הוצא לאור על ידי המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית

חלק א. ממחשבה למעשה

 

בראשית בגליל    🔗

בימים ההם היה הישוב העברי בגליל דל ומיצער. זעיר פה זעיר שם היו מושבות קטנות, בודדות ומרוחקות זו מזו.

ולמושבה – פנים זועפות. חצרות ובתים מאבני המקום, בנויים שתי שורות רצופות והם כמין חומה, חומת־מגן. קירותיה – לא טיח להם ולא סיד. צורתה – צורה של עזובה, וצבעה – צבע של אפרורית. רוח של נכאים תוקפת אותך עם כניסתך לתוך המושבה.

האכרים – אנשי־עם, פשוטים ותמימים. עולמם – עסקי עבודה ומשק, חייהם עוני מנוון. מעבדים הם שטחי אדמה גדולים, כל אחד כשלש מאות דונם, בשיטת־עבודה פרימיטיבית, במחזור זרעים דו־שנתי, שאין מקפידים לקיימו כראוי – עבודת־אדמה, שתורתה שאולה מן הערבים.

ואכן, ערבים הם העובדים במושבות, בני הכפרים הסמוכים, הם האריסים הנוטלים חומש בשכר עבודתם. כשנתיים הם עובדים, ושכרם מידות תבואה קצובות מראש, ושכר העבודות העונתיות, בתליש ובקציר, לפי הסכם.

ומלאכת השדה נעשית על־ידי כל המשפחה כולה. מתגוררות להן המשפחות הערביות בבניני המשק שבחצרות האכרים, ליד הרפת והאורווה, לפעמים – הם ובהמותיהם תחת צל קורה אחת. המשפחות אינן מעוטות נפשות: נשים, ילדים מגודלים ותינוקות. צחנה ויללות וקטטות, ואותו ריח מיוחד, מין תערובת של ריחות התּבּוּן¹ והמזבלה.

רק מעטים מבין האכרים עובדים בעצמם, הם ונשיהם. הבנים עודם פעוטים, טרם הגיעו לגיל העבודה ואינם מספיקים לעשות הרבה. וכך ממלאים הערבים את השדות, את חצרות המושבה ואת רחובותיה. בידיהם המלאכה ובידיהם השמירה על הרכוש והנפש. וכיון שהם גם שומרי המושבה, הרי הרובה, והחרב והפגיון מצויים עמהם בכל עת תמיד וחגורות כדורים להם למכביר וכאוות נפשם יירו, בשעת שמחה ובשעת קטטה, לפעמים גם להטלת אימה ומעשה ביזה. עובר אורח כי יזדמן להם בדרך יפחידוהו גם ישדדוהו; את בגדיו יפשטו, את נעליו יחלצו ואחר יקשרוהו אל שיח או אל סלע באחד מערוצי הוואדי, ויכוהו הכות ופצוע. וחורש בודד כי יימצא בשדה, יתנפלו עליו ויגזלו את בהמותיו ולעתים אף ירצחוהו נפש וייעלמו.

אכן ההתנפלויות של שודדים ערבים על יהודים בשדה ובמושבה הן בבחינת מעשים בכל יום והיהודים אנוסים לחגור נשק למגן. ואוי לו לאיש ואוי למושבה, אם פגע הכדור באחד המתנפלים! פרשה מסובכת של “נקמת־דם” מתחילה אז והיא מסכנת את חייהם של כל היהודים שבסביבה ומרוששת את המושבה בדמי משפטים ומתן שוחד, והוצאות זיון ועמידה־על־הנפש. כל הלבטים והסיבוכים הללו מוציאים את האנשים ממסלול חייהם, מבטלים אותם מעבודתם ומערערים את קיומם.

אין בטחון ואין שלוה לתושבים. הייפלא, איפוא, שהאכרים הפקידו את נפשם ורכושם בידי השודדים עצמם? הם השודדים והם השומרים, ושלטונם במושבה שלטון בלי מצרים הוא. חבריהם גונבים וחומסים, בשדות ובמושבות, והם, ה"שומרים", “ממלטים” מידיהם חלק מן הביזה, מחזירים אותו ליהודים ומקבלים שכר על כך. לפנות לממשלה ולבקש עזרה ממנה? אין הדבר כדאי, כי זו סוחטת שוחד ושלמונים משני הצדדים, משליכה לבור־כלא את התובע והנתבע גם יחד, מכה ומענה ומסבכת במשפטים ממושכים, המדלדלים את האנשים ואת משקם.

כזה היה מצב הדברים בראשית העליה השניה, בשנות 1904–1906, כשנחלצו יחידים ועלו הגלילה. הטבע בהודו הפראי, ההרים ורוכסיהם הקודרים והזועמים, העמקים ששכינה של מיסתורין מרחפת עליהם, בדידות המושבות ומיעוט תושביהן, הכמיהה למחרשה, לרגבי אדמה, לצמד שוורים, לזריעה ביד, לקצירה בחרמש, לפשטות החיים, לחיי אכר ממש, – כל אלה קסמו מרחוק. הגלילה – נמשך כל עז בבחורי ישראל. בחורים אלה עלו לארץ על־פי צו פנימי שפּעם בלבם, מתוך שאיפה לשינוי חיי האומה על־ידי כל יחיד ויחיד, לכיבוש המולדת בעבודה ובחיים עצמיים במשק עברי.

אך בבואם נתקלו בקיר אטום. האכר היהודי לא האמין בכושר העבודה של בן עמו, בכושר השמירה והרעייה העברית לא־כל־שכן. קשה ומרה היתה ההיאבקות, אולם החלטתם הנחושה של עדת בחורים עברים קטנה – פעלה את פעולתה. לאט־לאט חדרו צעירי ישראל אל המשק היהודי הקטן. התחילו בעבודות ציבוריות בודדות ובעבודות הכשרה. לבסוף זכו גם לעבודות השדה ממש וייחדו לעצמם מקום נכבד, מרכזי, בחיי המושבה והגליל. כאן למדו את העבודה והתכשרו לחיי פשטות, למזונות פשוטים ומביעים מתנובת השדה, לבגד עשוי בד גס, לנעלים מסומרות ולכּפיה לכיסוי הראש.

ותהי העבודה כל תּכנם של החיים. שינה באורוות, אביסת השוורים והפרדים כמה פעמים בלילה, קימה בשלוש אחרי חצות, סריקת הבהמות וניקויין ורתימתן, שתיית כוס חמין במטבח של בית אכר ויציאה לשדה בעגלה רתומה, או ברכיבה על גבי הפרדות, המושכות מחרשה מורמת, נשענת על כלונס, לבל ייפגמו הסכינים.

וטוב – טוב היה להיות ראשון בחורשים עם שחר, בחינת “זריזין מקדימין” בפירוש חדש. המושבה מקיצה מתרדמתה. אורות נדלקים בבתים, ובחצרות – המולת הערבים ותינוקותיהם, געגוע של אווזים היוצאים לאחו, געיית הצאן והבקר היוצאים למרעה, כשרועה ערבי לפניהם ורועה ערבי מאחריהם.

לבך מתמלא גאון ושמחה:

הנני יוצא לחרוש! לחרוש יחידי בשדה! מי ישוה לי! היש עוד אושר כאשרי? הקץ לפקפוקים! ומה לי קדחת המתישה את גופי? היא תחלוף סוף־סוף. הנני חורש־אדמה בשדות ארץ־ישראל!

 

סג’רה ו"החורש"    🔗

בראשית היתה סג’רה, מושבה זעירה בקצה הגליל התחתון, אשר שימשה מקום קליטה והכשרה לבחירי הפועלים בגליל. חוות יק"א בסג’רה, שמנהלה היה קראוּזה, היתה מרכזם של האמיצים, הוגי הרעיונות ואנשי היזמה שבין הפועלים הגליליים.

סג’רה מיוחדת בצורתה. שני טורים קצרים של בתים מתנוססים בראש הגבעה וחומת אבן מקפת אותם. בחומה – פרצים, כי פה ושם הופקעו אבנים מתוכה. העצים המעטים שליד הבתים האפורים צעירים־לימים וחשוכי צל. קשה ההליכה במושבה אבנים פזורות על אדמתה. לוית חן כפרי מוסיפות לסג’רה סיעות האווזים, הרועות במבואיה, וילדים נוהגים בהן. רוכבים בודדים עוברים מזמן לזמן, וחורשים, הנוהגים בצמדי בקר, נראים בשדות הסמוכים.

במעלה הגבעה – חומה, חומה בצורה. מעבר לה מפכים חיים צעירים, עצמיים, מהפכניים. כאן, בקרבת האכרים, אריסי יק"א, שעבודתם נעשית על־ידי ערבים מן הכפר הסמוך, מתרקמים והולכים חיים חדשים, נועזים, מלאים תוכן חדש ומקורי.

ימים רבים בערה בלב הצעירים התשוקה לחיים של קוממיות, לחופש, להגנה־עצמית. באחד המקומות שבסימטאות יפו נתכנסו כמה בחורים והניחו יסוד לאגודת “בר־גיורא”־"השומר", וכאן, בסג’רה, התחיל חזונם להתגשם.

קראוזה, מנהל החווה, נאות למסור את השמירה לבחורים האמיצים הללו, אחרי שפיטר את השומר הצ’רקסי מן הכפר הקרוב. כעבור זמן קצר הסכים למסור להם גם את רעיית הצאן. חלוץ הרועים היה דוב שווייגר, הנלהב והאמיץ. במסירת־נפש טיפל בעדר שהופקד בידו, היה לן עמו בשדה, ויחד עם הרועה הערבי הקודם היה חולב את העיזים ומביא את החלב לחווה (העדר עצמו לא היה בא לחווה כלל).

כך נכבשו ענפי העבודה החשובים – השמירה והרעייה.

אך אלה לא היו אלא ענפים בלבד. שדה העבודה הרחב היה עדיין כמעט סגור בפני הפועל העברי. העובד הערבי מילא את השדות, הגרנות והחצרות שבמושבות הגליל. האכרים לא האמינו בכוחות עצמם, וממילא לא האמינו גם בכוחו של הפועל היהודי והתיחסו אליו בהתנכרות וביטול. הרצון החזק להתערות בגליל, על־אף התנאים הקשים, הניע את הפועלים להקים מסגרת ארגונית לעצמם וכך נוסדה הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל שנקראה בשם “החורש”.

בשנת תרס"ז, אחרי האספה השנתית של מפלגת “הפועל הצעיר” ביפו, נתלקטו ביהודה כשלושים חברים, ביניהם אחדים שכבר עבדו בגליל, ועלו ברגל:

– הגלילה!

משהגיעו למחוז־חפצם, יצאו מיד לסייר את המושבות כדי לארגן את הפועלים ולייסד את הסניפים הראשונים. וביזמתו של אליעזר שוחט, נתכנסה בסג’רה האסיפה הכללית הראשונה של פועלי הגליל.

החדר הגדול בחווה, שנועד לכינוס הזה, היה מלא מפה לפה. רוב פועלי הגליל באו להשתתף בייסודה של הסתדרות “החורש”. נבחר ועד בן חמשה חברים, ביניהם אליעזר שוחט ושלמה צמח. על שניהם הוטל לעבד תכנית־פעולה והם ניסחו את הפרוגרמה של ההסתדרות, שנתאשרה ע"י פועלי הגליל.

שנתיים וחצי נתקיימה הסתדרות “החורש”. תחילה לא היתה פעילה כמעט מפני מיעוט הפועלים בגליל, אך משנתרבו העולים הגלילה נתחדשה ההסתדרות והגבירה בכל מקצועות העבודה את פעולתה. תכניתה היא עדות מוחשית להלך המחשבות ומצב הענינים בימים ההם וזה לשונה:

א. הנחות

1. בין כל העבודות הנחוצות להשגת מטרתנו בארץ צריכה האכרות לתפוס מקום בראש, כי האדמה היא היסוד לכל מדינה.

2. משני מיני אכרות: נטיעות ופלחוּת, עלינו לתת את משפט הכורה לפלחות, כי:

א. הפלחות ממציאה לנו את החומר החי והצרכים ההכרחיים, שהם יסודי הכלכלה של כל עם וארץ.

ב. הפלחות היא אמצעי חשוב לגאולת הארץ. בה בעת שבנטיעות מספיק למשפחה שטח אדמה של 40 עד 50 דונם, נחוצים בפלחות 250 עד 300 דונם.

ג. הפלחות נזקקת לשווקי חוץ־לארץ פחות מנטיעות שרובן תלויות רק בהם, ולכן הפלחות אינה יראה כל כך מפני משבר כללי.

ד. הפלחות נוחה יותר לאנשים בעלי רכוש בינוני, כי האדמה מכניסה עוד בשנה הראשונה ואין צורך לחכות שנים אחדות כמו בנטיעות.

ה. הפלחים קשורים יותר אל הארץ, אינם נוחים להגירה והם הלוחמים היותר טובים לארץ.

ו. באכרות חפצים אנו לברוא מפלגת אכרים, אותה המפלגה שחסרה לנו בארצות הגלות ושאצל עמים אחרים היא מכניסה כל כך הרבה חיים בריאים ורעננות אל תוך הרקבון וההתנוונות של הערים הגדולות. זה אפשר להשיג רק על־ידי הפלחות, כי למשק הנטיעות יש אופי רכושי, שאינו עלול לקרב את בעליו אל האדמה והטבע.

ב. המסקנה

אחרי שאנחנו מכירים, כי עיקר עבודתנו באכרות צריכה להיות הפלחות, עלינו הפועלים, להקדיש את כל עבודתנו למקצוע זה. לכן הצגנו לנו למטרה:

לפתּח בארצנו אלמנט של פועלים־פלחים בריאים בגופם וברוחם.

ג. האמצעים

1. להכין ולהכשיר במושבות ובחוות את התנאים הדרושים להתפתחותו.

2. להיטיב ולהקל את חייהם החמריים של החברים על־ידי ייסוד קופות־מלוה, בתי־תבשיל, לשכות־מודיעין ועוד…

3. לייסד שעורי־ערב לעברית וערבית ובמקום שאפשר גם לעבודת־אדמה.

4. להנהיג בין החברים התעמלות וללמד אותם לאחוז בנשק, למען לפתח בהם את הרגש והכשרון של הגנה־עצמית.

5. לעשות תעמולה רחבה בין הפועלים על־דבר הנחיצות הגדולה של אלמנט כזה.

ד. ההסתדרות

1. בראש האגודה עומד ועד מרכזי הנבחר באספה כללית למשך חצי שנה והמנהל את כל עניני האגודה.

2. האגודה נחלקת לסניפים. לסניף ייחשבו קבוצות הפועלים של כל מושבה ומושבה. כל סניף בוחר לו בא־כוח, הבא בקשר תמידי עם הועד המרכזי.

3. חבר האגודה יוכל להיות כל פועל של המושבות הפלחיות, העובד בכל ענפי עבודת־האדמה (כמו שומרים, רועים, חולבים ועוד), וכל פועל של המושבות האחרות העובד רק בפלחות, המודים בתכנית האגודה.

הערה: אלו שמודים בתכנית ואין בהם שאר התנאים, רק לאספה הכללית הרשות לקבל אותם.

ה. תשלום החברים

כל חבר מחויב להכניס בישליק² אחד לחודש: שני מטליקים לקופת האגודה ושמונה מטילקים לקופת־המלוה.

בעלי התכנית הזאת, אשר שקדו על כיבוש העבודה במושבות והכשירו עצמם לחיי פלחות, כבשו את הקרקע שנגאלה אז, דליקה (כנרת); יסדו את אום־ג’וּני (דגניה) ואת מרחביה – ישובי הפועלים הראשונים; והם גם הראשונים לייסודה של נהלל – מושב־העובדים הראשון.

הסתדרות “החורש” היא העוּבּר של ההסתדרות החקלאית – ראשיתה של הסתדרות העובדים, ובתכניתה חבויים גם הגרעינים הראשונים של רעיון מושב־העובדים.

משנוסדה, בשנת תרס"ח־1908, חוות כנרת, התנגד “החורש” למשטר של פקידות במקום וכעבור שנה, כשפרצה שם שביתת הפועלים, טיפל “החורש” ביישוב הסכסוך ותיווך בין הצדדים. אכן בעקיפין גרם הדבר לביטולו של “החורש”; השביתה בכנרת הביאה לידי ייסוד אום־ג’וני היא דגניה וכיון ששני מזכירי “החורש” (א. שוחט וי. בצר), נצטרפו למייסדיה, הוזנחה פעולת ההסתדרות והיא עברה ובטלה מן העולם.

 

הפרץ הראשון והמתיאשים    🔗

הפרץ הראשון בחומת ההתנכרות של אכרי הגליל כלפי הפועלים היהודים לא מאליו ניבעה. פורענות קשה התרגשה על אחת המושבות והיא שהפכה את לבם של המתנכרים לטובה. היה הדבר במסחה, היא כפר־תבור. אנשי הכפר “מעדר” ביקשו לנקום במושבה את נקמת בן כפרם שנהרג בתחומיה וסכנה גדולה ריחפה על בני מסחה, שהיו נתונים לשבט ולחסד בידי השומרים הערבים עורכי ההתנפלות.

הימים ימי אביב. השנה שנת תרס"ח־1908 והמקום פתח־תקוה. פרדס מופלג בשנים. ובפרדס חבורה של פועלים יהודים כפופים על גבי טוריות. עומדת לה החבורה בשורה אלכסונית, ובין עודר לחברו ריחוק של מטר אחד. הטוריה ננעצת באדמת החול, עולה וחוזרת והופכת את האדמה בקלות, ויד אמיצה וזריזה מחליקה בתנופה את השטח. לעינינו מחדשת האדמה את נעוריה. אנו מצניעים בה את העשב הרך ואת העלים הכמושים, ועובדים בקצב זה בצד זה. איש איש רודף את חברו שלפניו ונרדף על־ידי חברו שמאחוריו. קשה העבודה, מפרכת את הגוף. והנה פותח אחד בשירה:

– “עורו אחים”, אל תנומו".

וכולם עונים אחריו בקולות בוטחים:

– "לעבודתכם אנא קומו!

יה־חי־לי־לי, יה־חי־לי – – –"

השירה הבוקעת בעד ענפי העצים, מתפשטת ברחבי הפרדס ומעוררת את הצפרים שעל בדי האילנות להצטרף למקהלתנו. והנה לפתע, איש לא ידע איך ומניין, פשטה הברה במחנה:

– הלילה היתה התנפלות על מסחה, דרושה עזרה דחופה!

ובו ביום אחרי הצהרים – הליכה ליפו ורכישת אקדוח “קארדח”. המוכר מנסהו לעיני הקונה: הכדור פלח פח מלא חול. ולמחרת בבוקר עלינו הגלילה להחיש עזרה ומגן למסחה.

התנפלות זו החרידה את הישוב כולו. כל בני הגליל חשו להגנה, אך בראש וראשונה הפועלים שבאו, כמונו, מיהודה. והתבלול הוסר מעל עיניהם של אכרי מסחה. נפרצה החומה: כחמשה־עשר פועלים יהודים נתקבלו לעבודה בכפר. אמנם, ה"נצחון" לא האריך ימים. עוד באותה השנה פוטרו הפועלים. ושוב –חוסר עבודה. ושוב ספקות בלבבות: כיבוש העבודה, שהוא יסוד הציונות, מה יהא עליו?

בשנים ההן, שנות ההיאבקות הראשונות, היתה זו שאלת השאלות, תוכן חייהם של קומץ פועלי ארץ־ישראל. היא העסיקה את כולם בכל עת ובכל מקום: בחייהם הפרטיים והכלליים, בעניני יום־יום ובאסיפות, וגם בעתונות המתחילה להתפתח. קשה היה הנסיון, ורבים המכשולים, ולא כולם עצרו כוח לעמוד בפניהם. כי מה היו תנאי חייהם של הפועלים הראשונים שעלו הגלילה? לינה באורוות עם הבהמות, אכילת רזון על שולחן האכרים, עבודת פרך מעלות השחר עד חשכת הלילה. לא חיי תרבות ולא קשר מספיק בין החברים בארץ; איש איש בבדידותו. ואכן היו מעטים שעזבו את המערכה והלכו לערים. מהם נזקקו לעבודת הוראה, מהם נתערבו בפקידות. היו גם שעזבו את הארץ. ועברה הרינה במחנה: “מתיאשים”. הדברים הצריכו בירור וחשבון הנפש. ואכן, היה בירור מעמיק במחנה, בשיחות בסניפים, באספה הכללית השנתית וחצי־השנתית של מפלגת “הפועל הצעיר”, ובעיקר בעתון “הפועל הצעיר”, שהופיע בימים ההם אחת לחדשיים.

ונתברר: כיבוש העבודה בצורתו הראשונה, שדרש מן הפועל להיות שכיר־יום בתנאים קשים, אי־אפשר לו שיתגשם. מבחוץ – התנכרות: יחס של ביטול ליכולתו של הבחור העברי להיות פועל ממש, קושי להשיג עבודה. ומבפנים – ספקות ואי־בטחון: הפועל עצמו עדיין לא ידע, אם יתמיד בעבודה. השכר זעום ואינו מספיק אפילו לחיי רווק, לא־כל־שכן לחיי משפחה. וההסתגלות לעבודה בתנאים האלה – תהליך קשה. ועל כל אלה – קדחת, המתשת את הכוחות.

ובכל אשר תפנה אין הבנה מעשית בגאולת הארץ וישובה. מנהיגי העם בגולה אף הם אינם מיעצים לעלות ואינם עושים שום פעולה שתהא ראויה לשמה והולמת את המצב.

 

יוסף ויתקין וקריאתו    🔗

ובארץ אבלה זו, ארץ חולות לוהטים, הצורבים את הרגל היחפה, ארץ טרשים וביצות, הזורעת תחלואים ומות, במושבות דלות. על עשרות אכריהן ומאות פועליהן הערביים, התהלך לו אברך יהודי צנום פנים ודל גוף, ובלבו סערה עמוקה וחמה. הארץ העזובה – לעיניו ממש, והעם האומלל – לעיני רוחו, והוא מיצר בצרת העם וחורבן הארץ, ורואה בחזונו אפשרות לגאול ולהיגאל. והוא יחידי בין יחידים, המתקומם בכל נפשו נגד הדעות המקובלות, נגד התפיסה הציונית המסתפקת בתרומות ובדיפלומאטיה של סרק, נגד העבודה הסיזיפית של בחורי ישראל במפלגות הכלליות שבתפוצות הגולה, נגד עבודת נכרים בארץ, נגד הבטלה, נגד קומץ האכרים ושעבודם לפקידות הבארונית, נגד הרפיון ושוויון־הנפש של תושבי הארץ המעטים, הפונים עורף לציונות, בהיותם מורעלים מן התמיכה ומן החלוקה, מן החנופה והצביעות והשעבוד.

ובלבבו אהבה ללא מצרים לעמו ולארצו, ובמוחו – שכל ישר ומחשבה בהירה. הוא רואה בחזון את הגאולה האפשרית והיא תלויה בנו. ורק בנו. ובחוג ראייתו – לא אילי כסף, ולא מנהיגים ודיפלומאטים, לא שתדלנים וחסדי זרים, – אלא גופם ונפשם של צעירי ישראל. בהם הוא תולה תקותו למהפכה אמיתית, ואליהם הוא קורא מלב מלא אהבה את המלים הפשוטות, החמות, הטהורות:

– “אחים! בואו לעבודת העם!”

והדברים נשמעו. הדברים הגיעו אל אזנים קשובות ולבבות ערים, לבבות של בני־נעורים. כטל בוקר נפלו על גרעינים צמאים – והרווּם. שם, בגולה, השתוללה שנאת ישראל והתחוללו פרעות, בקישינב, הומל ועוד. שאגת המשורר “בעיר ההרגה” עוררה את הלבבות למרוד בגלות ובחיי הגלות, אנשים ביקשו לצאת מעמק הבכא וההרגה לארץ החזון והעתיד.

הקריאה האמיצה של יוסף ויתקין, שנתפרסמה בירחון “הפועל הצעיר”, נקבה וירדה ללבבות הבודדים, המתלבטים בחדריהם כצפרים בכלוב ומבקשים מוצא ופדות.

– “מציון אנו קוראים לכם: אינכם מיותרים!”

כמה ניחומים רעפו הדברים! והכרוז אינו משדל ואינו מבטיח. הוא מדריך, מזהיר ומחשל: “אך הכונו נא להלחם את הטבע, את מחלות ורעב, את אנשים שונאים וגם ידידים, נכרים ואחים, את שונאי ציון וציונים… הכונו לקראת משטמה ואכזריות הסביבה”.

“איש הירא ורך־הלבב אל יכנס במיסדרה זו, כל אחד החפץ לתת את ידו לה יבדוק היטב את עצמו, את מזגו וטבעו בטרם יישבע למסור את כל חייו וכוחותיו לעם. במיסדרה זו צריכים להכנס אך גבורים מרי־נפש שיילחמו בעד משאת־נפשם כנואשים, בלי כל צל של מחשבת נסיגה אחור בזמן מן הזמנים”.

יוסף ויתקין, הנלהב והמלהיב, היה מחונן גם חוש מעשי בריא וידע לכוון את הרוח לקראת המציאות. הוא העיז לבקש דרכים חדשות, אף הציע דרך אחרת לכיבוש העבודה, שהוא גם אמצעי לכיבוש הקרקע. ויתקין הקדים לראות בחצי יובל שנים את הפתרון האמיתי לכיבוש העבודה והתישבותו של הפועל.

– ההתישבות של הפועל, אם תובטח אחרי כמה שנים של כיבוש העבודה, תמשוך את הפועלים לכיבושה ועל־ידי כך יובטח כי יימשכו תמיד פועלים למושבות.

– הפועל מקבל את הכשרתו במושבות ובחוות.

– כשמטרת ההתישבות ברורה ומובטחת, יחסוך הפועל ממשכורתו לצרכי ההתישבות.

– הקהק"ל צריכה להקצות שטחי קרקע לישובי פועלים.

– מוסדות לאומיים חייבים להלוות את הסכומים ההכרחיים להתישבותם.

בהנחות אלה קבע ויתקין עוד בימים ההם אותם יסודות ההתישבות אשר עליהם היא בנויה גם עכשיו. כן הדגיש את החיוב שבהתישבות האינדיבידואלית, אשר בה מפתח היחיד את כשרונו ויכלתו, חריצותו וחופשתו.

ויתקין ראה איפוא, את הפתרון לכיבוש העבודה וכיבוש הקרקע בהקמת מושבי־עובדים על אדמת הקהק"ל ובאמצעים של הון הלאומי.

הלא אלה דבריו:

“ההצעה הזאת שוללת את הצעת מושבה קואופרטיבית, מפני שזו האחרונה לא תיתן לנו אותו הבירור הטבעי הרצוי ולא יהיה ניכר בה כראוי חרוץ בפני מתרשל, בעל משק טוב לפני שלומיאל. מושבה קואופרטיבית, העושה כמו כן את הכלל אחראי בעד הפרט, מעיקה על האיניציאטיבה הפרטית, מטשטשת את האישיות של כל פרט ופרט והמועקה הזאת גורמת לחיכוכים פנימיים בין החברים ולבסוף לידי פירוד הגורר אחריו אבדן הכל. העבודה הקואופרטיבית דורשת גם היא חינוך מיוחד של שנים ואולי גם דורות רבים והתפתחות מודרגת ואיטית”.

ויתקין הציע איפוא עוד בימים ההם את התכניות, שאנו מגשימים אותן כיום: אדמת הקהק"ל, חסכונות הפועל ועזרת מוסדות כספיים של ההסתדרות הציונית (קרן היסוד). הפועלים יעבדו כמה שנים אצל אחרים, אחר כך יבנו משקים לעצמם. אולם בימים ההם נראו הדברים ככפירה, שהרי האידיאל הטהור היה: שכירי־יום, ובחסכונות לא האמינו.

בחייו לא זכה ויתקין, שיתייחסו אל תכניתו בתשומת־הלב הראויה. אדרבא, חבריו התקיפוה בלי רחמים. רעיון כיבוש העבודה לא נחל בזמנו נצחונות. מגשימי תכניתו לא נראו עדיין. ורק עכשיו, חצי יובל שנים אחרי מותו, נראית תכניתו בהירה והגיונית כל כך, היא למעשה מוגשמת לא רק במושבי־עובדים, אלא בכל ההתישבות של הפועלים בארץ. בימינו ברור לכל, כי פועלי המושבות עובדים בתקווה להתישבות, המעודדת אותם בחייהם הקשים. אחרי כמה שנות עבודה עולים פועלים, בהגיע תורם, להתישבות ואחרים באים במקומם למושבות. שכירי־יום, שאין בלבם שאיפה לעמוד ברשות עצמם במשקים, כמעט שאינם בנמצא. והדבר אינו מפריע לכושר הכיבוש של הפועלים ואינו גורע ממנו. אכן, ויתקין העמיק והרחיק לראות בעיני רוחו בעד ערפלי העתיד.

 

אליעזר יפה    🔗

אחיו של יוסף ויתקין לרעיון היה אליעזר יפה. שנים שלא התנבאו בסגנון אחד, אבל חזו חזון אחד. שניהם – אבות הרעיון של מושב־העובדים: יוסף ויתקין ראה במושב את דרך ההגשמה, ואליעזר יפה תיכן את תכניתו המעשית והשתתף בהקמת נהלל.

בשעה שויתקין השמיע את קולו הקורא לצעירי עמנו באשר הם שם מהררי ציון, החל אליעזר יפה בקצהו האחר של העולם, באמריקה, בארגונה של הסתדרות “החלוץ” (בשנת 1906). מבין כתלי בית־הספר החקלאי של יק"א בווּדבּיין (ניו־ג’רסי) קרא את קריאתו החמה אל הנוער היהודי שבארצות־הברית לעוררם לעבודת־אדמה בארץ ישראל. וזו קריאתו כמו שהיא:

" דרך העם להשיג את ארצו היא אחת, אשר בוחר העם לעצמו מבלי לצפות לחסדים, מתנות או הסכמות של עמים אחרים. בעצמו מוכרח העם לסול את דרכו, להסיר את המכשולים, להחליט בבטחון על גורלו, לפנות ברצונו העז, את המכשולים מעל דרכו בלי מורא.

אומץ, החלטיות ושאיפה קדושה הם מנכסי הנוער והם חייבים להוציא משורותיהם את גבורי האומה, אשר יגשימו את רצון העם ויקריבו את הקרבנות הדרושים.

בלי מעשי גבורה לא ייבנה העם. אולם מעשי הגבורה יביאו את התועלת הדרושה אם ייעשו בשיקול־דעת ובשיטה מחושבת. ולא – יביאו נזק במקום תועלת.

פעולתנו החלוצית צריכה להיעשות במחשבה תחילה ומותאמת למסיבות הכלכליות והאחרות. ביחוד יש להשגיח על כך בראשית פעולת תנועתנו, טרם קיימת האפשרות ליצור אמצעי הקיום לעולים בארץ.

בשעה זו יכולים לעלות רק אלו, שיש בידם האמצעים להסתדר. אם לא כך, לא יוכלו ליצור בשביל העם, גם לא לעצמם. לא למות בשביל העם נדרש עכשיו, כי־אם ללחום ולנצח וזה אפשרי רק אם מזדיינים כראוי. כמו כן מוכרחים הלוחמים להתארגן יפה כדי להגדיל את הנצחון.

לכן, יכולים להצטרף לקבוצת החלוצים שלנו, העולים לארץ, רק מהצעירים המפותחים ברוח ובגוף ואשר יש להם אמצעים (הננו מחכים לתשובות לשכת המודיעין לארץ־ישראל, וכשתגענה נפרסמן). כל אלה שאין בידם אמצעים, צריכים להכינם על־ידי חסכונות, בהתאם לאפשרויותיהם. האמצעים יהיו שייכים לכל פרט כל הזמן שאינו שייך לקבוצה העולה. וכשהסכום יגיע לסכום המוקצב, יתכונן לעלות מספר חברים שהגיעו לאמצעים הנחוצים. אז האמצעים עוברים לרשות הקבוצה כולה והם מתארגנים בשיטת קומונה ועולים לארץ לאותה סביבה, המתאימה לפי דעת לשכת המודיעין או שאר המוסדות בארץ.

ארגון הקבוצות נמשך בלי הפסק. חברים חדשים יכולים להירשם להסתדרותנו למטרה זו. וכל אחד מהם הנרשם לקבוצה עולה בשעה שהכניס את האמצעים הנחוצים.

כשאחד מתחרט, מחזירים לו את כספו שהכניס, כי אסור שחלשים ורכי־לבב יימצאו בשורותינו.

עד עכשיו נענו לנו חלוצים רבים, רובם מהכפר, אחדים מהם חסרי כל אמצעים. אחרים עוברים בשתיקה על זה. הם מבקשים רק ידיעות. לרובם אמצעים פחות או יותר. ביניהם שלשה אכרים ומהם אחד (חבר רייז מויילנד) שבילה בארץ־ישראל והוא מוכן למכור את חוותו ולעבור לשם. התשובות מהכפרים מתרבות וכשתגענה הידיעות מארץ־ישראל נגש תיכף לארגן את קבוצות החלוצים.

מובן מאליו כי איננו מפוררים את כוחות החלוץ לפירורים, והננו מתאחדים כארגון של קבוצות החלוץ עם חברינו פועלי־ציון באמריקה, העוזרים גם כן בפעולה הזאת, ונשתדל לאחד בהרמוניה את הפעולה הזאת, עם חברינו באירופה – – –".

אחדים מחברי ההסתדרות “חלוצי העם” עשו אגודה אחת בשם “האכר הצעיר” במטרה להתישב בארץ במושבי־עובדים. אתה מדפדף בחוברת ההקטוגרפית של “האכר הצעיר” ומוצא בה מכתב של אוסישקין אל מ. לוין (מחברי נהלל), והמכתב אופיני, בהעידו על הזהירות וההיסוסים של מנהיגינו באותם הימים. וזה לשון המכתב:

"שמחתי מאד כשנודע לי ממכתבך, כי צעירים אחדים מהתלמידים בבתי־הספר האמריקאיים לא ישכחו את מולדתנו ציון וששאיפותיהם ורצונם הכביר הוא להתישב ולבנות את עתידם בארץ־ישראל. הלוואי וירבו כמותם בישראל.

צודקים החברים בחשבם לעבוד כמה שנים באמריקה כדי לקבץ אמצעים ולבוא לארץ במרץ וכוח. ידיעת עבודת־האדמה, ובידי כל אחד כ־1000 דולר, תעמוד להם בודאי להשיג כברת־ארץ וחוה…

אני מבין שאתה חושב לנסוע תיכף לארץ־ישראל, אבל זוהי אחריות גדולה. יתכן שאחד או שנים, ואולי יותר, כשיבואו לארץ כפועלים יומיים ויוכיחו חריצות ואהבת העבודה, ימצאו חן בעיני מנהלי יק"א וישיגו שטחי קרקע בתשלומים וגם מעט כסף מזומן, כדי לעבד את החוה, אבל אני מדגיש יתכן. אין הדבר בטוח – – –".

זהירותם של מנהיגי הציונות באותם הימים מובנת. הארץ לא יכלה עדיין לקלוט עולים, ועליתו של כל חלוץ היתה כרוכה באחריות כבדה, שמא לא יצליח להסתגל ולהסתדר. אכן, זהירות זו עצרה ומנעה כוחות רעננים וחשובים מלהעפיל לעלות ורק הבודדים, עזי־הנפש, לא חלשה דעתם ולא רפו ידיהם, אלא התגברו ועלו.

אליעזר יפה היה הראשון, שהניח יסודות עיוניים לרעיון מושב־העובדים. בן כפר, מיוצאי בסאראביה, משכתהו עבודת־האדמה מנעוריו. בהתבגרו נדד לאמריקה לשם השתלמות, ושם הצליח עוד בחדשים הראשונים לבואו, לכונן יחד עם חברים אחרים הסתדרות־נוער בשם “התחיה”, שהיו בה כמאתים חבר. בתוכה נתלקטה חבורה קטנה של בחורים, שלא הסתפקו בציונות ערטילאית, ובשיחות נוער אינטימיות רקמו תכניות להכשרה חקלאית לשם ארץ־ישראל. וכך, תוך כדי הכשרה בחוות יק"א ואצל אכרים נוצרים, ייסדו את הסתדרות “החלוץ”.

הראשון שעלה, מבין אנשי החבורה הזאת, היה אליעזר יפה (בתחילת שנת 1911) וחבריו הטילו עליו למצוא מקום עבודה לעשרה – שנים־עשר איש, כדי לנסות ולייסד מושב־עובדים. מכאן עמד אתם בקשרי מכתבים על האידיאה המשותפת.

בעבדו בכנרת, בתקופת הפקידות, תחת הנהלתו של האגרונום גוֹלדה, בא א. יפה בדברים עם ראש המשרד הארץ־ישראלי ד"ר א. רופין, על ייסוד מושב־עובדים במקום. בינתים הגיעו מאמריקה עוד כמה חברים מאגודת “האכר הצעיר” ו"הקבוצה האמריקאית" קיבלה על אחריותה, החל מאוקטובר 1912, לשנת נסיון, את עבודת המשק בחווה. הד קלוש מנסיונה של הקבוצה אנו מוצאים בעתון “הפועל הצעיר”:

“בחול המועד סוכות עברה החווה כנרת לידי “הקבוצה האמריקאית”, כמו שקוראים לה פה, והיא קבוצת חברים מאגודת “האכר הצעיר”, שבאמריקה, מיסוּדם של אליעזר יפה ואלימלך לוין, אשר אליה הצטרפו עוד פועלים אחרים, הפועלים הקודמים שבחווה. במרץ רב התחילה הקבוצה את עבודת ההכנה בשדות ובחצר. כל הגליל העובד מאחל לקבוצה זו הצלחה רבה, שיעלה בידיה להרים סוף־סוף את החווה למדרגה המתאימה לה לפי מצבה”.

בסוף שנת העבודה חלה אליעזר יפה במחלה קשה. המשא־ומתן על המשכת העבודה בכנרת נכשל והקבוצה נתפזרה. אחד מחבריה, דוב קליי, התישב במלחמיה, בהאמינו, כי יצליח להפוך את המושבה למושב; אלימלך לוין הלך לחוות בן־שמן לשכלל שם את ענף הלול, שהיה מומחה בו. אליעזר יפה הלך לעבוד כפועל במושבה סג’רה, ושם כתב את מחברתו “ליסוד מושבי עובדים”. אחרי שנרצח דוב קליי בשנת תרע"ה־1915, החליפוֹ אליעזר בעבודת משקו במלחמיה. בינתיים פרצה המלחמה העולמית הראשונה.

 

הקבוצה האמריקאית בכנרת    🔗

החווה הלאומית כנרת נוסדה בשנת תרס"ח־1908, לשם הכשרת פועלים ומתישבים. לאחר שנכשלו הנסיונות לנהל את החווה על־ידי פקידות, באה, כאמור, בסוף הקיץ 1912, הצעת הקבוצה האמריקאית להחכיר לה את החווה והצעתה נתקבלה.

מגמת הקבוצה היתה לייסד במקום מושב של אכרים זעירים ולשם כך לחלק את האדמה, בעל לחוד ושלחין לחוד; לבנות בתים קטנים על הכּרך (תל על שפת הכנרת); ולחתום חוזי־חכירה לחמישים שנה.

בשנה הראשונה עבדו כקבוצה. היתה זו שנת נסיון והסתכלות במקום; אולי יסתגלו לעבוד בצותא. אולם כבר באמצע השנה נתברר להם, כי לא ימשיכו בדרך זו ולא לכך הם שואפים. בכנרת מוכנים הם אמנם להשאר, אך בתנאי שתינתן להם האפשרות לבנות את המושב כרצונם. על יסוד זה ניהל אליעזר יפה מו"מ עם ד"ר רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי.

והרי קטע מפרוטקול של אספת הקבוצה בכ"ה ניסן תרע"ג:

“אליעזר יפה מוסר את התכנית, שהציע לפניו הד”ר רופין, בדבר קבלת כנרת לשנה הבאה:

כל האדמה תעובד ע"י הקבוצה. גם ימסור לכל אחד, באופן פרטי, את אדמת ההשקאה או איזה חלקות קטנות אחרות. כל החווה תימסר לזמן לא יותר ארוך מעשר שנים (אחרי גמר עשר שנים יכולים לחדש את החוזה בהסכם שני הצדדים). את החלקות הקטנות ימסור גם לחמישים שנה. אם בתי החווה לא יספיקו במשך הזמן לדרישות, יקצה ד"ר רופין איזו שטחים של הקרקע בשביל בנין בתים. את כל האינוונטאר החי והמת יצטרכו לקנות".

החברים הביעו את אי רצונם להמשיך ולקיים את הקבוצה לשנת תרע"ד. “אליעזר מציע לפני החברים, אם נמצאים ביניהם אחדים שרוצים לקבל להבא את כנרת. כל החברים עונים על זה בשלילה מטעמים שונים”.

תשובתם היתה שלילית, משום שד"ר רופין הציע להם מעין תכנית של חווה בעיבוד משותף, יחד עם חלקות שלחין פרטיות. אולי כבר ריחפה לנגד עיניו תכניתו של הפרופ. אופנהיימר על משק משותף ופרטי כאחד?

בין כה וכה ותקציב לבנין המשק לא היה. הקיץ עבר והפתרון טרם נמצא.

אליעזר המשיך עוד במו"מ עם המשרד על עיבוד כנרת לשנת תרע"ד, ולא ברור לנו היום, אם קיוה לשנות את דעתו של רופין או אולי חשב להשיג חברים אחרים להמשך המפעל.

בחודש אב תרע"ג נשאל י. וילקנסקי, יועצו של רופין בתיכּוּן החוות, על תכניותיו של יפה, והרי חוות־דעתו:

"עברתי על התכניות והתקציבים של ה' אליעזר יפה מכנרת ודעתי היא כך:

בכלל חושב אני שלחוות הלאומיות יש רק תעודה אחת: להיות מכוני לימוד וחינוך לפועלים וביחוד לברוא ערכין ישוביים לתועלת המושבות. כל הנסיונות לעשותן אך ורק למשקים אקונומיים לא יצליחו, מפני שמשק גדול על־פי טבע ברייתו אינו יכול להיות, כפי שביארתי בהרצאתי הקודמת, אקונומי. לפיכך יש לכנרת שתי דרכים: או להיות לחוות־לימוד־ונסיון או לחדול מלהיות חווה, לאמור לחלקה בין אכרים זעירים וליישבה ישוב צפוף.

אולם מפני שלא הגיעה עדיין השעה לעשות את הצעד השני, מחמת חוסר הכשרת התנאים, ואין גם האמצעים הדרושים לבחור בדרך הראשונה, וגם אין האיש המומחה לפי שעה בארץ, אשר יוכל לעמוד בראש חוות־לימוד היוצרת ערכין ישוביים, מוכרחים להחזיק את כנרת ב"מצב של מעבר", עד אשר הזמן יראה את הדרך הנכונה.

לפי זה מובן, שאין להשקיע בכנרת סכומים חדשים וצריך להתרחק מכל תכניות העושות את המשק ליותר מורכב וליותר מסובך. התכנית הגדולה, הדורשת סכום של 24,150 פר., אינה יכולה לבוא כלל בחשבון ולדעתי אין היא צריכה לעלות אפילו על הפרק. כי גם ההוצאות תגדלנה, גם ההכנסות תתמעטנה, ולשם מה כל ההיקפים הרחבים האלה, ודפיציטים בטוחים, ורווחים מסופקים".

במכתבו של ד"ר י. טהון, בשם המשרד הא"י ביפו, ללשכה הראשית של הקהק"ל בקלן (מתיקי הקק"ל ירושלים, 3–1, 101) נאמר:

“בהזדמנות ביקורו של הח”מ בכנרת הוצעו לו, ע"י מנהיג הקבוצה מר יפה, תכניות להקמת צורת משק חדשה, תכניות שעדיין לא נתקבלו. במקום זה מסרנו את המשק לעת־עתה לשנה אחת לקבוצת פועלים, שעבדה עד עכשיו בכפר־אוריה".

ובכן: תכניות להקמת צורת־משק חדשה, תכניות שעדיין לא נתקבלו.

מכאן, ברור, כי הקבוצה האמריקאית “האכר הצעיר” לא הסכימה להמשיך חיי קבוצה, ואליעזר יפה ניהל מו"מ עם המשרד הא"י על בנין מושב־עובדים וחלוקת אדמת כנרת לשם עיבוד אינדיבידואלי. ד"ר רופין הסכים לחלק למתישבים רק חלקות קטנות באדמת השלחין.

אמנם וילקנסקי חייב להלכה את התכנית בכללה, אולם שלל אותה למעשה, כי לא הוכשרו התנאים וחסרו האמצעים. ולפיכך לא נתקבלה התכנית.

 

במשתלה    🔗

הדברים קרו בשחר התקופה של כיבוש העבודה, בימי עינויי ההסתגלות: לחרבוני קיץ, לכפיפת הגב תחת עצי־ההדר הזקנים, לספיגת ריח הטחב העולה מכמישת עלי השלכת הנהפכים בטוריה, להתחרות עם העובדים הערבים, הבטוחים, הקבועים, הזולים, בני המקום.

באותם הימים כשחוסר העבודה היה מרובה מן העבודה והקדחת היתה פוקדת אותנו יום יום; כשהחום היה עולה עם גמר המכסה של מאה בורות להשקאה עד ל־40 מעלות ויותר, וקור חזק היה תוקף את הגוף ומטיל בו צמרמורת, וביעותי לילה וחלומות תעתועים היו עולים במוחו החמום; באותם הימים, כשכל אחד מכובשי העבודה היה בודד כערער, – דמינו למשתלה צעירה המוכנה לייעור: שתילים זעירים ללא ענף וללא צמרת, דקי גזרה, זקופים ורכים, שואפים אל על…

והשתילים הרכים הללו היו מפוזרים לאורכה ולרוחבה של הארץ – מבאר־טוביה עד מתולה. ומנת חייהם: לינה ברפתות, אביסת השוורים כמה פעמים בלילה בעונת הזריעה, כדי להשכים עם שחר ולפתוח תלם בשדה. מה רינן אז הלב מגיל ואושר! הידים חבקו כל רגב והקול השתפך מעומק הלב במרחביו של הקדוש־ברוך־הוא.

אולם היו גם כורעים־נופלים, כושלים שעזבו את המערכה בחשאי, בבושת־פנים ומוסר־כליות. מהם הצדיקו על עצמם את הדין ופרשו לקרן־זוית שפלי־ברך. מהם העלו, לצידוק נסיגתם, תיאוריות והסברות שונות בנאומים, בוויכוחים, בחברה ובציבוריות המתחילה להתרקם. ועם כל זאת עלתה וניקרה השאלה:

כלום זוהי הדרך? למכור את שרירי ידיך יום־יום? לציית לפקודת ה"משגיח"? לקיים את ציוויי בעל הפרדס? כלום לא יצלח הפועל לבנות משק, להקים ישוב? כלום אנוסים אנו להוסיף ולהיות שכירי־יום כל ימי חיינו? האין לבקש נתיבות חדשות לכיבוש העבודה?

מחשבות ותכניות העסיקו מוחות רבים; בודדים ניסו לצעוד צעדים ראשונים לקראת הגשמתן ביסוד עין־גנים ודגניה.

שאלת ההתאחזות וההתבצרות הדריכה מנוחה, והפועלים לא פסקו מלדון בה, בינם לבין עצמם, בעבודה בצוותא, בכינוסים ופגישות. בגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר” באו דברים על ביצור מעמדו של הפועל על־ידי סידורים כלכליים שונים.

באסיפה הכללית הרביעית של מפלגת “הפועל הצעיר”, בסוכות תרס"ט, נשמעו, אחרי בירור ועיון, דברים אלה:

“… החקירה בשאלת המושבות הקואופרטיביות, הנוגעות לשאלות הפועלים והישוב גם יחד, תיתן לחברינו את האפשרות לקבל מושג כללי על שאלה זאת, העומדת ברומו של העולם ועולמנו אנו. השאלה הזאת נכבדה לנו בפרט בתור ציונים השואפים ליישב על שטח אדמה קטן מספר גדול של אנשים”.

ובאותם הימים נוסד המושב עין־גנים, שנוצר תוך ויכוח וספקות במחנה הפועלים. ראו בו סכנה של התאכרות ופתח ליציאה ממעמד הפועלים.

אחרי היווסדם של ישובי הפועלים עין־גנים ודגניה, מרחביה הקבוצה והקואופרציה, ולאחר שנוסדו הסתדרויות “החורש” ו"השומר", התחיל להתגבש הווי־חיים פועלי עצמיי וגם השאלה הנידונה התחילה מתחוורת והולכת. באסיפה הכללית הששית של “הפועל הצעיר”, בסוכות תרע"א, ניתן בטוי להמשך רעיונו של י. ויתקין.

י. בוסל אמר:

“…אני מדבר על דבר שיטה שתיתן באמת חופש אינדיבידואלי לפועל ושגם לא יצטרך להשתמש בעבודתם של אחרים. נסיונות כאלה נעשים עכשיו בגליל, ואם רק נעמוד על נקודה זו, נוכל לברר לנו איזו היא השיטה היותר נכונה. צריך לזכור כי אחד החסרונות היותר עיקריים שיש במצבו של הפועל עתה – הוא כי הפועל הנהו יותר נפעל מפועל, יותר ממלא פקודות אחרים מאשר את מצוות שכלו ובקיאותו. ואם בעבודת החרושת אפשר לפועל להיפך לחלק ממכונה ולעבדה עבודה אוטומטית, הנה בעבודת־האדמה דרוש כשרון האמצאה. דרוש שהעובד יהיה חפשי לנפשו ולא יעשה את עבודתו כ”מצות אנשים מלומדה" על־פי פקודת הבעלים. ואם רק נצליח להעמיד את הפועל בתנאים כאלה, אזי נוכל להיות בטוחים, שהעבודה תתחבב עליו ולא יעזבנה. וגם השאלה, שאנו מתחבטים בה תמיד, תיפתר מאליה: הפועל ילך לשנים אחדות לעבוד אצל האכר ואחר כך יתחיל לעבוד אצל עצמו באופן שיהיה תמיד אלמנט של פועלים מתחלף אשר יעבדו אצל האכרים….הסתדרות צריכה איפוא למצוא את הדרכים, שעל־ידיהם יוכל הפועל להתבסס בתור עובד ברשות עצמו, מה שיוכל לתת לו סיפוק רוחני ותקוה להטבת המצב החמרי".

ובאותו החודש ממש, בעוד החברים ממשיכים להרהר ולחשוב, בלכתם אחרי המחרשה בשדמות הגליל, על הדברים שהושמעו באסיפה הכללית, עולה ונרקמת תכנית מעשית של י. ממשי, המשווה צורה של תכנית משקית למהלך מחשבותיו של א. יפה. הרי דבריו:

“…פה רוצה אני לפרט יותר את השקפתי ולהציעה בתור תכנית מעובדת עד כמה שאפשר. קבוצה מאורגנת של 18 פועל מסתדרת באופן קואופרטיבי בערבות משותפת ובאה במו”מ עם חברות ישוביות בדבר ביסוס חברים באחת ממושבות הגליל, שבחרו להם החברים למושב. בתכנית זו – פועל בעל משפחה מקבל מגרש של שני דונם אדמה בשביל בית, חצר וגינה. בנינים ורפת מטיפוסם של בניני עין־גנים – ועשרים דונם אדמה לפלחה. כל שמונה־עשר החברים רוכשים להם בשביל עיבוד חלקותיהם זוג פרדות, עגלה, מחרשה וכדומה. מלבד זה מקבל כל אחד קרדיט של שש מאות פרנק בשביל שתי פרות, אתון, סיחה ועופות וסידור צנורות להכנסת מים לתוך ביתו וגינתו. כל הסכום הנדרש לביסוס כזה יעלה ל־3000 פרנק. התשלומים לעשרים שנה".

הבירור, הדיון והתכניות, שהוצעו עד כה, מכוונים היו כמעט תמיד לשמש אמצעי לפתרון שאלת כיבוש העבודה. במשך הזמן, מתוך לבטי העבודה, בקעה ועלתה השאלה: למה לנו לעבוד כשכירים, כנפעלים, למה לא נהיה חפשים בעבודתנו, לשרת את הארץ ואת העבודה גם במחשבה וביזמה? מנצנצת המחשבה על מושבי־עובדים כדרגה אחרת, העולה על זו של מושבי פועלים.

ואם עד כה נתבררו השאלות הללו במסגרת המפלגות, הנה עתה יצאה השאלה לרשות הרבים: לציבור הפועלים הכללי, לרבות הבלתי־מפלגתיים. בהתארגן ציבור הפועלים להסתדרויותיו ביהודה ובגליל היתה זו אחת השאלות הרציניות ביותר בדיוניהן.

בועידת פועלי יהודה נשמעה הרצאתו של ב. כצנלסון על מושב הפועלים:

“…מושב הפועלים צריך לתת לעובד את האפשרות לחיות על עבודתו, לעבוד ברשות עצמו ועל אחריות עצמו. הוא צריך לחנך לנו את הגנן העברי, את מעבד הירקות ומגדל הבהמות, במלה אחת – את החקלאי הזעיר העתיד לבוא, לאחד אותו עם האדמה שהוא חי עליה, לברוא הרגלים, מסורת וצורות של עבודת־אדמה עברית”.

“…מושב־העובדים צריך להתקבל בעבודה הישובית כשיטה. יסודותיו העיקריים, שבלעדיהם אין לו שום זכות קיום, מפני שהוא חדל להיות מה שהוא, הם: עבודה עצמית, בחירת חברים, אחריות הדדית, ואריסות עולמית על קרקע לאומית”.

ובינתים נשמע מבן־שמן קולו של י. וילקנסקי ודבריו ברורים ושנונים והם משכנעים ומתקבלים ללא ערעור:

“…את האכר הזעיר לא צריך אפילו לנסות לחבר אל הקרקע, כי כל סערות הזמן ותמורותיו לא נישלוהו מאדמתו; כי במקומות שהאדמה אינה נענית לתת ריבית לקאפיטאלים, עדיין היא נותנת לחם לעובד וחופש לרוח; ובמקומות שתש כוחם של כל כלי־העבודה המודרניים, עדיין מראה נפלאות המעדר הקדמון בידי העובד… ולכן אני אומר: בנקודה אחת צריכים להתרכז כל הכוחות – לברוא את העובד החפשי, התלוי רק בברכת השמים ובעמל כפיו ולא בקאפריזים של בעלים”. (י. וילקנסקי, עובד חפשי, הפועה"צ 1913, 8–9).

ב"הפועל הצעיר" משנת 1914 (גל' 26–30) ניתנו מילואים לרעיון הזה:

“…למושבים, שאינם כלי־שרת לקאפיטאל הפרטי, אלא תכלית בפני עצמם – עלינו לשאוף. צורת שיטה קבועה ואכרית צריכים הם לקבל. בתור ישוב מקביל לישוב הקאפיטאליסטי, הנשען על עבודה זרה, צריכים להיבנות מכספי הלאום מושבי־העובדים. על־ידי המושבים האלה נוכל אולי להגיע לפתרון שאלת הפועל הזמני”.

אחרי הנסיונות הראשונים בישובי עובדים עצמיים בצורתם הראשונה, הולכת המחשבה הזאת וכובשת יותר ויותר. עסקני הפועלים וחושבי מחשבת התחיה הולכים ומתחזקים בדעתם זו, מפתחים אותה ומבררים אותה לציבור, כותבים תזכירים להנהגות התנועה, ועתה ברוח אחרת, באומץ והכרה של אנשים, שהיו מפקפקים ומיואשים ומצאו לבסוף נקודת אחיזה. ההכרה, שהיינו לפועלים עובדים, המקיימים את עצמם בעבודה, המפרנסים את עצמם בכבוד, הכרה זו, שנקנתה לנו מתוך העמידה העצמית בישובי העובדים הראשונים חישלה את רצוננו, העלתה את ערכנו בעיני עצמנו והוסיפה מרץ למחשבתנו הנועזת: לכבוש את הארץ בעבודה.

ואלה דבריו של ב. כצנלסון בועידה הרביעית של פועלי יהודה (חנוכה תרע"ד):

“…צורת הישוב האחת, שהיא כבר יותר ברורה בקוויה הכלליים, אם־כי לא מסויימה בפרטיה, ועליה כבר אפשר וגם צריך לדבר, היא – מושבי־העובדים, הבנויים על יסוד של התנחלות זעירה יחידה, ובעזרה הדדית, בזכויות ובחובות ידועות כלפי הציבור. ביטויה המדוייק והשלם: עבודה אינדיבידואלית, קרדיט משותף, קרקע לאומית”.

“במושבי־העובדים צריך קודם כל לראות את מטרתם העיקרית: ישוב העובד. צריך שיכירו, כי ישוב העובד זהו הא' והת' של ישוב הארץ, שזוהי שיטת הישוב הלאומית היחידה. אולי יבינו סוף־סוף, שאם העם רוצה לגאול את אדמתו – הוא מקדיש לזה את חלומותיו, אמצעיו, בניו ובנותיו. אין כוונתו כלל לגדל בעלי לאטיפונדיות וחיל פרוליטריון חקלאי משועבד לו”.

בה בשנה שב. כצנלסון הכריז ביהודה, על מושבי העובדים כעל שיטת ההתישבות היחידה, עוסק אליעזר יפה בגליל, מטעם הועד המרכזי של הסתדרות פועלי הגליל, בתכניות למושבי־עובדים ושולח לפועלים חוזרים המסבירים את הרעיון כדי להגשימו למעשה. ואלה דבריו:

“לפני שבוע ימים שלחנו לכם חוזר קצר מוקדש לענין יסוד מושב־העובדים בתל־עדש… תכלית המושב ברורה לכולנו: העובדים בו צריכים לעמוד ברשות עצמם על אדמת הלאום, לא להיות זקוקים לעבודה אצל אחרים ולא לעבודת אחרים אצלם. עבודתם צריכה להגיע למדרגה היותר אינטנסיבית, עד ששטח קטן של אדמה יספק את כל צרכי המשפחה המעבדת אותו. הדרכים המובילות למטרה הזאת צריכים הרבה עיון, באשר אין לפנינו עדיין נסיונות מוחלטים בשדה זה. והרבה יתחוור עם העבודה. העיקר הוא עכשיו שכל מעשינו בסידור המושב יהיו מכוונים למטרתו ושלגרעין אשר נטע עכשיו נמצא את כל התנאים הדרושים לגידול והתפתחות העץ, אשר לפריו נשא עינינו”. (הפוה"צ, תרע"ד, גל' 32).

בסג’רה הנידחת, השוכנת על גבול הגליל התחתון, בין הכפר לובּיה ובין שבטי בדואים וכפרים צ’רקסים עזי־נפש, היתה חווה של יק"א. בתיה אבן, וחומה לה מסביב. חווה זו היתה מבצר־עוז גם למושבה וגם לכל הגליל התחתון. בה התרקמו ורחשו חיים חדשים. פועלים עברים נתרכזו בה, בחורים חגורי נשק ולבושים בגדי אכרים חרשו בשוורים ועשו כל עבודה קשה במשק ובשדה.

שם נוצר ה"קולקטיב", שם נוסד “השומר”, שם נוסדה הסתדרות “העבודה” ושם גם העיזה לראשונה הבחורה היהודית לאחוז במלמד הבקר ולניר ניר בארצה.

מעטות מאוד היו בימים ההם הפועלות העבריות בארץ – שתים במושבה. עיקר עבודתן – כביסת לבנים, תפירה, ורק בקושי הצליחו לפעמים להשיג עבודה גם בחקלאות. סג’רה היתה היחידה בה נתקבצו חברות אחדות ועבדו עבודת־האדמה ממש, אפילו בחריש. אולם היתה שם חברה אחת, שלא הסתפקה בעבודתה היא כשלעצמה, אלא חלמה את חלום פדותנו הלאומית והאנושית בשיתוף מלא של האשה עבריה, למן עבודת היסוד – עבודת־האדמה. החלום היה: בית־ספר חקלאי לצעירות, להורות לנערה העברית את תורת עבודת־האדמה. חנה מיזל התמסרה כליל, להגשמת רעיונה, כשהיא מצויידת בתורת החקלאות, בעוז ורצון, בשאיפה עמוקה ובנכונות אמיצה. הפעולה התחילה בחוות כנרת בשש (אחר־כך ב־14) צעירות. הראשונות בחוות כנרת היו גם הראשונות בהתישבות נהלל וכפר־יחזקאל. בהיקף גדול יותר חידשה מייסדת החווה ומנהלתה את פעולתה בימים שלאחר מלחמת העולם, כשנוסד בית־הספר החקלאי לנערות בנהלל.

 

שעת הכרעה    🔗

פרצה המלחמה. גלמוד ומדוכדך התפלש הישוב ביסוריו ונאנק מכובד עול המציק. רבים הוגלו, רבים עזבו את הארץ בטרם נסגרו גבולותיה, רבים נלקחו לצבא, ורבים מתו מרעב ומגפות. ראשונים לסובלים – הפועלים. אך הנה התקרבה ובאה תחילת הקץ. והאופק התחיל להתבהר. אותות גאולה בקעו את חשכת חייהם של הנתונים במצור. ובקרב הפועלים, במקומות מושביהם, החלה תסיסה.

התישבות עצמית של פועלים כבר היתה מובנת ומקובלת. אף הקיצונים שבין שתי מפלגות הפועלים הבינו, שכיבוש העבודה במושבות, עם כל ערכו וחשיבותו לעצמו, הנהו גם מכשיר חשוב בידי אותם היסודות, המוכשרים להתישבות עצמית.

העצמאיים שבין הפועלים סירבו להמשיך לעבוד בחוות הלאומיות על משטר הפקידות שבהן, וסירבו להיות נתמכים, כביכול.

משנכבשה יהודה בידי האנגלים, ניתק ממנה הגליל לשנה תמימה. יהודה החלה לחיות חיים עירניים. תסיסת “ההתנדבות”, שהקיפה את רוב פועלי יהודה וחלק חשוב מן הישוב בכלל, עוררה ויכוח מעמיק, שהעלה גל של התלהבות והתגיסות לגדודים, אשר השתתפו בגאולת הארץ בגופם ובדמם. והמיעוט, מחברי “הפועל הצעיר” החקלאיים, שהתנגדו התנגדות עקרונית למלחמה ולשפיכת־דמים ודגלו בעבודה חקלאית ובשמירת עמדות הישוב – הרה והגה עוד בימים ההם את רעיון ההאחזות בקרקע, שבה ורק בה הגאולה לאדם ולעם.

כבתוך כלוב התלבטנו בגליל המבודד, בהגיע אלינו הד פעמי הגאולה מעבר לכפר־סבא עמדתם האחרונה של התּורכּים.

חיים חדשים מתרחשים שם – ובגליל: עינויים, מאסרים, עלילות ריגול, הרכוש נשדד והאדם מסתתר יום ולילה מעיני העריץ. בימים קשים אלה, כשהיינו מרחפים בין תקוה לגאולה ובין יאוש גמור, כשפרפרנו בצפרני הדיכוי והרעב, חשבנו את מחשבת העתיד – לקראת כיבוש הארץ, לקראת העליה הגדולה. בעיני רוחנו ראינו את העם המעונה העולה ובא. ראינו את ההמונים הבאים בכל הדרכים לשערי הארץ הפתוחים לרווחה. ואנחנו המעטים – חלוץ המחנה – מקבלים את העם באהבה ומסירות־נפש, ועוזרים לו להיאחז במולדת ולרשתה. בתום־לבב ובאמונה דימינו בנפשנו, כי כן יקום וכן יהיה – ובקרוב. וראינו את עצמנו כחלוצים המצווים להורות את הדרך להתישבות המונים לפי שיטה, שתקשור אכרים לקרקע קשר של קיימא, שלא יהיו נודדים ממקום למקום, אלא ידבקו באדמה לעבדה, לאהבה ולהיזון ממנה בשובע ובכבוד.

רעיון זה הלהיב אחדים מן הפעילים שבמייסדי דגניה, כנרת, מרחביה, וחולדה. הקבוצה נראתה להם עמוסה בעיות שלא נפתרו – צורת־חיים חדשה, שצעירים פנויים הפטורים מעול משפחות, מסלסלים בה את נפשם ומבקשים לפתור שאלות עולם, כששאלת החברה מעסיקה אותם יותר משאלת יחסו של אדם לאדמה. עתה ראו לפניהם מטרה קרובה ומכרעת, הדוחקת בחיוניותה ובצרכיה: הנה העם עולה ובא בהמוניו כמו שהוא – המוכן הישוב לקראתו? מהי הדרך? מהי השיטה? מה הכינונו לו אנו, כשנחלצנו ובאנו עשר – חמש־עשרה שנים קודם לכן?

קשה היתה הפרידה מרעיון הקבוצה, שהזין והלהיב את הנפש במשך עשר שנות נעורים, שנות טוהר וחלומות על חיים מלאים יופי, חיים שיש בהם צדק ויושר עילאי, חיי חברה מתוקנים שאין למעלה מהם. קשה היתה הפרידה מחברים יקרים, שאתם חיו יחדיו יום יום ושעה שעה, רגעי עליה ושעות של דכדוך־נפש, שעות ששון ושעות רפיון ויאוש; מחברים חלוצי ישראל המבקשים פדות לעצמם במדבר עמק הירדן ועמק יזרעאל, השוממים עוד מישוב.

שנה של הרהורי־לב ולבטי־נפש בלתי־פוסקים. התבודדנו עם בהמות העבודה ועם העצים בגן, כי לא רצינו להפגש עם חברים, שלא לגרד את הפצעים. שנה של ויכוחים ושיחות עם בודדים ובציבור מתוך כאב צורב. עד שקמה ההחלטה ונהיתה.

בכוח פנימי עצום נעקרו האנשים ממקומותיהם, מעמק הירדן והכנרת, מאדמתם וטבעם, משמשם הלוהטת, ממשקם ומחברתם. כוח פנימי עליון גזר עליהם לקום לקראת המעשה החדש, לקראת העליה הגדולה המתכוננת ובאה – עליה גדולה, כפי שנצטיירה בדמיוננו בימי הכיבוש האנגלי והכרזת בלפור, – ועוררה אותנו ועוררה אותנו ליצירת מושב־העובדים הראשון.

נדמה היה לנו – שאנו נוטשים את שביל המתבודד ועולים לדרך המלך. לא פרישת יחידים מחיי הקבוצה, אלא מאמץ מרוכז של החלק הפעיל בקבוצה לשם יצירת צורת חיים ומשק, אשר תקיים את החקלאי היהודי והכפר העברי בארץ.

לשם הגשמת רעיון המושב נתלכדו – יחד עם אליעזר יפה בעל התכניות – חברי “הפועל הצעיר” מדגניה, חולדה, בן־שמן, כנרת ומרחביה, מותיקי החקלאים בארץ, כובשי הקרקע והעבודה, ממייסדי הקבוצה, ממייסדי מפלגות הפועלים וההסתדרות החקלאית.

 

גאולת העמק    🔗

הציפיה הגדולה לעלית רבבות נתבדתה. רק בודדים עלו, וגם הם לא נקלטו במשקי העובדים אלא בקושי. השלטון הכובש לא נתאשר עדיין, ובארץ שררה אנרכיה. ההתנפלויות על מושבות הגליל, מצור תל־חי ועמידתם האיתנה של טרומפלדור וחבריו, – כל הדברים האלה הוציאו את האנשים ממסלול החיים הקבועים. נתבקש סדן לפעולה. היינו רעבים לאדמה חדשה, להתישבות באמת־מידה גדולה, להגשמת תכניתנו החדשה, תכנית מושב־העובדים.

מפה לאוזן סיפרו על האפשרות לגאול את עמק יזרעאל, שנקנה פעם על־ידי יהושע חנקין ולא נגאל, משום שלא שילמנו את המחיר הזעום במועד הנכון ולא כבשנוהו בעבודה. בעוד אנו משוטטים בארץ, רעבי יצירה ותאבי קרקע, הלכו ועמקו חילוקי הדעות בדירקטוריום של הקרן הקימת וניטש וויכוח בין ירושלים להאג על קניה זו. ידענו על התנגדותם של שנים מחבריו: סימון ודי־לימה. שני חברים בארגון המושב הראשון (נהלל) הלכו ירושלימה על־מנת להוכיח למתנגדים, כי גאולת העמק עלולה לשמש התחלה של התישבות עממית גדולה, אך שני החברים הנלהבים נתקלו בגוש קרח, שלא נמס.

לאשרנו נמצאו בדירקטוריון של הקרן הקיימת חברים מרחיקי ראות ומעמיקי הבן, ובהשפעתם של י. חנקין, מ. אוסישקין וד"ר א. רופין נגאלו שני שטחים מרוכזים: גוש מעלול –נהלל וגוש נוריס–עין־חרוד.

 

לקראת יסוד המושב    🔗

ריב האחים בין פועלי ארץ־ישראל הלך והתלקח. שתי המפלגות, “הפועל הצעיר” ו"אחדות העבודה", פעלו במפורד. במשך זמן־מה התקיימו שתי הסתדרויות חקלאיות. חברי “הפועל הצעיר”, שהיו הראשונים ליסוד מושב־העובדים, נתכנסו ב־ו’–ט' סיון תרע"ט למועצתם החקלאית בכנרת כדי לדון בשאלה זו.

המרצה על יסוד מושבי־עובדים אמר בין שאר דבריו:

"השאלה כבר יצאה מגדר ויכוח. הכרח החיים הביא את ציבור הפועלים לדרך היצירה הזאת ויש להגשימה, יש לעשות את הנסיון הראשון אשר ישמש דוגמה לעבודה ישובית רחבה. נשאלת השאלה: אם הרגע הזה, רגע של עליה חדשה, מרשה לנו ללכת איש איש לפינתו ולהתמכר לנסיון ישובי? שמא עלינו לדחות לעת־עתה את הנסיון ולהתמסר לטיפול בעולים החדשים ולסידורם בעבודה? ואכן, יש לקבוע סידור מתאים, ששני הדברים גם יחד לא יהיו לוקים. הועדה החקלאית שלנו תביא בחשבון את האנשים ותסדרם באופן שכל הדברים העומדים על הפרק ימצאו את סיפוקם. אולם יש אנשים, שיצירת מושב־עובדים היא הכרח להם. כי להם אין דרך אחרת, לדידם אין הענין סובל עוד דיחוי אפילו לרגע. וכאן מתעוררת שאלה שניה: כלום אפשר להוציא את הדבר אל הפועל בתנאים הקיימים, ביוקר הרב של צרכי הבנין ומכשירי העבודה, בתנאים הקרקעיים, החקלאיים וכו'? לא קל הדבר לתת תשובה על כך. הועדה החקלאית והאנשים הנבחרים לסידור המושב יצטרכו לברר דבר זה. כאן יכולים אנו לומר דבר אחד בלבד: כי מושב־העובדים מוכרח להיווסד בכל התנאים.

כל הצריכים והרוצים לחיות במושב יבחרו מקרבם אנשים, שיתחילו לעסוק בדבר למעשה. אם יתברר, כי אין יכולת להתחיל בעבודה מיד, יתחילו בעבודת הכנה והכשרה, בסיקול הקרקע, ייבוש ביצות, אם ישנן, בהכנת משתלות לנטיעות, בחלוקת המגרשים וכדומה, כדי שלא יהא הכרח אחרי כן לאבד זמן ותהא אפשרות לגשת לעבודה מיד".

בין חברי המועצה נתגלע ויכוח רב־ענין ורב־חרדה למפעל החדש. והחרדה היתה מובנת.

השאלה הועמדה למנין, ופה אחד נתקבלה החלטה להתחיל ביסוד מושב־העובדים.

 

פסיעות ראשונות    🔗

בהתאם להחלטת המועצה החקלאית של “הפועל הצעיר” בכנרת, נתאספו 13 חברים, שהחליטו להתחיל בסידור המושב, לדון על הדרכים ועל האמצעים. במועצה זו נערכה רשימה של 40–50 פועלים מנוסים, אשר לפי מצבם בעבודה ובארץ ו בהתאם לנטיתם לצורת התישבות זו – הנם המועמדים למושב. ובמועצה נבחרה ועדת הכנה, שאליה נכנסו החברים: אליעזר יפה, יעקב זסלבסקי (אורי), ישראל בלוך, צבי יהודה ומשה קריגסר. עליה הוטל לברר עם בא־כוח ה"מחלקה לחקלאות ולהתישבות" של המשרד הארץ־ישראלי את האפשרות של הגשמת הדבר. ביום י"ז בתמוז הגישו ועדת ההכנה והועדה החקלאית של “הפועל הצעיר” לה' ע. אטינגר, בא־כוח המחלקה, את הצעת התכנית.

ובשעה שנתארגן “ארגון למושב־העובדים ראשון” במחנה “הפועל הצעיר”, נתארגן במחנה “אחדות העבודה” (תרע"ו–ע"ז) נתפרסמה רשימה קטנה בשם “היחיד והכלל” ובה נאמר:

“…עלינו לשים לב, כי אם החלוצים שבאו לארץ עלו מתוך געגועי מולדת, אין זה משחרר אותם מחוקי החיים הכלכליים, ואם אנו רוצים בקיום העובד בארץ, עלינו למצוא את ההרמוניה בין עבודתו של היחיד וקיומו ובין שאיפות הכלל ועניניו ולתת חופש לכל אישי החברה לחיות כל אחד על־פי דרכו הוא. ואת זאת לא נמצא בקבוצות, כי־אם במושבי־עובדים. רק בדרך זו רואה אני אפשרות לישוב המונים עובדים על אדמת הלאום. גם שאלת חיי המשפחה, החמורה כל כך בקבוצות, תמצא לה שם את פתרונה באופן קל יותר. בדרך זו נשיג בפחות אמצעים תוצאות יותר טובות מאשר עד כה. הכוחות העצורים והמרץ המרובה, שאין להם עכשיו גילוי, יצאו למרחב”.

גם כאן נשמעת אותה הדאגה ואותה האחריות להמונים שיבואו.

והנה קטע מתוך פרוטוקול האסיפה הראשונה של ארגון המושב ב' בתל־עדשים, ערב העליה על הקרקע:

“…עלינו לקבוע את חוקת חיינו ואין לפנינו כל דוגמה חיה. התאספנו, אנשים מגילים שונים, חברים, שכל שנותיהם עברו עליהם בקבוצות, בחוות ואצל אכרים פרטיים, ומאחדת אותנו השאיפה לבנות את מושב־העובדים. יש לנו קשר עם “אחדות העבודה”ועלינו ליצור בחיינו את ההתאמה של עבודת הפרט עם הפרינציפים של כל ציבור העובדים ושל “אחדות העבודה”. ניצור את הקהילה של העובדים, החיה מיגיע כפיה מבלי לנצל ולהיות מנוצל והמתאימה את תוצרת המשק לצרכי הישוב. שתי שיטות היו בישוב: המשק של הישוב הישן והמשק הקבוצתי. משניהם עלינו להוציא את החיוב וללמוד להמנע מן השלילה. יוצרי המושבות הראשונות היו אידיאליסטים. חלמו על חיי עבודה ואכרות ונעשו בעלי אכריות של אדונים ועבדים, של עבודה שכירה, השוללת את קיום החברה העברית העתידה. והמשק החדש, הקבוצתי, התחיל בחיפושי דרך לעבודה עצמית, לחיי צדק חברתיים, לשאיפות נעלות. עשר שנים של קיום הקבוצות לא נטעו בנו את הרגשת גידולן וביסוסן. המשפחה לא נשתרשה בהן. החילופין מדי שנה בשנה, חוסר הקביעות, שאלות הפרט שלא מצאו בהן את הפתרון, הם הדוחפים אותנו לבקשת המוצא, לגילוי כוחנו בהקמת ישוב חדש. בגילוי האיניציאטיבה של היחיד, באחריות הדדית נבטיח גם את העבודה הקולקטיבית בתוכנו ובה נקים תריס בפני העבודה השכירה וניצור את היסוד לחברתנו בחיי עבודה, הבנויה על גילוי המרץ של הפרט במסגרת המצוות של קהילת העובדים”.

ולאחר התלבטות יחידים ובירור דברים בצוותא, בא הארגון הפועל ומפעיל אחרים. מטעם הארגון נשלח לקונגרס הציוני השנים־עשר בקארלסבאד התזכיר דלקמן:

"זה שנים אחדות אשר אנחנו נמצאים במשא ומתן אתכם בדבר סידור קבוצתנו במושב־עובדים. פעמים אחדות כבר הגשנו תכניות בענין זה, וביקשנו מכם שתתנו לנו את האפשרות לכך. התנאים בארץ השתנו פעמים אחדות במשך הזמן ופעם בפעם שלחנו מחדש תכנית ותקציב בהתאם לתנאים שהתהוו בארץ. בזמן האחרון בחרנו לנו אדמה מן האדמה שנקנתה בכפר מעלול שליד נצרת ועכשיו הנה נגמרה קנית האדמה הזאת. התנאים בארץ השתנו שוב, ובהזדמנות זו נמסור לכם עוד פעם מעין זכרון־דברים על הענין הזה:

1‎) מי היא חבורתנו? – חבורתנו ידועה זה שנים אחדות בארץ־ישראל בשם “חבורת מושב־העובדים הראשון”, והיא מונה יותר מ־80 חבר, כולם פועלים מנוסים, העובדים בארצנו בכל מקצועות החקלאות עד שש־עשרה שנה. כמעט כולם עברו את הגיל של שלושים שנה, וברובם הגדול הם בעלי משפחה, באופן שכל הנפשות בחבורתנו נמנות עכשיו עד 300 בערך.

2) מהי תכניתנו? – אנו שואפים להתישב בתור אכרים זעירים על אדמת הקה"ק, ולסדר לנו משק חקלאי מעורב, אשר יספק לנו קודם כל את צרכי ביתנו, למן הלחם והירק ופרי העץ ועד החלב והביצים, הדבש והבשר, וגם חלק מתלבשתנו נשיג מצמר הכבשים אשר נגדל. ורק את העדפים מצרכי ביתנו נשלח באופן משותף אל שוקי הארץ להחליף אותם באופן משותף בחמרים של התוצרת החרשתית שתידרש לנו.

3) המקום אשר בחרנו – הוא מאדמת מעלול, שליד ג’ידה אשר בין חיפה לבין נצרת. אנו בחרנו בגבעה אשר בצד הדרומי־מערבי של האדמה הנ"ל, בערך כ-8000 דונם. כל אדמת מעלול היא מטבעה אדמה טובה, אולם מרובות בה הביצות אשר דרוש ליבשן על־ידי תעלות עמוקות, בהיות להן מוצא אל הקישון, העובר במרחק קילומטרים אחדים מדרום לאדמת מעלול. דרוש לנו לחפור תעלות בערך כ- 15,000 מטר ולנטוע אויקאליפטוסים, לייבש את הביצות באופן זה. כן דרוש יהיה לגדור בחוטי ברזל את הנטוע כדי לקבוע את היחסים עם השכנים, שלא נבוא לסכסוכים עמהם. כל עבודת ההכשרה הזאת נעשה אנחנו, חברי המושב, בעצמנו על־פי התכנית של המהנדסים, ובהיות כולנו פועלים מנוסים וחרוצים העושים יחד זה עם זה את ייבוש הביצות ויתר ההכשרה לטובת עצמנו, הרי שהעבודה כולה תהיה טובה ותעלה בזול בהשואה למה שהיתה עולה, לוּ נעשתה שלא על-ידי המתישבים עצמם. אנו מעריכים את כל עבודת ההכשרה לכל אדמת מעלול בסך 10,000 לי"מ בערך, שזה ייזכּה על חשבון הקרקע כמובן.

4) תקציבנו – אחרי אשר חמרי בנין ואינוונטר בכלל הוזלו כבר בארץ ואחרי אשר צמצמנו ככל האפשר את התקציב כדי שנוכל להשיג את האפשרות להתחיל בעבודה, ציינו את המספרים האלה:

1. לבנין 80 אורוות, אשר תשמשנה גם דירות, 250 לי"מ כל אחת. 20,000 לי"מ

2. בנין ציבורי במרכז המושב (לבי"ס, לבית־מרקחת, לבית־חולים, למחסנים משותפים, ויחד עם זה מקום התבצרות בשעת הצורך). 5,000 לי"מ

3. באר, בריכה, צינורות, מכונות ושאר צרכי סידור המים למושב.

4. אינוונטר: 80 סוסים ורתמות, 40 עגלות, מחרשות אחדות וכדומה, כ- 200 עזים וכו'. 7,500 לי"מ

זהו התקציב המצומצם ביותר העולה בס"ה 32,000 לי"מ

למחצית הסכום הזה נצטרך במשך תמוז–אלול תרפ"א ותשרי–שבט תרפ"ב. לחצי האחר נצטרך במשך החדשים ניסן–אלול תרפ"ב. אנו מעירים בזה על הצורך לאשר בלי דיחוי את התקציב המצומצם הזה וכן את הסכומים הדרושים להכשרת המקום ולתת לנו אפשרות לגשת לעבודה לא יאוחר מבתחילת תמוז בקיץ זה, למען לא נאחר".

על התזכיר חתם, בשם הועד למושב־העובדים הראשון, אליעזר יפה. הקונגרס נענה להצעה והקציב – אמנם לא בלי דין ודברים – סכום מסויים להקמת שני מושבי־עובדים.

 

כאן נבנה    🔗

קרבה שעת ההגשמה. אנו עולים לתור את האדמה, שנרכשה לגאולה, הלא היא אדמת נהלל.

והימים ימי חורף, ימים זעומים. רוח מזרחית נושבת. מישור רחב משתרע בין הרים גבוהים, שעל צלעותיהם נרדמו כפרים בשממונם.

העמק!

הרי נצרת לראשו, הר הכרמל לרגליו. וההרים הרי סלע, ובינותיהם שרידי יער עתיק: אלונים, חרובים ושאר שיחים למיניהם השונים.

העמק סגור, האופק אינו רחב. בכל אשר תישא עיניך – הרים, הרים זקופים.

שלושה חברים משוטטים כאן, על פני המישור הזה, תאבי עבודה, תאבי התישבות. באנו לחקור את המקום.

במישור מושכות את העין שלוש קבוצות עצים, עצי גנים או פרדסים. משפחות אחדות של ערבים מעבדות את עצי הפרי ומגדלות ירקות. כאן בריכה קטנה ומעין קטן. מימיו נובעים בתוך מחבוא סלע לתוך הבריכה, שממנה שותים לרויה חצילים, עגבניות, עצי תאנים ולימונים.

וואדי עובר בין הגבעות. בתוכו מפכים כמה מעינות, זה למעלה מזה וזה סמוך לזה. מסביב למעינות מרווים עדרי צאן את צמאונם בשקתות המים, העשויות עץ וחמר.

שוטטנו על פני המישור לאורכו ולרוחבו, ירדנו עמקים, עלינו גבעות. עינינו נעוצות בקרקע: מתבוננים אנו בצמחים, בשלף, בקוצים, בשיחים. עוקרים את השלף ובוחנים אותו, משערים על פיו את גובה הקמה, את דשן האדמה, את טיב היבול וכמותו.

עלינו לכפר, שממנו נקנתה האדמה. יש שם מחסן, בית־אבנים גדול. במחיר כל דבר שנמצא בידם למכירה ביקשו מעות קטנות. סימן לעניות.

בפעם הראשונה ראינו את האדמה, כי טובה היא, ראינו את המקום ואת יושביו, חקרנו את הביצות, את מוצאן, מבואן ומידתן.

הלב נמלא תקוה ופחד. פחדנו מפני הכשלון, מפני הכשלון הגדול, שאין אחריו כלום: הקדחת, אחריה – שחור־השתן ואחריו…

שותקים התהלכנו. עצובי־רוח. דיברנו על ייבוש העמק, ואנו מה כי נתפנק?

בדרכנו פגשנו זקן אחד מבני המקום.

–סבא, מה החרבות הללו?

–ישוב שנחרב.

–איזה ישוב היה כאן?

–של גרמנים.

–ואים?

–מתו.

–התזכור את הישוב?

–בילדותי היה הדבר.

–מאז לא ישבו כאן בני־אדם?

–היה ישוב שני אחריו, כפר ערבי.

–והיכן הוא?

–נחרב אף הוא.

–והאנשים אנה באו?

–מתו, כולם מתו, – ענה ופנה ללכת.

–ומפני מה אי־אפשר לחיות במקום הזה?

–רוח רעה ומים רעים. השותה את המים תצבה בטנו ומקץ שלושה ימים ימות ואיננו.

מתו, מתו, מתו…והשלישי, שלנו, – במה כוחו גדול, כי יהיה גורלו טוב משל הראשונים שהיו לפניו.

טיפסנו ועלינו על גבעה גבוהה, חשופה ומנוקה מסלעים ושיחים. הגבעה – לרגלי ההרים, הרי נצרת המכוסים גידולי פרע. חפצנו לראות את העמק, את העמק של הישוב לעתיד לבוא מגבוה.

כשעלינו למעלה, דרכו רגלינו על אבנים עתיקות, שטופות גשם, מכוסות איזוב ירוק. והאבנים ערוכות בסדר. מתחילה לא ידענו, מה האבנים הללו, אך עד מהרה הרגשנו, כי רגלינו דורכות על קברים.

רגע עמדנו בלי נוע. פנינו אל הגבעה והנה בית־קברות גדול, מאות קברים צפופים, גדולים וקטנים. נדהמנו. לעינינו, לצד מערב, השתרע עמק דשן, רחב־ידים, ורגלינו דורכות על קברים נשכחים. מתו, מתו, מתו.

“מות!” – רחש העולם סביב. בית־קברות למעלה, מים מצבּים למטה. הרוח הרעה המיתה שני ישובים לפנינו. והביצות שרועות מסביב, שחורות, אכזריות, והן עטורות אגודות עצים, כזר־פרחים על מצבת־קבר.

הצעיר שבינינו לחש דבר־מה, כלנפשו:

–הן חפצי־חיים אנו?…

–פה נתישב! – גזר החבר השני.

השלישי הציע תכנית לייבוש. על לבנו עלה זכר חדרה וביצותיה. וכשירדנו מעל הגבעה, ידע לבנו, כי – כאן נבנה ישוב.

 

ימים ראשונים    🔗

היה חורף גשום. הגשם דלף בלי הרף. צל כבד כיסה את הרמה ואת מחנה האהלים הקטן, שהיה ערוך שורות שורות, אוהל אוהל למשפחה, ואוהל לארבעה רווקים. שני אהלים גדולים עמדו בפתח המחנה: בראשון עמדו הבהמות (שני זוגות פרדות אנגליות גדולות, ושתי פרות גבוהות ודקות בשר); השני שימש חדר־אוכל ומטבח ובו נתכנסו כמה עשרות אנשים לארוחות, לאספות ולשיחה בציבור.

האדמה הכבדה נהפכה לטיט ובוץ. שלוליות המים עמדו מלאות על גדותיהן, ורוח קרה נשבה והצליפה על פני דרי המחנה.

באחד האוהלים הקטנים נשמעה ציווחת תינוקת בת שבוע, שנולדה במקום החדש הזה ולא קיבלה ברצון חיי אוהל בגשם, צינה ובוץ. ההורים שקדו עליה לשמרה מהצטננות בשעת הטיפול בה ורחיצתה באוהל הדל… הנה החיים החדשים. התינוקת בחיוכה הרך היתה לנו כשמש נדיבה.

עם ערב חיזק הגבר את יתדות האוהל, כיסה באדמה את השוליים, סתם כל סדק ופרץ, וקשר בחבל את המבוי. ועמדו האוהלים הפקר לכל הרוחות, למטרות העוז, לרעמים ולברקים התכופים.

והנה פגע הרוח באחד ממקומות התורפה, התגנב והפשיל את שולי האוהל וחדר לתוכו, הכה בזעם, אחת ושתים, והרים את האוהל על יתדותיו וטלטלוֹ והסיעוֹ ממקומו. ועמדו יושביו נטולי מחסה, הפקר לרוחות המשתוללים.

ובימות הגשמים, באין אפשרות לעבוד את האדמה, היו מקדימים לקום. לילה לילה, בשלוש אחר חצות, נראו הגברים הראשונים בחוץ, לאור הפנסים המהבהבים ברוח ובגשם, כשהם רותמים את הבהמות לעגלות ופניהם העירה להביא את צרכי המחנה. בערב חוזרים הם רטובים ויגעים למנוחה קצרה באוהל.

וכך מספרים חברי כפר טבּעוּן, הוא כפר־יחזקאל, על ימיהם הראשונים, על תחילת עליתם.

“ימים אחדים – מספר אחד מהם בעלון הפנימי של הכפר – התכוננו לעליה למקום התישבותנו. תרנו את המקום וקבענו את נקודת המושב. התאספנו בתל־עדשים והכינונו את ההכרחי ביותר: אוהלים, צרכי אוכל וכו'. תוך כדי הכנותינו קיבלנו הודעה מ”ועד הצירים" לבלי לעלות, מאין כספים. גם “המרכז החקלאי” התנגד לעליתנו מטעם זה. אף־על־פי־כן החלטנו לעלות ויהי מה. לא הסכמנו להמשיך עוד שנה בנדידה ממקום למקום וכוחות החיים שתססו בנו ביקשו אף הם סדן לעצמם. קבענו את זמן העליה ליום הששי, ט"ו בכסליו. בערב התקדרו השמים והיורה, שהתאחר אותה שנה, החל לרדת. הגשם לא עיכבנו. העמסנו את המטלטלין על העגלות ויצאנו לדרך, מתל־עדשים – לטבּעוּן.

השמים מכוסים עננים, והגשם יורד ויורד וחודר אל העצמות. הרפש מידבק לאופני העגלות ומקשה את הנסיעה. כאילו גם מן השמים מעכבים. המשכנו את דרכנו. ברור היה לנו כי מכשולים לא יחסרו ועוד אבני־נגף רבות יהיה עלינו לעבור בדרכנו הבלתי־סלולה. הציקה גם ההרגשה: הנה אתה הולך לבנות מקום חדש והסעד הדרוש מצד חבריך הקרובים – אין. הנעצור אונים לגבור בכוחות עצמנו, ליצור את בניין חיינו בתוך חברת העובדים, מבלי להתכחש למקור מחצבתנו? היספיקו הכוחות לחיי יום־יום?

ופתאום נשקפה לנו הגבעה בעמק המוקף הרים, והספקות נמוגו. הגענו. ותיכף – פירוק העגלות ולעבודה.

היו בינינו מומחים לנטיית אהלים, אלה שהיו בגדוד. עברו שעות מספר ואנו כבר חוסים באהלים. הגשם יורד, יורד. הוצאנו לחם וגם קומקום הורתח. מישהו התנדב ובישל חמיצה. מצב־הרוח מרומם, על־אף העיפות הרבה. מאליה מתפרצת שירה, ומאירה התקוה להתגבר על הכל".

וכה יספר חבר אחר על הערב הראשון שלו במושב:

"הרכבת עמדה מול האהלים. במקום עמדה – שם תהיה התחנה. רק ימים מספר מאז החלה חונה פה. שלוש פעמים בשבוע תעמוד פה לרגעים אחדים. ואני בדרך אל אהלי החברים. נפגשתי בחברים, שחפרו תעלות לכביש, העומד להיסלל מן המושב אל התחנה. הישוב בן שלושה חדשים וחצי. בשדה חרשו וזרעו תירס. במחנה דפקו, הקימו צריפים ארעיים. הצמחיה דלה: רק שמיר נמוך. האדמה צבעה אדום. במרחב מסביב אין רואים כל עץ.

היה ערב שבת. העמק התקדש באורות אהלים לרגלי הרי הגלבוע. למולם – אהלי טבּעוּן וקבוצת הגבעה. האורות האירו בשקט ונוֹחם. נשבה רוח ערב והביאה עמה שירת צפרדעים מהביצות הקרובות. עטופי יגון בלטו ההרים, כענקים כבולים זה לזה. שם נפל כבוד ישראל – אל טל ואל מטר עליכם!

ולרגלי הגלבוע ובסביבתו – תפארת נעורי העם מעפילים ומניחים יסודות חדשים על חרבות עולם כושל וחוטא. והנה הנחמה: העמק. נקודות האור סופגות את הסבל ומעלות את הכאב לבשורה על התחדשות חיינו".

 

משמרות במרחביה ובתל־עדשים    🔗

תוך חיפושים אחרי דרך עצמית להתערות בעבודת האדמה, נעשה, בתחילת שנת תרע"א (סוף 1910), צעד חשוב בכיבוש אדמת פוּלה, היא מרחביה. שם נעשה גם הנסיון המענין והמאלף להקים ישוב שיתופי על־פי שיטת אופנהיימר (בפי הפועלים “הקואופרציה”).

מרחביה היתה ישוב הפועלים השני לאחר אוּם־ג’וני (דגניה). “השומר” עטר את המקום בעטרת גבורה. לאחר ההתנפלות הידועה של אנשי כפר בלים (תרע"א–1911), התענו כמה מחבריו ומפועלי מרחביה זמן ממושך בבית־הסוהר שבנצרת ובמבצר עכו. לנקודה זו נשאו את נפשם רוב הפועלים החקלאים, ועשרות העובדים שהיוו את הישוב – תחילה קבוצת הכיבוש מיסודו של “השומר” ואחר כך “הקואופרציה” – עבדו בשדות מרחביה במשך שנים מתוך דבקות והתרוממות־רוח בלתי־פוסקת. הם כבשו את האדמה בפועל – בחריש, בזריעה ובקציר; הם יצרו את הישוב ומילאוהו תוכן של עבודה וחיי חברה מתוקנים.

הלבטים וחיפושי הדרך בקשר לנסיון הקואופרציה נמשכו שנים. המקום נבנה, הוקם ישוב, קבוצות נתפרדו ואחרים באו ונתפרדו אף הם, עד שלבסוף נבנה, במרחק־מה מחצר הקואופרציה, מושב־העובדים ובו נאחזו מראשוני מרחביה והכו שורש באדמתה. משנרכש עמק־יזרעאל, עברו כמה ממייסדי מרחביה ובוניה לנהלל ולכפר־יחזקאל.

הד קלוש מימי כיבושה של מרחביה נשמע מתוך הסיפור הבא:

"…וכשעלתה הקמה והתבואה הבשילה, החלו עבדי האפנדים שליטי עמק יזרעאל, לשלוח את בעירם בשדות, ושודדי לילה היו עולים בסוסותיהם על שדות היהודים להחריבם. הישוב הקטן, היחידי, חלש היה מלהגן על השטח, ואסור היה להרשות להללו לבצע את מזימותיהם. מן ההכרח היה לרכז כוחות גדולים לשמירה ולעבודה, להדוף את החמסנים שהתכוננו להשמיד את הישוב היהודי בעודו באיבּו. “השומר” ריכז כמה עשרות מחבריו ופועלים שומרים אחרים.

…לילה. הננו בשדות מרחביה, הפונים לעבר ג’נין. שנים שנים יושבים אנו על הארץ, בתוך התבואה, במשמרות. רסן הסוסה ביד השמאלית, הרובה הטעון בימנית. יושבים אנו מרוכזים, מקשיבים לתנועת הלילה בקמה. שני זוגות רוכבים סובבים את השדה בגבולותינו, מקיפים הקפות, מוכנים לכל פעולה.

רוח קלה מנשבת. הקמה מתנועעת. צפור עוברת. רמשים זוחלים מעוררים חשד. הקשב מתוח. הנך יושב בלי נוע, נועץ עינים בתוך הלילה האילם ומלא התעלומה ומצפה למה שיבוא. יש רצון להיפגש פנים אל פנים. יבואו נא, נראה להם את נחת זרוענו. עם רחש האויר נראה כאילו דמות עברה בצורת רוכב לבן. כהרף עין הננו על הסוסות. מקיפים את השדות. הרובה הטעון, הסוסה הדרוכה, ודם הנעורים הפועם ממלא את הלב בטחון עצמי וששון אלי קרב. פגישה עם שומרים. שיחת לחשים. “רק דמיון הוא”. שוב הקפה ומנוחה. הכוכבים ממעל. שדה לבן מתחת. ים חיטה שהבשילה. והנה מאיר השחר, ניעור היקום, ואנו חוזרים מן השדה, מי לאט, מי בדהירה. הסוסות מבקשות להפיק מרצן וקשה לעצרן. שני רוכבים מתחרים, הרוכב על האצילה האדומה והרוכב על הלבנה. השאר מסתכלים ומחוים דעה על טיב הסוסות ורוכביהם. בשירה, שירת ערב עממית, באים אנו אל חורשות מרחביה.

ביום –טיולים ברכיבה, התחרויות ומשחקים לעיני הסביבה הערבית, עשרות רוכבים על תחמושתם. באנו להגן על הישוב הזה, על האדמה ויבולה.

…כתום לילות השמירה הננו חוזרים ממרחביה למקומות עבודתנו. כשלושים רוכבים יצאנו בחצות ליל לכפר־תבור, מקום משכנו של ועד “השומר”. בשורה ארוכה התנהלנו זה אחרי זה בשביל הצר, הננו צמודים לסוסותינו, חוגרים נשקנו. העינים פקוחות, הלב ער וקשוב. צעדי הסוסות מונוטוניים. הן פוסעות לאטן בשקט ובמשטר, ליד התבור הקרוב".

זמן מועט אחרי כיבוש מרחביה נרכשה, לפי שעה בדרך חכירה, אדמת תל־עדשים (תרע"ג–1913). חברי “השומר” כבשוה, גם התישבו בה לעבדה. “תל־עדש” שימשה להם משק עצמי להכשרת החברים לעבודה ומקום מנוחה וחילופין לחברים שעיפו מן השמירה. מקצתם נתכוונו להקים שם את מושב השומרים, אשר עליו חלמו אנשי “השומר” למראשיתו. אחדים מבין החברים, שנלוו עליהם בתל־עדשים היו אחר כך ממייסדי מושב־העובדים. גם א. ד. גורדון עבד שם זמן מסוים, בימי מלחמת העולם הראשונה, במחיצתם של חברי “השומר”. לאחר ש"השומר" עזב את המקום נוסד שם – בשנת תרפ"ג־1923 ־ מושב־עובדים.

בלב העמק התנוסס כפר עברי צנוע, על בתיו הנמוכים וגני־ירק שלו, וסביבם כרמים ושטחי פלחה רחבי־ידים.

 

הלך־הרוחות בציבור    🔗

הקנאות העמוקה והעיוורת שתקפה את חסידי הדרכים השונות בהתישבות, פעלה גדולות. הראיה המרוכזת, הבטחון והאמונה השלימה בצדקת הדרך האחת והיחידה – סייעו לכוחות השונים שבמחנה להתגבר על קשיים עצומים – בטבע, בחברה, בשדה הפעולה המעשית. אולם קנאות זו, שנתפסנו לה בראשית מעשינו, גרמה גם לפירוד הלבבות. בעלי הדרכים השונות נהפכו לאויבים זה לזה, בלי יכולת להבין איש את רעהו, לא רק בשאלת צורותיה של ההתישבות אלא בשאר בעיות חברתיות. הרדיפה אחרי הקיצוניות, שמירת האמונים לנוסחאות עיוניות מקובלות – העבירו את הקנאים שבתנועת העבודה, שבשתי המפלגות, על דעתם.

הימים – ימי הברק של רוסיה, מיד לאחר המהפכה. שליחי תנועת העבודה, שנסעו לשם אל התערוכה החקלאית, חזרו כמסונוורים. וכשנתכנסה בימים ההם (ה’–ט"ז אייר תרפ"ד) בעין־חרוד, הועידה הרביעית של מפלגת “אחדות העבודה”, הועלה על סדר יומה גם הסעיף: “קביעת עמדה בשאלת צורותיה של ההתישבות”.

בועידה זו העלו את הקיבוץ למדרגה של צורת־ההתישבות הנעלה ביותר, שהמפלגה והתנועה צריכות לשאוף אליה ולהגשימה, לתמוך בנושאיה ולכוון את כל האמצעים והמאמצים לקידומה. במושב ראו צורת־התישבות נחשלת ודברים קשים ניתכו על ראשי המתישבים, שפסעו אז את פסיעותיהם הראשונות, תוך היאבקות עם השממה וביצות ממאירות, בעוד הם פולחים את התלמים הראשונים בשני המושבים הראשונים: נהלל וכפר־יחזקאל. ההתגוננות של אנשי המושב בועידה היתה חלשה מחמת מיעוט מספרם במפלגת “אחדות העבודה”.

עמדה זו נטעה בלב החברים של המפלגה הנזכרת יחס של אי־חיבה לתנועת המושבים ודכדכה את נפשם של רבים, אשר נתקשרו לצורת חיים זו. אולם יחס זה גם חישל קנאות ואמונה בלב רבים אחרים, שהחליטו לא לנטוש את דרכם.

בימי אותו הפולמוס החריף בין המושב והקבוצה השמיע גם י. ח. ברנר (בירחון “האדמה”, חוברת י"ב) את דבריו הנוקבים:

"טעותו העיקרית של האוטופיסט היא, שהוא חושב, כי יודע הוא את האדם. האדם הוא כך וכך, “שיטה” כזו וכזו, ולפיכך אם יהיה זה וזה, יצא כך וכך. ועל כן לכו ועשו כך וכך. דוקא כך וכך, בדיוק.

אבל כשם שאין פרצופיהם של בני־אדם שוים, כך אין האדם בעצמו שוה לעצמו. לשיטת עצבים זו רצויה השיטה של מושב־עובדים, ולזה – קבוצה. אבל יש שהקבוצה דרושה דוקא לבעל השיטה של מושב־עובדים; ויש שבעל הקבוצה היה רוצה לברוח לחודש ימים לאיזה מושב־עובדים, או אולי לעבוד לגמרי בבית־חרושת ולהיות בערב לבדד. ובכן? ובכן באמת כל השיטות טובות, כל התנאים רצויים, ובלבד שהאדם יוכל לאכול את לחמו ביגיע כפיו ולהיות את אשר הוא. ואולם האוטופיסט לא יסכים לזה לעולם. להכניס ערבוביה בשיטה?

…אבל יקשה לו ההגיון מה שיקשה, כוסף החיים שבנו, שהוא למעלה מההגיון, אומר אחרת! כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר, כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקוה: מושבי פועלים, מושבי פועלים, מושבי פועלים – זוהי הרבולוציה שלנו האחת והיחידה".

 

יחסו של א. ד. גורדון למושב־העובדים    🔗

א. ד. גורדון, שהיה חבר בלב ונפש לכל אדם עובד, לכל עובד בגופו ומושך את אור חייו מעמלו, ביקש בחיינו התחדשות, ביקש למלא אותם תוכן עמוק ומקיף ולהפעיל את הכוחות המצויים בנפש האדם, בעולם הטבע ובכל הסובב אותנו.

את הנקודה המרכזית בחיינו החדשים ראה באדם, באישיות, ביחיד. הוא האמין באדם, בכוחו לשנות את עצמו,את נטיתו, את הרגליו ויחסיו. “חינוך עצמי” – בכך ראה חזות הכל.

הוא חי בקבוצות (וביחוד בדגניה) בעיקר מתוך קרבת־נפש לאנשים שחיו שם, ולא משום שהעדיף צורת־חיים זו על אחרות.

א. ד. גורדון היה אינדיבידואלי מטבעו, מוצק בהשקפותיו ובהכרתו ובלתי־נוח לוויתורים ולהסתגלות לזולתו. על חיים משותפים וקבוצה מיעט לדבר ולא־כל־שכן לכתוב. צורת־חיים זו לא היתה לו למטרה. משאת־נפשו היתה עבודה בטבע, עבודת האדמה.

בשעה שכמה חברי דגניה האקטיביים פרשו מן הקבוצה על־מנת לייסד מושב־עובדים, הסיח, במכתבו לדגניה, את הרהוריו הנוגים:

“אני לא אמרתי, כי לקבוצה דרושים אנשים יותר מובחרים מאשר למושב־העובדים. אני אמרתי, כי בצורה זו או אחרת העיקר הם האנשים ולא הצורה. ויותר שסומכים על הצורה, פחות שמים לב על הצד האנושי. הקבוצה כפי שאנחנו רואים במציאות, אינה מגדלת אנשים (אולי גם המושב לא יגדל, אבל אין זה מוסיף לזכותה של הקבוצה). אם אנשים כי.ב–ך, ג. ד., א. ג. עזבו את דגניה, הרי זה אומר, כי דגניה לא קשרה אותם אל עצמה וגם לא אל יתר החברים, לא גידלה אותם, ומה יש לדבר על החילופים שישנם בכל שנה ושנה? האם זה גידול אנושי?”

“אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא, אל תראו בצורה מין חבית שאתם נכבשים בה, נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני־אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא. הכניסו לתוך הצורה את החיים והעולם, יותר נכון, פלשו את הצורה לכל ספירות החיים ולכל העולמות, אז תתקיים הצורה כהתקיים החיים והעולם”.

ואחרי חליפת מכתבים עם הקבוצה חזר והדגיש:

“מעולם לא שללתי ואיני שולל את ערך הקבוצה, כשם שאיני שולל את ערך מושב־העובדים וכל יתר הצורות. עד מתי לא תעמדו על הדבר, כי אני שולל רק את הפולחן של הצורה, איזו צורה שהיא, את האמונה, כי הצורה תחדש את חייכם, אבל לא את עצם הצורה”.

ובערוב יומו, כשהמחלה כבר קיננה בגופו, ערב עלית חברי נהלל על הקרקע, ליווה אותם במאמר מקיף ומעמיק, אשר בו כתב:

“יסוד היסודות הם החיים האנושיים לכל היקפם ועמקם: שיהיה האדם חי את כל עצמו, את כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כאחת, מתהום ארעא עד רום רקיעא. החיים האנושיים, במהותם העיקרית, במה שהם נבדלים ויתירים על חיי יתר החי, הם תוצאה מהפעלה הדדית חוזרת של הפרט והכלל, של היחיד והציבור. הפרט והכלל, היחיד והציבור משתתפים ביצירתם במידה שוה. מה שמבוקש פה הוא איפוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי־אם התאמה עליונה שלא תושג בטשטוש האישיות של הפרט ובהמעטת דמותה, כי־אם להיפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחירותה העליונה של האישיות הפרטית. האישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי־אם להרויח. הצרה היא לא בפרטיות, כי־אם בצמצומה. הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר חדש ויותר עמוק, אנושי־קוסמי… אומרים: אין שויון מוחלט בין בני־אדם. אולם הדבר בזה, במה רואים את הנושא למידת השויון. בקומה, בצורה, בכוח, ביופי וכו' בודאי אין שויון. אבל פה הנושא למידת השויון הוא מין אחר. אם יש לכל חבר האפשרות להביא לידי גילוי את כל עצמותו, לברוא את חייו ועולמו על־פי דרכו, הרי זה שויון גמור. אם עולמו של האחד קטן מעולמו של השני, הרי זה תלוי ביחסים ההדדיים בין בני־אדם ואינו ענין לסדרי החיים הציבוריים. ומי, לעומקו של דבר, אם נמדוד במידה עליונה, מי יוכל להגיד, עולמו של מי יותר גדול?… אם מבחינת הפעולה החיונית האנושית מבוקש בהם, שהם יתנו מקום באדם למצוא את תוכן חייו לפעולה ויצירה… המושב, כמו הקבוצה וכל יתר הצורות הישוביות, אינו אלא נקודה אחת, לבנה אחת בבנין הישוב החדש. אם היחסים בין מושב למושב, בין מושב לקבוצה וכו' לא יעמדו על אותם היסודות שעומדים עליהם החיים בתוך המושב או הקבוצה לא נתחדש הרבה או לא נתחדש כלל. הייתי רוצה לדעת, איך התיחסו או מתיחסים אל “היסודות לתקנות” חברי נהלל, חברי המושב השני, חברי הקבוצה הגדולה וכדומה. היסודות הריהם בעצם יסודות לכל מושב ולכל קבוצה, אבל היחס יכול להיות שונה: מיחס של הסכמה גמורה עד יחס של ביטול גמור. מענין, מהרבה פנים מענין”.

 

העליה השלישית למושבי־עובדים    🔗

מקץ המלחמה העולמית עמד הישוב הזעיר כאחרי מחלה ממושכת, חסר־דם, חיוור וחלש. מגפות הטיפוס וה"שפעת הספרדית" הפילו חללים; ההתנפלויות, בגליל העליון והתחתון, לא פסקו; והעליה המובטחת והמקווה המתמהמהה ולא באה. אולם נצנצה תקוה בלב, תקות גאולה קרובה: פתיחת שערי הארץ, נציב ראשון יהודי, מטבעות עבריות, סימנים ראשונים להגשמת הצהרת בלפור, שתכנה בחינת “מן”, כל אחד טועם בו כרצונו.

לאט לאט התחיל זרם חלוצים פורץ גבולות ועולה. אחרי הפסקה כה גדולה התחילו להיראות פנים חדשות. עלו ובאו צעירים וצעירות בני עשרים עד עשרים וחמש, כבני העליה השניה בשעתם. רבות עברו עליהם: בחזיתות מלחמה שונות היו, בגייסות צבא שונים עבדו, ראו הרג ושוד באוקראינה וברוסיה ועמדו בהגנה בפני הפורעים. לשחרור עמים ומעמדות לחמו וציפו והתארגנו גם לגאולת עמם הם. וכשנדמו התותחים ועמים שוחררו ושבו לבנות את חייהם – ראו הם את עצמם יתומים ובודדים בבית לא להם. לחיות לא נתנו להם ולצאת לא התירו להם. והוטל עליהם לנטוש הורים זקנים, אחיות ואחים צעירים, ולברוח ממדינות עושקיהם ולוחציהם, כדי להקדיש את חייהם לעמם ולארצם.

בחורים ובחורות לעשרות ניטלטלו בחשכת לילה בסירות־מפרש, על גלי ימים סוערים, מובלים בידי מבריחים שמלאכתם בכך, שודדי־ים וגונבי־גבולות. ימים ולילות התגוללו חלוצים ברפתות ובדירי חזירים וחיכו לרחמי מעביר ולליל חושך, כדי לעבור גבול. יריות מפנים ומאחור, שלג עמוק, יער, נהר, כפר זר. יש שטעו והגיעו לכפר צדדי ואת הגבול לא עברו… ושוב ימים ושבועות של ציפיה לשעת־כושר. ורעב ויסורים בלתי־פוסקים. ריצה עד אפס כוח בליל גשם ובוץ, עד שהגיעו שטופי זעה ואחוזי פחד לבקתה כפרית מעבר לגבול. ועדיין הדרך רחוקה.

בדרכים אלה פרצו את השערים הנעולים רבים מבני העליה השלישית ובהגיעם לארץ עלו מיד אל העמדות העיקריות בחיינו. הם הם שייבשו את ביצות גוש חרוד ונהלל וסללו את הכבישים הראשונים. מהם פנו גם למקורות עבודה חדשים: למחצבה, לסיתות ולבנין או נצטרפו לפלוגות עבודה ב"גדוד המצרי", לסבּלות בנמל, ברכבת, לשירות ציבורי בעבודות הממשלה: ברכבת, במשטרה, בדואר ובטלגרף.

מבין אנשי העליה השלישית, בחורים ובחורות למאות ולאלפים שבאו, תרמיליהם על שכמם, שירה בפיהם והחלטתם להתמכר לכל תפקיד חלוצי, נשלחו, עם בואם, לנהלל לייבש את הביצות ולסלול כביש. קבוצות קבוצות של אהלים ניטו על פני הרמה, היא טבורה של נהלל עכשיו.

במגפי גומי ארוכים עמדו הבחורים בתוך התעלות החפורות, בשמחת־נפש ובכוננות חלוצית חפרו בביצות הממאירות, פוצצו אבנים וסלעים וסללו כביש. תוך שיחות ידידים בשעת העבודה ובשעת ההפסקה, תוך שיח ושיג על עניני הכלל נקשרו קשרי רעים ביניהם ובין אנשי נהלל ונגשרו גשרים בין שני דורות: בין בני העליה השניה, שכבר נתנסו בנסיונות רבים ובמשך שנים היו שרויים בבדידות והתגעגעו לדור חדש שיבוא וימשיך, לבין בני העליה השלישית, שהתענו בארצות שונות ונפשם כלתה לעליה ולגאולה. האסיפות הכלליות של נהלל, שבהן היו מדיינים ומתלבטים בשאלות בנין הכפר, המשק והחברה, היו פתוחות, והחברים הצעירים שתו בצמאון את הדברים. השקפות אנשי נהלל חדרו ללבבות.

וכך נתארגנו שלושה ארגונים למושבי־עובדים: ארגון א' – כפר־יהושע, בן 75 משפחה; ארגון ב' – בן 80 משפחה, כמתכונת נהלל; וארגון ג' – בן 40 משפחה, בכוונה להגיע עד שמונים. השאיפה היתה – משק מעורב, הבנוי על יסוד תספוקת עצמית, אספקת לחם ומספוא; משק, שהיסוד שלו הוא מזרע תבואה – פלחה.

 

כפר־יהושע    🔗

כפר צעיר, שבינינו עוד לא הושלם לגמרי. פה ושם אין עדיין גדר. יש וצריפים עומדים ליד בנינים, ערמות חצץ ואבנים. העצים עודם רכים ולא הספיקו לכסות את הכפר בבדיהם הירוקים. אולם הכפר אינו קטן. משתרע הוא על שטח רחב־ידים: ראשיתו – בריחוק של קילומטר צפונית מפסי הרכבת, והוא נמשך לאורך שני קילומטרים בערך, פונה ימינה ושמאלה, ואגף אחד יורד מטה. במרכזו, על פני רמה, עומדים בנינים ציבוריים גדולים: בית־ספר, טחנת קמח, מחסן לתוצרת ולמכולת, בריכת מים גבוהה, בית־העם ובית־לנוער.

לפני היבנות המושב עמדו כאן, ליד תחנת הרכבת, כמה חושות ערביות, עשויות לבני־חמר מאדמת המקום, כעי־מפולת ליד ערמת זבל עתיק. כמה משפחות ערביות נמקו כאן בעונין. האדמה היתה עזובה, בלתי־מעובדת. באביב הצמיחה עשבי בר למיניהם, שהפכו בקיץ קוצים, ורוחות הקיץ היו מפזרים אותם במרחבי שדות כדי שישובו וינבטו בחורף… המקום נקרא “תל שמם”.

עוד בימי אוּם־ג’וּני ופוּלה, כשהיינו נוסעים ברכבת ומסתכלים דרך החלון ברחבי השדות, היה המבט נח במיוחד על השטח הזה, הסמוך לתחנה. באותם הימים סיפרו, כי נרכשו כאן שטחים לבנין עיר, שכונות או ישובים חקלאיים. היה זה סיפור־מעשה מגרה, אבל מעשה לא היה בו. כשנגאלה אדמת נהלל לא נסתיים עדיין המשא ומתן על קניית “תל־שמם”.

עברו שש־עשרה שנה ובמקום חושות עלובות וביניהן כמה ילדים נפוחי בטן וחולי עינים – עמד כפר עטור עצים, ובו אנשים ונשים וילדים רעננים ובריאים. האדמה נותנת את יבולה והעץ נותן את פריו. בתים בנו לשבת בהם, הם ובניהם אתם.

כפר־יהושע בנוי כמתכונת נהלל, אולם בחיי החברה הוסיפו חידוש משלהם: אחריות הדדית. הציבור קיבל על עצמו את עול החובות של החברים: היחיד אינו רשאי לבנות את משקו באמצעי חוץ ואינו חפשי לפתחו כרצונו; הכל נעשה בפיקוח ועדה ציבורית ובהסכמתה. בחידוש יסודי זה רואה הכפר הישג חברתי, ותנועת המושבים בכללה רואה בשינויים השונים למקומותיהם מאמץ לביסוס ולשכלול מתוך שקידה על הקיים.

היה מקום לחשוש, כי תיקון זה יחליש את פעילותו של היחיד, שכן צרכי משקו קבועים וקצובים לו ומשא חובותיו מוטל על הציבור. אולם החשש בטל. זה כמה שנים מנהל הכפר את משקו בדרך זו, והוא משתכלל והולך. תיקון זה הישווה במידת מה את התפתחות המשקים, את רמת חייהם של החברים, ומנע פה ושם כשלונות וירידה משקית לעומת התפתחות־יתר של מעטים.

כפר־יהושע הוא כפר פלחי טיפוסי. הפלחה היא כאן הענף העיקרי. השדה הרחב – הוא מקום עבודתם של בני המקום ברוב ימות השנה. הם חיים וניזונים מיבול אדמתם. גם הרפת והלול עומדים על אספקתו העצמית של המשק. אכן, הפלחה איננה מכזיבה, היא היסוד המוצק במשק החקלאי.

עם העלאת מי מפרץ חיפה לעמק, ע"י חברת “מקורות”, הולך ומתפתח בכפר, נוסף על הפלחה, משק רב־גוני: מספוא, ירקות ועצי פרי למיניהם.

היה לאנשי נהלל משהו מהרגשת נחת אבות, בשמעם שבני כפר־ יהושע החלו בבנין המשק והחברה ברצון “לעלות על נהלל”, לתקן את הפגימות, לשפר את החיים ולהשביח את המשק. רק בשנים הראשונות נזקקו לעצה והדרכה מאנשי נהלל. אחר כך התחילו לטוות את רקמת חייהם על־פי דרכם הם. הם ידעו ללמוד מנסיונות ראשונים וגם להנהיג שיטות־פעולה משקיות־ציבוריות מקוריות. הם קבעו יחסי חברה ויחסים אישיים הוגנים וידידותיים, ידעו לשאת באומץ ובאורך־רוח מצוקה חמרית, פרטית וכללית, והקימו משק לתפארת.

 

גאולת עמק חפר    🔗

התישבותו של ארגון ב' היא פרשה רצופה קיפוחים ותוחלת ממושכה. בתחילה היה מועמד להתישבות בגבת הסמוכה לנהלל, אולם כשנתפנתה אדמת ג’יבתה, היא גבת, להתישבות עובדים, נתקפחה זכותם והמקום ניתן לאחרים, צעירים מהם בארץ. הימים היו ימי התנצחות המפלגות. חברי ארגון ב' היו, כחבריהם בנהלל, מאנשי מפלגת המיעוט, אנשי “הפועל הצעיר”, וכוחם המשותף לא עמד להם לבטל את הגזירה. המחלקה להתישבות עשתה את רצונה של מפלגת הרוב, היא “אחדות העבודה”, וחברי ארגון ב' נשארו חשוכי קרקע. עברו שנים, גוש נהלל נתישב כולו, וחברי הארגון חיכו עוד להתישבותם, עד שנגאל עמק חדש מעמקי הארץ, הוא עמק חפר – ותורם הגיע.

היה בוקר של קיץ כשיצאנו, חבורה קטנה, לסייר את המקום. עם זריחת החמה כבר היינו מעבר לחדרה. צעדנו דרך כרמים ופרדסים, בדרך חול, המלאה ערוצים קלים. העגלה שמאחורינו היתה טעונה ככרות לחם ומים ומוכנה לקלוט כושל ויגע.

מעבר לחדרה השתרעו שדות דלים, שדות־חמר בלתי־מעובדים המצמיחים קוצים וחילפה. עינינו נעוצות בקרקע: זו למה תצלח?

הננו מתקדמים והולכים. פנינו מועדות לוואדי חווארית. את גבולות האדמה לא ידענו. קיוינו למצוא את שומר הגבולות, שיראה לנו את שטחי הקרקע החדשים המצפים להתישבותנו. הננו עולים גבעות, יורדים בקעות: שקט ושלוה מסביב, אין נפש חיה ואין סימן של ישוב.

פתאום הופיע השומר הרוכב על גבעה. נכנסנו לגבולות וואדי חווארית.

בקעה ארוכה משתרעת כדי עשרה קילומטרים ובה סוגי אדמה שונים: אדמה שחורה דשנה, אדמת ביצות פוריה, אדמת חמר קלה ודלה, גבעות חול למטעים… האדמה הטובה, אדמת הלחם, היא בתוך השפלה, וגבעות החול עוטרות אותה סביב.

על הגבעות נראים בנינים בודדים, הדומים יותר למגדלי־צופים מאשר לישובי כפר. האדמה עזובה, חוץ משטח קטן הזרוּע דורה ושטחים מעטים של אבטיחים. גבעות החול עזובות לגמרי. אורחת גמלים אחת עברה והפריעה לרגע את שלות השממון ומשנעלמה נשתררו שוב דממה ושממה.

הדורה שבאדמת הביצות גבוהה כשני מטרים; שבליה יפות ומלאות. גם גרנות של דגן ראינו בשני מקומות בעמק, ליד הגבעות הגובלות עם אדמת הפלחה – והגרנות זעומות, כי רוב השטח אינו מעובד. החום בשפלה ממוצע, רוח הים הקרוב משיבה את הנפש.

בשביל צר טיפסנו על אחת הגבעות הגבוהות ביותר. דרך לעגלה אין. רוח הים מלטפת ומייבשת את אגלי הזיעה שעל הפנים. השפלה פרושה לרגלינו. אדמתה מבותרת על־ידי ערוצי מים, ביצות, ומעינות־סתר המפכים ללא מוצא. האדמה מפללת לגואל, לעובד נאמן, אשר יגלה את מעינותיה, ירכזם ויעמיקם, יעקור את השיחים, יישר את הגבעות וישיב לה את עדנתה ואת כוחה לתת לא קוצים אלא פרי, פרי נאה, מאכל לאדם ולבהמה.

אוהלים שחורים בודדים נראים מעל הגבעה. שוכניהם הם, כנראה, המעבדים במקצת את האדמה הזאת ומוציאים ממנה מעט חיטה, מעט אבטיחים. כמה עשרות משפחות “חיות” חיי רעב למחצה על פני שטח של עשרות אלפי דונמים, העשוי לכלכל אלפי משפחות עובדים.

אגם מים קטן, מים באושים. משני עבריו – אדמה ספוגה עשבי־ים, חולות־ים ושאר סימנים המעידים כי נחל זה נצטמק מאוד: זהו נחל אלכסנדר.

המית גלי הים עוררה אותנו ונמשכנו אחריה. על חוף הים צעדנו מאוששים והגענו לנמל טבעי. סירות מטען בודדות, ובהן אבטיחים. שוק ערבי, צעקות ומשא ומתן בין תגרים ובין קונים, עושים חליפין בסחורות שונות. הנה גם גראמופון המצרף צריחתו אל קולות השוק – זהו הנמל אבו־זבורה.

והרשמים מסתכמים בלבך: בשטח זה תמצא אדמת מטעי הדר ואדמת דגן. מים רבים באדמה הזאת, אויר בריא וצח (לאחר שנייבש את הביצות). הישובים ייבנו על הגבעות העוטרות את אדמת הפלחה. ליד החוף תוקם עיר לצרכי הכפרים החדשים. גבעות רבות תיושרנה ופרדסי הדר יינטעו עליהן. במקום אבטיחים יובלו לנמל זה תפוחי־זהב, באבטומובילים ולא בגמלים. חיי כלכלה וחיי תרבות עוד יפכו בפינת־ארץ זו.

 

כפר־ויתקין    🔗

ניתן האות ועשרים ושנים איש מחברי ארגון ב' עלו לעמק חפר.

אכן, הדבר לא היה פשוט כל כך. משהציעו לחברי הארגון להתישב במקום הזה עמדו בפני פרובלימה קשה: הם דגלו בעקרון של אספקה עצמית על אדמת־פלחה רחבת־ידים, ואילו את עמק־חפר עמדו לחלק חלקות חלקות בנות 20 דונם, לפי תכנית מבוססת על שדה־שלחין למטעי הדר, ירקות וחצירים בהשקאה. ההצעה היתה בניגוד לשאיפתם שנתגבשה במשך שנים. אבל לדחות, היינו להרחיק בידים אפשרות של התישבות לשנים רבות, מי יודע עד מתי. ובינתים הולכים הכוחות וכלים, המשפחה גדלה, הצרכים מתרבים, ואין מעמד. העבודה השכירה מחייבת חיי נדידה, ומשפחה שיש בה תינוקות אינה יכולה לעמוד בהם. אם ידחו את ההצעה ויצפו לטובה ממנה הרי בבוא השעה הנכספת – הם עתידים לעמוד בפניה עייפים ומדוכדכים.

קשה היתה ההכרעה גם לחברי נהלל מדריכיהם. יחד נועצו, יחד שקלו, יחד נשאו באחריות ההחלטה – והוכרעה הכף. בהתלהבות נעורים עלו הראשונים, בשנת תר"ץ–1929, לוואדי חווארית, לעבד את האדמה שנגאלה. חרשו, זרעו – ושמרו. רב סבל וסכנות היה החורף הראשון. פלוגה של שוטרים בריטיים עזרה בשמירה. והאדמה נתנה יבולה.

ואליהם נצטרפו אנשי ארגון ג', אף הם מחניכי נהלל, מאותו חומר אנושי עצמו. 40 משפחות מנה הארגון, אך הוא התעתד לצרף אליו עוד 40 משפחות מראשוני עין־חרוד ותל־יוסף, שנתיאשו מחיי הקיבוץ ונוכחו כי רק מושב־עובדים עתיד לשמש צורת התישבות חקלאית להמונים.

לא קל היה לאנשי ארגון ב' הותיקים, הראשונים בתור להתישבות, להתאחד עם ארגון ג', שנתארגן אחריהם וקיבל זכויות להתישבות כמותם. אך בבירור משותף עם חברי נהלל הוסכם לבסוף על מיזוג שני הארגונים לגוף אחד, בעל מאה וחמישים משפחה, וכך נתכונן והוקם, בשנת תרצ"ג–1933, כפר־ויתקין.

עברה שנה, עברו שנתיים. האדמה נותנת יבולה, ותכניות מתגשמות והולכות בעמל וזיעה. אבטומובילים טוענים ומסיעים עשרות טונות של חציר ותבואה למיניהם. שקי תבואה מוערמים בחצר. גדל עץ במנבטה ובמשתלה והוא נעתק לגן. הטרקטורים משדדים ומעלים שכבות עפר שכוחות־חיים.

פה ושם שורות עצים שהעניפו. אדמת החול חרושה, תלם מכסה תלם. נגוזה החילפא. כלו הקוצים. פרדס צמח. ובארות וזרמי מים פורצים ומרוים שדה וגן.

גם הם הוסיפו נדבך בבנין החברה: הכנסות החברים מתרכזות בידי המוסד הציבורי, המשמש מכשיר יעיל לאחריות הדדית ולשיפור החיים החברותיים.

 

כפר־חיים    🔗

ממקור אחר נבעו הארגונים ד' וה', מארגוני נהלל. כשנסתּיימה בנהלל העבודה הציבורית, והעובדים שעסקו במלאכה הוצרכו לבקש להם עבודה אחרת, קשה היתה עליהם הפרידה, וכמה חברים מן המזכירויות נשארו במקום לשם הדרכה חברתית. בנהלל נתקיימו התיעצויות, ממנה יצאו המכתבים־החוזרים, – כאן היה המרכז לכל עניני הארגונים.

חברים אלה נדדו יותר מאחרים, ביקשו מקומות־אחיזה לעצמם ולא עלתה בידם. איחוד שני הארגונים האלה נעשה בלי קושי מיוחד, כי שניהם היו חלשים וזקוקים לכך. הם נתלקטו מתוך המושבות ובתורת פלוגה מרוכזת התישבו לראשונה בעכו. כאן התאחזו בענף־עבודה מקורי – הספקת זיפזיף לבנין. הם טענו את הזיפזיף בקרונות הרכבת ושלחוהו לחיפה ולישובים היהודים שבעמק־יזרעאל.

מנהלל באנו לשוחח עמהם. בבית־אבן עתיק, שהיה מוקף קירות עבים כמבצר, התגוררה “קבוצת הזיפזיף”. לעת לילה ננעל הבית על מסגר, ובתוך עכו הערבית שטפה שיחה עברית, שהסיעה את עובדי הזיפזיף לעולם אחר – לחלום חייהם.

שוטטנו בסביבות עכו, תּרנו מקום להתישבות. שטחים רחבי־ידים. נחל ה"רקיק" חוצה את האדמה. ועדת חקירה מיוחדת בדקה את האדמה ומצאה בה מלח רב. בעומק של כמה מטרים – מעינות מים מלוחים. מטעים לא יעלו כאן. ספקות, היסוסים. עם ערב שבנו בהחלטה שלילית.

ובקרבת נהלל, ליד נצרת, וואדי עמוק, החוצה את ההר הזקוף. הוואדי מתפשט ומצטמצם חליפות, ונמשך ועולה עם ההרים עד פסגתם. שם המקום: אום־קבי וסופספה. שטח האדמה, היפה לעיבוד, כארבע מאות דונם, ומעין המים אינו מספיק אלא לשתיה. מים להשקאה אין. הרים חשופים, אשר נקנו עם אדמת נהלל. כדי לשמור על האדמה, החבויה בין הרים, צריך להתישב עליה. המוסדות הלאומיים החליטו להקים כאן ישוב, לייער את ההרים, והארגונים ד’–ה' עלו לשם לשנת נסיון. בתכנית: נטיעת עצי־פרי, גידול כבשים וייעור. החברים, שנתחנכו על משק מעורב, אשר אדמת פלחה היא יסודו, לא יכלו להשלים עם משק זעיר ומצומצם. הם כבשו, במשך השנה, את המקום ומסרוהו לקבוצה צעירה, אשר קראה אותו בשם “כפר־החורש”.

חולדה אשר מאות פועלים עברו דרכה וכמה חילופי משמרות חלו בה, עמדה עזובה וגלמודה. עטרת ראשה, יער הזיתים, נכרת בידי מחבלים. מים אין בה, האדמה זיבורית. אולם האדמה אדמת קרן הקיימת ואין להפקירה. שני הארגונים מנסים להיאחז בה.

השנה – שנת מאורעות תרפ"ט־1929. חולדה נתקפה פעמים מספר. בודדה היתה, באין קשר לנקודות עבריות, וקל היה לפורעים לתקפה. באכזריות ובכוונה להשמידה כליל, תקפוה מכל צדדיה בכוחות רבים. חברי הארגון –תושבי חולדה ומפקדם הצעיר אפרים ציז’יק בראשם, עמדו מול האויב המסתער עליהם, בחרוף־נפש, בגבורה עזה והדפו אותו חזור והדוף, גם בנפול מפקדם במערכה.

מקץ שנה נתחוור להם, כי המקום הזה, שאין לו מים ושטחו מצומצם, לא יצלח לכפר בן שמונים משפחה. שוב התפזרו החברים לכיבוש עבודה במושבות; מהם הכשירו את עצמם במקוה־ישראל, מהם בנהלל. חיכו להתישבות כי תבוא.

והנה התנהל בימים ההם משפט בין הקרן הקיימת ובין ערבים בדבר שטח אדמה, בן כמה אלפים דונאם, בוואדי חווארית, אשר הבדואים לא עזבוהו. חברי הארגון הציעו את עצמם להתישבות על אדמת מריבה זו.

המשפט נסתיים לטובת הקרן הקיימת. משטרת תול־כרם עלתה לפנות את השטח מהאוהלים. חיים ארלוזורוב, כראש המחלקה המדינית, עלה יחד עם חברי הארגון. טרקטורים ובהמות־עבודה חרשו והפכו את אדמת הביצה ונשמעה הלמות הפטישים בבנין הצריפים.

יום עליתם חל ביום ששי, כ"ב בסיון תרצ"ג. בו בערב נרצח חיים ארלוזורוב על שפת הים בתל־אביב, ויקראו את המקום בשם “כפר־חיים”.

 

כפר־ידידיה    🔗

בעמק חפר, ליד כפר־חיים, על רמה לא־גבוהה, מערבה מהכביש ת"א–חיפה, שוכן הכפר הקטן. ארבעים ושתים משפחות של עובדי־אדמה, מעולי גרמניה.

אנשי השכלה גבוהה, בעלי מקצועות חפשיים, היו בארץ מוצאם. בהסתחף שם חיי היהודים. לא הספיקו להיכון לחיי־הארץ החדשים.

המעבר מחיי כרכים ומקצועותיהם לחיי־כפר, בגיל לא־צעיר, אינו קל. רק חלק קטן מעולי גרמניה עבר לחקלאות. אנשי הכפר הזה התערו בקרקע, התערו בחיי הישוב ותנועת העבודה. את חינוכם החקלאי והחברתי קיבלו בכמה מושבי־עובדים.

רק עשרים דונם אדמה לכל משפחה, 20 דונם לעיבוד אינטנסיבי בהשקאה. הענפים: חלב, מספוא, עופות, ירקות. השטח אינו מספיק ובכל־זאת עשו חיל. מחוֹסר קרקע, נאלצו לעבוד במשך שנים כשכירים בסביבה, אך תמיד שאפו להרחבת המשק ופיתוחו, על־מנת שיעסיק ויכלכל את המשפחה במקום מבלי להיזקק לעבודת חוץ. רק כעבור עשר שנים, בתנאי המלחמה, יכלו להשיג את מבוקשם. בעיתם היסודית: תוספת קרקע והגדלת הישוב.

ציודם המשקי בא מצינור מיוחד: ממגבית מיוחדת, שנערכה בין יהודי מצרים, על־ידי המשרד להתישבות יהודי גרמניה. משום כך נקרא הישוב על שם הפילוסוף היהודי הנודע, איש מצרים, – ידידיה, הוא פילון האלכסנדרוני.

 

כפר־חגלה    🔗

פועלי חדרה, שכירי־יום ותיקים במושבה, שעבדו בפרדסים נתארגנו ב"ארגון אינטנסיבי חדרה". הוקצה להם להתישבות שטח מסוים מאדמת עמק חפר, כמהלך שעה וחצי מן המושבה. הם חסכו מפיהם, צירפו פרוטה לפרוטה, השיגו גם הלואות מועטות – והחלו בבנין. בתחילה – פרדס מרוכז, שהוריק בתוך מדבר החולות שמסביב. בתים מועטים, בלתי־גמורים, פזורים על פני גבעות נמוכות. גם צריפים דלים. וליד אחד הצריפים סוס מאוכף, מוכן לתפקידו, סוסו של השומר היחידי. משפחה אחת הקדימה לבוא והתחילה בגידול ירקות, והצמחים גדלו והרנינו עין ולב. המשפחה נאחזה בצפרניה בחולות הללו ושימשה דוגמה. אחריה עלו אחרים, שהרי לא יתכן להניח את המעטים לבדם. וכך הלכו הבנינים ונשלמו לאט־לאט, ומשפחות אחדות מחדרה עברו לנקודה החדשה.

ובאחד הלילות האפלים, בעת שנתכנסו חברי המקום לשיחה בגן־הילדים, פלחו יריות את האויר. פלוגת שוטרים בריטיים שוטטה ממקום למקום. והשומר היחידי עמד בחסותה של גדר־שיטה מסובכת ליד פרדס והקשיב קשב רב. החברים שנתכנסו לשיחה קבלו על המוסדות המיישבים ועל ההסתדרות החקלאית, והחליטו לדרוש מחבריהם בחדרה שיעלו כולם לנקודה החדשה.

עברו ימים מועטים והעתון הודיע על רצח החבר זאב לינדנפלד מכפר־חגלה, שנסע, ביום י"ח באב תרצ"ו, בעגלה עם פרי גינתו לשוק של חדרה, – הוא הוא בעל הגינה הראשונה שבכפר.

המהומות נמשכו אך חיי העבודה לא פסקו. היה בוקר של דממה, באחד הימים שבהם היינו מקיצים מתוך שאלה: מה מלילה? והתשובה הרגילה היתה: מוקש, רצח, פצצות, יריות. משלחת של שלושה חברים מכפר־חגלה, ביניהם אשתו של הנרצח, הגיעה למוסדות המיישבים בדרישת עזרה דחופה לכפר. הדרך לירושלים היתה אבלה: באותו יום נרצח אחד הנהגים. דוממים וכואבים הגיעו חברי המשלחת למשרדי הסוכנות לבקש אפשרות לבנין, לעלית יתר החברים לכפר.

כמעט כל חברי הארגון עברו לכפר והתישבו בו, אך תקציב ניתן להם רק אחר זמן ממושך, והם נאבקים על קיומם, ומפרישים מלחמם לבנין המשק.

 

עין־עירון    🔗

וואדי ערה, המגשר בין יהודה והעמק, בין יהודה והגליל, היה ימים רבים מקום סכנה. בוואדי – כפרים ערביים גדולים, שחלשו על הסביבה והטילו אימתם על עוברי דרכים. חלמנו על הקמת כמה ישובים מגשרים בתוכו ועין־עירון היתה בבחינת אות והתחלה.

בחודש תשרי תרצ"ו (אוקטובר 1935) עלו המתישבים על הקרקע. ייסודו של הכפר בפתח הוואדי המסוכן, נחוֹג ברוב עם. גם שכנים ערבים השתתפו בחגיגה ומ. שרתוק נאם בפניהם בשפתם. בעזרת מלוה בנקאי נבנו בתים ונחפרה בריכת מים. אחר כך הוזנח הישוב במשך שנים.

מכסת הקרקע שנועדה לכל מתישב, יחידה בת שבעה־עשר דונם מפוצלת לשלש חלקות, לא הספיקה. האנשים נאלצו לבקש את לחמם בעבודה בסביבה, באשר מצאוהו. עם ערב בבואם מהעבודה ולפנות בוקר טרם צאתם ליום העמל, הספיקו לחפור משהו, לעדור, להתעייף הרבה ללא הישגים גדולים.

לילה. בצריף הציבורי נתכנסו לאספה כללית לשם בירור מצבו של הכפר. אנשים בגיל ארבעים. כבר נראו בראשיהם שערות שיבה, קמטים בפניהם. הטוריה כבר נשמטת מהיד – טענו – והילדים מתבגרים והולכים. אין אפשרות להמשיך כשכירי־יום, ולשם כך לא דרושים 17 דונם קרקע, שאין מנצלים אותם ניצול אינטנסיבי ובאר מים הנותנת 400 מ"מ לשעה שאין משתמשים בה.

וכשנענו להם לבסוף המוסדות המיישבים, צפה שאלה מרה: השטח אינו מספיק לששים ושמונה משפחות, ואין אפשרות לרכוש קרקע נוספת בקרבת מקום, אולי מוטב לצמצם את מספר המתישבים כדי להגדיל את מכסת הקרקע לכל יחידה?

רגש החברוּת גבר, לא נרחיק מכאן חבר. כל החברים סבלו, אימצו את כוחותיהם ונתנו את מיטב שנותיהם למקום הזה ולאדמה זו ולא יעזבוה.

התקציב שניתן טיפין־טיפין, הגיע גם אליהם במאוחר, בשנות המלחמה, כשפרה כבר עלתה סכום גדול, וחמרי בנין וצינורות אזלו מן השוק. אזרו אנשי עין־עירון את כל כוחותיהם והוסיפו לכספי התקציב. שוב שקעו במקצת בחובות ובשמחה ובחדוה הוליכו לבתיהם מי פרה, מי מבכירה ומי רק עגלה. ורפת? – סככה משיירי פח ועץ מכל הבא ליד.

כוס חלב וביצה לילד דבר הוא. ויתירה מזו – עין־עירון התחילה משווקת חלב וביצים. גם גני־ירקות צמחו והניבו. חובות הבאר והבתים נזקפו ע"ח התקציב ההתישבותי והאנשים נתפנו לבנות משק. עדיין הם שקועים בעבודת חוץ, עדיין הם משמשים נוטרים, אולם הונח יסוד מוצק.

 

עטרות    🔗

ירושלים – לב האומה, ראש מאווייה. היא נבנית, הולכת ונבנית. אולם הדרך ירושלימה אבלה, כי בודדת העיר בין ישובים בלתי־יהודיים. רק ישובים כפריים אחדים הוקמו אחרי מלחמת־העולם הראשונה – עטרות, קרית־ענבים ונוה־יעקב, ובשנות המאורעות – גם מעלה־החמישה.

עטרות היא משנת תרפ"ד מושב־עובדים. עשרים משפחות, שטח קרקע קטן – כעשרים דונם ליחידה משקית. אדמת סלעים, ללא מים להשקאה. משקם – משק חלב, ללא תספוקת עצמית; את אספקת הפרות עליהם להביא מהחוץ.

חייהם קשים מאוד. עשרים משפחות בודדות, ישוב קטן בסביבה בלתי־יהודית, ללא חברה וציבור.

הישוב הקטן הזה, היודע את חולשתו, תובע תוספת משפחות וישובים נוספים בקרבתו. תובע ואינו נענה.

בשנות הדמים 1936–1939 סבלה עטרות סבל רב. רבות היו ההתנפלויות עליה, כי קטנה הנקודה ומעטים אנשיה. ארבעה חברים נפלו חלל מכדורי מרצחים באותן השנים. מטרת הרוצחים היתה להשמיד ולחסל את הישוב, אולם אנשי עטרות התגוננו בעוז ועל־אף אבידותיהם הקשות – ארבע מבין עשרים – לא נשברה רוחם. הישוב נשמר ולא נעזב. אולם נחלש, נחלש עוד יותר.

קשה לקיים ישוב קטן וחלש מכל הבחינות. עטרות צריכה לגדול כדי כמה עשרות משפחות.

ואת ירושלים יש לעטור עטרת ישובים חקלאיים רבים במהירות האפשרית.

 

באר־טוביה    🔗

אחרי מהומות 1929, כשנחרבה באר־טוביה־קוסטינה ונשרפה כליל, ותושביה אשר חיו כמה עשרות שנים בשכנות טובה עם הכפרים הערבים נעקרו מבית־חייהם, – החליטו מוסדותינו לחזור ולהקים את הנקודה ולבנות חורבותיה. “קרן העזרה”, שנאספה בכמה ארצות (בעיקר באמריקה), העמידה את האמצעים לכך. עד מהרה קם ארגון שמנה כמה עשרות איש מפועלי הארץ הוותיקים, חקלאים שנתנסו בעבודה בקיבוצים שונים בגליל העליון ובעמק יזרעאל ויעלו לבאר־טוביה להקימה מחורבנה.

קדחו קידוחים באדמה ונתגלו מים. עובּדה תכנית לשדות שלחין ולמזרע תבואה. כעבור שנה, כשחזרו ונתגלו מקורות מים נוספים, עמדו חברי באר־טוביה והפרישו מאדמתם למתישבים נוספים, עולים מגרמניה.

המושב הלך והתפתח. את מקום הפלחה תפסו גידולי גן, מחלבה ועופות. במשך זמן קצר בערך, גדל המושב והיה לכפר גדול ופורח.

אנשי באר־טוביה הוכיחו את יכולתם להוציא משטח קטן הכנסה כדי קיומם ברווחה. מעתּה אפשר להוסיף ולייסד בדרום הארץ ישובים דוגמת באר־טוביה וכמתכונתה. וזוהי זכותם הגדולה.

 

באיזור המטעים    🔗

רעיון מושבי־העובדים התחיל מתגשם וכובש לבבות ומכה גלים בחוגי פועלים במקומות שונים. הוא כבש מקום לעצמו גם באיזור המטעים.

ההיאבקות על עבודה עברית התרכזה, במשך כל השנים, בעיקר במושבות המטעים ביהודה. שם נתרכזו טובי חברינו, שמסרו למלחמה זו את מיטב עלומיהם. רובם לא רצו לחיות עולמית כשכירי־יום, כפופים לרצון המעבידים, וראו את חייהם במושבות פרוזדור להתישבות. אף־על־פי־כן לא מיהרו לנטוש את העבודה השכירה. במאוחר קצת, בצהרי חייהם, בתוך אוירה של התנכרות לעבודה עברית, בימי פרעות ואחריהן, נתארגנו כובשי העבודה הוותיקים, בעלי משפחות ואבות לבנים – להתישבות עצמית בקרבת המושבות. הכוונה היתה להקים משק חקלאי הבנוי בעיקרו על פרי הדר, על אספקה עצמית ומכירת עודפים קטנים מירקות, עופות וחלב. משק מצומצם, שיאפשר גם לעסוק בעבודות עונתיות במושבות. על יסוד זה קמה, לאחר מאורעות תרפ"ט “התישבות האלף” וההתישבות באיזור המטעי בכלל.

ראשית אונה של תנועת הפועלים היתה “עין גנים” – ישוב הפועלים הראשון, שנוסד, עוד בשנת תרס"ח–1908, על־ידי כובשי העבודה בפתח־תקוה, כדי להקל על עצמם את העבודה במושבה.

לישוב קטן זה, שהשתרע על פני שטח בן 500 דונאם, היתה נתונה, במשך זמן רב, תשומת־לבה של תנועת הפועלים כולה. ימים רבים לא פסק בעתונות הפועלים העיון והדיון בעניני עין־גנים. לילות כימים עשו המתישבים בעבודה במשקיהם, ובלי הון פרטי או ציבורי, כמעט בלי הלואות, יצרו משק. הפועלים ראו בעין־גנים את ביתם שלהם. א. ד. גורדון וי. ח. ברנר, ואחר כך גם ד. שמעונוביץ, קבעו בה את מושבם והשרו עליה מרוחם. בשבתות ובחגים היתה עין־גנים הומיה מקול שירה וריקודים. היא היתה מופת לאפשרות העבודה העברית, הוכחה למעשה, כי אכן מוכשר הפועל היהודי לעבודה גופנית, ליצירת משק חקלאי, – דבר שאכרי המושבות חלקו עליו. והרי גם אל לבנו היה מתגנב פעם בפעם הספק: מי יודע, אולי באמת, צודקים הם? וכי מניין לנו, לבני העיירות ובני הישיבות, היכולת לעבוד עבודת־אדמה והידיעה להקים משק ולהתקיים ממנו? אולי, באמת, צודקים המקטרגים?…

עברו על עין־גנים שנים קשות של היאבקות והתלבטות, באין מוסד לאומי עוזר, באין סעד כספי ויועץ חקלאי מדריך. חלק מן המתישבים עזב את המקום ככלות כוחם, ועמלם, עמל שנים, עלה בתוהו. רצוצים יצאו לבקש עבודה במקום אחר. המתישבים החדשים, שבאו אחר כך במקומם, היו חסרים את מסורת הפועלים ואת שאיפת הראשונים, ומתוך כך נתערבבה וניטשטשה החברה, ללא רצון מגובש, ללא שאיפה מיוחדת. ושוב לא יכלה עין־גנים לשמש מורה־דרך להתישבותנו. היא הודחה לקרן־זוית ותנועת הפועלים הודחה הימנה.

אך הנה באו ימי רווחה לארץ. המוני עולים הגיעו וביניהם בעלי־הון. בונים בתים, נוטעים פרדסים, מייסדים בתי־חרושת. אחרי מאורעות 1929, כמו לאחר מאורעות אחרים, באה תגבורת של כוח הבנין, משנה מרץ ויזמה, כדי להשיב את האבוד ולהוסיף עליו. אך בעקבות הברכה שבעליה ושבבנין – באה גם קללת הספסרות. סרסורי קרקע ובנין פשטו בארץ, העלו את המחירים לאין שיעור והשחיתו כל קניה. הספסרות בבנין העלתה את רמת־החיים, עד שלא היה כוח לשאתה. העיר חיתה חיי מותרות, והכפר נאבק על קיומו. באותם הימים נתעוררו פועלי המושבות ומוסדות ההסתדרות להציל שטחי אדמה בקרבת המושבות, שעמדו להסתחף בספסרות הנוראה. היה הכרח לשלם מחירים מופקעים ואי־אפשר היה להשיג שטחים מספיקים כדי בנין ישובים שלמים. לא כל מה שהושג התאים לצורך. היה הכרח לחטוף ולגאול, גם לעלות על הקרקע, כדי להציל משיני הספסרות מה שאפשר להציל לשם התאחזות הפועלים במושבות. ההסתדרות החקלאית הפעילה כמה חברות ואישים לבנין ישובי פועלים סביב המושבות. חברת השקעה ובנק למשכנתאות, מיסודם של הבראנדסים האמריקאים, נענו ויסדו ישובים, שהכילו בס"ה 450 משפחות עולים.

משא ומתן ארוך ומייגע קדם להתישבות הזאת. בעליה ביקשו להטיל מרותם על המתישבים והעמידו נציגים שהיו זרים לפועלים. המתישבים עצמם לא שותפו בעבודה ולא נשאלו לחוות־דעתם על הבנין ועל המשק, שנמסר להם בתשלומים למשך תקופה ארוכה. כן הוקמו מכוני־מים ונכתבו חוזים, שחייבו את המתישבים בתשלומים למעלה מכפי יכולתם. שוב עלתה האפוטרופסות בפינת התישבות זו, כדוגמת פקידות הבארון בשעתה, אך בלי האמצעים הגדולים. הפועלים קיבלו אותה בעל־כורחם, מתוך צמאונם לקרקע ומתוך בטחון שבלב, כי בסופו של דבר האדם העובד והמושרש באדמתו הוא שישלוט עליה.

ואלה הם הישובים הכלולים ב"התישבות האלף":

משקם – פרדס בן עשרה דונאם בקירוב, משק־עזר (פרה ומעט ירקות), עבודת חוץ חלקית בעונות מסויימות.

בשנות המלחמה דהאידנא, משחדלו אורחות הימים ותפוח־הזהב היה למרמס באין קוטף, פנו אחדים מהמשקים, בהצלחה יחסית, לענפים אחרים: לירקות, חלב, ועופות, והמשק הולך ומתגוון. הבעיה העיקרית היא השלמת יחידת הקרקע לכל מתישב.

 

כפר־ביל"ו    🔗

ליד המושבה רחובות, לצד גדרה, על גבעה קטנה, נבנה המושב. שטח קטן על־יד הבית. והשאר – כמה חלקות במרחק־מה מהישוב.

כעשרה דונמים של פרדס ניטעו לכל יחידה משפחתית, אך יש גם מתישבים בלי מטעים וכן כמה חברים בעלי מגרשים בני שנים וחצי דונאמים בלבד.

שלושה סוגי מתישבים, בעלי אינטרסים שונים. דבר זה אין בו כדי ללכד ישוב. השנים הראשונות, שנות בנין, נטיעה וצמיחה, היו גם שנות תקוה והתעלמות מקשיים.

משזכו לעצים נושאי פרי, פרצה מלחמת־העולם והביאה שואה על ענף המטעים. עמדו העצים עמוסים פרי, פרי שנות עמל וחסכונות ומצוקה, ללא ביקוש וללא ערך.

שוב עמדו האנשים בפני מציאות אכזרית אשר פירושה: להיות שוב שכירי־יום בתוספת דאגה: להשקיע כסף במשק, שאינו מכניס לפי שעה.

אנשי כפר־ביל"ו הם מהחומר האנושי המעולה שבתוכנו, הם ידעו למסור את נפשם על רעיון כיבוש העבודה, דבקו בחיי העבודה העברית במושבה עשרות בשנים.

כאן בנו משפחות, כאן נולדו להם ילדים. הם אהבו את המושבה, את ירק הפרדסים וריחותיהם, אהבו את העץ וצמיחתו ולבלובו. כאן קדחו וסבלו, כאן לחמו את מלחמת העבודה העברית והתערו בה.

שליטים במקצוע, ותיקי עבודה מסורים ונאמנים. בהיותם בעלי השכלה, זכו לעבודה המשתלמת יפה, עבודה קבועה ומסודרת. הם המשיכו בה ולא הרפו ממנה. ומשום ששקעו בעבודת חוץ המשתלמת יפה, לא בנו משק על אדמתם הם, כי העבודה הקבועה דרשה את שלה והשכר המשתלם יפה פעל פעולתו.

בניית משק דורשת, כידוע, בתחילה השקעות ללא תגמול. לפעמים עוברות שנים עד שמגיעים להנאה מהפרי, וקשה היה להתגבר על יצר ההנאה המידית. לא קם בהם הכוח הזה.

בפרדס בלבד השקיעו חלק לא קטן מאמצעיהם וכך אירע, שדוקא הטובים באנשינו כשלו. המושבה ויכולתה הרבה להעסיק ולשלם – היתה בעוכרי המשק העצמי.

אחרי 10 שנים, התמונה עגומה. היחידה הקרקעית אינה שווה: בעלי משק ומחוסרי משק, בעלי פרדסים בני עשרה דונמים שנשתמרו ובעלי פרדסים שנחרבו. מהם המתפרנסים משכר עבודה במושבה רחובות, והשכר שונה וגם שאר התנאים שונים. ומשום שחיי הכלכלה שונים – רחקו הלבבות והחברה בלתי־מלוכדת. על כפר־ביל"ו לחזור ולהיבנות כמושב־עובדים מבראשית והתנאים היסודיים לכך הם: רכישת אדמה וחלוקתה למתישבים במידה שווה; ציוד משקי מתאים; הסתלקות מוחלטת מעבודת חוץ.

 

צופית    🔗

ליד כפר־סבא, בין פרדסים, שוכן המושב הזה. שטח האדמה הקטן שברשות המתישבים הושבח וטוייב. האדמה נענית ומגדלת. היחידה – רק שנים־עשר דונאם, מזה שמונה דונמים פרדס, שניטעו בחסכונותיהם של פועלים שכירי־יום. כשהתחילו הפרדסים לתת פרי, פרצה המלחמה, מלחמת־העולם השניה, והפרי אין דורש לו.

המוסדות המיישבים ציידו את המתיישבים בשלוש־עשרה לא"י לרכישת פרה… והפרה, כמובן, לא נרכשה. הרפת והלול עמדו ריקים. מגרש קטן בן 4 דונמים נמצא על־יד כל בית. החצר ובניני המשק תופסים מחצית המגרש. אדמה לפיתוח המשק – אין.

אנשי צופית הם מבחירי פועלי המושבות, כובשי עבודה ותיקים, יודעי עבודה וסבל. גם ביום מר לא אמרו נואש.

ביזמה ובמרץ נטלו את גורלם בידיהם. התחילו בפיתוח הלול, גם פרה או עגלה הוכנסה, ובמהרה יכלו לכלכל את ביתם ממשק עופות ופרה ומעט ירקות. הם העלו את הכנסותיהם והעלו גם את ההון העצמי. הוכיחו יכולת רבה לפיתוח משק בלי תקציב והלואות נוספות והיו לדוגמא לשאר הישובים מסוגה של “התישבות האלף”.

עם כל זה אין היסוד המשקי מוצק. מחוֹסר קרקע. כבר הוכח במידה מספיקה, כי אין לסמוך על פרדס בלבד, כי יש לגוון משק, לפתח בו כמה ענפים – וליצור משק מעורב. וכשיש מחסור בקרקע, יש לפתח משק אינטנסיבי, והמינימום הדרוש למשפחה עובדת, שיש לה שלוש־ארבע פרות חולבות ומאתיים עופות מטילים וירקות – הוא כעשרים־שלושים דונאם.

 

רשפון    🔗

בקרבת כפר־שמריהו, לא הרחק משפת הים, בבקעה רחבת־ידים, נבנה המושב.

אדמתו: מגרשים בני שנים וחצי ובני חמשה דונמים ועוד 12 דונם במרחק־מה בחלקות נבדלות. האדמה משתרעת במדרונים בלתי־נוחים לעיבוד וטרם חולקה. לאחר עשר שנות קיום למושב טרם ניתנה היכולת להשתמש בשטח העיקרי.

המושב רשפון שייך לחלק ה"הדרגתי" של “התישבות האלף”, שלא הגיעה לאלף. החלק ה"הדרגתי", כלומר אותם הישובים שהחברה אמרה להקימם בהדרגה, נשאר בחצי הדרך. הם קיבלו בית־דירה ורפת ותו לא, ועדיין הם מחכים להתישבותם. המושב הוא צירוף של שני ארגונים, כי נצטרף אליו ארגון “ארסוף” (ע"ש מבצר היסטורי שבסביבה). לעשרים חברי “ארסוף” בנתה חברת פאז"א עשרים בית. נוסף להם התישבו במקום חברים מספר מהעליה הגרמנית וקיבלו תקציב מהמחלקה הגרמנית שליד הסוכנות היהודית. לשאר החברים נבנו בתים במסגרת “התישבות האלף”.

הישוב המגוון הזה טרם מצא את תיקונו, האנשים מתקיימים בעיקר על עבודה שכירה ורק במידת־מה הם מתפרנסים ממשק ביתם. החברים, מפועלי המושבות הסמוכות, כבר אינם צעירים ויש להם ילדים, המתקרבים לגיל ההתבגרות. אדמתם לעיניהם וההתישבות – מנגד.

 

גוש תל־מונד    🔗

שלושה הם הישובים בגוש זה – כפר־הס, חרות־יהודה, ועין־ורד. בסך הכל: כ־250 משפחה.

שטח אדמתם כחמשה־עשר דונם ליחידה. קיומם על עבודת חוץ בפרדס ובסביבה הקרובה. זוהי התישבות מיוחדת במינה. הורתה ולידתה בימי השפע והרווחה בארץ. בימים ההם זכרו הפועלים החקלאים זכור היטב את מצבו וגורלו של הפועל חסר־האמצעים ואת מצב הקופות הלאומיות, וחסכו פרוטה לפרוטה, תרמו סכומים גדולים לקרן הקימת כהשתתפות בגאולת הקרקע בשבילם, כדי להיאחז ויהי מה. לתקציבים לא שאלו, גם את זכותם לתור לא דרשו כמעט. פועלי המושבות, יוצאי קיבוצים ומשפחות חקלאיות ותיקות, התאגדו לשם התישבות באיזור המטעים, והאמינו שיחסכו מעבודתם, ועל־ידי כך יבנו את משקיהם.

הם התאגדו לקבוצות בעודם כובשי עבודה במושבה. התחילו בפיתוח משתלות, אחר כך נטעו פרדסים משותפים, יסדו קופת ארגון משותפת, עשו הכנות ארגוניות שונות. בשמחה שבלב ובנכונות לכל קרבן מסרו את עניניהם למרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. כך נגאל גוש תל־מונד ונקבע כמקום התישבותם של שלושת הארגונים שנקראו לכתחילה בשם “ארגוני יזרעאל”. הארגונים הללו קיבלו את הכשרתם החקלאית והחברתית בכפר־יחזקאל. גם הם, כארגוני נהלל, ביקשו להתישב על שטח רב־מידות כדי לבנות משק מעורב, אך הדבר לא ניתן להם. גם הם התאחדו והיו לארגון אחד חזק יותר – הוא כפר־הס. אנשי “חרות־יהודה” ו"עין־ורד" הם מותיקי החקלאים ונתאגדו על־ידי המרכז החקלאי לאחר המלחמה העולמית הקודמת.

קושי מיוחד נגרם למתישבים מחמת חוסר תכניות. לא היתה להם תכנית משקית ואיש לא ידע, מנין יימצאו האמצעים המרובים להתישבות 250 משפחות. הסבל התחיל עם עליתם על הקרקע. את הפרוטות המעטות, אשר חסכו משכר העבודה, השקיע איש איש – מי בצריף, מי במשתלה, מי בתשלומי הארגון. המשפחות גדלו ושכר העבודה לא הספיק לקיום, ליצירת משק לא־כל־שכן.

וגם שטח האדמה אינו מספיק. התקוות לגאולת קרקע נוספת בשטח זה גזו. באו הסתה, פרעות וטירור כלפי המוכרים, ושטחי הקרקע של הישובים היהודים נשארו מקוצצים ומבותרים. מצב הבטחון, בסביבה של כפרים מוסתים (טירה, מיסקה וקלנסובה), הורע והכביד עוד יותר על המוסדות, שלא יכלו ליתן סעד מספיק. הלואות לכמה שנים וריבית בנקאית היו כחבל על הצואר ומחודש לחודש נתהדק החבל עד כדי חנק. עברו שנים עד שתנועת המושבים הצליחה לקבל את הסכמת המוסדות, לכלול את הישובים האלה במסגרת ההתישבות של קרן היסוד.

תלאות רבות עברו על המתישבים, אף־על־פי־כן לא נעקרו מאדמתם. בתנאים חמורים ידעו ליצור נכסי משק ולצבור רכוש של כלים, בנינים, מטעים. בינתים הולכת ומתמלאת גם מכסת הקרקע והם מתקדמים לקראת עתיד טוב יותר.

 

כפר־אז"ר    🔗

בתים קטנים, מפוזרים, על מגרשים בני ארבעה דונמים. רפת ולול, והשאר מכוסה ירק: ירק עדין, רענן. בקרבת מקום עוד שטחים המחולקים חלקות חלקות בנות שמונה דונמים. זוהי כל האדמה של כפר־אז"ר ועליה קיומם.

רק 12 דונמים יחידת קרקע – מהו סוד קיומם של בני הכפר? – הוה אומר: ירקות. ירקנים הם אנשי כפר אז"ר.

אין הירק אלא צמח קטן. שרשיו מעטים, חייו קצרים. רך ונמוך הוא וזעיר ודורש מבעליו שקידה יתירה. השרב אויבו, הכפור ממיתו, רוב רטיבות גורם רקבון לשרשיו, צמאון עלול לייבשו. הרי זה מקצוע, הדורש לימוד, שקידה, אהבה, מסירות, ודבקות בצמחים הרכים. קשה היא העבודה הזאת, קשה ומפרכת; יש לעמוד שחוח על המעדר לעשב ולנכש ולאסוף את הפרי. בענף זה מטפלים ועובדים בעולם וגם בארץ בעיקר ילדים ונשים, שגופם גמיש יותר ועבודתם זולה. אנו לא עצרנו כוח לעמוד בזה בהתחרות עם העבודה הזולה, ותוצרת סוריה, מצרים וכפרי הערבים שבארץ היתה מציפה את שווקינו. עמוֹד עמדו תיבות הירקות שלנו בשווקים ככלי אין חפץ בו וללא תשלום לבעליו. משקים רבים חדלו לגדל ירקות אפילו לצרכיהם שלהם. ואילו כפר־אז"ר שם מעיניו בסבלנות אין קץ בענף הזה העיקרי, עשו והצליחו.

אנשי הכפר הם מבני העליה השלישית, שהתיצבו בשורות כובשי העבודה בחקלאות ובבנין. אחרי פרעות מאי 1921 התארגנו לשם ייסוד ישוב ע"ש י. ח. ברנר. אחרים קראו לעצמם מע"ש. שתי הקבוצות יחד היוו את הארגון, אשר עלה, בשנת תרצ"ג–1932, על האדמה בסביבת תל־אביב – פתח־תקוה, וישובם נקרא אחר־כך ע"ש אלכסנדר־זיסקינד רבינוביץ.

ההתישבות הזאת מיוחדת במינה. הם התחילו בהלואות לזמן קצר, לשנתים ולחמש שנים, בריבית בנקאית של 8%. תקותם שהמוסד המיישב יבוא בקרוב ויפדה אותם, נתבדתה. המוסדות לא הכירו בהם. תוצרת המשק היתה מעטה, וללא שוק וללא מחיר. בכל זאת בנו בתים על־מנת לשלם עבורם במשך 8–10 שנים. מובן שלא יכלו לעמוד בתשלומים של הקרן והריבית כאחד, והם פנו לעבודה לעיר הקרובה – לתל־אביב. רק כעבור עשר שנים, אחרי בזיונות והשפלות שביחסי לווה ומלוה וסיבוכים בחיי החברה, אחרי מאמצים לחסוך כסף מעבודות־חוץ מקצועיות ולהתגבר על משברים כלכליים – בא סוף־סוף מוסד מיישב ופדה אותם.

חובם ההתישבותי קטן בערך וההון העצמי שלהם ניכר. ההכנסה מהמשק משביעה רצון בשנות רווחה, כשהתוצרת נמכרת יפה. עם זה מקננת דאגה בלבם: השטח קטן, המשק חד־גוני – המשפחה גדלה האנשים והנשים דלו כוחותיהם.

ועוד דאגה: כפר אז"ר קרוב מאוד לתל־אביב. העיר מתרחבת. היא תגדל ותגיע לגבולות הכפר. הספסרות עתידה לרקוד כאן את ריקוד השדים שלה והכפר עלול להיבלע חס וחלילה בשאונה של העיר.

 

בצרון    🔗

כעשרה–חמשה־עשר קילומטר מגדרה דרומה. רחקת מאחרוני הפרדסים, משאונו של ישוב. נגלים לפניך הרי יהודה הנמוכים, המשרים שקט ורוך. נושבת רוח מערבית קלילה, לחה וקרירה. מסביב נראים כפרים ערביים ערומים מעץ, והשדות הרחבים מעובּדים למחצה ומוזנחים למחצה. וואדיות חותכים ומבתרים שטחי אדמה פוריים.

על פני שטח מדרוני מתנוססים במעלה שלושים וכמה בתים. מגרשים בני ארבעה וחצי דונמים, יורדים במדרון מהבתים למטה. מכון־מים, אינסטלציה מרכזית. הבתים והאינסטלציה הותקנו בכספי הלואות בנקאיות. בזה נסתיימה לשנים מספר הפעולה ההתישבותית במקום.

האנשים – מ"החלוץ" הבלתי־ליגלי ברוסיה הסוביטית, מבוני חוות ההכשרה “תל־חי” בקרים, ידעו בגולה רדיפות, מאסרים, מסירת־נפש. חלום חייהם – התישבות, מושב־עובדים.

עברו שנים. מוסד מיישב לא נתן דעתו עליהם. הבית והצינור המרכזי לא יכלו למלא את מקום הציוד ההתישבותי. האנשים ביקשו טרף לטף ומצאוהו באשר מצאו, בעמל כפים, בעבודה מאומצת כשכירי־יום, כל אחד לפי יכולתו, מקצועו, סגולותיו, מסירותו. מהם פנו לנהגות והיו לפועלים בסביבה, ומהם גם הצליחו לכונן משק קטן. וכשהגיעה העזרה, עמדו כמה מהם על פרשת דרכים.

הם עומדים בצהרי חייהם. אחדים כבר נאחזו במקצועות אחרים ומתפרנסים מהם ואחרים חסרי כל.

עומד לו גבר שחוח על מעדרו בחצר בלתי־מסודרת, ששלושה עצים בה, מעט עופות, משתלה וירקות, ומתנה את סבלו: ללא בהמת עבודה – איך יחרוש את מגרשו? ופרה איך ישיג? לוּ ניתנה לו, היה מחייה את ביתו ובונה את משקו והיה ראוי להיקרא מתישב, לוּ…

באחד הערבים נתכנסו כולם לאספה כללית לדון על סידור השקאה וחלוקת האדמה כדי לגבש שטח רצוף ולעבדו בשיטה, במחזור זרעים, בדאגה וטיפול כלליים. הועלו כל הקשיים החברותיים וההשקפות השונות של מי שהיה לנהג ושל מי שהיה למזכיר מועצת פועלים או לעגלון המשכיר עצמו ובהמותיו לאחרים.

קשה, מאוד קשה היה לאחות את הקרעים שנתהוו מחמת חוסר הפעולה ההתישבותית, מחמת הזנחת האנשים.

ובכל זאת עלו ובלטו כמה אנשים בכפר, אשר הקימו להם משקים חקלאיים, בעבודה מאומצת של המשפחה הצעירה. חמש–שש גלגלות ברפת, מאתים–שלוש מאות עופות, ממטרות המשקות את המלפפונים הסתוויים. המשקים האלה אינם חייבים כסף ואינם משלמים ריבית.

מעל גג המוסד המרכזי נראה הכפר ברעננות ירקותו. עצים בודדים עמוסי תפוחים או שזיפים מבטיחים עתיד למטע זה. נשים מכניסות לרפת את פרותיהן הבודדות, ילדים רזים ממלאים את הגנים והמגרשים. אדמה נוספת נרכשה לכפר ואנשיו ניגשים לפעולה במרץ מחודש, כאילו התחילו אך היום בבנין עתידם.

 

בית־שערים    🔗

“ארגון אפרים” לשעבר – על שם אפרים צ’יז’יק, מפקדה הצעיר של חולדה במאורעות 1929, – נתלכד לשם הקמת מושב־עובדים. הארגון הורכב מבני־הנוער של המושבים בעמק יזרעאל, ואליהם נצטרפו מ"הנוער העובד" ומ"הבחרות הסוציאליסטית" ואחרים, בסך־הכל עד כדי שבעים משפחות.

קיומם כארגון נמשך כמה שנים. המזכירות קבעה את מקומה בנהלל. הם פיתחו ביניהם עבודה תרבותית וחברותית. החברים שלא ידעו את העבודה החקלאית, עברו למשקים החקלאיים להכשרה.

בינתים נתפנתה אדמת הקרן הקימת לישראל בעמק יזרעאל, מערבה מנהלל וכפר־יהושע. ארגון “אפרים” נאחז באדמה זו, ויקראו למקום בשמו ההיסטורי “בית־שערים”.

במשך כמה חדשים נתכנסו ובאו החברים למקום התישבותם ושקדו במרץ על בנין כפרם. הקימו צריפים, רכשו פרות, עיבדו גינות־ירק לצרכי הבית, פלחו את השטחים המיועדים לכך, ועוד בשנה הראשונה קצרו קציר.

התכנית שתוּכנה לישוב בן שבעים משפחות, דרשה תוספת אדמה. מאדמת נהלל וכפר־יהושע הגובלות עם בית־שערים, אפשר היה לצרף לכפר את השטח הנחוץ. הנקל לו לאיכר למסור אדמה? בשיחות שנערכו בנהלל ובכפר־יהושע על ענין זה נתגלתה הכרה ציונית עמוקה ורצון לסייע בידי הדור הצעיר. נהלל החליטה, במשאל גלוי ואישי, למסור לארגון 536 דונמים, כפר־יהושע מסר אלף דונמים.

מפעל המים “מקורות” מתבצע ומי מפרץ חיפה מגיעים לעמק יזרעאל המערבי. בית־שערים משקה את אדמתה מים אלו, מפתחת משק אינטנסיבי והופכת אף את אדמת הבעל לשדות שלחין.

 

כפר־סירקין    🔗

כשלושה–ארבעה קילומטרים מפתח־תקוה, ליד מסילת־הברזל חיפה–לוד, בקרבת המבצר אנטיפטרוס, משתרע כפר גדול. מאה וארבעים בתים מפוזרים על פני מאות דונמים, בית בית וחמשת הדונמים שלו.

בריכת מים נמצאת במרכז הכפר והמים מגיעים בצנורות לכל בית. פה ושם מסתובבות גם ממטרות ומשקות ערוגות ירק.

האדמה – מישור, עידית. המים בשפע ואינם יקרים. אך אין משתמשים בהם ואין נהנים מהאדמה הטובה. האנשים מבקשים את לחמם בעבודת חוץ.

כשפתח־תקוה טבלה, בשעתה, בפרדסים והיתה מלאה עובדים נכרים, שאפנו לכך, שהון לאומי ירכוש שטחי קרקע בסביבת המושבה. הקהק"ל נענתה ורכשה במידת האפשר. אמנם האפשרות היתה מוגבלת, מחמת המחירים הספקולטיביים, בכל זאת עשו מעשה ובנו את הכפר על־מנת להרחיבו במשך הזמן.

האנשים – מפועלי פתח־תקוה, שומריה ומגיניה. הם ביקשו להתישב בקרבת המושבה והדבר הובטח להם. אך כל עוד לא הוגדל השטח אין המוסד המיישב מכיר בהם.

האנשים חיו אפוא כפועלים וציפו לגאולת קרקע נוספת, כדי לזכות בה ולהתישב התישבות של ממש.

ובינתיים נפל דבר – למספר חברים מעולי גרמניה ניתן ציוד כל־שהוא מקרנות מיוחדות להם, כמה מהם הביאו אתם גם רכוש פרטי והתחילו בבנין משק.

גם אחרים, מהמתיישבים הראשונים, החלו בבנין משק. מחסכונותיהם רכשו להם פרה, עז, עופות. גברה התביעה כלפי המוסדות המיישבים: הבו לנו התישבות!

בצריף רעוע – הבית הציבורי שבמקום – התאספו באחד הלילות אנשי הכפר כדי לברר את מצבם.

אנשים ונשים בני שלושים ומעלה. חזותם – פועלים מפועלי המושבה. בקשתם צנועה ותקיפה – התישבות!

המצב אינו קל, רצוי היה לצרף את חלקות האדמה ליחידות קרקע בנות 15 דונם לפחות, אולם הבתים, הבנויים במרכזו של כל מגרש ומגרש מפריעים לכך. באין ברירה הסכימו המתישבים לצמצם את מספרם ולהעמידו על ארבעים וארבעה, כדי שכל אחד יקבל 15 דונם. ושאר החברים? כארבעים כבר הסתדרו בעבודות אחרות והשלימו עם מצבם. והשאר יחכו לתורם, לרכישת אדמה נוספת.

לאחר בירור קשה ומר, הוסכם, כי 90 המתישבים ייבחרו על־ידי ועדה מיוחדת, על־פי ויתקם של המועמדים בארץ ובעבודה כיבושית ועל־פי נאמנותם לעקרונות מושב־העובדים וכושרם המשקי והחברתי. הבחירה תובא לאישור בפני האספה הכללית של החברים במקום, ואחר כך תובא החלטת האספה בפני המוסד המיישב.

 

מושבי ספרדים    🔗

א. בית־חנן    🔗

קיבוץ גלויות הרי הוא אחד מעיקרי הציונות ועיקר זה מוצא קמעא קמעא את תיקונו גם בהתישבות.

נסיונם של יהודים מבולגאריה להתישב, לפני כמה עשרות שנים, בהר־טוב (ארטוף) לא הצליח. כן בודדים הם הספרדים, בתוך ישובי הפועלים הכלליים. ארגון פועלים ראשון, מלוכד וחזק, קם לנו מתוך “השבט הספרדי” רק עם יסוד בית־חנן. ששים וחמש משפחות נתארגנו בשעתן בבולגאריה לשם עליה והתישבות. מקצתן קיבלו הכשרה חקלאית בחוות “החלוץ”, מקצתן – בארץ, במושבות ובמושב כפר־יחזקאל. בעצם ימי המאורעות הוחל בחריש ובהכנות להתישבותם, ובחנוכה תרצ"א עברו לבנינים שנבנו בשבילם. מושבם, שהוקם בכספי קרן־היסוד ובעזרתה של הסתדרות ציוני בולגאריה, מתנוסס על שתי גבעות רמות למעלה מנס־ציונה, בקרבת המושב נטעים וחוות־הצעירות “עינות”.

בית־חנן הוא כפר עובדים שנבנה בעמל רב ובמסירות רבה, מקיים את עצמו מעבודה בלבד. עיקר משקם – מטעי הדר, ומחמת גורלו המר של מטע זה בשנים האחרונות לא זכו עדיין להכנסות ושילומים תמורת מאמציהם.

אנשי הכפר הם חברים בהסתדרות החקלאית ובתנועת המושבים. שיתוף הגורל והחיים בארץ, ועל כולם חינוך הילדים, עושים את שלהם, למען קיבוצם והיתוכם של שבטי ישראל השונים לעם אחד ומאוחד.

ב. כפר־חיטים (ארגון “הקוצר”)    🔗

אנשי “הקוצר” – אף הם מבולגאריה. הם הכשירו עצמם בחוות “החלוץ”, וכשעלו היתה בלבם שאיפה אחת: התישבות. עברו עליהם כמה שנים בכיבוש עבודה במושבות יהודה, מעטים מהם קיבלו את הכשרתם בבית־חנן אצל בני ארצם. אף הם, כאנשי בית־חנן, חברים להסתדרות העובדים הכללית ותנועת המושבים.

בסוף שנת 1936, בעצם ימי הדמים, משעמדה אדמת חיטים להישמט מידינו, קיבלו עליהם אנשי “הקוצר” לעבד את האדמה הזאת במשך שנה אחת לנסיון. תוך התנפלויות בלתי־פוסקות, חרשו החברים וזרעו, וגם קצרו. ואדמת חיטים הזיבורית נענתה להם.

בגליל התחתון, ליד המושבה הקטנה מצפה, לא הרחק מטבריה שוכן כפר־חיטים. בבקעה רחבת־מידות משתרעים ארבעים מגרשים, כדי כמה מאות דונמים, ושאר כל האדמה, שהיא הרוב, עולה בשיפוע. חיטים – גבעות זועפות, בלתי־מסוקלות סביב לה. וואדי חוצץ בינה לבין מצפה. והאופק סתום מכל הצדדים.

לאדמה הזאת היסטוריה משלה: בתרע"ד עלתה לשם קבוצת חברים חניכי דגניה לכבשה בראשונה, אך בפרוץ המלחמה העולמית הקודמת נתפזרה הקבוצה והאדמה עברה שוב לידי ערבים לעיבוד זמני. בשנת 1923 נוסד שם ישוב של ה"מזרחי", שנאבק כמה שנים ונכשל. מייסדיו עזבוהו ומה שהיה בו נחרב לגמרי.

מראה הישוב מרחוק: בתים בנויים בעיגול רחב, משובצים בתוך אדמת הבקעה. אתה גולש ויורד, עובר וואדי וחוזר ועולה והנה גדר צבאית חוסמת בעדך. לעיניך ארבעים רפתות ביטון נטולות גגות ורצפות. זגוגיות חלונותיהן נופצו כולן. עמודי ביטון בודדים – שימשו, כנראה, גדרות – הפוכים ושבורים. במרחק מה נראים סימנים של כרמי גפן שנעזבו ונחרבו.

ובמרכזו של ישוב חרב זה – בנין ציבורי גדול, בית־תפילה לשעבר. בבית זה התבצרו בימי המאורעות ראשוני הכובשים, 12 איש מחברי “הקוצר”, ביניהם חברה אחת. למעלה, בגזוזטרה העליונה, אשנבים לצרכי בטחון. למטה מיטות בשתי שורות. בית־אוכל, מטבח ומחסן. שקי תבואה מובלים יום־יום לזריעה. ששה חברים זורעים וחורשים בטרקטורים ושלושה שומרים. האדמה דלה, זרועת אבנים.

השאלה, שאינה יורדת מן הפרק: מים! החוקרים יעמיקו תהות וישאלו את פי האדמה. תענה מוטב, ואם לא – הרי ים כינרת לעינינו. כה קרובה לעין הכינרת וכה רחוקה מהישוב. הספק מנקר במוח, והיד זורעת. החורש חורש והשומרים שומרים… ובקרבת הישוב – אהלי בידואים אחדים נטויים. זוהי משפחת “השומר” הנכרי, ש"שמר" את ה"יש" בין ישוב לישוב. בעין זועמת רואים הם את השומרים החדשים, ושומרי ישראל לא יגרעו עין מהם. והנה פגישה אילמת ליד פי הצינור: יושב “השומר” הקודם ושותק, אף הבחורים שותקים, מקשיבים ומאזינים ומאַמצים עין באפלת הליל השטוף גשם סוער, מקיפים את הבנין הקפות רבות, מקשיבים להמית הלילה הזועם, מקשיבים גם להמית לבם הם, בעמדם על משמרת אדמת הלאום, שנרכשה לפני כמה וכמה שנים, אך טרם נגאלה.

–התיגאל?

תנאי ראשון: מים! אחרי שנות סבל מחוסר מים וקידוחים במעמקי האדמה, נתברר כי אין מים במקום הזה.

לבסוף הועלו המים מים כנרת. הולכים ונבנים הבתים והרפתות והישוב נכנס למסלול של יציבות. כפר־חיטים הוא מושב שיתופי: המשק מעובד במשותף, וחיי החברים למשפחותיהם הם פרטיים.

ג. צור־משה    🔗

ידוע לרבים חלקם של יהודי יון בימאות העברית, זכורים לטובה “אנשי סאלוניקי” שעמדו לנו בימי מצוק ומצור בנמלי חיפה ותל־אביב. אולם לפניהם ובלי פרסום־יתר נתארגנו כארבעים משפחה מעולי יון לבנין מושב־עובדים. כמה שנים עבדו במושבות יהודה, ובעזרת ההסתדרות הציונית שביון, גאלה הקרן הקיימת קרקע לישובם. ארכה הצפיה, נמשך המשא־ומתן, תכפו הדרישות, הותנו תנאים שונים וקשים. ובשנת 1937, בימי הקונגרס העשרים, שדן על הצעת הועדה המלכותית בדבר חלוקת הארץ, עלו חברי הארגון על אדמתם, בין תל־מונד לבין עמק־חפר.

ובסך־הכל: כמאתים משפחות מאחינו־חברינו הספרדים התישבו ונתערו בקרקע במושבי־עובדים.

 

בית־יוסף    🔗

הימים ימי אבל כבד. חבר יקר ונערץ נסתלק מאתנו, יוסף אהרונוביץ ז"ל. אני בשדה החציר מניף את החרמש בתנופות שקטות בקמה הרבוצה והצפופה, מערם ערימות, וגדישי חציר ריחני מתיצבים שורות שורות – ולעיני רוחי הארון העטוף שחורים ורבבות בני לויה צועדים אחריו עטופי יגון. ושוב תנופת החרמש: קציר, קציר… וסערת הרוח אינה עוברת, הלב אינו שקט. אבל וששון משמשים בו בערבוביה, התוגה מהולה בשמחה לקראת יום המחרת – יום העליה לבית־יוסף.

היה יום מעונן שלאחר יום שרב. רוח מערבית מבשרת מלקוש ציננה את האויר ובכפר נראו, שלא כרגיל באמצע היום בתקופת הקציר, חברים בחולצות נקיות. ה"זקנים" נסעו בעגלות, הנוער הלך ברגל לתחנות הרכבת הקרובות. בכפר־יהושע נפגשנו עם חברי המקום. חיוכים ולחיצות ידים רבות־משמעות. שיחה חטופה על הקציר והעבודה, מבלי להעלות על השפתים את עצם הדבר –את קדושת יום המחרת.

תחנת כפר־ברוך הומה שלא כרגיל: נוער נהלל שוקק בה. בעפולה מצטרפים אנשים ממושבי הגוש. בכפר־יחזקאל – שוב פגישת רעים חמה, נער וזקן. השמש שקעה תוך עננים, עלטה כבדה עלתה לאיטה. הרכבת עברה וחצתה ישובי עובדים שפשטו משני עבריה. האנשים עמדו ברכבת צפופים ליד החלונות והזינו את עיניהם בישובים ובשדותיהם ואצבעות הושטו והצביעו: אי־שם באופק בעלטה נראו כמתוך ערפל אחרוני הישובים “השדה” ו"תל־עמל".

שיחת רעים. מנגינה חרישית. חלום והזיה בקרון המלא נוסעים והמואר למחצה. בודק הכרטיסים כולו פליאה לצפיפות בלתי־רגילה זו. מישהו מסביר לו, כי נוסעים לחתונה.

הנה תחנת בית־שאן – כמה אבטומובילים מרופטים ליד התחנה. בידואי מתהלך על פני הרחבה. הרכבת מתקרבת ל"גשר", הקהל מתכונן לרדת ופקודה נשמעת מבחוץ: “לא לרדת – לדלהמיה!” עוד תחנה – גשר נהריים המוצף אורות רבים וגדולים, ירידה לבקעה ועליה למישור – עמק הירדן – דלהמיה!

בחשכת הערב, על פני כביש חלק ורחב, צועדים מאות אנשים לחצר המשק לקראת התפקיד הרציני, האחראי, המלהיב.

אותו ערב נעשו במשק “גשר”, הרחוק כדי שמונה קילומטרים מהאדמה החדשה, כל ההכנות לקראת העליה. כאן הותקנו הצריפים על מסגרותיהם, הקירות להגנה, העמודים לגדרות והמגדל. כאן הוכנו הכלים הדרושים, צרכי המזון, מכשירי העבודה וכדומה. והנה באו מכוניות־משא מקרוב ומרחוק. ובדלהמיה נתכנסנו גם אנו, הקהל הגדול, שבא להטות שכם ביום זה.

כבנחיל דבורים המו האנשים באולם הקרשים הארוך ונתערבו בבני המקום. מחול מתקשר באחת הפינות ונפסק. באחד החדרים מתכנים את התכנית ליום המחרת, ובשעה מאוחרת מופיעות רשימות האנשים לתפקידיהם. האנשים מסתדרים למנוחת לילה – על הרצפה, על השולחנות ובאמצע החצר, ורוח קדים מתנשא ומעלה גלי אבק. האנשים מוכרחים לעבור ממקום למקום, לבקש מחסה מפני האבק ואפשרות של תנומה.

לשוא…

בשלוש שעות בלילה שוב נתמלא הצריף אנשים לבושי מעילים ונושאים כלי־עבודה. הם מוכנים!

הגיעה השעה המקוּוה: שלוש שעות וארבעים וחמש דקה. הכרוֹז מכריז: הקוצרים – לאוטו ראשון.

כעשרים איש פרצו לתוך האוטו. חרמשים, קלשונים רובים צלצלו בערבוביה. האנשים מיעוטם התישבו על על רצפת האוטו ורובם נשארו עומדים. האוטו זז. זז משהו בלב.

בזהירות הננו עוברים את בקעות גשר. דמדומי בוקר בוקעים את העלטה. השחק מחויר והולך. האוטו מחיש את מהלכו, ותוך כדי מבט ער על הסביבה אנו ניצבים על האדמה החדשה…

ים של קוצים בגובה של מטר ומעלה. קוצים בעלי גזע וענפים מסועפים. האדמה אינה כחושה, כפי הנראה. חולקו חרמשים וקלשונים.

המודדים הולכים לפנינו, ואנו קוצרים. החרמש נתקל באבנים, מתרומם וקוצר, מפנה ומגלה אדמה. הקלשון אוסף את הקוצים לערמות. הננו מפנים דרך בת 250 מטר בקו ישר מהמסילה, שתשמש אחר כך חצר מרובעת.

באין פצירות הננו משחיזים את החרמשים באבני המקום השחורות.

דמדומי בוקר יבש, ללא טל. הזיעה ניגרת מבעוד בוקר. העינים נחות על פני השטח: ממזרח מתפתל ערוץ הירדן במרחק של שני קילומטרים, בצפון מתנשא החרמון בכל הדרו ומזהיר בלובן קמטיו המושלגים, הרי החורן והגולן עוטרים את עמק הירדן כשומרי עד. השטח יורד בשיפוע קל. האנשים דבקים בעבודתם. זקני ההתישבות העובדת, מראשוני כובשי כינרת, עדיין החרמשים איתנים בידיהם. ומהידים העייפות מוציאים נערי נהלל וכפר־יחזקאל את החרמשים. קבוצת אנשים מסלקת את האבנים השחורות, וסביב העובדים והקוצרים ניצבים בחורים איתנים במדים, – הנוטרים, הרובים בידיהם והעינים חודרות לתעלומות השטח הבלתי־נודע.

עם פתיחת דרך לאבטומובילים – נתפזרו הקוצרים לארבע פינות “החצר” המסומנה. במרחק־מה עובדים אחרים בגדירת החצר בגדר צבאית. בינתים הגיעו האבטומובילים הראשונים עם מסגרות העץ לבנין ועליהן הטופסנים. בן־רגע נפרקו המסגרות הרבות והכבדות. נהגי מכוניות חוזרים להמשיך בתפקידם, כשבחורים עובדים ונוטרים מלווים אותם. אלו יוצאים ואלו באים. קבוצות קבוצות מסיעות את המסגרות שנפרקו למקומותיהן, הטופסנים מחברים אותן אחת לחברתה, הקיר הולך ומתרומם, הולך ומתחבר מכל ארבע רוחותיו. הלמות פטישים תוך כדי המולת אנשים, תקיעת מסמרים, יתדות־עץ ולוחות־מקשרים, וחומת מגן הולכת ומקיפה את השטח. הוקם הקיר הראשון. אליו יש לצרף עוד קיר ולמלאותו חצץ. העבודה עוד לפנינו, והשעה: שמונה בבוקר. יש להזדרז. עד הערב יש להשלים את כל המלאכה. העבודה רותחת, זרם אנשים חדש הציף את השטח: אבות ובנים, מושב וקיבוץ, גם עירונים בודדים, קצין ממשלה הנמצא בחופש, עורך־דין צעיר. בנות נהלל וכפר־יחזקאל מסלקות את הקוצים האחרונים מהחצר.

בעשר שעות רעשה הכיכר. האבטומובילים חזרו ובאו, צפצפו וטרטרו, התיצבו ליד הקירות ובחורים צעירים ניערו מתוכם שקים של חצץ ועפר, שהובאו משפת הירדן, ומילאו את הקירות הכפולים עד לגובה של שני מטרים, לבל יחדור דרכם כדור. פטישים כבדים התרוממו והלמו על גבי עמודי ברזל גבוהים מחוץ לחצר, וחוטי ברזל נמתחו וגדרו. וטרקטור משך וגרר אחריו מגדל בן שנים־עשר מטר עד מרכז החצר, התיר את עצמו ממנו ונסתלק. ארבעה כני־יסוד הוכנו לארבע רגלי המגדל; קבוצת אנשים שנתאמנו בכך עסקה בהקמתו. בתבונת כפיהם בלבד הרימוהו. חבלי ברזל נמתחו מראשו הצר ושתי שורות אנשים משכו בחבלים בשעה ששתי קבוצות אחרות סמכו את ראשו בעמודים והגביהוהו אט־אט, הגבּה ומשוך, הגבּה ומשוך. בו בזמן נמתחו שתי קצות חבל מראשו לאחור, כדי לעצור בו ברגע האחרון, למען לא יתהפך מעוצם התנופה.

תשומת־הלב של המחנה כולו הופנתה למגדל שגבה והלך, שהזדקף ועלה. עצבנות־מה בשורות המושכים בחבלים. עשרות שרירים אמיצים משכו ביחד, מתוך עצירת נשימה, כשעיניהם נשואות למעלה. ברגע המכריע השלך הס, ורק קולו של המנצח על המלאכה נשמע: משוך! הרף! משוך! ויתיצב המגדל במלוא קומתו, שנים־עשר מטר גבהו. ושני עובדים עלו על ראשו, כדי להקים שם קיר מגן כקומת איש – להגנת הצופה.

רפתה המתיחות. מעל המגדל הזה יוקם הגשר עם הישובים היהודיים על־ידי איתות, בעיקר בלילה. כי מבודד ורחוק המקום מישוב יהודי כדי שמונה־תשעה קילומטרים.

חומת המגן טרם נשלמה. ממשיכים בהקמתה. המגדל מתנוסס כבר. מתחילים בהקמת שני צריפים. הם נבנים וגדלים, הגגות כבר מתקשרים בקרשים. גשם קל מטפטף, אך אין נותן דעתו עליו ואין העבודה נפסקת.

ליד הצריף הראשון נחפר בור וזית צעיר ורענן, משתיליו הטובים ביותר של חבר מנהלל, ניטע כאן לשמחת לב הקהל, הצופה וחוזר למלאכתו. גם שתיל תמר מגן־רחל אשר בכינרת ניתן שי לנקודה הנבנית.

ברכת פרידה במעגל באמצע החצר. בא־כוח הנקודה עונה בהתרגשות ומזכיר את גדליה גלר, שנרצח ולא זכה לעליה. אנשי עמק הירדן יוצאים באבטומובילים לבתיהם. מבטי חברים נאמנים ילוום.

ליד פסי הרכבת רבה התכונה. שלט הוכן, ועליו הכתובת: “בית־יוסף”. שני אנשים נשענו עליו וחיכו בקוצר־רוח ובהיסוס רב לרכבת המתקרבת. התיעצר? התיקבע כאן תחנה? אין זו שאלת בטחון והקלה בתחבורה בלבד, אלא גם שאלת הכרה רשמית בעמדתנו החדשה. העינים ננעצו ברכבת: המאיטה היא את מהלכה? עשרות אנשים הצטופפו בקרבת הפסים, עשרות אנשים הציצו בעד חלונות הרכבת בהלמות לב:

– התיעצר?

והרכבת נעצרה. עמדה וקבעה את חנייתה בתחנת “בית־יוסף”. מחיאות כפים, דמעות גיל, התחבקות עם נהג הקטר, נפנוף מטפחות ורגשות לב גולשים על גדותיהם.

העריב היום.

מרכז הדאגה: הזרקור. מכונת המנוע כבר מזמזמת, החשמלאים מטפלים בזרקור שעל המגדל, קיר המגן סוכך ומגן עליהם.

הגשם מוסיף לטפטף. הלילה מתקרב במהירות. צריף אחד מכוסה. השני נתכסה לחצאין, – הגשם והלילה הפסיקו את העבודה. אי־שם עוד נשמעות דפיקות פטישים אחרונות. הנוסעים נסעו, ו"אנשי המקום", מלוויהם וקרוביהם נשארו לחנוכת הישוב בלילה הראשון.

קומקום קפה חם, פרוסת לחם ומנוחה. ופתאום – אור גדול. הזרקור נדלק בפעם הראשונה על המגדל, והוא מסתובב ומפיץ אלומות של אור על כל הסביבה. רטט עובר בגופות האנשים. אור גדול מאיר מסביב, וגם בפנים… ישבו האנשים לנוח על הצרורות. עצמו עינים בהרהורים קלים, ולנגד עיניהם העצומות עוברות כבמחזה פעולות היום.

העינים נפקחו לרווחה מאליהן, כי שמונה מנורות חשמל נדלקו בתוך הצריף.

בלילה הראשון למושב־העובדים החדש, הנקרא על־שם יוסף אהרונוביץ, נאמרו דברי הערכה לזכרו. על קיר הצריף נתלתה תמונתו. ומבטו השקט, החד והחודר, ירד ונח עלינו. אין מצבת זכרון ראויה יותר לאדם היקר מישוב כפרי, כי לא היתה מטרה נשגבה בחייו מהתישבות במקום שומם. הן אומרים אנו לקדש את שמו בישוב שהתחלנו בהקמתו, ויש לספר לחברים המגשימים, מי היה האיש ומה נדרש מהם למען יהיו ראויים לקדש את שמו בחייהם החדשים.

בעשר כבו האורות: ניתנו הוראות להתנהגות בלילה הזה. האנשים פשטו לישון. פחים הושענו על קורות וקירות ושימשו מחסה לישנים מפני הגשם הדולף. המשמר בלילה הוחלף והוגבר. כמה עשרות אנשים עמדו בשמירה, המאותתות החליפו שיח של איתות עם הישובים השכנים, הצופים במגדל עמדו על משמרתם, והקהל שכב לבטח.

וכשנעצמו העינים להירדם, ליטפו חרש המלים של דבורה וצפורה, אלמנת אהרונוביץ ובתו:

“עלו ורשו, ואלוהים ישמור אתכם”.

דמדומי בוקר שני. השארנו את המתישבים בישובם ובביתם ואנו, כמה עשרות אנשים מקורבי המשפחה, יצאנו את החצר לתחנת “בית יוסף”. מאנשי המקום ליוו אותנו למסילה בחשש שמא לא תיעצר הרכבת. וכשנעצרה, לשמחת לב כולנו, ועלינו לתוכה, נתגלה לפנינו הישוב החדש, אשר הוקם במקום, ששומם היה אתמול. אנשי בית־יוסף חזרו לביתם אשר כבר דבקו בו באהבה.

בבקעת בית־שאן, קילומטר וחצי מהירדן, ליד תחנת הרכבת, לרגלי הרים זועפים, שחורים ומסולעים, שוכן הכפר הקטן, בן ארבעים בתי־המשפחה. המשק – כעשרים וחמישה דונם שלחין וארבעים דונם בעל. הכנסותיו זעומות וחייו קשים – חלוציים. כשלונות אחדים קידמו פניו בשנים הראשונות. העיקרי שבהם – דלילת מעינות המים באמצע הקיץ. סודרה העלאת מים מהירדן והסידורים הטכניים שוב הכשילו והכזיבו והכפר מתחיל רק עכשיו את רקמת יצירתו.

 

משמר־השלושה    🔗

(לזכר גדליהו גלר, יהודה אליוביץ ומשה־זלמן בן־ששון)

באחת משבתות הקיץ המר של שנת תרצ"ז, נרצחו שני רועי צאן בכפר־החורש אשר בהרי נצרת. לעיני השמש ובין ההרים והצאן התמימות. איש לא בא לעזרתם, צעקותיהם לא הגיעו אל חצר הקבוצה – זה המשק הקטן, היחידי בין ההרים הללו. יום בלהות היה אותו יום, ובערב חוזקו המשמרות בכל נקודות הישוב. המגן חש לעמדתו, הצופה חידד את ראייתו, והשומר הקדים לצאת למשמרתו. ובחצות הלילה נרצחו שלושה בחורי חמד בין יבנאל לבית־גן, בדרך המובילה לשרונה־רמה מזה ולפוריה מזה. אחד מהם – אליוביץ– נאבק עד טיפת דמו האחרונה, ונשמתו יצאה בטהרה, כשהרובה והנעל של הרוצח תחת גופו.

בדרך זו נורה בשעתו בידי מרצחים חבר “השומר”, יחזקאל ניסנוב. בדרך זו היינו עולים למסחה וסג’רה, להשיג עבודה ולחלקה בין החברים. בדרך זו היינו עולים לפני שנים לחוות שרונה, האחרונה בגליל, ובהתעוררות מיוחדת היינו באים לשם כפעם בפעם לשיחה עם א. ד. גורדון שהיה אז פועל בחווה.

ודרך זו הובילה כאמור גם לפוריה־החווה, שנוסדה בשנת תרע"ב־1912 על־ידי קבוצה של ציונים מארצות־הברית. מאות דונמים של שקדים ניטעו בה, והעצים נשאו פרי והיכו שורש בהר הגבוה. שורת בתים עמדה במבוא לחווה, מפקחים רכבו על סוסים, שומרים על סוסות אצילות, ופועלים לעשרות היו מטופלים בעבודה. הדרכים פוריה–כינרת ופוריה–יבנאל היו מלאות חיים, ועוברים ושבים, רוכבים ורגלים, נפגשו בהן תמיד. אך זה שנים רבות אבלו הדרכים, נחרבו הישובים. מטעי השקדים נשמדו כליל.

יבנאל היתה אם המושבות בגליל. בה הכשירו את עצמם מאות פועלים עברים לעבודה חקלאית, לעבודת שדה, לפלחות ממש. בה נתרקמו חיי ידידות בין הפועלים והאיכרים – כי מטרה אחת היתה לפניהם.

באותם הימים כשיוסף ויתקין ויוסף אהרונוביץ ביקשו פתרונים בכתב ובעל־פה לבעית כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה וקבעו הנחות ששימשו יסוד להתישבותנו, קמה קבוצת צעירים ועלתה יבנאלה להתערות בעבודת־האדמה הפשוטה ולשנות את פני המושבה, להערות לתוכה דם צעיר, לעקור מתוכה את העבודה הזרה ולעשותה מושבה פלחית עברית גמורה.

נאבקו האנשים – בחייהם האיכריים, בחברת האיכרים הזקנים, במסורת העבודה הערבית. כשלונות ונצחונות באו לסירוגין במשך תקופה בת שלושים שנה. עד שהגיע היום והמושבה היא עברית, העבודה בה כמעט עצמית, ונכרים לא יימצאו בה.

מושבות הגליל בודדות הן ומעוטות־אוכלוסין. ההתפתחות האינטנסיבית, שחלה באזורים האחרים, לא הגיעה לכאן. זה ארבעים שנה ומעלה הן קפואות ועומדות במיעוט אוכלוסיהן וברוע מצבן הכלכלי, החברותי והתרבותי. בעיקר – מצב הבטחון, שאינו מניח את הדעת, בסביבה הערבית הגדולה המקיפה אותן מד' רוחותיהן.

זעקת הגליל לפיק"א לא הועילה אלא מעט מאוד. פיק"א נענתה להצעה אחת: לחיפוש מים. ואמנם נתגלו ביבנאל מעינות, הנותנים כשלוש מאות מטרים מעוקבים לשעה, נבנו בארות וגם כמה ברכות, אלא ש… נסגרו אחר כך מאין שימוש. אך יבנאל לא שקטה. ודרישתה הבלתי־ פוסקת מפיק"א להוסיף לה מתישבים צעירים זכתה לבסוף להסכמה עקרונית.

ובימי השפע והרווחה בארץ, דוקא בימים ההם, נתנו את ליבנו לעתיד לבוא, לימי השפל, ולא הנחנו ידינו מן הפעולה המתמדת: ליקוט חברים ואיגודם להגשמת הרעיון בפועל. ובמושבות יהודה נתלקט וקם ארגון בן ששים משפחות צעירות, בשם “מסדה”, לשם הקמת מושב־עובדים. הם נשאו עיניהם ליבנאל.

שתי שנים נמשך המשא ומתן עם הנהלת פיק"א, תוכנו תכניות, נערכו הסכמים, והצעות נשלחו מכאן להנהלה שבפאריס וחזרו משם, הלוך, וחזור, ללא מעשים של ממש.

משנרצחו שלושת בני יבנאל, נסער הישוב כולו, וביחוד המושבה עצמה. שוב כינסו אנשי תנועת המושבים את עסקני יבנאל ואת ארגון “מסדה” להתיעצות מכרעת, ואחרי בירור ושיקולי־דעת החליטו וגמרו: ביום השלושים לרציחת שלושת בני יבנאל, יקום ישוב לעילוי נשמתם במקום הרצח.

היה בוקר קיץ שופע זוהר. שני אבטובוסים מלאים וגדושים פועלים ממושבות יהודה, מארגון “מסדה”, נכנסו לנהלל בשירת עלומים. הם עברו את נצרת, אחר כך את טבריה – והגיעו ליבנאל בקול שיר וזמר. אנשי המושבה יצאו לקראתם בזרועות פשוטות ובלבבות פתוחים. במקום הרצח עמדו: שם על פרשת הדרכים יבנאל–בית־גן ופוריה–רמה.

הוקם צריף בודד, אהלים יחידים ניטו, סימן והתחלה של ישוב חדש. ליד שלט – שעליו התנוסס השם “משמר השלושה” – עמדו שלושת האבות של הבנים הנרצחים, עמדו ובכו בקול כששפתיהם רוחשות דברי נחמה. ועמדו תינוקות ונפשם הרכה ספגה את בכי הזקנים. נצבטו הלבבות ונחרתה בזכרון קדושת השעה והמקום.

זקופים וקדורנים ניצבו הרי הגליל, דוממים ומצפים השתרעו שדותיו. אלה ואלה האזינו לבכי זקנים ולגבורת בחורים.

מימון ההתישבות נעשה ע"י קרן־היסוד ופיק"א. שטח אדמתם בלתי־מספיק. גם מים להשקאה טרם סודרו במידה מספקת. אף־על־פי־כן הולך המושב וסולל לעצמו את דרכו.

 

מולדת    🔗

צהרי יום תמוז. החמה יוקדת. רגלינו דורכות על אדמה חדשה. רמה לא־גבוהה, משופעת במקצת. אדמת חמר בלתי־כבדה ביותר, אדמדמת, דלה, זיבורית. קוצים דלים וגוצים מכסים את כל השטח.

הרי נקודת הישוב העתידה להיבנות. הננו עומדים בין מיטלטלים שונים: חביות ברזל ובהן מי שתיה, חביות דלק, חמרי עצים, ארגזי ענבים, שקים מלאים לחם וחלקי מחרשות. הכל מכוסה שכבת־אבק עבה.

ארבעה טראקטורים מושכים מחרשות נוצצות והופכים את האדמה ואת הקוצים על פיהם. בחורים אמיצי־ידים נוהגים בהם בתוקף. שומרים מזויינים, במדים רשמיים, מלווים את המכונות בעירנות מיוחדת. עומדים הם בשדה רחב־הידים, נועצים עיניהם החדות בקמה, צופים אל מול הסלעים. מגיעים אבטומובילים עמוסים ושוקעים באדמה הסדוקה. הטראקטורים כובשים לפניהם דרך ראשונה. והנה עלה המשא למקום הנקודה, ומיד הושטו עשרות ידים ופרקו מסגרות של עץ לבנין צריפים, ריקועי פחים וקורות לכיסוי גג, מכונת חשמל וזרקור למאור, ומגדל בנוי ומוכן. האנשים מיהרו ואחזו בכלים ובחומר – ובנו. צריף אחד הוקם והוקף מסגרות ברזל למגן. הוקם המגדל, ועליו זרקור השופע אלפי נגוהות מישוב חדש, בן שעה, בן צריף אחד, בן עשרות בחורים, שנתכנסו בתוכו ובחפירות־ההגנה שמסביביו.

שם המקום: טייבּה, הוא שם הכפר הערבי הקרוב. כמה כפרים ערביים – מרסס, ג’יבוּל, טייבה, קוּמי, תמרה, נעוּרה – סובבים את נקודת הישוב החדשה בעיגול גדול וצופים אליה מעל גבעות. הרי הגולן והר התבור ניצבים עליה רמים ומוצקים כשומרים, וגם כעדים, עדי־ראייה נצחיים, לחיינו כאן, בעבר ובעתיד, ובהווה שאינו נוח כלל. הישוב העברי הקרוב ביותר הוא בית־השטה (במרחק של חמשה קילומטרים), אך אין שום ישוב עברי נראה מכאן. רק ראש הבריכה של כפר־יחזקאל מתנוסס כנגדנו, והקשר היחידי באישון לילה הוא קשר אילם של סימני מלים עם המושב הזה. הדרך – דרך שדה שסללנו – בלתי־מתוקנת. בימות הגשמים תשתבש ותיסתם, והקשר עם הישוב העברי ייפסק לגמרי. שכנות זו עם הכפרים הערבים, באין דרך בחורף, מדאיגה במקצת.

ישובינו בעמק יזרעאל ובעמק הירדן נבנו בקו ארוך לצד פסי הרכבת חיפה–צמח. גם הגליל התחתון נבנה בשעתו על פני רצועה צרה הנמשכת בין טבריה לתבור. השטח שבין שתי הרצועות האלה היה סתום בפנינו וטייבה היא התחלה לאיחודן ולצירופן.

המתישבים – צעירים מעולי גרמניה. עמהם – בני־לויה עוזרים ומסייעים: מאנשי נהלל, בני הדור השני בהתישבות, ותיקי השמירה מכפר־יחזקאל, ונוטרים ממשקי הסביבה. “הזקנים” מסייעים בעצה ובהדרכה, הצעירים במלאכה ובהגנה.

חלוציות חקלאית תידרש, נסיונות שונים, ועל כולם – קידוח בארות, חיפוש מים, כי רק בכך אפשר להשביח את תנאי המקום הדלים.

האדמה, כשמונת אלפים דונמים, – אדמת פלחה חרבה. עבודת חוץ אין בסביבה.

לפני שנים מעטות, כשגלות גרמניה פלטה יהודים נרדפים ומעונים והעלתה אותם לחופינו, הופיעו פתאום בימות החורף הגשומים, על אדמת נהלל, אנשים שפניהם אינם כפני תושבי המקום. צריפי נהלל הישנים והרעועים, שהמתישבים עזבום בעברם לבתי בטון חדשים, נתמלאו שוב דיירים: עורכי־דין לשעבר, שופט, מהנדס, וכיוצא באלה. תיבות רהיטים גדולות הובאו במכוניות משא והועמדו על פני הכביש, מאין אפשרות להסיען בבוץ. מכוניות קטנות, מצוחצחות, הועמדו מן הצד וכוסו מכסה בד. הנה נראו צועדים במגפי גומי בתוך הבוץ הצמיג – מהם אנשים באים־בימים, המתייגעים להמיש את הרגל מן הבוץ והם נושאים על גבם מעט מכולת למחיה. אשה הדורה, שגזרתה דקה וצפרניה עשויות, באה למחלבה לקבל מנת חלב, והיא כל־כך שונה מחברות המקום. גם בגינות נראו לפעמים איש ואישה, מהם בתלבושת עבודה חדשה, ובידיהם מעדר או מגוב. הם מנסים לזרוע זרעים ראשונים בערוגה, בעזרת חברת המושב.

גם בבית־הספר ניכרו פנים חדשות: ילדים רכים וענוגים, פניהם מפיקים חן ועדינות ועיניהם עצובות. כאילמים הם בבית־הספר. מקשיבים לצלילי השפה החדשה, המוזרה, להברות הקצובות והצלולות. ילדי המקום מסייעים להם בהבנת הדברים. לא בלי קושי מתערבים הם במשחק. וכך הם הולכים ומתערבים בחברה, מסתגלים לשפה, רוכשים אזרחות. הכל מבקשים להקל עליהם, להיות בעזרתם.

שונים ואחרים היו הצעירים שבהם. הם נראים בשדות ליד הבחורים החורשים, ליד המזרעה. הם נוסעים בעגלות, מביאים כדי חלב מן הרפת למחלבה, עומסים זבל בעגלות ומזבלים את העצים בגן. הם מבקרים בשיעורי ערב, שומעים מפי אנשי המקום, באידיש מגורמנת, על עניני הארץ וההתישבות בתוכה, ומעיזים יותר לשלב בשיחתם כמה מלים עבריות. הצעירים הללו משתדלים להכות שורש בסעיפי חיים שונים ותוך כדי כך עולה מישותם כעין בושה מסותרת על עברם, על עליתם המאוחרת והמאונסת, שבאה מחמת המציק ולא מתוך התעוררות עצמית. הם מבקשים כאילו לכפר עוון זה בהסתגלות הקשה ביותר ובלבד שיזכו להתייצב בשורות הראשונים, למחות סימני הבדל וזרות, להשכיח את העבר, להשיב לעצמם את אשר אבד להם. כי רק עכשיו הרגישו את טעם החריף של חוסר מולדת.

ובשבת אחת בין השמשות נתכנסו כעשרים בחורים ובחורות לשיחה, בשפת עברם, באחד הצריפים שבנהלל. ואותה שעה הורעפו להם דברי תנחומים בעברית:

– לא אתם לבדכם ברחתם מחמת המציק. גם הדחיפה לעליה השניה ניתנה בשעתה על־ידי פרעות קישינוב. אנחנו, יהודי רוסיה, הקדמנוכם רק בזמן ורבה היא הארץ, המצפה לחלוציות, לבנים שישובו להפרותה. אתם נתברכתם בוודאי בתוספת סגולות יקרות־ערך: ידיעה, משמעת עצמית, התמדה, ובזה תשלימו את אשר אנו חסרים. מקרבכם קם לנו חיים ארלוזורוב ולא מן הנמנע שתגלו כוחות ממשיכים ומעפילים. התחלתם בדרך הנכונה. בראשית היתה האדמה והעבודה.

אפשר שהעברית לא היתה מובנת להם, אולם משמעם של הדברים ורוחם הובנו.

באותה שבת בין השמשות סולקו מחיצות של הבדלי שפה, תרבות, מנהגים, מולדת־עבר. שפת־האדם האמיתית והטמירה ביותר פילסה נתיב להבנת גומלין, לשיתוף בחזון העובד העברי, היוצר חברה חדשה במולדת.

גל העליה הגרמנית הוטל בתנופה אל תוך שלות הכפר והציפוֹ בגוון נגדי בולט. לרבים נראה הדבר כחטא, כסטיה מעקרון העבודה העצמית. וחברי נהלל נתכנסו לאספה כללית. בדיון נשמעה החרדה לדרכנו החברתית. במעמדם של החברים שבהכשרה, אשר כבר היו לארגון “מולדת”, מתחנו בקורת על עצמנו. נשמעו גם דברי סניגוריה, אך נימוקיה – הכשרה משקית וחברתית, בית־קליטה לנרדפים – לא הניחו את דעתם של המחמירים, החרדים על אחד היסודות העיקריים של מושב־העובדים – עבודה עצמית. מידת הדין גברה והאספה גזרה על הכשרת עולי גרמניה.

אכן בזכותם של “בית הלל” אשר במחנה, המשיכו חברינו מעולי גרמניה את הכשרתם בנהלל, יחידים מהם – גם בכפר־יחזקאל. ואחרי עמידה עקשנית ומשא ומתן קשה במוסדות, עברו למושב באר־טוביה, ששימש להם מקום הכשרה.

קבוצת חברים הוסיפה לטוות את חיי חברתם, צירפו לעצמם חברים וחברות מנקודות שונות בארץ, עד היותם שמונים יחידות, שהיוו את הארגון למושב־עובדים “מולדת”.

אחרי הסברות, הכנות, טיפול בחבורה ובמוסדות נשלחה באחד הימים אגרת לכמה חברים וותיקים, וזו לשונה:

"בימים הקרובים הננו מתכוננים לעלית ארגון “מולדת” על אדמת טייבּה. שמונת אלפים דונם אלו נגאלו על־ידי הקרן הקימת, ורק עכשיו חוסלו המניעות לעיבוד ששת אלפים דונם, והננו נקראים לעליה וכיבוש.

כיבוש הקרקע בימינו אלה, בתוך המערכה בה אנו נמצאים, מעורר בנו גל של התרגשות, ואחריות מיוחדת לשעה זו מלווה את צעדנו זה.

ארגון “מולדת” – נוער יהודי גרמניה, אשר ניצל ממשטר חיות־טרף, העולה לבנות חיים של עובדי־אדמה וחברה צודקת, זקוק לעזרתו והדרכתו של הדור הראשון של כובשי העמקים הותיקים. הננו קוראים לך ליענות לצורך נכבד זה בשעה זו".

חברים צעירים מבית־שערים ובית־יוסף יחד עם אנשי הארגון ריכזו את החומר הדרוש בכפר־יחזקאל הקרוב, אשר מרחק של שנים־עשר קילומטר מפריד בינו לבין טייבּה. שם הוכנו מסגרות לצריפים, שם נבנה המגדל, לשם נתקבצו בערב שבת אנשי “מולדת”. ואנשי כפר־יחזקאל העמידו לעזרתם מאנשיהם המוכשרים ביותר.

במוצאי שבת, ערב העליה, הוסרו כל הדאגות, דאגות המשק החקלאי. כל לב צהל. זקנים עם נערים, איש ואשה, הרימו קולם בשירה היוצאת מעומק הלב. נדמה היה, כי בשאיפה וברצון, בראיית העיקר בחיים, אין שום הבדל בין אנשי “מולדת” ובין אנשי כפר־יחזקאל ונהלל. המחול עצום־המבע ריתק את שני הדורות.

ועם בוקר־אור, כ"ה בתמוז תרצ"ז, זזה השיירה: בראשה משמר, ואחריו טראקטורים ומחרשות. ובאדמת הגליל, אל מול הר תבור, נפתחו תלמים לזרע חיים חדשים לנרדפי עולם.

“מולדת” בטנה את משקה ומעבדת אותו במשותף, ואילו החיים מחוץ למשק הכללי הם פרטיים: לכל משפחה בית משלה, מגרש לגינה וגם עופות להטלה.

כבר הונחו הצינורות מעין־חרוד ומעלים מים למולדת ולתמרה. מי שתיה בלבד. הולכים ונבנים הבתים הראשונים, הולך ומסתמן הכפר בצורתו הקבועה.

 

שרונה    🔗

חצר מוקפת חומת אבנים שחורות וליד קירותיה מחסנים, לולים ובתי־דירה שאינם עולים אף במשהו על בניני המשק. בחצר זו חי הארגון ע"ש א. ד. גורדון, כשלושים משפחה. הם עלו על אדמה זו של פיק"א, שהועברה אחר־כך לקרן הקיימת לישראל, בחשון תרצ"ט (נובמבר 1938), ורק בשנת 1943. הוכרו רשמית ע"י מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית. שטח אדמתם – כארבעת אלפים דונם והם מחכים לרכישת שטחים נוספים.

השטח – מישור ומדרון לסירוגין. טיב האדמה – בינוני והיא נענית לעובדיה.

שרונה שוכנת בחצי הדרך בין כפר־תבור ליבנאל. שם המקום לפנים רמה. כאן היתה לפנים חווה, משק גדול של מטעי שקדים ופלחה, מיסודם של קבוצת ציונים באמריקה. במלחמת־העולם הראשונה נחרב המשק וערביי הסביבה השתלטו על האדמה. אחרי משפטים עלה בידינו לחזור ולהיאחז בה.

היות והמוסד המיישב לא בנה את המקום, החליטו החברים לחלק את האדמה ולעבדה ביחידות באמצעיהם המעטים. ביבול אדמתם רכשו לכל חבר בהמת עבודה. חילקו את המחרשות והעגלות, זרעים ואספקה לבהמות, והחלו עובדים ברשות עצמם, כל אחד על אחריותו. בצריף רעוע, ב' על ב', נתכנסו האיש האשה והתינוק והשמחה במעונם.

במשך הזמן יעלו אולי מים מבקעת יבנאל. לעת עתה יחיו על הדגן.

 

שערה    🔗

שערה נמצאת במרחק של כמה קילומטרים מכפר־תבור, ליד הכביש העובר ליבנאל. האדמה שייכת לפיק"א וזו מסרה אותה לעיבוד זמני לארגון “עומר”.

בקיץ תרצ"ט־1939 עלו חברי הארגון על האדמה, בכלל עלית חומה ומגדל. האדמה שברשותם – ארבעת אלפים וחמש מאות דונם, – מדרונית, ברובה חמרה בלתי עמוקה. מים אין בה, מלבד מעין קטנטן, המספק רק מי שתיה. המשק פלחי בלבד.

זה כמה שנים שהמתיישבים נתונים בחומה ולהתישבות בצורת מושב טרם זכו. חברת פיק"א אינה מיישבת, ומחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית אינה פועלת על קרקעות החברה, היא טוענת שפיק"א עצמה צריכה ליישב על אדמתה. ובינתים הארגון קרח מכאן ומכאן. יתר־על־כן: פיק"א מבקשת לחזור ולקחת כמה מאות דונמים מאדמת שערה הטובה, ואם אמנם תעשה זאת לא יוכלו לבנות במקום מושב־עובדים כראוי.

הארגון השקיע כוחות במקום משך כמה שנים, הכה בו שורש, התאחז בו בעמל וזיעה. כאן עברו עליהם מאורעות הדמים, כאן נולדו להם ילדים – ומכאן לא יזוזו.

השטח אינו מספיק לישוב של ממש, ששים משפחות. דרוש לפחות שטח כפול. והנה נרכשה זה עכשיו ע"י הקהק"ל אדמת הכפר הערבי “מעדר”, שכנתה של שערה. השטח הזה מאפשר להכפיל את הישוב במקום.

בינתיים הגביר המרכז החקלאי את לחצו על פיק"א וזו הודיעה על נכונותה לבנות את שערה ונגשה, במשותף עם משרד התיכוּן של תחנת הנסיונות אשר ליד הסוכנות היהודית, לעבד את התכנית לבנינה.

לארגון “עומר” היסטוריה קצרה: הם השתייכו בעבר לארגון “מולדת”. יחד קיבלו את הכשרתם בנהלל ועלו אחר כך על אדמת טייבה. כיון שלא הסכימו לעיבוד משותף של המשק ורצו דוקא במשק אינדיבידואלי וחיים אינדיבידואליים, נפרדו מ"מולדת" ועלו על אדמת שערה.

 

תמרה    🔗

בין כפר־יחזקאל לכפר־תבור ישן לו חבל־ארץ שנת עצלים. כל תנועה רחוקה מכאן. הרכבת חוצה את העמקים למטה והכביש טבריה–נצרת עובר למעלה בהר. והנה רגל אדם מן החוץ לא תגיע.

שקט ודממה. שמים זכים וכחולים ממעל והאדמה מגדלת קוצים ושיחים. אדמה רחבת־ידים: מדרונים, וואדיות, גבעות ובקעות משמשים בערבוביה. אדמת חמר לרוב וגם אדמה שחורה ודשנה פה ושם. לרגלי הכפרים הבודדים – מעינות מים דלים, מים עליונים, מי שתיה. לידם מתאסף הבקר והשואבות וכולם דורכים במי־מדמנה אלה ושותים מהם. האויר צח וטהור. האיזור הרחב הזה חסר מים. כאן ייבנה משק פלחה, פלחה חרבה בלבד.

באזור זה, בקרבת “מולדת”, הולך ונבנה כפר חדש על פני שטח בן ששת אלפים דונמים. השטח נרכש מהכפרים תמרה ונעוּרה, לכן נקרא שמו לעת־עתה תמרה.

חבריו – אנשי ארגון הגליל לשעבר, שישבו כמה שנים בשומרון ליד נהלל. הארגון חלם על התישבות בקדש־נפתלי ונתקשר קשרי נפש באדמתה. כשאדמת קדש נתרחקה מאתנו והארגון לא יכול היה להמשיך ולחיות חיי ארעי, עלה בקיץ 1942 לתמרה והתישב בה.

בארגון ששים משפחה. רק 30 מהן הועלו על הקרקע ורק 26 משפחות מהן קיבלו את תקציבן מכספי המפעל המיוחד של הסתדרות העובדים והסוכנות היהודית ע"ש דב הוז ויצחק בן־יעקב.

בתחילה נבנו רפתות־פח קלות ששימשו, בחורף הראשון, מחסנים לזרעים ולקש ומקום דירה למשפחות. בקיץ של 1942 כבר נהנו מיבולם הראשון, מהעיבוד החטוף הראשון. זרעו כבר גרעינים מגורנם שלהם ואכלו מלחמם. בסוף הקיץ של 1943 הושלם בנין הבתים לעשרים ושבעה בתי־אב.

מים היו מובילים בעגלות ממרחק רב, מכפר־יחזקאל, אך בינתיים נגמרה הנחת קו הצינורות ממעין חרוד למולדת ותמרה ובאחד־עשר בנובמבר 1943 חגגו שני הישובים את חג המים. כשפרץ זרם המים מהצנור שהובילם למעלה ההר, מרחק ששה קילומטר, עברה התרגשות בלב ונצנצה תקוה לימים שנראה במו עינינו את השקאת השדות החרבים בגוש הגדול הזה.

מולדת, שרונה, שערה, תמרה ועוד שני כפרים עברים העתידים לקום כאן בקרוב, יהוו גוש פלחי חזק באיזור חדש בגליל התחתון.

 

גאולים    🔗

בשרון, בין כפר־סבא לתל־מונד, מתרוממות גבעות, אשר מעבר להן נראות הדרכים לשומרון. מסביב לגבעות אלה ניטעו פרדסים, והם רעננים וטובים. גם כרמי ענבים ישגשגו כאן, ואבטיחים מנדבת האדמה בשפע. הדגן אינו עולה יפה, אך ירקות אפשר לגדל.

באחד הפרדסים האלה עבדה קבוצת בחורים מעולי גרמניה. כשכירי־יום עבדו. באחד הימים נחתם חוזה בין בעל הפרדס לבין חבורת הפועלים, אשר על־פיו יקום חלק מהפרדס לנחלה לפועלים תמורת עבודתם בו במשך כמה שנים.

במהרה נתברר, כי אין להם כל אפשרות לעבד פרדס בן מאות דונמים, ולחכות כמה שנים לתמורת עבודתם. הם זקוקים לשכרם יום יום, על־מנת שיוכלו להתקיים. זאת ועוד אחרת: הם קיוו, שהמוסדות המיישבים יכירו בהם ויציידו אותם, אולם המוסדות המיישבים לא נענו להם במשך כמה שנים מטעמים שונים.

הבחורים היו לבעלי משפחות, נולדו ילדים. ההוצאה גדלה והמוסדות טרם נענו. האנשים לא עצרו כוח לעמוד בנסיון הקשה וחלקם פרש מהמקום.

סוף־סוף הוכרו רשמית על־ידי המוסדות המיישבים, צורפו להם שטחי קרקע, ועובדה תכנית שלפיה תיושבנה כארבעים משפחות על מגרשים בני עשרים דונם. אולם בינתים עלו המחירים של חמרי בנין וצינורות למעלה ראש וקשה לבצע התישבותם. לעת עתה הם גרים בצריפים דלים ליד הפרדס, וממשיכים לעבדו. הם מכינים גן ירקות ומצפים בכליון־עינים לראשית בנין נקודתם.

 

כפר־נטר    🔗

קטנה ארצנו, אך מה רבה האדמה שאפשר להיאחז בה.

ליד דרך תל־אביב–חיפה תקוע במקום מסויים שלט: אבן־יהודה. חצה את שני טורי הבתים ויצאת מהמושבה הזעירה. תעלה גבעה והים ייגלה לעיניך. ליד גבעות החול משתרעת אדמה דשנה, שחורה וטובה, אדמת ביצה, ואחריה מתרוממת אדמה אדומה וקלה, חומה־כהה, כבדה יותר.

על מדרוני האדמה הזאת מתנוססים מגדל־צופים וצריפים אחדים. משפחות גרות באוהלים. לא חורף אחד כבר עבר עליהם במקום הזה. לא פעם הפילה סערת לילה את האוהלים.

האדמה המדרונית שברשות הכפר – רוחבה כחצי קילומטר ואורכה כשני קילומטרים. חילפה ויבלית עולות בה גם אחרי חריש טוב ובכמה מקומות עמקו בה הוואדיות. תעלות עמוקות נתהוו בה והן מתפתלות ומבתרות את השטח.

הבעיה: היכן לבנות את הנקודה? איך לחלק את השטח לששים משפחות (25 דונם לכל יחידה)? המספיק השטח? מה לגדל כאן? וקודם כל: מנין לקחת אמצעים להקמת הישוב.

באבגוסט 1939 עלו כאן על הקרקע כ־20 צעירים (בתוכם כ־10 משפחות, ולהן 4 ילדים). בלי אמצעים עלו. המוסדות המיישבים לא הכירו בהם ועלייתם היתה על אחריותם בלבד. משקם: שתי פרות ועגלה, עופות מעטים, שני זוגות בהמות־עבודה, צינורות להשקאת גן־ירק קטן.

השדות נענו. יבול יפה קצרו. חלקות שעורה נתנו עד מאתים קילו לדונם. ויאכלו לחם משדותיהם שלהם, עגבניה מהגן שלהם. אמנם לא בשפע, אך מעבודתם ומאדמתם. השנה הראשונה – מאוזנת. מישהו בונה בית מבלוקים. מוסיפים חדר לאחד הצריפים.

יושבים להם בחורים בשעת צהרים על ספסלים מעשה ידיהם, לפני צלחות המרק הקלוש, ומסיחים את דאגתם: החלו הגשמים, המשפחות עם הילדים באוהלים, רבה הצפיפות בחדרי הצריפים. הקש יירקב באין סככה. חסרות בהמות לחריש ולא יספיקו לזרוע. מי יתן צריף וזוג פרדות וסככה. ואת הדרישה הצנועה הזאת קשה למלא לעת עתה.

על שטח־אדמה מצומצם, בפינה נידחת בשרון הצפוני, התלקטה קבוצת חניכים של מקוה־ישראל, כדי להוציא את לחמם בעמל כפיהם. והם יוציאוהו, כי אנשי אדמה המה!

הותקנה תכנית הכפר: 25 דונם בהשקאה לכל יחידה. סודרו קוי השקאה ומקוים השנה לעלות על המגרשים, כל משפחה על אדמתה. הוקמו בנינים ראשונים והתחילו חיים תקינים.

 

כפר־ווארבורג    🔗

גרעינו של הכפר נתלכד במושבה רחובות. פועלי הסביבה נתאגדו לשם הקמת מושב־עובדים על שם מנחם אוסישקין. 75 פועלים, שכירי־יום, בעלי־משפחה, נתחייבו בסכומים לא קטנים והביאו תרומה גדולה לקהק"ל לשם רכישת קרקע לישובם.

ובדרום יהודה, במרחק שנים־עשר קילומטר מגדרה, הצליחה הקהק"ל לרכוש, בימי הספסרות בקרקעות, שטח של 2200 דונם מן הכפר אידנבה. היתה תקוה לרכישת שטחים נוספים, בסביבה, די צרכו של ישוב בן שמונים משפחה, ובמשך הזמן – גם ישובים שכנים. היה זה בשעתו מעשה חלוצי: תקיעת יתד באזור חדש בארץ. אך הנה באו מאורעות 1936–1939 והפסיקו את רכישת הקרקעות והשטח הקטן נשאר בודד בסביבה הערבית הגדולה,

לבנין ישוב חדש לא הספיקו האמצעים. המוסדות המיישבים לא הכירו עדיין באורח רשמי באנשי “מנחם”. אולם את האדמה יש לעבד ולשמור והאנשים התקבצו, קיבלו על עצמם עול של התחייבויות, והעלו פלוגה על האדמה.

תחילה קדחו בקרקע, ביקשו מים, כי בלעדיהם לא יספיק השטח לקיומו של ישוב. כמות לא רבה של מים נמצאה בעומק רב.

לשם שמירה על האדמה גוּדר כל השטח. האדמה נחרשה ונזרעה חציר, ושומר, מחברי באר־טוביה, שמר את המקום. בכל בוקר היו החברים עולים לעבודה מרחובות וחוזרים אליה עם ערב. לעיתים נתאכסנו בבית המוכתר של הכפר, קשרו קשרים, אך לגור בכפר לא היתה אפשרות, מטעמי בטחון. והנה עבר חורף ובא אביב, ימי קציר החציר הגיעו. מקצרות קצרו, המכבש כבש חבילות, – יבול לא רע, מעודד. היה פתח תקוה להמשך הבנין.

ובארץ נחשול דמים ומהומות. הפורעים גודעים עצים, שולחים אש בקמה ובערמות התבואה, יורים מן המארב, מתנפלים על ישובים. במהומות הללו נחרב גם רכושם ועמלם של קבוצת הפועלים מיהודה. החציר הועלה באש, הבאר נסתמה באבנים, הגדר נהרסה ונשדדה – וכך נמחתה התחלה של ישוב מעל פני האדמה.

עברה שנה. קודרים, סובלים התהלכו אנשי “מנחם”. שערי המוסדות ננעלו ולא נפתחו בפניהם, אסיפות חבריהם לא העלו אפשרויות נוספות, והאנשים נידלדלו כליל. אך רוחם לא נשברה. האנשים נשאו את סבלם בעוז וציפו לשעת־כושר לעליה על הקרקע. תבעו, דרשו, הציעו תכניות, והביעו נכונות – ואין הד. עד שנתפרסמה הצעת החלוקה של הועדה המלכותית והמוסדות עמדו על הצורך הפוליטי הדחוף להיאחז בשטחי אדמה חדשים. הוחלט, כי ארגון “מנחם” צריך להעלות למקום התישבותו באידנבה. אך תנאי הותנה, כי עליתם אינה אלא לשם כיבוש וביצור, ללא תביעה של תקציב להתישבות.

שוב עלו אנשי “מנחם” על אדמתם, פתחו מחצבה, חצבו באבן והכינו אבנים לבנין. שוב חרשו את אדמתם בתקוה לקצור את קצירם.

אך על־פי החלטת המוסדות המיישבים ובהסכמת המישבים, עברו מכפר־מנחם ועלו על שטח קרקע בקרבת באר־טוביה ובנו כפר חדש בדרום הארץ, הוא כפר ווארבורג ע"ש פליכס ווארבורג. המוסד המיישב – אמק"א.

 

בית־הלל    🔗

לרגלי החרמון זונקים מעינות מים רבים. בקול נפץ אדיר מתנפצים הם ומשתפכים לתעלות ואפיקים על פני עמק רחב־ידים, אשר טורי הרים סוגרים עליו.

בראשיתו של העמק – צלעי גבעות זרועות אבנים וסלעים ועל גבי הגבעות – כפרים בודדים. בתיהם – חושות בנויות חמר ומטוייחות זבל. הבנינים צפופים ומגובבים זה על גבי זה. ללא עץ, ללא דרך.

ברדתך, כשני קילומטרים מהדרך המובילה מכפר־גלעדי לדפנה ימינה, תגיע לחצר מוקפת תל גבוה כקומת איש, מכוסה אבני בזלת גדולות ושחורות, ובה מבואות מתעגלים. האחד מכניס אותך פנימה לתוך הישוב החדש הזעיר – כמה צריפים ומגדל־צופים גבוה, ובהם שבעים וחמש נפשות: אנשים, נשים וטף.

בעברו השני של המבוא יתעגל שוב תל של אבני בזלת ויוציאך מן הצריפים אל חצר המשק. בו כמה זוגות פרדות, כמה עגלות וכמה לולים, סככות עץ ופח ולידם מחרשות, מכונת־דיש וכלי־עבודה אחרים.

ובחצר ערמות קש ותירס, שרידי גורן. מושך את העין גן הירקות הרענן ובו מיני ירקות שונים, המבטיחים יבול טוב.

לאזאזאה הוא שם הכפר, ממנו נרכשה האדמה – אלף ומאתים דונם לעת עתה. האדמה עידית ומים רבים עוברים בה. היא מבותרת תעלות עתיקות, שהעמיקו והתפתלו על פני השטח הצר, הארוך והמכוסה שיחים. רשת של יבלית מושרשת באדמה הרוויה תמיד.

את הישוב הזה, על שם ד"ר הלל יפה, בונה הארגון למשק משותף. חבריו – אנשים שעבדו במושבות וחיו בקיבוצים שונים ויצאו מהם ברעיון התישבותי חדש – מושב וקבוצה כאחת. משק משותף, שההכנסה תתחלק לעובדיה, והעובדים יחיו את חייהם הפרטיים מחוץ לעבודה בפני עצמם. אכן במשך שנת התישבותם חזרו בהם מהרעיון החדש והם מבקשים לבנות מושב־עובדים. המקום מיועד לששים משפחות. האדמה שברשותם מספיקה רק לארבעים.

עתה הם עומדים בפני ראשית בנין ישובם. רק עתה יש לתכן תכנית לישוב ולמשק, תכנית למושב באיזור חדש, אשר מגשימיה יאכלו לחם ולא במסכנות משטח מצומצם, 30 דונם למשפחה.

האנשים אינם צעירים ביותר. את מיטב עלומיהם השקיעו בכיבוש העבודה ובבנין משקים אחרים. שנים חיכו להתגשמות חלומם.

האדמה שבעין חולקה. תוספת הקרקע טרם נרכשה. המתישבים הראשונים הם לעת־עתה רק עשרים וארבע משפחות. הבנין בתחילתו: השנה נבנו לכולם רפתות ומחסנים מפח ועץ, והתחילו בבנין בתי־דירה קטנים. הצורך הדחוף במקום נידח זה – קרקע, קרקע להגדלת הישוב לפחות כדי ששים משפחה.

 

שאר־ישוב    🔗

לרגלי החרמון בקרבת מקורות הירדן – ליבניס וחצבני – ליד דן ודפנא, הולך ומוקם מושב־עובדים.

התכנית היא לחמשים־ששים משפחות. הועלו לעת־עתה עשרים ועתה מוסיפים עליהן עוד עשר.

המושב – במצב של התהוות. לעת־עתה נבנו עשרה בתים לעשרים המשפחות הראשונות. שבע משפחות שוכנות בצריפים רעועים. אך המגרשים טרם גודרו, ומהם גם לא הוכשרו עדיין. יש וואדיות ומכשולים אחרים. הפרות הבודדות והעופות המעטים וגם הקש והחציר והגרעינים – אף הם לא מצאו להם עוד קורת־גג במידה מספיקה. האדמה טרם הותקנה להשקאה שלימה. המקום מצפה להכשרה, לטיוב ולהשבחה. האנשים מתלבטים בבעיות ישוב צעיר, מתחיל, אך הם כבר מתחילים להוציא את לחמם מאדמתם.

המושב “שאר ישוב” הוא ראשון ל"העובד הציוני". המתיישבים הם חברי תנועת ה"נוער הציוני", הקשורה בהתאחדות הציונים כלליים. גם הם חלמו על שדות נרחבים ועל משקי פלחה. למעשה יסתפקו בשלושים דונם שלחין. באקלים המבורך, בעיבוד טוב ובמחזור טוב, יוכלו לנצל את האפשרויות הגנוזות באדמתם הטובה ולקבל יבול כפול.

הגדלת הישוב כדי ששים–שבעים משפחות היא הכרחית להתפתחותו והתבססותו ותוספת מושבי־עובדים בשכנותם היא תנאי להתקדמותם החברתית והמשקית.

לעת־עתה הם צועדים את צעדיהם הראשונים בכל תחומי החיים בבדידות גמורה, כאילו יחידים הם בחבל־ארץ זה, אשר בגבול סוריה.

 

מושבים חרדיים    🔗

העליה הראשונה היתה מורכבת רובה ככולה מאנשים שומרי דת ומסורת. הדברים אמורים לא רק באנשי ירושלים שבנו את פתח־תקוה, אלא גם באנשי רומניה וארצות אחרות שבנו את מושבות הגליל העליון והתחתון. אולם כל אלה לא היו מאוגדים מבחינה דתית.

גם בתקופת העליה השניה לא נבנה אף ישוב דתי אחד. אמנם מפלגת “המזרחי” הלכה וגדלה, אולם חבריה, כמוהם כציונים הכלליים, לא הגשימו בגופם את מצוות ההתישבות החקלאית בארץ.

שינוי לטובה חל בשנות העשרים. יהודים חרדים יסדו אז ויישבו מושבות אחדות: כפר־גדעון, כפר־חיטים, בני־ברק. תופעה נוגעת עד הלב היתה ביחוד עלייתם והתישבותם של החסידים.

פתאום נראו פנים חדשות בנהלל: יהודים באים־בימים, לבושי קאפוטות, מגדלי פיאות, חובשי כובעים פולניים צרים מהלכים בחבורה מסתכלים ולומדים הלכות עבודה. בשדה וברפת, בגן ובלול, מתקמט המצח ללימוד סוגיות במסכת החיים. כילדים רכים הועמדו בפני מציאות חדשה, עולם חדש, חיים חדשים.

והם לא בגפם באו, כי־אם משפחות משפחות. חסרי אמצעים מספיקים, חסרי ידיעה והכשרה. ישר מהדוכן שבחנות לעמק יזרעאל, לשדות, לכפר־חסידים. הם גילו אומץ־לב רב, אמונה ובטחון.

נהלל כבר יכלה ללוותם בעצה והדרכה. הם יכלו להשיג בנהלל אפרוחים ועגלה גזעית, וגם ברכה לבבית ונאמנה. קשים מאוד היו חייהם של המתישבים הראשונים בכפר־חסידים, אך הם הוסיפו לסבול ולחתור לחקלאות, להתערות בקרקע ולהשתרש בה.

על גבול כפר־חסידים התיישבו 25 משפחות מחברי תנועת־העבודה הדתית “הפועל המזרחי”, שנהייתה לנושא העיקרי של ההתישבות החקלאית בקרב היהדות החרדית. קבוצת החברים שנתיישבה, כאמור, ליד כפר־חסידים – “קבוצת־שמואל” נפגשה ערב עלייתה על הקרקע כדי להחליט על דרכה וזאת אשר החליטה:

"א. הקו העיקרי ביסוד המושב הוא הגשמת הצדק והשויון החברתי, לפי השקפת תורת החיים של היהדות המסורתית, במילואם ובשלמותם.

ב. הפגישה מכירה, שרק בהתערות בקרקע אפשר למצוא את הדרך לשיבה אל החיים המקוריים של עם ישראל.

ג. בהתאם ליסוד הצדק החברותי, מתבסס המושב רק על עבודה עצמית בלי ניצול הזולת.

ד. היסודות האמורים מחייבים קשר ועזרה הדדית מלאה בין כל המתישבים בכל היקפם.

ה. הפגישה מכירה, שהגשמת רוח התרבות הישראלית המקורית צריכה לבוא ע"י התמדה בלימודה.

ו. הפגישה מציינת, כי הצלחת המושב והתפתחותו תלויים בחינוך ובהדרכה הדדית של המתישבים".

כעבור זמן־מה נוסד גם הישוב החקלאי העצמאי הראשון של תנועת “הפועל המזרחי” – מושב־העובדים שדה־יעקב, ומאז הלכו והקימו כמה מושבים נוספים. עד שנת תש"ד הוקמו בסך־הכל שמונה מושבים המפוזרים על פני כל הארץ.

על זיקתה של תנועה זו למושב־העובדים יעידו הדברים הבאים הלקוחים מתוך הדו"ח של “הפועל המזרחי” לועידתו השמינית בשנת תש"ב:

"…הראשונים, בראותם בחיי החקלאות את האפשרות היחידה להתחדשות, לתחיה מוסרית ודתית, להגשמת רוח התורה, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, מצאו את הדרך היותר מתאימה לכך בצורת החיים של מושב־העובדים, כפי שהתחילה אז להתגבש בישוב עם יסוד נהלל. הם חשבו ומצאו, כי בצורת־חיים זו אפשר להשליט את היסודות הצודקים של תורת ישראל: שויון, עזרה הדדית, שיתוף בשטחי חיים רבים וכו' ויחד עם זה לשמור על הצורה האינדיבידואלית המסורתית של חיי הפרט והמשפחה.

תפיסתם היתה, כי היהדות שמרה וטיפחה מאז ומתמיד חיי משפחה שלמים ומוצקים, כתא ראשוני ויסודי לבנין החברה. כן מאפשרת צורה זו פיתוח כוחות היצירה שבאדם וגילוי כוחות היזמה שלו. בחברה זו אפשר גם למצוא את הצביון וההוי הדתי בחיי הפרט והציבור".

בט"ו בשבט ת"ש נתקיים בשדה־יעקב כינוס של באי־כוח המושבים והארגונים מיסודו של “הפועל המזרחי”. בכינוס זה הונח היסוד לאיגוד המושבים שלהם, שהחלו לפעול כתנועה מאורגנת בכיבושי קרקע והתישבות.

 

באר־שבע    🔗

בשחר ילדותנו נתחבבו עלינו שמות רחוקים, רבי־זוהר: באר־שבע, חברון, חורן, קדש־ברנע, אדרעי, וכולם שימשו במוחנו בערבוביה, כחלום מורכב חסר־פשר. באר־שבע נראתה לנו כערבה רבת עדרים, עדרי צאן אשר לא יימנו מרוב, ויעקב התם והישר מהלך בערבה לאורכה ולרוחבה, הוא ובניו ובני בניו.

משנתעוררה הכרתנו הראשונה, הבחנו בבאר־שבע את עריסת האומה. על פני האדמה הזאת התהלכו האבות, כאן נתחוורה ההכרה באל עליון, כאן יסוד ושורש של גזע ישראל.

כשהגענו לארץ, נאחזנו תחילה באיזור החוף, אחר כך פנינו לעמקים, עלינו הרה במקצת, פנינו גם דרומה, אך לנגב לא הגענו. אלפיים שנה לא באנו במגע אתו, לא ידענו על־אודותיו ולא כלום. כשהרכבת קנטרה–רחובות היתה חוצה את הנגב היינו מתכסים שכבת חול עבה, שהיתה חודרת דרך החלונות הסגורים. חלפו לעינינו שרידי תמרים בודדים במדבר רחב־ידים, ללא ישוב, ללא כפר, ללא עץ. רק חול מלמטה ושמש בוערת מלמעלה. לא הלכנו למדבר זה, המשתרע על פני שנים־עשר מיליון דונם.

אולם לאחר שנתפרסם ה"ספר הלבן" שהטיל הגבלות חמורות על רכישת קרקעות באיזורים מסוימים ובכללם גם הנגב, פנינו גם לשם.

מאחרי עזה הולך ונעלם הירק בשדות, נעלמים הכפרים. השדות אפורים, ללא ירק וללא שיח. לעתים רחוקות נראים כמה בידואים. אחרי נסיעה די־ארוכה נגלית עיירה קטנה: כמה רחובות, בתי חמר, בניני ממשלה. מעין קטן מחוץ לעיירה מספק לתושבים מים במשורה. בחנויות ובשוק שבמרכז העיירה סוחרים בעורות כבשים ועוסקים במלאכת צביעתם. כל תוצרת אחרת אינה נראית. הכביש, הטלגרף והטלפון קושרים את העיירה עם הישוב.

מאחורי העיירה משתרעת הערבה הגדולה והרחבה, אדמה חומה ואדמדמת, אדמת חמר דביקה, המתקשה כאבן ואינה מחלחלת. אך על־אף קשיותה של האדמה מתרוממות כפעם בפעם סופות חול ומכריחות אותך להיעצר ולעצום את העינים עד שוך הסערה.

האדמה – כמעט מישור. יש מדרונים קלים, גבעות וגיאיות. וואדיות רבים חוצים את האדמה, וואדיות שנגרמו על־ידי מי הגשמים, הבאים, כנראה, כחתף, ועוברים על פני האדמה המדרונית מבלי להעמיק לרדת לתוכה פנימה. כמאתיים מ"מ גשם יורדים בקרבת העיירה ובמידה שאתה מתקרב לגבולות מצרים הולכת מידת הגשמים ופוחתת. בקרבת העיירה נראים פה ושם שטחי אדמה קטנים ומעטים המגדלים דורה ודגן שדוף גרעינים. כשתתרחק מהעיירה והיתה השממה שלמה: אדמה אפורה, צמאה וצחיחה.

כשלושה קילומטרים מבאר־שבע – ראשית גבול אדמתנו. שם עמדה מכונת קידוח וקדחה באדמה. זה המקום השלישי לחיפושי המים. במציאותם תלויה עלייתנו לאדמת באר־שבע.

ירד הצינור הקודח, ירד והעמיק עשרות מטרים באדמה. עמדו הפועלים העובדים במכונה, חלוצי החלוצים העולים, כשבגדיהם ופניהם וידיהם מכוסים חמר לח. בפניהם – סבל ועצבון. עבודה קשה וחד־גונית הם עובדים זה שבועות רבים ואינם נענים.

מקשיבים הם לקול הלמות הצינור, הבוקע ויורד ועולה ומעלה שכבת אדמה רגילה. פתאום הבחינו בשכבת חול לחה והמים פרצו ועלו. בעומק של ארבעים ושנים מטר. עלו המים והתרוממו לגובה של עשרה מטרים, מים מלוכלכים, מים חיים.

אורו עיני הקודחים במדבר. הקריבו את המים המלוכלכים לשפתיהם והריעו: מים! מים מתוקים!

באופק נראה בדואי שהתקרב במהירות רבה. זקוף ושחור, דק־גזרה, צנום, ללא בשר כמעט. עיניו שחורות, מלאות ונוצצות. כסותו – גלימה שהיתה פעם לבנה ושלימה. הוא מבקש סיגריה.

–בן־אדם, במה תפרנס את הצאן?

–הכבשים לוקטים משהו פה ושם.

–הרי אין כאן כלום!

–אין כלום, נבקש מזון במרחקים.

–ומהיכן אתה חי?

–מאלוהים. כמוני כצאן. נבקש מזון במקום אחר.

הרימותי עיני ולא ראיתי נפש חיה מסביב. לא צמח ולא רמש. אין חיים במקום הזה! הבידואים הבודדים הללו מבקשים את מזונם במקום אחר, כאן אינם מצליחים לקיים את גופם גם ברזון. ואנחנו? הנצליח?

רוח קרירה נשבה וייבשה את הזיעה.

במוחי עלו תכניות של התחלת משק, כאילו כבר הוחלט עליו. ידעתי, קום יקום ישוב במקום הזה. ולקודחים אמרתי: יש שכר לפעולתכם, בימים הקרובים נעלה.

ליד נהלל מתרוממת גבעה קטנה, היא גבעת שמרון – סמוניא. כארבע מאות דונם, עידית. חברי נהלל הקדישו אותה להכשרת ארגונים למושבי־עובדים, לפני עלייתם למקום התישבותם.

על הגבעה – צריפים אחדים, מעין קטן, חורשת עצי יער, מעט עצי פרי וירקות. השאר – אדמת פלחה. המתכשרים חיים ממשק קטן זה, המכיל גם עופות ובהמות מעטות, ומעבודת־חוץ בסביבה.

כשלושים־ארבעים בחור ובחורה בארגון “היוגב”. צעירים מעולי מערב אירופה שנולדו בודאי בזמן שייבשו את ביצות נהלל. נתחנכו כמה שנים בכפר־ויתקין ובבאר־טוביה. התלקטו והיו ארגון למושב־עובדים. ללא תעמולה והסברה. הם חיו בבתי חברים במושב, עזרו במשקיהם, ודבקו באורח־חיים זה.

להם הוצעה באר־שבע, להם לצעירים. באשר שנים תעבורנה עד אשר אפשר יהיה לבנות שם ישובים המבוססים על עבודת־אדמה בלבד, והם יכולים לחכות, כי צעירים הם.

נאמר להם: התפקיד – לגלות את יכולתה של האדמה באיזור נרחב וגדול זה במרחק רב מישוב. מנת־חלקכם תהיה בדידות. מנותקים תהיו, מים במשורה תשתו, יהיה עליכם להיאבק עם טבע האדמה, לגלות יזמה, עירנות וחתירה בלתי־פוסקת לקראת הפשוט ביותר: להוציא לחם מן האדמה הזאת. אם תצליחו – ופתחתם דרך לרבים להיאחז בה ולחיות ממנה.

היה עליהם להחליט: לפרוש מן העמק, מלב הישוב, ללכת המדברה ולהקדיש את חייהם הצעירים להחיאת הנגב. פגישות, שיחות, היסוסים, בירורים. עברו שבועות, התשובה ניתנה: “היוגב” עולה לבאר־שבע.

אוטו־המשא לא היה עמוס מדי. שלושה חברים צעירים מארגון “היוגב” והח' הלוי מכפר־יהושע שהתנדב לעלות אתם להדריכם בכיבוש השממה, העלו אתם שני אהלים וכמה ארגזים. בארגזים – כלי־עבודה, מעט מכולת, סדין ומגבת וכיוצא בזה. בעקבותיהם התנהל אוטו־משא שני שהיה עמוס טרקטור משומש ומחרשה. זאת כל הכבודה.

בבוקר עברו את באר־שבע ועלו על אדמתם, הנמצאת במרחק שנים–שלושה קילומטרים מהעיר. היה הדבר בתשעה באבגוסט 1943.

כעבור חדשיים.

ארבעה אהלים וצריף קטן ורעוע, המחולק לשני חלקים: מטבח וחדר־אוכל. בצריף עמדו שולחן ושני ספסלים; דלקו כיריים ופרימוס, ושתי בחורות הכינו תבשיל.

הרוח נשא באויר תמרות חול והטילם לכל פנה ועבר, לתוך המלתחות, לתוך המיטות, גם את הלחם והארוחה הדלה כיסה.

הטרקטור משך את המחרשה בעלת ארבעת הסכינים הנוצצים, שהרימו גושי חמר והפכום תלמים ארוכים־ארוכים. שני החורשים התרחקו ונעלמו מהעין.

בחור צעיר חפר יסוד לבנין, אחד טיפל בגדר.

בתוך חפירה עמדו ארבעה וביניהם זקן אחד, איש ירושלים, בנאי. זקנו התבדר ברוח, זיעה נוצצה על מצחו, שהיה עטוף מטפחת לבנה לשעבר, ופניו הביעו אצילות וטוב־לב. בחדוה הניח שכבת אבן, שפך עליה תערובת של חמר ומלט וכה שם נדבך על גבי נדבך. היסוד הונח.

שנים הביאו אבנים בעגלה רתומה לזוג פרדות. מסביב – פחי בנזין, חביות וחמרי בנין מעטים. ליד הבאר עמד כבר מוטור קטן וטוב.

בנקודה המכונה “מצפה” חיות כבר שתים־עשרה נפשות, בכללן ארבע בחורות.

חלק ב. יסודות ובעיות

 

מקץ שלושים וחמש שנה    🔗

על התישבות העובדים עברה תקופה בת שלושים וחמש שנה. הנחנו יסודות לשתי צורות של התישבות, – הקבוצה לסוגיה ומושב־העובדים. שתיהן עודן מתפתחות והולכות ולידי שלמות גמורה טרם הגיעו.

והרי בתנאים, שאנו נתונים בהם, אין זו תקופה ארוכה:

האדמה המוזנחת היתה מלאת ביצות, שיחים, קני־סוף וקמשונים, משובשת בטרשים ובסלעים, מפיצה קדחת, ובמקומות שונים גם חסרת־מים;

האנשים היו בני־עיר שלא נתנסו בעבודה גופנית בכלל ובעבודת־האדמה בפרט, יוצאי ארצות שונות, בני תרבות וחינוך שונים, וההסתגלות לארץ ולטבע היתה קשה עליהם עד מאוד;

השלטונות סחטו מסים וארנוניות מעובדי־האדמה, בלי ליתן להם אפילו שמירה רגילה מליסטים בדרכים ומהתנפלויות בשדות ובבתים. והמתישבים אנוסים היו – והם אנוסים עד היום – לייחד חלק ניכר מכוחם ומרצם לשמירה ולהתגוננות. וכן אנוסים היו לסלול דרכים בעצמם, לייבש ביצות, לשמור על גבולות אדמתם, לשפר את אמצעי ההובלה, להכניס זני תרבות על חשבונם הם;

אמצעי־ההתישבות באו קמעא־קמעא, ממש טיפין־טיפין, ותמיד באיחור ולא בכסף מזומן. המתישבים, שהיו מחוסרי־נסיון, הרבו לשגות, והשגיאות הללו, שנצטרפו להן הקשיים האובייקטיביים הכלליים גרמו בהכרח, שחלק גדול מן היגיעה וההשקעה ירד לטמיון. השנים הראשונות עברו על המתישבים בהכשרת הקרקע, בגילוי מקורות מים, בסלילת דרכים, בהכשרת הקרקע, בגילוי מקורות מים, בסלילת דרכים, בהכשרת האנשים וגיבושם החברתי ובסימון קוים ראשונים לבנין כפר ומשק.

ואם נוסיף כי מתקופת שלושים וחמש השנה של התישבות העובדים, אין זמן קיומו של מושב־העובדים אלא עשרים שנה, וכל אותם המכשולים נערמו גם על דרכו הוא, – האמנם תיראה השעה כשרה להסקת מסקנות חותכות?

מכל־מקום כדאי להשקיף אחורנית, לסקור את העבר, לבחון את הדרך שעברנו בה ולסמן גם קוים לעתיד־לבוא.

 

הנחות־יסוד    🔗

מייסדי מושב־העובדים בחרו בצורת־התישבות זו מתוך ההנחה, המשותפת לכל צורות ההתישבות העובדת, כי יסודותיה המוסריים והחומריים של הציונות הם – קרקע והתישבות; כי לא תקום ולא תהיה מולדת עברית, אלא אם כן יקום ויהיה בארץ עובד־אדמה עברי, מושרש בקרקע ויונק מלשדה. אולם מתוך הכרת הקושי הגדול, הנפשי והגופני, שבמעבר ושבהסתגלות לעבודת‏־האדמה (ביחוד בתנאים המיוחדים של ארץ־ישראל), נתברר הצורך למצוא צורת התישבות, שתטיל את אחריות ההגשמה על כל יחיד ויחיד ועם זאת תפתח דרך רחבה להתישבות המונים.

אכן, אם האדמה תהיה קנינו הפרטי של עוֹבדה עלול אף הוא להיעקר משרשיו ולחטוא, להפכה אוביקט לספסרות. לכן הונח ביסוד ההתישבות העקרון: קרקע לאומית. אין קונה ומוכר קרקעות ואין גם יכולת למכור משק הבנוי על קרקע הלאום. הקרקע נמסרת למתישב בחכירת־ירושה למשך תשעים ותשע שנים שעליו לעבדה בעצמו, הוא ומשפחתו. העבודה העצמית נקבעה עיקר יסודי במושב לא רק כדי למנוע ניצול, ולא רק משום שהחקלאות אינה מסוגלת לפרנס אלא את עובדיה בלבד, כי־אם ביחוד לשם יצירת קשר של קיימא בין העובד ואדמתו. בניית המשק ופיתוחו, שתילת העצים וגידולם, הטיפול בבעלי־החיים, וכל אותה הזיקה שבין העובד ואדמת־משקו, יום־יום ושעה־שעה, – כל אלה מכשירים ברית עולם בין האדם ואדמתו.

לעזרה הדדית נקבעו בראשונה תחומים מצומצמים: עזרה בעבודה לחולים. בתחילה לא חשבו על עזרה הדדית במקרי מחלות ממושכות, על עזרה לנכים, לאלמנות וכדומה, לא־כל־שכן על עזרה משקית־כספית במידה רחבה יותר. המושב לא התכוון לשויון מוחלט, כי־אם לשיווי רמת־החיים. כל המתישבים קיבלו תקציב שווה, מידת קרקע שווה בגודלה ובטיבה. אף גילם של המתישבים והכשרתם בחקלאות היו שווים פחות או יותר. הונהגה קואופרציה בענפים אחדים עיקריים וכן קניה ומכירה מרוכזת ושיתופית. בדברים האלה ראה המושב ערובה להתפתחות שווה במשק, לשויון בהוצאות והכנסות, והניח, שממילא תהא גם רמת־החיים שווה בערך.

אידיאל זה הוא אשר ריחף לעיני רוחם של המייסדים. אך זרם החיים התנגש לא פעם ברצון המתישבים. היו התנגשויות בין אדם לחברו, בין יחיד לציבור. ההכרה הברורה בצדקת דרכנו היא היא שעמדה לנו להתגבר על קשיים ומכשולים ולסלול מסלול להתישבות בצורת מושב־עובדים.

נוצרו כפרים, החיים את חייהם המיוחדים. מחנות לא־קטנים בקרב ציבור הפועלים נוהים אחריהם, יוצרים כפרים כדמותם. שגיאות נעשו, נעשות וגם תיעשינה, כי רב המרחק בין החזון וההגשמה, בין הרצון והיכולת. יש איפוא להרהר ולשקול, לעמוד על פרטי הדברים ולבחנם אחד־אחד.

 

בחירת המתישב    🔗

הארגון למושב־עובדים מתהווה בשתי דרכים. הדרך האחת היא התרקמות והתהוות פנימית. קבוצת חברים ידידים ורעים, הנושאים את נפשם להתישבות, משוחחים ביניהם, מטכסים עצה, מהווים גרעין למושב. כל אחד מחברי הגרעין מציע מכרים וחברים נוספים, עד שמצטרף המספר המתאים לרצונם. אחר כך עורכים אספה מייסדת, הקובעת את הרכב הארגון קביעה סופית. הבחירה הקודמת בטלה ובמקומה באה בחירה חשאית, כל אחד בוחר בכולם, והחבר שעשרה חברים למאה מתנגדים לו מוּצא מכלל הארגון. הדרך השניה היא צירוף, הנעשה על־ידי מוסד הסתדרותי (או גוף אחר בתנועה). הוא מקבץ אחד לאחד חברים בודדים המתאימים, לדעתו, להתישבות בצורת מושב־עובדים, הללו מתכנסים, מבררים בינם לבין עצמם את דרכם, מהווים גרעין, אחר כך הם מצרפים חברים נוספים, במספר הדרוש לדעתם ליצירת מושב עצמאי.

בעצם, אין לך דרך טובה מבחירה עצמית של המתישבים. אנשים, הצריכים לחיות את כל חייהם בצוותא ולהקים כפר בכוחות משותפים, מן ההכרח שתהא ביניהם שפה אחת, קרבת רוח והבנת גומלין בקביעת דרכי חייהם והגשמתם. הבחירה צריכה להיעשות מתוך הקפדה יתרה על הכשרתו הרוחנית, הישובית והמשקית של החבר. כי אף־על־פי שרבים הם השותפים להצלחתה של ההתישבות, כשם שרבים גם הגורמים להכשלתה, הרי מכל־מקום החשוב והיקר ביותר – הוא האדם. כשהתנאים קשים, דרושים כוחות נפש עזים כדי להתגבר עליהם; כשהתנאים טובים – כדי לשמור מפריצת־גדר.

מבחינות שונות בחרנו באנשים למושבינו: אנשי־עבודה מנוסים בחקלאות ובהתישבות; אנשים שהספיקו להוכיח את חלוציותם בכיבושי קרקע, בכיבוש עבודה במושבות, בבניית ישובי פועלים; אנשים, בעלי יזמה ציבורית ומעשית; עמלים ישרים ונאמנים. חששות נתעוררו לגבי אנשי־הרוח שבתוכנו, שהם אסתניסים במקצת: כלום יוכלו לעמוד בפני קשי התנאים? היעצרו כוח לעבוד עבודה קשה במשך ימי קיץ ארוכים, לוותר על צרכי התרבות שהורגלו בהם? ואם מותר, אחר עשרים שנות נסיון, להסיק מסקנות בענין זה הרי נדמה כי בדרך כלל אין כוחות גופניים בלבד מספיקים לו לאדם כדי לעמוד במערכה. להיפך: דווקא אנשים בעלי שאר־רוח מיטיבים להתגבר על קשיים פנימיים וחיצוניים, כי אופקם רחב יותר ורוח חברותית מפעמת את פעולותיהם.

 

אחריות אישית    🔗

את חיי המשק והחברה שאפנו לכונן על יסוד של אחריות אישית חמורה: כל אחד בונה את משקו, משקיע בו את מרצו, ומכוונו לפי רוחו. ההכרעה בכל הבעיות הכרוכות בהנהלת המשק, הרחבתו או צמצומו בהתאם לאמצעים ולכוחות העבודה במשפחה, שכלולים וכדומה, – נתונה למשפחה העובדת, לה לבדה.

 

חלוקת הקרקע    🔗

אחת הבעיות העיקריות והחמורות ביותר שנתקלנו בה כבר בראשית יסודם של המושבים היא שאלת הקרקע.

האדמה היא מקור המקורות, אנו הופכים והופכים בה, לה נתונים הגיגינו בחריש הקיץ ורחשי דאגה ותפילה בזריעת החורף, על רגביה הננו דורכים בכבדות ביום ומחשבותינו מלוות אותה בלילות, – היא בולעת את כל חיינו. והרי לא רק בחומר היא מפרנסת אותנו, היא נוטעת בנו הרגשת בטחון ושרשיות; אנחנו והיא, האדם ואדמתו – יסודות לאומה ולאדם. אך האדמה – יש בה עושר ועוני, קרקע שופעת חיוּת וקרקע דלה שאינה נענית לעובדיה, נוחה לעיבוד וקשה לעיבוד, רחוקה מישוב וקרובה לישוב. ואם אנו נושאים את נפשנו להעמיד את המתישבים בתנאים שווים, הרי הדאגה הראשונה היא: אדמה שווה בטיבה, בפוריותה, בסגולותיה, בנוחותה.

לשם כך בוחנים אנו את טיב האדמה ומחלקים אותה בין החברים חלקים חלקים, לבל יפול בחלקו של האחד הטוב בלבד ובחלקו של השני הרע בלבד. אלא שעינו של אדם וידיעותיו אינן מספיקות, וטעויות אינן מן הנמנעות. לפיכך אנו חוזרים לפעמים, אחר נסיון של שנים, ומחלקים את האדמה שנית. אך גם לאחר החלוקה השניה אין בטחון בשוויון מוחלט בטיב האדמה וסגולותיה, – ואין עצה אלא טיוב, הכשרה והשבחה נוספת.

 

יחידת הקרקע    🔗

ושאלה שניה, הכרוכה בראשונה: מהו שיעור הקרקע למשפחה עובדת? עם יסודו של המושב נגשים אנו לעבודה בכוחות כמעט שווים, לרוב – איש ואשה בגיל העבודה. אולם עד מהרה הולכים ומסתמנים הבדלים: ישנם רווקים ומשפחות חשוכות־בנים, ולעומתם משפחות מבורכות בבנים ובנות. כשהילדים עודם קטנים וזקוקים לטיפול ותשומת־לב מיוחדת, קשה השפעתם על עבודות המשק – אולם אחר כך הם מביאים ברכה בה. ומתעוררת השאלה, אם יש להקצות אותה מידת קרקע למשפחה קטנה וגדולה.

מן הנסיון המועט שבידינו יש ללמוד, כי ראוי לקבוע מלכתחלה יחידת שטח מכסימלית, כי מרבית המשפחות במושב מבורכות ילדים, ויש לדאוג לקרקע מספקת לקיומם ולעבודתם לכשיתבגרו. המשפחות שילדיהן עודם קטנים תעבדנה את אדמתן כרגיל, ואילו בעלות כוחות־העבודה הנוספים, תעבדנה את משקיהן עיבוד אינטסיבי יותר, ישכללו, יחדשו וימצאו בהם תוספת עבודה וקיום. הדברים אמורים במקום שיש בו מים. במשק בעל רצוי היה לכאורה להגדיל את שטח הקרקע למשפחה גדולה, כדי להשוות את ההכנסה, אלא שהדבר אינו בגדר האפשר, מחוֹסר קרקע, וכן מחוסר בטחון בתוצאות הטובות, שהרי לעתים חולה או עוזב העובד את משפחתו, והיא נשארת מטופלת בשטח גדול מדי. כללו של דבר – כיוון שחלים שינויים גדולים ובלתי־צפויים בהרכב המשפחות במרוצת הזמן, אין להניח מידות שונות של קרקע לפי יחסי כוחות העבודה במושב בראשית היווסדו. יש לשוב ולדון בבעיה במשך הזמן, בהתאם לשינויים המתהווים בהרכבן של המשפחות.

 

הציבור ומוסדותיו    🔗

המשק הפרטי אין לציבור שליטה עליו. רשאי החבר לעשות במשקו כראות עיניו, חוץ מן הדברים המפריעים לציבור, כגון שינוי במחזור הזרעים וכדומה. המשק הציבורי שייך לכל החברים החקלאיים והוא מאורגן בצורה קואופרטיבית. ואלה הם המוסדות של המושב.

א. “יצרניה”. מוסד זה הוא המשווק את כל תוצרת המשק ל"תנובה" ונוסף על כך הוא ממלא תפקידים משקיים־ציבוריים אחרים. ברשותו המכון להרבעת פרות, בתי־קירור ובתי־מלאכה לצרכים עצמיים, טחנת הקמח והמגרסה (במקום שישנן), מכונות חקלאיות ואבטומובילים להובלת משאות ונוסעים. כמו כן נתון בידו הפיקוח המקצועי על ענפי המשק השונים. הוא מסתייע בזה במומחים לכך וההוצאות מתחלקות בין בעלי המשקים לפי הכנסותיהם. גם ביטוח השדות, הבנינים והבקר, שהוא חובה על כולם, הוא אחד מתפקידיו.

ב. הצרכניה. היא קונה בסיטונות צרכי בית ומשק שונים ומוכרת אותם במחירי הקרן, בצירוף 10%–15% הוצאות השירות.

ג. מכון המים. המכון הוא העורק המרכזי של המשק. ברשותו: מעינות, בארות, בריכות, משאבות, כוחות שאיבה, ורשת כללית של צינורות. במקומות שהמים בשפע, ההשקאה היא חפשית; במקומות שהמים מוגבלים, הם מתחלקים בשיעור מסוים. התשלום הוא לפי מטר מעוקב.

במושבים הקונים מים או שהם חברים לחברות מים איזוריות התנאים הם אחרים.

ד. בית־הספר.

ה. קופת־מלוה מקומית.

כל המוסדות הללו מתנהלים על־ידי ועדות הנבחרות אחת לשנה באספה הכללית של כל חברי המושב וחברותיו. היא גם המאשרת את תקציביהם. לרוב מרוכזים כל הענינים בשלוש ועדות הפועלות באופן אבטונומי, ודברים חשובים מובאים לפני האספה הכללית. הענינים החברותיים, הענינים הכספיים של עזרה הדדית וההנהלה האדמיניסטראטיבית של בית־הספר הם בידי ועד הכפר ומועצתו. ענינים חשובים מסוג זה מובאים אף הם לפני האספה הכללית. לעניני החינוך יש הנהלה מיוחדת, המהווה יחד עם המורים מועצה פדגוגית. קיימת גם ועדת בקורת מקומית וכן מבוקרים כל החשבונות של המוסדות על־ידי ברית הפיקוח הכללית של ההסתדרות החקלאית.

האספה הכללית, המתקיימת כרגיל בשבתות, היא ענין גדול בחיי הכפר. האספה מתנהלת ברוח חברוּת נאמנה, אם־כי לפעמים מתגלעים חילוקי־דעות חריפים. ההכרעה בידי הרוב. מספר מסוים של חברים רשאי לערער על החלטת האספה ולהעמיד שאלה לדיון גם פעם שניה ושלישית. במקרים חשובים ביותר מכריע משאל חברים, גלוי או חשאי. דרישת חבר או תלונה מובאות לפני ועד הכפר או הועדה שהענין הוא בסמכותה, ואם החבר חולק על עמדתה הוא רשאי להביא את דברו, באמצעות ועד הכפר, לפני האספה הכללית.

כפעם בפעם נערכות במושב שיחות כלליות על ענינים שונים – עניני משק וחברה, חינוך ותרבות, בעיות פוליטיות ומקצועיות וכן שאלות חיים פנימיות. בשיחות אלה ניתנת האפשרות לכל חבר להביע את דעתו בפני חבריו בכל עניני החיים ורוב החברים משתתפים בהן.

 

שיטת המסים    🔗

החקלאי עמוס נטל מסים כבד יותר מכל תושב אחר בארץ. במקום לעודד את החקלאי, העובד עבודה קשה וחי חיי עניים, היוצר בסיס כלכלי לתושבי הארץ כולה – מכבידה עליו הממשלה את עולה, מטילה מס על האדמה ועל הבנינים (“וירקו”) ומס על פרי האדמה. ואשר ליהודים הרי היא מפלה אותם לרעה לעומת שאר כל החקלאים כי אינה מביאה בחשבון את השבחת הקרקע וטיובה בזבלים – השקעות המעלות אמנם את היבול, אך ההכנסות ניטו נשארות בכל זאת קטנות.

מלבד מסי הממשלה משלם איש המושב כמה וכמה מסים אחרים: מסי ההסתדרות וקופת־חולים, עזרה הדדית, חינוך ותרבות, הנהלת הכפר, שמירה ובטחון, הוצאה אנטימלרית, החזקת דרכים; מסים לועד הגוש, לתנועת המושבים, לועד הלאומי; תרומות למוסדות שונים ועוד. כל המסים האלה מצטרפים לסכומים גדולים שאין בכוח החקלאות לשאתן. ועל־כן תופסת שאלת המסים מקום חשוב בתקציב הכפר, בדיונים באספות הכלליות ובמוסדותיו המוציאים־לפועל.

על סמך הנחה עיונית מוקדמת ועל סמך הנסיון של השנים הראשונות הונהגה ברוב המושבים חלוקה שווה של המסים בין כל היחידות המשקיות וכך נוהגים כל השנים. אולם במשך הזמן חלו שינויים רבים במשקים השונים, מהם הוסיפו כוחות־עבודה והכנסות, ומהם נידלדלו מחמת חולשה ונכות, אלמנוּת, מחלות כרוניות, וסיבות אחרות והכנסותיהם פחתו. ההבדל הניכר בהכנסות המשקים השונים מחייב תיקון בשיטת החלוקה של המסים, הטלת מסים פרוגרסיביים. חלוקת מסים צודקת יותר עלולה לשפר במידה ניכרת את מצבו של בעל ההכנסות הקטנות. אמנם הגשמת התיקון הזה כרוכה בקשיים שונים, שכן איננו יודעים בבירור את שיעור הכנסותיו של כל משק והערכתן עלולה לגרום חיכוכים בין חברים. הטלת תוספת מסים על משקים מסוימים עשויה אולי גם להחליש את יזמתם המשקית של בעליהם ולגרום לקיצוץ בענפים שהכנסותיהם מועטות. אך לעומת זאת עתידה חלוקת מסים צודקת יותר לשפר במידה ניכרת את מצבו של בעל ההכנסות הקטנות.

כל אותם הקשיים שמנינו מצויים רק במשק המעורב הקיים. בארגונים ובמושבים הצעירים, אשר חבריהם מתפרנסים מעבודת חוץ והכנסותיהם ידועות אין כל קושי בדבר, ולגביהם אין ספק שעליהם להנהיג מלכתחילה את המס הפרוגרסיבי הצודק.

 

עזרה לכושל    🔗

מושב־העובדים דואג לחבריו, שתהא העבודה נעשית במשקם במקרה נכות, מחלה או אלמנוּת. העבודה נעשית בעזרת הכלל, ובמשק המבוסס על אספקה עצמית הרי היא מעניקה לבעל המשק את אספקתו. אין לוקחים מגרנו של החבר את הטון האחרון של חיטים, או של השעורה לבהמתו. בכל מצב שהוא יש במשק חלב, ביצים, ירקות ופירות לצרכי הבית, בכל מצב רע משלם הציבור שכר לימוד בשביל הילדים ומושיט את העזרה הרפואית למשפחה. וכן שאר כל הוצאות הכפר.

אמנם, דאגת הכלל לפרט – במקרים השונים ובאמצעים השונים – אין בה כדי שויון מוחלט, אך יש בה כדי לחם לאכול, רפואה ועזרה משקית, וגידול ילדים עד גיל העבודה. ואחר כך כשהילדים מתבגרים חוזר הגלגל, והמצב משתנה לטובה.

נדמה שהמינימום ההכרחי לקיום, מצוי גם לנחשל שבמושב. ואם אי־השויון מתבטא בכך שלמעטים יש עודפים הרי אין לראות בכך כשלון. הנה הולכות ומתפתחות נטיעות במשק; הנה מתגלים מעינות מים, והמשקים ייהפכו אינטנסיביים יותר; דור צעיר, מבני המקום, יתאחז במשקי ההורים או לידם; צורה אחרת תהיה לכפרים, ושינויים רבים יחולו במשפחות העובדות, וכמה הבדלים יתבטלו. אכן, אין לצפות במושב לשויון כלכלי, כי־אם לכלכלה כללית בריאה שיהא בה משום ערובה לעובדיה, שכל זמן שיעבדו, יתפרנסו ממשקם בכבוד תוך חירות משקית, וכי השויון הרוחני – ביצירה, בעבודה, בחיי המשק – יקויים בין כל חברי הכפר.

 

משק משותף וחיים אינדיבידואליים    🔗

אי־השויון הכלכלי המצוי, כאמור, במושב, הניע מקצת חברים לחפש צורת־התישבות חדשה, שיהא בה יותר שויון מאשר במושב הרגיל ויותר חרות ואחריות אישית מאשר בקבוצה. יסודות הצורה הזאת הם משק משותף וחיים אינדיבידואליים; המשק מעובד במשותף ואינו ניתן לחלוקה, כמו בקבוצה, ואילו חיי הפרט הם ברשות היחיד, על יסוד מושבי גמור. נושאי “המשק השיתופי” הם ארגון “מולדת”, שעלה על אדמת לאזאזא (בית הלל) וארגון “הקוצר” בכפר־חיטים, מיוצאי “השומר הצעיר” בבולגריה. גם בתל־עדשים מעבדים כשני שלישים מחברי הכפר את הפלחה והמטעים במשותף, בעוד שהמגרש על־יד הבית נעבד בידי המשפחה וחייה הם פרטיים ונבדלים כבשאר כל המושבים. צורת־בינים זו עודנה בשלב של נסיונות.

 

האשה במושב    🔗

המעבר לעבודת האדמה וההסתגלות אליה קשים לאשה יותר מאשר לגבר. כוחותיה הגופניים אינם מספיקים לה להתמיד בעבודה קשה יום־יום שעות קצובות. כמו־כן קשה לה לוותר על הטיפול בילדים ובחינוכם שהם מצרכיה הטבעיים.

במושב מצאה האשה את תיקונה. האשה מסדרת לבדה את חייה. עבודתה אינה למעלה מכפי כוחה. כל עיקרה: בישול, עבודה בגינה או ברפת וטיפול בתינוק, ניקוי הבית, תפירה וכדומה. חפשיה היא בסידור עבודתה המגוונת והעמידה ברשות עצמה פיתחה בה כוחות פנימיים. היא היתה לחקלאית אמיצה, מקצוע הלול נעשה כמעט כולו בעבודתה, ובשאר המקצועות (חוץ מן הפלחה) היא שותפת שוות־זכויות. גידול הדור החדש, בריאות הילדים, המזון, הנקיון, גינת הפרחים, חן־הבית במשפחה כיסוד איתן במושב – כל אלה נבנים בחלקם הגדול בידי האשה. היא משתתפת כמו־כן השתתפות פעילה בחיי החברה, במוסדות המנהלים את הכפר לדרגותיהם.

 

הדור השני    🔗

לשני המושבים הראשונים עלינו עם כמה ילדים, כעשרים־שלושים בשניהם גם יחד. מאמצעינו הדלים חסכנו לצרכיהם, כל הגיגינו נסבו עליהם והם לא ידעו כל מחסור. הם יקרו לנו לא רק כילדים, אלא גם כגילוי עצמותנו בעתיד, כנושאי־תפקיד העתידים להשלים את מלאכת הדור הראשון, ואנו ביקשנו להנחיל להם את רחשי לבנו לארץ, את תשוקתנו לעבודה ולאדמה, את אהבתנו לעמנו האומלל. כמו כן זכרנו את שנות ילדותנו העלובה, את חינוכנו ב"חדר" והשתדלנו להעניק להם חינוך מרחיב את הדעת, המושתת לא על מרות וקפדנות כי־אם על חופש ורוח טובה, שהרי הילדים הם שהחזירו לנו את האבידה הגדולה שאבדה לנו בעליתנו לארץ – את המשפחה.

בכפרינו קיים בית־ספר עממי בן שמונה כיתות, לשמונה שנות לימוד מ־6 עד 14). עם סיומו אין דעתנו נוחה מן הרכוש המועט שבו נצטידו ילדינו ומתעורר הרצון שימישכו בלימודיהם. אך מצד שני הרי גזרנו על עצמנו לגדל דור של עובדי־אדמה, של עובדים מנעוריהם, ואילו המשך הלימודים מוציא את הילדים מן הכפר והיציאה לזמן לא קצר מתחומו ומן העבודה לסביבה אחרת, לעיר, עלולה להטביע חותמה עליהם. אכן בעוד אנו מתלבטים בשאלה זו, עושים החיים את שלהם. הנערים המסיימים בשנתם השש־עשרה את בית־הספר (בשתי השנים האחרונות עודם ממשיכים ללמוד בו חצי יום) נמשכים יותר לעבודה מאשר ללימודים. רק כעבור שנה־שנתיים מתעורר בהם הרצון לקנות דעת ולבם נפתח לספר, לעיון, להרצאה, לשיעורים הנערכים בכפר. הילדים נעשים לאנשים הקוראים בספר החיים, הלומדים תורה מן המציאות.

והנוער הבוגר, בני שמונה־עשרה–עשרים, מה מעמדם במושב? – הם רואים עצמם מבודדים. תנועת נוער שתאחד את בני החברים בכפר ובעיר, במושבה ובקיבוץ, אָין. “הנוער העובד” אינו מניח את דעתם של נערים תוססים, המאמינים, כי עליהם לפתור את שאלות החיים והעולם. מושב־העובדים כהשקפת־עולם אינו נקנה אלא לאחר מחשבה ונסיון־חיים ואילו לבו של הנוער נמשך אחרי ברק התנועות הקיבוציות הקיצוניות, הבטוחות והמבטיחות כי האמת, כל האמת אינה אלא בידן.

בהגיע הנער לפרקו נעשה כפר מולדתו צר לו. הוא שואף לראות עולם ולדעת, ללכת ולהציץ מעבר לגבול כפרו, לראות את החיים בשלל גוניהם; הוא נדחף בכוח פנימי לשוט בארץ, לחיות במושבה, בעיר, בקיבוץ, – לראות חיים אחרים ואנשים אחרים. כנגד זה פועלים ומשפיעים החיים במקום, המשק שבו גדל הנער והתפתח והיה לאיש, כפר מולדתו. לעזוב את הכפר, הבית והמשפחה, הרי זה ניתוח קשה ומכאיב מאוד, אך החוץ מבטיח, מושך. ואף הקנאה בהורים ובמפעלם החלוצי משפיעה – מקצת בני-הנוער אינם רוצים להיות רק ממשיכים, אלא מבקשים להיות אף הם חלוצים ומעפילים, כובשי שממה. ובבוא היום יעזבו הנער או הנערה את הכפר למגינת־לב ההורים, וינדדו בארץ. מקצתם חוזרים ונשארים, מקצתם שבים וחוזרים ופורשים ומקצתם משתקעים בחברה אחרת.

 

תרבות רוחנית    🔗

אכן, לא נתברכו במידה הנעלה של אורך־רוח ורוצים היינו לראות מיד את בניננו מושלם מכל הבחינות. והרי לפי עצם טבעו לא יושלם וישתכלל בניננו אלא במשך דורות. אנו זוכרים יפה מה היה כאן לפנינו, והפסוק השגור בפי כל על מדבריות שהפכנו לישובים פורחים הרי אינו מליצה אלא דברים כהוויתם. אם פירושה של תרבות הוא חיים שיש בהם מעשי בנין ויצירה, הרי חיינו הם חיי תרבות כל הימים. יצרנו צורות חיים חדשות, תרבות של שדות וגנים, של כלכלה עצמית ועמידה איתנה ברשות עצמנו. ואף־על־פי־כן אין סיפוק. נכספים אנו גם לחיי רוח אחרים, כי שונים, רבים ומגוונים הם חיי התרבות, המזינים את נפש האדם.

השאלה היא פשוטה עד מאוד: עשר–שתים־עשרה הן שעות העבודה ביום, העבודה תובעת תמיד את כולך, לא רק את כוחות הגוף, אלא גם את כוחות הנפש, – שמא מוטב לנו להסתפק במועט, לוותר על מקצת הכנסות כדי לייחד זמן וכוח לחיים רוחניים? אולם נראה, שהפתרון אינו בגדר האפשר. ראשית, אין לנו לגרוע מצרכינו; שנית – והוא העיקר – קצב עבודתנו המהיר הוא תוצאה של רעב מתמיד ליצירת נכסים, לא רכוש כי־אם פיתוח המשק. והרי איננו מפתחים ומשכללים את המשקים לשם הגדלת הרווחים בלבד, כי־אם לשם ריבוי המשקים וצפיפותם. כלום צריכים אנו לצמצם את קצב מלחמתנו בישימון? באמצע הדרך אנו עומדים, בצהרי חיינו, הרי אין לפנינו ברירה אחרת והתשובה האחת היא – להמשיך, להמשיך בדרך זו שהתחלנו בה. בנין גדול ועצום אנו בונים, מסביבנו גושי חמר, לוחות, קרשים, לבנים, ברגים, הבנין מגביה ועולה, ואין להיפנות עד שלא ייגמר. בתוך המולת העבודה הרותחת אין שהות. אין אפשרות לחיי רוח שלווים ומוגמרים.

 

שבתות ומועדים    🔗

העבודה הרבה טורדת ומסיחה את הדעת מיום המנוחה. השבת והחג באים כאילו במפתיע ומפריעים את תכנית העבודה. אף־על־פי־כן שמחים בהם, האדם נח מעמלו ומרוגזו, מתפשט מדאגות החול ונפנה להרהורי לב, לעיון בספר טוב המעבירך לעולם אחר. ומה קצר היום! כי תענוג הוא גם לטייל בשבתות ומועדים בשדות הירוקים. ובאביב – בגן המלבלב, ולפני הקציר – לראות אם כבר הבשילה הקמה. ההליכה הזאת משכרת. ים של שבלים, קמת זהב משתרעת משני צדי הדרך לאורך קילומטרים, גני חמד פורחים ומשגשגים, עצים פורצים אל על ומתענפים במרחב, ואתה מרגיש, כי הכית שורש באדמה הזאת, כמוך כעצים הללו. ובבית – המשפחה הגדלה, הילדים הבריאים, שובבותם וטבעיותם, כל אלה הם הרהורי השבת המענגים.

היחידים, כּציבור, כשהם מתאספים יחד, דנים ומשיחים בעניני הכפר השונים. ענינים אלה הם כעין המשך לחיי העבודה, לחיי החולין. תוכן רוחני, שיעלה וילכד את הציבור, תוכן שבקדושה, מעין תפילה או אמירת תהלים בציבור, – חסר לנו. התוכן הדתי אבד ונשאר חלל ריק. אנו מבקשים דרכים ואמצעים למלא את החלל, מנסים ליצור ערכי חג חדשים. הנה סדר הפסח המסורתי לא נשתיירה ממנו אלא הסעודה החגיגית, קישוטי הפרחים, הבגד החדש לילדים. הונהגה גם מסיבה כללית של כל בני הכפר, לרבות האורחים. באולם הגדול, הכללי – פרחים ומגדנות, מפות מלבינות ויינות. המשפחה הגדולה על הילדים האהובים. שיחת ידידים ורעים. הלב כאילו נפתח לקראת החג. ואף־על־פי־כן פוקדת אותך הרגשת יתום. צלילי החג נמוגים אחד אחד, כאותם הכוכבים המחוירים ונעלמים, ואתה יושב עצוב־רוח ומאוכזב. כל התוכן שנותנים שחקנים, אמנים, זמרים אינו ממלא את החסר. אבדה לנו ההשראה הדתית והיא חסרה.

בחג השבועות הננו מביאים את ביכורי השדות והגנים שי לקרן הקיימת. הילדים מתקשטים בענפים מלבלבים, כותרים ראשיהם בפרחי הגן, מעטרים עגלות ועונדים זרים גם לסוסים המוליכים את העגלה. בעגלה – אלומות חיטה ושעורה, סלק־בהמה ודלעים, ירקות למיניהם, אשכולות ענבים, פרגיות ויונים צחורות. העגלה עוברת בכפר והקהל מלווה בשירה את הבאת הביכורים. בדרכים עולים ובאים מן הישובים השכנים, ברגל ובכלי־רכב, ילדים ומבוגרים, מקושטים ירק ופרחים ומביאים ביכורים אף הם. בבית־העם נערכת, בשירה ובזמרה קבלת הביכורים מידי התינוקות.

כך מנסים אנו למלא את השבתות והמועדים תוכן מתאים. אולם אין בו, בתוכן הזה, כדי להלהיב ולרומם. מובן, שאין מסורת “נעשית” במשך זמן קצר אלא מתרקמת במשך דורות. ואולי לקינו אנו במשהו, ובנו החסרון?

 

הלכות    🔗

עברו שנים, שנות חזון ושנות נסיון והגשמה. הזמן והחיים עושים את שלהם. השאיפות הופכות מציאות, קורמות עור ובשר של חיים. באים גם חבלי לידה ולבטי גידול. ומתעוררות בעיות המבקשות פתרון.

תנועתנו מקוֹרה ברעבונם של ילדי הגיטו לקרקע, בשאיפה לאויר שדה וחיי עבודת־אדמה; את הרגש החזק הזה מלווה רעיון ההתחדשות של חיי העם כולו ותחיתו על־ידי שיבה לאדמה ולעבודה. הרגש הזה והרעיון הזה מאחדים את חברי תנועתנו בחיינו החדשים.

ההתחדשות האורגנית של כל יחיד בחברה ובניית חיינו החברתיים על יסודות חדשים אף הן משאיפות תנועתנו, שכן עלולים גם אנשים עובדים, ואפילו עובדי־אדמה, לחיות חיי חברה בלתי־כשרים.

אנו נושאים את נפשנו, בתום ובאמונה, לחיי חברה מתוקנים ושלמים, צודקים ונכונים, על־כן התחלנו להניח יסודות מוצקים יותר לחיי עמנו המתחדשים, והתחלנו מעצמנו.

קבענו כמה עיקרים וצרפנום במשפטים מעטים וקצרים. הדברים הספיקו כל עוד היינו מעטים, כל עוד היינו עדה צנועה, אחידה בהלך־רוחה, בשרשי מוצאה, בהכרתה החברתית המשותפת המוסרית והציונית.

בינתים הפך המושב דרך להתישבות המונים. תנועתנו גדלה ורחבה והיא מונה כבר אלפיים משפחות עובדים. רבה וכבדה דרכנו, קשים ומורכבים חיינו, ושנים – אם שנות סבל ואם שנים כשלעצמן – מביאות עמהן שינויים חריפים בהלך המחשבה. רשמים ותופעות בחיים עלולים להטות לצדי דרכים; רחוקה הדרך אל המטרה ולעתים היא נעלמת מן העין, ואנשים נאחזים בקליפה מבלי להגיע אל התוך. קל וחומר בזמננו רב התהפוכות, בחיינו רבי התלאות. זקוקים אנו לציוּני־דרך, להלכות כתובות וחתומות. צורך הוא לכולנו, ליחיד ולכלל, לישובים החדשים ולישנים, לנוער ולמבוגרים, בכל האזורים ובכל התנאים. מאחורינו נסיון של יותר משלושים שנות התישבות. אמנם נסיון קצר הוא, אבל יש בו כדי להעמידנו על הצורך בהלכה.

נספחים

 

חוקת מושבי־העובדים    🔗

(עובדה ע"י ועדה שנבחרה בועידה החקלאית השלישית ונתקבלה במועצה החקלאית בגן־שמואל 3־5 מרץ 1927)

א. העיקרים היסודיים של המושב הם:

1. שלילת קנין פרטי של המתישב בקרקע ושייכותו ללאום.

2. עבודה עצמית.

3. חברוּת המושב בחברת־העובדים.

4. עזרה ואחריות הדדית במלוא היקפה.

5. מקח וממכר משותף ומאוחד באמצעות מוסדות חברת־העובדים.

6. סידור זכויות הקנין לפי חוקי חברת־העובדים.

7. הנהלה עצמית של המושב בכל עניניו, בשיתופם ובשויון זכויותיהם של כל חבריו וחברותיו.

8. חרות היחיד בעניני מדיניות, דת ומפלגה.

9. בחירה עצמית של החברים.

10. יישוב כל הסכסוכים בתחומי חברת־העובדים.

ב. המושב כיחידה קואופרטיבית.

1. המושב מתאשר כחברה קואופרטיבית – בת לחברת “ניר”.

2. המושב מקבל את משקו (קרקע, אינוונטר, השקעות) מידי “ניר” או באמצעותה וחותם חוזה לפי טופס המצורף לתקנות אלו. – מושב שלא קיבל את משקו מידי “ניר” – חותם חוזה עם “ניר” על המשק.

הערה: במקרה שהחוזים עם המוסד המיישב ייחתמו גם ע"י המתישב היחיד – הזכות ל"ניר" לחייב את כל מתישב לחתום איתה על חוזה אינדיבידואלי, נוסף על החוזה עם המושב כולו.

1. חברת “ניר” הנה באת־כוח המושב כלפי כל המוסדות המיישבים.

2. המושב מוסר את חלקי משקו לחבריו. לחבר המקבל את המשק ניתן חופש השימוש במשק, לפי העיקרים והתנאים המוגדרים בתקנות אלה, בתקנות חברת “ניר”, בחוזה איתה ובתקנות והחלטות נוספות של המושב. המשק כולו רשום על שם המושב. על חוזה קבלת המשק מהמושב (או מ"ניר") חותמים כל הבוגרים במשפחה.

הערה: הרשות לכל מספר חברים במושב לסדר את חייהם ועבודתם בכל צורה ושיטה הרצויה בעיניהם, בין במובן המשקי ובין במובן החברותי; אולם אין זה נוטל מכל חבר פרטי את אחריותו הפרטית המלאה בעד משקו ואין זה משחרר אותו מחובותיו בתור חבר פרטי במושב.

1. המושב קובע את תכנית המשק היסודית, מאשר תכנית משקית כללית ומפקח על משקי החברים. שינויים יסודיים בתכנית המשק נעשים אחרי בירור במוסדות המושב ובהסכמתם.

2. הזכות למושב לארגן ענפי משק וסוגי עבודה ידועים במשקי־החברים בצורה שיתופית.

3. החובה על כל חבר להשתתף בכל המוסדות והמפעלים הכלכליים, החברותיים והתרבותיים המשותפים במושב, כתא לחברת־העובדים.

4. המפעלים המשותפים של המושב הם:

א) מקח וממכר מרוכז ברשות המושב באמצעות מוסדות חברת־העובדים.

ב) עבודת־חוץ מרוכזת ברשות המושב.

ג) אחריות הדדית כללית לחינוך הילדים.

הערה: החובה על המושב לגדל ולחנך את הילדים של החברים שמתו – עד שיגיעו הילדים לגיל הבגרות ויוכלו לעבד את משק הוריהם ולהתפרנס ממנו, כשאר משפחות המושב.

ד) אחריות הדדית למקרי אסון משקיים: הבטחת הבנינים, האינוונטר, הבהמות וההכנסה השנתית המינימלית ההכרחית לקיום המשק ועובדיו.

ה) אחריות הדדית למקרי מחלה, אינבלידיות או מות באופנים האלה:

הכנסת עובד למשק החבר החולה על־חשבון המושב כולו; סיוע בהחזקת המשק למשפחה, שניטל ממנה אחד מעובדיה הבוגרים, אם יש תקוה שתוכל לקיים את המשק בכוחותיה;

סיוע בסידור המשפחה שלא תוכל לקיים את המשק בכוחותיה והעברת המשק לרשות המושב, בתנאים האמורים בחברים יוצאים (עיין פרק ד').

ו) רכישת אינוונטר והקמת בנינים ומוסדות משותפים, אשר יחליט עליהם המושב.

1. המוסדות המשותפים והכלליים של המושב נכנסים לפי סוגיהם לרשות המוסדות של חברת־העובדים ומתנהלים לפי חוקתם הכללית.

2. המושב מנכה מהאמצעים העומדים לרשות החבר את הסכומים המגיעים ממנו להסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל ולמוסדותיה, לחברת־העובדים ולבנותיה ולמוסדותיו המשותפים של המושב.

3. לשם כיסוי כל ההוצאות המשותפות של המושב וכלכלת מוסדותיו ולשם “ניר” ומוסדותיה, מטיל המושב מס פרוגרסיבי על ההכנסה אשר לחבריו.

4. מושב המסדר את משקו לא כדי ניצול כל שטח הקרקע הנמצא ברשותו וסגולותיו, לפי רמת החקלאות האפשרית במקום, – חייב להחזיר את עודף הקרקע ל"ניר", לפי דרישתה.

5. בשאלת הירושה מתנהג המושב בהתאם לחוקים ולתקנות, אשר יונהגו ע"י חברת־העובדים.

ג. זיקת החבר למושב.

1. החבר והחברה הנם שוי־זכויות וחובות במושב.

2. כל משפחה מתישבת חייבת לעבד את משקה בעצמה.

3. חבר שאינו יכול לעבד את משקו במשך תקופה מסויימת, לרגלי נסיעה ארוכה, מילוי חובות הסתדרותיות וכו' – מסדר את המשכת העבודה במשק ואת מילוי מקומו בהסכמת המושב.

4. חבר אשר איננו יכול או – מתוך צורת משקו – איננו רוצה לעבד את כל הקרקע הנמסרת לרשותו – מחזיר את עודף הקרקע למושב, לפי דרישת מוסדותיו.

5. החברים נדרשים לנהל פנקסי־משק לפי הטופס הנקבע ע"י “ניר”.

6. החבר יכול למכור, להחכיר, למשכן או למסור בצורות אחרות חלק או חלקים ממשקו – רק בהסכמת המושב ו"ניר".

7. חברי המושב – הן החקלאים והן בעלי המקצוע – יכולים לעסוק במלאכות אחרות, מחוץ למשק שנקבע להם – רק בהסכמת המושב.

8. החבר בא ביחסים או במו"מ כספי עם שאר אנשי המושב – חקלאים ולא־חקלאים – באמצעות מוסדות המושב.

9. כל חבר אחראי לחובות המושב.

ד. קבלת חברים ויציאתם.

1. לחבר המושב יכול להתקבל רק חבר “חברת־העובדים”.

2. לקבלת חבר דרוש רוב של שני שלישי המשתתפים באספה הכללית של המושב ומספר הקולות בעדו צריך להיות הרוב של כל קולות המושב.

3. קבלת חברים למושב טעונה אישור “ניר”.

4. חבר הרוצה לצאת מן המושב חייב להודיע על דבר זה בכתב לועד המושב 6 חדשים קודם לכן. הרשות לועד לעכב אותו עד גמר שנת העבודה או במשך שנה שלמה מיום ההודעה, אם יש הכרח משקי מיוחד בעבודתו.

5. חבר היוצא את המושב בהסכמת המושב ונמצא במשקו עודף ערכים הנוצר בעמלו – חלה על המושב חובת הפיצויים בערך העודף הנ"ל. הזכות בידי החבר להביא את תביעותיו מהמושב בפני מוסדות “ניר” המיועדים לכך, שהם הפוסקים בשאלות אלה.

6. חבר שאיננו ממלא את חובותיו למושב הנובעות מן התקנות או מן ההחלטות שנתקבלו באספות הכלליות – רשאי המושב להוציאו רק לפי החלטה ברוב של שלושה רבעים ממספר המצביעים באספה הכללית – ושהם שני שלישים מן הקולות הנמצאים במושב. הזכות בידי החבר המוּצא לערער על הוצאתו בפני “ניר” ולהביא לפניה את תביעותיו.

7. חבר שיצא או הוצא מ"ניר" רשאי להשאר חבר במושב, אם נשאר חבר נלוה ב"ניר", לפי המוגדר בתקנותיה.

8. אדם שאינו חבר לחברת־העובדים אינו יכול למלא תפקיד קבע במושב, אלא אם כן ניתנה לכך הסכמה מיוחדת של “ניר”. הוא הדין בנוגע לדרגת משכורתו.

9. חבר שעזב את המושב מבלי לגמור שם את חשבונותיו אינו יכול להתקבל לשום התישבות או לשום עבודה במוסד של “חברת־העובדים”, – עד שיביא תעודה מהמושב כי גמר אתו את חשבונותיו.

ה. חברים בעלי מקצוע במושב.

1. כל העובד בעבודת קבע במושב חייב בכל החובות ונהנה מכל הזכויות הכרוכות בעבודתו ובחייו במושב.

2. חבר ל"חברת־העובדים", העוסק בכל מלאכת קבע במושב ומקבל על עצמו את תקנות המושב –זכאי להתקבל בתור חבר למושב.

3. מוסדות המושב קובעים את תנאי העבודה של החברים בעלי המקצוע.

ו. סדרי ההנהלה במושב

1. המוסד העליון במושב היא האספה הכללית.

2. כל החלטות המושב ניתנות לערעור בפני חברת “ניר” במשך שבועים, מבלי לעכב את מילויין.

3. האספה הכללית קובעת את האורגנים המנהלים את המושב ומוסדותיו.

4. החלטות רגילות באספה כללית מתקבלות ברוב דעות פשוט ומחייבות את כל חברי המושב, בין שהשתתפו ובין שלא השתתפו בהצבעה. המושב רשאי לקבוע בתקנותיו ענינים מסוימים בתור יסודיים, ובהם מתקבלות החלטות ברוב של שני שלישים מחברי המושב.

5. לחברי “ניר” זכות הוויטו בכל מקרה שהיא רואה בהחלטות האספות של המושב ובפעולות מוסדותיו פגיעה בעיקרים היסודיים של המושב. במקרה של אי־הסכמה – ההכרעה נמסרת למשפט העליון של חברת־העובדים או למועצה החקלאית.

6. ועד המושב מוציא לפועל את כל ההחלטות וההוראות של האספה הכללית, הוא בא־כוחו של המושב כלפי חוץ וכלפי פנים וחותם על חוזים בשמו.

ז. משפט.

כל ניגודים וסכסוכים במושב בין חבר לחבר, או בין חבר למושב, או בין חבר ל"ניר", או בין המושב ל"ניר", הטעונים בירור משפטי – נחתכים רק ע"י משפט החברים בתחומי “חברת־העובדים”.

ח. המושב וכלל העובדים.

1. המושב וחבריו משתתפים בכל המפעלים הכלליים של “חברת־העובדים” ו"ניר".

2. במקרה שחבר במושב נדרש מטעם מוסדות חברת־העובדים לעבודה ציבורית־הסתדרותית – על המושב לאפשר מילוי דרישה זאת.

3. על המושב להענות לדרישת חברת־העובדים ולאפשר הכשרת חברים בתוכו, – בתנאי שלא תיפגע העבודה העצמית.

4. המושב משמש סניף מקומי של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י. הוא מוציא לפועל, באמצעות מוסדותיו המוסמכים לכך, את ההחלטות וההוראות של ההסתדרות הכללית והחקלאית, הנוגעות לחבריו.

5. המושב אינו משתתף במוסדות משקיים ותרבותיים שמחוץ לחברת־העובדים – אלא בהסכמה מוקדמת של “ניר”.

6. כל מלאכת־עבודה שהמושב עושה שלא בידי חבריו – הריהו מוציאה לפועל על־ידי מוסד חברת־העובדים המיועד לכך. זכות קדימה למושב על כל עבודה שתיעשה בתוכו ע"י מוסדות חברת־העובדים.

ט. תקנות נוספות ושינויי תקנות.

1. המושב רשאי לחוק לעצמו תקנות נוספות, שאינן עומדות בניגוד לתקנות אלו. התקנות הנוספות זקוקות לאישור “ניר”.

2. שינויים בתקנות הנוספות של המושב מתקבלים ע"י שני שלישים של המושב באישור “ניר”.

3. כל שינויים בחוקת המושבים הכללית יכולים להתקבל ברוב של שני שלישים של מועצת “ניר”, באישור מועצת “חברת־העובדים”.

י. פירוק.

1. מושב שמתפזר אחראי לתוצאות עבודת המשק במשך כל זמן קיום המושב. אם המושב גומר את קיומו בגרעון – ייזקף הגרעון על חשבונו או על חשבון חבריו.

הערה: במקרה כזה על “ניר” לברר באיזו מידה יש לשחרר את המושב מאחריות לחלק ההפסד, שבא מסיבות שאינן תלויות בחברי המושב.

1. במקרה של פירוק המושב בתור חברה – עובר רכושו לידי חברת “ניר”, אם “ניר” לא תסתלק מזה. עודף המשק שנרכש ע"י עמל המושב – עובר למושב.

רשימת המושבים

(1) מושבים מיסודו של “הפועל המזרחי”

(2) מושבים של עולי תימן

(3) מושבים שונים

(4) מושבים של “העובד הציוני”

המושבים שאינם מסומנים במספר מסונפים לתנועת המושבים והארגונים.

*

המחבר, אחד ממייסדיו של מושב־העובדים ועסקניו הפעילים. נתכוון לתאר בספר זה את התהוותו והווייתו של המושב כמות שהן להלכה ולמעשה, גופי חיים ועיקרי בעיות.

רשימותיו על המושבים השונים נכתבו על יסוד הסתכלות אישית, לפי מידת השתתפויותיו ביצירתם. המחבר לא נטל רשות לעצמו להרחיב את הדיבור על נקודות שבהקמתן היה חלקו מועט.

המערכת