויש בזה גם מן הפסיכולוגיה, שעל פיה אין אדם ממהר להחליט בנפשו להפקיר את כל מה שיש לו, והוא מחכה לרחמי שמים, לתמורות העתים, למקרים שיבואו וישנו לטוב את גורלו. בין כה וכה, – וכל הקולוניסטים ממשיכים את עבודת גניהם וכרמיהם ופרדסיהם, אם כי עליהם להקריב קרבנות מחים⁶²¹, להשיג כספים במאה אחוז לשנה, בכל כופר. כך עושים הנוטעים הפרטיים. אם כן, מדוע לא יעשו כזה גם האחוזות, השייכות לאגודות, כמו מגדל? יפסידו גם הם, כמו שמפסידים אנחנו הפרטיים. מר גליקין פונה אל המשרד הא"י כי הוא יתן לו בהלואה את הזהב הנחוץ להמשכת העבודה, מי יפסיד את ההבדל הגדול והנורא, הפרש הקורס? המשרד הא"י? אבל – “רבי יעקב מאי עבידתיה?”⁶²² נאמר בדברי התלמוד. מדוע על המשרד להפסיד? ומאין יקח המשרד את סכומי ההפסד? אמנם, בחוה עובדים פועלים יהודים, ואם יעזבו את הנטיעות, יאבדו פועלים מספר מקומות עבודה, אבל זה עוד לא מספיק, ומדוע יתמוך המשרד מכספיו תמיכה גדולה כזו את מגדל, ולא את הפרדסנים הפרטיים? הן האדונים המוסקובים בעלי אחוזת מגדל⁶²³ הם יותר עשירים מן הכורמים והפרדסנים בארץ ישראל, ואין העשירים האלה זקוקים לתמיכה כלל, ובודאי אין הם גם רוצים בה.

ובא מר גליקין הנה ימים אלו ויעשה עמנו ימי החג הראשונים הבאים לקראתנו, לברר את המצב. יושב פה מר בצלאל יפה, היודע אל נכון השקפת המשרד ואמצעיו בענינים כמו אלה, והדברים יתבררו. בכל אופן, את הפלחה שבחות מגדל מסר גליקין באריסות לערבים השכנים, והקל בזה מעט מהתקציב לשנה הבאה.

אגב: עיינתי מעט בחשבונות של החוה. נגע הצרעת היותר מכאיבה אשר במשק מגדל, המשחיתה את המשק, אוכלת בכל פה את האמצעים וגם כל המרץ והכח הבלתי־מצויים של מר גליקין – הצרעת הנושנת: פקידי הממשלה וסדריה ומשפטיה והליכותיה. אלה משחיתים כל חלקה טובה בארץ, וגם את תפארת בקעת גינוסר – את מגדל.

מחרת יום הכפורים. [27.9]    🔗

בא לכאן הד"ר מטמן־כהן, ובא, כפי שהוא אומר, כדי לגמור בפעם האחרונה את ענין העברת הגימנסיה לחיפה. זה שבועות אחדים יושב פה גם הד"ר צפרוני, וגם מר סברדלוב פה או בסביבה, – והפעם יחליטו בלי שוב עוד מן ההחלטה. מר ברלין, שהבטיח במכתבו אלי לבוא לחיפה תיכף לאחרי ראש־השנה, איננו עוד, וגם מכתב אין מאתו. מי יודע מה קרה שם, ביהודה, במקום שהאנשים יושבים כל הקיץ כמו על הר געש, צפויים תמיד לגירוש, למאורעות… הקימקם החיפואי⁶²⁴ נוח, ונכון למסור לרשותו של “בית הספר למהגרים” (תחת שלט זה אנו אומרים לפתוח את הגימנסיה פה) גם את בית הנזירות האיטלקיות, המסוגל מאד בחדריו הרבים להכיל את כל הגימנסיה “ואגפיה”, זאת אומרת גם את הפנסיון בשביל התלמידים. ואולם גם הפעם קשה להחליט דבר. אולי לא ידעו המורים להזהר ויכריזו על הגימנסיה; אולי אי אפשר יהיה לבלום את רוח התלמידים חניכי הגימנסיה, חניכי החופש והדרור שבחוצות תל אביב; אולי תמצא הממשלה המקומית ופקידיה אוהבי־בצע את הגימנסיה ואת קהל המורים והתלמידים שלה, ותעשה את הענין הזה למקור חדש של שוחד. הן הרוב הגדול גם מאת המורים גם מן התלמידים הגדולים המה צריכים לחשוש תמיד לעינא בישא… אין איש הנכון לקחת עליו את האחריות השלמה.

ראשית מרחשון תרע"ח [17–18.10]    🔗

הפסקתי את היומן שלי לזמן־מה מבלתי יכולת לשמור בבית כתבים ורשימות כאלה, היכולים לעורר חשד על בעליהם. המאורע של הרגול מיסודה של התחנה לנסיונות בעטליט⁶²⁵ המיט על כולנו פחד נורא. הממשלה החליטה, כפי הנראה, לעשות את הענין הזה לדבר של כלל ישראל בארץ, לשום את חשד המרגלים על ראש כל הצבור היהודי בפלשתינא, ועתה אין איש מאתנו בטוח, שלא יבואו אליו לחפש בביתו, שלא יאסרוהו ושלא יענוהו אחר כן בצינוק ובמהפכת של החקירה הטורקית, ושלא ימסרוהו גם למשפט הצבא. אין איש מאתנו בטוח במנוחתו, בחייו. הנה אוסרים על ימין ועל שמאל בזכרון־יעקב. מכריחים את היהודים לתפוס את לישנסקי,⁶²⁶ וג’מל פחה הקטן, הנוטה אהדה ליהודים, אמר בפירוש למר סגל, שאוי ואבוי יהיה ליהודים, אם ימצאו את לישנסקי במושבה עברית. אוסרים את כל יהודי על לא דבר, על כל חשד מגוחך. אסרו בחיפה את בנימין ליפשיץ. הוא קנה פחמים בלילה, מפני שהערבים מוכרי הפחמים, בפחדם פן תחרים הממשלה את פחמיהם, מביאים את שקיהם העירה בחושך. והנה האיר ליפשיץ לערבי במנורה קטנה שבידו להראות לו את הדרך אל המרתף, ויצא עליו חשד שהוא מראה סימנים בפנס לאנגלים, לאניותיהם בים, אם כי בלילה ההוא גם אניה לא עברה. עשו אצלו חפושים ומצאו אצלו רשימה של חברי בית התפלה ומספרי מקומותיהם (כי הוא גבאי בבית התפלה); מצאו אצלו פנסים אחדים צבעונין של נייר לפאר את הסוכה. ואסרו את האיש, כי את רשימת המקומות של בית־הכנסת חשבו לרשימת סתרים של טלגרף, ואת פנסי הצבעונין לשמש בהם לסימנים לאניות האויב, והכו את האיש והלקו אותו, כי יודה על פשעיו, ואחר כן שלחוהו לנצרת, ומשם לדמשק.

אסרו את שבתי לוי, פקיד יק"א. באותו יום שב מדמשק, במקום שישב כחודש ימים בעניני היער בחדרה, אשר חפץ ערבי אחד להחרימו לטובת עצמו ולמכור ממנו עצים לממשלה. והנה אסרו אותו, וממחרת בבוקר שלחו אותו לנצרת, וכאשר הלכה אשתו⁶²⁷ עמו לשלחו – אסרו גם אותה. עד שהוברר הדבר, שזה נעשה בטעות ושחררוה.

אסרו את הרופאה הג' בילקינד⁶²⁸ ואת מנדלי חנקין. אסרו בליל השבת את יעקב גרין,⁶²⁹ ובביתו מצאו את המוכתר לעדת ישראל בחיפה – את מיללר,⁶³⁰ וכאשר מצאו בביתם שלישי – עדלשטיין שמו,⁶³¹ איש חלש, שנכנס במקרה לביתם לשם בקור בליל שבת – אסרו גם אותו. אוסרים, וכעבור שנים שלשה־ימים שולחים לנצרת, ועל פי הרוב שולחים אסורים ממש, בחבלים קשורים אל העגלה.

ובכל הגליל רבים הנאסרים מאד. אוסרים את ראשי המושבות, את נכבדי הקהלות, את ראשי ההסתדריות⁶³² השונות. מלבד הועד בראשון לציון, שכל חבריו נאסרו ונשלחו ירושלימה,⁶³³ הנה תפסו את מר גליקין במגדל, זה העסקן הצבורי, שהיה אהוב גם על ג’מל פחה הגדול, וחביב ונכבד על כל פקידי טבריה ומחוז עכו. אסרו במרחביה את בלומנפלד ואת מנהלי החוה הלאומית,⁶³⁴ אסרו בימה,⁶³⁵ מסחה, סג’רה, דגניה, כנרת,⁶³⁶ פוריה,⁶³⁷ מגדל, – אין מושבה ואין נקודה עברית בכל הגליל התחתון ושומרון, שלא אסרו שמה אנשים והביאום לנצרת, וצרפו אותם אל ענין הִרגוּל, וכולם צפויים למשפט צבאי.⁶³⁸

וכשמביאים לנצרת מתחילים הענויים, מענים את האסורים במקלות ובמלקות, כל ענויי האינקוויזיציה. החקירה נמצאת בידי רופא אחד חסן־בק⁶³⁹ ימח שמו וזכרו, והחוקר החובב הזה מומחה להמציא ענויים, והוא נורא על כל סביביו. בנצרת תאניה ואניה, זעקת שבר ומכאובים עולה כל לילה מחדרי בית הכלא, וכבר מת אחד מיסוריו, או הוא אבד את עצמו לדעת, בחפצו להפטר מן היסורים והענויים הרבים והנוראים שגרמו לו…⁶⁴⁰

והרעה הזאת עברה גם ליהודה. הקימקם החיפאי, זה שעורר ומנהל את כל משפט הרגול בזכרון יעקב, עבר מעל לגבול מחוזו ויבוא גם לפתח תקוה. דבריו מצאו הד מתאים לחפצו בלבו של הפחה הירושלמי, שגם הוא צורר ליהודים. הפחה בא לרמלה, ויאסוף אליו את כל זקני הבידואים ואת השיכים של הכפרים, וגם את היהודים מוכתרי המושבות, ויקהיל אותם קהלה גדולה אל המסגד, וישא לפני הקהל הזה נאום מעורר שנאה נצחת וחמת נקם ליהודים.⁶⁴¹ “הנה עניים ורעבים באו היהודים מרוסיא, אשר גרשום מן הארץ ההיא, ואנחנו נָתַנו להם פרדסים וכרמים וגנים, בתים ומושבות. והנה הם חורשים רעה על העם הטורקי, שונאים את הדת המושלמית, בוגדים בממשלה שלנו. הנה אתם, זקני הכפרים של הפלחים וראשי שבטי הבידואים, הביטו אל מוכתרי היהודים. הם כולם לבושים יפה, פניהם מלאים וטובים, ואתם דוויים וסחופים, ובגדיכם עליכם בגדי עוני לעומתם. האם יכולים אנחנו, אדוני הארץ ובני־אמון ועבדים נאמנים לממשלה, לראות בבגוד בנו היהודים הגרים? האם יכולים אנשים בוגדים להחסות בצל חוקינו הישרים, בצל חוקי ממלכה?” וכאלה וכאלה דבר הפחה, והלהיב את השומעים לרדוף באף את היהודים, ולהביט עליהם כעל בני עם חרמה של הממשלה. ואחרי הנאומים והדברים נעשו גם הפעולות והמעשים. אסרו את ועד המושבה בראשון לציון ואת מנהלי היקב,⁶⁴² את אלה האנשים, שג’מל פחה בעצמו היה תמיד מתהלך עמהם בכבוד ובאמונה גמורה. וכן עשו בכל המושבות – הכל כדי להשפיל את היהודים ולהוריד את כבודנו בעיני עם הארץ. ועל מה ולמה ומדוע? – כי אנחנו, היהודים, נמציא להם את לישנסקי, – את זה האיש, שאין איש מן ההסתדרויות הלאומיות התהלך עמו, שגם “השומר” הרחיק אותו מן ההסתדרות בגלל אשר חשד בו, שאין הוא לויאלי במובן נאמנות לממשלה הטורקית,⁶⁴³ – את זה לישנסקי, שהיו פקידי הממשלה בחיפה, והקימקם החיפואי בראשם, נוהגים עמו סלסול, והיו באים אל התחנה לנסיונות לאכול ולשתות ולשכור שמה. הם לא ידעו לשמור עליו, הם עזבוהו לנפשו, – ומאת היהודים ידרשוהו!

ג' חשון. [19.10]    🔗

ספר לי היום הגרמני הנוצרי פרנק על דבר המאסרים בטבריה.⁶⁴⁴ תפסו את האנשים ברחובות ובבתים, את כל יהודי, ויאסרו אותם, אחר כן ברר הרופא־החוקר חסן־בק את הנתפשים. והנה כל מי שבגדיו קרועים ומטולאים, ואינו יודע לדבר בשפה אירופית ושחזות פניו מעידה עליו שהוא עני ואביון – שלח לחפשי. ואולם את כל בעל צורה, ובגדיו אינם קרועים, ויחף אינו הולך, ויודע איזו שפה – את כל אלה שם במאסר, וישלח אותם אחר כן רגלי לנצרת, דוקא רגלי, גם לאלה שחפצו לשכור להם עגלות. הוא אסר גם אותו, את פרנק, בחשבו גם אותו ליהודי, – טעם ונמוק די מספיק להיות נאסר. נפל כבודנו וערכנו בימים הרעים האלה. גם בימי השלטון הצבאי בזמן המלחמה היה בכל זאת היחס אל היהודים יחס של כבוד. זכרו לנו את “חסד נעורינו”, את אשר היינו אירופיים, נתיני ממלכת אירופא, שרגילים היו גם בני הארץ גם פקידי הממשלה להתיחס אלינו בנמוס, לבלי לשלוח בנו אגרוף, לבלי לגשת אלינו בחרפות ובגדופים כדרכם, לבלי להעמיד אותנו בשורה אחת עם הפלחים ועם העירונים היחפים בארץ. גם הקומנדנט הידוע חסן־בק,⁶⁴⁵ זה העריץ אשר שלט שנתים ביפו ויפיל חתיתו על כל איש, וירדוף את היהודים ויעשוק וירוצץ אותנו, – גם הזד והבליעל הזה היה נזהר לבלי להרים יד על יהודי, ולבלי להכותו רק במקרים היוצאים מן הכלל. והנה עתה לרגלי ענין הרגול, לרגלי החשד שמעוררים בכונה על כל היהודים בגלל חטאי יחידים, נהיינו לחרפה ולבוז וכל פקיד יכול לאסור את מי מן היהודים, להכותו ולענשו, ואין אשר ימחה בידו.

ד' מרחשון. [20.10]    🔗

הקומיסר בחיפה פגש ברחוב את פקידי סניף ועד ההגירה, ויודיע להם באופן רשמי, שנקבלה פקודה לגרש מחיפה את כל היהודים מן המהגרים היפואים, שהתישבו בחיפה במשך הזמן האחרון, כפי הרשיון שנתן להם. זמן הגירוש החדש לא נקבע בפירוש, אבל הוא אומר שצריכים תיכף לצאת מחיפה. באותו יום הלך מר קיזרמן, ראש ועד ההגירה, אל הקימקם, והוא אמר לו, שאמת נכון הדבר, ויש לו פקודה על זה מלפני שנים עשר יום. הקימקם דבר עם קיזרמן מעט בהתגלות לב, ויאמר לו, כי על היהודים להצטיד באמצעים לגירוש חדש, ואסור עליהם להתישב ברצועה שלחוף הים בחיפה, זכרון, חדרה וכדומה, ואף כי לשוב ליפו. היהודים יכולים להגיש אליו בקשה, ואז יתן רשיון לשלוח ציר אחד אל הגליל וציר שני ליהודה, אל המרכזים הכספיים שמה, להשיג אמצעי להגירה החדשה.⁶⁴⁶ הוא ספר לו פרטים על דבר החקירה בזכרון, איך עִנו את הזקן אהרונסון לעיני בתו. והיא לא התודתה על חטאה ובחרה למות ולא נכמרו רחמיה על אביה הזקן.⁶⁴⁷

וידיעות על דבר הגירוש החדש באות מזכרון־יעקב,⁶⁴⁸ משפיה, מחדרה.⁶⁴⁹ היו אנשים אחדים, שכבר שכרו להם דירות בחיפה ואמרו לעבור הנה, מבלי יכולת להשאר חדשי החורף במושבות, במקום שהאנשים יושבים דחוקים וצפופים; הגימנסיה היפואית כמעט עברה כולה לחיפה, שכרה דירות, באו רבים מן המורים, מסרו ילדים למשפחות שונות לכלכלם, עמדו והכינו פנסיונים, נעשו הכנות להתחלת הלמודים, תלמידי המחלקות העליונות נהרו לחיפה והתכוננו אל הבחינות – והנה גזרה חדשה, השמה קציר לכל ההכנות האלה, והמביאה הרס וחורבן חדש נוסף על חורבן החיים לרגלי הגירוש מיפו. ומה תעשינה עתה המשפחות האומללות של הנשים השכולות, שנשארו פה מראשית המלחמה בלי בעליהן. והן עם הילדים התלויים בהן התגוללו כל חדשי האביב והקיץ בסוכות ובאהלים במושבות יזרעאל והגליל, ואשר סוף סוף באו אל המנוחה מעט בבואן לחיפה. והנה עתה עוד הפעם יסיעו את המשפחות האומללות האלה ממקום שבתן בחיפה, וישליכו אותן – לאן?… נורא, נורא המצב.

ט' חשון. [25.10]    🔗

בא מראש פנה מר קלוריסקי. עוד בראשית השבוע ספר לי שבתי לוי על קבלת הפנים שקבל ג’מל פחה את בריל. לא ברך אותו בשלום, לא נתן לו את ידו, לא הזמין אותו אל החדר פנימה, ורק במסדרון שאל את בריל, מה לו אליו. ואת כל מה ששאל בריל ממנו השיב אחור במלה אחת: “אי־אפשר!”⁶⁵⁰ חכו בדמשק לדיזינהוף ולקלוריסקי, ואולם הראשון לא יכול לעזוב את חיפה מאפס רשיון לצאת מן העיר, ואת השני קרא הפחה מעכו לבוא לפניו.⁶⁵¹ הפחה מעכו קרא את קלוריסקי, בתור פקיד ראשי של מושבותינו בגליל העליון, לצוות עליו להשתדל לתפוש את לישנסקי. בינתים כבר נתפס לישנסקי,⁶⁵² והפחה אמר לו, שזה ענין כלל ישראל. הפחה, הדורש טוב לעמנו, יעץ לקלוריסקי, שיפנו צבורי היהודים אל גמל־פחה בטלגרמות להסיר מעל הכלל את פשעי הפרט, כי גדול הקצף מאד על היהודים. קלוריסקי הודיע זאת לנו, ועצתו היא כי ישלחו כל הקהלות בא"י טלגרמות כאלו, אולי יסור האף והחמה מעל ראש הקהל וישיב ג’מל פחה את הגזרה החדשה, גזרת הגירוש בימות החורף והגשמים. ועד ההגירה בחיפה, וכן ועד העדה ערכו טלגרמות כאלה, אך בלי רשיון הקימקם אסור לשלוח גם טלגרמות כאלה; והקימקם כמעט תמיד איננו בחיפה, כי הולך ונוסע בדבר ענין הרִגול והמאסרים לזכרון, לנצרת, לעכו.

באו ידיעות מזכרון ומשפיה. המודיר המקומי דורש בכל תוקף, כי יֵצאו מזכרון המהגרים מגורשי יפו, שהתישבו שמה במשך הקיץ, וכי ערכה המשטרה ציד בשפיה לחפוש שם את המורים ואת תלמידי הגימנסיה אשר שמה. כחמשים ילדים עודם נמצאים בשפיה, מחכים לגמר המשא ומתן על דבר פתיחת הגימנסיה, ועמהם גם כשבעה מורים ופקידים, היושבים ומחכים ליום אשר יכלו לעבור לחיפה ולתקוע את אהליהם שמה. בינתים באו הידיעות הרעות מחיפה, שהיא סגורה ומסוגרת בפני כל יוצא ובא, ובמקום אשר חרב הגירוש החדש נטויה על כל היהודים שמה. הגרמנים אומרים בפירוש, שזה אך החלו לעשות, לגרש את מגורשי יפו מחיפה, ואחרי זאת יחול שבט הגירוש על כל יהודי חיפה, גם על תושביה הישנים, באשר הממשלה חושדת את כל היהודים בעוון השתתפות ברגול. במושבה הגרמנית, במקום שיושבים כשלשים־ארבעים משפחות יהודיות, עוברים בעלי הבתים ורושמים את נפשות המשפחות האלה רק את היהודים, היושבים בבתיהם, וכל עין רואה שהגרמנים שמחים עתה לאיד היהודים. אם כי, צריכים להודות, שנמצאו אחדים מהם, שהשתדלו גם לזכותו של מר בנימין ליפשיץ, הגר בשכונתם זה יותר מחמש שנה.

יוד מרחשון. [26.10]    🔗

לפי הידיעות שקבלנו מיהודה, הנה שמה כבר החל גירוש החדש. מגרשים את מגורשי יפו מפתח־תקוה,⁶⁵³ וגם מכפר־סבא, שהיא נמצאת בגבולי פלך שכם,⁶⁵⁴ גם כן מגרשים. בהלה ואבדון על כולנו, על כל מעשינו. גמל פחה בעצמו נתן כסף לבנות בתים בכפר־סבא, ונשא ונתן על דבר תנאי ההלואה הזאת, והעסקנים נגשו אל המלאכה, והבנינים הולכים ונגמרים, והיתה תקוה לאומללים לשבת בימות הגשמים תחת תקרה, או לכל הפחות גג, – והנה מגרשים אותם גם “מבתי תענוגות” אלה, גם מן האורוות והמרתפים⁶⁵⁵ והמסדרונים אשר שכרו להם בפתח תקוה ומתחת הסוכות והאהלים ובתים־קברים אשר בכפר סבא! ולאן ללכת? הנה באו⁶⁵⁶ היום כחמשים נפש ברכבת מיהודה, גולים אשר גרשום מפתח תקוה ומכפר סבא, והושיבום בעגלות, והממשלה נתנה בידיהם רשיונות לנסוע לחיפה; והממשלה בחיפה אינה נותנת להם לבוא העירה. ומתגוללים האנשים על הנשים והטף ביציע שלפני התחנה ובבית הנתיבות, ומאת ועד ההגירה הביאו להם לחם ומים, וכל השתדלות אינה מועילה להביאם העירה. וגם משתדלים אינם. את המוכתרים, הישן והחדש, רוזנברג ומיללר, נתנו במאסר וישלחום לנצרת;⁶⁵⁷ מן העסקנים ישנם נתיני אמריקה הפסולים עתה לכל דבר בעיני הממשלה; וגם אנחנו הנתינים העותומנים כביכול, מפחדים להֵראות את פני אדוני הממשלה, המביטים עלינו בעיני זעם, והשואפים לתת במאסר את כל מי שיוכלו. וביחוד הם מחפשים עלילות על כל בעל בעמיו, על כל אדם של צורה, למען יוכלו להתהלל כי כל היהודים, גם היותר נכבדים בהם, המה פושעים ובוגדים.

י"ב חשון. [28.10]    🔗

בתי הספר אמנם נפתחו, אבל מורים אינם. הממשלה התחילה לחפש פֶרַרִים,⁶⁵⁸ את המשתמטים מעבודת הצבא – והמורים שלנו, הן של הגימנסיה והן של יתר בתי הספר, המה כולם במצב של פחד.⁶⁵⁹ לרובם הגדול פספורטים של ממלכות אחרות, פספורטים מחרושת צפת, טבריה או חיפה, – ושמועות מרגיזות עוברות בארץ, שהממשלה חדלה להתחשב עם פספורטים כאלה, והיא שמה במאסר את כל האנשים, שפספורטים כאלה נמצאים בידיהם. גם אצל מר בנימין ליפשיץ, שנאסר בראשונה בעוון חשד של רגול, מצאו פּספורט אמריקני; וכאשר ראו השופטים מנצרת, שאין כל יסוד להאשים את האיש הזה בעוון בגד ומעל, הנה עוררו נגדו משפט בעוון התעודה האמריקנית. ומירושלים מודיעים, שהממשלה שמה מבטלת את הפספורטים של הנתינים “המלאכותיים” ותופסת במאסר את בעליהם, וגם שופטת אותם כדין בורחים מן המערכה. היום ספרו לי בבנק הגרמני,⁶⁶⁰ שבירושלים תלו ששה עשר יהודים. אין כל ספק שזה שקר, שהגרמנים מגזימים הרבה בכל המשפט של מאורע הרִגוּל;⁶⁶¹ אבל הפחד גדול, המורים מתחבאים ואינם יוצאים החוצה, ובתי הספר שוממים מאין מורים. טוב הדבר, שבמקרה יושב פה המורה הזקן רבי מרדכי קרישבסקי, שועד החנוך שחרר אותו מעבודת מורה ויתן על ידו עבודת התרגומים; ומר קרישבסקי שב לפי שעה אל ההוראה, והוא יחד עם הסופר בַרַש, אוסטרי טהור, נושאים עליהם עתה את כל עול ההוראה בבית הספר הריאלי.

לישנסקי נתפּס בבצות נבי ראובן על ידי הבידואים. הם הביאו אותו תיכף אסור לרמלה, שמה היה במקרה בעת ההיא המוכתר מראשון לציון.⁶⁶² המוכתר בא לרמלה להשתדל לשחרר צעיר אחד מבני ראשון לציון, ששמו יוסף דרובין, ופקידי הממשלה טעו וכתבו בתעודתו יוסף דובין. ומפני ששמו של לישנסקי הוא גם כן יוסף, וגם החליף את שם משפחתו ויקרא לעצמו בתעודתו טֶבִין,⁶⁶³ לכן אסרו את הצעיר יוסף דרובין מראשון בחשדם, פן הוא הוא יוסף טבין המבוקש. המוכתר מראשון הכיר תיכף את לישנסקי, והפחה מירושלים לקח אותו מידי הבידואים, והוא חקר אותו בראשונה. לישנסקי אמר, שלא יכוהו ולא יענוהו, כי הוא יגלה הכל. הוא בהודאתו הראשונה הלשין על “השומר”, ההסתדרות של שומרים עברים אשר בארץ, והוא קרא בשמות את כל ראשי ההסתדרות הזאת. עֶבְרָה שמורה ללישנסקי על ההסתדרות הזאת, בגלל שהיא הוציאה אותו מתוך קהלה, על אשר חשדו בו שהוא מתעסק ברגול. עתה הוא נוטר את שנאתו אל ההסתדרות, והוא מתנקם בכל ראשי “השומר”, ומחפא עליהם אשמות וחטאים, והממשלה כבר התחילה לחפש את “השומר” ולתת במאסר את כל חבריו.⁶⁶⁴

אחרי שנתפש לישנסקי שחררו לחפשי מנצרת 15 מזקני המושבה זכרון־יעקב, אשר לקחום בערבון עד אשר יתפשו את הנאשם הזה.⁶⁶⁵

ממרחביה מודיעים לנו, שדיזינהוף עבר דרך עפולה לדמשק. הוא פקד שלא יפנו אליו לדמשק בטלגרמות, וכי כל בקשה וכל דבר אשר יהיה לנו בענין המצב החמור, נפנה בטלגרמה אל ג’מל־פחה.⁶⁶⁶

במרחביה הביאו לקבר את שורץ, אחד ממנהלי התחנה לנסיונות בעתלית, ושהיה מן האסירים היותר חשובים בענין זה. מצאו אותו תלוי על שבכת החלון. הפקידים צלמו את גויתו. יש מקום לחשוד, שחוקריו ענו את האיש עד מות ממש, וכדי לכסות על מעשיהם תלו אותו אחר כן, ואמרו שהוא אבד עצמו לדעת. בכל אופן בדיקת רופא משל היהודים לא נהיתה, והדבר מעורר חשד, כי הענויים של האסירים בנצרת נוראים עד מאד.⁶⁶⁷

י"ח חשון. [3.11]    🔗

אחרי השתדלות של עשרה ימים עלה הדבר בידי ועד ההגירה פה להשיג רשיון לי ללכת לפתח־תקוה להשתדל ע"ד האמצעים, הנחוצים לגירוש החדש של המהגרים היושבים בחיפה. הקימקם דרש, ששנים מנכבדי העדה יקבלו עליהם אחריות, ש"באם יקרה איזה דבר" אזי הם האחראים. באמת לא פוֹרש “איזה דבר” יכול להקרה עמי. ובודאי כל זה אך לתפארת המליצה או להטיל אימה יתרה על המשתדלים. בכתב הרשיון נאמר בפירוש, שלרגלי הפקודה לגרש מחיפה את היהודים מגורשי יפו, ומפני שאין אמצעי־כסף בידי היהודים, לכן נבחרתי ללכת לפתח־תקוה, להשיג שמה במרכזים שלנו את הסכומים הנחוצים, והרשיון נתן למשך עשרה ימים. מפני חולשת בריאותי, בקשתי לתת רשיון גם לאשתי ללכת עמי, ובקשתי נעשתה. הזהירו אותי, שבדרך יחפשו אצלי במקומות שונים, אולי אני מעביר מכתבים ודברים אסורים. בפנקסי רשמתי את כל הדברים ששמו בפי רבים למסור לקרוביהם, מבלי כל פוסתה וקשר עתה בין הגליל ויהודה.⁶⁶⁸ גם את אשר עלי לכתב ירושלימה אני שולח דרך הפוסתה הצבאית על שמו של הד"ר בירם, כי הפוסתה האזרחית כמוה כאין.⁶⁶⁹

לפנות ערב באתי לזכרון־יעקב. מן הדרך הודעתי לשפיה, מקום תחנת שארית הגימנסיה, לבוא לזכרון להתראות עמי ממחרת בבקר השכם. סרנו אל הד"ר יפה ללון שמה. בשעה מאוחרת בא לביתו הד"ר יפה, שהיה בשפיה, במקום שהתיעצו מה לעשות בתלמידי הגימנסיה הנמצאים שמה. המודיר המקומי⁶⁷⁰ קבל גם הוא פקודה לגרש את כל היהודים מגורשי יפו מזכרון יעקב ובנותיה,⁶⁷¹ וכבר סדרו ציד על התלמידים ועל המורים, שהסתתרו בעמקים ובפחתים ומאחורי הסלעים מפני השוטרים הרודפים אחריהם… והימים ימי חורף, וכבר כלתה פרוטה מן הכיס לתת שוחד למודיר ולשוטריו, והלך הד"ר יפה להתיעץ עם המורים הנמצאים מה לעשות.⁶⁷² החליטו לחלק את התלמידים בין אנשי זכרון, הנכונים להסתיר בביתם ילד או ילדה כאחד מבני הבית, ולשלם להם כשלשים או ארבעים פרנק לחודש בעד כל ילד. ילדים אחדים ימצאו להם מקומות לכלכלתם בבת־שלמה וגם בשפיה עצמה.⁶⁷³ כובד השאלה היא בדבר התלמידים הגדולים, שהגיע גילם ללכת לצבא. אותם צריך יהיה לסדר ביער מְרַךְ,⁶⁷⁴ בתור חוטבי עצים להספקת מסלת הברזל, ואז יהיו פטורים מעבודת הצבא.⁶⁷⁵ זה עולה בכסף, בסכומים גדולים, כעשרים־שלשים פרנק לחודש. התלמידים בתור עובדי עבודה, חוטבי עצים ממש, יכולים להרויח אך סכומים קטנים מאד, כי הן הצעירים לא הורגלו בעבודה, בפרט בעבודת פרך כזו, ועל הגימנסיה להוציא כספים גם לכלכלתם, גם לשלם מחיר הרשיונות, כדי שיהיו מוצלים מעבודת הצבא.

אני יושב בבית הד"ר יפה, וזקני העדה באו לפני לשאול את פי על דבר המצב הכללי של המשפט בנצרת, זה האסון אשר המיטו על המושבה ועל כל הישוב בני בית אהרונסון, והמה נאנחים ונאנקים תחת החשדים שאינם חדלים, וכי גם היום נאסרו במושבה עוד שני צעירים ונלקחו לנצרת. כל המושבה היא כעיר נצורה, מלאה אנשי חיל, האוכלים את המושבה, חילה ויגיעה בכל פה. עודם מדברים והנה התפרץ החדרה מוכתר המושבה⁶⁷⁶ ובשורה בפיו; רק עתה נתקבלה פקודה אל הצבא הנצב במושבה לצאת מתוכה מחר כאור הבוקר לנצרת:⁶⁷⁷ האנשים נמלאו שמחה, ויברכו גם אותי כי לרגלי ברך ד' אותם באתחלתא דפורקנא.⁶⁷⁸

הד"ר יפה לחש לי: אומרים, שהאנגלים לכדו את באר־שבע.⁶⁷⁹ אנכי עניתי לו, שכל כך הורגלנו בשמועות וידיעות כוזבות, שאין אנו מאמינים כבר לכל דבר; ואף גם זאת, מי יודע איזה ערך יש לכבוש באר־שבע? הנה את עזה לקחו האנגלים והשיבו בחזרה, חזרו וכבשו ועוד הפעם נלקחה מאתם, – ואין קץ ואין תכלה לכל הנעשה בשדה המלחמה של האנגלים, המתקדמים צעד ושבים אחורנית, ועוד יארכו הימים עד אשר יגיעו לקץ הימין…

יום ג' כ' חשון. [5.11]    🔗

עד תול־כרם איש לא שאל אותנו בדרך, ואף פני שוטר וחיל לא ראינו. אך קרבנו אל תול־כרם, והנה כמו מארץ צמחו אנשי חיל וישאלו לרשיוננו לנסוע. ואם כי הניירות שלנו היו בסדר, בכל זאת עלה חיל אל העגלה להביאנו אל הקומנדנט העירה.⁶⁸⁰ אחר כך הסכים החיל, כי אנחנו והעגלה נחכה בתחנה על יד מסלת הברזל, והוא והעגלון יעלו אל הקומנדנט. בתחנה יושבת עבריה מוכרת מזון לעוברים,⁶⁸¹ וסרנו אליה. מפי האשה שמענו את אשר קרה בשבת שעברה בכפר־סבא. בבוקר בעת התפלה באו חילים ושוטרים מתול־כרם לכפר־סבא, ויסובו את המושבה ויוציאו את האנשים מבית התפלה, בתוכם זקנים בני שמונים ויותר, ויגלו את כולם, במספר תשעים וחמש נפש, לתול־כרם רגלי, מהלך שעות אחדות, וגם לא נתנו להם להכנס לתוך בתיהם לקחת צידה לדרך. את הנחשלים בלכתם הכו החילים, ויוליכו את הקהל כאסירים וכשבויי חרב עד הביאם לתול־כרם. האשה העניה הסוחרת על יד התחנה קדמה את פניהם במים ובמעט הלחם שהיה באהלה, והבאים היו כלם מדוכאים, עיפים ורצוצים. איש מהם לא ידע על מה ולמה הגלו אותם, אחרי שהישיבה בכפר־סבא מותרת, וגם הממשלה בעצמה נתנה הלואות לבנות בתים שמה לימות החורף. הוברר, שהמודיר מתול־כרם צוה על השוטרים והחילים ללכת לכפר־סבא ולהביא משם פֶרַרִים, משתמטים מן הצבא, וכאשר בדקו את המון המובאים, מצאו ביניהם אך שנים־שלשה כאלה, ויתרם, ביחוד זקנים וחלשים, הובאו על לא־דבר, “בשגיאה”. וכדי לכסות מעט על העול הגדול והנורא הזה של “השגיאה” הזו, אשר לרגלה הוליכו גולה אנשים בני שמונים ויותר מהלך שעות אחדות, הנה אומרים הפקידים כי בכפר־סבא “מסתתרים” בני יפו חדשים, כלומר אלה שהלכו הגלילה בשעת הגירוש, ואחר כן שבו “שלא ברשות”. איזו רשות? איזה איסור יש לשוב לכפר־סבא, שהוא בפלך שכם ולא בפלך ירושלים? אין מקשין על שאלות־זדון, בשעה שנתנה רשות לפקידים לרמוס ברגל את זכויות האדם אשר ליהודים. הנה בעת שישבתי באהל היהודיה בתול־כרם, באו לקרוא לה מאת הקומנדנט, והודיעו לה שעליה לסגור את חנותה ואת אהלה על יד התחנה, יען וביען כי יהודים מתאספים שמה. וכי היא פתחה ביום השבת שעבר את חנותה. פה ספרו לנו את כל מה שנעשה בפתח־תקוה, איך מתהלכים שמה קוממיות פקידי ושוטרי הממשלה, אוכלים ושותים על חשבון הקהלה, ומכינים ציד על מגורשי־יפו ועל פררים, וכבוד ישראל נרמס בראש כל חוצות.

וגם בצאתנו מתול־כרם, עוד לא הורחקנו לעזוב את המקום הזה, ורדף אחרינו פרש־חיל, ודרש מאתנו את הרשיונות בידנו, ולא על נקלה קבלנו רשות לעשות דרכנו.⁶⁸²

כ"א חשון, פתח־תקוה. [6.11]    🔗

פה נודע לי את אשר עבר על המושבה הזאת במשך השבועות האחרונים. בכל תוקף דרשה הממשלה מאת מוכתרי המושבה לגרש מתוך המושבה את כל היהודים מגורשי־יפו ושהתישבו בשעתם בפתח־תקוה, ומלבד זה גם את אלה מתושבי ואזרחי המושבה, שאין להם שדות־זרע, ואת המשפחות של בעלי הפרדסים ויתר הנטיעות. התחילה פרשה של “רשימות”, שאלות כשר וטרפה, למי יש רשות ולמי אין הרשות להשאר במושבה, והתחיל הענין של בקשישים למעלה ראש. די אם אזכיר בזה שבמלון גיסין⁶⁸³ אשר במושבה זללו וסבאו הפקידים במשך החודש הזה על חשבון המושבה בסכום של יותר משלשת אלפים פרנק זהב, זאת אומרת שצריכים להכפיל את הסכום הזה פי שש, כפי הקורס דהאידנא⁶⁸⁴ לכסף־הנייר התורכי. די לרשום, שהקימקם⁶⁸⁵ לבדו לקח בקשיש אלף לירות טורקיות,⁶⁸⁶ מלבד יתר הפקידים הקטנים ממנו, איש איש כפי ערכו. לקחו מאת המושבה במשך החודש הזה ארבעת אלפים מטר צנורות ברזל, לקחו סוסים, פרדות, חמורים, פרות־חולבות, שעורה, על המושבה להספיק שבעה עשר טון עצים להסקה בכל יום, במחיר הוסיקות שמקבלים חוטבי העצים, וגדול הצער לראות כל החורשות במושבה ובסביבותיה נחטבות, וגם על עצי האקליפטוס שעל גבולי פתח־תקוה הישנים, העצים העבותים, המזכירים לבני המושבה את כל מלחמותיהם ותגרותיהם עם שכניהם הרעים בשנים הראשונות להוסד המושבה, – גם על אלה עלה הכורת עתה! ושאול ואבדון שבעה לא ידעו, והפקידים קוראים הב הב, והמושבה כורעת, נופלת תחת סבל ההוצאות.

ונפל סכסוך בין הפועלים המאורגנים שבמושבה ובין הועד,⁶⁸⁷ והצעקה הגיעה לאזני פקיד הג’נדרמריה, שקבע לו עתה ישיבת קבע בתוך המושבה. וכאשר נודע לו הדבר, דרש מאת המוכתר למסור על ידו את כל הפועלים ארבעים במספר, כמספר שבאו ברשימת בעלי הזכויות לשבת בפתח־תקוה בתור פועלים, מפני שהם היו מעוררי הסכסוך. ועוד הפעם פרשה חדשה של צרות ובקשישים, כי אין למסור לידי עריצים אנשים מישראל, ומי יודע מה יעשו בהם, ומי יודע מי הם, והלא ישנם בתוכם גם משתמטים מן הצבא. ואין לך יום, שאין הוא מביא קללה או צרה או תוכחה, וכל עסקן צבורי צפוי תמיד למאסר ולמשלוח למשפט צבאי ירושלימה או לדמשק, וסכנת מאסר ומכות מרדות מרחפת על כל איש, ביחוד על כל בעל בעמיו שיש לו יחס כל שהוא אל עניני הצבור והכלל. יודעים הפקידים, שאת אלה ימהרו לפדות בכל כופר, והמה ממיטים תמיד אשמות וחשדים רק על כאלה, כי בהם שמן חלקם.

ביום הרביעי שבוע העבר⁶⁸⁸ הגיעה השתובבות הפקידים עד מרום קצה. שוטרים וחילים התפרצו בחוצות וגם נכנסו אל הבתים פנימה לגרש את האנשים מן המושבה, ויכוננו “פוגרומים” כמשפט, השליכו החוצה מן הבתים רהיטים, שבו כלים בחנויות, וישדדו את אשר מצאו שמה, והכו אנשים נשים וטף. עסקני ועד ההגירה היו אובדי עצות, ולא ידעו דרך אחרת מלבד זו, שהתוה לפניהם מר דיזינהוף – לשלוח אנשים מפתח־תקוה וגם מכפר־סבא אל הגליל… ידעו העסקנים, שרבים מן הנשלחים עתה בודאי יבואו אלי קבר טרם יבואו אל המנוחה; ידעו העסקנים, שבחיפה לא נתנו למגורשים החדשים לבוא העירה,⁶⁸⁹ והיו כלואים בבית הנתיבות שמה, עד אשר העבירום הלאה, לצד טבריה; ידעו היטב, שאין הגליל מוכשר לקבל עוד גולים, כי הלא צריכים היינו להציל משפחות רבות מאלה שהתגוללו בטבריה ובמושבות הגליל התחתון. את כל זה ידעו, ואולי לא את הכל ידעו, כי הלא היחוסים והקשרים כמעט נפסקו במשך השבועות האחרונים. – אבל כך נגזרה מאת הועד המרכזי לעניני ההגירה, ושש מאות נפש מישראל השלכו מפתח־תקוה, ומקל־נודד בידיהם ללכת צפונה, לאשר ילכו…

אני אך ירדתי מעל העגלה והלכתי לישיבת ועד ההגירה, שהיתה באותו הערב בנשיאותו של הרב הורביץ מירושלים.⁶⁹⁰ ראיתי אותו בפעם הראשונה, והוא מצא חן בעיני. איש ישר ומסור לעבודת צבור, דיקן בדבריו ובמעשיו. הרציתי לפני הישיבה את המצב בחיפה ובזכרון־יעקב, ואת כל הנודע לי בדבר הגליל. שמה ראיתי "את הטלגרמה ששלח ג’מל־פחה אל הפחה כדברים האלה: "בבקשה “לקרוא אליכם את מר דיזינהוף ולמסור לו, כי אסור גמור למהגרים היהודים לשוב עוד פעם לפתח־תקוה או למקום אחר, מכיון שפקדתי כבר, שכל מי שישוב, מי שיהיה, יחשב לבוגד וישולח לבית המשפט הצבאי, וישפט משפט מות. ובהיות שהענין הוא ברור מאד, כל בקשותיו התכופות של מר דיזינהוף בענין זה יכולות לגרום סכנה. – בהיות שנתברר, שחלק מהיהודים של פלשתינה התעסק ברגול, הבקשות האלה לא יוכלו להחשב לכונה טובה. אני נותן כספים בשביל המהגרים, וצריך להשתדל להמציא למהגרים כל הנחוץ להם ולהבטיח את מנוחתם. על כן ישימו קץ לדרישות הבלתי מועילות בענין זה”.

הטלגרמה הזאת אין אתה יודע מה יש בה יותר: חוסר הגיון, טפשות או זדון, אך ברור שמשלש אלה חוברה יחד. הן מגרשים את היושבים בפתח־תקוה, את אלה שלא עזבו את פתח־תקוה וחזרו. ומתי היתה פקודה, שכל מי שישוב (מאין ולאן?) ישפט משפט מות? ואם מגרשים מן המקומות כמו כפר־סבא וחיפה ומושבות השומרון, – איך אפשר לבלי להתאונן ואיך הדבר הזה הוא “ברור מאד”? ואיך ובאיזה אופן נתברר (?) שחלק מן היהודים התעסק ברגול? אם אנשי בית־אהרונסון⁶⁹¹ התעסקו או לא התעסקו ברגול (הן גם זה עוד טרם הוברר כחוק וכמשפט, והודאת בעלי הדין תחת ענויי־אינקביזיציה ומכות־מות ממש אינה מוכיחה כלום) – אבל גם אם אמת הדבר, הנה אך ג’מל פחה בכבודו ובעצמו אשם בזה. הן הוא אשר קרב אליו את אהרונסון, וישימהו לפקיד ולראש⁶⁹² ויתן לו רשיונות כחפצו, וגם רשות נתן לו לצאת מן הארץ,⁶⁹³ את אשר לא הרשה לנשים חולות ולזקנים מופלגים. יחס מצוין, יוצא מן הרגיל כזה נתן מקום לחשוב, שאהרונסון הוא מאנשי אמנה של ג’מל פחה, ואם הוא ואנשיו מתעסקים בדברים חשודים למראה עין, הנה המה עושים את זה על דעתו של ג’מל פחה, והאנשים התעסקו אולי ברגול, ואך מצד השני… וכך באמת חשבו רבים, וגם בארו בזה את הטקטיקה המוזרה של האנגלים, שלא הורידו בכל משך זמן המלחמה שום צבא באחד מחופי סוריא ופלשתינה, אם כי כולנו ידענו שאין פה צבא טורקי, אשר יוכל להפריע ולהתקומם נגדם. ועתה – הנה ג’מל פחה אינו בוש להטיל חשדו באנשי “התחנה לנסיונות”⁶⁹⁴ על ראשנו, על ראש היהודים באשר המה יהודים. הנוסחא הזאת ידועה לנו מרוסיא בראשית המלחמה.⁶⁹⁵ אך לא קוינו ולא חכינו לשמוע אותה מפי ג’מל פחה, ובטלגרמה רשמית, שלוחה אל הפחה הירושלמי! ⁶⁹⁶ “אני נותן כספים בשביל המהגרים” את עיני מי ינקר השר הגדול הזה? הן “הכספים” האלה, שטרות טורקיה, שוים החלק הששי מכספי סכומם הנומינלי, ואם הוא נותן ששת אלפים לירות, ועד ההגירה מקבל אך אלף לירה; ואם ביד אחת הוא נותן פרוטה, הנה היד השניה של הממשלה לוקחת וחומסת שקלים, בצורת רקויזיציות שונות, מלבד הפקידים הרבים, המוצאים להם שדות רחבי ידים לעשוק אותנו בכל פה. הודות ליחסו הטוב של ג’מל־פחה אלינו. “להבטיח את מנוחתם” של המהגרים, – ילמדנו נא ג’מל־פחה איך להבטיח “מנוחתם” של אנשים, המושלכים בכף הקלע מיפו לגליל, מן הגליל לכפר־סבא, מכפר־סבא לחיפה, ומשם לטבריה, – מושלכים כנצר נתעב, המה ונשותיהם והטף אשר ברגלם. ציניזם כזה הוא מצוין גם בפי שר־ממלכה טורקי, שהצביעות והשקר נעשו להם טבע שני.

יום ד' כ"ב מרחשון. [7.11]    🔗

חברי ועד המושבה בראשון־לציון, שנאסרו כולם לרגלי חשד הרגול, נשתחררו בירושלים וכבר שבו לראשון. – היום בא מראשון לציון לכאן מר ברלין, וסדרנו את עניני הכספים לטובת הגימנסיה, לטובת תלמידיה הנמצאים בשפיה, בזכרון ובחיפה. מובן, שאי אפשר במצב כזה לחשוב על דבר שעורים ולמודים. בנוגע למורים, הנה קבל ועד־החנוך החלטה, שכל המורים שאינם חפצים לעבור למקום, שמצוה ועד החנוך, נחשבים כמו שאינם חפצים לעבוד, ואלה אינם מקבלים כלום; ואלה מן המורים, שאינם יכולים לעבוד, מפני פחד עבודת הצבא או טעמים בדומה לזה, מקבלים את משכורתם, רק בלי ההוספה החדשה.

כ"ג חשון. [8.11]    🔗

אתמול לנתי בראשון ובבוקר בקרתי את פרדסי. העצים צמאו למים, כפי הנראה, במשך הקיץ, ומעטה מאד כמות הפרי על העצים, וגם באיכותם אינם גדולים למדי. ואין פלא: זה ארבע שנים, שאינם עובדים את הפרדסים כיאות, אינם מזבלים אותם כמעט, וגם העדור נעשה אך להחזיק את קיומם. אין אמצעים לעבודה נאותה, אין גם מצב־רוח ראוי לעבודה רצינית. הן מן הערבים ישנם רבים, שעזבו את פרדסיהם שוממים וּבָתָה.⁶⁹⁷ מובן שרבים מהם עשו כזאת מחוסר אמצעים, מאין כסף לנהל את העבודה בנטיעות יקרות מאד כמו פרדסים; ואם תמצא לומר, לא יש גם חשבון לכלכל פרדס במשך שנים אחדות ולהוציא על זה כספים, העולים לך בשלש ארבע חמש ושש פעמים, בעת שכל הכנסה כמעט איננה, ומי יגיד עתידות הפרדסים אם המלחמה תמשך עוד? מי יודע, אולי סוף סוף נהיה מוכרחים, ככלות כוחותינו וכל אמצעינו, לעזוב את הפרדסים, ואז אך לחנם השקענו את כל שארית יגיענו והוננו בהם. ואף גם זאת, – מי לידנו יתקע, כי ברגע הנסיגה לאחור, כאשר יהיה על צבא הטורקי לעזוב את המערכה, ישלחו את ידם להשחית ולהחריב ולבַלֵעַ את כל הפרדסים ואת כל רכוש התושבים, כמו שהתהלל פעם אחת ג’מל פחה, שהוא לא ישאיר בארץ אבן על אבן ויגַלֵחַ את כל היקום מעל פני הארץ?… גבורה ואומץ לב מצד היהודים, השומרים עוד על רכושם וקנינם, וגדול בטחונם בעתידנו בארץ, כי עד היום עוד לא נחרב אף פרדס אחד, אף כרם אחד, אף גן־שקדים אחד. את פרוסת לחמו מונע האכר מפיו, מאה למאה הוא נכון לשלם נשך ומרבית, – ואת אחוזתו ואת פרדסו לא יטוש ולא יעזוב.

סרתי למקוה־ישראל. את מר קרוזה לא מצאתי, וחכיתי עד שובו מיפו. שמה נראו אניות אנגליות משוטטות. אמת נכון הדבר, שהאנגלים כבשו את באר שבע,⁶⁹⁸ וגם הולכים לאורך מסלת־הברזל צפונה, וכבר הגיעו עד טינה;⁶⁹⁹ אומרים, שגם לצד חברון הם הולכים, וכבר הגיעו עד דַהֲרִיָה.⁷⁰⁰ יריות קרובות נשמעו בכל הדרך מצד הדרום, ובלילה ראיתי גם את אש התותחים, מאירה את אופק השמים. כפי שאפשר לשער, האש נראתה מצד אשקלון לערך.

אך לעת ערב שבתי לפתח־תקוה. כחמש שעות הלכתי ממקוה ישראל לפ"ת, דרך שעתים וחצי תמיד. הממשלה לקחה את כל הסוסים במושבות, ואלה שנשארו סחופים ודוויים ורפויי כח, ורוב הדרך הלכתי רגלי.

כ"ד מרחשון. [9.11]    🔗

עוד לפני כעשרה ימים ספרו לי גרמנים נכבדים אחדים, מאלה הקרובים לחוגי הצבא הגרמני בדמשק, כי ג’מל פחה נתכבד בהזמנה לברלין בכונה תחלה לחלק לו שם כבוד, פאר והדר עד בלי די. אך את פקודתו, מפקד המחנה הרביעי, הלוחם נגד האנגלים בחזית סיני, – לקחו ממנו. בינו ובין פוֹן־קריס היו סכסוכים תמיד, וסוף דבר היה כי מצאו בברלין לנכון להרחיק את ג’מל־פחה מהיות מפקד, ואת פקודתו מסרו לפלקנהיים⁷⁰¹. את ג’מל פחה השאירו בתור מושל ושליט עליון לעניני האזרחים. נתנו לו בברלין אותות כבוד, נותנים לרשותו סכומי כסף לבנות גנים ושדרות, השאירו לו את התואר מיניסטר הים, וגם שולחים אליו מברלין תכניות של אניות לשמוע חות דעתו, – מעסיקים אותו בכל מה שאפשר, ורק שיסיח דעתו מתכסיסי הצבא בחזית המדבר. זה משפיע לרעה על מצב רוחו, והוא נותן לבו יותר לעניני האזרחים, וכל טובה לא תצמח מזה ליהודים. ואולי בגלל זאת מוצאים עתה פקידי הממשלה מקום להשתובב ולהתעסק בעניני היהודים יותר מדאי.

ועסקני הצבור שלנו מצאו לנכון ולטוב לפנות במימורנדום אל הקונסול הגרמני, מר שבינגר מודענו, היודע היטב את המצב, ולהעירו על היחס הרע של הפקידים האזרחים אל היהודים. בתזכיר הזה ספרו העסקנים את כל מעשי הממשלה בשבועות האחרונים, לרגלי החשדים בענין הרִגול, רשמו בכתב אמת את כל העובדות ואת המקרים; וכותבי התזכיר הגידו ולא כחדו, כי אחרי שגרמניה היא עתה בטורקיה אדון המצב וגברת הארץ, לכן היא גם אחראית, במובן ידוע, בעד כל הפרעות ומעשי השובבות של הפקידים; ומבקשים כי יאחזו באמצעים הדרושים לבל ישחיתו את הישוב היהודי בארץ, ולא ישימו אשם אנשים חפים מכל עון. הקונסול היפואי מר שבינגר קבל ברצון את התזכיר, וישלח את דברי הספר ירושלימה, ושמה גם הקונסול הראשי הגרמני, גם האוסטרי ערכו מכתב אל הצירים בקושטא להודיע אותם על כל העול והחמס שעושים הפקידים הטורקים ליהודים בארץ.⁷⁰² הקונסול האוסטרי בירושלים רק העיר את היהודים, שפנו אליו בענין הזה, לבל יכחישו את דברי עצמם, כאשר יקרא להם ג’מל פחה ויחליק להם לשון וידבר אליהם טובות, ויצוה עליהם להכריז בטלגרמות על טובו וחסדו עם היהודים, כאשר נעשה הדבר בקיץ שעבר.

יריות נשמעות מן הדרום בקירוב מקום מאד.

פקידי הממשלה באו היום⁷⁰³ אל המושבה ויודיעו, שביום א' הבא יבואו עוד הפעם שוטרים וחילים אל המושבה לגרש את אנשי יפו. על בית המוכתר⁷⁰⁴ עברתי, וראיתי שמה עומדים אנשים משתדלים על דבר “וסיקות”, כלומר תעודות שהאנשים עובדים אצלו בתקון הכביש, ומקבל מאתים פרנק ויותר בזהב במחיר תעודה כזו לשלשה חדשים.⁷⁰⁵

חנה בתי שלחה לי היום מכתב מירושלים, כתוב בחפזון ובחרדה. היא כותבת, שכל הצבא עוזב את ירושלים בחפזה,⁷⁰⁶ ואפשר מאד שיפסק החבור בינה ובינינו. היא מבקשת לבל נדאג לשלומה ולכל אשר לה, וכי נהיה נכונים כי תבוא ירושלים במצור… האומנם?… האומנם מתקרבים האנגלים, אלה העצלים כבדי־התנועה ההולכים צעדי־חומט זה שלש שנים? אולי…

כ"ה חשון. [10.11]    🔗

כל היום הצבא הטורקי הולך מן הדרום צפונה.⁷⁰⁷ מן הגבעה שבעין גנים רואים את המון הנסוגים הולכים רגלים ופרשים, יורדים מן הגבעות אל העמק ופניהם מועדות אל התחנה ראש־אל־עין. אין כל ספק, שהצבא נסוג אחור. רכבות המסלה ממהרות ללכת צפונה, מובילות את הצבא תחנות אחדות, ותיכף שבות הרכבות לצד רמלה, רכבות ארוכות שלא כפי הרגיל, ומובילות אנשים חדשים. התנועה רבה, והנסיגה היא בחפזון ובמנוסה. הצבא הולך בכל המסלות ההולכות אל תחנת מסלת הברזל, ואל המושבה גם לא סרו. רבה התנועה וגדולה ההתרגשות בתוך המושבה. הלב פחד ורחב… האמנם?…

ובערב מוצאי השבת⁷⁰⁸ לעת תפלת מעריב סבו שוטרים את בית התפלה וחפשו פֶרַירִים. אומרים, שהערבי הקבלן, שמכר את הוסיקות, עשה מעשי־זיוף, ומכר וסיקות מזויפות. עתה באו השוטרים לחפש את אלה, שקנו את הוסיקות.

כ"ו חשון. [11.11]    🔗

הקימקם מיפו בא היום אל המושבה לבקש את “המגיע” לו, את מותר הבקשיש, שהבטיחה לו המושבה בעד אִשוּר רשימת האנשים, שלהם הישיבה בפתח־תקוה מותרת. התנו עמו אלף לירות ונתנו על ידו עד היום רק שמונה מאות, ובא היום לקבל את הנותר. הוא האיץ באנשי הועד לתת על ידו את הסכום הזה. אולי הוא מרגיש באיזה תמורה? אולי הנסיגה של הצבא יש לה באמת איזה ערך? ואולי ישנה פקודה מאת ג’מל פחה לבטל את כל הגזרה של הגירוש מפתח־תקוה, והוא מפחד פן לא יתנו לו אחר כן? הן מר דיזינהוף יושב בדמשק ומשתדל, וגם הקונסולים אינם שותקים, ואפשר מאד כי ישפיעו על גמל־פחה להעביר את רוע הגזרה.

היום נתמעטה נסיגת הצבא. הרכבות מעבירות צפונה את הצבא שהתקבץ בכמות גדולה בראש־אל־עין. יריות מצד דרום אינן חדלות.

כ"ז מרחשון. [12.11]    🔗

היום התגברה הנסיגה של הצבא ביתר שאת וביתר עז. עין־גנים היתה לרמת־צופים,⁷⁰⁹ ואני ראיתי מעל הגבעה והנה כל הדרכים, ההולכים ויורדים אל מול התחנה ראש־אל־עין, ובכלל צפונה, מלאים צבא רב, הולך בלי סדר. האנשים נדחקים אל עגלות הרכבות, וגם על גגות העגלות מטפסים אנשי הצבא, כולם נחפזים מאד. מצד הדרום נשמעו יריות בלתי חדלות, ומן הבוקר אנו רואים אוירונים גרמנים מעופפים מעל פני המושבה צפונה, צפונה… במקום שמונה או עשר עגלות, המכונה מושכת שלשים־ארבעים עגלות, כולן מלאות אנשים עד אפס מקום. וידיעות באות מן הדרך, מצד דרום, ששם מנוסה גדולה, כי תבוסת התורקים והגרמנים עוזריהם היתה שלמה. אומרים, שהתחנה נחל־שורק (וַדַי־צַרַר)⁷¹⁰ נכבשה על ידי האנגלים, ובכן נפסק הקשר במסלת הברזל עם ירושלים.

מחר יִתֹם זמן הוסיקה שלי, שנתנה רק למשך עשרה ימים. אני שלחתי אתמול העירה⁷¹¹ להמשיך את זמנה, והקימקם דחה את הדבר. כפי הנראה, אין הוא מאמין ביכלתי לשוב עוד לחיפה. אני בקשתי אתמול והיום עגלה, אבל מלבד שדורשים מחיר גדול (140 פרנק עד זכרון־יעקב) אין כל עגלון מסכים לנסוע רק אם אתן לו ערובה, שבאם תקח הממשלה בדרך את הסוסים והעגלה, אזי עלי לשלם לו את נזקו. מובן, שתנאי כזה בלתי מקובל, ואני אובד עצות איך לשוב לחיפה.

בערב בא לכאן האגרונום מר יחיאל ווייצמן. הוא אך היום בא מדמשק, במקום שראה את מר דיזינהוף. ביום החמשי שעבר⁷¹² התיצבו לפני ג’מל־פחה בריל, קלואריסקי ודיזינהוף. אין הוא יודע פרטי הראיון,⁷¹³ ואולם תוצאותיו היו לא־רעות: הוא צוה לבלי לגרש את היפואים מחיפה וממושבות שומרון, ולעזוב במנוחה את יושבי כפר־סבא, וגם הבטיח 10 אלפים לירה וגם כמות ידועה של דורה. דיזינהוף עוד נשאר בדמשק לקבל את הכסף, וכאשר יקבל אז ילך משם אל הגליל, יבוא לחיפה, ומשם ישוב לפתח־תקוה. הגזרה על היפואים, שנאחזו בפ"ת, נשארה בתקפה, ועליהם לצאת מפתח־תקוה. לרגלי זה יצאו עוד בשבוע שעבר משפחות אמידות אחדות, כמו האחים רבינוביץ, פוגלסון וכדומה לדמשק להתישב שמה, על מנת להשתקע. וגם אל המהגרים בכפר סבא שלח ועד ההגירה אזהרה חמורה להשאר במקומם, כי התנועה ממקום למקום היא אסורה.

כ"ח חשון. [13.11]    🔗

אין עגלות לנסוע לחיפה, לזכרון־יעקב, אף לטול־כרם – לכל מקום לצד צפון. כולם מפחדים ללכת יחד עם הצבא הנסוג אחור בלי סדר, בלי משטר, בלי משמעת, רעבים ומחוסרי כל… הולך הצבא פלוגות פלוגות, גם שנים־שלשה יחד, גם בודדים. זאת היא לא נסיגה, רק מנוסה, מנוסת חרב. הולכים בלי רובים, בלי חפצים, בלי ילקוטים, וישנם גרמנים, שהולכים גם בגלוי ראש, מפני שבחפזה נשארו כובעיהם באהליהם… מה לעשות? איך לנסוע לחיפה, איך לשוב הביתה? הנה ברוך ד' שאשתי עמי פה, כי לא נתנה לי ללכת לבדי ותלוה גם היא אלי; אבל הן בני חיים־שמעון נשאר בחיפה, וכל חפצי ובגדי שמה, ואנחנו הלא הלכנו רק לעשות פה בדרך ימים אחדים! ומה יעשו כל אלה, המחכים לבואי, אשר הלכתי בשבילם, כמעט במלאכותם, ומה יעשו באין אמצעים שמה? חפץ אני לנסות, אולי יצלח בידנו לנסוע ברכבת, במסלת הברזל, להגיע עד עפולה, בפרט שווייצמן, צעיר בעל מרץ, הולך אתנו. ואולם, נסיעה כזו יחד עם צבא נסוג אחור, הלוחם עתה בעד כל פנת־גג על העגלות, היא סכנת נפשות לאיש לא־צעיר וחלש כמוני, ועוד בלוית אשה, בפרט שאין הצבא נותן עתה לשום איש פרטי להכנס אל העגלות. אמרתי לקנות בכסף עגלה וסוס ולנסוע. אבל הצבא הנסוג אחור יכול לגזול מידי את הסוס ואת העגלה, ועוד גם לרצחנו נפש. ואיך יכול אנכי לסַכֵּן את נפשותינו בשעת חירום כזו, בפרט אשר צרור כסף גדול של הרבה עשרות אלפים פרנקים יהיה בידי? והנה גם זאת: אם באמת ובתמים האנגלים קרבים, והם אומרים לכבוש את יהודה, הלא אך שגעון הוא מצדנו ללכת עתה לחיפה, כלומר: לברוח מפני האנגלים, המביאים לנו שחרור ופדות מידי הטורקים. למה איפוא אברח אני מפניהם, למה איפוא לא אשאר עתה פה, ולהיות גם אנחנו מן הראשונים, הנגאלים מידי המשטר הקודם? אמנם, בני חיים שמעון נשאר בחיפה, בביתנו אשר שמה; ואם נשאר אנחנו פה, אזי יפסק הקשר בינינו ובינו, וגם הקשר החלש שהיה לנו עם דוד בני, העובד באנטוליה בצבא הטורקי. אבל תחת זה, פה אוכל להתקשר עם יתר ילדי אשר חנני ד', עם משפחתנו ברוסיא,⁷¹⁴ עם בנותי בלונדון⁷¹⁵ ובפריז,⁷¹⁶ עם הלל בני בקליפורניה!… ואנחנו אובדי עצות: אם לסכן את נפשותינו ולנסוע, או לחדול?

מר ווייצמן לקח את צקלונו, וילך לו אל התחנה ראש־אל־עין ולנסות את מזלו. אולי ימצא רכבת לנסוע לעפולה, ומשם לחיפה. הוא מוכרח לנסוע, לרגלי עסקים נכבדים אשר לו בחיפה ובדמשק.⁷¹⁷ בערב שב מן התחנה בלוית אופיצר גרמני אחד, מן המעופפים באוירונים, אשר נפל לפני ימים אחדים ואחת מצלעותיו נשברה, והוא הולך לגרמניה. זהו צעיר גרמני, והוא אכל אתנו ארוחת הערב. הוא ספר לנו פרטים נכבדים על דבר תנועות הצבא האנגלי, ואנחנו מבינים עתה, על מה ולמה נחפזו הטורקים לברוח. הוא הוציא אלינו מפה מדויקת, שרק בעבודת הצבא משתמשים בה. והוא הראה לנו את תנועת הצבא האנגלי, העולה על הארץ בשלשה ראשים.⁷¹⁸ האגף השמאלי שלו לצד הים הוא כבר קרוב אלינו, לערך אצל נבי־ראובן,⁷¹⁹ מאחורי ודי־אל־חנין: האגף השני הולך על רמלה, וכבר הגיע עוד מעט לתחנת ודי־צרר, שמשם הולכת המסלה ירושלימה; והאגף הימני של האנגלים הולך בדרך חברון מבאר־שבע וכבר עבר הצבא את גבעת דַהֲרִיָה, השולטת על חברון. באופן זה, האנגלים מתקרבים באמת אלינו, והיריות שאנו שומעים עתה מן הדרום קרובות אלינו מאד. הטורקים משתדלים לעצור בעד הצבא האנגלי הרודף אחריהם ולהגן בעד הצבא הנסוג אחור. אחרי כל אלה, אין לנו גם מה לחשוב מחשבות על אודות שיבה לחיפה, ואנו מוכרחים להשאר פה. נתתי ביד ווייצמן סכומים הגונים בשביל המוסדות והאנשים הפרטיים אשר היו בידי. ואולם מטבעות זהב פחד לקחת בידו, ונתתי לו רק כסף נייר, וגם פקדתי עליו לשלם בחיפה סכומים שונים מקופתי, מן הכסף שלי אשר ביד מר ווייצמן.

ועלי ועל אשתי נפל הגורל להשאר ביהודה ולחכות לגאולה קרובה!

כ"ט חשון [14.11]    🔗

עברו מירושלים המורה מר שפירא מזכרון־יעקב ובני משפחתו,⁷²⁰ ועמהם ציר מיוחד מאת המשרד הא"י ובידו צרור כסף הגון בשביל צרכי הצבור בגליל.⁷²¹ משלמים בעד העגלה מאתים וחמשים פרנק, ויש אצל הציר וסיקה מיוחדת במינה מאת הפחה הירושלמי, והנוסעים מקוים לעבור דרך כל תחנות הצבא ולהגיע עד טול כרם, ומשם עד זכרון בעגלה אחרת, או במסלת־הברזל עד עפולה. אין כל ספק שסכנה בדרך זה, אבל הם נוסעים ומקוים לבוא למחוז חפצם.⁷²² עוד היתה בלבי שאיפה לנסוע עמהם, ואולם כל מכירי ומיודעי השתוממו עלי, ויביטו עלי כעל משוגע, האומר לחרף נפשו ולברוח מפני האנגלים. באמת, נרגעתי מעט, אחרי ידעתי, שמוליכים כסף לגליל, ולא עוד ידעו האנשים שמה מחסור.

מצב הרוח של האנשים מרומם מאד… מרגישים את עקבות האנגלים. אתחלתא דגאולה… רוח דרור עובר על פני התושבים, שעוד מעט, עוד מעט ויגאלו מכל פחד הטורקים ולא תהיה שאלת פררים בעולם, ולא תהיה עליהם אימתם של הפקידים והחילים מיפו, ולא יהיה עליהם לחפש וסיקות ולהתחבא על הגגות, ולא עוד יתחננו אל המוכתר ואל הקבלנים שאצל הממשלה, ולא יהיו עוד צפויים אלי גירוש חדש, ויתחילו לחיות ככל בני האדם על פני האדמה… ומי יודע, אולי יוכלו עוד מעט לשוב אל תל־אביב!… הוי, הוי, מה רבו הגעגועים אל הפנה הנחמדה הזאת בלבות בני יפו, שהגלו ממנה!… כמעט אין האנשים מאמינים באושר כזה לשוב בקרוב אל משכנותיהם ואל נויהם בתל אביב. אבל – הן אם האנגלים מתקרבים, הלא יכבשו גם את יפו, ואז הלא באמת אפשר יהיה לשוב אל העיר הזאת, והגולים יעופו כיונים אל ארובותיהם אל בתיהם, המחכים לקראתם. ומתחבטים בהלכות הסטרטגיה חכמי המלחמה בפתח־תקוה ובעין־גנים, איזה הדרך יבחר לו הצבא האנגלי, ואולי ה"לא יוצלח" הזה יוַתר כלל על עיר־החוף הזו ויעזבנה בידי הטורקים. והוא ילך לו דרך חברון ומשם ישים פניו אל הירדן, ואחר כן יתחבר עם חיל השריף ההולך ממיכה הקדושה. ואנחנו מה יהיה עלינו? אנחנו נשאר כמו שהיינו עד כה, והפקידים הטורקים המעטים ימשלו עלינו. אך לא, זהו דבר שאי־אפשר! האנגלים הולכים, המה באים, המה כבר בגדרה, ברחובות!… האומנם הם הולכים באמת, ואלה היריות שאנו שומעים יום ולילה מבלי חדל – אינן חזון שוא ומקסם כזב?… ונתקבלו ידיעות מירושלים. הקונסולים יצאו מן העיר. המה קראו אליהם את נתיניהם וירגיעו את רוחם ויאמרו להם: דעו ואל תפחדו מאומה. לא אנשים ברברים ואכזרים באים אל הארץ, רק אנגלים – עם תרבותי, אשר לא יגע בכם לרעה. את כל עניניהם מסרו לקונסול הספרדי,⁷²³ הנשאר לבדו בעיר מן הקונסולים. זה בשביל עניני היהודים טוב מאד, כי הקונסול הספרדי הוא אדם הגון מאד, וגם עד עתה היו עניני הסיוע האמריקני של היהודים מרוכזים בידו.⁷²⁴ עוד מספרים מירושלים, שמבית האסורים ברחו הרבה צעירים מאלה שנתפשו בשבועות האחרונים ביהודה, השתמשו בשעה של בלבול ומהומה שבעיר, וישברו את דלתי בית הכלא ויברחו על נפשם.⁷²⁵ הממשלה עוברת כולה לשכם, וגם את האסירים מעבירים שמה.

ונרגשים האנשים מאד, ורבה התנועה בחוצות המושבה, ומגידי החדשות מפיצים שמועות, והמוחות החריפים בונים קומבינציות, ובאשר שנים עומדים ומשוחחים ממהר השלישי לגשת ולחווֹת דעתו גם הוא, ועורק החיים הולם פעם…

ל' מרחשון. [15.11]    🔗

אתמול היתה ישיבת ועד המושבה, וגם אני נקראתי אל הישיבה. אך החלה הישיבה, ובא המוכתר והודיע, שפקידי הממשלה מיפו, הקימקם והקאדי הממונים על ספרי האחוזה⁷²⁶ וכאלה דורשים עגלות להוביל אותם ואת חפציהם לטול־כרם. ובעלי הסוסים, לבד שהם דורשים מחירים גדולים, אחרי כי סוסים כמעט אינם במושבה וזמן העבודה עתה, הנה עוד המושבה צריכה לתת להם ערובתה, שבאם לא יוכלו הסוסים לשוב חזרה, פן יגיחו בין כה האנגלים, או הצבא הטורקי יקח אותם, אזי המושבה אחראית בעד הסוסים ולהשיב לבעליהם את נזקם. באין ברירה, הסכים ועד המושבה להכנע גם הפעם, – אולי זה בפעם האחרונה – לדרישות הפקידים הטורקים ולתת להם את העגלות והסוסים.

הישיבה נקראה לדון על דבר המצב החדש, ההולך ומתהוה לרגלי האנגלים המתקרבים. ראשית, מן הנחוץ למנוע את ההמון ואת הצעירים מכל דמונסטרציה ומניפסטציה לעומת הצבא החדש. חלילה וחלילה לנו לשכוח את הלקח, שקבלו התושבים בגליציה, וביחוד את הטבח הנורא שהיה בארמניה, לאחרי ששבו הבעלים הראשונים ונצחו שוב את המקומות שנכבשו פעם אחת ונלקחו מהם. אין אנו יודעים תכסיסי המלחמה ותנועות הצבא, וגם בחזית סיני שלנו עברה העיר עזה לא פעם מן הטורקים אל האנגלים וחזרה. ולכן עלינו להיות מתונים מאד, זהירים במעשינו ולהבליג על רגשותנו תמיד. באספה השתתפו, מלבד חברי המושבה⁷²⁷ וחברי עין־גנים,⁷²⁸ גם אחדים מעסקני הצבור כמוני.⁷²⁹ ולכן היתה הצעתנו כי מן האספה הזאת תצא הוראה אל כל הישוב היהודי במקומות ההולכים ונכבשים לפני האנגלים, וכי אם נחליט פה לפנות בדברים אל הצבא הנכנס ולקדם את פניו בברכה אזי נביע את רגשותינו ואת דרישותינו בשם הישוב היהודי. חברי ועד המושבה דחו את ההצעה הזאת, באמרם כי הם בני פתח־תקוה, וכל אשר יעשו וכל אשר ידברו הם – רק על דעת קהלם יעשו וידברו, וגם לא יתנו לזרים, שלא מבני המושבה, להתערב ולהשתתף בפגישת הצבא הבא. האספה בקשה אותי לחבר קול קורא אל התושבים, כי לא יתגודדו בחוצות ובשוקים, והצעירים לא יתהוללו למראה הצבא האנגלי, וכי ישקטו האנשים וישבו בבתיהם, ואיש איש ילך לעבודתו ולמשלח־ידו, וכי אל ישכחו את מצב המלחמה שבארץ, וכי כולנו יושבים אל עקרבים ואין יודע מה ילד יום. באותה ישיבה כתבתי דברים אחדים מעין זה ומסרתי לועד.

והיום בבוקר נקראה ישיבה לאותה מטרה גם בועד המרכזי לעניני ההגירה. האספה נקראה עוד מאתמול, בטרם אשר ידעו, כי גם ועד המושבה אומר להתיעץ על כל השאלות האלו. באספה זו, במוסד מרכזי וכללי, כבר דנו על המצב לא מנקודת האינטרסים המקומיים, ורק איך על הישוב, בתור חטיבה אחת ומאוחדת בארץ, להתיחס אל המאורעות החדשים. בישיבת ועד ההגירה השתתפו, כמובן, כל החברים של ההסתדרות הפועלים למפלגותיהם השונות, ואלה שמחו, כפי הנראה, לקראת המקרה, שבשנים האחרונות הוא חזון בלתי נפרץ, למצוא מקום לנאום נאומים על אודות הפרינציפים, שעליהם צריכה להוסד רפרזנטציה של העם היהודי שבארץ ישראל; והנאומים האלה אכלו את כל זמן הישיבה, כנהוג. ובינתים, – בינתים האנגלים עוד טרם באו, איש מאתנו עוד לא ראה אותם, ותחת זאת החלונות פתוחים ואזנים לכל כותל וקיר, והיום עוד התוגר מושל בנו. והכל הבינו כי אך טוב לדחות את האספה ולשים קץ לכל הנאומים עמוקי־הרעיון וגדלי־העצה, בפרט, שאך זה עתה נכנסו לפתח־תקוה הצבא… הטורקי ובַטַריה⁷³⁰ עמו, ויחן על יד המלון גיסין.

הצבא מתכונן, כפי הנראה, פה. הוא לקח את גן הילדים, ויכונן שמה תחנת טלגרף וטלפון.

כבר היה לילה, והנה באו חברי הועד והודיעו למר בצלאל יפה על דבר דרישות הצבא לתת אכל לאנשיהם ותבן ושעורה לסוסיהם. שש מאות איש להם, חונים כולם במושבה ומחוצה לה, והם כבר לא אכלו יומים, ומהנחוץ לאפות תיכף לחם בשבילם. מר יפה הסכים לתת את החצי מן הקמח הנחוץ ממחסן הצבור הכללי, ואת החצי נותן ועד המושבה. בלילה יצא הקימקם ומשפחתו וכל פקידי הממשלה עמו. עגלות הצבא וגמליהם עוברים דרך המושבה יומם ולילה. לפי דבריהם פרשי הצבא אנגלי הולכים ומתקרבים, אך אין הם רודפים אחרי הטורקים ואינם שואפים, כפי הנראה, לקחת אנשים בשבי. הטורקים הציגו את תותחיהם על גבעות חר־זרזור,⁷³¹ על יד גני השקדים אשר למושבה,⁷³² ובכן תהיה המערכה על יד המושבה. הננו, איפוא, בעצם החזית, בתוך קו האש. ויריות בלתי חדלות, והאוירונים הגרמנים סואנים במרומי הרקיע כל היום ואנחנו בתוך הקלחת…

א. כסלו. [16.11]    🔗

בבוקר קבלנו פתקא מאת מר ברלין מראשון לציון. הוא מודיע, כי הצבא האנגלי נכנס לרחובות ביום ד',⁷³³ ואתמול באו לראשון חצי שעה אחרי שיצאו הפרשים הטורקים.⁷³⁴ לפי דבריו, נכבשה אתמול גם ירושלים.⁷³⁵

הצבא הטורקי חונה פה, מתכונן, כפי הנראה, לעצור פה בעד האנגלים. את הגשר⁷³⁶ שבין התחנות רנטיה⁷³⁷ וראש־אל־עין הרסו הטורקים, ומסלת הברזל כבר חדלה פה. הצבא נסוג אחור לקלקיליה, בואך טול־כרם, ומעבר לירקון מתכוננים למלחמה. הכינו מוקשים לפוצץ את שני הגשרים שעל פני הירקון, את גשר הברזל שעל יד פרדסו של ברג,⁷³⁸ ואת סכר המים של אבו־רבח.⁷³⁹ באופן זה, פתח־תקוה תהיה נפסקת מן העבר השני של הנהר ירקון, ואנשי כפר־סבא נשארים מחוץ להשפעתנו. הזקן רבי אברהם לב דאג וישלח כמות ידועה של קמח בשביל המהגרים שמה למלא את צרכיהם לשבוע ימים. במשך הזמן הזה אנו מקוים שהקשרים יחוברו שוב, ונוכל להספיק להם עזרה, ואולי גם להשיבם לנויהם, ליפו… נפלא הדבר, שמירושלים לא מהרו לשלוח ציר או מלאך להודיע לנו מכל הנעשה שמה. פה, בתוך הצבא, נמצא הד"ר גראָבבאַ, אופיציר גרמני, שלישו של המפקד קרֶיס, ואמרתי לשלוח על ידו מכתבים לדוד בני למילאס באנאטוליה, וגם לחיים־שמעון בני בחיפה. מעתה לא יהיו לי עוד כל יחוסים וקשרים עמהם; עם השני, עד שתכבש גם חיפה, ועם הראשון – עד תם המלחמה… רצתי כל היום לחפש אותו, אבל לא מצאתיו. המפקד הטורקי אמר לי, שהד"ר גראבבא הלך אל זלזליה (גלגל)⁷⁴⁰ בדרך טול־כרם. אומרים, שמבצרים את הגבעות שמה ולערוך מלחמה משם נגד האנגלים.⁷⁴¹

– לפנות ערב באו מיפו והודיעו, שהאנגלים נכנסו אל העיר. אך שלשה רוכבים באו ויגשו אל הפוסתה והטלגרף, ואחר כן סרו אל הסַרַיה.⁷⁴² ובכן יפו נכבשה…

בימים האחרונים באו לפתח־תקוה גרמנים אחדים, מן העשירים והנכבדים שביפו, בבקשות אל מכיריהם היהודים לקחת את רכושם דלא ניידי על שמותיהם. הם מבריחים את נכסיהם מפחד, פן יבואו האנגלים ויחרימום, גלגל חוזר בעולם: בחיפה קונים היהודים נחלאות על שמות גרמנים, מפני שליהודים אסור לרכוש נכסים, ופה הגיעה השעה שיעבירו הגרמנים את נכסיהם על שמות יהודים.⁷⁴³

מוצאי שבת, אור ליום ג' כסלו. [17.11]    🔗

ליל השבת היה ליל חרדה במושבה. צריכים להודות שהצבא הטורקי נסוג אחור בסדר. במובן שוד ובזה מצד החילים, אין הצבא נוגע לרעה באיש, אין שודדים ובוזזים, אין חומס ואין עושק, ואך לפעמים עובר חיל רעב ופושט יד לבקש לחם או פרוטה. אם גדולה בקרב הצבא המשמעת, או קול האנגלים רודף אותם ולא יתנום להתמהמה, או הוא שבור ורצוץ עד מאד ואין בו כח להתיצב כשודד בפני האכרים, או אולי ישרים המה החילים הטורקים, – אם כה או כה, אף עובדה היא, שכמעט איש מהם לא שלח ידו בבזה ובשוד בברחם מפני האנגלים. והיה הדבר הזה לפלא בעינינו, לנס…

אבל, כפי הנראה, להפטר בלא כלום אי אפשר, ומן האופיצירים הטורקים נזכרו אחדים אתמול, בליל השבת, ויבהילו את המוכתר של המושבה וידרשו ממנו חמשה עשר סוסים, ויפשטו במושבה, ויחפשו ויקחו מכל הבא בידם, ואחד האופיצירים חלק גם מכות לחי למוכתר. “כך נפרדה מעלי הממשלה התורקית”, אמר המוכתר בשחוק. ובאותו הלילה, עוד טרם האיר הבוקר, עזב הצבא הטורקי את המושבה, והעבירו את כל התותחים ואת כל מכשירי המלחמה ואת הצבא מעבר לנהר ירקון.⁷⁴⁴

כל היום היתה המושבה ריקה מצבא. הטורקים הלכו, והאנגלים טרם באו. הקהל יצא אל הגבעות מסביב למושבה, במקום שעמדו שמה אתמול התותחים הטורקים, והנה הככר מלאה כדורים, אשר השאיר הצבא ולא לקח עמו.⁷⁴⁵ הצעירים אספו כדורי־רובים וכדורי תותחים גדולים, ויביאו אל תוך המושבה, והאנגלים אינם… במשך היום באו ידיעות מן המושבות הרחוקות, הדרומיות. מספרים, שבבואם לרחובות ירו עליהם הטורקים מן החוה הגרמנית של שפָּאן,⁷⁴⁶ הקרובה לבאר יעקב, ונהרגו שני אנגלים.⁷⁴⁷ היהודים קברו אותם בבית הקברות היהודי. ברחובות נאם לפניהם מר אייזנברג, והאנגלים ענו בברכה. הצבא הוא מאוסטרליה ומזילנדיה החדשה, ורבים מן החילים הם מתנדבים, חברי “אגודת ישראל”, האגודה הנמצאת, כמסופר, באוסטרליה בקרב הנוצרים, ומטרתה להשיב לישראל את ארצו.⁷⁴⁸ כך מספרים. הגינירל המצביא, גם הוא אוסטרלי,⁷⁴⁹ אמר בנאומו לפני ועד המושבה, שהעם היותר צעיר בא לשחרר את העם היותר זקן, ולהשיב לו את חבל ירושתו. אגדות ושמועות עוברות, שגם גדוד גדול של צעירים מבני עמנו עומד במצרים, הולך כמאסף למחנה האנגלי, והוא יבוא אל הארץ לאחר שיכבשוה הצבא האנגלי.⁷⁵⁰ החלוץ הוא כלו פרשים, רוכבים על סוסים אבירים, אחריהם הולך הצבא הרגלי, אבל גם לו חמורים, כלם לבנים, והתימנים כאשר ראו את הצבא רוכב על חמורים לבנים, התלהבו ויקראו: הנה משיח הולך!… אומרים, שבתוך הצבא האנגלי נמצאו גם אצילי בני ישראל באנגליה, בני משפחות מונטיפיורי, רוטשילד, ששון.⁷⁵¹ שמועות ואגדות מלאות הרחובות, ההומות כל היום מאדם.

בשעה הרביעית עברה הרנה במושבה: האנגלים באים!… חברי הועד מהרו אל הרחוב הראשי על יד בית הספר. נכנסו אל המושבה פרשים אנגלים אחדים, חמשה או ששה, להשקות את סוסיהם. לא נכנסו לשם כבוש, אך אותם הכניסו צעירים אחדים מבני המושבה, אשר פגשו את הפרשים האנגלים בסביבה, ויביאום אל המושבה פנימה. והפרשים לעומת שבאו כן יצאו.

בערב היתה ישיבה רבתי בבית מר לב. התעוררה בכל תוקף השאלה: איך עלינו להתיחס אל המאורעות? היו נוכחים עסקני ועד ההגירה, ראשי המורים, מורשי כל ההסתדרויות של הפועלים. נגאלנו מן הטורקים, ואל הארץ באו האנגלים. זוהי עובדא. הטורקים נסוגים אחור, האנגלים רודפים אחריהם, כפי הנראה במהירות יותר גדולה, מאשר היתה בערבות המדבר ועל יד עזה. במשך שבוע ימים עברו מבאר־שבע עד יפו.⁷⁵² באופן כזה יעברו עד מהרה את עמק השרון ויגיעו עד שומרון. הנה כי כן עוד ימים אחדים ונתקשר עם בני כפר־סבא, ולא יארכו השבועות, וגם כרכור, חדרה וזכרון־יעקב יתקרבו אלינו. והאגף הימני של האנגלים עולה על ירושלים, וגם מצד מסלת הברזל של אל דרך הכביש מבַּב־אִל־וַד⁷⁵³ הולך ירושלימה המחנה התיכוני.⁷⁵⁴ הגיעה איפוא השעה לחשב את דרכינו ולשוב לחיות את חיינו הצבוריים.

ראשית – עלינו תיכף לשוב ליפו, אל בתינו ואל נוינו. “ועד ההגירה” צריך לההפך “לועד הכניסה”. והועד הזה אשר הראה כל כך כשרון ומרץ וסדרנות לנהל את עניני אחינו בהגלותם מיפו, כך צריך הוא, ביתר שאת וביתר עז, להוציא חוצץ את כל כוחותיו לסדר את הכניסה ליפו, לדאוג לעגלות ולהעביר את החפצים ולעזור לכל המגורשים לעבור עד מהרה לבתיהם ביפו. “לשוב ליפו”, – ועוד לפני ימים אחדים, כ"ט חשון,⁷⁵⁵ פרסם ועד ההגירה “אזהרה” למהגרים, שכל תנועה ממקום למקום אסורה, “וביחוד שלא ישובו המהגרים שגורשו על פי פקודת הממשלה”. ועד ההגירה הזהיר, שהוא “יחדל לתת שום תמיכה בכסף או בקמח, ואף לא ימכור קמח ורפואות לאלה שיהינו לשוב מכפר־סבא לפתח־תקוה. ועד המושבה והמוכתר ישגיחו בעין פקוחה על כל מי שישוב, ויאחזו כנגדם בכל האמצעים, וגם יעמידו שומרים מיוחדים לזה, – הממשלה הודיעה, כי תעניש עונש מות את כל השבים, ולכן כל השומר נפשו יזהר וישב במקומו ולא יסכן את עצמו ואת האחרים”. ואחרי אזהרות חמורות וקשות ונוראות כאלה על דבר תנועה מכפר־סבא לפתח־תקוה, הא לך הצעה, לא פחות ולא יותר, לשוב ליפו!!! איך? וג’מל פחה? והשוטרים? והעונש “מות יומת”? ומי יתן וסיקות? ביחוד אי־אפשר להשלים עם רעיון השחרור, עם העובדא הקימת ונמצאת בפועל, שאין עוד ביפו לא ג’מל פחה, וכל פקודותיו ואנשי מצותו, וכל גאון עריצותו וזדונו נשבר בדרומית־מערבית של ארץ־ישראל, – עם הרעיון הפשוט והנראה בחוש הזה לא יכול להשלים עסקן זקן אחד.⁷⁵⁶ חביב ומכובד עלינו האיש הזה מאד, אבל כל ימיו עברו עליו בפלכי רוסיא הגדולה, במקום שחיי היהודים היו תמיד אחוזים וקשורים בשאלת זכות הישיבה ורשיונות לתנועה ממקום למקום כגחלת בשלהבת. הנה עוד אתמול נלקחו הסוסים האחרונים מבני המושבה; הנה עוד שלשום העירו אותו משנתו לתת הסכמתו לקחת קמח ממחסן העזרה האמריקאית לאנשי הצבא העוברים דרך המושבה; עוד הבוקר היו טורקים, מחיל המאסף, בגבולות המושבה; מעל הגגות הגבוהים ראו עוד היום את הצבא הטורקי מציב לו יד מעבר לירקון, על יד בַחֲרִיה, – הכלל הנה הנם עוד, והאנשים נועזים לחשוב מחשבות על דבר שיבה ליפו, לתל אביב!… והוא מבקש את האספה, כי בו אל נא יבחרו אל הועד, האומר לסדר את עניני הכניסה ליפו.

והישיבה בחרה ועד לסדר את עניני הכניסה ליפו, ותטיל עליו לגשת תיכף אל העבודה, ועוד ועדה יותר גדולה נבחרה לענינים הלאומיים הכללים. מצאו צרוך בדבר למהר ולתפוס את כל עמדותינו הצבוריות־לאומיות, שהיו לנו בימי שבתנו ביפו, ואשר נהרסו שמה לרגלי הגירוש, ואך שארית פליטתם הלכה אתנו בגולה ונשמרו. עלינו למהר לשוב ליפו, לתל־אביב ולהתיצב לפני האנגלים, למען יכיר וידע המשטר החדש ביֵשותנו המוחשית, ובעיקר – בישותנו הלאומית, בכל חיינו הלאומיים, שעליהם נרדפנו מאת המשטר הקודם ושעליו אנו נלחמים בכל כוחותינו. מן הרגע הראשון עלינו להראות את פני האדונים החדשים כבני לאום עברי עם תרבותנו: שפתנו הלאומית, מוסדותינו הצבוריים, בתי־הספר שלנו, העתונות העברית. ושמה האספה על הועדה לקרוא ועדה־מכוננת מכל נקודות הישוב הנכבשות על ידי האנגלים, והועדה המכוננת הזאת, שבה ישתתפו נבחרי כל המושבות, ראשי המוסדות וצירי ההסתדרויות, תקבע את היסודות ואת הסדרים, שעל פיהם נבוא אל המשטר החדש בדרישותינו; היא אשר תעבד את הדקלרציה שלנו כלפי הממשלה החדשה, והיא גם תדון על אודות האמצעים לבנות את הנהרסות בכל ישובנו בימי המלחמה הגדולה הזאת. בין יתר הדברים, הטילו על הועדה המכוננת לגשת תיכף ומיד לפתוח את בתי־הספר ביפו לבנות ולבנים, גם להוציא עתון יומי, ואל המערכת נבחרו: ד"ר טורוב, ש. בן־ציון ואני.

האם אין אנו פזיזים יותר מדאי?…

אבל הנני עולה על משכבי הלילה באין שלטון טורקי על המושבה. אנחנו היושבים פה עמנו היום, נפדינו מעול הזדון והעריצות של הממלכה החטאה. זהו דבר שבמציאות, עובדה, שאין בו כל ספק, ואנו לא האמַנו בזה, לא האמנו כי הדבר יקום ויהיה, יעלה ויבוא. הן זה שלש שנים ויותר נמשכת המלחמה במדבר סיני; חדלנו כבר להאמין, כי ישנם אנגלים בעולם, כי מוכשרים האנשים האלה לנַצֵחַ, כי חפצים המה לחדור אל הארץ, כי בוא יבואו באחד הימים. והנה היום הזה בא ונהיה!… האמנם? האם לא חזון זה? אולי חלום הוא?

עוד היום הספקתי לשלוח מכתב לבני⁷⁵⁷ בחיפה. לאחד הפועלים מדגניה עלה הדבר לחדור ליהודה דרך הרי אפרים במסלות נשכחות, ויבוא ויקח את משפחתו עמו,⁷⁵⁸ והיום שב בדרך אשר בא לשוב לדגניה אשר בגליל התחתון. הוא ספר לנו כי הגרמנים מתבצרים בגליל, וגם לקחו את כל הבנינים בדגניה לתחנותם.⁷⁵⁹ עתה, הוי, ישתו, ימצו את קבעת כוס התרעלה של מצב המלחמה אחינו הגלילים, והצבא הטורקי ינקש שמה לכל אשר להם. מפי הפועל הזה נודע לנו, כי מר דיזינהוף הגיע עד חיפה, וכי מאת ג’מל פחה לא קבל את כל סכום הכסף, שהבטיח לו מראש. מי יודע, אולי נודע לג’מל־פחה דבר הנצחון של האנגלים על הצבא הטורקי, וכי המושבות הדרומיות ביהודה אינן כבר עוד תחת שלטון טורקיה, ולכן צוה להקטין את סכומי תמיכתו לועד ההגירה?… תכָּבֵש נא כל הארץ, ונפָּטר מג’מל פחה ומחסדיו. אל נא יגרש ואל נא יתן תמיכה, על כאלה אמרו: לא הן ולא שכרן…

ג' כסלו. [18.11]    🔗

מן הבוקר היינו כולנו עסוקים בכתיבת מכתבים. אפשר לשער, עד כמה פחד ורחב לבנו בגשתנו לכתוב מכתבים אחרי דומיה של שלש שנים ויותר. כתבתי מכתב אחד להומל לבני משפחתי, ושני מכתבים כתבתי בנוסח אחד לשווייץ וללונדון. נזכרתי הכתובת של אחד־העם, אם כי זה זמן רב לא כתבתי אליו, אבל הכתבת היתה חקוקה בזכרוני.⁷⁶⁰

מלאים אנחנו התעוררות… שמחת עולם על ראשינו, מצבנו חגיגי… ורוח מרץ ועבודה לבשה את מר בצלאל יפה, אשר בביתו אני מתאכסן, והוא לא ינוח רגע, ונפשו לוהטת גחלים לחבק בזרועותיו את כל העבודה הלאומית אשר לנו עתה פה, למלא בימים אלה את כל אשר החסרנו, את כל אשר לא נתנו לנו לעשות במשך הימים הרעים שעברו עלינו. גם על משכבו בלילה לא נח לבו, ויקם ויעל אור ויכתוב. הבוקר אור, והוא כבר ערך מכתב אל ועד התאחדות המושבות,⁷⁶¹ ובתשע כבר נכנסנו לישיבה “בועד הכניסה”, הועד להשיב את המגורשים ליפו, ושאלות נערמו על סדר היום. כבר נקרא שם לעתון היומי הבא: “ארץ ישראל”,⁷⁶² וכבר נערכה תכניתו, והחליטו להוציא את הגליון הראשון ביום א' שבוע הבא, בעשירי לכסלו.⁷⁶³ ש. בן־ציון קבל עליו לערוך את המכתב אל המושבות ואל כל מקומות הישוב הנכבשים, לבוא לאספה כללית מכוננת,⁷⁶⁴ ואת האספה קבעו ליום י"ב כסלו⁷⁶⁵ ביפו, בתל־אביב, במשרד הארצישראלי. אני רושם קו תחת המלים האחרונות, יען וביען כי בהן נמצא כל החדוש, כל הפלא שבדבר: מתחדשים ימינו כקדם, עוד הפעם אנו בתל־אביב, ושוב התעורר לעבודה צבורית המשרד הארצישראלי מיסודו של הד"ר רופין! ויתחדשו בתי הספר, וישוב לתחיה המוסד משפט השלום,⁷⁶⁶ ותשוב להופיע העתונות שלנו, ותצהיל קולה ברחובות יפו המלה העברית שלנו! הידד!…

והאנגלים אינם… סובבים סובבים הפרשים האנגלים על הגבעות ממרחק, ויש אשר יסורו אל המושבה רוכבים אחדים, יעברו ברחובות, וילכו להם כלעומת שבאו, מבלי להחזיק בתוכה מעמד.⁷⁶⁷ מרחוק שמענו קול התפוצצות הגשרים אשר על פני מסלת הברזל ועל פני הירקון. זה פוצצו הטורקים אחריהם את הגשרים למען לא יוכלו האנגלים לרדוף אחריהם. ואולם אין אנו רואים נטיה אצל האנגלים לרדוף. כפי הנראה, סבירא להאנגלים כקוטוזוב, שאמר בשעתו בסגת נפוליון הראשון אחור מרוסיא: “בנו גשר זהב להאויב הנסוג”.⁷⁶⁸ אין האנגלים משתדלים לרדוף, להשיג.

ובשורה הביא לנו מכתב מראשון־לציון: ירושלים נכבשה! וכבר מוסרים פרטים, אף חץ אחד לא שלחו, אף כדור אחד לא ירושלים על העיר הקדושה. אל העיר נכנסו בתזמרת, לקול תהלות בן־ישי ובתפלה למי שֶשִכֵּן את שמו הגדול בעיר־עולם זו. לפי הידיעות, נכבשה ירושלים עוד ביום החמשי שעבר.⁷⁶⁹ ואין ידיעה משם. האמנם לא מצא הד"ר טהון יכולת להודיענו?…

ד' כסלו. [19.11]    🔗

היום כבר נערכה ונתאשרה הפרוגרמה של העתון והסתדרה המערכת: שלשתנו נכנסנו – אני והד"ר טורוב ומר גוטמן (ש. בן־ציון) בשעת חדוה כמו שכחנו אני והד"ר טורוב את ענין “בן־הנשר”,⁷⁷⁰ את הפַּמְפְלֶט שכתב הסופר הזה על כולנו, סופרי ועסקני תל־אביב, וכבר מחלנו לו את הדבר הזה. הן, בעצם, גרם לעצמו הרבה יותר צער ועלבון במעשהו מאשר לנו, ולא מן היושר היה לנדותו ולהחרימו מקהל בגלל מעשה, שהיתה בה יותר שטות מהכרה פנימית. על כגון דא אמרו חכמינו: תלמיד חכם שעבר עברה ביום אל תהרהר אחריו בלילה. ש. בן־ציון הוא סופר בעל כשרון בלי כל ספק. הוא מסלסל מעט יותר מדי בעטו, מתגנדר יתר מן המדה במעשי ידיו, – אבל לא גוטמנים הרבה איכא בשוקא,⁷⁷¹ ולרבים מספוריו יש ערך של קיימא. לא בתאוה רבה ובחשק גדול הסכמנו אני וטורוב להעשות שותפים עם גוטמן בעריכה, אבל ראינו חובה לעצמנו לוַתר ולא לגרום לו עלבון. השאלה היא: עד כמה אפשר יהיה לעבוד עמו במחיצה אחת בעתון יומי? טבע העבודה של עתון יומי מחייב לכתוב על נקלה ובמהירות, להתרחק ממליצות מסולסלות, לגשת אל כל ענין ישר ולא סחור־סחור, ושתהיה הדעה קבועה וברורה. אני רגיל בעבודה ספרותית כזו, וגם טורוב כותב על נקלה, מבלי הזיע ולשבת שבעה נקיים על כל קוץ ותג. יודעים ומכירים אנחנו גם את עצמנו, גם את קהל הקוראים: שנינו, גם המערכת גם הקוראים, הם בשר ודם, עלולים לשגיאה, ועתון יומי אינו “עשרת הדברות”, אינו ענין לדורות עולמים: היום נכתבו דברים אלו, ומחר – מחר עליך לדאוג להוציא גליון חדש. ש. בן־ציון, – מסופקני בדבר, אם מוכשר יהיה לעבודה כזו. רודף הוא יותר מדאי אחרי המלה החביבה עליו, ואל המליצה תשוקתו. אבל – נשתדל עד כמה שאפשר לעבוד שכם אחד, ולא לבוא בעקיפין. בכל אופן, אנכי הודעתי את הועדה, שאני מקבל עלי את עבודת העריכה רק באופן זמני.

מערכת “הפועל הצעיר” גם היא נגשת לחדש את עתונה.⁷⁷² ובינתים הוציא הועד המרכזי של ההסתדרות הזאת קול קורא “אל הצבור”⁷⁷³ בהיקטוגרף, כתוב בכשרון ובהגיון, ובלי כל זכר לכל המימרות המפוצצות, שמר מונצ’יק אחד מעמודי ההסתדרות הזאת הכריז עליהם באספת הציונים האחרונה בפטרבורג.⁷⁷⁴ הועד המרכזי קורא אל הצבור להתיחס במתינות אל המאורעות, ופוקד על האנשים לשוב אל העבודה, איש איש אל תפקידו ואל משמרתו. – הגליון הראשון של השבועון המחודש הזה יצא בסוף השבוע, והעתון היומי שלנו יופיע ביום א' הבא.⁷⁷⁵ וכבר חלקנו בינינו את העבודה, והבטחנו לתת מחר את החומר על יד המדפיס לשמחת לבו של מר בצלאל יפה, השָש כבר לראות על כל עֶמדה במערכת ישובנו נצני האביב החדש אשר לנו.

באה מבן־שמן כרכרה קטנה רתומה לסוס אחד ובתוכה מר אליעזר יפה, אחד מפועלי החוה, צעיר יודע אנגלית. החלטנו ללכת מחר ליפו, לתל אביב, ומר אליעזר יפה ילך אתנו, והוא יהיה המתורגמן בינינו ובין שרי האנגלים, אם יהיה צורך בדבר. כן שלח מר ב. יפה היום ציר מיוחד ירושלימה, כי לפלא הדבר בעינינו מאד, שאין אנשינו שמה מודיעים אותנו דבר מכל הנעשה שמה.

קול־הקורא, שערכתי עפ"י בקשת ועד המושבה פתח־תקוה, לא נתפרסם. אך שוא הוא לדרוש מאת הקהל הגדול מנוחה ושלות השקט למראה האנגלים הבאים, בעת אשר גם לבותינו אנו, לבות הראשים ומחברי הכרוזים, סוערים כים, וקשה גם עלינו להטמין בחובנו את רגשותינו למראה הצבא־הגואל העולה ובא ומגיע ונראה אלינו. קשה להבליג עלי יגון, וקשה שבעתים להסתיר את ראש שמחתך, את צהלת לבך כבוא פתאום אשרך, תקותך ימים רבים… והעם והנשים והילדים וכל שדרות הרחוב, – האם את אלה תעצור בכרוזים, בקול־קורא כתוב הדר, לכל יגילו ולא ירוצו לחדות בשמחה את פני החלוצים הראשונים מן הצבא, הבא לגאול אותם מכל צרה? הועד רק העמיד מאנשיו להשגיח על הסדר וכי לא יתהוללו בחוצות, וכי כל מניפסטציה מסודרת לא תהיה. זאת עשה, ויותר לא היה ביכלתו לעשות.

ה' כסלו, תל אביב. [20.11]    🔗

את הדברים האלה אני רושם בתוככי תל־אביב, בשכונתנו החביבה, אשר לפני שמונה חדשים גלינו ממנה, ואשר רבים, רבים מאתנו לא קוו כי בתיה לא יהרסון ובניניה לא יחרבו, וכי כלה לא תהיה לגלים נצים. והנה עתה אני שבתי אליה, ועוד מעט וישובו ויקבצו אליה כל מגורשיה, והשכונה כולה שלמה, אבן לא נעדרה, עץ לא נעקר, וכלה פורחת ביפיה כאשר היתה. על גבול השכונה העמדתי את העגלה וברכתי “שהחיינו” בשם ומלכות. אלהים עז לנו! אנו שבים לתל־אביב, וג’מל פחה לא יוסיף לראותה עד עולם.⁷⁷⁶

עוד היה היום גדול כבואנו, אני ומר בצלאל יפה, לתל אביב. נסענו מפ"ת דרך הכפר סלמי.⁷⁷⁷ כי דרך המלך סגורה בפני עוברים ושבים מפני הצבא העובר. ברגע צאתנו מפ"ת נכנסו אל המושבה האנגלים בכמות של איזו מאות פרשים, וההמון מלא את הרחוב. אחדים מחברי הועד פגשו את הנכנסים ויקדמו את פניהם בברכה.

נכנסנו אל אחד הבתים, אשר בעליו ומשפחתו הקדימו לבוא לתל־אביב. הם ישבו ברחובות, וכאשר באו לשם האנגלים ויבחרו להם את הבית, שבו ישבה המשפחה ההיא (משפחת מר דַנין),⁷⁷⁸ וישלחו אוטומובילים ויעבירו את המשפחה עם כל כבודה ומשאה לתל־אביב. אכלנו בבית ההוא ארוחת הערב, ותיכף נכנסנו לישיבה קטנה, לסדר את ענינינו. ראשית מעשינו תהיה להתיצב לפני שרי המשטר החדש, להודיעם על אודות ישותנו, ישותה של הקהלה העברית ביפו. פתאום – קול שירה עולה מן הרחוב: אחת המשפחות באה מפ"ת, וכאשר ראו הילדים את תל אביב, פתחו בשיר, השיר העליז של הסופר־המורה מר דושמן, שכל תלמידי בתי־הספר שלנו יודעים אותו.⁷⁷⁹ מהרו מן הבתים האחדים לקול הזמרה, וכל אשר היה ברחוב נלוה אל המקהלה, וקול רנה נשמע בחוצות תל־אביב כמלפנים…

הלב מלא על כל גדותיו. אחרי גירוש של שמונה ירחים, אָלִינָה הלילה בתל אביב… אך שקר העט והבל המכחול; במים ובצבעים אין כח להביע את רגשות הלב האלה. אולי יעלה זה בידי הזמרה?… המוסיקה, אומרים, יודעת לחולל נפלאות כמו אלה…

ו' כסלו. [21.11]    🔗

ראשית מעשי היה היום להעמיד פועלים “לפתוח את הקברות”, לפקח את הגלים מעל כל המרתפות, אשר החבאנו שמה בשעת הגירוש את חפצינו. את דלתי המרתף וחלונותיו בחצרי סתמו אז באבנים, ואת המורדות אל המרתף מלאו עפר ויטעו עצים ופרחים ממעל, – כדי לכסות את המבוא מעינא בישא. מן הנסיונות כבר ידענו, שהטחב והרטיבות מרבים לכלות את הרהיטים ואת החפצים, וביחוד צר היה לי מאד על הספרים, מקנת כספו של רעי החביב ד"ר לוריא, הספרים שאסף במשך שנים רבות ויהיו שעשועיו תמיד, ואשר היו בידי למשמרת. אֵד חם פרץ מן המרתף אך פתחתי את חלל החלון, ולא זזתי משם עד אשר סדרתי את הדבר.

ותיכף התחיל עבודתו ועד מאוחד מחברי ועד תל־אביב וחברי ועד העיר הנמצאים,⁷⁸⁰ והמשרד נקבע בבית, שהיה שם ועד העיר קודם הגירוש. ערכנו מכתב אל ראש הצבא אשר בעיר,⁷⁸¹ בבקשה לקבוע לנו שעה לראיון בשם העדה העברית ביפו. ועוד מכתב אחד כתב לו מר ב. יפה בתור ממלא מקומו של מנהל המשרד הא"י, ההסתדרות הציונית.⁷⁸². את שני המכתבים כתבנו עברית בצירוף תרגום אנגלי. התשובה לא אחרה לבוא, והראיון נקבע לשנינו עוד היום, לפנות ערב. בינתים בא גם הזקן רבי אברהם לב, זה שהתנגד לפני שלשה ימים בכל תוקף לשיבתנו לתל־אביב “מבלי רשיון”. לא התאפק הזקן החביב הזה, ויבוא גם הוא אחרינו לפקוד את תל אביב ולראותה. מובן שהוא נלוה אל המלאכות להתיצב לפני שר הצבא האנגלי. ברכתי אותו בשם המלאכות,⁷⁸³ כנהוג במקרים כמו אלה, ונכנסנו לשיחה על אודות דרישותינו השונות.⁷⁸⁴ הוא אמר לנו, שהוא רק מפקד הצבא הלוחם, ועניני האזרחים נמסרו למושל מיוחד,⁷⁸⁵ ואליו אנו צריכים לפנות בכל הצעותינו ודרישותינו.

ז' כסלו. [22.11]    🔗

כבר מסרתי את כל החומר בשביל הגליון הראשון של העתון “ארץ ישראל”. ומחר הבטיח לי המדפיס לשלוח את כל עלי ההגהה. ואולם המדפיס מפקפק מעט בדבר… הרשיון, אולי צריכים אנו לרשיון להוציא עתון. הדעת נותנת, שאנחנו החילונו לחיות את חיינו ע"פ חוקי אנגליה, ושמה בודאי לא נחוץ רשיון מאת הממשלה להוציא עתון, רק דיה הודעה לבדה. אך מי יודע, – אולי בשעת מלחמה שאני? והתנה אתנו המדפיס, שאנו מקבלים עלינו כל האחריות בדבר הזה.

ומר בצלאל יפה החביב אינו יודע לאות, וכמו המון כוחות רבים, טמירים מפַכים מתוכו, והוא עובד עבודת הצבור בלי הרף. נתמזגו ועד העיר יחד עם ועד תל אביב, ומאת הכחות הנמצאים עתה על המקום נוצר ארגון צבורי, המשתדל להחיות את כל עבודתנו הצבורית ולבנות את הנהרסות. שבים לתל אביב מן המושבות הקרובות, מראשון לציון, רחובות, מגדרה.⁷⁸⁶ לדאבוננו הגדול, היתה הנסיגה של הצבא הטורקי בגדרה לא “בסדר מצוין”. נשדדו בתים אחדים, נהרסו מהיריות הרבה בנינים, ובתוכם גם בית־הכנסת היפה,⁷⁸⁷ נדבת עשיר אחד מרוסיא,⁷⁸⁸ וגם קרבנות אדם לא חסרו… מלחמה היא מלחמה לעולם, והחרב אוכלת…

ועד תל־אביב כבר קבל החלטות אחדות בנוגע למאורעות. החלט, שאין כל בעל בית יכול לעכב את הדירים, שגרו בביתו לפני הגירוש, ולבלי לתת להם לשוב אל נויהם, ואך במשך חודש ימים הם צריכים להשתוות על דבר תנאי שכר הדירה; אסור לבעה"ב להשכיר את דירותיהם של המגורשים, הנמצאים עוד בגולה, מבלי רשות הועד; אסור לפתוח בתי אוכל ובתי־מלון בשכונה, מבלי שיגיש בעל המלון רשימת המחירים לכל צרכי אוכל אל הועד לאשרם; אסור למכור משקאות חריפים למי שהוא. הועד משתדל להכנס בקשרים תמידיים עם השלטון החדש, וכי יכיר זה בישותו ובערכו הצבורי.

והודיעה הממשלה שאסור ללכת לפתח־תקוה מבלי רשיון מאת השלטון, אבל כאשר העיד ועד העיר על האנשים כי כנים הם, לא מנע מתת להם את הרשיון.

באה מפתח־תקוה הכבודה של המשרד הארצישראלי. בשבוע הבא יעבור כבר מר ב. יפה עם ביתו לשבת בתל־אביב ישיבת קבע, וכל המשרד ופקידיו ועניניו יעברו ליפו כבשנים קדמוניות.

יוד כסלו. [25.11]    🔗

כל יום אתמול, יום השבת, היתה פה האספה הכללית של חברי “הפועל הצעיר”, ההסתדרות של הפועלים.⁷⁸⁹

מר מילר מרחובות⁷⁹⁰ הביא לי את העתקת הפקודה הנתונה מאת המצביא האנגלי⁷⁹¹ אל המושל האזרחי ביחוסו אל התושבים. הפקודה מַפלה בין הכפרים של הפלחים, ובין המושבות שלנו, ורואים אנחנו “חוץ מהיהודים” בנוסחא חדשה, נוסחא מהופכת: את היהודים מבדילים לטובה.⁷⁹² הסעיף 6 של הפקודה אומר: “המושבות העבריות תהיינה נדונות לחוד, ופקיד ימנה עליהן.⁷⁹³ דרוש לזכור, כי הנטיה הכללית של המנהיגים היהודים, המעונינים בתנועה היהודית־פלשתינית, היא מאד בעד ההסכמה. ולכן יראו לאכרים במושבות את כל האהדה וההתחשבות. יחד עם זה – האכרים באו מארצות שונות, ובלי ספק נמצאים פרטים, שאהדתם היא בנגוד לההסכמה. זה מכוּון ליהודים מגרמניה ולחלקים אחדים מיהודי רוסיה, שיש להם גון של אהדה לגרמניה. נחוץ מאד, כי בהקדם האפשר תסודר רשימה מדויקת של כל האכרים, ולצין את ארץ מוצאם. זה יכול להעשות ע”י הראש של כל מושבה".

שב היום מר בצלאל יפה מפ"ת, אבל הדרך בין יפו ובין פ"ת סגורה – אינם נותנים ללכת ולבוא. כל יום אתמול והיום יריות חזקות, תכופות וקרובות אינן חדלות, והמלחמה פה בכל תקפּה.⁷⁹⁴ המטה הראשי של חיל הרוכבים, החונה בסביבה זו ועושה פה מלחמה, עבר לתל־אביב, ופנו להם בתים אחדים בחברה חדשה,⁷⁹⁵ ומעון ראש המטה הוא בביתו של מר ד. שירמן מבקו, בדירתו של הד"ר טהון. בתשובה על ההשתדלות לתת לאחדים ללכת לפתח־תקוה, אמרו פקידי השטב בהתגלות לב, שהמושבה פתח־תקוה אינה נחשבת עוד על השטח הנכבש לפניהם, והיא נמצאת על פני הקו המבדיל ביניהם ובין צבאות הטורקים. הודאה זו לא מצאה חן בעינינו כלל… באופן זה נפסקנו מפתח־תקוה. המדפיס לא הביא לי את עלי ההגהה של העתון החדש, יען כי המסדר הראשי הלך לפני השבת לפתח־תקוה, ולא שב. והמלחמה נמשכת, ואנחנו בתוך החזית… בצהרים הודיעו, כי המה צריכים גם לבנין הגימנסיה, להכין בית־חולים גם שם, נוסף על בית הפנסיון אשר לקחו, כי רבו הפצועים מאד… ואמנם לפנות ערב הביאו לתל־אביב פצועים ובמספר לא קטן: הרבה עשרות, מה שעוד טרם ראינו בעינינו. מראה הפצועים דכא את רוחנו מאד. באו אנשים מן השדות הרחוקים באוסטרליא, מרחק של הרבה־הרבה אלפים קילומטר לשפוך את דמם בשפלת לוד אשר ביהודה, להשיג בשביל עם ישראל אתחלתא דגאולה!… הנה המדרכות של רחוב הרצל מלאות צעירים מאחינו, מאלה שברחו אתמול על נפשם מפ"ת, מיראתם פן ישובו הטורקים ויחדרו לפ"ת. הצעירים האלה המה כלם בגיל הצבא, עומדים על המדרכות בצדי הרחוב, ולעיניהם עוברת אורחת גמלים נושאת את הפצועים, או מעבירים את הפצועים קשה באוטומובילים. הצעירים עומדים ומביטים על התהלוכה העצובה בסקרנות, – והן למעננו, למענם, למען עתידותינו אנו נשפך הדם, סובלים אלה!…

המצב מדוכא מעט. אומרים, שגם ירושלים עוד טרם נכבשה, וכל הספורים והאגדות הם דברי נבואות… היא אמנם מוקפה, או אולי רק כמעט מוקפה, אך טרם נכבשה; ובכן נהיה נפסקים גם מירושלים!…, עסק ביש עד מאד!…

י"א כסלו [26.11]    🔗

היום הלכנו בשם העדה העברית ביפו אל המושל האזרחי הקולוניל פַרְקֶר. הלכו: ד. איזמוז’יק, ד"ר נ. טורוב, בצלאל יפה, ד. סברדלוב ואנכי. המתורגמן היה אליעזר יפה.⁷⁹⁶ בשם כולנו אמרתי בעברית: “באנו לברך אותך בשם העדה העברית ביפו, אשר אנו הננו אחדים מהעומדים בראשה. לפני שמונה חדשים גורַשנו מיפו. בהתאמצות נוראה, אשר רק עמנו המנוסה לשאת כל עמל ותלאה מסוגל לכך, נשארנו בארץ. ואולם שמונים וחמשה אחוזים מקרבנו נמצאים בשומרון ובגליל, במקומות אשר עוד טרם נכבשו לפניכם. אנחנו מברכים בפניך את בני העם הגדול, השומר על המסורת הקדושה שלו להלחם בעד זכיות העמים הקטנים הסובלים. – ברוך בואך!” ועל זה השיב המושל: “אני שמח מאד לראות את באי־כח העדה העברית ביפו. צר לי מאד על זה, ששמונים וחמשה אחוזים מקהלתכם סובלים עדין, אבל אני מקוה כי בקרוב, עם התקדמות צבאותינו בארץ, יעלה בידם לשוב אליכם.”

ואלה השאלות שעליהן היתה שיחתנו: א) ע"ד הבלדיה. הודענו לו, כי המוסד הזה מרכב בעיקר מפקידים ממונים ולא נבחרים, וגם בבחירות – עד כמה שהיו – לא היה לנו חלק, ואין לנו אף בא־כח אחד במוסד הזה. ולפיכך אנו בקשנו, כי, בשים לב אל החיים המיוחדים של היהודים פה, תפנה הממשלה בכל דבר אל באי כח העדה העברית ובשפה העברית. על זה שאל המושל: למַה אנו מתכונים: אם לכך, כי העדה העברית תהיה נפרדת לגמרי ועומדת ברשות עצמה, או כי יהיו לה באי כח משלה מיוחדים בבלדיה? (הנהלת עניני העיר) ותהי תשובתנו, כי בדברים הנוגעים לכל התושבים אנו רוצים בהשתתפות באי־כחנו במועצת העיר; ובכל הדברים הנוגעים רק ליהודים, כמו כן בדברים השייכים לחלקי העיר, המיושבים רק מאת היהודים, אנו מבקשים כי הממשלה תפנה רק אל בא־כח עדתנו. המושל: ואיך היה הדבר קודם? הן היה לכם משא־ומתן עם הממשלה בעניניכם הפנימיים כמו בנין תל־אביב, סדור מוסדות שונים וכדומה? אנחנו: עשינו את הכל בלי עזרת הממשלה, רק באמצעינו אנו, את הרשיונות סדרנו באופן “פרטי”. בכלל היו לנו הרבה מוסדות, שעמדו רק ברשותנו, כמו בתי־הספר שלנו, וכו'. המושל: והאם לא היה לכם רשיון בשביל בתי הספר? אנחנו: רשיון היה. אבל כל המוסדות האלה – שלשים בתי־חנוך, כמאתים מורים וכארבעת אלפים תלמידים ותלמידות – התנהלו ע"י מוסד מיוחד שלנו בשם “ועד החנוך”, שהמציא את כל האמצעים בעזרת ההסתדרות הציונית באמריקה ועוד. הממשלה לא סיעה להתפתחות המוסדות האלה, כי אם להפך. הפריעה לפעמים קרובות, וביחוד בזמן האחרון, זמן המלחמה. לפני המלחמה היו חיינו הצבורים בכלל חפשים: אבל כשהתחילה המלחמה התחילה הממשלה לרדוף את מוסדותינו, ואסרה את ראשיהם כאשר עלה בידה לתפשם.

ועברנו אל השאלה בדבר השפה העברית: אנחנו בקשנו כי הממשלה תמסור לנו את הודעותיה לא בשפה הערבית, ולא ע"י הכָּרוֹז, אלא ע"י בא־כח עדתנו ובשפה העברית. המושל: אנחנו נוהגים לפרסם את הידיעות בשפה הנפוצה באותו מקום, ובכלל בשפות אשר ממשלתנו זקוקה להן. ובכן: נפרסם פה בשפות: ערבית, אנגלית וצרפתית. אנחנו: אם הממשלה אינה יכולה להמציא את פקודותיה והודעותיה בשפה העברית, מפני שאין לה אנשים הדרושים לכך, אז, נכונים אנחנו להמציא לה ועל חשבוננו מתרגם אחראי. המושל: זאת היא מכונה מורכבה מאד, ואני אינני יכול לפרסם בשם הממשלה דברים שאינני מבין אותם, ואינני יכול להיות בטוח שהתרגום יהיה מדויק בתכלית. אנחנו: ובכן תמציא לנו הממשלה את הודעותיה באנגלית, כי ערבית אין אנו מבינים, ואנחנו נפרסם את המקור יחד עם התרגום העברי. המושל: ובכן אתם רוצים, כי הממשלה תכיר אותכם תיכף לקבוץ העומד לגמרי ברשות עצמו, וכי היא תפנה אליכם לחוד, ולא יחד עם יתר התושבים? אנחנו: לפי שעה אנו מתכונים רק, כי הקהל העברי המבין ברובו עברית (גם תלמידי בתי־הספר יודעים רק את השפה הזאת) יֵדע ברור את פקודות הממשלה. זה ראשית; והשנית – שאלות השפה היא בשבילנו לאומית, שאלת חיים. המושל: רבותי, זאת היא שאלה חמורה מאד, ועוד מוקדם לדבר עליה. אולי ידֻבר על זה בקרוב; אבל עתה, כשהצבא עדין עובר פה והלום, הנה והנה, עוד טרם הגיע הזמן לטפל בשאלה זו. ובכלל דרכה של ממשלה כובשת לפנות אל התושבים בשפה המובנת לרוב התושבים: ואם יִמָצֵא, למשל אביסיני⁷⁹⁷ במצרים הן לא יפרסמו בשבילו את ההודעות לחוד, אלא בשפת הארץ ועליו להבין. אנחנו: פה לא שאלת פרט, גם יש פה הרבה תושבים יהודים, והממשלה הלא צריכה להתחשב עם החלק הזה של התושבים. המושל: אבל אני אינני מבין את השפה הזאת, ואי אפשר לי לפרסם בעברית. אנחנו: ובכן תפנה הממשלה לראשי עדתנו, והם יסדרו את הדבר; הרי גם בכפרים הערביים אין הממשלה עצמה מפיצה את הודעותיה, אלא על ידי ראשי הכפר ואנחנו בעצמנו נדאג לתרגום ההודעות בעברית. גם הממשלה הקודמת היתה מפרסמת לפעמים קרובות את הודעותיה אל הקהל לא רק בערבית, אך גם בעברית. המושל: כן? זוהי שאלה קשה מאד.

אז הזכרנו לו גם את דבר העתון, ואמרנו לו, שעד המלחמה היו לנו הרבה עתונים שונים ושנפסקו בזמן המלחמה. עתה אנו רוצים לחדשם, ואנו שואלים: האם צריך להודיע לממשלה? המושל: בודאי ובודאי שצריכים להודיע, ביחוד בזמן המלחמה, וצריך גם לפרש, אם זה עתון רק לאינפורמציה, או יש לו גם טנדנציה פוליטית. בכלל, צריך להגיש את תכנית העתון. אנחנו: אולי נדפיס גליון ראשון ונמציאו לממשלה, טרם שנפיץ אותו בקהל. המושל: לא, מוטב לא להדפיס כלל, אלא לפנות קודם בכתב. אנחנו: כשנוציא את העתון נבקש, כי הממשלה תואיל להמציא לנו ידיעות ופקודות לפרסום. והוספנו: פה נמצאים המו"ל של העתון ב. יפה, העורך מ. כהן, והעוזר בראש, הד"ר נ. טורוב. שם העתון יהיה “ארץ ישראל”. והודענו למושל גם ע"ד האספה, ואמרנו: היינו רגילים קודם לדון על ענינינו הצבוריים באספוֹת של באי־כח הישוב שלנו במקומות שונים. גם עתה אנו רוצים לסדר אספה כזו. האם דרוש להודיע לממשלה? המושל: בודאי. אנחנו אמנם לא ממשלה טורקית ולא נאסור אנשים שהתאספו בלי רשיון, אלא עכשו הוא זמן מלחמה, ודבר זה יכול להפריע לתנועה הצבאית. בכלל, טוב שכל אחד ואחד ישב עדיין בביתו. אנחנו: אין אנו מתכונים לאספת־עם, אך קראנו לבאי־כח מועטים מכל המושבות, ותנועת עוברים־ושבים הלא ישנה גם בלאו־הכי. המושל: רצוי שלא תהיה אספת באי־כח מכל המושבות, – הרי כמאה מושבות ישנן? אנחנו: לא כמאה, אלא כעשר; ומכל מושבה בא־כח אחד או שנים. המושל: בודאי, שהרשיון ינתן, מלבד אולי לבאי־כח המושבות הקרובות ביותר אל קו המלחמה. ועלי עוד לשאול בזה את פקידות הצבא. והוסיף: בדרך כלל מוקדם מאד, ומוטב לחכות עד אשר אזור המלחמה יתרחק קצת מפה. אנחנו: יש לנו עוד ענינים חשובים לדון על אודותם עם כ', אבל אנו דוחים אותם לעת עתה.

ונפרדנו ממנו. הרשמים שקבלתי אני מן הראיון הזה, המה אלה: א) שאם באמת האדון פרקר הזה יהיה המושל האזרחי, בה' הידיעה, שלנו, אזי תהי לנו מלחמה קשה עמו. הוא אמר לנו, שיודע הוא ערבית, ואולי בגלל זאת בחרה הממשלה האנגלית בו לשלחו להיות מושל בארץ, והוא יטה אהבה לערבים, ואלינו ואל שאיפותנו יראה התנגדות. הוא היה צריך תיכף להסכים לדרישתנו הצודקת בלי שום ספק, בדבר פרסום⁷⁹⁸ ההודעות בשפתנו, בפרט שהדרישה הזאת היא גם הגיונית וטבעית ולתועלתה של הממשלה. הן תכליתו של פרסום הפקודות, – כי ידעו התושבים מה שנתפרסם למען ישמרו על הפקודות לעשותן, – ואיזה מקום פה לוכוחים ולמשל בדבר האביסיני. וכבר בחר לו פקידים מקרב הערבים הנוצרים פה,⁷⁹⁹ וגם מזכירו, שישב כל זמן הראיון והקשיב באוזן קשבת לכל שיחתנו, הוא ערבי מקומי.⁸⁰⁰ ב) הן אין לאדון פרקר כל מושג ממצבם של היהודים בארץ, לא ע"ד כמות הישוב, ולא בדבר איכותו (כמאה מושבות – אמר), וביחוד על אודות שאיפותינו הלאומיות⁸⁰¹. זהו קולוניל צבאי, שמפני ידיעותיו בערבית וגם בצרפתית מסרו לידו את הענינים האזרחיים לפקח עליהם. אין הלז בא לסדר את החיים האזרחיים על יסודות חדשים, על פי חוקים הנוהגים באנגליה או במושבותיה, ואפילו במצרים. רק הוא משאיר לעת־עתה את כל החוקים הקודמים, המשטר הקודם, ואפילו את הפקידים הקודמים הנמצאים (כמו פקידי המשטרה) אין הוא מסיר ממשרתם.⁸⁰² ג) והוא אצלי נכבד מאד – אין הוא חושב, – לפי הרושם שקבלתי אני מן השיחה, – שהכבוש נגמר בהחלט, וכי בשביל זה הוא חושב את כל דברינו עמו, את כל תביעותינו אליו, את כל הכנותינו הצבוריות, את כל אספותינו – – את כל זה הוא חושב למוקדם, שעוד טרם הגיע זמנו… פרקר, כפי הנראה, יותר בקי ממני במצב המערכה, יותר מומחה ממני בערכי התכסיסים של תנועת הצבא. אנחנו ראינו טורקים יוצאים מפתח־תקוה, עוזבים את המושבה ומפוצצים אחריהם את הגשרים על הירקון; לעומתם גדוד פרשים אנגלים באו אל המושבה, השקו את סוסיהם מתוך בארה, סרו אל המלון בתוכה,⁸⁰³ ויקחו שמה היום את מקומות האופיצירים הטורקים שהיו שם אתמול, – וחשבנו: הנה נכבשה פתח־תקוה, הטורקים אינם עוד, והאנגלים כבר שולטים בנו. כך חשבנו, ולפי זה גם סדרנו את מעשינו. והנה… והנה פתח־תקוה זו נפסקה מאתנו, ומי יודע, מי ינבא על גורלה?…

כן הוא הדבר: פרקר יודע יותר טוב ממני את מצב הענינים כמו “עוד הדבר מוקדם, רבותי.” אבל אנחנו נמהרים. הן כל־כך הרבה זמן חכינו…

י"ב כסלו [27.11]    🔗

אם כי, כמובן, אין מקום היום לאספה המכוננת, אשר קראנו מן המושבות בשבוע העבר ליום הזה, בכל זאת באו היום ליפו חברים אחדים מועד התאחדות המושבות, וראש הועד מר מאירוביץ בתוכם. המה באו להתיצב לפני המושל האזרחי, אשר הזמין אותם אליו, וקודם שהלכו באו אלינו והשתתפו בישיבה. גם ועד התאחדות המושבות מצא, שהיינו נמהרים יותר מדאי לקרוא אספה מכוננת, ובכלל לא היתה כל רשות למספר עסקנים, שנמצאו במקרה בפתח־תקוה לעשות צעדים בענינים, השייכים לכלל הישוב. והמה מחאו⁸⁰⁴ נגד מעשי הועד המכונן, ויבקשו להמנע מצעדים כאלה לימים הבאים.⁸⁰⁵

בארבע לפנות ערב נראו אוירונים גרמנים וישליכו פצצות על הנמל ובתוך העיר. במשך עשרים רגעים היתה העיר לחרדת אלהים. אוירונים התעופפו במרומי הרקיע, ויריית תותחים ורובים ומכונות־יריה לא חדלו אף רגע. במשך כל הזמן, שהאוירונים נראו על פני האופק. כלנו היינו תחת מטר יריות ופצצות, אשר כמו ירדו על גגותינו ועל ראשינו. הקהל, אשר במשך המלחמה התרגל אל רעש תותחים ועוד לא נֻסה בפצצות, המשלכות מאוירונים, התהלך לו בחוצות ובשוקים כמו אין כל סכנה לנגד־עינינו. קלות־דעת זו עלתה לנו בקרבנות אדם. על יד בית הדפוס של אתין עמדה קבוצה של פועלים, ובתוכם אחדים אשר אך היום באו מפתח תקוה, בברחם מפני הטורקים, החוזרים שוב לפ"ת.⁸⁰⁶ אחת הפצצות מצאה את הקבוצה ההיא, ושלשה מהם נהרגו כרגע,⁸⁰⁷ ועוד אחדים נפצעו, ושנים מהם קשה מאד. היו הרוגים ופצועים גם בקרב הערבים. – תיכף יצאה הודעה מאת השטב הצבאי אל הקהל להורותו להזהר, אך יֵרָאו אוירונים אויבים. מיעצים, שלא יתהלכו אז ברחובות, וכי גם בבתים יבחרו לשבת בקומות התחתונות או במרתפים, וכי הדלתות תהיינה אז פתוחות, ולא יזיקו האדים של פצצות, או גם יכלו על נקלה להמלט מפני שברי הפצצות.

אנשים רבים רואים ברכה ופרנסה מאת הצבא האנגלי. כבר היה לאנשי הצבא לזרא מאכלם במדבר, העוגות היבשות והבשר המעושן, והמה שמחים לקראת לחם אפוי ומאכלים טריים, ואין האנשים עומדים על המקח. ביחוד רבה הפרנסה בלחם הנמכר, ובבתי־האכל תמצאו תמיד פקידי צבא וחילים פשוטים מוסבים על השלחן, והאנשים מרויחים. אחרי הצבא הטורקי, שהיה תמיד רעב וצמא, ואין פרוטה בכיסו, וצריכים היו לברך אם לא היתה פגיעתו רעה, ודבר שאין צריך לומר שלא הביא ברכה לרגליו, – הנה הצבא הזה משפיע פרנסה מרובה: קונה הכל ביוקר, ומוכר מן הצידה שיש לו בזול. שנים אחדות היו האנשים גמולי מפרנסה, עתיקי מעסקים,⁸⁰⁸ והממשלה החומסת⁸⁰⁹ הריקה את שארית חנויותיהם, ואין פלא אם עתה הם עטים אלי מסחר עם הצבא האנגלי כאל שלל, ולמראה הפונטים והשיללינגים⁸¹⁰ הם שוכחים מעט את הצדק, וגם נכונים למכור משקאות חריפים, לא מחכמה ושלא כדין. ועד העדה העברית ביפו, וגם הועדים במושבות משגיחים בעינא פקיחא ואוחזים באמצעים, שיהיו תריס בפני כל פורעניות, היכולות להתרגש ולבא לרגלי המסחר ביי"ש בין הצבא.

ביחוד מצליחים אלה, היודעים לפטפט מעט אנגלית. גם עבודה, פקידות לקבלנות מצאו אחדים מאחינו אצל המשטר החדש, אם כי, בראש ובעיקר, מוציאים תועלת מוחשית מן האנגלים התושבים הערבים. התושבים היהודים עוד אינם ביפו; הם סגורים ומסוגרים בפתח־תקוה, כפר־סבא, וביחוד בשומרון ובגליל, ובין אלה הנמצאים פה אך מעט מספר האנשים המבינים אנגלית, תחת אשר בין הערבים הנוצרים ישנם הרבה מתלמידי הקולליג' הבירותי, או מילדי המצרים, השומעים גם אנגלית.

י"ג כסלו [28.11]    🔗

החלטנו היום, שבכל דבר שעלינו יהיה לפנות אל המשטר החדש אזי לא ללכת ולהכנס בשיחות, רק לפנות בכתב. מובן בעברית ובצרוף תרגום אנגלי. אופן כזה מתאים יותר אל כבודנו בתור עדה מסודרת, וגם טוב כי יהיו בידינו תעודות למשמרת, כי אנחנו דרשנו את זכיותינו ולא וִתַרנו עליהם.

היום הובאו הגברים הגרמנים תושבי יפו ושרונה אל משכן המטה הראשי של הצבא אשר בתל אביב, ואחר כן נשלחו כלם מיפו דרומה, לעבר המדבר, כפי הנראה, מצרימה. בין הנשלחים היו גם אנשים באים בשנים, וגם הַרדֶג, מי היה מ"מ הקונסול האמריקני, אך גרמני עפ"י נתינותו, היה בין המגורשים. עזבו רק הרופא הזקן ליָארח את בעל ביהח"ר ווגנר.⁸¹¹ אין ספק, שאין הגרמנים אוהבים אותנו, וישובנו בארץ היה כצנינים בעיניהם. ואולם היחוסים החיצוניים היו תמיד טובים ומנומסים, שני הצדדים השתדלו לחיות כשכנים טובים. וקשה מאד היה לנו לראות בצרתם, בהיות אנשים נשואי פנים עמוסים על עגלות להוליכם כשבויי חרב ומלחמה, ולהרחיקם מבתיהם, ממשפחותיהם ומכל רכושם אשר רכשו בזעת אפים. האנגלים עשו זאת שלומים לפצצות שהשליכו אתמול האוירונים, ואשר בזה רואה המצביא את יד הגרמנים הנמצאים פה, אולי הם אשר קראו לאוירונים הגרמנים על ידי אותות־סתר ורמיזות־חרש.

– הנער, אשר שלחנו ירושלימה בשבוע העבר, שב היום ואל ירושלים לא הגיע.⁸¹² הוא בא עד מוצא,⁸¹³ לפי דבריו, ושמה חונים האנגלים, שאינם נותנים לבוא העירה ולצאת ממנה.⁸¹⁴ העיר מוקפה מכל עבריה, ושמועה עוברת, שהצבא השוכן במצרים המאוחד מן האנגלים, הצרפתים והאיטלקים,⁸¹⁵ יבוא בשערי העיר הקדושה אך בליל לידת משיחם, בכ"ה לדצמבר, ולא הצבא האנגלי לבדו, אך ביחד עם הצרפתים והאיטלקים. מובן, שאני רושם זאת רק בתור שמועה; אגדה, שבשעת המלחמה אין משגיחין בה.

י"ד כסלו. [29.11]    🔗

שמועות מחרידות מאד עוברות על דבר פתח־תקוה. אין איש בא משם. ומי אשר נסה מפה ללכת, אך בא אל הקו הראשון של הצבא, וכבר נאסר והובא העירה. עתה הודיעו בשטב⁸¹⁶ בפירוש, שפתח־תקוה עוד טרם נכבשה לפני האנגלים, ורק מרגיעים אותנו כי אנחנו בני יפו לא נירא ולא נפחד, כי אל יפו הטורקים לא יחזרו… מעל פנינו עברה כליל החגיגיות, נמצאו קטני־אמנה במצבנו עד כמה יכולים האנגלים להיות מגן לנו, והיו גם כאלה אשר באו מן המושבות ליפו ואמרו להביא את משפחותיהם אל נויהם, – וחזרו ושבו אל מקומותיהם במושבות… עתה הסכנה בשבילנו גדולה עד מאד… ומי יודע באמת, מה קרה שם לעסקני הצבור בפתח־תקוה, לאנשי הועד שם, אשר לפני שנים עשר יום קבלו את האנגלים ובשבוע העבר קדמו גם בלחם את פניהם, ועוד ביום הששי שעבר⁸¹⁷ ראיתי ביד המוכתר רשימה של שאלות, שהציע לפניו המשטר החדש בנוגע לתושבי המושבה. והנה – פתאום – לא דובים ולא יער, ועוד הפעם התרבוש האדום מושל בנו, והסאה עוד לא נמלאה! מה זה?… והשמועות העוברות, שאך לשֵדים פתרונים מי בדה אותן, מחרידות מאד מאד… מספרים, כי פשטו הטורקים על המושבה לבוז בז,⁸¹⁸ וכי הגרמנים עשו שפטים באחדים מן התושבים, וישפטו אותם משפט צבא.⁸¹⁹ ואין קץ לשקרים ולבדותות, אבל גם מועקת הלב גדולה עד מאד, והדאגה אוכלת כעש ואינה נותנת מנוח…

גם “אגודת הסוחרים” העברים ביפו, שבראשית המלחמה נוסדה וגם פתחה בזמנה תעמולה רבה להלחם נגד המשבר המסחרי, – גם שארית האגדה⁸²⁰ הזאת נתאספה היום לדון על המצב המסחרי בעיר, באיזו דרכים לקומם את הריסות המסחר לרגלי המאורעות החדשים. המשטר הישן הרס ולא חמל את כל המסחר על ידי הריקביזיציות הפראיות, שהיה להן באמת מראה שוד וחמס לעיני השמש. לקחו מה שמצאו, ושלמו מה שחפצו וכמה שחפצו, ועפ"י הרוב גם לא שלמו כלל, או הבקשישים אכלו את כל התשלומים. עם הגירוש מיפו נפח המסחר את נשמתו, והיה כלא היה. עתה מתקרבת השעה לחדש את המסחר, ואולי אפשר להביא סחורות שונות ממצרים, ושב המסחר לחיות, ומצאו החנונים מקום לפרנסתם, והתושבים ימצאו את צרכיהם. בחרו בועדה, וגם אני בתוכה, לעבד תקנות ולפנות אל המושל האזרחי ולהשתדל לפניו כי יעזור לנו לפַתֵח שוב את המו"מ עם העולם מחוצה לנו, וכי יפתח פה איזה בנק, וכי יסדרו את עניני המטבעות. השאלה האחרונה היא חמורה מאד, ואיש מאתנו אינו יודע, איזה הדרך ימצא לה הפתרון הנכון. הנה בידי כולנו נמצאים שטרות טורקיה, כסף הנייר של ממשלתנו הקודמת, שאמנם ערכו בשוק היה הולך ופוחת, ורק החלק הששי ממחירו הנומנלי⁸²¹ היינו מקבלים מחירו בשוק, – אבל בכל זה היו לו מהלכים בשוק במחירו של השוק, ובבנקים ובמוסדות הממלכה היו מקבלים אותו במחירו המלא. עתה נכנס אל הארץ משטר חדש, ואין אנו יודעים מה הוא גורל השטרות הטורקים הנמצאים בידינו. והלא כסף אחר אין לעת־עתה אצלנו, לא יכול היה להיות! לפי שעה אנו חיים במעט הזהב שהיה בידנו במקרה, – הזהב הקונה תמיד ובכל זמן את הכל; אבל הן זה יִתַם עד מהרה, ומתעוררת השאלה: אולי תעשה הממשלה איזה סדר בנוגע לכסף הנייר הטורקי? מספרים שאחרי כבוש בגדד⁸²² נתנה הממשלה האנגלית מהלכים גם לכסף הנייר הטורקי, והיא החליפה אותו בבנקנוטים אנגלים, וכבוא יום השִלוּם והשָלוֹם לאחר גמר המלחמה, אז תבוא הממשלה האנגלית בחשבון עם טורקיה גם על דבר הבנקנוטים. אבל, – מי יודע אם אין הדברים דברי אגדה ונביאות… נגעו בשאלה זו חברי ועד התאחדות המושבות, בהתיצבם לפני פַרקר, המושל האזרחי. הוא ענה להם, שהממשלה הגרמנית נתנה ערובתה בעד השטרות האלה של טורקיה, והוא חושב כי גרמניה תשלם בעדם, ולכן ישמרו בעלי השטרות אותם עד לאחר המלחמה.⁸²³ זה, בלי כל ספק, דחוי בעלמא או הלצה זולה על חשבון גרמניה, אבל בשום אופן לא תשובה רצינית. והשאלה היא בשביל התושבים שאלה כלכלית נכבדה מאד.

וכפי הנראה, לא פּרקר הוא האיש, שעליו הטילו לקבוע יסודות כלכלה ומשטר אזרחים חדש בארץ, ואך לחנם נפנה אליו.⁸²⁴ כזאת חויתי את דעתי בועדה שלנו, ולעת־עתה החלטנו לבלי ללכת אליו. נחכה…

ט"ו כסלו. [30.11]    🔗

גם בתל־אביב אסרו להתהלך ברחובות בלילה משש ומעלה עד זריחת החמה. מפחדים מפני מרגלים.⁸²⁵ ואם כי אין חושדים ביהודים, אבל מפני מצב המלחמה וכל הצבא מרוכז בתל־אביב, ומפני שאי־אפשר לדעת את כל המתהלכים בחוצות, לכן נקבעו חוקי־שמירה המיוחדים בשביל כל העיר גם בנוגע לתל אביב.⁸²⁶ ואך יבוא הערב, וחדלה כל תנועה, ומתו כל הרחובות, ואיש איש ישב בביתו ועל מקומו. ויודע הקהל, שאם האנגלים קובעים חוק וגוזרים גזרות – צריכים לשמור ולקיים. ונמנעים מלכת. והחלטנו לבקש רשיונות בשביל הצעירים השומרים את תל־אביב משיָרֵי קבוצת “הנשארים”,⁸²⁷ אלה ששמרו על תל אביב כל ימי הגירוש.

ומפתח תקוה אין ידיעות, ואנו נמוגים מפחד, יגון ודאגה… יריות אינן חדלות לבוא מן הצד ההוא, שפתח־תקוה נמצאת שם. מה נשמע שמה? והלא כל כך קרובים אנחנו אל המקום! ונבוכים ומבולבלים מתהלכים האנשים שבמקרה נשארו משפחותיהם בפתח־תקוה, ואין יודע ואין מגיד להם את גורלם…

י"ז כסלו. [2.12]    🔗

אתמול, ביום השבת, כבר היתה עבודת ד' בבית התפלה הזמני בתל אביב, באהל העץ הגדול, אשר נשאר לפליטה והטורקי לא הרסו אותו. הבנין הזה לא נהרס במקרה, בדרך נס, וזה הדבר: לצבא הטורקי היו דרושים קרשי־עץ לשומם בתוך חפירות־ההגנה, וילכו ויהרסו כל בנין אשר מצאו בשכונת היהודים. ויהי בהרעישם להרוס את בית התפלה הזמני של מרכז בעלי המלאכה, ויפול הגג על החילים ושנים מהם נהרגו. אחרי זה פחדו עוד להרוס אל בתי־התפלה השני ב תל־אביב, ולא נגעו בו.

מר קרוזה הודיע לנו בשם ראש הבלדיה,⁸²⁸ כי מתכוננים לבחור חברים חדשים אל מועצת העיר, ובכלל לסדר בחירות חדשות, וכי גם העדה העברית מתבקשת לקחת חלק ולהשתתף בבחירות. ראש הבלדיה אמר לקרוזה, כי הוא הודיע כבר על אודות זה לקהלה העברית, אך היא לא נענתה ולא השתתפה. והנה איש מאתנו לא קבל שום הודעה מאת הבלדיה, ולא שמענו על אודות בחירות חדשות וסדרים חדשים בלתי היום. בקשנו את מר קרוזה, כי הוא ימסור את הדברים לראש הבלדיה, ותהי תשובתו, כי כבר אחרנו, כי הבחירות כבר היו. אנחנו החלטנו לפנות בכתב אל ראש הבלדיה ולהביע לו את מחאתנו. ויחד עם זה להודיע את הדבר למושל האזרחי, ולא יעיזו בני עולה לגזול את זכויות העדה העברית.⁸²⁹

הצבא האנגלי עובר עלינו למאות ולאלפים, והמחירים לצרכי־אוכל עולים עד מאד. כסף לא יחסר להם, והם עולים מן המדבר ושמחים לקראת ארץ נושבת, והמה מוציאים כסף תועפות על כל מראה עיניהם, וביחוד גדולה תאותם אל לחם אפוי. קצבו מחיר האונסיה לחם ½6 מטליק. – מחיר שאין כל אדם בינוני יכול להתקיים בו, ואף כי העניים והפועלים. ומחיר החטה עולה, ועוד יעלה כי האנגלים מרבים לבוא. ובמקום המחנה היוצא יבואו מן הדרום מחנות אחרים, והדרישה ללחם לא תחדל ואף תוסיף ותגדל. והיתה היום במשרד אספה רבתי מכל התושבים ודנו, אולי באפשרי ליסד עוד הפעם “ועד מכלת”,⁸³⁰ כמו שהיה בחורף שעבר, ולהלחם עם היוקר המאמיר. והטילו את הדבר על ועד העדה העברית לסדר את הדבר. מסופקני מאד, אם יצא הדבר אל הפועל. נחוץ לזה כסף מחזור בסכום לא־קטן, לקנות כמות פחות או יותר גדולה של חטה בעוד מועד, עוד בטרם עלה השער למעלה ראש; ומי יתן עתה את כסף המחזור הנחוץ? האפ"ק איננו,⁸³¹ המשרד הא"י גם הוא נפסק לע"ע מירושלים מרכזו,⁸³² ואנשים אמידים פרטיים לא היו שבעי־רצון גם בשנה שעברה מן העסקנות של “ועד המכלת”, שיותר מדאי משמשו בו עסקני “נוה צדק”,⁸³³ והמקצוע של חלוף מטבע עוד טרם נגה עליו אור ברור…

י"ח כסלו. [3.12]    🔗

מהיום כבר תהיה פוסתה־צבאית גם ביפו. הפוסתה מקבלת מכתבים מאת כל התושבים לשלוח לכל הארצות ובכל השפות ובלי כסף. שלחנו היום מכתבינו, – אבל מתי נזכה כבר לקבל מכתבים מאת הקרובים ללבותינו?… מתי, מתי?…

לרמלה הביאו פלוגות שבויים טורקים, רגלים ופרשים. והנה אך ראו ערבי המקום מרחוק פרשים טורקים הולכים, ויחשבו כי שבו הטורקים ויכבשו את העיר; וימהרו התושבים לשלוח יד באנגלים הנמצאים, ויבוזו את המחסנים של הצבא האנגלי. עד מהרה הוברר הדבר, והתאוה לשוד ולבזה עלתה לערבים בקרבנות־אדם אחדים.

על יד המושל האזרחי יושב פקיד אחד, ולו משרד מיוחד בענינים פוליטיים,⁸³⁴ והוא בקש כי יבואו לפניו ראשי העדה העברית. רבות התוכחנו על אודות כל הדברים אשר עלינו לדבר אליו ולבסוף החלטנו לשלוח אליו שנים מחברינו, – מלבד המתורגמן מר אליעזר יפה, שנכנס מעתה אל ועד העדה העברית בתור מזכיר קבוע, – לשמוע מה בפיו.⁸³⁵

י"ט כסלו. [4.12]    🔗

אתמול כל הלילה היו יריות, וביחוד נוראות היו בשעה התשיעית בערב. באישון לילה נראה אש התותחים, וכמו רעמים התחוללו ולא חדלו.⁸³⁶ האמנם המלחמה כל כך קרובה אלינו, ואנחנו בתוך החזית ממש?! כל מוראה של המלחמה נעשה עלינו חולין מפני ההרגל, ועתה אנו מבינים גם את מצב הרוח הקר של החילים, של אנשי הצבא. כמונו כמוהם הננו בתוך קו האש, וכמו שאנו אוכלים ושותים כבני אדם ומשוחחים ומתעסקים בעבודה כבני אדם, כך גם החילים ואנשי הצבא כמו אינם מרגישים את תפתה הבוערת לרגלם, את החרב החדה המונחת על צוארם. כבר קהו העצבים מרוב הרגל.

על מכתבנו לראש הבלדיה נתקבלה תשובה, כי אם אמנם הבחירות לועדה המסדרת את הבחירות החדשות כבר נגמרו, אבל מכיון שהתפטרו שנים, לכן פנויים שני מקומות, ונבחרי העדה יכולים לעמוד על הבחירות. זאת היא, בלי ספק, השפעת מכתבנו אל המושל האזרחי.

רבים מנכבדי הערבים המושלמים נאסרו, כי חשודים הם בעיני האנגלים על מסירותם למשטר הטורקי.

מן הפצועים בשבוע שעבר מפצצות האוירונים מתו עד היום חמשה יהודים.

הפקיד לענינים פוליטיים נמצא יהודי,⁸³⁷ מדבר גם גרמנית. כפי הנראה, הוא מנהל את עניני השמירה והרִגול, והוא חפץ לדעת גם את הזרמים בין יהודי המקום בנוגע ליחוסיהם אל הלוחמים. הוא שאל את החברים שבאו אליו בשם העדה לאמצעי העזרה אשר בידנו, וכמה יכולה הממשלה לעזור לנו לתמיכת עניינו.

כ"ב כסלו. [7.12]    🔗

הרוכבים האוסטרלים יוצאים מפה ובמקומם באים רגלים מן השטים, משוטלנדיה.⁸³⁸ איזה רגש של פחד העירו בקרבנו, כאשר נגשו אתמול להסיר את חוטי הטיליפון והטלגרף… האומנם הם עוזבים את המקום, עוזבים אותנו?… אולי באמת יכולים עוד הטורקים לעלות ולכבוש את יפו שוב מאת האנגלים, כאשר קרה גם לעזה וכמו שהיה גם בגליציה פעמים אחדות,⁸³⁹ – ואז הלא אנחנו נהיה בכל רע?… איש לא אמר אל רעהו בדבר הרעיון הזה, אבל בלב אחדים, אולי בלב רבים מאתנו היה פחד כזה. כל פלוגה ופלוגה באה עם מכשירי צבא משלה, והחיל הרגלי החדש מותח לו חוטי טיליפון וטלגרף משלו, ולהפך. כפי הנראה, מתכונן הצבא החדש הזה, הבא, לתקוע לו ביפו, דירת קבע, לזמן לא קצר. אנשי הצבא חבבו מאד את תל אביב ובוחרים לשריהם ולפקידיהם וגם לחיל הצבא מקום ומעונות בבתי השכונה היפה ובמגרשיה הרחבים. כאשר נכנס הצבא שמענו אותם קוראים בצהלה: “אירופה! אירופה!”, כמו לא קוו האנשים, שהתגוללו שנתים במדבר ולא חכו למצוא עיר מסודרה כזו, עם בתיה היפים ורחובותיה הנקיים והישרים באסיה הפראית. ביחוד שמחים השרים והפקידים למצוא פה בשכונה משכנות נאים ומסודרים עם מכון להשקאה ולהעברת מים ואמבטאות, והם הציעו לפני ועד תל־אביב להוציא ממחבואים את המכונה הגדולה אשר לנו להשקאת מים, שהסתרנו בבאר מפני הטורקים שלא יעשקו אותה, ועתה יסדרוה האנגלים וגם שמן להסקה או פחמים יביאו ויתנו. את המלון של ספקטור⁸⁴⁰ לקחו להכין שמה קלוב, והגימנסיה והפנסיון הוא לבית חולים צבאי. בעיר הכינו בית־חולים אזרחי, וגם את בית החולים העברי הבטיחו לפתוח ולכלכל אותו על הוצאותיהם.

הצבא האנגלי בכללו עושה רושם של אבירים, הבוטחים בגבורתם ובכחם כי עז, ואינם ממהרים במעשיהם. הסוסים פני אריות להם, גדלי הקומה ובעלי בשר, חזיהם ואחוריהם מפותחים ואין עיף או כושל ביניהם. בעגלה, העמוסה משא של זוג סוסים, רתומים שלשה וארבעה זוגות סוסים, וחזותם מוכיח עליהם שאכלו לשובע. האוטומובילים שלהם קלים ואינם גדולים, האופנים אינם חורקים, והגומי עליהם תמיד חדש ושלם. ובזה נבדלו גם מן הצבא הגרמני שראינו פה, ואף כי מן הטורקי, שכל עגלה שלו מרוסקת אברים והסוסים והפרדות ירכיהם נופלות ובטניהם חסרות. ובנוגע לאנשי הצבא, הנה האוסטרלים כולם חביבים ופניהם יפים, הולכים בקרב כהולכים אלי טיול, ובאמת אינם מסַכנים את נפשותיהם אינם רודפים אחרי האויב להשיגו ולהכותו או לקחתו שבי, ואך הם רק דוחקים את רגלי משכנו של האויב, עד כי הלז עוזב להם את מקומו, ואז הם באים ולוקחים אותו ומסתדרים שמה. ביריות עונים האנגלים כאשר הטורקים יורים עליהם. אינם נחפזים כלל, יש להם זמן, כפי הנראה, ובינתים הם עורכים באולם הגימנסיה קונצרט, והאדון הופנקו מנגן לפניהם.⁸⁴¹ יש להם זמן, – והם אינם ממהרים להבקיע אליהם את פתח־תקוה, שאך את ידך תשלח ותגע בה, וגם את ירושלים אינם ממהרים אנשי קֶרַח אלה לכבוש… עוגות מצות, ביסקוויט בלע"ז יש להם מן המוכן, קופסאות מלאות “בשר ודגים וכל משמנים” להם די והותר עד למכירה לאחרים או לתת במתנה, והחסר להם הם מוצאים מפרי הארץ, תפוחי זהב ושקדים, – ועל מה ולמה יחפזו וימהרו ויתרגשו?… מי יתן והטיפו בעורקיהם מעט מן הדם הרותח אשר לנו, אגודה אחת מן העצבים הרועשים שלנו, כי אז היו עטים רגע והיו מתפשטים על פתח־תקוה ולכָדוּהָ. אבל לו כזאת היתה, כי אז הן לא היו בני בריטניה, כי אם בני עמא פזיזא,⁸⁴² – ומי יודע אם היו מצליחים על דרכם. הן הפזיזים לא תמיד נחלו נצחונות… “ה' איש מלחמה”,⁸⁴³ והוא יותר בקי בתכסיסיה, ויאסור לו את המלחמה כתבונתו!…

נר ראשון לחנוכה [9.12]    🔗

אך הדלקתי את הנר הקטן, הנר הראשון לחשמונאים, והנה הביאו את הבשורה, כי ירושלים נכבשה. זה עתה קבל הגינירל של חיל הרגלי החונה פה⁸⁴⁴ את הידיעה, ותיכף פתח את מלון משכנו בביתו הנהדר של מר ליבונטין, ויבשר את הדבר לגב' הופנקו־קרישבסקי⁸⁴⁵ שעברה ברחוב. בין רגע נפוצה הבשורה בכל קצוי השכונה.

נכבשה ירושלים – ירושלים נשתחררה…⁸⁴⁶ תם עריץ מתוכך, ומושל־עול נכרת מקרבך, בת ציון. לא יוסיפו עוד פראים, אשר לא יבינו אל יָפיֵך למשול בך ולהפוך את הודך לזועה, ולשימך קן כל מחלה. קץ כל טעם נשחת וכל סחי ומאוס של הרריך הנהדרים ובעמקיך הנחמדים. אליך יבואו בניך הטובים, והם יכללו אותך, והם ישכינו בתוכך את רוח קדשם, הרוח הטהור והנאצל, אשר אך אַת, גבירה, תוכלי להשפיע על בני עמנו, – ומה תגדלי, ומה תיפי אז, חמודה!

וירושלים נכבשה לא ביום העשרים וחמשה לדצמבר, כאשר נבאו אנשים לא מבני ישראל. הבל ורעות־רוח! לשֵמע קול השופר הגדול של תחיתנו, ירושלים ידעה לכון את השעה הנאותה לפתוח את שעריה וירושלים נכבשה בערב חג החשמונאים! האח, באיזה גיל, מה תגדל הצהלה בהדליקם הלילה הזה את נרות החנוכה בכל תפוצותיהם בני הגולה! כאור החמה יאיר הלילה הזה נר המכבים בלב כל פנות עמנו, לכל אשר תבוא הבשורה הגדולה. אנחנו פה שמחתנו עוד בלתי שלמה: עוד לא כל יהודה נכבשה, והשומרון והגליל מי יודע יום גאולתם! אנחנו פה כולנו פצועי המלחמה, ומי יודע מספר חללינו ומכל אשר הֵרַע צר בירושלים בטרם נכבשה העיר!… אנחנו פה הלא עין בעין רואים את הדם השפוך, אשר במחירו הנצחון נקנה, ושמחתנו תמיד מהולה בתוגה… ואולם אחינו בגולה צמאי התקוה ורעבי הגאולה אשר ברוסיא ובאמריקה, – ישמחו הם בלילה הזה, כאשר קוי החשמל יביאו להם את הבשורה הגדולה: ירושלים נכבשה!…

ירושלים נכבשה – ירושלים נשתחררה! ירושלים נפלה – קמה לראות באור חיים חדשים, חיים שלנו. נפלה ירושלים הנכריה – תחי ירושלים העבריה! והיא אשר תֶּחִי!…

כ"ה כסלו [10.12]    🔗

יריות נתחדשו היום, אחרי ימים אחדים של שתיקה. שלשה ימים ירדו גשמים, ואלה אולי אשר הפריעו את פעולות המלחמה. אבל עוד פתח־תקוה לא נתחברה אל יפו, ועוד נמצאו צבאות הטורקים בין גלגל⁸⁴⁷ ובין אנטיפטרוס,⁸⁴⁸ וכדוריהם מגיעים גם עד בן־שמן. בחוה ההיא נהרגו ונפצעו פרות אחדות, והעבירו את המחלבה לחולדה,⁸⁴⁹ ומר דוניה, חוכר בית החרושת לשמן של הח' “עתיד”, סגר את בית החרושת ועבר אלינו ליפו.

הצבא מתישב בתל־אביב איתן. לקחו בתים רבים למשכן הפקידים והצבא, וגם מתקנים את באר המים השניה, והאנגלים יש להם משלהם מהנדסים ומכוננים והם מקימים את המנוע⁸⁵⁰ ואת המשאבה, שהיו טמונים אצלנו מפחד הטורקים, פן תחרים הממשלה. גם פועלים גם פחמים הם נותנים משלהם, ומים לא יחסרו. ורבה התכונה והתנועה בחוצות תל־אביב, ורבו החיים.

כ"ו כסלו. [11.12]    🔗

לא פעם צינתי ברשימותי את היחס הטוב של הצבא הטורקי אל רכושם של התושבים בנסוגם אחור, כאשר עזבו את המערכה וילכו להם. הטורקים נסוגו ולא שדדו ולא חמסו ולא נגעו בכל אשר לנו. המקרים הבודדים בקוסטינה⁸⁵¹ ובגדרה אינם יכולים לעלות בחשבון, והפרטים האלה, להפך, עוד מחזקים את הכלל,⁸⁵² – והיחס הכללי של הצבא הטורקי, צריכים להודות, היה טוב ונאה. צבא נסוג אחור, בורחים מן המערכה עיפים ורעבים, וברכוש התושבים ובבזה אינם שולחים את ידם. אם יחס זה היה לרגלי הגרמנים, שהלכו גם הם עם הטורקים, או מפני הדיסציפלינה הקשה של הצבא הטורקי, או מפני שהיו חלשים ויגעים ורעבים, – אבל התושבים לא סבלו.

תחת זאת אין אנו רואים יס מצוין מצד האנגלים, מצד הצבא הזה שבא אל הארץ. דאבה לבנו בימים האחרונים לראות את השמות והשאיות שעושים בני הצבא האנגלי בבתי תל־אביב, שלקחו לשבתם. ועד תל־אביב נדרש תמיד לכל אשר ידרשו וגם לאשר לא ידרשו, מתיחסים אליהם באהבה ובאהדה ובכל ההשתתפות, ממהרים למלא את חפציהם בבתים מרוחים ובחדרים יפים וברהיטי בית ככל אשר תמצא ידנו להשיג. כבר נִתנו להם ולפקידיהם חדרים למאות, ונכונים למלא את כל אשר ידרשו וידרשו, והנה מן הצבא האנגלי שוברים דלתות ומשליכים רהיטים, כלי בית, ספרים וחפצים, פותחים מרתפים סתומים ומוציאים מן המחבואים את אשר הסתירו אדוני הבית והדירים, בהגרשם מיפו. וכל זה מחריבים, משברים, קורעים וגם נותנים במתנה לערבים, כדבר שאין אדונים להם… לשוא רצים חברי ועד תל אביב מבית ולבית ומשכונה אל רעותה להכין בתים וחדרים, הכל כדי לשמור על הרהיטים ועל החפצים הנמצאים בבתים למשמרת עד שוב בעליהם, – אך תגרע עיניך מן המקום, וכבר משליכים החוצה את החפצים והרהיטים מן החדרים שהיו סגורים, ועקבות פרעות בבית. אין המשמעת בצבא חזקה בנוגע להנהגה חיצונית, מחוץ למערכה כל חיל הישר בעיניו יעשה, ואם תתאונן לפני הפקיד, אזי הלז יכחיש את הדבר ויאמר, כי זה עוד ממעשי הטורקים, וכי אנשיו לא יעשו פרעות כאלה. במרתפים, ששברו את דלתותיהם, מצאנו הרס וחורבן ושוד, וגם מעשי פרעות כאלה, אשר למראיהם סמרו שערותינו: גם ספר־תורה קרוע מצאנו מתגולל על הקרקע, ועצי־החיים נשמטו מן היריעות… מסיקים בחלונות ותריסים אשר הסירו מן הבתים. שמונה חדשים שמר הועד על רכושנו, וקבוצת צעירינו הטובים “הנשארים” (כך קראו לעצמם) בחרף נפש ממש הציגה לה למטרה להגן על רכוש אחיהם שגלו מבתיהם ומנויהם, והדבר עלה בידם. תל־אביב נשאר שלם וקיים, וחתימת הקבוצה היתה דַיָה לבל יהין זר לגשת אל הדלת. והנה את אשר לא חכינו ולא קוינו נהיתה: הצבא האנגלי עושה בבתים וברהיטים מעשי פרעות.

והחלטנו היום, מבלי יכולת להועיל באופן אחר, להדביק על הבתים ועל דלתות החדרים הסגורים כתובת באנגלית בבקשה מאת אנשי הצבא לחוס על רכוש היהודים, שגלו מיפו, ולמסור ליושר לבבם את שמירתו של הרכוש בלי בעלים.

רבים מן החילים חושבים, שתל־אביב היא שכונה של גרמנים.

בצהרים באה שמועה מפתח־תקוה שהחרידה את כולנו עד היסוד. בא משם ערבי אחד והוא מספר, שהכָּרוֹז הכריז אתמול פקודה בשם הממשלה, שבמשך שלשה ימים יעזבו התושבים את המושבה ויעברו כולם לקלקליה יחד עם הצבא הטורקי החונה בפתח־תקוה,⁸⁵³ וכי לכל משפחה התירו לקחת צדה לדרך רק ארבעה רוטל קמח. בפתח־תקוה נמצאים הרבה אלפים נפש, ביניהם, כמובן, זקנים, חולים, נשים וטף, ועל הארץ חורף, ימות הגשמים… חורף עובר בכל העורקים והלב מתפלץ, וכל תקותנו היא כי זאת היא בדותא, אולי משקר הערבי. מי יתן!… מי יתן וכלו האנגלים את מעשיהם במערכה הזאת אשר על יד פתח־תקוה, וחדלה חזית המלחמה להיות בקרבתנו, והשיבו לנו את אחינו הנאנחים והנאנקים הנמצאים בקו האש ממש, וחייהם תלויים להם מנגד כל הימים לרבות הלילות. הנה אך עתה, בשעה העשירית בלילה נשמעו פתאום יריות תותחים חזקות ומרעישות כקולות רעם בשמים, וכותלי הבתים בתל־אביב רעדו וזכוכיות החלונות חשבו להתפוצץ. ואם פה במרחק שנים עשר קילומטר, כך, – מה נוראים הרעם והרעש בפתח־תקוה! הוי, הוי מלחמה!…

וגם מירושלים מחרידות הידיעות. אומרים, שהממשלה הטורקית שלחה מן העיר את ראשי העסקנים הלאומיים שלנו, את הד"ר טהון, את הופין, גרזובסקי, פרופ' שץ והד"ר טיכו.⁸⁵⁴ כפי השמועה, נשלחו כולם לקַרַק, קיר מואב בעבר הירדן מזרחה.⁸⁵⁵ עלתה בידינו לשלוח ציר מיוחד לירושלים, בנו הצעיר של הסופר גרזובסקי⁸⁵⁶ הלך רגלי ירושלימה ברשיון מיוחד מאת הקול. פרקר המושל האנגלי. הלואי שתתבדינה כל השמועות,⁸⁵⁷ וקץ ותכלה יהיו לחבלי לידה שלנו…

כ"ז כסלו [12.12]    🔗

עם כניסת הצבא האנגלי באו אל הארץ גם צעירים אחדים מאלה, אשר לרגלי מעשיהם או פעולות חבריהם באה על הישוב הצרה הגדולה של החודש האחרון, הצרה הגדולה של הטלת חשד של רִגוּל ובגד על חלק גדול מהישוב העברי. והנה עסקני הישוב הציוני לא היו מעולם, גם בשנים כסדרן, נוטים אהדה אל “הגדעונים” אשר בזכרון־יעקב, וגם עם נביאם ואלילם⁸⁵⁸ שם לא היו מַתנים אהבים. התחנה לנסיונות היתה בימה בפני עצמה, דבר לא היה לה עם הציוניות ועם עסקניה, ואיש מאתנו כמעט לא הריח ריח הזבחים והעולות שהיו אחדים מבני אמריקא מקטירים על הבמה הזאת. מר אהרונסון עג עוגה סביבו בתחנת הנסיונות, והוא ואנשי בריתו עשו מה שעשו. לרגלי המאורעות האחרונים ולרגלי החשדים, שאנו הרגשנו ביסודם, השתדלנו להתרחק מן הסביבה המסוכנה הזאת כמטחוי קשת, בהרגישנו כולנו את התלאה אשר תמצא את הישוב לרגלי מעשים כאלה, שבשום אופן אינם נותנים כבוד לישראל. (אוי ואבוי לנו, אם זאת היא העזרה, שצעירי עמנו, נכדי המכבים, יכולים לתת משלהם לחיל הצבא ההולך לכבוש את ארצנו בשבילנו!…) והנה עתה באו אחדים מהם, שבו אל הארץ, אל השטח המשוחרר, פנו אלינו ונכונים לעבוד אתנו מעתה פה, בתנאים החדשים, תנאי הפדות והגאולה. אבל… קשה לנו להסביר לצעירים האלה פנים יפות, ולתת להם ידינו ולבותינו – בודאי אין אנו יכולים. על אחריותם עשו האנשים מה שעשו, ואת פינו לא שאלו, והכרתנו אנו הפנימית היא, שלא היתה להם כל רשות מוסרית לעשות מעשיהם ולתת מכשול־עון לפני כל הישוב העברי. עתה הנה הם סבלו נוראות, קרבנות מֵחים⁸⁵⁹ העלו הם מבני משפחתם, ובלבם ההכרה שהקרבנות הגדולים האלה הביאו כפרה וגאולה לנו, לכל הישוב, – וזה האחרון מראה להם, חלף תודה, פנים זועפים, כמו מתנכר אליהם, בועט בזבחיהם, דובר אליהם שלום בלב ולב… וגדולה הטרגדיה בלבות הצעירים האלה, ובעיניהם ראיתי עמוק עמוק את כל העלבון, את כל הצער שגורם להם היחס הזה, שאינם יכולים להבינו היטב…

והנה באו הבחורים האלה וסדרו להם משרד למטרת “העזרה ליהודים”, והמשרד הוא בבית הסַרַיה,⁸⁶⁰ ובראשו עומד פקיד צבא אנגלי, והוא באופן זה רשמי, של הממשלה, והם מציעים לפנינו את עזרתם. השאלה ע"ד היחס של הצעירים “האלה” התעוררה, איפוא, מעצמה בישיבתנו היום ודרשה פתרון. הם באו בשם ועד עזרה שנוסד בקהיר,⁸⁶¹ אבל אין אנו יודעים מי יסדו ומי המה חבריו של ועד זה. מאת עסקנינו הלאומיים שבמצרים אין לנו שום מכתב, ושום הוראות בנידון⁸⁶² המוסד הזה והאנשים האלה. הערך הלאומי ויסודות ההסתדרות הציונית יותר נכבדים בשבילנו, ועליהם לא נוכל לוַתֵר במחיר איזו סכומי־כסף שנקבל לטובת העניים מאת הועד החדש, אשר לא נדע מה הוא ומי מחוללו. מר אהרונסון היה אוהב תמיד למלוך מעצמו, לעשות על דעת עצמו וללכת גם מנגד להסתדרות הציונית ולמורת⁸⁶³ רוחה; זה דרכו, וד' יכפר בעדו. אבל חובתנו אנו לבלי הִסָחֵף אל כל זרם, שאין אנו יודעים מוצאו ומובאו, ולהיות נאמנים אל הסתדרותנו ולחכות אל פקודותיה, שבודאי תבֹאנה בעוד מועד, אבל גם לדחות באמת הבנין את הצעירים האלה גם כן אי אפשר. לא מן השכל ולא מן היושר. הן כונתם היתה לטובה, ועתה הם מעמידים את עצמם לרשותנו. ומה שמחנו, כאשר נודע לנו היום, כי בא ממצרים גם מר פסקל, בעל נחלה ועסקן מפתח־תקוה, אשר ברח מארצנו בראשית המלחמה לרגלי עלילות דברים שעשו לו פקידי המקום אז. מר פסקל הוא חבר הועד של"העזרה ליהודים" שבקהיר, הוא החבר בהא' הידיעה, שבא לכאן בכונה תחלה ובקבלת רשיון מיוחד מאת הממשלה ללכת לא"י להתעסק בעניני העזרה והתמיכה ליהודי המקום. מר פסקל איננו אמנם “משלנו”; הוא משיָרֵי הפקידות הרוטשילדית, וגם עברית אינו יודע לדבר, ודבר לא היה לו עם ההסתדרות הציונית ועם הציונים. אבל לעומת זה יודעים ומכירים אנו אותו כאיש ישר ומתון ועסקן במקומו, בפתח־תקוה,⁸⁶⁴ ועם איש כזה, הבקי ויודע את עניני הישוב היטב, רצוי לעבוד ונוח יהיה לעבוד. הוא גם באר לפנינו את ערכם של הצעירים האלה ומקום משרתם אצל הממשלה הצבאית, ועל פי זה אנו מקוים, שלא תפגוש עבודת הועד “לעזרת היהודים” כל מעצור מאתנו, וגם אנחנו לא נכָּשֵל בו.

בא מכתב מירושלים. הד"ר טהון ומר הופין נשארו בירושלים. פשוט נס קרה להם: הם היו צריכים להשלֵח ביום א'⁸⁶⁵ שעבר בבוקר דמשקה, אך המשטרה הטורקית עזבה בעצמה את העיר, והם נצולו. נשלחו הרוב הגדול מן הכחות הצבורים הכי־חשובים שבירושלים. הד"ר טהון קורא לעסקני הצבור מיפו לבוא ירושלימה להתיעץ ולסדר את העבודה.⁸⁶⁶ אפשר שגם שם נמצא⁸⁶⁷ את אותם המעצורים שפגשנו⁸⁶⁸ לפני שלשה שבועות פה, ואולי גם שם יענו ויאמרו לנו: “ממהרים אתם, רבותי!”, כמו שאמר לנו המושל האזרחי ביפו. ואולי, גם שם עוד המלחמה טרם נגמרה, ובסביבות ירושלים עוד קוי־החזית נמשכים, ובאמת עוד טרם הגיעה השעה לדון בענינים יסודיים גם שם. בכלל, אם זה שלשה שבועות נמשכת המערכה על יד פתח־תקוה, וכי עוד גם היום מוצאים להם הטורקים מקום להתבצר בשפלת־לוד, וכל הגבעות, השולטות על בקעת־אונו⁸⁶⁹ עודן בידיהם, ובבן־שמן ובוויילהלמה נתּכים כדורים, ורעם התותחים באזני בשעה שאני כותב את דברי אלה, בעשר בלילה, – אזי אין לי אמונה רבה בטכסיסי האנגלים. ומי יודע אם לא ישובו הטורקים, ויקחו שוב מידם גם את סביבות ירושלים?… מובן, שאנו נסע ונלך;⁸⁷⁰ אבל בטחון גמור אין אצלנו. סוף הנצחון הוא, כמובן, בטוח; אבל כמה מרובים עוד יהיו הסורפריזים וההפתעות בשבילנו מאת האנגלים האלה!…

כ"ח כסלו [13.12]    🔗

כפי הנראה, עלינו יהיה לקבל את היסורים מאת החילים האנגלים, את ההזקות שהם גורמים בבתים שהם יושבים, את הרהיטים והחפצים שהם משחיתים, – את כל זה עלינו לקבל באהבה. אמרו היום פקידים, אופיצירים, להמזכיר שלנו, שאמנם הם מצטערים על המקרים האלה ולא טובים בעיניהם המעשים, שהחילים שלהם עושים; אבל קשה הדבר למַצוֹת במקרים אלה את חומר הדין, מפני שהדין הוא חמור מאד מאד. הן על עונות כאלה בזמן מלחמה הנאשמים חייבים מיתה, – “והאומנם” – אמר אופיציר אחד – “נוח יהיה לכם, תושבי יפו, אם בגלל הפסד של רכוש יָרֹה יירה חיל?” מובן, שאף איש מאתנו עוד לא נסה לאכול קורצא אצל השלטונים.⁸⁷¹ ולא התאוננו אף על אחד מן החילים ולהביאו אל המפקדים, כי באמת חלילה לנו מזה לגרום דין קשה לאחד מהם. אנחנו אך הודענו בדרך כלל על הפרעות שנעשו בחפצי התושבים וברהיטים, ובקשנו לאחוז באמצעים, אמצעים מוסריים, – ולא יותר. הועד מצדו מדפיס כרוז אל החילים,⁸⁷² וגם המפקד המקומי⁸⁷³ הוציא כרוז אל הצבא בדבר שמירת הרכוש, ואוסר על החילים לגרום נזק או קלקול, ואנו מקוים כי זה יועיל. בכל אופן אנו נהיה מוכרחים להסתפק רק באמצעים כאלה. ביחוד עלינו לזכור, שגם הנהגתנו אנו ביחס אל הצבא האנגלי אינה מצוינה במינה. רבים מן המקרים הלא טהורים מצד החילים צריכים להכתב על חשבון אלה ששתו לשכרה יותר מן המדה; וכאן הבן שואל: מי הם המוכרים להם את המשקאות החריפים. מי הממציא לחילים את זה, אם לא מבני ישראל אחינו?… המשטר הצבאי והאזרחי גזר על מכירת משקין משכרים.⁸⁷⁴ הועדים במושבות ובתל־אביב קונסים ועונשים את המוכרים, – ובכל אלה אנו רואים, שנמצאים חילים שכורים “ולא יחסר המזג”. אמנם, להוטים מאד המסכנים אחרי ריוח ופרנסה, האנגלים כסף רב להם והם משלמים בכסף מלא במחיר כל צרכי אכל וביחוד בעד משקה, והעם רעב וצמא למעט ריוח ופרנסה. אבל…

האנגלים בבואם אל הארץ הכניסו כסף־נייר של הבנק המצרי. את המין הזה של מטבעות זהב, כפי הנראה, חסרים גם האנגלים. והנה השוק שלנו, שאדוניו ובעליו הם הערבים־הפלחים, יוצרי צרכי־אכל ובודאי הפרודוקטים, מתיחסים גם אל הכסף־נייר האנגלי לא באמונה רבתי, ונכונים להקטין ערכו.⁸⁷⁵ הפונט האנגלי של נייר יורד ופוחת במחירו, ובמשך השבועות האחדים כבר הספיק לרדת כעשרים למאה ממחירו האמתי. אמנם זאת היא פראות אולי מצד אדוני השוק, אחרי שכל הבנקים האנגלים מקבלים את הנייר האנגלי (או המצרי) ממש כמו זהב; פראות היא, אם מעריכים את הבישליק של מתכת פשוטה, נחושת או נִיקל כמעט בערך הזהב, שבאמת אין לזה ערך כל שהוא, ערך כשהוא לעצמו; פראות הוא מצד הפלח הערבי, הטומן באדמה בכלי חרס את כספו וזהבו ואינו נותן אמון לממשלה הבריטית ולניירותיה. אבל – כך הוא הדבר, ועובדה היא שאנו רואים איך הולך ויורד הכסף האנגלי, ואין השלטונים החדשים בארץ נוקפים אפילו באצבע קטנה להשפיע על המצב להיטיבו ולתקנו. וכבר פנינו אל המשטרה בענין זה בשם “אגודת הסוחרים”, וגם הבטיחו להביא כסף קטן, כסף ממש, ממצרים, כדי להרבות בשוק כסף־פֶרֶט וכסף־עודף, – אבל, צריכים אנו להודות, שאין אנו רואים עוד את היד התקיפה והנאמנה לעשות סדרים נכונים בענפי החיים השונים, חיי הצבור וחיי הכלכלה. עודם נמשכים סדרי התוהו ומנהגי הבוהו של הממשלה הקודמת, ורק העריצות והשוחד אינם.

כ"ט כסלו [14.12]    🔗

יש לנו כבר פרטים אחדים מכל הנעשה בירושלים בשבוע האחרון טרם שנכבשה העיר. הפחה⁸⁷⁶ צורר היהודים נטה ידו על כל מי שהיה חשוד בלאומיות, ואנשי “העזרה”⁸⁷⁷ הברלינית השתדלו בדבר להגיש רשימה אחר רשימה אל המשטרה. נשלחו, מלבד היהודים הנתינים האמריקנים, גם הפרופ' שץ ומר ברוכוב מבצלאל, גרזובסקי ורבלין מהאפ"ק, המורים שילר ולפשיץ, כמעט כל הרופאים היהודים.⁸⁷⁸ הופין הסתתר בקונסולריה הספרדית, והד"ר טהון התגולל בכלא חמשה ימים ויצא ימים אחדים לפני הכבוש, והיה עליו להתיצב בכל יום לפני המשטרה ולהשלח ביום הראשון בבוקר;⁸⁷⁹ אבל עוד ביום השבת⁸⁸⁰ ברחו מן העיר הפחה ופקידיו, ולא היה עוד לפני מי להתיצב.

המשטרה הצבאית לקחה בחכירה את הראי־נע “עדן” שבתל־אביב, לענג את הצבא במחזות וחזיונות. חכרו את הבית למשך שנה שלמה. כפי הנראה, חושב הצבא להתישב ביפו לזמן לא קצר. עתה עוד הבתים בעיר ריקים מאין יושב בהם, כי בעליהם סגורים בפתח־תקוה או נמצאים בגולה, והצבא מוצא לו מקום רחבת⁸⁸¹ ידים למשכן לו. אבל לכשתפתח פתח־תקוה והגולים ישובו ליפו, אזי על הצבא יהיה לפַנות את מקומות מושבותיהם לבעליהם, וקונפליקטים לא יחסרו, ורבות דאגות עודן צפויות לועד העדה.

ב' טבת [17.12]    🔗

על כל מכתבינו ששלחנו למצרים⁸⁸² למכירנו אין עוד כל תשובה, וגם מיודעינו ואנשי שלומנו מהתם לא מצאו לנכון לכתוב אלינו אף דבר אחד, אף שורה אחת. זה מעורר תמהון, חשד… כפי הנראה, חזקה מאד הצנזורה במצרים, וגם למכתבים פרטיים אינם נותנים לעבור רק אחרי בקרת לבקרת. איך אפשר, שמשפחת ליבונטין לא תכתוב אלי, איך יצויר הדבר, שמאת מר גלוסקין אין כל מלה אלינו, אל בצלאל יפה,⁸⁸³ אל היקב בראשון־לציון?⁸⁸⁴ בדבר הזה יש איזה מכשול, אבני נגף מונחות על דרך המו"מ בינינו ובין מצרים שלא על נקלה אפשר יהיה להסיר אותן, להגות אותן מן מהמסלה… אין עוד בלבנו בינה לתפוס את הטון גם ביחוסנו למשרד החדש, שבראשו עומד מר פסקל ואחוזת הצעירים “הזכרונים”, שאין אנו יודעים מה טיבו של עובר זה, מה טיבו של הועד בקהיר… הנה שלח מר גלוסקין אלף פונט לטובת העניים,⁸⁸⁵ שהמציאה לידו למצרים החברה יק"א מפריז. את הכסף שלח על ידי מר פסקל בתנאי מפורש למסרו אך לידי מר בריל, ומר פסקל אומר בעצמו, שגלוסקין שלח את הכסף על ידו לא בחפץ לב, יען וביען שאין מר גלוסקין חפץ לעבוד עם הועד בקהיר יחד, ואך באין דרך אחרת להעביר כספים לא"י, היה נאלץ, למרות רצונו, למסור את הכסף על ידם. ואנו תוהים ותועים, מבלי דעת עד כמה צריכה להיות הדחיה של שמאלנו והקורבה של ימיננו⁸⁸⁶ בנוגע לכל האנשים האלה. וכתבתי היום לאחד־העם, שישתמש בכל השפעתו כי יבוא לא"י מר ח. ווייצמן או אחר מראשי הציוניות, ויתיצבו פה בראש העבודה הלאומית, ויהיו לנו לפה אל המשטר החדש.

לעת הגירוש האחרון, קודם הפסח שעבר,⁸⁸⁷ עוד נשארו בקהלת יפו־ת"א כתשעת אלפים איש מאחינו. היום הגשנו אל הפקיד מקרורי, שהוא ראש הסיוע ליהודים, או הפקיד הממונה מאת הממשלה לעניני מושבות היהודים (בדיוק לא הוברר לנו מצבו ותפקידו הרשמי של זה),⁸⁸⁸ רשימה מפורטת על דבר התושבים היהודים ביפו־ת"א, ואני רושם בזה לזכרון את המספרים. מכל בני העדה נמצא עתה: בירושלים כשלש מאות נפש; במושבות הדרומיות – כמאתים; בפתח־תקוה – כאלף נפש; בכפר־סבא – אלף וחמש מאות; בזכרון יעקב וחדרה – חמש מאות, בחיפה – שש מאות; בטבריה ובמושבות הגליל התחתון – כאלף וחמש מאות; בצפת ובגליל העליון – אלף ומאתים; בדמשק – כמאתים איש; במקומות שונים – כשמונה מאות וחמשים; מתו בגלותם כשש מאות איש; שבו עתה ליפו כחמש מאות נפש.

כך הרסה ולא חמלה עריצותו של ג’מל פחה קהלה גדולה, שהיתה מצוינת בכל סדריה, ועוד ימים רבים־רבים יעברו עד אשר נוכל לבנות את הריסותיה…

ג' טבת [18.12]    🔗

חודש ימים היום מאז נכנסו הפרשים האחדים של הצבא האנגלי לפתח־תקוה, ואנחנו נכנסנו לישיבה שם ודנינו על דבר הכניסה בחזרה ליפו עם כל המונינו, – והנה מתלאה… אלה המאות האחדות שהספיקו לעבור ולבוא לכאן התישבו בזה, אבל כל ההמון הגדול, כל פתח־תקוה, נמצא במצור, אין יוצא ואין בא משם אלינו, ומי יודע את אשר מצא שמה את אחינו. מספרים שמועות, שאת כל התושבים שלחו מן המושבה, ונוסחא אחרת מספּרת, שאת כל העסקנים שלנו גרשו לדמשק, כמו שנהגו בירושלים, – ואין אנו יודעים עד מה. אין אנו יודעים עתה בכלל מאומה מכל הנעשה בדבר המלחמה, מכל הנעשה בעולם הגדול. לפנים, קודם שבאו האנגלים, היו הגרמנים מפרסמים טלגרמות רבות, ואנחנו ידענו את כל המצב. הטלגרמות הגרמניות לא שקר דברו וכמעט לא נתבדו מעולם.⁸⁸⁹ עתה אין כל עתון, אין טלגרמות, אין האנגלים שמים לב לפרסם ידיעות, אין גם הפוסתה האזרחית מסודרת כראוי, ואנו נמצאים ללא חדשות, באפס ידיעות, כמו על אי בודד…

ד' טבת, ירושלים. [19.12]    🔗

בחצות הלילה באנו ירושלימה להשתתף בישיבה.⁸⁹⁰ על יד המוסדות הציונים, המשרד הארצישראלי והאפ"ק, הסתדרה ועידה לכל עניני הישוב, ואנחנו העסקנים מיפו נקראנו לירושלים להתיעץ על כל השאלות הנוגעות למצבנו החדש בארץ.

אנחנו יצאנו מיפו בעשר. אתמול בלילה שלח הגינירל האנגלי מפקד הדיביזיה, החונה עתה ביפו, להזמין את ראשי העדה העברית להיות נוכח בעת חלוקת הציונים לאנשי החיל שהצטינו במלחמה בחזית ארץ ישראל. היינו מוכרחים להתעכב עד אחרי החגיגה, ואולם זאת נדחתה ואנו יצאנו בעשר, והלכנו בדרכנו כל היום. אלפי פועלים עובדים על הכביש לתקנו,⁸⁹¹ ותנועת הצבא בכל הדרך רבה וחזקה מאד. עושר צבאי כזה לא ראתה עינינו כל ימי המלחמה. הכל בשפע, ברחבה, הכל מן היד הגדולה והמלאה. מאות אוטומובילים בכל תחנה, סוסים לאלפים, לגמלים אין מספר, ואסמים גדולים ומלאים, צרכי אוכל וחמרי מלחמה לאין קצה. והאנשים כלם צעירים, בריאים, הולכים בקרב כיוצאים אל מחול או לצוד ציד. מראה הצבא הטורקי היה מעורר בלבך תמיד רחמים: עין בעין תראה אנשים מובלים כצאן לטבח; וגם הגרמנים, לאחרי המשמעת הברזל אשר להם והגהוץ החיצוני אשר לצבאם ובלגיונותיהם, הנה בכל זאת עין פקוחה וחודרת תמצא על פניהם את עקבות הדאגה הנסתרה בעומק נפשם, הדאגה הגדולה: האם יצליחו או לא, והיא אוכלת ביחוד את חיל הצבא הגרמני, החונה פה, בחזית שלנו. הן מי כהגרמנים יודעים, שאך לשוא הם נלחמים להציל את הטורקים, והיא לא תצלח, לא תוכל להצליח, וגם אין הגיון בהצלחה זו. אין הגיון לשפוך דם ולהלחם בעד הרקבון של טורקיה בארץ. לגמרי אחר הוא מצב הרוח של הצבא האנגלי. כולו, מקטן ועד גדול, יודע שהוא לוחם בעד הצדק וההגיון, והוא מלא אמונה בצדקת המלחמה, והוא הולך שש ושמח ובטוח בגבורת ימינו ובנצחונו.

באחת התחנות, על יד מדורה של קבוצת חילים עמדה עגלתנו לנוח. אלינו נגשו מן החילים, וכאשר נודע להם שיהודים אנו, קראו לאחד מחבריהם ויודיעו לו, שידידיו נמצאים פה, ועד מהרה התקרב אלינו צעיר אחד, בן אחד היהודים מגולי רוסיא אשר באנגליה.

מר הופין, היודע אנגלית היטב, התקרב תיכף אל השלטונות החדשים. בשיחתנו הראשונה הדגיש, שהיהודים ירכשו להם על נקלה את הטַקט הנחוץ והמוכרח, ביחוד בימים הראשונים, ביחוסיהם עם השלטון החדש, ולא יבואו בדרישות ובתביעות תיכף ומיד, בהבינם עד מה נחוצה זהירות מיוחדה לבלי לבוא עם הערבים בסכסוכים. ואולם יש דבר אחד, שעליו היהודים לא יותרו גם בימים הראשונים – בנוגע לשפה העברית. ואמנם, את המודעה הראשונה אל הקהל בדבר כבוש ירושלים הדפיס השלטון בכל השפות המתהלכות, ויתן לשפתנו מקום בראש.⁸⁹² הבלדיה, מועצת העיר ירושלים, נסתה לבלי לשמור את הדבר הזה, ולעבור על פני השפה העברית. הבלדיה נמנתה מאת השלטון האנגלי.⁸⁹³ נמנו ששה חברים: שני מושלמים,⁸⁹⁴ שני נוצרים⁸⁹⁵ ושני יהודים,⁸⁹⁶ מלבד ראש הבלדיה הקודם, שנשאר על משמרתו, וגם הוא מושלמי. ואם כי שני החברים היהודים קבלו הבטחה, שכל המודעות יודפסו ויתפרסמו גם בעברית, בכל זאת נסה ראש הבלדיה פעם אחת לפרסם מודעה אחת באנגלית וערבית, והתרגום העברי היה חסר. נגד זה התקוממו חברינו, מר הופין ומר טהון, ופקודה נמסרה שמעתה כל המודעות תהיינה גם בעברית.

אין השלטון הצבאי נוטה לעת־עתה להרשות לאנשים רבים, היושבים במצרים, לבוא אל הארץ בהמון. הכמות של צרכי אוכל בארץ מספיקה בקושי גם לתושבים הנמצאים, והכלכלה בארץ תכבד עוד יותר אם יתוספו על התושבים עוד אנשים. מלבד זה עוד המלחמה תמשך בפנים הארץ, ואין טוב בעיני השלטון הצבאי להרבות בתושבים חדשים בכלל בארץ כל ימי המלחמה,⁸⁹⁷ ובפרט באנשים הבאים ממרחק, ואין השלטונים יכולים לשמור עליהם. הבטח הבטיחו לנו, כי יתנו רשיון למר גלוסקין לבוא הנה ממצרים,⁸⁹⁸ והיה הדבר הזה לנו לאות כי רוצים השלטונים למלא את חפצנו ולעשות את בקשתנו. מר גלוסקין נחשב בעיני השלטונים כאיש… כאיש העומד בראש האנטי־ציונים במצרים, יען וביען הוא איננו חבר לועד הסיוע שבקהירה, מיסודו של מר אהרונסון! וחידה היתה בעיני השלטונים, על מה אנו משתדלים, כי בוא יבוא גלוסקין זה אלינו…

את העתון היומי, שעל אודותיו החלטנו עוד לפני חודש ימים “בועד הכניסה” בישיבתנו הראשונה בפתח־תקוה, החליטו בירושלים להוציאו שמה. אנחנו הסכמנו להחלטה זו, מפני, שמעתה, לרגלי התנאים החדשים, החובה על כולנו לעבוד לטובת ירושלים, להציג במרכז כל עבודת התחיה את עיר הראשה שלנו. הן בצער עמוק ובכאב לב וִתַרנו על ירושלים עד הנה, לא מפני שלא הכרנו את חשיבותה של העבודה בתחית העיר הנפלאה הזאת, אך רק מפני הקושי של המכשולים הרבים, שהיו תמיד מונחים על דרך תחיתה. אנו היינו משתדלים להוציא את המרץ שלנו במושבות החדשות, ובקהלות יפו וחיפה, מפני ששם היו המכשולים יותר פחותים, יותר מעטים – הקו המתנגד היה יותר פחות מאשר בירושלים הנושנה. את ערכה של העיר ירושלים, של השם הנכבד והנורא הזה, ידענו והכרנו היטב. והנה עתה הגיעה השעה, באה עת לחננה ולהשיב לה את מקומה בעבודת התחיה. ומובן, שאת העתון הראשון בתקופתנו החדשה, את העתון הרשמי של עם ישראל בארץ ישראל, את המלה העברית הראשונה המביאה את בשורת התחיה לעם העברי – אנו צריכים להוציא בירושלים, אנו מחויבים לשמוע מעל הר ציון. ועלי שמו חברי לעבור ירושלימה לנצח על מלאכת העתון. אנכי אך התניתי: א) לדחות את הוצאת העתון עוד איזה זמן, עד אשר תכבש, לכל הפחות, כל יהודה, וישחררו את אחינו הנאמנים בפתח־תקוה ובכפר־סבא. וב) כי את ההעריכה⁸⁹⁹ אני מקבל עלי רק לזמן, עד אשר ימצאו כחות־ספרותיים יותר צעירים ויותר מוכשרים לעבודה זו. לכחות כאלה אנו מקוים גם מגלות ארץ ישראל, מאלה שגלו בימי המלחמה למקומות שונים בארץ פנימה, ומגלות חוץ לארץ, מן הסופרים אשר יבואו אלינו אחר המלחמה. ביחוד עטרת עורך עתוננו הרשמי הולמת את הד"ר יוסף לוריא, והוא גם יהיה העורך בהא' הידיעה. והלא הוא יהיה מן הראשונים אשר ישוב אלינו! איה איפוא הוא עתה?… אַיֶךָ, רֵעַ חביב? מהר נא, בוא נא אלינו!…

ה' טבת. [20.12]    🔗

השבועות האחרונים בירושלים היו ימים רעים מאד לאחינו. הפחה הטורקי רדף אותם בכל האמצעים שהיו בידו. את כל מי שהיה מצוין ברב או במעט בקהלה הירושלמית נִתַן בכלא לשלחוֹ לפנים הארץ, ביחוד הקשה השליט את לבו על היהודים נתיני אמריקה,⁹⁰⁰ ואת מר אלתר לוין⁹⁰¹ שמו בכבלי ברזל פן יברח בדרך גלותו. לולא התחבאו הופין וטהון בלילה האחרון ויד הפוליציה לא מצאתם, כי אז היו המה גולים באותו הלילה, כמו שהגלו באישון לילה זה את הד"ר פייגנבוים, שהלך רגלי ליריחו. העדה הירושלמית נתרוקנה מעסקניה, ועתה אין כחות צבוריים לבנות את הקהלה. אולי גם זה לטובה, כי עתה אפשר יהיה אולי לסדר סוף־סוף את העדה העברית הכללית בעיר הקודש. אולי עתה ימצאו ראשי עסקנינו און להם להביא סדרים גם בכל המוסדות, בועדי הכוללות השונים? האמנם ישארו הערבוביה והאנדרלמוסיא וכל הרקבון גם לימים הטובים הבאים לקראתנו? ואנחנו הלא מקוים, הלא מלאי תקוה אנחנו, כי באים ומגיעים ימים, שאנחנו נהיה אדונים בירושלים, שהעיר הזאת תהי לנו, קרית מעוזנו הרוחני, ואז אולי גם יהיו החיים בתוכה, חיי הצבור, משלנו, של כל ישראל, ולא עוד נהיה מפורדים לעדות ולכוללים! ⁹⁰² ואולי לא יהיה צורך והגיון בירושלים גם לסדרי קהלה עברית? הן הקהלות העבריות שבגולה הֵנָה האוטונומיות היהודיות בתוך יתר התושבים שאינם בני ברית. אין קהלה רוסית בעיר רוסית, ואך יש מקום לקהלה עברית בעיר רוסית. ולכן, אולי גם בירושלים החדשה, ירושלים העברית, לא יהיה צורך ליסד קהלה עברית, אחרי שכל העיר והסביבה הם עבריים.. מחשבות־תקוות כאלו ממלאות עתה את המוח ואת הלב, ואתה מרגיש את המון החיים החדשים, השוטף בהמון ממול עיני רוחך… אם כה או כה, ועסקנינו בירושלים משתדלים לארגן את הכחות הצבוריים, שעוד נשארו לפליטה בירושלים, ולעוררם לעבודת התחיה הבאה לקראתם. העבודה תהיה רבה בכל אופן, ואני מאמין כי הִמָצֵא ימצא לנו עובדים לפקח את הגלים ולבנות את הנהרסות. יִמָצאו גם בירושלים.

קרוב לוודאי, שעל המשרד הארצישראלי יהיה לשנות את מקומו המרכזי, ולקבוע אותו בירושלים תחת יפו. כל עבודת הישוב, אין כל ספק, תתרכז מעתה במשרד הא"י, ועליו יהיה איפוא להתישב במרכז הארץ, במקום אשר תִוָצֵר האוטונומיה העתידה שלנו ובטוחים אנחנו, שהמשרד יֵדע לתפוס לו את המקום הראוי לו בעבודת התחיה, כי על כן סגל לו במשך שנות המלחמה את כשרון העבודה הצבורית. גם בשנים הרעות האלה, למרות הרדיפות אשר סבל במשך כל הזמן מאת הממשלה הטורקית, אשר גרשה את הד"ר רופין ונטתה את ידה הקשה על כל אשר בשם עבודת־ישוב יכונה, – למרות כל אלה עלה ביד המשרד לפתח תעמולה גדולה עד מאד, ויהי למרכז חיי ישובנו בארץ. אמנם, קשה היה בזמן המלחמה לפתח את החקלאות במשקים של המשרד, ולרכוש נחלאות חדשות היה גם מן הנמנע. אבל תחת זה היו על שכם המשרד עבודות גדולות אחרות. בשרותו של “ועד החנוך” נמצאים שלשים ושמונה בתי־ספר שונים, שתקציבם השנתי עולה כמעט שש מאות אלף פרנק, וכל העבודה הגדולה של הנהלת בתי הספר האלה מתרכזת במשרד הא"י.⁹⁰³ ביחוד גדלה ורבה העבודה במשך התקופה הנוראה, שעוד טרם נגמרה – תקופת המלחמה. ביד המשרד הצליח להעביר דרך צוק העתים הזה את כל הנקודות הישוביות הנמצאות, ולא נתן אף לאחת מהן להֵחרב, וגם עזר ותמך, – יצר וברא מוסדות־עזרה חדשים, שתפקידם היה להקל עד כמה שאפשר את תנאי החיים של הצבור העברי בארץ בתוך המשבר. ישנם מספרים אחדים, המדברים מבלי כל פירושים והארות. הנה הנם: במשך זמן המלחמה עברו ע"י המשרד הא"י כשבעה מיליון פרנק מאמריקה וכשני מיליון פרנק מגרמניה ומיתר הארצות – כל זה למעשי הצדקה. מלבד הסכומים, בערך שלשת רבעי מיליון פר' לטובת הגולים מיפו. בתור בא־כחה של ההסתדרות הציונית, קבל המשרד הא"י גם את כל הכספים שנשלחו דרך אמריקה לאנשים פרטיים ולמוסדות צבוריים, ובמשך ארבעים החדשים של תקופת המלחמה הגיעו הסכומים האלה עד שנים־עשר מיליון פרנק, ומספר ההמחאות היו – נורא להגיד – כעשרים וששה אלפים! והעבודה הענקית הזאת מלא המשרד בתנאים הכי־כבדים, בלתי נורמליים, בארץ שאין כמעט פוסתה מסודרת, ועל המשרד היה לברוא ולהמציא אמצעי־חבור ומשלוח לכל פִּנות הישוב, המפוזרות בכל הארץ.⁹⁰⁴ ויחד עם זה, ועוד הפעם – למרות החשדים של הממשלה במשרד ובמנהליו ובפקידיו, ומבלי שים לב אל המכשולים שהיו תמיד מונחים על דרכו – פתח המשרד עבודה פוליטית חשובה כל הזמן, שתפקידה היה לשמור על הישוב הקיָם ועל כל עמדותינו בארץ. עיני הד"ר רופין בקושטא היו תמיד פקוחות על כל הנעשה בארץ ישראל, ואזניו קשובות לכל הד המעשים, ואין לך מאורע נכבד בחיי הישוב שלא התעורר הד"ר רופין להשתמש בו לרַוחתנו לישועתנו. המשרד הא"י מצא לו תמיד דרכים מיוחדים ומסלות סתר, להודיע את כל הנחוץ מהכא לקושטא, לד"ר רופין, וזה האחרון מהר לעשות את הצעדים הפוליטיים המתאימים, – והישוב בכללו ובפרטיו הכיר וידע והרגיש, כי המשרד הא"י צור מעוז הוא לו בעת צרה ומצוקה.

והנה עתה מגיעים ימים חדשים, מאורעות לא שערנו מראש. המשרד הא"י רכש לו נסיון כביר במשך תקופת המלחמה, הראה סימני בגרות כלכלית ופוליטית, אין עליו לשוב ליפו, ואין עליו להשתקע בעבודה חקלאית של החוות. אופקים יותר רחבים נפתחים עתה לפניו, והמה אשר יקראו את מרצו ואת עבודתו אליהם. ומקום משכנו של מוסד כזה צריך להיות אך ירושלים.

נתרוקנה העיר ירושלים מיהודיה הזקנים, מיהודיה הטפוסיים. זקנים חדשים לא באו אל הארץ זה שנים אחדות, ואלה שהיו כמעט מתו כלם, ובני הגיל הבינוני נלקח לצבא, או הם נפזרו ויברחו על נפשם מפחד עבודת הצבא. ובעברך בחוצות העיר אין אתה פוגש עוד יהודים על כל מדרך כף רגל, ואין אתה מרגיש עוד, כמו בשנים כתקונן, כי העיר כולה יהודית. בבית התפלה של חב"ד⁹⁰⁵ אין “מנין” – אמר לי אחד הזקנים בעצב, וגם בהרבה בתי תפלה, שהיו מלאים מתפללים תמיד, צריכים לחכות עד שיתאספו עשרה…

נתרוקנה העיר ירושלים מיהודיה הזקנים והטובים, ותחת זאת היא נעשתה כלה במשך השנים האחרונות עיר צבאית. הגבעות הנהדרות, אשר שמעו דברי ישעיהו ומיכה: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”,⁹⁰⁶ נעשו מדרס לרגלי חיל צבא, ובין חמשה עוברים ברחוב תחזינה עיניך ארבעה חגורי חרב ונושקי⁹⁰⁷ נשק. ובני הצבא, הטורקים ואף הגרמנים, בשבתם שנים אחדות בירושלים הרבו מאד לשחת את המדות בבנות העיר הקדושה. והפריצות שתה קן לה בכל העיר, ואף בתוך בתי בני ישראל. הרבה עניות עושָה, והרעב אבי כל חטא ועוון, והאקלים המזרחי וכל הסביבה הערבית גרמו, כי פשתה נגע הפריצות בבתים רבים מאחינו, וגם מבנות יקירי ירושלים התמכרו לבושת. וכאשר באו עתה האנגלים ויכבשו את ירושלים, הם דואגים לשום משמר על בני צבאם, ובמבוא “נחלת שבעה”⁹⁰⁸ טבלא עם כתובת, שאסור להכנס אל תוך השכונה ההיא המפורסמת לפריצות.

מר שפרינצק, מנהל עניני ההסתדרות של “הפועל הצעיר”, הגיש היום אל ועידתנו⁹⁰⁹ הרצאה מפורטת, שבה הוא דורש מאת המשרד הא"י כי יגש לעבודה חקלאית רחבה, להעסיק את הפועלים, וגם כי יחדש את “השומר”,⁹¹⁰ את הסתדרות השמירה העברית במושבות, שהיא יכולה להיות גם המיליציה שלנו בארץ. נגד ההצעה של העבודה חקלאית, כי יכונן המשרד הא"י משָקים חדשים נוסף על החוות והמשקים שהמשרד מנהל ביהודה ובשומרון ובגליל, הן על חשבון הקרן־הקימת או על אגודות שונות – נגד ההצעה הזו התעורר בכל עוז מר בצלאל יפה. “על הראשונים יש להצטער, כי הלא כל המשקים האלה פשטו את הרגל, ועתה מציעים לכונן משקים חדשים!” – קרא מר יפה. והלא כל משק ומשק בולע סכומים לעשרות אלפים, ואם נבוא למלא אחרי ההצעה הזאת, אזי עלינו יהיה למצוא מקורת למילליונים, – ובשביל מה? כדי להגדיל ולהגדיש עוד יותר את כל פשיטת־הרגל של שיטה חקלאית זו!… והחליטו להסיר את ההצעה מעל הפּרק.⁹¹¹

ובנוגע לענין השמירה העברית, – הנה כפי הנראה, נשתכחה מאת המציע הלכה, המציאות החדשה, המביאה לנו משטר חדש, שלא יהיה לנו עוד כל צורך באותה השמירה הידועה, שהנחילה לנו רב “טוב” בימי ממשלת הטורקים. כל השמירה, שהיתה לנו במושבות עד כה, היתה מהרסת ומחריבה את המשק, בין אם היתה ערבית ובין יהודית. באופן הראשון – זה היה כעין מס, שהיו המושבות מביאים לבידואים גנבים ושודדים, לבל יגנבו ולבל ישדדו את רכושם וקנינם של האכרים היהודים ולבל יחריבו את שדותיהם ונטיעותיהם. השומרים היו תמיד ראשי הגנבים והשודדים, – את זאת ידעו המושבות, ידעה גם הממשלה המצוינה שהיתה לנו. והנה בא “השומר”, השמירה העברית, ויאמר להסיר מעל מושבותינו את עול הגנבים והשודדים, השומרים הערבים, ויקח את דבר שמירת רכושנו בידו. אמנם הדבר הזה הצליח כמעט ביד ההסתדרות הזאת, ברב עמל וגם בקרבנות אדם. היו קרבנות לרגלי אי־הרגילות להשתמש בנשק־אש, והיו קרבנות ממש, מידי הערבים, שרצחו נפש את אחדים מצעירנו, – זכרם לברכה ולתפארת. אך גם השמירה העברית לא יכלה להביא תועלת חמרית, לא יכלה לשמור על רכוש היהודים מאבדון ומהרס. לשמירה העברית קרה מה שקרה לצבע בַבַיוב, תרופה נגד האש. המציאו צבע, שאין האש שולטת בו, ואולם הוצאות הצבע גדולות כל כך, שאם אתה צובע בו את הבנין פעמים אחדות (ובאופן אחר אין הצבע מועיל) – אזי הבנין הולך וכלה מבלי כל שרפה. הוצאות השמירה העברית במושבות היו כל כך רבות וגדולות, עד כי לא היה כל חשבון לפני המושבות לכונן בתוכם שמירה עברית. לחדרה, למשל, או לרחובות עלתה השמירה העברית כארבעים אלף פרנק לשנה; למושבה ראשון־לציון – כשלשים אלף פרנק לשנה, ולו היתה המושבה הגדולה פתח־תקוה מנהיגה אצלה את השמירה העברית, כי אז היתה זו עולה לה כשמונים אלף פרנק לשנה. באופן זה לא מצאו המושבות לפניהם כל חשבון לכונן אצלם את השמירה העברית, אף אם לבלי להביא בחשבון את הפרוצסים, את המשפטים שהיתה תמיד סכנתה כרוכה במקום שנהוגה השמירה⁹¹² העברית.

עתה אנו עומדים לפני משטר חדש, משטר אנגלי. שוד ורצח, חמס וגזל יחדלו להיות מחזות תמיד בארץ. ובמקומם יבוא הסדר, המשפט, החוק, המשמעת. שנים־שלשה שוטרים יספיקו לשמור על רכוש כל המושבה, והשוד יִתַּם מן הארץ, והבידואים והערבים וכל השודדים למינם דמם בראשם, אם יעיזו לעשות את מעשיהם הרעים. מתן־שוחד בבית־המשפט יחדל, פרוצסים־עלילות לא יהיו עוד, והחוטא ישא עוונו, ונקי וצדיק יהיה שָלֵו בביתו. מחזות מחרידים, כמשפטים שבדו על בני רחובות ועל בני חדרה, לא יזכרו ולא יפקדו עוד בארץ, והתושבים ובני המושבות בעצמם ישמרו על רכושם, ושומר אחד ישגיח על כל הרכוש של המושבה ודי בזה. למה איפוא לנו השמירה, ולהסתדרות “השומר” אין עוד זכות קיום במשטר החדש, ההולך ובא לקראתנו לחיים טובים בארץ.⁹¹³

כל היום עסקנו בישיבה, ואת ארוחת־הערב אכלנו, כלנו, כל חברי הועידה, אצל הד"ר טהון. הגברת טהון הזכירה לנו, כי זה היום נמלא עשר שנים מיום בואם אל הארץ, וכי בעוד ימים אחדים תמלאנה עשר שנים לבואנו אנו, אני ומשפחתי, לארץ ישראל. זכרנו את הדברים על כוסות מלאות, ובלינו את הסעודה בקריאת הדו"ח של הסוכנות הלונדונית⁹¹⁴ בדבר הטשרטר ליהודים⁹¹⁵ בארץ ישראל ובשיחת־זכרונות. מה טוב חלקנו כי נצלנו, כי נגאלנו!…

ו' טבת. [21.12]    🔗

בקר אותי היום החכם־באשי, רבי בן־ציון עוזיאל. הפחה הירושלמי גרש גם אותו לדמשק, ואולם ג’מל־פחה השיב אותו ירושלמה⁹¹⁶ והוא מחכה לרשיון לשוב ליפו. באמת, עם המשטר החדש ספק בדבר, אם יהיה מקום בתוך החיים החדשים שלנו לחכם־באשי, כלומר לרב־רשמי, רב מטעם הממשלה: הן כל הערכין הישנים מאבדים את מחירם בתנאים החדשים הבאים לקראתנו. ואולם רבי עוזיאל ראוי ויכול להיות רב לעדת הספרדים ביפו, ובודאי ימצא לו עבודה צבורית מתאימה גם בתוך התנאים החדשים. איש באמצע ימיו, בעל ידיעות מתאימות לארץ המזרח, אדם הגון וישר, – כזה לא יהיה מיותר לעולם בתוך עבודתנו הצבורית העתידה. מקומו יכירנו בכל עבודה שיקבל עליו.⁹¹⁷

וחנה בתי יצאה מירושלים שלשה ימים קודם שנכנסו האנגלים. השפיעו עליה הרדיפות של הממשלה על היהודים, ובפרט שלפי השמועה היתה אצל הפחה גם רשימה של נשים עסקניות, כמו הגב' ד"ר טהון והגב' הופין,⁹¹⁸ לגרש גם אותן מן העיר אחרי בעליהן. ולכן בחרה חנה לצאת לחיפה לביתי שמה, בפרט שהאופיצירים הגרמנים היו בטוחים, והבטיחו גם את אחרים, שעוד ירחק היום עד אשר יבואו האנגלים לשערי ירושלים. כל דעביד רחמנא לטב עבד,⁹¹⁹ ובדיעבד אני שמח שהלכה חנה לחיפה, ותוכל להשגיח על שני בני הנמצאים עוד בגבול טורקיה, בפרט על דוד בני העובד עבודתו הקשה בצבא הטורקי באנטוליה. ד' ישמרהו ויגן עליו לעולם. לבי, לבי לו…

הממשלה האנגלית הכניסה היום אל הבנק אנגלא־פשתינה (הבנק העברי) את כספיה,⁹²⁰ אשר לה פה. באופן זה התחיל היום הבנק שלנו את עבודתו הנכונה, עבודה בנקאית, וההתחלה נעשתה על ידי הממשלה החדשה. בסימן טוב!

ז' טבת, יפו, מוצש"ק. [22.12]    🔗

ברוך ד' פתח־תקוה נשתחררה היום!

בשעה השלישית אחר הצהרים נכנסו לתל־אביב נערים אחדים שהביאו את הבשורה על דבר כבוש פתח־תקוה.⁹²¹ עדי רגע יצאו כל תושבי תל־אביב אל רחוב הרצל, ויסֹבו את הפליטים מפתח־תקוה מבַשרֵי־השחרור. המבשרים המסכנים לא הספיקו להשיב לשואליהם הרבים אף על אחת מהמון השאלות אשר הציעו לפניהם. חודש ימים היתה פתח־תקוה במצור, ואם כי לא היתה מטרה לכדורי הלוחמים, אבל הן המושבה כלה היתה בתוך קו החזית, וכדורים נפלו בתוכה, וקרבנות אדם אחדים לא חסרו.⁹²² הרבה חלב ודם נתמעט אצל כל אחד מאנשי המושבה, שהיו כל זמן המצור תחת שלטון הטורקים, ואלה אמרו כל הזמן לגרש את התושבים, וגזרות חדשים לבקרים נגזרו אל פתח תקוה ויושבי בה. כנהוג אצל השלטון הטורקי, כל גזרה של היום נתבטלה למחרתו, ומקומה לקחה גזרה חדשה, שגם היא לא האריכה ימים, אבל כל ימי המצור היו האנשים תלויים בין השמים ובין הארץ, צפויים אלי גירוש.⁹²³ ואמנם כמאתים משפחות עזבו את המושבה וילכו להם צפונה, למושבות השומרון וערי הגליל, מבלי יכולת עוד לסבול את מצב המצור, את החיים התלויים תמיד מנגד. בימים האחרונים כבר שלח הצבא הטורקי גם בבזה את ידו, ובתים רבים הוצגו ריקם, בפרט אלה שבעליהם עזבום וילכו להם מפני פחד המלחמה. החריבו גם נטיעות אחדות, ולא השאירו כל ירק בגנים, וביחוד סבלו בני עין־גנים, המושבה הקטנה שעל יד פתח־תקוה, באשר היא היתה יותר קרובה אל הקו הראשון של החזית. אנשי הצבא בזזו צרכי אכל וחפצים שונים, ורבים מן הרהיטים וכלי בית שרפו לחַמֵם את בשרם. אי־אפשר לשפוט קשה את החיל הטורקי, האוכל את פת בגו הצנום במשקל זָעוּם והחסר כל, כי יגנוב למלא רעבון נפשו ויבוזז לכסות מערומיו, בפרט בשעה שהוא יודע שעליו לעזוב את המערכה ולסגת אחור, וכל הרכוש הנמצא יבוא לידי השונא הלוחם בו. התושבים סבלו נוראות, ואנשים אמידים נשארו בלי לבוש ובלי מכסה מקר, – והמי ימות הגשמים, האנשים, בפרט הנשים והטף, חלשים עד מאד ולא יעצרו כח לשאת ולסבול.

אבל כל זה עבר, ופתח־תקוה נשתחררה, והאנשים יחדלו לסבול מאימת המלחמה, וישובו לנויהם לתל־אביב ליפו… פה ישאפו רוח, ינוחו מעט, יביאו במספר את פצעיהם, יחבשו אותם. נשאף רוח גם אנחנו, אשר כל הימים והלילות דאגנו לאחינו היושבים במצור כל־כך קרובים אלינו, וידנו היתה קצרה להושיעם. עתה ירוַח גם לנו. ואנשים חדשים יבואו ויעזרונו בעבודת הצבור, ומעלינו תסור דאגתנו לפתח־תקוה. עוד ימים אחדים, שבוע ימים, בודאי יכבשו האנגלים גם את סביבות כפר־סבא, ואז גם הנדחים שמה יבואו אלינו, וקהלת ישראל ביפו תתנער לאט לאט ותשוב לחיות את חייה.⁹²⁴ ולעת־עתה – ברוך ד' על פדות פתח־תקוה!

ח. טבת [23.12]    🔗

בדרך בלכתנו מירושלים לשוב ליפו פגשנו צעיר אחד, שהתנדב ללכת ירושלימה להביא אלינו מכתב, מודיע לנו הצעה חדשה ונכבדה לדון עליה ביחד עם העסקנים חברינו בירושלים. וזה הדבר: הגינירל האנגלי השוכן עתה ביפו קרא אליו ביום החמשי שעבר⁹²⁵ אחדים מבני העדה,⁹²⁶ וידבר אליהם כדברים האלה: הנה אנחנו נלחמים עם הטורקים, וכאשר נכבוש את הארץ הזאת, ארץ ישראל, נמסור אותה לידכם. אתם שמעתם בודאי, כי בלונדון מסתדר גדוד צבאי של צעירים יהודים,⁹²⁷ המתכוננים לבוא אל הארץ. והנה הופיע במחי רעיון – כך אמר הגינירל – כי גם צעיריכם פה יסתדרו לגדוד וילמדו מלחמה. והמה יהיו המיליציה או המשטרה לשמור אחר כך על הארץ. למה יהיה עלינו למסור את שמירת הארץ אחרי כִּבוּשה לצרפתים או לאחרים, ולא לכם?⁹²⁸ אם יתקבצו איזו מאות צעירים, אזי אני מוכן להתענין בזה וללמד אותם. עליהם להגיש בקשות, שהמה מתנדבים להכנס אל הצבא האנגלי לזמן של משך ידוע, למשל לשנה אחת, ואז יקבלו בגדים ונשק וכל מחסורם. תחשבו על אודות הצעתי זו, ותשיבו אותי דבר.⁹²⁹

אנחנו קראנו את המכתב, ואת השליח לא עכבנו ולא החזרנוהו, ושלחנו אותו אל העסקנים בירושלים למען ידעו גם הם על דבר ההצעה הזאת. אתמול, ביום השבת דנינו פה בישיבתנו על אודותה. ראשית, מצאנו אותה קצת מוקדמת. עוד כל אחינו נמצאים בשומרון ובגליל, ואנו מחויבים להיות זהירים מאד בכל מעשינו, לבלי נגרום כל רע לאחינו אשר מעבר לקו החזית. מלבד זה, הנה אנו אין אנחנו יודעים דברים נכונים בדבר הגדודים, המסתדרים בלונדון. יודעים אנו, להיפך, כי רבים רבים מעסקנינו הלאומיים אין דעתם נוחה מן האקטיביות הזאת, וההסתדרות הציונית פסקה הלכה דלא כז’בוטינסקי.⁹³⁰ ואם באירופה כך, הנה היהדות הארצישראלית, שהיתה כל זמן המלחמה כלה לויאלית ביחוסיה לטורקיה, בודאי ובודאי שאין היא יכולה וגם רשאית לסדר גדודים צבאיים מתוך צעיריה העותומנים. ואף גם זאת: הנה הצעירים נכנסים אל תוך הצבא האנגלי הכללי למשך זמן ידוע, ועליהם יהיה כמובן להכנע אל תחת המשמעת הצבאית, וביד המפקד הצבאי יהיה להוליכם אל כל אשר תדרוש המלחמה, אף מעבר לגבולי ארץ ישראל. באופן זה אין אנחנו, העסקנים הצבוריים, יכולים להיות סרסורים לדבר זה; כי מלבד שאין אנו צריכים לדבר על לב צעירינו להכנס אל הצבא איזה שהוא, הנה אסור לנו להרחיק מעל גבול ארץ ישראל כל כח משלנו, בפרט כוחות צעירינו הנחוצים כל כך עתה לתחיתנו בארץ, לכל עבודה ומלאכה.

והחלטנו: לשמור את ההצעה, אך לבלי הזדרז בהחלטתה.

–כיונים אל ארובותיהם שבים בני יפו מפתח־תקוה. ימים אלו ירדו גשמים מרובים, וקשה מאד להשיג סוסים ועגלות, אבל אין האנשים משגיחים, והמה שבים ליפו רגלי, חוצים בטיט ורפש עד הברכים, הולכים גם בלילה – ליפו, לתל־אביב!… ושמחת עולם על ראש האנשים, ועיניהם צוהלות בראותם את בתיהם, את משכנותיהם, אשר רבים אולי כבר התיאשו מהם אחרי הגירוש. שבו היום גם הזקנים החביבים שלנו, רבי אליהו הכהן קפלן וגיסו רבי אברהם לב. רבי אליהו נפל על צוארי ועיניו מקור דמעה, דמעות שמחה וגיל, כי שב ד' את שבותו והשיב אותו אל נוהו. ברוך מקבץ נדחי עמו.

י"א טבת. [25.12]    🔗

היום התיצבנו, אני ומר בצלאל יפה, בתור בא־כח העדה, לפני המושל האזרחי, הקולוניל פַּרקֶר. הוא קבל את פנינו בכבוד ובברכה, ובידעו כי היינו שבוע העבר בירושלים, שאל אותנו לשלום העדה שמה. מר יפה הודיע לו, כי הוא ביחד עם הופין והד"ר טהון התיצבו לפני שליט ירושלים⁹³¹ בתור בא־כח של ההסתדרות הציונית, והתודעו גם אל האדון דיטץ, מנהל הענינים המדיניים.⁹³² אחרי כן עברנו אל שאלת השפה העברית. הזכרנו לו את פגישתנו הראשונה עם המושל, וגם אז הבענו את בקשתנו ותקותנו, כי הממשלה תפנה אל הצבור העברי, בכל מה שתמצא לנחוץ לפנות, בשפה העברית. גם המצאנו לו כתבי־הודעות ופקודות בעברית, שהיינו מקבלים גם מאת הממשלה הטורקית בזמנה בשפתנו, למען הוכיח שאין אנו באים בדרישות חדשות לא היו מעולם. וכעת בקשנו לדעת, אם שמה הממשלה לב לזה, ואם בקשתנו זו תִנָתֵן לנו? המושל חשב רגעים אחדים, ויאמר: קשה להגשים את הדבר, כי אז נצטרך להכפיל את מספר הפקידים, והממשלה עודנה עמוסה הרבה עבודה לסַדר מעשיה הכלליים. על זה ענינו, שאין כל צורך להכפיל את מספר הפקידים, כי הן אל הצבור אינם יוצאים כל כתבי הממשלה, ורק הודעות ופקודות, שפעם או פעמים בשבוע הממשלה מפרסמת למען ידע הקהל לעשות ולקיים, ולזה מספיק איש אחד שידע לתרגם אותן לעברית. הן הממשלה בעצמה מעונינה שהצבור יבין מה היא דורשת ממנו, ואם הצבור איננו מבין שפה אחרת מלבד עברית, הלא בקשתינו מתאימה גם אל עניני הממשלה. דברינו אלה הפסיק המושל בהערה, שהצבור העברי מבין את כל השפות שהממשלה מפרסמת הודעותיה. חלק מכם, אמר, יודע גם אנגלית, הרבה מכם יודעים צרפתית, ורבים יודעים ערבית. ובאלו שלש השפות שהממשלה מפרסמת את הודעותיה היא גם זקוקה להן: אנגלית היא שפת הממשלה, צרפתית היא השפה האירופית המתהלכת כאן, וערבית היא שפת התושבים בכללם. על זה אמרנו, שגם אם לא לנגוע בצד הפרינציפיוני שבדרישתנו, הנה טעות היא לחשוב, שצבורנו יודע ומבין שפות אחרות מלבד עברית. רבים בינינו יודעים גם רוסית, שפת ארץ מולדת לפנים, יודעים יהודית־גרמנית; בודדים, אלה שהיו באמריקה ובאנגליה, יודעים אנגלית, כי הלא היהודים נתיני אנגליה גֹרשו מן הארץ לרגלי המלחמה; צרפתית מבינים אמנם כחמשה אחוזים מהיהודים. ואת השפה הערבית גם אלה מתוכנו היודעים לדבר בה אינם יודעים קרוא וכתוב. שפתנו הכללית והמובנת לכולנו היא רק העברית. המושל: הרושם הוא אצלי, שכל הצבור העברי זקוק לשפות אלו או לאחת מהן. אנחנו: מפני שפונים אל הממשלה אלה היודעים צרפתית או ערבית; אבל אנו דואגים וצריכים לדאוג לצבור, לשדרות הרחבות, אלה שאין הממשלה רואה אותן במשרדיה; וצבור זה זקוק אך לשפה העברית. וגם הצד הפרינציפיוני בבקשתנו ראוי לתשומת־לב. בשבילנו זוהי שאלת החיים. גם בירושלים הכירה הממשלה בזה, ובהודעותיה תופשת שפתנו מקומה הראוי לה. המושל: אין ירושלים דומה ליפו: מספר היהודים בירושלים הוא כשמונים אלף לעומת ארבעים אלף של יתר התושבים שם;⁹³³ וביפו מספר התושבים העברים הוא רק החלק השמיני של כל תושביה. אנחנו: זה לא נכון. מספּר היהודים ביפו הוא כשליש ממספר התושבים בה. לפי המפקד שהיה קודם המלחמה היו ביפו כארבעה־עשר אלף יהודים, ויתר התושבים כשלשים אלף,⁹³⁴ במשך המלחמה התמעטו גם אלה גם האחרים, ולפני הגירוש היה ביפו כשלשים אלף תושבים וביניהם כעשרת אלפים יהודים. המושל: האם ככה? ולי אמרו רבים, שמספר היהודים ביפו הוא כעשר אלפים בתוך שמונים אלף תושבים. אנחנו: זה לא נכון, אין ביפו יותר משלשים אלף תושבים, ובתוכם כעשרת אלפים יהודים. ואנו מבקשים לשום לב גם לזה, כי עשרת אלפים היהודים כלם יודעים לקרוא עברית, בעת שמבין התושבים הערבים רק חלק קטן מבין לקרוא בשפתם. ובזה, שאין השלטון נענה לבקשתנו זו, שגם הממשלה הטורקית היתה מכירה בזכותנו עליה והיתה פונה אלינו בשפתנו, אנו מרגישים כעין עלבון… המושל הפסיק את המתרגם ויאמר, שאין עסק לבא־כוחנו לעשות הערות כאלה. אין לממשלה כונות להעליב את מי שהוא, ואם עושים הערות כאלו יכול זה לעורר את כעסו ואת רגזו. אנחנו: ברור לנו, שאין הממשלה מתכונת להעליב אותנו; ואולם העובדה עצמה, שאחרי כל בקשותינו לא זכינו בעיני הממשלה, כי תפרסם את הודעותיה אל הצבור גם בשפתנו, – עובדא זו, מבלי שהממשלה תתכון לזאת, מעליבה את הרגשותינו הלאומיות. ואין זאת הרגשה פרטית של באי־כח הקהלה לבדם, כי אם ההבעה של כל הצבור העברי, המתלונן על הועד ודורש כי הוא יבקש וידרוש מאת הממשלה כי תכיר בזכותו של צבור זה לשמוע את פקודות הממשלה אליו בשפתו הלאומית, בשפה היחידה שכל הצבור העברי יודע אותה. המושל: ואולם אין הממשלה יכולה להכפיל עכשיו את מספר פקידיה רק לשם זה. אנחנו: אבל הן אין צורך בזה. דַי באיש אחד אחראי, היודע אנגלית ועברית. והעדה העברית מוכנה ומזומנה לתת לממשלה איש כזה, וגם לשלם שכרו מקופת העדה. המושל: לעת עתה זה אי אפשר, אולם הממשלה תשים לב לכל הדברים בענין זה, ובהגיע הזמן הנכון יֵעָשֶה הדבר.

השיחה התנהלה בעברית ואנגלית, והמתרגם היה מר אליעזר יפה.

י"א טבת. [25.12]    🔗

“ועד הסיוע העברי”, זה הועד שבראשו יושב הפקיד האנגלי מַקרורי, וחבריו המה פסקל וקבוצת הצעירים מן “הגדעונים” הזכרונים, – הועד הזה הוא לשיחה בישיבותינו תמיד, והוא לנו למכשול ולפוקה, וכעצם בגרון לא להקיא ולא לבלוע. הפורמולה התלמודית: “שמאל דוחה ימין מקרבת”,⁹³⁵ שאמרנו בצלה נחיה עם הקבוצה הזו, אינה מתאימה לאשר לפנינו. אין בני הקבוצה, החושבים את עצמם לגואלים, חפצים להסתפק בימין המקרבת,⁹³⁶ ואין גם אנו היודעים ומכירים את הענינים ומתיחסים אליהם בשלילה מוחלטת, מסתפקים בשמאל הדוחה. ויחס זה הולך ונעשה בולט, וסכסוכים לא יאחרו לבוא. והנה היום באו ראשי ועדי המושבות, שנקראו מאת הפקיד מקרורי לישיבות “ועד הסיוע העברי”.⁹³⁷ על ראשי ועדי המושבות לשבת בישיבה משותפת עם אלה, שאליהם הם מתיחסים, הם צריכים להתיחס בשליליות גמורה; יכלו לבלי לשבת, לבלי לקבל את הזמנות “ועד הסיוע העברי”, שאין אתנו יודע עוד מה טיבו ומי הוא מחוללו. אבל – ראשית, הלא הקורא אל הישיבה הוא פקיד הממשלה, פקיד אנגלי, ושנית – היצר הרע של הכסף, של הפונטים האנגליים, מגרה מאד את העצבים של ועדי המושבה שלנו, חניכי הפקידות; ואלה אשר מלפנים הקטירו לפני אליהו שֵייד,⁹³⁸ נכונים גם עתה לזבוח לכל שדים, אם אך יריחו מנחה… ונכנסים לישיבות, וכותבים פרוטוקולים, ובפרוטוקולים יהיה כתוב וחתום, שבישיבה השתתפו ראשים אלה ואלה ו"הגדעונים", ולא חלים ולא מרגישים איזו אפקטים יעשו פרוטוקולים אלה מעבר לגבול השטח הנכבש, במקום אשר מבטיחים ונשבעים בנקיטת חפץ, שאין לראשי הישוב ולקבוצת הגדעונים כל נקודת מגע ומשא. והלא מרגלי חרש אינם חסרים גם לממשלה הטורקית, ומי יודע אם אין אנו מעמידים בסכנה את אחינו האסירים בדמשק, ואיך ישאו פנים שמה העסקנים שלנו ודיזינהוף בראש בפני ג’מל־פחה, ואיך ישא פנים הד"ר רופין בקושטא, כאשר יַראו לו את העתקת הפרוטוקולים הלאה.. אבל… ריח של “בַרון” עלה באפם של האכרים, ואין בודקין מן העגל הזהב ולמעלה…

משתדלים אנחנו להשיב לקדמותם את חיינו הצבוריים מלפנים בארץ, קודם שנח עלינו שבט המושל הטורקי ושובבותו בזמן המלחמה, ואנו החלטנו לשוב ולבנות את המוסד הצבורי “משפט השלום”. גם זה אחד מן המוסדות אשר הכין הד"ר רופין בראשית הפתח המשרד הארצישראלי, וכל הימים התנהל על יד המשרד ובהוצאותיו. “משפט השלום” היה ממלא תפקיד חשוב ונחוץ בחיי הישוב העברי בארץ. בתי־הדינין בארץ ישראל נשארו מאחורי תביעות החיים, ולבתי המשפט של הממשלה לא יכולנו לפנות, לא חפצנו לפנות. גם בגלל השפה הערבית הזרה לנו, גם בגלל השוחד והרשע אשר במקום המשפט הטורקי־ערבי, גם בגלל הכבוד הלאומי, שאיש איש מאתנו הרגיש והיה נזהר לבלי לחללו. בלב כולנו חזקה היתה ההרגשה, שאך עלבון אנו גורמים ללאומנו, אם בית המשפט הערבי יהיה השופט בין אחינו. ואם מעתה אמנם יכולים אנו לקוות, שהשוחד והרשע יִתַּמו מבתי המשפט של המשטר החדש (אם כי זה יהיה מן הנמנע, כשישארו על מכונם בתי המשפט הערביים ושופטיהם וחוקותיהם), אבל שתי הסבות האחרות, – השפה הנכריה, אנגלית או ערבית, והכבוד הלאומי – במקומן עומדות כמלפנים. נוסף לזה מעתה גם האינטרס הלאומי, האינטרס הציוני. בית המשפט משלנו, בית משפט עברי לעברים, צריך לשמש בתור עמדה חשובה מאד במלחמתנו בעד האוטונומיה הלאומית שלנו, ועל עמדה נכבדה זו אין אנו יכולים לוַתר בשום אופן. על זה אנו מתפללים כל זמן גלותנו, ועלינו להשיב שופטינו מקרבנו, והמשטר החדש האנגלי צריך למצוא את המוסד הצבורי הזה בתור עובדא קיימת ונמצאת. והחלטנו היום להעלות את שאלת המוסד הזה על שלחן האספה המכוננת הגדולה, שאנו קוראים מכל נקודות הישוב ביהודה לשבוע הבא.⁹³⁹

י"ב טבת. [26.12]    🔗

בא מירושלים הד"ר טהון, מנהל המשרד הארצישראלי. הוא אומר לעבור בכל המושבות החשובות ביהודה, אם כי עיקר נסיעתו הוא לבקר את החוות, בן־שמן וחולדה,⁹⁴⁰ ולהחליט בדבר הנהלת המשק בתוכן לשנה הבאה; חפצו גם לתהות על השאלה בדבר הלשכה המרכזית של המשרד, אם להשאירה בירושלים או להעבירה ליפו כקדם. וגם, בכלל, לראות בשלום הישוב היפואי ההולך ונבנה אחרי ההרס.

י"ג טבת. [27.12]    🔗

המשא ומתן בדבר השתתפותנו אנו בבחירות אל הבלדיה המקומית עוד טרם הביא לשום תוצאה, ומסופקני בדבר אם נשיג איזה דבר בקרוב. הערבים, גם המושלמים גם הנוצרים, חפצים לרמות אותנו, משדלים אותנו בדברי חנף ובחלקלקות, מציעים לפנינו להיות מתונים בתביעותינו ולוַתֵר על דרישותינו, לקמץ בהן עד כמה שאפשר.⁹⁴¹ אנחנו מסרנו את הדבר לשני אנשים,⁹⁴² חניכי הארץ, היודעים את הפוליטיקה הערבית ולעשות בלהטיהם, – אבל אנחנו הולכים ישר, והערבים אך כחש ומרמה בפיהם. המושל האזרחי האנגלי עוד טרם החליט דבר בענין הבלדיה, ואין אנו יודעים אם תהיינה בחירות, ובאיזו אופנים, או המשטר ימנה אנשים וימסור לידם את עניני העיר. אנו מתכוננים לעת־עתה, מביאים במספר את האנשים השבים ליפו ושיש להם זכות הבחירה, וביום שידוּבר על אודות זכויות התושבים לבחור ולהבחר, נוכל לבוא אל המשטרה ורשימות מדויקות בידנו. מתכוננים גם הערבים, מתכוננים בשיטה שלהם, שיטה מהופכה משיטתנו אנו. המה, הערבים, אינם עושים ספירה מתושביהם, אין בידם רשימות מדויקות, ולפני המשטר יבואו בספירות, לקוחות מן הבטן וקלוטות מן האויר, ספירות־השערות, שאין אתה יכול להכחישן, ובכח אלה יכריעו אותנו. אין מן ההגיון בשבילנו לבזבז כוחותינו להלחם עם הערבים בשביל העֶמדה הזו, שאמנם היא חשובה מאד בשביל תושבי הערים, ואולי טוב יותר בשבילנו, כאשר אך נִוָכַח כי אומרים לעשוק את זכויותינו בתור בוחרים ונבחרים, להסתלק כלל מכל השתתפות בעניני הבלדיה. המשטר החדש לא יאחר להוָכח עד כמה מסוגלים הערבים לכלכל בסדרים את עניני הבלדיה, ואעשר חסרוננו אנו יהיה מורגש, אזי יתנו לנו את מקומנו הראוי לנו לפי מספרנו ולפי כבודנו.

באה ממצרים אניה והביאה 250 טון חטה. פורקים אותה ושולחים את החטה ירושלימה. עתה יֵרד השער שמה, ואולי זה ישפיע גם על יתר המקומות ביהודה. כבר עלו המקחים למעלה ראש.

י"ד טבת. [28.12]    🔗

הד"ר טהון ביחד עם ממלא מקומו בהנהלת המשרד הא"י ביפו,⁹⁴³ בקרו היום את המושל האזרחי, הקולוניל פרקר. עוד הפעם נסבה השיחה על דבר השפה העברית, על אודות דרישתנו לפנות אלינו בשפתנו, כי תכיר הממשלה החדשה זכותנו זו. המושל עודנו מתקשה בדבר, אם כי בירושלים השגנו בענין זה מה שדרשנו. אין הוא מאמין במצבנו הכמותי ביפו, ביחוסנו המספרי הגדול אל יתר התושבים. נפלא הדבר, שהאנגלים, הבקיאים כל כך במצב הארצות, שהמה הולכים לכבוש אותן בכלל, ואשר את ארץ ישראל למדו חכמיהם ותָריהם לפרטיה, – נראים לנו עתה בלתי בקיאים כלל באטנוגרפיה של הארץ. הנה, למשל, הגינירל המצביא על האגף השמאלי אשר ברחובות,⁹⁴⁴ שהוא לא ידע על דבר מציאותה של פתח־תקוה, וכי לוּ ידע מראש כי ישנה מושבה עברית גדולה בת אלפי נפש על דרך הנסיגה של הטורקים, כי אז היה מצוה לגדודי פרשיו לרדוף את הצבא הטורקי הנסוג עד מעבר לנהר ירקון, ולא היה מביא על פתח־תקוה את הסכנה הגדולה, שהיתה מרחפת עליה במשך חודש ימים. כך גם המושל האזרחי ביפו, קולוניל אנגלי, איננו יודע מספר המושבות העבריות במחוז שלטונו, ובמקום עשר מושבות הוא חושב כי כמאה נמצאות, ואין הוא יודע המספר היחסי של התושבים ביפו. – השיחה בין הד"ר טהון ובין המושל התחילה באנגלית ובעברית ע"י מתורגמן, ואולם אחר כך עברה לצרפתית, ולא היה עוד צורך בתורגמן. כפי הנראה, יסכים סוף־סוף המושל להצעתנו, ולא ישנה מן המנהג שקבעו ב ירושלים, ולשפתנו הלאומית יהיה מקום במעשי המשטרה גם ביפו.

ט"ז טבת. [31.12]    🔗

שני ימים עשיתי בדרך. נלויתי אל הד"ר טהון והאגרונום ווילקנסקי, מנהל לשכת העבודה במשרד הא"י, בלכתם לבקר את החוות והמושבות ביהודה, בקרנו את בן־שמן, ראשון לציון, רחובות, עקרון, חולדה.

החוה בן־שמן גלתה לחולדה. על החוה נלחמו הטורקים, והיא היתה מטרה לכדורי תותחיהם. נזוקו בנינים אחדים, נהרגו ונפצעו פרות אחדות, ותושבי החוה ברובם ברחו על נפשם. עתה נהיתה החוה עֶמדה לאנגלים, והחוה סובלת מאד. “המלך פורץ לו דרך”,⁹⁴⁵ והשדות הזרועים והשטחים הנטועים נהיו למרמס לעגלות הצבא, לסוסיהם ולגמליהם אין מספר. הרבה עצים נעקרו ונשברו, וצר היה לראות עצי זית שכבר עלו וגדלו, משלכים שבורים על גזעיהם. את השחת ואת התבן, שהכינה החוה למאכל לפרותיה ולסוסיה, לוקחים האנגלים לצרכיהם, ואם ישלמו את המחיר או לא ישלמו, – אבל הבהמות של החוה תשארנה בלי אכל. אין מזל לחוות הלאומית שלנו…

בראשון־לציון האויר הצבורי ספוג כולו אֵדים, שעוד טרם יודעים את מהותם ואת ערכם. מאז נכבשה הארץ המושבה תוססת… יצאה תנועה של “סופרז’יסטיות”⁹⁴⁶ בקרב נשי המושבה, והסופרת נחמה פוחצ’בסקי ברֹאשן, ונשמעה דרישה לתת זכות הבחירה שם לנשים.⁹⁴⁷ דרישה זו נדחתה, אבל תחת זאת נתנ זכות הבחירה לכל תושבי המושבה, בלי הבדל מעמד, והבחירות החדשות הרחיקו מן הועד את העסקנים הישנים, שעמדו בראש הועד שנים רבות. נכנסו אל הועד אחדים, שאינם אכרים כלל, שהמה אך זה מקרוב באו, והעסקנים הזקנים, מובן הדבר, מלאים התמרמרות.

ברחובות החיים שבים אל גדותיהם.⁹⁴⁸ המושבה סבלה נוראות מידי המשטר הטורקי, והיא עתה כולה כאיש הקם מחָליו ושמח לקראת קוי השמש, המביאים לו מרפא, ולבו טוב עליו. במושבה יושב הגינירל הראשי, מפקד האגף השמאלי של הצבא,⁹⁴⁹ ובמושבה יושב מר זכס⁹⁵⁰ ומר מילר חתנו, והמשפחה הזאת היא אמריקנית ויודעים אנגלית, וביתם המרֻוַח והיפה הוא מקלט לכל האופיצירים האנגלים השוכנים ברחובות. החותן וחתנו הם שניהם משכילים עברים, מן הטפוס הטוב של דור ההשכלה, ונעימה חברתם על האנגלים, הספוגים רוח כתבי הקודש, והאומרים תמיד כי באו אל הארץ לכבשה ולהשיבה לידי בעליה מעולם. ביום אשר באנו לרחובות הכניס מר מילר את בנו בברית אברהם, והוא קרא את שמו כשם המלך האנגלי ג’ורג', ובעברית גור־אריה. המושבה כולה מלאה תקוות, בפרט, אשר מסלת־הברזל המצרית עוברת על פני אדמת המושבה, ועוד מעט והיתה מסלה מרחובות לנמל־סעיד,⁹⁵¹ והמושבה תוכל להוציא את פריה אל השוק המצרי. וגדול העתיד, הצרור תמיד בכנפי מסלת הברזל בשביל התושבים…

בעקרון עוד מצאנו עקבות המלחמה. השדות סביב זרועים כדורים, כדורי רובים וכדורי תותחים. במושבה יושבים עוד חלקי צבא וגם בית־חולים צבאי התכונן בבית הספר של המושבה. כל פנים צוהל: אין פחד עבודת הצבא לנגד עיניהם, אין צורך ב"וסיקות" (רשיונות־כופר להפטר מעבודת הצבא) ואין תובע בקשישים וכל מיני מסים שבעולם. כבר כרעו רבצו בשבועות האחרונים תחת עוד הדרישות של פקידי הממשלה, שלא חדלו מעולם. המושבה התרוקנה מכל סוסיה ובהמותיה. ביום האחרון לקחו מהם ששה זוגות שורים להוביל את התותחים. “ערב האחרון – ספר לנו המוכתר⁹⁵² בשמחה רבה – בא אחד הפקידים הטורקים וידרוש ממנו שני דברים: מים לשתיה וששה סוסים, במקום מים נתתי לו בקבוק אַראק, והבאתיו אל ביתי, והוא שתה לרויה וישכח את “הסוסים”. ועתה – הוסיף המוכתר – יש לנו במה לחרוש, ואני זרעתי חטה היום”.

במצב הכללי במושבות יהודה, מובן הדבר, אין אשר ישַמֵחַ, כי הלא זה שלש שנים וחצי מלחמה בארץ, ועוד טרם נגמרה גם היום, ורבות ורעות היו צרות המשבר ומאורעותיו. ואולם המצב החמרי – כל עין רואה תעיד זאת – הוטב, בלי כל ספק הוטב. האנשים הבינונים וגם מהשדרות הנמוכות מבינונים – כולם מרויחים אצל הצבא האנגלי. ביחוד רואים פרנסה מרובה ממכירת הלחם. ירחים רבים התהלכו אנשי הצבא במדבר, וכבר יצא מאפם הלחם הקלוקל, עוגות המצות והביסקוויט היבש, וכבכורה בטרם קיץ הם בולעים את הלחם־חטה שלנו, אם כי הוא פת קיבר⁹⁵³ ומראהו שחור. ואנשי הצבא קונים לחם אפוי בתאות נפש ומשלמים מחירו פי שנים ושלשה. וכל תושבי הארץ, הערבים וגם מאחינו, אופים לחם ומוכרים לאנשי הצבא, ורואים ברכה מרובה במסחרם זה. והצבא האנגלי כסף תועפות לו, כי מלבד כל צרכיהם ומחסוריהם עוד המה מקבלים משכרת הגונה, ואנשי החיל קונים את הכל, צרכי אכל וסחורות שונות, וביחוד הם להוטים אחרי היין. אמנם אסרה המשטרה למכור להם כל משקאות חריפים; אמנם כל הועדים חקקו תקנות ואחזו באמצעי עונש וקנסות לאסור את המסחר ביין, אבל החיים הם יותר חזקים, וגדולות תחבולות היצר למראה רוח ופרנסה, שלא ראו האנשים זה שנים אחדות. וסוחרים ומוכרים האכרים, אופים לחם ו"קוגלים" שונים כעין “קֶיקסים”,⁹⁵⁴ שהאנגלים מתאוים אליהם, – ונראו השילינגים בבתי האנשים, ונמצאים בכיס השטרות האנגליים, והיתה הרוחה לאכר ולתושבי הערים, והפרנסה מצויה. יתלוננו בעלי־המוסר באספותיהם,⁹⁵⁵ יבקרו הנקרנים שבתוכנו את בני עמנו, על אשר לא מצאו דרך אחרת לקדם את פני הצבא האנגלי, הכובש בשבילם את ארץ אבותיהם, מבלעדי הלחם והקיקסים ובקבוקי היין המהול, והנכונים לראות במסחר זה ירידה מוסרית של כלל עמנו היושב בארץ: “החתול שומע ואוכל”,⁹⁵⁶ ואינו שם לב לדברי המוכיחים. וגם אני לא אקצוף, לא אגעור, לא אבוז להם. בעיני טוב כי ימכרו לחם לצבא האנגלי וימצאו בזה גם את לחמם המה, מִצבוֹא כל היום על פתחי הועדים, לבקש תמיכה והלואה על מנת שלא להחזיר. הדברים תמיד עתיקים ותמיד חדשים, וגם החיים יודעים מה זה מוסר ותוכחה…

בחולדה עשינו שעות אחדות. נעים היה לראות את חברי קבוצת הפועלים, בחורים כמו שנאמר, חסונים כאלונים ורובם אנשים יודעי ספר ובעלי השכלה. ישנם בקרב פועלי החוות צעירים, שבאו אך ורק לשם העבודה החקלאית על אדמת אבות, ואשר הכינו את עצמם לעבודה זו בארצות־הברית בבתי־הספר החקלאיים שמה.⁹⁵⁷ הם יודעים את אשר לפניהם, וכמדומני שאין לאלה צורך מיוחד במנהל העבודה. עתה גם המחלבה מבן־שמן נמצאת בחולדה, ויש לקבוצת הפועלים ולמשפחותיהם חמאה וחלב, תחת אשר בערים מחיר החלב פי שלשה, לרגלי הצבא האנגלי, וטעם של חמאה, כבר שכחנו. הן בנוגע לצרכי־אוכל הגענו עד למחירים כאלה, שלא יכולנו גם לתאר לפנינו.

ובכל הדרך לא אמרנו: “מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה”,⁹⁵⁸ אך כיאות לבני עם־הספר, התוכחנו ושוחחנו בדבר תכניות ספרותיות שונות, אשר הצעתי לפני בני לויתי. לפי דעתי, אנו צריכים להשתדל לעשות את ירושלים למרכז הספרות העברית. זוהי אחת מן העבודות היותר נכבדות של התחיה שלנו. גם וַרשוי, אחרי היותה לבירה מדינת פולניה, תאבד את ההיקף הגדול של ארץ רוסיה, ותחדל להיות בשביל הספרות העברית מה שהיתה קודם המלחמה.⁹⁵⁹ ומרכז לאומי מעולם לא היתה, ואין עיר בתבל אשר תהי כזאת. תפקיד כזה יכולה למלאות רק ירושלים, המרכז אשר בו בחר לו עמנו לעולם. מציון תצא הספרות הלאומית ותפיץ אורה על כל הארץ, בירושלים צריכה להתרכז כל העבודה התרבותית והספרותית שלנו. פה יוָסֵד מכון לאומי לספרותנו, ועל ידו בית דפוס לאומי, אוצר ספרים לאומי, אינסטיטוט ביבליוגרפי בתמונה יפה ומודרנית. והמכון הזה יקנה לו ברבות הימים לבות רבים מבני עמנו לאהבה אותו, לחבבו, לקדשו. כן, לקדשו: מעשיו ותוצאותיו יקרבוהו אל העם, חבה יתרה תִוָדַע לו לאט לאט, וברבות הימים יתרומם ויתנשא בעיני העם והיה קודש. ונדברנו על התכסיסים השונים, באיזו דרכים ואמצעים עלינו לגשת אל המפעל הזה. רבות, רבות מחשבות בלב, וכולן לך הן, עתיד עמנו בארץ!…

י"ז טבת.⁹⁶⁰ [1.1]

לאט לאט, לא בחפזון ולא בהמון, שבים המגורשים מפתח־תקוה לנויהם ליפו. אין עגלות, אין גמלים להביא את החפצים, אין כח ללכת… המצור על פתח־תקוה במשך חודש ימים דכא את האנשים מאד, עכר את חייהם, ופני הבאים מהתם רעים מאד, כמו שנים אחדות עברו עליהם. הנה בימים הראשונים לחודש, אך נסוגו הטורקים ונראו הפרשים האנגלים, היו כולם מלאים תקוות טובות, כולם חשבו את עצמם נגאלים, איש מהם לא חשב כי עוד יראו רעה, – והנה פתאום שבו הטורקים, ויבנו מחדש את הגשר על הירקון אשר פצצו בנסיגתם, ויבואו אל תוך המושבה להתבצר בתוכה ולשפוך את ממשלתם עליה שוב פעם!… כל אחד מיושבי פתח־תקוה לא יכול סלוח לעצמו, למה עשה ככה ולא מהר לעזוב את המושבה בימים האחדים, בראשית כסלו, אך יצאו מתוכה הטורקים, ויקנאו מאד בכל אלה, אשר מהרו לשוב ליפו ולא שבו עוד לראות את הטורקים. ויושבי פתח־תקוה באמת סבלו מפני המצור, והם חורים וחלשים ופניהם כאנשים, שאך קמו מחלים…

היום⁹⁶¹ קבלנו מכתב מאת המושל האזרחי, הקולוניל פרקר בתשובה על כל הצעותינו בדבר השפה העברית. הוא מודיע לנו הסכמתו להשתמש בהודעותיו אל הקהל העברי בשפתנו, ומבקש להציע לפניו אנשים מאחינו היודעים גם אנגלית. סוף־סוף נכנע לתת מקום לדרישתנו זו הצודקת.⁹⁶²

היום יום ראשון לינואר 1918

הנה כי כן תִכָּתֵב גם השנה הזאת במספר שנות המלחמה העולמית, ומי יתן וגם תֵחָתֵם המלחמה בשנה זו, תגמר סוף־סוף! האין עוד דַי בשֶפֶך הדם, אם אין עוד קץ להרג ולטבח?! אני עוד מבין את האנגלים. מארבע כנפות הארץ, מכל רחבי הממשלה הגדולה, “שאין השמש שוקעת שמה מעולם”,⁹⁶³ קבצה אל תחת דגלי צבאה אנשים, בני עמים שונים וזרים, ההולכים ללחום את מלחמותיה במחיר כסף, וכל מחסוריהם עליה. האנגלי עושים את מעשי המלחמה ככל עבודה ומלאכה, בשקט ובמתינות ובאבדן אנרגיה מועטה. אין בכל המלחמה לפני האנגלים כל “סכנת מות”, שאלת החיים, שאלת הקיום של העם הבריטי; יתוסף או יגרע שוק אחד לתוצרת החרושת שלהם, ותו לא מידי. באופן כזה אין מה למהר לגמור את המלחמה, אפשר לעמוד עם הצבא במדבר בין מצרים ובין ארץ ישראל שלש שנים, אין נחיצות בדבר להגביר חילים ולרדוף אחרי חיל הטורקים הנסוגים אחור. תִמָשֵך לה המלחמה עוד שנה, – עוד שנים אחדות, – מה בכך? החיים בצבא, במחנה, בדרך במלחמה, במסע המחנות בהלחמם, – מסודרים אצלם, כפי האפשר, יפה מאד בכל חֲנוֹתָם. ואני ראיתי בדרך ירושלימה את אנשי הצבא משחקים בכדור־רגל. להאנגלים המלחמה היא ענין של ספורט, של ציד מסוכן, שהרוסי אמנם קורא עליהם Охoта хуже неволи⁹⁶⁴ אבל בכל זאת יסוריהם חביבים על האדם, והוא עושה זאת לא רק מרצון, אך גם באהבה ובחבה יתרה. ואולם העמים האחרים, ביחוד הצרפתים והאוסטרים, הגרמנים והאיטלקים והטורקים, – הן חייהם הלאומיים תלויים להם מנגד לרגלי תוצאות המלחמה. הן כל יום של המלחמה הנוראה הזאת קוצץ את נטיעותיהם הרכות, מכלה את הכחות היותר חשובים, היותר פוריים בהם, את החלב והדם, את הבחור והטוב מקרבם! והאומנם, האומנם מת בקרב העמים האומללים האלה רגש החיים, כלה כח החושב, והמה מאבדים את עצמם לדעת בלי חדל?!… הה, מי יתן ותחתום השנה הזאת את המלחמה ולא תוסף עוד!… תחל שנה וברכותיה!

הגינירל האנגלי⁹⁶⁵ היושב פה הזמין היום את ראשי הועד העברי עם משפחותיהם אל הקונצרט שהכינו באולם הראי־נוע.⁹⁶⁶ את שתי השורות הראשונות הקציע לאורחים, וגם הוא ישב בתוכם. הקונצרט עלה יפה מאד. ברוב השירים והמזמורים השתתף גם הקהל, פקידי הצבא והחילים, וזה עשה עלינו רושם יפה מאד. נשמעה שירה עליזה וצוהלת, היוצאת מלב רחב ומלא, מפיות אנשים שבעים רצון ומלאים שמחת החיים, ודאגת מחר, דאגת אנשי מלחמה והולכים למוּת, אינה אוכלת אותם. בשורה האחרונה קמו כל הקהל מכסאותיהם וכל בני השורה שכלו את ידיהם ויתנו יד איש אל אחיו, וישירו יחד, ובהימנון הלאומי לכבוד המלך גמרו את הקונצרט.

י"ח טבת. [2.1]    🔗

אך היום יצאה אל הפועל האספה הגדולה של באי־כח הישוב ביהודה,⁹⁶⁷ שהחלטנו לקרוא אותה עוד בראשית החודש שעבר. השתתפו בה מורשים מכל נקודות הישוב בשטח הנכבש, וגם כל ההסתדרויות מצאו להן מקום באספה. הד"ר טהון, שעודנו נמצא ביפו, ישב בראשה. על סדר היום היו: א) בדבר בתי הספר ועבודת התרבות. ב) שאלת המיליציה והעבודה בצבא האנגלי. ג) משפט השלום בכל הישוב. ד) הסתדרות החיים הצבוריים בכל נקודות הישוב, וכל הענינים המסתעפים מזה. הישיבות היו מסודרות ומזכירים רשמו את כל הדברים, ואינני רואה צורך מיוחד לרשום על אודות האספה לפרטיה. יפה היתה ההרצאה של הד"ר טורוב בדבר תפקידה של השפה העברית בחיינו עתה, בשעה שאנו עומדים על סף תחיתנו. נלהבים היו הוכוחים בשאלת המיליציה, כלומר יצירת צבא עברי, שישתתף באופן אקטיבי בכבוש הארץ,⁹⁶⁸ ואיש לא־צעיר כהסופר משה סמילנסקי הודיע, שכבר החליט להתנדב לצבא, ולא ישא חרפה מאת בנו⁹⁶⁹ כאשר יגדל וישאלהו: מה היה חלקך בכבוש ארצנו? מובן, שלא חסרו גם “נואמים”, חוצבי “להבות” מלאכותיות, אבל רוב הדברים של הנואמים הצעירים יצא מן הלב, מן הרגש הבריא של אנשי צעירים, שדמם סוער בעורקיהם ואשר לבבם איננו יודע שלֵו, על מה ולמה אין המה משתתפים במלחמת עמם וארצם, ובני נכר לבדם שופכים את דמם לטובת חרותנו. על דבר משפט השלום הרציתי אנכי. בארתי את ערך המעשי של המוסד הזה, שהיה קיים על יד המשרד הא"י עד המלחמה, ושהממשלה הטורקית רדפה אותו, בהכירה את ערכו הלאומי. ערכו הממשי היה גדול, כי הן אנחנו היהודים לא יכולנו ולא חפצנו להשתמש בבתי המשפט של הטורקים, והערך הזה עודנו עומד בעיני גם עתה, כל עוד המשפט הקודם והשפה הערבית עודם בשלטונם. ומלבד זה הלא גדול וחשוב מאד הערך הלאומי של משפט שלום משלנו, של מוסד צבורי כזה התופס מקום כל־כך חשוב בחיינו האזרחיים. בדבר הסתדרות העדות והקהלות היו השקפות שונות, ביחוד בדבר הקהלות תושבי הערים. היו מי שאמרו, שאם הארץ תהיה לנו, כמו שמבטיחים האנגלים, אזי אין צורך בסדור הקהלות, כמו שאין קהלת גרמנים בערי גרמניה, קהלת רוסים בערי רוסיה וכדומה. בכל אופן, יש ערך גדול להנהיג סדרים קבועים בכל נקודות הישוב, למען נוכל לברוא אחר כך מכל הנקודות המסודרות האלו הסתדרות כללית, – אותה ההסתדרות, שבשעתם נסו אוסישקין וחבריו לברוא בארץ.⁹⁷⁰

האספה עבדה בכובד ראש, וכל הנאספים הרגישו את רוממותה וערכה של השעה ההיסטורית, שאנו עומדים בה. נבחרו ועדים לעִבוד תקנות בשביל הסתדרות הקהלות⁹⁷¹ ובשביל משפט השלום,⁹⁷² הכל באופן זמני, עד אשר תכָּבֵש כל הארץ ופזורינו יקבצו יחד בתוך גבולי ארצנו.

החלטנו להשיב לצבא האנגלי השוכן בתוכנו נשף של זמרה תחת הקונצרט, אשר ערך לכבודנו אתמול. באולם ביה"ס למוסיקה, מיסודה של מרת שולמית רופין זכרונה לברכה, היה הלילה הנשף, ואליו הוזמנו כל ראשי הצבא והגינירל הילל בראשם. את הנשף פתחתי בנאום קצר, ומר מילר מרחובות תרגם אותו פסוק אחר פסוק אנגלית. אני אמרתי בנאומי: "שמחים אנחנו לקדם את פני אורחינו בבית הזה. גם זה אחד מן המוסדות אשר יצרה הציוניות, תנועת התחיה של עמנו. אתם יודעים, אדונים, כי אבותינו תלו את כנורותיהם על ערבים, על נהרות בבל. על נהרות הגלות ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון, את הארץ שלנו, את אשר לא מצאנו, לא יכולנו למצוא בכל ארבע כנפות הארץ. על נהרות הגלות לא יכולנו לשיר, ואם שמעתם, אדונים, את זמירת ישראל, זמירות הקומפוזיטורים מבני עמנו, – הנה שמעתם באמת רק את שירת הגלות, שירה־קינה של עם שגלה מארצו. – אמש היה לנו תענוג לשמוע את שירתכם, אדונים. כך צריכה להיות שירת עם גדול וגבור, עם חכם ונבון, עם אשר רכש צדק לו, והלוחם גם בעד צדק לעמים אחרים. גדולה היא קנאתנו לשירה עליזה ובריאה כזו כשירתכם, אדונים, ורבים־רבים הגעגועים בקרבנו לאותה השירה הנשגבה, אשר מלפנים שמעה האוזן גם על הררי ציון ובעמק השרון, על התבור ועל החרמון… והשירה הזאת עוד תוּשר! הימים האלה ישובו, יבואו! התגאו נא, אדונים, כי אתם הנכם בני העם הגדול, אשר בחרבו ובקשתו רכש לו הזכות לקרוא לעמנו את קריאת הנביא “רני ושמחי בת־ציון!”⁹⁷³ – אדונים, אתם הייתם הראשונים להלחם בעד החיים העתידים שלנו. החיים האלה הנה הם באים. דברי הנביאים אינם שבים ריקם. ברכתנו לכם, שתזכו לשמוע גם את שירת עמנו, את אותה השירה, שלא חפצנו, שלא יכולנו לשיר אותה על אדמת נכר, את אותה השירה, שמחבר התהלים קורא לה “שיר אדני”.⁹⁷⁴ ואז עמנו אל עמכם נאמר: “לכו נרננה”…⁹⁷⁵

את תכנית הקונצרט גמרו בשיר “התקוה” שבו השתתף הקהל שלנו ובהימנון האנגלי שבו השתתף הקהל האנגלי. שני ההימנונים האלה נגנה התזמורת, וכל הקהל עמד על רגליו. אורחינו נפרדו מעלינו בחבה,⁹⁷⁶ ואנחנו עוד נשארנו באולם, ואחרי שלש שנים וחצי של ימי צרה ומצוקה חיתה רגע רוחנו, ולקול הפסנתר התרוממו הרגלים ותרקדנה מעט… לולא כפר־סבא, לולא אחינו בשומרון ובגליל, לולא אחינו אשר בדמשק, כי אז –

כ' טבת. [4.1]    🔗

בראשית השבוע הזה נפתח בית־ספר ביפו, בית־ספר אחד במקום כל בתי־הספר הרבים שהיו קיימים פה קודם הגירוש. לבית הספר הזה נתקבלו כל הילדים משני המינים, שהיו תלמידי ביה"ס לבנים ולבנות, הגימנסיה, תחכמוני, חכי"ח, עזרה. כבר ישנם יותר ממאתים ילדים,⁹⁷⁷ והד"ר נ. טורוב סדר את הדבר לחלקם במחלקות לפי ידיעותיהם. אנו שבים להיות כמקדם…

כ"ב טבת. [6.1]    🔗

שב מירושלים החכם־באשי שלנו רבי בן־ציון עוזיאל. בהשתדלותו נתנה הממשלה לכל המגורשים, שהיו בירושלים, מספר מספיק אוטומובילים להעביר אותם ואת חפציהם לבתיהם ליפו. בא החכם־באשי, – אבל מעתה, לאחרי שהוסר מעלינו המשטר התורקי האם יש צורך בחכם־באשי, ברב־מטעם הממשלה, ברפרזנטציה דתית? בירושלים פתרו כבר את השאלה הזו בשלילה. שם היה ממלא מקום החכם־באשי⁹⁷⁸ איש אחד ושמו דאנון. הוא היה מן המתחרים ברב חיים נחום החכם־באשי בקושטא, וכדי להפטר מהתחרות זו, שלח אותו ראש הרבנים הקושטאי ירושלימה, וימסור בידו לסדר את בחירות החכם־באשי בירושלים.⁹⁷⁹ רבי דאנון “הלך וקדש לעצמו”,⁹⁸⁰ ובמקום בחירות מנה את עצמו לחכם־באשי בירושלים, בתוקף קשרים ויחוסים טובים בחוגי המשטרה, וישפוך לו ממשלה על עדת ירושלים. עתה, אך כבשו האנגלים את העיר הקדושה, הגישו ראשי עדת הספרדים את הודעתם אל הממשלה החדשה, ויורידו את רבי דאנון מכסאו, וגם את כל המשרה הממלכתית הזאת הם אומרים לבטל כדבר שאין צורך בו.⁹⁸¹ זאת היתה בירושלים. אצלנו, ביפו המצב מעט אחר. רבי בן־ציון עוזיאל הוא אחד מטובי הספרדים, מלא מרץ ומוכשר להיות עסקן צבורי במובן הרצוי והחביב, ומבין ומכיר את כל שאיפותינו הלאומיות בארץ. כל מן דין סמיכו לנא,⁹⁸² ואדם כזה צריכים לקרב ולא לרחק. עוד אין אנו יודעים את יחסינו פה גם אל המשטרה, גם אל יתר בני הנכר בארץ, ובמצב כזה הרב עוזיאל יכול למלא תפקידים חשובים לישר הדורים רבים בינינו ובין שכנינו, וגם הרפרזנטציה הדתית עוד לא למותר היא לנו, בפרט שהרבנים האשכנזים שבקרבנו הם אנשים שלא מן הישוב. והיתה היום בביתי אספה מוקדמת מאת חברי הועד בעלי ההשפעה, והחלטנו להשאיר את ה רב עוזיאל על מכונו בתור חכם־באשי, ולהעסיקו בעבודה מתאימה לכל מצבו ולידיעותיו בעסקי העיר, כאשר יסודרו עניני הקהלה העברית ביפו.⁹⁸³

כ"ג טבת. [7.1]    🔗

שב היום ירושלימה הד"ר טהון. קודם נסיעתו גלה לפני, כי החליטו לגשת להוציא את העתון היומי בירושלים בחמשה־עשר־בשבט. ועלי איפוא לסדר את מעשי ולבוא לכל הפחות שבוע אחד קודם ירושלימה לגשת אל העבודה. חוששני, שאני שם את צוארי בעול כבד מאד. הן ירושלים היא עתה נתרוקנה מכוחות ספרותיים חשובים, ומחו"ל אין פוסתה, אין עתונים, אין ספרים, – ובמצב כזה הואיל נא להוציא עתון יומי… נחמתי היא, כי גם הד"ר נ. טורוב עובר לירושלים לפקח על בתי־הספר שמה. אדם צעיר ובעל כשרונות ויודע שפות, ואותו צריך יהיה לאסור במרכבת־המשנה של המערכת.

כ"ד טבת. [8.1]    🔗

כליתי היום לכתוב את ספר תקנות הקהלה העברית ביפו, כפי ששמו עלי חברי הועדה, שנבחרה לעבד תקנות.⁹⁸⁴ בעבודה זו השקידה והסדרנות והנסיון הצבורי יותר מן הספרות, והרבה עמלתי בה.

כ"ו טבת. [10.1]    🔗

העם כולו כמתאוננים… האנגלים באו ויביאו לנו גאולה מידי התורקים, ואולם… לא למצב כזה התפללנו, לא ללזה קוינו. זרים בעינינו דרכי האנשים האלה, אנשי בריטניה. זה כשני חדשים הם בארץ, ואף במאומה לא הסתדרו החיים, החיים הפרטיים והחיים האזרחיים. שמענו, שאך באים הגרמנים לתוך איזו מדינה, והנה תיכף לכניסתם הם מביאים עמהם את הסדרים, את סדרי האזרחים הקולטורים. והנה האנגלים, בני העם יותר קולטורי, כמו אין לבם ונפשם אל כל צרכי התושבים. אין פוסתה מסודרה, אין טלגרף כלל,⁹⁸⁵ אין סדרים בעניני כסף וחלופי מטבעות, וביד השוק והרחוב להוזיל כחפצו גם את כסף־הנייר האנגלי והמצרי, ואין מוחה ואין מסדר. אין בנק ואין שום מוסד כספי,⁹⁸⁶ ועם מצרים הקרובה אין שום יחס וקשר. עוד לא עלתה ביד איש להשיג רשיון לבוא ממצרים הנה, לבד מפקידי המשטרה, ובעד כל כופר אי־אפשר להשיג רשיון לנסוע מהכא מצרימה. צרכי אוכל נתיקרו מאד מאד. כי האנגלים קונים הכל, ולעומת זה לא הביאו כלום לצרכי התושבים. לא באה אף אניה אחת עם מכלת או סחורות אחרות למכור לתושבים. ומצב הארץ הולך ורע מאד. אל הארץ העניה, שהמלחמה רוששה אותה במשך שלש שנים ומשטר תורקי שלט בה, – אל ארץ כזו נכנסו עשרות אלפים אנשי צבא, שכסף תועפות להם, והם קונים מכל מאכל אשר יאכל ומכל הנמצא בחנויות, מכל אשר השאירו התורקים. – והתושבים אזרחי הארץ, שמחים אמנם לקראת החיל הגואל, אבל היוקר הנורא אוכל אותם בכל פה. שמונה בישליק רוטל קמח, פי שנים עלה מחיר הבשר מיום שנכנסו האנגלים, ומחיר כל ביצה בישליק אחד, תחת אשר בקיץ שעבר היינו קונים, אם ביוקר, עשר ביצים בבישליק. והבורית,⁹⁸⁷ והנפט למאור, והשמן למאכל, והסוכר, – כל אלה הדברים הנמצאים בודאי במצרים, – למה אינם מביאים בשביל התושבים את כל אלה?⁹⁸⁸ וכל מיני בד וארג, וחוטים לתפירה, ונרות וגפרורים, וכל דבר שאין בארצנו ושהיו מכניסים אלינו מחוץ־לארץ, – מדוע אין האנגלים דואגים להביא? כל שלשת השנים חיינו היו נתונים בסוגר, ותקותנו היתה תמיד אל השעה הגדולה הזאת, אל כניסתם של האנגלים, והנה מתלאה: עתה סגורים אנחנו שבעתים. הפונדים האמריקאים לתמיכת הנצרכים הרבים וכל מוסדות הצבור, בתי החנוך ובתי החסד היו באים אלינו כסדרם, – אמנם בהפסדים גדולים לרגלי הקורסים הנוראים של כסף הנייר התורקי, אבל היו באים, והאנשים היו יכולים להתקיים והמוסדות לא נחרבו. עתה זה לנו שני חדשים שנכבשה הארץ לפני האנגלים, בעלי ברית אמריקה, לפני האנגלים שאין להם לעורר חשדים על הישוב ואין להם סבות לדקדק על דבר הכספים הבאים לידינו ואין להם כל חפץ וכל צורך ליהנות ברב או במעט מכספינו הצבוריים, – וכסף אין ואין… פסקו הצנורות מאמריקה, אינם באים סכומים לאנשים פרטיים, – ואנו תמהים מאד, אנו שואלים איש את אחיו: מה זאת?… הן בכל אירופה ובאמריקה ידעו תיכף על דבר כבוש האנגלים את הארץ – ואיך לא נסתדר הדבר, ואיך לא מהרו לשלוח אלינו את כסף הצבור ושל יחידים דרך מצרים? והאומנם הכספים מונחים במצרים, ואין חולה ואין דואג לשלחם לתעודתם אל הארץ? או האומנם אין הממשלה האנגלית מאמינה ביהודים, יושבי ארץ־ישראל, ובכל מוסדותינו הצבוריים פה. בהסתדרותנו הלאומית בארץ, והיא מעכבת את הכספים במצרים? על מה ולמה אין המשטרה המצרית נותנת לאנשינו הטובים באלכסנדריה, כמו מר זאב גלוסקין וכדומה, לשוב אל הארץ ולבוא לעזרתנו?⁹⁸⁹ בירושלים רעב, רעב במובן היותר פשוט. מעט החטה שהיתה אכל הצבא האנגלי, ולבני הארץ לא השאירו מחיה. כסף ממצרים לא בא; פחמים לא הביאו; רשיונות לנסיעה אינם נותנים.⁹⁹⁰ מה זה? האומנם להבה במקום אש, או פחת תחת הפח?… מה זה, מה זה?… וגם חשדים אינם חסרים, אותם החשדים שהיו התורקים רגילים להטיל עלינו, חשדים בציוניות… הן נלקח היום אל תחת ידי המשטרה הארכיון של המשרד הא"י,⁹⁹¹ כתביו ומכתביו של הד"ר רופין, – נלקח כדי לבקר את המכתבים והתעודות ולעבור עליהם, מה שלא עשה גם ג’מל־פחה, וחסן־בק גם הוא לא העיז. ואנו תמהים איש אל אחיו וזה אל זה שואלים: מה זה?…

העם כמתאוננים: העם, ההמון, הרחוב, תמיד מתאונן. אין הוא חפץ לדעת דרכים ומסלות וחוקי התפתחות, אבלוציה מוכרחת. ועמנו הלא הוא “עמא פזיזא” מדור דור. הוא אינו יכול לחכות, נפשו כבר כלתה בתוחלת. נכנסו היום האנגלים – היום הגישה לו את הכל מוכן ומתוקן: את הלויתן⁹⁹² ואת האוטונומיה, את שור־הבר⁹⁹³ ומכתבים מרוסיה, את יין המשומר⁹⁹⁴ ואת האבות והבנים הרחוקים. ותיכף ומיד, בלי כל דחוי וטענה־מענה, ילכו להם הפקידים הערבים, ובסַריה יהיו שופטים ושוטרים מקרבנו. ואז – אז תהיינה תלונות חדשות, לגמרי חדשות, זה דרכו של ההמון תמיד.⁹⁹⁵

כ"ט טבת. [13.1]    🔗

מר אלכסנדר אהרונסון ספר לי היום, כי בעוד שבוע או עשרה ימים יבוא ממצרים מר זאב גלוסקין. אל בואו של גלוסקין, אחד מטובי העסקנים של ישובנו, אנו מחכים, אנו מתפללים מאז נכנסו האנגלים, וגם השתדלנו על אודות זה בירושלים לפני חודש ימים. אז שאלו אותנו אם טוב הדבר בעינינו, כי יבוא ממצרים הד"ר ווייץ, ואנחנו אמרנו הן, אך הוספנו כי מבקשים אנחנו כי ירשו גם לגלוסקין, כי, לפי דברי הצעיר הזה, כבר השלים מר גלוסקין עם “הועד לעזרת היהודים” בקהירו, אותו הועד, שאנחנו לא ידענו מה טיבו ואופיו הנכון, וכי נכנס גם להיות חבר לו. ומכיון שכך, אחרי שנעשה שלום במרומי העסקנות שלנו במצרים, תתן הממשלה המצרית רשיונה לגלוסקין לנסוע לארץ־ישראל.

הקונפרנציה של ההסתדרות “הפועל הצעיר” התחיל אתמול, ביום השבת, ולא נגמרה עוד גם היום. “בוערת” השאלה בדבר המיליציה, השאלה אם להתנדב אל הצבא האנגלי, כדי להשתתף באופן אקטיבי בכבוש הארץ ולערב גם את דמנו בדמי הנלחמים בעד חופש ארצנו, או לחדול. הועד המרכזי של ההסתדרות הזו, כפי שכבר רשמתי, קבל החלטה שלילית, ועתה דנה בשאלה זו גם האספה הכללית. נתנו רשות גם לאנשים מחוץ להסתדרות לבוא אל הקונפרנציה וגם להשתתף בוכוחים. ההחלטות של האספה תבאנה בודאי בקובץ, שמוציאה בימים אלה מערכת השבועון של ההסתדרות, שאינו יכול עוד להופיע מחוסר רשיון.⁹⁹⁶

ר"ח שבט. [14.1]    🔗

המכתבים הבאים מירושלים אינם משמחים, הרעב גבר בעיר, היוקר לצרכי אוכל עובר כל גבול. האנגלים אסרו על התושבים בכל חומר הדין לקנות מאומה מאת אנשי הצבא, תחת אשר אלה האחרונים קונים את כל הנשאר לפליטה מן התורקים. ועלו מחירי החטה, הבשר, החלב, הדבש, השקדים, הריבה, הגפרורים וכולי וכולי עד למעלה ראש, פי שנים ויותר מכפי שהיה קודם שנכנסו האנגלים. בעיקר אין כסף לא בבנק ולא במשרד הא"י. הכסף האמריקאי, של ועד הסיוע האמריקאי, עוד טרם יכול למצוא לו מבוא אל הארץ, או הוא נמסר לידי הממשלה האנגלית במצרים, – והקופות נתרוקנו, והחסכונות הקטנים הולכים וכלים. מצב קשה כזה עוד לא היה לעסקנינו כל זמן המשבר. אולי יד העסקנים החדשים בקהירו בדבר הזה? אולי המה חושבים “להרעיבנו” בכונה תחלה להכריח אותנו לקבל עלינו את מרותו של הועד בקהירו?…

ב' שבט. [15.1]    🔗

עברתי היום ברחוב, והנה אופיציר אנגלי רוכב על סוס נגש אלי ויברכני בעברית. זה היה מר נורמן בנטוויטש, בנו של הציוני הידוע בחוגי אנשינו בלונדון.⁹⁹⁷ הוא היה פקיד בבית המשפט האנגלי בקהירו, ומשהתחילה המלחמה נכנס אל הצבא והוא עתה קפיטן ולגיונו חונה ברחובות.⁹⁹⁸ שמחתי עליו מאד, ותיכף שלחתי להודיע למר בצלאל יפה, והבאתי את בנטוויטש אלי הביתה.⁹⁹⁹ גם במצרים יודעים אנשי שלומנו¹⁰⁰⁰ את צעירי הקבוצה “השומרונית”¹⁰⁰¹ ומתיחסים אליהם לא באמון רב, וגם בנטוויטש לא היה יכול להעמיד אותנו בקרן־אורה בכל הנוגע אל ועד שבקהירו. מר בנטוויטש הוא, עתה, מובן הדבר, רק אופיציר ולא יותר, ולפי דבריו יבואו מלונדון שני אנשים שם האחד זימן¹⁰⁰² ושם האחד סקר, מטובי הציונים שמה והם יהיו לעזרתנו. שפכנו בחיקו את כל שיח לבבנו, את כל המחריד אותנו ביחסי השלטונות האנגלים, המתנים אהבים עם הערבים, ואל דרשותינו הצודקות אין המה פונים. אבל גם בנטוויטש הוא חניך אנגלי וגם הוא ספג אל קרבו את המתינות ואת הקרירות של העם הבריטי. גם הוא מנחם אותנו בסגנון פַּרקֶר ויתר הפקידים, האומרים אלינו תמיד: על מה אתם כל כך נחפזים ולמה אין אתם יכולים לחכות? לכל עת ויגיע הזמן גם לחפצינו אנו, ואין האנגלים אוהבים ויכולים לדחוק את השעה. בעתו יבוא הכל. – אולי באמת אנו נרגזים על חנם?

עוד טרם נמלאה הסאה של פתח־תקוה. חיל התורקים הגיחו היום מעל הגבעות שבין מגדל¹⁰⁰³ ובין פג’שה¹⁰⁰⁴ ויורו על פתח־תקוה. נהרגו במושבה ששה איש ונפצעו כשלשים, וביניהם אחדים קשה. רבים מן התושבים מהרו לעזוב את המושבה ויבואו ליפו¹⁰⁰⁵. במשך היום באו איזו מאות נפש, וגדולה הבהלה בין האנשים. אמנם חיל האנגלי מצא את מקום התותחים, היורים על המושבה וישתיקו אותם,¹⁰⁰⁶ אבל מי יודע אם לא יתבצרו התורקים במקום אחר וירעישו את המושבה, במקום שהאנגלים שוכנים, שוב פעם. התורקים לוחמים בחרף נפש, ואין האנגלים יכולים לרדוף אחריהם ולהניס אותם כי נתקלקלו הדרכים מאד מפני הגשמים הרבים שירדו במשך השבוע האחרון. המחנה של האנגלים כבד מאד גם במובנו הפשוט, במובן המשקלי; עגלותיהם ברזל ומרכבותיהם וסוסיהם וכל הכבודה אשר להם טובעים בבצות, המלאות עתה בתקופת־שנה זו, בעמק השרון. והתורקים משתמשים בזה, והגרמנים שולחים את אוירוניהם לתור את העמדות, ופתח־תקוה צפויה אלי סכנה גדולה.¹⁰⁰⁷ אומרים שהאנגלים חושבים מחשבות לשלוח את כל התושבים מפתח־תקוה ומעין־גנים שכנתה.¹⁰⁰⁸ אז יבוא חלילה הרס על שתי המושבות האלה. גם עתה כשהתושבים יושבים בתוך המושבה, מחריבים אנשי הצבא את הבתים ואת הנטיעות ואת הרכוש בלי רחם, ואף כי אם ילכו האכרים ויעזבו את רכושם ואת בתיהם ואת נטיעותיהם. אנו כבר הכרנו את מעשי הוואנדאליסמוס של הצבא, ההולך ומכלה את הכל על דרכו. וגדול יהיה האסון אם יצוו לצאת מפתח־תקוה. הן זאת היא עבודה של ארבעים שנה! הן זאת היא המושבה היותר גדולה בכל ארץ־ישראל!… ישמרנו האל מאוהבינו. כאשר שמר להציל אותנו מידי משנאינו.

ג' שבט. [16.1]    🔗

שבה לתחיה “אגודת הסוחרים”, – יותר נכון: היא מתיסדת. האגודה שהיתה פה לפני שלש שנים מטרתה היתה להלחם עם משבר־הכספים, בעת שחדלו פתאם, לרגלי הכרזת המלחמה, כל הבנקים לעבוד. ביד האגודה שהיתה אז הצליח להשקיט מעט את שוק הכספים, והשפיע על האפ"ק להוציא שיקים מסומנים, ובכלל לאחוז באמצעים שונים לבל יפלו הסוחרים עד לבלי הוסיף קום. עתה מטרה חדשה לנגד עיני הסוחרים העברים. רואים אנו צורך בדבר לתפוס עמדה נאותה בסחר הארץ בעתיד הקרוב, ולא יהיו הסוחרים הערבים שולטים לבדם בשוקי יפו, כמו שהיה עד כה. את זה אפשר יהיה להשיג בכחות משותפים, בהסתדרות של כל הסוחרים היהודים. הטילו עלי להכין ספר תקנות של האגודה. גם היא צריכה לקבל אופי לאומי, להיות חלק מהסתדרות הכחות הפועלים של הישוב העברי בארץ. במובן זה ערכתי גם את התקנות של האגודה.

עוד הארכיוו של המשרד הא"י וכל כתביו של הד"ר רופין נמצאים אצל השלטונות. בשבוע שעבר נלקחו, כשהעירו אותם מביתו הפרטי של ד"ר טהון, במקום שהיו טמונים מזמן הגירוש, לדירתו של המשרד הא"י. ימים אלו ישיבו את כל זה לידי המשרד, כי נמסרה הבדיקה לידי פקיד אחד יהודי,¹⁰⁰⁹ וגם השלטונות יודעים, שאך לחנם נלקחו הכתבים האלה. בין יתר התעודות ישנן גם מפות של חלקי אדמה, שהיו מציעים לפני המשרד לקניה, וגם מפות שונות לחלקי ארץ ישראל, את המפות החלקיות האלה בודאי יקחו הפקידים לשמש בהן לתנועות הצבא.

ד' שבט. [17.1]    🔗

נקרא היום מר ב. יפה אל הגינירל השוכן בתל־אביב¹⁰¹⁰ ויוכיח אותו בנעימות, על מה ולמה מרבים למכור משקאות חריפים בבתי השכונה, והחילים שותים לשכרה. מתוך השיחה נודע הדבר, שאת הרשיונות למכירת משקראות נותנת המשטרה מבלי שאלת פי ועד השכונה, וכי הועד כלל וכלל אינו מרוצה ממעשי המשטרה אלה “אם כן הדבר – אמר הגינירל – אני כבר אדאג לזה”. ועוד באותו ערב קבל הועד מכתב מאת המשטרה, שכל הרשיונות למכירת משקאות בשכונת תל־אביב נתבטלו. עתה עוד לא יעיזו המוזגים החדשים שצמחו בתל־אביב למרות את פי הועד, ולהפוך את השכונה היפה לבתי־מרזח.¹⁰¹¹

ה' שבט. [18.1]    🔗

הבלדיה, הנהלת העיר יפו עוד טרם נסתדרה גם היום. הולך ונמשך משא ומתן, ואין דבר נגמר בהחלט. היום נקרא החכם־באשי לישיבת האידרה. בראש הישיבה ישב המושל האזרחי ודנו על דבר הבלדיה. המושל הציע למנות שנים עשר איש לחברי ההנהלה, והציע לפני הראשי הדתות להתחלק ביניהם. המושלמים אמרו, כי באמת מגיע על חלקם, לפי מספר התושבים או כפי שהיה נהוג, שני שלישים ממספר הכללי של החברים, אך למען השלום הם מסתפקים בחצי¹⁰¹² – כששה חברים. הנוצרים הודיעו כי להם ארבע כתות־דת: ארמנים, לטינים, אורטודוקסים וקתולים, ולכן הם דורשים ארבעה מקומות לעצמם. החכם־באשי אמר, כי היות מספר היהודים היה ביפו תמיד לא פחות משליש, לכן אין הוא יכול לוַתֵּר על החלק המגיע לו. אז התחילו הערבים, גם המושלמים גם הנוצרים, להוכיח כי מספריהם גדולים הרבה בעיר מן היהודים, הם, פשוט, הגזימו מאד, ותחת אשר אנחנו הגשנו מספרים מדויקים, כפי מפקד המשפחות והנפשות אשר עשינו כפי הרשימות והכרטיסים המיוחדים לזה,¹⁰¹³ הנה הערבים לא עשו שום מפקד, ורק עפ"י אומדנא של מוכתרי השכונות הודיעו מספרים בדויים וקלוטים מן האויר. אנחנו דנינו בכבד ראש על המצב, ומפני שאנו חפצים סוף־סוף להשתתף בעבודת הבלדיה, הסכמנו ברוב דעות (היו גם שהתנגדו לזה) להסתפק בשלשה נבחרים יהודים, אך בתנאי, שאנחנו נבחר את השלשה משלנו, ולא הערבים יתנו לנו מועמדים. – מסופקני מאד, אם יֵצא איזה דבר מכל המשא־ומתן הזה.¹⁰¹⁴ המושל האזרחי רכז את כל הענינים בידי המשטרה, וכל הדברים נעשים ונחתכים על ידי פקידים ממונים. אין הוא רואה, כפי הנראה, צורך במוסד נבחר להנהגת העיר ועניניה, בפרט שגם בירושלים הבלדיה היא גם כן נמנתה ולא נבחרה.¹⁰¹⁵ לרגלי חלוקת החברים בין הדתות השונות, על המשטרה להכנס בקונפליקטים, – והם אינם חפצים בזה, ומתרחקים מן הכעור של נרגנות לאומית עד כמה שאפשר. ובשבילנו יותר טוב שלא תהיה בלדיה כלל, מאשר רוב מנינה ובנינה יהיו מן הערבים, הן הנוצרים והן המושלמים.

ז' שבט. [20.1]    🔗

ישיבות בלי קץ ובלי תכלה… אנחנו פה קומץ עסקנים, והעבודה הצבורית גדולה ורבת הענפים. ואנו מכירים ויודעים את האחריות הגדולה המוטלת עלינו, את האחריות של הבודדים, הנשארים לשמור על הגחלת, שלא הספיקו הפגעים הרעים לכבותה. עינינו נשואות אל אחינו כי יבואו לעזרתנו, – אבל עד אשר יבאו, עלינו לשמור על העֶמדה לקראת העתיד הטוב, שאליו אנו מקוים, ובין כה ידינו מלאות עבודה. עד כמה שהתרחקתי אני בשנים האחרונות מן העסקנות ומכל עניני ועדים וגבאות, הנה בזמן הזה לא יכולתי להיות בן־חורין ולבלי לקבל עלי עבודות שונות, והנה חבר אני למוסדות רבים: סגן יושב ראש בועד־העיר, יושב ראש במשפט־השלום העליון, מנהל קפת המלוה וחבר לחצי תריסר ועדות שונות,¹⁰¹⁶ ואין שואלים את פיך וממנים אותך למשרות שונות. ואמנם אי־אפשר בזמן הזה להתפטר מכל עבודה, בראותך שאיש חלש כמו ברלין נושא בעול הצבור, ומר בצלאל יפה הלא אינו יודע אף שעה קלה חפשית, עובד עבודת תמיד. והאיש הזה הלא בא לכאן להתרפא מחליו, ולא לעבודה ולמשא. והנה הצעירים, עסקני ההסתדרות “הפועל הצעיר”;¹⁰¹⁷ בעלי משפחה ופרנסתם בודאי תלויה על בלימה, ובכל זאת הם נוטים שכמם לעבודת צבור, ומתעסקים בה בכבד ראש ובהרגשת אחריות לאומית בכל דבר. אין איפוא כל רשות להסיר מעל שכמי עבודת צבור, אבל כמה היא מיגעת, ואיך הישיבות הבלתי פוסקות אוכלות את הזמן ואת הכחות!… מתי כבר יבואו אלינו מן הגולה אנשים חדשים לעזרנו; מתי ישחררו את השומרון ואת הגליל, וישובו אחינו־בשרנו אלינו. מתי תחדל המלחמה, ואל הארץ יבואו הבנים־הבונים, ועל שכמם הרחב נעמיס ונטיל את כבד המשא של העבודה העתידה. מתי, מתי?…

יוד שבט. [23.1]    🔗

משנכנסו האנגלים פרץ בארץ המסחר הפעוט, גם פרץ גדרים רוחניים או מוסריים נכבדים. לאחר שתי שנים של תחנה במדבר, נכנס הצבא אל ארץ נושבת, נכנס צבא בהמונים רבים, עשיר בכסף וצמא אל “הטפה” המשמחת לבבות, ורעב אל לחם חם ואל עוגות מתוקות. והוא מצא בארץ אנשי רעבים לפרנסה וצמאים למקורות מחיה, אנשים שהיו צפויים שלש־ארבע שנים כסדרן לנקיון שִנַיִם ולכל מחסור ולעושק ורדיפות מצד השלטון הקודם, אנשים רעבים בכל המובנים ובמובן היותר פשוט. והנה גדולה הדרישה מצד הצבא לקנות כל דבר, וגם ההצעה מצד התושבים למכור כל דבר, – אפילו את כבודם… ובכל אספותינו וישיבותינו חריפים הנאומים, וקשים כגידים הדברים שמתריסים לעומת התגרנות הפרוצה; שלא כך היינו צריכים לקבל את פני הצבא הבא לכבוש ארץ בשבילנו; שעלינו היה לבלי לסחור במשקאות, להתרחק מכל הכיעור הזה והדומה לו. ונלהבים הנאומים, וגדול הבוז, שאנו משליכים על אחינו, על עצמנו…

ואני יושב באספות ושומע את הגדופים ואת החרפות לעומת התגרנות הזו והתגרנים האלה, יושב משמים בשמעי את “התהלות והתשבחות” לכבוד עם הסוחרים, עַמִי… יושב אני ומשתאה על עצמי, מדוע אין בלבי אותם הרגשות הרעים, רגשי הבוז והחרפה לכל האנשים האלה, המוכרים לחם ותֵה וגם יין לאנשי הצבא? האמנם כל חברַי באספות האלה נפשותיהם טהורות וקדושות, ואני טמאה נפשי? במקום שחברי רואים דֵראון, עבטיט¹⁰¹⁸ ורפש, אני רואה, בראש וראשונה, עֹני ומרודים. האנשים היו מוכרחים במשך שנות המלחמה להחיות את נפשותיהם מתמיכות ומקופות של צדקה; הלא כל מקורות הפרנסה והמחיה נתדלדלו במשך זמן המלחמה, וכמעט כל התושבים העברים בארץ חיו על התמיכות, ועל ההלואות שלא על מנת להחזיר, ועל הצדקה הרגילה. הן המצב היה נורא עד מאד. חצי מספר היהודים ביפו קבלו קמחא דפסחא בשנה שעברה. וזה היה עוד קודם הגירוש, קודם שהלך כל ההמון בגולה. ולחם הצדקה מרורת פתנים הוא, וכספי התמיכות וההלואות כעין תמיכות מכבידים מאד לא רק על הנותן, אך גם על המקבלים… ונמאסו החיים על האנשים, וקָצו בהם ובכל המונם, – ומה שמחו לקראת קו אור, לקראת פרוטה של פרנסה, פרוטה שאין צורך לחזור אחריה בכל המשרדים והועדים, ואין צורך לפרוש יד כל היום אל כל מנהל משרד וגבאי צדקה וחבר ועד. מה שמחו! ומה הם עושים? האם המה מלסטמים את הבריות, או חותרי במחתרת? הם אופים לחם ומוכרים קֶיקס, ומוזגים תה, וגם יין לפעמים לפני הצבא האנגלי?¹⁰¹⁹ איה איפוא הם הרפש והעבטיט, הזוהמא והחלאה בכל העבודה הזאת, איה איפוא המה כל החטאים והפשעים, שעליהם מתוַדים עסקנינו, וחוצבים להבות נואמינו באספותיהם, – בכל המעשים האלה, שעושים אחינו במושבות וביפו? אני עודני מבין את מהלך מחשבותיהם של האנשים, שאין להם דבר עם עולם המסחר בכלל והמשתוקקים לראות את כל אחינו הולכים אחרי המחרשה, או יושבים ועוסקים בתורה; הם היו חפצים שאנחנו נפגוש את צבא האנגלים בלחם ומלח (יין הלא אסור, אם כי מלכי־צדק הוציא לאברהם לחם ויין)¹⁰²⁰ או בחופות וספרי־תורה, בנאומים של ברכה וכבוד. ואולם אנחנו הלא צריכים להביט אל המציאות עין בעין, ולא להתרעם על המאורעות ולבכותם, אך, להפך, להבין אותם ולשמוח עליהם. הדקלרציה של בלפור¹⁰²¹ נותנת אולי חיי עולם, אבל גם על חיי־שעה אי־אפשר לותר. דקלרציה אינה חטה… ועתה הפרנסה נהיתה מצויה, האנשים במושבות ובערים מרויחים ומוצאים ברוחה את צרכיהם, בסחרם עם הצבא האנגלי, מוכרים להם צרכי־אכל ומשקה. וחדלו בני אדם להתהלך כצללים ולחלום על אודות תמיכות והלואות, חדלו להיות פושטי יד ומקבלים, ונהיו לסוחרים, קונים ומוכרים, מבשלים ואופים, – ואף אם תחצבו להבות נאומיכם עד לב השמים, לא ארגיש כל בחילה וכל זוהמא בכל המצב הזה. כן, אינני מרגיש, ואני נפשי עוד לא הוּטמָאה באופן כזה עד לאבדן כשרון ההרגשה של בושה, ולמראה הכעור האמתי לחיי מתאדמות. והן האמת היא, שאין פושטין את העור מעל המסכנים האמללים, חיל הצבא האנגלים, והלואי שלא יפשטו “המסכנים האמללים” האלה את עורם של התושבים…

כך הם רגשותי אני ביחס אל הענין הזה, ואני מאמין ברגשותי. הנתעב והנאלח באמת מעורר אותי ומרגיזני מאד. הנה שמעתי היום, שועד פתח־תקוה מסר בחכירה את מכירת היין במושבה לקבוצה אחת, והועד לא רק מקבל 25 פונט לחודש, אך עוד הוא נעשה שותף לקבוצת החוכרים, והוא מקבל 15 אחוז מן הפדיון הכללי של המכירה בכוסות, ושבעה וחצי אחוזים מן המכירה בבקבוקים. בשביל ועד, בשביל צבור ישובי בארץ־ישראל, עסק כזה הוא בלי כל ספק חרפה גדולה. מה שאפשר להתיר ליחידים, אי־אפשר להתיר למוסד צבורי, וזה הרגיזני מאד, ועל מעשה זה התעוררתי בכל קצף. אם כן עוד יש בנפשי קרן אורה, פנה טהורה… לא! לא “כהצעקתה” חוטא העם, הרעב ללחם…

מ"א¹⁰²² שבט. [24.1?]    🔗

אני הלכתי לראשון־לציון לראות את פרדסי וכרמי¹⁰²³ והיום שַבתי. מפני הקושי להשיג עתה עגלה, סוס או חמור, הלכתי בפעם הזאת רגלי. זה לי בפעם הראשונה לעשות דרך כזו ברגל. הרשיתי לעצמי את הדבר הזה, הודות למצב רוחי המעודד והנותן לי כח ועזוז להתגבר על חולשתי, וגם מפני מצב האויר הטוב והנעים בחורף בארצנו הנחמדה, ואף גם זאת – מפני שהדרכים נעשו עתה שקטים ושלוים ובטוחים כמו בכל הארץ. הערבים והבידואים נמוגו מפני האנגלים ואימה גדולה נפלה עליהם, והם אינם נועזים לא רק לצאת על פרשת דרכים ולעשוק עוברים, אך גם זהירים משלוח ידם בגנבה. מן הפרדסים לוקחים עתה, ולוקחים בזרוע, רק אנשי הצבא האנגלי, אבל הערבים אינם גונבים. והלכתי בדרך במקלי בידי ובלי כל פחד לנגד עיני.

וביום ההוא היה ביפו מר הופין, מ"מ מנהל האפ"ק. מר הופין השיג רשיון מאת הממשלה המצרית ויסע מירושלים מצרימה.¹⁰²⁴ ממצרים יעלה בודאי בידו לבוא בקשר ובמשא ומתן עם מרכזינו השונים באירופה ובאמריקה, וגם ישיג את האמצעים הנחוצים לפתיחת הבנק שלנו ביפו, כלומר: לפַתֵּחַ את עבודתו מתאים אל התנאים החדשים של ישובנו עתה. – מר הופין צריך לתפוס עתה תפקיד חשוב מאד בעבודתנו. הוא בעצם השנים הבינוניות, מתון ומלא מרץ, יודע שפות אירופה, מסור לעם ולארץ, ישר עד מאד, אין בו מן העקמומית של המוח שבאחינו בני ליטא, חניכי הפלפול ובני “ורמינהו”,¹⁰²⁵ ואף לא מן הטמטום והקוים הישרים של היהודים, שיצקו כל ימיהם מים על ידי רבותיהם הפרופיסורים הפידנטים. מר הופין הוא ישר, אך איננו סותר כתלים במצחו,¹⁰²⁶ הוא גמיש אך איננו מתכוץ ומתרפס, עדין ואציל אך איננו נושא פנים. זה דרכו בעבודתו, וגם הפעם עשה דבר, שאולי חבריו יתרעמו עליו, אבל אנשים נמלכים לפעמים עם יושר לבם, ועושים מעשיהם כפי פקודת רגשותיהם. הנה לזה לנו כשני חדשים, מאז נכבשה הארץ, ועם החיל ממצרים נכנסה קבוצה אחת, שאין אנו יודעים מה טיבה או, יותר נכון, אנו יודעים יותר מדאי את טיבה של קבוצה זו, אך אין אנו יודעים לכון את יחוסינו אל הקבוצה הזו, עד כמה להתקרב ועד כמה להתרחק מהם. בכל אופן, יחד עמהם אין אנו יכולים ללכת. ובא הענין הזה גם לידי מר הופין להימין או להשמאיל. מה עשה? הלך והגיש הרצאה לפני הממשלה, וגלה כל אשר בלבנו על דבר הקבוצה הזאת ונביאה מחוללה,¹⁰²⁷ ברור וישר, שחור על גבי לבן. החברים מתרעמים, שלא היה צריך לעשות צעד כזה על דעת עצמו, – אבל זהו אופי. ואני חושב, שגם הממשלה המצרית תדע להבין אמרים ישרים, ותבדיל בין אינטריגא ונרגנות ובין הרצאה ברורה של איש הולך נכוחה.

ישיבת הועד הזמני נקראה בפעם הזאת כמעט בלי נחיצות יתרה. בראש סדר־היום הוצגה השאלה על דבר “המיליציה”, כלומר בדבר ההצעה להכנס אל הצבא האנגלי.¹⁰²⁸ הענין הזה תפס מקום חשוב מאד באספה הכללית, המכוננת, ומאז הדבר נעשה לשיחה בכל האספות של הצעירים, של ההסתדרויות השונות, ואינו יורד מעל סדר היום של כל אספה. ואולם האספה המכוננת, הכללית, התיחסה אל כל הדבר בקרירות, וקבלה החלטה, שעד שלא תהיינה בידנו ידיעות על דבר יחס ההנהלה הציונית אל כל השאלה הזאת, עד אשר נקבל דירקטיבים בזה הענין מחוץ־לארץ, לא יהין איש לעשות בזה גדולה או קטנה על אחריותו. והנה גם הפעם העלו את הענין על סדר האספה רק על סמך שהגינירל החונה פה שוחח בענין זה עם אחת הנשים;¹⁰²⁹ בשביל זה בודאי לא היה הדבר כדאי להביא את החברים מאת המושבות הרחוקות בעונת עבודה כזו. אבל אנחנו יושבים בישיבה, והנה – גלוסקין בא, גלוסקין חברנו, שכל־כך חכינו אליו. ותיכף הלך מר ב. יפה והביא אותו אל ישיבתנו.

מר גלוסקין ברר לפנינו את המצב בנוגע ל"ועד המיוחד" שבקהירו. את הועד יסד מר אהרן אהרונסון, ומתחילה נכנסו לתוך הועד אנשים משלנו ומר גלוסקין בראשם. הועד נוסד בביתו של מר גלוסקין, ואולם מר אהרונסון התחיל תיכף לזרוק מרה במר גלוסקין, עד שהיה נאלץ לצאת מתוך הועד. בימים האחרונים קבל מר גלוסקין פקודה מאת הועד הזמני הציוני באמריקה,¹⁰³⁰ להכנס שוב אל ה"ועד המאוחד" שבקהירו, וכמובן נכנע לפקודה זו.¹⁰³¹ הממשלה המצרית מכירה אך את “הועד המיוחד” בתור ועד יהודי יחיד ומיוחד לעניני התמיכה והיחסים עם ארץ־ישראל,¹⁰³² ואינה חפצה להכיר ועד אחר או אנשים אחרים מחוץ לועד, ומשום זה כל הצעדים הנעשים על ידי אחרים מוצאים להם תמיד מכשולים מצד הממשלה. הוברר הדבר גם למר גלוסקין, וגם לנו במשך הזמן של הכבוש, שכל היחסים בינינו ובין עסקנינו בחוץ־לארץ וגם במצרים יהיו נפסקים, אם לא יעברו דרך “הועד המיוחד” שבקהירו, יען כי הוא לבדו נאמן בעיני הממשלה האנגלית. מצב כזה נותן אותנו ואת עבודתנו בידי צעירי “הקבוצה הזכרונית”, ועלינו איפוא יהיה לשנות את יחוסינו הקרירים מאד אליהם. וזה איננו רצוי לנו, וגם, במובן ידוע, לא ברשותנו, יען כי הצבור הארצישראלי, וביחוד הצעירים – כל אלה אינם יכולים לשכוח על נקלה את כל הרעה אשר הביאה “הקבוצה הזכרונית” על הישוב בעבודתה, הנכריה לרוחנו, את האחריות הגדולה אשר העיזו האנשים האלה לקחת על עצמם, מבלי שהיתה להם כל זכות ורשות לזה מאת הצבור שלנו; והצבור, הרוב והצעירים, כמו הסכימו ביניהם להתבדל מעל הקבוצה ולהתרחק מחברתה. אבל – הנה מר גלוסקין בא, ואנחנו מקוים, שמעתה הצבור לא יסבול עוד, כי זה האיש גלוסקין הוא חרוץ־חכם, יודע להתהלך עם כל השדרות, והוא יהיה לנו הגשר אשר יאחד את הישוב עם “הועד המיוחד” ועם מקורותיו. ואף גם זאת: הקבוצה הזכרונית נשפוט אותה ונשפוט, – אבל הן בנינו הם, בני ארץ־ישראל, מצעירי הישוב העברי בארץ, ותהי דעתנו על מעשיהם ומעלליהם את אשר תהי, אבל באהבתם לעמם ובמסירותם לתחיתנו אין אנו מסופקים אף רגע, והגרוע מבני הישוב טוב לנו מן החובבים שבילדי המצרים… אל לנו איפוא להרחיק בזרוע רמה את “הזכרונים”, ואל לנו לפחד פן יעלה עלינו נביאם וישפוך ממשלה על הישוב. זה האחרון ידע מה טוב ומה רע, את מי לקרב ומי לרחק…

י"ד שבט. [27.1]    🔗

היתה ישיבת האידרה תחת נשיאותו של המושל האנגלי.¹⁰³³ המשטר האזרחי מסתדר אצלנו ובכל השטח הנכבש בעצלתים ובכבדות. עד היום אין עוד פוסתה, לא בנקל להשיג רשיון לנסוע ירושלימה, ובשביל נסיעה למצרים או מהתם להכא עליך לבקוע “שבעה רקיעים”, וגם אז לא תשיג. וגם בתוך הארץ פנימה הסדרים אינם מתכוננים עוד. כפי החוקים הבין־לאומיים, הארץ הנכבשת נמצאת בידי הכובש כמו בתור פקדון, ועליו לשמור על הקים כמו שהיה ברגע הכבוש. וכפי הנראה, גם אנגליה חפצה לשמור את החק הבין־לאומי הזה גם בארץ־ישראל, והיא חפצה להניח את הסדרים ואת כל מוסדות הצבור והממלכה שהיו פה בימי המשטר התורקי. אבל, עם כל הזר שבדבר והמתנגד לכל הדקלרציה של בלפור, הנה הדבר כשהוא לעצמו נעשה לבלתי אפשרי, ומפני טעם פשוט מאד. הנה טרם שנכנסו האנגלים עזבו כל הפקידים התורקים שהיו בארץ, וגם ביפו ובירושלים, את משמרותיהם, ויברחו עם הצבא ויקחו גם את הארכיונים של מוסדות הממלכה, את כל הפנקסים והתעודות שלה. על האנגלים ליסד את כל בתי המשפט ואת הערכאות מחדש, ולמנות פקידים חדשים, כי אלה שהיו אינם, מלבד שוטרים ופוליסים אחדים, שהשאירה המשטרה הקודמת לשמור על העיר “בין מלכא למלכא”.¹⁰³⁴ וכך הוא גם בנוגע לאידרה, השלטון־העצמי, כביכול, של המחוז, וכך הוא גם בנוגע לשלטון העירה, הבלדיה. צריכים לבחור ולמנות אנשים חדשים, פקידים חדשים, – וכל זה באותם המוסדות שהיו קימים בימי התורקים!… ולא די בזה, שחפצים לשמור על המוסדות עצמם כמו שהיו לפנים, ועל החוקים שעל פיהם היו עובדים, אך גם את הפקידים חפצים האנגלים לקחת מתוך אותם החוגים, שהיתה טורקיה מזמינה בשעתה לעבודתה, – מתוך הסביבה הערבית. דקלרציה ואוטונומיה על הנייר ובהבטחה, ובחיים – כל הסריה כלה ערבית כמו היתה, אין אף פקיד יהודי אחד, אין אף שוטר יהודי אחד. וזה כשני חדשים וחצי אנו מתאבקים עם המשטר החדש בדבר זכותה של השפה העברית, ועוד טרם נצחנו… והנה עתה נכנסים לישיבה באידרה ודנים על דבר סדור הבלדיה, ועד העיר. המושל האנגלי מדבר ערבית, והוא נוטה אהדה לערבים, ואת זכויותיהם של התושבים היהודים לא יכבדו. והמושל האנגלי הלא הוא סוף־סוף נוצרי, ואם כי מספר הערבים הנוצרים הוא קטן בכל תושבי יפו, בכל זאת סדר את האידרה (שעליה יהיה גם לסדר את עניני הבלדיה) באופן כזה: 3 מושלמים, 10 נוצרים, 2 יהודים, ובזה מן המושלמים ראש־דת אחד, מן הנוצרים שלשה ראשי־דת ומן היהודים החכם־באשי. לחלוקה בלתי צודקת כזו לא הסכימו גם המושלמים גם היהודים, ועוד הענינים תהו ובהו, וסדרי העיר נתונים בידי הממשלה הזמנית בידי הערבים, והכל כמקדם, הכל – לאתויי בקשיש…

טו"ב¹⁰³⁵ שבט. [28.1]    🔗

לפי הידיעות מירושלים נמשכת התוחלת לקבל רשיון להוציא עתון עברי, והשלטונות דוחים את הדבר לאחר… איננו יודעים לאחר איזה זמן. לא פללנו מעולם, כי יפחדו האנגלים כל־כך מפני המלה הנדפסה, ומדקדקים עם העתונים היוצאים במצרים כחוט השערה, ובקורת קשה מתוחה על כל הנדפס. השליט החדש בירושלים¹⁰³⁶ אמר לד"ר טהון ולמר הופין, שלא טוב לעורר עתה את השאלה בדבר עתון עברי, מפני שקרוב לודאי שלא יתנו את הרשיון… ובשביל זה הצעתי לפני חברי בועד הזמני, אולי טוב יהיה להוציא חוברות בתור “ידיעות ועד העיר ליהודי יפו”, ידיעות רשמיות, בלי כל ספרות, ראשית, כדי שידע הקהל את כל מה שאנחנו עושים בכל עסקנותנו, ושנית, כדי שנוכל לשים שם ושארית לרבים מן המאורעות של הזמן ההוה, התקופה המענינת שאנו חיים בה. הצעה כזו הצעתי עוד בראשית הוסד “תל אביב” לפני ועד השכונה ההוא, וגם קבלו את הצעתי וימסרו על ידי להוציאה אל הפועל וגם הוצאתי חוברת אחת, שבה באו גם התקנות של השכונה שחברתי. ואולם חברי הועד “תל אביב” לא ידעו להעריך את התועלת הצבורית ואת הערך ההיסטורי של “ידיעות”¹⁰³⁷ כאלה, ואך יצאתי מתוך חברי הועד ולא נמצא ביניהם אחר אשר ימשיך את עבודתי. עתה, בישיבת הועד הפועל של “הועד הזמני” שלנו, הכירו כלם פה אחד את כל הערך לזכרונות כאלה, וימסרו על ידי ועל ידי מר שפרינצק להכין את החומר בשביל החוברת הראשונה, ולפרסם בה עד כמה שאפשר גם את הענינים, שאינם נוגעים ישר אל פעולות ועד העיר יפו.

רעות מאד השמועות הבאות מרוסיה, מן המולדת הרחוקה, שנעשתה לרגלי המהפכה של השנה האחרונה¹⁰³⁸ כל־כך קרובה לנו, שגעגועינו אליה נתרבו עתה כל־כך, שלכל אחד ואחד מאתנו כל־כך הרבה אנשים קרובים שמה, עניני חומר רוח רבים שמה… ונוראות השמועות מאד מאד… הארץ מתבוססת בדמים. בני־בריוני, נכדי סטיענקא ראזין¹⁰³⁹ ויעמילקא פוגצ’וב,¹⁰⁴⁰ שופכים ממשלה על כל הארץ, והארץ כלה נקרעה לקרעים. מספרים שהכסף הרוסי מחירו החלק העשירי גם בתוך הארץ, כי המדינה נחלקה לרפובליקות רבות: רפובליקה סיבירית, בֶססרבית, אוקראינית, קַוקַזית, מלבד מה שהרבה האויב הגרמני לכבוש, ועוד ידו נטויה גם על פטרבורג. אין פוסתה באה מרוסיה גם למצרים, כי מלכי הברית כבר נואשו מרוסיה, ואפשר מאד שסוף סוף יחלקו את כל מדינת רוסיה בין העמים הנלחמים, ונהרסה ונחרבה המדינה הגדולה הזאת. מה יהיה גורלה, מה גורל אחינו שמה, מה מוצא עתה אותם? הן תמיד, בכל תקלה וקטטה ופגע רע, היו בני עמנו שמה לשעיר העזאזל, ומה גורלם עתה, בפרט שאחד מזרע היהודים, ליב טרוצקי, הוא מעמודי התוך של הריבולוציה?¹⁰⁴¹ ואין כל מכתב, ואין טלגרמה מהומל מאת משפחתי שמה. ואין יודע! ונוראים הספורים על אודות המדינה הרוסית שהיא כולה שערוריה גדולה אחת…

י"ח שבט. [31.1]    🔗

אין לנו כל ידיעה רשמית, מפני שאך בקושי באות אלינו הטלגרמות של רויטר,¹⁰⁴² אבל מוסרים בתור עובדה, שגם הויזיר הגדול של תורקיה¹⁰⁴³ הצהיר בשם ממשלתו, שהמה מוכנים לתת זכויות אוטונומיה בארץ־ישראל. דבר זה לא מן הנמנעות, כי עוד בקיץ שעבר היתה הצעה כזו בעתונים הגרמנים לממשלה התורקית,¹⁰⁴⁴ ועתה מכיון שהצהירה הממשלה הבריטית, והדבר עשה רושם טוב בכל העולם, נמלכה גם הממשלה התורקית והכריזה גם מצדה על הסכמתה לתת ליהודים זכויות בארץ־ישראל¹⁰⁴⁵. הסכמה כזו מצד התורקים אינה עולה לה בשכר רב, כי, ראשית, הלא חלק מן הארץ כבר נכבש, וגם החלק השני בודאי יכבש בקרוב על ידי האנגלים, ולמה לא תותר הממשלה התורקית על דבר שאין כבר בידה. ושנית – הסכמה גרידא אינה עולה בקרבנות גדולים, ואפשר לשוב ולחזור ממנה תמיד, להבטיח ולא לקיים, – את מי מן הממשלות אין כמו אלה, ואף כי הממשלה התורקית, שהיתה תמיד מדברת שקר וימינה לשון־שוא. ואולם, גם זו לטובה. ראשית, אל נא יתהללו כל כך העמים הנוצרים בחסד שהם עושים עם עַם היהודים, אחרי שגם הגוי המושלמי נכון לעשות דבר כזה. ושנית, הצהרה כזאת מאת הממשלה המרכזית בקושטא, אם אך באמת היתה כזאת, תביא תועלת כל שהיא תיכף לאחינו הנמצאים עוד בשטח הבלתי נכבש, בגליל ובסוריה, הנאסרים בדמשק והנרדפים בשומרון ובגליל. ועוד לא יוסיפו פקידי ג’מל־פחה לרדוף את אחינו שמה בעוון הלאומיות והציוניות, אחרי שהדברים האלה צריכים להיות מעתה מותרים. כך נותנת שורת ההגיון, אם כי תחת ממשלת התורקים אין חוקים קבועים גם בשביל ההגיון, וכל פקיד ופחה שורר במחוזו ואיש הישר בעיניו עושה. אנו אין לנו לעת־עתה שום ידיעות על דבר מצב אחינו מעבר לגבול השטח הנכבש, ואין כל ספק שמצבו של מר דיזינהוף שמה קשה עתה מאד גם בחומר גם ברוח.

כ' שבט. [2.2]    🔗

חבילות חבילות באות לאנשים שונים מאת מיודעיהם, קרוביהם ומכיריהם. שולחים האנשים לנו מעט צרכי מזון, מכשירי־חיים שונים, מעט סוכר, מעט קהוה, חתיכות בד וארג, חוטים ומחטים, נעלים, צרכי בית – כל איש מאשר עלה במחשבתו, מאשר נדבה לבו לעזור לכל הקרוב אל לבו, להקל את מחסורי האנשים היושבים בארץ־ישראל, שנשארו על מקומותיהם, שלא עזבו את עמדותיהם… בכל חבילה אתה מרגיש איזה יחס של חבה מיוחדה, של דאגה והשתדלות, של חום לבבי מאת אנשים הקרובים מאד. כמו נגיעה של ידי אמהות רחמניות, רגשות הנובעים ממעמקי הלב, אתה מוצא בכל החבילות האלה, שמקבלים האנשים. החבילות הללו מזכירות לנו את הפתקאות ואת הכתובות, שהיינו מוצאים לפני שלש שנים בתוך החבילות שנשלחו אז לארץ־ישראל מאמריקה באנית המכולת “וואוּלקן”, הכתובות החביבות: “לתיאבון!”, “אכלו בטוב לב”, “ינעמו לכם המטעמים” וכאלה ברכות, היוצאות מתוך לבבות חמות, קרובות… נתקבלו חבילות רבות של סוכר ומיני ריבה, מעשי מרקחת של פירות מאת פירמא גדולה אחת במצרים, מנחה לנצרכים, ואת החבילות האלה יחלקו לעניים ולחולים, לזקנים ולחלשים.¹⁰⁴⁶

מר גלוסקין הציע לפני הקפיטן מקרורי, יו"ר בועד היהודי פה, למנות בועד שתחת פקודתו עוד חברים אחדים מקרב העסקנים פה, והמה יעזרו על ידו בעבודתו. הצעירים “הזכרונים” הם רק פקידים, משרתים את הממשלה בכל דבר, ועבודת הועד לעניני היהודים יוצאת לקויה, מפני שאין בתוכו עסקנים מתוך צבורנו ומפני שהעסקנים עינם חשודה תמיד בצעירים הפקידים. מקרורי ענה לגלוסקין, שהוא יגיש אליו את הצעתו בכתב, ואז ידון עליה ויציע את הדבר לפני המושל. מר גלוסקין התיעץ עמנו בדבר הזה, ואם כי אין לאיש מאתנו חפץ וחשק לשבת בועד ההוא, אבל התועלת הצבורית דורשת זאת. ואנחנו הסכמנו להצעת מר גלוסקין.¹⁰⁴⁷ ועתה – הצד השני אולי לא יסכים?…

כ"א שבט. [3.2]    🔗

בני פתח־תקוה עברו בהמון להתישב ביפו מפני המלחמה שאינה פוסקת במקומות הקרובים למושבה. את בני עין־גנים הוציאו מן הבתים והם עברו לתוך המושבה פתח־תקוה, וכל משקם וביחוד פרדסיהם הקטנים וגני־הירק שלהם הולכים ונחרבים. בני עין־גנים התיצבו על רגליהם רק בשמרם היטב על משקם הקטן, והנה עתה כמעט נהרסו כולם. הם מתגוללים עתה בפתח־תקוה, ואחדים מתפרנסים מעבודת־יום, בעת אשר חלקות נחלותיהם הם שוממות. והימים ימי חורף, ימי גשמים, והירקות היו מכניסים להם יפה, והגיעו ימי העבודה, – ואסור לגשת לעין־גנים, כי היא בתוך אזור המערכה, בתוך קו האש של החזית… ועל אודות האנשים היושבים בכפר סבא, על אודות האלף וחמש מאות נפש מאחינו מגורשי יפו הנמצאים שמה,¹⁰⁴⁸ אין לנו שום ידיעה. מי יודע את אשר מצאם?… אך יורדים הגשמים, גשמי ברכה, ולבנו עלינו דוי, בידענו שבכפר־סבא שוכבים בסוכות ובאהלים זקנים, נשים וטף, ומי יודע אם מספיקים להם צרכי אוכל… האם יכולים העסקנים בשומרון ובגליל להמציא צרכי מחיה גם לנקודה רחוקה זו, שהיא כל כך קרובה אלינו, מהלך איזו שעות מיפו?¹⁰⁴⁹

מאת מר יעקב מוסרי (מצרי) מקהירו, ראש הציונים במצרים ונשיא “הועד המיוחד” שמה קבל מר גלוסקין טלגרמה, שבה הוא מציע מצדו לצרף אל הועד חברים אחדים מתוך העסקנים שלנו בארץ־ישראל. נראים הדברים, שהוא, מוסרי, בא במשא ומתן שמה עם מר הופין, והם הסכימו שם ביניהם לסדר את העבודה של “הועד היהודי” אשר ביפו באופן חדש, – הכל מתאים למחשבותינו פה.¹⁰⁵⁰

מצב הפרדסנים ברע, יותר גרוע משהיה בשנה שעברה. מאפס שוקי־אירופה למכירת הפירות, באין יכולת לשלוח את התפוחים לבריטניה וגם למצרים, הנה היו לנו ערי המזרח לשוקים, והיינו שולחים את הפירות אל הגליל ולערי סוריא, וגם לדמשק. קשים היו תנאי ההובלה במסלות הברזל של התורקים, אבל כאשר היינו מצליחים והיו נותנים לנו עגלות ורכבות, אז היינו מוצאים שוקים למכירת הפירות. עתה, משנכנסו האנגלים, סגר עלינו הדרך. למקומות הגליל וסוריא אין אנו יכולים לשלוח, והשטח הנכבש הוא קטן מאד, ואין השוק המקומי קולט אף חלק קטן מסכום הפרי הנמצא בפרדסי המקום. ומפני שתנאי ההובלה נעשו קשים עד מאד גם בגבולי השטח הנכבש, מאפס סוסים וגמלים, לכן גם לירושלים כמעט אי־אפשר לשלוח, ותפוחי־הזהב תלויים על העצים, ואין קונה. אפשר היה למצוא שוק בשבילם בארץ מצרים, והלא הרכבות של מסלת־הברזל המדברית שבות מצרימה ריקות, ואפשר היה להטעין את העגלות בתפוחי־הזהב; אבל מה לעשות, ועם פקידי הממשלה האנגלית קשה מאד הדבר לבוא במשא ומתן ולהשיג איזו תוצאות חיוביות. קשה היה הדבר עם התורקים; ואולם שמה ידענו, שצריכים להשתמש בבקשיש, והשוחד היה עונה את הכל. עם האנגלים אין, כמובן, מקום לנתינת שוחד, אבל גם עסק קשה לסדר עמהם. הם שומעים את בקשותינו ומבטיחים בשפה רפה, יש להם שהות וסבלנות, וההן שלהם יכול לבוא לאחר זמן. מבטיחים לנו עגלות למצרים, נושאים ונותנים גם על דבר קנית תפוחים בשביל צרכי הצבא, – אבל אין יודע, מתי יתגשמו הדברים בפועל.

והנה גם העתיד מפחידנו, את הפרדסנים. עוד שנים שלשה חדשים והקיץ יבוא. אין לנו לא פחמים ולא נפט להניע את המכונות להשקות את הפרדסים. שמענו, שגם במצרים יש משבר גם לנפט גם לפחמים, אבל בכל זאת הדברים האלה נמצאים שמה. והפרדסים זקוקים לזה מאד, ואם לא נשיג את זה או את זה, אז יחרבו חלילה הפרדסים. חסרים לנו הרבה חלקי מכונות, רצועות־עור, גפרית לכרמים וכל המכשירים שבמשך ארבעת השנים האחרונות לא הובאו אל הארץ מאירופה. ואת כל זה עלינו להביא ממצרים בעוד מועד, – והנה השגת הרשיון מאת הממשלה לנסוע מצרימה קשה כקריעת ים־סוף, ועד היום השיג רק איש אחד מן הסוחרים את הרשיון היקר הזה.¹⁰⁵¹ החיים נעשים קשים מאד תחת השלטון החדש; ברבות הימים או נתרגל אליהם, או התנאים ישתנו, כאשר חזית המלחמה תתרחק מאתנו. לעת־עתה, החיים קשים עד מאד: היוקר האמיר, צרכי־אכל נתמעטו, והתנאים הכלליים נעשו חמורים…

הגינירל הילל, השוכן בתל־אביב, מתיחס אלינו יפה מאד, וחושב את עצמו לאחד מתושבי השכונה. זה שני שבועות הנהיג, כי התזמורת הצבאית תנגן בכל שבת בגן השכונה, “שדרות בנימין רוטשילד”,¹⁰⁵² וגם צוה לבנות במה מיוחדת בשביל התזמורת, והמנגנים למדו את מנגינת “התקוה” להשלים במנגינה הלאומית העברית את פרקי התזמורת יחד עם המנגינה הלאומית האנגלית. והנה הגינירל הילל נוסע מצרימה לזמן־מה, וסרו אליו אחדים מעסקנינו לדבר עמו על כל אשר בלבבנו בנוגע ליחוסי הממשלה אלינו; הלכו אליו לא להתאונן, רק בתור שכנים אל שכן טוב, לשפוך את השיח בחיקו. הגינירל הקשיב לכל הדברים, והוא יעץ לפנות בכל הדברים ישר אל אלנבי, המצביא הראשי של חיל מצרים, והוא הלל את שר־הצבא מאד. אבל אנחנו לא נעשה שום דבר עד אשר ישוב הופין, ומפיו נדע את כל מצב הענינים כמו שהוא.¹⁰⁵³

כ"ג שבט. [5.2]    🔗

ועד העיר¹⁰⁵⁴ בדירתו החדשה עושה רושם של משרד גדול, של בית פקידות העיר. תמיד נמצא שמה קהל גדול: עסקנים, פקידים, מבקשי־עזרה שונים. הממשלה שולחת את כל היהודים, הפונים אליה בכל דבר שהוא, אל הועד, ואין איש יהודי יכול להרים ידו ורגלו בלעדי ועד העיר ותעודותיו. אי אפשר עתה לנסוע למושבה או לירושלים, לפתוח איזו חנות או בית מסחר או מלאכה, לקבל משרה, לעשות קטנה וגדולה, מבלי רשיון מיוחד מאת הממשלה, וזו האחרונה שולחת את המשתדלים מאחינו רק אל הועד. המשרד הארצי־ישראלי קבל על עצמו, לעת עתה, לכסות את כל ההוצאות הרבות של ועד העיר יפו, עד אשר תסודר הקהלה ותהיינה לה הכנסות מתוך צבורה. יפו היא קהלה מרכזית בתוך ההיקף של המושבות בשטח הנכבש, והמשרד הציוני מוכרח להתחשב עם העובדה הזאת, וקבל על עצמו לזמן ידוע את הוצאת העדה, ועוד קודם הפסח אנו מקוים לגמור את ההכנות אל הבחירות.

ובין כה וכה מעוררים בתוך הקהל גם את ועד “תל־אביב” לקבוע בחירות חדשות. זה ארבע שנים הועד עומד ומשמש, ובחירות לא היו, בשנות המלחמה חיו האנשים חיים של מהומה ומבוכה, ועסקני תל־אביב לא מצאו שעה מוכשרת לקביעת בחירות חדשות. ולא חשש הועד לעבור על התקציבים, ולא דק לעיין בסעיפי התקנות, והיה מושל כמו שנוהגין לשלוט בשעת חירום. מר דיזינהוף מטבעו אינו אוהב את הפומביות של האספות הכלליות, אינו אוהב להתחלק בשלטון עם מי שהוא, ואף כי עם אספה כללית, ואספה לא נקראה. עתה באה דרישה בכתב לועד תל־אביב לקרוא לאספה כללית. הועד קרא בימים אלה אספה חלקית, בחלקו את החברים על פי סדר א"ב, והזמין לאספה כחצי החברים. ובאספה עצמה נתנו למוזמנים ענין אחר לענות בו, – את התגרנות בלחם ובקֶיקס שעסוקים בה רבים מאחינו, והועד הזמין את הנאספים להלחם נגד התופעה הזאת, שהועד חושב אותה למחפירה. מקרב הנאספים נשמעו מחאות כלפי הועד של תל־אביב, כלומר נגד החברים האחדים שעוד נשארו בקרב הועד, על מה ולמה הם דוחים את האספה הכללית המלאה, ואינם קובעים בחירות. ובשביל מה מעוררים את השאלה של התגרנות, שאינה כלל לפי הקומפטנציה של ועד תל־אביב. מן הוכוחים הסואנים שהיו בעת האספה התברר הדבר, שהחליטו חברי ועד תל־אביב לקרוא אספה כללית, וגם אספת־עם – מיטינג בלע"ז, יקרא ועד העיר לדון בתוכה על דבר… לא הוברר לי על אודות מה ידונו.¹⁰⁵⁵

כ"ה שבט. [7.2]    🔗

נאסף אל עמיו הזקן שבחבורת הסופרים, שלום יעקב אברמוביטש, מנדלי הסבא.¹⁰⁵⁶ בן שמונים ושתים היה והלואי שרבים מסופרינו יגיעו לשנותיו, – ובכל זאת!… הן זה היה כשרון, שכל זמן שהזקין היה מיטיב לעשות פרי, היה מוציא מתחת עטו דברים מתוקנים ביותר. בחרות וזרם נעורים לא היו כמעט מעולם אצלו, הוא היה ממיושבי הדעת והמתונים תמיד, גם בימי הנעורים של עבודתו הספרותית, ולכן מובן הדבר, שהמדות האלה התחזקו בו ובכשרון עבודתו בימי זקנה ושיבה. הן עוד לפני עשרים שנה, ואולי עוד קודם, קראו לו “סבא”, וזה שמו וזכרו אצל רבים מן הסופרים הצעירים ממנו. ואמנם על רבים מפרי עבודתו מונח חותם הזקנה, לא אותה הזקנה החלשה, שקולה הולך כנחש ואין לדבריה כח־גברא, אך חכמת ישיש שראה עולם ומלואו, והרואה את הכל באספקלריא מאירה ודבריו ברורים, ועליך אך להטות אזן לכל היוצא מפיו. זהו באמת סבא חכם, ששיחת־חולין שלו צריכה למוד, שאינו מוציא מפיו דברים לבטלה. נכדיו השובבים, י"ל פרץ¹⁰⁵⁷ ושלום־עליכם¹⁰⁵⁸, מתו על פניו; הם לא יכלו להאריך ימים, כי על כן אש הנוער בערה בהם ותאכלם; אבל הסבא הזה היה יכול לחיות עוד, היה יכול ליצור עוד, ואם היה יוצר היה מוסיף להוציא מתחת ידו דברים עוד יותר מתוקנים, עוד יותר מלוטשים.

אני הודעתי היום את דבר מותו בישיבת ועד העיר¹⁰⁵⁹, ונתקבלה החלטה להספידו בקהל באולם ביה"ס לבנות. המספידים יהיו אני וש. בן־ציון.

כ"ט שבט. [11.2]    🔗

נפוצה שמועה, שהד"ר צ’לינוב, יחיאל צ’לינוב, העסקן הציוני החביב על כולנו, והוא גם סגן הנשיא של ההסתדרות הציונית, – שהד"ר צ’לינוב מת בלונדון!…¹⁰⁶⁰ חושבים אנחנו, שזאת היא שמועת־שוא, שאולי במקרה ערבבו את השמועה על דבר מותו של מנדלי במיתה זו. ידוע, שהיה הד"ר צ’לינוב בלונדון, שהיה בתוך המלאכות, שהתיצבה לפני בלפור, ראש המיניסטרים האנגלים, להודות לו בעד הדקלרציה. ומספרים כבר השערות, שהוא מת פתאם תיכף בשובו מהראיון אצל בלפור, שהשבץ אחזהו לרגלי איזו רגשות חזקים שתקפוהו, ואינם יודעים איזו רגשות: אם טובים, או רעים חלילה… ואולם אולי כל דבר מותו הוא בדותא, טעות, והוא יאריך ימים רבים… “חברך מית – תאמין”¹⁰⁶¹, אבל הן לא היה האיש חולה, והאומנם?… רבונו של עולם!…

מאת הופין יש לנו ידיעות טובות. “הועד המיוחד” בקהירו חפץ גם הוא, שיכנסו עסקנים מארץ־ישראל לתוך הועד, ונכנסים הופין וטהון מירושלים ובצלאל יפה ואחד מהסתדרות “הפועל הצעיר”¹⁰⁶² ביפו, ואייזנברג ומאירוביץ מן המושבות. באופן זה יחדל “הועד המיוחד” להיות למגור¹⁰⁶³ ולמחתה¹⁰⁶⁴ בעינינו, ולא יהיה למכשול ולפוקה¹⁰⁶⁵ על דרכינו. שנים־שלשה החברים שבתוך הועד שלא מאנ"ש,¹⁰⁶⁶ הלא יבטלו תמיד בתוך רוב החברים משלנו. עוד מודיע מר הופין, שהוא כבר מחכה לקראת כספים בכמות נכבדה בשביל הבנק, וכאשר ישוב לארץ־ישראל יפתח את האפ"ק, ויתחיל העבודה כקדם. נסיעתו של הופין עלתה יפה גם בנוגע להבאת מכלת לא"י, גם בקשירת יחסים נחוצים לחדש את המסחר בארץ. הובטחו צרכי הפסח הקרוב – מצה ותפוחי־אדמה, גם כמות ידועה של אורז.

אני נוסע היום לראשון. “נוסע” לאו דוקא, כי אי אפשר כמעט להשיג עגלה, ואם תזמין עגלה מיוחדת, אזי עליך לשלם כשלשים פרנק במחיר נסיעה של שעה וחצי. ואין סוסים לרכיבה, ואין חמורים – והיוקר עולה למעלה ראש.¹⁰⁶⁷ הולכים עתה על פי הרוב ברגל, ובדרך יש אשר תפגוש אוטומוביל אנגלי, ואם תבקש את הנהג, אזי לא ימנע ממך לעלות אל העגלה, ואת חלק הדרך על פני הכביש תעשה באוטומוביל. הדרכים הומים מאוטומובילים ועגלות וסוסים וגמלים, ופועלים למאות מתקנים את הדרכים, את אשר קלקלו העגלות המקולקלות של הצבא התורקי והגרמני, וגם את מסלת הברזל בין יפו ובין רמלה שבים ובונים עתה.¹⁰⁶⁸

א' דר"ח אדר. ראשון לציון. [13.2]    🔗

אמת הדבר: הד"ר צ’לינוב מת… בעיני קראתי את הידיעה בעתון מצרי, טלגרמה של רויטר.¹⁰⁶⁹ איזה אסון, איזה אסון…¹⁰⁷⁰

ג' אדר. [15.2]    🔗

אתמול ערך “ועד העיר ליהודי יפו” אספה פומבית רבתי באולם הסינימה הגדול, ואל האספה הוזמנו מלבד תושבי העיר גם בני המושבות. במקום הישיבות והוכוחים על דבר התגרנות, נוכחנו שאין עתה השעה מוכשרת לאספות־מחאות והטפת מוסר, ורק, להפך, לרומם את הרוח של העם, להכין את לבבו לקראת העתיד הגדול הנשקף אלינו בארץ, ומתוך התרוממות הרוח לשפוט את השפל ואת הנבזה. לאספה ברוח כזה הסכמתי גם אנכי, והסכמתי גם להשתתף בנאום מעל הבמה. דברו החכם־באשי,¹⁰⁷¹ אני, מר גוטמן (ש. בן־ציון), האגרונום ווילקנסקי. אחרי הנאומים קראתי מעל הבמה הצעת החלטה, שנתקבלה מאת הקהל בהתלהבות רבה. שם נאמר: “האספה הפומבית הראשונה של יהודי שָבֵי־יפו, שנאספו היום, ב' אדר תרע”ח,¹⁰⁷² אחרי שמונה חדשים של גירוש ונדודים, מקבלת ברגשי־שמחה עמוקים את הבשורות המעודדות אותנו בדרכנו לקראת העתיד החדש, מכירה חובה לעצמה לברך את מנהיגי הציונות,¹⁰⁷³ שעמדו על המשמר בשנות המלחמה, ומביעה את תקותה כי יזכו להשלים את העבודה הלאומית, ועיניהם ועינינו תחזינה בהגשמת המטרה הציונית.

"ומתוך הכרת גודל השעה שאנו חיים בה, רב תביעותיה והאחריות המוטלת עלינו, על הישוב העברי בארץ, זה הישוב שהוא הניח בעבודתו החקלאית והקולטורית יסוד לתחית העם העברי, – מכירה האספה בצורך של ארגון ואחוד גמור של כל יהודי ארץ ישראל לחטיבה לאומית שלמה, שתופיע הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, בצורה נאותה של גוי אחד ערוך ומסודר.

ולכן האספה מחליטה:

"א) לגמור את כל הנחוץ לבחירות כלליות וישרות וחשאיות ולבחור על פי התנאים האלה הסתדרות של יהודי השטח הנכבש;¹⁰⁷⁴

"ב) לעמוד על המשמר ולהזכיר לקהל העברי, שכל הופעה בלתי נאה, מצד הפרט או מצד חלק מהצבור, ברגע קדוש זה יכולה להִזָקֵף על חשבון כל העם העברי, ולכן מביטה האספה על הופעות שליליות כאלו כעל חטאים לאומיים;

"ג) לעשות את השפה העברית קנין כל השדרות של הצבור בארץ, ושתהיה שלטת בכל מראות חיינו הפרטיים והצבוריים, בעבודה ובמסחר, ובכל יחוסינו אל הסביבה החדשה, ולשמור על עמדה לאומית חשובה זו בכל תוקף;

“וד) להודיע על דבר החלטותינו אלה למרכזי ההסתדרות הלאומיות בחו”ל".

האספה הפומבית הזאת יכולה היתה לעבור במצב של התרוממות הרוח וחדוה עילאה, כי על כן הלא באמת יהודי יפו נאספו בפעם הראשונה אחרי גירושם, פדויי ד' המה, אשר שבו לנויהם ושמחת עולם על ראשם. הן יהודי יפו המה, זאת הקהלה העברית, שנהיתה במשך זמן המלחמה לסמל עמנו, אשר בחרף־נפש שמרה על עמדת ישובנו בפני הטורקים עד הרגע האחרון, עד תשיעי לאפריל 1917, ביום אשר הלכה כלה ותצא את העיר; הלא זאת היא עדת יפו, אשר גם בצאתה בגולה ידעה לשמור על סדריה בכל המקומות אשר נאחזו גוליה, ומבניה נשארו לשמור על חומות תל אביב,¹⁰⁷⁵ כי אדירה היתה בקרבם התקוה לאחרית טובה. והנה קמה התקוה ונהיתה, ואל הרחובות היפים, מעשי בני יפו להתפאר, שבו ונקבצו שוב הבנים־הבונים, וגלוי לכל, באין מחריד ובאין מכלים, מתאסף הקהל היפואי להכריז בקול אדיר וחזק על כתב־החֵרות ובשורת התחיה של עמנו בארצנו! אספה כזו יכולה היתה וצריכה היתה לתת במרום קולה, קול בכח ובהדר, אשר עוד טרם נשמע כמוהו בכל ימי הגלות. אבל… אבל “חוטא אחד אבד טובה הרבה”,¹⁰⁷⁶ והוא אשר קלקל את פני האספה ההיא. איזה פרעוש נשך את אחד מן הנואמים,¹⁰⁷⁷ איזה שטן בא וערבב את סדר התקיעות. פתאום היה הרצון מלפני האחד להשתמש בבמת האספה להתנגח מעליה עם ועד העיר¹⁰⁷⁸ (שהוא גם בתוך חבריו), לעשות בזה נחת־רוח לנרגנים אחדים בעלי בריתו.¹⁰⁷⁹ ותחת אשר אמרנו, כי הוא ינאום מעל הבמה ראמות ונשגבות, וממיטב המליצות יגיש לפני הקהל לרומם את הרוח ולהרנין את הלבבות, הנה את היום הגדול הזה ואת המקום הקדוש הזה מצא לו לשלוח אצבע אל מול זה, ולהאריך לשון למול פלוני ולידות אבן באלמוני. צר היה לי על האספה, צר היה לי לראות את חברי בשעת קלקלתו, ושבעתים היה צר לי על השכינה הרוממה שנתסלקה מן האולם. היא, שכינת האל, הרוח המרומם – לא שבו אל האולם גם לשמוע שירת “התקוה”…

ד' אדר [16.2]    🔗

גדודים, גדודים… כל הצעירים בשטח הנכבש נפלנו עתה לשנים: החלק האחד הוא בעד “הגדוד”, והחלק השני – נגד. הגדודים, אלה המה הרוצים להתחבר ולהיות צבא עברי בארץ וללכת עם האנגלים להלחם עם הטורקים. הסופר מר משה סמילנסקי הוא נביא הרעיון הזה, והוא משך אליו לבות צעירים רבים מבני הנעורים והנערות, ומר סמילנסקי עובר בכל השטח הנכבש, מקהיל קהלות ונואם באספות, ונושא ונותן עם העסקנים והמוסדות לתמוך בידי התנועה הגדודית. על ידו עוזרת “דבורה אשה נביאה”, החברה רחל ינאית מן ההסתדרות “פועלי ציון”. ועד המרכזי של ההסתדרות השניה “הפועל הצעיר”, החליט אך לא פה אחד רק ברוב דעות, לבלי להשתתף בתנועה הגדודית.¹⁰⁸⁰ שבת זו באו צעירים אחדים גם מירושלים בענין זה,¹⁰⁸¹ ומספרים שכל המחלקה העליונה של הסמינר התרוקנה, כי התלמידים כתבו את ידם אל הגדוד.¹⁰⁸² למעשה לא יצא מכל זה כלום,¹⁰⁸³ לפי דעתי. מי מן הצעירים שיחפוץ להכנס אל הצבא האנגלי, ילך ויכנס על אחריותו, ואפשר שיקבלוהו. כל מפעל לאומי לא יהיה בזה, כמו שאין כל מפעל לאומי בכל מעשי אלה הצעירים העברים, שבודאי נמצאים למאות, ואולי גם לאלפים בתוך המון הצבא הבריטי. אם יכנס יהודי צעיר אל הצבא האנגלי, אזי עליו יהיה לעבוד זמן ידוע, כפי החוזה, ויעבוד באותה החזית אשר ישלחוהו, בחזית ארץ ישראל או במערב אירופא. וגם בחזית א"י עליו יהיה להלחם עם אחינו בני עמנו הנמצאים בצבא הטורקי. בכל המקרים האלה קשה למצוא גורמים לאומיים. אני עוד מבין שאיפה אצל צעירי בני עמנו בארצות הגלות, שאיפה להגודד ולאסוף צבא רב “לעלות ביהודה”,¹⁰⁸⁴ לכבוש את ארץ ישראל מידי זרים. אני מבין שאיפה כזו אצלם, אם כי לא אסכים עליה, מפני כי “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח”¹⁰⁸⁵ נשיב את ארצנו אלינו, ברוח העבודה שלנו וברוח הצדק העולמי. אבל שאיפה לאומית כזו אצל צעירינו בגולה עד למדרגה של התגודדות אפשר להבין. ואולם שאיפה צבאית אצל צעירינו בתוך הארץ היא בלתי טבעית, בלתי הגיונית. בלתי טבעית, כי אין לצעירינו צורך להביע את מסירותם לארצם באיזו צורה שהיא, אחרי סבלם במשך שנים רבות של המלחמה; ובלתי הגיונית, – האם יגדילו ויאדירו את הלגיונות הרבים והגדולים של הצבא האנגלי, בהוסיפם על רבבותיהם איזו מאות צעירים עברים חלשים ורעבים ונרגזי־עצבים? האם לעזרתם של אלה, – הצבא האדיר הבריטי זקוק? נסיעות ונאומים ותנועה – ולמעשה לא יהיה כלום…

ה' אדר. [17.2]    🔗

הספדנו היום את צ’לינוב… הכרזנו “בטול מלאכה”, וקהל רב מלא את האולם הגדול של בית־הספר לבנות. באו גם מפקידי האנגלים,¹⁰⁸⁶ כי על כן הלא היה המנוח סגן הנשיא של ההסתדרות הציונית. בזמן האזכרה היו סגורים בתי־הספר, החנויות, בתי המלאכה. האֵבל היה תמים, יוצא מן הלב… מר בצלאל יפה ספר את תולדותיו בקצרה, אני תארתי את צורתו הרוחנית, מר ווילקנסקי דבר ע"ד צ’לינוב בתור אחד הדירקטורים של קרן הקימת,¹⁰⁸⁷ ומר שפרינצק, ראש הסתדרות “הפועל הצעיר”, הדגיש את ההבדלים בין המנוח ובין חברו אוסישקין יבדל לחיים ארוכים.¹⁰⁸⁸ אהה, למה נהיה כדבר הרע הזה, שכל מי שעוסק באמונה בעניני הציוניות בחו"ל אינו מאריך ימים? האומנם קרה אסון את העסקן החביב הזה, והוא לא יכול לכלכל את המון הרגשות בתוך לבו, אחרי צאתו מאת בלפור? ואיזו רגשות היו אלה: הטובים או, חלילה, לא טובים? אין עוד לנו כל פרטים על דבר מותו, ואנו נבוכים מאד… מה זה: אסון או מקרה? אני ידעתי את אחי צלינוב, את המהנדס; גם הוא מת בחצי ימיו. אולי איזו מחלת־משפחה? וחביב היה האיש הזה. עסקן מסור ונאמן בבריתו ושומר הבטחתו, אציל, עדין בהליכותיו עם אנשים, בדבורו עם איש, בנאומיו אל הקהל מעל הבמה. בן ארבע וחמשים שנה, – הוי, כמה עוד היה יכול האיש הזה לתת לנו! למה מת, למה?…

את אשר לא פללתי בא לי היום. בתי דינה שלחה אלי מפריז מכתב, שקבלה דרך לונדון מאת יעקב־שמואל בני הגדול מרוסיא! ומה גדלה שמחתנו לראות מכתב, שכמוהו לא היה לנו זה כמעט שלש שנים, וגם שורות אחדות היו במכתב מאת חותני־כאב לי,¹⁰⁸⁹ כתובות אל מחותנו רבי אשר גינצברג.¹⁰⁹⁰ וגם ישר מלונדון קבלנו מכתבים, וביניהם מכתב מאת אחד־העם כתוב רוסית כדי להקל על הצנזורה! ברוך ד' שהחיינו לזמן הזה, ומעתה כבר יתחילו המכתבים לבוא מאת הקרובים אלינו, ומי יתן בקרוב כי יבוא שלום ויגיעו אלינו מכתבים גם מחיפה, מעבר לגבול השטח הנכבש, וגם מאת – – – דוד בני המסכן, המושלך הלאה, רחוק בודד ונעזב בפנות הנדחות באנטוליה. לבי, לבי למחמד עיני זה, מעי הומים מבלי הפוגה למחמל נפשי, לדוד בני…

ד' אדר. [18.2]    🔗

מר גלוסקין קבל טלגרמה מאת ראשי הועד המאוחד בקהירו המציעים לצרף אל הועד אנשים אחדים מעסקני ארץ ישראל, כפי שמציע לפני הועד מר הופין היושב עתה במצרים.¹⁰⁹¹ כל הדבר הזה ממלא את ישיבותינו ענין ומתוכחים בדבר הזה עד למעלה ראש, בעת אשר אותי אין כל הדבר הזה מענין הרבה. סוף סוף תפקידו של ועד המיוחד הוא ענין העזרה, ענין הצדקה בשביל עניי ארץ ישראל, העברת כספים לקנית צרכי מחיה ממצרים בשביל הארץ. תפקידים אחרים, פוליטי או גם ישובי, אין לועד הזה. יוצא, שכל השלטון של הועד המצרי הזה תלוי, אם נבטא את הרעיון בשפת ירושלים או צפת – באדריסא, שעל פיה ישלחו את הכספים, אם על שמם של הציונים, על פי האדריסא של האפ"ק או המשרד, או על פי כתובת אחרת; וכמו שמעולם לא ענינה אותי השאלה הזאת בנוגע לכל כספי הפונדים האמריקנים, כן אין שאלה זו מטרידה אותי גם עתה. “הועד המיוחד” המצרי לא יהיה לעולם להסתדרות חזקה ותקיפה, אף אם עשרות אהרנסונים יהיו צוריו ומשגביו, והועד הזה לעולם לא יקח את מקומה של ההסתדרות הציונית העולמית ולא יבלענה; ואם זה או זה יכָנֵס אל תוך חברי “הועד המיוחד”, ואם יכנסו החדשים לאורך ימים, או במהרה בימינו יהי רצון מאת מר אהרונסון להוציאם (כמעשה שהיה עם מר גלוסקין ומר יודיליביץ) מתוך הועד, – ערך גדול אין לזה בעיני.

ז' אדר [19.2]    🔗

כל חברי הועד המיוחד, ובראשם גם מר יעקב מוסירי, נשיא ההסתדרות הציונית במצרים, והעורך דין אלכסנדר, וגם מר יודיליביץ (מי שהיה לפנים מורה עברי בראשון לציון וגם סופר עברי, וזה עשרות בשנים הוא יושב באלכסנדריה של מצרים, מנהל “הכרמל המזרחי” שמה) ביחד עם מר הופין – נוסעים כולם ירושלימה. מפה נוסעים אל הישיבה:¹⁰⁹² מאירוביץ ואייזנברג מן המושבות, בצ. יפה ושפרינצק, וכמובן גם מר גלוסקין, שתפקידו הוא לאַחֵד את החברים ממצרים עם העסקנים שלנו. הישיבות מלאות התרגשות. חברי “הועד הזמני” שלנו מתוך ההסתדרות של הפועלים, הפועל הצעיר ופועלי־ציון, דורשים בדברים כמתלהמים, שבל יכנסו אל תוך “הועד המיוחד”, ובכל זאת – – נוסעים ירושלימה שנים מהחברים של “הפועל הצעיר”, אם כי מזמינים רק את אחד מהם…¹⁰⁹³ כל הדבר הזה אינו שוה בעיני פרוטה, אם אתם חפצים, גם במובן האדריסא למשלוח הכספים. הן עוד מעט יפתח הבנק, ואז כל אחד ואחד יקבל יכולת לשלוח כספים לארץ ישראל כחפצו ולמי שירצה, ולא יהיה עוד זקוק לשרותו של “הועד המיוחד” המצרי. פוליטיקה של עניות…

ט' אדר. [21.2]    🔗

השאלה הישנה: אם מולחין את המלח,¹⁰⁹⁴ טלית שכלה תכלת אם זקוקה לציצית¹⁰⁹⁵ ואם על היהודים היושבים בארץ ישראל להרשם על הציונים? – השאלה הזאת שהיינו תמיד משתדלים לפתור אותה בשלילה, ובשנים האחרונות, מפני פחד השלטון הטורקי, היינו גם מוכרחים לתת לה פתרון שלילי, מקבלת עתה אצלנו צורה אחרת, מושג אחר לגמרי. בעתיד הקרוב תחדל הציונות להיות ענין של שאיפה גרידא, של משאת־נפש, של חזון לאחרית הימים, שכל המאמין בהתגשמותה ואפילו בצדקתה של השאיפה הזאת נותן ידה אליה, והחדל חדל. הציוניות מהיום ולהבא, מזמן הדקלרציה של הממשלה הבריטית, נעשית לעובדה, שעלינו רק לפתח אותה, להגדילה ולהרחיבה עד גבולים ידועים, כמו שיעלה לרצון מלפני ההיסטוריה העולמית. ואין צריך לאמור, שהתפתחות כזו אי־אפשרית מבלעדי עזרת העם העברי בעצמו. הציוניות מהיום והלאה צריכה לקבל צורה של הסתדרות לאומית של כל עם היהודים, וההסתדרות הזאת מחויבת לנהל את המרכז הציוני בכל צרכיו החמריים והרוחניים. המרכז הטבעי ושאין לו תמורתו של הציוניות צריך ויכול לקבוע לו מקום רק בארץ ישראל, במקום שהרעיון הציוני הולך ומתגשם, מקבל את צורתו הקונקרטית. מכאן ואילך אין לך יהודי יושב בארץ ישראל, שהוא יהיה מחוץ להסתדרות הציונית, אחרי שזאת האחרונה מתחילה מכאן ולהבא להיות ההסתדרות הלאומית. בארצות הגולה יכולים להמצא אנשים השוללים את הגלות וגם המחיבים את הגלות. האחרונים יכלו להכיר באפשרותה של הציוניות או להכחיש בה. בארץ ישראל בעתיד הלא מחייבי גלות לא יהיו בקרבנו אף אחד, כולנו נהיה בני הסתדרותנו הלאומית פה, וגם לא יצויר הדבר כי יהיו יהודים בארץ ישראל המתנגדים אל גאולתנו ופדותנו. ובכן כולנו פה – ציונים, חברי ההסתדרות הציונית, והקריאה יצאה מאת המשרד הארצישראלי בירושלים אל הצבור העברי, להרשם אל ההסתדרות באופן הרשמי המקובל על ידי השקל,¹⁰⁹⁶ שכל חבר ההסתדרות מחויב לשלם. המס הזה מקבל עתה אצלנו, אצל תושבי הארץ, צורה חדשה, אותה הצורה שהיתה לשקל העברי בימים הקדמונים, שעל ידו ידעו את מפקד העם בארץ.

והזמנתי היום את כל האגודות ההסתדרויות שביפו לישיבת ועד העיר, והצעתי לפניהן להשמיע על השקלים הציוניים בקרב הצבור העברי, ולבאר לפני הקהל את ערכו ומקומו החדש בעתיד הקרוב.

יוד אדר. [22.2]    🔗

זה ימים אחדים הגב' יפה¹⁰⁹⁷ חולה, ואנו חוששים מאד לטיפוס… מר בצ. יפה הלך ירושלימה להשתתף בישיבה של “הועד המיוחד” המצרי, והגב' לבדה, ואנו דואגים מאד. מטבע המקלט לקרב רחוקים, המזדמנים במקרה למקום אחד, ואנחנו פה בארץ ישראל נתקרבנו מאד, והקורבה בין משפחות אחדות משלנו גדולה מאד. החיים יצרו כמו קורבת־משפחה חדשה, ומשפחתי אני, למשל, עם משפחות יפה, ברלין, טהון, דיזינהוף נעשית כל כך קרובה, “בשר־אחד”, כמבטא התורה, – קרובה יותר מקרבת־משפחה. אנו מרגישים את צערן, את שמחתן, את כל המתהוה בקרב המשפחות האלו, כמו שאנו מרגישים כל זה בנוגע לבני משפחתנו היותר קרובים. שאיפה אחת לכולנו, אינטרסים הדדיים מאחדים אותנו, וחיינו כמו משותפים המה. ולכן אך חלתה הגב' יפה, והנה כל בתינו מלאים דאגה, כל החבורה הקטנה שרויה בצער עמוק, וכל אחד מאתנו מרגיש, כי בביתו הוא שוכבת החולה היקרה לכולנו מאד…

י"א אדר. [23.2]    🔗

קבלתי טלגרמה מאת הפרופ' חיים ווייצמן מלונדון בזה הלשון: 13.2.18 למרדכי כהן, הנני מקוה לנסוע לארץ ישראל ביחד עם הקומיסיה הציונית בסוף החדש הזה. המטרות של הקומיסיה הן: 1) ליצור קשר בין הפקידות הבריטית והתושבים היהודים בא"י: 2) לסדר את עבודת העזרה בא"י ולתמוך בשיבת הגולים והמגורשים; 3) לעזור לבנות ולפתח את המושבות, ולסדר את הישוב היהודי בכלל; 4) לעזור למוסדות ולהסתדרויות בא"י לשוב לעבודתם; 5) לעזור ליצור יחוסים ידידותיים עם הערבים ושאר הקהלות לא־היהודיות. 6) לאסוף ידיעות והרצאות על דבר האפשריות להגדיל את התפתחות הישוב היהודי והארץ בכלל; 7) יסוד אוניברסיטה יהודית. – אנחנו רוצים שידע הישוב את דעתנו, שכל סכסוך ביניכם ובין יתר חלקי התושבים בא"י יכול להיות מסוכן מאד למטרתנו. על כולכם לעשות כל מה שבכחכם למנוע את הנלהבים שבין בני עמנו, ולנהל אותם לבלי לעשות איזה מעשה, שיכל לסבב חשש או חשד בין התושבים המקומיים. מטרתנו מתקדמת באופן רצוי מאד, ויש לנו יסוד גדול לקוות שעבודתנו תקבל בקרוב בא"י צורה גדולה. תטלגרפו איזה דברים נחוצים לכם ביותר, כי אפשר שנוכל לשלוח לכם כמות ידועה.¹⁰⁹⁸ בבקשה להודיע לאחותי".¹⁰⁹⁹

אני עוד בשבועות הראשונים לבואנו ליפו כתבתי לאחד־העם על דבר כל הנפתולים אשר בינינו ובין הפקידים הבריטים, שהמה מתרשלים מאד בהכרת זכיותינו בארץ, גם באותן הזכויות, כמו השפה העברית, שהיו לנו גם בימי השלטון הטורקי קודם המלחמה, ובקשתי את אחד־העם שישפיע על מר ווייצמן, שהוא נשיא ההסתדרות הציונית באנגליה, ונכבד בעיני הממשלה שמה, שהוא יבוא לא"י ויעזור לנו במצבנו החדש, ביחוד שלא נעשה מדחה בצעדינו הראשונים. ואמנם קבלתי היום מכתב מאת שושנה¹¹⁰⁰ בתי מלונדון, שאחד־העם קבל את מכתבי, וגם מסר את הדברים למר ווייצמן, וכי גם טלגרמה ישלח לי. ואנכי קבלתי את הטלגרמה באִחוּר זמן של שנים־עשר יום ובשעה שחברינו “בועד הזמני” היו בירולשים. ואולם על פי בקשתי, מסר הקפיטן וֶלי (מנהל “הועד היהודי למושבות העבריות”, צעיר יהודי, ושם משפחתו לפנים “לוי” אך נשתנה באופן אנגלי לשם “ולי”) את תכנה לירושלים לד"ר טהון. – הדברים ע"ד “מעשים שיכולים לסבב חשש או חשד” אינם ברורים לנו, והמתנגדים לתנועת הגדודים מפרשים אותם כנגד הצבאות.¹¹⁰¹

פורים היום. [י"ד אדר - 26.2]    🔗

אם כי יצאנו מעבדות לחרות ואין צר וצורר לנו, בכ"ז אין כל חגיגה ברחובות. הילדים אינם לובשים מסכות, ואין בחוצות אותה התנועה הרבה, אותם החיים השוקקים וההומים, שהיו תמיד ברחובות העיר ביום הזה. פלוגות עניים המחזרים על הפתחים בפורים זה אינן, מפני כי נתמעטה העניות גם בתוך התימנים, שחזירה על הפתחים היתה כמעט אומנותם של רבים מהם. ועד העיר מחלק צדקה לזקוקים ביותר, והאנגלים נותנים מקום להרויח בשפע, והעניות הצעקנית איננה עתה. על לב כולנו מונחת כעופרת הדאגה על אחינו בכפר־סבא, שהנה נלחמים עליה זה חדשים שלמים, תמיד מבטיחים אותנו: “הנה, הנה היא נכבשה”, – ואין כבוש, ועינינו נשארות תלויות כמו שהיו. והדאגה אוכלת כעש את לבבנו לאחינו בשרנו אלה, הנמקים שמה בעוצר רעה ויגון, וברגע של שמחה בעת חג ברחובותינו, ביומא דפגרי,¹¹⁰² אז עוד ביתר עֹז עולים על לבבנו זכרונותינו על אודות אנשי כפר־סבא, על אודות הזקנים, הנשים והילדים המתגוללים לעצבה בסוכות רעועות ושקופות בכפר־סבא, מטרה לכדורי הלוחמים עליה, נרדפים מאת הטורקים, ומי יודע כמה חסרים וכמה יחסרו לנו מכל המון בני יפו שגלו לשם, כמה מהם ימותו בקִצָם ושלא בקִצָם…

והיום פורים, ואנו הכינונו היום נשף באולם הסינימה, והמסדרים קראו לזה “נשף של מאפו”. את הנשף סדרו חברי “הבמה העברית”,¹¹⁰³ שגם אותה אומרים האנשים להקים לתחיה, ונזכרו כי בשנה זו מלאו חמשים שנה למותו של אברהם מאפו. איזה קשר וחבור יש לאברהם מאפו אל פורים – למסדרי הנשף פתרונים.¹¹⁰⁴ המה הזמינו אצל הסופר־האגרונום וילקנסקי הרצאה ע"ד מאפו, הרצאה בלי ספק ספרותית, – אבל כלל לא ערוכה בשביל קהל גדול של אולם הסינימה, בפרט של קהל המתקבץ לשמחת פורים, ובפרט שבפרט שמזמינים לנשף את הגינירל¹¹⁰⁵ ואת אחוזת האופיצירים שלו, אנשים נוצרים אנגלים, שאולי אפשר לבאר להם מה זה פורים, וגם מה זאת “במה עברית”, אבל מן ההרצאה של וילקנסקי הבינו רק – שאין אנו יודעים איך לסדר נשף מענין את אותו הקהל, שאנו חפצים לענין…

אל הנשף באו גם חברי “הועד המיוחד” המצרי, שבשובם מירושלים סרו גם ליפו לשם סִדור של הועד הזה בצורתו החדשה, שקבעו לו עתה בירושלים. היו גם מר יעקב מוסרי, גם העו"ד אלכסנדר. זה אחרון נשא נאום באנגלית לכבוד הצבא הבריטי. – שמחתי לעזוב את האולם ככלות הפרוגרמה וללכת הביתה, והאולם נהפך אחר כך לאולם מרקדים, והעלמות יצאו במחולות, כי על כן הלא אופצירים אנגלים לא בכל יומא מתרחשים, וצריכים לקחת מן החיים את כל אשר תמצא ידך.

ט"ו אדר. [27.2]    🔗

“הועד המיוחד” מיסודו של האגרונום אהארונסון עסוק עתה בישיבות פה. הועד צרף אליו את אחדים מעסקנינו: הופין, ב. יפה, אייזנברג ומאירוביץ בתור מורשים של ועד התאחדות המושבות, גם שפרינצק גם סברדלוב. אלה הדמוקרטים שלנו¹¹⁰⁶ אוהבים את הגבאות לא פחות, ואולי עוד יותר מן הבורגנים הפשוטים. שכחו האנשים את כל האש והגפרית, אשר שפכו על ה"ספישל־קומיטה", על ראשו של מר הופין, שהעיז להשלים עם הועד הזה על דעת עצמו, על כל ההצעות להכנס במו"מ עם “המצריים”. עתה שכחו את כל זה, וכולם מתאוים לאותו הכבוד לשבת עמהם, יושבים ודנים, ועורכים פרטי־כלים (מובן בצרפתית), ומתפארים בלבם או לכה"פ, בפיהם, שהמה הגבילו את שלטונם של הועד המצרי, וכי מעתה לא ירים הספישל את ידיו ואת רגליו בלעדם… נושא מצוין לחזיון־התולי לולא היה כל הדבר עצוב.

ט"ז אדר. [28.2]    🔗

ימים אחדים עשה פה הד"ר מזיא מירושלים. אין העסקנות הצבורית של אנשינו בירושלים, הד"ר טהון ומר הופין, ביחוד של מר הופין – מוצאת חן בעיני הירושלמים בהא הידיעה, חוגי העסקנים הישנים מראשי הכוללים האשכנזים וגבאיהם למיניהם, וגם הד"ר מזיא ובדומה לו על צדם של המערערים. הבצה הירושלמית כבר ספגה אל תוכה גם את אחדים מן “המשכילים”, כמרדכי אדלמן¹¹⁰⁷ והד"ר מזיא,¹¹⁰⁸ וגם הם אינם יכולים להשלים עם הרעיון, שאת ירושלים צריכים לבנות מחדש, וכי ירושלים הקיימת עתה היא אך לזועה, והפרוץ מרובה בתוכה על העומד. גם הד"ר מזיא זועם וזועף על מה ולמה מנסים הד"ר טהון ומר הופין ליסד ועד העיר בירושלים,¹¹⁰⁹ על מה ולמה הם אומרים לכלות את הקוצים “הקדושים” מן הכרך הקדוש, וכאשר הראיתי לאיש שיחתי על דבר העתיד החדש, שהאנגלים מבטיחים לנו, וכי ההבטחה הזאת באה לנו לא מידי עסקני ירושלים, אך בחסד התעמולה הציונית, ענה הד"ר מזיא לאמר, שאין הוא עוד בטוח פן תשפוך אנגליה את המיסיון על ארץ ישראל. במשך שיחתנו פלטו שפתיו כעין חשד גם על אחדים אנ"ש, הנכונים לרכוש לנו את ארץ ישראל בכל כופר אך בעזרת המיסיון ובהתמכרותם לשאיפותיה. זה הרגיז אותי מאד, ובכל חפצי לבלי להרעים את הד"ר מזיא, שהוא ת"ח ומר נפש עתה עד מאד (בנו היחיד נתפס למלכות, והממשלה הטורקית דנה אותו למאסר לשלש שנים בדמשק),¹¹¹⁰ בכל זאת לא יכולתי להבליג על רגשותי ואמרתי לו, שאנשי ירושלים מאומה לא למדו ומאומה לא שכחו. עוד בימי לידוויג־אוגוסט פרנקל¹¹¹¹ היו רגילים לחשוד איש ברעהו בנטיה למיסיון, וגם המנוח הרי"מ פינס נכשל בעון זה, ובראשית הישוב החדש כתב אלי מכתב, שבו מתח חשד כזה על מר ז. ד. ליבונתין, שבא אז לא"י ליסד מושבות, ואת פי אנשי ירושלים לא שאל ולא נמלך עמהם. זה דרך כסל, דרך עצב של אנשי ירושלים תמיד, להטיל חשדים על העסקנים החדשים, שאינם נותנים על פיהם, חשדים כבדים ונבזים. ואולם –אמרתי לד"ר מזיא – אנחנו כבר למדנו אותם ויודעים את דרכיהם, ואותנו לא יפחידו בדברי־הבל ופחדי־שוא. לא עסקני ירושלים וגבאי הכוללים, רק אנחנו, עסקני הישוב החדש, בטלנו בירושלים ובכל א"י את פעולות המיסיון, וכל תעמולה שלה עתה אינה תופסת שום מקום בישובנו החדש. הדבר אופי הוא ומוכיח לנו, עד כמה מרובים חלקי הסותר גם בין הטובים, לכאורה, שבין אנשי ירושלים.

כ' אדר. [43]    🔗

מר הופין ששב ממצרים הרצה לפנינו, חברי הועד הזמני של השטח הנכבש, את רשמיו בדבר מסעו. מטרת נסיעתו היתה: א) בדבר עניני הבנק, ב) לדאוג אולי אפשר יהיה להביא מכֹלת ממצרים, ג) להשתדל לחדש את היחסים שלנו עם אחינו בחו"ל, אחרי שהיחסים שהיו לנו עד כה דרך קושטא וגם דרך הולנדיה נפסקו, וד) לברר את היחסים שלנו אל הועד המיוחד, ועד המצרי. הוא קבל ידיעות, שבידי מר ליבונטין והר"ן¹¹¹² סוקולוב עלתה להבטיח את האפ"ק בסכומים הנחוצים לראשית עבודתו החדשה בארץ,¹¹¹³ ובלי להכנס בפרטים יכול הוא להודיע שהוא שבע־רצון מאד. מכֹלת תבוא ממצרים, וחלק כבר נשלח.¹¹¹⁴ גם לסוחרים יתנו רשיונות ללכת מצרימה ולהביא משם צרכי אכל, וביחוד אורז, תפוחי אדמה ממַלטה, סוכר וכדומה. לפי דבריו כבר נכונים רשיונות לתשעה סוחרי־ירושלים ולששה מיפו ללכת מצרימה. הנפט והפחמים הם ביוקר גדול גם במצרים, וקשה לקוות כי ישלחו לנו חמרי הסקה אלה. מחו"ל יצאה כבר המלאכות הציונית, ואם כי אין יודעים עוד בבירור את שמות כל חבריה (אם הולך מר סוקולוב עמהם – אינם יודעים),¹¹¹⁵ אבל הצירים ההולכים כבר ידאגו ליַשֵר את כל ההדורים, והמה כבר ירימו את המכשולים מעל הדרך המקשר אותנו עם אחינו בחו"ל.¹¹¹⁶ בנוגע לועד המיוחד, הנה עלתה בידו לצרף אל הועד חברים אחדים משלנו, ובזה הצליח כי יהיה בידינו הרוב בתוך הועד. לחברי ועד המיוחד במצרים ישנה, בלי ספק, השפעה אצל חוגי הממשלה, אבל אין זאת השפעה מוחלטת, כמו שחשבו פה, וכמו שתאר את הדבר חברנו מר גלוסקין. הדעה המכרעת היא בידי הפקידים הגבוהים הנמצאים בארץ ישראל, ולא בידי הועד המיוחד או חבריו, ואף לא בקהירו. עלינו איפוא לשמור על יחסינו שיהיו טובים עם הפקידים בתוך הארץ.

כ"ה אדר. [9.3]    🔗

תנועת "הגדודים, הצעירים המתכוננים להכנס אל הצבא האנגלי, כדי להשתתף בכבוש הארץ, אינה פוסקת ועוד מתגברת. כבר יצאו הלגיונות הראשונים מלונדון,¹¹¹⁷ ועוד מעט יבואו מצרימה ומשם אל הארץ. עסקני הגדוד פה, ובראשם הסופר מר משה סמילינסקי והגב' ינאית, כעין אשת לפידות העוזרת על יד בן אבינועם, מפתחים תעמולה רבה בין הצעירים וגם בין הצעירות, ונרשמים אל הגדוד כל צעיר וצעירה. ומשתמשים בכל מקרה של אספה, בכל מקום שאנשים נאספים, להטיף לרעיון הגדוד ולעשות לו נפשות. בשום אופן אין ראשי התעמולה חפצים לחכות עד בוא הקומיסיה, ועד הצירים הציוניים, אפילו עד יבוא ז’בוטינסקי בראש לגיונותיו הראשונים.¹¹¹⁸ "אפשר מאד – טוענים נביאי הגדוד – שז’בוטינסקי יתנגד לתנועתנו פה, בארץ ישראל, מפני טעמים תכסיסיים שונים; אולם אנחנו לא נשמע גם לו.

כ"ו אדר. [10.3]    🔗

נתקבלה טלגרמה, שהקומיסיה יצאה מלונדון, וכי קודם צאתה, בשביעי למארץ,¹¹¹⁹ נתקבל הד"ר ווייצמן לראיון אצל המלך הבריטי.¹¹²⁰ אין כל ספק, שלראיון זה יש ערך גדול מאד. אין המלך האנגלי נותן ראיון לבטלה, לשם שיחה או כבוד בעלמא, ורק לאשר ולקיים ערכין פוליטיים נכבדים מאד. המלך ידע את ערך המלאכות, שהד"ר ווייצמן הולך בראשה, וראיון כזה מניח את חותם המלכות על ההבטחה, על הדקלרציה של בלפור. ראיון של מלך בריטי מחייב, מטיל חובה על הממשלה הבריטית הגדולה, להשתדל להוציא אל הפועל את ההצהרה הבלפורית ושלא תהיה חספא בעלמא, הבטחה של מה־בכך. ברוך שהחיינו לזמנים כאלה.

ר"ח ניסן. [14.3]    🔗

זה חֹדש ויותר, שדורשים מאת ועד תל־אביב בכל תוקף לבחור בחברים חדשים. דורשים בכתב, דורשים יושבי קרנות, מוציאים דבות… התארגנו קבוצות אחדות להפיל את הועד הקיים, ולבחור במקומו אחרים. באמת, אין לפי שעה כל צורך עתה לא בבחירות חדשות לועד תל־אביב, ואולי אין גם כל זכות לכל שארית הפליטה, השבה מן הגולה לבחור ועד חדש, בעת שעוד רבים־רבים, וגם ראש־הועד מר דיזינהוף, המה עוד בגולה כולם. אין גם כל צורך מכריח לזה, כי עניני הצבור הכלליים נפתרים עתה בועד העיר ליהודי יפו, ולועד העיר אין עתה כל ענינים גדולים, אחרי שההוצאה המרובה להספקת המים בשביל תושבי השכונה גם היא עתה על חשבון הממשלה, הצבא האנגלי, המניע את המשאבה ומכלכל את מכון ההשקאה בפחמיו ובפועלים משל הצבא. בכל התנועה לבחירות חדשות מורגשת יד נרגנות, פעולת אנשים, שקנאת־גבאות בוערת בקרבם, והחפצים תמיד להעכיר את המים השקטים, את חיי הצבור שלנו. ביחוד חזקה המלחמה לעומת שני עסקנים, שאינם נותנים לישון לקהל הנרגנים ונביאיהם, – נגד מר ב. יפה ומר איזמוז’יק: שני אלה דוקא המה, אשר נשאו ונטלו על שכמם את העול הצבורי בתל אביב, ביחוד אחרי הגירוש. מה פשעם ומה חטאתם של שני העסקנים האלה – אינני יודע, אם כי גם אני מומחה, ככל אחב"י, וביחוד בא"י, לראות נגעים ולמצוא עוונות אצל עסקנינו. ואם בנוגע למר איזמוז’יק עוד אפשר לבאר את המחזה בשנאה פרטית של קבוצת מתחרים בו,¹¹²¹ הנה על מה ולמה אין מר ב. יפה נוח לבריות הללו? כח צבורי מצוין, עובד בלי הרף, הוגה בעסקי הישוב יומם ולילה, הרבה־הרבה יותר מכפי כוחותיו החלשים. ביחוד שאין העסקן הזה בועט בשום עבודה צבורית, אין לך מקצוע שהוא מתפטר ממנו. בלי כל ספק, לפעמים עבודתו לקויה לרגלי זה, שהוא מקבל על עצמו כל מיני עבודות, ואין אדם יכול להיות מומחה לכל דבר; אבל אין זה ממעט את דמותו הצבורית, אין זה פוסל אף במשהו את רצונו הטוב להטות שכמו לכל עבודה. ולמה ומדוע רוגשים העסקנים טַיָלֵי הרחוב ונואמי המדרכות, ואוזרים כגברים חלציהם להדיח את העסקן החרוץ והישר הזה ממקומו? – מתוך קבוצות שונות פונים אלי, להכנס לתוך ועד תל אביב. אין אני מאמין, שאני רצוי ונוח לרחוב, לשדרות העממיות, יותר ממר ב. יפה. אני אשמש רק לתכסיס בידי הלוחמים במר יפה, לתת לפני הקהל אחר מן השדרה הצבורית שלנו במקום הבלתי רצוי להם לפי שעה. אין נפשי אל כל הפוליטיקה הבלתי־טהורה הזאת, ואני הודעתי לפונים אלי, שאני לא אכנס אל הועד. דיה עבודת צבור עלי.

ג' ניסן. [16.3]    🔗

לצרכי העניים בפסח הבא החלטנו להעריך את כל מי שהיכולת בידו, וגם לקחת את אפית המצה ומכירתה לרשותו של ועד העיר, ולהעלות מעט את המחיר, והיה גם הריוח הקטן ממכירת המצה בתור תוספת לסכומי ההערכה. באופן זה נבטיח את הצורך במצה. אנו עושים הכנות, אולי יחוס ד', וישיבו לנו לחג הפסח את הגולים האומללים בכפר־סבא, הנאנקים שמה עד מאד. יריות בלתי פוסקות ומלחמות ותנועת־צבא, – ואין האנגלים יכולים לכבוש את חבל כפר־סבא… מהלך שתים שלש שעות מפסיק בין יפו ובין כפר־סבא, משפחות רבות שחלק מהן יושב פה וחלק – שמה, וגדול הצער ונוראה הדאגה לאלה הסובלים תחת היריות של שני הצדדים הלוחמים. עד אנה, עד מתי?… צבא רב, והמון פרשים וסוסים, ואוטומובילים ואוירונים, וכל מכשירי מלחמה למכביר, – ואינם מתקדמים, ואינם יכולים לכבוש את כפר־סבא, את הטורקים המעטים והרעבים! והנה עוד נודע לנו, שאת הדיוויזיה חמשים ושתים של חיל השָאטים מעבירים מפה לאירופה,¹¹²² אל החזית הצרפתית, – מקטינים איפוא עוד את החיל הנלחם בחזית שלנו, והכבוש יארך עוד, ואת אחינו שבצפון, בשומרון ובגליל, לא נתראה בקרוב, לצערנו הגדול והנורא!…

ה' ניסן. [18.3]    🔗

נוסדה אגודת־נשים להשגיח על טהרת המדות של אלה, הסוחרות בלחמניות ובבתי־התֵה עם הצבא האנגלי, לבל תאבדנה דרך… ומכיון שנוסדו הנשים והתחילו “להתקהל”, התעוררה בכל תוקף שאלת הזכויות לנשים, זכויות הבחירות, לבחור ולהִבָחֵר,¹¹²³ לכל ועדי הצבור, ביחוד לועד העיר ביפו. במושבות אחדות רכשו להן הנשים את זכות הבחירה, ועתה הנשים דורשות בכל מרץ לתת להן זכות זו גם ביפו, בפרט שאנו עומדים לפני הבחירות לועד העיר. בעת האספה המכוננת, שהיתה לצירי נקודת הישוב בשטח הנכבש, בחצי טבת העבר, לא החליטו ע"ד מתן זכויות הבחירה לנשים, כלומר להציע לפני האספה הכללית לקבל את התקנה הזאת בספר התקנות, שחברתי בשביל ועד העיר. והאספות סואנות, ומתוך שדרות האדוקים מוחאים בכל עֹז, והנשים משתדלות, והצעירים, כמובן עוזרים על ידן. כבר נכנסו בזה הרבנים, והם הציעו לועד העיר שלא יקבלו, בכלל, שום תקנות מבלי השתתפותן של הרבנים, באמרם שלפי דיני התורה אין כל תוקף לתקנות הצבור מבלעדי הרמנא ורשותא של רבנים ובד"צ. ואנחנו יודעים, שמגמתה של אזהרה זו והתראה זאת, כי יכיר הועד בתקיפותם של הרבנים, ויהיה זקוק לאישורם של התקנות מאת פני הרבנים. ויודעים אנחנו, שב"שאלת הנשים", זכות הבחירות להן, ימצאו הרבנים בקעה יפה להתגדר בה. אנחנו החלטנו לדחות את השתתפות הרבנים בעִבּוּד התקנות, ולמלא את העבודה הצבורית הזאת מבלעדם. הרבנים – פקידי הקהלה המה, ככל יתר הפקידים: המורים, הרופאים וכדומה, העומדים לשרת את הצבור, “לשרת בקדש”, אבל אין אדונים המה לצבור ולחוקק לו תקנות. זה יעשה לו הצבור בעצמו לפי רוחו ורצונו, ולא מפי מי־שהוא הוא חי. וכפי מצב־הרוחות אפשר להגיד מראש, שגם את שאלת הנשים בענין הבחירות יחליט הצבור בחיוב.

ז' ניסן. [20.3]    🔗

הייתי אתמול בראשון לציון לבקר את פרדסי. זה עוד מעט שלש שנים מאז אכל אותו הארבה, ועוד טרם נמחו כליל עקבות המשחית הזה בפרדס. זעיר שם זעיר שם הענפים בראשי צמרות העצים מתיבשים, ועלינו לקצץ אותם. בין השדרות מצאתי אחד הפועלים עומד על המלאכה, והוא נכנס בשיחה עמי. הוא אינו שכיר יום, רק עובד ומקבל שכרו לפי מספר העצים שהוא מספיק לזמר אותם במשך היום. ראשית שיחתו היתה – להוסיף לו על המשכרת, ומענין לענין נכנס בשיחה על אודות האנגלים, אין הוא רואה את הבריטים כגואלינו, אין הוא מאמין להם. זהו גליצאי, והוא הגיד לי שעוד ידע את הד"ר טהון בהיותו תלמיד הגימנסיה. חובב־ציון לבובי, שעזב את הישיבה ועלה לארץ ישראל. רק פרנץ־יוסף לבדו הוא מלך חסד ממלכי הגוים, ובאיש נכרי אחר אין הוא מאמין. האנגלים לוקחים הכל לעצמם. הם לקחו את מצרים, את ארצות טרנסוואל, את כל המושבות הרחוקות, והם יקחו גם את ארץ ישראל, את הלשד של הארץ ימֹצו הם, ולנו יתנו אולי שלטון אך למראה. טוב אשר תשלוט בנו טורקיה החלשה, מאשר תעשה ממשלה בארץ ישראל אנגליה החזקה. הוא אינו שמח כלל לקראת בוא האנגלים אל הארץ, וכבר סבל בגלל השקפתו זו בהסתדרות הפועלים שהוא שייך לה. הוא עזב את בן־שמן ואת פתח־תקוה, והוא מבקש ממני לצוות על המשגיח להוסיף לו על משכרתו, כי פחות מבחמשה בישליקים ליום אי אפשר לחיות, והענפים היבשים רבים על העצים, וגם קשים הם הענפים, ואין המזמרה כורתת אותם ועליו לעבוד במשור, ושִני המשור קֵהות, ואין הוא מספיק לתת מתכנת העצים עד כדי להרויח חמשה בישליקים ביום. וגם בזה האנגלים אשמים. לרגלם בא היוקר לכל צרכי אכל, והיוקר הנורא שלא היה כמוהו בארץ בכל שנות המלחמה. האנגלים אוכלים ואינם מביאים מן החוץ, וכל המחירים עלו למעלה ראש אך בחסדם של הלגיונות האנגליים. ושוב הציע לפני איש שיחי תיאוריה שלמה ע"ד האנגלים וממשלות המרכז, ולא הרפה ממני עד אשר הבטחתי לו לדבר עם המשגיח להעלות על שכרו.

בראשון־לציון השתתפתי באספה הכללית של המושבה, כי על כן הלא באכרי המושבה הזאת אנכי, וזאת לי הפעם הראשונה בכל עשרת השנים שבמקרה הייתי בראשון והשתתפתי בה. בית־העם המרוח היה כמעט מלא, והועד הדמוקרטי החדש ישב בראש האספה. הועד המכהן עתה נבחר זה לא כבר, נבחר עפ"י בחירות, שהשתתפו בהן כל תושבי המושבה, גם השכנים והפקידים השונים, גם—הנשים, שסוף־סוף נצחו ורכשו להן זכות־בחירה, המלחמה היתה חזקה, ואותה נהלה הסופרת העברית נחמה פוחצ’בסקי, אכרה בראשון־לציון. בסדרי האספה ובנמוסיה הפרלמנטריים של אספה כללית של אכרי המושבה, אפשר היה להתפאר ולהיות למופת לאספות רבות ולהסתדרויות צבוריות גם בלב אירופה, במרכזים קולטוריים חשובים. האנשים הסתגלו אל סדרי צבור, לכל הפחות אל הסדרים החיצוניים.

מראשון־לציון שבתי ליפו ברגל. לא נסיתי מעודי לעשות דרך רחוקה כזו, מהלך י"ב–ט"ו פרסאות, ברגל, ואמנם הלכתי כחמש שעות, ובאתי הביתה עיף ויגע מאד. אי אפשר היה להשיג סוס או חמור במושבה, כי כמעט כל בהמות אין לעבודה, והזמן הוא עונת החרישה בכרמים ובפרדסים. הממשלה, השלטון הצבאי הבריטי, נותנת סוסים משלה בשביל החרישה, והסוסים האבירים והאמיצים של הממשלה מביאים הרבה תועלת, כי המה מושכים בעול המחרשה האירופית על נקלה, תחת אשר סוסי האכרים היו תמיד חלשים ונרפים. השלטון הצבאי דורש, שיעבדו בסוסים רק חצי יום, ולאחר הצהרים יחליפו בסוס אחר; באופן זה נותנים לאיש זוג סוסים, אחד קודם הצהרים ואחד לאחר הצהרים, והעבודה מצליחה יותר. האנגלים מוכיחים, שאכרינו מאכילים את הסוסים הרבה יותר מכפי המדה הדרושה, ובשביל זה רוב סוס האכרים חולים בקיבתם. האכרים שלנו זה דרכם להרבות באוכל לסוסיהם ולהרבות בעבודה עמהם, תחת שהאנגלים סוברים, שצריכים להמעיט באוכל ולהמעיט גם בעבודה. צריכים אנו להודות, שבכל הנוגע לבעלי חיים הביתיים, איזו הדרך להתהלך עם סוסים, פרות, עופות, דבורים – ידיעותינו מעטות ודלות. עוד לא הספיק הישוב החקלאי העברי בא"י ללמד את אכרינו תורה שלמה זו, שהרבה מן המשק תלוי בה. ועלינו ללמוד וללמוד את התורה הזאת ולהגות בה.

ט' ניסן. [22.3]    🔗

עיני רבים נשואות עתה אל “הקומיסיה”, אל המלאכות הציונית ההולכת ובאה לארצנו לסדר את הענינים פה, בהתאמה להבטחות השלטונים האנגלים. בכל ענין צבורי וגם בענינים של אנשים פרטיים מחכים לפתרון מאת הקומיסיה שתבוא. אנו דוחים פתרון שאלות רבות, השתדלויות שונות, עד בוא הקומיסיה. תשבי זה יתרץ כל קושיות ובעיות. קבלתי מכתבים מאת מחברים בבקשה להשתדל שהקומיסיה תקנה מהם את ספריהם בכת"י; אנשים הוזים – חולמים, שכל מיני פרויקטים במוחם, מתכוננים להגיש את הצעותיהם לפני הקומיסיה; החושבים לענין את הקומיסיה בהצעות מהצעות שונות, שאין היא צריכה וגם יכולה לשים לב לזה. האכרים, “מנכדי הברון” אלה מרחיבים את כיסיהם ופותחים את צרורותיהם לרוחה, כי על כן הלא גם בן הנדיב הידוע בתוך הקומיסיה. והאגודות, כל קומץ בעלי מקצוע שהסתדר לאגודה, כמו הסוחרים, האומנים, המכבים וגם אגודת הנשים וכאלה, עורכים תזכירים וכל מיני נייר, להגיש אל הקומיסיה. כללו של דבר, הקומיסיה בכל מכל כל…

י"א ניסן. [24.3]    🔗

שלשום בא ז’בוטינסקי,¹¹²⁴ ובליל השבת היתה לנו שיחה ארוכה עמו. נאספנו בתור מכירים ונדברנו על דא ועל הא, ואולם לבסוף עבר הוא אל “הענין”, אל הגדוד המתגודד פה מצעירי ארץ־ישראל, ופתח בשאלה ברורה: “ומה, רבותי, האם יהיה לנו ריב עמכם, או לא”? לאיש מאתנו, אלה שישבו מסביב לשלחן על כוס תה ובשיחת רעים וידידותית, – לאיש מאתנו לא היה החפץ להכנס בוכוחים חריפים עם ז’בוטינסקי, בפרט שהוא הרגיש, ואולי גם ידע, שאין מאתנו המסכימים לפעולתו, ואף כי לעזור לו. מתוך דבריו בעצמו, שאמר לי באותו היום בבוקר, שהיו רגעים שכבר התיאש מכל רעיון הגדוד, וגם החליט לשים קץ לחייו, ותיכף הוסיף: “לשים קץ לחיים בנוסח יהודי, כלומר: לעזוב את הרעיון הזה, ולהתחיל לכתוב ולהרויח כסף”, – מתוך דברים ורמזים כאלה ראינו ונכחנו, שאין מצב רוחו איתן, וצר היה לנו להרעימו ולהרגיזו. על נקלה וברפרוף קל עוררנו על חלקי הסותר שבדבר הגדודים מבין צעירי ארץ־ישראל, וכי אנחנו התנגדנו רק כי לא ימהרו את הדבר, וכל דרישותינו היו כי יחכו עד בוא הקומיסיה, למען נדע את הנמוקים שבעד הרעיון הזה. ז’בוטינסקי השתדל לבאר לנו תיכף את הנמוקים. ואם כי זאת היתה רק שיחה פרטית, שיחת מכירים מסביב לשלחן התה, בכל זאת השתדל להשפיע עלינו בכח דבורו המצוין. הוא לא המליץ אף במאום על הרעיון הצבאי כשהוא לעצמו (– “איזה מיליטריסטים אנחנו?” אמר בפנותו אל כולנו), אך הוכיח, שלרגלי המלחמה העולמית, הקיפה הצבאות את כל בני האדם, ובמחשבותיהם “לית אתר פנוי” מבלעדי הרעיון הצבאי,השליט לבדו ואין בלתו בכל ישותם, והוא הגיגם כל היום ויהי לנשמת אפם. ולכן אין האנושות בזמן הזה יכולה ומסוגלת להבין ולקלוט כל רעיון ומחשבה, אף רעיון היותר נשגב ומחשבה היותר הגיונית, אם אין המה קשורים ומחוברים באיזה חוטים שהם אל מעגל הצבאיות, המעגל הסובב עתה את כל בני האדם לרעתם ולהותם. אי אפשר להיות עם לבדד, אם חפצים אנחנו לשוב ולקחת מאת העמים את ארצנו, אי אפשר לאמור שלום לי, כשתרועת מלחמה סביבך.

בזה באר לנו ז’בוטינסקי את השקפתו, ועל מה ולמה הקדיש את כחותיו הגדולים לברוא את הגדודים בלונדון, אם כי חבריו התנגדו לו גם שמה. בתוך השיחה קלקל בחצים ובמבטאים דוקרים למול רבים מראשי התנועה הלאומית. בוכוחים עמדו איש מאתנו לא נכנס, השתדלנו לבלי להרגיזו, ואך מן ההערות הקלות שהעירו האנשים בזהירות הבין איש שיחנו את אשר בלבבנו על אודות הרעיון הצבאי, על אודות נביאו… מֵעֵינוּ המו על בן יקיר זה,¹¹²⁵על האי שופרא,¹¹²⁶ על בעל כשרונות בלתי־רגילים, ההולך ויוצא לבטלה, הנעשה קרבן על מזבח רעיון זר לרוח עמו. הוי, כמה חלב ודם, כמה מרץ וכשרון לקחה הצבאיות הזרה הזאת מאת ז’בוטינסקי, כמה חיל וכח – ואיזה חיל ואיזה כח! – הקדיש לעבודה זרה זו!… הן כשרונות כז’בוטינסקי חזון יקר מאד גם בתוך עמנו, וגדול הצער ועמוק הכאב לראות פרחי־פלא כאלה נובלים מבלי עשות פרי. כשרון מצוין של נואם, בלשן, סופר־עתונאי, וכאשר נסה לתרגם את ביאליק¹¹²⁷ עלתה בידו על נקלה. אשכולות – איש שהכל בו, כשרונותיו מתפוצצים להרבה מקצועות. אולי יותר טוב היה, לולא היה כשרונו מתפוצץ, לו היה מקדיש את כשרונו למקצוע אחד; אזי היה אולי מגיע למדרגה עליונה, כשרונו היה מתפתח עד לגאוניות.¹¹²⁸ גם בשביל מכס נורדוי היה יותר טוב, לולא פזר את כשרונותיו גם לבקורת, גם לספרות יפה, גם לפילוסופיה, והיה מקדיש את עצמו רק לאחד מהמקצועות שהוא מוכשר להם. ואולי בשביל זה גם מכס נורדוי איננו תופס את מקומו, הראוי לו עפ"י כשרונותיו וידיעותיו, אף באחד מן המקצועות האלה, וגם בעבודת צבור איננו נוח תמיד לחבריו.¹¹²⁹ וחוששני, שגורל אחד ימצא גם את נורדוי גם את ז’בוטינסקי.

י"ג ניסן. [26.3]    🔗

אנחנו הכינונו מצה גם בשביל אנשי כפר־סבא בתקותנו כל הזמן כי יכבשו האנגלים סוף־סוף את השטח שמעבר לירקון וישיבו אלינו את הגולים הנאנקים שמה. כפי הידיעות שעוברות ובאות מקוטעות ובלתי מבוססות, הנה מצב הנמצאים בכפר־סבא רע מאד.¹¹³⁰ אם כי מר דיזינהוף, ובכלל ועד הסיוע שבצפון הארץ, שולח להם כסף וצרכי אוכל. שמה, מעבר לשטח הנכבש, עומד ומשמש “ועד סיוע”, ועד ההגירה ממשיך שמה את עבודתו, ¹¹³¹ ובראש הועד עומד מר דיזינהוף, קלוריסקי־מרגליות ושמעון לוין, והועד הזה מקבל כספי הסיוע ע"י הד"ר רופין, וגם הממשלה התורקית ממשיכה את תמיכתה. ועד המצות ביפו, בכל זאת, עשה את ההכנות הנחוצות, אולי יחוס ד' ואנשי כפר־סבא ישוחררו, וישובו אלינו עוד בימי החג. אבל, כפי הנראה… יריות חזקות בלתי פוסקות, והצבא התורקי עומד איתן על עמדותיו.

הקומיסיה באה מצרימה, והיא תחוג שמה את חג המצות. בראשונה חשבנו, שבודאי תמהר הקומיסיה ותלך לחוג את החג בירושלים, והסכמתי גם אני לעלות ירושלימה לחוג את החג ביחד האורחים; אבל הקומיסיה נשארה במצרים, בקהירו, ואל הארץ תבוא אחר החג.

י"ד ניסן. [27.3]    🔗

בין ועד העיר ובין הרבנים ישנם חכוכים זה שבועות אחדים. אין ספק ששום התנגשות לא תהיה וכי הדברים יעברו בשלום, כי על כן הרבנים חלשים עד מאד ומצבם החברותי בצבורנו רקוב, רעוע. אבל הדבר כשהוא לעצמו אופיי, ואני רושם אותו לזכרון. מאז שבנו לקומם הריסותינו ולהאדיר את העמדות היהודיות בארץ לקראת העתיד החדש ויסדנו שוב את משפט־השלום, והממשלה המקומית, מדעת את המצב או שלא מדעת, תמכה במוסדנו המשפטי, פנה הקהל במשפטיו אל משפט השלום. הדבר הזה לא טוב בעיני הרבנים, בראותם שהבד"צ נשאר בלי עבודה. לשוא הסכימו הרבנים לקבוע להם לשכה בתל־אביב, לשכה מסודרת שאין בה הזוהמא והחלאה שבבתיהם בסמטאות המטונפות בנוה־שלום, וגם כל חברי הבד"צ יושבים בצותא חדא¹¹³² “במותב תלתא”,¹¹³³ וסופריהם על ידם וגם החכם־באשי ועוזרו ומשרתו עמהם – הכל כדי לשוות הוד והדר חיצוני על הרבנות, – אין פונה אליהם כמעט בריב ומשפט. אמנם נסו נתבעים אחדים, שיצאו חיבים מלפני משפט־השלום, לפנות בערעוריהם אל הביד"צ ולא אל בית משפט־השלום העליון, כפי המקובל, אבל אנחנו מחינו נגד זה ודרשנו מאת הבד"צ, שכשם שאין משפט־השלום נכנס לתוך כל דין ומשפט שבא לפני הבד"צ, כך אין הבד"צ צריך להכנס לתוך משפטים הנמצאים ברשותו של משפט־השלום, לבל יהיה ענין המשפט העברי הפקר וענין של התחרות. הבד"צ טוען ואומר, שהוא הוא המוסד המשפטי העומד ומשרת באופן חוקי, עפ"י דין תורה ומקדמת דנא, ולו גם דינים וחוקים וכללים שמקורם בתורתנו הכתובה והמסורה, בעת שמשפט־השלום אך זה מקרוב בא אל תוך חיינו, אין לו גם ספר חקים וכללים קבועים, ואין לפסקיו איפוא כל יסוד רוחני, והוא התפרץ אל תוך חיי הישוב על דעת עצמו. אנו, יוצרי משפט השלום ומסדריו, משיבים לבד"צ, שאנחנו יצרנו את המוסד המשפטי לפי דרישות חיי הצבור פה, ראשית, מפני שאין הבד"צ מתאים לחיי בני הישוב, אין הבד"צ נאמן ומכובד עליו, מפני עניות הדעת של הרבנים ומפני שהם בעצמם אינם שומרים על הסדרים במשפטים הבאים לפניהם, אם כי הסדרים הללו המה גופי תורה; ושנית – וזהו העיקר – כדי שלא ילכו בני אחינו לכל דברי ריב ומשפט ביניהם לערכותיהם, ולא יחללו את שם ישראל הגדול בהביאם לפני הגויים את מעלליהם ואת סכסוכיהם, ושלישית – הן אנו מתפללים תמיד: השיבה שופטינו כבראשונה,¹¹³⁴ ועלינו, בחיינו החדשים, צריכים לברוא לנו בתוך יתר המוסדות הצבוריים גם את משפט־השלום העברי מתוכנו ובקרבנו. ובנוגע לחקים קבועים ודינים כלליים, כתובים ומקובלים, – הנה לא בשמים המה, ולשופטים במשפט־השלום נבחר באנשי צדק ויושר, היודעים גם את התורה שלנו ואת חוקי המשפט בכל הארץ, והם ישפטו עפ"י שקול־הדעת ועפ"י ההגיון וכפי צורך השעה – והמשפט יהיה משפט צדק. הצעתי היתה, כי נצרף אל משפט־השלום גם את הרבנים, וזה היה יכול לצאת אל הפועל גם לתועלת המשפט וגם למען השלום, אבל הרבנים לא יכלו להשלים עם הרעיון לשבת במותב בי"ד אחד עם אנשי חולין ולהקים פסקים ברוב דעות, בפרט שמספרם של השופטים החולוניים יעלה על מספר הרבנים. – החכוכים עוד טרם חדלו, אבל החיים האזרחיים הם על צד משפט־השלום, וידם של הבד"צ על התחתונה.

יפו, י"ד ניסן תרע"ח. [27.3]    🔗

הבד"צ כמו חי בשלום עם ועד העיר, יושב בלשכה אשר פנה לו הועד, הרבנים באים אל הלשכה לעתים קבועות, שמה גם מזכיר הבד"צ, גם החכם־באשי ומשרדו, – שלום שלום, ואין שלום… אין הבד"צ יכול בכל זאת להשלים עם הרעיון, שבקומה העליונה יושב לו ועד, העומד ומשמש ושולט על עניני הצבור כתבונתו וקובע את החלטותיו, מבלי לשאול זו אסורה או מותרת, אינו שואל באורים ואינו נמלך בסנהדרין. והבד"צ משתדל להכנס, להדחק לתוך רשויות שונות של מעשי הועד, ואין הדבר, בעוונותינו, עולה יפה. עתה נסה הועד להתערב בעבוד התקנות, תקנות הקהלה. היות שועד העיר הושיב ועדה מיוחדת, ואני בראשה, לסדר תקנות בשביל הקהלה, וכבר כתבתי וערכתי את התקנות ודנו עליהן בישיבות רבות, – והנה בא הבד"צ והודיע לועד העיר, שכל תקנות שלא בא עליהן הסכם הרבנים אין להם כל תוקף צבורי, וזה, כמובן, בכח “דין תורתנו הקדושה”¹¹³⁵ (עלובה זו צריכה לסבול הכל…) ואולם – התקנות נסדרו שלא בהשתתפותם של הרבנים. כמה האנשים האלה מעליבים את עצמם, את כבוד משרתם! הן הלא ידעו, שאין בועד איש, אשר יפחידו אותו דברי מכתבם ואזהרותיהם שאין להם שחר ואף כי יסוד דתי, ובכן יותר נאה ויותר יאה היה להם לבלי להתערב בדבר שאינו שייך להם. אבל מה נאמר ומה נדבר עם אנשים שלא מן הישוב… ואולי יד נרגנים בדבר.

המלאכות הציוניות עם הד"ר חיים ווייצמן בראשה, המלאכות שעל אודותה הודיעו לנו בטלגרמות, באה מצרימה. את הפסח תעשה במצרים, אבל תיכף ככלות החג יבואו לארצנו.¹¹³⁶ ברוך שומר ישראל אשר שמר עליהם בדרך מפני הצוללות. גם ליבונטין בתוכם.

עוד כשבועים קודם הפסח פנה ועד העיר אל הגינירל הילל, מפקד הדיביזיה החמשים ושתים, השכן הטוב של תל־אביב, בבקשה לשחרר את החילים היהודים לחג הפסח הבא. אחר כן נודע לנו, שכל החילים העברים, הנמצאים בצבא הבריטי בארץ, מקבלים רשיון ללכת לימי החג ירושלימה. היום קבלנו ידיעה שיבואו לכאן מן הסביבה כשלשים חילים, ומפני שאין לנו עתה אולם גדול מתאים לערוך שמה את הסדר ברוב עם, לכן החלטנו לחלק את החילים בין בעלי הבתים תושבי תל־אביב. הקופצים להזמין אורחים רבו על מספר החילים. בגורלי עלו בכל זאת שני חילים, ושמחתי עליהם מאד. הנה גם בני יצאוני, גם המה בגולה, וגם המה סמוכים יהיו הלילה על שלחנות זרים… הנה דוד בני, העובד עבודה זרה בצבא התורקי, בן־יקיר לי זה הלך בפסח העבר בעירה באנטוליה ועמד על פתח בית־הכנסת, הוא וחבריו, לחכות עד אשר יזמינו אותם לבתי יהודים ליסב עמהם בליל הסדר. והלל שלי בקליפורניה, וחיים־שמעון אפילו בחיפה הקרובה, דינה, חנה כל ילדי מחמדי – איפה אתם רובצים, לאן הגליתם כולכם, למה אין אתם סביב לשלחני, שלחן הוריכם האוהבים אתכם והאהובים עליכם?… הוי, אורחים רבים הזמנתי הלילה אל שלחן הסדר, מפארים אנו את ביתנו לכבוד החג והשלחן יהיה ברוך־השם מלא דשן, – ואנחנו שנינו: האב והאם, נשב בדד אל השלחן הגדול, כי מכל האורחים הטובים איש לא ימלא לנו את החסר לנו, את ילדינו אנו!… וכאשר אראה את שני החילים על יד שלחני, אזכרה את דוד בני, את בני הנותרים, היושבים גם הם הלילה ומוסבים על שלחנות זרים, ובלבם אותן המחשבות שבלב שני בני העיר לונדון שגלו מעל שלחן הוריהם הנה…

ט"ז ניסן. [29.3]    🔗

בין פסח דאשתקד ובין פסח של השתא – מה רב ההבדל! היום הזה היה בשנה שעברה היום האחרון לגירושנו מיפו, ביום הזה עזבנו ביגון נורא את בתינו ואת רכושנו ללכת בגולה מפני יד ג’מל־פחה הקשה אשר הוֹיָה בנו. עזבנו את בתינו ובלב רבים־רבים מאתנו לא היה מקום גם לתקוה, כי עוד יבוא יום וישובו לחזות בנויהם היפים, בתל־אביב החמודה. יצאנו בגולה בתגרת מושל עריץ שלא ידע מעצור לרוחו, ומי יאמר לו אם ירחיק את מקומות גלותנו לאשר יהיה רוחו השובב, עד לגבול ארמניה או לבצות ארם־נהרים, להרבות חללינו ולהטעימנו מכל חמודות הגלות הנוראה, הנוראה שבעתים בהיותה מארץ־ישראל, מארצנו… והנה הואיל גואל ישראל להשיבנו אל נחלתנו ואל תל־אביב, ומכל רכושנו כמעט לא נעדר דבר, ואת בתינו היפים לא הספיקו התורקים להרוס או אולי גם לא חפצו, ואנו שבים לשבת בהם, ואת הפסח השתא חגגנו איש בביתו, איש בדירתו, שקטים ושלוים. ותקוה גדולה וכבירה, תקות התחיה של עמנו וארצנו, ממלאת את לבבינו, ועינינו רואות בשוב ד' את שבותנו, ואזננינו שומעות את פעמי משיחנו, וכלנו מרגישים בחוש את גאולתנו המתקרבת, וכל עצמותינו אומרות: חופש, גאולה, תחיה, אתחלתא דגאולה, עקבות המשיח! הן, כפסח הזה עוד לא היה לעמנו מיום גלותו, זה כאלפים שנה שלא היה כל־כך קרוב לגאולתו כמו שהוא עתה, בחג חרותנו זה! רבון העולמים, הן צר הוא הלב להכיל בקרבו את כל רגשי השמחה שעל ראשינו, ומי מלל לנו בשנה שעברה, כי אך שנה אחת טרם תעבר, אך שמונה חדשים יחלופו – ואנו נוכל לברך על הגאולה ועל התמורה הגדולה בחיינו, בדברי ימי עמנו, בעתידנו!… ברוך משנה העתים וברוך אתה גואלנו.

בית התפלה אתמול, בראשון לחג, היה מלא מפה לפה. אשתקד היו אך מתי מספר שבאו להתפלל, כי נשארו אך בודדים עד יום האחרון של הגירוש… ובשנה זו מלאו את הבית גם השבים הרבים, גם איזו עשרות חילים עברים. גבאי בית התפלה כבדו בעליות לתורה לא את נכבדי הקהלה, כי אם, וכיאות את החילים העברים, וגם את האופיציר היהודי, קפיטן מונטיפיורי נכד אחיו של רבי משה מונטיפיורי, זאב בן אברהם מונטיפיורי. את החילים הפשוטים, כהן ולוי, קראו ראשונה, ולשלישי קראו את האופיציר, – ויאמרו נא "הדמוקרטים¹¹³⁷ שלנו, אלה אומרים בלבבם, שאך הם אשר הביאו את המושגים הדמוקרטיים אל תוך חיי בני עמנו, – יאמרו נא את אשר יאמרו,, אבל הנה זה יהיה למופת, שאין אנו מקפחים זכיותיו של העומדים במדרגה נמוכה בחייו הסוציאליים, ולא קראו בראש את הקפיטן מונטיפיורי,¹¹³⁸ ורק את החילים הפשוטים ובלי־שם. –

וביום החג ערך בשביל התושבים היהודים הגינירל הילל היושב בתוכנו חזיון באולם הסינימה,¹¹³⁹ ומקהלת משחקים מבין האופיצירים האנגלים השתדלה במשך שעתים לבדח את הקהל היהודי ביום חגנו. אין האופיצירים הבריטים אולי מומחים גדולים בתכסיסי מלחמה, וזה ארבעה חדשים שאינם יכולים לכבוש את המבצר החזק והנורא,¹¹⁴⁰ – את איזו כפר־סבא עלובה, שעליה מגינים איזה חילים תורקים רעבים, – ואולם גבורים הם בכל מיני ספורט ומומחים על במת חזיון. ישנם ביניהם המצטיינים במוסיקה, בשיר ובזמרה ובכל הדברים הנראים לנו על כל גיא־חזון באירופה, רקודים ומהתלות, שירים־קלים ומעשה־להטים. ובכל אלה כבדו את הקהל היהודי הגדול, שבא במאותיו לבקר את המחזה, שערכו לכבוד החג. גם שירים וקטעי פסוקים עברים למדו החילים והאופיצירים הבריטים מפי ילדי הרחוב או קרוב לודאי, מפי הילדות, מוכרות הקיקס והתה. ומה רבה היתה צהלת ההמון הנאסף לשמע מפי המשחק על הבמה, אופיציר נכרי, את צלצלי השירה “פה בארץ”¹¹⁴¹ ויתר שירי בתי־הספר שלנו.

כ"א ניסן. [3.4]    🔗

נקראנו מאת הקפיטן וַלי, ושמה מצאנו אופיציר אנגלי אחד, שהציגו בעל הבית לפנינו. זהו אורמסבי גור, חבר הפרלמנט, המצורף אל הקומיסיה בתור סוכן צבאי. שמה נודע לנו, כי מחר תבוא הקומיסיה כלה ממצרים, וכי מציעים לפנינו, שלא נערוך קבלת פנים מיוחדה לקומיסיה, כדי שלא להכעיס את הערבים, בני עם הארץ.¹¹⁴² גם הקפיטן ולי מצטרף אל הסוכנות הצבאית שתעמוד לעזרת הקומיסיה, וחבריה של הסוכנות הזאת יהיו: ברון דז’מס רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע אדמונד רוטשילד, הקפיטן ולי, לייטננט נבי סמואל, בנו של המיניסטר האנגלי הרברט סמואל,¹¹⁴³ ולראש הסוכנות יהיה אורמסבי גור, שהיה מזכיר הוזרה לעניני חוץ ושהשתתף בחבורה של הדקלרציה הבלפורית.¹¹⁴⁴ שלישים נכבדים על יד הקומיסיה, שראשה ומנהלה הוא יהודי רוסי,¹¹⁴⁵ יליד עירה קטנה, נדחה בין בצות היערות בסביבות פינסק… אשרינו שכך עלתה לנו בימינו!

כ"ב ניסן [4.4]    🔗

היום לפנות ערב באה הקומיסיה. הד"ר ווייצמן והברון רוטשילד¹¹⁴⁶ באו לפני זה באוטומוביל מרמלה, ואולם כל החברים והמצורפים אליהם באו במסלת הברזל הצרה, שבנו הבריטים במקום המסלה הרחבה שסתרו התורקים. מרמלה באו חברי הקומיסיה ברכבת ובעגלות־משא פתוחות, כי עגלות נוסעים אינן עוד להנהלת המסלה הזאת, שנבנתה לצרכי הובלת מזון ומכולת בשביל הצבא. כל פגישה וקבלת־פנים לא נעשו כמצווה עלינו. והעגלות התיצבו על יד שער תל־אביב והאנשים ירדו המה וחפציהם, מתפלאים ומשתוממים שאין איש כמעט פוגש אותם, מחכה לקראת בואם… אני נגשתי אל מקום עמדת העגלות, כי חפצתי לפגוש את האנשים, לראות את פניהם לא באופן רשמי, ונוכחתי כי כבר “הגדישו את הסאה”, כלומר יותר מדי התרחקו ללכת, ולא טרחנו להכין לאנשים הבאים גם סבלים וסדרנים, למען לא יהיו כאובדי דרך ותועי ברחוב. אנשי קצוות אנחנו תמיד: או פגישה בהמון חוגג וקבלת־פנים נהדרה כפני מלך, או שתיקה גדולה והיסח־דעת גמור מבלי להכיר את ישותם של אנשים, שאנו חייבים בכבודם וחביבים עלינו…

עם הקומיסיה בא רֵע־נעורי זלמן דוד ליבונטין, שגם הוא לא היה בארץ כל שנות המלחמה. נבהלתי למראה פניו, כלו הפך לבן,נזדקן למאד, כבן שבעים ומעלה, פניו נפלו מאד. כפי הנראה, לא על שושנים היתה דרכו במשך השנים האלה, והחיים בנכר לא היו נעימים ביותר, אם כי עול תורקיה לא היה עליו. לא מצער היה, כפי הנראה, עמלו בחו"ל לגונן על הבנק שלנו, להצילו מכליון ומהרס, להשיג בשבילו סכומים מפי הדירקטורים הרשמיים, תופשי ההנהלה הראשית של מוסדותינו הכספיים. בני גיל אחד אנחנו שנינו, ועל ראשי הלא עברו כל התלאות הרבות בזמן המלחמה, ואני איש חולה מחלת־לב מעודי, – ובכל זאת לא נזדקנתי באותה המדה שהזדקן ליבונטין, צר לי…

עד שעה מאוחרת בלילה ישבנו ושמענו מפי הד"ר ווייצמן את כל השתלשלות הענינים במשך השנים האחרונות, עד שהגיענו לדקלרציה. קטנה ודלה היתה הפדרציה הציונית באנגליה וכאלפים שוקלים היו לה בסך הכל. החברה העליונה מקרב היהודים באנגליה היו כמעט כלם נגד הציוניות, מתבוללים עפ"י דעותיהם, והמיניסטר היהודי שבקבינט האנגלי, מאנטגיו, הוא גם היום מן המתנגדים לנו! הוא, הד"ר ווייצמן ואחד־העם ועוד אנשים מתי־מספר, שבלים בודדות, והר"ן סוקולוב היה כל השנים האחרונות תושב לונדון. אל בלפור התודע עוד במנשסטר, עוד מזמן אוגנדא, ואז היה לו וכוח סוער עמו על דבר ארץ־ישראל. בלפור היה מתפלא על שבועטים באוגנדא, ופעם אחת אמר לו הד"ר ווייצמן, לאחרי שכל ההוכחות והנמוקים לא היו מכריעים, כי כשם שהאנגלים לא יסכימו לקחת בירה אחרת במקום לונדון, כך אין היהודים יכולים להסכים לקחת להם ארץ אחרת במקום ארץ־ישראל. “אבל הן לונדון ישנה בידנו – קרא בלפור – בעת שפלשתינה אינה שלכם!”¹¹⁴⁷ – היא תהי לנו – ענה הד"ר ווייצמן בבטחה. – זה היה מזמן, ובימי המלחמה קרה מקרה, שהתקרב אל הממשלה הבריטית קורבה גדולה. הרעיון הציוני התפרסם בעולם האנגלי ע"י ספרים אחדים, ביחוד עשה בשבילו תעמולה עורך העתון “מנשסתר גרדיון”,¹¹⁴⁸ עתון ידוע ומפורסם ומתון וכלי־מבטא להוגי־דעות פוליטיות מתקבלות על הלב. הרעיון הציוני גדל לאט־לאט, הלך וגמל בחוגים הפוליטיים האנגלים תחת השפעת המאורעות הצבאיים והטפת הרעיון בין ההמונים הרחבים של היהודים באמריקה ובמזרח אירופה. הממשלה האנגלית הבינה את כל ערכו של הדבר, ובלפור אמר לד"ר ווייצמן, שאולי עתה הגיעה השעה שירושלים תהיה של היהודים, שהרעיון הציוני יתגשם אחר המלחמה. התחיל המו"מ בדבר הצורה, באיזו מבטאים יבליטו את הענין בדקלרציה גלויה לכל. באותה העת התחיל גם הנגוד אל כל הענין מצד השדרות של הצבור היהודי העליון באנגליה, מצד ראשי ההסתדרויות הגדולות כמו “אגודת הקהלות”¹¹⁴⁹ וכדומה. אבל– הם כבר אחרו את המועד. הרעיון הציוני בכל גדלו, רעיון “מדינת היהודים”, “בית לאומי” כבר לקח את כל הלבבות, היה משאת נפשה גם של הממשלה האנגלית. המכשולים יצאו תמיד דוקא מחוגי היהודים המתבוללים, הקרובים למלכות באנגליה ומשתתפים גם במיניסטריום, הם ראו בכל הענין הזה חתירה נגד מצבם הפוליטי הטוב באנגליה, ביתר הארצות, אם יוסד “בית לאומי” בארץ־ישראל לעם היהודי. הם אשר הפחידו את הממשלה האנגלית בדבר הערבים, לבל תקלקל הממשלה את יחוסיה אל הערבים בתתה זכויות לאומיות לעם ישראל באחד החלקים אשר בארץ ערב בפלשתינה. זה הודות להשתדלותם של “גדולינו” אלה הכניסו בתוך הדקלרציה את הדברים הנוגעים לזכויות יתר העמים.¹¹⁵⁰ אבל, כמו שנאמר, כבר אחרו הגדולים האלה את המועד, ועל אפם ועל חמתם עברה הדקלרציה, וצר היה בודאי להם לראות ענין היסטורי גדול וכבד כזה נוצר בבריטניה על ידי יהודי רוסי, שכמותו כאין בעיניהם.

שאלנו אותו על דבר האגרונום אהרונסון, שהישוב כלו פה מתנגד אליו גם בגלל יחסו הגאוני תמיד אל הישוב, וביחוד בגלל הרעה הגדולה שהמיטו עושי רצונו עלינו במעשה הרגוּל.¹¹⁵¹ הד"ר ווייצמן ענה ואמר לנו, שאין באפשרות לקפח את זכותו של אהרונסון כי רבו פעליו בקרב החוגים הצבאיים הבריטיים, בהפיצו ביניהם את הרעיון הציוני בכל גדלו וערכו. הפחד אשר פחדנו, פן יחפוץ מר אהרונסון לקחת בידו רסן ההנהלה העליונה בתוך העבודה הציונית, כי על כן הוא היותר בקי ומומחה בשאלות רבות התלויות בארץ ויש לו כל הידיעות והכשרונות הנחוצים לזה – פחד־שוא הוא, לפי דברי הד"ר ווייצמן. גם אהרונסון בא לאנגליה באחור זמן קצת,¹¹⁵² כאשר הענינים היותר נכבדים היו כבר נגמרים ובתקפם מבלעדו, לא על ידו, ועליו היה רק להמשך אחרינו, להשמע אל הפקודות שלנו, ולא לתפוס רסן ולשפוך ממשלה. הוא הלך במלאכות ההנהלה הראשית של הציוניות לאמריקה, ואת מלאכותו שמה מלא כיאות וכמצווה עליו. זהו כח, שאסור לותר עליו.¹¹⁵³

בכל עבודתי הגדולה – אמר הד"ר ווייצמן – (והעבודה היתה נוראה, כי במשך שנה אחת עלי היה לעשות בקורים ולהכנס בשיחות כרשום אצלי, אלף ושלשים ושמונה פעמים), היה אחד־העם יועצי ואיש סודי, ולכל עבודה ופעולה, צעד ומאורע נתתי לעבור תחת שבט הבקורת וההגיון של אחד־העם. בכל פעם, בכל שאלה חמורה, בכל דבר קשה, – הייתי פונה אל המקור הנאמן הזה.

ואת העבודה הפוליטית בצרפת, את הסכמת הממשלה ההיא לדקלרציה הבלפורית מלא הר"ן סוקולוב. הוא אשר השיג את היחסים הנחוצים בשדרות הספרותיות בצרפת, והוא ידע לכלכל את הענינים שמה במשפט.¹¹⁵⁴

הכרתו הפנימית של הד"ר ווייצמן, שאין הממשלה האנגלית חפצה להוליך שולל את היהודים ולרמות אותם. ביושר לבב ובמחשבה תחלה החליטה הממשלה הבריטית על דבר הדקלרציה. פלשתינה ליהודים, – רעיון זה נעשה לסיסמא, לדבר פוליטי חשוב מאד, דרך לפתרון שאלה חמורה בסכום השאלות הפוליטיות, אשר תעלינה על השלחן, ולא חנם הכירו בערכו של הדבר הזה גם הגרמנים, וגם הם למרות שנאתם האורגנית ליהודים, נדברו על אודות פלשתינה ליהודים בקיץ העבר. האנגלים יודעים ומכירים, כי אותה הממלכה, אשר תקדים להשתדל על מתן פלשתינה ליהודים תרויח הרבה מאד גם במובן הפוליטי, וגם היחס הטוב של עם היהודים לאו מילתא זוטרתא היא.

פרטי השיחה היו מענינים מאד. רק אנשים אחדים היינו בחדר, והחלטנו להמשיך את השיחה עם הד"ר וייצמן גם מחר בערב בביתי, במקום שיאכל האורח בליל התקדש השבת.

כ"ג ניסן. [5.4]    🔗

מן הבקר נקבצו לבית ועד־העיר כל חברי הועד וכל ראשי האגודות וההסתדרויות השונות, כולם לבושים בגדי שבת, ללכת לקבל את פני הקומיסיה, המלאכות הציונית שבאה אתמול אלינו. לד"ר ווייצמן פנו דירה נאה בבית מר ליבונטין, במקום שישב בחדשים האחרונים הגינירל הילל, לארבעה חברים הכינו חדרים בקומה השניה שבביתי, וכן פנו חדרים מרווחים לכל הבאים. בעשר הלכנו כולנו ביחד עם הרבנים, והקהל מלא את האולם. ברכו את הבאים הרבנים ואחדים מן הנאספים, ואחרי כן ענה על הברכות הד"ר ווייצמן ביהודית, אחרי בקשת סליחה שאין הוא יודע עוד לדבר עברית כהוגן. בנאומו הדגיש הד"ר ווייצמן, כי לב הממשלה הבריטית טובה עלינו עד מאד, וכי כונתה טהורה ונקיה ביחוסיה אל הצהרת בלפור,¹¹⁵⁵ וכי אולי באמת אנו נוכחים בעת אתחלתא דגאולה. באותו מעמד היו כל חברי הקומיסיה וגם הסוכן הצבאי של המלאכות ארמסבי־גור, והד"ר ווייצמן הציג אותו וידבר על דבר העזרה הגדולה שעזר לנו בחוגי הממשלה, וגם קרא לו אחד מחסידי אומות העולם. הד"ר ווייצמן לא שכח להזכיר את כל מה שנעשה בארץ עד כה, את ישובנו הקיים ואת הברון רוטשילד נדיבנו הגדול, ויקרא בשם את בנו העומד פה, אשר אין אושר יותר גדול גם לו גם לאביו, אם רק יבחר גם הוא ללכת בדרכי האב הגדול ולהמשיך את מעשיו. בנאומו הדגיש הד"ר ווייצמן את יחוסו אל אחד־העם, המורה הרוחני של תחיתנו, וכי בכל מעשיו שאל את פיו ואחרי דבריו מלא תמיד.¹¹⁵⁶ ווייצמן איננו “נואם”, איננו “חוצב להבות”, אוריתא לאו קא מרתחא ביה,¹¹⁵⁷ איננו רודף אחרי אפקטים לא בדברים ולא בתנועות. שקט ושלו ודבורו בנחת, כאיש השח עם רעהו, אבל רעיונותיו סדורים, דבריו קצובים וכל משפט קובע לו את מקומו, ואתה מרגיש שאליך מדבר איש בלא לב ולב, המדבר מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש.

היום, בשעה שהיינו כולנו אצל הקומיסיה ויצאו אל המרפסת שלפני הבית להצטלם, התפרץ אלינו הזקן רוזוב מפתח־תקוה ויודיע, כי הביאו את בנו הצעיר אסור לשפטו במשפט הצבא. זה כעשרה ימים שהעלילו עליו, שהוא נתן בלילה אותות מגג ביתם הגדול במושבה בפנס מואר לצד החזית, וכי מצד הטורקים גם כן שלחו אות לתשובה, עד היום החזיקו אותו במשמר במושבה, והיום הביאוהו העירה.¹¹⁵⁸

הד"ר טהון הציע לפני לעבור מיפו ירושלימה לנהל שמה את המשרד. כפי הנראה, מבין גם הד"ר טהון, שמרכז העבודה הציונית תשאר ביפו, הנקודה המרכזית של הישוב העובד ביהודה, וכי עניני העדות בירושלים, אם כי יש להם ערך בלי כל ספק, אבל אינם יכולים להיות נקודת־הכֹבד של המשרד הא"י ופעולתו, ואינם כדאים לעזוב בשבילם את עבודת הישוב כל היקפה, שמקומה לע"ע אך ביפו. לבד זה מכיר ויודע גם הד"ר טהון ואולי גם מר הופין, שלא הם האנשים היכולים להתיצב בראש העבודה הצבורית בירושלים, עיר המסורת הדתית ומצודת האורטודוקסיה; וחושב הד"ר טהון, שאני, עפ"י חנוכי ומצבי בתוך החרדים, הייתי יותר מתאים לכל העבודות, הכרוכות במשרד מנהל המשרד הארצישראלי, ממנו ומהדומים לו. אני דחיתי את ההצעה. מפני טעמים שונים, ביחוד אין חפצי עתה לעזוב את יפו, בשעה שהמלאכות באה והתישבה פה והמקום יהיה גם לי להתגדר בו ולתמוך במפעליהם. הן גם בלבי הצעות שונות, שאולי תהיה אפשרות עתה להגשימן, שאולי תואיל או תוכל המלאכות למלאותן.

שמענו בקול הסוכן הצבאי אורמסבי גור ולא סדרנו אתמול קבלת־פנים לחברי הקומיסיה והמה באו בעגלות־משא פתוחות, וחבל, כבר החסרנו את הסאה יותר מדאי, כי כן צֻוינו. הרושם הראשון נתקבל אצל האנשים לא לטובתנו, אם כי לא באשמתנו. המה סבלו בדרך. עליהם היה ללכת רגלי מבאר־יעקב עד תחנת לוד, כי לא הכינו להם אוטומובילים, וגם כעשרים חבילות חפצים שונים חסרים להם ומי יודע אם ימצאו. אין הפקידים האנגלים יודעים לסדר שום דבר, ולא יכלו לסדר נסיעה נוחה לחברי מלאכות, שיצאה עפ"י פקודה מאת הממשלה המרכזית, ואשר שמו עליה תפקיד מדיני נכבד!…¹¹⁵⁹

כ"ד ניסן. [6.4]    🔗

והיום, ביום השבת לפנות ערב, קבלה שכונת תל־אביב באפן רשמי את הקומיסיה, בכל אותו ההוד וההדר שהשכונה המודרנית הזאת מסוגלת לזה. מן הבית, שבו שוכן הד"ר ווייצמן, עד גן־השכונה “שדרות בנימין רוטשילד”, עמדו ילדי בתי הספר משני צדי הרחוב ובידיהם פרחים מוכנים עוד מאתמול. מפקדי “המכבי” הלכו בראש ודגלים לאומיים בידיהם, ביניהם גם דגל הגימנסיה “הרצליה”, שהתקדש גם באחד הקונגרסים הציוניים. בארבע שעות באנו לקחת את חברי המלאכות ועברנו עמהם בין שדרות הילדים, שהמטירו פרחים על ראשי ההולכים עד שהגענו אל הבמה אשר בתוך הגן. גם הבמה היתה עוד מאתמול סבוכה ומקושטת ענפים ופרחים, וכסאות היו מוכנים על הבמה. ההמון מלא את הגן ואת הרחוב סביב, והד"ר טהון נואם לפני הקהל ויבאר להם את פרשת המלאכות, נאמו גם הד"ר ווייצמן, גם הברון רוטשילד,¹¹⁶⁰ שהבטיח ללכת בדרך אביו. מקהלת הילדים שרו כל הזמן שירים, ופלוגות המכבים עברו בסך, אל ההמון העברי נלוה המון חילים אנגלים, רוכבים ורגליים. ביחוד היה נעים לראות את הרוכבים יושבים על סוסיהם האמיצים מסביב גדרות הגן, ועל זרועותיהם ילדים קטנים ועוללים, מוחאים גם הם כפים ומריעים יחד עם כל הקהל. אהבה יתרה נודעת מאת החילים הבריטים לילדי הרחוב, וידידות גדולה בין הפעוטים ובין אנשי הצבא. זכרו החילים את ילדיהם בבתיהם במרחקים, באוסטרליה בקנדה ובהודו, והמה מראים חבה לילדינו פה, וגם הילדים מרגישים הנאה מיוחדות בזרועות הגסות והאמיצות של גבורי החיל. ובאותה שעה שראינו את אלה מטפלים בחבה ובזהירות בילדינו סלחנו להם דברים רבים…

כ"ה ניסן. [7.4]    🔗

זה שלשה לילות מרצה לפנינו, בתוך חוג צר של חברים אחרים, הד"ר ווייצמן ע"ד פרטי השתלשלות הענינים, שקדמו לדקלרציה, ושעל אודות התגשמותה, על הקומיסיה להשתדל, – ואזנינו לא מלאו משמוע. שנים אחדות רחוקים היינו מן העולם, מן העבודה הלאומית שבתוך הגולה, ומה רבה שמחתנו לראות את הדבר, בה"א הידיעה, הולך ונעשה, קרוב להתגשם. הד"ר ווייצמן קרא לפנינו אתמול את המכתבים, שהביא מאת בלפור ולויד ג’ורג' אל הגינירל אלנבי, המפקד הראשי של הצבא המצרי, ואל כל גדולי השלטונות. ראינו ונוכחנו שהממשלה הבריטית באמת ובתמים החליטה למלא את הדקלרציה ותרַמה את מי אשר תרַמה, אך בנוגע אלינו היא תשמור להקים את אשר הצהירה והודיעה. קודם שנתפרסמה הדקלרציה נשלחה לאמריקה,¹¹⁶¹ והממשלה שמה הסכימה גם היא לכל דבריה, ואחר כן נתנה את הסכמתה גם הממשלה הצרפתית.¹¹⁶² עלינו לרכוש לנו לעת עתה את אשר נוכל, את אשר תמצא ידינו, ואחר מעשה שנעשה אין כלום, ועל הממשלות יהיה לאַשֵר ולקיים את הנעשה ולהוסיף על זכיותינו. השרים האנגלים מאמינים כי בא עתה הזמן, שעל אודותיו נבאו הנביאים את תנחומותיהם לעם ישראל. פעם אחת אמר לד"ר ווייצמן בלפור שהוא מאמין, כי גם את השלום אחרי המלחמה העולמית יביאו הציונים, כי על כן היהודים יחוסים להם בכל המדינות הלוחמות, והציונים יותר נקל להם להתקשר עם כל המדינות, כי הפטריוטיזמוס הארצי, המקומי, איש איש על מדינתו, איננו שולל את הפטריוטיזם העברי, הלאומי, ואינו הורס את היחוסים שבין יהודי ליהודי כמו שהרסה המלחמה את היחוסים שבין אדם לאדם אצל העמים הנלחמים, שנעשו שונאי בנפש עד שלא יוכלו לבֹא בדברים.

הד"ר ווייצמן בקש מאתנו, העסקנים המקומיים, כי אנחנו נעזר לו בכל מה שאפשר, כי נאמין במעשי הקומיסיה ובכשרונותיה, וכי יאמין גם העם באוטוריטטה שלה. הוא מחכה לעוד אנשים, ביחוד חברים מרוסיה, כמו י"ל גולדברג ורוזוב והאגרונום עטטינגר, ואולם אין יודע אתה איזה הדרך יוכלו האנשים מרוסיה לבוא. והטלגרמה ששלחו לאוסישקין הגיעה רק עד פטרבורג ולא יספה ללכת הלאה, כי נפסקו הקשרים בתוך רוסיה פנימה.¹¹⁶³

בווייצמן אפשר לתת אמון. הוא ישר, חביב ונבון דעת, לא לחנם עבר בית־הספר של הקונגרסים הציונים, והיה בכלם נשיא הועדה המתמדת,¹¹⁶⁴במקום שצריכים היו תמיד להתהלך בין אש ושלג¹¹⁶⁵ “לדעת לעות את יעף דבר”,¹¹⁶⁶ לשמור את הדיפלומטיה הפנימית של הציוניות. ואת התורה הזאת, הדיפלומטיה, הוא דורש כמין חומר עתה, במשאו־ומתנו עם שרי הממשלה, והדבר הצליח בידו. כמדומני, שמצאנו בווייצמן את האיש הראוי והמוכשר, הן על פי חנוכו בתוך שדרות העם במעמקיו, והן על פי הטמפרמנט שלו, השקט והשלו למראית עין. זה עושה אותו מתאים לתפקידו אצל האנגלים השלוים והשקטים תמיד, שלמרות פתגמם “הזמן–כסף”,¹¹⁶⁷ הנה יש להם תמיד שהות ואינם נמהרים במעשיהם מעולם.

המלאכות – אוטומוביל יפה לה מיוחד לה, ועליו כתֹֹבת עברית “ועד הצירים לארץ ישראל”. הכינו בשבילם משרד מיוחד בדירתו של מר א. ליודוויפול בביתו היפה של רבי דב שירמן מבקו, במקום שהיה המשרד של המעון הראשי הצבאי.

עוד במצרים הבטיחה המלאכות לאחדים מבני פתח־תקוה שהיו שמה,¹¹⁶⁸ לרגלי מכירת תפוחי זהב, לתת להם הלואות לעבוד הפרדסים ויתר הנטיעות. ואך באה המלאכות הנה מהרו בני פ"ת לבקש את ההלואה שהבטיחו להם, והקומיסיה פקדה על הבנק לתת להם חמשת אלפים לירה, מבלי להכנס עמהם בשום תנאים, ומבלי לשאל את פי העסקנים המקומיים עד כמה הלואה כזו מתאימה אל הצורך ובאיזו אופנים צריכים היו לסדר אותה. זה לא טוב בעינינו, מפחדים אנחנו פן יחשבו האכרים כי מקור חדש נפתח לתמיכות, הנקראות הלואות, וכי רק צריכים לדעת איך למצוא את המפתח אל המקור הזה. זה אינו פחד שוא,אחרי שעל יד הקומיסיה נמצא גם הברון רוטשילד, בנו הבכור של נדיבנו הגדול. אנשי ראשון־לציון כבר מרחיבים את כיסיהם לרוחה, כי בשביל מה שלח הברון את בנו, אם לא למלאות חורי ראשון־לציון זהב עד כדי יוכלו לשאת?… ואכרי עקרון אף הם, אם כי הרויחו בחדשים האחרונים היטב וראו ברכה מאת הצבא האנגלי, גם המה חושבים מחשבות: מה וכמה יש לדרוש מאת הברון? ורבים מהם משתאים: איזה תפקיד יכול למלא איזה ווייצמן במקום שישנו הברון?… איך שהוא, מפחדים אנחנו שלא יקח את הלבבות צלצול הזהב, תחת שאנו חפצים שהאנשים יטו אזן לקול בשורת התחיה, שהיא אך לבדה העיקר, והכסף הוא אך אחד מן האמצעים. ולכן לא טוב הדבר בעינינו, שראשית מעשי הצירים היתה לקשקש באיסתרא ולתת כסף לבני פ"ת ולעורר בזה בלב האנשים מגמות לא ראויות, לפי דעתנו… צריך להעיר על זה את אזנו של ווייצמן בהמשך הזמן; הן עמו אפשר לנו לדבר בהתגלות לב.¹¹⁶⁹

במכתב, שהביא לי הד"ר ווייצמן מאת אחד־העם כתוב, בין יתר הדברים, בזה הלשון: “ובכן סוף סוף יוצאת הקומיסיא היהודית לא”י להניח אבני היסוד לבנין ביתנו. לדאבון לבנו עניה היא הקומיסיא בכוחות אישיים. והאמריקנים וכ' – נשארו איפוא רק האנגלים ההולכים עם ווייצמן, והם מתי מספר ולא כולם עטרה זו הולמתם. צריכים תהיו אתם, בני א"י, למלאות את החסרון ולעבוד בחריצות יתרה, בשביל להקל על הקומיסיה את מלוי תעודתה – תעודה קשה מאד, אשר באופן מלואה תלוי הרבה כל מהלך עניננו בעתיד. יהי ד' עמכם וישמרכם משגיאות!" אחד־העם מדקדק עם חברי המלאכות אולי יותר מדאי: רובם המה אנשים של צורה. ווייצמן אתמחי¹¹⁷⁰ בעבודתו, ומי שהשיג את הדקלרציה האנגלית לנו, אין מהרהרים אחריו; הן הרצל לא השיג את זאת.¹¹⁷¹בכלל בנוגע לווייצמן – לית מאן דפליג. ליאון סימון הוא מפקידי הממלכה, ולא מן האחרונים, תלמידו של אחד־העם ומתורגמנו לאנגלית, אדם הוגה דעות ובעל כשרונות.¹¹⁷² בשאלת הכספים, הנה בתוך הקומיסיה ישנו, מלבד הדירקטור יוסף כהן, המומחה בעניני הבנקים הציוניים,¹¹⁷³ גם רוטשילד בעצמו,¹¹⁷⁴– “הלב, מה אתה חפץ עוד?” הפרופ' סילואן לוי הוא אמנם מומחה לשפת סנסקריטית,¹¹⁷⁵ אבל בכ"ז הוא זקן ויושב באוניברסיטה הפריזאית, ויכול הוא להביא תועלת בכל שאלות בתי־הספר.¹¹⁷⁶ הד"ר אידר הוא באמת אך ד"ר לרפואה, והוא ממחנה יט"א;¹¹⁷⁷ וטוב ויפה הדבר שיהיה בכל מעשינו עתה איש בלתי נלהב. יתר העם המה צעירים, שבאו להתחנך בעבודה, והמה ילמדו את השאלות ויעזרו לחבריהם הגדולים.

כ"ו ניסן. [8.4]    🔗

הד"ר ווייצמן מרצה לפנינו את הרצאותיו ביהודית, אם כי הוא מבין עברית, אך קשה עליו עוד הדבור בשפתנו מפני שלא הרגל בזה. ואולם הסביבה העברית שלנו פועלת ומשפיעה גם עליו, גם על יתר חברי הקומיסיא. עוד בשבוע שעבר אמרתי לרוטשילד: הנה אביך, כשהיה בא"י לפני עשרים וחמש שנה, התפאר בך ויאמר, כי אתה תבא אל הארץ ותדבר עמנו עברית, – והנה באת אלינו ואין אתה יודע לדבר בשפתנו. הוא תיכף הסכים בצדקת הדברים,¹¹⁷⁸ ועוד ממחרת לקח לו מורה לעברית, את ראש המורים בביה"ס לבנות, מר יחיאלי. לומדים עברית גם הפרופ' לוי, גם יוסף כהן, גם הצעיר סמואל. לו השתדלנו כמה שצריך היה לעשות תעמולה לשפתנו, אזי היינו מצליחים הרבה, ואני בטוח כי גם רבים מן האנגלים, מאנשי הצבא ופקידיהם, היו משתדלים ללמוד את השפה העברית, והדבר מובן. תמיד להם ענינים עם היהודים, משתדלים להתקרב אלינו, משתוקקים מאד לבקר את בתינו, ביהותנו האירופאים היחידים בארץ; וזה גם מחייב אותם להבין את שפתנו. חטא חטאנו, שלא השתדלנו תיכף להדפיס מחברות וספרי־למוד קטנים וזולים לראשית ידיעת שפתנו, מתאימים לאנגלים. זאת היתה חובת המשרד הא"י, ההסתדרות הזמנית של השטח הנכבש, עבודת ועד־החנוך שלנו, אבל אנחנו “עסוקים” תמיד בישיבות ובכל עניני הפוליטיקה הגבֹהה, ומפני היער אין אנו רואים לעולם את העצים, את מה שצריך

להֵעשות.

כ"ז ניסן. [9.4]    🔗

עם בוא הקומיסיה לא"י נִפָּטֵר, כפי הנראה, מן הדבר שהמעיט לנו בחדשים האחרונים חלב ודם והרגיז את עצבנו לא אחת, כונתי את “הועד המאחד”, שלשם סגולה נשתנה אח"כ שמו ל"ועד המאחד הזמני" לעניני הסיוע בקהירו, במצרים; זה הועד מיסודו של מר אהרונסון, ואשר לא ישיבה אחת היתה מוקדשת לו, ואשר נדחקו אחדים מעסקנינו בכל כוח להיות חברים בו. עתה, כשבאה הקומיסיה וכל הכח וכל האמצעים עברו לרשותה של זו, הועד המצרי כמו נתבטל כלו, או אולי נתבטל באמת. תנצב"ה.

כ"ח ניסן. [10.4]    🔗

הקומיסיה הלכה היום ירושלימה. גדול יהיה הכבוד, אשר יערכו בני ירושלים לקבל את פני האורחים. אנשינו שמה לא יהיו אחרונים בהשתתפותם בקבלת הפנים, פקידי המשרד יערכו את כל הטקס וההכנות, וההרים הנפלאים וכל היֹפי המיוחד אשר חלק ד' לעירו ישוו הוד והדר על כל התכונה. בירושלים בחרו את הר הצופים, המקום המיועד לאוניברסיטה העברית, לערוך שמה את קבלת הפנים.¹¹⁷⁹

כ"ט ניסן. [11.4]    🔗

הד"ר ווייצמן קבל אתמול בירושלים את הידיעות הנוראות מרוסיה. טבחו בטורקסטן שלש מאות יהודים.¹¹⁸⁰ כמעט את כל העדה העברית בגלוכוב (פלך צ’רניגוב)¹¹⁸¹ הכריעו לטבח. פוגרומים נוראים ביהודים ברוסיה כלה: גדול צערי הפרטי, כי מי יודע את אשר מצא בהומל וביתר הערים את אשר לי שמה,¹¹⁸² וגדול צערי על בני עמנו הנתונים לבזה ולהרג בעוון הסיעה הבולשביקית, המופקרים בעצמם ושהכריזו הפקר על החיים והרכוש של אחרים. לבי, לבי על חללינו על לא־דבר. אנו יודעים את המשובה הרוסית כשהיא מתלהבת, את החיה הטורפת כשהיא מתעוררת בקרבו, את המורא של הדם־הטרפה כשהוא מתפרץ החוצה מבלי מעצור, – הה, אנו יודעים ומכירים כל החרבן והמהפכה, את כל נחלי הדם ששוטפים, את כל האש הנוראה האוכלת אז, – אנו יודעים זאת מימי גונטו וחמלניצקי, ימח שמם וזכרם!…¹¹⁸³

א' אייר. [13.4]    🔗

יושבי קרנות והולכי בטל ונרגנים אחרים מצאו להם ענין לענות בו – את הבחירות לועד העיר. בירושלים נגמרו הבחירות לועד העיר המאוחד שמה, ואל הועד נבחרו אנ"ש, ומר הופין הוא נשיא הועד, נשיא העדה העברית הירושלמית… ואולם “הנצחון” הזה הצליח כפי הנראה רק לפני הפסח, כשהיו בני הישיבות זקוקים לצרכי החג; ומר הופין הוא מנהל האפ"ק ובידו גם הסכומים השונים של ועדי הסיוע האמריקנית, והמשרד הא"י אף הוא מקור לתמיכות בתמונות שונות, והדבר “הצליח”,,,ואולם הפסח חלף הלך לו, כספי התמיכות נאכלו, והנה יש לנו ברוך־השם מודעה רבא וחוזר ונדפס מאת… “ועד העיר של האשכנזים” בירושלים, כלומר עוד ועד העיר שני, או אולי ראשון, עם שבעים חברים,¹¹⁸⁴ וגם להם ד"ר בתור נשיא,¹¹⁸⁵ והדפיסו את החוזר גם באנגלית ובערבית, ופרסמו אותו ברבים, וגם את הממשלה המקומית הודיעו כי המה ועד העיר, – הכל כנהוג וכיאות…

וגם ביפו אומרים האנשים לעשות כמעשה ירושלים, והמה מאימים על ועד העיר הקיים, שבאם יקובלו התקנות החדשות והנשים תקבלנה זכות הבחירה, אזי יבחרו להם ועד חדש, ועד נבדל מועד העירהכללי. וכבר עשו איזו מעשה והשיגו איזו פרנקים והדפיסו טופסים למכתבים וקראו לעצמם “ועד לעדת ישראל”, ולך וקרוא בקול גדול: לא דובים ולא יער, לא בחירות ולא ועד, ורק מעשה נרגנות של אחדים מתחסדים למען כחש, הרוקחים מרקחה בתוך העיר בשביל כבודים וגבאות! אותו הדבר היה בדבר הבחירות לועד תל אביב. היו ימים, שועד תל אביב היה בראש עניני הצבור, וגם עניניו הוא היו גדולים ונכבדים, במובן הכספי ובמובן הצבורי. עתה אין עוד ערך לועד תל אביב, כי את כל הענינים הצבוריים לקח עליו ועד העיר ליהודי יפו, ועניניו הפרטיים כמעט נדחו לרגלי המלחמה. ובכל זאת גדול היה השאון שהקימו נרגנים סביב הבחירות, ואנשים אחדים, מסופקים מאד במובן המוסרי והצבורי, השתדלו בכל עֹז להכנס אל הועד, וביחוד להרחיק עסקנים אחרים, ודוקא את הטובים שהיו בין חברי הועד. ורק בקושי ובהתאמצות יתרה הדבר לא הצליח.¹¹⁸⁶

ה' אייר. [14.4]    🔗

כפי שסדרו אתמול, צריכים היו חברי ועד הצירים לנסוע היום לפתח־תקוה ולעשות שמה כל היום. במושבה רבה התכונה לקבל את פני האורחים הנכבדים. בפרט אנשי פ"ת מקוים לגדולות מאת ועד הצירים, כי הן אך צעדו הצירים על אדמת א"י וכבר פקדו על האפ"ק לתת להם חמשת אלפים לירות. ערכו שערי־תפארה והכינו כֵרה גדולה לכבוד הצירים, וכבר נהיתה במושבה מחלֹקת בדבר ההזמנות אל הארוחה, מי ישב בראש ומי ינאם ומה יהיה תוכן הדרשות וכו' וכו' מן הדברים העומדים ברומו של עולם. והנה היום בבוקר נדחתה פתאום כל הנסיעה, והצירים לא הלכו לפתח תקוה. יש אומרים, שזה קרה מפני המצב בחזית, שהטורקים הצליחו להדוף מעט אחור את הצבא האנגלי והתקרב אל רוכסי הגבעות השולטות על הסביבה; ויש אומרים מפני החשדים שהממשלה עוררה על אחדים מבני המושבה ההיא בענין רִגול; ויש אומרים – אבל אין אני אוהב להכנס לתוך תוכן של שיחות הרחוב, בפרט שאין ביאת המשיח תלויה בזה, אם נסעו הצירים לפ"ת או לא נסעו היום, וגם סדרי בראשית לא נשתנו מזה, כפי הנראה.

לונץ מת! אך עתה החרידה אותי השמועה המעציבה הזאת. הוא מת כמעט פתאום, עוד לפני ימים אחדים, בהיות הקומיסיה בירושלים, היה גם הוא בין המברכים. מי יודע אולי התעוררו עצביו יותר מדאי לרגלי המאורע הגדול הזה, כי באה מלאכות להגשים בפועל את החזון הגדול, שהיה משאת נפשותיהם של אנשים כלונץ כמעט כל ימי חייהם, והלב היהודי פחד ורחב מרוב גיל ושמחה ולא יכול להכיל את המון הרגשות בקרבו!…¹¹⁸⁷ אך כששים ושתים היה האיש, ועוד רבות היה נותן לספרותנו, ביחוד במקצוע שהיה מומחה לו – בתולדות הישוב הארצישראלי במאות האחרונות. את המקצוע הזה העשיר במאמריו הוא, ובמה שנתנו לו אחרים, וגם הו"ל במהדורא חדשה את הספרות הקדמונית בנוגע למקצוע זה. בקובצים ובלוחות שהוציא נמצא חֹמר הגון,¹¹⁸⁸ וגם ההוצאה החדשה של התלמוד ירושלמי, שאליה הקדיש את עצמו זה שנים רבות,¹¹⁸⁹היא עבודה הגונה. והאיש הזה היה עִוֵר שתי עיניו זה יותר מארבעים שנה, ובמצב כזה בקר את כל הערים הגדולות באירופה ובמצב כזה עבד את עבודתו הספרותית בשקידה מצוינה! הוא היה המומחה היותר גדול בכל הנוגע לירושלים מבואיה ומוצאיה, רחובותיה ושכונותיה, ותמיד היה מתהלך לו בעיר ירושלים לבדו, באין מוליך אותו, ורק מקלו לפניו, ולא שגה מעודו ולא תעה בדרכו. זכורני, כשהייתי בפעם הראשונה בירושלים, בראשית תר"ן,¹¹⁹⁰ סבבנו ביום שבת אחד את העיר מחוץ לחומה, החל מן הברכה הגדולה, התחתונה, בגי בן־הנום אל התופת ונחל קדרון וסבבנו כך את כל ירושלים עד שהגענו אל השלֹח, ומשם הלאה עד שער דמשק. היינו חבורת צעירים: בן־יהודה, אברהם סולומיק,¹¹⁹¹ דוד ילין, מיוחס יוסף היה אז ארוסה של בת הרי"מ¹¹⁹² פינס. ועוד מן היותר צעירים שהלכו אתנו. סרנו אל כל המערות והשיחין ומחצבות האבנים שהיו בדרך, ומורה־הדרך היה לנו – הסגי־נהור מר לונץ, הוא היה הולך לפנינו ומורה לנו לאמר: עתה פנו ימינה ותראו זה, השמאילו ויהיה לפניכם דבר זה, ובתוך המחצבה הזאת תמצא כזה וכזה. לא היה בירושלים איש כמוהו, אשר ידע את העיר לכל חקר.¹¹⁹³ והיה האיש הנפלא הזה צנוע ולא עשה את ידיעותיו קרדום ואמתלא לבקש תמיכות ושנוררות, והתפרנס בקושי מבית הדפוס שלו¹¹⁹⁴ וממכירת ספריו. חבל מאד על האי גברא רבא¹¹⁹⁵ שמת בלא־עת, בעוד שהיה בכחו לתת הרבה, ועיני רוחו ראו אך ראשית תחיתנו.

ג' אייר. [15.4]    🔗

היום היתה הישיבה המשותפת של ועד הצירים עם ועד הזמני¹¹⁹⁶ של השטח הנכבש. ביחד היו כארבעים איש, ולתכלית זו סדרו את האולם הגדול של המשרד הא"י. הד"ר ווייצמן באר בקצרה את השתלשלות הענינים, – זה היה קצור נמרץ מכל הדברים שהרצה לפנינו, בחוג צר, במשך לילות אחדים. כל הזמן שקודם הצהרים עבר בדרשות ונאומים של ווייצמן ושל הד"ר טהון, נאומים פרוגרמתיים על אודות כל הראוי והנחוץ להעשות. אחר הצהרים, לפי סדר היום, צריכים היו לקבוע את היחוסים של העבודה המשותפת של ועד הצירים עם ועד הזמני. באויר התחיל עוד הפעם להתנדף אותו הריח ניחוח של רדיפה אחר כבוד, השתדלות להדָחק אל תוך הקומיסיה, זה הריח “הטוב” שהיה עולה באפנו בזמן שהיינו מתוכחים על אודות הספישל־קומיטט¹¹⁹⁷ המצרי, הועד היהודי תחת נשיאותו של הקפיטן מקרורי, ההשתתפות בועד העיריה של הממשלה.¹¹⁹⁸ אלה מן המפחדים, שמא לא יבָחרו המה, פן ואולי ישארו מחוץ לועדים, והגבאות תפול בחלקם של אחרים – אלה יוצאים בדרשות ובנאומים וכונתם בולטת יותר מדי: להזכיר על ישותם, על מציאותם בעולם הצבורי אולי יחוסו אולי ירחמו עליהם. לפנים מן הקלעים התנהל מו"מ עם ווייצמן על אודות מספר האנשים שיצורפו אל הקומיסיה מבין חברי ועד הזמני;¹¹⁹⁹ ואולם כיון ששמע הד"ר ווייצמן את הנאומים של היוצאי־דופן, ומפני שגם בתחלה לא היה גדול חפצו של הד"ר ווייצמן לצרף חברים מבין צבורנו אל הקומיסיה שלו – (ג"כ בודאי מפני הטעם הפשוט, שמן הנמנע לצאת ידי כל השואפים אחרי הגבאות) לכן הודיע הד"ר ווייצמן, שבראשונה על הועד הזמני לסדר את עניניו בינו לבין עצמנו"… התחילה ישיבה של וכוחים ודברי תוכחה לסופר ש. בן־ציון, שהוא היה הפעם היוצא דופן, והטיל זוהמה בישיבתנו המשותפת, והחליטו לבחור בארבעה מתוך הועד הזמני להיות חברים בועד הצירים. ההסתדרות של הפרולטרים דרשו מקומות בשבילן, כל אחת ואחת בשביל קנדידט משלה, והאכרים דרשו שני מקומות בשבילם, ונתעוררה פוליטיקה רגילה שקודמת לבחירות, ובפתקאות נעלמות נגשו אל הבחירות ונבחרו האנשים מתוך התרגשות מרובה ובסכום בוחרים מועטים. ועוד הפעם בחירה־התחרות בין הקנדידט של “הפועל הצעיר” ובין זה של “פועלי ציון”, והכניסו את מר גלוסקין בתור אכר, כי על כן הוא תושב ראשון־לציון… גועל נפש עורר בקרבי כל המחזה הזה, וידעתי כי עלינו יהיה לכבוש את פנינו בקרקע בפני חברי המלאכות, שראו אותנו בבשתנו. פוליטיקה קטנטנה ברגעים גדולים…

ד' אייר. [16.4]    🔗

הקומיסיה יצאה לבקר את המושבות, ויגיעו גם לקוסטיניה. בכל המקומות רבה התכונה לפגוש את האורחים.

ה' אייר.[17.4]    🔗

קראתי היום אספת השופטים העירוניים ושל משפט השלום העליון לדון על דבר שאלות שנולדו על פי העבודה של המוסד משפט־השלום. בתור מנהל המוסד הזה נקבץ אצלי חומר רב בנוגע לחיי משפט־השלום ופעולותיו למראותיו השונים, וחפצתי לדון על אודות זה בישיבה עם חברי. קרו מקרים של סרובים לבוא אל המשפט וגם למלא את הפסקים.¹²⁰⁰ אפשר מאד להשתמש במקרים כאלה בכח הממשלה הבריטית, הנכונה לעזור לנו, כי על כן היא בעצמה שלחה אלינו משפטים שבין יהודי ליהודי; אבל עד כמה רצוי הדבר, שנעשה כזה אף בעזרת הממשלה המסודרת של האנגלים? אפשר להשתמש ביחס אל המסרבים באמצעי־כפיה צבוריים; ואולם גם בזה צריכים להבדיל בין האמצעים ולא בכולם ראוי להשתמש. למשל, אסור לסגור בפני ילדי המסרבים את דלתות בתיה"ס, או לבלי קבל חוליהם לבתי־החולים וכדומה. – כן צריכים היינו לקבוע מדרגות במוסדות המשפט. יש לנו משפט עירוני או במושבה על יד הועדים, גם משפט עליון למקרים של ערעורים וקובלנות, או טענות ותביעות של ועדים. אבל הנסיון הוכיח, שטוב היה ליסד גם אספת־השופטים, בתור מוסד משפטי בינוני בין הקיימים.¹²⁰¹ גם יש צורך להגדרה יותר מפורטה של כל מוסדות המשפט לפי הערך הכמותי, הכספי, כמו למשל עד אלף פרנק במשפט השלום העירוני או במושבה, ולמעלה מהסכום הזה – במוסד משפטי יותר עליון; גם לפי ערך הצבורי, כמו: משכתנאות, נחלאות וגבולין, ירושה, שותפות. חפצתי להציע לחברים לוַתר כלל על המשפטים בעניני אישות, בין איש לאשתו וכדומה, ולהעביר ענינים כמו אלה להבד"ץ. וישנה אצלי עוד הצעה חשובה אחת, שאני נותן לה ערך מיוחד – הצעה לכונן על יד משפט השלום העליון נוטריוט לרשום שמה את כל נכסי דלא ניידי של היהודים.

לדאבוננו, נאספו האנשים בשעה מאוחרת, והספקנו לעבור אך על חלק קטן מסדר היום, וגם בזה לא קבלנו שום החלטות, ואת יתר השאלות דחינו לישיבה הבאה. “לישיבה הבאה” – אבל אני יודע את גורלה של הישיבה ההיא, שהיא גם אולי לא תבוא. הן עסוקים אנחנו כולנו, עמוסים אנו עבודה יותר מדאי, כל אחד ואחד מאתנו נושא עליו משרות לאין מספר, וישנם בינינו אנשים שכל כך הם להוטים אחרי גבאות, שאינם שבעים עוד גם במשרות שיש להם, והמה זועפים אם לא יבחרו בהם בועדים חדשים. באופן זה ובמצב זה העבודה הצבורית צולעת אצלנו תמיד, טרודים אנחנו כל היום בישיבות, אבל דבר מוחשי ובסדר הנחוץ אינו נעשה. כבר הגיעה השעה, שאת העבודה הצבורית ימלאו פקידים ולא נדיבים, פקידים הבאים על שכרם ושומרים את העבודה כי ממנה לחמם נמצא, ולא נדיבים הצריכים לבלות את זמנם הבטל.

ו' אייר. [18.4]    🔗

ועד הצירים דחה במכתב את הצעת ועד הזמני לצרף אל הקומיסיה את אלה האנשים, שנבחרו מאת האספה בראשית השבוע הזה. בכדי טרחו האנשים לריב בעד הבחירות כמה אכרים וכמה מן ההסתדרות, – אין הקומיסיה יכולה, כלומר: אינה רוצה לצרף חברים חדשים. והמשא ומתן, שנהל הד"ר ווייצמן עם מר ברלין? ומעיקרא מאי קסבר?¹²⁰² תיובתא!…¹²⁰³ רצון כביר לא היה מעולם לצרף חברים, בפרט שאין מאתנו מדברים אנגלית, וביניהם ישנם רק שנים־שלשה המדברים ומבינים עברית. אלא מאי? לא יכול ווייצמן להשיב ריקם את פני הצבור המקומי, בפרט שעם אחדים מאתנו היה רוצה לעבוד.¹²⁰⁴ אבל מכיון שהרגיש, שיש פוליטיקה בדבר וחלוקי־דעות בינינו לעצמנו, אזי הלך ותפס כללו של הרומי: הפרד ומשול, – והשיב אחור את הבחירות.¹²⁰⁵

היריות אינן חדלות, ולפעמים מתגברות מאד. ובליל חשך רואים את האש של התותחים. אבל אין הצבא הבריטי מתקרב אף במשהו הלאה, ולפעמים שמועות עוברות שהוא נדחה קצת אחור…¹²⁰⁶ מכפר־סבא באו ידיעות נוראות: אנשים למאות כבר ספו תמו מרעב וממחלות, ונורא פה המצב של המשפחות, שילדיהן או אבותיהן יושבים שמה, מעבר לחזית.¹²⁰⁷ היוקר מתגבר פה באופן שלא שערנו מעולם. מחיר הבשר הוא שילינג האונקיה, וקשה להשיג, הביצים שלש בשילינג, הפחמים – שילינג הרוטל, רוטל עצים להסקה בשני גרוש. הסחורות שבאו ממצרים נמכרות על נקלה ובמחירים כפולים כמו במצרים. והחזית במקומה עומדת, וחיל השוטלנדי הטוב הלך לו לחזית הצרפתית ואת מקומם לקח חיל הודו, שאיננו מצוין. אין ההצלחה רבה, כפי השמועה, גם בחזית בסביבות יריחו, לא טובים הענינים…

ןהממשלה הצבאית מעוררת לפעמים חשדים ביהודים. זה שבועות שנים שאסרו את רוזוב, רפאל רוזוב מפתח־תקוה, ועוד שני יהודים, חוכר הדיליז’נס היילפרין, ועוד יהודי פתח־תקותי.¹²⁰⁸ פלא הדבר, מוזר הדבר! מי זה מעורר את החשד?

ז' אייר. [19.4]    🔗

אלה שלא הצליחו בבחירות בועד תל־אביב שמו אל מול פני המלחמה החזקה את “ועד העיר ליהודי יפו”, את הבחירות לועד הזה, שנקבעו בראשית החודש הבא. חרדים באמת אך מעטים בעדה ואלה אינם משתתפים בבחירות ואדישים המה לכל השאלות; אבל תחת זה נמצאה קבוצה, אשר בחרה לה את החרדות למסוה על פניה, ומעוררים מחלוקת בתוך הקהלה. הקריאה היא: “הלאה הנשים”! אל יתנו זכויות הבחירה לנשים, ומלחמה נגד התקנות שנתקבלו. מעבר מזה צועקים “החרדים”, כלומר אחדים ממלוי ברבית המתחסדים “נשים משלו בנו!” ולעומתם קוראים להם: נֹוֹשים משלו בנו!“. ומשתדלים האנשים להעכיר את המים הצבוריים עד כמה שאפשר. – אני אין נפשי אל כל המלחמה הזאת. לדידי אפשר לדחות את הבחירות לועד העיר. לכה”פ, עד שוב אחינו מכפר־סבא, ובין כה ינהל הועד הזמני את עבודתו, אם כי הוא בלתי נבחר. לדידי אפשר היה גם לותר על הדרישה ולתת את זכות הבחירה לנשים בשעה יותר שקטה ושלוה, ולא עתה הזמן היה לעורר את שאלת הזכויות לנשים ולפתור אותה באופן רדיקלי… ומכיון שנעשה מעשה, אפשר היה גם להוציא אל הפועל את הבחירות, ויפתור לו הקהל בעצמו את שאלותיו כחפצו ועל פי בחירתו, ואם יבחרו אנשים לא־צבוריים אזי עד מהרה יודע בקהל אי־כשרונם לנהל את הענינים, ויהיו רועים עד שיסתאבו. בכלל אין הדבר כדאי לעורר מרקחת עתה את הקהל, וביחוד אין כל צורך לנו בשעה קשה כזו, כשכל כך רבו הענינים הצבוריים, להחזיק בקרנות הועד. לנו, עסקני הצבור, דיה עבודה גם בלי ועד העיר, – ויתקע לו אִיבַן בשופר,¹²⁰⁹ ויתיצבו להם הנרגנים האלה בראש הועד ליהודי יפו. ואז – –

יוד אייר. [22.4]    🔗

היחוסים ההדדיים בין הועד הזמני של השטח הנכבש ובין ועד הצירים הסתדרו, או כמו הסתדרו באופן כזה, פעם בשבוע מתאספים חברי הקומיסיה ביחד עם חברי ועד הפועל של הועד הזמני, ודנים על הענינים העומדים על הפרק. זאת היא לא עבודה משותפת, רק ישיבה משותפת. היום היתה הישיבה הראשונה, והד"ר ווייצמן ספר לפני הנאספים על אודות מצב הענינים השונים. ישיבה כזאת היא פורמלית יותר מדי, בשביל הרוב הגדול אין היא מענינת, כי חברי הקומיסיה, ועל פי הרוב גם אנחנו, יודעים את הענינים משיחות פרטיות עם הד"ר ווייצמן. המעלה האחת שישנה לישיבות כאלה – שאינן נמשכות הרבה זמן, וכי הנאספים אינם מתלהבים ואינם נרגזים בשעת נאומיהם, אבל אין בישיבות אלו גם מאותו החום, מאותה התגלות הלב, המרגיזה לפעמים אבל היא מפרה את המחשבה ומביאה לידי עבודה, חוששני, שלא יארכו הימים וישיבות כאלה ישעממו את המשתתפים, והשעמום יביא לידי בטולן של הישיבות. עין בעין אנו רואים, שזאת העבודה המשותפת שעליה חלמנו ושאך ממנה לבדה, לפי דעתי, לפעולות חשובות תוצאות, – זה שדוך מעושה, שלא ברצונו של הצד השני, הקומיסיה, וסופו של דבר לא יהיה טוב בשביל שני הצדדים, והענין שלנו יסבול מאד! אפשר מאד, שידי איזה עסקנים בזה, שהביאו את דבתם של עסקני א"י רעה אל הקומיסיה; אולי א. ול.¹²¹⁰ האנשים, שבעבודתם הצבורית לא התיחסו מעולם אל הצבור הא"י באמון ובהקשבה, לא מנעו את עצמם להוריד את כבוד עסקנותנו בעיני הקומיסיה. אם כה או כה – שידוך באונס אחריתו לא תבורך. ואני מרגיש את זה עתה, כי על כן הלא זקנתי בעבודת צבור, ואוזן לי לצוד את הצלילים הדקים של המיתרים הצבוריים, ועבודה לא תעשה ביחוסים כאלה. אני החלטתי בנפשי לעבד הרצאות אחדות בענינים הלוקחים את לבבי ביחוד, כמו משפט־השלום העברי, יסוד קופות מלוה וחסכון, קרדיטים לזמנים ארוכים בערבות נכסים, נוטריאט העברי ומקומו, ולהגישן אל הקומיסיה, מבלי לחכות עד אשר יישרו את ההדורים בין הועד. כי מי יודע מתי ישלימו האראלים עם המצוקים¹²¹¹ והפוליטיקה “הגבוהה” שלנו תשים את המעקשים למישור?…¹²¹² אוי לכם, שלוחי עם עני!…

הדיליז’אנס שב היום לעשות את דרכו מתל־אביב העירה.¹²¹³ שמחים אנחנו לקראת כל נצני חיים השבים לפרוח בשכונתנו, בעירנו. אמנם גם הרכבת נבנתה מחדש וקול הצפירה ישמע תמיד בעברו על פני שער השכונה כמקדם, אבל הן זאת היא רכבת צבאית, אך לצרכי הצבא והמלחמה, ואין לאזרחים תועלת וחלק בה, ואם עלינו ללכת ירושלימה, אזי עלינו לחזור אחרי עגלות, אבל הדיליז’אנס כלו בשביל האזרחים, ואחד מן המבשרים את תחיתה של תל־אביב.

י"א אייר. [23.4]    🔗

הקומיסיה חושבת מחשבות להביא לא"י את צעירי הארץ, הנמצאים עתה באמריקה. חסרים לנו עובדים בכל המקצועות, וכאשר פנה אלי אחד מחברי הקומיסיה, מר יוסף כהן, בשאלה נוגשת: מה נחוץ לכם? עניתי ואמרתי: אנשים. אדם אין בכל אשר תפנה… והנה ישנה הצעה¹²¹⁴ או אפילו מחשבה טובה לרכוש לנו את הקרקעות שברשות הממשלה, כמו הג’יפטליק, אדמת מחלול וכדומה;¹²¹⁵ אבל מי יעבד את השטחים האלה, מי ינהל את העבודה עליהם? והנה יש לנו באמריקה, ביחוד בקליפורניה, כעשרים צעירים, שהלכו למדינת הים בשנים האחרונות ללמוד תורת עבודת־האדמה, וכלם צעירים טובים ומסורים אל תחיתנו, ונכונים בכל רגע לשוב אלינו, וזה חלומם ושאיפתם יומם ולילה. הם יודעים את הארץ, את השפות העברית והערבית וגם את האנגלית, ואת העבודה בתורה ובנסיון למדו באמריקה, בקליפורניה, ואין טוב מאלה בשביל העבודה והכבוש הקרקעי ע"י עבודה. הגשנו היום רשימה של הצעירים האלה, וגם הלל בני בתוכם, ויש תקוה כי ביד הקומיסיה יצלח להעבירם אלינו.

י"ב אייר. [24.4]    🔗

הערב ישב אצלי ווייצמן. השתרע על הספה בחדר עבודתי, ואני יושב על ידו. הכרתי בו, שהוא טרוד, ומוחו עמוס עבודה רבה, עיף ויגע. אפשר מאד, אמר לי, שבקרוב אני נוסע לאמריקה. יש לו התקוה לקבל את השטחים הגדולים שבדרום הארץ, במחוזי באר־שבע ועזה, ובשביל שטחים רחבים כמו אלה נחוצים אמצעים גדולים, כסף ומכונות – עבודה מודרנית, את כל זה אפשר עתה להשיג רק באמריקה, הודו או יפן, והוא אומר לנסוע ולעבוד לתכלית זו. הוא יקח את אהרונסון עמו, כי שמה יביא לו תועלת בידיעותיו, ופה בארץ לא יהיה לנו למכשול ולפוקה. הוא חושב לשלוח את ז’בוטינסקי להודו, וכי הוא ינצח על טעינת האניה עם כל המכשירים הנחוצים לרכישת הארץ ע"י העבודה. מחשבות בלבו ליסד פה איזו בתי־חרושת של קונסרוים מן הפרות הנמצאים בארץ, והיינו יכולים לכלכל במרקחת־פירות את הצבא האנגלי פה.¹²¹⁶ שאלתי אותו: מי יבוא אלינו במקומו לנהל את עניני הקומיסיה? וענה לי, שיכולים פה למלא את מקומו רק שני אנשים: סוקולוב או אחד־העם; ואולם מפני שכל מה שמוכשר סוקולוב למלא בלונדון אין אחד־העם מוכשר לזה, לכן טוב כי יבוא לא"י אחד־העם, ושם יהיה סוקולוב לעמוד על המשמר ולמלא את כל הנחוץ.¹²¹⁷ – ווייצמן אמר לי, שבעוד ימים אחדים עליו לנסוע ירושלימה לנאום שמה לפני ראשי הנוצרים והערבים נאום פוליטי רשמי. הנאום כבר מוכן, וגם התרגום הערבי כבר נעשה. מעבודת הקומיסיה הוא שבע־רצון; כל חבר שומר על תפקידו וממלא אותו במרץ, והוא חפץ שנודה גם אנחנו בזה. פרטי העבודה אינם ידועים לנו, ולכן קשה הדבר לדון על איכותה של העבודה, אבל מכיון שאנו רואים, שאנשים שאינם קטלי קניא באגמא¹²¹⁸ עסוקים וטרודים כל הימים, חזקה עליהם שהמה עובדים ולא לבהלה, – וזה גם השמעתי באזני הד"ר ווייצמן.

י"ג אייר. [25.4]    🔗

כשרון נואם מצוין לז’בוטינסקי. הוא הרצה לפני המורים בדבר החברה העברית שלנו בארץ־ישראל, ואם נבוא בקצרה לסכם את כל דבריו, יוצאת לנו דרישה להיות יותר זהירים בשוא־נח¹²¹⁹ במבטא המלים. זה היה אפשר לאמר במלים אחדות בהערה קצרה, – אם בכלל נחוץ הדבר לאמר, אחרי שהבקיאים בודאי מבטאים את המלים כהוגן, והרחוב עושה תמיד שגיאות דקדוקיות, ומוטב שיפטפטו בעברית, ואך תהיה השפה הלאומית שגורה בפיהם; מתוך שלא בדקדוק, יבואו גם למבטא בלי שגיאות. בכל אופן לא היה מקום בשביל “ענין” כזה להרצאה שלמה, לאספת מורים ומורות מכל קצות יפו. ואולם באנו כלנו לשם ז’בוטינסקי, והתפלאתי לכשרונו לענין את האולם כחצי שעה ויותר בענין של שוה פרוטה, שוא־נח, – שאלה בוערת עד לב השמים…

ט"ו אייר. [27.4]    🔗

הכל פונים למקום אחד – אל הקומיסיה… נשים עניות, מחברים בכתבי־יד שלהם, מי שנהרס גג ביתו, “תחכמוני”, על כל עקא ומרעין בישין¹²²⁰ מצד הממשלה. לפעמים מחליפים האנשים את האדריסאות, ומערבים ביחד את הברון רוטשילד ואת הקומיסיה ואת ועד העיר ואת הממשלה, אבל התלפיות היא הקומיסיה. בעצמנו יצרנו אטמוספירה כזו סביב הקומיסיה, שהיא כל יכולה… ואם ביפו כך, במקום שהאנשים יותר מן הישוב, וגם האכרים בסביבותינו מבינים דבר, – הנה אפשר לתאר מכל הנעשה בירושלים, אצל כל האנשים והמוסדות, שהשנוררות מפרנסתם. כבר ראיתי אחדים מן המכתבים, כתובים הדר ובאותיות אשוריות ומליצות, הכל כנהוג… צרי לי על האנשים, צר לי על הקומיסיה…

לנו לא נתנו רשיון להוציא עתון עברי, והנה הממשלה בעצמה יסדה עתון “חדשות מהארץ” באנגלית, ומוציאה תרגום של החדשות גם בעברית, וגם איזו ענינים ספרותיים יבואו בעתון הזה.¹²²¹ את עריכתו מסרה הממשלה ליד אחד ממי שהיה מורה אצל “עזרה”,¹²²² וכמובן איש אנ"ש לא ישתתף בו. הסופר ש. בן־ציון היה האחד ששלח את עזרתו להעורך הנכבד הזה,¹²²³ ישמחו איש באחיו. הרוח, הטעם, השפה – מזכירים את “החרות” במהדורא מעט יותר גרועה…

הגדודים העברים מסתדרים בארץ. אמנם לא יכולנו למצוא בדברי הד"ר ווייצמן וגם אצל יתר חברי הקומיסיה סימני התלהבות בנוגע לגדודים, אבל אין ספק שהגדודים ימצאו בחברי המלאכות תמיכה מוסרית וגם חמרית. אחדים מהם, כמו הפרופ' לוי והאופיצירים היהודים שעל יד הקומיסיה, מהלך מחשבותיהם איננו יכול להיות גם אחרת מאשר לנביאי הגדוד שלנו, כי הדם הוא הנפש של המציאות עתה, ואם לא נשפוך גם את דמנו לא נצליח. דם, דם, דם… הנה שני בנים לפרופ' לוי, אחד המטימתיקה המקצוע שלו, והשני מומחה לשפת יפן, – ושניהם עתה בצבא, בתוך החזית, ואחד גם כבר נפצע. והוא בעצמו היה עד צאתו עם הקומיסיה שומר־לילה באחד מבתי־החולים הצבאי, וגם אשתו עובדת בתור אחות רחמניה. שגעון המלחמה ושפך הדם אחז את כל העולם. ספר לי הפרופ' לוי, שלו היה גיס אחי אשתו, בן ארבעים וחמש שנה, בעל אשה וארבעה ילדים, ובית מסחר גדול מאד לו – חמשת אלפים פקידים בבית – והתנדב לצבא ונפל חלל.¹²²⁴ מובן, שאנשים כמו אלה הנמצאים תחת השפעת רוח־עועים כזה, אינם מוכשרים לדון אחרת ולבלי להסכים אל התנועה הגדודית, אם כי – אין ספק בדבר – שהד"ר ווייצמן בעמקי לבבו מבין את כל הרעה שאנו גורמים לישובנו הקטן בהוציאנו אל הצבא את השארית הנמצאה מבין הצעירים.¹²²⁵

ט"ז אייר. [28.4]    🔗

הד"ר ווייצמן הלך לכתחלה ירושלימה כדי לנאום שמה לפני גדולי העדות הלא־יהודיות בפני המושל הצבאי.¹²²⁶ הגוברנר הירושלמי ערך סעודה לכבוד הד"ר ווייצמן והזמין את קרואיו, ומקום היה לראש המלאכות הציונית לדבר את אשר היה עם לבבו, את אשר שמה הפוליטיקה בפיו לדבר.¹²²⁷ בהתגלות־לב ובהכרת כבוד עמנו דבר הד"ר ווייצמן את דבריו. הוא דבר את אשר חשב, את אשר הרגיש, אם כי היה נאום מוכן מראש עוד מלפני ימים אחדים. הנואם הדגיש, שאין עמו הולך לכבוש לו ארץ, אך אנו שבים אל ארצנו מעולם, או באים לקחת את אשר עשקו מידנו. הערבים, מלומדי ערמה ומחשבות נסתרות, בודאי ימצאו כונות זרות בדברי הנואם, ויחשבו בלבבם: היות שראש הציונים דבר שלום ואחוה ואחוד העבודה, – בודאי כונתו היא ההפך, ולא המה אשר יתנו את ידיהם לשלום לנו בלא לב ולב. ואולם סוף־סוף, לא עם הערבים יהיה עלינו להתקשר בדבר התנאים של החיים המשותפים בארצנו, כי אם עם ראשי הממלכות הנלחמות, אשר מלפניהם יצא משפט כל הארץ אחרי המלחמה והמה, ראשי ממלכות אירופה ואמריקה, יעריכו כראוי את זכויותינו ואת ערך עבודתנו וגם את כונתנו הטהורה, שנביאה היה הפעם הד"ר ווייצמן.

י"ח אייר. [30.4]    🔗

ל"ג בעומר היום, וילדי בתי־הספר הלכו לטיל ל"מקוה ישראל". בית־הספר החקלאי הזה גם הוא נסגר בתור בית־ספר, כי אדונו ובעלו של המוסד הזה, החברה “כל ישראל חברים”, פקדה על המנהל¹²²⁸ לשלוח את התלמידים שבארץ לבתי הוריהם ולהשאיר רק את התלמידים, שהוריהם נמצאים בחו"ל, וגם אותם רק בתור פועלים המקבלים אכלם מחיר עבודתם. ואולם המנהל מר קרוזה משתדל למצוא אמצעים בתוך הארץ, והמוסד מכלכל את הפקידים ואת הפועלים, נושא את עצמו ואינו זקוק כמעט לתמיכת כי"ח!

גם הקומיסיה בקרה היום את “מקוה ישראל. הפועלים־התלמידים, כלם לבושים הדר וזרי פרחים וירק בידיהם, פגשו את הקומיסיה על יד שער המוסד. כל הנאספים הלכו מן השער עד קבר קרל נטר, מיסד “מקוה ישראל”, במקום שהניחו את זרי הירק לרגלי המצבה שעל הקבר. גם המנהל, ואחריו הד”ר ווייצמן והפרופ' לוי נאמו ובצרפתית, כי על כן המוסד הזה של כי"ח. אחד התלמידים קרא לפני המלאכות מכתב ברכה דוקא בעברית, ובמכתב ההוא בקש בשם חבריו את חברי הקומיסיה לסדר אותם בתור אכרים בארץ־ישראל. בחורשה היפה שעל יד המשתלה טילתי עם הד"ר ווייצמן ונדברנו על דבר ערך הקומיסיה. זה כמעט חודש ימים היא נמצאת בארץ, ומעשים כבירים טרם נעשו על ידה, אבל – אמר ווייצמן – אין פה אולי יודעים ומבינים את ערך עבודתה של הקומיסיה. – אין איש מטיל דופי בקומיסיה ואין מי מאתנו דורש ממנה מעשים כבירים; בכלל אין אנחנו תובעים לעת־עתה כלום מאת ועד הצירים. ואולם הד"ר ווייצמן כבן־נאמן לעמא פזיזה, היודע את טבע אחיו לבוא בדרישות נמהרות, ואם לא תמלאו אותן אזי נמהר הוא להתיאש – הד"ר ווייצמן כמו מרגיש הוא במצב־רוח כזה אצל הצבור, ומצא לנחוץ, לא להתנצל אך לשפוך, כמו שאומרים, את שיחו בחיקי. תפקידה היותר נכבד של הקומיסיה – לדעת את כל המצב בארץ, את כל היחוסים בקרב יושבי הארץ ובמוסדות הממלכה, למען יהיה תחת ידינו די חומר להשיב על כל השאלות ביום שידובר ע"ד ארץ־ישראל, ביום השלום הגדול.¹²²⁹ ובזה הגדילה הקומיסיה לעשות. מובן, שאין הקומיסיה יכולה ורשאית להסיח דעת מכל צורך מומנטי, לבלי לבוא בעזרה נחוצה תיכף בכל מה שבידה, – וזאת היא גם עבודה הצריכה לגופה של הקומיסיה, למען תתפוס את מקומה הראוי לה בתוך המאורעות בשבתה בארץ. אבל עיקר תפקידה הפוליטי, במובן היותר כולל, להיות מוכנים ומזומנים לשעה הרצויה העתידה לבוא עלינו.

[1.5]    🔗

אתמול בלילה הכינו הילדים בחצרי, לכבוד ל"ג בעומר, “הדלקה”, ערכו מדורת־אש גדולה, ואחד הילדים השליך אל תוך האש רַקֶטַא, שהתרוממה והפיצה כוכבים בינגליים¹²³⁰ על פני כל המרחב תחת השמים. הרקיטא נראתה על פני החזית הקרובה, וגם ברמלה הרגישו בה. בלילה באו אופיצירים לחקור מי שלח את הרקיטא, כי חשדו אולי מרגלים גרמנים נתנו אותותם. לאשרי נמצא הילד שולח הלהבה, ובידו נמצאו עוד פצצות כאלה, מאשר נתנו לו המעופפים האנגלים.

על יד הבחירות לועד העיר ליהודי יפו מתלקחת המלחמה, והכל תחת הסיסמא: אַל לנשים להשתתף בבחירות! אבל זוהי רק סיסמא גרידא, הבאה לשבר את האזן ולסמא את העינים. אל שנים שלשה הקנאים באמת נלוו נרגנים, החפצים בדמגוגיה שלהם, ולתתה במקום המונופוליה של העסקנים המושבעים. הן אני בעצמי, למרות היותי בין האחרונים, מתנגד תמיד בכל תוקף אל המונופוליה של העסקנים המושבעים. הן אני בעצמי, למרות היותי בין האחרונים, מתנגד תמיד בכל תוקף אל המונופוליה נזכרת, ראשית מפני שאנחנו עמוסים כבר יותר מדי בעסקנות צבורית, ושנית – מפני שהלא העסקנות תורה היא, והאנשים צריכים ללמוד אותה, ולכן מהראוי לקרב תמיד אל העבודה הצבורית אנשים חדשים מן השדרות האחרות, למען ילמדו גם הם את התורה הזאת וידעו לעשותה, להיות לעזר לנו ולמלא את מקומותינו. אבל בראותנו שאל המערכה יוצאים אנשים נרגנים, אנשים שליליים במובן הצבורי – אזי חטא ועון הוא למסור את הענין הצבורי בידים מזוהמות.¹²³¹

כ' אייר. [2.5]    🔗

האופיצירים שעל יד ועד הצירים ערכו אתמול נשף והזמינו גם אותנו, את עסקני הצבור ומשפחותיהם. בלינו ערב על כוס תה ומגדנות, במסבה טובה ונעימה. היה גם המושל החדש,¹²³² שלישי ברוך־השם במספר מיום שנכבשה העיר… מנהג יפה אצל האנגלים: האורחים יכולים ללכת הביתה בכל עת שיעלה ברצונם ולא להפרד מעל בעלי־הבית, מבלי גם לאמר לו שלום בצאתם. קום וצא ושכח את הברכה, ואיש לא ירגיש בלכתך. מנהג יפה.

כ"ב אייר. [4.5]    🔗

יצאה סוף־סוף מתחת מכבש הדפוס החוברת הראשונה “זכרונות של ועד העיר ליהודי יפו”, שאת עריכתה הטילו עלי. חדשים שלמים טפלתי בחוברת זו, הקטנה גם בכמותה גם באיכותה. חוסר הנייר ומסדרים עכבו את הוצאת החוברת ונדחתה ירחים שלמים. חפצי היה להשאיר בדפוס מאורעות אחדים מן הצעדים הראשונים של חיינו אחרי שובנו מן הגירוש. בכלל אני מקוה, שמעתה יהיו שמורים ונזכרים הענינים הצבוריים הראויים לזה בפרטי־כלים של הועדים ובתעודות המשרדים, ויכול אני גם לקצר ברשימותי, להמעיט את מספרן ביומן זה, שעיקר תפקידו לשמור על המאורעות שלא יאבד זכר להם. גם העתון שהממשלה מוציאה עבר עתה לידים אחרות,¹²³³ יותר נאמנות, ובודאי יקבעו שמה הדברים הראויים להזכר.

ערכתי היום תקנות של “אגודת הנשים”, שנוסדה פה במטרה ללחום על זכויותיהן ולשמור על האינטרסים החמריים, הרוחניים והמוסריים שלהן.¹²³⁴ הנשים מתאגדות, ובכ"ז באו אלי, גבר, בבקשה לערוך בשביל אגודתן את ספר התקנות…

כ"ג אייר. [5.5]    🔗

הד"ר טהון הציע לפני עוד הפעם בכל תוקף להכנס אל תחת פקודת ההסתדרות הציונית ולקבל עלי משרת מנהל המשרד הא"י בירושלים. הוא החליט לשוב ליפו, ואין הוא רואה אחר מבלעדי למלא את המקום הזה בירושלים. וגם מר הופין צריך בשביל עניני האפ"ק לשבת בקביעות ביפו, וירושלים נשארת איפוא בלי עסקן עומד על המשמר של העבודה הלאומית. כשאני לעצמי אין אני מפחד לא מפני “הענינים הירושלמיים”, כי על כן הלא מכיר אני אותם ואת האנשים, גם משלהם וגם משלנו, ואימת העבודה הרבה העתידה גם היא לא תבעתני. ברוך ד', קוי אור תקותנו הגדולה הביאו גם אלי, כמו לכל אחי פה, זרם של כחות חדשים, החלפתי כנשר נעורי, ואני עובד מן החורף העבר במרץ, אשר לא ידעתי זה שנים רבות. והעבודה הישובית בירושלים, – הלא זה חזון לוקח לב, הלא כל משאות־נפשי מפונים וטמונים בחלקה של עיר קדשנו היפה, ולה אך לה כל חלומותי הספרותיים, הלאומיים, קָדְשֵי־קָדָשַי!… אבל – אין נפשי אל משרה, אל פקידות, אל יחוסים שלא הרגלתי בהם מעודי, אל תפקיד היכול להעמיד את רגלי על דרך לא הלכתי בה מעודי, על דרך של פוליטיקה שלנו…

כ"ו אייר. [8.5]    🔗

את האכרים בפרט ואת יתר לקוחות האפ"ק מטרידים החשבונות, שנתן להם המוסד הפיננסי שלנו, שעל פיהם גדלו חובותינו להבנק מאד, כי הוא חושב רבית, בעד כל זמן המלחמה ובעד כל הכספים שנתן גם בשעת המלחמה, תשעה אחוזים למאה לשנה בתוספת רבית על רבית בכל ג' חדשים. האפ"ק דורש מאת לקוחותיו, כי יאשרו לו את חשבונותיו, ובאופן אחר אין הוא חפץ לבצע עמהם בשום מו"מ בענין הלואות חדשות ועסקים חדשים איזו־שהם.¹²³⁵ וכבר פנו אלי אחדים מחברי הועדים של המושבות להתיעץ עמי בדבר הזה, והיום דרש ממני האגרונום מר מאירוביץ, נשיא הועד של התאחדות המושבות, לקרוא מועצה מיוחדה בשאלה אקטואלית זו, כי על כן הלא יושב־ראש אני במשפט השלום העליון, ובודאי יבואו משפטים בענין זה עד בתי־המשפט שלנו. אני משתדל עד כמה שאפשר לדחות את הדבר הזה, כי אוי לי ממצב הלקוחות, ואוי לי גם מהאפ"ק, המוסד הכספי הלאומי שלנו, שאנו חייבים בשמירתו בכל תוקף. אני מחכה, אולי תסודר הועדה הפיננסית על יד הקומיסיה הארצי־ישראלית, ואולי מלפני ועד הצירים יצא דבר חוק ומשפט בשאלה נכבדה כזו. היום היתה ישיבה משותפת של ועד פתח־תקוה עם ראשי האפ"ק, וכדי לתת יתר תוקף לישיבה זו נתן הד"ר ווייצמן את חדר עבודתו לשבת שמה.¹²³⁶ האפ"ק דרש מאת לקוחותיו בפתח־תקוה כי יאשרו את החשבונות כמו שהם, ובשכר זה הבטיח להם הנחות שונות במקצוע ההלואות החדשות שיתנו להם. אבל כל תוצאות עוד טרם נהיו מן הישיבה הזאת. עסק חמור ומסובך עד מאד, כי שני הצדדים צודקים…

כ"ט אייר. [11.5]    🔗

ירושלים. שלשום יצאנו אני והד"ר ווייצמן, הד"ר טהון ועוד אחדים מחברי הקומיסיה ללכת לחולדה, ומשם באנו אתמול הנה, ירושלימה. מיפו יצאנו באוטומוביל של ועד הצירים, ולפני רמלה סר הד"ר וויצמן אל מעון המטה הראשי של הצבא הבריטי,¹²³⁷ ואנחנו הלכנו ברגל עד העיר. ברמלה כבר חכה לנו רץ מחולדה להראותנו את הדרך אל החוה. הד"ר ווייצמן שב ממעון המטה הראשי בשעה מאוחרת, ומפני שהדרך ההולכת לחולדה אינה מהודרה, אם כי תקנוה פועלי החוה מעט, לכם שרך האוטומוביל את דרכו בעצלתים. בינתים חשך היום, ועלינו היה לעשות את דרכנו בחשכת הלילה, באין ירח בשמים. נכשלנו לא פעם, והאוטומוביל מרד בבעליו, בפרט שהיהודי המנהיג אותו אולי יודע לתקוע בשופר אבל “שוֹפֶר”¹²³⁸ איננו מן המצוינים… ובחולדה מחכים לקראת האורחים מערוב היום, וכאשר חשך היום שלחו עוד רוכבים לקראתנו. עוד היתה הדרך רחוקה עד החוה, ושלחנו את הרץ להביא עגלות לבוא בתוכן אל מחוז חפצנו. כבר היתה השעה העשירית כאשר קרבנו אל החוה וראינו מרחוק את ה"הדלקה", את המדורה הגדולה שעשו הפועלים לכבוד האורחים. לקול המון “ברוכים הבאים!” ותחת מטר זיקי אש היוצאים מן המדורה, עברנו את שער הכבוד, ועיפים ונרגזים ורעבים באנו אל הבית היפה של החוה. בשעת סעודת הלילה דברו אחדים מן הפועלים, ואחרי האכל עברנו כלנו אל המרפסת הרחבה שלפני הבית. הפנים היפים והרציניים של גרי החוה, הקומה הזקופה של הצעירים, היודעים את ערך עבודתם ושבתם בארץ, הליל הארצישראלי המלא מסתורים גם באורו הלבן וגם בחשכו השחור, ואולי גם המנוחה אשר מצאנו אחרי טלטולי הדרך והסעודה הצמחונית הטובה אשר אכלנו – כל אלה הרגיעו אותנו, השפיע על מצב רוחנו להיטיבו. מן הנאומים עברו אל השירה, ומתוך שירה יצאו במחולות, ונשמעה שעטת הרגלים הבריאות והחזקות ברקודן, הרקוד הארצישראלי המושך אל תוך המעגל את כל אשר סביבו. הן זה שנים אשר שכחנו לשיר מתוך לב, ואף כי לרקוד… בלינו את הלילה עד שעה מאוחרת בנעימים, ועלי היתה הרוח לספר מעשיה, שהשירה והאמת היו כרוכות בה ביחד והתולים עם כולנו.

ממחרת בבקר בא גם מר אהרון אייזנברג, ההולך עמנו ירושלימה,¹²³⁹ והד"ר ווייצמן הלך לראות את החוה לכל גבולי אדמתה. באחד המקומות נטע גם עץ לזכר הד"ר יחיאל צ’לינוב. צריך להודות על האמת, שגם הפועלים בנאומיהם לא הרבו להלל את שיטת הישוב ע"י חוות לאומיות, אם כי דברו הרבה ע"ד הלאמת הקרקע. את התהלות והתשבחות לכבוד השיטה של חוות אי אפשר להשמיע בתוך החוה, מפני המציאות המטפחת על הפנים…¹²⁴⁰את החוות העומדות וקימות, חולדה ובן־שמן ביהודה, כנרת ומרחביה בגליל, צריכים לשמור ולהמשיך בתוכן את המשק, כדי שלא יוסיפו ליסד עוד חוות חדשות כדמותן. לשיטה כזו לא יספיקו כל הכספים שבעולם. נסיון כזה עשתה יק"א בסג’רה, ולבסוף השתדלה להפטר מזה בכל האפשר. “נעים להיות ולחיות בתוך קבוצה של צעירים חיים אלה, שהעבודה משאת נפשם; ואולם מסופקני מאד, אם זאת היא גם שיטה של ישוב” – אמר לי הד"ר ווייצמן.

היה כבר צהרים כאשר עזבנו את חולדה. כמעט כל תושבי החוה לוו אותנו. הילדים מלאו את האוטומוביל, ואנחנו כלנו הלכנו ברגל עד הכביש העובר מתחת ואדי־צַרַר עד לַטרוּן, במקום שהוא מתחבר אל הכביש יפו־ירושלים. הלכו כלנו מהלך כשעה, ועל יד הכביש נפרדנו מעל פועלי החוה¹²⁴¹ באהבה רבה. אמרנו לבוא ירושלימה עוד לארוחת־צהרים אבל האוטומוביל שלנו מרד בנו בדרך פעמים אחדות, “אין האוטומוביל הציוני¹²⁴² – אמר הד”ר ווייצמן, בתערובת הלצה ומרירות – הולך לו שקט ושלו, בטוח על דרכו, ולא אחת הוא מוצא לו מכשולים ומעצורים…" וכאשר עברנו את מוצא בגד בנו האוטומוביל לגמרי, ואל העיר באנו חצי ברגל וחצי באוטומובילים שונים, ששלחו לקראתנו מן העיר.

פה נודע לי, שברזילי, מר יהושע אייזנשטדט – נפטר.¹²⁴³ עוד בחורף נודע לי, שהוא חולה מחלת־רוח, וזה ירחים אחדים נמצא בבית־חולים למחלות אלה. המסכן הזה, אשר את חזון עתידנו בא"י חזה תמיד כמעט בעיני בשר, פנים אל פנים, ואשר היה מן המאמינים הגדולים, בלי צל של ספק־ספיקא,¹²⁴⁴בכל הגדולה והתפארת, הנשקפות לעם ישראל בארץ־ישראל, ואשר אולי חזון־רוחו זה היה גם סבת מחלתו האנושה, – האומלל הזה לא זכה לראות את קוי האור הראשונים על שמי עמנו וארצנו!… הוא מת ביום השני למאי, כ' אייר.

ספר לי היום ווייצמן, שגיסי ש. פבזנר יבוא הנה.¹²⁴⁵ הוא קבל את הרשיון שבקש להעביר מלונדון את אשתו¹²⁴⁶ לשוויץ, ואחר כן יבוא לא"י. במקצוע המסחר של הארץ מלא גיסי זה תפקיד נכבד עד מאד, והוא גם אשר יוכל להיות מן הבונים את הריסות המסחר בארץ, בהיותו איש חי, רב־פעלים וקושר על נקלה יחוסים מסחריים ולא יוסיפו עוד סוחרי מצרים וסוכניהם לפשוט את עורנו מעל בשרנו.

ר"ח סיון. [12.5]    🔗

אתמול, במוצאי השבת, היתה ישיבה מאוחרת מאת מורשי “הועדים” עם הד"ר ווייצמן. זה האחרון משתדל לעשות שלום בין שני הועדים של העיר ירושלים, שכל אחד משניהם אינו חפץ להכיר את זכות הקיום של השני. “ועד העיר הכללי”, מיסודו של המשרד והאפ"ק, אומר: אני נבחרתי כדין וכהלכה, ולעומתו “ועד העיר לאשנכזים”, שבראשו העמידו את הד"ר ווייץ, טוען ואומר: להד"ם, אני הוא הועד, ואחר אין בלעדי. וזה האחרון מהר והקדים להודיע לרשות המקומית ע"ד ישותו וקיומו, ואין הממשלה יודעת עתה מי הוא סוף־סוף הועד, ועד העיר האמתי, החוקי. ושואלת הממשלה את פי “ועד הצירים”, ומבקשת אותו לברר את הדבר, – וכבוד והדר לירושלים אין המצב הזה נותן, וגם מטיל צל של ספק בכחותינו המאוחדים, שבזכותם אנו דורשים מה שדורשים… הד"ר ווייצמן היה נרגז מאד, ודבריו עוד לא היו רכים ונוחים. היתה השעה הראשונה אחרי חצות הלילה, כשעזבתי את הישיבה, אחרי שנוכחתי שכל תוצאות לא תהיינה לוכוחים האלה. גבאי הכוללים אינם חפצים, אינם יכולים למסור את האינטרסים החמריים שלהם ליד מי שהוא, לידי כל ועד שהוא, הנמצא כחוצה לכוללים. השאלה הזאת מונחת איפוא בחלקם של אינטרסים חמריים, בעת שהנמוס דורש להציג את כל הנגינה על הצד הרוחני, ולטעון בקול גדול: אין אנו יכולים למסור את ענינינו הרוחניים בידי אנשים שאין לנו אמון בם, בלתי חרדים. יוצא, שבמקום הנמוקים האמתיים להתנגדותם לועד העיר, מחויבים האנשים להביא נמוקים אחרים, – ואין כל אפשרות להשלים בין הצדדים.¹²⁴⁷ –

בכלל עניני ירושלים סבוכים עד מאד. הן אין בעולם עיר גדולה כזו, שכמעט שמונים אחוז מתושביה נהנים מן התמיכות השונות, ושבתמיכה אינם רואים כל בזיון, שפלות הנפש ודכדוכה. להיפך, נפשם כבר התחנכה בזה, וכבר נבראה אצלם פסיכולוגיה, שמי שלא נולד בה או נתחנך במשך תקופות רבות אינו יכול גם להבינה. את אנשי ירושלים צריכים לחנך במשך שנים רבות מחדש, לתת להם לב חדש ורוח חדשה. וכל זה אפשר רק בעזרת עבודה, באמצעות תנאים של עבודה בריאה ופרנסה ישרה מעמל כפים. – וזה לא יעשה לא ברעש ולא בפעם אחת, אך לאט לאט ובשקידה רבה, ביחוד באהבה רבה.

הד"ר ווייצמן דבר אלי היום דברים ברורים ומוחלטים: עלי לעבור ירושלימה ולהתיצב פה בראש העבודה הלאומית, עבודת המשרד. עוברים לכאן גם אחדים מחברי הקומיסיה, הד"ר אידר והפרופ' לוי,¹²⁴⁸ האנשים היותר חביבים עלי, ועמהם נעים יהיה לעבוד. את כל עבודת הסיוע הוא מוסר גם כן למשרד, והעבודה תהיה רבה ומענינת. מר נורמן בנטוויטש מקבל בירושלים משרת פרוקרור,¹²⁴⁹ וגם הוא יהיה לנו עזר לא מעט. הד"ר ווייצמן חשב לשלוח ירושלימה גם את מר א. סימון. ואולם זה האחרון מוכרח לשוב אל משמרתו באנגליה, אבל במקומו יבוא אחר מאנגליה¹²⁵⁰ – וגם הוא יקבע את דירתו בירושלים. “בהיותך פה – אמר לי הד”ר ווייצמן – יהיה לך יותר נקל להגשים את רעיונך בדבר האינסטיטוט הביבליוגרפי, שאני מכיר מאד בערכו הגדול, ושאני נכון לראות בו חלק מהאוניברסיטה העברית". כן, עלי לעשות זאת, אם כי צר לי לעזוב את ביתי השקט והיפה בתל־אביב, את חיי השלוים שמה, את עבודותי הצבוריות השונות, שהורגלתי בהן, שהתקרבתי אליהן. ביחוד צר לי על משפט השלום העליון שאני מנהל. בטל, מובן הדבר, לא אלך גם פה, כי הלא זאת היא ירושלים, המלאה לה עבודה צבורית מרבה להכיל, – אבל עד כמה תתן לי העבודה נועם לנפש, עד כמה יספיקו כחותי; האם לא ימררו לי “יקירי ירושלים” את החיים?… ואני איני ירא לא את הקנאים החרדים ולא את הצעירים השובבים, – אני מפחד מעט מפני האנשים “משלנו”… אבל “המפחד מפני הזאב אינו הולך אל היער”,¹²⁵¹ אני לשלום ולעבודה, ואמצא בירושלים גם כאלה אשר יעזרוני. כך אני מקוה.

אתמול הרצה הד"ר מזיא ע"ד האוניברסיטה העברית. הד"ר מזיא הרבה למד, אבל גם לא שכח מאומה, ובהרצאתו הקדיש מלחמה על אלה האומרים, שאין צורך ללמוד חכמות ומדעים, והביא פסוקים ומאמרי התלמוד לדחות את דבריהם. החידוש שהיה בהרצאותו הוא – הצעה להעמיד בשנים הראשונות מתורגמנים על יד הפרופסורים העברים, שאינם יודעים עוד לקרוא את לקחם בעברית, והמתורגמנים יבארו לפני התלמידים את המקצוע בעברית. לפי דברי המרצה, זה היה תפקיד המתורגמן בימי התלמוד, וכי גם עתה בארצות קטנות מזמינים פרופסורים נכרים לקרא שעורים בשפתם, ומעמידים מתרגמים לבאר את המקצוע בשפת הארץ.

נדברנו עם ווייצמן ע"ד ערך האוניברסיטה העברית¹²⁵² ואמרתי לו: טיטוס כבש את ירושלים מעל ראש “הר הצופים”, ההר שאומרים לבנות עליו את האוניברסיטה, גם ירושלים הקימת עתה תכבש לפני “הר הצופים”, לפני החיים החדשים שיזרמו אליה מן ההר ההוא, בהיות האוניברסיטה שמה.

ג' סיון, יפו. [14.5]    🔗

השמתמשתי בהזדמנות ראשונה לשוב הביתה, כי חפצתי לבוא ליפו בעוד מועד לבדוק את הטקס שערכתי ליום מחר,לחגיגת התורה, אל החג הגדול שאנו אומרים לחוג בהשיבנו את ספרי התורה מגלותם, למקום שהגלו בשנה שעברה יחד עם כל הקהל לפתח־תקוה, ועתה אנחנו משיבים אותם לבתי התפלה ביפו.

בדרך, בעברנו את לוד, ראיתי אנשים רבים מבני המושבות ומן הערבים הולכים לצד לוד. נודע לי שהיום מוציאה הממשלה למכירה פומבית סוסים ופרדות, והאכרים והפלחים, שכמעט את כל סוסיהם ובהמתם לקחה הממשלה הטורקית, טסים אל ההתחרות לקנות בהמות לעבודה. הממשלה הצבאית השאילה בעונת החרישה מספר ידוע של סוסים לעבודת האדמה, ועתה החליטה גם למכור חלק ידוע מסוסיה ומפרדותיה הרבות לטובת התושבים. גדולה תהיה העזרה הזאת לעובדי האדמה, וגם הממשלה בודאי תעשה עסק טוב, כי תמכור את סוסיה הגרועים והנחשלים, והמתחרים הרבים, הזקוקים עתה לכל בהמה עובדת, ירבו במחירו ויגדילוהו על אחת שבע.

מר ליבונטין הציע לפני לחדל מהצעתי בדבר יסוד חברה מיוחדת לקרדיט בערבות נכסי דלא ניידי, למען יתעסק גם במקצוע קרדיט זה האפ"ק ולא מוסד חדש. הוא מכיר ומודה בידיעותי בכל סעיפי הענין הזה ובאפשרות השערותי, וגם הציע לפני באופן מחלט לקבל עלי משרת מנהל המחלקה של האפ"ק אשר תתעסק בכל הקרדיטים בערבות נכסי דלא ניידי, ויתן לו באפן זה יכולת להגשים את ההצעה הזו לטובת הישוב.¹²⁵³

ד' סיון. [15.5]    🔗

היום הזה הבנתי מה זה חג־עם. קול העם ברֵעו, שאון המתהוללים ברחובות, תרועת ההמון והוללותו – אלה רק מראות בודדים של החגיגה, תוצאות המתפרצות ונראות לעין, ואולם ביסודם של המראות האלה מונח מצב־רוח מרומם, הלך־נפש עילאה, מראות אלהים, זמרה בלי מלים… מן הבקר עד הצהרים היה חג התורה, ומן השעה השלישית עד הערב היה “חג־הפרחים”. החג הראשון היה לכבוד השבת ספרי־התורה מגלותם בשנה שעברה, לכבוד השעה הרוממה שזכינו להשיב את ספרי התורה שלנו מפתח־תקוה ליפו. והחג השני היה חג אשר בדו המורים מלבם, “חג פרחים” כנהוג בארצות אירופה, לטובת קופה, שקראוה על שמו של “יהושע בן גמלא”,¹²⁵⁴ כלומר להדפיס ספרים למקרא הילדים. כבר יש לנו עתה זכר לעתון עברי, שמוציאה הממשלה הצבאית בהוספה לעתונה האנגלי,¹²⁵⁵ ושמה בודאי יבואו פרטי הדברים, אני רושם לי אך את הרושם, שהכרתי על פני הקהל. כל הבוקר הלבבות היו מלאים רגשות־חג, איזו שמחה פנימית, נצחון־קודש. זה היה מרגש בשעה שהלכו רבני העדה ונכבדיה תחת החופות וספרי התורה בידם, זה היה מרגש גם אחר הצהרים בעת התהלוכה, שהיתה שיכת לחג הפרחים, תהלוכת התימנים עם נשותיהם וילדיהם, צאנם ובקרם, זכר לעולי רגל ומביאי בכורים, או במסע עובדי האדמה, שהצטיין בו ביה"ס “מקוה ישראל”. לא היה כל זכר להוללות של איזה נשף פורימי, של קרנבל, אבל על פני כל היום היה שפוך רוח של שמחת הנפש, חגיגת גיל, שובע־רצון פנימי, חג שהוא חציו לד' וחציו לכם, אבל שני החצאים האלה ממוזגים יחד וקשה להבדיל בין הגבולים, ואין כל ספק בעיני, שמצב רוח כזה הוא תולדות התקופה החדשה, שאנו נכנסנו בה מזמן כניסת הבריטים לארץ, מזמן שהכריזו על תקותנו הגדולה… מצב־רוח כזה אסור לחלל בכל דבר, ולגועל נפש היה לי לראות את קבוצת הנרגנים, האומרים לדגול בשם התורה והצבור, – והמה את התורה המה מחללים, ועל הצבור המה שנואים – והשתמשו בשעה קדושה כזו להפיץ כרוזים ולהוציא דגלים לטובת העדה “עדת ישראל”, שהמה חפצים ליסד בעיר! גועל־נפש…

כדי לחבר את התקנות “לקופות מלוה וחסכון” נבחרה ועדה, שלתוכה נכנסו: מר יוסף כהן, חבר המלאכות הציונית ודירקטור הבנק הלאומי, מר גלוסקין, מר טברסקי מהסתדרות “הפועל הצעיר” ומר פחטר ממרכז בעלי המלאכה¹²⁵⁶ ואני, מחבר ההצעה. היתה לנו ישיבה אחת ולשלשתנו האחרונים נמסרה העבודה להכין את התקנות, את העבודה מלאתי אני לבדי, ומסרתי לשני חברי לעבוד עליהן ולמסור אותן לידי מר יוסף כהן, אל ועד הצירים. זה כבר כעשרה ימים עברו, ושני החברים עוד לא הספיקו לעבור על הדפים האחדים שכתבתי ולא מסרו אותם אל הקומיסיה. הוכחתי היום אותם על יחס כזה לחובתם. לו חלילה לא בחרנו בחברים לועדה של תקנות מאת ההסתדרויות, כי אז היו מתמרמרים מהר על הבורגנים והעסקנים שאינם משתפים את הצעירים בעבודה הצבורית; ועתה, מכיון שנבחרו, המה מתרשלים למלא את המוטל עליהם, את אשר התחייבו לעשות. הלא הדעת נותנת, שבענין זה, השייך למוסד בשביל שדרות תחתונות כמו קופת מלוה, לא עלי, הזקן והעמוס עבודה צבורית, היה לכתוב את התקנות ולחזור אחרי החברים הצעירים ולזרז אותם לעבור עליהן, כי אם להיפך, והנה… סוף סוף מסרו לי את התקנות מבלי כל הערות מצדם, כי מצאו אותן מתאימות.

ח' סיון. [19.5]    🔗

בחג השבועות בקר הד"ר ווייצמן ויתר חבריו את בית־התפלה בתל אביב. הגבאים, השמחים לקראת נדבות של ח"י גרוש, נתעשרו עושר רב. הד"ר ווייצמן נדב בעת עלותו לתורה עשרים פונטים וגם חבריו נדבו סכומים הגונים, בית־הכנסת הספרדי “קהלת יעקב”¹²⁵⁷ חנך בחג הזה את בית התפלה אחרי הגירוש בשנה שעברה, והזמין גם הוא את חברי הקומיסיה לבוא להתפלל. אחדים, כמו הפרופ' לוי, רוטשילד ועוד, הלכו שמה. מצב הקהל היה ביום החג מרומם, אבל…

אבל ממחרת היום (בחו"ל יום שני של שבועות) יצאה הפקודה לטהר את פתח־תקוה, להוציא משם את כל התושבים. גירוש פתח תקוה!… זה כחודש ימים מדברים על האפשרות הזאת, והד"ר ווייצמן אמר לי, שהוא השתדל להפריע בעד זה.¹²⁵⁸ החזית קרובה שמה מאד, כי על הגבעות מקרוב ומעבר לירקון הטורקים נצבים איתן ומתבצרים. רבים מן הפרדסים השייכים לבני פתח־תקוה הם בתוך החזית ממש, בין העצים חפירות ההגנה והצבא חונה שמה, ואינם נותנים רשות לבעלי הפרדסים גם לגשת ואף כי לעבוד אותם, והמה הולכים ונחרבים. על צוארה של פתח־תקוה מונחת חרב חדה של הגירוש זה שבועות אחדים גם בגלל החשד, שמותחים עליהם אחדים מפקידי הצבא החונים בתוך המושבה. אמנם שלשה מן היהודים הנחשדים, ובתוכם הצעיר רוזוב, יצאו זכאים בדין, אבל שנים גם נשלחו מצרימה. מטילים חשד על בני פתח־תקוה בגלל הערבים פועליהם הממלאים את המושבה תמיד. הממשלה האנגלית יודעת, שאין הערבים נאמנים על הרִגול, ועל בני פ"ת היה להרחיק עד האחרון את פועליהם הערבים מתוך המושבה, והמה לא עשו כדבר הזה, למרות הדרישות מצד הצבור, כי על כן הלא בני פ"ת המה והפועלים הערבים חביבים עליהם יותר מן הפועלים העברים…

ביום הששי¹²⁵⁹ לפנות ערב הודיע הגוברנד המקומי¹²⁶⁰ לנו את דבר הגירוש, וכי במשך עשרה ימים על כל המושבה להתרוקן, ותיכף נשלח רץ להודיע למושבה. ביום השבת לפני הצהרים בקר הגינירל קליטון, ראש המשרד הפוליטי שעל יד המטה הראשי של הצבא הבריטי, את הד"ר ווייצמן. זה האחרון אכל את ארוחת הצהרים אצלי, והיה נרגש ונבוך עד מאד. הבנתי לרוחו הסוער. הוא בא בראש המלאכות להביא את הגאולה לאחיו, ובידו בשורת התחיה של ארצנו, ומכתבי־פקודה הביא אל שרי הצבא להטות חסד אל היהודים ולעשות טובות עמהם בארץ,¹²⁶¹ – והנה, במקום ישועות ונחמות, עליו להיות נוכח בעת גירוש חדש של המושבה העברית היותר גדולה, היותר פוריה, היותר מרובת־אוכלוסין, מבלי כל סבה מוכחת ונראית לעין!… הד"ר ווייצמן הוא איש חכם ונבון דבר, והוא אולי הרגיש מכבר, שהיה מעט נחפז לבוא אל הארץ עם המלאכות שלו. בלונדון לא יכלו גם להעלות על הדעת, שהצבא הבריטי, החיל הגדול והנורא עם אלפי האוטומובילים, רבבות סוסיו וגמליו וכל הכבודה של התותחים ויתר מכשירי המלחמה, עם מסלות הברזל ודרך בים, המקשרים אותו אל הבסיס המצרי, – כי חיל כזה יחרד ויעמוד על מקומו, ולא ימוש מיפו ולא ילך הלאה לרַד¹²⁶² לפניו את הצבא הטורקי, הערום והיחף והרעב, אשר בשבעה דרכים נס עוד בראשית כסלו מפני הצבא הבריטי. דבר כזה לא יכול היה להעלות על הדעת, והיה הד"ר ווייצמן וכל רעיו בטוחים, שעד אשר יבואו לארץ ישראל כבר יגיעו הבריטים, לכל הפחות, עד עמק יזרעאל, ואולי גם את כל הגליל העליון כבר ישחררו, והמלאכות הציונית תביא את בשורתה לכל הארץ, והדר פעולותיה יֵראה על פני כל הישוב מרוחמה עד מתולה. כך חשב הד"ר ווייצמן, כך קוינו כלנו. והנה עליו להיות עֵד ראיה לגירוש מפתח־תקוה!… והוא דבר קשות היום עם הגינירל קלייטון,¹²⁶³ והברון רוטשילד אמר לסוכן הפוליטי הזה שעל יד המטה הצבאי: “אבא שלי השקיע כ”ה מיליון בפתח־תקוה. אם מצב החזית דורש להחריב את המושבה הזאת, אזי נכונים אנו להקריב את הקרבן הזה ולהוסיף עליו כהנה וכהנה; ואולם אם זה פרי איזו נרגנות כנגד היהודים, אזי חטאתו של המטה הראשי גדולה מאד ולא נסלח לכם את החטא הזה לעולם". הד"ר ווייצמן כתב מכתב חריף מאד גם למפקד הראשי של הצבא המצרי, הגינירל אלנבי, והוא אמר לי שאפשר מאד שיקבל, בתור תשובה על המכתב, פספורט לעזוב את הארץ ולשוב לביתו. במוצאי שבת¹²⁶⁴ הרצה ווייצמן ע"ד המצב החמור גם לפני חברי ועד הפועל של הועד הזמני, והתחיל את ההרצאה ואמר: עלי להודות, שהדקלרציה האנגלית היא פה “מלה מתה”. מצבו היה מדוכא מאד. הוא שפך את שיחתו בחיקנו, צורך נפשי היה לו להוציא את אשר בלבו…

באולם בית־הספר לבנות הרצה מר סימון, אחד מחברי הקומיסיה, על דבר אחד־העם, נקודות־המגע שבין הסופר־החושב ובין הציוניות, והשתדל לבאר איזה הדרך משתתף אחד העם בעבודה הציונית הפוליטית, שאליה התנגד הסופר כל ימיו. סימון תרגם חלק מכתבי אחד־העם לאנגלית, והוא קורא לעצמו תלמידו של הסופר והולך בשיטתו. אחד־העם היה מתנגד למעשי־להטים של הדיפלומטיה, לצעדים בחצרות מלכים שאינם באמת מחייבים כלום, ואך משמשים אמצעים לתעמולה, משפיעים בזהרם החיצוני על העם, הבונה עליותיו וחזיונותיו על סמך “המעשים” האלה, שבאמת אינם ולא כלום, אין להם שום ערך מעשי. אחד־העם התנגד אל כל תחבולות דיפלומטיה הנשענות על הבטחות מצדנו, שאין אנו יכולים לקימן, ועל חצאי־רמזים מצדנו, שאנו מכניסים לתוכם כונות שאנו חפצים, מפני שכך אנו חפצים; בדרכים כאלה ראה תמיד אחד־העם אי־מוסריות, שקרים מוסכמים, שלא המה אשר יובילו אותנו אל המטרה, שלא המה יעטרו את ענינינו עטרת נצחון, וגם לא בנצחון זה נפשנו חפצה. הדקלרציה האנגלית היא תולדות משא ומתן מעשי, שלא היתה ביסודו תחבולה דיפלומטית, ערמה מדינית, ורק הבנה ברורה הדדית, אמון הדדי, הכרה מוסרית בצדקת דרישתנו. אלי דרכי עבודה ציונית כאלה לא התנגד אחד־העם מעולם, והוא גם היה מיועצנו הראשיים במעשינו. – קשה על המרצה הדבור העברי, אין השפה שוטפת בפיו, אבל הוא עמקן, ואחרי השתדלות הוא מוצא את הבטויים הנחוצים למסור בדיוק את רעיונותיו. קהל גדול מלא את האולם, אבל התבוננתי וראיתי, שאך חלק לא גדול מהנאספים היה מוכשר להבין את ההרצאה, קרא את אחד־העם. הן מי מהצעירים ביחוד קורא עתה ספר?…

ואנחנו כבר נגשנו לעשות את ההכנות לקבל את המגורשים מפתח־תקוה…¹²⁶⁵ עסקנות־צבור נעימה… הצענו לפני בני המושבה שיקבעו המה להם ועד ההגירה ויסדרו את היציאה, כמו שסדרנו אנחנו בעת שקרה האסון אותנו בשנה שעברה. אל המושבות נתנה פקודה מאת ועד ההתאחדות לשלוח לפ״ת את כל העגלות שברשותן.¹²⁶⁶ כבר באים מפתח־תקוה הרבה אנשים לקחת דירות למשפחותיהם בשכונות יפו.

יוד סיון. [21.5]    🔗

שלשום היתה לי שיחה עם הד"ר ווייצמן. נדברנו ע"ד ערכה של הקומיסיה וכי עליה, איך שהוא, להשאיר בארץ איזה מעשה־רב, ליסד איזה דבר קים. הצעתי לו שני דברים: יסוד חברה קרדיטית בערבות נכסים דלא ניידי וכי ההלואות ינתנו לא בכסף מזומן, אך בשטרות, אבליגציות בלע"ז. כסף מזומן לא ישיגו בכמות גדולה של מיליונים, בעת שכל השטרות הבטוחים ימצאו קונים גדולים וקטנים, אף אם השטרות יביאו אחוזים לא־גדולים לבעליהם, את השטרות, תשלומי הרבית והקרן, צריכים אך להבטיח באופן היותר מועיל, – ולזה יספיק אם יהיה לחברה הון יסודי לכל הפחות בכמות של עשרה אחוזים מסכומי ההלואות. באופן כזה בסכום של עשרה אחוזים מסכומי ההלואות. באופן כזה בסכום של ט"ו אלף לירה אפשר ליסד את כל החברה, וגם בסכום הפחות מזה בראשית הוסדה. ועוד הצעה אחת עלתה במחשבה לפני, בקשר עם המוסד הזה, החברה הקרדיטית, הצעה שבאה דרך אגב להבטיח את ההלואות של החברה, אבל באמת היא בעצמה ערכה גדול וראויה לקחת לבב אלה, הבאים לתקן את ישובנו. הצעתי לכונן בארץ רשימה של הנכסים, השייכים לנו במושבות ובשכונות הערים, לברוא ספרים ופנקסים ותאורי הנחלאות, בטופסים מתאימים ובנוסחאות אחדות לכל מקומות ישובנו בכל ספרי האחוזות, השעבודים, המכירות, המשכתנאות וכולי וכולי, ולעשות את הספרים והרשימות שתי העתקות: אחת במקום המושבה אל העיר, והשניה בתוך מוסד מרכזי אשר יבחרו לזה. באופן זה יברא לנו קדסטר עברי, שאך אנחנו נוכל להשתמש בו. והצעתי לפני הד"ר ווייצמן את כל הנמוקים של הצעה זו, ובאיזה דרך אפשר עתה להשיג מאת הממשלה הצבאית הרמנא¹²⁶⁷ ורשות למעשה מדיני זה, הנכבד מאד מאד בשבילנו. הד"ר ווייצמן הקשיב בשום לב לכל דברי, ויבקש ממני לערוך לפניו את תכנית הצעותי ברוסית, בהרצאה פופולרית, למען יבין הוא בעצמו את תוכנן, ואז יתרגם הוא את הרצאתי לפני חבריו. שני ימים עבדתי ועבדתי את ההרצאה, ומסרתי לו אותה היום. הוא תיכף קרא אותה ושלח לי מכתב תודה.

אתמול נקרא ווייצמן למעון המטה הראשי, וילן שם. קבלו אותו בכבוד גדול למרות הדברים הקשים שהתריס במכתבו לאלנבי.¹²⁶⁸ במטה הראשי בארו לו, שאין גירוש פ״ת מכוּון נגד היהודים חלילה, ואך יש בזה צורך טכסיסי, מפני המצב בחזית המלחמה. אם כך באמת הדבר, או כך המה אומרים – אי אפשר להוכיח, ואת הפקודה אין להשיב. הממשלה נותנת זמן של עשרה ימים לעזוב את המושבה, וכן היא נותנת אמצעי־הובלה, גמלים להעביר את החפצים ואוטומובילים בשביל התושבים. כן ירשו למספר גדול, מאות אחדות, של פועלים לשבת במושבה לשמור על המשק ולעבדו, ואולם הפועלים ימצאו במחנה אחד ואסור יהיה עליהם ללון חוץ למחנה. אפשר מאד שגם צרכי אוכל ינתנו לפועלים מאוצר המכולת של הממשלה. בקצור, הגירוש מוכרח לצאת את הפועל, אך בהנחות רבות.

העתון העברי, כלומר התוצאה העברית של העתון הצבאי של הממשלה, יצא מידי העורך הקודם, איזה בר נש מאנשי “עזרה” שלא יכולנו לעמוד במחיצתו, ונמסר לצעיר אחד מחניכי ארץ ישראל היושב במצרים. והוספה מיוחדת ספרותית תהי לעתון הזה, שעריכתו נמסרה לסופר ש. בן־ציון.¹²⁶⁹ את האמצעים הדרושים להוצאה עברית זו יהיה, כפי הנראה, על הקומיסיה בא"י למלא מקופתה.¹²⁷⁰

באה היום ליפו עוד קומיסיה אחת – ערבית… הערבים אשר במצרים שלחו גם הם צירים לעשות תעמולה לתחית הערבים. הרחובות בתוך העיר קבלו את הצירים בכבוד ובהמון חוגג. אין אנחנו יודעים את מטרתה של הקומיסיה הזו, ומי שלחה הנה. אין ספק, שהממשלה האנגלית בודאי הרשתה לה לבוא. ההבדל העיקרי והמעציב מאד, שבין שתי הקומיסיות שלנו ושל הערבים, שכל חברי האחרונה יודעים כלם שפת עמם… זה בנוגע לשתי הקומיסיות.¹²⁷¹ ובמה שנוגע לשני העמים, אי אפשר גם להשוות: מצד אחד עשרות מיליונים יושבים על האדמה, ומצד השני – עם הוזה, שוגה, נודד, ואך אפס קצהו, איזה קומץ אנשים מנסה את כחותיו הדלים להציג כף רגלו על אדמה, שהוא חפץ לזכות בה בכח מסורת עתיקה.

— – ובכל זאת…

עפ"י השתדלותה של הקומיסיה מנתה הממשלה ועדה יהודית להערכת מס העשור בכל המושבות שלנו. תמיד היו המושבות תלויות “בחסד” האריסים הנכרים, שהיו חוכרים את מס העשור מאת הממשלה והיו פושטים אחרי כן את העור מעל האכרים. הגרמנים ניצולו מכבר מהנגע הזה, כי המה היו משלמים את המס בכסף, כפי הערכה ידועה שהיתה נעשית על ידם, ואולם היהודים היו נתונים לבז ולמשסה מידי האריסים והפקידים, וגם עתה מנתה הממשלה בראשונה אל ועדת העשור את אותם האנשים והפקידים החומסים והשודדים. ואולם עתה השתדלה הקומיסיה ומנו ועדה מיוחדת מבין היהודים בשביל המושבות. זה היה כעין פיוס שנתנו לועד הצירים כופר בעד הגירוש מפתח־תקוה…

י"א סיון.[22.5]    🔗

בועד העיר ליהודי יפו הכינו היום רשימה מפורטת מכל הדירות הריקות בתל־אביב וביתר השכונות, וכל בני פ"ת באים ורושמים בשבילם מקומות לשבת בדירות הפנויות. מה רב ההבדל בין הגירוש מיפו בשנה שעברה ובין הגירוש מפ"ת! אנחנו גורשנו למקומות לא נדע, והממשלה חפצה דוקא להעבירנו למרחקי סוריא, ורשיון לא נתן לנו להתישב במושבות, ואם באנו אל אחת המושבות, ולפתח־תקוה זו, קדמו את הגולים לא בסבר פנים יפות. הדירות היו ביוקר, – ולא דירות מצאנו רק חדרים חדרים, כי מאין ימצאו מעונות באיזו מושבה, ואפילו בפ"ת ובזכרון־יעקב. ועגלות ומכשירי הובלה לא היו לנו אך מעט מן המעט, ובעלי העגלות לקחו מאת הגולים כאות נפשם. ביומן הזה ישנן רשימות אחדות על אודות התלאות אשר מצאו את המגורשים בימים הרעים האלה. בני פתח־תקוה אינם מתרחקים ללכת, המה נשארים קרובים אל בתיהם ואל אחוזותיהם. המה באים ליפו לעיר גדולה, במקום שעומדות הרבה דירות פנויות, בתים מרווחים, רבים מהם גם עם רהיטים באים אל עיר מסודרת. הממשלה הבריטית נותנת להם גמלים למאות להעביר את כל רכושם וקנינם ואוטומובילים להעביר את האנשים. אך טלטול של איזו חצי שעה באוטומוביל, והאנשים באים לבתי־מושב, והגמלים מביאים להם את חפציהם, – וכל זה חנם אין כסף. מה רב ההבדל!…

הגדול העברי הולך ומושך לבות כל הצעירים.¹²⁷²זאת נעשתה לתנועת־עם, תנועה חשובה עד מאד, עוזבים הפועלים את העבודה במושבות, מצטרפים צעירים רבים מבני המשפחות היותר נכבדות. אולי באמת אנו עומדים על סף תקופה חדשה, אולי באמת לגדודים העברים תפקיד חשוב יהיה בגאולת הארץ? אולי יהיה על הגדוד העברי להזכיר לגואלינו גם על דבר הכח אשר לנו, אם יחפוץ מי שהוא לרמות אותנו, לבלי למלא את אשר הבטיחו?… מי יודע, – אך התנועה הזאת שולטת עתה ברחובות יפו.

הבד"צ ביפו מנסה בכל כח להניח מכשולים על דרך “משפט השלום” לבל יתפתח,¹²⁷³ היום צריך היה להתברר ענין אחד במשפט השלום העליון בין איש לאשתו, ואנחנו חפצנו לצרף את חברי הבד"צ אל ישיבת השופטים. נשאנו ונתנו עמהם, כתבנו להם, – וסוף סוף דחו את הצעתנו ולא חפצו להשתתף. התברר המשפט, כמובן, בלעדם.

ליבונטין נסע מצרימה בעניני האפ"ק. הבנקים המצריים המה עתה המספקים כספים לאפ"ק – מספיקים ממה שהכניסו להם בשבילנו בלונדון. באמת, צריכים היינו להתחיל בהשתדלות לעשות את האפ"ק שלנו לבנק לאומי מדיני בארץ־ישראל, עם כל הזכויות שישנן לבנק המצרי. מזה צריכים היו, אולי, להתחיל, וזה היה אפשר לעשות בלונדון. פה, במצרים ובארץ־ישראל, השלטונות נמצאים תחת השפעת הערבים, ומאומה, שם דבר אין אנו יכולים להשיג. ועד הצירים, בינינו לבין עצמנו, מוצא בכל מקום שהוא פונה במוסדות הממלכה קיר ברזל של הפקידים הערבים, ביניהם רבים מן הפקידים של השלטון הקודם, אנשים רעים וחטאים וצוררי ישראל. האפ"ק שלנו הוא בנק אנגלי, וטבע הענינים מחייב שלא היתה השתדלותנו מוצאת מכשולים רבים לו השתדלה בלונדון לתת לבנק הזה זכויות של בנק מדיני בארץ, ובתוכן גם הזכות להוציא כסף־נייר, כמו שמוציא הבנק המצרי.¹²⁷⁴ אבל, בעוונותינו, אין בקרב הציונים בלונדון אנשים בעלי השקפות פיננסיות רחבות. פקידי הבנק הציוני שמה¹²⁷⁵ המה גם פקידים גרועים וציונים עוד יותר גרועים, והנושאים עליהם תארי דירקטורים – מפוזרים ומפורדים בכל הארץ, ביניהם אנשים טובים, אבל אין להם חלק ונחלה בפיננסיות רחבה, מקיפה, מדינית, לכל היותר, סוחרים טובים. ובמקצוע הפוליטי הזה יכולים היינו להצליח, ובמקצוע הזה לא היינו פוגשים התחרות עם הערבים, ואדרבא – תושבי הארץ היו שמחים וגם נהנים, ממוסדות הכסף שלנו תועלת גם להם. אבל – בעוונותינו…¹²⁷⁶

הגינירל המנצח על הצבא הבריטי, בא בכונה תחלה ירושלימה להראות את פני היהודים, כי תהיה להם היכולת לקבל את פניו. גם בקור רשמי זה בא לכפר את פני היהודים על הגירוש מפתח־תקוה.¹²⁷⁷

י"ג סיון. [24.5]    🔗

קראתי את מכתבו של הד"ר ווייצמן לבלפור. מכתב ארוך ומפורט, הרצאה על המצב בארץ. נכתב באופן מצוין, אות ומופת על הכשרון הדיפלומטי של כותבו; הכל על מקומו, אין משפט שלא חשב עליו אומרו מראש ובכובד ראש. הוא מתאר את המצב כמו שהוא, ונותן את הטעמים כמו שהם. הוא מבקש מאת הממשלה הבריטית שלושה דברים: אוניברסיטה, כותל־המערבי וקרקעות שוממות שבדרום הארץ.¹²⁷⁸ בקשות אלה קצת מוזרות, – לא בבקשות כאלה צריכים היו לפנות לאחרי הדקלרציה. ועוד זאת: הן טכניקום, בית ספר גבוה, בנינו גם בימי תורקיה, ואיש לא הפריע בעד הבנין; הכתל־המערבי היה תמיד אך ורק ענין של בקשיש, ולו אך השתדלו לקנות את השכונה המוגרבית שעל יד הכתל,¹²⁷⁹ השתדלו כדבעי, ולא בהתחרות בין לוי וענתבי¹²⁸⁰ וכל מיני הסרסורים כי אז כבר־כבר יכולנו לרכוש לנו את המקומות שעל יד הכותל, ובשביל זה אין אנו זקוקים לדקלרציה על דבר גאולתנו. ובנוגע לקרקעות השוממות שבדרום הארץ, בין באר־שבע ובין עזה, שזה אמנם תלוי אך ברצונה הטוב של הממשלה – – את זה לא יתנו לנו…

ט"ו סיון. [26.5]    🔗

הגירוש מפתח־תקוה בכל גדלו ונוראותו… מאות גמלים ועשרות אוטומובילים באים מן המושבה וממלאים שאון ומהומה את רחובות תל־אביב. ואם כי הגירוש הזה כאין הוא לעומת הגירוש שהיה אשתקד מיפו, אבל מראה הגירוש עם העגלות הטעונות כלי בית, כרים וכסתות, חלקי רהיטים, ילדים נהוגים באוטומובילים, אנשים ונשים אובדי עצות ודואגים לבתיהם ולנטיעותיהם – המראה הזה מפיל אימה ומחתה, מזכיר את תמונות הגלות של העם הגולה מעולם. ביחוד נבוכים ומצטערים מאד חברי המלאכות הציונית. האנשים באו להביא גאולה לארץ, לראות אתנו יחד במחזות החופש של בני עמנו בארץ, והנה עליהם לראות את הגלות בשבט עברתה. ונרגזים האנשים עד מאד. ועד הצירים שלח היום שני מכתבים, שניהם מלאים רוגז והתמרמרות, – ובשניהם לא צדקו. הועד הוכיח במכתב את ועד העיר ליהודי יפו על אשר לא קדם את גולי פ"ת כמו שצריך, לפי דעתו, וכתב דברי פלסתר נגד הועד, שלא הכינו גם מים למגורשים. מובן, זה לא נכון כלל, כי הלא מים לרוב בכל תל־אביב, והברזים פתוחים ומספיקים מים לכל צמא. ועוד מכתב כתב ועד הצירים אל “הועד הזמני ליהודי השטח הנכבש”, על מה ולמה אין הועדות, שנבחרו מאת הועד הזמני, מגישות הרצאותיהן לועד הצירים. וגם בנזיפה זו לא צדקה הקומיסיה. ועד הצירים אך בפיו ובשפתיו מדבר על דבר עבודה משותפת עם עסקני הצבור המקומיים, אבל באמת עוד לא שם לב לשום הרצאה שהגישו לו, אינו נמלך במומחים המקומיים, ואך ברחמיו וברוב חסדיו מקדיש לפעמים הד"ר ווייצמן קרואים אחדים לשיחה בדבר המצב. הנה הגשתי לועד הצירים הרצאות ע"ד קופות־מלוה, ע"ד משפט השלום, ע"ד ספר־אחוזה מרכזי, ע"ד קרדיט בערבות נכסי דלא ניידי. את ההצעה האחרונה שבתי וכתבתי, על פי בקשתו של הד"ר ווייצמן, רוסית באופן פופולרי, והד"ר ווייצמן כתב לי תהלות ומחמאות על אודותה. ובכל זאת אני כמעט בטוח, שגם היא תשאר באוצר אלפי המכתבים, שבאו ושעוד יבואו לועד הצירים, כל עוד שהותם בארץ וכל עוד תהיה להם פרוטה בקופתם.

והמה עוד נרגזים, והמה מתרעמים עלינו. חוששני, שהמה מכירים ומבינים שבאו אלינו מעט קודם הזמן, שידם קצרה מלעשות הרבה, והמה חפצים לעשות אותנו אשמים על חולשתם, שאינם חפצים להודות עליה…

ט"ז סיון. [27.5]    🔗

כפי הנראה, מוצאים לנחוץ לכפר את פני היהודים באיזה אופנים שהם על דבר הגירוש מפתח־תקוה. יש רגלים לדבר לחשוד באחד המפקדים¹²⁸¹ שהוא עבד את תכנית הגירוש לא מפני הצורך התכסיסי, הצבאי, אך מפני שחפץ לגרום רעה ליהודים; בכל אופן איזו תערובת של שנאה ליהודים ישנה בכל המדה הקשה הזאת. ומכיון שנחתם כתב־הגירוש ע"י המפקד הראשי ואין להשיבו, לכן נכונים האנשים להראות לנו פנים נעימים לבל ירגיזו אותנו. בחשבון זה עולה, אולי, הבקור הרשמי של הגינירל קליטון, המנהל הפוליטי של המטה הראשי, בתל־אביב. הוא בא ביום השבת,¹²⁸² הלך לראות בהתעמלות המכבים, אכל סעודת הערב בביתו של ראש הועד (מר בצלאל יפה) במסבת חברי ועד הצירים וראשי העדה, בקר אחר כך את נשף הנגינה בבית־הספר למוסיקה, לן בתל־אביב, וממחרת בקר את בית־הספר באופן רשמי. לכל זה היה, בלי ספק, ערך מיוחד, פוליטי, ואין המחלקה הפוליטית של המטה הראשי עושה בקורים כאלה לבטלה.

היום נוסע הד"ר ווייצמן לעקבה להתראות שמה עם בן השֶריף¹²⁸³ מפקד הצבא הערבי. הוא נוסע יחד עם המיור אורמסבי־גור, האופיציר הפוליטי שעל יד ועד הצירים. תכלית נסיעה זו – לבוא במשא־ומתן עם בן מלך הערבים לעתיד בדבר השאלה הערבית ביחסה אל היהודים בכלל וע"ד גבולי א"י בפרט. על הפרופסור ווייצמן להוכיח לבן השריף את כל התועלת הרבה אשר תצא לממלכה הערבית העתידה, אם שכנתה תהיה ממלכה יהודית, ממלכה חלשה שצריכה להתפתחות, וכי על הממלכה הערבית להסתפק במשולש של בגדד–דמשק–מדינה, ואז תהיה בטוחה מכל צד ולא תהי לכדור משחק בידי הצרפתים מסוריא והאנגלים ממצרים. עד כמה יצלח הדבר בידי הפרופ' ווייצמן להשפיע על בן השריף ועד כמה השפעה זו נחוצה – קשה להגיד מראש.¹²⁸⁴ גם התנועה הלאומית הערבית לא מפי בן השריף היא חיה, ואם יסכים “רך ומשוח מלך”¹²⁸⁵ הזה או לא יסכים, אין הדבר תלוי בו ובהסכמתו. ובכלל הערבי הבטחתו לא הבטחה, הסכמתו לא הסכמה. צריכים אנו לקוות, שהצלחת שאיפתנו אנו גם כן אינה תלויה ולא תהי תלויה בהסכמתם של הערבים. אבל, אם הד"ר ווייצמן מוצא צורך בנסיעה זו ואם הממשלה הבריטית מוצאת ג"כ זה לא למותר, אזי בודאי דברים בגו. ויהי נא דרכו צלחה.

י"ז סיון. [28.5]    🔗

ווייצמן לא נסע אתמול. ברגע האחרון דחה את נסיעתו לימים אחדים. גם מר יוסף כהן נוסע עמדו עד מצרים. מר שפרינצק, המלא ספקות תמיד, שאל אותי היום בהלצה: אם אין עקבה זו על התֶימזה?… יוסף כהן אולי באמת דעתו לשוב לביתו, ללונדון; אבל ווייצמן. –

עוד בחורף, בחדש טבת, כתבתי שורת מאמרים על השאלות השונות, העומדות לפנינו “לקראת העתיד”.¹²⁸⁶ המאמרים נכתבו לכתחלה בשביל הקוראים בחו"ל, למען ידעו את כל המנסר בעולמנו, את הדברים שאליהם אנו שואפים, את יחסינו אנו אל כל מה שיהיה. נאספו עשרה מאמרים, והמשרד הא"י בקש לפרסמם בדפוס בחוברת, ונמסר הדבר לדפוס בירושלים. פרק אחד מן המאמרים מקדש לשאלה בדבר הגדוד העברי, ויחסי היה שלילי, בעיקר בנוגע אל צעירי א"י, שאין להם רשות לנטוש את עמדותינו החקלאיות, את המשק אשר רכשנו לנו והצלנו מידי התורקים, את שארית ישובנו. – והנה קבלתי היום מכתבים מאת הד"ר טהון ומאת הד"ר טורוב בבקשה ועצה להוציא את הפרק הזה (השמיני בשורת מאמרי) ולמלא את המקום הריק במאמר אחר במקומו כי בינתים באה תמורה בהשקפתו של הצבור העברי בא"י על דבר הגדוד. הצבאיות היתה לתנועה חזקה, ביחוד ביפו ובסביבתה, ואין לנו למרר את חיי בני הנעורים בהתנגדות פומבית. באמת, צריכה היתה גם השקפה מתנגדת של הצבור שתובע באיזו צורה שהיא, ומקום יש למאמר שלי, ולא יאמרו אחר כך, שענין הצבאיות יוצא ונברא בהסכמת כל הצבור העברי בא"י. הן הצבור הרשמי, העסקנים והמשרדים הקבועים, מתיחסים בשלילה, שלילה שותקת וחשאית, פסיבית, אל התנועה הצבאית, ומדוע איפוא לא ישאר בדפוס רושם כל שהוא בדבר היחס הזה. אבל – טורוב וטהון המה חברי הטובים בעבודת צבור, השקפותינו גם בשאלה זו נושאות בד בבד, ולא חפצתי לעבור על דבריהם, והסכמתי להוציא את הפרק ונתתי אחר במקומו. הפרק הנדפס הוא אצלי למשמרת.

י"ח סיון. [29.5]    🔗

הועדה הפיננסית שעל יד הועד הזמני¹²⁸⁷ דנה אתמול, בין יתר הענינים, גם על דבר יחס האפ"ק, הבנק שלנו, אל הלוים הרבים שלו במשך זמן המלחמה וחשבונותיו עתה עמהם, הלוים קבלו במשך המלחמה הלואות בשיקים מסומנים, שמחירם היה בשוק פחות מערכם הנומינלי, והאפ"ק לא הוציא ע"ז כסף מן הקופה; קבלו העברות, קונטיס בלע"ז, שמכרו אותם בשוק לפעמים במחירים קטנים מאד, בששים וגם בשבעים אחוזים פחות; קבלו בנייר תורקי, שאם כי האפ"ק קבל גם הוא אותו מאת לקוחותיו בקורס מלא, אבל הלוה הלא התרושש בקחתו אותם, כי עליו היה להוציאם במחיר נמוך מאד, לפעמים בשמונה עשר אחוזים משוים הנומינלי. עתה גומר האפ"ק את חשבונותיו עם הלקוחות, והוא הוסיף בחשבון על כל סכומי ההלואות רבית תשעה אחוז למאה לשנה, ואת הרבית הוסיף בחשבון בכל ג' חדשים והרבית דרבית נוספת ומצטרפת לרבית גדולה. והנה הלקוחות מערערים ובאים לפני העסקנים בטו"ת¹²⁸⁸ על חשבונותיו של האפ"ק, ביחוד אחרי שבאחת מאספותינו החלטנו להוריד את הנורמה של הרבית אצל המלוים הפרטיים על כל ההלואות בערבות נכסי דלא ניידי עד ששה למאה לשנה. ואם בהלואות במשכנתא כך, על אחת כמה וכמה, שבהלואות פשוטות והמלוה הוא הבנק שלנו והכסף ג"כ לא היה תמיד טבין ותקילין, שצריכים להוזיל את הרבית. ונשמעו קובלנות והתאוננות, שהאפ"ק בעצמו היה מוכר העברות כדי לקנות כסף תורקי בזול ולתת את הניירות ללקוחותיו. מצד השני נמצאו שגוננו על האפ"ק ולא לתת ללקוחותיו לרושש אותו ולהמעיט את סכומי הרבית, כי בזה יגרמו למוסד הלאומי הזה נזק בסכום גדול מאד, מאות אלפים פרנקים שכבר נאכלו ע"י הפקידים ויתר הוצאותיו. והיו וכוחים סוערים שלא נגמרו בשום החלטות.

י"ט סיון. [30.5]    🔗

הפרופ' ווייצמן נכנס בשיחה זהירה מאד עם אשתי וידבר אליה להטות את לבבי לקבל עלי המשרה בירושלים דוקא בשכר. הננו הולכים וקרבים, – אמר אליה – לקראת חיי ממלכה שלנו, חיים הדורשים עבודה רבה מאת העובדים את עבודתנו הלאומית, ואם אנו נבוא להסתפק בעבודת נדבה של עסקנים מתנדבים, היכולים להקריב לעבודת העם רק את השעות הפנויות אצלם מעבודתם הפרטית, אזי לא נצליח מאומה. אין בזה, אמר, בושה וכלמה לקבל משכורת מחיר העבודה, וגם אנחנו כל חברי הקומיסיה לא את סכומינו אנו מוציאים אנחנו, וההוצאות שלנו אינן קטנות ואינן פחותות ממשכורת של פקיד. והוא הוסיף ואמר, שאין הציונות יכולה לקבל ממני קרבן גדול כזה, לעזוב את ביתי בתל־אביב ואת משקי, פרדסי וכרמי, בראשון־לציון, ולעבור ירושלימה, במקום הכל ביוקר, וכל זה על מנת שלא לקבל משכורת חדשית. לא שלמה ולא תמה תהיה עבודת העסקנים הצבוריים, אם הם יעבדו גם את העבודה הגדולה הלאומית שלנו בעתיד הבא עלינו לחיים חדשים, חיי מדינה, חנם אין כסף בלי תשלום משכורת, ואך לשם הצבור ולטובתו – אמר הד"ר ווייצמן. – אשתי מסרה לי את הדברים ועוד ביתר זהירות. על צד האמת צדקה הדרישה הזאת מצד הד"ר ווייצמן בפרט שעתה לרגלי המאורעות ברוסיה, במקום שאפשר מאד שיצאתי נקי מנכסי שמה והבולשביקים אכלו את כל הוני ויגיעי ברוסיה – עתה גם אסור לי להיות פזרן ולעבוד עבודת חנם. הנהלת המחלקה הירושלמית תאכל את כל שעות היום שלי, ובודאי הרבה עבודה תהיה עבודה משרדית גרידא, עבודה שאינה נותנת ספוק רוחני; תהי גם עבודה מתנגדת לרוחי, בלתי נעימה, רק לשם חובה, בתור מנהל הסניף, כמו ישיבות ואספות ופגישות וכל הני מילי מעליותא,¹²⁸⁹ שנפשי סולדת מהם, ואך בתור אדם רשמי עלי יהיה להשתתף בהם. ובכן – צדקה דרישתו של הד"ר ווייצמן. אך, בכל אלה, אין לבי אל זה… לא ישנתי כל הלילה. אין בזה שום עלבון, ואדרבא אפשר היה לי לעטות גאוה, שמוצאים בי הכשרון לנצח על מוסד לאומי כל כך נכבד כמו המשרד של כל העבודה הלאומית בעיר הראשה.¹²⁹⁰ אבל– שנתי נדדה ממני…

י"ט סיון. [30.5]    🔗

היום נסע הד"ר ווייצמן מצרימה ולעקבה. עמו נסעו השליש הצבאי שלו, אורמסבי גור, שעליו יהיה לסדר את הראיון עם בן השריף.

הצעירים, שנרשמו אל הצבא העברי, מתהלכים ברחובות ומחכים לגורלם, ליום אשר יחליטו לצרף אותם, לבדקם ולהכניסם בברית הצבא. הדבר בעצם יגמר בהחלט, הממשלה הבריטית מקבלת אותם ומסדרת גדודים עברים מיוחדים, וגם תתן את שכרם. ובין כה, עד שיגמר הענין הזה, שבתה כל העבודה של המשק החקלאי, ואין פועלים במושבות, כלם מסתובבים בתל־אביב, ביפו. שכר העבודה גדול – שלשה וגם ארבעה שילינגים ליום, ולכן גם הפועל הדחוק באמצעיו, – די לו אם יעבוד שנים שלשה ימים בשבוע, וכבר ימצא לו מחיתו לכל ימי השבוע, ויתר הימים הוא מתהלך לו בטל. וגם העבודה ביום שהפועל עובד אינה שוה הרבה: חמש־שש שעות מבלי כל השגחה ואחריות, עבודה לבטלה, וכבר התרתי למשגיח הפרדס שלי לקחת לעבודה ערבים, אחרי שיהודים כמעט אין. הסופר סמילנסקי עזב כליל את המשק שלו ברחובות, בהיותו כלו מסור אל הגדודיות. זה אפיו של סמילנסקי; אומר ועושה, פיו ומעשיו שוים. מקנא אני ברוח כזה באדם, הקרוב לחמשים שנה. מי זה ומה זה באמת המות, כי צריכים לפחד מפניו? “והנה טוב מאד – זה המות,”¹²⁹¹ אם הוא בא מתוך מסירות־נפש אמתית, מתוך אהבה, בנשיקה. מקנא אני ברגש כזה, וגם מבין אני אותו…

כ' סיון. [31.5]    🔗

מתירים לבני פתח־תקוה, למספר משפחות, מעשרים עד עשרים וחמש, לבוא ולעבוד את משקיהם באותם המקומות, שמותר לדרוך שמה גם לאנשים אזרחיים. הפועלים ימצאו באהלים צבאיים וגם משמרת צבאית תהיה עליהם, אך גם אוכל מאוצר הממשלה יתנו להם.¹²⁹²

כ"ד סיון. [4.6]    🔗

ירושלים

זה לי שלשה ימים בירושלים, ותיכף נכנסתי אל המשמרת, אל העבודה, אם כי הד"ר טהון עודנו פה. מחברי הקומיסיה יושבים פה הד"ר אידר והפרופ' לוי, וגם חדר מיוחד לעבודה הכינו בשבילם במשרד הא"י. הד"ר אידר הוא רופא למחלת עצבים, אדם שקרא ושנה ולמד, גם תרגם ספרים במקצוע הפסיכיאטריה. ראה ארצות רבות והתעסק בענינים צבורים שונים, וגם היה, כמדומני, בין היטא"ים בשעתם. אדם שתקן, מתבודד, מכווץ אל תוכו, אבל אפשר גם להוציאו מתוך קליפתו, ואז הוא אדם טוב בחברה, ולבו טוב תמיד בקרבו. עובד במרץ, באהבה.¹²⁹³ הפרופ' סילון לוי – איש שיבה חביב עד מאד, חי ופזיז, אינו מעמיק ביותר בפרטי עניני הסיוע, ובטוב לבו היה נכון למלא את כל משאלות הפונים לעזרה. ירושלים, כמו כל הנעשה בא"י והנמצא פה, הן משלנו והן משל אחרים, מענינת אותו מאד, כי על כן הלא מלומד וחוקר האיש הזה, ודברים שבחקירת הארץ לכל פרטיה יותר קרובים ללבבו מכל השאלות הפעוטות (שבאמת אינן כלל ענין בשביל אדם כמוהו) של כל מיני צדקות ותמיכות. קרובה ללבבו מאד שאלת האוניברסיטה העברית בירושלים. בכל אופן מוצא אני, שביחד עם שני האנשים האלה אפשר יהיה לסדר את עניני הסיוע בירושלים, אם רק לא יחפצו להיות עומדים על דעתם, אם רק יכירו וידעו, שלא להם לבדם המלאכה הכבדה הזאת, כי אם המה בעצמם ובכבודם, מבלי עזרת אנשי המשרד הא"י הבקיאים בעניני הסיוע בעיר והיודעים היטב את תנאי המקום, – אם חברי ועד הצירים בעצמם יכלכלו וינהלו את כל עניני התמיכה בירושלים השנוררית לכל שכבות תושביה בלי יוצא אזי שבעתים ושבע יכשלו. הלא זאת היא ירושלים!…

שמועה רעה עד מאד: מת ווילקומיץ,¹²⁹⁴ ראש המורים שבגליל העליון. אחד המיוחד שבין המורים העברים, אשר יצר ערכין חשובים במקצוע ההוראה בסביבתו בארץ־ישראל. וטהור לב היה האיש, ויודע את המקצוע, ואוהב את ההוראה, והלא עוד צעיר כמעט היה. חבל, חבל על אבדה כזו, שבאמת אין לה תמורה, בפרט בימינו הרעים האלה.

מחזית המלחמה בצרפת באות שמועות רעות, הגרמנים תוקפים את אויביהם בכל כח, בכח הלגיונות שהביאו מרוסיה, והנם מתקרבים אל הדרך העולה פריזה… וישנן שמועות, שגם המיניסטריון יפול בצרפת לרגלי נצחונות הגרמנים. נורא הדבר יהיה, אם באמת יד הגרמנים תהיה על העליונה ותכריע את צרפת. ואיך ישפיע זה על המאורעות בארץ ישראל, בשאלת ארץ־ישראל?… הן הגרמנים המה בעלי ברית התורקים וגם שונאינו, שונאי ישראל, שונאי התחיה שלנו, ואת עיניהם המה מושיטים אל ארצנו לחמוד אותה ולקחתה…

כ"ח סיון. [5.6]    🔗

קבלתי היום מכתב מאת הרב צרנוביץ משווייץ,¹²⁹⁵ הלא הוא החכם והסופר “רב צעיר”, שהלך ונכנס לאוניברסיטה וקבל תואר ד"ר. שני בניו¹²⁹⁶ מתחנכים בירושלים עוד מקודם שפרצה המלחמה, והמה גרים אצל הסופר, חוקר קדמוניות א"י, מר רפאלי.¹²⁹⁷ צרנוביץ פנה אלי בדבר ילדיו, והוא מוצא את חנוכם לקוי פה בזה, שאין המה לומדים כהוגן שפות זרות, שפות אירופיות. אגב נודע לי מפי מכתבו, שהוא היה חולה ועשו לו פעמים נתוח פנימי, וכי עוד נתוח שלישי עליו לעשות! ואני חשבתי אותו תמיד לאיש בריא, כי על כן הלא הדרת פנים לאיש הנכבד הזה, שהוא כמעט בין הרבנים חד בדרא¹²⁹⁸ ועשה “מעשה רב”, שאין כל רב עושה, בהחליטו להוסיף דעת על דעתו את התורה. מה מתאים היה איש כזה עתה לנו בארצנו, בחיים העתידים. לא אני ולא אחר, אך הרב צרנוביץ היה צריך למלא את התפקיד של יושב־ראש במשפט השלום העליון שלנו,¹²⁹⁹ ואותו אנו צריכים להשתדל להביאו לארצנו באפשרות הראשונה, אבל – הנה חולה האיש הנכבד הזה, כבר נעשו לו שני נתוחים ועודנו זקוק לנתוח פנימי שלישי… רבונו של עולם, איזה מזל רע לנו! מי יתן ושב לאיתנו, ומחלתו תעבור, והנתוח יעבור בשלום. – לבנו העלם, לגרשון, כשרונות ספרותיים, הזקוקים לחנוך ולטפוח, עודנו בוסר, אבל יעשה פרי בעתו.

את ענין הגדודים העברים פה לקח תחת ידו המיור רוטשילד, בנו של הנדיב, והוא הרוח החיה בכל התנועה הזאת. ובירושלים, במקום שאת הצעירים צריכים להוציא מבין שדרות העם, שההכרה הלאומית כשהיא לעצמה חלשה אצלם – שם רוטשילד גורם ומעורר להצטרף אל הגדוד, למרות ההכרה החלשה. ורוטשילד מתכונן להטיף מעל הבמה בבתי־הכנסיות ובאספות עם, ואם רוטשילד ידבר, אזי יבוא המון גדול לשמוע, ואם רוטשילד יציע לפני מטיפים מקרב הרבנים לנאום לפני הקהל ברוח רעיון הצבאיות, אזי לא ישיבו פניו אחור, ואם רוטשילד יוציא כרוז, אזי יענו לקול קריאתו. זאת היא ירושלים. ביפו, כשפגש רוטשילד את אחד הצעירים ברחוב ויוכיח אותו על מה אין הוא נספח אל הגדוד, אז הצעיר לא נרתע כלל מפני רוטשילד הדובר בו; וכאשר אמר רוטשילד לצעיר שחרפה היא לבלי להצטרף אל הגדוד, ענה הצעיר וידבר קשות אל רוטשילד, ועוד מעט והיה משפט־שלום בין הצעיר ובין רוטשילד. הפועל הצעיר¹³⁰⁰ יודע את ערכו בתוך ישוב הארץ, ולא הוא אשר יתרפס לפני מי־שהוא, בענין שהוא נגד הכרתו, אף אם רוטשילד לנגדו. אבל בירושלים החלוקנית, אפילו רבים משלנו, כביכול, מתבטלים כלם לשמע שם רוטשילד, ואף כי השכבות של ההמון, שאין אזנם קולטת צלצול יותר נעים מצלצלי כסף וזהב.

הממשלה סגרה את בתי־הספר של “עזרה” הברלינית, בתור בתים גרמנים, ותמסור את הבתים ליד ועד־ הצירים לא"י.¹³⁰¹ את הילדים העבירו לבתי־הספר העברים שלנו, וגם מאת המורים העזרתיים לקחו לעבודת החנוך, עד כמה שנמצאו בתוכם מוכשרים לעבודה. בקרב המורים העברים שלנו היתה תסיסה לבלי לצרף כלל את המורים של “עזרה”,¹³⁰² אלה שבגדו בשפתנו העברית ונשארו בתוך העדה הרעה של אפרים כהן, שמתוכה יצאה גם המלשינות בימי התורקים על כל המורים והעסקנים הקרובים לרוחנו, ואולם השתדלנו עד כמה שאפשר לבלי לתת לרוח של נקמה מקום בתוכנו, ואם בתום החבריא העזרתית היו נבלים ומלשינים, – תאכלם רעתם, וידנו אל תהי בהם. “לא תקם ולא תטר בבני עמך”,¹³⁰³ – ולו גם היה אפרים כהן בעצמו פה, גם כן לא היינו רשאים לשלם לו כפעלו וללכת בדרכיו הנלוזים. סוף סוף עלובים האנשים האלה ברובם הגדול.

כ"ו סיון. [6.6]    🔗

באולם בית־הספרים ערכו היום אזכרה לברזילי, ליהושע אייזנשטדט. ואם כי הכריזו על אודות האזכרה במודעות, בכל זאת נאסף רק קהל קטן, והאולם הלא־גדול לא היה מלא. איפה הקהל הירושלמי, שבשעתו היה נוהר אחרי ברזילי? איפה הוא הקהל הזה, שהיה ברזילי תמיד חביב עליו, ואשר ברזילי היה מתפאר כי בידו להקהיל אותו לכל דבר ולכל עת? הקהל, ההמון – פחז כמים הוא תמיד, וגם אהבתו וגם שנאתו, גם מסירותו וגם כחשו – מהבל המה יחד. נביא ומטיף תמידי היה המנוח בבית־העם הירושלמי שהוא היה גם ממיסדיו,¹³⁰⁴ – ועתה לא נמצא גם קהל לבוא ולהזכיר נשמתו. אין כדאי למות, ואולי אין כדאי גם לחיות בשביל קהל כזה, בשביל למצוא חן בעיני ההמון. והמנוח ברזילי הלא בקש תמיד את קרבתו של ההמון, להוסד על ידו… הבל הבלים!…

כ"ח סיון. [8.6]    🔗

הענינים פה בועד העיר אינם מסודרים כלל וכלל. מלבד הסכסוכים שבתוך העדה הירושלמית גופא, שאין עוד שלום בין עסקניה, וישנם שני ועדי העיר, ואין אתה יודע מי מהם ראוי למלוכה, לנהל את העדה (קרוב לודאי ששניהם לא יצלחו…) הנה גם בועד העיר ליהודי ירושלים מיסודם של הופין וטהון ומיוחס וגורדון, היינו ועד העיר, שאנו חפצים לתמוך בו, אין עוד אותו הסדר, שבלעדו עבודה צבורית אי אפשרית. נוסף לזה נוצרה בועד העיר אטמוספירה של פוליטיקה, הד הפוליטיקה, השוררת זה מזמן בין שני עמודי התוך של הועד החדש הזה, תרי צנתרי דדהבא¹³⁰⁵ שבהשתדלותם, כלומר בכספם נוסד הועד – בין הד"ר טהון ובין מר הופין. הסכסוך הזה קבל עתה צורה חדשה, נטיה אחרת: מי ישלוט בענינים הצבוריים, אם ועד העיר או המשרד הא"י? והובלט הסכסוך הזה בצורה סוערת באחת הישיבות האחרונות של ועד העיר, ודוקא בפני אנשים מן החוץ. אני ועוד שנים מחברי “ועד העיר ליהודי יפו” באנו אל הישיבה לברך בשם ועדנו את ועד ירושלים בעבודה פוריה, ודוקא “בשעת חדוה” זו נפלו דברים בין הד"ר טהון ובין מר מיוחס, שהיה מ"מ יו"ר בישיבה,¹³⁰⁶ והדברים נראו לעינינו בכל גנותם. משל למה הדבר דומה? לאדם שבא לברך זוג חדש לאחר נשואיהם, הוא מברך והמה משיבין לו ברכה, ובינתים יוצא שהזוג המאושר חושב ע"ד גירושין… את הכעור ביחוסים כאלה הרגישו כבר שני הצדדים, והיום התנו הצדדים ביניהם, מיוחס וגורדון¹³⁰⁷ מצד אחד והד"ר טהון מצד השני – לבוא בדבריהם לפני ולשמוע מה ביניהם. יוצא, שכל הסכסוך הוא בדבר הגבלת חוגי העבודה. ועד העיר חושש שלא יבוא המשרד ויתעסק בענינים, השייכים באמת לחוג הפעולות של העדה הירושלמית, והמשרד הא"י אינו יכול לותר על הרבה מן הפעולות הישוביות ולמסרן לועד העיר, שאינו עוד מומחה בעבודות צבור. השמעתי להם את דעתי, על סמך הנסיון הצבורי שביפו במקום ששורר הסכם בין ועד העיר ובין המשרד הא"י – שכל זמן שאיש מהם לא יחפוץ לתת אמון בחברו, שבכל מעשי השני יראה הראשון אך חפץ לשלוט, שהשאלה הראשונה תהיה תמיד לא עצם העבודה, מהותה וערכה ונחיצותה וסדריה, ורק “האדריסא”,¹³⁰⁸ ביד מי תמצא הקופה, אותה השאלה המכרעת והחותכת בכל המוסדות השנוררים שבארץ, – כל זמן שפוליטיקה כזו תשרור – יחוסים כאלה לא יחדלו.

כ' תמוז. [12.6]    🔗

ועד הצירים, כלומר הד"ר אידר והפרופ' לוי היושבים פה מוציאים כספים לרוב מאד. טובים המה האנשים האלה, והלא בגלל עבודת הסיוע באו הנה, ואת עניני ירושלים אינם יודעים, ומאין להם לדעת? המה דורשים רשימות מאת הפונים אליהם, המה דורשים מספרים, תזכירים, הרצאות. – ואנשי ירושלים הלא מומחים גדולים לכל אלה, וכשחברי ועד הצירים מקבלים את כל אלה, המה חושבים את עצמם מחויבים למלא כפי הרשימות, כפי התקציבים של התזכירים ומפני שהקופה שבידם היא די עשירה לעת עתה, ומפני שהאנשים הטובים האלה בודאי חדשים המה לעסקנות צבורית, ואת האנשים ואת המעשים בארץ־ישראל בכלל, ובפרט בירושלים, אינם מכירים, לכן המה מפזרים כסף במדה כזו, שלא פללנו, שלא ראינו וקמו לתחיה עתה הימים “הטובים” הראשונים של הפקידות הרוטשילדית במושבות יהודה ושומרון. בירושלים לבדה מוציאים חברי ועד הצירים כעשרת אלפים לירות מצריות לחודש, וגם במקומות אחרים אינם יודעים כל קמוץ בתקציבים. ויוצאים גבאים ועסקנים במחולות הפונטים המצריים, ועוד מעט וישכח כל עמלנו במשך שנים רבות, העבודה שבה השתתף בכשרונו גם אחד־העם במאמריו “הישוב ואפוטרופסיו”¹³⁰⁹, לנקות מעט את אורות שבור־מלכא¹³¹⁰ של השנוררות החדישה. חשבתי בראשונה להעיר את אזנו של הד"ר ווייצמן על המכשלה הזאת, אבל – חס אני עליו מאד. גם בלא זה אין דרכיו על שושנים, גם בלאו הכי רבות אנחותיו לעתים קרובות ולבו עליו דוי… ועלינו הלא לשמור על הלב היקר הזה, למנוע ממנו עד כמה שאפשר מכאובים ודאגות, ומוטב שיחשוב לו בלבבו, שהכל נעשה כשורה, שעוזריו תופסים את מקומם וממלאים בכשרון את שהטיל עליהם. נסיתי להעיר בכה או בכה לאנשים, לחברי ועד הצירים היושבים פה, כי דרכיהם לא יתכֵנו; אבל ישרים האנשים ותמימים הם, וזאת להם הפעם הראשונה לעבוד עבודת צבור גדולה בתוך סביבה זו ותנאים מוזרים להם, והם אינם יודעים את המצב. ואוי לי לראות עבודה נכריה כזו, בפרט שאני באופן בלתי ישר נושא בכ"ז איזו אחריות בעד העבודה הזו, כי על כן הלא ראש המשרד הא"י על שכמי, וכמו חלק לי בכל העסקנות הזאת.

בצר לי שפכתי היום שיחי לפני שושנה בתי במכתבי אליה. היא יושבת בלונדון, עובדת במשרד הציוני המרכזי שמה, ואם תגלה טפח מן הדברים שבמכתבי לחמיה אחד־העם או למר סוקולוב אין רע. אולי ימצאו משם לטוב להעיר את הד"ר וויצמן על מעשי הקומיסיה ויתקנו את המעות. את מכתבי שלחתי ביד מר מימון ההולך היום לונדונה. על יד פוסתה לא חפצתי לשלוח מכתב כזה, למען לא יודע המצב גם לצינזור, ולא יפורסם הדבר.

יצאה סוף־סוף מחברתי “לקראת העתיד”. כתבתי את המאמרים בחרף, בחדש טבת, וכתבתים כלפי חוץ בעיקר, לפרסמם בעתוני חו"ל אבל המה התגלגלו ממשרד למשרד, וקודם הפסח החלטתי לפרסמם בחוברת “בתור כת”י", והנה נדחתה ונמשכה ההדפסה כשלשה חדשים עד שיצאה רק היום, ההדפסה לא רעה, אבל עלתה ביוקר מאד. ומי יקנה עתה?…

ד' תמוז. [14.6]    🔗

יפו

הצבאיות פה מקבלת צורה נאה עד מאד. צעירים רבים מיפו ומהמושבות באים להתיצב לפני הבקורת של הרופאים במשרד להרמת הצבא, ומלאו פני חוצות תל־אביב חיים ושאון. המיור רוטשילד¹³¹¹ נתמנה לנשיא המשרד להרמת הצבא של הגדודים העברים, והוא נכנס בענין זה בעובי הקורה, בכל לבו. הוא עובר תמיד באוטומוביל שלו מיפו ירושלימה וחזרה, מטיף מעל הבמה בעברית, נכנס במו"מ עם היכולים להשפיע במובן הצבאיות, עוסק בדבר הזה לא מתוך ספורט וקלות ראש, אך מתוך הכרה פנימית וברצינות גמורה. בכלל הברון הצעיר עושה רושם טוב מאד. אולי הוא קפריזי קצת, כי הלא ברון הוא ובנו של רוטשילד, אבל יחוסיו המה תמיד פשוטים וישרים עד מאד, הכרתו ברורה ודעתו דעת בקי ומנוסה. סיג לחכמה שתיקה, והוא אינו מרבה לדבר, אבל הערותיו הנה תמיד במקומן וחפצו ברור לפניו. בשיחות בנות ערך, הן בשאלות פוליטיות או כלכליות, הד"ר ווייצמן מצרף אותו תמיד, בתור כוח שאי אפשר לותר עליו. בענין הצבאיות העברית הצליח מר ז’בוטינסקי להשפיע עליו, והברון רוטשילד חמד את הרעיון הזה והתמסר אליו בכל לבו, בכל כחותיו.¹³¹² ביפו ובסביבותיה עבודה כזו יש בה הרבה מהתרוממות הרוח. הצעירים נרשמים אל הגדוד באהבה ומתוך הכרה פנימית, ועונג הוא באמת לראות התעוררות כזו בקרב צעירינו, תחית המכבים ביוצאי חלציהם. אין הצעירים משגיחים במחאות הוריהם וקרוביהם, ואין גם ההורים והקרובים מעיזים למחות נגד פעולות, הנובעות מתוך מעינות טהורים של הנשמה היהודית. כגבורים ישישו הצעירים בצאתם מן המשרד להרמת הצבא והסרט כחול־לבן על זרועם, ושעות שלמות עומדים הבחורים וצובאים על יד המשרד עד בוא תור להם להקרא פנימה, וכאשר פסלו הרופאים את אחדים מהם, אז יצאו הפסולים כנכלמים, אבלים מאד, על האסון אשר קרה להם. צעירי יפו, חניכי תל־אביב, שיָרי “השומר”, חברי הפועלים, – לא, צעירים כאלה אך מעטים בירושלים!

ז' תמוז. [17.6]    🔗

במצרים בא המכתב, שכתבתי לשושנה בתי ושבו שפכתי את שיחי גם ע"ד פעולת חברי “ועד הצירים” בירושלים¹³¹³ – המכתב הזה בא לידי הד"ר ווייצמן. מר סימון מסר אותו להצינזור במצרים והלז מסר אותו לידי ווייצמן, אשר קרא אותו והביאו חזרה הנה. לבו מר לו על הבקורת, שמתחתי במכתבי על פעולות הסיוע של חבריו, וגם מצא לטוב להוכיח לד"ר טהון בגלל מכתבי זה. אתמול אמר אלי הד"ר ווייצמן, שעליו לדבר עמדי בדבר ענין אחד, ושיבוא הערב לביתי. הוא בא, אך הזמין אותי לבוא אליו ממחרת בבקר, והיום היתה לנו שיחה ארוכה בדבר הקומיסיה בכלל והעבודה הירושלמית בפרט. הוא אמר לי, שהיה בטוח, שאף שיק אחד לא יצא מבלעדי חתימתי, והיה איפוא שקט ושאנן בדבר מעשי הסיוע, בירושלים, מפני שעל ידיעותי הוא נשען. הד"ר ווייצמן אמר לי, שמצא לנחוץ לטוב לעכב את משלוח מכתבי, כי חס הוא על אחד־העם, היושב רחוק אלפים מיל מארץ־ישראל, והוא ידאג מאד, בראותו שהקומיסיה נכשלת בכל עבודותיה ובידו אין לעזור ולתקן את אשר עותה. הד"ר ווייצמן אמר לי, שתיכף אחר גמר האספה המכוננת הוא יוצא ירושלימה, במקום שיעשה שבועות אחדים, והוא בעצמו יעזור לי לסדר את עניני הסיוע כמו שנחוץ, וכי אך לתכלית זו חוה את דעתו לד"ר טהון למסור לידי את עבודת המשרד בירושלים.

ובזה נפרדנו. ואם כי דברי הד"ר ווייצמן אלי היו נגידים, וגם מחמאות לא חסרו בנוגע לניסיונותי הרבים בעסקי צבור בכלל ובא"י בפרט, הכל כנהוג מפני הנמוס, בכל זאת הרגשתי שבלבו נשארה קֻבעת־תרעלה,¹³¹⁴ שמרים מרורים¹³¹⁵ לרגלי המכתב שכתבתי, ולא טוב היה בעיניו את אשר נסיתי לכתוב ולבקר את מעשי ועד הצירים בירושלים, לא אל זה חכה ממני, לא אל זה קוה… הכל אוהבים תשבחות ושונאים את הבקורת…

מאת הלל בני קבלתי היום מכתב, והוא שואל רשיוני והסכמתי להספח אל הגדודים העברים, המסתדרים באמריקה ללכת לארץ־ישראל. הוא וחבריו חכו עד שיסדרו “גדודי עבודה”¹³¹⁶ מתוך צעירי א"י הנמצאים בארצות הברית ושהשתלמו עתה במקצועות שונים. ואולם היות, שדבר גדוד העבודה עוד טרם יצא אל הפועל, ומי יודע עוד אם בכלל תצא ההצעה ע"ד גדודים עובדים מאמריקא, ונפש צעירינו שמה קצרה מאד לחכות, לכן מתחנן הלל בני לתת לו הרשיון להכנס אל הצבא הרגיל, בתור מתנדב פשוט, אל הגדודים העברים ההולכים להשתתף במלחמת האנגלים לשם כבוש א"י. אנכי עניתי לו היום וברכתי אותו על דרכו ועל חפצו להשתתף במלחמת מצוה זו. אין נפשי ולבי אל כל שפך דם, אל הרג ומלחמה; אבל אם כל העולם משתגע, אם עשרות מיליונים אדם נלחמים, אם בפי כל בני האדם אין עתה שום מלה אחרת, אין רעיון אחר, אין שאיפה אחרת מלבד המלחמה, – האמנם נוכל אנחנו לבדנו להשאר שקטים ושלוים ולחכות?… ושלחתי להלל בני את ברכתי על הדרך שהוא אומר ללכת בה. יספח גם הוא אל הגדוד העברי, וילחם גם הוא בעד עמו ובעד ארצו, ויהי גם חלקו בין אחיו הצעירים ההולכים לכבוש ארץ – ארצם לעמם, וד' צבאות יגן עליו ויראני אותו בבואו אל הארץ… הוי, הוי על דוד בני העובד עבודה זרה בצבא התורקי! בני זה, וגם אחיו הקטן חיים־שמעון היו בודאי מן המתנדבים הראשונים של הצבא העברי בארץ־ישראל, וכמה היו שמחים לקראת מלחמה בעד העם והארץ! אבל, בעונותי, הנה דוד נשבה לצבא התוגר, וגם בני הקטן בגליל, הולך אחרי המחרשה ומסתתר מפני הצבא התורקי, – וזה עתה, בשעה, שנפשותיהם בלי ספק לוהטות גחלים לקראת המעשים הכבירים הנעשים בארץ ישראל, החביבה עליהם כל כך!… מה לעשות, ותבוא הגאולה גם להם, ויבוא קץ כל המלחמה…

ח' תמוז. [18.6]    🔗

מזל טוב! בא לנו מכתב היום, שביום ח' סיון¹³¹⁷ נישאה בתי חנה לאיש, לד"ר ארטור רופין. הפתעה גדולה לא היתה בבשורה הזאת לנו, כי על כן ידענו שטובים היחסים בין שניהם, וכי לא על חנם נסעה חנה לקושטא, – ובכל זאת שמחנו על הבשורה הזאת מאד. במשך השנים הרבות, שישב הד"ר רופין ביפו, היה תמיד מבאי־ביתי הקרובים, ונעשה חביב עלי ועל ב"ב מאד. ברכתנו להם מרחוק, ומי יתן ויכלו בקרוב לשוב אלינו ויבנו בית בישראל בארץ ישראל. זאת לנו בת אחת משלשת בנותי, שבודאי תבנה את ביתה בארצנו.

י' תמוז. [20.6]    🔗

נגמרה האספה המכוננת השניה.¹³¹⁸ הפעם השתתפו מורשים גם מירושלים. ועד הצירים בא אל האספה כלו, עם כל חבריו, וגם האנגלי אורמסבי גור בתוכם, ואולי נאומו של זה האחרון היה המאורע היותר חשוב של כל האספה. בשעה שאנחנו דנו על השאלה במשך חצי השנה החולפת ע"ד השתתפותנו בצבא, בא הלז ובאר לנו את הדבר באופן חדש, והוא אולי גם הבאור האמתי של המראה הזה. האם בכל זמן גלותנו היה לנו צבא עברי, צבא יהודי, ההולך לכבוש לו את ארצו מידי כובשיה? הן הדבר הזה, צבא יהודי משלנו ובשביל מטרותינו, איננו התנדבות לתוך שורות הצבא הבריטי, ככל המון השכירים או גם המתנדבים מבין יתר העמים אל הצבא הזה. ואת זה הדגיש הסוכן הפוליטי שעל יד ועד הצירים בנאומו. השאלות “הבוערות” באספה היו: זכות הנשים בבחירות, ¹³¹⁹ משפט השלום העברי,¹³²⁰ הלאמת הקרקע. יתר השאלות באו רק כדי להעסיק את האספה, אם כי ההרצאה של טורוב הכתובה מראש היתה מלאה ענין.¹³²¹ בשאלת הבחירות לנשים ובענין משפט השלום השתמשו הנרגנים, המשתוקקים לגבאות ולעבודת צבור. אלה התרבו עתה מאד, כי גדולה תאותם להיות קרובים אל קדרת הקהל, שהיא עתה מלאה מקופת ועד הצירים. הבריות היפות מנוה־שלום ומנוה־צדק אינן יכולות לתאר לעצמן עבודת־צבור מבלי טובת הנאה לעצמן, מבלי “נותר שבקדשים”¹³²² והמה חותרים בכל כח להשיג את ועד העיר ליהודי יפו, ובכלל את העסקנות הצבורית, המושלת ופוקדת על סכומי כסף גדולים, ולקחת את כל זה אל תחת ידם. ומפני שהרפוטציה הצבורית שלהם עפ"י רוב היא פגומה, ובכל אופן בלתי ידועה, לכן המה מעמידים פנים כמצילי היהדות ודוגלים בשם התורה וחופש הצבור. על ידי החשוכים האלה עוזרים, בדעת ובבלי דעת, הפקידים, שיש להם התנגדות פרטית אל מר בצלאל יפה, וגם… המורים, שהמה הצביעו נגד ההצעה לבלי לתת זכות הבחירה לאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב! אמנם, אמת נכון הדבר, שהעסקנות הצבורית שלנו ביפו מקבלת צורה של מונופוליה לחוג צר מאד של אנשים אחדים. לפי אפים הפרטי, אין יפה וברלין מסוגלים לחנך עסקנים צבוריים, באשר המה מקבלים על עצמם עבודה רבה, שאין גם בכחם למלאותה; ומפני שהמה אוטוקרטים יותר מכפי שהורשה. אבל וכי בשביל זה אפשר לותר על כחות חשובים כאלה בעבודתנו הצבורית, או אפשר למלא את מקומם באיזו ארחי־פרחי מנוה־שלום או מתוך הנמושות של הפקידים? – מפני חוסר זמן לא הרציתי ע"ד ספר־אחוזה מרכזי.¹³²³ – וילקנסקי הרצה ע"ד “הלאמת הקרקע”, אבל, זה היה יותר מאמר מהרצאה, וכל הצעה קונקרטית לא נשמעה מפיו.¹³²⁴ כולו מעשי, ואולי מעשי יותר מדי, היה… בהרצאתו שקרא מעל הכתב. זאת היתה הצעה ברורה – להשתתף ב"אגודת נטעים שלו.¹³²⁵ נחתום מעיד על עיסתו, חנוני הקורא לקונים אל תוך חנותו. ברור, פשוט, ריקלמה. האם לזאת נוצרה הבמה הזאת?…הד"ר טהון, בתור יושב־ראש – הוא על מקומו: מאזין ומקשיב לכל הוכוחים ומרגיש את מצב הרוח של האספה, נאומיו המה תמיד בעלי תוכן, אבל מפני שפרזות מצלצלות אין בהם, והוא מאריך בכ"ז יותר מדאי מבלי חפץ לעבור על כל דבר, הנאומים יוצאים ארוכים ומשעממים. מלבד זה אין הוא יודע להשתמש במקומות היפים בנאומיו להדגישם; ובמקום שצריך היה לסיים במשפט מענין והיה מתקבל ניצוץ אפקטי, הפועל ומשפיע על האספה, הנה הוא מוסיף וממשיך ומחבל בעצמו את האפקט או לכה"פ מחלישו.

י"א תמוז. [21.6]    🔗

מגרשים מיפו את המשפחות הגרמניות. עוד מזמן הריקו את המושבות שרונה וגם ווילהלמה, והעבירו את הנשים והטף (הגברים נשלחו מכבר) לתוך העיר. עתה מגרשים גם את המשפחות מצרימה. צר לנו הרבה מאד, כי באמת שכנים טובים היו לנו הגרמנים כל הזמן, אבל לו באנו להשתדל לא היינו מצליחים, כי המשטר הצבאי חושד אותם ברגול, ויש, אומרים, רגלים לדבר. משתדלים אנחנו לכה"פ להציל את הרופא לוֹרך. זקן האיש מאד, והוא בתור רופא ואדם חביב מאד על התושבים היהודים, ובקשנו את ועד הצירים אולי אפשר להשאירו על מקומו ולא להוליכו שבי. – עם צאת המשפחות הגרמניות ימעט מאד החלב בעיר. לשתי המושבות הגרמניות היו פרות חולבות במספר רב, שתים־שלש מאות, ותושבי יפו, ולפנים גם ירושלים, היו מתפרנסים בחלב שלהן. מעכשיו תעבורנה הפרות לרשותה של הממשלה, השגחה מעולה של בעליהן לא תהיה עוד, וכמות החלב תמעט עד מאד.

י"ג תמוז. [23.6]    🔗

שבתי ירושלימה

י"ד תמוז.¹³²⁶ [24.6]    🔗

היתה היום פה ישיבת הקומיסיה¹³²⁷ בהשתתפות אורמסבי־גור. גם אני והופין היינו נוכחים. ווייצמן עורר את השאלה, עד כמה נכונות השמועות, שועד־הצירים מפזר יותר מדי סכומים לתמיכת התושבים בירושלים. הופין הכחיש ואמר, שאין שמועות כאלה, ושהתמיכה ניתנת בגבולי הצרכים. אני אמרתי, שלא רק שמועות עוברות, אך באמת עובדה היא, שועד הצירים נוהג בפזרנות. גדולים יותר מדי, יותר מן הצורך ויותר מן הראוי הסכומים, שועד הצירים קצב למוסדות החנוך והחסד.¹³²⁸ הן אל לנו לשכוח, שמהיום שנכנסו האנגלים נשתנה המצב לטוב, שישנה בעיר עבודה ופרנסה, והתושבים מוצאים להם מקום להרויח מיגיע כפים ומכל מסחר, והתמיכה הגדולה, שועד הצירים קוצב מרגילה את המקבלים אל הקבצנות ואינם הולכים לעבוד. בישיבות נמצאים צעירים רבים, שמקומם לא אצל הספרים, כי אם במקומות העבודה, בעיר ובכפרים, והמה הולכים בטל על חשבון ועד הצירים. הנה הבציר בא, ובמושבות אין פועלים, ובירושלים אוכלים אנשים בריאים לחם חסד מקופת הצירים. ואסור לנו לעשות כדבר הזה, כי את הסכומים עלינו לשמור לטובת אחינו שבגליל, השארית אשר נמצא עוד שמה לפליטה גדולה מן הרעב השורר שמה ומן המחלות המכלות אותם. הן נורא יהיה מוסרנו, אם יפתח הגליל עם כל אחינו בני התלאה שמה, וקופתנו תהי ריקה כי יאכלוה בני ירושלים. הן די לעבור עתה בחוצות ירושלים ולהוכח, שאין רעבים עתה בעיר, שהאנשים החפצים לעבוד יכולים להרויח יפה מאד. את כסף הצדקה על ועד הצירים להוציא לכלכלת זקנים וחלשים, יתומים עזובים, ולא הולכי בטל או מוסדות צבור שאין להם יסוד בריא. – יוסף כהן העיר ושאל אותי: “מדוע לא דברתי כדברים האלה לועד הצירים?” כפי הנראה, היתה כונתו להוכיח אותי, על מה ולמה כתבתי את דברי לבתי במכתבי שקרא ווייצמן; ואולם ווייצמן מהר ואמר ליוסף כהן: “הנה מר כהן הלא מדבר את דבריו פה, בישיבת הקומיסיה”, – ונשתתק כהן.

אחרית הישיבה היתה, שאני והופין והד"ר אידר נקבע את התחומין בין עבודת ועד הצירים ובין עבודת ועד העיר, ולמסור לזה האחרון את החלוקה לישיבות וגם לקבוע ועד ההלואות. אבל – אין אני מאמין בהחלטה זו. אי אפשר לעבוד בצותא חדא עם הד"ר אידר, שהוא אמנם עובד חרוץ ומסור, אבל השקפות זרות ומוזרות לו, ואינו מן האנשים העובדים בכפיפה עם אחרים. אני אעבוד לי את עבודת המשרד, ומן הפוליטיקה של מר הופין בדבר ועד העיר ומקונפליקטים עם הד"ר אידר אשתדל להתרחק. אביט ואתבונן… כמדומני, שגם ווייצמן קצר אונים הוא להכניס תקונים בענין זה. הוא אמנם מבטיח לי, שבלעדי הסכמתי לא יעשה אידר דבר, אבל…¹³²⁹ הן לא אוכל לבוא תמיד לפני ווייצמן ולהתלונן… העיקר הוא, שעלי לבלי לתת שיהיה קרע בין המשרד הא"י ובין ועד הצירים, אותו הקרע שהשתדלו ראשי ועד העיר לעשות ולהגדיל בחתרם תחת הד"ר טהון. מקוה אני, שמעתה גם המה יחדלו מהפוליטיקה שלהם, וכי גם לא יצליחו במעשיהם, אם אני שומר על עמדת המשרד.

כ' תמוז. [30.6]    🔗

אין פועלים בארץ, אין פועלים עברים. קומץ אנשים קטן נשארנו בארץ, כי את הצעירים אכלו הגירושין והרדיפות והגזירות של התורקים, והזקנים כמעט כלם נעדרו מפני הרעב והמחלות. בחוץ אנו פוגשים אך אנשים, שהזקנה קפצה עליהם בחצי ימיהם, בלא עת… אבל צעירים כמעט אינם, אינם בארץ, ואת השארית המעטה שהיתה לנו לקחו גדודי הצבא העברי, התנועה הצבאית. כמעט כל צעיר נושא סרט כחול־לבן על זרועו, – עתיד להשתלח מצרימה אל גדודו… ופועלים אין, פועלים עברים אינם בנמצא, רק מן הנמושות שבתימנים, מן הלא–יוצלחים שבין האשכנזים. והגיעו הדברים לידי כך, שגם בחוה הלאומית, בבן־שמן, בזה המצור והמשגב לפועלים עברים, – קצרו השתא פועלים ערבים…¹³³⁰

כ"ב תמוז. [2.7]    🔗

ראיתי ונכחתי, שאין אני יכול להשען בעבודתי על ההבטחות שנתן לי הד"ר ווייצמן. הד"ר אידר עושה הכל על דעת עצמו, מבלי שאול את פי, למרות הדברים הברורים שאמר לי ווייצמן, שהכל יעשה בהסכמתי. האנשים באים אלי להשתדל, לקחת פקודה זו או אחרת, – אבל באמת אין לי כל כח, כי הד"ר אידר שליט לבדו בכל עניני הסיוע פה. לפני ישנם שני דרכים: או לבוא בריב ובוכוחים תמידיים עם הד"ר אידר, או לעשות את הטוב בעיני בעניני הסיוע, כפי רוח הבנתי, מבלי להתחשב ומבלי גם לשאול את הד"ר אידר, מה שאפשר לי לעשות, אחרי שגם בידי וברשותי נמצאת הקופה של ועד הצירים. ואולם אין נפשי אל שני הדרכים יחד. אינני חפץ לריב עם הד"ר אידר, שהוא עובד במרץ וישר עד מאד, ולא אני האיש שאוכל להעמידו על ההשקפה הנכונה. ואם אני אעשה את מלאכת הסיוע לבדי, ואבנה לי במה מיוחדה, אזי אך אכניס דמורליזציה בכל העבודה. יש לפני עוד דרך שלישי: להרצות ע"ד המצב הזה לפני הד"ר ווייצמן ולדרוש ממנו הוראות איך לתקנו. אבל אני כבר יודע עפ"י הנסיון, שמזה לא תצא שום תועלת. הד"ר ווייצמן ידבר אלי חלקות ומחמאות ויאמר לי, שיצוה על ד"ר אידר לתקן את היחסים, ואז – או ישכח ווייצמן ולא יאמר כלום, כי הלא עסוק האיש בדברים יותר נכבדים מאשר לישר הדורים בין העסקנים, או הד"ר אידר יבין את הדברים לא נכונה, והיחסים בינינו יתקלקלו עוד יותר.¹³³¹

כ"ג תמוז. [3.7]    🔗

הצבא העברי הרס את הסמינר העברי פה,¹³³² את בית־הספר בצלאל ואת בתי־המלאכה של בצלאל, בלקחו את טובי התלמידים והפועלים שמה.¹³³³ בסמינר נשארו רק התלמידים שעברו מבית־הספר של “עזרה”, שאין הרגש הלאומי מפותח אצלם, ולכן לא התנדבו אל הצבא העברי; וכמו שאין אלה לאומיים מצוינים, כן המה גם תלמידים לא מצוינים, – וצר מאד יהיה, אם את אלה צריכים יהיו להעמיד בתור מורים בבתי־הספר שלנו!… בבתי־הספר של בצלאל נשארו אך תלמידים אחדים, ואת בתי־המלאכה בצלאל כמעט עלינו לסגור, אחרי שגם המנהל המסחרי¹³³⁴ וגם מנהל העבודה¹³³⁵ שניהם התנדבו אל הגדוד. אל הצבא נרשמו גם שנים מן המשרד הא"י, והאחד ביניהם גם אוליצקי, ראש הפקידים ויד ימיני בכל עבודתי במשרדנו.¹³³⁶ מלך הצבאות אוכל על ימין ועל שמאל, והתנועה הזאת נהיתה גם ברחובותינו לתנועה כבירה, תנועה לאומית בריאה, לאומיות שאינה חפצה בנדבות ובחסד לאומים, ורק המרגישה שעליה לחרף את נפשה להשיג בשבילה את חופשה. אין מלעיגין בתנועה בריאה, הנובעת ממקורות הלב.

הופין וטהון, אפשר מאד, יסעו בקרוב לחו"ל. ווייצמן מוצא חפץ בשניהם, כי ילכו לאמריקה.¹³³⁷ הופין צריך ללכת לסדר עניני הבנק, וטהון ילך כדי לעשות תעמולה לכל המוסדות הישוביים. טהון שאל בעצתי, ואני אמרתי לו שלפי דעתי לא רבה תהיה הצלחת נסיעתו. הד"ר שמריהו לוין¹³³⁸ והד"ר מוסינזון¹³³⁹ מצליחים בעבודתם באמריקה, והד"ר טהון, ספק בדבר, אם יוכל להוסיף דבר על עבודתם. הפתעות לא יביא לאמריקה ועולמות חדשים לא יגלה להם, ופה בארץ יחסר לנו, אם יצא מזה עכשיו. בנוגע לנסיעותיו של הופין, הנה אם רק לחזק את העמדה הכספית של האפ"ק מטרתו, אזי כמדומני, אין צורך בנסיעה זו. כאשר יוטב המצב האקונומי של הארץ, כלומר כאשר תלך החזית מאתנו, ואנחנו לא נמצא תחת היריות, אזי ישובו החיים הכלכליים לקדמותם, ומצב הבנק יוטב ממילא. ואם נוסיף להמצא בתוך החזית, אזי עמדתו של האפ"ק תהיה רופפה, ובתמיכות – הלואות לא יתחזק. ואולם טוב שיסע אדם כהופין ללונדון. זהו איש משכיל ונבון, והוא יבקש וימצא לו מוצא מתוך הגבולים הצרים של האפ"ק במובנם של מנהליו היום. הופין יבין איך לצאת אל המרחב הגדול גם בענינים הכספיים שלנו, מתאים למצב החדש שנמצאת בו עתה תנועתנו. האפ"ק יכול היה לשרת את צרכיה של המפלגה הציונית, אבל אין בכחו להספיק את הצרכים של התחיה הלאומית. והופין, כמדומני מבין את זאת.

כ"ד תמוז. [4.7]    🔗

ווייצמן נתחב יותר מדאי אל המו"מ עם הרבנים. פקח זה למה הוא מוסר את נפשו ומבלה שעות רבות בשיחות וישיבות עם אלה, שעבר עליהם כלח, שאינם שוים פרוטה לא במובן הלאומי ולא במובן הצבורי, וגם גדולים בתורה הן אינם?… הוא מבקש תמיד אותי להיות נוכח בישיבותיו ובשיחותיו עמהם. ואני נפשי מרה לי תמיד לראות את מאורינו אלה בנולותם. הן אני רואה, איך איזו צעירים, אברכים נרגנים, השלישים שהמה נשענים עליהם, – איך אלה המתחסדים ואין בהם לא תורה ולא יראת ד', נוהגים בחוטמיהם של הרבנים הזקנים, שהמה תמימים ועוברי־בטל, כמו רבי ד…¹³⁴⁰ורבי מ. נ.,¹³⁴¹ שכבר הגיע זמנם להסתלק. וצר לי לראות אדם כווייצמן מבלה שעות וימים בשיחות עם אלה, מתרגז ומתקצף, מדבר רכות וקשות, – ואני הלא היודע ומכיר שכל תוצאות לא תהיינה לכל ההצעות והשיחות.¹³⁴² ואני הלא יודע מהלך רוחם והשקפותיהם של אלו, שגם אם שבע יבטיחו לווייצמן – לא ימלאו את הבטחותיהם, ולא ישמרו את מוצא שפתיהם, כי אין המה יודעים רגשי אחריות והמה כותבים וחותמים כל מה שישימו לפניהם גבאיהם־שלישיהם הצעירים, שהמה בנרגנות ניחא להם, וכל סדר ומשמעת סם־מות להם. על כל אלה תלוי שלט־צלמות, וכתוב עליו דברי המשורר דנטה: עזבו כל תקוה"…¹³⁴³ אבל ווייצמן איננו יודע זאת, והוא מקוה, אולי…

כ"ה תמוז. [5.7]    🔗

הועדה להנחת אבן היסוד לבנין האוניברסיטה עובדת במרץ. בפרטיכל הראשון מסרנו את זכות הכנת האבנים למרכז בעלי־המלאכה. כמו שהבינותי אני וכן אחרים מחברי הועדה, הנה נמסר הדבר למרכז בעה"מ בתור זכות, זאת אומרת, חלקנו להם את הכבוד, את המצוה להתעסק בזה, ומחיר כבוד ומצוה – כבוד ומצוה, ובעד כבוד ומצוה מי שהיכולת בידו משלם בכסף. כך הוא המושג של זכות כזו, ולא עלתה על דעתנו, שמרכז בעה"מ או אפילו בעלי המלאכה בעצמם, יחפצו לעשות מזכות זו עסק מסחרי, מונופולין להרויח בזה, ידרוש כסף בעד הנחת האבנים האחדים להנחת אבן יסוד לבנין אוניברסיטה עברית בירושלים עיר הקודש. כך חשבנו, כמו שאינו עולה על דעת הגבאי, שמי שעולה למפטיר, ידרוש כסף מקופת ביהכ"נ בעד טרחתו שקרא בנביא, כמו שלא עלה בודאי על דעתו של כהן המקבל קרבן, שמביא הקרבן ידרוש ממנו כסף מחיר העולה והמנחה. והנה – טעינו… אנשי ירושלים, וגם המעולים שבהם, מבינים כלל אחרת. הגישו לי חברי ועד המרכז חשבון כזה, שפשוט נרתעתי לאחורי; וכאשר הבעתי להם את השקפתי על יחס כזה, הביטו עלי כעל איש מוזר, והמה עוד נעלבו: איזה הדרך אדם עומד על המקח על דבר, שהמה זכו בו, היינו שביכלתם לקבל מחיר גדול?… לאשרי, נמצא בין חברי הועדה שלנו אנשים, שהבינו את הדבר כמו, ומר זוטא¹³⁴⁴דבר תוכחות לחברי מרכז בעה"מ.¹³⁴⁵ ירושלים, ירושלים – בטוח אני, שביפו דבר כזה היה מן הנמנע.

זמן הנחת האבנים נקבע ליום ט"ו באב.¹³⁴⁶ מכינים אנחנו י"ב אבנים כמספר שבטי ישראל. את האבן הראשונה בשם עם ישראל יניח ווייצמן, ואת האבן השניה בשם הממשלה הבריטית יניח הגינירל הבריטי אלנבי כובש הארץ. שמותיהם של שני אלה נחרות על האבנים.

כ"ו תמוז. [6.7]    🔗

ההוספה הספרותית לעתון הממשלה “החדשות מהארץ” איני יודע מה טיבה.¹³⁴⁷ כונות ויחודים של שבועות רבים עשה העורך של ההוספה מר ש. בן־ציון, – ומה שנתן לנו אינו מאמת כלל את ההבטחות הגדולות של העורך. אותה ההשתדלות להיות מקורי, חבלי־לידה להתראות גאוני, דחקות של עצירות במקום שאין בזה שום צורך. וכל זה עובר כחוט השני על פני כל הגליון החל מן השם –השם המוצלח “שַי־של”…וגומר במבטאים כמו “חשרת־כרפס”(?)¹³⁴⁸ ובפיליטון שאין ריחו יפה… ולמה כל זה? הן ש. בן־ציון הוא סופר בעל כשרון בלי כל ספק, ולמה לו איפוא כל ההשתדלויות להֵראות דוקא כמי שאינו, להתעַוֵת ולהעמיד פנים ולא רוחו? מחלה לרדוף אחרי אוריגינליות, רחמנא ליצלן…

וההוספה הספרותית הזאת עולה לנו בכסף מלא. “ועד הצירים” קצב להוצאתה שמונים ליר"מ לחודש, אלפים פרנק לכל חודש, לעת עתה במשך חצי שנה. העתון “חדשות מהארץ” הוא עתון צבאי, והוא נערך ונדפס על חשבון השלטון הצבאי, ואך את ההוספה הספרותית מוציאים על חשבוננו אנו. העורך כמעט ממלא בעצמו את כל הגליון, ממלא אותו באיזה מין ספרות, שהמחבר חושב אותה למקורית, אוריגינלית, וספק בדבר אם כל ההוצאה הזאת שוה בנזק הכסף אפילו זה של “ועד הצירים.”¹³⁴⁹ נסכלתי כי נעתרתי ונתתי להעורך מאמר על המנוח ברזילי.¹³⁵⁰ צר לי על כשרונו הטוב של ש. בן־ציון, היוצא לתהו…

כ"ז תמוז. [7.7]    🔗

ווייצמן משתדל מאד להשיג את המגרש שלפני הכותל המערבי, והוא מסר לי את כל המו"מ בזה. נוכחתי, שהוא נגש אל הדבר הזה ממש באותם הדרכים, שבהם היו הולכים אנשי ירושלים תמיד, כמו ענתבי בשעתו ויתר השתדלנים, ובטוח אני שאם בימים “הטובים” ההם הדרכים האלה לא הביאו אל המטרה, הנה עתה עוד ירחיקו אותנו יותר ויותר. את המגרשים על יד הכותל אפשר היה תמיד לקנות בכסף, וזה היה באופן חוקי. המגרשים שייכים למשרד ההקדשות, ועל פי החק נכסים של הקדש יוצאים למכירה, אם אך אפשר בכסף הזה לרכוש נכסים אחרים, שהכנסותיהם יותר גדולות מהנכסים הקודמים. והיות שהמגרשים האמורים שעל יד הכותל מכניסים מעט, לכן תמיד אפשר ואפשר לתת תמורתם נכסים אחרים או סכומים יותר גדולים, שהכנסתם תעלה על ההכנסה של עכשיו. אבל האופן החוקי הזה, כמו שהיה הדבר תמיד בתורקיה, לא היה יכול לצאת אל הפועל בלי בקשיש, כי הלא הבקשיש היה תמיד רוח החיה של החוקים, דוקא של החוקים. ומכיון שהיינו באים לפרשת בקשיש בענין זה, היו כל “ההשתדלויות” (וכל בקשיש הלא אי אפשר בלי השתדלות אצל לוקחי הבקשיש ומכיריהם) מתפוצצות אל סלע איתן של התיאבון הגדול של המשתדלים. כל אחד ואחד מן המשתדלים היה חפץ להרויח בזה מנה יפה; בערך כל סכום הבקשיש. כלם ידעו, שאין מחיר לדבר שבקדושה, כמו שאין מקח קבוע למפטיר, לחתן־תורה, למקום בכותל המזרחי. כלם ידעו שגדול מאד החפץ בלבותינו לרכוש את המגרשים שעל יד הכתל, ולא ידעו בעלי הבקשישים ושתדלניהם לקצוב מחיר, כמה עליהם להרויח בזה. ומכיון שהעסק נעשה חתיכה הראויה להתכבד, רבו המשתדלים בין היהודים ובין הערבים. בשעתו, לפני הרבה שנים, כבר “גמר” הנדיב הידוע את הקניה; “גמר” את העסק גם האפ"ק;¹³⁵¹ כמעט גמרו את מקנה המגרש כל העסקנים, – וברגעים האחרונים היה הדבר מתבטל, מפני שנודע הדבר לעוד משתדל, לעוד סרסור, שגם ההוא חפץ להרויח, ודוקא מנה יפה – וקלקל את הענין. כבר היה הכסף הנחוץ לקניה זו מושלש בהאפ"ק; תמיד היו הדברים על דבר הסכום של שבעים וחמשה אלף פרנק, – וסוף סוף המגרשים אינם בידנו…

והנה הפרופ' ווייצמן מאומה לא שכח ומאומה לא למד בענין זה, וגם הוא אומר לקנות את המגרשים באותם הדרכים שחשבו על אודותם תמיד. מסר הדבר לשתדלן חדש, שתדלן דהאידנא¹³⁵² – למר מ.¹³⁵³ זה מסר את הענין לשתדלן משלו – למ. מ.¹³⁵⁴ הפקיד הערבי¹³⁵⁵ שעל יד המושל הצבאי בעיר לקח את הדבר בידו, וכמובן בכונה תחלה לעורר את המופתי¹³⁵⁶ ואת חשובי הערבים להתקומם נגד המכירה. הריחו, שפה אפשר להרויח אוצרות גדולים: הן זה מטעם “ועד הצירים”, הנותן גשמי־זהב בירושלים ובכל סביבותיו; והשתדלו לשמור על כל הדרכים, המובילים אל קנית המגרשים באופן חוקי.¹³⁵⁷

בטוח אני, שאת המגרשים לא יקנו בדרכים האלה. את המגרשים אפשר היה לקחת בימי ג’מל פחה לוּ אך חפצו ולו אך יכלו לכוון את השעה המתאימה, שעת רצון מלפני מושל עריץ והפכפך. את המגרשים יקחו תחת שלטון האנגלים, כאשר תעבור המלחמה הנוכחית מארצנו, וסדרים יהיו בארץ, ואם מעט או הרבה נהיה אנחנו אדוני המצב, לכה"פ באותה המדה שנוכל לדרוש לשמור את החוקים ואת זכויות היושר. כי במקום שגם החוק גם היושר הלאומי הוא על צדנו, – שמה בודאי נוכל לקבל את אשר לנו בלי כל השתדלות שפלה ומתן שוחד וכל יתר הדרכים היפים, שאך על פיהם היו יכולים להשיג את הצדק בירושלים בימים עברו. והלא אנו מאמינים, שהימים הטובים האלה עברו, עברו!… האומנם לא?…

ב' מנח"א. [11.7]    🔗

עבודתי במשרד מיגעת אותי מאד, אבל היא גם מענינת. מיגעת אותי, יען כי טרחנים המה אחב"י,¹³⁵⁸ומפני שיודעים אותי שאינני מטבעי אביר לב הרחוק מצדקה, לכן רבו הפונים אלי וצרור מחסוריהם ודאגותיהם בידם, ופורשים לפני את טענותיהם. ואני אין בחפצי כלל וכלל להגדיל את הרעה הירושלמית, להרגיל את העם בצדקה ובתמיכה, בעת שאני בטוח שרבים־רבים מאלה הפונים אל הקופה שלנו, יכולים היו וצריכים היו להרויח מעמל כפיהם. השפיע עליהם ועד הצירים רוב כסף יותר מכפי הצורך, והנתמכים הירושלמים והחברונים¹³⁵⁹ כבר חושבים את סכומי התמיכה שהמה מקבלים לנכסים שלהם, נכסי צאן ברזל השייכים להם כמו מקדמת דנא, ועליהם אך להשתדל להגדיל את הסכומים האלה. ובאים האנשים אלי ומשתדלים להוכיח לי, שהסכומים אינם מספיקים להם. אני, כמובן, חפץ להוכיח להם משוגתם, משתדל להוכיח להם, שגם מה שהמה מקבלים עד עתה אינו מגיע להם, וכי המן הזה יפסק גם הוא, וכי על התמיכות הראשונות אנו מצטערים, ואין להוסיף. באים אל המשרד עם כל נגעי הלב, כי בטוח העם שהמשרד “הכל יכול”, באים ומטרידים אותי וקובעים את עתותי בהצעות זרות ומשונות, ממטירים עלי במכתבים ובפרויקטים, – ועלי לשמוע ולהאזין, ומבלי חפץ אני נכנס בשיחות ובוכוחים, המיגעים אותי מאד. אבל יחד עם זה מענינת העבודה, שמכניסה אותי לתוך תוכם של כל החיים הירושלמים על קרבם ועל פרשם, ואזני לוקחות דברים ומעשים ועובדות מלאים ענין, ואני נעשה שותף בעבודת התחיה.

אפשר ואפשר לעבוד בירושלים ולהרבות בתוכה אורות ולעשותה תהלה בתוכנו. ישנו חומר מצוין למרות העזובה הרבה, למרות הרקבון הגדול אשר במוסדותיה. שיטת הצדקה והתמיכות בלי קץ מקלקלת מאד, מעכבת בעד כל עבודה בריאה ומבריאה, אבל ישנם אנשים, ביחוד ממפלגת בעלי המלאכה, השמחים באמת לקראת כל עבודה של תחיה. אפשר ואפשר לבנות ירושלים חדשה, שהיא תשפוך את רוחה גם על החורבות, על ירושלים הקימת, ותשנה לטוב את הקיים.¹³⁶⁰ אולי נחוץ יהיה בשביל זה לבנות בפועל ממש בנין חדש, ליסד על אחד המגרשים בסביבות העיר ירושלים חדשה, ולעשות לירושלים כמו שעשינו להעיר יפו בבנין תל אביב שלנו. הדבר אפשר. וזה נותן לי כח לעבוד במרץ, וזה מביא לי זרם מנוחה אחרי עבודת עמל.

ג' מנח"א. [12.7]    🔗

“הגבירות”, כלומר נשי העסקנים הצבוריים פה, מתקהלות בכל תוקף ומקדישות לזה מרץ גדול. ברוב החכוכים והנרגנות, שקורין פוליטיקה, שבין העסקנים הירושלמים, שבין ראשי המוסדות (המשרד, האפ"ק, ועד העיר וכו') עלינו לשמוע למבטא הצרפתים: “בקשו את האשה”. והנה בעצם הדבר אין זה מענין אותי, במה הנשים עסוקות אם בזה או בזה. אך דא עקא, שהגבירות הללו מתקהלות על חשבון הקופה הציונית. כל גבירה וגבירה חושבת לה לחובה לדאוג לתקנת בנות־ירושלים על פי דרכה, והולכות ומיסדות בתי־מלאכה, כל גבירה וגבירה ובית־מלאכה שלה. מי בבית־מלאכה לתחרים, ומי למעשי צמר, מי לתפירת שמלות לפי “האפנה”, ומי בתפירת בגדים ולבנים. ישנם בעיר בתי־מלאכה בלי גבירות, אבל “גבירה” מבלי שתהיה מנהלת איזה בית־מלאכה – זהו, כפי הנראה לא מן הנמוס פה… וכל מה שהגבירה יותר גדולה, יותר נכבדה, ובעלה תופס מקום יותר חשוב בצבורנו, היא מוסיפה להוציא כספים מן הקופה הציונית (עתה מקופת “ועד הצירים”) לשם דפיציטים והפסדים, שבלאו הכי אי אפשר להן לנהל בתי מלאכה שלהן…¹³⁶¹ וגם לזה צריך היה לשים קץ. אבל מי יריב עם הגבירות, ומי יעצור כח לנקות את האורות של שבור־מלכא!…

ח' מנח"א. [14.7]    🔗

מספר האבנים ליסוד האוניברסיטה קבענו שתים־עשרה כמספר שבטי ישראל. והנה רבו מאד המתלוננים כל אחד ואחד בא, וטענה בידו: האקדימים אומרים, שזכותם גדולה להניח אבן; הרופאים – הלא את מחלקת הרפואה אפשר ליסד תיכף ומיד; המורים – מי כמוהם יכולים ורשאים לזכות במצוה זו. צריך יהיה להשפיע על הד"ר ווייצמן שיסכים לתת להניח אבנים לקבוצות ולא ליחידים, כי באופן אחר לא נספיק למלא חפץ כל אחד לזכות במצוה זו, ומספר הנעלבים יהיה רב, וכל התלונות תהיינה סוף־סוף עלי. גם מאת הגדודים העברים יבואו להשתתף בחגיגה ולהיות למשמרת־כבוד בעת הנחת האבנים על המגרש. הבטיחו לנו אותומובילים להביא את האורחים מיפו ומאת המושבות. הועדה שלנו עובדת במרץ, וצריכים אנו להשתדל, שהחגיגה תצא ברוב פאר והדר. הד"ר ווייצמן כבר ערך את נאומו, והד"ר טורוב מתרגם אותו לעברית. גם ז’בוטינסקי עבר על הנאום בכתב־יד. זה יהיה נאום מלא־ערך, המכוון יותר כלפי חוץ מאשר כלפי פנים. ווייצמן מומחה לנאומים כאלה.

ז' מנח"א. [16.7]    🔗

הצינזורה הבריטית השיבה לי את מאמרי, שכתבתי בדבר “כ' תמוז”, זכרון להרצל. בדקתי ולא מצאתי בדברי שום מבטא, שיכולה צינזורה להתנגד לו, ולכן אין לי רק לשער, שמאמרי נפסל מפני שבמאמרי זה נמצא מקום שאני עושה השואה בין ווילהלם ובין ניקולי, וכמובן ההשואה יוצאת לזכותו של ווילהלם, שהוא באמת אדם בעל כשרונות בלתי רגילים, בעת שניקולי הוא אדם מוגבל בידיעותיו ובכשרונותיו. ואם כי המסקנא האחרונה של מאמרי אינה לטובת המלך הגרמני ולכבודו, אבל בשביל הצנזורה הבריטית דיה גם ההנחה, שהמלך הזה, שהוא עתה השונא של הבריטים, יכול להיות מצוין במה שהוא. עד היכן הדברים מגיעים, ועד כמה מדקדקת הצינזורה אפילו בדברים כאלה. האטמוספרה צריכה להיות מלאה אך שנאה לגרמנים, אך שנאה, מבלי לתת שום מקום לרגשות אחרים. זאבי ערבות נהיו בני האדם…

בדקתי היום את המקום, אשר יִחדנו להניח אבני היסוד על מגרש הצופים,¹³⁶²והנה מפחד אני, פן אין המקום הזה נכנס אל גבולי המגרש שקנו בשביל האוניברסיטה. המקום המיוחד הוא מחוץ לגדר החצר, במורד הגבוה, הנשקף מול הרי מואב, ועל פני ים המלח. אין ירושלים נראית מעל המקום הזה כי הוא במורד, והגן והבנינים סוככים בעד ירושלים; אבל המקום הזה טוב להנחת אבני היסוד, יען כי פה אפשר לנו לסדר את כל האורחים ואת כל הקהל הגדול, אשר יבוא להיות נוכח בעת החגיגה. מובן, שאפשר מאד, שלא פה תהיה פנת הבנין של האוניברסיטה הבנויה, אבל, ראשית, הלא גם מלבד עצם הבית בשביל האוניברסיטה יבנו עוד בתים רבים, והאבנים האלה תהיינה יסוד אחד הבתים ההם; ושנית – הן את אבני היסוד נוכל אחר כן להמיש ממקום הנחתן ולהעבירן למקום שתהיה פנת הבנין הראשי של האוניברסיטה. ואולם מתקשה אני בדבר, פן כל המקום הזה שבחרנו אני וחברי הועדה, איננו שייך כלל לנו, ואנו מניחים אבנים על מקום לא־לנו, על מגרש זר. הודעתי את פחדי לד"ר טהון ובקשתי לשלוח אלי את תכניות המגרשים, את המפות והרשימות השייכות למגרשים שקנינו, למען לא נגשש באפלה בענין נכבד כזה.

בא הד"ר ווייצמן והמפות בידו, לפי דבריו, המגרש שבחרנו נקנה בשביל האוניברסיטה, ובכן קבענו את המקום בהחלט.

מן השיחה שהיתה לי היום עם הד"ר ווייצמן נוכחתי, שנסיעתם של הד"ר טהון ושל מר הופין לאמריקה אינה לרצון לפניו, ולכן כמובן, לא תצא אל הפועל. במר הופין אין לווייצמן כל אמון. השלטון הכביר הנמצא בידי ווייצמן, ככל שלטון מוחלט של ממשלה בלתי מגבלה, מקלקל מעט את אופיו הטוב של ווייצמן החביב, והוא מפחד תמיד מפני צל של בקורת אחרי מעשיו, והוא שולח חץ לשונו השנונה בכל איש, שהוא חושד בו בבקרת כל־שהוא, בבלי־הכנעה למול הרוממות, והוא גם מראה אותות חבה יתר ושלא כדרכו לאנשים, היכולים להיות חצופים לכשירצו. זאת היא הסבה, שבגללה הוא זורק תמיד מרה באנשים כהופין, לבל ירום לבבם חלילה נגדו – מצד אחד, ומצד השני הוא מַתנה אהבים ומחליק לשון לעסקני פוע"צ וראשי הפוה"צ.¹³⁶³ בכל אופן צריכים להודות על האמת שאמן גדול הוא להתהלך עם כל האנשים מכל המפלגות, ולהֵעשות חביב כמעט על כל הקרב אליו. בנסיעתו של הד"ר טהון¹³⁶⁴ אין הוא מוצא, כפי הנראה, כל צורך אחרי שלוין־עפשטין בודאי יבוא,¹³⁶⁵ וכל מה שאפשר יהיה להשפיע על אנשי אמריקה יֵעשה מבלעדי הנסיעה הזאת.

ח' מנח"א. [17.7]    🔗

במשך ימי שבתי פה התקרבנו אני והד"ר טורוב מאד. חדר עבודתו נשען אל חדר עבודתי במשרדנו, ואך וילון מפריד ביניהם, והננו נמצאים כל שעות העבודה כמעט יחד. חביב האדם הזה, איש לב ורגש ונפשו מתעבת כמוני את הזוהמא ואת הטומאה, וביחוד הוא מלא מרי על חבר המורים פה, שתביעותיהם ממררות את חייו. שורש נשמתם גם של אלה, של מחנכי הדור ויוצרי התחיה, הלא סוף־סוף השקל, המטבע, וגם בשאיפותיהם הנאצלות, כביכול, אם תבדוק ותחקור תמצא את השאיפה לפרוטות. הד"ר טורוב הוא איש חכם ומעשי, ויודע ומבין את הענין, והמלה הרוממה והמפוצצת לא תסתיר מעיניו את המטרה הגסה. – ולכן מר לו מאד, והוא אחת החליט להתפטר מעבודתו וללכת לאמריקה, לברוח מן האטמוספרה הזאת, המרעילה אותו. הוא חולם ע"ד עבודה ספרותית פדגוגית. אני תמיד רב עמדו, מוכיח אותו על חפצו לעזוב את עבודת החנוך משתדל להמליץ גם על האנשים לבל יחרה אפו בם, כי הלא המה סבלו צרות רבות ורעות. אני, פעם בהלצה ופעם ברצינות, משתדל להמתיק את מרתו השחורה, מתאר לפניו חזיונות של עבודה כבירה בימים הקרובים הבאים, – אבל מסופקני אם דברי עליו יעשו פרי. הוא יעזוב את עבודתו בועד החנוך ויתעסק בספרות. זו האחרונה, בלי כל ספק, תרויח כח פורה. טורוב כותב בקלות, אין ריח של זעה נודף מעולם מכתביו, ושיחתו שוטפת ומענגת, ידיעותיו רבות, כי הוא קורא כמעט כל השפות האירופיות, והנקל לו לכתוב על אודות כל ענין. זה יהיה מקור ברוך בספרותנו.

ט' באב. [18.7]    🔗

גם למראה עין רואים, שהישוב היהודי בירושלים נתמעט עד מאד. העיר מלאה צבא אנגלי, החוצות מלאים המון תמיד, והחלק היהודי בתוך ההמון הזה איננו כל כך בולט ומכריע כמו בשנים הקודמות, קודם המלחמה, בעת שהיתה ירושלים כמעט כלה יהודית. מספר היהודים נפחת מאד.¹³⁶⁶ – זה רואים גם בבתי־התפלה הרבים הריקים מאדם כמעט. שפך לפני שיחו הגבאי של “החורבה”, בית הכנסת הראשי שבעיר,¹³⁶⁷ שבקושי גדול מתאסף מנין מתפללים גם בשבת. בתי־תפלה רבים נסגרו כליל, מאין מתפללים. שומם גם מקום הקדוש שלנו, כתלנו, כותל המערבי, ומעטו עד מאד הבאים לשפוך את שיחם לפני האבנים הקדושות, אלה האבנים הרטובות מדמעות אחינו זה כאלפים שנה. מפני הרעב וכל התלאה אשר מצאו את אחינו בעיר קדשם בשנות המלחמה, ספו תמו רוב אלה, שעוד האמינו בכחן של הדמעות, הנשפכות במקום הקדוש הזה, נספו ויבואו אלי קבר…

אך זה עתה שַבתי ממקום הקודש. גם בליל שמורים זה המון גדול לא מצאתי; היו איזו עשרות חילים, שאינני יודע אם בני עמי המה או אנגלים נכרים. זקנים כמעט לא היו, – אין זקנים עתה בירושלים: גועו מרעב וממחסור.¹³⁶⁸ לזקנים קשה היתה המלחמה עם אוכל־לא־לשובע, עם רעבון בהפסקות. אין עתה זקנים שבעי ימים בירושלים, כמו שהיה פה תמיד. על יד הכותל מצאתי עפי"ר צעירים לימים, גם ילדים. מר זוטא קרא “איכה” במעגל של תלמידיו.¹³⁶⁹ עמדתי והבטתי ועיני היו מלאות ולבי עבר על כל גדותיו… הננו האחרונים לחורבן, הראשונים לתחיה, – ולמה כל כך צורב הכאב את הלב, למה רועדות עיני?…

דוממים עזבנו אני ואשתי את מקום הכותל, את המקום הקדוש, שהבתים־החורבות שעל ידו מעליבים את הרגש הלאומי עד דכדוכה של נפש. בדרך בשובנו פגשנו קבוצות ופלוגות של צעירים הולכים ופניהם מועדות אל הכותל. נודע לי, שמטעם גבאי “יבנה”¹³⁷⁰ הכריזו הלילה להתאסף שמה. אני לא שַבתי על עקבותי ללכת שוב אל מקום הקודש הזה, כי לבי סער בקרבי עד מאד מחרדת החרבן של העם, ממצבנו השפל מאד בגויים, אשר גם בתקופה זו של התרוממות הרוח הלאומי, של הדקלרציה הבלפורית, קצרה ידנו לגאול גם את מקום קדשנו זה, את שארית הגדר הדחויה של הר ביתנו. ואנחנו הלא שאיפותינו גדולות, ונפשנו רחבה מני ים; הלא עינינו נשואות אלי חופש בלי מצרים, אלי מרחבי אין קץ ללַמֵד עמים חופשה וממלכות דרור, וגם הבטיחו לנו למלא את הדבר הזה, שנביאינו מקדם הבטיחו לנו כבר, כבר, – – והנה אנחנו בסוגר, והכבלים על ידינו ורגלינו כקדם, והגלות העולמית שולטת בנו ובקדשינו. האומנם, האומנם כל הדקלרציה הזאת וכל החזיון של התחיה הוא אך דמיון, חזון־מתעה, הבטחת־שוא, חלום?… לבי, לבי!…

י' מנח"א. [19.7]    🔗

בא היום הד"ר ווייצמן. הוא היה במשכן המטה הראשי של הצבא. הגינירל אלנבי יבוא ירושלימה לחגיגה של הנחת האבנים. אבל אבן לא יניח. אני הכינותי את האבן וחרתנו עליו “בשם הממשלה הבריטית הגינירל אלנבי”. אבל ווייצמן אמר, שמבלי רשותה של הממשלה המרכזית אין הגינירל יכול להניח את האבן. ובכל זאת פקד עלי ווייצמן להביא למקום החגיגה גם את האבן הזאת. אולי עד העת ההיא תבוא תשובה מאת הממשלה המרכזית.

י"א מנח"א. [20.7]    🔗

הודעתי לווייצמן, שהקומיסר של הממשלה הצרפתית גם הוא חפץ לנאום בעת החגיגה,¹³⁷¹ וכי הדבר הזה נודע לי מפי הד"ר סגל.¹³⁷² הימים האלה הד"ר ווייצמן נרגז מאד, מלא חשדים בכל הסובב אותו. כפי הנראה הענין אינו כל כך “חד וחלק”, ולא בכדי דחה אלנבי את ההצעה להניח אבן. הד"ר ווייצמן מכין את נאומו, מגיה ומתקן אותו, וגם נתן אותו לז’בוטינסקי לעבור עליו. הד"ר טורוב הכין כבר את התרגום לעברית, אני מרגיש בכל דרכיו והליכותיו של הד"ר ווייצמן, שאיזה יתוש רע מנקר במוחו, שהוא מתכונן אל היום ט"ו באב¹³⁷³ בחיל ורעדה. והוא כלו אגודת־עצבים, ומצב רוחו דורש זהירות מרובה. מה זה?

י"ב מנ"א. [21.7]    🔗

עוד שלשה ימים נשארו עד יום החגיגה, ואני כלי, על כל המשרד עם כל פקידיו ומשרתיו, בידי העבודה הזאת. וכמו להכעיס, נמצאים מעצורים קטנים על הדרך וזעיר שם זעיר שם מתקלקל איזה גלגל במכונה הגדולה של תכנית החגיגה. פתאום הנגן אידלסון מסרב להכין את המקהלה שלו,¹³⁷⁴ תובע איזו דברים, וצריכים לפיס אותו, או הבנאי לא חרת על האבנים מה שצוו עליו, או ספק בדבר, אם “אגודת הנשים” תוכל לקבל את פני האורחים כראוי. והנה בדבר האורחים מיפו ומהמושבות. כתבתי להם, נשען על הדברים שאמר לי ווייצמן, שהממשלה תתן רכבת מיוחדת או אוטומובילים גדולים להביא את המוזמנים מיפו ומהמושבות. כך כתבתי לועד העיר יפו, והודעתי גם ליתר הועדים ולמשרדים השונים; והנה רואה אני היום את פני הד"ר ווייצמן, והנה אינם כתמול שלשום אל כל הפרסום הגדול הזה. והוא שותק, והוא עצוב ונבוך, ואיני יודע פירושו הנכון של המצב הזה… וגם בדבר מספר האבנים. בראשונה אמר לי ווייצמן, שהנכרים לא יניחו אבנים, למרות הדרישה מצדם של חברי הקומיסיה, הד"ר אידר ומר יוסף כהן לשתף בחגיגה באופן אקטיבי את המופתי הערבי¹³⁷⁵ ואת ראש הכהנים האנגליקני;¹³⁷⁶ והיום כבר אמר לי להכין עוד אבנים גם בשביל אלה. ואין לי עוד כל תשובה מיפו, מי ומתי יבואו האנשים שלנו. אני חשבתי, שהד"ר טהון, בצלאל יפה וכאלה יקדימו לבוא לעזור לי בעבודת ההכנות, כמו שבאמת באו מר ברלין ומר דוניה, וזה האחרון, בתור מהנדס,¹³⁷⁷ עובד במרץ רב לעשות את כל העבודה על המגרש בהר הצופים; אבל הד"ר טהון ומר יפה אינם, וגם אינם כותבים כלום. אולי המכתבים שלי לא באו?

י"ג מנח"א. [22.7]    🔗

בשעה מאוחרת בא למשרדי אחד מעסקני רבני חברון, רבי… (בערי הקודש קשה להבדיל בין רב ובין עסקן;¹³⁷⁸ לבוש אצטלא דרבנן, והוא גם סרסור אצל ערבי.¹³⁷⁹ טפוסים מצוינים…) ויגלה לי בסוד, שזה אך עתה נגמרה אספה רבתי מטעם הרבנים והבד"צ, שאיש לא ישתתף בחגיגה על הר הצופים, היות שהאוניברסיטה היא “שקאלע”, ומחרימים אותה למפרע. קשה היה לי להאמין בדבר הזה, אחרי שהרבנים מפחדים מפני הד"ר ווייצמן וחרדים על התמיכה השמנה, שועד הצירים נותן להם ולמוסדותיהם, ולא יעיזו לעשות כדבר הזה. חשוד בעיני גם “הרבי” החברוני, שתמימותו וישרו מוטלים אצלי בספק גדול, והמשתדל בכל עוז להתקרב אל המשרד הא"י, ולרכוש לעצמו את אמונתנו בו. ואולם, מפני שענין החגיגה בכללו קרוב מאד ללבו של ווייצמן, מצאתי לנחוץ להודיעו את הדבר, פן ימצא לנחוץ לעשות איזה צעדים שהם בנוגע למודעה שהרבנים חושבים לעשות, כמו שמספר המספר. ואף אמנם הד"ר ווייצמן התרגז מאד. אני נסיתי להרגיעו וגם הבטחתיו, שלא נתן לפרסם מודעות כאלו, אף אם יגזרו הרבנים, וכי נאחז באמצעים הדרושים, אם יהיה צורך בזה. אבל ווייצמן היה נבוך, וסערת רוחו לא קמה בקרבו. הוא בקש אותי להבהיל אליו את מר מיוחס, ובשעה מאוחרת בלילה שלח אותו לחקור ולדרוש על אודות המעשה הזה, שהרבנים אומרים לעשות. וכאור הבוקר כבר בא אלי מר מיוחס והודיעני, שאמנם היתה אתמול אספה אצל הרב דיסקין,¹³⁸⁰ וגם דברו שמה על דבר האוניברסיטה, כמובן, לא לשבחה ולא לשבחם של המתעסקים בה, – אבל החלטה לפרסם מודעות של איסור וחרם ושמתא לא נתקבלה. באופן פרטי נשלחו “אנשים אל החכם־באשי ¹³⁸¹(מספר “אנשים”, בני שערוריה, נמצאים תמיד בסביבת הבד"צ פה, שתפקידם להעכיר את המים, ומזה גם לחמם הדל נמצא), להעיר את “אוזן תורתו”¹³⁸² שלא ישתתף בחגיגת ט”ו באב, אבל יותר מזה לא נעשה ולא יעשה. אולי זה היה “בלוף” מצדו של הרב החברוני?

ט"ז מנ"א. [25.7]    🔗

ברוך שפטרני ועברתי בשלום את יום החגיגה, יום אתמול! מעלות הבוקר עד שעתים אחר חצות הלילה הייתי בתוך קלחת העבודה, והפעם נוכחתי, שברוך ד' שבתי לאיתני הראשון כבימי בחורי, אם עצרתי כח לשאת עלי את כל העבודה במשך היום שעבר. הגאולה של עמי וארצי היא הנותנת לי כח ואיל, לבלי לדעת לאות ולשכוח את הזקנה. ברוך ד'.

אך האיר הבוקר ואני ירדתי אל המשרד. הד"ר טהון ובצלאל יפה אינם, לא באו מיפו. האוטומובילים של הקומיסיה באו ירושלימה, והמה לא באו. באו גם האוטומובילים הגדולים נושאי משא, שהביאו המונים המונים של אורחים מיפו ומהמושבות, – אבל מנהל המשרד ביפו¹³⁸³ וראש ועד העיר ליהודי יפו,¹³⁸⁴ בלשון הרשמית, ובשבילי טובי העסקנים שלנו – המה לא באו… האמנם אלה לא יהיו נוכח בעת החגיגה? מהרו לבוא אל החגיגה עסקנים בני־פרוטה, המה באו וכבר קבלו כרטיסים והזמנות, – וטהון ובצלאל יפה יהיו יושבים ביפו והמה לא יקחו חלק ביום חגנו זה! ונרגזים אנחנו, ונרעשות הגבירות נשותיהם, שבאו לכאן זה ימים אחדים לעזור בכל התכונה הגדולה, וקוצף ורוגז גם הד"ר ווייצמן על – – על העסקנים הטרדנים, על האוטומובילים המקולקלים, על דא ועל הא, ואני מרגיש שכל הסביבה שלו מלאה ניצוצות ופולסי דנורא…¹³⁸⁵

ועלי היה לחלק את “העליות”, את ההשתתפות בהנחת האבנים, שלא לבייש את מי שהוא, שלא יהא אחד נכוה מחופתו של חברו. והנה ראיתי ונוכחתי, שחסרה לנו אבן אחת. אם ווייצמן יניח “בשם הציוניות”, אם כן בשם מה יניח הד"ר טהון, שהלא בודאי סוף־סוף יבוא, וכמו שהיה באמת.¹³⁸⁶ אם כן התרתי להוסיף עוד אבן אחת, – י"ג אבנים במקום י"ב – בשם “ועד החנוך”. כל גבאי יודע כמה מן הקושי בדבר למלא רצון איש ואיש בחלוקת “העליות” בבית־התפלה, ואַל לכל גבאי דאגה כדאגותי אתמול, בחלקי את הכבודים בהנחת האבנים. הכינותי אבן “בשם הצבא העברי”, וכבר נבחרו מבין האופי צירים והחילים היהודים המניחים את האבן. והנה הגינירל קליטון אסר על אנשי הצבא להניח את האבנים! ¹³⁸⁷ לא יכול הברון רוטשילד להניח את האבן בשם אביו, יוצר הישוב החדש, ולא יכול הסופר משה סמילנסקי להשתתף עמדי ועם ש. בן־ציון בהנחת האבן בשם הספרות העברית, יען כי שניהם לבושי שרד של אנשי צבא אנגליים! ¹³⁸⁸ והפקודה הזאת היתה לנו פתאומית, בלתי מובנה, ולא לנחת רוח יַתִּירָא…

הסעודה אשר בביתי היתה מסודרת יפה.¹³⁸⁹ כארבעים וחמשה איש ואשה סעדו באולם הנהדר, ובין הקרואים היו גם האורחים ממצרים ושרי הצבא, אך לא היתה השכינה שרויה מסביב לשלחן… ואחרי גמר הסעודה בשעה קצת מאוחרת הלכנו אל הנשף במלון אמדורסקי, – והנה הנשף הזה שמה כמעט שלא יצא כלל אל הפועל. כל הקהל השתדל להשיג כרטיסי־כניסה, ואם משתדלים – משיגים. יצא, שהאולם, היכול להכיל כשמונים או לכל היותר כמאה איש, צריך היה לקבל פני מאתים איש ויותר. שעת הבנקט הזה נקבעה לשמונה בערב, אבל הסעודה בביתי נגמרה אך אחרי עשר, והד"ר וויצמן הופיע באולם הבנקט אך באחת־עשרה, – והקהל כבר חכה עד בוש, היה נרגז, והחום והדחק היו גדולים באולם, ואחדים גם היו קצת “מבוסמים”, ומצאנו לטוב לפנינו לעזוב את האולמים ואת הנשף ולהודות, שכל הבנקט לא יצא אל הפועל, ומאת הקהל למול המסדרים בזיון וקצף…

היום חפצנו לתקן את המעוות, להכין נשף בצורה יותר קטנה, ולעשותו כעין בנקט לכבודו של הפרופ' ווייצמן. נסיתי לדבר עמדו בענין זה, אבל הוא מסרב. עודנו נמצא תחת הרושם של יום אתמול – עוד לא סר רגזו ממנו. הוא בקש מאתי לחדול ממנו, לבלי להכין כלום, לא להוסיף להפריע את מנוחתו. במה הפריעו האנשים את מנוחתו אתמול – זהו סודו, שאינם יודעים את פתרונו, אבל הבנתי, שנשף קטן במסבת אנשים משלנו ובמספר לא־גדול לא יפריע כלל את מנוחתו, ואולי עוד ישיב לו את שווי המשקל בנפשו, שאבד לו במשך השבוע האחרון.¹³⁹⁰ וטוב עשיתי. הנשף הקטן היום עלה יפה מאד. היו רק כששים איש, מן המורים ומן העסקנים, וגרמנו לווייצמן שעה קלה של קורת רוח. באותו מעמד מסרנו לו את המגלה שערכנו לכבודו ואת כף־הסידים, שבה הניחו אבני־הפנה, ושמח מאד שפטרנו אותו מכל נאום. רוחו הטוב שב אליו מעט, אך הוא עיף עד מאד. אבל – גם אני עיף ויגע, וברוך שגמרתי את הענין הזה שדכא אותי שבועות אחדים. השעה מאוחרת יותר מדי.

י"ט מנ"א. [28.7]    🔗

מן המון האורחים שבאו ירושלימה ליום החגיגה בט"ו באב¹³⁹¹ עודם נמצאים פה רבים, ומביניהם השתדלו אחדים לשוב וליסד פה לשכה של “המזרחי”.¹³⁹² הלכתי אל האספה המכוננת או המחדשת את הלשכה הארצי־ישראלית של ההסתדרות הזאת. נאספו כמאה איש ויותר לאולם של ועד כל הכוללים, ורוב הנאספים היו מן האברכים הירושלמים, מהטפוס הידוע הנקרא אונגרי. אלה המה בעלי פאות ושטריימלעך, אך מלאים ערמה ונכונים לכל שערוריה, הראשונים לנרגנות, למלשינות ולסקנדלים מכל המינים. האלה הרגישו עתה בדבר, שטוב ונעים להיות ציונים, שעתה מעט שמחה במעונם, וכי “המזרחי” מגן הוא לציונים שכמותם, – והתכנסו אל האספה, וישבו ושמעו ומחאו כף והקימו שאון, הכל כדבעי. המה נכונים גם לחתום על כתבים, להרשם בכתב הציונים, ולעת צורך גדול ימצא בהם גם כאלה, שישיגו קבלות ששלמו שקל, וישתבחו שגם המה ציונים כשרים, ורבי…גם יעיד עליהם. היו נאומים טפוסיים. אחדים מן התמימים שבין הנאספים שאלו: למה ועל מה אנו הולכים ונעשים פתאום לציונים? ויצא הרב… חניך הישיבות הירושלמיות והמבטיח בעתיד להיות נאמן לחנוכו, ונתן תשובה לשואלים, תשובה טפוסית גם בשביל נותן התשובה גם בשביל הקהל השואל. הרב¹³⁹³… שפתיו ברור דברו כהאי לישנא:¹³⁹⁴ “אתם שואלים למה אנו הולכים עתה ונספחים אל הציוניות, – אני אגיד לכם פשר דבר. עד כה חשבנו שכל ענין הציוניות הוא דבר הזיה, חזיון שלא יבוא, חלום נערים ומה לנו ולהם. עכשיו נוכחנו, שלנו עסק עם דבר שיש בו ממש, שהחלום שלהם הולך להתגשם, ולכן יהי גם לנו חלק ונחלה בכל הטוב הזה”. והקהל מחא כף, ואיש מהם לא הרגיש בכל הציניזם של התגלות־לב זו. וזה הרב… הוא נואם לא רע, ואם יש צורך בדבר הוא יכול גם להתלהב ולהשפיע על הקהל שלו, ההולך אחרי להטים. ריח מי־מקוה עלה באפי, ועזבתי את האספה…

לפי המכתבים שבאו לידי דרך שווייץ נודע שבעת החתונה של חנה בתי בקושטא היה נוכח דוד בני, והידיעה הזאת שמחה אותנו מאד מאד. שלם לו ד' גמולו לכל הפחות בזה, שהוא האחד מכל בני המשפחה שראה בשמחת בתי ביום חתונתה עם הד"ר רופין, שהוא גם אהובו של דוד בני ומגנו בכל ימי עניו ומרודו בעבודתו הקשה בצבא התורקי. דוד בני, מחמל נפשי זה, הוא הנושא התמידי לכל דאגותי ואנחותי יומם ולילה, ולבי שותת דם אך אביטה אל תמונתו, אך אזכרה את הפנים החמודים, שבודאי קלקלום החיים הקשים של עבודתו הנכריה, הזרה, השנואה עליו ועלינו ועל כל העולם. ומפי המכתב נודע לי, שגם מחלות רבות עברו על בן־שעשועי זה, דיזנטריה, טיפוס הכתמים… מבורך שם ד' אשר הציל אותו. כה יוסיף לשמור עליו וישיבנו אלינו. מתי, מתי?…

כ' מנ"א. [29.7]    🔗

מעט חידות לנו דרכי “הצלב האדום” האמריקאי¹³⁹⁵ ומעשיו פה בארץ־ישראל. אמצעי הצלב האדום מרובים בכל מקום, ואף כי הסניף הבא מארצות הדולרים, ושליחיו בירושלים מפתחים תעמולה רבה. בקבוצה שלהם ישנם גם יהודים אחדים, ומר לעווינשטיין, כפי הנראה, תופס מקום חשוב אצלם.¹³⁹⁶ המה נותנים עבודה לנשים עניות, מיסדים קלובים לנערות ושעורים. נותנים פרסים לנערים המצטיינים באיזו מקצוע של התעמלות, ותומכים בתושבים בכל אשר ימצאו. ואולם הלב היהודי מהסס, אולי דבר מה יצוק בכל העבודה הזאת בשבילנו… הלא זהו “הצלב האדום”, הצלב… ואמנם טבע הדברים מחייב, שבין שליחי הקבוצה נמצאים רבים השייכים למסיתים, ושהמיסיון הוא משלחתם וכונתם לשם “מלכות שמים” הנוצרית. טבע הענין מחייב זה, כמו שמחייב שרבים מתוך המלאכות המדיצינית היהודית המה ציונים. ולכן, ובגלל זאת, למיחוש מיבעי… והיתה היום ישיבה קטנה בנידון זה במשרד הא"י, והתוכחו על העמדה שעל העסקנים הציונים לתפוס בנוגע לעבודת הצלב האדום בירושלים. צריך להעיר, שפה, בירושלים, גדול תמיד הפחד בפני המסיתים, והאנשים נכונים לראות צל הרים כהרים. הן אליבא דאמת לא הצליח המיסיון מעולם בירושלים באופן ממשי, וההטפה לנצרות בירושלים ובכלל בא"י נזרעה תמיד על צחיח סלע. לא זאת הארץ ולא זה העם, והפחד הוא פחד שוא גם מפני הצלב האדום האמריקאי, אבל – יש מקום לפחוד מפני הפוליטיקה של האמריקאים הללו, שהמה, בתור נוצרים אדוקים, נגד שאיפתנו הלאומית בארץ־ישראל. וכגון דא צריך לשמור צעדיהם. “כבדהו וחשדהו”…

כ"א מנ"א. [30.7]    🔗

ובירושלים מים חיים, מי מעינות. לא הייתי מאמין, לולא ראיתי זאת בעיני. כל כך הורגלנו לשמוע ע"ד הפרויקטים השונים להעברת מים ממקומות שונים, ואף אחד לא יצא אל הפועל, עד כי גם חדלנו להאמין באפשרותו של הדבר הזה.¹³⁹⁷ ההסתדרות הציונית הוציאה פעם אחת כעשרים אלף פרנק והביאה ירושלימה מהנדס מומחה להשקאה מהולנדיה, והוא כתב מחברת מיוחדת בדבר השאלה הזאת.¹³⁹⁸ אבל כל הפרויקטים נופצו אל הסלע התורקי הידוע, ששמו “בקשיש”. המכשול הזה היה מונח בתורקיה על כל מדרך כף רגל, על דרך כל התפתחות מדינית, על דרך כל ריפורמה. והנה נכבשה הארץ, והממשלה האנגלית הביאה במשך ירחים אחדים מים חיים העירה. היא עשתה זאת לטובת הצבא הלוחם, השוכן בעיר לאלפיו ולרבבותיו, הוא והסוסים והגמלים אשר ברגלו. ואולם הצבא הן לא לעולם יעמוד, ואך תגמר המלחמה, והיה מים לאזרחים תושבי עיר הקודש. לא חסרו להם, לאנגלים, לא צנורות ולא כל יתר המכשירים לעבודה ענקית זו, גם לא פנו לתכלית זו לבקש צנורות מאת בעלי הפרדסים כתורקים בשעתם. הכל יש להם, וביד רחבה. לאורך מסלת הברזל שלנו דרך המדבר עד המושבות ביהודה העבירו מים מן הנילוס!¹³⁹⁹ וגם את הבצה הגדולה שעל יד פתח־תקוה¹⁴⁰⁰ יבשו להציל את צבא החזית שמה מקדחת.

ככה ישאירו לנו הלוחמים ירושה רבת־ערך אחרי גמר המלחמה, אך טוב יהיה לנו!

כ"ב מנ"א. [31.7]    🔗

הד"ר טורוב מוסיף לעמוד על דעתו, ועוזב היום בהחלט את העבודה בועד החנוך בירושלים. העבודה, כלומר המורים, ממררת לפי דבריו את חייו בתביעותיהם ובדרישותיהם בלי קץ. מעולם אין מן המורים שיבואו לפניו לשם שיחה בשאלה פדגוגית, עיונית, מקצועית, שישפוך אדם את שיחו בחיקו על אודות איזה דבר המנסר במוחו של מורה מעולם עבודתו, בשעה שהוא מתקשה בפרובלימה חנוכית, פסיכולוגית או מעשית. שיחה כזאת היתה מוסיפה לד"ר טורוב, אדם מעולם הספר והמחשבה, כח ועצמה גם בעבודה הגסה, עבודת הסדרנות ועניני הכספים. ואולם המורים שלנו תמיד מטרידים אותו אך ורק בענינים “מעשיים”, שאם תמשמש בהם אך מעט ותמצא ביסודם שאיפה להוספה על המשכורת. וזה מרגיז מאד את הד"ר טורוב, והוא אינו מתפטר, אך בורח מן העבודה הזו שהיא נעשית לו זרה, ומתוך הסביבה הזו, סביבת המורים, שהיתה תמיד חביבה עליו, ועד כמה שלא דברתי על לבו להטותו מהחלטתו, מאומה לא עלתה בידי. וחבל.¹⁴⁰¹

הוא אומר להקדיש את זמנו לעבודה ספרותית, ואנחנו שנינו עבדנו תכנית רחבה להצעה בדבר הוצאת ספרים ועתונים, ספרי מדע וספרי למוד וספרי למוד וקריאה, והגשנו את הדבר לפרופ' ווייצמן. פעמים אחדות היו לנו שיחות מפורטות עם הד"ר ווייצמן בענין זה, והד"ר טורוב בתמימותו מאמין, שעתה הענין הזה כבר כמו נגמר ונעשה, אחרי שהסכמתו של ווייצמן מובטחת לנו. כתבנו את כל התכנית לפרטיה, וגם קראנו שם למוסד זה “כל־בו”, וחתמנו על המכתב הרשמי לפרופ' ווייצמן והגשנו לו היום. ואולם אני אינני מאמין גדול בהתגשמותו של הענין על ידי ועד הצירים. צריכים להיות “מומחים” להוציא כספים מקופת ועד הצירים. מומחים לגבי זה המה, למשל, אכרי פתח־תקוה,¹⁴⁰² עסקנים בעלי מעשה בירושלים,¹⁴⁰³ מן האדונים ומן הגבירות,¹⁴⁰⁴ אלה שיש להם “אומנות” בזה. לא אני ולא טורוב הננו מן המומחים לענינים כאלה, ובטוח אני שהמכתב שלנו ישאר בין הכתבים השונים של משרד ועד הצירים, או אולי יקבר באחד הכיסים של הפרופ' ווייצמן, ושמה תהיה מנוחתו כבוד…

כ"ד מנ"א. [2.8]    🔗

היום אמר לי ליבונטין בתוכחה על שהזכרתי את נשמת מר ברזילי ותארתי לתהלה את צורתו הרוחנית במאמרי “איש הרוח”. גם המות לא עשה שלום בין ליבונטין ובין ברזילי, “הן זה האיש – אמר ליבונטין – אף עץ אחד לא נטע בארץ־ישראל, אף אבן אחת לא בנה בישובנו!” היחס הזה הכעיס אותי עד מאד, ועניתי ואמרתי לאיש שיחי: “אמנם כן, ברזילי לא נטע לעצמו אף עץ אחד, ואין לו בארץ אף שעל אדמה, איזה רכוש שהוא. ואולם ברזילי עורר לבבות רבים לנטוע ולבנות, והוא נתן מרוחו על רבים־רבים מבני עמנו שהיו בבוני הישוב העברי. אחרים נטעו להם עצים רבים ובתים גדולים בנו לשבתם, – אבל מה רבו הידים אשר הרפו גם בדברים וגם במעשים במטע ובבנין!”… צר היה לי להרעימו, אך יש קץ ותכלה גם לגודל לבב, ולמראה חלל קדוש, שגם אחוזת קבר לא מצא לו בארצו, מן היושר היה לדום ולשים מחסום למו פיו, בפרט שגם ידים רבות נגואלו בדמי האיש הזה…

כ"ו מנ"א. [4.8]    🔗

רכושנו החקלאי בארץ, הן שבמושבות והן הבתים שבערים¹⁴⁰⁵ מרושש מאד את בעליו, אם אך המצב האקונומי מכריחו להשתמש בקרדיט מסחרי, כלומר אם עליו לשלם רבית גדולה, שרק המסחר סובל כמותה, וגם זמני ההלואות המה קצרים ככל הלואות של מסחר. ובעלי הנכסים דלא ניידי שבארצנו מוכרחים להשתמש לצרכיהם רק בקרדיט מזיק זה, קרדיט מסחרי, כאשר מוסדות לקרדיט חקלאי אין בארץ. על זה הרציתי פעמים אחדות לפני ועד הצירים, וגם לבקשת הפרופ' ווייצמן ערכתי הצעה מפורטת, שכתבתיה רוסית, ובארתי את הענין בהרחבה ובפרטיות, והראיתי על הדרכים לתקן את הדבר. בזה יש הכרח ישובי, יען כי כל בעל נחלה בא"י מחויב להתעסק גם בנטיעות, אחרי שהשטחים שבידינו המה קטנים וגם לא מן המשובחים עפ"י הרוב, וזקוקים אנו תמיד לקרדיט מיליורַטיבי, לכסף היוצא להשבחת המשק, - וכסף כזה צריך להיות רק ברבית זולה ולזמנים ארוכים. וכן הוא הדבר גם בנוגע לבנינים בתוך הערים. הקרדיט המסחרי, שאנו משתמשים בו לצרכים אלו, בהכרח מקבר את המשק, מנשל את הבעל מאחוזתו, מוריש את בעל הבית מתוך ביתו. את הקרדיט החקלאי אנו צריכים ויכולים לקבל באופן שכל העולם מקבל, – ע"י הוצאת שטרי־מלוה, הנושאים רבית לא גדולה להמחזיקים אותם. הקהל הציוני לא יעמוד מנגד ויתן ידים לשטרות־הלואה כאלה, וההסתדרות הציונית צריכה להבטיח את בטחונם, בתת למוסד הקרדיטי הזה תוקף ואישור ע"י הנהלה טובה וכסף־יסוד. אינני נותן ערך מיוחד לאשורה של הממשלה, שעתה כבד מאד להשיג, יען וביען כל הקהל אשר יקנה שטרי מלוה אלה ואשר בכלל ישתתף בענין הזה בכספו יהיה כלו מקרב אחינו הציונים, שבשבילם אשרתא דמלכותא¹⁴⁰⁶ אינה מוכרחת, הן גם לכל מושבותינו ולכל ההסתדרויות והועדים, וגם להסתדרות הציונית בעצמה אין כח יורידי, הורמנא ורשותא דדינא,¹⁴⁰⁷ ובכל זאת אנו קימים ב"ה וגם עשינו חיל לא מעט.

בהרצאותי בנדון זה דברתי ברחבה בשאלה זו, ואם כי בזמנו כתב לי הד"ר ווייצמן תהלות ותשבחות על אודות הרצאתי; בכל זאת עד היום לא מצא ועד הצירים לנחוץ לקרוא איזה מועצה בנוגע לשאלה זו. אין ועד הצירים מוכשר לעבודה סדרנית ומשרדית, והענינים מתנהלים “כפי אשר יעלה המזלג”. והכל תלוי במקרה, בכשרון המשתדל… אבל – אנכי אינני שתדלן… האם הסוס הזה והעגלה הזאת לי הם?…

כ"ז מנ’א [5/8]    🔗

הידיעות מהחזית הצרפתית מבשרות חליפות ותמורות במערכות המלחמה, הגרמנים מוכים…¹⁴⁰⁸ המה מרעישים ממקום סתר את פריז,¹⁴⁰⁹ אבל צבאות ממלכות ההסכמה תוקפים את הגרמנים במקומות שונים של החזית. צבא אמריקה, כפי הנראה, תופס מקום נכבד.¹⁴¹⁰ והוא הולך ומתאסף מעבר לים, והמוניו הגדולים והחדשים מעודדים את הלגיונות הנמצאים העיפים, והמה מחליפים כח ומקוים לנצחון. הצבא הצעיר מאמריקה מראה את נחת זרועו לגרמנים. אולי אנו נמצאים עתה בתקופה האחרונה של המלחמה הנוראה, של שפך־הדם שאין דומה לו? מאמריקה באה בזמן המלחמה תשועת יושבי ארץ־ישראל, ומאמריקה אולי גם תבוא תשועת כל העולם?… ההצלחה הופכת עורף לגרמנים…

כ"ח מנ"א. [6.8]    🔗

אל הממשלה המקומית הגישו שטנה וכתב־מלשינות על הציוניות, על הלאומיות, על כל שאיפותינו והחותמים על המלשינות המה אחינו בני עמנו, ודוקא מקרב החרדים מ"יקירי ירושלים" שבכולל אונגרן, כמובן. הבאים על החתום המה קנאים־פראים שוטים או משתטים, ואולם עצם כתב־השטנה, שנכתב באנגלית, מוכיח בתכנו ובסגנונו, שלא הבאים על החתום ערכוהו, רק “הדג מסריח מראשו”, ויד סנבלטים,¹⁴¹¹ מראשי הכוללים ומושכי החוטים של הבדצ"ים, בכל הענין הזה. הפרופ' ווייצמן הרגיש תיכף בזה, והוא נרגז מאד. עין בעין הוא רואה, שבכל ישיבותיו ומועצותיו עם הרבנים הוא מעלה אך חרס, התרפסותו לפניהם אינה מועילה כלום, וסדרים בתוכם לא יעשו לעולם, ובכל זאת הוא מוסיף לנסות את כחו ואת השפעתו. הפרופ' ווייצמן החריד אליו את זקני הרבנים,¹⁴¹² והוא הוכיח אותם על המלשינות, אבל הישישים האלה אינם כבר, אינם בני טענה־ומענה, המה כמו עברו ובטלו, ולא בהם האשם אם נמצאים חזניא וספריא¹⁴¹³ סביבם העושים בשמם מעשיהם היפים. אפשר ואפשר היה להרים את המסך עתה מעל המעשים האלה, בכח המשטרה צריכים היו לגלות את מקור המלשינות הנמבזה הזאת, ואז היו בודאי “אלהים עולים מן הארץ”,¹⁴¹⁴ שטריימלעך ופאות ארוכות ופנים “מאירים” של אברכי־משי מן “הנכדים¹⁴¹⁵ והחופ”קים"¹⁴¹⁶ היו מתגלים על הבמה, היו נצבים אל עמודי הקלון כמלשינים ועוכרי ישראל, והיה יודע כל ישראל באירופה ובאמריקה (בארץ־ישראל אין מן הצורך לגלות דברים גלויים וידועים) מי המה לצרינו. כך היה צריך לעשות, ואז היו מכירים ויודעים גם הרבנים הישרים בלבותם את השקר מקומו איהו, והיו אולי גם מתבדלים מעל אהלי המתקדשים והמטהרים במלשינות. אבל הפרופ' ווייצמן עודנו מאמין בכח דברי יושר, והוא מנסה את כחו להטיף להם מוסר, להשפיע על אלה גם – – – בהגדילו את משכורתם… והנה יצאה שמועה בעיר, שהד"ר ווייצמן נפחד מאד מפני כתב השטנה שהגישו אל הממשלה “עליו”, והוא מהר והתרפס לפני הרבנים, והוסיף להם משכורת הגונה למען יחדלו “ממנו”, ולא יוסיפו להלשין עליו…¹⁴¹⁷

א' אלול. [9.8]    🔗

הממשלה החליטה לקבל מתוך צעירינו אנשים לעבודת המשטרה בארץ. עד היום השוטרים שבארץ, בכל השטח הנכבש, המה עפ"י רוב ערבים־מצרים, שאינם אהובים ביותר על הקהל, וגם אינם נאמנים. המצרי הוא ערבי ככל הערבים, ואולי עוד יותר גרוע מאחרים, ובתור שוטר הוא גס וחשוד ולוקח שוחד, ורק מפני הנחיצות הממשלה משתמשת בו. והנה הציעה הממשלה לפני הד"ר ווייצמן לתת מבחורניו אנשים למשטרה, ונכונה הממשלה לפתוח קורסים ללמודים, הנחוצים לעבודת הפוליסיה. מציעים גם משכורת לא־רעה, מלבד בגדים וזכות לקנות צרכי־אוכל ממחסני הממשלה, וגם ועד־הצירים נכון מצדו להוסיף סכום ידוע על המשכורת מקופתו. ועד הצירים מכיר בערך הפוליטי של הדבר, כי יהיו שוטרים בארץ מקרב היהודים, ומקוה כי אחרי המשטרה העברית יבוא התור גם למיליציה עברית, שתשמור על הסדרים בארץ ועל הגבולין. נרשמים אל המשטרה גם פה, בירושלים, גם ביפו ובמושבות,¹⁴¹⁸ מאלה שלא חפצו להכנס אל גדודי הצבא. ואמנם טוב יהיה, כי יקחו מאחינו חלק במשטרה, ואז ישמרו על הרכוש העברי ביחוד במושבות, וילמדו את הערבים גם בכפרים שלהם לחדול מגנבה ומחמס, ויחדלו הדרכים להיות בחזקת סכנה, כמו שהיה בימי התורקים.

הצינזורה האנגלית – אינני יודע מה טיבה. פסלה הצנזורה את הרצאתי על דבר קרדיטים במשכנתא של נכסי דלא ניידי, וכפי הנראה רק מפני שכתבתי, שאין השלטון הזמני בארץ יכול למנוע בעדנו ליסד בנק אגררי, יען כי החוק הבין־לאומי דורש מאת הכובש לאשר את הנמצא בארץ. ואחרי שמשכנתאות היו לנו בלעדי המושבות מעולם, לכן על השלטון לא להתערב בזה ואין לו למנוע את התוקף מאת המשכנתאות. בהרצאתי הזכרתי את הפורמולה הדיפלומטית ,¹⁴¹⁹uti possidente והצינזורה הצבאית השיבה לי את מאמרי. מוזר הדבר…

ב' אלול. [10.8]    🔗

המושל המקומי משתדל להעסיק את התושבים בענינים שונים של חיי החברה, אולי למען יסיחו את דעתם מפוליטיקה גבוהה, וגם לקרב את הלבבות של התושבים השונים לגזעיהם ולאמונותיהם. הוא החליט ליסד קלוב־שחמטי, והיום קרא לאספה מיסדת את כל המשחקים בשחמט. דברו והתוכחו ע"ד התקנות של הקלוב וקבעו יסודותיהן.¹⁴²⁰ לאחר הוכוחים הודיע המושל את הקלוב פתוח, והציע להתחיל במשחק, ופנה אלי לשחק עמדו. במשחק הראשון נצחתי אנכי, ובשני נצח הוא. “יודעי חן” מן הקהל ראו בזה אות, שבכונה עשה המושל לכבד את מנהל המשרד הא"י נגד קהל הנאספים, שביניהם היו גם לא־יהודים, כי מרננים מאד אחרי המושל, הקולוניל סטורס, שהוא אינו נוטה אהדה ליהודים. אחד משלישיו הוא ערבי ערום, חדר־ביי, והוא גם ראש המשטרה, ובלי ספק גם הרוח החיה בכל השנאה המתרקמת בין הערבים ליהודים. ולא פעם העירו את אוזן המושל לשים לב אל שלישו זה, ותמיד ללא הועיל. ולכן אפשר הדבר, שחפץ המושל להשתמש בהזדמנות שבאה לידו להוכיח לעיני החברה הנבחרה שהתאספה ליסוד הקלוב השחמטי, כי רוחש הוא כבוד לאחד מעסקני הצבור העברי.

בכלל בקרב פקידי המקום האנגלים ישנה נטיה חשאית נגד הד"ר ווייצמן. הפקידים הצבאיים היו מתנגדים להצהרת בלפור בדבר הבית־הלאומי ליהודים, לו שאל המיניסטר בעצתם. אם מפני שהמה מכירים בערכם של הערבים פה ומוצאים שלא היה צורך בדבר להרגיזם, או מפני סבות אחרות, – עובדה היא זו, שאין הפקידים המקומיים נוטים אף במעט להכיר בזכויותינו, ויש שאנו סובלים במובן זה עוד יותר מאשר בימי המשטר הקודם. הן על זכויותיה של שפתנו הלאומית אנו נלחמים כל הזמן, ולא בהצלחה יתרה. ורגלים לדבר, שבין הפקידים הצבאיים נרקמת איזו נרגנות נגד הד"ר ווייצמן וחותרים תחתיו בכל מה דאפשר. פוליטיקה בלונדון לחוד, ופוליטיקה פה –: לחוד… ומי יגיד לנו עתידות: למי יהיה הנצחון?… ואנחנו סובלים ונסבול…

ה' אלול. [13.8]    🔗

קהלת ירושלים, שהגולה ממטירה עליה גשמי זהב תמיד, אינה חסה לשמור כראוי על המקומות ההיסטוריים, שעוד טרם נשמטו מתחת ידה והנמצאים עוד ברשותה, אף פרוטה לא הזילו המוסדות הצבוריים הרבים פה מקופותיהם לשמור על קבר רחל אמנו,¹⁴²¹לבל יסיגו זרים את גבולי הקבר מסביב, לבל יבואו נכרים ויקחו את מערת חגי, זכריה ומלאכי,¹⁴²² את כל הנמצא עוד בידנו. ברשות העדות היהודיות פה נמצא המגרש שעל מערת שמעון הצדיק¹⁴²³ ומערת סנהדרי קטנה,¹⁴²⁴ והעדה הירושלמית עזבה את שתי המערות האלה הפקר. ועד־הצירים מצא את המערה הקדושה, מערת שמעון הצדיק, מלאה כל טמא, כי דלת הברזל נגנבה, ואיש לא שמר על המערה; ואת מערת הסנהדרין¹⁴²⁵ הפכו החילים, ששכנו על המגרש, למקום טנופת. בהשתדלות ועד הצירים השיבו למערות ההיסטוריות האלה את כבודן, וצויתי להציב דלתות ולבנות גדר אבנים סביב. את המפתחות של המערות מסרתי לועד העיר ליהודי ירושלים, אך מי יודע אם הועד המודרני לא ילך בעקבות יתר המוסדות הצבוריים בירושלים, וגם הוא לא ישמור על רכושנו הלאומי בכל הכבוד הראוי?…¹⁴²⁶

ו' אלול. [14.8]    🔗

רב ההבדל בין הגדודים שבאו מחו"ל, ובין הצבא העברי שיצא מקרב בני הארץ, מתוך צעירינו פה. הראשונים המה ילידי השוק במזרח לונדון,¹⁴²⁷ והרגש הלאומי קהה אצלם עד מאד. השפיעו שמה, באספות לונדון, עליהם להתנדב אל הצבא, והלכו ורשמו את עצמם במשרד הצבא הבריטי. עשו זאת בלי חפץ, בלי דפיקה מוסרית, בלי התעוררות הרוח. ז’בוטינסקי השפיע עליהם בכח לשונו, הצית בהם אש רגע, וברגע זה אמרו: נעשה ונשמע – ועשו. על בני האומנים בלונדון, השפיע אולי גם הפחד, פן תגזור הממשלה עליהם להשיבם לרוסיה מולדתם, או תקחם אל צבאותיה בחזקה, ולכן הלכו והקדימו להיות בין “המתנדבים”, אבל לא היתה במעשה זה נדבה, הבאה מתוך אתערותא דלבא,¹⁴²⁸ מתוך הכרת חובה נפשית, המשתלמת בקרבן של חלב ודם. זאת היא תורת הגדודים העברים, הבאים אלינו מלונדון, אם כי, כמובן, אין לך כלל בלי חוץ, ונמצאים גם בין אלה צעירים בעלי הכרה לאומית, וביחוד בין המפקדים שלהם. אחרת אנו רואים בגדודים העברים, שהתנדבו פה, בארץ־ישראל. אך מעטים מאד, בודדים המה הצעירים, שיצאו לעבוד אל תחת הדגל העברי לשם “ביזנס”, לשם מטרה חמרית, למען יכלכלו אותו ויתמכו גם בידי אנשי משפחתו; כאלה תמצאו אך מעט מזעיר. הגדוד העברי מבני ארץ־ישראל הוא יליד ההכרה הלאומית, ספוג רגשות נעלים, ששים ושמחים לקראת חובתם לעמם ולארצם, ועצומת שאיפתם להלחם על מרומי שדה ולערב את דמם בדם הצבא ההולך לגאול את ארצנו. כי יפסלו איזה צעיר מן הצבא, או כי לרגלי איזה מקרה לא יוכל הבחור לצאת אל הצבא, – והיה זה בעיניו כמו אסון קרהו. ויוצאים אבות משפחה, והולכים כהולכי בחליל¹⁴²⁹ אנשים העוזבים פה נשיהם וילדיהם החמודים להם, ומתנדבים אנשים, שעבודת הצבא היתה פחדם ואימתם כל ימי חייהם. ומצטרפים אל הצבא פה, במקום החזית של מערכות המלחמה, תחת רעם כלי התותח ולמראה המון הפצועים ונגועי המלחמה העוברים לעינינו יום יום זה ירחים רבים. יודעים ומכירים האנשים, שלא אל תהלוכות־כבוד המה יוצאים. לא אל פַּרֵדות¹⁴³⁰ ותהלוכה־בסך, כי אם אלי הרג, אלי שדה קטל…

וההבדל הזה אנו רואים ביחסם של שני הצבאות האלה, הלונדוני וארץ־הישראלי, אל נביא הצבאיות, אל זאב ז’בוטינסקי. בפי הראשונים שם ז’בוטינסקי לאלה ולקללה, ואם לא ימצא בעיניהם חן חלקם בחייהם עתה, אזי המה מקללים את ז’בוטינסקי שיהי חלקו כמוהם, בעת אשר צעירי בני ארץ־ישראל מרוממים ומשבחים את האיש, אשר ממנו יצאה הקריאה אל בני עמו: החלצו אנשים לצבא, ונקומה ונלחמה בעד עמנו ובעד ארצנו.¹⁴³¹

ז' אלול. [15.8]    🔗

עד כמה שהשתדלתי, שועד הצירים יתענין בשאלת יסוד קופות מלוה וחסכון בארץ, וכי ועד הצירים יעשה את הצעדים ליסד את הקופות, – ואין הדבר עולה בידי. קופות כאלה הביאו תועלת מרובה בערי “תחום־המושב” ברוסיה,¹⁴³² וגדולה היתה תועלתן גם פה. הלקוחות הפעוטים היו מוצאים להם מוסדות קרדטים משלהם, ולא היו זקוקים ללחך את כפות רגלי מנהלי האפ"ק, ולא היו מתחנכים לבקש הלואות שהן כעין תמיכות, ולבסוף לקבל תמיכות באמת. ומצד השני גדול מאד ערך החסכונות, שכל אכר ואדם בינוני יכול לחשוך מהוצאותיו ליום רע, ולהתרגל לאצור על יד, מה שמביאים תמיד מוסדות קרדיטים פעוטים, הנמצאים בכל מקומות מושב לא גדולים. צר היה לי לראות, איך האנשים שאני מבאר להם את הענין הכלכלי הזה, כמו מבינים ומסכימים עמדי, – והענין אינו יוצא אל הפועל, העגלה אינה זזה ממקומה. יד מנהלי האפ"ק בזה, כי הלא מוסדות להלואה וחסכון יפילו למשואות את “האגודות המשותפות”,¹⁴³³ אשר האפ"ק מכריז ומפרסם על אודותן ומתפאר בהן, ואשר באמת אין בהן מועיל ואינן לא אגודות ולא משותפות, ואך אבק בעיני היושבים בחו"ל, לרמות את הבריות התמימות. ומפני שיודעים ומרגישים מנהלי האפ"ק, שבגלוי, בוכוח בפה או בכתב ינצחו אותם בענין הזה, לכן המה חותרים במחשך, ומשתדלים להוציא דבה עלי ועל העסקנים המצדדים בעד יסוד המוסדות לקרדיטים פעוטים, שכל חפצם לברוא לעצמם ולתועלתם מוסדות חדשים. ביסוד “קופת עם”¹⁴³⁴ תומך האפ"ק, יען וביען שהוא יודע ומכיר את האנשים שיסדו את המוסד הזה, אנשים שליליים במובן הצבורי, והאפ"ק בטוח שבודאי המוסד הזה יפול, יפשוט את הרגל לאחר הוסדו, או גם לא יבוא לידי תקומה מתחלת יצירתו, – ומכאן תהיה ראיה ביד האפ"ק, שאך הוא לבדו מוכשר ומסוגל לנהל מוסדות כספיים, ואין מן הקהל זולתו.

ובכל זאת אקוה שסוף סוף תוסדנה בארץ אגודות “הלואה וחסכון” למרות חתירות אנשי האפ"ק. ביפו הולכת ומתיסדת אגודה,¹⁴³⁵ ושמה בלי ספק נמצא את האנשים אשר ינהלו את מוסדם גם בינות למכשולים, אשר יניחו על דרכם ראשי האפ"ק. וכאשר יבוא היום ויגמלו משדי ההלואות־תמיכות את בני קרתא קדישא, אזי אפשר יהיה ליסד מוסד כזה גם פה, בירושלים.¹⁴³⁶

ח' אלול. [16.8]    🔗

באה לכאן קבוצת הרופאים והאחיות של הסתדרות"הדסה"¹⁴³⁷ מאמריקה. בין הרופאים¹⁴³⁸ ישנם היודעים גם עברית – שנים־שלושה, ואחד מהם גם “מזרחי”.¹⁴³⁹ האחיות ברובן בחורות־עבריות ילידות רוסיה, מדברות גם רוסית, עושות רושם לא־רע, אבל ציוניות, כמדומני, אינן… מן הטפוס של מילדות רגילות.

ט' אלול. [17.8]    🔗

ווייצמן החליט לנסוע הביתה, לאירופה.¹⁴⁴⁰ כפי הנראה, גם הוא אינו מאמין שבקרוב יתקדמו האנגלים, ואם באמת יעמוד הצבא הבריטי על מקומו כל ימי החורף הבא, אזי אין לווייצמן לשבת פה. הוא אינו מגלה את החלטתו לנסוע. לפעמים הוא מדבר על דבר כבוש הגליל לראשית תרע"ט. אבל לי יש רגש כזה שהוא מתכונן לנסוע. אדיר היה חפצו להביא בידו איזו מנחה מן הארץ; הוא דבר עמדי היום ביתר רצינות על דבר הכותל המערבי,¹⁴⁴¹ אולי אפשר להשיג את המגרשים שעל יד הכותל. אבל – יסע גם ריקם…

י"ג אלול. [21.8]    🔗

אוצר הספרים הלאומי מיסודו של הד"ר חזנוביץ, “בית נאמן”¹⁴⁴² שלנו, גם הוא נגאל מידי אנשי “עזרה” יחד עם בתי־הספר של אלה. אפרים כהן, מורשה של העזרתים, שם את ידו המגואלה גם על המוסד הלאומי הזה, לאחרי שעסקני ירושלים הכניסו אותו תחת כנפי “בני ברית”, במקום שאפרים כהן היה נשיא הלשכה הירושלמית. כן, בירושלים גם זה היה אפשר, אפילו בחייו של הרי"מ פינס עליו השלום, ובחיי רבי דוד ילין יבדל לחיים ארוכים. וכמו בכל דבר, שנגע בו אפרים כהן, נפח גם בית־הספרים את נשמתו הלאומית, ויהי למוסד פרטי של אנשי “עזרה”, וכל אשר בו רוח־חיים לאומיים פנה הלך לו מעליו. אין מביא ספרים חדשים, אין דואג לספרים הנמצאים, אין מבקר את האוצר, וארגזים מלאים ספרים, שנשלחו זה שנים רבות אינם גם נפתחים, ורשות נתונה לעכברים ולסם ועש לאכול אותם…

עתה באנו בדברים עם אנשי הלשכה של “בני ברית”,¹⁴⁴³ שביניהם ישנם גם אנשים משלנו, כמו הד"ר מהרש"ק ומר ש. רפאלי, וגם אנשי “עזרה” הלא רואים שסר צלם והסכימו לתנאים ידועים למסור את הנהלת בית־הספר לידי ועדה משותפת, משלהם ומשלנו, ואך הרוב הוא מאנשי שלומנו.¹⁴⁴⁴ ועד הצירים הסכים להצעתי לקבל על חשבונו את התקציב הנחוץ, ואנחנו נשתדל להשיב לאוצר הלאומי הזה את כבודו, עד כמה שאפשר.

ד"ר ווייצמן נרגז מאד, והוא שלח היום את מר ז’בוטינסקי אל המטה הראשי, והוא בעצמו גם הוא עשה כל היום בקורים אצל שרי הצבא פה.¹⁴⁴⁵ הגדוד העברי עמד עד היום בחזית קרוב לשכם, ושרי הצבא הבטיחו לווייצמן, כי כאשר תהיה ההתקפה, אזי יתנו לגדוד זה להכנס לחיפה, למען יכבוש הצבא העברי את העיר הזאת, והנה פקדו היום על הגדוד הזה לעבור ליריחו…¹⁴⁴⁶ החזית יריחו מפנה כלה לעבר הירדן מזרחה, והגדודים שמה תפקידם להיות לעזר לצבאות השריף להלחם נגד צבאות ג’מל פחה הקטן,¹⁴⁴⁷ ולקחת מידו את סוריא. באופן זה בצבא העברי ישתמשו לא בחזית, הלוחמת נגד צפון הארץ, ארץ ישראל, רק בעמַן. מלבד זה, הנה עתה, בירחים האחרונים של הקיץ, תנאי החיים בערבות יריחו ובכל ככר הירדן המה קשים עד מאד, והקדחת תעשה שמות בצבא החונה שמה.

ט"ו אלול. [23.8]    🔗

ובירושלים שני ועדי העיר, וכל אחד חפץ להוכיח, שהוא הועד החוקי, הועד בהא הידיעה. הד"ר ווייצמן, המקדיש זמן ומרץ לעניני ירושלים, משתדל לפשר בין שני הועדים, אך מאומה אינו עולה בידו. אין לאנשים האלה רגש של אחריות, למלא את אשר המה מבטיחים ומקבלים על עצמם, והבטחות העסקנים והרבנים, וגם מה שהמה מתחייבים בכתב, אינה שוה פרוטה. אינם מבקשים גם אמתלאות וטעמים וסבות, ואך פשוט אין לפניהם רגש של אחריות, אם אך יש להם עסק עם אנשים משלנו, עם אלה “הציונים”, שבעומקא דלבא המה מבזים אותנו עד תכלית. הד"ר ווייצמן מתחלה לא הרגיש בזה, והאמין שכשם שהוא מתיחס אליהם בכבוד ובאמון, כך יגמלו גם המה מצדם. אבל לבסוף ראה ונוכח גם הוא, שכל עמלו ישא רוח, ולא יהיה “מרכז רבנים” לירושלים, כמו שהשתדל בזה, וגם פסה אמונתו בהם ובלשכתם ובמרכזם.

י"ט אלול. [27.8]    🔗

ממצרים בא לא"י מר ז’ק מוסרי, או בעברית, יעקב מצרי, מי שהיה נשיא הפדרציה הציונית במצרים. הוא נמנה על חברי ועד הצירים, ויהיה מזכיר הועד במקום מר זיו, הנוסע יחד עם ווייצמן לביתו, לאנגליה.¹⁴⁴⁸ ובכן, נמנה חבר חדש לועד הצירים, וכפי שהודיעו לי מיפו נמנה גם הד"ר טהון לחבר ועד הצירים,¹⁴⁴⁹ גם לי אמרו, שלי הזכיות של חבר הקומיסיה, אבל אני יודע, שאינני חבר הקומיסיה. ואולי יודעים בזה גם אחרים על אודותם הם… חשרת מים בשחקים…¹⁴⁵⁰

כ"ב אלול. [30.8]    🔗

הד"ר לוריא יבוא! זה שלש שנים שידיד זה נסע ונגלה, בחזקת יד עריץ גורש מן הארץ, נקרע מעל המקום שהיה כל כך חביב עליו, שהיה הוא כל כך חביב על המקום, נתרחק על אפו ועל חמתו ולצערם של כלנו, – והנה עתה הוא שב, וכבר ישנן ידיעות שעזב את שווייץ. יבוא הד"ר לוריא, ויבוא ירושלימה לנצח על עבודת החנוך, עבודה שהיתה תמיד חביבה עליו.

קבלנו ידיעה שהד"ר רופין מתכונן אל “מנחם מנדל”, כלומר לאודיסא (למקום מושבו של מ"מ אוסישקין). אודיסה הלא היא בידי הגרמנים,¹⁴⁵¹ ולכן ישנה, כפי הנראה, יכולת ללכת מקושטה לשם.

בבקר ירדתי אל המשרד, והנה אחד המשרתים מגיש לי פתקא, ובה מודיעים אותי, שהלוית רבי ישראל זאב הורוויץ תהיה בעשר היום!!! חץ רעל בא בלבי… איך, רבי ישראל זאב הורוויץ מת?! הוא חלה, – אבל מתי? הנה זה בשבוע שעבר היה אצלי, התראינו ברחוב, נדברנו! הורוויץ – הלא צעיר היה, ארבעים עוד טרם נמלאו לו, וגם כל מחלה לא היתה לו! הורוויץ – הלא יקר היה האיש, עדין, אציל בדבורו, במהלכו, במשנתו, בעבודתו המדעית. הלא יקר היה למצוא כמותו בכל מקום, ואף כי בירושלים. הורוויץ מת, – וגיאוגרפיה של ארץ ישראל מה תהא עליה?¹⁴⁵² וספרו המצוין ע"ד ירושלים וכתיבתה – מה יהא עליו?¹⁴⁵³ והורוויץ בעצמו, – הלא יקר לנו מכל ספריו, בשום אופן איש כזה לא היה צריך למות.¹⁴⁵⁴ עולה גדולה מצדו של מלאך־המות לקחת איש כזה, ארור המות לעולם!

כ"ג אלול. [31.8]    🔗

הופין מתכונן לנסוע לאירופה, ואולי גם לאמריקה בעניני הבנק. אבל הד"ר ווייצמן מתנגד לנסיעה זו.¹⁴⁵⁵ הופין הוא אדם בעל כשרונות, איש־שֵׂכל ובעל מרץ, אדם שיש לו השקפות רחבות וחוג מבטו אינו מצטמצם כלל בנקודה, הנקראת אפ"ק. ובזה רב ההבדל בינו ובין נשיאו, ליבונטין, החושב, שהאפ"ק הוא האלף והתיו, היתד של הישוב הקים וגם העתיד צריך להיות תלוי עליו, ורק עליו. אבל הד"ר ווייצמן מתנגד לנסיעה זו, מפני שהופין אינו נוטה להשתעבד בשאלות פיננסיות להוראות, שתבאנה מאת ועד הצירים, והוא מושך לו את קוי פעולתו לבדו, מה שלא טוב בעיני ועד הצירים, מה שאין שליט עליון חפץ לוַתֵּר. הופין הוא, בלי ספק, איננו מקטלי קניא באגמא,¹⁴⁵⁶ ורושם הפגישה הראשונה של הופין והד"ר ווייצמן באביב שעבר במצרים¹⁴⁵⁷ עוד טרם נמחק כלו. אראלים ומצוקים…

הבחירות ביפו לועד העיר הפכו על פיהם את כל הבנינים, שעסקני הצבור שמה ואני בתוכם בנו במשך שמונת החדשים, מיום שנכבשה הארץ, בחסדם ובסכלותם של אחדים מן המורים, שחפצו להראות את דמוקרטיותם היתרה, נתקבל לחק שאין שום הגבלה לבוחרים, וגם אין דורשים ידיעות מינימליות כמו קרוא וכתוב באיזו שפה שהיא. באופן זה קבלו זכות הבחירה כל איש ואשה מעשרים ומעלה, ובזה השתמשו עסקני השחורים,¹⁴⁵⁸ ויביאו אל הקלפי את כל נשי התימנים, ואת כל בני ובנות השדרות הכי חשובות, ויתנו בידיהם רשימת נבחרים משלהם, ונבחר ועד שחור כלו, ונפסלו כל העסקנים המנוסים כמו בצלאל יפה וברלין, עמודי היסוד של העבודה הצבורית. מובן, שועד העיר לא יתערער בגלל הבחירות החדשות האלו, והוא ימשיך את העבודה, – ימשיך אולי בפחות מרץ, בפחות סדר, אך רק ימשיכנה בכח־הדחיפה שנתנו לועד זה העסקנים החרוצים. אבל אין לקוות להתפתחות, לאינציטיבה צבורית, לכל אותה התעוררות הכחות, שבה מצטיינים תמיד אנשים מלאי מרץ, מלאי אמונה בנצחון רעיון תחיתנו בארץ. ומרץ כזה והאמונה הזאת חסרים בלבות האדונים החדשים, שיצאו מן הבחירות וזר נצחון בידם. “נצחון”, – גברה הנצחנות הפשוטה, נצחנות של גבאות, ולא של רעיון, של מעינות חיים ליצירה. מי המה היוצרים בועד החדש של יפו עתה?…¹⁴⁵⁹

רבים מן הבתים בתל־אביב והגנים והפרדסים במושבות נתונים במשכנתא בידי מלוים שונים, והרבית שבעלי הרכוש משלמים אוכלת את הרכוש עד היסוד, וסופם של הבעלים להפסיד את רכושם. הסבה היא, שמפני שאין בארץ מוסד קרדיטי במשכנתא של נכסי דלא ניידי, ואך ישנם בנקים מסחריים או כספים פרטיים, שהמה ג"כ אך למסחר ולא למשכנתאות, לא להלואות ברבית אלה ולזמנים ארוכים. המסחר יכול לסבול גם רבית יותר גדולה, כי כשם שהסוחר משלם יותר, כן הוא לוקח בסחורתו מחיר יותר גדול. המסחר יכול לקחת בהלואה לזמן קצר, לא יותר מחצי שנה, ובמקרים יוצאים מן הכלל לשנה אחת כי סחורה למכירה עומדת, ולא להיות מונחת במחסן. אבל רכוש דלא ניידי, הן בתים בערים והן רכוש חקלאי, אינו יכול לשאת רבית גדולה, כי ההכנסה הן משכר דירה והן מפרי הארץ, אין בעל הרכוש קובעים אותה, רק השוק, המצב הכללי בכל העולם. נכסים נבנים ונוסדים לזמן של הרבה עשרות שנים, ולכן גם את הכסף שבעליהם משקיעים בהם אין המה יכולים להחזיר, אם לקחו אותו בהלואה, בעבור זמנים קצרים, שנה או שנים אחדות ורק לאחרי עשרות שנים. לאט לאט, קמעא קמעה, אמורטיזציא של הרכוש.

אבל בארצנו באין מוסד קרדיטי להלואות במשכנתא של נכסי דלא ניידי, פונים בעלי הרכוש אל הקרדיטים המסחריים, ומשלמים רבית מסחרית, ובתנאים מסחריים (זמנים קצרים), וזה מהרס אותם. יוצא, שכל מי שיש לו בית של קומה אחת, ובחפצו להשתמש ביסוד הבית ובגנו ובמגרשו הוא הולך ובונה על ביתו קומה שניה, ואת הכסף לבנין לקח בהלואה מסחרית, אזי הקומה העליונה אוכלת גם את הקומה התחתונה, שהיתה לו. ומי שיש לו שדה, ובחפצו להיטיב את משקו בנטיעות שונות, ואך את הכסף הנחוץ לכלכל את הנטיעות עד שיביאו פירות הוא לוקח מאת הבנק או המלוה בתנאים של מסחר, אזי נסתחפה שדהו.

והעירותי על המצב הזה בהרצאה מפורטת לפני ועד הצירים,¹⁴⁶⁰ וגם בהרצאה ברורה ומפורשת כתובה רוסית אל הד"ר ווייצמן, כדרישתו, – אבל מאומה עוד לא נעשה בזה. מאומה – אפילו מועצה לא נקראה בשאלה זו. הרצאתי, ככל אחיותיה, משלי ומשל אחרים, מונחת בקרן זוית, באחד הארגזים הרבים שמשרד ועד הצירים, ואין חוקר ואין דורש. שגיתי: – דורש ודורשים יש ויש, דרשות על דא ועל הא, מעשה צדקה וחלוקה בירושלים וגם במושבות “כיד המלך”, דמורליזציה צבורית הולכת ומתבססת בכל השדרות שכמוה לא ידענו ולא ראינו גם בתקופת פקידות הנדיב, – אבל אין שם על לב להביא תקונים כלכליים. תקונים ממש, ולא חלוקה חדשה. מה לעשות, מה לעשות?… ומחויבים אנו לחשות, כדי שלא להוריד את כבוד ועד הצירים, שלא להפחית מהאויטריטט שלהם, היקר לנו, הנחוץ לנו.

כ"ד אלול. [1.9]    🔗

החברים החדשים של ועד הצירים, הבאים מאירופה אינם מעשירים את המלאכות בכחות פוריים. שני האיטלקים המה אנשים טובים,¹⁴⁶¹ ורב־החובלים, מר ביַנקיני,¹⁴⁶² הוא אדם חי הנכון לקבל עליו עבודת צבור כפי אשר ישיתו עליו. הוא גם לומד עברית, ומשתדל להבין אותנו, את חפצינו, את צרכינו, אבל – הרבה, הרבה שנים נשבו תינוקות כאלה בין העכו"ם, בסביבה זרה נתחנכו כל ימי חייהם, הטמיעה האירופית השאירה מיהדותם רק עוללות. הרב סגל¹⁴⁶³ הוא בר־אורין כאחד מאברכי ליטא וזאמוט, וגם אדם חביב ונוח לבריות, ואם תפקידו של ועד הצירים לסדר חלוקה ומעשה צדקה בירושלים, אזי עטרת גבאי צדקה וממונה של כולל “ציונים” (אם אומרים ליסד כולל חדש זה) הולמתו מאד, ואין לך גבאי נאה ממנו. אבל… אנחנו בתמימותנו הלא נכונים להאמין, שלועד הצירים תפקיד מעט יותר גדול, תפקיד שלמלאותו נחוץ מעוף, איניציאטיבה, השקפה לאומית מקפת. כשרון של בנין הנהרסות, של התעוררות לעבודה, ליצירה, לחיים שאין בהם בושה וכלימה של צדקה ותמיכה וחלוקה, ואם כזה הוא התפקיד, אזי עוד אנו מחכים לחברים חדשים של ועד הצירים… אבל חוששני, שלשוא נחכה…

הד"ר ווייצמן אמר לי, שיש צורך וגם יכולת לשלוח מכאן אנשים לרוסיה. הצורך, – מפני, שלפי ידיעותיו, חברינו שמה מבלי דעת את מצב הענינים כמו, נכונים למשוך קו לבדם בפוליטיקה של הציוניות הכללית, קו מנגד לפוליטיקה שנתקבלה ונתאשרה מאת ההסתדרות, הפוליטיקה שעל פיה אנו קושרים את גורלנו עם גורל בריטניה, ומאמינים אנחנו בה ובהבטחותיה. ונחוץ הדבר להעמיד את אחינו שמה בקרן אורה ועל האמת, וגם להתבונן אל הנעשה שמה. ומפאת היכולת, הנה בעזרת הממשלה הבריטית ימצאו אנשינו לפלס להם דרך לרוסיה. באחד מן הדרכים, שעודם פתוחים, כמו דרך ארכנגלסק, או שעוד יפתחו בימים אלה, כשהצלחה מאירה פנים לצבאות ההסכמה. השאלה היא: איפה לקחת אנשים פה בשביל מלאכות כזו? שוחחנו בענין זה עם הד"ר ווייצמן, ופתרון לא מצאנו. אנשים מספר אנחנו פה, כחות עובדים אינם, השומרון והגליל עודם במצור, ואם יבוא החורף בכל גשמיו, אז את השרון לא יוכל הצבא לעבור מרוב בצה וטיט בעמקים, ואת צעירנו שלחנו אל הגדודים העבריים, ואיה נקח אנשים, אם גם לבתי הספר שלנו פה אין לנו מורים במספר מספיק וכפי חפצנו?! ועד כמה רצוי היה הדבר להביא לרוסיה אל אחינו שמה ידיעות ברורות מכל הנעשה פה, עד כמה היו שמה משתוקקים לדעת על המוצאות אותנו! קומץ קטן אנחנו, ואין יודע איזה המקום למלא בהם ראשונה, ומה טוב היה להפך, לו באו אנשינו – חברינו מרוסיה, כי אז היתה העבודה פה מקבלת צורה יותר נאותה.

גם זה מן השקרים המוסכמים – הישיבות “הגדולות” בירושלים,¹⁴⁶⁴ שעל אודותן מצלצלים הגבאים בפעמונים, ומכריזים בשופרות, ושולחים שדרי"ם, וממנים גבאים. אני מזמן חשדתי במציאותן, ביחוד באותה הצורה האדירה, האימפוזנטית שאנו יכולים היינו לתאר לעצמנו: ישיבות בעיר הקודש! עוד בבקורי הראשון בא"י בשנת תר"ן¹⁴⁶⁵ נכנסתי להרב החכם־באשי שהיה אז בירושלים, רבי יעקב שאול אלישר, והוא הכניסני לחדר קטן ואמר לי, שבחדר הזה הוא “הישיבה” שלו, שהיא מתכלכלת על חשבון אחד העשירים בחו"ל, וכאשר שאלתי: מי המה הלומדים בישיבה זו, ענה ואמר לי בתמימות: “אני”… ולפני תשע שנים¹⁴⁶⁶ נקריתי בצפת, ושמה הכניסני לביתו הרידב"ז, ואמר לי שהוא “מחזיק” ישיבה בביתו, גם שם לא מצאתי תלמידים, בחורים או אברכים לומדים, ואך הוא בעצמו, ואיזה צעיר ישב שמה בבית, במקרה אולי, ועיין באיזה ספר. ואני ידעתי שהרידב"ז גם הוא מכריז ומודיע באמריקה על אודות"הישיבה" הגדולה שלו בצפת עיר הקודש. היה לי אפוא מקום לחשוד גם בישיבות המפורסמות שבירושלים, שלא הכל בתוכן “חד וחלק”, ואולי גם אלו ממין הישיבות שראיתי אצל הרב אלישר ובצפת. החלטתי לבקרן אחת אחת, בקור בלתי רשמי, לבוא ולראות מבלי אשר אודיע מראש את המנהלים. והנה מצאתי, כי אמנם ישיבות, במובן הרגיל וכמו שראינו כמותן ברוסיה במקומות הישיבות, – אינן פה כלל. אמנם אין אותה המראה הקרובה לפריצות (איני יודע מלה אחרת) שראיתי בצפת (אצל אלישר אולי כך נוהגים הספרדים לקרוא ישיבה גם לחכם אחד הלומד בביתו), אבל ישיבות, שיהיו יושבים בהן מספר מסוים של תלמידים לפני רבם, ראש הישיבה, האומר לפניהם שעורים בתלמוד או פוסקים – כאלה אין, אין, לא מצאתי. מצאתי אנשים יהודים מכל הגילים, מנערים קטנים עד זקנים מופלגים, יושבים באולמים ובחדרים, עוסקים בתורה, מעיינים בספרים, בכל זמן שהם רוצים, – אך לא ישיבות, לא בתי אולפנא.

והרציתי את הדברים לפני ועד הצירים, והצעתי ליסד בירושלים ישיבה,¹⁴⁶⁷ מה שאין בה, ולהכניס אל הישיבה ההיא את הבחורים והאברכים החפצים ומסוגלים ללמוד על מנת להורות או ללמד, ולערוך תכנית למודים לכל מקצועות הקודש, וגם לעניני חול, מדעות כלליות במדה הנחוצה לרב ולמורה. צעירים כאלה ישנם, ימצאו בירושלים, כי מבין הצעירים כבר רבים מבינים, שבתוך הישיבות הקימות המה מתחנכים ללא מטרה בחיים, ואך מוציאים את כשרונותיהם ואת זמנם לבטלה, וסופם להיות בטלנים ומתנונים על פת לחם. בשביל התלמידים של הישיבה שאני מציע¹⁴⁶⁸ צריכים להשתמש בכחות טובים גם מבין הרבנים ויודעי תורה הנמצאים פה, גם בטובי כחות ההוראה הנמצאים בבתי־הספר שלנו, ביחוד באלה שאינם מכריזים על חופש הדעות ונוטים להסוגים של החרדים. אולי יסכים הרב סגל לותר על עבודתו בתור גבאי־צדקה של ועד הצירים, ויקדיש את עצמו להיות מורה בישיבה זו? כחות הוראה ימצאו, חומר של תלמידים ישנו מבין הצעירים די והותר, צורך במוסד זה ישנו בלי כל ספק. גם לאוניברסיטה הבאה, גם לצרכי הצבור העברי, גם לבתי הספר שעלינו ליסד למורים. חסר רק הרצון הטוב, המרץ הנחוץ לעשות חדשה זו.

כ"ה אלול. [2.9]    🔗

הגשתי הרצאה לועד הצירים בדבר עבודתנו המדעית הקרובה, שעלינו לגשת אליה תיכף. אנכי רואה בעבודה זו כעין הכנה אל האוניברסיטה, אל העבודה המדעית שעלינו יהיה לפתח בעתיד, כאשר חיינו בארץ יקבלו צורה לאומית. כאשר על עמנו יהיה להוציא חוצץ החוצה את כל כוחותיו המדעיים. בהרצאתי הצעתי לסדר את העבודה ביחוד ובעיקר, בין החוגים של הלומדים וחניכי הדור הישן, להוציא יקר מכל הנמצא בקרב אברכי הישיבות ו"המשכילים" במרכאות, לגשת אל הוצאה מודרנית של התלמוד,¹⁴⁶⁹ להסיר את מסוה הסוד מעל הקבלה, שהיתה והיא גם עתה מעין בלתי פוסק להמחשבה העברית הנאצלה, עלינו גם להשיב לנו את נחלתנו, אשר זרים בעלוה – את החקירה בספר הספרים, בקדמוניותנו, בעתיקות ארצנו, ולתרגם משפות העמים לעברית את כל מיטב החקירות בענינים אלה, במקצועותינו אנו. בארתי את כל מחחשבותי בנידון זה ברחבה, ומסרתי לועד הצירים. ומה יֵצא מזה? אם אשאל את נפשי, אזי תהיה תשובתי: עוד גליונות אחדים כתובים טמונים באחד הארגזים של אחד השלחנות במשרד ועד הצירים… והחלטתי שאם באמת כזה יקרה אזי אחדל לדבר אל המשרד הזה ואל האנשים ההם, ואת אשר יתן ד' בלבבי, וכעבו חושַי בי אעלה בכתב, אזי אפנה אל המזבח, שאליו הנני מביא את מחשבותי מיום עמדי על דעתי, – אל הספרות. ירא הקהל וישפוט..

בהרצאתי לא הזכרתי את העבודה המדעית, שיכולים למלא המלומדים המדופלמים שלנו, המוסמכים מעצמם או מאת הקהל. חלשה אצלי מאד התקוה, כי המה יתנו לזה איזה דבר באמת. הנה הד"ר מזיא הוא צנא מלא ספרא,¹⁴⁷⁰ הוא גם אומר ומבטיח, שעבודות מדעיות רבות מוכנות אצלו, – אבל מובטחני שאדם בשנות הששים שלא הספיק עד היום לתת להקהל העברי כלום, אזי לא תהיה לו עֶדנה מדעית עוד, וערירי ילך לו. אומרים שה"ד ילין עוסק בארץ גלותו בדמשק, בעניני מדע,¹⁴⁷¹ – מי יתן והיה. אבל – חוששני – אך שוב ישוב אלינו ואז שוב ישוב אל העסקנות ואל הגבאות ואל הפוליטיקה הירושלמית, וכשם שלא נתן לנו עד היום אך פרורים קטנים, כן לא יוסיף. ומי לנו גדול מבן־יהודה, שגם הוא משתדל, כפי הנראה, לבלי לגמור את המלון שלו זה יותר מעשרים שנה,¹⁴⁷² ועם אין רצון אזי, מובן הדבר, אמתלאות ונמוקים וטעמים לא יחסרו לעולם. ואם בן־יהודה לא ימצאם, אזי הגברת חמדה אין מומחה לזה יותר גדולה ממנה… וגם הצעירים מתוך הלומדים שלנו למדו את המלאכה הזאת. הנה הבוטנאי,¹⁴⁷³ הן אך צעיר הוא, זה אך חמש או שש שנים בארץ ישראל וגם הוא ידע להגיש לועד הצירים תקציב בעד עבודתו המדעית, ובמחיר סדר העשׂבּיה שאסף בארץ ישראל הוא מבקש מאת ועד הצירים לתת על ידו איזו “פרוטות” – כמאתים אלף פרנקים… ודרך אגב הוא מספר, שהגויים נכונים לקנות את העשביה מידו, ולא חשים האנשים ואינם מרגישים את כל הכעור שבדברים האלה… בררר!… אל הישיבות, אל בתי המדרש, אל רחובות היהודים, אל ההשכלה לשמה, אל מקורות האור של הדעת, – ולא אל הארמונות אשר תוכם נהר!…

כ"ו אלול. [3.9]    🔗

בקושי משכתי את הד"ר וייצמן להכנס לרגעים אחדים לועד העיר, במקום שסדרו ישיבה אך ורק לכבודו, ולהפרד מעליו טרם צאתו לאירופה. ווייצמן הוא אמנם, דיפלומט, כלומר יודע להצפין את רגשותיו בשעת הצורך, אבל לב רגש לו, לב חם, ונפשו יפה, והיא סולדת בכל כעור ותועבה ושקר. והד"ר ווייצמן אינו מאמין בכח של ועד העיר, בכשרון העבודה שלו, בישרם המוחלט של עסקניו, שכל שיחם והגיגם ומעופם הצבורי נגמרים תמיד – בתקציב, בתביעות של ממון… אני ידעתי את אשר בלבו על הועד ונביאיו, ממני אין הוא מכחד את השקפותיו, ובכל זאת דברתי על לבו להבליג על רגשותיו. העסקנות הצבורית ג"כ זקוקה להתפתחות, ועסקנינו בירושלים עודם צריכים חנוך, ועלינו להתקרב אליהם ולהכשירם לעבודה. ובשביל זה גם המשרד הא"י שתחת פקודתי תומך בידי ועד־העיר בכל אשר יוכל, כי סופו של זה להיות גורם חשוב בעבודת הצבור המקומי. – הנאום היותר מענין היה של אחד מחברי מרכז בעלי המלאכה. במקום הפרזות ושברי הפסוקים של היו"ר,¹⁴⁷⁴ דרש מר בן־דוב יכולת של עבודה, עבודה ממש, עבודה בשביל ידים בטלות.¹⁴⁷⁵

בהוצאת “הפועל הצעיר” יצא הספר “בדרך” מאת האגרונום ווילקנסקי. הספר נדפס בהִדוּר מיוחד, שעוד לא ראינו כזה בארצנו. ספר רב הכמות – כשלשים גליונות של דפוס. זהו קובץ מאמרים, שנדפסו בשעתם בהשבועון “הפועל הצעיר”, ועתה סודרו ונמלאו ונתקנו מחדש. זוהי פובליציסטיקה מדעית, הנקראת בעונג רב. כי הסגנון הוא יפה, חי ואמיץ. את לבבי אני מושכת ספרות כזו, יען כי גם אני הייתי כותב בשעתי מאמרים כאלה ברוסית, על דבר נושאים מסחריים, בעתוני הממשלה הרוסית. גם מאמרי ההם נתקבלו בשעתם מאת קהל הקוראים בסבר פנים יפות והעתונים הנוגעים בדבר היו חוזרים ומדפיסים את רבים מהפיליטונים המסחריים שלי, וגם הממשלה הרוסית היתה מכירה לי תודה בעד עבודתי הספרותית הזאת. ואולם מי כמוני יודע, שהמשקל המדעי של הספרות הזאת קל מאד, וערכם המעשי של מאמרים כמו אלה אינו שוה הרבה.¹⁴⁷⁶ וגם ביחס לכל המעשיות המדעית של “בדרך”¹⁴⁷⁷ המשפט הקשה הזה אינו משתנה. נעים לקרוא כל פרק ופרק, כי הסגנון שוטף וההרצאה מלאה רגש. אבל מסקנא מעשית לא תוציא מכל הכתוב בספר הגדול הזה, וגם לאחר הקריאה לא חכמת הרבה. ואם אתה צריך לכלכל משק בארץ ישראל, אם אתה זקוק להנהלה ולעצה מעשית, אזי – כלך לך אצל אחרים… גם בית מסחרי ברוסיה, כשהיה צריך לנהל עסקי היער, לא היה נמלך במה שכתוב בפיליוטונים שלי…

כ"ז אלול. [4.9]    🔗

בדברים רבים, ביחוד בענינים הנוגעים לחיי אזרחים דבר־יום־ביומו, השלטון מתנהג בארץ בנוסח ערבי־טורקי, ואך חסר הדבר, שהיה מאפשר את החיים בתנאים כאלה, – חסר השוחד, שהיה האמצעי היחידי לעורר את פקידי השלטון שיפקחו את עיניהם ויגשו למלא את חובותיהם. עכשיו שוחד, כמובן, אין, בפרט שגם הפקידים הערבים עפ"י הרוב מפחדים לקחת שוחד, אבל העצלנות המזרחית, הדחויים של הערבים הטורקים, המה בעצם תקפם ועושים רושם רע מאד על התושבים. הוסף על זה תנאי החזית הצבאית, ויוצאים לך חיים קשים עד מאד. רשיון לנסוע מצרימה כמעט מן הנמנע להשיג¹⁴⁷⁸ גם לאזרח שקט ושלו, וכל דבר קטן וגדול במשרדי הממשלה הולך ונמשך שבועות וירחים, הולך ונדחה ממשרד אל משרד, כמו אין סדר שמה, – ואולי באמת אין סדר. הפקידים האנגלים יודעי ערבית סגלו להם את תכונות הערבים, את מהלך מחשבותיהם, – וקשים החיים מאד. אין דרכים, – זאת אומרת ישנם דרכים ומסלות מתוקנות, אך הצבור כמעט אינו יכול להשתמש בהם, כי מעבירים במסלת־הברזל אזרחים רק עפ"י רשיונות מיוחדים, והנסיעה בעגלה, למשל, מיפו ירושלימה עולה בסכומים גדולים (שמונה פונטים העגלה), ואין אתה מוצא סדרי צבור וחברה לחיות בהם כאחד האזרחים, אם כי אתה יודע שעם חכם ונבון כהאנגלים שולט בארץ.

השאלה של יסוד לשכת־הרבנות תלויה, לפי דעתי, אך בשאלת המשכורת של רבני העיר. הרבנים וגם הראשים של הבד"ץ, מקבלים משכורת של ששה־שבעה פונט לחודש, פחות מכפי שמקבל מורה מתחיל לא־חכים־ולא־טפש או גם גננת יודעת “עברי” בקושי. ואם חפצים חברי ועד העיר או ועד הצירים לתת צורה הגונה להרבנות, אזי צריכים להיטיב את המצב החמרי של הרבנים, לקבוע להם משכורת הגונה.¹⁴⁷⁹ אבל יחד עם זה צריכים לסדר לשכת־רבנות,¹⁴⁸⁰ כלומר לקבוע מספר הרבנים, הצריכים להיות בעיר בראשי הקהלות השונות, ולא תהיה הרבנות פרוצה, וכל הרוצה ליסד לו בד"צ הולך ומיסד.

לנו דרישות שונות אל השלטון האנגלי בארץ וגם ביחס אל הצבא העברי, אשר יצר השלטון הזה. משתדלים אנו ששפת הפקודות בגדודים העברים תהי עברית. רובם הגדול של בחורינו שהתנדבו אל הגדודים העברים המה תלמידי בתיה"ס העברים או חברי “המכבי”, שלמדו התעמלות קודם שנכנסו אל הצבא, והמה מורגלים בפקודות וקריאות בשפתנו הלאומית, ואת הפקודות באנגלית אין המה מבינים. לבד זה, הלא זה צבא עברי, גרעין הצבא הלאומי שלנו, ולמה תהיה שפתנו הלאומית שלטת בגדודים בכל תנועות החילים העברים? ומגישים מורשי הגדודים השתדלויות בענין זה לפני ועד הצירים, כי יהיה להם לפה אל שלטון הצבא הראשי למלא את דרישתם זו. – ועד הצירים מתקשה מעט בדבר. ענינים כאלה נראים בעיני רוב ועד הצירים כמיותרים לגמרי, כשובבניות,¹⁴⁸¹ כלאומיות קיצונה. ואמנם קשה הדבר בשביל השלטון הצבאי האנגלי לברוא טרמינולוגיה צבאית מיוחדת בשביל הגדודים העברים, שהמה גם מעטים במספר לעת עתה, ובפרט שהגדודים העברים מאנגליה המה יותר אנגליים מאשר יהודים בכל הנוגע לשפה. מצד המעשי אולי הצדק עם ועד הצירים, אבל כמה נעים לאוזן העברי צלצול שפתו מתוך הפקודות של הצבא העברי, – דבר שלא היה לנו אולי מימי בר־כוכבא, למן היום שחדלנו להיות עם לוחם בעד עמנו בארצנו. ודוקא מבין האנגלים הטהורים ישנם שמבינים רוח כזה, רגשות כאלה, דרישות כאלה. מספרים, שבין המפקדים האנגלים, בריטים טהורים, שנמסרו להם הפקודות בגדודי העברים, – ישנם כאלה הנזהרים גם בעשון בשבת ובאכילת בשר חזיר וגם לומדים עברית, כדי לעשות נחת רוח לאנשי גדודיהם. ואם הגוים כך, אין פלא אם מצעירינו, מטובי בנינו ספוגי רעיון תחיתנו, יוצאת דרישה בדבר שפת הפקודות. בידי נמצא עצם כתב הבקשה.¹⁴⁸²

– הבטחתי להד"ר ווייצמן לבוא לחוג את ראש־השנה ביפו, ואני הולך היום ליפו.

 

תרע"ט    🔗

ג' תשרי תרע"ט, יפו. [9.9]    🔗

האספה הגדולה, אספת־עם, שבה נפרד ווייצמן מאת הקהל הא"י בחצר בית־הספר לבנות ביפו, היתה מלבבת מאד, היתה מצוינת ביחסו הנפשי של הקהל אל הד"ר ווייצמן. זהו מן האנשים הנעשים חביבים, אהובים על הקהל. יכולים לבלי להסכים להרבה ממשפטיו, לבוא בוכוחים חריפים עמדו, גם לריב עמדו ולמצוא במעשיו מגרעות ועונות ופשעים, אבל אינם יכולים לבלי לאהוב אותו. וחכם הוא האיש, ויודע הוא את לב מי צריכים לקחת במלה מתאימה נאמרת בפני כל הקהל, והכל אצלו מדוד ושקול אבל יחד עם זה לבבי, נפשי, הלוקח אותך שבי. חברתו כל כך חביבה, נעימה, טבעית, פשוטה, קרובה ומקרבת, יש בו הרבה גם מן הדיפלומטיה, והוא הלא באמת דיפלומט הוא, שכבר עמד בנסיון והצליח; אבל לא תרגיש בו מאומה מן השקר, מן החנופה, מן הצביעות. בת־צחוקו אינה נקנית ואינה נמכרת, ואם הוא מראה לך פנים שוחקות, אזי הוא שבע־רצון, ואם הוא מתמרמר אזי צבע פניו אפור, ואינו יכול להבליג על סערת לבבו. –

ווייצמן נוסע בלי חמדה. הוא חכה, חכה חדשים רבים פן יוכל לבוא לחיפה, אל הגליל… הן זהו נורא באמת, מוסר אלהים. החזית אינה זזה ממקומה. עומד לו הצבא האנגלי הגדול, – צבא מצוין שכזה! – ואינו יכול לכבוש את כפר־סבא, את הצבא הטורקי הרעב, את קומץ הגרמנים התומכים בידם!… עוד לפני חדשים אחדים היה הד"ר ווייצמן בטוח, על סמך הדברים שאמרו לו במטה הראשי, שעד ראש־השנה תפתח כל ארץ־ישראל. היה בטוח… ועתה הוא נוסע, ואינו בטוּח כלל…

בין הציונים באירופה עודם מתחבטים בשאלה, האם טוב הדבר בשבילנו כי השלטון העליון על א"י יהיה בידי בריטניה, או ממלכה אחרת תהי המפקחת על הסדרים בארץ, לכשיבנה הבית־הלאומי. הציונים ברוסיה החליטו, כפי שספר לי הד"ר ווייצמן היום, להיות נייטרליים, לא להכריע את הכף לאיזה צד שהוא בשאלה זו. תכסיס כזה הוא מסוכן ולא בחכמה. ניטרליות בשאלה זו היא שקר ומרמה, שאינה נותנת כבוד לבני עמנו, והיא לא תצלח. בריטניה הגדולה צריכה לדעת, שבדרישותיה לטובת בית־לאומי לישראל בא"י היא נשענה על הרצון הגדול של כל עם ישראל, וכי בידה הפקדנו בפעם הזאת את גורלנו, וברית כרתנו עמדה ועם גורלה. שוחחנו בדבר זה ארוכות וקצרות עם ווייצמן, והוא גם הגיד לי, שהניטרליות הזו, הכתובה בדו"ח היוצא בקופנהגן – ניטרליות זו משכה עליה את עיני פקידי הפוליטיקה שעל מחנה הראשי פה, ולא לטובתנו…¹⁴⁸³ ומפחד הד"ר ווייצמן מעט, פן יבואו החברים מרוסיה לכאן וישתדלו להשפיע גם פה על החוגים לטובת השיטה הניטרלית, שאינה אומרת כלום ויכולה להזיק הרבה ליחוסנו אל בריטניה. וכתבתי על אודות הענין הזה היום מכתב לאחד־העם ונתתיו על יד ווייצמן.

ד' תשרי. [10.9]    🔗

היתה לי שיחה מענינת עם ליבונטין. גם עתה, בשעה שאנו עומדים לפני עתיד מלא חיים כלכליים חדשים וכבירים, אין לפניו נקודת־מוצא אחרת מלבד האפ"ק שלו. ממש כהכליף־עומר, בשעה שצוה לשרוף את אוצר הספרים האלכסנדרוני.¹⁴⁸⁴ אם האפ"ק כאן – הכל כאן. חפצים לעשות מלוכה בארץ – ימסרו את הרבבות הנחוצות לזה להאפ"ק, והוא כבר ישלוט בכל החיים. ישנם אנשים שמאומה לא ילמדו ומאומה לא ישכחו, ואף אם סדרי בראשית משתנים עליהם ולעיניהם – המה תורה לא יקחו מאת המאורעות החדשים. אבל העיקר הוא בכל שיחתנו היתה הערתו של ליבונטין, שאת המוסד להלואות בערבות נכסי דלא ניידי אנו צריכים ליסד בעזרת העסקנים שלנו מעולם הכספים שבמצרים. ובכלל רבות תקותיו הישוביות באחינו בני ארץ מצרים.¹⁴⁸⁵ הדבר, שאנו מפחדים ממנו, הדבר שאנו צריכים לאחוז באמצעים שלא יעשו בארץ ישראל, באדמתה, בעסקיה, באוצרותיה הטבעיים “כמעשה ארץ מצרים”,¹⁴⁸⁶ שלא יבואו זרים ויקחו את אדמתנו ויעשו את כל אוצרותיה קנין עמים זרים, – הדבר הזה חביב על לבונטין ולזה הוא מחכה!… על האפ"ק היו תמיד חביבים הלקוחות הערבים, אחינו הספרדים, לא מפני שאחינו המה, אך מפני שהמה מדברים ערבית וצרפתית, אם כי רחוקים היו מן הלאומיות העברית ומכל שאיפותינו; ועכשו – עוד צעד לפנים בדרך הזה: חבה יתרה אל עסקני מצרים, אל גביריה וסחרניה,¹⁴⁸⁷ כי המה יבואו לנצל את ארצנו, לקצור ברנה את אשר זרענו אנו בדמעה!…¹⁴⁸⁸ אבל, תודה לאל, עברו הימים שגורל הענינים בארצנו היה נחתך ע"י נשיאי האפ"ק הן בחו"ל והן בארץ. לא מפיהם יהיה הישוב בעתיד. כזאת לא תהיה עוד!…

ה' תשרי. [11.9]    🔗

ובכן הסתדרה העבודה באופן כזה, שהד"ר אדר וחבריו, הצירים האיטלקים,¹⁴⁸⁹ יתישבו ביפו, והרב סגל ישאר בירושלים. הד"ר ווייצמן אמר לי, וחזר ואמר, שעם הרב סגל יהיה לי נקל לעבוד שכם אחד, אחרי שהוא יהודי משלנו, מילידי זאמוט, ודעותיו ביחס אל העבודה בודאי נושאות בד בבד עם דעותי. ואמנם את שתי הרצאותי שמסרתי לידו בשביל ועד הצירים, על דבר הישיבות וע"ד ההכנות הספרותיות לעבודתנו המדעית, קרא הרב סגל והודה לי ביסוד דברי. כן הסכים היום בישיבת ועד החנוך להשתתף בפועל ביסוד הישיבה החדשה שהצעתי, וגם יקרא שמה שעורים בספרות ימי הבינים. לי הציעו בישיבה זו ג"כ לתת שעורים בתולדות הספרות החדשה, כלומר לקרוא מזמן לזמן הרצאות ע"ד הסופרים העברים ביובל השנה האחרון לפני מבקרי הישיבה החדשה. אבל, כמדומני, שאין באפיו של הרב סגל קביעות, תמידיות, תקיפות, בכלל דעה מסוימה ומוחלטת בעניני ירושלים. אולי מפני שהאדם הוא חדש? ואולי מפני שהוא תלוי בדעתו של הד"ר אדר, שהוא נשאר, כפי הנראה, להיות ראש ועד הצירים? אבל אם כך הדבר, אז “מה הועילו החכמים בתקנתם”?¹⁴⁹⁰ ד"ר אדר והשקפותיו הזרות בירושלים, או ביפו ומצודתו על ירושלים, – איזה הבדל עיקרי בדבר? לעת עתה אנו רואים רק אחת: הכסף בירושלים כאבנים, סכומים נוראים יוצאים לא לצורך, אנשי אי אפשר להשיג שרות ועבודה, כי למה לאנשים לעבוד, אם ועד הצירים מעניק ביד רחבה לכל פושט יד, ואנשי ירושלים מוכשרים למלאכה יפה זו, והמה כבר יודעים למצוא את הדרכים, המובילים אל קפת ועד הצירים, הקפה שאינה מתרוקנת. ואתה פוגש בחוצות ירושלים חליפות ושמלות וכובעים ומגבעות נשים וכל המלבושים החדשים, הנקנים עתה בכסף ובזהב, במקחים גדולים עד מאד. הפונטים המה עתה כפרנקים לפנים, ומחסני מורמס¹⁴⁹¹ ויתר החנויות מלאים קונים, כמו הריק ד' ברכה ממגד שמים על ארצנו, ולא מפרוטות הצדקה נהיה כל העושר הזה! רקבון מוסרי, חלוקה חדשה, פזרנות ימי הפקידות של הנדיב, – מרעין בישין אלה הולכים עלינו, ואנו מחשים, ואנו חושבים עבודה זרה כזו לעבודת ישוב!…

ז' תשרי. [13.9]    🔗

היום שבנו ירושלימה. בדרך פגשנו תנועה רבה של אוטומובילים צבאיים, ביחוד של “הצלב האדום” ופניהם לצד יפו. האוטומובילים הלכו בסדר ידוע, במרחק קצוב אחד אחר השני. גם בירושלים נראתה תנועה בין הצבא, והוא יוצא בהמוניו מן העיר. אומרים שמלון “פַסט”, משכן האופיצירים האנגלים,¹⁴⁹² כמעט התרוקן מכל אורחיו. אולי מתכוננים סוף־סוף ללכת צפונה?…

ח' תשרי. [14.9]    🔗

קבלתי מכתב מאת הד"ר לוריא, שהוא כבר במצרים! האח, האח, הד"ר לוריא הולך ובא! ממש שלש שנים מיום שגורש מן הארץ. במחרת יו"כ תרע"ו יצא באניה מארץ ישראל ואחר יו"כ זה הנה ישוב אלינו. הידד! לוריא שלי יבוא, אל ביתנו יבוא, ובביתנו יֵשֵב!…

הוא כותב בקצרה, שהוא ואפשטיין נמצאים במצרים. כפי הנראה זהו לוין־אפשטיין, שזה מזמן עליו היה לבוא אלינו, ואך התעכב בלונדון ובפריז לרגלי מחלות שונות שתקפוהו. ואולי זהו יצחק אפשטיין?… אם כך הדבר, אז יקבל “ועד החנוך” שני כחות מצוינים, כחות ממדרגה ראשונה.¹⁴⁹³ יבואו אשר יבואו, יגדילו ויאדירו את כחותינו החלשים פה מתוך אחינו שבחו"ל, עד אשר ירחם ד' את ארצו ויתן לנו את אנשינו מעבר לחזית, וישיב לנו את פדות אחינו שבשומרון ובגליל. מתי, הה, מתי יהיה כבר כדבר הזה? אומרים, מספרים בלחישה, שמתכוננים האנגלים לעשות איזה צעד הלאה… אולי…

ט' תשרי. [15.9]    🔗

שלשה אוטומובילים לועד הצירים וששה אוטומובילים ברשותה של “הדסה”, העזרה המדיצינית של ציוני אמריקה, ובכל פעם שאתה עובר בשלום באחד מהאוטומובילים “שלנו” אתה חייב בברכת הגומל. על פי הרוב אינם כלל בני־תנועה, מקולקלים ועומדים לתקון, ותמיד לך צרות עם העגלות האלו. העיקר הוא שאין מצעירינו נהגים היודעים לנהל אוטומוביל כיאות, היודעים לשמור על המכונות שלא יתקלקלו, המוכשרים לחזור אחרי מכונה מחוברת ומכופלת כזו של אוטומוביל. הביאו אחד או שנים ממצרים, נמצאו גם אחדים מצעירנו פה, – אבל או אין בהם כשרון או אין בהם רצון כביר ללמוד את הנהלת האוטו הלכה למעשה, והרשלנות מקלקלת את העגלות, ויש שפשוט סכנה לדרך האוטומוביל “משלנו”, בפרט בערבי שבת ויו"ט. כמעט שנשארתי שבת בבַב־אֶל־וַד…

י"ג תשרי. [19.9]    🔗

ההתקפות התחילו, וכפי הנראה – על כל החזית. מפה הלך כל הצבא, ויריות נשמעות מצד שכם ומצד יריחו, וגם הידיעות מיפו כיוצא בזה. אוירונים עפים על פני ירושלים, ופניהם לצפון הארץ.¹⁴⁹⁴

ט"ז תשרי. [22.9]    🔗

ליל חג היום הראשון¹⁴⁹⁵ הוזמנו אלי אל הסוכה לסעודת הערב, בין יתר הקרואים, גם מר הופין ואשתו. והנה מר הופין אחר מעט מן המועד לבוא אל הסעודה. “רק זה עתה – ספר לנו הופין – אני באתי מאת המושל, ותחת שעליכם היה לחכות לי, הנה הבאתי לכם חדשות טובות: האנגלים הגיעו עד עפולה, לקחו הרבה תורקים בשבי, שללו תותחים, וגם פרשי השריף הפסיקו את המסלה באדרעי!” ממחרת כבר היה בית־התפלה סואן רועש, וכל אחד הוסיף נופך משלו אל החדשות ואל הנצחונות ואל גבורות האנגלים. היום הביאו בשורה, שנכבשה גם חיפה, אם כי עוד הדבר מוטל בספק. אבל אם התחנה עפולה, שהיא מאחורי חיפה, קצת מזרחה, כבר בידי האנגלים, אם כן שאלת כבוש חיפה היא רק שאלת ימים או גם שעות… אין מה לדבר: הולך ונכבש הגליל, הולכת ונגאלת כל הארץ, ארץ־ישראל! וגם במערב אירופה מכים את הגרמנים הכה ופצוע, דוחקים את רגלי צבאותיהם לאורך כל החזית. ויש תקוה כי תבוסתם תהיה שלמה. האמריקאים מביאים יום־יום צבא חדש, בעת שהגרמנים נלחמים בכחותיהם האחרונים. עוד מעט, והמלחמה הזאת תשמיע את אנחתה האחרונה, – ותחדל.

בערב ישבתי בועד העיר באיזו ישיבה, שדנה בדברים של מה־בכך, באיזו שאלה של קורסים לאחיות ובשפת ההוראה בקורסים אלה¹⁴⁹⁶ וכיוצא בזה, – והנה התפרצה אשתי אל אולם הישיבה ובשורה בפיה: הממשלה הודיעה בטיליפון מיפו לבשר לי, שבני שמעון עם עוד חבר צעירים באו היום מן הגליל, שנכבש ע"י האנגלים. אך קראתי את הטיליפוניה והזמנתי את כל המסובים בישיבה לעבור אל ביתי הקרוב לועד העיר, את כל עשרות האנשים שהשתתפו באספה, כי נברך על כוס יין את הבשורה ואת התשועה לבני עמנו בשומרון ובגליל. הן אם בני וחבריו שבו, – זה אות כי באמת נשתחררה הארץ, והתורקים אינם עוד שולטים עלינו ועל ארצנו, וארצנו בת־חורין הנה!… וחג משנה לנו היום. וחג הסוכות נהפך לחג חרותנו, וגדולה השמחה בלבותינו!…

י"ז תשרי. [23.9]    🔗

מר הופין נוסע לונדונה. הוא נוסע בהסכמתו של ווייצמן. קודם צאתו מיפו אמר לי ווייצמן, שהוא אינו מתנגד לנסיעתו. היום היתה לי שיחה מפורטת על דבר תכנית עבודתו, כמו שהוא מתאר אותה לעצמו בשבתו בלונדון. גם לפי דעתו אין העבודה הכספית של ישובנו יכולה וצריכה להתכנס אל תוך המסגרת הקטנה של האפ"ק, לאפוקי ¹⁴⁹⁷ מדעת ליבונטין, הרואה באפ"ק שלו את האלפ"א והתי"ו של חכמת הפיננסים וזולתו אין. הוא אומר לי, שקרא בעיון את ההרצאות שלי בנידון מוסד לקרדיטים בערבות נכסי דלא נייד ובענין קופות מלוה, והודה לי, שכל המוסדות האלה המה הכרחיים. והמה או בדומה להם בלי כל ספק יוסדו בארץ, כאשר אך תתחיל להתפתח במובן שאנו רוצים ומקוים. הופין הוא בלי ספק אדם מענין, שכלו ברור וגם חד לפעמים. אין זה אדם שנקנים בתריסר, והוא לא חפץ להתבטל אפילו בפני ווייצמן. להכנע – כן, כי הלא איש־משמעת הוא, ובקול פקודה היוצא מאת ההסתדרות הוא שומע – אבל לא להתבטל, לא למחוק את ישותו, את אישיותו. ואני חושב שאם לא עכשיו, אבל סוף סוף יכיר ווייצמן בערכו של הופין, בישרו ובכשרונותיו, ויקרבנו אליו. הלא הסכסוך הראשון בינו ובין הופין¹⁴⁹⁸ יצא לרגלי “גבורי־זכרון”, שמפני איזה טעם, בלתי־מובן ובלתי־ברור, תמך בהם הד"ר ווייצמן למורת רוחה של דעת הקהל הארצי־ישראלית. והרבה, הרבה עמל עלה לנו עד שהשלימה דעת הקהל שלנו עם הרעיון, לבלי להתנגד אל ווייצמן בגלל יחסו הטוב אל הגבורים¹⁴⁹⁹ האלה, ומוקדם או מאוחר, אך לבסוף יכיר גם ווייצמן ויודה, שאנו בני א"י היינו יותר צודקים ממנו בנידון זה, ביחס זה.

י"ט תשרי. [25.9]    🔗

גבור הבית בימים האלה הוא חיים שמעון בני. מכל העיר באים אליו כל הימים לחקור ולדרוש על האנשים הנמצאים בגליל ובשומרון. הוא היה בימים האחרונים באֻם־אל־ג’מל (“בת שלמה”) הקרובה לזכרון־יעקב, במקום שהתכוננו הוא וקבוצת חבריו אל בחינות הבגרות בגימנסיה היפואית שהגלתה לשפיה ולבת־שלמה. והנה בי"ד תשרי בבקר בערב החג, לאחרי ימים אחדים של יריות רחוקות מכל הסביבה, הרגיש שהתורקים נסוגים צפונה, עוזבים מקום תחנותם, – במחילה, נסים מן המערכה. אז לקח בני ביחד עם עוד תלמידים אחדים מחבריו וילכו זכרונה, במקום שנוכחו באמת השערתם, שאמנם האנגלים עולים ורודפים אחרי התורקים. וילכו הצעירים הלאה וילונו בחדרה, וביום השבת, בראשון לחג, עשו את דרכם ליפו, למקום שבאו ביום הראשון לשבוע בצהרים, כמו שהודיעו לי בתיליפוניה. הצעירים הלכו כל הששים קילומטר ברגל, צרורותיהם על שכמם, ובדרך עוד לקחו מעט מן הצידה והשלל שהשליכו הגרמנים והתורקים בעזבם את מקומות תחנותם. בדרך פגשו בכל מקום צבאות אנגלים, אבל אלה בשמעם שהמה יהודים לא נגעו בהם לרעה, ואך כבואם סמוך ליפו לקח אותם חיל המשמר ויביאם ליפו, במקום שתיכף שחררו אותם.

וביתי בירושלים מלא כל היום שאון וברכות לראשי על הגאולה ועל התמורה, גאולת בני וגאולת הארץ, ובפי בני ידיעות ובשורות לרבים מבני ירושלים מאת מכיריהם וקרוביהם אשר בגליל ובשומרון, אלה אשר סחבום התורקים עמהם, אשר הגלום בעריצותם. והנה גם בצפון הארץ לא השחיתו התורקים את אשר לנו, לא החריבו את המושבות בגליל ובעמק יזרעאל, ואך בני הערים טבריה וצפת סבלו מאד במשך הזמן הזה. אבל – המתים אמנם בל יחיו,¹⁵⁰⁰ אבל הנשארים מן הצרות והמצוקות ימשיכו את העבודה עד בוא העזרה מתוך הגולה, עד שיבואו אלינו המוני עולים חדשים, והמה יחדשו את נעורי הארץ השוממה ויפרוה ויגדלוה. הימים ימי חג, חג הסוכות, “זמן שמחתנו” לפי הדין וכפי לוח השנה; ואולם מצב־הרוח בימים אלה הוא חגיגי ונשא גם מבלי זה; שמחה פנימית, גילת הלב והעינים מלאות אורה והפנים צוחקות מתוך הנפש המלאה לה חדוה. מרגישים שהנה בימים האלה נעשה איזה דבר גדול מאד, שבכחו לחדש את החיים שלנו, להפסיק את המצוקה הגדולה של נפשנו, שעוד מעט ואולי כל המלחמה העולמית תחדל, תפסק, שהשלום יבוא. הן הוא צריך לבוא ביום מן הימים, הן לא לנצח תאכל חרב,¹⁵⁰¹ הן הלא המלחמה תגמר בזמן מן הזמנים, – ומדוע לא תחדל עתה, ומדוע לא תהיה המערכה הזאת אחרונה לכל מערכות המלחמה?

כ' תשרי. [26.9]    🔗

בשורה אחר בשורה, רץ רודף רץ, תגלרמה על תלגרמה מכל הנצחונות הבאים מן הגליל ומכל המקומות אשר בחזית לכל ארכה. התורקים והגרמנים עוזריהם הוכו שוק על ירך, כמעט כל הצבא נפל בשבי, ותבוסת הצבא של המחנה הרביעי¹⁵⁰² שלמה. המלחמה עם תורקיה נגמרה. חסל הענין הזה. התושבים בירושלים עורכים הפגנות־עם, וביחוד מצוינה היתה ההפגנה של היהודים. המון גדול של עשרות אלפים איש נמשך מבתי הכי"ח,¹⁵⁰³ קבוצות קבוצות הלכו, כלם צפופים ודגלים רבים התעופפו מעל לראשי ההמון הגדול. במקומות אחדים נאמו נואמים על ערך החגיגה, נאמו מלים אחדות, כי ההמון היה גדול מאד. על המגרש שלפני המוסקוביה¹⁵⁰⁴ נאמתי אנכי. מבטאים־ברקים אחדים שלחתי למול הדגלים האהובים. ברכת־עם אל הכתובות הקצרות “יחי הגדוד העברי!” “בעד עמנו ובעד ארצנו” וכדומה, המדברות כל כך הרבה אל לבנו, המעודד בלב העברי דפיקות לא־ידע, דפיקות לא הרגיש מעולם… בתוך הקבוצות השונות התהלכו להם מנגנים בכל כלי שיר. איש לא הזמין אותם, אך כל אחד ואחד הרגיש חובה לעצמו לכבד את התהלוכה בכל הטוב אשר חננו ד', מי בגרונו ומי בכנורו, מי בשירה ומי במחול. קבוצה גדולה של חסידי אונגרן השתתפו, מלובשים בגדי יו"ט, צבעונין ושטריימליך, ובידי רבים היו לולבים וארבעת המינים, וגם המזג לא חסר, ואין קצה היה לרקודים מתוך התלהבות של שמחה, שמחה אמתית, שמחה של גאולה. על אחד הסוסים ישב לו אחד מראשי החסידים, מנצח כפי הנראה בכל מעשי קונדס ומחולות מעגל, ובודאי ראשון לחוטפי שירַים ולדורשי "תקון בבית התפלה, וקולו לא פסק משיר, ובקבוק יין בידו, וסביבו המון צעירים ואברכים¹⁵⁰⁵ עוזרים על ידו. שמח הרחוב, צהלה העיר, פנו דרך האוטומובילים, – הנה הולך העם החוגג את גאולתו!

כבר נטו צללי ערב, כאשר נטיתי אל אחת הסמטאות מתוך שטף התהלוכה ועזבתיה ללכת הביתה. עיף ויגע הייתי מתהלוכה של שעות אחדות. אבל עוד מרחק רב שמעתי את קול העם ברֵעו, את קול החוגגים, את שאון הזרם הגדול והחזק, שהלך לארמון הממשלה. גם שמה נאמו נואמים, ושמה ענה על הברכות מושל העיר, הקולוניל סטורם. וכבר חשך היום, כאשר התפזר ההמון לבתיהם, התפזר ולבו טוב עליו, טוב מאד…

*

 

וחסל היומן.    🔗

מטרתו של היומן היתה, ראשית, לרשום בספר את המאורעות, שקרו בסביבתי במשך זמן המלחמה בארץ־ישראל, מפני שרשימת המאורעות היתה בלתי אפשרית כמעט בעתונים או בספרי־זכרון אחרים. על העתונים היה, כמובן, לעבור בשתיקה על דברים שראויים היו להאמר ולהרשם, ולבסוף נשתתקו העתונים שלנו אחד אחר אחד וחדלו. מוסדותינו הצבוריים, הועדים והמשרדים השונים, גם המה לא יכלו מפני פחד הממשלה התורקית לנהל פרטי־כלים ורשימות מכל אשר עבר עליהם, ולפעמים עליהם היה להסתיר גם חלק הגון מחשבונותיהם הכספיים. ושנית – היומן הזה היה חברי, איש־שיחי בכל השנים הרעות של מאסר הנפש ויסורי הגוף, של צרות־משפחה ומועקות צבור, שנות המלחמה הנוראה. בשנים אלה יש אשר היה עלי לחיות כמו במדבר, ללא חופש הדבור וללא חבר ורע, לשבת בדד ודום גם אם אנשים רבים סביבך, ויש אשר העיק עליך המצב עד נפש, עד נפש… ואז מצאתי לפעמים נוחם, הקלה כל שהיא כאשר שפכתי את שיחי על העלים האלה וקראתי לישועה את חברי־עטי, איש־בריתי זה עשרות שנים.

ומעתה שתי הסבות האמורות חלפו ועברו גם יחד. המוסדות וכל הועדים עובדים את עבודתם בסדר ובגלוי ורשומי העבודה שמורים בספרי זיכרונותיהם של המשרדים, וכל הצריך פרסום הולך ומתודע בקהל, ואולי עוד ביתר מן המדה והצורך… וחיי אני גם המה ניטל מהם העוקץ של השעמום כבר, כבר, מאז החילונו לחיות את החיים החדשים שלנו, החיים המביאים לנו בכל יום ויום קוי אור, פעמי תקוה, הדים קרובים של גאולה. מתרחב לבבי, מלוא הריאה אני שואף אל קרבי את האויר החי והחדש, מתמלא האור בעיני ומלאה הנפש בהרגישה, שהנה לא אבדה התוחלת, התקוה הנושנה… ורבים הרֵעים, ואזנים קשובות תמצא לך על כל שעל, וחפשי הפה למלל ולדבר את כל אשר בלבבך, ואין כל צורך בחוברת המתה, בניר האלם הסובל אותך אמנם, אבל שומע אותך דומם. הולכים וקרבים, קרבים מאד ימי גאולתנו, חיים חדשים באים עלינו, על כלנו – על הכלל ועל הפרט. כבר שב אלי אחד משבעת ילדי, עוד מעט ועוד מעט כצפרים עפות ישובו אלי יתר ילדי. וכיונים אל ארובותיהם ישובו רבים, רבים מבני הגולה הגדולה לארצנו להחיותה ולהפרותה. אשרינו שזכינו לראות בהקיץ את חלום מאות הדורות, אשרי העינים החוזות את הפתרון הטוב. אשרינו, אשרינו!

וחסל היומן. יתם וישלם סדר צרותינו, ולא יזכר ולא יפקד עוד לעולם.