הפעולה הרעיונית בתנועת הנוער – ודאי שהיא צריכה לדבר אל שכלו של החניך ולחשל את הכרתו. אולם בזאת אין די. לתנועת הנוער המחנכת להגשמה נדרשת יותר מאידיאולוגיה בלבד. היא צריכה להגיע לכך שלפני עיניו של החניך תרחף דמות חיים נכספת. טיפוס של אדם וטיפוס של אורח־חיים – שאליהם נושא החניך את לבו, אשר בהם שואף לראות את עצמו בעתיד.
הכרת חיי הקיבוץ ע''י ביקורים בקיבוצים בכל הזדמנות של חופש וטיול – זו הדרך המשכנעת ביותר לחניך של תנועת הנוער, שחיים אחרים, חדשים, אפשריים וקיימים וניתנים להישג גם בשבילו. אולם יש חשש שחניך התנועה יראה את חיי הקיבוץ כרחוקים מדי ממנו, כי תחסר לו עוד החוליה המקשרת בין חייו הוא כנער, כחניך תנועה ובין אותה דמות החיים הנכספת.
חוליה חסרה זו, יכולה להינתן לחניכים ע''י סיפורים ממין אלה המתפרסמים בזה. סיפורים על דמות־חיים של חניכי התנועה עצמה. אשר כל חניך יכול על נקלה להזדהות אתה, והיא עצמה אינה אלא מתבגרת ועולה אל דמות החיים של ההגשמה בקיבוץ. דמות־חיים זאת של חבר התנועה, מתממשת ומתבלטת עוד יותר על הרקע השלילי של החיים הריקניים, אותם חי הנוער הלומד שכל ערכי ההגשמה של תנועתנו חסרים לו.
לא אחת יש הכרח למדריך הקבוצה החינוכית להגיב על תופעות שליליות אצל כמה וכמה מחניכיו. אולם הטפת מוסר ישרה, או אפילו בירור חברי במיוחד לעצם הענין עלולים לפגוע, להעליב ולא להשיג את מטרתם. במקרים אלה לא פעם יכולה לעזור קריאת סיפור מתאים וכיוון השיחה עם הסיפור ולאחריו, כאילו באורח־מקרה לשיחה כללית על אותה תופעה שלילית מבלי לנקוב דוקא בשם, ומבלי להזכיר דוקא עובדה זו או אחרת.
לעשות את החינוך להגשמה בתנועתנו מוחשי יותר, מדבר יותר אל לבו של החניך – זו תעודתם של הסיפורים האלה.
הסיפורים המוגשים בחוברת זו הם פרי־עטם של חברים צעירים ולוקטו מתוך עתוני תנועת המחנות־העולים.
*
שאלת אותי מה נותנת לי התנועה.
קשה לי לענות לך. אַת לא חיית בתנועה ודברים אלה צריך לחיות בכדי להבינם.
ההרגשת פעם את רגש הסיפוק לאחר שמגיעים לפסגה אחרי עליה ממושכת וקשה?
או שמחה טהורה, שמחת יצירה של חברים לאחר עבודה קשה וממושכת כשהכל עומד נגדם, נלחם בהם, ולמרות הכל הצליחו לבנות וליצור?
או אהבה עזה לכברת ארץ שוממה המעוררת בך את הרצון לחבק הכל ולהקריב הכל?
או להיפך, ההרגשת פעם עצב עמוק וכנה על הלקחם של חברים יקרים בלא עת וסיבה?
השמעת פעם שירה פשוטה ועזה המביעה שמחה גם עצב היוצאים מן הלב? הראית פעם הורה, של חברים המתלכדים לגוף אחד, רוקדים בהתלהבות, שוכחים עולם ומלואו ורוקדים…
החלמת פעם חלום כה יפה וטהור כמו חלום על מפעל חדש שאַת עתידה לקחת חלק בהקמתו? –
כל זה נותנת לי התנועה.
ויטה
– להביא בנות מהחוץ, או לא להביא בנות מהחוץ?
– אני מתנגדת בכל תוקף בשם הבנות! אנחנו לא נבוא אם תזמינו בנות מהחוץ!
– מצפצפים עליכן, מי צריך לכן?!
– יש בנות יותר טובות!
לא אלאה אתכם זמן רב בויכוחים אלה מפני שמי יודע איזה מחשבות מוזרות יכולות לעלות במוחכם לשמע דברים אלה. לכן אגיד מיד מה כאן – כאן אספת המחלקה שלנו. אנחנו רוצים לסדר נשף בפורים. והיות ובכיתתנו אין “די” בנות, הרי נושא הויכוח הנו: שאלת הזמנת בנות שאינן לומדות בכיתה.
ועכשו לאחר ששקט לבבכם, אמשיך לספר את “קורות” אותו הנשף. מחלקתנו מבורכת ב־32 בנים (קרי: “בחורים”) וב־9 בנות (קרי: “בחורות”). וכיצד, באמת, יכול להתקיים נשף בפרופורציה כזו של “בחורים” ו"בחורות"? (אגב: “משבר” מעין זה קורה תמיד בשעה שהמחלקות מחולקות ללומדי ערבית וללומדי צרפתית. תמיד רוב הבנים בין לומדי שפת ערב, עת הבנות חושקות, כמאז ומתמיד בשפת צרפת). ועתה, נמשיך ונשמע את טענות המתווכחים למען תתבהר השאלה:
– איך אפשר “לבלות” כשמספר הבנות כה קטן – קם האחד וישא דברו – איך נוכל לשחק ב"רווק זקן" וב"קריצות"?…
– אני חושבת – פתחה אחת ה"בחורות" הנושאת תמיד ספר בידה ומתענינת בשאלות מין – כי אנחנו הבנות צריכות להבין את הבנים, הרי באמת יהיה להם משעמם. אני מציעה, שאנחנו נביא את החברות שלנו, כמובן את החברות ה"חברתיות", אלה שתוכלנה להתמצא גם בינינו.
בין הבנות – לחש־רחש. הן מכירות אותה, את זו ש"אוהבת להתחנף". מדברות ומדברות בינן לבין עצמן ומחליטות כנראה לא לאמר מאומה בציבור. אז ראינו אנחנו, כלומר “הבחורים”, כי באמת “נשים דעתן קלה” ולעולם לא תוכל לדבר אתן דברים רציניים. החלטנו בלעדיהן – מביאים בנות מהחוץ!
– מאי משמע מ"החוץ"? – בנות שלמדו פעם אתנו או ביקרו לפעמים אותנו.
כך גמרנו בסעיף הראשון והחילונו בשני – להזמין את המורה או לא. הדעות רבות: יש אומרים, שאין להזמינו בשום אופן – “הוא יקלקל את מצב הרוח”, “הוא יגרשנו בשעה שתים־עשרה הביתה, כמו ילדים קטנים. אחי לומד בחמישית והוא חזר בשלוש בלילה, ואני בששית – אבוא בשתים־עשרה? – לא! לא להזמין!” – “אני מציעה להזמין את המורה לאנגלית. הוא “מותק”! ובכלל הוא צעיר ויהיה “כמו שאנחנו””.
בקיצור, זמן רב לויכוחים בשאלה זו, שאינה “עקרונית” ביותר, לא היה לנו. מסרנו לועד הכיתה להחליט ב"בעיה" זו.
– ועכשיו – מודיע היושב־ראש – יש עוד ענין, מה יהיה בנשף?
– הא, זה לא חשוב, נעשה לביבות. נרקוד ו… ו… עתון היתולי!
– נכון. נכון, אין פה מה להתווכח!
– התכנית ברורה!
– ברורה!
ערב הנשף.
אולם מהודר בשרשרות נייר־צבעוני. שולחן מלא כל־טוב. ליד הקירות עומדים כסאות. הכל מוכן!
לאט לאט מתאסף הקהל. הכל, או נכון מזה הרוב, ב"תלבושת־ערב" – מכנסים ארוכים עם קפל, ששעות רבות עמלו לקפלו. שמלות נשף מכחילות. באולם – רשרוש השמלות והמכנסים. בכל תכונה – נשף…
– הבאת? – פונה אחד ה"בחורים" לרעהו.
– ודאי! אנגליות!
– אני קונה רק מתוצרת־הארץ.
– נראה לבנות, שאיננו תינוקות יותר!
המדובר הוא בסיגריות. נהוג אצל “בחורינו” להביא לכל נשף סיגריות: לא חלילה מפני הצורך המיוחד לעישון, כי אם “סתם־ככה”. הרי “איננו תינוקות!” וכיצד יכירו זאת…
סוף סוף הולך המורה. הועד החליט בכל זאת להזמינו. מיד ניגשים אליו. אחד “חצוף” מכבדו בסיגריה. המורה צוחק ואומר שאינו מעשן. התלמיד מתפלא מאד: הכיצד? וכי תינוק הוא…
נו, מתי יתחילו כבר? – עובר רחש באולם. אז ישבו הכל על הכסאות ו–חיכו.
– נשחק קצת! – מודיעה אחת מחברות הועד ה"מרכזת" את הנשף.
– טוב נשחק, אבל לא משחקים “תינוקיים”!
– אני מציע “קריצות”!
– עזוב! עזוב! נמאס!
– “רווק זקן”!
– טוב, טוב!
אנחנו ה"בחורים" עזבנו את החדר והמשחק החל – – ודאי אין לכם מושג כיצד משחקים1 ב"רווק זקן". אוי לאותה בושה. אבל, מילא, הפעם אסביר את המשחק. במשחק משתתפים “בחורים” ו"בחורות". בהתחלה עוזבים ה"בחורים" את החדר ונשארות בו רק ה"בחורות". כל “בחורה” בוחרת ב"בחור" הנמצא בחוץ. על־פי־רוב אין הדבר נעשה בלי כל כוונה. אחרי הבחירה מתחילים ה"בחורים" להכנס אחד, אחד. בהכנס האחד, עליו למצוא את זו שבחרה בו. ולא סתם למצוא, אלא “בחשדו” כי פלונית או אלמונית היא זו שבחרה בו – עליו לכרוע לפניה כמנהג האבירים ולהצביע עליה. מותר לו גם לא לכרוע, אלא להצביע עליה במועל יד אחר, אולם הכל ב"עדינות" וב"טקס" כאנשים גדולים… הצליח בבחירה, כלומר מצא את זו שבחרה בו, הריהו יושב לידה. לא הצליח – מיד רומזת לו ה"בחורה" ואף היא בתנועה מאד “מעודנת”, בתוספת מספר מלים “מתוקות”: “לך לישון!” “לצערי הרב!” והלז עוזב בבושת פנים את החדר על מנת לחזור שוב ולנסות בשנית את מזלו במציאת “גבירתו”. ומאי “רווק זקן?” – מספר ה”בחורים" גדול באחד ממספר ה"בחורות" ובכן נשאר “בחור” אחד, שבו לא בחרה אף אחת. ו"עלוב־נפש" זה הוא הוא ה"רווק הזקן". עשרים פעם ויותר יכרע ברך לפני כל ה"בחורות" וכולן תשלחנה אותו “לישון” והוא ישאר “רווק זקן” לתרועת כל החוגגים. משחק חינוכי, הלא? – סמלי לחיים!…
נחזור עתה למשחק. יצאנו מהחדר ובתוכו נשארו רק ה"בחורות". אנו רצים מיד אל סדקי החלונות והדלתות – להציץ ולשמוע אל הנעשה בפנים – מאחרי הקלעים. הרבה דברים “מענינים” אפשר לשמוע פה.
הנה עומדת המפקחת על המשחק ומדברת:
– די, קחי את מ.
– לא, איני רוצה בו. הוא “נורא” לא סימפטי.
– קחי את ב.
– פוי, את ה"שעמום" הזה?!
– תני לה את צ. – צועקות יתר הבנות מתוך שמץ לעג וקנאה גם יחד. אותו היא תקח!
וזו מתאדמת ואומרת: טוב, יהא צ.
ואצלנו, בחוץ, ששון ושמחה. רק עכשיו נודע לצ. כי ד. “אוהבת” אותו והוא הרי “שונא” אותה. והוא, להכעיס, יכרע ברך לפני ש. ולא לפניה. תראה ותתפקע… ובעוד אנו לומדים בצורה זו את “סודות” הבנות, נפתחה הדלת והמפקחת על המשחק קוראת לנו: בבקשה!
הראשון נכנס. הדלת נסגרת. מיד שמענו צהלות צחוק ושמחה פורצות: לישון, לישון! וזה נדחף החוצה חיוור ועלוב. – “נדמה לי, שאני הרווק. אני כבר מרגיש”. כן פנה אלינו, עת בחור אחר נכנס לנסות את מזלו, אולם גם הוא נשלח כעבור רגע “לישון”.
בקיצור: המשחק נגמר: אם הנכם סקרנים גם לדעת מי היה “הרווק”, וכי אינכם מבינים? – המורה! אב לשלושה ילדים. תמיד אנו מתנקמים במורים בנשפים…
שוב חזרנו לאולם. טעמנו מהמטעמים והתחלנו לרקוד. אך הריקודים לא נמשכו זמן רב, כי בפינה הצטופפו חבר בנות העומדות ורוחשות: “סלוניים, רוצים סלוניים!” – “לא, לא יפה!” – “ראו נא אותה, כאילו לא ראו אותך רוקדת עם…” המדובר הוא על ריקודים סלוניים. אי שם בפינה עומד כבר פטיפון המוכן לשרות אלה הרוצים לרקוד. חברת הועד מודיעה, כי בפנים רוקדים רק ריקודים “עממיים” וכל הרוצה ב"סלוניים" ילך למסדרון. מיד פנו הכל למסדרון ואותה חברת הועד בתוכם. מיעוטם לרקוד. השאר – “להביט”.
– משעמם… מפהק האחד.
– מה השעה? – אחת עשרה.
– יש עוד זמן. לפני שתים־עשרה לא אלך הביתה. עתון היתולי יהיה?
– לא. לא הוכן. חבל, מילא…
בפינה עומדים חבר תלמידים עם המורה ורוצים להוציא מפיו בשעת שמחה זו רמז על הציונים העתידים. אך המורה – נאלם כאבן ואינו מוציא הגה.
מתיאשים. פונים ללכת. ה"בחורים" מוציאים את הסיגריות, ובתנועת יד “ארטיסטית” מדליקים אותן ומעשנים. האחד מתחיל להשתעל קצת. שני נחנק בשעולו ואינו מוציאו החוצה ושלישי כרגיל וותיק יודע כבר להוציא עשן “דרך העינים”…
כך נמצא ענין לענות בו. הבנות מוחות נגד העישון. “הבחורות הללו, כילדות קטנות, תמיד מפריעות הכל!” אולם לאט לאט נשתתקו אף הן, ובדיעבד גם שמחו על שאנו ה"בחורים" כבר מתבגרים…
כך “חגגנו” עד שתים־עשרה בלילה. מישהו התחיל מדבר בדבר “הליכה הביתה”, אולם אנו השתקנוהו מיד. היתכן, שנבוא הביתה בשתים־עשרה כמו ילדים קטנים?!" והמשכנו ל"חגוג"…
בשתים בלילה נגמר הנשף והחילונו ל"לוות". הן אי אפשר לתת ל"בחורות" ללכת לבד הביתה. והלכו ה"בחורים" ללוותן. הלכנו ודיברנו על הנשף שהיה "קצת מענין, היו בו לביבות טובות ורקדו “סלוניים”…
אחת הבנות אמרה תוך פהוק: “אבל היה קצת משעמם וריקני!”
האמנם?…
שלמה
- “משקים” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
חיה ערכה מסיבת יום הולדת. היא הזמינה למסיבה זו רק את חבריה האינטימיים ביותר. גם אבא ואמא דרשו זאת: לא צריך טררם גדול, ולא צריך כל מיני ארחי־פרחי. די במסיבה צנועה, שקטה של בחורים ובחורות הגונים. ישלחו הזמנות בכתב.
משעה 9 ואילך החלו הבחורים והבחורות ההגונים להופיע אחד־אחד או שנים־שנים. חיה הקבילה פני כל מוזמן בחיוך של סבר־פנים, עזרה לכל אחד בפשיטת מעילו בפרוזדור והציעה את המושב בחדר המסיבה. הנכנס לחדר היה מתקבל בקריאת: “או־ו” ממושכת על־ידי כל המסובים, והרגעים הראשונים לכניסתו היו מוקדשים להערות שונות סביב לבושו, תסרקתו, סיבת אחורו, לעתים גם אופיו, הכל לפי מעלת הנכנס.
נתכנסה שמנה וסלתה של המחלקה. החדר היה מואר באור יקרות, בתוך עמד שולחן עגול בעל לוח של זכוכית ועליו, על גבי טסים של כסף, מגדנות ממינים שונים ורבים, יין וגביעים, סיגריות. בחדר השני, שהיה פתוח לרווחה אל חדר זה, עמדו גם כן שולחנות ועליהם סנדויצ’ים, בקבוקי תסס ומים קרים. אבל ישבו רק בחדר הראשון, על כורסות סביב השולחן העגול.
השיחה שטפה בנעימים, במשובה וצחוק. בתחילה בריסון רב, כי אבא ואמא של חיה נמצאו גם הם בחדר, אבל אחר שעה לא ארוכה אמרה חיה:
– אבא, גברת אופנהיים הזמינה אתכם ל־9.30 לא? חבל שאתם צריכים כבר ללכת…
והם הסתלקו אחר בקשת סליחה מאת כל הנוכחים. אחרי שהלכו להם, אמרה חיה:
– רואים אתם, אבא־שלי ואמא־שלי מבינים אותי תמיד.
יואל התחכם:
– אם כך, חיה, הרי “המבוגרים כן מבינים אותנו”. כולם צחקו על “החרבון” של חיה. חיה לא נבוכה ושלחה לשון ארוכה וסמוקה כלפי כולם ואחר־כך הפנתה ראשה הצידה ואמרה:
– יואל, אני נעלבת!
אז ניגש יואל והחל מלטף את שערותיה ומעתיר עליה מלות חיבה שונות. שוב התיזו הבחורים קריאות של בוז – כביכול.
– יואל!
– יואל, תזהר!
– לעיני כולם!
אך הנה נכנסה דבורה אוירבוך. כולם נדהמו: איזה תלבושת? שמלה לבנה רקומה, עם “קלוש”. סרט־פרפר על החזה, מעיל קל על הכתפים; מבושמת כדבעי. עיני הנוכחים סונוורו מן הברק. הבחורים קרצו עין זה לזה והבחורות חיפו על מבוכתן על־ידי אמרות־מחמאות:
– דבורה, את נהדרה היום!
– אף פעם לא ראינו אותך בשמלה זאת, איפה החבאת אותה?
– לו הייתי בחור, הייתי מתאהבת בך הערב!
דבורה תפסה מושב בין הבחורים והתנהגה בענותנות מרובה. אבל עוד שעה ארוכה התנהלה שיחה בין הבחורות על טיב האריג ממנו עשויה שמלתה של דבורה, על טעם התפירה, והפליגו גם בענין עלית המחירים בזמן האחרון:
– פשוט אי אפשר לצאת לרחוב לקנות משהו, המחירים עלו כל כך שמרוקנים לך את הארנק בקניה אחת.
– אתמול הלכתי עם אמי לקנות גרבים. תארי לך כמה עולה עכשיו זוג גרבי משי מסוג שלי? – 32 גרוש.
– מה את אומרת!
ובאותה שעה היו החברים ואתם גם דבורה אוירבוך משיחים בעניני סיגריות. נתפלגו הדעות: היה מי שאמר ש"מטוסיאן" טוב מ"ויקטור" והיה מי שאמר להיפך. המחלוקת הגיעה לשיאה כשגורדון אמר ש"צ’סטרפילד" היא הסיגריה הטובה ביותר והמעודנת ביותר שעישן מימיו. אבל כניסתו של דב זמירי לחדר הסתה את הויכוח. כולם נפנו אליו. דב זמירי היה תלמיד מצוין, עול ימים מאד, הצעיר שבמחלקתו. כינוהו בשם “ילד” והבחורות היו מוסיפות בחן אמהי “נחמדצ’יק”. עתה קידמו את פניו בקריאות:
– שלום “ילד”!
– חכו, חכו, הוא יקרא לנו היום משיריו.
– שב, ספר משהו. מה נשמע?
– איך הענינים “ילד”?
– הלא הוא מפחד מבחורות…
הבחורות פרצו בצחוק גדול, דב נבוך מאד. כל הקריאות שהיו מכוונות כלפיו פלחו כמדקרות־חרב את לבו, מרוב מבוכה שוטטו עיניו לחפש מושב, אם כי עוד רבים היו המקומות הפנויים. היה סמוק עד שרשי שערותיו, לא ידע מה להשיב על השאלות ששאלוהו, ואם השיב נדמה היה לו שהן יוצאות מפיו תפלות, מסורסות ומבולבלות; כל תנועה שעשה נדמתה בעיניו לבלתי־הרמונית, מעוררת תשומת־לב לעגנית; בעברו את הדרך הקצרה מן הדלת אל המושב – היה זה כאילו עבר תחת הצלפות של שבטים, כמעט שהפיל בדרכו צלחת מן השולחן. וגם כשנתישב כבר – הרגיש את עצמו כל כך לא בנוח, שצריך היה לתקן כל רגע את צורת ישיבתו. הוא התפלל רק שיטו מעליו את תשומת־הלב, שיעברו לנושא אחר, רק בל יהי מרכז השיחה וההסתכלות… אך דא־עקא שהבחורים נטפלו אליו בכל מיני משפטים עוקצניים:
– או, לבשת מכנסים ארוכים? אתה גדול ממש!
– הלא זה נגד הפרינציפּ!
– אח, עזבו אותו, הניחו לו, הלא הוא מביט עלינו מגבוה.
– חה, חה, חה…
– מה שלום “קירקהובן” שלך, כבר גמרת אותו או שאתה עוד אוחז בדף 281?
בחיוך נבוך ומעורר חמלה היה עליו להשיב תשובות ללא תוכן על השאלות הללו. לבסוף נכמרו רחמיה של חיה שהיתה חייבת בהכנסת אורחים, ואמרה לבחורים:
די, די, הניחו לו, הוא אורח שלי היום, הנחמדצ’יק, נכון דב?
דב חש שהוא קרוב להתעלפות גמורה. ההן שלו בתנועת ראש מלמעלה למטה כבר לא בפקודת מוחו ניתן. היה זה הן אוטומטי. משפטה האחרון של חיה היה האכזרי ביותר באינקביזיציה שנערכה לו כאן. עכשיו ישב והחריש. לא דיבר ולא שמע דבר. עינויי נפש איומים אכלוהו בתוכו פנימה ואיזה המהום מתמיד הלם על קירות נפשו. הלא בעצם החליט שלא לבוא היום ומדוע בא? מדוע שוב החולשה הזאת, חוסר תקיפות הרצון?
צריך היה להתחיל ב"תכנית". ישראל פרידמן אמר ש"צריך לשאת נאום ברכה לכבוד יום ההולדת השמונה־עשרה של חברתנו חיה ליבוביץ". החל משא־ומתן מי ישא את נאום הברכה ובשום אופן אי אפשר היה להגיע לעמק השווה. אז החליט כי חיה עצמה תבחר את המברך. חיה לא רצתה להיות חותכת נפשות והציעה להפיל גורל. הפילו גורל ויצא דינו של גורדון לשאת את הנאום.
גורדון חכחך בגרונו, התחכם הרבה, דרש שיתנו לו סוכריה כדי למרט את הגרון, ביקש כוס וכו' וכו' ולבסוף קם ואמר:
– “לידיס אנד ג’נטלמן” – אני מברך את חברתנו חיה ליבוביץ במלאות לה שמונה־עשרה שנה ש… ש… (כאן האיצו בו כולם: “נו כבר!”) חכו רגע, חכו רגע, ש… שתגדל ותפרח ותהיה בת נאמנה להוריה, לעמה ולארצה וש… שהמלחמה תגמר בקרוב בימינו, וחיה ליבוביץ… תתחתן עם בחור נאה!
וצנח תחתיו אל הכורסא.
כולם הריעו “הידד”, “ברוו” והללו את הנאום המשובח. עכשיו היה על חיה להשיב נאום של תודה. היא סרבה הרבה זמן. אבל אחר הפצרות מרובות נאותה, קמה ואמרה:
– חכו קצת, אני מתביישת… טוב, אגיד. אני מודה לכם על הברכה שברכתם אותי, ואני רוצה לקוות שבאמת תגמר המלחמה הארורה הזאת בנצחון אנגליה כמובן, ושנוכל שוב לשמוח ולערוך נשפים בלב שקט… וש… חכו רגע… כן, ושהמורה ד''ר בר, תיפח רוחו, לא ישאל יותר שאלות ברנ''ק ו… זה הכל. לא, עוד רגע… ושנצליח בסוף השנה בבחינת הבגרות!
ההתפעלות וההתלהבות התלקחו לשיא. “נהדר”, “נהדר”, “נחמד”, “מצוין”, “הצלחת היום יותר מתמיד”, “באמת שהייתי מתאהב בך” וגומר וגומר.
כדי להמשיך ב"תכנית" מן הראוי היה גם לדקלם או לקרוא שיר. לכן הציעה חיה:
– עכשיו דבצ’יק, אתה תקרא לפנינו שיר.
דב חפץ לברוח, להמלט. עיניו תרו לחפש את הפתח. אך אין מוצא. שוב נכונו לו עינויים.
– טוב, אבל איזה?
– שיר של ביאליק, למשל. כן, הנה אני אביא את ספר השירים.
– טוב, אבל איזה שיר?
– “אל הצפור!”
– לא, “שחקי שחקי” זה אני אוהבת לשמוע. זה שיר נהדר!
– טפשה, זה של טשרניחובסקי.
– קרא “למתנדבים בעם”.
– מה, חנוכה היום?
פתאום נצנץ רעיון במוחו של דב, הוא אזר את כל כוחות נפשו והחליט לקרוא “יהי חלקי עמכם”. אדום מהתרגשות וממאמץ פנימי של התגברות ופסיחה על כל העכובים הנפשיים והתסביכים האישיים, קרא דב את השיר בהטעמה ובגאון. הוא הרגיש שהצליח, וכשסיים, ציפה לאותות התרגשות. אבל ההגבה היתה אחרת. חיה אמרה:
– זה היה טוב, לא?
אבל אחרים ענו:
– כן, אבל זה היה עצוב מדי, ולא מתאים ליום־הולדת.
– כן, אבל התוכן יותר מדי רציני.
ומיד עברו “לענין”, כלומר – הגיעה שעת זלילה ושתיה. כוסות הוקשו זו לזו בברכת “לחיים”, “לחיי חיה”, “לחיי המורה לספרות”, “לכבוד המורה לאנגלית”, “לכבוד ויויאן ליי שלנו” וכו', וכו'; פוצחו בטנים, לעס סוכריות נשמע, עשן סיגריות ריחף באויר, כולם נשתקעו בעבודת הקודש. השיחה הכללית נתפצלה לשיחות שנים ושלושה, המולה, שחוק, שיחה שקטה נתערבבו אלה באלה. כאן עסקו שנים בתהיה על טיבו של יין; שם פיכה שיח־ושיג על המורה החדשה הצעירה שאינה יודעת להשתלט על המחלקה; בפינה שישבה בה דבורה דיברו על אוסטרלי שנטפל בימים האחרונים אל שתים מן המחלקה; ומעבר השני של השולחן גבר הצחוק בשל התכרכמות פניה של יפה אחר שתית היי''ש, בחדר השני עסקו בניחוש: מי יערוך את המסיבה הבאה? ועל הספה שטפה שיחת חשאי על הנושא: אם באמת אוהב יואל את חיה, או “סתם ככה” הוא מרדף אחריה…
דב ישב ערירי. פיצח גם הוא בטנים ואף טעם מן השוקולדות. מחשבות רבות ונוגות התרוצצו בתוכו: אולי כדאי להסתלק עכשיו באין מרגיש? אולי להצטרף לאחת החבורות השמחות? אבל הן גם כך וגם כך לא יתוקן דבר. לעזאזל! מדוע נגזר עליו תמיד לעמוד מרחוק? מדוע לא ישתתף גם הוא, בכל לב ונפש, בשמחה ובגיל הזה השורים פה על כולם? האמנם זקן בלא־עת, האם באמת אין דבר שיגרום גם לו עליצות!? כי גם כאשר הוא מחליט סוף־סוף להתערב באחת השיחות, לצחוק לפעמים בקול־רם, גם אז לא טבעי מדברו ולא טבעי צחוקו, הוא מדבר ולא מדבר, צוחק ולא צוחק, משהו בתוכו עוצר בעדו, מבקר כל תנועה שלו. איזו עין פנימית פקוחה על כל מעשיו, עד בלתי יכולת להיות חפשי אפילו רגע… מדוע זה, מדוע!…
הפטפוט היה למיאוס סוף־סוף. מישהו הציע לשיר. נתכנסו שוב וישבו על מקומותיהם והחלו לשיר. תחילה שרו “עורה ישראל” ואחר־כך “הבו לבנים” ו"מעפולה באנו הנה יחד", אבל דבורה דרשה: “שירים חדשים, אלה נמאסו כבר”,לכן שרו:
הוי, הוי, למה למה למה
אַל תשאלה, אַל תשאל,
אמא, אמא, אמה למה למה…
וגם:
“עינים היו לה כנוגה צפון”
פרצה מקהלה אדירה בשירת: Kiss me…
התרוממות הרוח גברה כל כך, עד שתוך כדי שירה קמו כולם ממושביהם, עברו לחדר הגדול, הזיזו את השולחנות אל הכתלים והחלו בריקודים, קודם בוולס ואחר כך פטיפון ולנגינתו החליקו – שטפו להם זוגות ב"טנגו" וב"פוקסטרוט".
אחרי כמה מחזורי ריקודים, נזכר מאן־דהוא ואמר:
– חברה, נרקוד גם הורה.
אחרי היסוסים קלים, נשתלבו הזרועות ובשירת “אל יבנה הגלילה” חג מעגל ההורה.
כוונו תקליט של “אלף לילה ועוד לילה תתי שי־לה” – רקדו עוד מעט ואחר־כך עייפו.
בשעה יותר מאוחרת חזרו שוב רקודי הזוגות והפעם תוך אכסטזה עילאית. מישהו כיבה את האור. כולם צווחו והמשיכו לרקוד. הבחורים והבחורות החרו־החזיקו אחר הפטיפון והמחולות גברו, גברו…
כך, עד שחזרו אבא ואמא של חיה מהגברת אופנהיים, היתה כבר השעה השניה שלאחר חצות.
אהרן מגד
ידידי,
כותב אתה לי: "אולי נאמנו דבריך מאוד ואמת היא ללבבך אתה, אך כלום ניצוק את כל האנשים בדפוס אחד? הלא לכל אחד מורשת נטיותיו ומערכי נפשו שלו, הן לא בבית אחד נוצרנו כולנו ולכן גם יפרדו דרכינו למאוד. הנה לך יאתה עבודת השדה ואני אמצא סיפוק רב בעבודת הרוח. הן תבין מה יקשה עלי עתה, אחר שטיפחתי וריביתי בעצמי את מאויי זה – להמשיך וללמוד, לקנות עוד דעה וחכמה, (וככל שאני נכנס לפרדס זה של מדע הרוח רואה אני יותר ויותר מה רב עוד לפני ומה מעט הוא שאני יודע) לנטוש כל זה, לזנוח את מיטב שאיפותי ותקוותי, וללכת אל ארץ לא לי, להתחיל בחיי עבודה גופנית אשר, תאמר מה שתאמר, היא משקיעה את1 האדם לאדמה, ומכפיפה קומתו ועושה אותו “אכר” פשוטו כמשמעו אשר כל הגותו וענינו אך במה שלפניו: בעץ הצומח, בעשב השדה והדאגה ליום המחרת. הרי זה כאילו אתה מראה לי פלטרין גדולה מלאה כל טוב – מזה ואהל דך מזה, ואומר לי: בחר!
אגיד לך שאם אתה אומר לי, בחר באחרון, אתה גוזר עלי כליה וקוטם את מעט האושר שיכול אני לנחול בימי חלדי. אינני יודע אם תבינני, אולי גם תבוז לי, אבל למען תחוש מה הדבר בשבילי אמשול לך כאילו יאמרו לך היום: לך ותהיה רוכל ותסובב בשווקים. היכול היית לעשות זאת, ולא היית גוזר בזה מות על עצמך?" –
עד כאן עיקר דבריך ועליהם רוצה אני להשיב לך. משלך האחרון נתן לי לחוש הרגשתך האמיתית. אוכל לומר לך קודם כל: טול קורה מבין עיניך. טעות גדולה ומרה מערפלת את בהירות מבטך ומכהה את הרגשותיך האמיתיות. ויודע אני שטעות זו, לא באשמתך נתפשת בה אלא באשמת גורלנו האומלל והחולה ש"מפני חטאינו נתרחקנו מאדמתנו".
עוד במכתבי הקודם יצאתי מהנחה זו ששנינו קורצנו מחומר אחד, וזאת אינך יכול להכחיש לי, ולכן מסיק אני גזרה שווה לשנינו, שאותה “ריאקציה”, אותה תגובה תרשם בכל אחד מאתנו בהכרעות שוות.
כלום אין אתה זוכר את שיחותינו המשותפות על שאיפותינו והמשך דרכנו, במשך שנים? האינך זוכר שכמוני כמוך עוד מגיל בית הספר חונכתי על כך על ידי הורי ומורי ואחר כך טיפחתי רעיון זה בתוכי – להמשיך ללמוד באוניברסיטה, לקנות דעת לשמה, וכמה היינו משיחים על כך יחד ורוקמים את עתידנו במסגרת הזאת?
ואיך עקרתי את השאיפה הזאת מלבי? אליבא דאמת במשך כל הזמן, בכל השנים האלה, ביחוד בשנים האחרונות, לא היה מצפוני נקי ולא היה לבי שלם עם מחשבתי. בורח הייתי מבחינת אמיתותי ומקול ההכרה הפנימית, כל פעם כשהייתי חושב על הדברים לא רק מבחינת טובתי אני, אלא מבחינה מקיפה יותר, לאומית־ציונית – הייתי מוכרח לחנוק את הקול הזה בתוכי כי הוא פקד עלי: לא זה הדרך!
אך זה לבד לא היה בכוחו להניא אותי משאיפה שהייתי אמון עליה מילדות. דבר אחר הכריע את הכף, והוא דוקא אותו דבר שאתה נוגע בו.
התחלתי לחשוב אם באמת יהיה לי כפי שאתה כותב “מעט אושר” בדרך הזאת וככל שהרביתי לחשוב על כך, הלך ונתברר לי שלא. והדבר התבהר לי לחלוטין, כפל כפליים, לאחר שיצאתי להכשרה.
כי כל מה שאדם עושה יונק מאיזו קרקע שעליה הוא עומד. וברור היה לי שהקרקע שעליה אעמוד בעיר – לא תנחיל גם “מעט אושר”. אותו ההווי, רקב ומסוס, אותה האוירת העירונית של בתי הקפה, של ריקודים סלוניים, של פזמוני רחוב, אותם כווני החן והאהבהבים, אותם הריקות והשממון, מלל נבוב וחוסר מעש פורה, כל היחסים בחברה שממנה מוצאנו – שהם שקר וזיוף וכסות ומעטה, שאין בהם חופש, אמת ופשטות – כל זה איננו קרקע לשאיפות נעלות.
ואם על “אושר” נסבים דבריך, הרי לא על נקלה אעלה את המלה הזאת על דל שפתי, ואין אדם שיתהדר בה ויאמר: ראה, זה נפל בחלקי! אך מעט מזה אני טועם דוקא עכשיו, דוקא כשאני “אכר פשוטו כמשמעו”, כי נגעה בי חדוות היצירה. ואין אושר בלי יצירה. רק מתוך הרגשה שאתה עושה משהו, בונה, מצמיח, הופך ומשנה ובורא חדש – אז אפס קצהו של מה שאתה קורא “אושר” יגונב גם אליך.
לא, אין העבודה מכפיפה קומתו של אדם. להיפך, העובדים אשר פרי עבודתם להם הוא – זקופים יותר מכל בני האדם. חברינו גאים על יצירתם, לכן גם על עצמם, לכן הם נכונים להגן ולהילחם על ערכים שהם יוצרים.
חברינו יוצרים גם חיי תרבות, תרבות שצומחת מתוך העבודה ולה יסודות חדשים ובריאים ומוצקים יותר מבכל מקום אחר, הווי חדש וארחות חיים חדשות. ויצירת המשטר החדש הזה דורשת כל כך הרבה כוחות נפש וכוחות רוח שלשוא אתה מפלה בין עבודת השדה ועבודת רוח. להיפך, כאן יש לעבודת הרוח קרקע מוצקה, בסיס איתן, היא נובעת וצומחת מתוך חיים בריאים, יש לה שרשים עמוקים ביסודות לאומיים וחברתיים, ולכן פה שבעתיים מנחילה היא “אושר” למחזיקים בה.
לא ידידי, אין העבודה מנוונת את בעלי הכשרונות, אלא היא מפתחת אותם ומגלה לפניהם אפקים חדשים. אדם בעבודתו אצלנו מוכרח לחשוב, הרבה לחשוב, לגלות יזמה, להמציא חדשות, לשכלל ולקדם. עבודת הרוח ועבודת האדמה אצלנו, לא רק שאינן סותרות זו את זו, אלא שהן משלימות אחת את השניה.
יכול להיות שכל דברי נאמרו על אוזן אטומה, או שלא תאמין לי, או שאמונך בלבד לא יספיק עד כדי תחושה. לכן רק אחת עוד אומר לך: בוא וראה, לך ונסה, חיה בעצמך את מה שעבר עלי והפך בי את כולי, צא ולו לשנה אחת ותיווכח בעצמך.
הנה ערכנו “סדר” של פסח כבשנה־שנה. לא כסדר הזה שעורכים הורינו בבתיהם, אלא שונה ממנו לגמרי, דומה אולי יותר ל"סדר" שהיו עורכים אבות אבותינו בשבתם על אדמתם: קציר העומר, יציאות מצרים שבכל הדורות, המלחמה לחירות – ביטוי לכל אלה נשתלב בהגדה וב"סדר" שערכנו. טקס, שירה וריקוד, מקהלה ונגינה, קריאה והצגה, כל אלה שוזרו יחד. היודע אתה כמה כוחות רוחניים הושקעו בזה? ולולא ראיתי את הגיחוך על פניך, הייתי אומר לך פשוט: בוא וצרף כוחך אתה לכל זה – סופך שתהיה מאושר אז!
חשבתי לראותך בין הבאים אלינו לעבודה בימי פגרתם (עזרתם היתה רבה מאוד. לולא הם, אינני יודע כיצד היינו מספיקים את כל העבודה. ודאי היינו עובדים 13–14 שעות ליום, אך היו מעטים), יכולנו להידבר פנים אל פנים והיית נפגש מעט עם כל הדברים שעליהם אני מדבר, ונוכח בעצמך. אני מקווה שעוד תתקן את המעוות בימי החופש הגדול.
תבוא ואז נשוחח ארוכות –
ידידך – עודד
-
במקור “את” נדפסת פעמיים – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
## פרק ראשון – רגעים בודדים
א
– אורי, הרי תלך להביא את המנה השניה, – אמרה אשה כבת שלושים־וחמש, תקיפה, בעלת שערות אפורות במקצת ועינים חומות.
ליד השולחן ישב אדם בגיל ארבעים: שמן מעט, מרכיב משקפים ואדיב. מימינו ילד קטן כבן חמש: יוסלה, שמנמן, בלונדיני. על ידו ישב אורי, נער בן שתים־עשרה, גבה־קומה, שחור, בעל פנים חכמים ויפים. הוא קם לדברי בעלת הבית והביא מהמטבח קערת תפוחי אדמה. ביצאו בשנית אמר ד''ר אהרונובסקי לאשתו:
– הילד גדל ועדיין לא העיר במאום על מצבו. ילד טוב הוא ושקט.
באותו רגע חזר אורי ובידו הירקות. ד''ר אהרונובסקי האיר פנים לקראתו ואמר בחיבה:
– בקרוב תהיה לבעלת בית אמיתית!
אורי חייך באירוניה וענה: “הודות לחוה”… הפעמון צלצל, אורי קם ויצא. בשובו הודיע על בוא האדון בלסקי. ד''ר אהרונובסקי יצא אל האורח. חוה, בעלת הבית, נכנסה למטבח. בחדר נשארו אורי ויוסלה. אחרי רגע של שתיקה אמר יוסלה: “אורי, היום תעשה לי סירה!”
– טוב, אם רק אספיק.
הארוחה נסתיימה. אורי וחוה הורידו את הכלים מהשולחן ושטפו אותם. אחרי הצהרים הכין אורי את שעוריו ויוסלה שחק באוטו הקטן שלו. פתאום הפסיק את משחקו, תלה באורי את עיניו הכחולות, הגדולות ושאל:
– אורי, מדוע תאמר “חוה” ולא “אמא”?
אורי חייך: "גם זה שם יפה. ילדים קטנים אומרים “אמא”, וילדים גדולים – “חוה”.
– אורי – הפסיקם קולה של חוה – רד נא לחנות והבא חבילת חמאה.
אורי ירד במדרגות ושרק. כן, מדוע אני אומר “חוה” ולא “אמא”? ישנה אמא אחרת. הלזאת יקרא אמא? כה קרה היא. אמא צריכה להיות תמיד טובה. וזו – לא אמא, זו דודה חוה. אבל הרי יוסלה קורא לה אמא ואוהב אותה כאם אמיתית? כן, אבל בכל זאת… זה דבר אחר. הוא קטן ואינו מבין עדיין.
בשובו השתוממה חוה לראות שעיניו השחורות והבוערות הבריקו ברק זר ומוזר, אך היא לא שמה ליבה לדבר. בודאי ראה הילד מה. אבל ליוסלה היה פנאי. הוא הבחין במבט הבוחן שתלה בו אורי ושקע במחשבות:
– אורי, הנפלת?
– לא.
–אז מדוע אתה עצוב?
– איני עצוב כלל.
– אז מדוע אתה מביט בי ככה?
– רק רציתי לראות אם אתה כבר גדול.
– ואני גדול כבר?
– כן, כמעט.
– אז אוכל כבר להגיד לאמא “חוה”?
– לא.
– ומתי, תגיד, אורי?
– לעולם לא, יוסלה…
ב
אורי ויוסלה שכבו במטותיהם. נכנסה חוה, כיסתה את יוסלה ונשקה לו על מצחו: “ליל מנוחה, חביבי”. קרבה אל אורי ואמרה: “תישן טוב, יקירי”, ויצאה.
זמן רב לא יכול אורי לישון. הרגשה בלתי ברורה אפפתהו. איש אינו מכסה אותו, איש אינו נושק לו. אבל מיד כעס על עצמו. איזו שטות, הרי טוב לי, אני לומד ומשחק, אוכל וישן. הרי אני יכול להתכסות לבדי. ונשיקה? זה דבר אחר. אבל יוסלה עוד קטן… וזה שעליו לקום וללכת מדי פעם בפעם לחנות, גם זה אינו נורא. מי ילך? יוסלה קטן, הדוד עסוק וחוה הרי אינה יכולה ללכת תמיד.
העיקר לא לחשוב כל כך הרבה על כל זאת. הוא התהפך לצדו השני והשתדל להירדם. – – –
בחדר האוכל ישבו ד''ר אהרונובסקי ואשתו ושוחחו. כנראה שדאגה התעוררה בלבם. הוא אמר בשקט: “כן, היום באמרי לו שעליו ללמוד היה כה עצוב”.
– גם אני כבר הרגשתי זאת. קשה להבין. הרי תמיד היה כה עליז וער.
– כדאי להעסיקו במשהו. הרי לא יתכן שכל היום רק ילמד. עם חבריו אינו משחק. “הם כל כך טפשים”, הוא אומר, “רק לשחק הם יודעים”.
– התדע, בנה של חסיה המורה נכנס ל"מכבי"; כנראה שזאת תנועה הגונה, אינם מדברים הרבה על פוליטיקה, משחקים – והעיקר – מתעמלים, זה בודאי יענין את אורי.
– אפשר לנסות לדבר אתו על כך. הן לא יתכן שישב כל היום על לימודיו. הרי עודנו ילד…
– אמנם מן הראוי שיעזור מעט בבית. ובכל זאת, שיראו השכנים וידעו, שלמענו אנו עושים הכל, ולא למעננו.
למחרת, בשוב אורי מבית הספר שאלתהו חוה מה למד וכיצד ידע. והוא סיפר לה באריכות על המורה שהיטיב כל כך לתפוש ילד שהפריע בכוונה.
פתאום הפסיק: “האם זה בכלל מענין אותך?”
– בודאי, בודאי, חביבי.
אבל אורי כבר לא המשיך באותו שטף. דבר מה עצר אותו. בארוחת הצהרים פנה ד''ר אהרונובסקי אל אורי בשאלה, אם אינו רוצה להכנס לתנועת נוער. אורי פקפק רגע ואמר: “כן, בודאי, אבל…”
– אנחנו החלטנו שתיכנס ל"מכבי" – הפסיקה אותו חוה. “גם אריה נכנס שמה. שם תוכל לשחק, להתעמל ולטייל”.
אורי החויר. הל"מכבי" יכנס, הזו היא התנועה שבה רצה? כן, לתנועה של פועלים בודאי לא ירשוהו להכנס. זה יבייש אותם… עליו לוותר. אין ברירה.
– מדוע אתה שותק – הפסיקו הדוד – אנחנו חשבנו שזה ישמח אותך. הנה גם תלבושת נקנה לך.
– כן, אני שמח. אני אכנס ל"מכבי".
ג
שבת אחרי הצהרים. אורי לבוש בגדי החקי וענוד עניבה כחולה ירד בכיוון למגרש. בדרך נפגש באריה.
– שלום אורי! יודע אתה, נבחרתי למפקד גדוד הצעירים.
אורי שתק. רק כעבור רגע נזכר:
אה, כן: אני מאחל לך הצלחה.
– תודה.
הם הגיעו למגרש. נשמעה שריקה ועשרים נערים בני שלוש־עשרה, ארבע־עשרה התיצבו במקומותיהם. נשמעו פקודות והסתדרו בשורה לתרגילי סדר:
– עמוד דום, קבוצה – ימינה פנה! אורי, למה אתה מחכה? קדימה צעד. השמאל. במקום דרוך. אורי, כנראה חלום נעים אתה חולם, אבל צא מהשורה. זה מפריע לחבריך.
לאחר התרגילים ערכו משחק כדור־יד, ואורי המצטיין בכך תמיד, נכשל היום. הוא, השוער הטוב, לא הצליח לעצור חמש פעמים… והמכות היו כל כך חלשות…
– אורי, מה אתך היום?
כן, מה אתי היום? מה אתכם, מה עם כולנו? הזוהי תנועה? שוב לעמוד בשורה, ולהתמתח לפני המפקד, שוב לשחק בכדור… זה יפה, אבל האם זה מספיק? האין לפנינו כל דבר אחר, רק לפקד ולהתפקד, לנצח ולהיות מנוצח? האם לא יתכן קשר אחר בין אנשים? האם לא תיתכן דרך אחרת?
ד
לא תמיד היה אורי רוגז, רציני ומהרהר. לעתים שכח את הכל והיה ער ועליז כמקודם. רגעי התוגה והמחשבה היו רק רגעים בודדים, בהם נעצר כאילו וראה שמשהו אינו כשורה בכל מהלך חייו. אבל את מהותו של אותו “משהו” לא ידע לברר לעצמו, רק הרגיש בנוכחותו. רוב זמנו חי ככל ילד אחר בגילו. חבריו אהבוהו הודות לעליזותו ורוחו הטובה.
באחד מימי החורף ירד גשם שוטף. אורי איחר לבית הספר ועמד רועד מקור – ואולי גם מפחד? – בפתח הכיתה. אך גא היה וזקוף כתמיד. המורה שם בו מבט קפדני וזועף במקצת, אבל אורי ענה מיד בחיוך קל:
– ערכתי בינתים חקירה פיזיקלית כיצד חודרים המים בבגדים ובאדמה. הן לא יכעס המורה שביכרתי את הפיזיקה על התנ''כ?
בעל כרחו חייך המורה והרשהו לשבת. אורי ישב ומיד עסק בשעור כחבריו, זאת אומרת בהפרעות והלצות, ואף עלה עליהם. אך תמיד היה גם הראשון להודות במעשיו. באותו יום עסקו בהקשת קושיות כדי להעמיד את המורה בנסיון ולהרגיזו.
רות הצביעה ושאלה:
– מדוע מלך דוקא צדקיה? והמורה ענה, שהיה ממשפחת מלוכה.
אורי שאל בחום: מדוע רק משפחה אחת יכולה למשול, מנין שטובה משפחה זו מאחרת?
כל התלמידים חשבו שאף אורי מהתל במורה ופרצו בצחוק רב. אך אורי לא צחק. הוא באמת התנגד בכל חום לבו לאי־הצדק הזה. מדוע ימשול אך זה אשר במקרה נולד למשפחה מסוימת – ולא זה הראוי לכך בתוקף כשרונותיו ומהותו, ולא הודות ליחוסו?
המורה הרגיש כבר בתחילת השעור במגמת תלמידיו והחליט להוציא את אשר יפול ראשון לידיו. והנה אותו אורי – איחר לשעור וגורם לצחוק פרוע לכל הכיתה. הוא לא חשב כלל על תוכן השאלה ששאל אורי. רק דבר אחר הרגיש “זהו הקרבן”.
– אורי, צא מיד מהמחלקה, אין לנו צורך ב"חכמים" כאן, האם לא תדע שהמלוכה עוברת בירושה מאב לבנו?!
– כן, אבל מדוע? שוב פרץ צחוק אדיר במחלקה. והמורה העצבני כבר לא יכול לשלוט בעצמו ואמר: “עוד מלה אחת ולא תשוב בלי אחד מקרוביך”.
אורי שתק. רק זה לא. בכיתה השתרר שקט. “הקרבן” הועיל. איש לא חפץ להיות שני לו.
ה
יוסלה כבר גדול. בעוד חצי שנה ימלאו לו שבע שנים. בקרוב יגמור את כיתה א' ועדיין אינו יודע לקרוא. חשבון הוא יודע היטב, אבל לקרוא בשום אופן אינו יכול. כבר חצי שעה הוא יושב ליד השולחן הקטן ומנסה לקרוא אבל הדבר אינו עולה בידו. לבסוף ניגש ברתת לאורי, ולוחש לו:
– אורי, תעזור לי לקרוא. “זה לא הולך”. אבל שאמא לא תדע…
אורי התישב אף הוא על כסא קטן ליד השולחן. פתחו את הספר והחלו לקרוא. “שלום”.
– נו, יוסלה, את המלה הזאת אתה כבר קורא היטב.
– כן, אבל כאן בדף הזה, זה קשה “נורא”.
– תתחיל פעם ותראה, זה לגמרי לא כל כך קשה כפי שחשבת קודם. שלום אבא, שלום אמא, אני ילד טוב מ… איך קוראים את זה הלאה… מאד".
– לא, – מאד, תן לי פעם לקרוא את הכל ותשמע: “שלום אבא, שלום אמ־מא…” דמעות עלו בעיניו, הכל התערפל. כמה נעים לבטא את המלה הקטנה הזאת: אמ־מא… והוא לחש כל הזמן בשקט: אמא, אמא…
– מה לך, אורי?
– הה, לא כלום… רק – נזכרתי במשהו. בוא, נמשיך לקרוא. זה הרי לא קשה, נכון?
הם המשיכו לקרוא. גם יוסלה החל לאט לאט להתרגל לאותיות ולמלים. אך עוד שנים רבות זכר אורי באיזו דביקות ביטא את המלה “אמא”, כמה אושר גרמה לו המלה בלבד. בבטאו את השם הזה, הרגיש כעין לטיפה על ראשו.
אך החלום נגוז מהן. נכנסה חוה וכעסה:
– יוסלה, הרי תקרא לבדך. אמרתי לך שלא תקרא בעזרת אורי.
– אבל אמא, איני יכול לבדי.
ואורי שוב הרגיש בניגוד הזה בין ביטויו הוא את השם “אמא”, ובין הכעס הטמון במלה הזאת מפי יוסלה.
אורי יצא מן החדר.
פרק שני – המורה
א
אורי בן חמש־עשרה. יום אחד קרא על לוח המודעות: “הרצאת נ.: “מהי דרכנו להבא!””. המודעה הזאת ניקרה את עיניו. שבוע שבוע בלכתו למגרש ה"מכבי" התלבט בשאלה הזאת. לא סיפקו אותו הספורט ותרגילי הסדר. מה התכלית בהם? לא יתכן שהספורט יהיה ערך מרכזי בתנועת נוער. אך “מהי הדרך להבא” לא ידע. והנה כאן ירצה חבר מפלגת הפועלים על שאלה זו. אורי ידע שמשפחת אהרונובסקי מתרחקת מ"השמאל" ומשתדלת להרחיק אף אותו. ההרצאה נקבעה לשעה מאוחרת, ולא ירשוהו לבקרה. אבל שוב אין זה אותו אורי המציית תמיד. עתה יש בכוחו להחליט מבלי לנטות ימין ושמאל. הוא ילך להרצאה, אף אם יצטרך לנקוט בדרכים בלתי רצויות.
מיד עם שובו הביתה הודיע כי בערב בשעה תשע תתקיים פעולה תכופה וחובה על כל החברים להשתתף בה. חוה התנגדה. הן לא יתכן שהילד ישוב בשעה אחת־עשרה. ילד מבית הגון! אבל ד''ר אהרונובסקי ראה את ערוּתו של אורי לפעולה בתנועה ושמח. מוטב שיאחר פעם לשכב לישון, מאשר ישגה תמיד בחלומות והתבודדות. לשמחתו של אורי לא היה קץ. סוף סוף ישמע דברים על השאלות המנקרות במוחו.
לא עברה חצי שעה מאז צאת אורי מן הבית ונשמע צלצול. חוה פתחה את הדלת. בא משה לשאול מאורי ספר־לימוד. חוה השתוממה:
– האינך חבר ב"מכבי"?
– כן, מדוע אַת שואלת?
– אורי הלך לפעולה חשובה שכל חבר צריך להשתתף בה.
– היום…? יום שלישי? לא, אין כל פעולה.
חוה חזרה חיורת לחדר, וסיפרה לבעלה שאורי שיקר ולא הלך לפעולה שהודיע עליה. מי יודע לאן הלך הילד? ד''ר מרדכי אהרונובסקי השתומם. הן מימיו לא שיקר אורי. חוה נתלהטה:
– אבל מרדכי, מי יודע באיזה בתים מסתובב הילד? מה יאמרו השכנים?
– ודאי הלך לבקר חברה. גם אני בגיל זה נהגתי כך…
– כיצד תדבר כך! בשעה כה מאוחרת ללכת לחברה? אני מיד אמרתי כי לא הכל כשורה כאן!
– הרגעי, חוה, הוא ישוב הביתה והכל יבוא על מקומו בשלום.
– מנין לך קור־הרוח הזה? לא יהיה כזאת; לי לא ישקר! אוי לאותה בושה!
ב
בינתים נכנס אורי לבית הפועלים. הוא היה נרגש כולו לראות את מאות האנשים שמימיו לא דיבר אליהם, ואשר לפתע נעשו כה קרובים ללבו. הנה שמעון, תלמיד הכיתה הגבוהה, המכונה בלעג “הסוציאליסט”, ניגש אליו בשאלה:
– הגם אתה כאן? אינך ירא שיוודע הדבר בכיתה?
– לא. אני חפץ לשמוע, ענה אורי קצרות. מימין אורי ישב בחור כבן עשרים, לבוש חולצה כחולה. משמאלו נערה בגילו, כבת חמש־עשרה, בעלת שער שחור ולה עינים כחולות וחומלות. היא סקרה את אורי במבט ממושך ופנתה אל חברתה:
– מי הוא? מי הוא? מימי לא ראיתיו.
– איני יודעת, רחל. בחור יפה, לא?
הן נשתתקו. על הבמה עלה הנואם, גבוה, רחב כתפים, ופתח לדבר בקול שופע עוז.
– שלום חברים.
אורי נרעד. כמה יופי בשתי המלים הפשוטות האלו. כמה פשטות ואחוה. אין בהן אותו טון מפקד, כי אם חברות רבה.
– חברים. חפצתי לדבר אליכם היום על השאלה הנוגעת לחיינו תמיד, והיום בפרט. כל אדם באשר הוא אדם, רוצה ליצור משהו בחייו, להועיל בדבר מה, כדי שחייו יהיו בעלי ערך ולא יחלפו כלא היו. לכל אדם נטיה לפעולה, ביחוד בתקופה הרת מאורעות כתקופתנו. כל אדם הנושא בקרבו אך מעט אמביציות שואף להיות משנה־סדרי־עולם, מנהיג מפלגה, לעמוד בראש העם. העיקר – להתבלט בפני החברה כולה. אף אם גם מטרה נשגבה בלב איש כזה וכשרונות גדולים לו – לא זוהי דמות האדם לה אנו זקוקים. לנו דרושים אנשים שידעו לעמוד בתוך השורות, אנשים שלא יהלכו בגדולות אלא יעשו איש־איש את המוטל עליו. קשה, במובן הרוחני, לא לעמוד בראש, לא להתפרסם כגיבור, קשה לחיות ולפעול יום־יום בממדים קטנים. קשה להיות אחד מרבים הפועלים למען הכלל, מבלי שהכלל יעריך אותך במיוחד, אלא את המפעל המשותף. עדיין לא למדנו להעריך למדי אנשים אלה אשר הם־הם הגדולים. כוחם הנפשי של האנשים העובדים במשקי הארץ באשר הם, גדול לאין שעור מכוחה של אישיות גדולה ומפורסמת. למופת יהיה לנו האיש המקדיש לא רק את גופו ואת רוחו, אלא אף את שמו וגאוותו. סיסמת כל אחד מאתנו צריכה להיות: “אל תבקש לך גדולות”. עשה את המוטל עליך לא כקרבן קדוש אלא כהגשמת רצונך.
המדבר הפסיק לרגע. אורי לא הסיר את עיניו הבוערות ממנו. בקהל עבר רחש. רק לרגעים הציץ אורי אל שכנתו אשר תלתה כמוהו את עיניה הכחולות והחולמות בנואם. הנה נפגשו עיניהם רגע, אך מיד ברחו איש ממבטי רעהו. אורי הרגיש כי הכל מקשיבים מתוך נכונות לדברים. אך בשבילו היה קיים רק הנואם, שדיבר כאילו עבורו בלבד.
– אם נבין את זאת – המשיך הנואם, – לא יקשה עלינו להבין את תפקידנו. הימים ימי מלחמה, ובהכרח הוא שלאחריה יעלו יהודים בהמוניהם ארצה. העולים למודי־צרות הם וחדלו להיות בני־אדם חפשיים. אל נשלה את עצמנו שניעזר בהרבה בעמים אחרים בבנין הארץ. לאחר ההשמדה וההרס של המלחמה הזאת ידאג כל עם לעצמו ולתקומתו, גם על חשבון העמים הזרים והחלשים. עלינו להכשיר את הקרקע בפני העולים, ולקלטם בגרעינים מוצקים. עלינו לעזוב את העיר ולצאת לאויר הכפר החפשי והמרענן. לעולם לא יתקיים עם בערים בלבד. עלינו לגבש קבוצות ולהקים נקודות בכל פינות הארץ – נקודות אשר אליהן נוכל לצרף את העולים.
עיקר פנייתי לנוער. חידלו לכם מדבר־שפתים. אין לנו צורך בדיבורים, אלא במעשים. עלינו לחנך נוער לעבודה, לחרות ולחברה. לא יהיו חברינו צרי־אופק הנלחמים על דעות לפני הגשימם אותן. עתה עלינו לקום כאיש אחד ולעבוד למען בנין ארצנו וכיבושה. אך זכרו – לא זרי־דפנה מחכים לכם בעתיד. זו חובה ויש למלאה.
הנאום נגמר והקהל החל להתפזר. אורי היה כחולם. בצעדים איטיים הלך הביתה. ראשו היה מבולבל; הוא חש בערכה המכריע של ההרצאה עבורו. עולם חדש נפתח לפניו – חדש לגמרי. היו אלה דברים נעלים מתרגילי סדר, ממשחק כדור־יד, ואפילו מלימודים. אורי גילה את דרכו. ושוב נזכר בדברי אמו: “כשתגדל תהיה פועל ותבנה את הארץ. נכון, אורי?” רק עתה הבין את פירושם הנכון של דברים אלה שהדהדו בו זה שנים.
ג
בהתרגשותו הרבה שכח אורי את המציאות. הוא שכח; ואף לא ידע את הצפוי לו בבית. הוא לא זכר כלל כי שיקר, והיה ודאי מתמרמר קשות אילו אמר לו ששקרן הנהו.
אורי נתקבל בבית לגמרי לא בהתאמה למצב רוחו. מבלי לחשוב הרבה צילצל. חוה פתחה את הדלת, הסתכלה בו בכעס וצעקה:
– שקרן, היכן היית? ילד כפוי טובה, הלי תשקר, לי אשר כאם הייתי לך?
לקולה התעורר אורי מהרהוריו. לפתע נזכר בכול ונדהם.
– היכן היית? הוא לא ענה.
– הלא תאמר, היכן היית?
– בהרצאה, ענה אורי.
באותו רגע הרגיש אורי בסטירה מצלצלת. הוא סגר אחריו בדפיקה את הדלת וירד במדרגות, בלי לשמוע אפילו את צעקותיה של חוה. רק אחת ידע: סטרו לו בלחיו, ובנפשו פצעוהו על כי הלך לשמוע את אשר היה עליו לשמוע.
השעה היתה קרובה לשתים־עשרה. היה חושך. רק הירח הצר שלח מאורו החיור להאיר לו את דרכו. כוכבים רבים נוצצו בשמים. ברחוב התהלכו פה ושם אנשים, אך הוא שאף להיות יחידי עם כאבו ועם הרהוריו. מבלי משים הובילוהוה רגליו בכיוון שפת הים. הוא התישב בחול; קרוב־קרוב למים ההומים – והרהר. לאט־לאט כבחלום החלו לעלות לפני עיניו זכרונות ילדותו, תמונה רודפת תמונה.
ד
…יום חורף. הוא יושב בבית על יד הכיריים ומשחק בקוביות. אביו כבר לא היה אז בחיים. אמו ישבה ליד מכונת התפירה ועבדה. קר היה. לרגעים קמה ממקומה וניגשה לאש לחמם את ידיה, ואחר קרבה בשקט אל אורי, הסתכלה בו בעיניה האפורות והטובות. אך מה זה? שוב לא ראה לפניו את עיניה האפורות, אלא עינים אחרות, כחולות וחולמות. למי העינים האלו המוכרות לו כל כך? אה, הנה נזכר – עיני שכנתו להרצאה הן אלו. הוא השתדל לראות את עיני אמו האפורות והטובות, המתאימות כל כך לשערה השחור והרך. אך הדבר לא עלה בידו: תמיד חזרו והופיעו העינים הכחולות, החולמות…
ושוב זכרונות: אמו מלטפת את ראשו המתולתל וחוזרת בשקט למקומה על יד המכונה, ורק ממלמלת: “כה דומה הוא לדויד”. מה רצה ברגעים אלה לדמות עוד יותר לאביו. הוא היה קם – בן ארבע היה אז – מסתכל בתמונת אביו ומהרהר…
ערב. הוא כבר שוכב במיטתו. אמא יושבת לידו ומספרת על אביו: היה יוצא ערב־ערב לשמירה. היו אז מאורעות בארץ, הערבים שדדו וחמסו, והוא על סוסו רוכב ממקום למקום ומשכין שלום. הערבים כיבדוהו ויראו מפניו – – –" והיא שוכחת שילד קטן לפניה. היא רואה רק את דמות דיוקנו של דויד, והיא מספרת כאילו לעצמה בלבד:
“…ואז בא אותו יום. כאילו רק אתמול היה הדבר. השעה שעת חצות. לפתע נשמעו יריות, וכעבור חצי שעה נכנס חבר: “היי שקטה, דוד נפגע. הוא גוסס. היי חזקה למענו”. ואתה, אורי, היית אז רק בן שנתיים – והיא ליטפה את ראשו – יצאתי; אך כבר אחרתי. דוד רק לחש: “למען אורי, שיהיה אדם…” – ומת”. דממה. וכך היתה חוזרת ומספרת כמעט ערב־ערב, היתה נושקת לו על מצחו ויוצאת בשקט מן החדר.
שבת. תמיד בהירה היתה השבת. אמא פנויה, ואף הוא אינו הולך לגן. שניהם חפשיים ויוצאים לטייל לשפת הים, והיו יושבים – כמוהו ממש ברגע זה. יושבים ומספרים. אז כל כך טוב היה לו. חם וטוב.
אבל אחר־כך החלה תקופה קשה. הוא הלך לבית־הספר. אמא משתעלת הרבה, הרבה. בבית היה ריח של רפואות. אמא חיוורת ושוכבת במיטה. הוא יושב לידה, מתבונן בה, חושב ושותק. פתאום היא מתרוממת, נושקת על מצחו ואומרת בקולה השקט והרך: “אורי אתה כבר ילד גדול, ואני מדברת אליך כאל אדם מבוגר. התזכור מה שסיפרתי לך על דברי אביך לפני מותו? הוא אמר: הייה אדם. ואני רוצה רק לפרש לך זאת. הייה ישר ואחראי לכל מעשיך. כשתגדל תהיה פועל ותבנה את הארץ. נכון אורי?” אורי זכר שאותו רגע הרגיש את כל הרצינות שבדברים והיה נכון לתת הכל כדי לקיימם.
אחרי כן באו ימים קשים. אמו הועברה לבית החולים והוא עבר לבית הדוד. הגיע היום האחרון. הוא נקרא לבית החולים. בן שבע היה אז. אמו היתה מוטלת על יצוע לבן; ופניה חיוורים כסדין אשר עליו שכבה. שערותיה השחורות עוד הבליטו את חיוורון־פניה. היא לחשה: “אורי הייה אדם” – ונפחה את נשמתה. ברגע הראשון לא הבין מאומה, הוא רק התנפל על ידיה המושטות אליו לנחמו. אחרי הצהרים היתה הלוויה. הוא התרשם ממנה רושם עמוק. רק כשכיסו את הארון נמלטה מפיו הקריאה “אמא” והוא רץ אל הקבר. אך גם אז לא בכה. עברו שלושה ימים ורק אז פרץ בבכי. רק אז השיג את כל גודל האבדה; אבל טרם הבין את המות. מדי לילה ולילה חלם שאמו שבה אליו. אך בהקיצו עמדה ליד מיטתו חוה, וזה הכאיב. הנה קיווה לפגוש את ידה החמה והמלטפת של אמו – ונתקל ביד הקרה של חוה. לאט־לאט שכח אורי את אמו, ורק בלילות הופיעה לפניו דמותה. וגם זה נגוז אט־אט.
ה
אורי נעור בהול משנתו וניסה כאילו להרחיק מלפניו חלום מעיק. הוא פקח את עיניו, כבר האיר היום. הוא קם בחיפזון והתכונן ללכת. אך לאן?
הוא שוטט ברחובות, והנה ראה כמה ילדים מוכרים עתונים. יתומים. ואז בפעם הראשונה בחייו השוה את גורלו לגורל הילדים היתומים. תמיד היה מסתכל בהם, כיתר האנשים, במבט של רחמים, המהולים אותה גבהות האומרת: אתם המסכנים, מה טוב כי אין חלקי עמכם… והיום לאחר שבע שנות יתמות הרגיש לראשונה: גם אנכי יתום כמוכם. פתאום הבין שאין הוא בנם של חוה ומרדכי אהרונובסקי. הוא… אסופי בביתם. מה קשה הרעיון הזה לנער שהורגל לראות את עצמו ככל שאר הילדים, בני־הורים, אף כי ידע שהוא יתום. מעולם לא ראה עצמו כזה. רגש מוזר וקשה תקף אותו. הוא הרגיש שהוא אומלל הרבה מכפי שחשב. אך הרפואה הקדימה את המכה. עלה בתוכו גל של חסינות בפני פגעי החיים. אינו יותר נער יתום וגלמוד ומחוסר־מטרה. יש לו מקום בעולם, יש לו לשם מה לחיות. יש לו מולדת שעליו לבנותה. יש לו זכרונות מאמו אשר השביעתו לבנות את מולדתו. הוא יהיה פועל, הוא יהיה אדם.
פרק שלישי – רוח חדשה
א
אורי שב לביתו מתוך הרגשה, שבלילה הזה התבגר בשנים רבות, לא עוד הכאיבה לו הסטירה שסטרו לו, והוא היה שווה־נפש כלפי האנשים שקודם לכן כה הרגיזוהו. אם חוה הכתהו – שוב אין הוא יכול להעריכה. בביתה ידור, באשר זאת חובתו כלפי אמו, שמסרה אותו לידיה. אבל למעשיו יהיה מעתה אחראי רק הוא בלבד, ולא יהיה זקוק לאישורם של אחרים. בהגותו זאת, פנה בכיוון ביתו. הוא ידע את אשר לפניו.
ובכל זאת תקפה אותו הרגשה מוזרה בעלותו במדרגות: לשוב עכשיו הביתה. משונה! הוא צלצל. יוסלה פתח לו את הדלת, ובראותו את אורי שמח: “כל־כך התגעגעתי אליך! שמעתי את אמא ואז אבא מדברים עליך, אמא היתה נרגשת מאד מאד, ואמרה שצריך להתקשר עם המשטרה”. אורי לא השתומם על כך. הוא שיער כי חוה תיבהל ותחזור בה מדעתה ומכעסה. אבל זה לא ענין אותו. מה לו ולחוה וחרדתה…?
הם נכנסו יחד לחדר־האוכל. חוה ומרדכי קיבלום ברגשות תמיהה, שמחה ומבוכה גם יחד. אורי כיווץ את שפתיו, עיניו הבריקו. היתה דממה. יוסלה הפר את השתיקה לראשונה:
– הנה אורי!
עתה התעוררה גם חוה: “שב, הן לא אכלת עדיין”.
יותר לא דובר כל זמן הארוחה הזאת.
אחרי הסעודה נכנס אורי לחדרו ושקע שוב בהרהורים. פתאום נטל נייר והחל לכתוב מכתב. לא יכול היה שלא לתת ביטוי לשפע הרגשות שעברוהו. המכתב לא עלה בידו. מה קשה להביע ולתאר את כל המסעיר אותו. תחילה כתב במקוטע, אך לאט־לאט השתחרר ממעצוריו והחל לכתוב בשטף.
"אמא היקרה,
רק לך יכול אני לכתוב ברגע זה, אם כי אדע כי לעולם לא יגיעו דברי אליך… איש לא יבינני זולתך. כמה חסרה לי ידך המלטפת. רק זכרונך מעודד ומחזק אותי. איני יודע אם נכונה אגדת גן־עדן. אך מרגיש אני שאַת מבתבוננת בי בעיניך האפורות הטובות. האפורות, הטובות… לא, איני רוצה שתתערבנה בעינים הכחולות… הרפו ממני…
אתי אַת בכל דרכי ומלחמותי. את היית בשמעי את ההרצאה. כן, ההרצאה הזאת החיתה אותי, הרגשתי במלים האלו לא רק את תכנן הפשוט אלא עוד דבר־מה עמוק יותר. היתה זאת לי הפעם הראשונה שידובר אלי כאל אדם מבוגר. מעולם לא הראוני את הדרך הפשוטה אשר עלי ללכת בה. חוה ודאי אינה משלימה עם רצוני להיות פועל. הם רואים בכך חרפה… אמא, ההיית אתי בקבלי את סטירת־הלחי? האם הריעותי לעשות? לא, בטוחני שלא. אחרת לא היית נגלית לי הלילה על שפת הים. רק עתה מבין אני את דבריך שאמרת לי אז, בשכבך חולה במיטתך. היי נא עמדי תמיד!
ושוב – – שוב העינים הכחולות החולמות. למה תענינה אותי כך? רוצה אני בעיניך, אמא, המשקיטות, מלאות השלוה. העינים הכחולות קוראות אותי, ולא אדע אנה… כן, אני יודע: ללכת בדרכן.
איני יכול לכתוב יותר. העט אינו נשמע לי. אני נושק לך, אמא. שמריני…
בנך אורי".
אורי ישב ליד שולחנו חולם ושותק. רק לעתים עבר בו רעד, ומיד חלף, אך בערב כבר עלה חומו עד ארבעים מעלות. הוא קדח.
ב
הרופאים היו נבוכים. זו לא היתה קדחת רגילה. מחלה מוזרה… ובינתיים עלה חומו מעלה מעלה. חוה ישבה ליד מיטתו כשהיא נרגשת כולה. הוא הזה ומלמל משפטים בלתי מובנים:
– העינים… כן, העינים. לא הכחולות, – האפורות… אמא… לא…
איש לא הבין את גמגומו, כי לא ידעו את אשר עבר עליו. לבסוף שערו הרופאים כי זאת דלקת עצבים קשה, שמקורה בזעזוע נפשי. הסברה זאת נתקבלה גם על דעת חוה ומרדכי. הגיעו ימים קשים. אורי שכב כבר חמישה ימים בחום גבוה, ועדיין נשקפה סכנה לחייו. ביום הששי שכב אורי מאז הבוקר בעינים עצומות ללא־ניע. נשימתו חלשה. בבית אהרונובסקי שררה בהלה. רופאים נכנסו ויצאו. בחדר האוכל ישבה חוה וחיכתה. הרופאים לא נתנוה לקרב אל החולה. הם נוכחו שקרבתה מרגיזה את עצבי־אורי. הם הרגישו, שמדי פקחו את עיניו, בראותו את חוה ליד מיטתו, הוא נרתע ועוצמן בשנית. חוה חכתה בעצבנות. יקר לה הילד, שהיה כה קטן בבואו לביתה. ועתה גדל והתבגר. הכבידה עליה המחשבה, שחלק לה במחלתו. גם רוחו של מרדכי כבדה עליו. אפילו יוסלה אינו מעז להוציא הגה מפיו, כי הוא יודע שאורי חולה מאד. הדממה העיקה על חוה…
הנה נכנס הרופא. אחרי התיעצות קלה עם האחות הוא ניגש אליה. הוא לוחש לה:
– מצבו רציני מאד־מאד, חייו בסכנה. רק מקרה יוצא מן הכלל יכול להצילו. יהיה זה נס.
חוה מרכינה את ראשה. היתחולל הנס?
ג
בצאת רחל מבית הפועלים בערב־ההרצאה היתה נרגשת. לא ההרצאה עוררה אותה כל־כך. אין זו לה הפעם הראשונה. לבה היה נתון לשכנה בעת ההרצאה. אילו שאלוה מה לה ולו, ודאי היתה נבוכה ואומרת: “מימי לא ראיתיו, כדאי לארגנו לתנועה”. אבל לאמיתו של דבר לא חשבה כלל על “ארגון”. תמיד שנאה את “חדשי־הארגון”. לדעתה צריך כל אדם להגיע בעצמו לידי הכרתו והחלטתו. לא, לא על כך חשבה. שבו אותה עיניו הבוערות, ופניו הרציניים, החולמים והחושבים כאחד – ובעיקר, הבעתו הבלתי רגילה. על פי שאלותיה נודע לה שאורי הוא תלמיד הגמנסיה “הרצליה”. היא שאלה את שמעון:
– שמעון, מיהו הילד הזה מבית־ספרכם שהיה בהרצאה?
שמעון חייך לעברה, קצת מתוך קנאה, וקצת בצחוק. לא נוח היה לו לדבר אתה עליו:
– בחור יפה? הוא תלמיד המחלקה הששית. אורי שמו, והוא גר ברחוב שינקין… את המספר שכחתי. התבקש הגברת עוד פרטים נוספים?
– אם אתה יודע עוד על אודותיו – ספר. הוא מענין אותי משום־מה.
– הוריו מתו והוא גר אצל דודו אהרונובסקי. אגב, הוא באמת ילד טוב. תמיד אמרתי שיש לך טעם טוב – הוסיף בלעג.
רחל פנתה ממנו. יותר לא חפצה לדעת. היא תיגש אליו באחד הימים הקרובים. צריך להזדמן לה רק תרוץ כל־שהוא.
לאחר ימים אחדים בישר לה שמעון את מספר הבית.
– הוא בודאי ישמח! כיצד לא יהנה מביקור נחמד כזה…
שמעון עורר בה בחילה. כיצד יתבטא כך, הוא, אשר כה ביקש את קרבתה. היא הודתה לו והלכה לה. שמעון הוסיף להביט אחר גזרתה הנאה. מה יפה היא!
כעבור שבוע נמצא התירוץ: היא תבקשו לבוא לצריף. היא תאמר לו שראתה אותו בהרצאה. “איך שהוא” יסתדר הדבר.
ד
ביום שני אחר־הצהרים דפקה רחל (הפעמון הושתק בגלל החולה) בדלת דירת אהרונובסקי. חוה פתחה את הדלת ושאלה לרצונה. רחל אמרה שדבר לה אל אורי. חוה שאלה:
– האינך יודעת שאורי חולה מאד ואין יודעים אם יקום ממחלתו?
רחל נדהמה. כאת לא העלתה על הדעת, ונרתעה לאחור. אך כעבור רגע הזדקפה. אורי כבר לא היה חבר רגיל שיש לארגנו לתנועה. ברגע זה הודתה לעצמה, כי יקר לה הילד שראתהו רק כשעתיים.
– אני מוכרחה לראותו, – היתה התשובה.
חוה, שכבר התיאשה מהחלמתו, הסכימה. הן נכנסו שתיהן פנימה לדירה שעטתה מעין אבל. החדר היה רווי ריחות של רפואות שונות. במיטתו הלבנה שכב אורי כשעיניו עצומות.
– אורי, קראה רחל והזדעזעה מקולה.
הוא נבהל ופקח את עיניו. מה מוכר הקול הזה ואהוב. האם קולה של אמו הוא זה? לא, – עיניו פגשו בעינים כחולות וחולמות. הוא נרעד וניסה להתרומם, אך צנח שוב על יצועו. הוא נזכר בשם אחר ולחש: רחל…
רגעים אחדים הביטו איש בעיני רעותו, כאילו זה שנים הם מכירים זה את זו, מעין חוט בלתי־נראה נשזר ביניהם.
אורי מלמל לבסוף:
– העינים הכחולות. העינים הכחולות…
רחל הרגישה כי הצילה אותו ממות. הנס התרחש.
פרק רביעי – בית ודרך
א
אורי החל להבריא. הוא שכב בחדרו הקטן ואיש לא הורשה להכנס אליו מלבד האחות שישבה על ידו תמיד. אפילו על רחל שבאה יום־יום לדרוש בשלומו נאסר כל ביקור, כי אורי היה זקוק מאד למנוחה.
עם האחות לא דיבר מלה. בכל זאת הגה לה אהבה רבה. בלטפה את ראשו בידיה הרכות הזכירה לו יד אחרת, טובה וחמה, אך הוא לא רצה להיזכר – אלא להבריא. מאותו רגע שנגלתה לעיניו רחל, התעורר בו הרצון לחיות. כעבור שבועים יכול כבר לשבת במיטתו, לדבר ולקבל אורחים, יום אחד הופתעה רחל. בבואה כרגיל לשאול על שלום אורי, נתקבלה בסבר פנים יפות והוכנסה מיד לחדר החולה. במיטתו ישב אורי עליז וצוהל. קריאת שמחה פרצה מפי רחל. ואורי לחש בהשתוממות:
– זה לא היה חלום…!
על אף התרגשותה השתדלה רחל, למען אורי, להיות עליזה ושקטה. היא ישבה על כסא ליד מיטתו ושתקה, שניהם שתקו. במקרים רבים טובה השתיקה מן הדיבור, אך בהימשכה יתר על המידה אובד קסמה. ורחל פתחה:
– ובכן, למרות הכל אתה מבריא.
– בודאי, עכשיו כדאי להבריא.
ושוב שתיקה. השיחה התגלגלה בקושי. הם דיברו כאילו דברים מיותרים, רק כדי להפיג את השתיקה. למשפטים הפשוטים היה מובן לגמרי לא פשוט.
– רחל, באיזו תנועה את חברה?
– במחנות העולים, והיכן אתה?
– אל־נא תשאלי. הוכנסתי בעל־כרחי ל"מכבי". כשאבריא, אעזוב.
– אתה היית חבר ה"מכבי"?
– כן. אל תתפלאי. כרגע אולי קשה לך להבין זאת, אך פעם תביניני.
הם החליפו עוד מלים מספר, אך אורי עייף וצנח על המיטה. רחל קמה ממקומה ולחצה את ידו.
– שלום.
– להתראות.
היא יצאה מן הבית ושוטטה עוד זמן רב ברחובות העיר. רגש מוזר תקף אותה. הנה היום דיברה לראשונה עם אורי, ואף שיחה זאת היתה קטועה ביותר, אך מה קרוב הוא לה, מעולם לא הרגישה בנפש קרובה לה כל כך. האמנם יתכן שתהיה כה קשורה לאדם שטרם הכירה אותו?
ב
אורי הוסיף להחלים, עתה הירבה לקרוא, ובעיקר, לחשוב ולהרהר. ברור היה לו שעכשיו מתחיל פרק חדש בחייו. הוא התקרב יותר ויותר להכרה כי עליו לבחור בדרך תנועת־הנוער החלוצית. יחד עם רחל, הוברר לו לאט לאט כי יהיה חבר ב"חוגים". הוא ביקש לו בית בבדידותו. רחל רק יכלה לנחש את כל רחשי הלב האלה. טרם ידעה דברים ברורים. טרם ידעה כי מרכז חייו – געגועים לאמו.
אכן, געגועים אלה לא פסקו מהטרידו. זכר אמו נתערטל יותר ויותר, ונשארה טבועה בו רק דמות דמיונית אשר השפיעה עליו רוב אושר ורוך. הנה פגישתו עם רחל, אשר היה בה, למרות גילה הרך, הרבה מן האמהות. ידה היתה רכה וטובה, עיניה, אם כי תחילה הבעיתוהו – הרגיעוהו. היא היתה בעלת־אופי, ואורי מצא בה את האדם שכה הירבה לבקש. הם הלכו וקרבו איש לרעותו. אורי הרגיש שעליו לגלות לה את געגועיו, אך לא ידע כיצד יעשה זאת. הוא לא היה רגיל לדבר על עצמו, סגור היה בפני העולם. פעמים החליט להראות לה את מכתבו לאמו, אולי תבין מתוכו את האמת, אך מיד התחרט, כי לא אליה נכתב המכתב. קודש הוא לאמו. מדי פעם בפעם בהיפגשם היה מחליט “היום”, אבל היום היה עובר, ועמו גם ההחלטה.
לבסוף הגיע היום. אורי היה שרוי במצב־רוח מרומם – מחר יקום בפעם הראשונה ממיטתו. רחל נכנסה בצעדה השקט כרגיל. בידה היה הספר “פרשת מאוריציוס”. הוא נטלו מידה. רחל העירה שהיא בדרך לספריה. אורי נזכר באטצל אנדרגסט המתגעגע לאמו ונפגש עמה לבסוף. הם החלו לדבר על הספר, על הבדלי הדורות המודגשים בו. רחל העירה:
– יש כאן משהו משונה קצת. הרי הבדלי הדורות אינם מורגשים כלל ביחסו אל האם.
אורי נאחז בשאלה כבעוגן הצלה, הגיעה השעה לברר את הדבר ולהסביר:
– אין זה פלא כלל. את אביו ראה כנגד עיניו ואת אמו הכיר רק בדמיונו.
היתה דומיה. רחל חשה, שהוא רוצה לאמר עוד דבר־מה וחיכתה. אורי שידל את עצמו, אימץ את רוחו ולבסוף פתח בקול שקט:
– רחל, מאחר שהגענו לשאלה זו, אני רוצה לספר לך משהו דומה לסיפורו של אטצל…
רחל תלתה בו את עיניה הכחולות והחולמות והקשיבה בלי להוציא הגה.
– כן, אולי מוזר שאני רוצה לדבר על עצמי, אינך רגילה לכך. אך איני יכול אחרת. ואני חושב שתביניני. את יודעת שמשפחת אהרונובסקי אינם הורי. הורי מתו, אבל לא על הורי אני רוצה לספר לך, אלא רק על אמי. היא המדריכה אותי ברוחה כל השנים. אמא היתה לפני זמן מה… האדם היחיד שהבינני. רגעים בודדים אני זוכר מימי ילדותי…
הזמן עבר, השמש החלה לשקוע ובחוץ החשיך. אורי ורחל ישבו ולא הרגישו בזמן החולף. הם היו שקועים בשיחה. אכן, לא שיחה היתה זאת – אורי היה המדבר, ורחל אך הקשיבה רב קשב, מבלי להעיר דבר, אך הוא הרגיש באוזנה הקשובה לדבריו, והמלים זרמו וירדו כאבנים מעל לבו. סוף סוף מצא אדם היודע להקשיב בהבנה.
כבר היה חושך גמור כאשר אורי אמר:
–…והדמות הזאת מלוה אותי עד היום.
– ברגע זה נדמה לי כאילו גם אותי מלוה אמך, ענתה רחל בשקט.
– כן, היא מרחפת לפני שנינו ושומרת אותנו, לחש אורי.
באותו רגע נפתחה הדלת וחוה עמדה על הסף, משתוממת ונבהלת לראותם יושבים בחושך. היא הדליקה את האור, ושניהם עצמו את עיניהם מפני שפע האור. החלום נגוז. הפעם הבחינה גם רחל בהבעה שנסתמנה בפניו של אורי. היא קמה ללכת. בהושיטה את ידה לאורי, אמר לה בחיוך:
– כנראה שלספריה כבר לא תגיעי.
– אין דבר, עכשיו אני רוצה לקרוא זאת שנית.
ג
עברו שבועות אחדים. אורי שב לאיתנו. גם בלימודים מילא כמעט את כל החסר. הגיע הזמן להיכנס לתנועה. אורי נידבר עם רחל שיפגשו וילכו יחד ל"צריף".
הם הלכו בשקט בלי לדבר. רחל הרגישה שעל אורי עוברים רגעים חשובים ולא רצתה להפסיק את חוט מחשבותיו. אורי מעולם לא היה בצריף ולכן השתומם על הכל. הוא כלל לא תאר לו שכל־כך קרוב לתל־אביב העיר נמצא אי כזה. יותר מכל התלהב מה"משק". הם עברו בכל פינות המגרש, פה ושם עמדו קבוצות חברים וחברות. רחל הראתה בגאווה את פינות החוג של השכבות הצעירות, את הברווזיה, את השפניה ואת הדיר.
הם נכנסו לצריף ועברו בכל החדרים. כמובן שאת אורי לא עניינו הוילונות, אף כי רחל התפעלה מהם ביותר. אבל העלונים והסיסמאות מצאו מאד חן בעיניו. בינתים הגיעה שעת הפעולה והשכבה התאספה לשיחתה. אורי ורחל התישבו. בסביבתם החלו להתלחש ולהביט בהם. רבים כבר ידעו על אודות חברה החדש של רחל. שמעון פרסם את הידיעה. ועתה הוצג אורי בלחישה בפני שאר החברים. רחל חייכה חיוך קפוא מבלי לדעת לאן לכוון את עיניה.
הפעולה היתה בעקבות מועצת־התנועה בגבעת־עדה ודיברו על הכלליות. השיחה התנהלה באיטיות. היו כאלה שלא יכלו להגדיר את מהות הכלליות. “מה זאת אומרת, הרי אי־אפשר לחנך לכול” “השומר הצעיר ודאי לא יסכים”, “הרי כל מדריך ידריך ממילא על־פי השקפותיו”, “אין זה ניתן להגשמה”. אבל היו גם דעות רבות מחייבות: “העיקר הוא ההגשמה, ואין זה חשוב באיזו צורה יעשו זאת”, “הבדלי התנועות הורסים, יש ערכים כלליים ומשותפים שעליהם צריך לחנך”, צריכה להיות תנועה חלוצית כללית ומאוחדת". לזה הסכימו הכל, אם כי היו מפקפקים בביצוע הדבר.
אורי נזכר בדברי המרצה בבית־הפועלים: “עלינו לחנך נוער לעבודה, לחרות ולחברה. לא יהיו חברינו צרי־אופק הנלחמים על דעות לפני הגשימם אותן”. הוא חשב שאפשר לחנך לערכים האלה, ואחרי־כן כל חבר יבחר לו בדרכו על־פיהם.
אחרי השיחה יצאו החוצה, ישבו על הדשא ושרו. רק אז החל אורי לחוש בטעם האמיתי של תנועה. היה כל־כך טוב וחם. הכל שרו. האם כל אחד חולם לו את חלומו – או הכל עורגים יחד אל עתידם?
השעה היתה כבר מאוחרת ואורי מוכרח היה לחזור הביתה. האם לא מגוחך הוא לאמר “הביתה”, כשצריך להיפרד מפינה חמה זאת ולחזור אל הבית הקר והזר…?
ד
רחל ליוותה את אורי. הם הלכו בשקט. פתאום פנה אליה:
– רחל, האם את חושבת שמספיקה ההכרה שדרך התנועה הזאת היא דרכי?
– לא, נדמה לי שיש דבר אחר לגמרי המקשר אותי לתנועה.
– גם לי נדמה שצריך לאהוב את התנועה כדי לפעול בה ולהגשים את דרכה. וההכרה באה עקב האהבה.
אורי מצא בית.
רות
ירדו מהצריף לאחר “יום עבודה”. הלכו בצוותא ושוחחו בקול. נכנסו איש לדברי רעהו. ערב קיץ היה, והאויר צלול ומשיב נפש. העבודה הסעירה קצת את הרוחות הצעירים. הלכו הלוך וירוד במדרון, מתוך דילוגים וריצה.
למטה, בכביש, פגשה בהם מרים, שהיתה מדריכה בשכבה זו.
– מנין, חבריא? – שאלה.
– יום עבודה – קיבלה תשובה קצרה ופסקנית.
– ומה הספקתם? שאלה בלהיטותה לדעת כל פרט וכל צעד בחייה של השכבה.
התשובה באה כחתף, בשאון, בערבוביה. גם הם, הצעירים, רגילים לספר למרים כל מעשה, כקטן כגדול. ידעו, ששותפת היא להם בכל. ומתוך דבריהם המעורבים הבינה, שנסתימה מלאכת קיר האבן לערוגה, והוחל במילוי החול, ונשתלו כמה שתילים, ונתקדם הכביש הקטן בין הצריף למחסן. והעיקר, העיקר! נוסף עוד קיר ביניים לבנין המשק, ונמתחה בו עוד רשת לתפארת, וקרשים “נסחבו” והובאו די כסות את כל הגג.
קולו של בנימין עולה ומנצח:
– בשבוע הבא ביום העבודה נסיים את הגג, ועוד בשבת יבואו השפנים, היונים, הגדי והגדיה, וכעבור חודש יהיו לנו שני זוגות יונים וארבעה שפנים! ובכל בוקר, בהשכמה, יבואו שני חברים, תורנים, להאכיל את בעלי החיים!…
– אוהו! פנתה מרים אל הנער שנתקל באבן תוך התלהבותו – הזהר לבל יהא הסוף כסופה של אותה נערה שנשאה על ראשה את כד החלב.
ורחל, זו רחל החיננית, השובבה והרצינית כאחת, משכה בקולה כלתומה:
– כן, לדבר אתה יודע – – –
בנימין נבוך רגע: האמנם תקנטר אותו רחל? אך משהציץ בה וראה את הזיק השובב בעיני השקד הצוחקות שלה, צהל בו לבו ורגע, ידע: כיון שנתנה בו רחל עיני שקד שלה בהציצה בו הצצה זו – סימן טוב הוא.
– ומתון הפטיר:
– אתן הגיבורות! הן ראינו כבר איך אתן תוקעות מסמר!
הוא פגע. אימרה כזו לא תחטיא את המטרה. הנערות נתלהטו כאחת, וערמו גלי דברים וצעקות. ברוריה, בעלת הקול והרצון התקיף, הרימה קולה והשתיקתן: – אתם מפירים את החלטת השכבה. עוד בשנה שעברה שוחחנו על זה – את זוכרת? – פנתה אל מרים – אז, כשהצטרפה ועדת העבודה למועצת השכבה, עוד אז החלטנו שגם עלינו לעבוד בעבודות הנגרות. למדו אותנו ונדע כמוכם – אם לא יותר מכם. אתם, נוח לכם להשאיר לנו תמיד את עבודת ניקוי הצריף וסידור האוכל, וכשאחת מנסה ליישר מסמר או לדפוק לוח, אתם לועגים: מחט תקעי ולא מסמר!
הנערות הסכימו אתה בתרועות. החרישה רק רות, הפשילה בתנופה את צמתה הבהירה אל כתפה, חייכה אל עצמה חיוך כבוש, מתאפק, ונתנה שתי עינים אפורות טובות ברחל רעותה, זו שעוררה שלא במתכוון את כל המריבה. זו הלכה, ובעיניה לא היה כבר כלום מאותו השביב הזדוני והחיוך השובב. עתה הקשיבה מתוך רצינות וריכוז לויכוח, וריסיה הארוכים, השחורים, חפפו בעצב על עיני השקד החומות, הטובות.
הלכו ופטפטו. מרים הביטה לאחוריה, אל החבורה המתרחקת. עתה היו הם בגבול האור של פנס הרחוב. ראתה את הגופות הדקים של הנערים שהחלו לגבוה במהירות פלאים, ראתה את הגזרות אשר לנערות. לא עוד היו אלה עיזות קלות ועזות. מיום ליום הפכו להיות נערות שגופן הולך ומתמלא, הולך ומתגמש. הלכו זקופות, בפשטות שאין לה מה להסתיר, כניצנים שלא פותחו.
הם הלכו, איש מהם לא הפנה את ראשו לעברה. שקועים היו בעצמם. הם הלכו בתוך חוג האור. הביטה בהם עוד. היא נשארה מאחור.
באחד מימות השבוע, היום היחידי שבו אין בצריף כל פעולה, באה רות אל רחל כדי ללמוד יחד אתה לבחינה הקרובה. נכנסה. מצאתה יושבת וכותבת במחברת עבה, זרה לה.
– מה את כותבת, רחל?
רחל האדימה כולה, הרימה את ריסיה השחורים, אך הורידתם מיד, וענתה במבוכה, כשהיא משפילה להביט:
– סתם, ככה… לעצמי…
רות הבינה. הן גם עליה עוברות שעות שבהן אין לה מפלט אלא בנייר, בעט. עם כל הבוז שרחשה לכתיבת היומנים של הנערות בכיתתה, זו הכתיבה המכריזה על עצמה, הבאה להתגנדר ולהתראות, לא יכלה להמנע מכתוב מדי פעם בפעם משהו מרחשיה. גם הפעם סלדה ברגע הראשון אינסטינקטיבית, אך כשעלתה מבוכה תמימה וכנה בפני חברתה, נדלק בעיניה מבע רוך וידידות.
– יומן? – אמרה, ותיקנה מיד: רשימות?
רחל תפשה את הטון החברי, והשיבה:
– את מבינה, רות, יש פעמים שאני מרגישה דברים שונים וחושבת מחשבות שונות, ואין עם מי לשוחח – ואני כותבת.
– כך – ניסתה רות לעמוד על טיבו של היומן ונשתתקה. כיווצה שפתיה וקבעה עיניה באיזו נקודה נראית־לא־נראית.
גל של חמימות הציף לפתע את רחל. פתאום נעשתה רות קרובה לה כל כך. בטוחה היתה, שהפעם מצאה את הידיד, את הרע הנאמן.
– בואי, – אמרה – נצא החוצה.
לקחה את המחברת ומשכה רכות את רות. הן יצאו.
היתה שעה שלפנות הערב. לים ולמרחקים היה גון כחול עמוק. ההר שמנגד האפיל, בהסתירו מאחוריו את השמש השוקעת. היתה זו השעה שבה הלב נוהה ביותר אחר חלומות וכמה ביותר לריעוּת. הן ישבו תחת עץ חרוב כבד. לרחל היה לא נוח משום מה. לא ידעה במה לקשור את חוט השיחה שנתקתהו ההליכה הקצרה. הפכה עצבנית במחברת. רות העיזה:
– למשל, על מה כתבת היום, רחל?
הרוך שבו נאמרו הדברים, והפניה החברית “רחל”, הולידו שוב את הגל החמים.
– היום… היום כתבתי על מכתבו של אורי אלי.
– מכתב מאורי! רות שמחה. חביב מאד היה אורי על כל החברים בשכבה. אורי זה, עם מסירותו הנפלאה לתנועה, עם בטחונו הגדול והעמוק, עם עיניו תכלת־בהירה, תוהות ונוגות, עם “ידי־זהב” אשר לו לעשות בכל מלאכה. אורי שהיה “המשוגע” לבנין המשק של הצריף. אורי זה, חברה הטוב של רחל, שעזב את המקום ועבר לעיר אחרת. אורי הטוב!
– שמעי, – אמרה רחל מתוך החלטה פתאומית – שמעי:
והיא התרוממה קלות על מרפקה כשהיא שכובה על גחונה, פתחה את המחברת, והחלה:
– "שעת אחר הצהרים.
“קיבלתי היום מכתב מאורי…”
והפסיקה. שוב הציפה אדמומית את פניה. קולה הפחידה. צלצול המלים המוחשי, המהדד באויר ונשאר תלוי וקפוא, הבעית. צרידות־מבוכה תקפתה, והיא לחשה:
– איני יכולה, קראי בעצמך.
ומסרה את המחברת, סגורה, ליד רות.
רות פתחה את המחברת אי־שם, ועיניה נתקלו במלים:
“מתוך “מהתחלה”, מאת י. ח. ברנר”.
– קראת את “מהתחלה”? – שאלה.
כן, רחל קראה. עוד בשנה שעברה, כשקראו חברי השכבה הבינונית את הסיפור, סיפּרה לה זיוה עליו, ויעצה לה לקרוא אותו. והיא קראתהו מתוך ענין. מבלי העמק הרבה בדברים חשה קרבת־מה בין עולמה לעולם שבספר, ועם זה התקוממה בה כל הויתה נגד אופי החיים והיחסים שבחברת אותם התלמידים. גאה היתה. פתאום נגלו לה הפשטות והאמת שבחיי התנועה בכל יפים וקסמם. רחמים נעורו בה על אותם המתלבטים ועל אותם גסי הרוח שלא ידעו את רוח הפשטות והכנות החברית.
עולם השאלות שבין הילדים והילדות שבספר עבר עליה ללא רושם מיוחד. הרגישה משהו מגרה בסיפור, אך כל אותן החוויות חיו בה עדיין במצב של גולם שספן הכל בתוכו. עוד יבוא יומו!
רק דבר אחד דובב אליה במיוחד: אותה הרגשת היתמות הגדולה, אותה הבדידות, כליון הנפש לרע שיבין את כל המעיק עליך, אותה הרגשה של מרחק הכוכבים בין אדם לאדם. ושמחה היתה, שאותה נחמה, בעלת הנפש היפה והנוגה, חשה גם היא כמוה, כמוה בדיוק. אחות נעשתה לה זו הרחוקה, הדמיונית. ואף היא העתיקה ליומנה את אשר העתיקה ההיא:
"יש אשר כל העצב שבעולם יניח ידו החזקה עלי, בשבתי לבדי, בחדרי, הרחק מחברי ורעי, הרחק מנפש אדם קרובה לי. הכל כמו מתעצב עמי על בדידותי הרבה מבלי יכולת להושיע לי. ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידות. הנני מפחדת מהריקות אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלא את הריקות, המוציאה אותי כמעט מדעתי. – – –
ולצעוק יכולתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:
– הבו לי רע, קרוב לנפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה – –"
רות קראה תמהה. היא לא היתה מעיזה לעולם לתת דף כזה למקרא – הן כה קרובים הדברים, כה כואבים. היא לא יכלה לתת את הביטוי להרגשה זו – ולו גם במחשבותיה. המלים – אלה נראו לה מחוללות ומחללות כל כך! וצר נעשה לה על עצמה, על כליאותה זו, על אי יכולתה למצוא את המלה הגואלת, על פחדה מפני ניב כלשהו. חפצה היתה לחבק לרחל ולקרוא: “אחותי, אחותי!”, אך ידיה לא משו. פחד טבעי הוא בה בפני כל פרץ חיצוני של רגש יתיר. כבשה את רוחה, הפשילה צמתה הימנית לאחור, והשהתה עיניה על רחל, מתוך רצון לתפוס את מבטה.
זו המשיכה לשכב, גחונה על הקרקע, כשהיא ממוללת באצבעותיה מתוך עצבנות. לא עמד בה לבה לתת עיניה ברות. ידעה שעתה נחשפת נפשה לפני רעותה ונתבישה. לבסוף, הרימה קצת־רוח, עיניה, לראות מהו הרושם שעושים הדברים על זו – ונתלו בזוג העינים האפורות, הגדולות והנבונות התלויות בה, ובחיוך הדק והמתאפק, המלא סבר פנים. הוקל לה. רות זו מבינה הכל.
עתה דפדפה רות – שקועה במחשבות – במחברת, עדי הגיעה לעמוד האחרון, זה שנכתב היום. וקראה שוב:
קיבלתי היום מכתב מאורי. ושוב התעוררה בקרבי השאלה: מהו בשבילי אורי? האם חבר שכבה רגיל, שאני מעריכה אותו ומחבבת אותו רק בגלל היותו חבר תנועה מסור? הרי יש משהו מיוחד ביחס שלי אליו. הן כה שמחה אני בבואו, כה טוב לי להמצא בקרבתו או לרקוד עמו בצריף, או להניח ראשי עליו כשאנו יושבים־שוכבים מתחת עץ האורן הגדול ושרים, האם זהו המכונה אהבה? האם זוהי?
אך הנה גם בנימין הולך ונעשה קרוב לי, וגם על ידו טוב לי כך. היתכן לאהוב שני אנשים? ואולי? אולי די מקום יש בלבו של אדם לאהוב ולאהוב את כל היקום כולו, ולא להצטמצם באדם אחד דוקא.
לו היה אדם בוגר, מבין, שיכולתי לדבר אתו ולשאול את פיו על כך! רפי רק רפי. הוא יכול היה לעזור לי. הוא – המדריך הקרוב, המבין. אך לעולם לא אעיז לדבר אתו על כל זה. הן שאלות אלה מציקות לי לא מעט גם ביחס אליו – ואיך אדבר אתו עלי ועליו?
החיים שוטפים אותי. אני רוצה להרגיש בכל גל שלהם, לקלוט כל רושם, לא לאבד דבר. אך כל כך רב הוא הבלתי ברור ומי יעזור?"
רות קראה בקדחתנות. ראתה פתאום שסבך השאלות אינו מיוחד רק לה. כנראה שגם נערות אחרות מתלבטות כך בתוכן. בטוחה היתה, אמנם, ששאלותיה ניצבות בחריפות יתירה, מיוחדת, אך בכל זאת – לא יחידה היא בזה.
ורחל זו – כל כך בנקל נותנת היא לעצמה רשות לחשוב: אולי יכול אדם לאהוב את היקום כולו, ולא אדם אחד דוקא. רחל, רחל הסתפקי לך את באורי ובבנימין הטובים, הרוחשים לך חיבה רבה כל כך. אך ברפי – בו אל־נא תגעי! השאירי אותו! השאירי אותו!
כך ביקשה לזעוק. רחל עקבה בלהיטות אחר הבעת פניה. ראתה את השפתים המתכווצות בתוקף, מתוך עוית קלה, ראתה את העינים האפורות כשהן נדלחות במעמקיהן וצופות למרחק, תלויות בהרים ואינן רואות מאומה.
– מה, רות? – שאלה.
– לא כלום… זה יפה… וזה… גם נכון.
והניפה בהחלטה את צמתה אל כתפה. השפתים נקפצו שוב. רק אל תדע זו מאומה, רק אַל ימלט הסוד.
היה ליל־שבת בצריף. ערב זכרון למשוררת רחל. היתה הרבה צהלה בפנים המוארים ובלובן חולצות השבת. הצריף רחש כולו שבת – ברצפתו השטופה מקרוב, בזר העלים שעל הקירות, בסיסמא החדשה.
החבריא הצעירה התגודדה יחד, שקועה בעניניה. אי־מי טיפס לבנין המשק. אחרים עסקו בקריאת יומן השכבה החדש.
רות באה במאוחר. לבושה לבן, רחוצה ומבהיקה. בלשה וחיפשה מיד את ראשה השחרחר של רחל. זו לא באה. רווח לה. כה קשתה עליה הפגישה אתה. כה חששה להביט בה פנים אל פנים. נדמה היה לה שתתפס בקלקלתה ויתערטל סודה.
כשסיפר אחר־כך מישהו על רחל, וכששרו, וכשקראו משירי רחל – כמעט שלא שמעה. לא הרגישה גם כשנכנסה סוף סוף רחל המאחרת לצריף, בשקט, שלא להיות נראית ומפריעה.
גם זו חיפשה את הצמות הזהובות של רעותה. גם היא התפללה בתוכה: מי יתן ואיננה. היא העבירה עיניה על פני מעגל היושבים. חייכה בעיניה העורגות אל מרים ורפי היושבים זה בצד זו, נענתה בראשה קלות מאד ובמבוכת־מה אל בנימין, ונתקלה פתאום בעינים האפורות, שהיו דלוחות גם הפעם, כבשעה ההיא. לבה פעם. פחדה לפגוש בעינים אלה, נרתעה מפני היותה חשופה לפני חברתה. כשקמו כולם, שיחקו ורקדו – אי אפשר להשתמט מהפגישה. ניגשה והפטירה רפות:
– שלום, רות – וחייכה בבושה.
זו נרתעה, התאפקה והסתירה מבוכתה, ואמרה לאט כבאדישות:
– שלום.
ותו לא.
אחר־כך רקדו. רות ישבה מן הצד. לפתע, באורח פלא צפו בזכרונה שתי שורות מאחד השירים שנקראו:
– – – ידעתי מלים אין מספר,
על כן אשתוק – – –
היא נטרדה ממנוחתה לגמרי. רצתה לדעת את ההמשך, את ההתחלה. נחפזה, עצבנית, אל החברה שקראה קודם אותו שיר, ובקשה ממנה את הספר. מהרה לחדר צדדי, דפדפה, חפשה והמשיכה לקרוא:
"התקלט אזנך אף מתוך שתיקה
את ניבי השח?
התנצרהו כרע, כאח,
כאם בחיקה?"
נגשה אליה מרים, נטלה את הספר הפתוח.
– ומה – שאלה – יפים שירי רחל?
רות חייכה. יפים? כלום מבטאה מלה זו את אשר אומרים לה השירים? ישבו זו ליד זו והביטו אל מעגל הרוקדים. לפניהן, כשגבם אליהן, עמדו עמדו רחל ורפי, מוחאים כף לקצב השיר. כשגבר לחץ הרוקדים, הוסחו השנים אל מחוץ למעגל, עמדו זה ליד זו ושוחחו. רחל הניחה זרועה על כתפו מתוך לטוף־מה ותלתה בו את שתי עיני השקד במבט כמה ונוהה ביותר. דברו מתונות וקצובות. הריסים השחורים לא גילו כלום. רק היד שנחה על הכתף והשתעשעה בכפתור הכיס, היתה עצבנית משהו.
רות חשקה שפתיה והפשילה את שתי צמותיה, בזו אחר זו, אל גבה. עכשיו זמזמו במוחה מלים אחרות:
– – – התקלוט אזנך אף מתוך שתיקה
את ניבי השח? – – –
זמזמו חזור וזמזם, חזור וזמזם, כזבוב טרדן. בקשה להשתחרר ולא יכלה. נטלה מבלי משים את הספר מידי מרים. גם זו ישבה שקועה כולה בשניים שלפניה. שוב לא היתה לה הרגשה של נשארת מאחור. זו ההבטה מלאת האמון שהיתה נתלית בה לעתים קרובות כל כך, זו הנחת היד הצמאה ללטוף – רק שחסרה בה אז העצבנות הקלה – אלה העינים העורגות, השואלות, הנוגות. כמה היה ידוע לה כל זה! נזכרה אף היא באחד השירים שהוקראו הערב: “חוני המעגל”. דומה היה עליה, שהנה זה הקיצה לאחר שינה ארוכה־ארוכה, והנה – עברו כולם ממנה והלאה, והיא – נשארה מאחור. זכרה רק את המלים האחרונות:
– – – צלו העגום של חוני
פרוש על פני משעולי…
בקשה אף היא למצוא את השאר ונטלה שוב את הספר מידי רות. האגמים האפורים, שהיו נוגים היום כל כך משום־מה, הוסבו אליה. הציצו אשה ברעותה, וחייכו….
הדסה
א
מכל ערבי השבוע ומכל פעולות השבוע אהבה יהודית הקטנה את ליל השבת. לאמיתו של דבר, אהובה היתה עליה כל פעולה בצריף, כל פגישה עם החברים. אלא שבפעולה רגילה, בחוג או בשכבה, היו מתחילות מחשבות מטרידות עולות בה. והיתה חשה, גם אם היה לה מה לומר בשיחה, שבעצם, אין כל טעם למה שתאמר היא, שבודאי דברי שטות יהיו דבריה והכל ילגלגו עליהם בקרבם, אם גם לא יגלו זאת. ואז היתה שותקת ומתכרבלת בתוך עצמה.
ואולי אהבה את ליל השבת בגלל הרגשת החג שבצריף, גם כשלא היה השולחן מכוסה מפה לבנה, היתה האוירה בערב זה חגיגית במיוחד, בחולצות הלובן ובבוהק הפנים. והיא הן חסרה כל כך את הרגשת החג הזו בבית!
אך בשעות שבהן לא כסתה כלום מעצמה, ידעה יפה, שיותר מכל אוהבת היא את ליל השבת מפני שבו נפגשות כל השכבות במסיבה אחת; מפני שבו היא רואה אותה, את אַילה. זאת אילה מהשכבה הבינונית, בת השש־עשרה, הגבוהה, השחומה, עם העיניים החומות, הגדולות והתוהות ועם השערות מצבע שאינו חום ואינו זהוב, ואשר יש בו – בכל זאת – גם מזה וגם מזה. מה שהיה נפלא ביותר באילה זו, שעשה אותה דומה ביותר לאילה, היה צוארה הדק, הגבוה, השחום והגמיש. מצואר זה לא היתה יהודית יכולה לגרוע עין. כה ענוג היה! לא פעם אחת, רצתה זו הקטנה, בת השלוש־עשרה ללפות בידיה, הנוקשות והגסות, את הצואר הזה, לפות היטב, עד לכאב – ולבכות. משום מה היה תמיד עולה בקרבה רצון לבכות כשהיתה מסתכלת בו באותו צואר.
וזו אילה, הדמות הנכספת, הבלתי מושגת, כמה היא רחוקה, גם כשהיא יושבת כאן על ספסל, ממולה, ומקשיבה כמוה, לאותו הסיפור שקורא אי־מי בקול.
יש שהיתה תופסת את עצמה, ומרגישה שנתנה בה, בזו, מבט רעב עד לעורר חשד. ואז היתה חשה באדמומיות העולה מתוכה ובפניה המסמיקים עד לשרשי שערותיה הישרות והקשות. עיניה היו מתחילות למצמץ ביתר מהירות, ביתר עצבנות. שונאת היא את מצמוץ עיניה, את שערותיה הקשות, ואת כל פרצוף הפנים שהיה נגלה לה בראי מדי הסתכלה בו. “מכוערת” – היתה חושבת בצער – “מכוערת כולי”. ובכל זאת, הסתיר ממנה הראי משהו, את הדבר האחד שלא גלתה היא לפניו – את צחוקה. זה החיוך המאיר, הזורח, שהיה מבטיח נאמנות ורוך בלי מצרים. זה החיוך שהיה חושף את השנים הצחות והתמימות להפליא, אותן השנים שהיו מעלות על לבו של אורי מחוג “מענית” את הפסוק: “כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה”. אלא שהיא לא ידעה זאת, כי המעיטה לצחוק, ולפני הראי לא צחקה מעולם.
אותו ליל שבת, שהיה מלא־ירח וזוהר, יצאו מחוץ לצריף ושרו. הלילה היה מבושם וגדוש, והים רבץ בשלוה תכולה. מאליהם נתבקשו שירים של שקט וערגה. אילה ישבה בברכים מקופלות, כשפניה נוכח הים. היא שרה חרש ובתשוקה. מאחריה ישבה יהודית הקטנה ועיניה נעוצות בעורף השחום שהיה קרוב כל כך. לפתע – והיא לא ידעה כיצד, אמרה:
– אשיר לפניכם שיר חדש!
תמהו. יהודית הקטנה, הנחבאת אל הכלים, יודעת לשיר?
כן, היא יודעת לשיר, כנראה, הנה בוקע קול, חלוש, עדין, מתנדנד קמעה, רך עד לחמלה ועם זה מלא נועם. היא שרה:
“כאיל תערוג אל אפיקי מים…”
עם המלה הראשונה הפנתה אילה פתאומית את ראשה לאחור: כן, העינים הללו נעוצות בה. ללא מצמוץ, ללא מבוכה – בהתמכרות ללא גבול.
כאיל תערוג אל אפיקי מים
כן נפשי תערג אליך, אלהים – – – "
מה לה, לקטנה? מדוע היא מביטה בה כך תמיד? הצדקה אורה חברתה, כשאמרה לה בפשטות מבוגרת ורצינית: “אילה, הנערה הזו התאהבה בך. דעי להיות טובה אליה!”?
והיא לא ידעה להיות טובה אליה. מעולם לא רחשה חיבה לילדה הזו, הקשה, הבלתי מובנה, חסרת החן. עתה, כשהיא חשה בהתמכרותה שלה, צר לה על שלא נהגה כלפיה ברוך קמעה. למה היא כפוית טובה כל כך?
וכשהלכו הביתה, קראה אילה ליהודית שהלכה מבודדת: חכי! זו התעכבה, עצורת נשימה: “הנה היא, הנכספת, האהובה. היא קוראת לי!”
אילה נגשה, חסרת גמישות. ידעה שעליה לעשות משהו רך, טוב, ולא ידעה כיצד. מחוסר מלים אמרה:
– שמעתי שאת מבקשת את הספר “הרעב הגדול”. ישנו בידי ספר זה. אם יש ברצונך – בואי מחר ותקבליהו.
יהודית גמגמה “טוב” עלוב, ושתקה. אילה שאלה:
– מהו השיר ששרת, ממי למדת אותו?
– מאבא.
– שיר יפה – אמרה ונדמה. שוב לא היה לה מה לומר. הלכו ושתקו. האחת מפני שלא מצאה נושא לשיחה. והשניה מפני שלא העיזה לומר אף מלה מכל מה שהשתוקקה להביע. החישו את צעדיהן ונתערבו בשאר.
למחרת, כשבאה יהודית לקבל את הספר, נתקלו עיניה בהכנסה בתמונה שהיתה תלויה מעל המיטה. תמונת אילה, משורטטת בקוים־לא־קוים, מרפרפים, מעודנים, פורחים באויר. ארבע הרגלים הדקות והארוכות נדמו כמרחפות מחשש נגיעה במשהו שביר. העינים הגדולות, החומות, היו תלויות בחיבה ובערגה בה, במסתכלת.
אילה נגשה ואמרה רכות:
– תמונה יפה, הלא? איזה חיה ענוגה ומלאה רוך וגעגועים. הלב מתמלא אהבה וחמלה.
ויהודית חשבה: “אכן, אותן העינים, אותה הגמישות, אותו הצואר, אותו הצואר…”
ב
אורי הנער העליז מחוג “מענית”, בא לצריף וצהל:
– חבריא, יש לי הפתעה נהדרת!
עטו עליו בשאלות, אך הוא באחת:
– אתם חושבים שאתחיל לספר לכל אחד? סבלנות, עוד תדעו!
– אל תהיה גאותן, ספר! – קרא מי.
והוא בשלו. היניחו לו. הכל חבבו את אורי על רוחו הטובה, על היותו חבר לכולם, לרבות הגדיה והשפנים שהיו בפינת החי, על הצחוק שלו, התמים, הכנה, על אהבתו כל עבודה, על רוח הבדיחות השופעת ממנו תמיד.
וכשנסתדרו בשורה, עמד וסיפר, בלהיטות ובעיניים נוצצות כדרכו, איך עבר הוא ליד “אגודת חובבי הטבע” וראה אדם מאכיל זוג אילות נפלאות ליופי. הוא עמד והסתכל, ופתאום הפטיר, כלאחר יד:
– מתי תמליט האילה?
– בעוד חצי שנה.
– אולי תתן לי את הולדות? – שאל, מבלי להאמין כלל באפשרות כזו.
– ושערו נא: “אם תבוא להאכיל את האילות פעמיים ביום – ענה האיש – תקבל את הולדות”. נו, הפתעה כהוגן, מה?
היתה צהלה. לטפל בזוג אילות! חמש־עשרה ידים התרוממו כששאל אורי מי מוכן להיות המטפל הקבוע בחיות הנחמדות. יהודית רטטה. היא אינה יכולה לבוא: אמה חולה ועבודה רבה מוטלת עליה.
אך אורי הקונדס התריס: חכו, בבקשה! רק אחד יכול לטפל בהם – ואני, לכל הדעות, ראשון בתור!
אורי זה!
והוא טיפל בהן. יום יום, בהקפדה, באהבה. האילות הזקופות הכירוהו ואהבוהו.
כשהיתה יכולה להתגנב מהבית למחצית השעה, היתה יהודית באה ושוהה עמו שם. איזה נועם תנועות, איזו עדינות ואצילות! דומה היה לה, שימים יכולים לעבור עליה בהסתכלות ובטיפול. כל האהבה שרחשה להיא, הבלתי מושגת, שטפה כאן ועברה לחיות הנפחדות. לו רק יכלה לרכוש לה אילה קטנה אחת!… היתה נותנת אותה לה. דמיון נואל! אך… לראות את אילה מטפלת באילות, מאכילה ומלטפת אותן, לתת לאילה מתנה כזו… אולי… כשתמלטנה האילות שתקבל השכבה? שנתיים וחצי לחכות!
וכשתמו ימי החופש ואורי נסע אל מחוץ לעיר, אל בית־הספר הכפרי, למשך כל השבוע, עמדה השאלה: מי יטפל באילות. ונתברר, שהחברים כולם עסוקים בלימודים, בשעורים ובפעולות ואין לאיש פנאי לטפל באילות. יהודית הקטנה עמדה בין יתר חבריה וכמעט שקראה: “אני אטפל!” אלא שפתאום עברה אותה כברק מחשבה איומה, שהחרידתה כולה. ובכל זאת הלכה וכבשה אותה בכוח איתנים. היא עמדה, נסערת ורותחת. לא שמעה, כששאל המדריך הרוגז: “איה הן, איפוא, כל הידים שהתרוממו בהסכמה לקבל את הטיפול בחיות?” לא שמעה, כשטען מי, שעונת לימודים עתה והעבודה רבה; גם לא שמעה כשהועלתה בכלל שאלת קיומה של פנת החי המביאה פגרים יותר מבעלי חיים. רק כשפנה אליה המדריך ואמר: “אולי את, יהודית?”, נזדעזעה:
– הו, לא!
ושוב חשה שהאדמומיות מציפה אותה עד לכאב.
עוד לפני סוף הפעולה התגנבה מהצריף ורצה ישר אל “אגודת חובבי הטבע”, והודיעה:
– מהיום אני מקבלת את הטיפול באילות במקום אורי.
כן. עתה לא תצטרך לחכות שנתיים וחצי. עתה – יהיו בידה בעוד שלושה חדשים ולדות נחמדים, ואז – אז תהיה אילה קרובה אליה, מסבירה לה פנים! ואולי… אולי גם תאהב אותה במקצת?
והיא נשתקעה כולה בטיפול. התחילה להעדר בפעולות. איש לא ידע מה לה. ואיש לא התענין לשאול אותה על כך. בודאי עניני הבית! היא שמחה על שלא התענינו בה, ופחדה פן יחקרוה ואז תסתבך, ברצונה להסתיר את הסוד ויתגלה קלונה.
פעם בשבת, כשפרסה לפני האילה את הקשואים והמלפפונים שהביאה מהבית, שמעה פתאום קריאת צהלה:
– אי, יהודית! מה לך כאן? הקבלת סוף סוף את הטיפול באילות! זה היה אורי שחזר לשבת מבית־הספר, ובא לבקר את אילותיו. יהודית חרדה והסמיקה, אך אורי לא הרגיש בכך. נרגש נכנס לחצר הקטנה. הן הכירוהו, החיות החרדות. לטפוהו בלשונן ובמבטיהן וחיככו בו את צוארן הענוג. יהודית, חשבה בעצב:
– כמה יודעות הן להכיר טובה למי שטוב אליהן, למי שאוהב אותן!
אורי חזר ושאל:
– את מטפלת בהן בקביעות?
– כן – ענתה זו במבוכה – אורי, אל תספר לאיש! זהו סוד! אני מטפלת כדי לקבל את הולדות לי ולא לשכבה.
אורי נדהם. יהודית, יהודית הנאמנה, תנהג ככה כלפי השכבה?
– מה פירוש: לך? – שאל בגמגום, נבוך ותוהה.
– בעצם, לא לי – ענתה יהודית, כנעורה ממבוכה, והמשיכה מתוך החלטה פנימית: – לא לי. אני – למה לי אילות? ואם תהיינה לשכבה – כלום אינן שלי? אני צריכה לתת אותן במתנה… והשפילה עיניה נבוכה.
אורי הרגיש, שיש כאן משהו מיוחד. הסתכל רגע בפנים שאינם יפים, בשערות הקשות ובאדמומית הבושה. תקפו הרצון לראות את הצד הרך בפרצופה, ביקש לראות את החיוך הטוב והנאמן ואת השינים “כעדר הרחלים”. טפח לה, ליהודית, בחיבה גדולה על כתפה, ואמר בצחוק טוב:
– איזה מתנות אלה על חשבון השכבה?
ואז ספרה לו פתאום, ובעצמה לא ידעה כיצד נפלטו מפיה המלים. ספרה לו על חדשים של געגועים ואהבה, על רצון עז ועצום לעשות משהו טוב להיא, הנכספת, לעורר את תשומת לבה, את רגשות חיבתה – ולו גם לרגע. היא דברה בהתעוררות, בהפסקות, בהתפרצויות, אך בלי בושה. כאילו לא היא המספרת. כאילו לא זר היה זה שעמד מולה.
לפתע השתתקה. שבה אל עצמה. הסמיקה שוב, חטפה את הסכין והסל וברחה.
ג
אילה באה לצריף בליל שבת במאוחר. בהכנסה, הבחינה מיד בנער זר שישב בין המסובים. היו לו פנים מצוינים לנער. היא לא יכלה שלא להבחין קודם כל בסנטר מרובע כל־שהוא ועז, ובעיניים כבדות ואמיצות שהיו תלויות בדובר ולא הבחינו כלל בנכנסת. אחר כך ראתה כהרף עין גם את הבלורית האמיצה, שהיתה תלויה במרדנות מתגנדרת על מצח רחב ובהיר. מיד תקפתה סקרנותה הרגילה לדעת מה שמו. היה בו משהו מיוחד ואמיץ. מוכנה היתה להשבע ששמו אהוד, או עמוס, או גיורא, או כיוצא בזה. כבדרך אגב שאלה את אורה שישבה לידה:
– מיהו זה השחרחר? חבר חדש?
– כן. עבר הנה עם הוריו מהמושבה.
– מה שמו? אהוד? – הפטירה והתחרטה מיד.
– אהוד? לא. פשוט – זאב. עושה רושם טוב, הלא?
– זאת נראה לאחר שתים או שלוש פעולות, ענתה אילה בקרי.
אך בלבה ידעה היטב, שהוא עושה רושם טוב גם לפי פעולה אחת. היא רצתה להסתכל בו שוב, ולא העיזה משום מה. העבירה, איפוא, את מבטה סביב סביב על פני עיגול היושבים, והגיעה – אגב הסיבוב – גם אליו. הוא נשא לפתע את עיניו. להרף עין שקעו מבטיהם זה בזה. לאילה היה פתאום לא נוח. חששה, פן הרגיש מישהו במבטה, והפנתה את ראשה לבחון. כן, הנה זו הקטנה, שוב מסתכלת ומסתכלת – כבולעת אותה חיים. רגע – הציף אותה גל של שנאה לאורבת, למרגלת. ומשנהו – שכחה אותה. את הבלתי נחשבת.
היא לא שמעה מאומה ממה שהוקרא, סופר והושר. לפתע חשה שהיא מלאה עליצות ללא פשר. רצתה לקפוץ ולשיר ולרקוד. שמחה על שלבשה הערב את השמלה שעינה כעין החול, המרוקמה בחום ובזהב, זו השמלה היפה כל כך לצבע שערותיה ועיניה, ואשר בלבשה אותה אמרו לה לא פעם:
– את יודעת? שמך מתאים לך.
כן, היא ידעה זאת יפה, ובכל זאת נעם לה לשמוע את המלים. להיות דומה לאילה, ענוגה וקלה וזריזה כמוה!
והיא היתה ענוגה וקלה וזריזה באותו ערב. צחקה הרבה ורקדה במעגל. אילו אמר לה מי, ששמחתה באה לה בגלל אותו נער שחרחר, בגלל המבט שנתן בה – היתה צוחקת לו. אלא שאיש גם לא חשד שזוהי הסיבה לעליצותה. הן אפילו סיבוב אחד בריקוד לא סבבה אתו, הן גם מלה אחת לא אמרה לו.
רק יהודית חשה באינסטינקט של חיה, שהערב נתגלה עוד מכשול בדרך, עוד מישהו שעלול לגזול אותה מידה. “למה בא? למה בא?” זעק בה משהו. וכשהתפזרו, הבחינה אילה מיד שזאב, זה השחרחר בעל הקומה, הולך בחבורה אחת עמה. ואחר כך הבחינה שהם הולכים לאותו רחוב. לבסוף נשארה כברת דרך קטנה והם נשארו רק שניהם.
את אילה תקפה מבוכה קלה, אם כי העליצות הסתירה אותה.
– מה שמך בעצם? – שאל הוא.
– אילה, ענתה בהדגשה. היא אהבה לבטא תמיד את השם מבטא נכון, והקפידה שגם אחרים יבטאוהו כך.
– אילה? – אמר ברישול – איני אוהב את השם הזה.
– מדוע? – שאלה כנפגעת.
– השם מעלה בפני תמיד את דמות החיה הזו, החיורת, הפחדנית, החלשה. מימי לא ראיתי חיה נפחדת כאילה ומבט חרד כשלה. דקה? ענוגה? אך מה יתן ומה יוסיף הדוק, אם בטחון אין בו? רק לברוח היא יודעת.
הנערה, שנבוכה והופתעה מאוד, התריסה:
– ומה? זאב יותר טוב?
– זאב? – השיב הנער ברצינות שהטילה אימה – הוא לפחות יודע לטרוף! המלים נשארו תלויות באויר בתוך השתיקה שהשתררה. היא הרגישה שעליה לומר עתה דבר, כי אחרת תפסיד, תפסיד באיזה מערכה סמויה מן העין. אך לא מצאה מלה אחת לסתור את הדברים האכזריים שאמר.
זאב הסתכל בה רגע, ראה את מבוכתה ואמר, כשעיניו מחייכות בחיבה:
– איזה מין אילה אַת! אפילו לברוח אינך יודעת כראוי!
ד
יהודית היתה מאושרת. האילה המליטה. כשבאה בבוקר השכם לחצר, ראתה מרחוק את בעל האילות והבינה שמשהו אירע. כשקרבה בריצה, ראתה את האילה הנקבה רובצת על הארץ, ולידה שני עופרים קטנים, אפורים־חומים, נפלאים למראה. מימיה לא ראתה דבר ענוג ויפה מזה. רגליהם היו דקות כל כך – נדמה היה שתשברנה. והעינים! הללו היו פקוחות ותוהות שבעתים, ומלאות היו לחלוחית כחלחלה וטובה. רצתה לחבק ולנשק את העופרים האלה, רצתה לגפף את צוארה של האם, רצתה לשאת את כולם בחיקה. היא לא ידעה נפשה. רב היה האושר מהכיל. הו, לו כבר יכלה להביא את העופרים האלה שי לאילה! לו יכלה לנתקם כבר משדי אמם!
היא רצה אל אורי ובשרתו. שני הילדים שמרו בתוכם את סוד האושר. מפעם לפעם היו שולחים מבט איש לאחיו מבין שאר החברים, כלוחשים סוד. פעמים רבות באותו יום ראה אורי את “עדר הרחלים שעלו מן הרחצה”. כה הרבתה היום יהודית לצחוק!
יום אחד, שבוע לאחר ההמלטה עלתה יהודית לצריף. לפתע, בצומת הדרכים, נפגשה לה אילה. גם היא הלכה לפעולה. יהודית הרגישה, שהיא לא תוכל לאצור עוד בתוכה את הסוד. היא רק תרמוז; הן בין כה – בעוד שבוע אפשר יהיה לגמול את העופרים!
– אילה – העיזה – אם את רוצה לראות דבר יפה, בואי ואראה לך זוג אילות ועופריהן הרכים. בואי מיד – הוסיפה בעירנות, שכורה על ידי גלוי הסוד – זה לא רחוק!
– עכשיו, ענתה זו בהשתמטות – עלי ללכת לפעולה. ומלבד זאת… בכלל אינני אוהבת אילות. אלה הן חיות חלשות, חיורות, פחדניות, פחדניות עד לרחמים. אינן יודעות לעמוד על נפשן. רק לברוח הן יודעות.
עיניה של יהודית קמו. היא ראתה את הרחוב מסתחרר ואת העוברים והשבים חגים כשכורים. מלמלה מה, וברחה, כשהיא משאירה את אילה משתאה ומשתוממת. היא רצה, נמלטה מהמלים האיומות אל שני העופרים הקטנים, התמימים, שלא ידעו דבר. האילה, האם, הזדקפה והביטה בילדה המטורפת בעיניה הפקוחות, החומות, ומבטה היה אנושי כל כך ומלא השתתפות בצער. יהודית לא יכלה יותר להתאפק. היא פרצה בבכי מטהר וסוחף בפני שלושה זוגות עיניים גדולות, נפחדות באמת, שהביטו בה, ביצור האנושי שהיה עלוב, חלש ונזקק לסעד של בריה דקה, אורירית, חרדה, היודעת רק לברוח.
הדסה.
-
יש לתקן טעות נפוצה. האילה אינה בנמצא בארץ ישראל. שמו הנכון של בעל החי המתואר לפנינו והנמצא בארץ הוא צבי. ↩︎
מלחמה בשער. הנוער נקרא להתגייס להגנה, לעבודה.
*
הפעמון צלצל לשעור האחרון במחלקה השמינית בגמנסיה. בחדר המחלקה – רעש וצווחה, שחוק וקריאות.
גאולה וג’ודי מפטפטות בלי הרף:
– התחלת כבר?
– השתגעתי? – יש עוד עשרה ימים עד הבחינה, אלמד בשני הימים האחרונים – וחסל. אני אינני יכולה לשבת ולדגור כמו בלה זו. קמה ב־5 ולומדת עד 8 בערב, וב־8 היא שוכבת לישון. אלה לא חיים.
– בעצם מה אפשר ללמוד בשביל בחינה ב"חיבור"?
– יהיו שלושה נושאים. מה הם יכולים לתת השנה – אחד ודאי על המלחמה, השני – על נושא ספרותי והשלישי – על איזה פתגם במשלי. את יודעת איך בלה מתכוננת לבחינה? בכל יום היא קוראת את “בעקבות הטלגרמות” ועוד כל מיני מאמרים על המלחמה: לומדת את שני הספרים האחרונים של לחובר, ואת משלי – כמעט בעל פה, – שגעון! בחיבור תצליחי אפילו אם…
נכנס המחנך. הס. כולם קמים.
– שבו!
יושבים.
עליזה לוחשת ליונה: נשמע מה שהוא יקשקש היום.
– שתקי! הוא מביט עליך…
המחנך קורא בשמות התלמידים מתוך היומן. קולו צלול וחגיגי היום, שלא כרגיל. היום הסיר מעל פניו את ההבעה החמורה השוכנת עליהם תדיר. פניו מאירות, הוא מחייך חיוך אבהי, של טוב לב, של סלחנות ללא גבול.
היתה אוירה אינטימית במחלקה.
שתיקה של צפיה. כאילו הוסרה המחיצה הנצחית שבין הקתדרה וספסל הלימודים, ומבוכה של קרבה יתרה השתררה. כמו לפני גילוי לב שבין רעים.
לבסוף פתח המחנך:
נו, זהו שעורנו האחרון. קצת מיותר לדבר היום, כי כל אחד יודע את אשר יחוש השני ו"לבא לפומא לא גלי". השעה הזו נחרתת בזכרון לכל ימי החיים. ויש אולי לעשות מעט חשבון נפש. עלי לומר הפעם את אשר עם לבי: היו רגעים קשים במשך ארבע השנים שאני מחנך את המחלקה הזאת. היו רגעים שהביאוני כמעט לידי יאוש. פעמים רבות אולי לא הייתי ראוי ליחס כזה מצדכם כאשר גליתם כלפי, אך חוק עולם הוא: האווזה מלמדת את אפרוחיה לשחות ובבוא העת הם פונים לה עורף. גמולי היחידי הוא זה שאני רואה אתכם עתה כאן על סף החיים. הנה ראו: שמחתי היא בזה שאתם עוזבים את בית הספר והולכים לכם איש לדרכו. ועוד עלי לומר: למרות הרגעים הקשים, רב האור על הצל, כן, רב האור על הצל. עתה מרגיש אני שנקשרה נפשי בכם בהרבה נימים נעלמות. נו, אבל כך… (כאן נוצצה דמעה בעיני המחנך).
אתם עומדים על סף החיים. כל אחד מכם ודאי בחר כבר את הדרך בה ילך ולא עלי ליעץ לכם זאת. איש איש ונטיות לבו ושאיפותיו שלו. רק עוד דבר אחד יש עם לבי לומר לכם: הימים הם ימי מלחמה, על עמנו הנרדף והמעונה באו ימים קשים כאשר לא היו עוד בכל תולדותיו, מי יודע מה יהיה גורל ארצנו בתוך המלחמה הזאת, אני מאמין בכל לבי בנצחון הדמוקרטיה, אבל קרבנות רבים נצטרך להקריב במלחמה על החופש ועל הצדק, – לכן הייתי רוצה כי לכל אשר תלכו, אם יהיה זה לאוניברסיטה או לטכניון, לפקידות או לניהול עסקים, לפעולה ציבורית או לחקלאות, לכל אשר תלכו – זכרו את עמכם, היו יהודים טובים, היו ציונים נאמנים. אתם אולי היחידים כיום אשר עליכם נשענת תקותנו, כי המלחמה חסמה את כל הדרכים. ומי עוד כמותכם מרגיש זאת? הנה גם בפניכם נחסמו הדרכים אל מאורות התרבות אשר בעולם, אל גנזי התורה של הארצות הנאורות, מי זה יכול השנה הזאת לנדוד אל כרכי העולם לבקש תורה כאשר עשו בני המחזורים שלפניכם, ובטוחני שלרבים מכם זהו הרס שאיפותיהם להשתלמות ולעליה. אבל כך נגזר, ועליכם עתה לדעת למצות את מעט הטוב הצפון גם בארץ הקטנה הזאת עד תומו.
ודעו עוד: אתם, גומרי הגמנסיה, הנכם מעוז הרוח של עמנו, מי יודע כמה מים ילכו אל הים עד אשר שוב יבואו לארץ אנשי תרבות ומדע וגדולי רוח, אוחזים בעט סופר ואמנים, מחנכי דור ומוריו – זאת התעודה יעודה לכם כיום הזה. היו ראויים לה.
ומי יתן ותעברו את הבחינות בהצלחה ותכשרו לדרך אשר תלכו בה שוב. היתה שתיקה כמה רגעים. רק עליזה לא יכלה להתאפק ולחשה ליונה:
“טוב שגמר כבר, אינני יכולה לסבול אותו, צבוע שכמותו. בסוף יכשיל את חצי המחלקה”.
גאולה וג’ודי המשיכו את שיחתם הקודמת:
– תבואי אלי, נחזור יחד.
– על מה נחזור? על כל החיבורים שכתבנו עד היום?
– תבואי, יש לי מלון של גרזובסקי, נלמד מלים. תכתבי להם כמה מלים “מפוצצות” בחיבור – זה מספיק בשביל לקבל ציון טוב.
– טוב, אביא גם את המלון הלועזי שלי, תחכי לי בארבע וחצי, אביא גם את אברהם. ה"שויצר" הזה יודע המון מלים לועזיות, הוא קורא את פרויד.
– זה שכתב את “השאלה המינית”?
– לא, זהו שכתב ספר שלם עם חלומות מצחיקים, קראת? כדאי לך לקרוא, זה יותר טוב מ"סיכות", תהני מאוד.
– גמרתי עכשיו את ה"טומאה מתל אביב", ספר מצויין! זה לא בלשי, אלא ככה… את יודעת… החיים עצמם! טרגדיה איומה. יש בחורות אומללות בעולם, לא הייתי מקנאה בה.
– כן, אבל הסגנון לא טוב, בלני.
– טפשה, בנלי לא בלני.
– בנלי־בלני, מה זה חשוב, את חושבת שאני זוכרת איך זה כתוב שם אצל אחד העם?
בינתיים ארגנו במחלקה את קבוצות הלימוד. כל חמישה – מהווים קבוצה. קבעו את שעות הלימודים, את שעות החזרה הכללית עם המורה ורשמו את הפרקים הנוספים שיש ללמוד.
כשצלצל הפעמון שנית – פרצה צהלה כללית, רעשו, דפקו בספסלים, צעקו זה לזה. ברכו זה את זה, היו שצעקו: – לים! לים! אחרים צעקו: בערב, כולם – לקולנוע, יש סרט טוב.
ועליזה רטנה לפני יונה: אך, שזה יגמר כבר!"
*
כשהתעורר ישראל בבוקר יום החמישי, בשעה חמש וחצי, היתה לו הרגשת דכדוך־נפש נוראה. תיפלות, ריקנות ושממון. מה היתה הסיבה לכך – לא ידע, אולי החלום שחלם?
מעט מעט נגוז הערפל ונסתמנו במחשבתו כמה רשמים קלושים. חלום משונה.
– – – המלכה אליזבט לבושה הוד מלכות, רוכבת כאמזונה על סוס לבן לפני חומות טרויה. בתוך העיר – סוס העץ הטרויני ובקרבו מתרוצצים הכוזרי, שי"ר והקליר ומתוכחים על פירושו של הפסוק: “לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל”. לבסוף הם מגיעים לידי החלטה שמובנו היחיד של הפסוק הוא זה: כנראה שבנוה־שאנן נערכה תהלוכת לפידים, הביתרים צעקו “בוז” והחליטו “לשים רגל” ל"הפועל"… כל זה היה ב־1492. אחר כך נשפכה חומצה מלחית פלוס מימן גפריתי – והכל נמס…
לעזאזל! ובכן את הבחינות לא סחבו השנה… כנראה שגם זו אחת הסיבות לדכאון רוחו. וחצי הלירה מה יהיה עליה? – בטלנים!
קטעי מחשבות נשתלבו זה בזה, ערבוביה של ידיעות שונות ומשונות, תמוהות ומופלאות. ופתאום פרחו כל הפרטים שנקבעו במוחו במשך שבועיים של חזרות ושינון. נשכחו לחלוטין, כלא היו.
מתי חי ויליאם הכובש? באיזה קרב נוצח נפוליאון? באיזה שנה נולד ביאליק? מה פירוש “לחם שערים”? מה ההבדל בין גורדון למיכ"ל? מה הנוסחה הכללית של היפרבולה?
מספרים נתגבבו זה על גבי זה, ערמות ערמות של שמות אנשים ומקומות, היה תוהו ובוהו, אי־אפשר היה להעלות דבר.
לבסוף תפס בחרי אף את העתון, רפרף על פני הכותרות השמנות ומיד זרקו שוב מתוך ריטון: לעזאזל, כל זה נמאס כבר, מעצבן…
…זאב התגייס, שלים מזל, לא יכול היה להסתדר? אומרים שמי שיודע אנגלית – משרה טובה מוכנת עבורו – ½7 לירות! ובמשך הזמן עליה בדרגה.. רעיון. ובכן?
אך פתאום התנער בבת אחת מצבא המחשבות המטרידות וקם בקפיצה אחת מן המיטה:
מה אני שוכב? ב־9 הבחינה בספרות!
*
כמחצית השעה לפני מועד ההתחלה כבר היו כל התלמידים בגמנסיה. שאון פטפוטים ולהג בכל המסדרונות.
– או, אתה טוב לך, אתה אברמוביץ, מתחיל בא', הראשונים תמיד מצליחים, אותם שואלים את השאלות הקלות.
– להיפך, את האחרונים. אז הבוחנים עייפים כבר ומשועממים.
– הכי טוב להיות באמצע. אז הבחינה היא בינונית.
– אומרים שבא ס. הוא מכשיל נורא.
כולם נדהמו. מה? ס. בוחן? אוי ואבוי!
אברהם התהלך אנה ושוב לאורך המסדרון. לבו דפק בחזקה. הוא שפשף את ידיו, השתדל לא לחשוב על הבחינה – כדי להרגיע את עצמו, ניגש מדי פעם אל קבוצת מדברים, “המזכירים” זה לזה תאריכים ומשפטים ושמות מאמרים, הפסיק אותם משיחתם והיה אומר: “חדלו! מה שיהיה – יהיה. גם אם נכשל – העולם לא יחרב. טוב ברגעים האחרונים לא לחשוב על הבחינה – אז מצליחים. איך היה הסרט אתמול, הה? אליזבט ברגנר נחמדה, לא?”
אבל הם לא שעו אליו והמשיכו “להזכיר”. נשארו עוד 10 דקות עד הבחינה ואת הפחד מירקו על־ידי שיחה, שחוק ו"חזרה כללית":
מה רצה אחד העם – מרכז רוחני. מה רצה ברדיצ’בסקי? – שינוי ערכין.
– טוב, אבל תגיד מה זה “שינוי ערכין”?
– שינוי ערכין, נו… זה הוא לא ישאל.
– באיזה שנה מת מיכ"ל?
את זאת איש לא זכר. ובכן, פתחו את “לחובר” וראו. רווח ללב. מה היה אילו היה ס. שואל זאת? הלא איש לא היה זוכר. הנה, רואים אתם כמה חשוב לחזור, אפילו ברגע האחרון?
בעצם, בינו לבין עצמו לא חשב אברהם כמו שאמר לחברים, כי “גם אם נכשל – העולם לא יחרב”. כשרק העלה על דעתו אפשרות של כשלון, פרץ הדם אל פניו וכולו נרעד מעצם המחשבה על זה. ודוקא עכשיו נראה הכשלון כאפשרי ביותר. רבונו של עולם! להיכן נעלמו כל הידיעות, דוקא עכשיו? שבועיים חזר ושינן והכל היה ידוע וזכור בעל־פה והנה ברגע האחרון דוקא – הכל פרח. הוא רגש כעכבר במלכודת, רץ הלוך ושוב, הלך לשתות מים, רחץ את הפנים, אימץ את כל מחשבתו, ונדמה שככל שהתאמץ יותר להיזכר כן התחמקו ונשמטו הדברים מזכרונו. מה לעשות? מה לעשות? אך, אילו “סחבו” – היה נפטר מכל ההתרגשות המיותרת הזאת… מה יגיד אבא? – 13 שנות לימוד (שנה אחת נשאר בכיתה), כל כך הרבה כסף ומאמצים ולבסוף… לעזאזל הבחינות! אבל בעצם, הכל מזל…
אך הנה נכנס לחדר הבחינות הראשון, אברמוביץ. התרגשות כללית. כולם שותקים. הבחורות דוהרות על פני המחברות, דף אחר דף, להספיק ולחטוף עוד חזרה לפני שיגיע התור. הבחורים עומדים ומספרים הלצות. להשקיט את סערת הלב…
*
אברמוביץ יוצא, פניו חיוורים, אך מאירים. כולם עטים אליו: הצלחת? הצלחת?
– מה שאל? מה שאל? קשה?
– אחר כך השני, השלישי, הרביעי.
חנה מתפרצת מחדר הבחינה, מרוגזת, עיניה אדומות, חיוורת כלאחר עינויים ממושכים, עוד על הסף היא קוראת:
– נבל, שאל אותי על שופמן. הלא לא למדנו.
– מה שאל? מה שאל?
– שאל אותי מה זה “נובילה” ועניתי לו, אחר כך שאל אם הוא חי, אמרתי לו ששופמן מת כבר לפני 12 שנה… אני מחויבת לדעת? הלא לא למדנו.
כולם מתפרצים: – נכון, נכון, לא למדנו, איזו חוצפה לשאול על מה שלא לומדים. צריך למחות נגד זה! לא נסכים!
מי שהוא הוסיף: צריך לשבות! הציעו לשלוח משלחת שתמחה בפני הבוחנים, אך לבסוף גמרו לעבור הפעם בשתיקה, ואם יקרה עוד פעם כדבר הזה…
ואחר כך ניגשה אראלה אל חנה ואמרה לה: – טפשונת – למה לא שאלת אותי קודם, הלא הוא גר בשכונה שלנו…
– ומאין לי לדעת שישאלו?
שלמה יצא מרוגז נורא. הורידו לו ציון בעד שטות שכזו: שאלו אותו מה הכניס פרישמן לספרות העברית – והוא ענה – את היופי. והם תיקנו: את הקלסיות! בעד זה להוריד ציון?
– טפש, מה אתה מתרגז, הלא קיבלת 9!
– סקנדל. אינני שוה מצוין?
והתהלך נזוף במסדרון, נוטה לבכות. סוף סוף הגיע תורו של אברהם. בפיק ברכים ניגש עד שולחן הבוחנים, ברגעי השתיקה האחרים שנמשכו עד שחיפשו הבוחנים מה לשאול, חלפו את מוחו אלפי מחשבות, כברקים, ככדורי אש. ושוב פרץ הדם אל פניו ושוב נתבלבלו כל עשתנותיו ונגוזו כל ידיעותיו. הוא היה כמחושמל, כעס על עצמו, התפתל בתוכו, רצה להמלט ולברוח, או להתחנן ולבקש רחמים, אולי לומר שאיננו מרגיש טוב, ויבקש מים לשתות? מי יציל, מי יציל? לו היה פה איזה לחשן, לו קרה איזה כישוף, איזה נס, אך, אילו היתה עכשיו אזעקה אפילו הפצצה…
– מה תוכל לספר לנו על רמח"ל?
השאלה הממתהו. רגע שתק להשיב את נפשו. ואחר כך התחיל לחפור בין תלי השמות והידיעות וליקט משהו: מגדל עוז, מגילת ישרים, המון, תהילה… אך הוא הרגיש שהזמן חולף והשתיקה עושה רושם רע על הבוחנים, וכשחשב על הרושם שעושה שתיקתו, נעלמו גם כל אלה השמות שהצליח להעלות ולא נותרה אלא זרימת הדם בתוך ראשו שדפקה מהר, מהר…
נו, טוב, זאת אינך יודע, תאמר עכשיו מהו ההבדל בין כהן ונביא לפי אחד־העם?
עכשיו החליט לדבר ויהי מה, אפילו אם יאמר שטויות, הלא טוב כך – משתיקה.
– הכהן הוא איש האמת והנביא הוא איש הצדק… אחד־העם אומר שהנביא הוא קיצוני והכהן… איך אומרים את זה?.. אמצעי, בינוני… לא, מתון. והנביא… אחד־העם חשב שצריך להיות מרכז רוחני…
וכאן נסתבך בדברי עצמו, דיבר דברים חסרי שחר והפסיק. אכזרים! אכזרים! הלא הוא יודע את כל זה, ורק עכשיו, מפני שהוא מפחד…
– מי כתב את התקוה?
עכשיו הונח לו. הלא זה כה פשוט, כה ידוע:
– ביאליק.
ואחר כך המטירו עליו עוד שאלות. והוא שכח את הכל, את הכל… הוא נכשל.
*
ערב אחד, כמה ימים אחר הבחינות, באה תמר אל ג’ודי. שתיהן הסבו על הספות המרופדות קטיפה חומה, נברשת החשמל זלפה אור חמים וטוב. השיחה שטפה לה בנחת. בנעימים.
יפה היה חדרה של ג’ודי. רהיטים מבהיקים, ציורים יפים על הקירות, צעצועים נחמדים על הכוננית בפינה ובושם טוב מרחף בחלל, – חדר יפה. חדרה של תמר לא היה כל כך יפה, כבר מזמן רצתה להחליף בו את הרהיטים וההורים דוחים מיום ליום.
שלווה היתה בלבבות, מנוחה שלמה. שתיהן הצליחו בבחינות. אמנם הציונים אינם כה טובים, “כמעט טוב” – ברוב המקצועות, אבל מה חשיבות עכשיו בדבר, העיקר שתעודת הבגרות מובטחת.
הן דיברו על “העתיד”. זה הנושא החביב עליהן ביותר בימים האחרונים.
כן, נכון מה שאמר המחנך. המלחמה הרסה את השאיפות. ג’ודי רצתה לערוך טיול גדול בגמר הלימודים, – מעט תענוגות חלף כל העמל במשך 12 שנה וכגמול על ההצלחה בבחינות – טיול לשלושה חדשים, לפריז, לאנגליה ואולי גם לאמריקה. – ועתה, הנה לך, המלחמה הארורה הזאת.
והוריה של תמר רצו לשלוח אותה לאוניברסיטה בשוייץ וגם זה נתבטל בגלל צוק העתים. אמנם אומרים שבשוייץ אין עוד מלחמה, אבל אי אפשר להגיע לשם, ובכלל, ההורים מפחדים. עכשיו רוצים שתלמד בירושלים. שטויות! היא רוצה לנוח השנה, נמאס ללמוד, וכעבור שנה – נראה.
אגב, מה עם המלחמה? היא כבר שבועיים אינה קוראת עתון. קודם – מפני הבחינות, ועכשיו –
– את יודעת כשלא קוראים עתון הרבה זמן, אז אחר כך כבר לא מבינים שום דבר, ובכלל למי יש כוח היום לקרוא עתון? יותר טוב לא לקרוא, זה מעצבן באופן איום. מספיק לי ההזעקות.
– גם אני אינני קוראת. אבא בין כך וכך מספר את החדשות בצהרים וזה מספיק. כן, בהזעקה האחרונה כל כך נבהלתי, הייתי בטוחה שמפציצים. טוב שאיננו גרים בחיפה. כן, אבל גם כאן יפציצו, אבא חושב שנעבור לירושלים.
כשדיברו על המלחמה העיבה איזו עננה את השלווה שבלב.
– שמעת על זה שרוצים לגייס את כל הרווקים?
– כן, ישראל אמר לי. הוא צוחק, הוא אומר שילכו אלה שאין להם מה לעשות, ברוך־השם יש די מחוסרי עבודה בעיר. בכלל הוא צוחק על המלחמה, הוא אומר שלא איכפת לו כלום וכשאני שואלת אותו: מה תעשה כשיפציצו? הוא צוחק ואומר: תהיי בטוחה שלא אאבד את המכנסיים… הוא נהדר. הלואי והיה לי לב חזק כמו שלו. תארי לך: לצחוק על הכל…
ושתיהן התפעלו מקור רוחו של ישראל. ואליעזר גם כן צוחק. הוא אומר שלא לשם זה גמר גמנסיה.
ואחר כך העבירו את כל המחלקה תחת שבט ביקורתן. הן סיפרו זו לזו מה אומר כל תלמיד לעשות בשנה הבאה והעירו על כך הערות שונות.
– ורינה הולכת לקיבוץ.
כן, נו, זו הלא אידיאליסטית, בכל אופן חושבת את עצמה לכזו.
– טפשה ולא אידיאליסטית. היתה יכולה להיות הרבה יותר מאיזו קיבוצניקית עלובה בעמק. אינני יכולה להבין אותה – בשביל זה לומדים שתים עשרה שנה בגימנסיה? אני מרחמת על הוריה.
– וגם יש לה אפשרות. הוריה די עשירים והיא בעלת כשרונות דוקא.
– בכלל אינני יודעת איך יכולים לחיות שם בקיבוץ. אני הייתי בורחת ביום הראשון לבואי. חיי צוענים. מי שאין לו אפשרות אחרת להסתדר – כדאי לו אולי להכנס לשם, אבל…
הרוצה אַת לשמוע בדיחה יפה? רינה זו ניגשת אלי אתמול, – התפלאתי מה ניגשת זו אלי פתאום – ומתחילה לדבר על לבי שאצא לקיבוץ, לפחות לשנה אחת, ומקשקשת שם, שחוסר ידים ואין עליה ו… את יודעת את כל הדברים שהם אומרים תמיד, ציונות, לאומיות… כאילו שרק הם ציונים ולאומיים. כנראה שאמרו לה “בתנועה” שלה “להשפיע” עלי.
ושתיהן צחקו.
– וגרים שם בחורות ובחורים יחד. מבחינה מוסרית – שם נורא.
כן, מבחינה מוסרית שם נורא. כך אמר גם המחנך פעם.
אחר כך התכוננו ללכת ל"עטרה". ג’ודי סיפרה שבפעם האחרונה ישב שם על־ידה אוסטרלי, דוקא נחמד. פטפטו באנגלית ואחר כך ליווה אותה הביתה. אולי יפגשו בו גם הערב. האוסטרלים האלה מסכנים, אין להם כאן בית, מכיר ומודע, וכמה שמחים הם כשהם פוגשים פעם אדם שאפשר לשוחח אתו בגילוי לב ובאופן חפשי. ומה טוב ביחוד כשיודעים אנגלית. אחר כך בא גם ישראל. יחד הלכו ל"עטרה".
ושלווה היתה בלבבות, מנוחה שלמה.
הבגרות היתה מובטחת.
אהרן.
היא מדריכה בעמלים, ואומרים – מדריכה לא רעה. אתמול היתה לה פעולה, ובה סיפרה את “חלום בן המלך הצעיר” ו… “זה היה נהדר, והעמלים שאלו את השאלות בדיוק לפי התכנית ששלחה המזכירות למדריכים” ו… “דיברנו גם על הרע שמביא הזהב לעולם, ושצריך להיות אחרת…” היא מדברת ואני מסתכל על אצבעה ששם מתנוססת לה טבעת (עם לב, כמובן) ועל צוארה שעליו תלויה שרשרת של זהב עם מנעול ומפתח קטן מזהב – יופי, בודאי בשביל לנעול ולפתוח את הלב שעל האצבע.
– “נו”, אני שואל, “והגעתם למסקנה שבן המלך צדק בזה שסרב ללבוש את הבגדים, ולהתעטר בכתר הזהב?”
– “איזה שאלה? בטח!”
– “והעמלים לא שאלו אותך מה הטבעת שעל אצבעך והשרשרת שעל צוארך?”
היא מסתכלת בי נדהמת. מה ענין לזה ולבן־המלך שלא היה ולא נברא?
– “הם לא שאלו. גם הבנות בעמלים כולן עם טבעות”.
תשובה כהלכה, אין מה לדבר! מבחינה זו, על כל פנים, הכל בסדר.
– “ואת לא שאלת את עצמך את השאלה: איך את מציגה לפני ילדים את הזהב כמקור רע ואסון, כמקור דיכוי ושיעבוד, ואַת עצמך מתקשטת בו?”
– “אבל אני קיבלתי את זה במתנה מהדוד שלי, וזה יקר לי!”
– "על זה יש לי שתי שאלות: ראשית – האם תקבלי על עצמך ללבוש, חס וחלילה, או לענוד כל מתנה של הדוד? אפילו עציץ פרחים? ושנית – למה אין אני מקבל אף פעם מתנות כאלה?…
– אתה מזכיר לי את האם הטוענת כלפי הילד החוזר מוכה ופצוע מן הרחוב “מפני שהילדים היכו אותי”: “מדוע אין הילדים מכים אותי? אתה אינך מקבל מתנות כאלה מפני שאף אחד לא יעלה על דעתו לתת לך טבעת או שרשרת”.
– “והלא בזה כל הענין: לי לא יתנו כי אין לי בזה צורך ומפני שיודעים כי אני בז לזה. את נותני המתנות והדודים אני מכיר: הם הופכים והופכים שבע פעמים עד אשר ימצאו מתנה אשר הם יודעים כי תהיה לרצון למקבליה. נותן מתנה רוצה להנות את מקבלה, ולכן כפי הנראה נתן לך דודך טבעת ולא, למשל, חליל או ספר תמונות”.
כאן היתה כפי הנראה נקודה חלשה, משום שבמקום תשובה באה התקפה מצד אחר לגמרי.
– “ואתה הלא טוען שאין למדוד את האדם לפי בגדיו, שהקישוטים החיצוניים הם חסרי ערך, ומה נטפלת אלי? אם אינך רוצה בזה – אל תענוד טבעת, ולי הנח. אולי עוד תקבע מה אלבש ומה לא? ואחר כך תדבר על זה שאין לשים לב לבגדים ולקישוטים? ואני בכלל אינני שמה לב לטבעת ואני עונדת אותה מפני ש…ככה! ובשרשרת אני אוהבת לשחק!”
ולכן, מפני שכנראה התשובה ארוכה מן השאלה, אני מנסה לשלוח אותה בכתב למאות ולאלפי הנערות שמחוץ לנו וגם לאלה שבתנועתנו ובתנועות אחרות אשר אתן לא ניהלתי במקרה את הויכוח. ולא חשוב כלל שהתחלתי במדריכה שעשתה מעשה שקר גלוי, כיון שאין היא שונה במאומה מכמה מחברותיה שאינן מדריכות העושות מעשה שקר מוסווה בחייהן כך יום יום בתנועה. וייאמר גלוי: הטבעות והשרשרות האלה, כל כמה שהן קטנות, מקימות חיץ בין אלה שבתוכן ובין אלה שמחוץ להן. לא שהראשונים כולם רעים והאחרונים כולם טובים, אלא – האנשים משני צדי החיץ אנשים אחרים הם.
ידיד לי והוא טוען: כשאני רואה את פלונית הקרינית המפורסמת עולה צבועה ומפורכסת על הבמה, ומרימה את ידיה עם הצפרנים המלוטשות עד שהאור החוזר מן הלכה שעליהן מגיע לשורה ה־35 (מקום שאני עומד עם כרטיס העמידה שלי מאחרי עמוד), וקוראת בקול נרגש ופתטי “ידים מיובלות. ידים נוקשות” – מתעוררת בי הרגשת בחילה שאין לתארה במלים. מדוע, אתה שואל? לא מפני שאין קולה יפה, אלא מפני הצביעות.
אינני יודע מאין להתחיל בתשובתי. אם מן השאלה הראשונה – כיצד אפשר להדריך תוך שקר פנימי, ואם מן השאלה – מאימתי החלו להלך בטבעות ובשרשרות בתנועה. ואולי צריך להתחיל ממקום עוד יותר רחוק: מאותו מקום שבו הפכה האשה אשר לחמה על זכותה להיות אדם, להיות עקרת בית בלבד, וענדה טבעת על בתה?
היתה תקופה לא ארוכה אשר בה היו הטבעות בבל ימצא. ודאי לא במקרה פרצו הבחורות בתקופה זו דוקא לעבודות הבנין, לעבודה בחקלאות, יצרו את מועצת הפועלות, ומפעלים אחרים. יש קשר אמיץ בין שתי התופעות האלה. עגיל הזהב הזה הוא סמל לשני דברים: לרדיפה אחרי מותרות – ולשיעבוד האשה. מי שבעט בשני אלה – לא במקרה זרק גם את המסמל אותם. מי שמקבל את הסמל – מקבל גם את הערכים החבויים בו.
לא מספיק להתפעל מן החברות אשר פרצו בימי העליה השניה והשלישית את גדרי המקובל ועשו את המהפכה בחיי האשה. איפה בנותיהן היום? לא מעטות מן האמהות כשלו בדרך החיים הקשה, ואולי לא לנו הזכות לשפוט אותן. אבל את חברותינו שפוט נשפוט! היהיה בכוחן של כאלה להמשיך את מפעל האמהות?
ומתי הותרו הטבעות (וסיכות הזהב, והשמלות המהודרות) אצלנו? אפשר לקבוע כמה תאריכים: מיום שהחולצה הכחולה הפכה בגד למיפקדים בלבד, ביום שהתחיל להתהוות תחום בין הדיבור על הגשמה בחיי יום יום ובין ההגשמה עצמה – בו ביום הותרה הטבעת. כל זמן שהמלה “פשטות חיים” היתה ציווי מחייב – לא היה מקום לכל דבר אשר יסתור אותה. היא לא החשיבה את הלבוש ומשום כך גם תחמה לו תחומים: מה שדרוש לך כדי להיות לבוש יפה, נקי ומסודר – ולא יותר. לגבי המושג הזה היתה החולצה הרקומה יפה – ושמלת המשי לא יפה. כי המשי נוצר לא יפה, נוצר מדמם וזיעתם של מאספי תולעי תות אוכלי מעט אורז – למען אלה שיש להם כסף.
וכשהדבר מותר למדריך – ממילא הוא מותר גם לחניכיו, כי על זה עדיין אנו עומדים: אינני שולח את מישהו לעשות את אשר אין אני עושה. ולכן – שותק המדריך, ועולם כמנהגו נוהג. ודאי: לא התנועה עונדת טבעות על ידי חברותיה, אבל מספיקה העובדה שהיא שותקת כאשר הן מתקשטות בהן, כדי לקבוע להן אישור מצדה. והסוף? האצבעות הענודות לא תגשמנה. תחילה – הטבעת מפריעה לעבודה ואם אין מסירים אותה – מתחילה העבודה להפריע לטבעת, ובברירה זו או זו – לא תמיד תכריע הראשונה. במלחמה נגד השפתים הצבועות (תרתי משמע), הטבעות והקישוטים – לצערנו ידה על התחתונה.
ומה הלאה. אני נזכר, חברה; בשנה שעברה קראו בחוגך את רשימתו של בנימין פ. – “בגדים שאולים” ואף שוחחו עליה אבל אז חשבת כנראה כי אין זה נוגע לך, כי שם מדובר על מישהו אחר. היום מדובר עליך, בפירוש עליך. אני יודע: בשעה שיקראו את הדברים האלה בחוג, תתחבא השרשרת בתוך הצוארון והיד הימנית תכסה בשקט את היד השמאלית הענודה, אבל מה אחר כך? עוז כזה, לקום באמצע הפעולה ולהשליך את הטבעת אין נדרש ממך. אך בשובך הביתה יהיה לך אולי, בשעה שאין איש רואה, האומץ לזרות ממך והלאה את קישוטי השוא? או, לפחות אם אין הדברים נכונים – להוכיח אותי על פני.
עזריה
יַלְדִּי אֶל רָאשֵׁי הֶהָרִים הֶעֱלֵיתִי אוֹתְךָ, רְאֵה – הָאָרֶץ הַזֹּאת, קַו־הֶהָרִים מִנֶּגֶד, הַשָּׁמַיִם הָאֵלֶּה, שָׁמֶיךָ… רְאֵה אוֹתָהּ, אֶת הָאַחַת. חֲתוֹם דְמוּתָהּ בְּלִבְּךָ וְשָׂאֶנָּה. כִּי עַל־זֶה הָאֹפֶק זָרִים צַוּוֹת לְךָ גּוֹרַל נְבוֹ, “רָאֹה מִנֶּגֶד”… אֶת נוֹפָהּ בִּקְּשׁוּ לַעֲרוֹף מִבְּלִי רַחֵם, וְעִמּוֹ – אֶת חֲלוֹמִי: לְהַטְבִּיעַ בְּךָ אֶת חוֹתַם אַרְצֶךָ.
צֶלֶם נוֹף מוֹלַדְתּוֹ הָאָדָם. מַה דְּמוּת תִהְיֶה לְךָ, יַלְדִּי, אִם עָרוּף יִהְיֶה נוֹפְךָ, אַתָּה הַנּוֹשֵׂא בְּחֻבְּךָ גַּעְגּוּעֵי הֵפְקֵר לְנוֹפִים זָרִים, גַּעְגּוּעִים שֶׁמָּסַכְתִּי אֲנִי בְּדָמֶךָ?
לֹא, אֶזְרָח תִּהְיֶה לִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת! אֶת חֵטְא הַנֶּכָר שֶׁל דוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים תְּכַפֵּר.
אַגָּדָה לְךָ אֲסַפֵּר, שִׁיר לְךָ אָשִׁיר – עַל אֶרֶץ אַחַת שְׁלֵמָה, עַל אֳפָקִים תְּכוּלִים, מַבְטִיחִים. בְּאֵלֶּה אֶאֱלוֹף אוֹתְךָ, יַלְדִי, טִפִּין־טִפִּין אֶמְסוֹךְ בְּךָ גַּעְגּוּעִים לְאֹפֶק רָחָב, מִשְׂתָּרֵעַ, לִגְבוּל רָחוֹק, רוֹמֵז.
ב.
“להקיף ברגל את ים המלח” – זו היתה הסיסמה לטיול שנועד על־ידי חברי ההכשרה של “מחנות העולים” בנען, בשנת תרצ"ד.
מה דחף אותנו לטיול זה, מדוע ראינו בו מפעל?
היה זה נסיון ראשון של צעירים מישראל להקיף את ים המלח. היה דבר־מה בעצם המקום – סביבות ים המלח – שקסם לנו: המדבר. מרחב־הבראשית שעוד טרם ידע חברה מזויפת. האפשרות שבגילוי אדם עירום ממשא התרבות.
לא היתה זו לנו הפעם הראשונה לנדודים בסביבות המדבר. קשורים היינו לסביבות אלה עוד מימי היותנו בעיר, בתנועה. ידענו את ההרים האלה בימי קיץ בשרב ובימי חורף במטרות העוז. אהבנו את הנוף הפראי וחזינו את עצמנו משתלטים עליו. ועל־כן גם להט בנו כל כך הרצון להיות בין כובשי הדרום. אחד מחברינו נשלח בין הראשונים לפלוגת הקיבוץ בסדום, ופלוגה זו היא שהוסיפה לנו אומץ לצאת למסע רב הרפתקאות זה. זו היתה נקודת הבטחון האחת בדרך הצפויה.
התכנית נולדה בערבים לאחר העבודה, כשהיינו מתכנסים באחד האהלים, מספרים במאורעות היום: מסיחים בטיולים שטיילנו ומתכנים תכניות לבאות. טיול זה הסעיר את הלב במסתוריו, עינה וגירה. היתה לנו משיכה אל השממה, שממת־הבראשית הגדולה.
הטיול היה קשה ועצם ההחלטה דרשה אומץ והעזה. יציאה בדרכים לא נודעות, מבלי לדעת אם אפשרי המעבר בין ההרים. העזנו וניצחנו. כבשנו את המסתורין של ים־המלח. עולמות־תעלומה נחשפו לפנינו.
*
האוטובוס הגדול שנשא עליו את הכתובת קליה־ים־המלח־ירושלים טס במהירות בפיתולי הכביש היורד בהרי ירושלים לים המלח. חמישה־עשר איש היינו, – פועלים צעירים, רק שנה אחת עברה עלינו בעבודה, בקיבוץ.
עתה, עם תום שנת ההכשרה הראשונה בנען, ישבנו כולנו בהרגשת חג. לבושים חולצות כחולות, רתומים ברצועות עור של מצלמות ומשקפות – נכונים לטיול.
ילקוטי הגב, גדושים כהלכה, היו מגובבים בתוך המכונית, וביניהם – מוטות, מימיות ואף קומקום גדול.
אף כי לא דיברנו על הדבר אשר אנו עומדים לעשות, (רשיון מהמוסדות המוסמכים לא היה בידינו), היה ניכר בנו, שאנו עומדים בפני דבר גדול.
האוטובוס כבר עבר את השלט “פני־הים”, ופתאום פסקו פיתולי הדרך והכביש נמתח לפנינו כחץ ישר חוצה בערבה השוממה והמלבינה. לפנינו השתרע הים במשטחו הכחול הנוצץ. היתה הרגשת עונג מיוחד בקירבתו. אך אל הים לא הגענו. האוטו נטה שמאלה, אל יריחו. התכנית היתה לחצות את הירדן, בין יריחו והים, ומשם, מעברו המזרחי, ללכת דרומה לאורך החוף.
*
נוסף לחוויה העזה שעמדנו לפניה, חווית טיול בארץ לא נודעה למטיילים, היינו בהתרגשות גדולה עקב העבירות שאנו עומדים לעבור נגד החוקים. א) לעבור לעבר הירדן בלא רשיון. ב) אנו נושאים נשק (שני אקדחים, בלי רשיון).
ויכוח מר היה לנו בירושלים, לפני צאתנו. האם לבקש רשות מה"הגנה", שהיתה הסמכות הגבוהה ביותר בעינינו, או לא לבקש? דעת הרוב היתה: לא לשאול, פן לא ירשו לנו ואז נוסיף עוון, כי נצא גם בלי רשות. מוטב איפוא לא לשאול. חבר אחד, שהיה מסור בלב ונפש ל"הגנה", רץ על דעת עצמו אל אליהו גולומב, מפקד ה"הגנה", ואנו נחפזנו לאוטובוס הערבי וקנינו כרטיסים ליריחו. אך באמצע הדרך עצרנו את האוטובוס, הודענו לנהג כי בדעתנו לסייר תחילה בסביבה ורק בערב נגיע ליריחו.
תחבולה זו הצליחה. בתום הטיול נודע לנו כי אכן נשלחו שליחים לעכבנו. השליחים הגיעו לקליה וליריחו ולא מצאונו. (אותו חבר “בעל מצפון” הצטרף לטיול רק בסדום, אליה הגיע בסירה).
*
מכאן מתחילה פרשת הטיול. הילקוטים על הגב ובידים המוטות – תרנו אחרי מקום מתאים למעבר. גאון הירדן, אדמת חוור חיורת ותחוחה. סבך של אשלים ולפנינו שטף הירדן עכור־המים.
התחלנו בעבודה. היו בינינו חברים שלא ידעו את תורת השחיה, ונתחלקה העבודה. אלה היו מלקטים גזרי עץ ואלה קושרים אותם להיותם רפסודה. קבוצה אחרת עסקה במתיחת גשר־חבלים להעברת הילקוטים. בינתים גילה אחד גזע עץ כפוף שמילא תפקיד רפסודה. נקשרו אליו החבלים משתי גדות הנהר. הללו שלא ידעו לשחות נלפתו לגזע ונמשכו בחבל ע"י החברים שעמדו על החוף ממול, אחר חזר הגזע שוב למקומו ע"י החבל הראשון. הילקוטים החליקו על גשר החבלים. כך עברנו את הירדן. היינו “בחו”ל" בלי כל תעודות. אך החשש העיקרי היה “השלטונות” שלנו, ה"הגנה". מה תגיד היא? לכן חששנו להעלות מדורה להכנת הארוחה, פן יגלו אותנו. בפינה חבויה מן הרוח כבר רתח הקומקום הגדול על גבי הפרימוס המתקפל ובישר ספל קקאו לאיש. על גבי השמיכה הפרושה כבר היתה ערוכה ארוחת הצהרים. לאחר שינה קלה היינו בדרך.
זו היתה ארץ גבעות קטנות שהירדן המתפתל היה מתגלה בה ונעלם חליפות. בינתים העריב היום ובחרנו בבקעה בין ההרים לחניית הליל הראשון.
התישבנו על גבי הקרקע ובשיחה קבענו את מפקד הטיול, את האחראים לכלכלה, ללינה, למים, את רושם היומן, חובש וצלם.
הועלתה מדורה – את הפרימוס טמנו – והקומקום היה תלוי על הצובה עשויה מוטות. לבושי פיג’מות ישבנו מסביב למדורה, אכלנו ושתינו.
עד חצות הלך הכל למישרין. השומרים התחלפו כל חצי שעה. יפה היתה השמירה כשממרחק, מעבר הים נצנצו אורות המפעל. אבל מחצות התרגשו ובאו יתושים, ולא היה מפלט מהם. בין כך וכך אי־אפשר היה לישון, ובכן: לדרך.
משלחת יצאה לירדן למלא את המימיות, נארזו כל החפצים ובעוד חושך יצאנו. לאחר תעיה ממושכת בסבכי שיחים הגענו עם שחר לשפת הים. ממרחק, מראשי הרי יהודה נתגלתה ירושלים, כמובן רק ראשי ארמונות הנציב וטור מלכה. המשקפת עברה מיד אל יד. בחרנו בדרך בקרבת החוף, עלינו וירדנו כשאנו חוצים עמקים קטנים. מעינות קטנים היו בדרך, אבל המים המלוחים לא ריוו את הצמא. זעה גלשה מן המצח.
פס־ירק מרחוק בישר לנו על המעין הראשון הרואר. הצעדים התרחבו. הנהו! פלג מים יורד מן ההרים מתוך פתח הקניון. הילקוטים נשרו ארצה. לאחר שתיה לרוויה התזנו מים זה על זה. לאחר ההליכה וחוסר השינה היה בזה מן המרענן. כאן נטפלו אלינו ערבים שהציעו את שירותם ללוותנו ולהגן עלינו, אך אנו דחינו את הצעתם ה"נדיבה".
ערבים אלה חזרו ונגלו לפנינו בהמשך דרכנו. מבין הסלעים קפצו לקראתנו, מזוינים בפגיונות, ומראם היה בדיוק כלקוח מאילוסטרציה של שודדים בספרי ילדים. חזינו זאת מראש. בראשנו הלכו נושאי־הנשק, מאוזר מורכב על קת עץ. למראה הנשק הסתלקו השודדים במבוכה.
בדרך לזרקה נתגלו לנו בין ההרים מראות נהדרים. הנה בקעה חבויה בין קירות־ענק זקופים, כולה ירק ועצי דקל, ובין הדקלים פלג מים זורם. על צלעות הבקעות עדרי צבאים מקפצים באצילות מסלע לסלע.
אחר הליכה של שתים־עשרה שעות רצופות, הליכה שהלכה וקשתה, תוך קפיצה על גבי סלעים, ליד החוף ובהרים, הגענו לזרקה. נחל איתן ששטף פרא במפליו בתוך כותלי הסלע העצומים, עד הגיעו לים. כאן חנינו, והלילה עבר עלינו מתוך שינה עמוקה. מחליפה אונים, לקראת יום המחרת. בו נגיע לארנון.
למחרת – הליכה על שפת הים זרועת הסלעים. מעין ראשון צנוע שריווה במימיו המתוקים. ארוחת בוקר בקלירוהי – במעין החם. רחצנו במימיו הצורבים. ושוב, מעין. מעין־הברזים קראנו לו, אשר היה מספק בימים ראשונים מים למפעל בצפון. כיום ניגרים מימיו מבעד לצינורות אל תוכו של הים.
ושוב חליפות במראות הנוף. הנה קניון ירוק ודקלים ופלג נוצץ וקורא. קשה הירידה אל תוכו, אך קשה ממנה העליה בקיר התלול, כשהאבנים מדרדרות מתחת לרגלים, ומאחור מעפילים חבריך.
ארוחת צהרים סעדנו באחת הבקעות האלה, כשאנו הוזים על בתי־הבראה ומרגוע בסביבות האלה.
כשעלינו מן הואדי האחרון (ואדיות אלה מכונים במפות בשם סלים, שפירושו נחל זורם), פגשנו במעין קטן חבוי בירק. אילו ידענו על מחסור המים הצפוי לנו היינו שותים ביתר תאוה את מימיו, שזרמו בזרם קטן ודל. כשהם גם מרופשים במקצת.
נסתבכה עלינו הדרך בין גבעות והרים ענקיים. צוקי סלע אדירים שנתגלגלו פעם מראשי ההרים נזדקרו כפסילי מצבות איומות.
חבר שנשלח ומשקפת בידו לראש ההר הודיע כי ראה מרחוק את הארנון, “עוד שעה וחצי יש ללכת”, – כך החלטנו.
אך הדרך ארכה קצת יותר… לבסוף הגענו אל פסגת אחד ההרים העומדים על שפת ים־המלח – ראס־דאלה שמו, ומורדתיו תלולים לכל צד ואיך לרדת.
למטה, בעומק של מאות מטר השתרע הים הקופא באלפי קמטיו הענוגים. מעבר לים, מעל ראשי ההרים כבר האדימה השמש – ואין לרדת.
מדרום להר נראה קניון, כנראה עמוק מאוד, שכן רואים רק את השבר ברמה והוא צר וזקוף. במוצא הקניון חורשת קנים ירוקה. “שם בודאי המים!”
*
מה עושים? האם ללון פה בראש ההר כשהצמא כבר התחיל לענות אותנו, או לסכן את עצמנו ולרדת בחשכה?
החילונו לתור אחרי מקום נוח לירידה. חבר אחד ירד בדרך הסלעים התלולים אל הים. ישבנו בקצה הרמה וחכינו בקוצר נשימה לראות מה יהיה עמו. אותו לא ראינו כי המורד היה זקוף. חרדנו לשמוע בכל רגע קול זעקה. לאחר חצי שעה של מתיחות נשמע קולו כבא ממרחקים רבים; הוא היה כבר למטה ונראה מלמעלה קטנטן. הוא הזהירנו לבל נרד: הדבר מסוכן יותר מדי (רק לאחר כך, כשחלפה הסכנה, סיפר לנו באיזו סכנת־נפשות נמצא, כשהוא תלוי על סלע זקוף וגבוה על פי התהום ומחפש ברגליו משען כדי לרדת).
חבר אחר, שחיפש מקום אחר למורד והגיע כמעט עד הסוף נתקע למקום־מיצר, שממנו אין לרדת, סלע תלוי על פני תהום. באין ברירה עלה חזרה. רק לאחר שקיעת השמש, כשהחשכה החלה מתגברת, נתגלה מקום שפך אבנים בהר, שם התחלנו לרדת.
היתה זו ירידה מסוכנת וממושכת. בירידה זו נתפרדה החבורה. שלושת הראשונים מצאו שביל לרגלי ההר וירדו לחפש את זה שירד ראשון דרך הסלעים והשאר שלא מצאו את השביל, ירדו לתוך הקניון. נתהוו קבוצות של שלושה־ארבעה חברים. קריאות רמות מקבוצה לקבוצה קשרו את כולנו מלבד ארבעת הראשונים שהיו על החוף.
היה הכרח לרדת לתוך הקניון, שכן שערנו שלמטה נמצאו המים. יסורי הצמא עינו בלי רחמים ולא היה פשוט כוח ללכת הלאה. אך החברים ביצעו מעשים נועזים, וירדו בחושך בתוך הקניון מצוקים שגבהם חמישה מטרים ויותר.
רוחב הקניון היה – שנים־שלושה מטר והקירות הגבוהים שהתרוממו לגובה של 100 מ' חסמו בעד רוח־הים ואצרו בתוכם את כל החום שספגו הסלעים במשך היום. האויר היה קשה לנשימה. והחום שנפלט מן הסלעים עוד הגדיל את עינויי הצמא.
הראשונים גילו את מעין הישועה, – מעין קטן שריח נפט נדף ממנו. מיד השתנה הכל. צעקות שמחה פרצו ועלו מתוך הקניון הקודר. ולאור לפיד שהועלה בעמק הפלאים החשוך (סודר מנפט שהוצא מהפרימוס) ירדו שאר החברים אל המעין.
קבוצה קטנה בת שלושה אנשים נשארה כל הלילה על צלע ההר. הם נתעכבו בחושך באמצע ירידתם ואתם רק מימיה אחת – מימית העזרה הראשונה. אי־אפשר היה לישון מחמת הצמא והחום, וכל הלילה הזו על מים, מים ומים. רק עם בוקר היתה גם להם הרווחה, כשירדו אף הם לתוך הקניון.
עתה היה עלינו למצוא את החברים שירדו הימה ואת החבר שירד דרך הסלעים. הלכנו לאורך הקניון, שקנים צמחו בו, עד שהגענו למוצאו אל הים. ומה גדלה חרדתנו כשמצאנו על החול מוטלות חבילות הארבעה – ואותם לא ראינו בכל האופק. נשלחו צופים לסביבה אך לשוא. שערנו, אם כן, שלאחר שראו שאין מים בנחל (המעין הקטן לא הגיע לים), “הפליגו” לארנון. הזדרזנו לצאת לדרך והנה מראש ההר ירדו שתי דמויות לבושות “תלבושת מלאה!” האחד בגופיה בלבד והשני בתחתונים. היו אלה השחיינים ובידיהם מימיות מלאות מים.
“היש לכם מים”? זאת היתה שאלתם הראשונה. הרגענו אותם. עיפים היו עד מות, גופם היה מכוסה שכבת מלח. אכן המעשה אשר עשו היה “פשוט” מאוד: הם שחו בלילה לארנון. שבע שעות שחו, ואחד מהם שחה רק ביד אחת, כי בשניה החזיק בבטריה.
חלק מן הדרך סחבו את שני החברים האחרים שלא ידעו לשחות וכשכלו הכוחות הניחו אותם על החוף והמשיכו בשחיה לארנון, וכל זה לאחר יום הליכה מאומצת ללא אכילה ושתיה.
דאגת כולנו הופנתה לשני חברינו שנשארו באמצע הלילה על שפת הים השומם, ערומים.
האצנו בעצמנו ויצאנו שוב לדרך. עתה נזהרנו מאוד לבל נסטה מן השביל. ידענו היטב מה ערכו של שביל המוביל אותנו בשלום בחתחתי הדרכים. עוד תעיה כזאת בין ההרים, ומי יודע אם יתרחש עוד הפעם נס.
קרוב לארנון התרחב השביל והיה ל"דרך מלך". הסימנים בצדיו נתרבו ולכשראינו כיצד הוא משתלשל בדרך נוחה עד הלשון, ידענו הרגשת מבטחים. מאחד מפתולי השביל נראתה אחת החורשות שעל הלשון ובשביל שבחורשה צעד ערום ושזוף אחד מחברינו ה,אבודים". תרועות שמחה וצעקות פרצו מפיות כולנו. את הדרך למטה עברנו בקפיצות, ריצה ודילוגים. היינו מאושרים. ניצלנו. שוב נתלכדה החבורה. את החבר השני מצאנו מוטל ישן על שפת הנחל. בתוך הנחל, מקום שכתלי הארנון מתקרבים ובתווך אין דבר זולתי מים, התישבנו שקועים במים הצוננים. שמחנו בשמחת התשועה וההצלה.
תרנו את הארנון, חדרנו בקניון עד המפעל, מקום שאין לעברו. התפעלנו משפע המים, מעצמת כתלי הסלעים, המפוצלים בידי הטבע בדמויות פסילים ואלילים קדמונים.
למחרת בבוקר המשכנו ללכת. הדרך היתה קשה אך שמרנו אמונים לשביל. את ארוחת הבוקר סעדנו ליד מעין שריח נפט עלה ממימיו. ושוב הליכה של שעות בהרים וליד החוף חליפות. העינים תרות אחר חתימת ירק, אחרי מעין מים. והנה ערבה שוממה מבותרת כולה בואדיות קטנים מלאי חצץ, אך הכל חרב – מים אין. אנו נחים ומתחכמים להפיג את החום בנפנוף המטפחות וסחיטת הזעה וממשיכים והולכים. החום והצמא מענים. הרגלים נעות מאליהן אוטומטית. רק עם ערב שמענו את בשורת המים מפי שני חברים שנחלצו לתור ולחפש. זינקנו בשארית הכוחות אל הקניון הקטן. היו אלה מים רעים לשתיה, פשוט מסריחים, אבל גמענום כמי עדן.
ושוב חניה, מדורה והקומקום הרותח. לאחר האוכל מתפרקדים שנים־שנים על גבי השמיכות, מתעטפים בסדינים והשומר ניצב על משמרתו.
היום הבא היה יום שבת. בטיול קשה להרגיש הבדל כל־שהוא. רחוקים מישוב נדמה היה, כאילו אנו נודדים כך שנים, דואגים למים, למקום שינה, לדברים כה אלמנטריים. אבל הרגשנו את עצמנו טוב בתוך דאגות פרימיטיביות אלה.
ביום זה היינו צריכים לפגוש, לראשונה מיום צאתנו לדרך, בישוב – הוא מזרע. לפי המפה הרי זו עיר השוכנת במפרץ הלשון, מרכז למשלוח פירות וירקות מכפרי הסביבה, שאדמתה, כידוע, פוריה וכולה מושקה יפה.
ואכן, ראינו שדות־דורה ותירס, ומרחוק נראו אפילו פרדסים.
צעדנו כראוי, כיאות לבני־חיל אשר לא יחתו מפני כל, אף לא מפני שוכני הלשון. והרושם שעשינו היה, כנראה, חזק. חבורת ילדים קטנים, מטונפים ולבושי־סחבות אשר שחקו בין גבעות חול, נבהלו מפנינו כמפני חיות פרא. אף הגדולים לא העיזו להתגרות בנו. עם אחדים נכנסנו בשיחה. הנושא העיקרי לשיחה, במזרע וגם בכפרים האחרים שנקרו בדרכנו היה המפעל בדרום. “אתם מהפועלים?” היו שואלים, כשענינו “כן” התיחסו אלינו בכבוד.
לא התעכבנו בכפר. עלינו מיד למשטרה. המשטרה במזרע שוכנת על גבעה רמה, צופה על כל הסביבה. נחנו בסוכה מצילה וקרירה.
לאחר שחקרו אותנו מי ומה אנו ולאן מגמת פנינו, התקשרו בטלפון לפנים המדינה ושאלו להוראות. כאן סיפרנו כי אנו חיל חלוץ של טיול הגמנסיה הבא אחרינו בספינה. התשובה בטלפון בוששה לבוא. בינתים קשרנו קשרי־ידידות עם השוטרים, הצטלמנו אתם והעסקנו אותם בשיחות על נושאים חשובים והכל כדי לא לעורר רושם, שמפחדים אנו פחד־מות מפני חטוט בילקוטינו בהם היו טמונים שני האקדחים. לבסוף קבלנו רשות להמשיך את דרכנו.
בישוב שבמזרע כמעט לא הרגשנו. מלבד המשטרה יש עוד כארבעה חמישה בתי־חמר הקבורים בקרקע ומספר אהלים. אך בסביבה יש עוד
כמה שבטים. בדרך פגענו מדי פעם בשדות תירס גדלים בתוך חורשות של קנים, מעינות זורמים רבים ועל ידם רועים עדרי־צאן.
בלילה חנינו באל־נומירה. החלטנו כי שם הנחל “מי־נמרים” הנזכר בתנ"ך. בלילה זה חנו עמנו ערבים מבני המקום שהלכו למסעם. העמדנו שמירה מוגברת, אך דבר לא קרה.
למחרת – ערב ראש השנה. החלטנו כי הערב עלינו להגיע לפלוגת הדרום ויהי מה. הצידה שלנו כבר כלתה, דברים כפשוטם.
התחילה הליכה מזורזת. דבר אחד יכול להצילנו – הסירה. מדי בוקר באה סירת מוטור מסדום אל מעינות ספיה הנמצאים בצד המזרחי של הים כדי למלא מי שתיה למחנה. מטרתנו היתה להגיע למעין בעוד הסירה עוגנת בחוף. לאחר הליכה של ארבע שעות הגענו למעינות ספיה. פשטנו את בגדינו וצעדנו במים הפושרים והכבדים של הים כשאנו אוחזים ביד אחת בצנור, עד שהגענו אל הסירה.
ויבורך הספן הערבי. מיד לבואנו עזר לנו להתקלח במים מתוקים והשקה אותנו תה ריחני אשר החיה את נפשנו.
“גב' לוטה” – זה שם הסירה – עשתה דרכה מן החוף המזרחי למערבי בפחות משעה. שלום לך, שלום חוף המזרח! באהבה ובגעגועים נישא את זכרך. למרות כל התלאות אשר הנחלתנו – היה ברוך!
*
הסירה שטה במים לאט־לאט. כבר אפשר היה לגלות במשקפת את סימני המחנה אשר לרגלי ההרים. סביב המחנה לא נראה סימן של ירק. לא היה כל זכר לישוב קודם. בקרחת ישימון נתקע קומץ צריפים.
התקרבנו לחוף. “נמל” מסודר, רציף, מגדל צופים – הכל עשוי לוחות עץ. הסתדרנו, כבשעת הילוכנו, בשורה עורפית. מן הצריפים התחילו רצים ונחפזים לקראתנו. כמה טובה היתה הפגישה עם חברים לאחר הימים האלה, בפינת הדרום הנידחת! שלום ושלום! רבים היו כאן מכרינו וחברינו מקבוצות החוגים, מנען ומשאר הפלוגות. אחד מאתנו היה מראשוני העולים לדרום. עם העולים מנען בא. עכשיו פגשוהו כולם בשמחה.
התחילה פרשת השאלות על הדרך והרפתקאותיה אך היינו עייפים ורעבים מאוד ומיד פינו לנו צריף מיוחד. התקלחנו והלכנו לאכול בחדר האוכל. הפתיעונו עובדי המטבח – הטבח, המלצר, העוזר – כולם ערבים סודנים. לאחר ימים שהיינו נזונים משמורים ולחם נושן, היינו מלאי התפעלות מן האוכל.
כל אותו היום ואף למחרת שהינו במקום כי המנוחה היתה דרושה לנו. היה גם צורך להשיג בספיה גמל אשר יוביל לנו מים בדרך.
באותו לילה – ליל ראש השנה – היתה מסיבה מוקדשת לי"ג שנות כיבוש העמק, ונמתח הקו בין כיבוש העמק של אז ובין כיבוש הדרום עתה. חברים חזו על התישבות גדולה שתקום בדרום, מזרחה מספיה, מקום שם אדמות פוריות ומעינות שופעי־מים, ועל אזור תעשיה עברי גדול אשר יקום פה לרגלי הר־סדום, על שפת ים־המות.
בטרם צאתנו ביקרנו במערה הענקית החצובה בהר סדום. כיום היא משמשת למקלט לילה לשינה לפועלים הערבים העובדים בחציבת המלח. בקצה הצפוני של ההר יש מחצבות מלח ומעין נמל להובלת המלח בסירות.
יצאנו לדרך, כשגמל העמוס בחפצינו מהלך לפנינו וגמל ערבי זקן נוהג בו.
עברנו את אום ברק ולאחר הצהרים התחלנו לחפש את מצדה. שלשלת הרים ענקיים וקודרים ליוותה אותנו כל הדרך, ממערב. עם חשכה הגענו לרגלי מצדה – גוש עצום של סלע, מנותק משלושת ההרים, היורד מצוקי ענק לתוך התהומות.
חנינו ליד גדר עתיקה, שריד מחנה הרומאים. עייפים וצמאים (מים במידה מספקת לא היו לנו) שכבנו לישון. דברנו על לב הגמל הערבי שירכב ויביא לנו מים מעין־גדי, אך הוא הפליג ולא חזר. ישנו שנת “גיבורים” ורוח קרירה שנשבה כל הלילה הפיגה את החום.
*
עם בוקר החלה העליה למצדה.
העליה היתה בשבילנו, “מטפסי הרים וותיקים”, עליה רגילה ואפילו נוחה, לעומת העליות שכבר נתנסינו בהן במשך זמן טיולנו. היה זה שביל ברור ומסומן, וגם טיפסנו בלי ילקוטים. את אלה השארנו למטה, בשמירת שנים מחברינו.
כל הדרך הלכנו וחשבנו: פה, על הר המצודה הזה הגנו אבות אבותינו על חרותם. הרגשה זו לא ביטא איש מאתנו, אבל היא היתה בלב כל אחד.
החלק האחרון של ההעפלה היה יותר קשה. היינו צריכים לטפס על חומת אבן. ולאחר ההעפלה מהרנו אל החרבות שעל הפסגה ושם כרענו עייפים וחלשים.
מלמטה פערו תהומות פיהן. ממזרח ארץ יהודה, ים קפוא של גלי הרים הסגור בתוך חומות הרים.
בתוך חורבה אחת, שלמה יותר מהאחרות, מצאנו אבן חלקה עליה רשמנו בצבע קטע משירה של רחל:
בברית העפלה – חיי אנוש –
קודשנו – אח, אחות.
נדע נא עליזים וזקופי ראש,
לנשום אויר פסגות.
התכוונו לרשום בזה זכרון לשתיים מבנות הארץ, מחברותינו, חיה ורטה מגמנסיה “הרצליה” ושרה רבינוביץ מ"מחנות העולים" שהעפילו אף הן בהרים ונפלו בהעפילן. שלום לך מצדה! נפרדנו ממצדה ההר, והתחלנו לרדת.
במערה הוכנה כבר ארוחת הבוקר.
הגמל, שבסתר לבנו קוינו כי יבוא ויביא מים – לא בא. עתה נשארה לנו דרך של 8 שעות עד עין־גדי בלא מים. ברשותנו היה רק מספר קטן של מימיות מלאות. כך יצאנו לדרך.
הלכנו במרץ ולאחר שעה הגענו לואדי. מרחוק ראינו עדר. מיד עלתה השערה שבמוצאו של הואדי יש מים ולשם הלך העדר. ההצעה שאחד מאתנו ילך לחפש שם מים נתקבלה והאחד נשלח בעוד אנו שוכבים לנוח בצל הואדי. אחד פשפש בילקוטו והוציא כמה דפים – קטעים מ"מסדה" של למדן.
“פתחי מסדה, שעריך ואבואה הפליט”.
שומעים החברים ודוממים. והקורא ממשיך בעוז ובהתלהבות:
"אמצו רגל,
חזקו ברך, ביתר שאת.
עלי שלשלת המחול
שנית מסדה לא תפול".
אך מה לעשות? החבריה שמעו אבל… כוח אין.
צל הגבעה הלך והתקצר. עוד מעט והשמש תעמוד באמצע השמים ותלהט, ותלהט.
שב החבר, ובשורה רעה בפיו – אין מים!
אין מה להתלונן. מראש ידענו, הדרך ארוכה והמכשולים רבים. הילקוט על השכם – וקדימה. כל כמה שנמהר ללכת, כן ייטב לנו.
בדרך אנו פוגשים שיירה קטנה של גמלים עם שני ערבים אנו מקיפים אותם בקריאות: “תנו מים!” היה בה, בקריאה, יותר מבקשה משהו שבאיום ואף הם נתינתם היתה יותר מפחד מאשר מטוב לב. ויתכן שיותר מהכל השפיע אקדוח המאוזר שהיה מורכב על קת העץ שלו ונישא ביד מפקד הטיול.
ושוב אותו המישור הרחב שאין בו כל צל, מלבד, לפרקים, הצל המועט של השיחים הקטנים הנקראים סיאל (צאלים – אולי משום שענפיהם פרושים כך שהם נותנים מכסימום של צל שיכול לתת שיח כזה).
בבקעה אחת, “ברכת אל חליל”, פגשנו הרבה פלחים עובדים. הם היו מנפצים את אבני המלח, צוברים אותן לשקים ומטעינים על החמורים והפרדות. מבריחי מכס היו אלה, שכן תעשית המלח מונופול הוא. חלק מאתנו נגש אליהם.
“השלום והברכה! היש עמכם מעט מים לשבור צמאנו?”
“אין – ענו – והנה שם המעין, קרוב הוא”.
אך אנו ידענו כי המעין רחוק וכי הפלח לא יעבוד בלא מים. תקענו לידו של הפלח ככר לחם והוא נגש אל אוהל קטן שהוקם רק בשביל להצל על נאדות המים, כרע על ברכיו והשקה אותנו. חיתה נפשנו! כל אחד שתה כעשרה ספלים. לאות תודה נתנו לו עוד ככר לחם ומילאנו את מימיותינו.
אותם מחברינו שלא הלכו אתנו רבצו שנית בצלע סלע גדול. המים שהבאנו היו מועטים מדי בשביל לרוות את צמאונם. חלק מאתנו, אלה ששתו הרבה מים, החלו להתקדם והשאר נשארו לנוח. מהרנו ללכת, כי יש להגיע בעוד מועד ולשלוח משם חמור טעון מים לחברינו. מנינו את ההרים שיש עוד לעבור עד עין־גדי. הדרך היא במישור שבין הים וההרים. ומרחוק נראים על צלע אחד ההרים כתמי ירק – עין־גדי.
לעין־גדי הגענו בודדים. השנים הראשונים תעו קצת בשדות עין־גדי. כאשר הגיעו סו"ס למים (תעלה צרה שמשכה מימיה לחלקת ירקות) השתטחו בלי “חכמות” מלוא קומתם ארצה, השקיעו ראשם בזרם המים הקטן – ושתו ושתו.
השיירה כולה הגיעה לאחר זמן. לאחר שנשלח להם ה"מושיע" בדמות ערבי וחמור טעון בנאדות מים. לכשנתכנסה כל החבורה החלה פרשת החניה, רחיצה, כביסה, חבישת פצעים – כל הדברים שנמנענו מהם בדרך.
במקום שהתה גם קבוצת ערבים מחברון, שבאו לקחת מלח מ"ברכת אל־חליל". הם היו מזוינים בחרבות וחגורים ברצועות ודמו בעינינו לאחי שמעון ולוי, אנשי המלחמה הנמהרים. הפגישה בינינו היתה ידידותית. אולי מפני שכוחותינו היו שקולים. אחד מהם נגן לכבודנו בחלילו, ונגן יפה.
ארוחת הערב היתה משום פיצוי הוגן על הצום הארוך שלנו כי לא אכלנו מיום אתמול בצהרים.
סביבות עין־גדי מעובדות. חלקות אדמה קטנות המושקות ע"י המעין ומגדלים בהן ירקות. במעלה ההר עומדת טירה חרבה. בעליה היו אדוני המעין והסביבה, ועתה חרבה הטירה ואת האדמה מעבדת משפחה ערבית הגרה בסוכת קנים בין ערוגות הירק אשר לה.
מישהו העלה וסיפר כי ראשית תנועתנו קשורה בעין־גדי. בת"א חלמה קבוצת תלמידים על יציאה מהעיר ויצירת חברה חדשה, והחלום נרקם בקשר עם התישבות בעין־גדי. כך חלמו במשך ימי הלימוד בגמנסיה, וכשגמרו את לימודיהם הלכו לעבוד כפועלים לחדרה, וכך נוצרה קב' החוגים.
עם חושך יצאנו לדרך. חמור עמוס נאד מים והחמר מבני המשפחה הערבית שבמקום נלוו אלינו. זה היה היום האחרון לטיול בו צריכים היינו להגיע אל הפשחה, מעין בצפון ים המלח, ולמחרת בבוקר, במשך שעתים, לקליה – המפעל בצפון.
הדרך הובילה בין הרים, סלעים ושבילים תלולים.
בואדי חסאסה מצאנו מים מעטים. קרוב לצהרים הגענו לאזור נחלים, עברנו את ואדי מאגאסטרי עם מימיו המאוררים ואת נחל איטראגי, נחל־אכזב. גילינו לאחר חיפושים בריכת מים קטנה תחת סלע, ומימיה צלולים וקרים. ברור, עם מימיו התכולים שהינו למנוחה קצרה. מעין רור נופל הימה בנחלים נחלים. בכל הסביבה סבכי קנים רבים.
הסיסמא היתה: “היום לפשחה!”. משמאל התנשאה שרשרת הרים גבוהים. מימין הים הכחול. סוף סוף הגענו למוצא הקדרון, לרגלי הפשחה. ישבנו לנוח. מרחוק, מעבר לים, השחיר ההר שמעל לזרקה ונזכרנו בימי הטיול הראשונים כמתוך חלום.
בחרנו בדרך ההרים ללכת למעין פשחה. ההרים הגיעו עד למי הים ולא הותירו מדרך כף רגל. התחלנו לעלות, השביל מתפתל ועולה ונשימתנו קצרה, כי השיפוע היה חזק. הים הלך ונגלה לעינינו – עוד מעט ויראה כולו, מצפון עד דרום. קראנו למקום זה “מצפה הפרידה” – לציון הפרידה מהים.
השביל החל לחדור לתוך הארץ, בדרך לירושלים, ואנו צריכים למעין. סרנו מן השביל ופנינו צפונה, אל לב הרי הפשחה.
הסתובבנו מפוזרים בין ההרים, בשבילים המפותלים, כשקריאות רמות ומהדהדות מקשרות בינינו.
דאגתנו היתה להספיק לרדת מההר בטרם יחשיך. השמש כבר שקעה ובחושך הסתמנו שני הצוקים שעל ראש הפשחה, משם יורד השביל המוליך למעין.
בחושך ירדנו את השביל המסוכן. איש לא הגיד לנו דבר, אבל כל אחד הכיר באמצע השביל את הסלע שממנו החליקה ונפלה שרה האומללה. עברנו את המקום בזהירות, והלב הלם: כאן המקום!
היה זה הגדול במעינות שפגשנו וגם בריכתו גדולה. היתה זו חניה כהלכה. קפצנו מן הסלע אל הבריכה. אכלנו והשמדנו את כל מה שהיה עמנו.
היתושים עינו אותנו עד מות ואי־אפשר היה לישון. הועלתה מדורה וחלק נכנס אל תוך הבריכה. בקוצר רוח חיכינו ליום העולה.
*
ביום ששי, היום האחרון לטיולנו, נוכחנו פתאום לדעת כי מראינו “איום”; לא מגולחים, בגדינו מזוהמים מחול ההרים ומי הים ורבים אף לבושי קרעים – אותות גבורה בהעפלתנו בין הסלעים והשיחים הדוקרניים.
התקשטנו בילקוטינו שמלבד בגדים וסדינים מזוהמים לא היה בהם מאומה, חגרנו את הרצועות, והצטלמנו בחבורה, בפעם היחידה במשך כל הטיול – אף כי היו אתנו שתי מצלמות. את כל הפילמים לצילום הקדשנו למראות נוף.
קרבנו ובאנו לקליה. השתרענו ליד שער המפעל – מצפים לאוטו שיסיענו לביתנו, לחברינו. נשאנו את עינינו במבט פרידה אחרון והרגשנו שהוצק אל דמנו שמץ מכוח־האיתנים אשר לארץ הזאת.
דודו
- יעל חייקין
- דרור איל
- צחה וקנין-כרמל
- נגה רובין
- ישראל ויסברוט
אין עדיין קישוריות מאושרות