הפעולה הרעיונית בתנועת הנוער – ודאי שהיא צריכה לדבר אל שכלו של החניך ולחשל את הכרתו. אולם בזאת אין די. לתנועת הנוער המחנכת להגשמה נדרשת יותר מאידיאולוגיה בלבד. היא צריכה להגיע לכך שלפני עיניו של החניך תרחף דמות חיים נכספת. טיפוס של אדם וטיפוס של אורח־חיים – שאליהם נושא החניך את לבו, אשר בהם שואף לראות את עצמו בעתיד.

הכרת חיי הקיבוץ ע''י ביקורים בקיבוצים בכל הזדמנות של חופש וטיול – זו הדרך המשכנעת ביותר לחניך של תנועת הנוער, שחיים אחרים, חדשים, אפשריים וקיימים וניתנים להישג גם בשבילו. אולם יש חשש שחניך התנועה יראה את חיי הקיבוץ כרחוקים מדי ממנו, כי תחסר לו עוד החוליה המקשרת בין חייו הוא כנער, כחניך תנועה ובין אותה דמות החיים הנכספת.

חוליה חסרה זו, יכולה להינתן לחניכים ע''י סיפורים ממין אלה המתפרסמים בזה. סיפורים על דמות־חיים של חניכי התנועה עצמה. אשר כל חניך יכול על נקלה להזדהות אתה, והיא עצמה אינה אלא מתבגרת ועולה אל דמות החיים של ההגשמה בקיבוץ. דמות־חיים זאת של חבר התנועה, מתממשת ומתבלטת עוד יותר על הרקע השלילי של החיים הריקניים, אותם חי הנוער הלומד שכל ערכי ההגשמה של תנועתנו חסרים לו.

לא אחת יש הכרח למדריך הקבוצה החינוכית להגיב על תופעות שליליות אצל כמה וכמה מחניכיו. אולם הטפת מוסר ישרה, או אפילו בירור חברי במיוחד לעצם הענין עלולים לפגוע, להעליב ולא להשיג את מטרתם. במקרים אלה לא פעם יכולה לעזור קריאת סיפור מתאים וכיוון השיחה עם הסיפור ולאחריו, כאילו באורח־מקרה לשיחה כללית על אותה תופעה שלילית מבלי לנקוב דוקא בשם, ומבלי להזכיר דוקא עובדה זו או אחרת.

לעשות את החינוך להגשמה בתנועתנו מוחשי יותר, מדבר יותר אל לבו של החניך – זו תעודתם של הסיפורים האלה.

הסיפורים המוגשים בחוברת זו הם פרי־עטם של חברים צעירים ולוקטו מתוך עתוני תנועת המחנות־העולים.

*

שאלת אותי מה נותנת לי התנועה.

קשה לי לענות לך. אַת לא חיית בתנועה ודברים אלה צריך לחיות בכדי להבינם.

ההרגשת פעם את רגש הסיפוק לאחר שמגיעים לפסגה אחרי עליה ממושכת וקשה?

או שמחה טהורה, שמחת יצירה של חברים לאחר עבודה קשה וממושכת כשהכל עומד נגדם, נלחם בהם, ולמרות הכל הצליחו לבנות וליצור?

או אהבה עזה לכברת ארץ שוממה המעוררת בך את הרצון לחבק הכל ולהקריב הכל?

או להיפך, ההרגשת פעם עצב עמוק וכנה על הלקחם של חברים יקרים בלא עת וסיבה?

השמעת פעם שירה פשוטה ועזה המביעה שמחה גם עצב היוצאים מן הלב? הראית פעם הורה, של חברים המתלכדים לגוף אחד, רוקדים בהתלהבות, שוכחים עולם ומלואו ורוקדים…

החלמת פעם חלום כה יפה וטהור כמו חלום על מפעל חדש שאַת עתידה לקחת חלק בהקמתו? –

כל זה נותנת לי התנועה.

ויטה

– להביא בנות מהחוץ, או לא להביא בנות מהחוץ?

– אני מתנגדת בכל תוקף בשם הבנות! אנחנו לא נבוא אם תזמינו בנות מהחוץ!

– מצפצפים עליכן, מי צריך לכן?!

– יש בנות יותר טובות!

לא אלאה אתכם זמן רב בויכוחים אלה מפני שמי יודע איזה מחשבות מוזרות יכולות לעלות במוחכם לשמע דברים אלה. לכן אגיד מיד מה כאן – כאן אספת המחלקה שלנו. אנחנו רוצים לסדר נשף בפורים. והיות ובכיתתנו אין “די” בנות, הרי נושא הויכוח הנו: שאלת הזמנת בנות שאינן לומדות בכיתה.

ועכשו לאחר ששקט לבבכם, אמשיך לספר את “קורות” אותו הנשף. מחלקתנו מבורכת ב־32 בנים (קרי: “בחורים”) וב־9 בנות (קרי: “בחורות”). וכיצד, באמת, יכול להתקיים נשף בפרופורציה כזו של “בחורים” ו"בחורות"? (אגב: “משבר” מעין זה קורה תמיד בשעה שהמחלקות מחולקות ללומדי ערבית וללומדי צרפתית. תמיד רוב הבנים בין לומדי שפת ערב, עת הבנות חושקות, כמאז ומתמיד בשפת צרפת). ועתה, נמשיך ונשמע את טענות המתווכחים למען תתבהר השאלה:

– איך אפשר “לבלות” כשמספר הבנות כה קטן – קם האחד וישא דברו – איך נוכל לשחק ב"רווק זקן" וב"קריצות"?…

– אני חושבת – פתחה אחת ה"בחורות" הנושאת תמיד ספר בידה ומתענינת בשאלות מין – כי אנחנו הבנות צריכות להבין את הבנים, הרי באמת יהיה להם משעמם. אני מציעה, שאנחנו נביא את החברות שלנו, כמובן את החברות ה"חברתיות", אלה שתוכלנה להתמצא גם בינינו.

בין הבנות – לחש־רחש. הן מכירות אותה, את זו ש"אוהבת להתחנף". מדברות ומדברות בינן לבין עצמן ומחליטות כנראה לא לאמר מאומה בציבור. אז ראינו אנחנו, כלומר “הבחורים”, כי באמת “נשים דעתן קלה” ולעולם לא תוכל לדבר אתן דברים רציניים. החלטנו בלעדיהן – מביאים בנות מהחוץ!

– מאי משמע מ"החוץ"? – בנות שלמדו פעם אתנו או ביקרו לפעמים אותנו.

כך גמרנו בסעיף הראשון והחילונו בשני – להזמין את המורה או לא. הדעות רבות: יש אומרים, שאין להזמינו בשום אופן – “הוא יקלקל את מצב הרוח”, “הוא יגרשנו בשעה שתים־עשרה הביתה, כמו ילדים קטנים. אחי לומד בחמישית והוא חזר בשלוש בלילה, ואני בששית – אבוא בשתים־עשרה? – לא! לא להזמין!” – “אני מציעה להזמין את המורה לאנגלית. הוא “מותק”! ובכלל הוא צעיר ויהיה “כמו שאנחנו””.

בקיצור, זמן רב לויכוחים בשאלה זו, שאינה “עקרונית” ביותר, לא היה לנו. מסרנו לועד הכיתה להחליט ב"בעיה" זו.

– ועכשיו – מודיע היושב־ראש – יש עוד ענין, מה יהיה בנשף?

– הא, זה לא חשוב, נעשה לביבות. נרקוד ו… ו… עתון היתולי!

– נכון. נכון, אין פה מה להתווכח!

– התכנית ברורה!

– ברורה!

ערב הנשף.

אולם מהודר בשרשרות נייר־צבעוני. שולחן מלא כל־טוב. ליד הקירות עומדים כסאות. הכל מוכן!

לאט לאט מתאסף הקהל. הכל, או נכון מזה הרוב, ב"תלבושת־ערב" – מכנסים ארוכים עם קפל, ששעות רבות עמלו לקפלו. שמלות נשף מכחילות. באולם – רשרוש השמלות והמכנסים. בכל תכונה – נשף…

– הבאת? – פונה אחד ה"בחורים" לרעהו.

– ודאי! אנגליות!

– אני קונה רק מתוצרת־הארץ.

– נראה לבנות, שאיננו תינוקות יותר!

המדובר הוא בסיגריות. נהוג אצל “בחורינו” להביא לכל נשף סיגריות: לא חלילה מפני הצורך המיוחד לעישון, כי אם “סתם־ככה”. הרי “איננו תינוקות!” וכיצד יכירו זאת…

סוף סוף הולך המורה. הועד החליט בכל זאת להזמינו. מיד ניגשים אליו. אחד “חצוף” מכבדו בסיגריה. המורה צוחק ואומר שאינו מעשן. התלמיד מתפלא מאד: הכיצד? וכי תינוק הוא…

נו, מתי יתחילו כבר? – עובר רחש באולם. אז ישבו הכל על הכסאות ו–חיכו.

– נשחק קצת! – מודיעה אחת מחברות הועד ה"מרכזת" את הנשף.

– טוב נשחק, אבל לא משחקים “תינוקיים”!

– אני מציע “קריצות”!

– עזוב! עזוב! נמאס!

– “רווק זקן”!

– טוב, טוב!

אנחנו ה"בחורים" עזבנו את החדר והמשחק החל – – ודאי אין לכם מושג כיצד משחקים¹ ב"רווק זקן". אוי לאותה בושה. אבל, מילא, הפעם אסביר את המשחק. במשחק משתתפים “בחורים” ו"בחורות". בהתחלה עוזבים ה"בחורים" את החדר ונשארות בו רק ה"בחורות". כל “בחורה” בוחרת ב"בחור" הנמצא בחוץ. על־פי־רוב אין הדבר נעשה בלי כל כוונה. אחרי הבחירה מתחילים ה"בחורים" להכנס אחד, אחד. בהכנס האחד, עליו למצוא את זו שבחרה בו. ולא סתם למצוא, אלא “בחשדו” כי פלונית או אלמונית היא זו שבחרה בו – עליו לכרוע לפניה כמנהג האבירים ולהצביע עליה. מותר לו גם לא לכרוע, אלא להצביע עליה במועל יד אחר, אולם הכל ב"עדינות" וב"טקס" כאנשים גדולים… הצליח בבחירה, כלומר מצא את זו שבחרה בו, הריהו יושב לידה. לא הצליח – מיד רומזת לו ה"בחורה" ואף היא בתנועה מאד “מעודנת”, בתוספת מספר מלים “מתוקות”: “לך לישון!” “לצערי הרב!” והלז עוזב בבושת פנים את החדר על מנת לחזור שוב ולנסות בשנית את מזלו במציאת “גבירתו”. ומאי “רווק זקן?” – מספר ה”בחורים" גדול באחד ממספר ה"בחורות" ובכן נשאר “בחור” אחד, שבו לא בחרה אף אחת. ו"עלוב־נפש" זה הוא הוא ה"רווק הזקן". עשרים פעם ויותר יכרע ברך לפני כל ה"בחורות" וכולן תשלחנה אותו “לישון” והוא ישאר “רווק זקן” לתרועת כל החוגגים. משחק חינוכי, הלא? – סמלי לחיים!…

נחזור עתה למשחק. יצאנו מהחדר ובתוכו נשארו רק ה"בחורות". אנו רצים מיד אל סדקי החלונות והדלתות – להציץ ולשמוע אל הנעשה בפנים – מאחרי הקלעים. הרבה דברים “מענינים” אפשר לשמוע פה.

הנה עומדת המפקחת על המשחק ומדברת:

– די, קחי את מ.

– לא, איני רוצה בו. הוא “נורא” לא סימפטי.

– קחי את ב.

– פוי, את ה"שעמום" הזה?!

– תני לה את צ. – צועקות יתר הבנות מתוך שמץ לעג וקנאה גם יחד. אותו היא תקח!

וזו מתאדמת ואומרת: טוב, יהא צ.

ואצלנו, בחוץ, ששון ושמחה. רק עכשיו נודע לצ. כי ד. “אוהבת” אותו והוא הרי “שונא” אותה. והוא, להכעיס, יכרע ברך לפני ש. ולא לפניה. תראה ותתפקע… ובעוד אנו לומדים בצורה זו את “סודות” הבנות, נפתחה הדלת והמפקחת על המשחק קוראת לנו: בבקשה!

הראשון נכנס. הדלת נסגרת. מיד שמענו צהלות צחוק ושמחה פורצות: לישון, לישון! וזה נדחף החוצה חיוור ועלוב. – “נדמה לי, שאני הרווק. אני כבר מרגיש”. כן פנה אלינו, עת בחור אחר נכנס לנסות את מזלו, אולם גם הוא נשלח כעבור רגע “לישון”.

בקיצור: המשחק נגמר: אם הנכם סקרנים גם לדעת מי היה “הרווק”, וכי אינכם מבינים? – המורה! אב לשלושה ילדים. תמיד אנו מתנקמים במורים בנשפים…

שוב חזרנו לאולם. טעמנו מהמטעמים והתחלנו לרקוד. אך הריקודים לא נמשכו זמן רב, כי בפינה הצטופפו חבר בנות העומדות ורוחשות: “סלוניים, רוצים סלוניים!” – “לא, לא יפה!” – “ראו נא אותה, כאילו לא ראו אותך רוקדת עם…” המדובר הוא על ריקודים סלוניים. אי שם בפינה עומד כבר פטיפון המוכן לשרות אלה הרוצים לרקוד. חברת הועד מודיעה, כי בפנים רוקדים רק ריקודים “עממיים” וכל הרוצה ב"סלוניים" ילך למסדרון. מיד פנו הכל למסדרון ואותה חברת הועד בתוכם. מיעוטם לרקוד. השאר – “להביט”.

– משעמם… מפהק האחד.

– מה השעה? – אחת עשרה.

– יש עוד זמן. לפני שתים־עשרה לא אלך הביתה. עתון היתולי יהיה?

– לא. לא הוכן. חבל, מילא…

בפינה עומדים חבר תלמידים עם המורה ורוצים להוציא מפיו בשעת שמחה זו רמז על הציונים העתידים. אך המורה – נאלם כאבן ואינו מוציא הגה.

מתיאשים. פונים ללכת. ה"בחורים" מוציאים את הסיגריות, ובתנועת יד “ארטיסטית” מדליקים אותן ומעשנים. האחד מתחיל להשתעל קצת. שני נחנק בשעולו ואינו מוציאו החוצה ושלישי כרגיל וותיק יודע כבר להוציא עשן “דרך העינים”…

כך נמצא ענין לענות בו. הבנות מוחות נגד העישון. “הבחורות הללו, כילדות קטנות, תמיד מפריעות הכל!” אולם לאט לאט נשתתקו אף הן, ובדיעבד גם שמחו על שאנו ה"בחורים" כבר מתבגרים…

כך “חגגנו” עד שתים־עשרה בלילה. מישהו התחיל מדבר בדבר “הליכה הביתה”, אולם אנו השתקנוהו מיד. היתכן, שנבוא הביתה בשתים־עשרה כמו ילדים קטנים?!" והמשכנו ל"חגוג"…

בשתים בלילה נגמר הנשף והחילונו ל"לוות". הן אי אפשר לתת ל"בחורות" ללכת לבד הביתה. והלכו ה"בחורים" ללוותן. הלכנו ודיברנו על הנשף שהיה "קצת מענין, היו בו לביבות טובות ורקדו “סלוניים”…

אחת הבנות אמרה תוך פהוק: “אבל היה קצת משעמם וריקני!”

האמנם?…

שלמה

חיה ערכה מסיבת יום הולדת. היא הזמינה למסיבה זו רק את חבריה האינטימיים ביותר. גם אבא ואמא דרשו זאת: לא צריך טררם גדול, ולא צריך כל מיני ארחי־פרחי. די במסיבה צנועה, שקטה של בחורים ובחורות הגונים. ישלחו הזמנות בכתב.

משעה 9 ואילך החלו הבחורים והבחורות ההגונים להופיע אחד־אחד או שנים־שנים. חיה הקבילה פני כל מוזמן בחיוך של סבר־פנים, עזרה לכל אחד בפשיטת מעילו בפרוזדור והציעה את המושב בחדר המסיבה. הנכנס לחדר היה מתקבל בקריאת: “או־ו” ממושכת על־ידי כל המסובים, והרגעים הראשונים לכניסתו היו מוקדשים להערות שונות סביב לבושו, תסרקתו, סיבת אחורו, לעתים גם אופיו, הכל לפי מעלת הנכנס.

נתכנסה שמנה וסלתה של המחלקה. החדר היה מואר באור יקרות, בתוך עמד שולחן עגול בעל לוח של זכוכית ועליו, על גבי טסים של כסף, מגדנות ממינים שונים ורבים, יין וגביעים, סיגריות. בחדר השני, שהיה פתוח לרווחה אל חדר זה, עמדו גם כן שולחנות ועליהם סנדויצ’ים, בקבוקי תסס ומים קרים. אבל ישבו רק בחדר הראשון, על כורסות סביב השולחן העגול.

השיחה שטפה בנעימים, במשובה וצחוק. בתחילה בריסון רב, כי אבא ואמא של חיה נמצאו גם הם בחדר, אבל אחר שעה לא ארוכה אמרה חיה:

– אבא, גברת אופנהיים הזמינה אתכם ל־9.30 לא? חבל שאתם צריכים כבר ללכת…

והם הסתלקו אחר בקשת סליחה מאת כל הנוכחים. אחרי שהלכו להם, אמרה חיה:

– רואים אתם, אבא־שלי ואמא־שלי מבינים אותי תמיד.

יואל התחכם:

– אם כך, חיה, הרי “המבוגרים כן מבינים אותנו”. כולם צחקו על “החרבון” של חיה. חיה לא נבוכה ושלחה לשון ארוכה וסמוקה כלפי כולם ואחר־כך הפנתה ראשה הצידה ואמרה:

– יואל, אני נעלבת!

אז ניגש יואל והחל מלטף את שערותיה ומעתיר עליה מלות חיבה שונות. שוב התיזו הבחורים קריאות של בוז – כביכול.

– יואל!

– יואל, תזהר!

– לעיני כולם!

אך הנה נכנסה דבורה אוירבוך. כולם נדהמו: איזה תלבושת? שמלה לבנה רקומה, עם “קלוש”. סרט־פרפר על החזה, מעיל קל על הכתפים; מבושמת כדבעי. עיני הנוכחים סונוורו מן הברק. הבחורים קרצו עין זה לזה והבחורות חיפו על מבוכתן על־ידי אמרות־מחמאות:

– דבורה, את נהדרה היום!

– אף פעם לא ראינו אותך בשמלה זאת, איפה החבאת אותה?

– לו הייתי בחור, הייתי מתאהבת בך הערב!

דבורה תפסה מושב בין הבחורים והתנהגה בענותנות מרובה. אבל עוד שעה ארוכה התנהלה שיחה בין הבחורות על טיב האריג ממנו עשויה שמלתה של דבורה, על טעם התפירה, והפליגו גם בענין עלית המחירים בזמן האחרון:

– פשוט אי אפשר לצאת לרחוב לקנות משהו, המחירים עלו כל כך שמרוקנים לך את הארנק בקניה אחת.

– אתמול הלכתי עם אמי לקנות גרבים. תארי לך כמה עולה עכשיו זוג גרבי משי מסוג שלי? – 32 גרוש.

– מה את אומרת!

ובאותה שעה היו החברים ואתם גם דבורה אוירבוך משיחים בעניני סיגריות. נתפלגו הדעות: היה מי שאמר ש"מטוסיאן" טוב מ"ויקטור" והיה מי שאמר להיפך. המחלוקת הגיעה לשיאה כשגורדון אמר ש"צ’סטרפילד" היא הסיגריה הטובה ביותר והמעודנת ביותר שעישן מימיו. אבל כניסתו של דב זמירי לחדר הסתה את הויכוח. כולם נפנו אליו. דב זמירי היה תלמיד מצוין, עול ימים מאד, הצעיר שבמחלקתו. כינוהו בשם “ילד” והבחורות היו מוסיפות בחן אמהי “נחמדצ’יק”. עתה קידמו את פניו בקריאות:

– שלום, “ילד”!

– חכו, חכו, הוא יקרא לנו היום משיריו.

– שב, ספר משהו. מה נשמע?

– איך הענינים “ילד”?

– הלא הוא מפחד מבחורות…

הבחורות פרצו בצחוק גדול, דב נבוך מאד. כל הקריאות שהיו מכוונות כלפיו פלחו כמדקרות־חרב את לבו, מרוב מבוכה שוטטו עיניו לחפש מושב, אם כי עוד רבים היו המקומות הפנויים. היה סמוק עד שרשי שערותיו, לא ידע מה להשיב על השאלות ששאלוהו, ואם השיב נדמה היה לו שהן יוצאות מפיו תפלות, מסורסות ומבולבלות; כל תנועה שעשה נדמתה בעיניו לבלתי־הרמונית, מעוררת תשומת־לב לעגנית; בעברו את הדרך הקצרה מן הדלת אל המושב – היה זה כאילו עבר תחת הצלפות של שבטים, כמעט שהפיל בדרכו צלחת מן השולחן. וגם כשנתישב כבר – הרגיש את עצמו כל כך לא בנוח, שצריך היה לתקן כל רגע את צורת ישיבתו. הוא התפלל רק שיטו מעליו את תשומת־הלב, שיעברו לנושא אחר, רק בל יהי מרכז השיחה וההסתכלות… אך דא־עקא שהבחורים נטפלו אליו בכל מיני משפטים עוקצניים:

– או, לבשת מכנסים ארוכים? אתה גדול ממש!

– הלא זה נגד הפרינציפ!

– אח, עזבו אותו, הניחו לו, הלא הוא מביט עלינו מגבוה.

– חה, חה, חה…

– מה שלום “קירקהובן” שלך, כבר גמרת אותו או שאתה עוד אוחז בדף 281?

בחיוך נבוך ומעורר חמלה היה עליו להשיב תשובות ללא תוכן על השאלות הללו. לבסוף נכמרו רחמיה של חיה שהיתה חייבת בהכנסת אורחים, ואמרה לבחורים:

די, די, הניחו לו, הוא אורח שלי היום, הנחמדצ’יק, נכון דב?

דב חש שהוא קרוב להתעלפות גמורה. ההן שלו בתנועת ראש מלמעלה למטה כבר לא בפקודת מוחו ניתן. היה זה הן אוטומטי. משפטה האחרון של חיה היה האכזרי ביותר באינקביזיציה שנערכה לו כאן. עכשיו ישב והחריש. לא דיבר ולא שמע דבר. עינויי נפש איומים אכלוהו בתוכו פנימה ואיזה המהום מתמיד הלם על קירות נפשו. הלא בעצם החליט שלא לבוא היום ומדוע בא? מדוע שוב החולשה הזאת, חוסר תקיפות הרצון?

צריך היה להתחיל ב"תכנית". ישראל פרידמן אמר ש"צריך לשאת נאום ברכה לכבוד יום ההולדת השמונה־עשרה של חברתנו חיה ליבוביץ". החל משא־ומתן מי ישא את נאום הברכה ובשום אופן אי אפשר היה להגיע לעמק השווה. אז החליט כי חיה עצמה תבחר את המברך. חיה לא רצתה להיות חותכת נפשות והציעה להפיל גורל. הפילו גורל ויצא דינו של גורדון לשאת את הנאום.

גורדון חכחך בגרונו, התחכם הרבה, דרש שיתנו לו סוכריה כדי למרט את הגרון, ביקש כוס וכו' וכו' ולבסוף קם ואמר:

– “לידיס אנד ג’נטלמן” – אני מברך את חברתנו חיה ליבוביץ במלאות לה שמונה־עשרה שנה ש… ש… (כאן האיצו בו כולם: “נו כבר!”) חכו רגע, חכו רגע, ש… שתגדל ותפרח ותהיה בת נאמנה להוריה, לעמה ולארצה וש… שהמלחמה תגמר בקרוב בימינו, וחיה ליבוביץ… תתחתן עם בחור נאה!

וצנח תחתיו אל הכורסא.

כולם הריעו “הידד”, “ברוו” והללו את הנאום המשובח. עכשיו היה על חיה להשיב נאום של תודה. היא סרבה הרבה זמן. אבל אחר הפצרות מרובות נאותה, קמה ואמרה:

– חכו קצת, אני מתביישת… טוב, אגיד. אני מודה לכם על הברכה שברכתם אותי, ואני רוצה לקוות שבאמת תגמר המלחמה הארורה הזאת בנצחון אנגליה כמובן, ושנוכל שוב לשמוח ולערוך נשפים בלב שקט… וש… חכו רגע… כן, ושהמורה ד''ר בר, תיפח רוחו, לא ישאל יותר שאלות ברנ''ק ו… זה הכל. לא, עוד רגע… ושנצליח בסוף השנה בבחינת הבגרות!

ההתפעלות וההתלהבות התלקחו לשיא. “נהדר”, “נהדר”, “נחמד”, “מצוין”, “הצלחת היום יותר מתמיד”, “באמת שהייתי מתאהב בך” וגומר וגומר.

כדי להמשיך ב"תכנית" מן הראוי היה גם לדקלם או לקרוא שיר. לכן הציעה חיה:

– עכשיו דבצ’יק, אתה תקרא לפנינו שיר.

דב חפץ לברוח, להמלט. עיניו תרו לחפש את הפתח. אך אין מוצא. שוב נכונו לו עינויים.

– טוב, אבל איזה?

– שיר של ביאליק, למשל. כן, הנה אני אביא את ספר השירים.

– טוב, אבל איזה שיר?

– “אל הצפור!”

– לא, “שחקי שחקי” זה אני אוהבת לשמוע. זה שיר נהדר!

– טפשה, זה של טשרניחובסקי.

– קרא “למתנדבים בעם”.

– מה, חנוכה היום?

פתאום נצנץ רעיון במוחו של דב, הוא אזר את כל כוחות נפשו והחליט לקרוא “יהי חלקי עמכם”. אדום מהתרגשות וממאמץ פנימי של התגברות ופסיחה על כל העכובים הנפשיים והתסביכים האישיים, קרא דב את השיר בהטעמה ובגאון. הוא הרגיש שהצליח וכשסיים, ציפה לאותות התרגשות. אבל ההגבה היתה אחרת. חיה אמרה:

– זה היה טוב, לא?

אבל אחרים ענו:

– כן, אבל זה היה עצוב מדי, ולא מתאים ליום־הולדת.

– כן, אבל התוכן יותר מדי רציני.

ומיד עברו “לענין”, כלומר – הגיעה שעת זלילה ושתיה. כוסות הוקשו זו לזו בברכת “לחיים”, “לחיי חיה”, “לחיי המורה לספרות”, “לכבוד המורה לאנגלית”, “לכבוד ויויאן ליי שלנו” וכו', וכו'; פוצחו בטנים, לעס סוכריות נשמע, עשן סיגריות ריחף באויר, כולם נשתקעו בעבודת הקודש. השיחה הכללית נתפצלה לשיחות שנים ושלושה, המולה, שחוק, שיחה שקטה נתערבבו אלה באלה. כאן עסקו שנים בתהיה על טיבו של יין; שם פיכה שיח־ושיג על המורה החדשה הצעירה שאינה יודעת להשתלט על המחלקה; בפינה שישבה בה דבורה דיברו על אוסטרלי שנטפל בימים האחרונים אל שתים מן המחלקה; ומעבר השני של השולחן גבר הצחוק בשל התכרכמות פניה של יפה אחר שתית היי''ש, בחדר השני עסקו בניחוש: מי יערוך את המסיבה הבאה? ועל הספה שטפה שיחת חשאי על הנושא: אם באמת אוהב יואל את חיה, או “סתם ככה” הוא מרדף אחריה…

דב ישב ערירי. פיצח גם הוא בטנים ואף טעם מן השוקולדות. מחשבות רבות ונוגות התרוצצו בתוכו: אולי כדאי להסתלק עכשיו באין מרגיש? אולי להצטרף לאחת החבורות השמחות? אבל הן גם כך וגם כך לא יתוקן דבר. לעזאזל! מדוע נגזר עליו תמיד לעמוד מרחוק? מדוע לא ישתתף גם הוא, בכל לב ונפש, בשמחה ובגיל הזה השורים פה על כולם? האמנם זקן בלא־עת, האם באמת אין דבר שיגרום גם לו עליצות!? כי גם כאשר הוא מחליט סוף־סוף להתערב באחת השיחות, לצחוק לפעמים בקול־רם, גם אז לא טבעי מדברו ולא טבעי צחוקו, הוא מדבר ולא מדבר, צוחק ולא צוחק, משהו בתוכו עוצר בעדו, מבקר כל תנועה שלו. איזו עין פנימית פקוחה על כל מעשיו, עד בלתי יכולת להיות חפשי אפילו רגע… מדוע זה, מדוע!…

הפטפוט היה למיאוס סוף־סוף. מישהו הציע לשיר. נתכנסו שוב וישבו על מקומותיהם והחלו לשיר. תחילה שרו “עורה ישראל” ואחר־כך “הבו לבנים” ו"מעפולה באנו הנה יחד", אבל דבורה דרשה: “שירים חדשים, אלה נמאסו כבר”,לכן שרו:

הוי, הוי, למה למה למה

אַל תשאלה, אַל תשאל,

אמא, אמא, אמה למה למה…

וגם:

“עינים היו לה כנוגה צפון”

פרצה מקהלה אדירה בשירת: Kiss me…

התרוממות הרוח גברה כל כך, עד שתוך כדי שירה קמו כולם ממושביהם, עברו לחדר הגדול, הזיזו את השולחנות אל הכתלים והחלו בריקודים, קודם בוולס ואחר כך פטיפון ולנגינתו החליקו – שטפו להם זוגות ב"טנגו" וב"פוקסטרוט".

אחרי כמה מחזורי ריקודים, נזכר מאן־דהוא ואמר:

– חברה, נרקוד גם הורה.

אחרי היסוסים קלים, נשתלבו הזרועות ובשירת “אל יבנה הגלילה” חג מעגל ההורה.

כוונו תקליט של “אלף לילה ועוד לילה תתי שי־לה” – רקדו עוד מעט ואחר־כך עייפו.

בשעה יותר מאוחרת חזרו שוב רקודי הזוגות והפעם תוך אכסטזה עילאית. מישהו כיבה את האור. כולם צווחו והמשיכו לרקוד. הבחורים והבחורות החרו־החזיקו אחר הפטיפון והמחולות גברו, גברו…

כך, עד שחזרו אבא ואמא של חיה מהגברת אופנהיים, היתה כבר השעה השניה שלאחר חצות.

אהרן מגד

ידידי,

כותב אתה לי: "אולי נאמנו דבריך מאוד ואמת היא ללבבך אתה, אך כלום ניצוק את כל האנשים בדפוס אחד? הלא לכל אחד מורשת נטיותיו ומערכי נפשו שלו, הן לא בבית אחד נוצרנו כולנו ולכן גם יפרדו דרכינו למאוד. הנה לך יאתה עבודת השדה ואני אמצא סיפוק רב בעבודת הרוח. הן תבין מה יקשה עלי עתה, אחר שטיפחתי וריביתי בעצמי את מאויי זה – להמשיך וללמוד, לקנות עוד דעה וחכמה, (וככל שאני נכנס לפרדס זה של מדע הרוח רואה אני יותר ויותר מה רב עוד לפני ומה מעט הוא שאני יודע) לנטוש כל זה, לזנוח את מיטב שאיפותי ותקוותי, וללכת אל ארץ לא לי, להתחיל בחיי עבודה גופנית אשר, תאמר מה שתאמר, היא משקיעה את¹ האדם לאדמה, ומכפיפה קומתו ועושה אותו “אכר” פשוטו כמשמעו אשר כל הגותו וענינו אך במה שלפניו: בעץ הצומח, בעשב השדה והדאגה ליום המחרת. הרי זה כאילו אתה מראה לי פלטרין גדולה מלאה כל טוב – מזה ואהל דך מזה, ואומר לי: בחר!

אגיד לך שאם אתה אומר לי, בחר באחרון, אתה גוזר עלי כליה וקוטם את מעט האושר שיכול אני לנחול בימי חלדי. אינני יודע אם תבינני, אולי גם תבוז לי, אבל למען תחוש מה הדבר בשבילי אמשול לך כאילו יאמרו לך היום: לך ותהיה רוכל ותסובב בשווקים. היכול היית לעשות זאת, ולא היית גוזר בזה מות על עצמך?" –

עד כאן עיקר דבריך ועליהם רוצה אני להשיב לך. משלך האחרון נתן לי לחוש הרגשתך האמיתית. אוכל לומר לך קודם כל: טול קורה מבין עיניך. טעות גדולה ומרה מערפלת את בהירות מבטך ומכהה את הרגשותיך האמיתיות. ויודע אני שטעות זו, לא באשמתך נתפשת בה אלא באשמת גורלנו האומלל והחולה ש"מפני חטאינו נתרחקנו מאדמתנו".

עוד במכתבי הקודם יצאתי מהנחה זו ששנינו קורצנו מחומר אחד, וזאת אינך יכול להכחיש לי, ולכן מסיק אני גזרה שווה לשנינו, שאותה “ריאקציה”, אותה תגובה תרשם בכל אחד מאתנו בהכרעות שוות.

כלום אין אתה זוכר את שיחותינו המשותפות על שאיפותינו והמשך דרכנו, במשך שנים? האינך זוכר שכמוני כמוך עוד מגיל בית הספר חונכתי על כך על ידי הורי ומורי ואחר כך טיפחתי רעיון זה בתוכי – להמשיך ללמוד באוניברסיטה, לקנות דעת לשמה, וכמה היינו משיחים על כך יחד ורוקמים את עתידנו במסגרת הזאת?

ואיך עקרתי את השאיפה הזאת מלבי? אליבא דאמת במשך כל הזמן, בכל השנים האלה, ביחוד בשנים האחרונות, לא היה מצפוני נקי ולא היה לבי שלם עם מחשבתי. בורח הייתי מבחינת אמיתותי ומקול ההכרה הפנימית, כל פעם כשהייתי חושב על הדברים לא רק מבחינת טובתי אני, אלא מבחינה מקיפה יותר, לאומית־ציונית – הייתי מוכרח לחנוק את הקול הזה בתוכי כי הוא פקד עלי: לא זה הדרך!

אך זה לבד לא היה בכוחו להניא אותי משאיפה שהייתי אמון עליה מילדות. דבר אחר הכריע את הכף, והוא דוקא אותו דבר שאתה נוגע בו.

התחלתי לחשוב אם באמת יהיה לי כפי שאתה כותב “מעט אושר” בדרך הזאת וככל שהרביתי לחשוב על כך, הלך ונתברר לי שלא. והדבר התבהר לי לחלוטין, כפל כפליים, לאחר שיצאתי להכשרה.

כי כל מה שאדם עושה יונק מאיזו קרקע שעליה הוא עומד. וברור היה לי שהקרקע שעליה אעמוד בעיר – לא תנחיל גם “מעט אושר”. אותו ההווי, רקב ומסוס, אותה האוירת העירונית של בתי הקפה, של ריקודים סלוניים, של פזמוני רחוב, אותם כווני החן והאהבהבים, אותם הריקות והשממון, מלל נבוב וחוסר מעש פורה, כל היחסים בחברה שממנה מוצאנו – שהם שקר וזיוף וכסות ומעטה, שאין בהם חופש, אמת ופשטות – כל זה איננו קרקע לשאיפות נעלות.

ואם על “אושר” נסבים דבריך, הרי לא על נקלה אעלה את המלה הזאת על דל שפתי, ואין אדם שיתהדר בה ויאמר: ראה, זה נפל בחלקי! אך מעט מזה אני טועם דוקא עכשיו, דוקא כשאני “אכר פשוטו כמשמעו”, כי נגעה בי חדוות היצירה. ואין אושר בלי יצירה. רק מתוך הרגשה שאתה עושה משהו, בונה, מצמיח, הופך ומשנה ובורא חדש – אז אפס קצהו של מה שאתה קורא “אושר” יגונב גם אליך.

לא, אין העבודה מכפיפה קומתו של אדם. להיפך, העובדים אשר פרי עבודתם להם הוא – זקופים יותר מכל בני האדם. חברינו גאים על יצירתם, לכן גם על עצמם, לכן הם נכונים להגן ולהילחם על ערכים שהם יוצרים.

חברינו יוצרים גם חיי תרבות, תרבות שצומחת מתוך העבודה ולה יסודות חדשים ובריאים ומוצקים יותר מבכל מקום אחר, הווי חדש וארחות חיים חדשות. ויצירת המשטר החדש הזה דורשת כל כך הרבה כוחות נפש וכוחות רוח שלשוא אתה מפלה בין עבודת השדה ועבודת רוח. להיפך, כאן יש לעבודת הרוח קרקע מוצקה, בסיס איתן, היא נובעת וצומחת מתוך חיים בריאים, יש לה שרשים עמוקים ביסודות לאומיים וחברתיים, ולכן פה שבעתיים מנחילה היא “אושר” למחזיקים בה.

לא ידידי, אין העבודה מנוונת את בעלי הכשרונות, אלא היא מפתחת אותם ומגלה לפניהם אפקים חדשים. אדם בעבודתו אצלנו מוכרח לחשוב, הרבה לחשוב, לגלות יזמה, להמציא חדשות, לשכלל ולקדם. עבודת הרוח ועבודת האדמה אצלנו, לא רק שאינן סותרות זו את זו, אלא שהן משלימות אחת את השניה.

יכול להיות שכל דברי נאמרו על אוזן אטומה, או שלא תאמין לי, או שאמונך בלבד לא יספיק עד כדי תחושה. לכן רק אחת עוד אומר לך: בוא וראה, לך ונסה, חיה בעצמך את מה שעבר עלי והפך בי את כולי, צא ולו לשנה אחת ותיווכח בעצמך.

הנה ערכנו “סדר” של פסח כבשנה־שנה. לא כסדר הזה שעורכים הורינו בבתיהם, אלא שונה ממנו לגמרי, דומה אולי יותר ל"סדר" שהיו עורכים אבות אבותינו בשבתם על אדמתם: קציר העומר, יציאות מצרים שבכל הדורות, המלחמה לחירות – ביטוי לכל אלה נשתלב בהגדה וב"סדר" שערכנו. טקס, שירה וריקוד, מקהלה ונגינה, קריאה והצגה, כל אלה שוזרו יחד. היודע אתה כמה כוחות רוחניים הושקעו בזה? ולולא ראיתי את הגיחוך על פניך, הייתי אומר לך פשוט: בוא וצרף כוחך אתה לכל זה – סופך שתהיה מאושר אז!

חשבתי לראותך בין הבאים אלינו לעבודה בימי פגרתם (עזרתם היתה רבה מאוד. לולא הם, אינני יודע כיצד היינו מספיקים את כל העבודה. ודאי היינו עובדים 13–14 שעות ליום, אך היו מעטים), יכולנו להידבר פנים אל פנים והיית נפגש מעט עם כל הדברים שעליהם אני מדבר, ונוכח בעצמך. אני מקווה שעוד תתקן את המעוות בימי החופש הגדול.

תבוא ואז נשוחח ארוכות –

ידידך – עודד

## פרק ראשון – רגעים בודדים

א

– אורי, הרי תלך להביא את המנה השניה, – אמרה אשה כבת שלושים־וחמש, תקיפה, בעלת שערות אפורות במקצת ועינים חומות.

ליד השולחן ישב אדם בגיל ארבעים: שמן מעט, מרכיב משקפים ואדיב. מימינו ילד קטן כבן חמש: יוסלה, שמנמן, בלונדיני. על ידו ישב אורי, נער בן שתים־עשרה, גבה־קומה, שחור, בעל פנים חכמים ויפים. הוא קם לדברי בעלת הבית והביא מהמטבח קערת תפוחי אדמה. ביצאו בשנית אמר ד''ר אהרונובסקי לאשתו:

– הילד גדל ועדיין לא העיר במאום על מצבו. ילד טוב הוא ושקט.

באותו רגע חזר אורי ובידו הירקות. ד''ר אהרונובסקי האיר פנים לקראתו ואמר בחיבה:

– בקרוב תהיה לבעלת בית אמיתית!

אורי חייך באירוניה וענה: “הודות לחוה”… הפעמון צלצל, אורי קם ויצא. בשובו הודיע על בוא האדון בלסקי. ד''ר אהרונובסקי יצא אל האורח. חוה, בעלת הבית, נכנסה למטבח. בחדר נשארו אורי ויוסלה. אחרי רגע של שתיקה אמר יוסלה: “אורי, היום תעשה לי סירה!”

– טוב, אם רק אספיק.

הארוחה נסתיימה. אורי וחוה הורידו את הכלים מהשולחן ושטפו אותם. אחרי הצהרים הכין אורי את שעוריו ויוסלה שחק באוטו הקטן שלו. פתאום הפסיק את משחקו, תלה באורי את עיניו הכחולות, הגדולות ושאל:

– אורי, מדוע תאמר “חוה” ולא “אמא”?

אורי חייך: "גם זה שם יפה. ילדים קטנים אומרים “אמא”, וילדים גדולים – “חוה”.

– אורי – הפסיקם קולה של חוה – רד נא לחנות והבא חבילת חמאה.

אורי ירד במדרגות ושרק. כן, מדוע אני אומר “חוה” ולא “אמא”? ישנה אמא אחרת. הלזאת יקרא אמא? כה קרה היא. אמא צריכה להיות תמיד טובה. וזו – לא אמא, זו דודה חוה. אבל הרי יוסלה קורא לה אמא ואוהב אותה כאם אמיתית? כן, אבל בכל זאת… זה דבר אחר. הוא קטן ואינו מבין עדיין.

בשובו השתוממה חוה לראות שעיניו השחורות והבוערות הבריקו ברק זר ומוזר, אך היא לא שמה ליבה לדבר. בודאי ראה הילד מה. אבל ליוסלה היה פנאי. הוא הבחין במבט הבוחן שתלה בו אורי ושקע במחשבות:

– אורי, הנפלת?

– לא.

–אז מדוע אתה עצוב?

– איני עצוב כלל.

– אז מדוע אתה מביט בי ככה?

– רק רציתי לראות אם אתה כבר גדול.

– ואני גדול כבר?

– כן, כמעט.

– אז אוכל כבר להגיד לאמא “חוה”?

– לא.

– ומתי, תגיד, אורי?

– לעולם לא, יוסלה…

ב

אורי ויוסלה שכבו במטותיהם. נכנסה חוה, כיסתה את יוסלה ונשקה לו על מצחו: “ליל מנוחה, חביבי”. קרבה אל אורי ואמרה: “תישן טוב, יקירי”, ויצאה.

זמן רב לא יכול אורי לישון. הרגשה בלתי ברורה אפפתהו. איש אינו מכסה אותו, איש אינו נושק לו. אבל מיד כעס על עצמו. איזו שטות, הרי טוב לי, אני לומד ומשחק, אוכל וישן. הרי אני יכול להתכסות לבדי. ונשיקה? זה דבר אחר. אבל יוסלה עוד קטן… וזה שעליו לקום וללכת מדי פעם בפעם לחנות, גם זה אינו נורא. מי ילך? יוסלה קטן, הדוד עסוק וחוה הרי אינה יכולה ללכת תמיד.

העיקר לא לחשוב כל כך הרבה על כל זאת. הוא התהפך לצדו השני והשתדל להירדם. – – –

בחדר האוכל ישבו ד''ר אהרונובסקי ואשתו ושוחחו. כנראה שדאגה התעוררה בלבם. הוא אמר בשקט: “כן, היום באמרי לו שעליו ללמוד היה כה עצוב”.

– גם אני כבר הרגשתי זאת. קשה להבין. הרי תמיד היה כה עליז וער.

– כדאי להעסיקו במשהו. הרי לא יתכן שכל היום רק ילמד. עם חבריו אינו משחק. “הם כל כך טפשים”, הוא אומר, “רק לשחק הם יודעים”.

– התדע, בנה של חסיה המורה נכנס ל"מכבי"; כנראה שזאת תנועה הגונה, אינם מדברים הרבה על פוליטיקה, משחקים – והעיקר – מתעמלים, זה בודאי יענין את אורי.

– אפשר לנסות לדבר אתו על כך. הן לא יתכן שישב כל היום על לימודיו. הרי עודנו ילד…

– אמנם מן הראוי שיעזור מעט בבית. ובכל זאת, שיראו השכנים וידעו, שלמענו אנו עושים הכל, ולא למעננו.

למחרת, בשוב אורי מבית הספר שאלתהו חוה מה למד וכיצד ידע. והוא סיפר לה באריכות על המורה שהיטיב כל כך לתפוש ילד שהפריע בכוונה.

פתאום הפסיק: “האם זה בכלל מענין אותך?”

– בודאי, בודאי, חביבי.

אבל אורי כבר לא המשיך באותו שטף. דבר מה עצר אותו. בארוחת הצהרים פנה ד''ר אהרונובסקי אל אורי בשאלה, אם אינו רוצה להכנס לתנועת נוער. אורי פקפק רגע ואמר: “כן, בודאי, אבל…”

– אנחנו החלטנו שתיכנס ל"מכבי" – הפסיקה אותו חוה. “גם אריה נכנס שמה. שם תוכל לשחק, להתעמל ולטייל”.

אורי החויר. הל"מכבי" יכנס, הזו היא התנועה שבה רצה? כן, לתנועה של פועלים בודאי לא ירשוהו להכנס. זה יבייש אותם… עליו לוותר. אין ברירה.

– מדוע אתה שותק – הפסיקו הדוד – אנחנו חשבנו שזה ישמח אותך. הנה גם תלבושת נקנה לך.

– כן, אני שמח. אני אכנס ל"מכבי".

ג

שבת אחרי הצהרים. אורי לבוש בגדי החקי וענוד עניבה כחולה ירד בכיוון למגרש. בדרך נפגש באריה.

– שלום אורי! יודע אתה, נבחרתי למפקד גדוד הצעירים.

אורי שתק. רק כעבור רגע נזכר:

אה, כן: אני מאחל לך הצלחה.

– תודה.

הם הגיעו למגרש. נשמעה שריקה ועשרים נערים בני שלוש־עשרה, ארבע־עשרה התיצבו במקומותיהם. נשמעו פקודות והסתדרו בשורה לתרגילי סדר:

– עמוד דום, קבוצה – ימינה פנה! אורי, למה אתה מחכה? קדימה צעד. השמאל. במקום דרוך. אורי, כנראה חלום נעים אתה חולם, אבל צא מהשורה. זה מפריע לחבריך.

לאחר התרגילים ערכו משחק כדור־יד, ואורי המצטיין בכך תמיד, נכשל היום. הוא, השוער הטוב, לא הצליח לעצור חמש פעמים… והמכות היו כל כך חלשות…

– אורי, מה אתך היום?

כן, מה אתי היום? מה אתכם, מה עם כולנו? הזוהי תנועה? שוב לעמוד בשורה, ולהתמתח לפני המפקד, שוב לשחק בכדור… זה יפה, אבל האם זה מספיק? האין לפנינו כל דבר אחר, רק לפקד ולהתפקד, לנצח ולהיות מנוצח? האם לא יתכן קשר אחר בין אנשים? האם לא תיתכן דרך אחרת?

ד

לא תמיד היה אורי רוגז, רציני ומהרהר. לעתים שכח את הכל והיה ער ועליז כמקודם. רגעי התוגה והמחשבה היו רק רגעים בודדים, בהם נעצר כאילו וראה שמשהו אינו כשורה בכל מהלך חייו. אבל את מהותו של אותו “משהו” לא ידע לברר לעצמו, רק הרגיש בנוכחותו. רוב זמנו חי ככל ילד אחר בגילו. חבריו אהבוהו הודות לעליזותו ורוחו הטובה.

באחד מימי החורף ירד גשם שוטף. אורי איחר לבית הספר ועמד רועד מקור – ואולי גם מפחד? – בפתח הכיתה. אך גא היה וזקוף כתמיד. המורה שם בו מבט קפדני וזועף במקצת, אבל אורי ענה מיד בחיוך קל:

– ערכתי בינתים חקירה פיזיקלית כיצד חודרים המים בבגדים ובאדמה. הן לא יכעס המורה שביכרתי את הפיזיקה על התנ''כ?

בעל כרחו חייך המורה והרשהו לשבת. אורי ישב ומיד עסק בשעור כחבריו, זאת אומרת בהפרעות והלצות, ואף עלה עליהם. אך תמיד היה גם הראשון להודות במעשיו. באותו יום עסקו בהקשת קושיות כדי להעמיד את המורה בנסיון ולהרגיזו.

רות הצביעה ושאלה:

– מדוע מלך דוקא צדקיה? והמורה ענה, שהיה ממשפחת מלוכה.

אורי שאל בחום: מדוע רק משפחה אחת יכולה למשול, מנין שטובה משפחה זו מאחרת?

כל התלמידים חשבו שאף אורי מהתל במורה ופרצו בצחוק רב. אך אורי לא צחק. הוא באמת התנגד בכל חום לבו לאי־הצדק הזה. מדוע ימשול אך זה אשר במקרה נולד למשפחה מסוימת – ולא זה הראוי לכך בתוקף כשרונותיו ומהותו, ולא הודות ליחוסו?

המורה הרגיש כבר בתחילת השעור במגמת תלמידיו והחליט להוציא את אשר יפול ראשון לידיו. והנה אותו אורי – איחר לשעור וגורם לצחוק פרוע לכל הכיתה. הוא לא חשב כלל על תוכן השאלה ששאל אורי. רק דבר אחר הרגיש “זהו הקרבן”.

– אורי, צא מיד מהמחלקה, אין לנו צורך ב"חכמים" כאן, האם לא תדע שהמלוכה עוברת בירושה מאב לבנו?!

– כן, אבל מדוע? שוב פרץ צחוק אדיר במחלקה. והמורה העצבני כבר לא יכול לשלוט בעצמו ואמר: “עוד מלה אחת ולא תשוב בלי אחד מקרוביך”.

אורי שתק. רק זה לא. בכיתה השתרר שקט. “הקרבן” הועיל. איש לא חפץ להיות שני לו.

ה

יוסלה כבר גדול. בעוד חצי שנה ימלאו לו שבע שנים. בקרוב יגמור את כיתה א' ועדיין אינו יודע לקרוא. חשבון הוא יודע היטב, אבל לקרוא בשום אופן אינו יכול. כבר חצי שעה הוא יושב ליד השולחן הקטן ומנסה לקרוא אבל הדבר אינו עולה בידו. לבסוף ניגש ברתת לאורי, ולוחש לו:

– אורי, תעזור לי לקרוא. “זה לא הולך”. אבל שאמא לא תדע…

אורי התישב אף הוא על כסא קטן ליד השולחן. פתחו את הספר והחלו לקרוא. “שלום”.

– נו, יוסלה, את המלה הזאת אתה כבר קורא היטב.

– כן, אבל כאן בדף הזה, זה קשה “נורא”.

– תתחיל פעם ותראה, זה לגמרי לא כל כך קשה כפי שחשבת קודם. שלום אבא, שלום אמא, אני ילד טוב מ… איך קוראים את זה הלאה… מאד".

– לא, – מאד, תן לי פעם לקרוא את הכל ותשמע: “שלום אבא, שלום אמ־מא…” דמעות עלו בעיניו, הכל התערפל. כמה נעים לבטא את המלה הקטנה הזאת: אמ־מא… והוא לחש כל הזמן בשקט: אמא, אמא…

– מה לך, אורי?

– הה, לא כלום… רק – נזכרתי במשהו. בוא, נמשיך לקרוא. זה הרי לא קשה, נכון?

הם המשיכו לקרוא. גם יוסלה החל לאט לאט להתרגל לאותיות ולמלים. אך עוד שנים רבות זכר אורי באיזו דביקות ביטא את המלה “אמא”, כמה אושר גרמה לו המלה בלבד. בבטאו את השם הזה, הרגיש כעין לטיפה על ראשו.

אך החלום נגוז מהן. נכנסה חוה וכעסה:

– יוסלה, הרי תקרא לבדך. אמרתי לך שלא תקרא בעזרת אורי.

– אבל אמא, איני יכול לבדי.

ואורי שוב הרגיש בניגוד הזה בין ביטויו הוא את השם “אמא”, ובין הכעס הטמון במלה הזאת מפי יוסלה.

אורי יצא מן החדר.

פרק שני – המורה

א

אורי בן חמש־עשרה. יום אחד קרא על לוח המודעות: “הרצאת נ.: “מהי דרכנו להבא!””. המודעה הזאת ניקרה את עיניו. שבוע שבוע בלכתו למגרש ה"מכבי" התלבט בשאלה הזאת. לא סיפקו אותו הספורט ותרגילי הסדר. מה התכלית בהם? לא יתכן שהספורט יהיה ערך מרכזי בתנועת נוער. אך “מהי הדרך להבא” לא ידע. והנה כאן ירצה חבר מפלגת הפועלים על שאלה זו. אורי ידע שמשפחת אהרונובסקי מתרחקת מ"השמאל" ומשתדלת להרחיק אף אותו. ההרצאה נקבעה לשעה מאוחרת, ולא ירשוהו לבקרה. אבל שוב אין זה אותו אורי המציית תמיד. עתה יש בכוחו להחליט מבלי לנטות ימין ושמאל. הוא ילך להרצאה, אף אם יצטרך לנקוט בדרכים בלתי רצויות.

מיד עם שובו הביתה הודיע כי בערב בשעה תשע תתקיים פעולה תכופה וחובה על כל החברים להשתתף בה. חוה התנגדה. הן לא יתכן שהילד ישוב בשעה אחת־עשרה. ילד מבית הגון! אבל ד''ר אהרונובסקי ראה את ערוּתו של אורי לפעולה בתנועה ושמח. מוטב שיאחר פעם לשכב לישון, מאשר ישגה תמיד בחלומות והתבודדות. לשמחתו של אורי לא היה קץ. סוף סוף ישמע דברים על השאלות המנקרות במוחו.

לא עברה חצי שעה מאז צאת אורי מן הבית ונשמע צלצול. חוה פתחה את הדלת. בא משה לשאול מאורי ספר־לימוד. חוה השתוממה:

– האינך חבר ב"מכבי"?

– כן, מדוע אַת שואלת?

– אורי הלך לפעולה חשובה שכל חבר צריך להשתתף בה.

– היום…? יום שלישי? לא, אין כל פעולה.

חוה חזרה חיורת לחדר, וסיפרה לבעלה שאורי שיקר ולא הלך לפעולה שהודיע עליה. מי יודע לאן הלך הילד? ד''ר מרדכי אהרונובסקי השתומם. הן מימיו לא שיקר אורי. חוה נתלהטה:

– אבל מרדכי, מי יודע באיזה בתים מסתובב הילד? מה יאמרו השכנים?

– ודאי הלך לבקר חברה. גם אני בגיל זה נהגתי כך…

– כיצד תדבר כך! בשעה כה מאוחרת ללכת לחברה? אני מיד אמרתי כי לא הכל כשורה כאן!

– הרגעי, חוה, הוא ישוב הביתה והכל יבוא על מקומו בשלום.

– מנין לך קור־הרוח הזה? לא יהיה כזאת; לי לא ישקר! אוי לאותה בושה!

ב

בינתים נכנס אורי לבית הפועלים. הוא היה נרגש כולו לראות את מאות האנשים שמימיו לא דיבר אליהם, ואשר לפתע נעשו כה קרובים ללבו. הנה שמעון, תלמיד הכיתה הגבוהה, המכונה בלעג “הסוציאליסט”, ניגש אליו בשאלה:

– הגם אתה כאן? אינך ירא שיוודע הדבר בכיתה?

– לא. אני חפץ לשמוע, ענה אורי קצרות. מימין אורי ישב בחור כבן עשרים, לבוש חולצה כחולה. משמאלו נערה בגילו, כבת חמש־עשרה, בעלת שער שחור ולה עינים כחולות וחומלות. היא סקרה את אורי במבט ממושך ופנתה אל חברתה:

– מי הוא? מי הוא? מימי לא ראיתיו.

– איני יודעת, רחל. בחור יפה, לא?

הן נשתתקו. על הבמה עלה הנואם, גבוה, רחב כתפים, ופתח לדבר בקול שופע עוז.

– שלום חברים.

אורי נרעד. כמה יופי בשתי המלים הפשוטות האלו. כמה פשטות ואחוה. אין בהן אותו טון מפקד, כי אם חברות רבה.

– חברים. חפצתי לדבר אליכם היום על השאלה הנוגעת לחיינו תמיד, והיום בפרט. כל אדם באשר הוא אדם, רוצה ליצור משהו בחייו, להועיל בדבר מה, כדי שחייו יהיו בעלי ערך ולא יחלפו כלא היו. לכל אדם נטיה לפעולה, ביחוד בתקופה הרת מאורעות כתקופתנו. כל אדם הנושא בקרבו אך מעט אמביציות שואף להיות משנה־סדרי־עולם, מנהיג מפלגה, לעמוד בראש העם. העיקר – להתבלט בפני החברה כולה. אף אם גם מטרה נשגבה בלב איש כזה וכשרונות גדולים לו – לא זוהי דמות האדם לה אנו זקוקים. לנו דרושים אנשים שידעו לעמוד בתוך השורות, אנשים שלא יהלכו בגדולות אלא יעשו איש־איש את המוטל עליו. קשה, במובן הרוחני, לא לעמוד בראש, לא להתפרסם כגיבור, קשה לחיות ולפעול יום־יום בממדים קטנים. קשה להיות אחד מרבים הפועלים למען הכלל, מבלי שהכלל יעריך אותך במיוחד, אלא את המפעל המשותף. עדיין לא למדנו להעריך למדי אנשים אלה אשר הם־הם הגדולים. כוחם הנפשי של האנשים העובדים במשקי הארץ באשר הם, גדול לאין שעור מכוחה של אישיות גדולה ומפורסמת. למופת יהיה לנו האיש המקדיש לא רק את גופו ואת רוחו, אלא אף את שמו וגאוותו. סיסמת כל אחד מאתנו צריכה להיות: “אל תבקש לך גדולות”. עשה את המוטל עליך לא כקרבן קדוש אלא כהגשמת רצונך.

המדבר הפסיק לרגע. אורי לא הסיר את עיניו הבוערות ממנו. בקהל עבר רחש. רק לרגעים הציץ אורי אל שכנתו אשר תלתה כמוהו את עיניה הכחולות והחולמות בנואם. הנה נפגשו עיניהם רגע, אך מיד ברחו איש ממבטי רעהו. אורי הרגיש כי הכל מקשיבים מתוך נכונות לדברים. אך בשבילו היה קיים רק הנואם, שדיבר כאילו עבורו בלבד.

– אם נבין את זאת – המשיך הנואם, – לא יקשה עלינו להבין את תפקידנו. הימים ימי מלחמה, ובהכרח הוא שלאחריה יעלו יהודים בהמוניהם ארצה. העולים למודי־צרות הם וחדלו להיות בני־אדם חפשיים. אל נשלה את עצמנו שניעזר בהרבה בעמים אחרים בבנין הארץ. לאחר ההשמדה וההרס של המלחמה הזאת ידאג כל עם לעצמו ולתקומתו, גם על חשבון העמים הזרים והחלשים. עלינו להכשיר את הקרקע בפני העולים, ולקלטם בגרעינים מוצקים. עלינו לעזוב את העיר ולצאת לאויר הכפר החפשי והמרענן. לעולם לא יתקיים עם בערים בלבד. עלינו לגבש קבוצות ולהקים נקודות בכל פינות הארץ – נקודות אשר אליהן נוכל לצרף את העולים.

עיקר פנייתי לנוער. חידלו לכם מדבר־שפתים. אין לנו צורך בדיבורים, אלא במעשים. עלינו לחנך נוער לעבודה, לחרות ולחברה. לא יהיו חברינו צרי־אופק הנלחמים על דעות לפני הגשימם אותן. עתה עלינו לקום כאיש אחד ולעבוד למען בנין ארצנו וכיבושה. אך זכרו – לא זרי־דפנה מחכים לכם בעתיד. זו חובה ויש למלאה.

הנאום נגמר והקהל החל להתפזר. אורי היה כחולם. בצעדים איטיים הלך הביתה. ראשו היה מבולבל; הוא חש בערכה המכריע של ההרצאה עבורו. עולם חדש נפתח לפניו – חדש לגמרי. היו אלה דברים נעלים מתרגילי סדר, ממשחק כדור־יד, ואפילו מלימודים. אורי גילה את דרכו. ושוב נזכר בדברי אמו: “כשתגדל תהיה פועל ותבנה את הארץ. נכון, אורי?” רק עתה הבין את פירושם הנכון של דברים אלה שהדהדו בו זה שנים.

ג

בהתרגשותו הרבה שכח אורי את המציאות. הוא שכח; ואף לא ידע את הצפוי לו בבית. הוא לא זכר כלל כי שיקר, והיה ודאי מתמרמר קשות אילו אמר לו ששקרן הנהו.

אורי נתקבל בבית לגמרי לא בהתאמה למצב רוחו. מבלי לחשוב הרבה צילצל. חוה פתחה את הדלת, הסתכלה בו בכעס וצעקה:

– שקרן, היכן היית? ילד כפוי טובה, הלי תשקר, לי אשר כאם הייתי לך?

לקולה התעורר אורי מהרהוריו. לפתע נזכר בכול ונדהם.

– היכן היית? הוא לא ענה.

– הלא תאמר, היכן היית?

– בהרצאה, ענה אורי.

באותו רגע הרגיש אורי בסטירה מצלצלת. הוא סגר אחריו בדפיקה את הדלת וירד במדרגות, בלי לשמוע אפילו את צעקותיה של חוה. רק אחת ידע: סטרו לו בלחיו, ובנפשו פצעוהו על כי הלך לשמוע את אשר היה עליו לשמוע.

השעה היתה קרובה לשתים־עשרה. היה חושך. רק הירח הצר שלח מאורו החיור להאיר לו את דרכו. כוכבים רבים נוצצו בשמים. ברחוב התהלכו פה ושם אנשים, אך הוא שאף להיות יחידי עם כאבו ועם הרהוריו. מבלי משים הובילוהוה רגליו בכיוון שפת הים. הוא התישב בחול; קרוב־קרוב למים ההומים – והרהר. לאט־לאט כבחלום החלו לעלות לפני עיניו זכרונות ילדותו, תמונה רודפת תמונה.

ד

…יום חורף. הוא יושב בבית על יד הכיריים ומשחק בקוביות. אביו כבר לא היה אז בחיים. אמו ישבה ליד מכונת התפירה ועבדה. קר היה. לרגעים קמה ממקומה וניגשה לאש לחמם את ידיה, ואחר קרבה בשקט אל אורי, הסתכלה בו בעיניה האפורות והטובות. אך מה זה? שוב לא ראה לפניו את עיניה האפורות, אלא עינים אחרות, כחולות וחולמות. למי העינים האלו המוכרות לו כל כך? אה, הנה נזכר – עיני שכנתו להרצאה הן אלו. הוא השתדל לראות את עיני אמו האפורות והטובות, המתאימות כל כך לשערה השחור והרך. אך הדבר לא עלה בידו: תמיד חזרו והופיעו העינים הכחולות, החולמות…

ושוב זכרונות: אמו מלטפת את ראשו המתולתל וחוזרת בשקט למקומה על יד המכונה, ורק ממלמלת: “כה דומה הוא לדויד”. מה רצה ברגעים אלה לדמות עוד יותר לאביו. הוא היה קם – בן ארבע היה אז – מסתכל בתמונת אביו ומהרהר…

ערב. הוא כבר שוכב במיטתו. אמא יושבת לידו ומספרת על אביו: היה יוצא ערב־ערב לשמירה. היו אז מאורעות בארץ, הערבים שדדו וחמסו, והוא על סוסו רוכב ממקום למקום ומשכין שלום. הערבים כיבדוהו ויראו מפניו – – –" והיא שוכחת שילד קטן לפניה. היא רואה רק את דמות דיוקנו של דויד, והיא מספרת כאילו לעצמה בלבד:

“…ואז בא אותו יום. כאילו רק אתמול היה הדבר. השעה שעת חצות. לפתע נשמעו יריות, וכעבור חצי שעה נכנס חבר: “היי שקטה, דוד נפגע. הוא גוסס. היי חזקה למענו”. ואתה, אורי, היית אז רק בן שנתיים – והיא ליטפה את ראשו – יצאתי; אך כבר אחרתי. דוד רק לחש: “למען אורי, שיהיה אדם…” – ומת”. דממה. וכך היתה חוזרת ומספרת כמעט ערב־ערב, היתה נושקת לו על מצחו ויוצאת בשקט מן החדר.

שבת. תמיד בהירה היתה השבת. אמא פנויה, ואף הוא אינו הולך לגן. שניהם חפשיים ויוצאים לטייל לשפת הים, והיו יושבים – כמוהו ממש ברגע זה. יושבים ומספרים. אז כל כך טוב היה לו. חם וטוב.

אבל אחר־כך החלה תקופה קשה. הוא הלך לבית־הספר. אמא משתעלת הרבה, הרבה. בבית היה ריח של רפואות. אמא חיוורת ושוכבת במיטה. הוא יושב לידה, מתבונן בה, חושב ושותק. פתאום היא מתרוממת, נושקת על מצחו ואומרת בקולה השקט והרך: “אורי אתה כבר ילד גדול, ואני מדברת אליך כאל אדם מבוגר. התזכור מה שסיפרתי לך על דברי אביך לפני מותו? הוא אמר: הייה אדם. ואני רוצה רק לפרש לך זאת. הייה ישר ואחראי לכל מעשיך. כשתגדל תהיה פועל ותבנה את הארץ. נכון אורי?” אורי זכר שאותו רגע הרגיש את כל הרצינות שבדברים והיה נכון לתת הכל כדי לקיימם.

אחרי כן באו ימים קשים. אמו הועברה לבית החולים והוא עבר לבית הדוד. הגיע היום האחרון. הוא נקרא לבית החולים. בן שבע היה אז. אמו היתה מוטלת על יצוע לבן; ופניה חיוורים כסדין אשר עליו שכבה. שערותיה השחורות עוד הבליטו את חיוורון־פניה. היא לחשה: “אורי הייה אדם” – ונפחה את נשמתה. ברגע הראשון לא הבין מאומה, הוא רק התנפל על ידיה המושטות אליו לנחמו. אחרי הצהרים היתה הלוויה. הוא התרשם ממנה רושם עמוק. רק כשכיסו את הארון נמלטה מפיו הקריאה “אמא” והוא רץ אל הקבר. אך גם אז לא בכה. עברו שלושה ימים ורק אז פרץ בבכי. רק אז השיג את כל גודל האבדה; אבל טרם הבין את המות. מדי לילה ולילה חלם שאמו שבה אליו. אך בהקיצו עמדה ליד מיטתו חוה, וזה הכאיב. הנה קיווה לפגוש את ידה החמה והמלטפת של אמו – ונתקל ביד הקרה של חוה. לאט־לאט שכח אורי את אמו, ורק בלילות הופיעה לפניו דמותה. וגם זה נגוז אט־אט.

ה

אורי נעור בהול משנתו וניסה כאילו להרחיק מלפניו חלום מעיק. הוא פקח את עיניו, כבר האיר היום. הוא קם בחיפזון והתכונן ללכת. אך לאן?

הוא שוטט ברחובות, והנה ראה כמה ילדים מוכרים עתונים. יתומים. ואז בפעם הראשונה בחייו השוה את גורלו לגורל הילדים היתומים. תמיד היה מסתכל בהם, כיתר האנשים, במבט של רחמים, המהולים אותה גבהות האומרת: אתם המסכנים, מה טוב כי אין חלקי עמכם… והיום לאחר שבע שנות יתמות הרגיש לראשונה: גם אנכי יתום כמוכם. פתאום הבין שאין הוא בנם של חוה ומרדכי אהרונובסקי. הוא… אסופי בביתם. מה קשה הרעיון הזה לנער שהורגל לראות את עצמו ככל שאר הילדים, בני־הורים, אף כי ידע שהוא יתום. מעולם לא ראה עצמו כזה. רגש מוזר וקשה תקף אותו. הוא הרגיש שהוא אומלל הרבה מכפי שחשב. אך הרפואה הקדימה את המכה. עלה בתוכו גל של חסינות בפני פגעי החיים. אינו יותר נער יתום וגלמוד ומחוסר־מטרה. יש לו מקום בעולם, יש לו לשם מה לחיות. יש לו מולדת שעליו לבנותה. יש לו זכרונות מאמו אשר השביעתו לבנות את מולדתו. הוא יהיה פועל, הוא יהיה אדם.

פרק שלישי – רוח חדשה

א

אורי שב לביתו מתוך הרגשה, שבלילה הזה התבגר בשנים רבות, לא עוד הכאיבה לו הסטירה שסטרו לו, והוא היה שווה־נפש כלפי האנשים שקודם לכן כה הרגיזוהו. אם חוה הכתהו – שוב אין הוא יכול להעריכה. בביתה ידור, באשר זאת חובתו כלפי אמו, שמסרה אותו לידיה. אבל למעשיו יהיה מעתה אחראי רק הוא בלבד, ולא יהיה זקוק לאישורם של אחרים. בהגותו זאת, פנה בכיוון ביתו. הוא ידע את אשר לפניו.

ובכל זאת תקפה אותו הרגשה מוזרה בעלותו במדרגות: לשוב עכשיו הביתה. משונה! הוא צלצל. יוסלה פתח לו את הדלת, ובראותו את אורי שמח: “כל־כך התגעגעתי אליך! שמעתי את אמא ואז אבא מדברים עליך, אמא היתה נרגשת מאד מאד, ואמרה שצריך להתקשר עם המשטרה”. אורי לא השתומם על כך. הוא שיער כי חוה תיבהל ותחזור בה מדעתה ומכעסה. אבל זה לא ענין אותו. מה לו ולחוה וחרדתה…?

הם נכנסו יחד לחדר־האוכל. חוה ומרדכי קיבלום ברגשות תמיהה, שמחה ומבוכה גם יחד. אורי כיווץ את שפתיו, עיניו הבריקו. היתה דממה. יוסלה הפר את השתיקה לראשונה:

– הנה אורי!

עתה התעוררה גם חוה: “שב, הן לא אכלת עדיין”.

יותר לא דובר כל זמן הארוחה הזאת.

אחרי הסעודה נכנס אורי לחדרו ושקע שוב בהרהורים. פתאום נטל נייר והחל לכתוב מכתב. לא יכול היה שלא לתת ביטוי לשפע הרגשות שעברוהו. המכתב לא עלה בידו. מה קשה להביע ולתאר את כל המסעיר אותו. תחילה כתב במקוטע, אך לאט־לאט השתחרר ממעצוריו והחל לכתוב בשטף.

"אמא היקרה,

רק לך יכול אני לכתוב ברגע זה, אם כי אדע כי לעולם לא יגיעו דברי אליך… איש לא יבינני זולתך. כמה חסרה לי ידך המלטפת. רק זכרונך מעודד ומחזק אותי. איני יודע אם נכונה אגדת גן־עדן. אך מרגיש אני שאַת מבתבוננת בי בעיניך האפורות הטובות. האפורות, הטובות… לא, איני רוצה שתתערבנה בעינים הכחולות… הרפו ממני…

אתי אַת בכל דרכי ומלחמותי. את היית בשמעי את ההרצאה. כן, ההרצאה הזאת החיתה אותי, הרגשתי במלים האלו לא רק את תכנן הפשוט אלא עוד דבר־מה עמוק יותר. היתה זאת לי הפעם הראשונה שידובר אלי כאל אדם מבוגר. מעולם לא הראוני את הדרך הפשוטה אשר עלי ללכת בה. חוה ודאי אינה משלימה עם רצוני להיות פועל. הם רואים בכך חרפה… אמא, ההיית אתי בקבלי את סטירת־הלחי? האם הריעותי לעשות? לא, בטוחני שלא. אחרת לא היית נגלית לי הלילה על שפת הים. רק עתה מבין אני את דבריך שאמרת לי אז, בשכבך חולה במיטתך. היי נא עמדי תמיד!

ושוב – – שוב העינים הכחולות החולמות. למה תענינה אותי כך? רוצה אני בעיניך, אמא, המשקיטות, מלאות השלוה. העינים הכחולות קוראות אותי, ולא אדע אנה… כן, אני יודע: ללכת בדרכן.

איני יכול לכתוב יותר. העט אינו נשמע לי. אני נושק לך, אמא. שמריני…

בנך אורי".

אורי ישב ליד שולחנו חולם ושותק. רק לעתים עבר בו רעד, ומיד חלף, אך בערב כבר עלה חומו עד ארבעים מעלות. הוא קדח.

ב

הרופאים היו נבוכים. זו לא היתה קדחת רגילה. מחלה מוזרה… ובינתיים עלה חומו מעלה מעלה. חוה ישבה ליד מיטתו כשהיא נרגשת כולה. הוא הזה ומלמל משפטים בלתי מובנים:

– העינים… כן, העינים. לא הכחולות, – האפורות… אמא… לא…

איש לא הבין את גמגומו, כי לא ידעו את אשר עבר עליו. לבסוף שערו הרופאים כי זאת דלקת עצבים קשה, שמקורה בזעזוע נפשי. הסברה זאת נתקבלה גם על דעת חוה ומרדכי. הגיעו ימים קשים. אורי שכב כבר חמישה ימים בחום גבוה, ועדיין נשקפה סכנה לחייו. ביום הששי שכב אורי מאז הבוקר בעינים עצומות ללא־ניע. נשימתו חלשה. בבית אהרונובסקי שררה בהלה. רופאים נכנסו ויצאו. בחדר האוכל ישבה חוה וחיכתה. הרופאים לא נתנוה לקרב אל החולה. הם נוכחו שקרבתה מרגיזה את עצבי־אורי. הם הרגישו, שמדי פקחו את עיניו, בראותו את חוה ליד מיטתו, הוא נרתע ועוצמן בשנית. חוה חכתה בעצבנות. יקר לה הילד, שהיה כה קטן בבואו לביתה. ועתה גדל והתבגר. הכבידה עליה המחשבה, שחלק לה במחלתו. גם רוחו של מרדכי כבדה עליו. אפילו יוסלה אינו מעז להוציא הגה מפיו, כי הוא יודע שאורי חולה מאד. הדממה העיקה על חוה…

הנה נכנס הרופא. אחרי התיעצות קלה עם האחות הוא ניגש אליה. הוא לוחש לה:

– מצבו רציני מאד־מאד, חייו בסכנה. רק מקרה יוצא מן הכלל יכול להצילו. יהיה זה נס.

חוה מרכינה את ראשה. היתחולל הנס?

ג

בצאת רחל מבית הפועלים בערב־ההרצאה היתה נרגשת. לא ההרצאה עוררה אותה כל־כך. אין זו לה הפעם הראשונה. לבה היה נתון לשכנה בעת ההרצאה. אילו שאלוה מה לה ולו, ודאי היתה נבוכה ואומרת: “מימי לא ראיתיו, כדאי לארגנו לתנועה”. אבל לאמיתו של דבר לא חשבה כלל על “ארגון”. תמיד שנאה את “חדשי־הארגון”. לדעתה צריך כל אדם להגיע בעצמו לידי הכרתו והחלטתו. לא, לא על כך חשבה. שבו אותה עיניו הבוערות, ופניו הרציניים, החולמים והחושבים כאחד – ובעיקר, הבעתו הבלתי רגילה. על פי שאלותיה נודע לה שאורי הוא תלמיד הגמנסיה “הרצליה”. היא שאלה את שמעון:

– שמעון, מיהו הילד הזה מבית־ספרכם שהיה בהרצאה?

שמעון חייך לעברה, קצת מתוך קנאה, וקצת בצחוק. לא נוח היה לו לדבר אתה עליו:

– בחור יפה? הוא תלמיד המחלקה הששית. אורי שמו, והוא גר ברחוב שינקין… את המספר שכחתי. התבקש הגברת עוד פרטים נוספים?

– אם אתה יודע עוד על אודותיו – ספר. הוא מענין אותי משום־מה.

– הוריו מתו והוא גר אצל דודו אהרונובסקי. אגב, הוא באמת ילד טוב. תמיד אמרתי שיש לך טעם טוב – הוסיף בלעג.

רחל פנתה ממנו. יותר לא חפצה לדעת. היא תיגש אליו באחד הימים הקרובים. צריך להזדמן לה רק תרוץ כל־שהוא.

לאחר ימים אחדים בישר לה שמעון את מספר הבית.

– הוא בודאי ישמח! כיצד לא יהנה מביקור נחמד כזה…

שמעון עורר בה בחילה. כיצד יתבטא כך, הוא, אשר כה ביקש את קרבתה. היא הודתה לו והלכה לה. שמעון הוסיף להביט אחר גזרתה הנאה. מה יפה היא!

כעבור שבוע נמצא התירוץ: היא תבקשו לבוא לצריף. היא תאמר לו שראתה אותו בהרצאה. “איך שהוא” יסתדר הדבר.

ד

ביום שני אחר־הצהרים דפקה רחל (הפעמון הושתק בגלל החולה) בדלת דירת אהרונובסקי. חוה פתחה את הדלת ושאלה לרצונה. רחל אמרה שדבר לה אל אורי. חוה שאלה:

– האינך יודעת שאורי חולה מאד ואין יודעים אם יקום ממחלתו?

רחל נדהמה. כאת לא העלתה על הדעת, ונרתעה לאחור. אך כעבור רגע הזדקפה. אורי כבר לא היה חבר רגיל שיש לארגנו לתנועה. ברגע זה הודתה לעצמה, כי יקר לה הילד שראתהו רק כשעתיים.

– אני מוכרחה לראותו, – היתה התשובה.

חוה, שכבר התיאשה מהחלמתו, הסכימה. הן נכנסו שתיהן פנימה לדירה שעטתה מעין אבל. החדר היה רווי ריחות של רפואות שונות. במיטתו הלבנה שכב אורי כשעיניו עצומות.

– אורי, קראה רחל והזדעזעה מקולה.

הוא נבהל ופקח את עיניו. מה מוכר הקול הזה ואהוב. האם קולה של אמו הוא זה? לא, – עיניו פגשו בעינים כחולות וחולמות. הוא נרעד וניסה להתרומם, אך צנח שוב על יצועו. הוא נזכר בשם אחר ולחש: רחל…

רגעים אחדים הביטו איש בעיני רעותו, כאילו זה שנים הם מכירים זה את זו, מעין חוט בלתי־נראה נשזר ביניהם.

אורי מלמל לבסוף:

– העינים הכחולות. העינים הכחולות…

רחל הרגישה כי הצילה אותו ממות. הנס התרחש.

פרק רביעי – בית ודרך

א

אורי החל להבריא. הוא שכב בחדרו הקטן ואיש לא הורשה להכנס אליו מלבד האחות שישבה על ידו תמיד. אפילו על רחל שבאה יום־יום לדרוש בשלומו נאסר כל ביקור, כי אורי היה זקוק מאד למנוחה.

עם האחות לא דיבר מלה. בכל זאת הגה לה אהבה רבה. בלטפה את ראשו בידיה הרכות הזכירה לו יד אחרת, טובה וחמה, אך הוא לא רצה להיזכר – אלא להבריא. מאותו רגע שנגלתה לעיניו רחל, התעורר בו הרצון לחיות. כעבור שבועים יכול כבר לשבת במיטתו, לדבר ולקבל אורחים, יום אחד הופתעה רחל. בבואה כרגיל לשאול על שלום אורי, נתקבלה בסבר פנים יפות והוכנסה מיד לחדר החולה. במיטתו ישב אורי עליז וצוהל. קריאת שמחה פרצה מפי רחל. ואורי לחש בהשתוממות:

– זה לא היה חלום…!

על אף התרגשותה השתדלה רחל, למען אורי, להיות עליזה ושקטה. היא ישבה על כסא ליד מיטתו ושתקה, שניהם שתקו. במקרים רבים טובה השתיקה מן הדיבור, אך בהימשכה יתר על המידה אובד קסמה. ורחל פתחה:

– ובכן, למרות הכל אתה מבריא.

– בודאי, עכשיו כדאי להבריא.

ושוב שתיקה. השיחה התגלגלה בקושי. הם דיברו כאילו דברים מיותרים, רק כדי להפיג את השתיקה. למשפטים הפשוטים היה מובן לגמרי לא פשוט.

– רחל, באיזו תנועה את חברה?

– במחנות העולים, והיכן אתה?

– אל־נא תשאלי. הוכנסתי בעל־כרחי ל"מכבי". כשאבריא, אעזוב.

– אתה היית חבר ה"מכבי"?

– כן. אל תתפלאי. כרגע אולי קשה לך להבין זאת, אך פעם תביניני.

הם החליפו עוד מלים מספר, אך אורי עייף וצנח על המיטה. רחל קמה ממקומה ולחצה את ידו.

– שלום.

– להתראות.

היא יצאה מן הבית ושוטטה עוד זמן רב ברחובות העיר. רגש מוזר תקף אותה. הנה היום דיברה לראשונה עם אורי, ואף שיחה זאת היתה קטועה ביותר, אך מה קרוב הוא לה, מעולם לא הרגישה בנפש קרובה לה כל כך. האמנם יתכן שתהיה כה קשורה לאדם שטרם הכירה אותו?

ב

אורי הוסיף להחלים, עתה הירבה לקרוא, ובעיקר, לחשוב ולהרהר. ברור היה לו שעכשיו מתחיל פרק חדש בחייו. הוא התקרב יותר ויותר להכרה כי עליו לבחור בדרך תנועת־הנוער החלוצית. יחד עם רחל, הוברר לו לאט לאט כי יהיה חבר ב"חוגים". הוא ביקש לו בית בבדידותו. רחל רק יכלה לנחש את כל רחשי הלב האלה. טרם ידעה דברים ברורים. טרם ידעה כי מרכז חייו – געגועים לאמו.

אכן, געגועים אלה לא פסקו מהטרידו. זכר אמו נתערטל יותר ויותר, ונשארה טבועה בו רק דמות דמיונית אשר השפיעה עליו רוב אושר ורוך. הנה פגישתו עם רחל, אשר היה בה, למרות גילה הרך, הרבה מן האמהות. ידה היתה רכה וטובה, עיניה, אם כי תחילה הבעיתוהו – הרגיעוהו. היא היתה בעלת־אופי, ואורי מצא בה את האדם שכה הירבה לבקש. הם הלכו וקרבו איש לרעותו. אורי הרגיש שעליו לגלות לה את געגועיו, אך לא ידע כיצד יעשה זאת. הוא לא היה רגיל לדבר על עצמו, סגור היה בפני העולם. פעמים החליט להראות לה את מכתבו לאמו, אולי תבין מתוכו את האמת, אך מיד התחרט, כי לא אליה נכתב המכתב. קודש הוא לאמו. מדי פעם בפעם בהיפגשם היה מחליט “היום”, אבל היום היה עובר, ועמו גם ההחלטה.

לבסוף הגיע היום. אורי היה שרוי במצב־רוח מרומם – מחר יקום בפעם הראשונה ממיטתו. רחל נכנסה בצעדה השקט כרגיל. בידה היה הספר “פרשת מאוריציוס”. הוא נטלו מידה. רחל העירה שהיא בדרך לספריה. אורי נזכר באטצל אנדרגסט המתגעגע לאמו ונפגש עמה לבסוף. הם החלו לדבר על הספר, על הבדלי הדורות המודגשים בו. רחל העירה:

– יש כאן משהו משונה קצת. הרי הבדלי הדורות אינם מורגשים כלל ביחסו אל האם.

אורי נאחז בשאלה כבעוגן הצלה, הגיעה השעה לברר את הדבר ולהסביר:

– אין זה פלא כלל. את אביו ראה כנגד עיניו ואת אמו הכיר רק בדמיונו.

היתה דומיה. רחל חשה, שהוא רוצה לאמר עוד דבר־מה וחיכתה. אורי שידל את עצמו, אימץ את רוחו ולבסוף פתח בקול שקט:

– רחל, מאחר שהגענו לשאלה זו, אני רוצה לספר לך משהו דומה לסיפורו של אטצל…

רחל תלתה בו את עיניה הכחולות והחולמות והקשיבה בלי להוציא הגה.

– כן, אולי מוזר שאני רוצה לדבר על עצמי, אינך רגילה לכך. אך איני יכול אחרת. ואני חושב שתביניני. את יודעת שמשפחת אהרונובסקי אינם הורי. הורי מתו, אבל לא על הורי אני רוצה לספר לך, אלא רק על אמי. היא המדריכה אותי ברוחה כל השנים. אמא היתה לפני זמן מה… האדם היחיד שהבינני. רגעים בודדים אני זוכר מימי ילדותי…

הזמן עבר, השמש החלה לשקוע ובחוץ החשיך. אורי ורחל ישבו ולא הרגישו בזמן החולף. הם היו שקועים בשיחה. אכן, לא שיחה היתה זאת – אורי היה המדבר, ורחל אך הקשיבה רב קשב, מבלי להעיר דבר, אך הוא הרגיש באוזנה הקשובה לדבריו, והמלים זרמו וירדו כאבנים מעל לבו. סוף סוף מצא אדם היודע להקשיב בהבנה.

כבר היה חושך גמור כאשר אורי אמר:

–…והדמות הזאת מלוה אותי עד היום.

– ברגע זה נדמה לי כאילו גם אותי מלוה אמך, ענתה רחל בשקט.

– כן, היא מרחפת לפני שנינו ושומרת אותנו, לחש אורי.

באותו רגע נפתחה הדלת וחוה עמדה על הסף, משתוממת ונבהלת לראותם יושבים בחושך. היא הדליקה את האור, ושניהם עצמו את עיניהם מפני שפע האור. החלום נגוז. הפעם הבחינה גם רחל בהבעה שנסתמנה בפניו של אורי. היא קמה ללכת. בהושיטה את ידה לאורי, אמר לה בחיוך:

– כנראה שלספריה כבר לא תגיעי.

– אין דבר, עכשיו אני רוצה לקרוא זאת שנית.

ג

עברו שבועות אחדים. אורי שב לאיתנו. גם בלימודים מילא כמעט את כל החסר. הגיע הזמן להיכנס לתנועה. אורי נידבר עם רחל שיפגשו וילכו יחד ל"צריף".

הם הלכו בשקט בלי לדבר. רחל הרגישה שעל אורי עוברים רגעים חשובים ולא רצתה להפסיק את חוט מחשבותיו. אורי מעולם לא היה בצריף ולכן השתומם על הכל. הוא כלל לא תאר לו שכל־כך קרוב לתל־אביב העיר נמצא אי כזה. יותר מכל התלהב מה"משק". הם עברו בכל פינות המגרש, פה ושם עמדו קבוצות חברים וחברות. רחל הראתה בגאווה את פינות החוג של השכבות הצעירות, את הברווזיה, את השפניה ואת הדיר.

הם נכנסו לצריף ועברו בכל החדרים. כמובן שאת אורי לא עניינו הוילונות, אף כי רחל התפעלה מהם ביותר. אבל העלונים והסיסמאות מצאו מאד חן בעיניו. בינתים הגיעה שעת הפעולה והשכבה התאספה לשיחתה. אורי ורחל התישבו. בסביבתם החלו להתלחש ולהביט בהם. רבים כבר ידעו על אודות חברה החדש של רחל. שמעון פרסם את הידיעה. ועתה הוצג אורי בלחישה בפני שאר החברים. רחל חייכה חיוך קפוא מבלי לדעת לאן לכוון את עיניה.

הפעולה היתה בעקבות מועצת־התנועה בגבעת־עדה ודיברו על הכלליות. השיחה התנהלה באיטיות. היו כאלה שלא יכלו להגדיר את מהות הכלליות. “מה זאת אומרת, הרי אי־אפשר לחנך לכול” “השומר הצעיר ודאי לא יסכים”, “הרי כל מדריך ידריך ממילא על־פי השקפותיו”, “אין זה ניתן להגשמה”. אבל היו גם דעות רבות מחייבות: “העיקר הוא ההגשמה, ואין זה חשוב באיזו צורה יעשו זאת”, “הבדלי התנועות הורסים, יש ערכים כלליים ומשותפים שעליהם צריך לחנך”, צריכה להיות תנועה חלוצית כללית ומאוחדת". לזה הסכימו הכל, אם כי היו מפקפקים בביצוע הדבר.

אורי נזכר בדברי המרצה בבית־הפועלים: “עלינו לחנך נוער לעבודה, לחרות ולחברה. לא יהיו חברינו צרי־אופק הנלחמים על דעות לפני הגשימם אותן”. הוא חשב שאפשר לחנך לערכים האלה, ואחרי־כן כל חבר יבחר לו בדרכו על־פיהם.

אחרי השיחה יצאו החוצה, ישבו על הדשא ושרו. רק אז החל אורי לחוש בטעם האמיתי של תנועה. היה כל־כך טוב וחם. הכל שרו. האם כל אחד חולם לו את חלומו – או הכל עורגים יחד אל עתידם?

השעה היתה כבר מאוחרת ואורי מוכרח היה לחזור הביתה. האם לא מגוחך הוא לאמר “הביתה”, כשצריך להיפרד מפינה חמה זאת ולחזור אל הבית הקר והזר…?

ד

רחל ליוותה את אורי. הם הלכו בשקט. פתאום פנה אליה:

– רחל, האם את חושבת שמספיקה ההכרה שדרך התנועה הזאת היא דרכי?

– לא, נדמה לי שיש דבר אחר לגמרי המקשר אותי לתנועה.

– גם לי נדמה שצריך לאהוב את התנועה כדי לפעול בה ולהגשים את דרכה. וההכרה באה עקב האהבה.

אורי מצא בית.

רות

ירדו מהצריף לאחר “יום עבודה”. הלכו בצוותא ושוחחו בקול. נכנסו איש לדברי רעהו. ערב קיץ היה, והאויר צלול ומשיב נפש. העבודה הסעירה קצת את הרוחות הצעירים. הלכו הלוך וירוד במדרון, מתוך דילוגים וריצה.

למטה, בכביש, פגשה בהם מרים, שהיתה מדריכה בשכבה זו.

– מנין, חבריא? – שאלה.

– יום עבודה – קיבלה תשובה קצרה ופסקנית.

– ומה הספקתם? שאלה בלהיטותה לדעת כל פרט וכל צעד בחייה של השכבה.

התשובה באה כחתף, בשאון, בערבוביה. גם הם, הצעירים, רגילים לספר למרים כל מעשה, כקטן כגדול. ידעו, ששותפת היא להם בכל. ומתוך דבריהם המעורבים הבינה, שנסתימה מלאכת קיר האבן לערוגה, והוחל במילוי החול, ונשתלו כמה שתילים, ונתקדם הכביש הקטן בין הצריף למחסן. והעיקר, העיקר! נוסף עוד קיר ביניים לבנין המשק, ונמתחה בו עוד רשת לתפארת, וקרשים “נסחבו” והובאו די כסות את כל הגג.

קולו של בנימין עולה ומנצח:

– בשבוע הבא ביום העבודה נסיים את הגג, ועוד בשבת יבואו השפנים, היונים, הגדי והגדיה, וכעבור חודש יהיו לנו שני זוגות יונים וארבעה שפנים! ובכל בוקר, בהשכמה, יבואו שני חברים, תורנים, להאכיל את בעלי החיים!…

– אוהו! פנתה מרים אל הנער שנתקל באבן תוך התלהבותו – הזהר לבל יהא הסוף כסופה של אותה נערה שנשאה על ראשה את כד החלב.

ורחל, זו רחל החיננית, השובבה והרצינית כאחת, משכה בקולה כלתומה:

– כן, לדבר אתה יודע – – –

בנימין נבוך רגע: האמנם תקנטר אותו רחל? אך משהציץ בה וראה את הזיק השובב בעיני השקד הצוחקות שלה, צהל בו לבו ורגע, ידע: כיון שנתנה בו רחל עיני שקד שלה בהציצה בו הצצה זו – סימן טוב הוא.

– ומתון הפטיר:

– אתן הגיבורות! הן ראינו כבר איך אתן תוקעות מסמר!

הוא פגע. אימרה כזו לא תחטיא את המטרה. הנערות נתלהטו כאחת, וערמו גלי דברים וצעקות. ברוריה, בעלת הקול והרצון התקיף, הרימה קולה והשתיקתן: – אתם מפירים את החלטת השכבה. עוד בשנה שעברה שוחחנו על זה – את זוכרת? – פנתה אל מרים – אז, כשהצטרפה ועדת העבודה למועצת השכבה, עוד אז החלטנו שגם עלינו לעבוד בעבודות הנגרות. למדו אותנו ונדע כמוכם – אם לא יותר מכם. אתם, נוח לכם להשאיר לנו תמיד את עבודת ניקוי הצריף וסידור האוכל, וכשאחת מנסה ליישר מסמר או לדפוק לוח, אתם לועגים: מחט תקעי ולא מסמר!

הנערות הסכימו אתה בתרועות. החרישה רק רות, הפשילה בתנופה את צמתה הבהירה אל כתפה, חייכה אל עצמה חיוך כבוש, מתאפק, ונתנה שתי עינים אפורות טובות ברחל רעותה, זו שעוררה שלא במתכוון את כל המריבה. זו הלכה, ובעיניה לא היה כבר כלום מאותו השביב הזדוני והחיוך השובב. עתה הקשיבה מתוך רצינות וריכוז לויכוח, וריסיה הארוכים, השחורים, חפפו בעצב על עיני השקד החומות, הטובות.

הלכו ופטפטו. מרים הביטה לאחוריה, אל החבורה המתרחקת. עתה היו הם בגבול האור של פנס הרחוב. ראתה את הגופות הדקים של הנערים שהחלו לגבוה במהירות פלאים, ראתה את הגזרות אשר לנערות. לא עוד היו אלה עיזות קלות ועזות. מיום ליום הפכו להיות נערות שגופן הולך ומתמלא, הולך ומתגמש. הלכו זקופות, בפשטות שאין לה מה להסתיר, כניצנים שלא פותחו.

הם הלכו, איש מהם לא הפנה את ראשו לעברה. שקועים היו בעצמם. הם הלכו בתוך חוג האור. הביטה בהם עוד. היא נשארה מאחור.

באחד מימות השבוע, היום היחידי שבו אין בצריף כל פעולה, באה רות אל רחל כדי ללמוד יחד אתה לבחינה הקרובה. נכנסה. מצאתה יושבת וכותבת במחברת עבה, זרה לה.

– מה את כותבת, רחל?

רחל האדימה כולה, הרימה את ריסיה השחורים, אך הורידתם מיד, וענתה במבוכה, כשהיא משפילה להביט:

– סתם, ככה… לעצמי…

רות הבינה. הן גם עליה עוברות שעות שבהן אין לה מפלט אלא בנייר, בעט. עם כל הבוז שרחשה לכתיבת היומנים של הנערות בכיתתה, זו הכתיבה המכריזה על עצמה, הבאה להתגנדר ולהתראות, לא יכלה להמנע מכתוב מדי פעם בפעם משהו מרחשיה. גם הפעם סלדה ברגע הראשון אינסטינקטיבית, אך כשעלתה מבוכה תמימה וכנה בפני חברתה, נדלק בעיניה מבע רוך וידידות.

– יומן? – אמרה, ותיקנה מיד: רשימות?

רחל תפשה את הטון החברי, והשיבה:

– את מבינה, רות, יש פעמים שאני מרגישה דברים שונים וחושבת מחשבות שונות, ואין עם מי לשוחח – ואני כותבת.

– כך – ניסתה רות לעמוד על טיבו של היומן ונשתתקה. כיווצה שפתיה וקבעה עיניה באיזו נקודה נראית־לא־נראית.

גל של חמימות הציף לפתע את רחל. פתאום נעשתה רות קרובה לה כל כך. בטוחה היתה, שהפעם מצאה את הידיד, את הרע הנאמן.

– בואי, – אמרה – נצא החוצה.

לקחה את המחברת ומשכה רכות את רות. הן יצאו.

היתה שעה שלפנות הערב. לים ולמרחקים היה גון כחול עמוק. ההר שמנגד האפיל, בהסתירו מאחוריו את השמש השוקעת. היתה זו השעה שבה הלב נוהה ביותר אחר חלומות וכמה ביותר לריעוּת. הן ישבו תחת עץ חרוב כבד. לרחל היה לא נוח משום מה. לא ידעה במה לקשור את חוט השיחה שנתקתהו ההליכה הקצרה. הפכה עצבנית במחברת. רות העיזה:

– למשל, על מה כתבת היום, רחל?

הרוך שבו נאמרו הדברים, והפניה החברית “רחל”, הולידו שוב את הגל החמים.

– היום… היום כתבתי על מכתבו של אורי אלי.

– מכתב מאורי! רות שמחה. חביב מאד היה אורי על כל החברים בשכבה. אורי זה, עם מסירותו הנפלאה לתנועה, עם בטחונו הגדול והעמוק, עם עיניו תכלת־בהירה, תוהות ונוגות, עם “ידי־זהב” אשר לו לעשות בכל מלאכה. אורי שהיה “המשוגע” לבנין המשק של הצריף. אורי זה, חברה הטוב של רחל, שעזב את המקום ועבר לעיר אחרת. אורי הטוב!

– שמעי, – אמרה רחל מתוך החלטה פתאומית – שמעי:

והיא התרוממה קלות על מרפקה כשהיא שכובה על גחונה, פתחה את המחברת, והחלה:

– "שעת אחר הצהרים.

“קיבלתי היום מכתב מאורי…”

והפסיקה. שוב הציפה אדמומית את פניה. קולה הפחידה. צלצול המלים המוחשי, המהדד באויר ונשאר תלוי וקפוא, הבעית. צרידות־מבוכה תקפתה, והיא לחשה:

– איני יכולה, קראי בעצמך.

ומסרה את המחברת, סגורה, ליד רות.

רות פתחה את המחברת אי־שם, ועיניה נתקלו במלים:

“מתוך “מהתחלה”, מאת י. ח. ברנר”.

– קראת את “מהתחלה”? – שאלה.

כן, רחל קראה. עוד בשנה שעברה, כשקראו חברי השכבה הבינונית את הסיפור, סיפּרה לה זיוה עליו, ויעצה לה לקרוא אותו. והיא קראתהו מתוך ענין. מבלי העמק הרבה בדברים חשה קרבת־מה בין עולמה לעולם שבספר, ועם זה התקוממה בה כל הויתה נגד אופי החיים והיחסים שבחברת אותם התלמידים. גאה היתה. פתאום נגלו לה הפשטות והאמת שבחיי התנועה בכל יפים וקסמם. רחמים נעורו בה על אותם המתלבטים ועל אותם גסי הרוח שלא ידעו את רוח הפשטות והכנות החברית.

עולם השאלות שבין הילדים והילדות שבספר עבר עליה ללא רושם מיוחד. הרגישה משהו מגרה בסיפור, אך כל אותן החוויות חיו בה עדיין במצב של גולם שספן הכל בתוכו. עוד יבוא יומו!

רק דבר אחד דובב אליה במיוחד: אותה הרגשת היתמות הגדולה, אותה הבדידות, כליון הנפש לרע שיבין את כל המעיק עליך, אותה הרגשה של מרחק הכוכבים בין אדם לאדם. ושמחה היתה, שאותה נחמה, בעלת הנפש היפה והנוגה, חשה גם היא כמוה, כמוה בדיוק. אחות נעשתה לה זו הרחוקה, הדמיונית. ואף היא העתיקה ליומנה את אשר העתיקה ההיא:

"יש אשר כל העצב שבעולם יניח ידו החזקה עלי, בשבתי לבדי, בחדרי, הרחק מחברי ורעי, הרחק מנפש אדם קרובה לי. הכל כמו מתעצב עמי על בדידותי הרבה מבלי יכולת להושיע לי. ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידות. הנני מפחדת מהריקות אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלא את הריקות, המוציאה אותי כמעט מדעתי. – – –

ולצעוק יכולתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:

– הבו לי רע, קרוב לנפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה – –"

רות קראה תמהה. היא לא היתה מעיזה לעולם לתת דף כזה למקרא – הן כה קרובים הדברים, כה כואבים. היא לא יכלה לתת את הביטוי להרגשה זו – ולו גם במחשבותיה. המלים – אלה נראו לה מחוללות ומחללות כל כך! וצר נעשה לה על עצמה, על כליאותה זו, על אי יכולתה למצוא את המלה הגואלת, על פחדה מפני ניב כלשהו. חפצה היתה לחבק לרחל ולקרוא: “אחותי, אחותי!”, אך ידיה לא משו. פחד טבעי הוא בה בפני כל פרץ חיצוני של רגש יתיר. כבשה את רוחה, הפשילה צמתה הימנית לאחור, והשהתה עיניה על רחל, מתוך רצון לתפוס את מבטה.

זו המשיכה לשכב, גחונה על הקרקע, כשהיא ממוללת באצבעותיה מתוך עצבנות. לא עמד בה לבה לתת עיניה ברות. ידעה שעתה נחשפת נפשה לפני רעותה ונתבישה. לבסוף, הרימה קצת־רוח, עיניה, לראות מהו הרושם שעושים הדברים על זו – ונתלו בזוג העינים האפורות, הגדולות והנבונות התלויות בה, ובחיוך הדק והמתאפק, המלא סבר פנים. הוקל לה. רות זו מבינה הכל.

עתה דפדפה רות – שקועה במחשבות – במחברת, עדי הגיעה לעמוד האחרון, זה שנכתב היום. וקראה שוב:

קיבלתי היום מכתב מאורי. ושוב התעוררה בקרבי השאלה: מהו בשבילי אורי? האם חבר שכבה רגיל, שאני מעריכה אותו ומחבבת אותו רק בגלל היותו חבר תנועה מסור? הרי יש משהו מיוחד ביחס שלי אליו. הן כה שמחה אני בבואו, כה טוב לי להמצא בקרבתו או לרקוד עמו בצריף, או להניח ראשי עליו כשאנו יושבים־שוכבים מתחת עץ האורן הגדול ושרים, האם זהו המכונה אהבה? האם זוהי?

אך הנה גם בנימין הולך ונעשה קרוב לי, וגם על ידו טוב לי כך. היתכן לאהוב שני אנשים? ואולי? אולי די מקום יש בלבו של אדם לאהוב ולאהוב את כל היקום כולו, ולא להצטמצם באדם אחד דוקא.

לו היה אדם בוגר, מבין, שיכולתי לדבר אתו ולשאול את פיו על כך! רפי רק רפי. הוא יכול היה לעזור לי. הוא – המדריך הקרוב, המבין. אך לעולם לא אעיז לדבר אתו על כל זה. הן שאלות אלה מציקות לי לא מעט גם ביחס אליו – ואיך אדבר אתו עלי ועליו?

החיים שוטפים אותי. אני רוצה להרגיש בכל גל שלהם, לקלוט כל רושם, לא לאבד דבר. אך כל כך רב הוא הבלתי ברור ומי יעזור?"

רות קראה בקדחתנות. ראתה פתאום שסבך השאלות אינו מיוחד רק לה. כנראה שגם נערות אחרות מתלבטות כך בתוכן. בטוחה היתה, אמנם, ששאלותיה ניצבות בחריפות יתירה, מיוחדת, אך בכל זאת – לא יחידה היא בזה.

ורחל זו – כל כך בנקל נותנת היא לעצמה רשות לחשוב: אולי יכול אדם לאהוב את היקום כולו, ולא אדם אחד דוקא. רחל, רחל הסתפקי לך את באורי ובבנימין הטובים, הרוחשים לך חיבה רבה כל כך. אך ברפי – בו אל־נא תגעי! השאירי אותו! השאירי אותו!

כך ביקשה לזעוק. רחל עקבה בלהיטות אחר הבעת פניה. ראתה את השפתים המתכווצות בתוקף, מתוך עוית קלה, ראתה את העינים האפורות כשהן נדלחות במעמקיהן וצופות למרחק, תלויות בהרים ואינן רואות מאומה.

– מה, רות? – שאלה.

– לא כלום… זה יפה… וזה… גם נכון.

והניפה בהחלטה את צמתה אל כתפה. השפתים נקפצו שוב. רק אל תדע זו מאומה, רק אַל ימלט הסוד.

היה ליל־שבת בצריף. ערב זכרון למשוררת רחל. היתה הרבה צהלה בפנים המוארים ובלובן חולצות השבת. הצריף רחש כולו שבת – ברצפתו השטופה מקרוב, בזר העלים שעל הקירות, בסיסמא החדשה.

החבריא הצעירה התגודדה יחד, שקועה בעניניה. אי־מי טיפס לבנין המשק. אחרים עסקו בקריאת יומן השכבה החדש.

רות באה במאוחר. לבושה לבן, רחוצה ומבהיקה. בלשה וחיפשה מיד את ראשה השחרחר של רחל. זו לא באה. רווח לה. כה קשתה עליה הפגישה אתה. כה חששה להביט בה פנים אל פנים. נדמה היה לה שתתפס בקלקלתה ויתערטל סודה.

כשסיפר אחר־כך מישהו על רחל, וכששרו, וכשקראו משירי רחל – כמעט שלא שמעה. לא הרגישה גם כשנכנסה סוף סוף רחל המאחרת לצריף, בשקט, שלא להיות נראית ומפריעה.

גם זו חיפשה את הצמות הזהובות של רעותה. גם היא התפללה בתוכה: מי יתן ואיננה. היא העבירה עיניה על פני מעגל היושבים. חייכה בעיניה העורגות אל מרים ורפי היושבים זה בצד זו, נענתה בראשה קלות מאד ובמבוכת־מה אל בנימין, ונתקלה פתאום בעינים האפורות, שהיו דלוחות גם הפעם, כבשעה ההיא. לבה פעם. פחדה לפגוש בעינים אלה, נרתעה מפני היותה חשופה לפני חברתה. כשקמו כולם, שיחקו ורקדו – אי אפשר להשתמט מהפגישה. ניגשה והפטירה רפות:

– שלום, רות – וחייכה בבושה.

זו נרתעה, התאפקה והסתירה מבוכתה, ואמרה לאט כבאדישות:

– שלום.

ותו לא.

אחר־כך רקדו. רות ישבה מן הצד. לפתע, באורח פלא צפו בזכרונה שתי שורות מאחד השירים שנקראו:

– – – ידעתי מלים אין מספר,

על כן אשתוק – – –

היא נטרדה ממנוחתה לגמרי. רצתה לדעת את ההמשך, את ההתחלה. נחפזה, עצבנית, אל החברה שקראה קודם אותו שיר, ובקשה ממנה את הספר. מהרה לחדר צדדי, דפדפה, חפשה והמשיכה לקרוא:

"התקלט אזנך אף מתוך שתיקה

את ניבי השח?

התנצרהו כרע, כאח,

כאם בחיקה?"

נגשה אליה מרים, נטלה את הספר הפתוח.

– ומה – שאלה – יפים שירי רחל?

רות חייכה. יפים? כלום מבטאה מלה זו את אשר אומרים לה השירים? ישבו זו ליד זו והביטו אל מעגל הרוקדים. לפניהן, כשגבם אליהן, עמדו עמדו רחל ורפי, מוחאים כף לקצב השיר. כשגבר לחץ הרוקדים, הוסחו השנים אל מחוץ למעגל, עמדו זה ליד זו ושוחחו. רחל הניחה זרועה על כתפו מתוך לטוף־מה ותלתה בו את שתי עיני השקד במבט כמה ונוהה ביותר. דברו מתונות וקצובות. הריסים השחורים לא גילו כלום. רק היד שנחה על הכתף והשתעשעה בכפתור הכיס, היתה עצבנית משהו.

רות חשקה שפתיה והפשילה את שתי צמותיה, בזו אחר זו, אל גבה. עכשיו זמזמו במוחה מלים אחרות:

– – – התקלוט אזנך אף מתוך שתיקה

את ניבי השח? – – –

זמזמו חזור וזמזם, חזור וזמזם, כזבוב טרדן. בקשה להשתחרר ולא יכלה. נטלה מבלי משים את הספר מידי מרים. גם זו ישבה שקועה כולה בשניים שלפניה. שוב לא היתה לה הרגשה של נשארת מאחור. זו ההבטה מלאת האמון שהיתה נתלית בה לעתים קרובות כל כך, זו הנחת היד הצמאה ללטוף – רק שחסרה בה אז העצבנות הקלה – אלה העינים העורגות, השואלות, הנוגות. כמה היה ידוע לה כל זה! נזכרה אף היא באחד השירים שהוקראו הערב: “חוני המעגל”. דומה היה עליה, שהנה זה הקיצה לאחר שינה ארוכה־ארוכה, והנה – עברו כולם ממנה והלאה, והיא – נשארה מאחור. זכרה רק את המלים האחרונות:

– – – צלו העגום של חוני

פרוש על פני משעולי…

בקשה אף היא למצוא את השאר ונטלה שוב את הספר מידי רות. האגמים האפורים, שהיו נוגים היום כל כך משום־מה, הוסבו אליה. הציצו אשה ברעותה, וחייכו….

הדסה