“להקיף ברגל את ים המלח” – זו היתה הסיסמה לטיול שנועד על־ידי חברי ההכשרה של “מחנות העולים” בנען, בשנת תרצ"ד.
מה דחף אותנו לטיול זה, מדוע ראינו בו מפעל?
היה זה נסיון ראשון של צעירים מישראל להקיף את ים המלח. היה דבר־מה בעצם המקום – סביבות ים המלח – שקסם לנו: המדבר. מרחב־הבראשית שעוד טרם ידע חברה מזויפת. האפשרות שבגילוי אדם עירום ממשא התרבות.
לא היתה זו לנו הפעם הראשונה לנדודים בסביבות המדבר. קשורים היינו לסביבות אלה עוד מימי היותנו בעיר, בתנועה. ידענו את ההרים האלה בימי קיץ בשרב ובימי חורף במטרות העוז. אהבנו את הנוף הפראי וחזינו את עצמנו משתלטים עליו. ועל־כן גם להט בנו כל כך הרצון להיות בין כובשי הדרום. אחד מחברינו נשלח בין הראשונים לפלוגת הקיבוץ בסדום, ופלוגה זו היא שהוסיפה לנו אומץ לצאת למסע רב הרפתקאות זה. זו היתה נקודת הבטחון האחת בדרך הצפויה.
התכנית נולדה בערבים לאחר העבודה, כשהיינו מתכנסים באחד האהלים, מספרים במאורעות היום: מסיחים בטיולים שטיילנו ומתכנים תכניות לבאות. טיול זה הסעיר את הלב במסתוריו, עינה וגירה. היתה לנו משיכה אל השממה, שממת־הבראשית הגדולה.
הטיול היה קשה ועצם ההחלטה דרשה אומץ והעזה. יציאה בדרכים לא נודעות, מבלי לדעת אם אפשרי המעבר בין ההרים. העזנו וניצחנו. כבשנו את המסתורין של ים־המלח. עולמות־תעלומה נחשפו לפנינו.
*
האוטובוס הגדול שנשא עליו את הכתובת קליה־ים־המלח־ירושלים טס במהירות בפיתולי הכביש היורד בהרי ירושלים לים המלח. חמישה־עשר איש היינו, – פועלים צעירים, רק שנה אחת עברה עלינו בעבודה, בקיבוץ.
עתה, עם תום שנת ההכשרה הראשונה בנען, ישבנו כולנו בהרגשת חג. לבושים חולצות כחולות, רתומים ברצועות עור של מצלמות ומשקפות – נכונים לטיול.
ילקוטי הגב, גדושים כהלכה, היו מגובבים בתוך המכונית, וביניהם – מוטות, מימיות ואף קומקום גדול.
אף כי לא דיברנו על הדבר אשר אנו עומדים לעשות, (רשיון מהמוסדות המוסמכים לא היה בידינו), היה ניכר בנו, שאנו עומדים בפני דבר גדול.
האוטובוס כבר עבר את השלט “פני־הים”, ופתאום פסקו פיתולי הדרך והכביש נמתח לפנינו כחץ ישר חוצה בערבה השוממה והמלבינה. לפנינו השתרע הים במשטחו הכחול הנוצץ. היתה הרגשת עונג מיוחד בקירבתו. אך אל הים לא הגענו. האוטו נטה שמאלה, אל יריחו. התכנית היתה לחצות את הירדן, בין יריחו והים, ומשם, מעברו המזרחי, ללכת דרומה לאורך החוף.
*
נוסף לחוויה העזה שעמדנו לפניה, חווית טיול בארץ לא נודעה למטיילים, היינו בהתרגשות גדולה עקב העבירות שאנו עומדים לעבור נגד החוקים. א) לעבור לעבר הירדן בלא רשיון. ב) אנו נושאים נשק (שני אקדחים, בלי רשיון).
ויכוח מר היה לנו בירושלים, לפני צאתנו. האם לבקש רשות מה"הגנה", שהיתה הסמכות הגבוהה ביותר בעינינו, או לא לבקש? דעת הרוב היתה: לא לשאול, פן לא ירשו לנו ואז נוסיף עוון, כי נצא גם בלי רשות. מוטב איפוא לא לשאול. חבר אחד, שהיה מסור בלב ונפש ל"הגנה", רץ על דעת עצמו אל אליהו גולומב, מפקד ה"הגנה", ואנו נחפזנו לאוטובוס הערבי וקנינו כרטיסים ליריחו. אך באמצע הדרך עצרנו את האוטובוס, הודענו לנהג כי בדעתנו לסייר תחילה בסביבה ורק בערב נגיע ליריחו.
תחבולה זו הצליחה. בתום הטיול נודע לנו כי אכן נשלחו שליחים לעכבנו. השליחים הגיעו לקליה וליריחו ולא מצאונו. (אותו חבר “בעל מצפון” הצטרף לטיול רק בסדום, אליה הגיע בסירה).
*
מכאן מתחילה פרשת הטיול. הילקוטים על הגב ובידים המוטות – תרנו אחרי מקום מתאים למעבר. גאון הירדן, אדמת חוור חיורת ותחוחה. סבך של אשלים ולפנינו שטף הירדן עכור־המים.
התחלנו בעבודה. היו בינינו חברים שלא ידעו את תורת השחיה, ונתחלקה העבודה. אלה היו מלקטים גזרי עץ ואלה קושרים אותם להיותם רפסודה. קבוצה אחרת עסקה במתיחת גשר־חבלים להעברת הילקוטים. בינתים גילה אחד גזע עץ כפוף שמילא תפקיד רפסודה. נקשרו אליו החבלים משתי גדות הנהר. הללו שלא ידעו לשחות נלפתו לגזע ונמשכו בחבל ע"י החברים שעמדו על החוף ממול, אחר חזר הגזע שוב למקומו ע"י החבל הראשון. הילקוטים החליקו על גשר החבלים. כך עברנו את הירדן. היינו “בחו”ל" בלי כל תעודות. אך החשש העיקרי היה “השלטונות” שלנו, ה"הגנה". מה תגיד היא? לכן חששנו להעלות מדורה להכנת הארוחה, פן יגלו אותנו. בפינה חבויה מן הרוח כבר רתח הקומקום הגדול על גבי הפרימוס המתקפל ובישר ספל קקאו לאיש. על גבי השמיכה הפרושה כבר היתה ערוכה ארוחת הצהרים. לאחר שינה קלה היינו בדרך.
זו היתה ארץ גבעות קטנות שהירדן המתפתל היה מתגלה בה ונעלם חליפות. בינתים העריב היום ובחרנו בבקעה בין ההרים לחניית הליל הראשון.
התישבנו על גבי הקרקע ובשיחה קבענו את מפקד הטיול, את האחראים לכלכלה, ללינה, למים, את רושם היומן, חובש וצלם.
הועלתה מדורה – את הפרימוס טמנו – והקומקום היה תלוי על הצובה עשויה מוטות. לבושי פיג’מות ישבנו מסביב למדורה, אכלנו ושתינו.
עד חצות הלך הכל למישרין. השומרים התחלפו כל חצי שעה. יפה היתה השמירה כשממרחק, מעבר הים נצנצו אורות המפעל. אבל מחצות התרגשו ובאו יתושים, ולא היה מפלט מהם. בין כך וכך אי־אפשר היה לישון, ובכן: לדרך.
משלחת יצאה לירדן למלא את המימיות, נארזו כל החפצים ובעוד חושך יצאנו. לאחר תעיה ממושכת בסבכי שיחים הגענו עם שחר לשפת הים. ממרחק, מראשי הרי יהודה נתגלתה ירושלים, כמובן רק ראשי ארמונות הנציב וטור מלכה. המשקפת עברה מיד אל יד. בחרנו בדרך בקרבת החוף, עלינו וירדנו כשאנו חוצים עמקים קטנים. מעינות קטנים היו בדרך, אבל המים המלוחים לא ריוו את הצמא. זעה גלשה מן המצח.
פס־ירק מרחוק בישר לנו על המעין הראשון הרואר. הצעדים התרחבו. הנהו! פלג מים יורד מן ההרים מתוך פתח הקניון. הילקוטים נשרו ארצה. לאחר שתיה לרוויה התזנו מים זה על זה. לאחר ההליכה וחוסר השינה היה בזה מן המרענן. כאן נטפלו אלינו ערבים שהציעו את שירותם ללוותנו ולהגן עלינו, אך אנו דחינו את הצעתם ה"נדיבה".
ערבים אלה חזרו ונגלו לפנינו בהמשך דרכנו. מבין הסלעים קפצו לקראתנו, מזוינים בפגיונות, ומראם היה בדיוק כלקוח מאילוסטרציה של שודדים בספרי ילדים. חזינו זאת מראש. בראשנו הלכו נושאי־הנשק, מאוזר מורכב על קת עץ. למראה הנשק הסתלקו השודדים במבוכה.
בדרך לזרקה נתגלו לנו בין ההרים מראות נהדרים. הנה בקעה חבויה בין קירות־ענק זקופים, כולה ירק ועצי דקל, ובין הדקלים פלג מים זורם. על צלעות הבקעות עדרי צבאים מקפצים באצילות מסלע לסלע.
אחר הליכה של שתים־עשרה שעות רצופות, הליכה שהלכה וקשתה, תוך קפיצה על גבי סלעים, ליד החוף ובהרים, הגענו לזרקה. נחל איתן ששטף פרא במפליו בתוך כותלי הסלע העצומים, עד הגיעו לים. כאן חנינו, והלילה עבר עלינו מתוך שינה עמוקה. מחליפה אונים, לקראת יום המחרת. בו נגיע לארנון.
למחרת – הליכה על שפת הים זרועת הסלעים. מעין ראשון צנוע שריווה במימיו המתוקים. ארוחת בוקר בקלירוהי – במעין החם. רחצנו במימיו הצורבים. ושוב, מעין. מעין־הברזים קראנו לו, אשר היה מספק בימים ראשונים מים למפעל בצפון. כיום ניגרים מימיו מבעד לצינורות אל תוכו של הים.
ושוב חליפות במראות הנוף. הנה קניון ירוק ודקלים ופלג נוצץ וקורא. קשה הירידה אל תוכו, אך קשה ממנה העליה בקיר התלול, כשהאבנים מדרדרות מתחת לרגלים, ומאחור מעפילים חבריך.
ארוחת צהרים סעדנו באחת הבקעות האלה, כשאנו הוזים על בתי־הבראה ומרגוע בסביבות האלה.
כשעלינו מן הואדי האחרון (ואדיות אלה מכונים במפות בשם סלים, שפירושו נחל זורם), פגשנו במעין קטן חבוי בירק. אילו ידענו על מחסור המים הצפוי לנו היינו שותים ביתר תאוה את מימיו, שזרמו בזרם קטן ודל. כשהם גם מרופשים במקצת.
נסתבכה עלינו הדרך בין גבעות והרים ענקיים. צוקי סלע אדירים שנתגלגלו פעם מראשי ההרים נזדקרו כפסילי מצבות איומות.
חבר שנשלח ומשקפת בידו לראש ההר הודיע כי ראה מרחוק את הארנון, “עוד שעה וחצי יש ללכת”, – כך החלטנו.
אך הדרך ארכה קצת יותר… לבסוף הגענו אל פסגת אחד ההרים העומדים על שפת ים־המלח – ראס־דאלה שמו, ומורדתיו תלולים לכל צד ואיך לרדת.
למטה, בעומק של מאות מטר השתרע הים הקופא באלפי קמטיו הענוגים. מעבר לים, מעל ראשי ההרים כבר האדימה השמש – ואין לרדת.
מדרום להר נראה קניון, כנראה עמוק מאוד, שכן רואים רק את השבר ברמה והוא צר וזקוף. במוצא הקניון חורשת קנים ירוקה. “שם בודאי המים!”
*
מה עושים? האם ללון פה בראש ההר כשהצמא כבר התחיל לענות אותנו, או לסכן את עצמנו ולרדת בחשכה?
החילונו לתור אחרי מקום נוח לירידה. חבר אחד ירד בדרך הסלעים התלולים אל הים. ישבנו בקצה הרמה וחכינו בקוצר נשימה לראות מה יהיה עמו. אותו לא ראינו כי המורד היה זקוף. חרדנו לשמוע בכל רגע קול זעקה. לאחר חצי שעה של מתיחות נשמע קולו כבא ממרחקים רבים; הוא היה כבר למטה ונראה מלמעלה קטנטן. הוא הזהירנו לבל נרד: הדבר מסוכן יותר מדי (רק לאחר כך, כשחלפה הסכנה, סיפר לנו באיזו סכנת־נפשות נמצא, כשהוא תלוי על סלע זקוף וגבוה על פי התהום ומחפש ברגליו משען כדי לרדת).
חבר אחר, שחיפש מקום אחר למורד והגיע כמעט עד הסוף נתקע למקום־מיצר, שממנו אין לרדת, סלע תלוי על פני תהום. באין ברירה עלה חזרה. רק לאחר שקיעת השמש, כשהחשכה החלה מתגברת, נתגלה מקום שפך אבנים בהר, שם התחלנו לרדת.
היתה זו ירידה מסוכנת וממושכת. בירידה זו נתפרדה החבורה. שלושת הראשונים מצאו שביל לרגלי ההר וירדו לחפש את זה שירד ראשון דרך הסלעים והשאר שלא מצאו את השביל, ירדו לתוך הקניון. נתהוו קבוצות של שלושה־ארבעה חברים. קריאות רמות מקבוצה לקבוצה קשרו את כולנו מלבד ארבעת הראשונים שהיו על החוף.
היה הכרח לרדת לתוך הקניון, שכן שערנו שלמטה נמצאו המים. יסורי הצמא עינו בלי רחמים ולא היה פשוט כוח ללכת הלאה. אך החברים ביצעו מעשים נועזים, וירדו בחושך בתוך הקניון מצוקים שגבהם חמישה מטרים ויותר.
רוחב הקניון היה – שנים־שלושה מטר והקירות הגבוהים שהתרוממו לגובה של 100 מ' חסמו בעד רוח־הים ואצרו בתוכם את כל החום שספגו הסלעים במשך היום. האויר היה קשה לנשימה. והחום שנפלט מן הסלעים עוד הגדיל את עינויי הצמא.
הראשונים גילו את מעין הישועה, – מעין קטן שריח נפט נדף ממנו. מיד השתנה הכל. צעקות שמחה פרצו ועלו מתוך הקניון הקודר. ולאור לפיד שהועלה בעמק הפלאים החשוך (סודר מנפט שהוצא מהפרימוס) ירדו שאר החברים אל המעין.
קבוצה קטנה בת שלושה אנשים נשארה כל הלילה על צלע ההר. הם נתעכבו בחושך באמצע ירידתם ואתם רק מימיה אחת – מימית העזרה הראשונה. אי־אפשר היה לישון מחמת הצמא והחום, וכל הלילה הזו על מים, מים ומים. רק עם בוקר היתה גם להם הרווחה, כשירדו אף הם לתוך הקניון.
עתה היה עלינו למצוא את החברים שירדו הימה ואת החבר שירד דרך הסלעים. הלכנו לאורך הקניון, שקנים צמחו בו, עד שהגענו למוצאו אל הים. ומה גדלה חרדתנו כשמצאנו על החול מוטלות חבילות הארבעה – ואותם לא ראינו בכל האופק. נשלחו צופים לסביבה אך לשוא. שערנו, אם כן, שלאחר שראו שאין מים בנחל (המעין הקטן לא הגיע לים), “הפליגו” לארנון. הזדרזנו לצאת לדרך והנה מראש ההר ירדו שתי דמויות לבושות “תלבושת מלאה!” האחד בגופיה בלבד והשני בתחתונים. היו אלה השחיינים ובידיהם מימיות מלאות מים.
“היש לכם מים”? זאת היתה שאלתם הראשונה. הרגענו אותם. עיפים היו עד מות, גופם היה מכוסה שכבת מלח. אכן המעשה אשר עשו היה “פשוט” מאוד: הם שחו בלילה לארנון. שבע שעות שחו, ואחד מהם שחה רק ביד אחת, כי בשניה החזיק בבטריה.
חלק מן הדרך סחבו את שני החברים האחרים שלא ידעו לשחות וכשכלו הכוחות הניחו אותם על החוף והמשיכו בשחיה לארנון, וכל זה לאחר יום הליכה מאומצת ללא אכילה ושתיה.
דאגת כולנו הופנתה לשני חברינו שנשארו באמצע הלילה על שפת הים השומם, ערומים.
האצנו בעצמנו ויצאנו שוב לדרך. עתה נזהרנו מאוד לבל נסטה מן השביל. ידענו היטב מה ערכו של שביל המוביל אותנו בשלום בחתחתי הדרכים. עוד תעיה כזאת בין ההרים, ומי יודע אם יתרחש עוד הפעם נס.
קרוב לארנון התרחב השביל והיה ל"דרך מלך". הסימנים בצדיו נתרבו ולכשראינו כיצד הוא משתלשל בדרך נוחה עד הלשון, ידענו הרגשת מבטחים. מאחד מפתולי השביל נראתה אחת החורשות שעל הלשון ובשביל שבחורשה צעד ערום ושזוף אחד מחברינו ה,אבודים". תרועות שמחה וצעקות פרצו מפיות כולנו. את הדרך למטה עברנו בקפיצות, ריצה ודילוגים. היינו מאושרים. ניצלנו. שוב נתלכדה החבורה. את החבר השני מצאנו מוטל ישן על שפת הנחל. בתוך הנחל, מקום שכתלי הארנון מתקרבים ובתווך אין דבר זולתי מים, התישבנו שקועים במים הצוננים. שמחנו בשמחת התשועה וההצלה.
תרנו את הארנון, חדרנו בקניון עד המפעל, מקום שאין לעברו. התפעלנו משפע המים, מעצמת כתלי הסלעים, המפוצלים בידי הטבע בדמויות פסילים ואלילים קדמונים.
למחרת בבוקר המשכנו ללכת. הדרך היתה קשה אך שמרנו אמונים לשביל. את ארוחת הבוקר סעדנו ליד מעין שריח נפט עלה ממימיו. ושוב הליכה של שעות בהרים וליד החוף חליפות. העינים תרות אחר חתימת ירק, אחרי מעין מים. והנה ערבה שוממה מבותרת כולה בואדיות קטנים מלאי חצץ, אך הכל חרב – מים אין. אנו נחים ומתחכמים להפיג את החום בנפנוף המטפחות וסחיטת הזעה וממשיכים והולכים. החום והצמא מענים. הרגלים נעות מאליהן אוטומטית. רק עם ערב שמענו את בשורת המים מפי שני חברים שנחלצו לתור ולחפש. זינקנו בשארית הכוחות אל הקניון הקטן. היו אלה מים רעים לשתיה, פשוט מסריחים, אבל גמענום כמי עדן.
ושוב חניה, מדורה והקומקום הרותח. לאחר האוכל מתפרקדים שנים־שנים על גבי השמיכות, מתעטפים בסדינים והשומר ניצב על משמרתו.
היום הבא היה יום שבת. בטיול קשה להרגיש הבדל כל־שהוא. רחוקים מישוב נדמה היה, כאילו אנו נודדים כך שנים, דואגים למים, למקום שינה, לדברים כה אלמנטריים. אבל הרגשנו את עצמנו טוב בתוך דאגות פרימיטיביות אלה.
ביום זה היינו צריכים לפגוש, לראשונה מיום צאתנו לדרך, בישוב – הוא מזרע. לפי המפה הרי זו עיר השוכנת במפרץ הלשון, מרכז למשלוח פירות וירקות מכפרי הסביבה, שאדמתה, כידוע, פוריה וכולה מושקה יפה.
ואכן, ראינו שדות־דורה ותירס, ומרחוק נראו אפילו פרדסים.
צעדנו כראוי, כיאות לבני־חיל אשר לא יחתו מפני כל, אף לא מפני שוכני הלשון. והרושם שעשינו היה, כנראה, חזק. חבורת ילדים קטנים, מטונפים ולבושי־סחבות אשר שחקו בין גבעות חול, נבהלו מפנינו כמפני חיות פרא. אף הגדולים לא העיזו להתגרות בנו. עם אחדים נכנסנו בשיחה. הנושא העיקרי לשיחה, במזרע וגם בכפרים האחרים שנקרו בדרכנו היה המפעל בדרום. “אתם מהפועלים?” היו שואלים, כשענינו “כן” התיחסו אלינו בכבוד.
לא התעכבנו בכפר. עלינו מיד למשטרה. המשטרה במזרע שוכנת על גבעה רמה, צופה על כל הסביבה. נחנו בסוכה מצילה וקרירה.
לאחר שחקרו אותנו מי ומה אנו ולאן מגמת פנינו, התקשרו בטלפון לפנים המדינה ושאלו להוראות. כאן סיפרנו כי אנו חיל חלוץ של טיול הגמנסיה הבא אחרינו בספינה. התשובה בטלפון בוששה לבוא. בינתים קשרנו קשרי־ידידות עם השוטרים, הצטלמנו אתם והעסקנו אותם בשיחות על נושאים חשובים והכל כדי לא לעורר רושם, שמפחדים אנו פחד־מות מפני חטוט בילקוטינו בהם היו טמונים שני האקדחים. לבסוף קבלנו רשות להמשיך את דרכנו.
בישוב שבמזרע כמעט לא הרגשנו. מלבד המשטרה יש עוד כארבעה חמישה בתי־חמר הקבורים בקרקע ומספר אהלים. אך בסביבה יש עוד
כמה שבטים. בדרך פגענו מדי פעם בשדות תירס גדלים בתוך חורשות של קנים, מעינות זורמים רבים ועל ידם רועים עדרי־צאן.
בלילה חנינו באל־נומירה. החלטנו כי שם הנחל “מי־נמרים” הנזכר בתנ"ך. בלילה זה חנו עמנו ערבים מבני המקום שהלכו למסעם. העמדנו שמירה מוגברת, אך דבר לא קרה.
למחרת – ערב ראש השנה. החלטנו כי הערב עלינו להגיע לפלוגת הדרום ויהי מה. הצידה שלנו כבר כלתה, דברים כפשוטם.
התחילה הליכה מזורזת. דבר אחד יכול להצילנו – הסירה. מדי בוקר באה סירת מוטור מסדום אל מעינות ספיה הנמצאים בצד המזרחי של הים כדי למלא מי שתיה למחנה. מטרתנו היתה להגיע למעין בעוד הסירה עוגנת בחוף. לאחר הליכה של ארבע שעות הגענו למעינות ספיה. פשטנו את בגדינו וצעדנו במים הפושרים והכבדים של הים כשאנו אוחזים ביד אחת בצנור, עד שהגענו אל הסירה.
ויבורך הספן הערבי. מיד לבואנו עזר לנו להתקלח במים מתוקים והשקה אותנו תה ריחני אשר החיה את נפשנו.
“גב' לוטה” – זה שם הסירה – עשתה דרכה מן החוף המזרחי למערבי בפחות משעה. שלום לך, שלום חוף המזרח! באהבה ובגעגועים נישא את זכרך. למרות כל התלאות אשר הנחלתנו – היה ברוך!
*
הסירה שטה במים לאט־לאט. כבר אפשר היה לגלות במשקפת את סימני המחנה אשר לרגלי ההרים. סביב המחנה לא נראה סימן של ירק. לא היה כל זכר לישוב קודם. בקרחת ישימון נתקע קומץ צריפים.
התקרבנו לחוף. “נמל” מסודר, רציף, מגדל צופים – הכל עשוי לוחות עץ. הסתדרנו, כבשעת הילוכנו, בשורה עורפית. מן הצריפים התחילו רצים ונחפזים לקראתנו. כמה טובה היתה הפגישה עם חברים לאחר הימים האלה, בפינת הדרום הנידחת! שלום ושלום! רבים היו כאן מכרינו וחברינו מקבוצות החוגים, מנען ומשאר הפלוגות. אחד מאתנו היה מראשוני העולים לדרום. עם העולים מנען בא. עכשיו פגשוהו כולם בשמחה.
התחילה פרשת השאלות על הדרך והרפתקאותיה אך היינו עייפים ורעבים מאוד ומיד פינו לנו צריף מיוחד. התקלחנו והלכנו לאכול בחדר האוכל. הפתיעונו עובדי המטבח – הטבח, המלצר, העוזר – כולם ערבים סודנים. לאחר ימים שהיינו נזונים משמורים ולחם נושן, היינו מלאי התפעלות מן האוכל.
כל אותו היום ואף למחרת שהינו במקום כי המנוחה היתה דרושה לנו. היה גם צורך להשיג בספיה גמל אשר יוביל לנו מים בדרך.
באותו לילה – ליל ראש השנה – היתה מסיבה מוקדשת לי"ג שנות כיבוש העמק, ונמתח הקו בין כיבוש העמק של אז ובין כיבוש הדרום עתה. חברים חזו על התישבות גדולה שתקום בדרום, מזרחה מספיה, מקום שם אדמות פוריות ומעינות שופעי־מים, ועל אזור תעשיה עברי גדול אשר יקום פה לרגלי הר־סדום, על שפת ים־המות.
בטרם צאתנו ביקרנו במערה הענקית החצובה בהר סדום. כיום היא משמשת למקלט לילה לשינה לפועלים הערבים העובדים בחציבת המלח. בקצה הצפוני של ההר יש מחצבות מלח ומעין נמל להובלת המלח בסירות.
יצאנו לדרך, כשגמל העמוס בחפצינו מהלך לפנינו וגמל ערבי זקן נוהג בו.
עברנו את אום ברק ולאחר הצהרים התחלנו לחפש את מצדה. שלשלת הרים ענקיים וקודרים ליוותה אותנו כל הדרך, ממערב. עם חשכה הגענו לרגלי מצדה – גוש עצום של סלע, מנותק משלושת ההרים, היורד מצוקי ענק לתוך התהומות.
חנינו ליד גדר עתיקה, שריד מחנה הרומאים. עייפים וצמאים (מים במידה מספקת לא היו לנו) שכבנו לישון. דברנו על לב הגמל הערבי שירכב ויביא לנו מים מעין־גדי, אך הוא הפליג ולא חזר. ישנו שנת “גיבורים” ורוח קרירה שנשבה כל הלילה הפיגה את החום.
*
עם בוקר החלה העליה למצדה.
העליה היתה בשבילנו, “מטפסי הרים וותיקים”, עליה רגילה ואפילו נוחה, לעומת העליות שכבר נתנסינו בהן במשך זמן טיולנו. היה זה שביל ברור ומסומן, וגם טיפסנו בלי ילקוטים. את אלה השארנו למטה, בשמירת שנים מחברינו.
כל הדרך הלכנו וחשבנו: פה, על הר המצודה הזה הגנו אבות אבותינו על חרותם. הרגשה זו לא ביטא איש מאתנו, אבל היא היתה בלב כל אחד.
החלק האחרון של ההעפלה היה יותר קשה. היינו צריכים לטפס על חומת אבן. ולאחר ההעפלה מהרנו אל החרבות שעל הפסגה ושם כרענו עייפים וחלשים.
מלמטה פערו תהומות פיהן. ממזרח ארץ יהודה, ים קפוא של גלי הרים הסגור בתוך חומות הרים.
בתוך חורבה אחת, שלמה יותר מהאחרות, מצאנו אבן חלקה עליה רשמנו בצבע קטע משירה של רחל:
בברית העפלה – חיי אנוש –
קודשנו – אח, אחות.
נדע נא עליזים וזקופי ראש,
לנשום אויר פסגות.
התכוונו לרשום בזה זכרון לשתיים מבנות הארץ, מחברותינו, חיה ורטה מגמנסיה “הרצליה” ושרה רבינוביץ מ"מחנות העולים" שהעפילו אף הן בהרים ונפלו בהעפילן. שלום לך מצדה! נפרדנו ממצדה ההר, והתחלנו לרדת.
במערה הוכנה כבר ארוחת הבוקר.
הגמל, שבסתר לבנו קוינו כי יבוא ויביא מים – לא בא. עתה נשארה לנו דרך של 8 שעות עד עין־גדי בלא מים. ברשותנו היה רק מספר קטן של מימיות מלאות. כך יצאנו לדרך.
הלכנו במרץ ולאחר שעה הגענו לואדי. מרחוק ראינו עדר. מיד עלתה השערה שבמוצאו של הואדי יש מים ולשם הלך העדר. ההצעה שאחד מאתנו ילך לחפש שם מים נתקבלה והאחד נשלח בעוד אנו שוכבים לנוח בצל הואדי. אחד פשפש בילקוטו והוציא כמה דפים – קטעים מ"מסדה" של למדן.
“פתחי מסדה, שעריך ואבואה הפליט”.
שומעים החברים ודוממים. והקורא ממשיך בעוז ובהתלהבות:
"אמצו רגל,
חזקו ברך, ביתר שאת.
עלי שלשלת המחול
שנית מסדה לא תפול".
אך מה לעשות? החבריה שמעו אבל… כוח אין.
צל הגבעה הלך והתקצר. עוד מעט והשמש תעמוד באמצע השמים ותלהט, ותלהט.
שב החבר, ובשורה רעה בפיו – אין מים!
אין מה להתלונן. מראש ידענו, הדרך ארוכה והמכשולים רבים. הילקוט על השכם – וקדימה. כל כמה שנמהר ללכת, כן ייטב לנו.
בדרך אנו פוגשים שיירה קטנה של גמלים עם שני ערבים אנו מקיפים אותם בקריאות: “תנו מים!” היה בה, בקריאה, יותר מבקשה משהו שבאיום ואף הם נתינתם היתה יותר מפחד מאשר מטוב לב. ויתכן שיותר מהכל השפיע אקדוח המאוזר שהיה מורכב על קת העץ שלו ונישא ביד מפקד הטיול.
ושוב אותו המישור הרחב שאין בו כל צל, מלבד, לפרקים, הצל המועט של השיחים הקטנים הנקראים סיאל (צאלים – אולי משום שענפיהם פרושים כך שהם נותנים מכסימום של צל שיכול לתת שיח כזה).
בבקעה אחת, “ברכת אל חליל”, פגשנו הרבה פלחים עובדים. הם היו מנפצים את אבני המלח, צוברים אותן לשקים ומטעינים על החמורים והפרדות. מבריחי מכס היו אלה, שכן תעשית המלח מונופול הוא. חלק מאתנו נגש אליהם.
“השלום והברכה! היש עמכם מעט מים לשבור צמאנו?”
“אין – ענו – והנה שם המעין, קרוב הוא”.
אך אנו ידענו כי המעין רחוק וכי הפלח לא יעבוד בלא מים. תקענו לידו של הפלח ככר לחם והוא נגש אל אוהל קטן שהוקם רק בשביל להצל על נאדות המים, כרע על ברכיו והשקה אותנו. חיתה נפשנו! כל אחד שתה כעשרה ספלים. לאות תודה נתנו לו עוד ככר לחם ומילאנו את מימיותינו.
אותם מחברינו שלא הלכו אתנו רבצו שנית בצלע סלע גדול. המים שהבאנו היו מועטים מדי בשביל לרוות את צמאונם. חלק מאתנו, אלה ששתו הרבה מים, החלו להתקדם והשאר נשארו לנוח. מהרנו ללכת, כי יש להגיע בעוד מועד ולשלוח משם חמור טעון מים לחברינו. מנינו את ההרים שיש עוד לעבור עד עין־גדי. הדרך היא במישור שבין הים וההרים. ומרחוק נראים על צלע אחד ההרים כתמי ירק – עין־גדי.
לעין־גדי הגענו בודדים. השנים הראשונים תעו קצת בשדות עין־גדי. כאשר הגיעו סו"ס למים (תעלה צרה שמשכה מימיה לחלקת ירקות) השתטחו בלי “חכמות” מלוא קומתם ארצה, השקיעו ראשם בזרם המים הקטן – ושתו ושתו.
השיירה כולה הגיעה לאחר זמן. לאחר שנשלח להם ה"מושיע" בדמות ערבי וחמור טעון בנאדות מים. לכשנתכנסה כל החבורה החלה פרשת החניה, רחיצה, כביסה, חבישת פצעים – כל הדברים שנמנענו מהם בדרך.
במקום שהתה גם קבוצת ערבים מחברון, שבאו לקחת מלח מ"ברכת אל־חליל". הם היו מזוינים בחרבות וחגורים ברצועות ודמו בעינינו לאחי שמעון ולוי, אנשי המלחמה הנמהרים. הפגישה בינינו היתה ידידותית. אולי מפני שכוחותינו היו שקולים. אחד מהם נגן לכבודנו בחלילו, ונגן יפה.
ארוחת הערב היתה משום פיצוי הוגן על הצום הארוך שלנו כי לא אכלנו מיום אתמול בצהרים.
סביבות עין־גדי מעובדות. חלקות אדמה קטנות המושקות ע"י המעין ומגדלים בהן ירקות. במעלה ההר עומדת טירה חרבה. בעליה היו אדוני המעין והסביבה, ועתה חרבה הטירה ואת האדמה מעבדת משפחה ערבית הגרה בסוכת קנים בין ערוגות הירק אשר לה.
מישהו העלה וסיפר כי ראשית תנועתנו קשורה בעין־גדי. בת"א חלמה קבוצת תלמידים על יציאה מהעיר ויצירת חברה חדשה, והחלום נרקם בקשר עם התישבות בעין־גדי. כך חלמו במשך ימי הלימוד בגמנסיה, וכשגמרו את לימודיהם הלכו לעבוד כפועלים לחדרה, וכך נוצרה קב' החוגים.
עם חושך יצאנו לדרך. חמור עמוס נאד מים והחמר מבני המשפחה הערבית שבמקום נלוו אלינו. זה היה היום האחרון לטיול בו צריכים היינו להגיע אל הפשחה, מעין בצפון ים המלח, ולמחרת בבוקר, במשך שעתים, לקליה – המפעל בצפון.
הדרך הובילה בין הרים, סלעים ושבילים תלולים.
בואדי חסאסה מצאנו מים מעטים. קרוב לצהרים הגענו לאזור נחלים, עברנו את ואדי מאגאסטרי עם מימיו המאוררים ואת נחל איטראגי, נחל־אכזב. גילינו לאחר חיפושים בריכת מים קטנה תחת סלע, ומימיה צלולים וקרים. ברור, עם מימיו התכולים שהינו למנוחה קצרה. מעין רור נופל הימה בנחלים נחלים. בכל הסביבה סבכי קנים רבים.
הסיסמא היתה: “היום לפשחה!”. משמאל התנשאה שרשרת הרים גבוהים. מימין הים הכחול. סוף סוף הגענו למוצא הקדרון, לרגלי הפשחה. ישבנו לנוח. מרחוק, מעבר לים, השחיר ההר שמעל לזרקה ונזכרנו בימי הטיול הראשונים כמתוך חלום.
בחרנו בדרך ההרים ללכת למעין פשחה. ההרים הגיעו עד למי הים ולא הותירו מדרך כף רגל. התחלנו לעלות, השביל מתפתל ועולה ונשימתנו קצרה, כי השיפוע היה חזק. הים הלך ונגלה לעינינו – עוד מעט ויראה כולו, מצפון עד דרום. קראנו למקום זה “מצפה הפרידה” – לציון הפרידה מהים.
השביל החל לחדור לתוך הארץ, בדרך לירושלים, ואנו צריכים למעין. סרנו מן השביל ופנינו צפונה, אל לב הרי הפשחה.
הסתובבנו מפוזרים בין ההרים, בשבילים המפותלים, כשקריאות רמות ומהדהדות מקשרות בינינו.
דאגתנו היתה להספיק לרדת מההר בטרם יחשיך. השמש כבר שקעה ובחושך הסתמנו שני הצוקים שעל ראש הפשחה, משם יורד השביל המוליך למעין.
בחושך ירדנו את השביל המסוכן. איש לא הגיד לנו דבר, אבל כל אחד הכיר באמצע השביל את הסלע שממנו החליקה ונפלה שרה האומללה. עברנו את המקום בזהירות, והלב הלם: כאן המקום!
היה זה הגדול במעינות שפגשנו וגם בריכתו גדולה. היתה זו חניה כהלכה. קפצנו מן הסלע אל הבריכה. אכלנו והשמדנו את כל מה שהיה עמנו.
היתושים עינו אותנו עד מות ואי־אפשר היה לישון. הועלתה מדורה וחלק נכנס אל תוך הבריכה. בקוצר רוח חיכינו ליום העולה.
*
ביום ששי, היום האחרון לטיולנו, נוכחנו פתאום לדעת כי מראינו “איום”; לא מגולחים, בגדינו מזוהמים מחול ההרים ומי הים ורבים אף לבושי קרעים – אותות גבורה בהעפלתנו בין הסלעים והשיחים הדוקרניים.
התקשטנו בילקוטינו שמלבד בגדים וסדינים מזוהמים לא היה בהם מאומה, חגרנו את הרצועות, והצטלמנו בחבורה, בפעם היחידה במשך כל הטיול – אף כי היו אתנו שתי מצלמות. את כל הפילמים לצילום הקדשנו למראות נוף.
קרבנו ובאנו לקליה. השתרענו ליד שער המפעל – מצפים לאוטו שיסיענו לביתנו, לחברינו. נשאנו את עינינו במבט פרידה אחרון והרגשנו שהוצק אל דמנו שמץ מכוח־האיתנים אשר לארץ הזאת.
דודו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות